Posts Tagged ‘מזרחים’

משתאכנז

3 בנובמבר 2014

מאיר בר מימון

מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה. מדינת ישראל הוקמה למענם ולמענם בלבד. מערכות הכוח, הכלכלה, החוק, הצדק והמוסר – כולן מגיעות מאירופה על ידי יהודים אירופאים ומיושמים על שאר האוכלוסייה, שהיא הרוב.

כשיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל הם כבר הגיעו למערכת פוליטית וכלכלית מוכנה שלא היתה ערוכה, לא רצתה ולא נבנתה להכיל אותם. יהודי מדינות האסלאם הועברו לגטאות בקצוות המדינה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין ותקיעת טריז בהתפשטות הערבים, שם הם הוסללו למקצועות יזע ללא אפשרות להתקדם והיו לבשר תותחים ולחזית הראשונה של פיגועי הפדאיון, קטיושות וקסאמים.

בעוד שבגטאות העבודה שנבנו בדרום ובצפון המנותקים נוצרה כלכלה של עוני עם מוצרים מיוחדים לעוני ומשכורות שלא מאפשרות התקדמות חברתית, בערים הגדולות במרכז הארץ התפתחה כלכלה אחרת שמאפשרת מעמד בינוני יציב, שלא אחת התקיים על חשבון העוני של גטאות העבודה, שבסופו של דבר הפכו למחנות אבטלה, פשע ותסכול.

והנה סיכום הסכסוך האשכנזי-מזרחי.

wwwm4864

קודם כל מזרחי

רובנו, המזרחים, בני דור שלישי במדינה. סבינו מוגדרים כדור המדבר, שבורים, ללא זהות, ללא מדינה, זרים גמורים בארץ המובטחת שחשבו שהיא שלהם. חלקם הצליחו, חלקם טבעו בחולות מדבר הזהויות. הורינו ניסו להתקדם בחייהם, הם כבר קנו דירות משל עצמם, חלקם למדו באוניברסיטה, חלקם הפכו להיות סוחרים, חלקם עזבו את הגטאות אל ערים טובות ביותר במרכז, רובם לא הצליחו. אנחנו, הדור השלישי, אנחנו חכמים יותר, משכילים יותר, ובעיקר, והכי חשוב – אנחנו יודעים לדבר, או לפחות להבין אשכנזית.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינה שהיא לא שלנו, במדינה שלא רוצה לראות את צבע עורנו, אנחנו לומדים כל יום שהאיבר המרוקאי העדיף על האשכנזים הוא לא המוח אלא הזין, ושעור חום טבעי נחשב הרבה פחות מעור שזוף. אנחנו שוכרים דירות בתל אביב, עובדים בעבודות של אשכנזים, לפעמים מרוויחים כמוהם, אבל אנחנו יודעים שהשכן שלנו באותו בניין ממש, שאולי אפילו גר בדירה פחות יפה משלנו ואולי אפילו מרוויח פחות, אנחנו יודעים שאותו שכן, גם אם יש לו מינוס והלוואות, לנצח יצליח יותר מאיתנו, רק בגלל שהוא נולד להורים הנכונים.

אנחנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו הולכים למדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, שירה. אני אישית עושה דוקטורט במקרא בבית הספר לפילוסופיה. אנחנו מתוודעים למרצים אשכנזים, למרצות אשכנזיות שחושבות שבגלל שהן נשים אז הן נמצאות במעמד המדוכא ומתכחשות לאינסוף השלבים שמפרידים בינינו לבינן. אנחנו לומדים להכיר מרקסולוגים אשכנזים עשירים שמעולם לא חוו עוני, ספק אם אי פעם פגשו בעוני, שמכירים את תורתו של מרקס על בורייה אך בפועל מיישמים את משנתו של לפיד.

אנחנו לוקחים את ילדינו לגני ילדים פרטיים של אשכנזים כדי שיהיה להם עתיד, בעודנו כורעים תחת המינוס הכבד. אנחנו מנסים להיות מנומסים ולומר שלום לכל אשכנזי שאנחנו פוגשים כדי שלא ניתפס כגסים.

אנחנו משנים את שמות המשפחה שלנו כדי שנישמע פחות ערבים, פחות חומים, פחות בכלל, אולי כדי שלא נישמע בכלל, אולי עדיף לנו לא להתבלט בכלל, הרי עתיד ילדינו חשוב מכל דבר אחר. זוואי הופך לזהבי, ברדוגו הופך בר, מימון הופך רמון, בן טוטילה הופך לטל.

אנחנו המזרחים עם התודעה, יודעים שאנו חיים בעולם רע שאינו שלנו, וחלקנו מנסים לשנות אותו, חלקנו רוצים לקיים, להציל, לשמר או לייצר מחדש את הזהות המזרחית, חלקנו רוצים חלוקת משאבים מחודשת ופירוק ההגמוניה האשכנזית, חלקנו רוצים הכול ביחד.

wwwm4869

אנו החומים

לאחרונה שוטף גל מזרחי חדש את ישראל, גל של שירה, ספרות, קולנוע, אתרי דעות ועוד דברים טובים ורבים, גל שמציב אלטרנטיבה חדשה לשלטון האשכנזי הבלתי מעורער. יחד עם זאת, המושג ׳פריבילגיות׳ החל שוטף את השיח ולמרות העובדה שאני מודע למערך הפריביליגיות הישראלי ולעוולות הקשות שנעשות לכל מי שמוגדר אחר (ובמובן אחר, אינני מתכוון רק למזרחים, אלא גם לאתיופים, רוסים, מהגרי עבודה, פליטים, וכמובן, ואולי בראש ובראשונה לערבים), אני חושב שהשימוש בשיח הפריביליגיות מוביל למבוי סתום ולהוצאת אנרגיה יקרה על מריבות שרק מסיתות את המאבק הצודק כל כך ממסלולו.

אינני חושב שההשוואה של המזרחים לשחורים בארה״ב היא השוואה נכונה, כי למרות כל העוולות שנעשו למזרחים במדינת ישראל, עדיין הם יהודים ובכך עמוסי פריבילגיות על פני התושבים המקוריים של האדמה הזו. אני חושב שהאנלוגיה הנכונה למצב המזרחים היא ההשוואה למצב הערבים בצרפת, כלומר לחומים.

האדם החום נמצא בתווך, בין המוחלש ביותר – השחור, וכמובן השחורה שנמצאת למטה יותר, לבין הלבן שכל העולם כולו בנוי להנאתו.

כבוגר במדינת ישראל נעצרתי לא פעם ולא פעמיים על ידי שוטרים, רובם חומים בעצמם, כיוון שהחזות שלי היתה חשודה. לא היתה פעם אחת שלא נכנסתי בשערי נתב״ג מבלי ששוטר יעצור אותי וייקח אותי לצד, ולא אחת עוכבתי על ידי שוטרים אם הלכתי לבדי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת.

עזבתי את ישראל לניו יורק, שם חייתי שבע שנים ברווחה כלכלית, עם אפשרויות רבות, ומעולם לא נעצרתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת.

אך פעם אחת, בשעת לילה לא ממש מאוחרת, באחד הביקורים שלי בישראל הלכתי עם בחור צעיר וחכם שנראה, בעגה גזענית, ערס. העובדה שהוא חבש כובע בייסבול שהסתיר את פניו, רק ליבתה את הדימוי. אני זוכר שהלכנו ברחוב שיינקין וחלפנו על פני רכב משטרה, החשש המיידי שלי עלה, הנה, הם הולכים לעכב אותי. אך הם לא עשו זאת ושנינו המשכנו ללכת. הבחור אמר לי לאחר כמאתיים מטר שהסיבה היחידה שלא עצרו אותו היתה אני, בזכותי הם לא חשדו בו כעבריין, אני! הרגשתי מלוכלך ובזוי, לא אמרתי לו את זה, אך הרגשתי באותו רגע פריבילגי, הנה, דלתות מדינת ישראל פתוחות בפניי הרבה יותר מאשר בפניו, ומדוע? כי אני הפכתי ללבן, גוון העור החום שלי כבר לא מרמז על השיוך התרבותי הנחות שלי אלא הוא פשוט סקסי, ואילו הוא? הוא הרי עבריין.

אני מודע לכאב שבוקע משיח הפריביליגיות ואני זועם לא אחת כאשר אני רואה אדם פריבילגי בינוני וסביר לוקח עבודה או הזדמנות של אדם מוכשר פי עשרות מונים ממנו רק בגלל שהוא מקורב לצלחת. אני רותח כאשר אני רואה כמה הזדמנויות יש לילדים בתל אביב ובערים העשירות בישראל לעומת ילדי ערי הריכוז בדרום ובצפון. אך אני לא יכול להשתמש עוד בשיח הפריביליגיות.

חבריי הטובים ביותר הם אשכנזים, חלקם פריבילגים, חלקם פריבילגים מאוד, אך אני לא רואה כיצד הם אשמים בלידה לתוך המעמד שלהם ויתרה מזו, איני רוצה לקחת להם את ההזדמנויות שלהם, כל אשר אני רוצה הוא לאפשר לאחרים את אותן הזדמנויות. ומי אני שאומר פריבילגיות בזמן שהוריי חיו בבית שהיה של ערבים, בזמן שאנחנו התקדמנו על חשבונם ועל גבם של ערביי לוד, בזמן שאבי קבור באדמה ערבית בבית קברות שמוקם באופן ציני מחריד בלב שכונה ערבית רק כדי למנוע מהם להתפשט? מי אני שאדבר על פריבילגיות בזמן שאתיופיות או יהודיות ממדינות אסיה הסובייטיות מנקות את החרא שלי שנדבק באסלת השירותים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב? מי אני שאדבר על גזענות בעוד אני גדלתי בחברה מזרחית גזענית שהדירה, לרוב באלימות, כל דבר שהיה שונה ממנה?

שיח הפריביליגיות, לצערי הרב, מייצר מחנות שברוב המקרים אינם נחוצים, הוא מכונן מזרחים ואשכנזים ופעמים רבות כופה זהויות על אנשים גם אם הם לא מעוניינים בכך, הוא הופך מזרחים שמתנגדים לשיח לאשכנזים ומכונן את הרוסים, שאיני יודע היכן הם עומדים במניפת הזהויות הישראליות, לאשכנזים פריבילגים. בסופו של יום הוא מעמיק את תחושת הזרות המזרחית ומעבה את ההגמוניה האשכנזית במקום לשבור אותה. ומה עלינו לצפות משיח הפריבלגיות? האם עלינו לבקש מכל האשכנזים לוותר על המשרות שלהם ועמדות הכוח ולאייש אותם במזרחים? ומה לגבי מזרחים פריבלגים? כאלה שמחזיקים במשרות ציבוריות, בעלי מפעלים, שרים בממשלה, האם עלינו להתייחס אליהם כאל אשכנזים? ומה לגבי גבר מזרחי? האם עליו לוותר על כל הפריבליגיות שיש לו מהיותו גבר ולפנות את מקומו לאישה מזרחית שהיא בעצם צריכה לפנות את מקומה לאישה אתיופית שצריכה לפנות את מקומה לאישה ערבייה וכו’?

ומה יקרה בישראל אם כל האשכנזים כולם ייצאו לרחוב, יכו על חטא ויאמרו, אנחנו פריבילגים? האם אז ישראל תשתנה?

אך מה יקרה אם נבטל את כל עניין הזהות העדתית ונחלק את ישראל לכאלה שיש להם וכאלה שאין להם? האין זה טוב יותר ויעיל יותר לדון בזכויות חלוקה על פני זכויות הכרה שרק מובילות למבוי סתום וליצירת חברה משוסעת, מסוכסכת, שבה פרטיה רבים זה עם זה במקום להילחם במערכת הנאו ליברלית?

wwwm4868

קודם כל ערבי

והנה חוזרת האנלוגיה לחומים של צרפת. כאשר צרפת ניצחה בגביע העולם של 1998 בהובלת זינדין זידאן האלג׳יראי, החלו להישמע קולות חדשים בשיח שאומרים שהטריקולור הצרפתי החדש אינו אדום לבן כחול אלא חום לבן ושחור. ומה הוא אותו שיח חום-צרפתי? גם החומים בצרפת מודעים היטב למערכת השמרנית הלבנה שמבטיחה את כל ההזדמנויות לבניהם ולבנותיהן ומייצרת כלכלת סעד לחומים ולשחורים, מחזיקה אותם כפועלים, שוטרים וחיילים. אך בניגוד לחומים בישראל, אין הם רוצים לייצר בהכרח תרבות חומה מזרחית אנטי צרפתית הגמונית, אלא חוזרים ואומרים שוב ושוב, שהם – החום הזה, הערביות הזו, אינה אלא צרפת. הם הצרפתים החדשים ואם הם מוסלמים אז כנראה שגם צרפת היא כזו.

השיח המזרחי החדש מתייחס לאשכנזי כאירופאי וטוען שהמזרחי הוא הלא אירופאי וככזה הוא מלח הארץ, היליד של האדמה הזו ובפועל הוא מדוכא על ידי היהודי הלבן באופן יומיומי. הרצון לכונן תרבות מזרחית חדשה הוא ברמה העקרונית דבר טוב, אך הפיכתה לתשליל האירופאיות לוקה בחסר במקרה הטוב. הקריצה המזרחית לערביות לא רק שחוטאת היסטורית לתפיסת האירופאיות של אבותינו יהודי ארצות ערב, אלא גם שוללת מהערבים, ילידי הארץ, את האפשרות שלהם להזדהות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אבותינו יהודי ארצות ערב לא ראו את עצמם כערבים או כמחוברים לזהות הערבית של המדינות שלהם, שני פרטים יכולים לבסס את ההנחה שלי (למרות שאני מניח שרבים יתנגדו לה) : 1. אין בהיסטוריה היהודית של מדינות ערב אימוץ של שמות ערבים, מעולם לא נולד ילד יהודי בשם נידאל, או ילדה ערבייה בשם מנאר. נכון, יש שמות בעלי מקור ערבי כמו פרחה, אך אני לא מכיר שימוש מוסלמי נפוץ בשם הזה. 2. ברגע שהאירופאי הראשון דרך על מדינות ערב ולקח אותן כשלו, מייד היהודים אימצו את שפת הכובש והילכותיו, הם היגרו למדינותיו ואימצו את שמותיו, והתגאו במשרתת הערבייה שלהם. אימי נקראה קלודין ואבי נקרא ז’ק, סבתותיי היו רשל ואמה, וסביי אדוארד ולאון – הערביות מהם והלאה, אם כבר, הרבה יותר אירופה.

והנה כעת, הגל המזרחי מחפש את המזרחיות הזו ובעצם מכונן את עצמו כבן המזרח התיכון – כלומר ערבי, וכך לא רק שהוא חוטא להיסטוריית אבותיו (לא חטא גדול בסופו של דבר) אלא שהוא לוקח מערביי המרחב את הזהות שלהם. המזרחי החדש מאמץ את ה’טבעיות’ הערבית, מפנים אותה וקורא תיגר על האשכנזים שהופכים להיות גלותיים בארץ שהם הקימו לעצמם. באופן תיאורטי זו מהפכה מעניינת, אך הבעיה הגדולה היא שהגל המזרחי משאיר את הערבים שוב מחוץ למשוואה ולוקח מהם כל סיכוי להיטמע בחברה הישראלית ולהתכתב איתה ובנוסף, בכך שהוא מבקש לקחת את ההגמוניה, הוא בעצם הופך להיות אשכנזי פריבלגי בעצמו.

לצערי, עוד לא פגשתי מזרחי אחד בגל הזה שאמר או אמרה בפשטות שהם ישראלים, קודם כל ישראלים, וכל הכפיים והמופלטה הם הם הישראליות, בדיוק כפי שלהקת הנח״ל הלבנה, אריק אינשטיין וכל השאר הם גם הישראליות. ביצירת החיץ הזה בין המזרחים לאשכנזים, בקיבוע שיח הזהויות הקיצוני והמהותני באופן הוולגרי ביותר שקיים, המזרחים החדשים סוגרים כל אפשרות ליצירת זהות כוללת ישראלית, זהות שיכולה להכיל את הערבי, האתיופית, הפליט וגם את האשכנזי הלבן ביותר שאפשר למצוא. יתרה מזו, מזרחים רבים לא רואים את הדיכוי הזה, לא מקבלים אותו ולא מוכנים להפנים אותו, ומזרחים רבים מתנגדים לרטוריקה של השיח הזה, אך שתי הקבוצות הללו מושתקות. זה מהלך שלא מאפשר דמוקרטיה של וריבוי קולות, אלא מאבק בסגנון של ׳שקט, יורים׳, ונדבר אחרי המלחמה – מהלך שמוחק אפשרויות של ריבוי זהויות מזרחיות במקום אחת כללית שעמוד האש שלה הוא הדיכוי והשעבוד. ואני חייב לציין שפרקטיקות הנידוי, ההשתקה, ההתעלמות וביטול הקולות המזרחים שמסרבים לקבל את השיח חייבות לעבור בחינה מחודשת וניתוח של האלימות שמגולמת בהן.

ואולי אפשר אחרת?

wwwm4866

קודם כל ישראלי

האם אפשר לצאת מהשבטיות הזו ולהתחיל לייצר חברה חדשה, סולידרית וצודקת? לדעתי כן. בין אינסוף הזהויות שנוצרות בחברה הישראלית, נשכחת זהות אחת בסיסית – ישראליות. ומה עם נאמר שאנחנו כולנו, גם הערבים, קודם כל ישראלים, ודין זועבי הוא כדין לפיד? אני משער שהרתיעה מהקמפייין ‘קודם כל ישראלי’ של וואלה! הייתה בגלל שבשם הלאום הזה נעשו ועדיין נעשות עוולות גדולות, אך מה אם נוכל לתקן אותו? אירופה, זו שנתפסת כמקום לידתו של מוצרט וכיבשת לבנה על ידי המזרחים החדשים, אינה כזו יותר, פריז היא העיר האפריקאית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לאפריקה. מאלמו בשבדיה הופכת להיות עיר בעלת רוב מוסלמי, וזה עוד לפני שדיברנו על מארסיי, ברלין, אמסטרדם, בריסל ולונדון. הדיון באירופה הוא לא על יצירת מיעוט שונה מהאירופאיות אלא על שינוי המושג אירופאי – לא עוד לבן אה לה מארין לה פאן, אלא אירופאית שיכולה לעטות רעלה ואירופאי שחור. אולי כדאי לנו לאמץ את השיח הזה ובמקום לבתר את החברה הישראלית לשבטים קטנים יותר עלינו לומר שישראליות היא גם אישה עוטה רעלה וגם אריתראי ופיליפינית דוברי עברית? יש גם דרך פרקטית לעשות זאת. אין הרבה מפלגות שמאל אירופאיות בישראל, מרצ היא בין היחידות, מה אם אנחנו המזרחים/ערבים/פליטים/מהגרי עבודה נתפקד בהמונינו למרכז מרצ ונריץ מועמדים שלנו ובכך נהפוך את מרצ למפלגת השמאל הישראלית? בכך נוכל לקרב את המזרחים לשמאל ונעצור את ההצבעה המזרחית הכללית למפלגות ימין שרק פוגעות באינטרסים שלהם, וגם נעמת את האשכנזים שמגדירים את עצמם כשמאל, עם הגזענות שלהם?

אולי הגיע הזמן לייצר מפלגה שתעמיד את עקרון הצדק החברתי והחלוקתי כעקרון העליון ובאותה נשימה תכבד את כל הזכויות התרבותיות וההכרתיות של כל אזרחי ישראל תוך כדי יצירת ישראליות תוססת, שמה שמאבחן אותה הוא לא השסעים שלה אלא עקרון האזרחות ולא הלאומיות. אולי הדרך שלנו להתחיל לצא מסבך הזהויות הוא לייצר זהות כללית שאינה לאומית/דתית/אתנית אלא אזרחית? ובכך סופסוף נשים קץ לשיח הפריבליגיות המדיר והלא תורם הזה?

wwwm4873

יותר ולא פחות

יחד עם האזרחות האמריקאית שלי קיבלתי מכתב מנשיא ארה”ב, או לפחות בחתימתו, מכתב שמברך אותי על היותי אמריקאי, המכתב הזה ממוסגר ומלווה אותי כבר עשר שנים. הנה פסקה אחת ממנו:

אמריקאים מאוחדים לאורך הדורות על ידי אידיאלים גדולים ומתמשכים. האידיאל הגדול מכולם זו ההבטחה המתפתחת באופן מתמיד שכולם שייכים, שלכולם מגיעה הזדמנות, ושמעולם לא נולד אדם חסר חשיבות. המדינה שלנו מעולם לא אוחדה על ידי דם, זכות לידה או אדמה. אנו קשורים זה לזה בעקרונות שלוקחים אותנו מעבר לרקע שלנו, שמרימים אותנו מעל האינטרסים הצרים שלנו ושמלמדים אותנו אזרחות מהי. כל אזרח חייב לקיים את העקרונות האלה. וכל אזרח, בקבלתו את העקרונות האלה, הופך את המדינה שלנו לא לפחות, אלא ליותר, אמריקאית.

הנשכיל גם אנחנו לייצר עקרונות שלא קשורים לדת, אדמה, עדה או לאום?

wwwm4870

*

דימויים: תצלומים מתוך אוסף התצלומים הלאומי. מלמעלה למטה: זולטן קלוגר (1.11.49, עולים ממרוקו מקימים את מושב רינתיה על חורבות כפר ערבי), גיל גולדשטיין (5.4.83, אשת הנשיא אופירה נבון מתכבדת בחגיגת מימונה), גיל גולדשטיין (5.4.82, הנשיא יצחק נבון מדבר בפני 100 אלף חוגגי מימונה בפארק סאקר בירושלים), זולטן קלוגר (17.10.49, מהגרים ממרוקו מקימים גדר מאבן בכפר עין הוד), פריץ כהן (2.11.65, מהגר מרוקאי בן 105 מצביע בבחירות לכנסת השישית), משה פרידן (12.8.59, דוד בן גוריון משוחח עם מהגרת ממרוקו באשדוד-ים),

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

18 באפריל 2013

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

דגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד

27 באוקטובר 2012

בשבועות האחרונים יצא שקראתי את הביוגרפיה החדשה של גולדה מאיר, שכתב יוסי גולדשטיין. שמעתי כבר כמה דברים לא מחמיאים על גולדה. אבל כמי שלא היה בחיים בתקופת שלטונה, מצאתי את עצמי מנענע בראשי שוב ושוב בתדהמה. קשה שלא להזדעזע מהטיפשות, היהירות, החשדנות הפתולוגית ואפילו הרשעות שנשקפות מדיוקנה של האשה הזאת. בעיקר, מפתיע לגלות שוב כמה מעוות הדימוי הצרוב עדיין בתודעתם של רבים, על פיו המהפך של 77' הביא לקצה את ישראל היפה, רודפת השלום והצדק. ישראל של גולדה היתה מיליטריסטית יותר, זחוחה יותר ונצית יותר מישראל של בגין. היא בוודאי היתה פחות דמוקרטית. ההסתמכות הבלעדית על כוח, ההערצה לגנרלים, הנטיות הטרנספריסטיות, ההכשלה המכוונת של יוזמות שלום, ובוודאי הדיכוי של המזרחים – כל אלה התבטאו בעידן מפא"י בעצמה רבה יותר מאשר בעידן שאחריו.

לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית-אנתרופולוגית, גולדה חיה בינינו. באותה מידה שגיבורי הפזמונים חיים חפר נשקפים מפרצופו הגס של כל בריון בגדוד 50, מהווה דמותה של גולדה אב-טיפוס מסוים של אשה צרת מוחין וחסרת מעוף, שמוכר גם היום לכל מי שמסתובב בישראל האשכנזית – מהנוער העובד, דרך האקדמיה וכלה בחוגים האידיאולוגיים ביותר בשמאל.

מבחינה מסוימת, כל מאמץ להסיר את המסיכה מפניה של "ישראל היפה" המפא"יניקית, ולהזכיר את פשעיה, הוא נחוץ ומבורך. צדק דימי ריידר שכתב לא מזמן בפייסבוק –

הדבר היחיד בינתיים שמגדיר את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל היא שיש לה את החוצפה לקרוא לעצמה כזאת. מלבד האחריות ההיסטורית לכמעט כל הפשעים והמחדלים הנאלחים ביותר בתולדות המדינה (מהנכבה ועד אוסלו, רוב המלחמות, רוב הגירושים, רוב החרמת האדמות, מגוון הפשעים שבוצעו כנגד הישראלים המזרחים, רוב הכיבוש, דיכוי שתי האינתיפאדות), העבודה גם הייתה שותפה פעילה ונותנת לגיטימציה לרוב הפשעים והמחדלים שהובילו מפלגות אחרות –  גם הליכוד, אבל במיוחד קדימה. בהתחשב באיך שנראתה השותפות האחרונה בין קדימה לעבודה (למעלה מ3,000 גופות, בין השאר), אני נחרד לחשוב מה יקרה אם יעלו שוב לשלטון ויצטרכו להוכיח את עצמן לציבור אפילו יותר ימני משהיה בימי עזה ולבנון […].

ועם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה לטעון טענה קצת אחרת – ושונה גם מהטענות שהופיעו כאן לא פעם בעניין התרבות הפוליטית המפא"יניקית. אני רוצה לטעון שהביקורת השמאלית מתמקדת באופן אובססיווי מדי במפא"י, ובניסיון להוכיח שכל מה שרע בישראל הנוכחית נוצר באשמתה. הגיע הזמן להתייחס ברצינות ובחומרה לקיומה של תרבות פוליטית אחרת, שלא נולדה מתוך מפא"י אלא צמחה משורשים אחרים: התרבות הליכודניקית.

בזמן נאומו של ד. בן גוריון חזר מ. בגין וצעק: "זו האמת, זו האמת! אני אלמד אתכם לדבר בכבוד בבית!". היו"ר קרא את בגין לסדר, חברי מפא"י ניסו להשתיק את מנהיג סיעת "חירות"…. בשורות מפא"י נראו עוד י' ישעיהו וא' אבריאל כשהם מוכיחים את המפריעים מבין אנשי "חירות" שהתבלטו, ביניהם א' שוסטק, להמשיך [את] "הצווחה ההיסטרית הזאת". […]. סוף-סוף הצליח ב' מינץ להשליט סדר באולם וביקש מראש הממשלה להמשיך. "הצווחה ההיסטרית הזאת אינה נותנת לי להמשיך" – התחיל ד' בן גוריון בחיוך קל – ומיד פתחה מקהלת "חירות" מחדש בהפרעותיה. "אתה היסטרי!" צעקו חברי חירות וי' שופמן התפרץ: "מה אתה כל כך אמיץ? מה אתה כל כך שמח? מה משמח אותך כל כך במדינה?". (דיווח ב"דבר" 7.3.1956)

הרעיון של ביקורת על הליכוד יכול להישמע בנאלי. הרי השמאל מבקר את הליכוד מאז ומעולם – מאז 77' ועוד לפני כן. אבל דווקא בגלל שהיא נחשבת בנאלית, ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. ההנחה המקובלת היא שביקורת על בן גוריון ועמוס עוז כבר מכילה בתוכה ביקורת על שמיר או נתניהו, בבחינת קל וחומר. מי שמבקר את מפא"י נחשב מתוחכם; ביקורת על הליכוד שמורה לדודים הטרחנים מהמושב בשרון.

יותר מכך: כיוון שרוב השמאל הרדיקלי קרוב סוציולוגית למפ"איניקיות, אנו מרגישים שבביקורת על מפא"י יש מידה רבה יותר של רדיקליות ורפלקסיביות – כאילו בכך אנו מתנקים מהפשעים של אבותינו. יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפקטיביות של הביקורת הזאת נשחקת ככל ששלטון מפא"י נבלע בקפלי ההיסטוריה.

הרביזיוניזם מצא את דגם המדינאי שלו לא בדמותו של מנהיג לאומי מהפכן, אלא בדמותו של מנהיג לאומי שמרן, שאותו הציג כמי שביקש לבנות אומה אינטגרטיבית מאורגנת… דמות המופת של מדינאי כזה נמצאה בהיסטוריה הפולנית הקרובה ולא במקום אחר. היתה זו דמותו של מרשל יוסף פילסודסקי – מי שהוקף בחייו בפולחן גיבורים – שחסידי ז'בוטינסקי חיקו אותו לא פעם בתוכנו ובסגנונו […].
היתה זו הגב' אילה שטרסמן (לובינסקי) שהקימה בווארשה "סאלון" 
של יהודים מקרב האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהפכו לאוהדי האצ"ל… גב' שטרסמן היתה גם זו שניסחה את סיסמא האצ"ל "רק כך" כתרגום ישיר של סיסמת הליגיון Tylko Tak
… לא רק תיאוריית הפראקסיס המהפכני – גם האתוס נשאב ממעיינות האתוס המהפכני הפולני.
(יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין)

ההוקעה החוזרת ונשנית של פשעי מפא"י מניחה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז שמפא"י איבדה את השלטון, ואותם פשעים משוכפלים שוב ושוב. אבל זה לא נכון. בינתיים, התבסס כאן כוח אחר, שפועל לפי היגיון אחר. הליכוד אינו מפא"י מחוזקת – בהרבה מובנים הוא ניגודה של מפא"י. הוא לא בהכרח גרוע יותר (אם כי יתכן מאוד שכן), אבל הוא בכל מקרה משהו אחר, שראוי לשם אחר.

מבחינה אידיאולוגית, היחס של הציונות הליכודית לציונות של בן גוריון הוא אמביוולנטי, בדומה ליחס המסורתי של הנצרות לתנ"ך ולעם ישראל. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש הנוצריים, אבל סיפור תולדותיו של עם ישראל נקרא לעתים דווקא כקטגוריה על היהודים, ולעתים כאלגוריה על חיי ישו. באופן דומה, ישראל של שמיר וביבי בנויה על גבי ישראל של בן גוריון ורבין, לכן ביבי לעולם לא יערער על הלגיטימיות של הראשונה; ועם זאת, הטלוס של מדינת הליכוד הוא בראש ובראשונה להביס את מפא"י – יותר מאשר להביס את הערבים. כי מפא"י היא שצלבה את קדושי אלטלנה, ולא הערבים/רומאים. כפי שצעק שמואל תמיר בוועידת חרות השנייה: "שחרור הקריה מידי בן גוריון קודם לכיבוש הר הבית". האם אין זה הציווי שמניע את ביבי? האם רק במקרה, איווט ליברמן מזייף כל כך בשירת התקווה?

המשטר הישראלי הנוכחי הוא תוצר של הכלאה בין הציונות המפא"יניקית ליריבתה החרותניקית. הוא מתבטא בדמויות כמו אריאל שרון – המפא"יניק שהפך ל"מלך ישראל" של הליכוד. אבל המפלגה שיצרו נתניהו וליברמן היא כבר לא ממש יורשת של בן גוריון וגולדה, לא באמת. יש לה מסורת אחרת, תיאולוגיה אחרת, ושורשים במקומות אחרים. אם נתייחס לכך באופן מילולי, נראה שהחלפת השם "ישראל ביתנו" ב"הליכוד ביתנו" אומרת בעצם הכול: אנחנו לא חיים יותר במדינת ישראל, אלא במדינת הליכוד. הליכוד הוא ביתנו; ביתנו הוא הליכוד.

הסכנה האמיתית – אותותיה כבר התחילו להסתמן: הלא היא באיבוד כל חוש-פרופורציה בביקורת, בטיפוח היסטריה לאומית הגובלת במזוכיזם, בנסיונות – ו"חירות" פגיעה לחולשה זו מראשית קיומה – להתסיס את הרחוב מתוך היזקקות לאמצעי דמגוגיה זולים. הדיבור שנזרק בימים האחרונים מפי מנחם בגין על "הצעות-החורבן" האמריקאיות מבשר, מה צפון באמתחתו של גח"ל […]. "חורבן" – פירושו "מצדה", פירושו "גטו וארשה", פירושו מלחמה-עד-האיש-האחרון, פירושו התאבדות. המשחק האסוציאטיבי בזכרונות היסטוריים דוויים הוא מסוכן, כי הוא עלול לשבש קני מידה, למנוע עיון שקול בדברים גופם. (חיים איזק, דבר 3.8.1970)

יכול להיות שאת הביקורת על שורשי מדינת הליכוד לא צריך לחפש אצל חנה ארנדט (שמאפיינת את הרוויזיוניזם באופן די פשטני ואפוקליפטי – פשוט כפאשיזם), אלא לחזור לאבחנותיהם של יריביהם בתנועת העבודה. ואכן, כמה מהיסודות הרעיוניים של הליכודניקיות שמבדילים אותה מהציונות המפא"יניקית נרמזו בציטוטים שהובאו עד כאן. אפשר לציין כמה: (1) תפישת אומה ששורשיה בלאומיות הפולנית, ובמרכזה המיתוס של העם הפולני/יהודי כ"משיח האומות"; (2) בהלה היסטרית מהקומוניזם והשמאל העולמי, ובמידה מסוימת גם מערכי המהפכה הצרפתית. (כדאי לזכור שבוועידת חירות השנייה ב-51' קרא בגין להיערכות לקראת פלישה סובייטית לארץ ישראל, ודרש להקים "שווארצבארד קולקטיבי אשר יקום מהנוער היהודי על בסיס התנדבות אישית שיהיה ערוך לפלישה סובייטית לארץ אם תהיה", ולהכין תוכנית לפינוי כל הילדים מהארץ למקרה כזה). (3) היסטריה היסטוריציסטית – יחס להווה כאל השתקפות חוזרת ונשנית של קטסטרופות היסטוריות;  (4) פופוליזם, כלומר הערצה לעם במצבו הקיים – בניגוד לוולונטריזם של מפא"י שביקש לשפר את העם ולחשל מ"אבק האדם" ישות חדשה;

רוצים לשים לו קץ, לחנווני! [אך] כל התהוותו של הייצור… הנו, מאל"ף ועד ת"ו, תוצאה של הישגי החנווני… בלעדי החנווני לא היתה זכות קיום לבית החרושת… ולא רק התרבות החומרית היא ילידתו של החנווני: מרביתה של התרבות הרוחנית… מבחינה היסטורית הנו הסוחר המדריך האמיתית של הקדמה, הראשון של נושאי הדגל של הציוויליזציה… ואפילו הזעיר בחנוונים, אפילו רוכל המתדפק על הפתחים עם חבילת גרביים זולה, גם הוא שותף לאותו היחס.
(זאב ז'בוטינסקי, "החנווני", 1928)

(5) הזדהות אקסטטית עם "קדושי השואה" – בשונה מהזלזול הבן גוריוני בפאסיביות של היהודים הנטבחים. אפשר לומר שפולחן הגלות שזוכה לפופולאריות בשמאל בעשור האחרון הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה בישראל של הליכוד. הליכוד ממילא מעריץ את הגלות.

מכאן אפשר להמשיך ולשאול כמה שאלות:

(א) האם הליכוד של ביבי-ליברמן הוא בכלל ממשיכה של חירות ההיסטורית, או שמדובר בתופעה פוליטית חדשה של שני העשורים האחרונים, שרק נושאת את אותו שם?

(ב) ניר קידר כותב בספרו "ממלכתיות" –

לעומת אשכול, קרא בן גוריון היטב את המפה הפוליטית המשתנה וראה את הסכנות הרובצות לפתחה של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית. הוא הבין כי הפיכת מפא"י ממפלגת ציר עממית […] למפלגת שמאל מתנשאת… מערערת את קיומה של חברה אזרחית ישראלית הנשענת על הסכמה פוליטית סוציאל-דמוקרטית רחבה שביטאו מפא"י והברית שלה עם המפלגות האזרחיות ועם הציונות הדתית.

לא במקרה, המפלגה האחרונה שבראשה עמד בן גוריון היתה "הרשימה הממלכתית", שהשתתפה בהמשך בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והליכוד. מכאן אפשר לשאול באיזו מידה הליכודניקיות הנוכחית טמונה בכל זאת בתוך הממלכתיות הבן גוריונית (ששונה מהמפ"איניקיות הקלאסית). איזה יסוד בבן גוריוניזם התגלגל לליכוד? האם הליכוד אינו מפא"י מינוס התנשאות?

(ג) ולבסוף שאלה שאני מעז להציב לפתחה של הביקורת המזרחית: מה המאפיינים המיוחדים של דיכוי המזרחים הליכודניקי? אילו צורות של אשכנזיזם מייצרת מדינת הליכוד?

כל מה שכתב ז'בוטינסקי בשבח ה"מיליטריזם", בלי שהתעלם מקווי האופי השליליים, שהוא עלול לקבל בתנאים מסוימים; כל מה שכתב בשבח התכונות שהוא מפתח – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיווית עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה – כל התכונות הללו, שבהן דגל, כל תפיסה זו שמתנגדיה קראו לה ה"מיליטריזם של ז'בוטינסקי" היו לנחלת תנועת הנוער שיצר, והן התכונות שלפיהם מתחנך היום צבא-ישראל ובהן גאה עם-ישראל כולו.
(בנציון נתניהו, חמשת אבות הציונת)

הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות". כי אפשר לקלל את בן גוריון שוב ושוב, כמו שעשו המרצים שלנו כבר מאז שנות ה-80 ולפני כן. אבל במידה רבה, זה כמו להתכונן למלחמה הקודמת. כדי לשנות את ישראל העכשווית, או בכלל כדי להבין מול מה אנחנו מתמודדים, צריך להתמודד עם הליכוד, ולא עם הציונות.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי.

(דלגו ל-0:45)

יבבה אשכנזית

6 באוקטובר 2012

“אני לא מוכן לקבל את כל היבבה המזרחית הזאת. כי מה המזרחים היו עושים אם אנחנו לא היינו כאן לקלוט אותם? מה הם היו שווים? מה היה קורה להם אם לא היינו יוצרים את הישראליות שאליה הם הצטרפו וממנה הם עשו איזו קריקטורה? אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל של תרבויות של מהגרים. נכון, עשינו הרבה טעויות. אבל אנחנו קיבלנו החלטה הרואית לקלוט את כולם. ובגלל ההחלטה הזאת בעצם התאבדנו. התרבות העברית הישראלית שלנו התפוגגה לתוך השיטפון של העלייה. לכן מה שיש לנו עכשיו זה ממשלות של הליכוד ומה שאנחנו שומעים כל הזמן זה את היבבה של המזרחיות. אבל אני לא מקבל לא את זה ולא את זה. אני גאה בכך שאני צבר לבן. ואני לא אתן לאף אחד להוציא אותי אל מחוץ לגדר של הציונות. כי אני מהמייסדים של המקום הזה. אני מהמייפלאוור הציוני. אני לא ארשה לאף אחד להתייחס אלי כאל לא ציוני”.

(מירון בנבנישתי בראיון לארי שביט, “הארץ", 5 באוקטובר 2012)

אמנם עברו כמה חודשים אבל קוראינו (ומי לא) ודאי זוכרים את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין. הראיון עם מירון בנבנישתי הזכיר לי את ההכללות הגורפות — לעתים מחכימות או מצחיקות, לעתים מטופשות או מרושעות — בהן ענו אנשים על השאלה "מה אשכנזי בעיניך?”.

כך או כך, ההכללות נגד אשכנזים על קיר הפייסבוק של בן דיין היו מעשה משחרר. הן תגובה לעשורים ארוכים בהן המזרחי הוגדר והוכלל מנקודת המבט של האשכנזי – הגדרה שהיתה חלק הכרחי מסיפור האפלייה, ההדרה וההשפלה. “האשכנזי" אינו מתפקד כאן (רק) כזהות אתנית אלא כדרך לסמן את העמדה ההגמונית, זו שאוחזת בסמכות לדבר על אחרים בעוד היא עצמה נותרת שקופה ואוניברסלית. לכן אפשר להפוך לאשכנזי מבלי לעבור הליך ביולוגי או גנטי – גם אם זה פשוט יותר בשביל מי שהוא אשכנזי “מלידה”. אפשר לאמץ דרכי ביטוי מסוימות, סוציאליזציה, לבוש, להצטרף לפלמ"ח או לאקדמיה. לכן, אגב, הס"ט מירון בנבנשיתי יכול לכתוב ספר בשם "חלומו של הצבר הלבן" או לייחס עצמו ל”מייפלאואר הציוני”.

באמצעות הסקר – והפוליטיקה הקונפליקטואלית שלה בכלל – בן דיין הופכת את נקודת המבט. האשכנזים מאבדים את השקיפות שלהם כתקן האוניברסלי שלמולו כל "האחרים" מוגדרים, והופכים עוד קהילה בן קהילות בארץ הקודש. לפתע מותר לספר עליהם בדיחות, לעתים מרושעות, אפילו מותר לשנוא אותם (אותנו).

זה ודאי נשמע רע לאוזניים שמאלניות. למה להמשיך את "מעגל השינאה", למה להשיב בגזענות על גזענות? אבל כל פוליטיקה – במיוחד פוליטיקה פרוגרסיבית – חייבת להתחיל מהבנה של התנאים הממשיים בהן היא מתקיימת. אנחנו חיים בארץ שבה זהויות נוצרו באופן דיאלקטי והוגדרו על דרך השלילה. הפלסטינים הם לא-יהודים, המזרחים לא-אשכנזים וגם לא-ערבים. הזהות היחידה שמתיימרת להכחיש את השלילה שלה היא הזהות האשכנזית. בעבר היא לפחות זכרה את מקורה בשלילה האירופאית – שהרי היהודים, לבנים ככל שהיו, היו לא-אירופאים ולכן נאלצו, לפי הסיפור הידוע, לחזור לארץ אבותיהם. אבל כעת, לפחות בשמאל, גם זה נעלם והאשכנזים הם לרוב "ליברלים" – ליברלים כמו באירופה ורוצים חיים כמו באירופה, וזכויות כמו באירופה, ואי-גזענות או אי-שינאה כמו באירופה.

אבל באירופה שונאים גם שונאים, והזהות הליברלית-מודרנית מסתירה מנגנונים של אפלייה והדרה שהם חמורים יותר מההדרה שמופעלת על ידי קהילות "מסורתיות" בארץ הקודש, כמו החרדים או המוסלמים. יתרה מכך, אפילו המודעות לזה (בעיקר בשמאל) – והניסיון לצאת נגד ההגמוניה – מייצרים אותה מחדש. ביקורת עצמית מתייפייפת היא פרקטיקה לבנה שמאשררת את הלובן והנאורות של מי שלוקח בה חלק (וגם על זה בן דיין כתבה היטב). היא נותרת לחלוטין ברמת השיח ואילו ברמה המטריאלית האשכנזים שומרים על הנחלה בשרון או הדירה בתל אביב.

בעיניי הסקר "מה אשכנזי בעיניך?” היה סירוב לשחק במשחק הזה. במקום לבקש רשות כניסה לשיח הליברלי (ואשכנזי) השליט, הוא מערער אותו מן היסוד. במקום להתיימר לאוניברסליות הוא לא מפחד להיות פרטיקולרי ובזאת מציג את השיח הליברלי כפרטיקולרי גם הוא, כביטוי של עוד קהילה בין קהילות – קהילה שמה שבכל זאת מייחד אותה הוא היומרה להיות מעל מגרש המשחקים הזה. לכן הסקר מקדם פוליטיקה שוויונית, שבה ההתמודדות הפוליטית על משאבים סימבוליים וחומריים מתנהלת לראשונה בגובה העיניים. אשכנזים נאלצים לשאול עצמם, לשם שינוי, מי הם ומה הם רוצים, וכיצד הם רואים את עתידם בארץ הזו, שהיא שלהם כפי שהיא של כל הקבוצות האחרות – לא יותר אבל גם לא פחות. גם אם יש פה גזענות, זו "גזענות של שווים", לא עוד הגזענות של האדונים המתחזים ליורשי הנאורות בארץ הקודש. זו פוליטיקה שוויונית אבל גם קונפליקטואלית. זה לא יכול להיות אחרת באזור שבו הזהות של אנשים נוצרה בתוך קונפליקט ארוך שנים ונשמרת מתוך זיכרון ועיבוד של הקונפליקט הזה.

לכן אני מסכים עם בנבנישתי שהחזון הפוליטי הרלוונטי לפלסטין הוא "מסגרת משותפת שבה שני העמים ימשיכו להתקוטט זה עם זה – אבל על בסיס של שוויון". הרעיון הוא לא להכחיש את קיומן של שינאה, או אפילו אלימות, אלא לאפשר להן להתבטא בדרכים "לא אלימות" – כלומר בהפגנות, מאבקים פרלמנטריים ואפילו סטטוסים וקבוצות בפייסבוק. זה עדיף, כמובן, מהאלימות הקולוסלית המתנהלת כרגע (שאמנם יהודים-אשכנזים בקושי מרגישים, אבל פלסטינים ודאי, ובמידה פחותה גם קבוצות אחרות).

אם לחזור לציטוט שלמעלה – אני מציע לקרוא את ההתבטאות של בנבנישתי על רקע החזון הפוליטי שהוא מציע – של פוליטיקה קונפליקטואלית ושוויונית. לכן המאמר הזה הוא לא ניסיון להגן על הדברים הגזעניים שלו, אבל הוא הגנה על עצם האמירה שלהם – הוא ניסיון להצביע על אופק פוליטי-תרבותי שבו לדברים כאלה יש מקום. הוא הגנה על בנבנישתי באותה מידה שהוא הגנה על הסקר של בן דיין. כאן וכאן יש גזענות, אבל היא מה שאפשר לכנות, כאמור, “גזענות של שווים”, לא של אדונים.

על פניו ההשוואה עם בן דיין לגמרי לא במקום. בעוד בן דיין מתגזענת נגד אשכנזים מתוך ניסיון להשוות את עמדות המאבק, בנבנישתי מתגזען כאשכנזי, כבן ההגמוניה, נגד הצד החלש. על פניו אין הבדל בין מה שהוא אומר לבין הגזענות הממסדית המוכרת לעייפה.

אבל אני חושב שדווקא יש הבדל חשוב. בנבנישתי מדבר כבר מנקודת המבט של המובס. זו היבבה האשכנזית שלו. הוא לא מתיימר לדבר בשם כולם אלא בשם "הצברים הלבנים", ובשמם הוא תובע הכרה בזיכרון ובתרבות הקולקטיביים שלהם. בנבנישתי מתוחכם מספיק כדי להבין את הקונוטציות של הביטוי "הצבר הלבן" – הוא יודע שבאקלים האינטלקטואלי הנוכחי התוספת של "לבן" לא מחזקת את הטיעון אלא דווקא מחלישה אותו. ואותו הדבר לגבי הביטוי "המייפלאואר הציוני" – ציונים ליברלים לא יאהבו, כנראה, את ההשוואה לפוריטנים הקנאים שבישרו את השמדת האינדיאנים. אבל נדמה שבנבנישתי, בניגוד אליהם, מבין היטב את הפן הטראגי, האלים, של הציונות כתנועת מתיישבים קולוניאלית. במקום להכחיש הוא שם את זה על השולחן. כן, אני צבר לבן. אני אפילו לא אוהב את "היבבה המזרחית". הזהות שלי היא אמנם תוצר של אלימות וכיבוש אבל עכשיו אני מי שאני, ושייך לארץ הזו כמו כל אחד אחר – וכמו כל אחד אחר פה אני יכול להיאבק על זכויותיי ואפילו לשנוא ולהתגזען מדי פעם.

ייתכן שהגזענות של בנבנישתי, כמו החזון הדו-לאומי שהציע כבר בשנות השמונים, מקדימה את זמנה. כל עוד אשכנזים (אמיתיים או מדומיינים) כמוהו הם כל כך חזקים, הגזענות שלהם לא יכולה להיות "גזענות של החלש", לא משנה כמה הם רוצים להיות חלשים ודו-לאומיים. אבל מעבר לביקורת המתבקשת והראויה על התוכן של דבריו, אפשר לראות בהם הזמנה לחשוב על פן מרכזי בחזון הפוליטי שלו – שבו קונפליקט תרבותי מחליף את הקונפליקט האלים מאוד של העשורים האחרונים.

ברמה אישית יותר, אני מודה שכמה מהדברים האחרים שבנבנישתי אמר מרגשים אותי. גם אני חווה לפעמים מין קשר אירוטי לאדמה וזיקה למורשת הטראגית (ואכן, האלימה כל כך) של אבותיי. ההאנשה שהוא עושה לאדמת ארץ ישראל עשויה להיראות הזויה. היא ודאי מיתית. אבל האם יש לי מיתוס אחר? אני לא בטוח. חשתי ניכור כאשר רבים מחבריי בפייסבוק הוסיפו לעצמם, לאחרונה, שמות משפחה לרוב. כמו שקורה הרבה במקרים כאלה, יוזמה מזרחית הפכה תירוץ לאשכנזים להשוויץ בשמות משפחה כמו-גרמנים. במקרה המזרחי החזרה לשמות המשפחה הישנים מעניקה לסבים ולסבתות את הכבוד שהמכבש הציוני נטל מהם. במקרה האשכנזי, לעומת זאת, היא מבטלת את הבחירה שרבים מהסבים והסבתות עשו ובזה אין שום מתן כבוד. ההפך.

בניגוד למגמה הרווחת בקרב אשכנזים מהשמאל – להתנער מהמורשת הציונית האלימה ובזאת לאשרר מחדש את הלובן שלהם – בנבנישתי בוחר להיאחז במיתוס שלו, למרות הגזענות הטמונה בו, למרות הפאתטיות. אפשר (ואף מוטב) להתעצבן, מה גם שזה חלק מהפוליטיקה הקונפליקטואלית שהוא ממליץ עליה. אבל בה בעת אפשר להעריך אותו על כך שכמו במקרים רבים בעבר הוא לא פוחד להגיד דברים שנשמעים הזויים בשמיעה ראשונה.

*

דימויים: עלייה לקרקע בקיבוץ אלונים (1938, זולטאן קרוגר), קיבוץ רמת יוחנן (1936-1946, צלם לא ידוע), קבוצת חלוצים בגן שמואל (1913, צלם לא ידוע).

מזרחים בשמי ברלין

8 ביולי 2012

איריס חפץ

 בימים האלו לפני עשר שנים עשיתי את דרכי מישראל לברלין ‪- דרך יוון, איטליה ואוסטריה. עזבתי מכיוון שלא יכולתי לסבול את האישה שהייתי תחת נסיבות החיים הישראליות. האישה שכל בוקר נוסעת לעבודה בבית חולים אחר, פותחת את החלון המכונית בכניסה ואומרת לשוער מברית המועצות לשעבר "בוקר טוב". לא כזה עם ר' מתגלגלת של מרוקאית שמעולם לא היתה לי. לא עם ק', ולא עם ב' שנשמעת כמו פ' של ערביה. "בוקר טוב" אשכנזי כסיסמת הכניסה לבסיס, שמזהה אותי כחיילת בצבא היהודים שלא צריך לבדוק, כי היא לא מסוכנת. כי היא "משלנו". אבל לא הרגשתי תחושת שייכות, למרות שמהצד הלא מהגר של משפחתי, לפי האגדה איזה דור שביעי בפלסטין-ישראל, אני אמורה להיות אם כל השייכויות. תיאורטית לפחות.

באופן מעשי הרגשתי זרה בחברה, ובעיקר זרה לעצמי.

והקושי הגדול היה חוסר היכולת לדבר על זה. לא היה מקום לזרות הזו בישראל של 2002, שכבר היתה שקועה בתהליך שעוד ילך ויעמיק, שבו אסור להשמיע ספקות ואין מקום לסימני שאלה בכל הנוגע לסלע קיומנו הפריך. נסיונותי לגרד אותו או להכות בו נתקלו בשכבת פאטינה שהגיבה בעמידות שגרמה לכאב, או ריקושטים שפגעו בעיקר בי והופנו לקרובים אלי. לפחדנית כמוני, שגם ככה היה לה צורך לדעת הכל ולכן מעט מקום לשאלות, זה לא עשה טוב במיוחד. אז עזבנו אחרי ששיגעתי את המשפחה, עוד כמה חודשים לפני התכנית המקורית. עם כוונה מוצהרת להישאר שנה בברלין, שהתארכה לשנתיים שהבהירו שמדובר בהגירה, עם השתקעות בבית, בבתי ספר, ברכישת השפה ובכניסה למסלול לימודים.

אני פוגשת מדי פעם ישראלים, שהגיעו לכאן מסיבות דומות, באופן מודע או מעורפל יותר. לרוב מדובר בחוסר יכולת אישית לשאת את החיים בישראל שעוזר להתגבר על אתוס הבגידה בשבט שינקנו עם חלב-רבין אבינו וגולדה אמנו. להגר מישראל אחרי שההורים או הסבים "עשו עליה" זה לא כמו לעבור מיוון לארה"ב. מזרחים עזבו את ישראל בהמוניהם ובשקט. הם גם פחות קשורים לאתוס הציוני וגם יודעים שזה לא ממש מרשים מישהו. לכל היותר את המהגרים האחרים שפוחדים ש"הערסים יבואו". אשכנזים עוזבים לרוב אחרי איומים. כמה מחברי האשכנזים איימו שנים ש"ביום ששרון יהיה ראש ממשלה אני עוזב", שהתחלף ל"ביום שיהיה טרנספר" ונהיה עם הזמן ואחרי הפרופסורה באקדמיה ל"אין לי ארץ אחרת". חלק עזבו בטריקת דלת. אבל מעטים עוזבים באדישות של מהגר רגיל. אתוס הסבל הנוצרי כל כך מקודש בישראל, שככל שנהיה יותר רע, כך מצפים ממך ליותר סולידריות, דיכוי והסתרה של הפחד והיצמדות לשבט. ולפני עשר שנים לעזוב כשהיה כל כך רע עם שלושה פיגועים ביום, היה בגידה גדולה יותר. גדלנו על הסיפור שלושת התולעים – אבא, אמא וילד – שחיות להן בקצה המעי הגס. "בחוץ, בני, זורחת השמש והשמיים כחולים, לא כמו פה, אבל אל תעיז לצאת מכאן", אומר האב לבנו. "בחוץ, בני, יש דשא ירוק ופרחים לרוב, אבל אתה נשאר איתנו" אומרת האם לבנה. "אבא, אמא", שואל הילד-תולע הקטן, "אם כל כך יפה שם בחוץ, אז למה אני צריך להישאר בתחת?". "כי פה המולדת!" עונים ההורים.

ואם הילדים עזבו זה לרוב זמני או מטושטש בסיפורי ההורים. הורים אשכנזים שילדיהם מבלים שנים בחו"ל באוסטרליה, אח"כ שלוש שנים בקנדה ובדנמרק מספרים לחברים, שהילדים יצאו "לשליחות" או מאמצים את המונח "רילוקיישן" או שם החיבה שלו, "רילו". כי ישראלי בחו"ל נשאר לרוב מגוייס: כל תייר הוא שגריר שמקבל הוראות בשדה התעופה, וכל ישראלי עובד אמדוקס חושב שהוא צריך להסביר את מדיניות הממשלה למתכנתים אחרים. ולעזוב מטעם האינטרסים שלך זה חטא אינדיוידואליסטי בזוי. בתור אישה מותר לך "ללכת אחרי הבעל" וזה מה שיספרו לחברים, גם אם הוא הלך בעצם אחרייך…בשנות החיברות שלי, ישראל היתה חברה קולקטיביסטית מובהקת, שבה האפשרות לא להתגייס לצבא בכלל לא היתה קיימת באופן ציבורי ומי שעזב מסיבות פוליטיות זכה למנת לעג בסגנון של "הוא לא יכול היה יותר לסבול את המעטפות החומות" מפי נשים של מילואימניקים, שהתגייסו בדרכן זו למערכה על החיים בתחת. אנחנו היינו ילדים שאמורים לשבת על סיר הסירים כמו נפתלי ולהביא להורים תוצרים כלבבם ולהחזיק בפנים מה שלא מתאים להריח ולראות. למדנו שמי שעזב את ישראל עשה את זה כדי "לשבת על סיר הבשר". כלומר, הוא עושה את זה רק בשביל כסף. ככה זה יהודים, אתם יודעים, רק כסף מעניין אותם…

המעבר למקום אחר נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר ולרוב השלבים הראשונים של ההגירה מאשרים את זה. כמו בהתאהבות, המקום החדש נראה כמו גן עדן: בקיץ הראשון אפילו הלכתי למצעד האהבה שהיה קיים עוד בברלין עם שתי חברות ישראליות. בן הזוג הגרמני שלי סירב להצטרף ("אהה, באמת נראה לך שאני הולך לעמוד יחד עם עוד מליון גרמנים באותה כיכר?") אבל אנחנו התלהבנו רק מהאפשרות להיות באירוע המוני בלי לחשוש מפיגוע. נסנו על נפשנו די מהר, לא אחרי שהסתדרנו בשלשה שלובת ידיים כדי לחצות את ההמון…

כשמתחילים לחיות במקום את חיי היומיום, עוברים למצב של חיים משותפים עם פחות אידיאליזציה. אבל האישיות שלנו לא משתנה במקום החדש. הזרות נשארת – אבל לעיתים יותר לגיטימית, כי ברור שאת נראית זרה, לא יודעת את השפה ואף אחד לא מצפה ממך להיות חלק מהיסטוריה ותרבות. והזהות הישראלית נשארת: למרות דימויי האדם כמחשב שאהובים על ישראלים, אי אפשר למחוק את הביוגרפיה האישית והנפש שלנו היא לא דיסק קשיח. אפשר לזהות ישראלים-יהודים בברלין ממרחק, גם אם אין להם יותר נעלי המגפר והם ויתרו אפילו על "נעליים נוחות להליכה" במסע הכומתה לכיבוש אתרי העיר, רק לפי תנועות הגוף והחזקתו. גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו.

האשמה מול הילדים בישראל שחשפתי אותם לחיים עם מסיכות אב"כ ופחדים נוספים לאלו שסיפקתי בעצמי ולחיים מלאי קונפליקטים וזרות שעוברת הלאה כי "אין עוד אף אחד במזכרת בתיה שחושב כמוך", האשמה מול הפלסטינים שאת מימיהם אני שותה ועוד אשמות רבות, מתחלפת באשמות אחרות: מול חברים מקומיים פלסטיניים ואחרים שמוכנסים לתאי מעצר ומגורשים משדה התעופה ע"ש בן גוריון, שממשיך לגרש עוד גם אחרי שנפח את נשמתו, מול החברים שלי בישראל שהיו רוצים חיים אחרים וחוששים מגל הפיטורים הקרוב וכמובן מול הילדים שלי שגזלתי מהם את האפשרות לחיות בחוויה של רוב ואולי לא באמת חסכתי מהם את השירות הצבאי – ימים יגידו. ואשמת ניצולים…וכל ביקור בישראל מעלה את המתח הזה מחדש. הביקורים הראשונים גם מאיימים להחזיר לצומת ההחלטה. כשהילדה שואלת למה במסעדה יש כל כך הרבה שוטרים (מלא חיילים כרגיל, אבל היא לא יודעת מה זה חייל) ואני שמחה על זה, ואז שואלת מה זה הדבר הזה הגדול בשדה שהיא רואה מהאוטו (ממטרות…) ואני מבינה כמה היא גדלה בעולם שונה משלי ופוחדת שתהיה זרה לי. רק את החסידות היא מכירה ומתלהבת מזה שהן באביב בישראל ובקיץ אצלנו.

כלומר, אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר, שלא תמיד יש בה הרבה בחירה כמו שנדמה והיינו רוצים להאמין ושלובים בה גורמים חברתיים ואישיים שחברו להם יחד וממשיכים לפעול. הענין המוסרי כל הזמן ברקע ומחזק את ההחלטה שקיימת כבר לרוב קודם. מי שמרגיש שלא יכול לעזוב מצדיק את זה בצורך ל"שינוי מבפנים" ובזה שעמים אחרים אינם טובים יותר (כאילו מישהו טען משהו אחר…), מי שמרגישה שהיא לא יכולה להישאר, מתארת את תחושת המחנק בישראל שגרמה לה לעופף ממנה…

אבל יש גם מציאות: ובמציאות החיים בברלין טובים יותר כמעט בכל הרמות מהחיים בישראל. להיות מובטל בברלין או בעל משפחה מהמעמד הבינוני פה, עדיף על להיות כזה בישראל. אצולה יש רק פה, אז קשה להשוות אציל גרמני לקיבוצניק. ולכן הייתי מאחלת לישראלים חיים צודקים יותר, כי טוב יותר לחיות בהם. כדי לחיות באירופה המרכזית ברמת חיים כזו, צריך לדכא ולהרעיב ולכלוא אפריקאים במחנות ריכוז במלילה ובלוב, להעסיק חברה פרטית (פרונטקס) שתשמור על גבולות האיחוד מפני אפריקאים, שאותם אנחנו שודדים ואת הדגים שלהם אנחנו דגים, כך שהם נאלצים לעשות את דרכם לאירופה כדי לשבור בה שבר. זה לא שאירופאים הם אנשים טובים יותר, את זה כבר מזמן לא צריך לבדוק. אבל הרוע מתרחש רחוק יותר מהעין ולכן המדוכא לא מהווה איום קיומי והנפש לא צריכה להתגונן בכזו עוצמה ולהשתיק כל קול אחר. ואם הנפש עושה את זה ומגלה סימני פחד, המדינה משלמת פה טיפול פסיכולוגי, שהרבה ישראלים נהנים ממנו. אין צורך לבנות גדרות ואפשר לשלם לקדאפי או מלך מרוקו כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת. ובגרמניה הקטסטרופה של מלחמת העולם השניה עוד חיה, נושמת ובועטת בנפש הגרמנית. אבל פה, בתוך גבולות האיחוד עוד יש צדק יחסי לתושבים: בעיקר לאזרחים מחזיקי הדרכונים. ויש – לפחות בגרמניה – פחות שחיתות, כיוון שההזדהות עם המדינה גבוהה והיא גם באמת יותר עוזרת לאזרח שצריך אותה (בעיקר אם הוא לבן). ולכן, עם כל הקושי כשמגלים אחרי תקופת ההתאהבות, שגרמניה רוצה ממך תעודה כזו ואחרת, שדורשת ממך להסתגל להיררכיות שאת לא מכירה, לדקדק בשפה וכולי, בסופו של יום את נהנית מחינוך חינם לילדים, מקצבאות ילדים, משירותי רווחה הוגנים כשצריך, מגני משחקים מעטירים, מתחבורה ציבורית טובה ומאפשרות לנהוג כשבא לך בלי להילחם על כל מעבר לנתיב אחר. ויש שקט. הטלויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים לא מפעילים את הרעש הלבן שלהם כל הזמן. יש יותר חופש להגיד דברים שבישראל אי אפשר, יש קהילה תומכת ולא מבודדת, יש גרמנים לא-יהודים שחולקים איתך דעות דומות ומגיבים בשיא ההבנה כשאת אומרת שאת לא רוצה שהילדים שלך ילכו לצבא, או שבית ספר מגודר עם שומר ודגל זה לא משהו שאת מוכנה לשלוח את הילד שלך אליו, ולא מעניין אותך אם זה בית ספר יהודי בברלין או בישראל. אם בישראל החוויה העיקרית שחשתי הוא פחד, הרי שבגרמניה זה התחלף בשנים הראשונות בכעס: כעס על הגרמנים שחיים כל כך טוב, בזמן שהיהודים חיים בגללם בישראל במצב בלתי אפשרי. על זה שלגרמנים יש פרספקטיבה לעתיד, ולנו אין ואני עכשיו נהנית מזה וכבר לא ממש נמצאת בתוך ה"לנו" הזה. שוב זרה…

והפערים האלו יוצרים מתחים: הנטיה שלי ברגעי תסכול לרצות לצרוח על הגרמני המעצבן התורן שהוא נאצי-קטן-ותמיד-ידענו-את-זה עם הידיעה שהייתי יכולה לחיות עכשיו בישראל והאשליה שזה בטח היה יותר טוב. הקנאה ברגע בו אני פותחת את המקרר באמצע אוגוסט כדי לראות אבטיח שסחבתי מהשוק ואין לי חשק לאכול אותו כשיש עשר מעלות בחוץ וגשם – האוכל ומזג אויר כסמל ל"החיים מחוץ לישראל", עליהם רובנו משליכים את הקשיים וההנאות שלנו. השייכות והזהות הישראלית שלא נותנות לי להישאר אדישה למראה ההשתוללות חסרת הרסן של ישראל בעזה/גדה/לבנון, הידיעה שחברות שלי יחטפו על זה עכשיו טילים. היאוש מזה שכל זה נועד רק לצורך התעסקות עצמית פרוורטית של רוב הישראלים שלא תוביל לסיפוק, אלא היא רק עוד סיבוב עד לעונג הבא שלא יבוא. היאוש והנסיון לעשות משהו בכל זאת. הניתוח המושכל לפיו ישראל לא תתקוף את איראן והיציאה להפגנה נגד מלחמה אפשרית כזו.

במתח הזה של יחסי קנאה הדדיים וטלטלות בין ריחוק לקרבה, אבל תוך ידיעה שאני חיה בנסיבות יותר טובות, צומחים יחסים חדשים עם אנשים שאני יכולה לתמוך בהם מפה, כי יש לי זמן, מקום לחשוב, פחות חשש לגלות שההיא שתמכתי בה או העברתי עליה ביקורת היא בעצם גיסתה של המנהלת בתיכון של הילדים. (המרחק נותן יותר חופש, עד שאני מגיעה לנקודות המעבר – המגולמות בשדה התעופה. שם אני ניצבת מול סלקטורים. גברים ונשים בני עשרים וקצת שמזכירים לי את זרותי בבדיקות של מיהו-יהודי-ודמוקרטי.)

עם הזמן ברלין התמלאה בישראלים. בשנים הראשונות שלי היה לי קשר עם שניים שלושה, כיוון שנמנעתי מקשרים עם מסבירים לאומיים. לא בשביל זה באתי לפה…אבל העיר התמלאה בישראלים בלתי ציונים בעליל שאפשר לשתף איתם פעולה באופן פוליטי וכיף ללכת איתם לרקוד מוזיקה ברברית או ערבית. ואפשר לעשות את זה גם בעברית, עם משחקי לשון בשתי השפות ליודעי ח"ן. עם הזמן יש לכולנו גם יותר קשרים ויותר ידע על המקום, כך שאפשר לבנות קהילה כזו. ברלין מושכת ישראלים, גם מכוון שהיא הכי פחות גרמניה שאפשר למצוא בגרמניה. וכבירה של גרמניה הנאצית עם מסורת פרוסית, הכי הרבה גרמניה שיש. המתח נשאר גם בעיר השמרנית הזו שידעה כל כך הרבה שינויים.

כמזרחית זה מקום שקל יותר לחיות בו: "זה שוק בדיוק כמו מחנה יהודה" אמרה חברה שעשתה איתי שוק בביקור "רק קצת יותר מסודר". וחוץ מזה שומעים תורכית וערבית בשוק בברלין. אין עברית. רוסית כמובן, אבל זה גם בישראל. ויש בו כוזברה בשביל הדגים והחרירה. ולהיות פה מרוקאית זה גם בונוס אקזוטי. המפגשים עם גרמנים- יהודים ולא יהודים כאחד – יוצרים מצדם ציפיה שמשאירה הרבה מרחב פנוי, כיוון שקשה לקטלג אותי פה, לפחות כל זמן שאני מסתובבת בלי כיסוי ראש. בעוד שבישראל אי אפשר לסמוך על מראה עיניים ודרושה סלקציה של מבטא אשכנזי, הרי שבגרמניה המראה שלי מסגיר ושאלות על המוצא והרקע שלי נובעות גם מסקרנות ורצון לקרבה. בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?

קול קוראת

2 ביולי 2012

אריאלה אזולאי

 
קבוצת הלקסיקון לפילוסופיה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב שבה אני חברה, פרסמה קול קורא המזמין כותבות וכותבים שונים לשלוח מאמרים קצרים לספר שעוסק במחאה החברתית של קיץ 2011. הספר אמור לראות אור עוד בקיץ הזה. בתגובה לאותו קול קורא, נעמה קטיעי פתחה בפייסבוק דיון סביב השאלה האם ספר המחאה נותן "מקום למי שהודר, מודר וכנראה ימשיך להיות מודר מבימת המחאה". בהמשך לשיחה שהתפתחה כתבתי את הטקסט המופיע כאן. נעמה אפיינה את הטקסט שלי כ"קול קוראת" וממנה שאלתי את כותרתו (במקום הכותרת הראשונה שנתתי לו – "סופרת בלב, סופרת בקול”). על כך תודתי נתונה לה. השמות הפרטיים האחרים המוזכרים בטקסט הם של חברות בקבוצה או שותפות לשיחה בפייסבוק. 
 

האקדמיה לבנה.
האקדמיה יהודית.
האקדמיה בריונית.
זרוע של מדינת ישראל
(אמרנו?)

ובכל זאת,
כמו בוועד הבית
כמו בשכונה,
כמו במקום העבודה של נעמה בהיי טק
כמו בקפה שבו עבדה בתי
לא כולם לבנים – גם אם מרביתם
ולא כולם גברים – גם אם ככל שמטפסים למעלה – רובם
ולא כולם יהודים – גם אם בגילמן אלה שאינם
בקושי מהווים מנין
עם או בלי אלה שאומרים
אנחנו יהודים ערבים
או ערבים יהודים

גם באקדמיה הלבנה מתנהל מאבק
אבל האם הכרח הוא
שאזרחיות
אלה אשר מקפידות
לתפוס מרחק מהשלטון
דווקא מול אזרחיות אחרות
ישכחו את תשוקתו הגדולה של השלטון
שהן ישימו את עצמן מרצון
לשופטות –
ואת המאבק האזרחי של אחרות
ידרגו, יפסלו,
שלוש נקודה שתים במידרג האותנטיות
ועוד פחות מזה בדרגת הדחיפות

סטודנטיות פלסטיניות מציבות דוכן ספרים בכניסה לקמפוס
הדוכן
כמו קופת גמל
פיתה עם ספר מאוייר בערבית
לבן, לבת
בבוא היום

מרצות וסטודנטיות יהודיות וערביות
אמנם מעבר לגדר
יחד מדברות את הנכבה
כאסון
לא אסון של
כי אם אסון

פוסט קולוניאליזם במסדרונות
ועוד בילקוט
תיאוריות מפה ומשם
מלים ומושגים
תבניות לשון לגזל
שעל שלל הסתעפויותיו
לא ייבלע בגרון
יוגורט קטיפה
מחווה גלילית

גם מאבק כשל נעמה
עד אתמול מתוך האקדמיה,
זמנית, היום, מחוצה לה,
שימו לב, היא אומרת,
בדקו!
היש מספיק מזה ומזה?
וגם אם יש,
אולי לא די
ואליה מצטרפות לירון, ורועי, ולין, ואריאל, ומיכל, ומרב
מתוך האקדמיה
נגדה.
יחד "דד ליין של שבועיים"
הפך בסיס למשא ומתן,
ו"קול קורא"
לקול כותבת
"אחותי”,
כתבי,
זירה לפעול בה
ככלות הכל מבוצרת היא פחות מדירת עמידר
עוד אין בה שוטרים עם כלב
ועדין לא מסתובב בה
"רקון" – משוריין שבתוך ההמון
מצלם דיוקנאות
ליום הדין,
ועד שזה יבוא "רוכש" את צלמם של פלסטינים
ומוסרם
בידי כוח שמתחזה לחוק

האם ספר מחאה
אקדמי, כן – זו לא מילה גסה
האין הוא זירה שממנה כמו בת קול
אפשר לחזור על קולות המעברה
occupy את הבמה
שירה בדואט
זעם במקהלה

הספר של המחאה
ייחסר את הקול של זו המניחה שאין לה שם קול
אם
כשהיא אומרת בקולה
היא סופרת גם את עצמה
ולא אומרת אין
כשהיא יש

יום אחד
אם וכאשר
ורק אם –
העולם ייראה אחרת,
מוטב שנגלה שלא כל האקדמיה
דמתה לבסיס צבאי
ופה ושם
באדמה החרוכה שמדשא מוריקה
מישהו הצליח להנביט
גם אם על תנאי ובלי שכר
מחקר על זה
והגיג על זה
ובמקום התמדת הקיום
כמושא למחקר סוציולוגי
מבית היוצר של אסכולה ירושלמית
או הישארות החומר
ביד היוצר של דוד
ההוא שעל שמו
סמוך לביתי
קראו שדרה,
ואין בה שלט
או אזכור למעשי ידיו
הנוראים
רעים

שמו ממשיך להיות נישא ברחובות
ואחריו לא נגרר שובל תמונות
מן האסונות שיצר
מגירוש ועד גזזת
אותם,
בשחור לבן וצבע
מתוך האקדמיה
גם בלי קתדרה או תוכנית מחקר
בלי תקציבים והרשאות
נמשיך לחקור
יודעות חן
נוסעות מזדמנות
בדרך אל לב מאפלית 48
קרן רנטגן מייננת
לבטן המשטר שתלש שערות
ושדד מזרחיות
ושדד פלסטיניות
ושדד את כל הנשים
כולל הלבנות
אלה שגוייסו להלבין את גוף הבוחרים
לדלל את הקול הפלסטיני,
שגם כך
המעט שנשאר
תחת משטר צבאי
חרק בקושי רב

את כל האזרחיות
אשכנזיות ומזרחיות
הרחיק המשטר
לתפארת מדינת ישראל
רחוק מכל הכרעה
במדינה שכל כולה מנגנון שליטה
ועד היום
החלטותיה
פרי של קומץ גברים לובש מדים
ב-ר-י-ו-נ-י-ם
ופייטנים לעת מצוא

במשך שנים,
עד הקיץ האחרון,
הפנתרים לבד
השכונות לבד
הפלסטינים לבד –
אלה שכאן ואלה שבגיטו
בגיטו בגיטו
הנשים לבד
המעברות לבד
המזרחים לבד
הימאים לבד
הגיי'ס לבד
התופרות לבד
הפליטים לבד
חסרי הניירות לבד
וגם באקדמיה
המעטים שישנם
המעטות שמנסות
גם הן לבד
האֹמניות לבד
המשוררות לבד
הפועלות לבד
ואלה שביחד
אבוי אבוי
להיפרד עכשיו
רק ניר ואסמה
לא ינום ולא תישן

 בקיץ האחרון
אולי באמת זה קרה
ואולי רק משאלת לב
נפתחו שערי שמים
כולן דיברו בבת אחת
לא בהרמוניה
נחישות וזעם וכעס
ואף אחת לא תשתוק
ולא תחזור לשתוק
כי כשתידם תיבת התהודה
של ספר המחאה פה
או של העוקץ שם
מאהל פה
או ספריה שם
העולם כולו ימשיך לצעוד
ויצעד
ויצעד
עד אשר הכדור כולו
יחולק מחדש
–  אחרת

אבל לא די לדבר יחד
כדי לסלק את התחושה
ואת הוודאות
שקולה לא נשמע
שמאבקה לא נראה
לא די לדבר יחד
כי העולם כמנהגו נוהג
והאימפריה מכה שנית
ושלישית
ועד שקואליציות לא יתרחבו
יאפשרו למאבקים נפרדים
להתקיים ככוח-יחד
לא תהיה
תקנה לעולם

ולמה,
למה בדיוק מאבקן של נשים באקדמיה לא ראוי
למה לא לחבור למאבק של כמה גברים אשכנזים,
גם הם הרי מעטים,
לפחות אלה שמנסים,
ומתאמצים שגם באקדמיה לא כולם יהיו אשכנזים.
למה?
ולמה כשהם בכל זאת לא לבד
עוד פעם אותי לא סופרים
אה טוב, את
את לא מזרחית
אה טוב, את
את לא פמיניסטית
טוב אז אל תספרו אותי
אבל אני אמשיך לספור אתכן
לכל מקום אליו אני נכנסת
אני סופרת
לפעמים בלב ולפעמים בקול
ותמיד יש פחות מדי,
פחות פלסטיניות
פחות מזרחיות
פחות נשים
אבל כשלא סופרים אותי
יש עוד פחות

ולא
לא אתפרק מרצון
מהידע שלמרות האקדמיה
רכשתי
באקדמיה,
ולמרות מה שהיא לא מלמדת
הצלחתי אני ללמד בה
לזמן מה,
את מה שלמדתי גם ברחוב,
עד שגורשתי ממנה
לא,
מכל הקואליציות
זו עם הבודדות באקדמיה
שלא רק כותבות על האקדמיה
אלא גם מנהלות מאבקים קטנים באקדמיה
אינה קואליציה אסורה
וגם לא מגונה

תצלומי הרקון: אריאלה אזולאי

המבחן המוסרי האמיתי

4 ביוני 2012

אורטל בן דיין

לפני כמה חודשים פרסמתי סטטוס בפייסבוק ששאל "מה אשכנזי בעיניך?" הסטטוס קיבל למעלה מ-17,000 תגובות. אחד המאפיינים הבולטים בתגובות היה האופי הסאטירי שלהן. זה שרשור שמתבונן בחזק וההגמוני ומגחיך את פרקטיקות ההתבדלות שלו. אחת התגובות לססטוס היתה "אשכנזי זה זה שאין לו עדה".

אשכנזיות – בדיוק כמו מזרחיות – הן קטגוריות ישראליות וסוציולוגיות שיש להן הלימה עם מעמד ועם הון תרבותי, כשההון התרבותי "הנכון" תמיד נקבע על יד בעלי הכוח ומשמש ככלי לסימון ושכפול אתנו-מעמדי.  מזרחיות בישראל מתווכת דרך מערכות חברתיות ותרבותיות שנשלטות על ידי הגמוניה אשכנזית. המזרחי תמיד מוגדר דרך עיניים אשכנזיות בעוד הקטגוריה של אשכנזיות נשארת שקופה ולא מיוחסת לה "עדתיות". השרשור "מה אשכנזי בעיניך?" הוא מעין טקס היפוך מבט שמאפשר לכל אחד להצביע על יחסי הכוח באמצעות ניכוס המבט (בעיניך), ובאופן אירוני וקומי  להפוך את הקטגוריה "אשכנזיות" לפחות שקופה.
מאחר והיפוך כזה הנכיח את יחסי הכוח הבלתי שוויונים בין אשכנזים למזרחים, הוא הצליח להכעיס אנשים שמאל רבים. אשכנזים לא אוהבים שמייחסים להם אתניות ומוצא. זו פריוולגיה שהם שומרים לעצמם. כולם עדות, והם סובייקטים קאנטיאנים.

בעקבות ביקורת שכתבתי על כתיבתו של הבלוגר יוסי גורביץ ועסקה בעיקר בהתייחסותו הגזענית נגד שכונות הדרום, הגיב גורביץ בפוסט משתלח וכתב כך:

"לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42"

גורביץ השתומם מדוע אני מכנה אותו אשכנזי ומפנה כלפיו טענות קולקטיביות כשהוא רק בן 42, זאת בזמן שהוא מפזר מידי יום האשמות קולקטיביות כלפי תושבי שכונות דרום תל אביב. כך הוא כתב בפוסט הבא שלו "והתולעים צועדות":

"נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות." (ההדגשות שלי)

כשגורביץ מפזר האשמות קולקטיביות גזעניות כלפי תושבי שכונות הדרום זה לגיטימי, אבל כשזה נוגע לתדמית הנאורה שהוא משתדל לתחזק הוא פתאום שולף את הז'רגון הניאו ליברלי תוך שהוא מדבר על עצמו כאינדיבידואל בלי הקשר היסטורי ובלי מוצא, דף חלק. זאת בניגוד לתושבי השכונות אותם הוא מכנה תולעים, המון או  אספסוף. אבל הוא? שמר גורביץ ישתייך לאיזה שהיא קטגוריה ישראלית? מה פתאום. הוא אשכנזי. אין לו עדה.

ב-2/5/2008 פרסמה פניה עוז-זלצברגר מאמר דעה * בהארץ וכתבה כך:

"אבל אולי כל זה בטל בשישים לנוכח חבורת מג"בניקים גסה ועילגת אחת המתעללת בצעירים פלשתינאים בתוך ג'יפ דוהר ברחובות חברון. כאן האסון הישראלי בן זמננו, האנושי וגם הספרותי: שום ס' יזהר, ושום גיבור יזהרי, לא יושב בג'יפ ההוא בלב נחמץ ורושם במוחו פסקאות קשות בעברית עילאית"

בפסקה הקצרה מתומצתת תפישתו העצמית של השמאל האשכנזי. עוז זלצברגר מודאגת מהתדרדרותה של החברה הישראלית, זו שמבצעת כיבוש בעברית עילגת ולא ייצוגית.  אסון אנושי(!) היא קובעת, עד שנדמה כי מבחינתה של עוז כל עוד מתעללים בפלסטינים בעברית עילאית ובלב נחמץ (יורים ובוכים) נמנע אסון אנושי. בשפתם העילגת מחריבים המג"בניקים את הכיבוש הפיוטי והלירי ששקדו עליו בני דורה.

קזימיר מלביץ, קומפוזיציה סופרמטיסטית, לבן על לבן

 
"
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג" (י. גורביץ)

כמו עוז-זלצברגר גם  גורביץ מודאג מהדרך העילגת בה נעשים פשעים. לאחר הפגנה נגד הפליטים שנערכה בשכונת התקוה במסגרת מסע הסתה מאורגן על ידי הממשלה וח"כ מיכאל בן ארי, פרסם גורביץ פוסט בשם "זעם עיוור"

לאחר קריאת הפוסט נותרת אצל הקורא  תחושה כי  אלפי תושבי שכונת התקוה – "האספסוף העילג" כפי שמכנים אותם עוז-זלצברגר וגורביץ – הריעו לבן ארי כשהם זועמים מכים, מקללים, משולהבים ומולכים כמו עכברים מהופנטים אחר בן ארי.

ואז מגיעות התגובות:
המגיב הראשון שואל:
כמה אנשים היו בהפגנה של בן ארי?
גורביץ עונה:
"הוא הביא איזה 10-20, הגיעו עוד משהו כמו חמישים, להערכתי. אבל הם יצאו בתהלוכה כשאנחנו עוד נתקענו שם, אז אני לא יודע כמה הם היו בסוף הדרך". (ההדגשות שלי)

70 איש שצועקים באלימות אמירות גזעניות וסקסיסטיות מהזן הקשה ביותר זה דבר מזעזע וחשוב שנמשיך להזדעזע ממנו. גם אדם אחד שעושה זאת צריך לזעזע אותנו, זה ברור. אולם 70 אנשים ש-20 מהם הגיעו ממקום אחר אינם "תושבי הדרום". העובדות המספריות – כפי שגורביץ עצמו מודה בהן – לא מפריעות לו  להכליל את מסקנותיו על כל תושבי שכונות הדרום. הוא עושה זאת תוך שימוש במילים שמכוונות לבטן הרכה הלאומית ומתלבט בפני הקורא האם הרטוריקה היתה היטלראית או שטרייכרית. המילים שיוצרות ההתייחסויות לשואה פונות למאגר האסוציאטיבי הלאומי, כשמיד מצטיירות בדמיוננו תמונותיו של היטלר נואם מעל בימת הרייכסטאג מול מאות אלפי אנשים שמצביעים במועל יד.

מערכות שיח דיפרנציאליות


השמאל האשכנזי מחזיק בשתי מערכות שיח דיפרנציאליות כשהוא בא לדון בשאלות של זכויות אדם, גזענות מוסר וצדק. באחת הוא משתמש כשהוא בא לדון בכיבוש, במהגרים ובאחרים הלא יהודיים של החברה הישראלית, ובשניה כשהוא בא לדון בהיררכיות וגזענות בתוך החברה היהודית. כך זה בסדר להיות גזען נגד מזרחים וזה נורא ואיום להיות גזען נגד ערבים ופליטים.

גורביץ הוא רק דוגמא קטנה לתופעה ותיקה ומוכרת שלשמחתי בשנים האחרונות השמאל הרדיקלי החל להתבונן בה ואף לעשות צעדים אמיצים כדי להתמודד איתה. גורביץ עוד לא שם. בפוסטים שלו שנוגעים לבעית הפליטים הוא מפיץ האשמות קולקטיביות חסרות בסיס, האשמות שכאשר הן מופנות כלפיו, מוציאות אותו מהכלים. ואפרורו רטוריקה היטלראית ושטרייכרית שגורביץ מזכיר, כדאי לשים לב לשימוש הנרחב שעושה גורביץ עצמו בדימויים מעולם החי כדי לתאר קבוצות ואנשים שלא באים לו בטוב. ניתן למצוא ברפרטואר יתושים, עכברים ועכשיו נוספו להם תולעים. הוא עושה  דה-הומניזציה, אותו מהלך שהוא מייחס לרגב, בן ארי ושאר פשיסטים.

בפסקה המצוטטת לעיל מאשים גורביץ את תושבי השכונות בהתקרבנות. הוא חוזר על המילה חמש פעמים, כאילו אם יחזור עליה כל כך הרבה פעמים נשכח שיש בתמונה גם מקרבן, אין מבנים חברתיים, ופתאום גם אין קבוצות אלא רק  אוסף של מקרים אינדיבידואלים שמכוננים את חייהם בעצמם והם האחראים היחידים למצבם. דרך הפרקטיקה הזו מנסה גורביץ להתנער מהקיום שלו כגבר לבן אשכנזי שתושבי השכונות מזהים אותו כמקרבן והמדכא שלהם. בכל פעם שהוא אומר התקרבנות הוא למעשה רוצה לומר "אני לא המקרבן". מבחינה זו הוא מייצג את הפחד של השמאל מעימות עם חלקו בדיכוי שיטתי של מזרחים ובנייתה ותחזוקתה של חברה אתנו-מעמדית בישראל. יתרה מכך, כאחד שכותב נגד הימין והכלכלה הניאו ליברלית, מפתיע באיזו קלות מאמץ גורביץ את הטענות שהוא נוהג לצאת נגדן. כמעט שניתן לשמוע את קולו של ביבי בוקע מגרונו כשהוא מכריז שכל אחד אחראי לגורלו, שיש בחירה חופשית ובכלל, צאו לעבוד!

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

בעקבות הביקורת שהושמעה כלפיו על האשמתו הקולקטיבית את המזרחים בגזענות, טען גורביץ במין היתממות מגוחכת שלא הזכיר את המילה מזרחים אפילו פעם אחת. עוד טען שהעובדה שהעלנו את הנושא (כלומר העזנו להגיד שהוא אשכנזי), עושה אותנו לגזענים. אלו טענות תמוהות במיוחד כשהן נטענות על ידי כותב מנוסה ומיומן, ובמיוחד לאור העובדה שמי שהכניס ראשון את ה"שד העדתי" לדיון היה גורביץ עצמו כשכתב כי "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה". למעשה, הוא הראשון בדיון שמייצר את ההבחנה בין המפגינים, אנשי השמאל ופעילי זכויות האדם אותם הוא מזהה אפריורית כיוצאי אירופה לבין תושבי השכונות אותם הוא מזהה כיוצאי ארצות ערב והאסלאם. כדי לא לומר אשכנזים/מזרחים הוא משתמש במכבסת מילים וכותב "יוצאי אירופה". כלומר, בכך הוא אומר, לגמרי בעצמו, כי תושבי השכונה הם מזרחים. כולנו יודעים, בוודאי גם גורביץ, כי בשכונת התקווה לא חיים יקים וגליציאנים.

שהוא מדבר על גזענות הוא שם את "יוצאי יהדות אירופה" באותה קטגוריה עם פלסטינים ופליטים. מבליע סימטריה בין הסבל של הפליטים והפלסטינים לסבל של הקבוצה ההגמונית. אשכנזים, פלסטינים ופליטים – כולם מדוכאים על ידי המזרחים. אם זו לא בורות, ואם זו לא היתממות, ואם זו לא הסתה, נשארה לנו רק  אופציה אחת – התקרבנות ותסביך השואה.

ג'אמל זחאלקה היטיב לתאר את סינדרום מערכות השיח הדיפרנציאלי של השמאל בסרטה המופלא של רחל לאה ג'ונס "אשכנז"

זחאלקה מסכם עבורנו את כל התורה במשפט אחד: "האשכנזים גנבו לנו אל פלסטין. לא המזרחים. האשכנזים שבאו ושרו לנו הבאנו שלום עליכם, לא המזרחים שצועקים מוות לערבים"

למעשה, זחאלקה אומר שהאשכנזים הביאו לפלסטינים כיבוש עטוף במילים יפות או במילותיה של עוז זלצברגר "בעברית עילאית"  וזאת, כמובן, בשונה מהכיבוש והגזענות של   "האספסוף העילג"  כפי שמכנה אותו גרוביץ.

זחאלקה יודע שלכיבוש יש אדריכלים ופועלים. המזרחים יודעים את זה. למעשה כולם יודעים את זה. במיוחד השמאל נוסח גורביץ שנכנס להתקפי פאניקה גרפומנית בכל פעם שמושמעת ביקורת שמאיימת לפוצץ את בלון השקרים שלו.

בשל הסתירה המובנית הזאת השמאל, מלבד פעילות פוליטית, עסוק במלאכתה המורכבת של ההסתרה וההכחשה. ההכחשה שמאפשרת לו השתמטות מאחריות ונועדה לטשטש את הרווח שהוא עשה מהכיבוש והדיכוי של פלסטינים ומזרחים, רווח שהוא ונציגיו עדיין ממשיכים ליהנות ממנו בזמן שהם מדקלמים בעברית "עילאית" פוסטים על בני השכונות הגזענים. את האצבע המאשימה הם תמיד מפנים למצביעי הליכוד. תוהים במין יוהרה מעושה איך השכבות שנדפקות מהימין ממשיכות להצביע לו ושוכחים שעד 77 השמאל הסוציאליסטי יעני של מעמד הפועלים, הוא זה שדפק להם את החיים בכל תחום, מחינוך, דיור, תשתיות תרבות ועוד. הם שוכחים שרובן המוחלט של עיירות הפיתוח והשכונות המאוכלסות ב"אספסוף" לא יושבות על אדמתם של כפרים פלסטינים. עוד לא הכרתי מג"בניק שגר בבית אותנטי ערבי ביפו.

קזימיר מלביץ', לבן על לבן

 

הגזענות של האינטליגנציה

"ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף." (י.גורביץ)

ניכר כי גורביץ כמו אשכנזים תל אביביים רבים אחרים עשה תיירות עוני שנתיים בשכונת התקווה, ראה את המצוקה ונס על חייו חזרה למרכז תל אביב.  גורביץ בעצמו מעיד על מצב קשה של מצוקה, אך בעוד כל בר דעת יסיק מכך את המסקנה המתבקשת: שהמקום המוחלש ביותר בתל אביב לא מסוגל לקלוט עשרות אלפי זרים ודרישה כזו משכונות הדרום היא בבחינת הוספת חטא על פשע, הוא קורא לתושבים לא להתלונן כי ממילא מצבם כבר היה גרוע. אז לא נורא, כבר היה  להם חרא אז מה זה משנה אם יהיה להם יותר חרא?

עוד מוסיף גורביץ:

"גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם."

בדומה לטענתו של זאחלקה, בורדייה מבחין בין הגזענות של האינטליגנציה, זו שיש לה את המשאבים לתרגם גזענות למדיניות, כלומר הגזענות הפעילה האמיתית שממנה נשקפת סכנה של ממש, לבין הגזענות של שכבות מעמד הפועלים, השכבות המוחלשות, שהיא בעיקר גזענות רטורית שלא מצוידת בשפה ה"נכונה" ובוודאי לא מצוידת בכלים להפוך את הגזענות למדיניות.

סכסוכים בין מהגרים לאזרחים ותיקים אינם ייחודיים לישראל, כפי שכתב גל כץ, והרי ניתוח די פשוט של מבנה מעמדי כמו שמלמדת אותנו ההיסטוריה היא שמהגרים מהווים תחרות ישרה לבני המעמדות הנמוכים בשוק העבודה,  את המהגרים ניתן לנצל בקלות, לשלם להם שכר זעום, לנשל אותם  מזכויותיהם או לא לשלם להם בכלל. שמאל נוסח גורביץ  מאשים את תושבי השכונות וכותב פוסטים גזעניים וחוצבי להבות כשמעמדו הכלכלי  כלל לא מאוים מאחר והמהגרים לא מהווים תחרות ישירה מולו בשוק העבודה ולא חולקים איתו את הדשא בשכונה. המבחן המוסרי האמיתי הוא להילחם למען זכויות אדם כשהן מאיימות באופן ישיר על הפריבילגיות ההגמוניות שלך, ולא כשהמהגרים סועדים את הורייך, מנקים את הבתים שלך, ושאתה הנהנה בפועל מכוח העבודה הזול שלהם.

*תודה לאפרת אבן צור על ההפניה למאמר.

כתריאליבקה החדשה

19 באפריל 2012

איתמר טובי טהרלב

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אבל אחד הזיכרונות החזקים הוא דווקא משלבי ההכנה. במסגרת ההכנות היינו צריכים להיפגש עם ניצול שואה להרצאה. פגשנו אותו בחדר סמינרים ליד יד ושם. הוא דיבר על איזה רב יהודי, אמר שהוא עדיין חי בארץ, שמכר יהודים תמורת כסף והוא עוד מקבל פרסים. הוא אמר גם שבכל יום שואה הוא מתאשפז כי הוא לא יכול לשאת את היום הזה והיה רוצה שיבטלו את יום השואה, כי כל הזמן צריך לזכור.

אבל לא פחות מזה אני זוכר שהוא שאל בישירות אותי ואת עינת ברזאני: "רגע, אתם לא אשכנזים. למה אתם נוסעים לפולין? מה לכם ולשואה?".

השאלה שלו הייתה מוזרה בהתחשב בכך שרוב המשלחת הייתה מורכבת ממזרחים. מעלה אדומים, העיר בה גדלתי, היא עיר מזרחית ברובה שמורכבת ממזרחים פליטי ישראל הראשונה וירושלים מוכת הג'נטריפיקציה.

 אך אני ועינת, שצבע עורנו היה שחום, לא הצלחנו כנראה לחמוק מתחת לרדאר ממנו מזרחים בהירים לרוב מצליחים לחמוק (אולי אחרי זה הסוציולוגיה תדבר על כך שרוב המזרחים שכבר איכשהו מגיעים לאוניברסיטאות ולעמדות גבוהות אחרות הם ברובם מזרחים בהירים למדיי, שייתכן ולא מאיימים ויזואלית על הרשתות החברתיות האשכנזיות).

התהייה שלו לגביי הנוכחות המזרחית שלנו במסע לפולין הייתה מעניינת כי היא סימנה את האתר של השואה כאתר אשכנזי בלבד. לנו כמזרחים, לא אמור להיות קשר לשואה. ואכן "מוראות השואה" לא חלחלו בקירות ביתנו ולא היינו מוצפים בטראומות מאירופה בהזנה ישירה מהסבתא או הדודה. אבל כמו רוב אזרחי ישראל, היינו מוזנים בזה דרך מסכי הטלוויזיה.

תמיד הרגשתי שאנחנו כמזרחים חייבים לראות את הסרטים האלה דווקא כי אין לנו מספרי סיפורים משפחתיים מהשואה, להפך אנחנו צריכים לראות אותם, ללא סיפורי משפחה מתווכים, בתור ווידאו ארטים ארוכים וטלוויזיוניים המקבילים בדרמטיות שלהם למעמד הר סיני.

אווה אילוז כותבת:

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ייתכן וגם ההורים שלי העבירו לנו את התחושה הזו. אני זוכר שלפני הטיסה לפולין לקחתי מחברים אשכנזים של אבא שלי שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה בשביל להקריא בהיכל השמות באחד המחנות.

 התפלאתי מאוד שהילדים שלהם לא נוסעים לשם גם כמוני. תמיד תהיתי למה הם לא מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם. הם היו עונים לי "שהם לא יודעים" בתשובה על כל מיני שאלות ששאלתי אותם על השואה. נראה שהיה מעניין אותם יותר להזמין פיצה או ללכת לסרט בקניוכל בחולון.

כשאני חושב על זה עכשיו, מדהימה אותי המהירות שבה אבא שלי הסכים לשלם על הטיול לפולין. המצב של ההורים שלי באותם ימים לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת אבא שלי שילם על הטיול היקר שעלה בסביבות 1,200$ ועוד הביא לי 300 $ לבזבוזים. לא היה מה לקנות בפולין חוץ מעוגיות טעימות שקניתי כמעט בכל הזדמנות, וחזרתי עם 240 $ לארץ אולי כחלק מהגלותיות הסגפנית שדבקה בי במהלך הטיול.

ובכל זאת, היו במשלחת כמה אשכנזים שיצאו מהשכבה שלנו. בסופו של דבר, הגרעין המקים של מעלה אדומים היה גרעין אשכנזי. אגב, לאחר שהעיר "התמזרחה" דמוגרפית, רובם התחילו לעבור למקומות מבוססים יותר כמו מבשרת, הר הדר, ארנונה או ניו יורק.

אני זוכר את ערן דוידזון שלקח חלק במשלחת מהשכבה המדוברת שלנו. הוא סיפר לי פעם שסבא שלו נולד בלודג'. כל ערב במלון כולנו היינו עסוקים בלהכיר את שאר הקבוצות מישראל מאשדוד, פתח תקווה ויהוד, רובם היו גם מזרחים והאווירה הייתה דיי מהנה וחברית. שם לראשונה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא "קראית" עד אז לא ידעתי מה זה. ערן דווידזון היה הולך לחפש חשפניות במלון וערב אחד חזר ואמר שהן בכלל לא פולניות אלא רוסיות.

אני לא יכול לשכוח את התחושה הקדושה שהייתה לנו בכל המסע הזה, שאנחנו יהודים גלותיים כפי שלימדו אותנו ביצירות הספרות האשכנזיות שנלמדות בבית הספר. אנחנו היינו במסע לעבר היהודי הטוטאלי. ערן דוידזון היה בעיצומו של מסע אחר. הוא דווקא רצה להתנער מהאשכנזיות ומהמטען הגלותי. אולי דווקא במקום שבו סבא שלו גדל וסבל כל כך הוא רצה למרוד ולהמשיך את המהפכה הציונית – ללכת ולהציץ לחשפניות רוסיות. מה שהיה בולט אצל ערן זה שהוא היה נראה כמו מישהו שמשוחרר ממשימת הזיכרון שאנחנו המזרחים המתאשכנזים לקחנו כל כך ברצינות. במהלך הטיול הוא לא כונן על ידי הסיטואציה של הטיול, אלא היה עסוק בפן ההדוני שלו כאילו לא היינו בלב ליבה של ממלכת המוות הרדומה של מזרח אירופה.אבל אולי זה גם קשור לכך שהתפקיד של המזרחים בישראל הוא להיות היהודיים הגלותיים. כמו שטוען החוקר אמנון רז קרקוצקין שאותו מנגנון שהופנה לשלילת הגלות מופנה נגד המזרחים שנחשבים דתיים ולכן גלותיים ולא מודרניים.

והרי היחס השלטוני מבן גוריון למזרחים באמת החזיר אותנו אחורה בזמן דרך תהליכים של הפגרה חינוכית ורישוש כלכלי (למשל המקרה של יהודי עיראק ומצרים-הגיעו משכילים יותר מרומנים ופולנים- וילדיהם פחות משכילים מאותם הורים בגדאדיים או אלכסנדרוניים).

אם היהודים המזרחים בישראל משחקים את התפקיד של היהודי הגלותי המזרחי, אולי זה אומר שהיהודי האשכנזי בישראל הוא נטול גלות לחלוטין ויכול לדמיין לעצמו שהריינוס והאלבה הם הארכיטיפים המייסדים שלו.

כיום עדויות רבות של ניצולי שואה מועלות ליו-טיוב, וזו פעם ראשונה שהצלחתי להקשיב לסיפורים מהשואה בצורה ישירה ובלי שישאלו אותי "מה הקשר שלי לשואה". רק עכשיו, כשהשואה עלתה לרשת, היא שייכת לשבכה אין סופית של מידע, מחלישה את הקשר בין היוצר ליצירה ומאתגרת מחדש את האופן בו הזיכרון שלנו מתארגן.

כפי שזה משתקף בסטטוסים ביקורתיים מניו יורק וברלין נגד ישראל, שם גרים רבבות ישראלים פוסט-פוסט-גלותיים, נראה שהגלותיות חוזרת וכתריאליבקה כבר פה. ישראלים שחיים בחו"ל נחשבו עד לא מזמן ליהודים שחיים "בגלות". אבל היום, כמו שכתב עפרי, ישראלים שחיים בחו"ל מסתכלים על ישראלים בתור גלותיים- אוסט יודנים, מנוגבי חומוס שמדברים בשפה מזרחית ויוצאים להפגנות שווא בקיץ. אולי בקרוב הם יציעו להחליף את שמה של ישראל לכתריאליבקה ויכתבו עלינו סיפורים פולקלוריסטיים עם גוון קומי.

ייתכן והטיול הזה לפולין היה למעשה טיול לייצור של זהות אשכנזית. לא רק מזרחים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים; גם אשכנזים צעירים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים מבוגרים. כבר לפני הטיסה התחלנו בהכנות לטקס הפיכתנו לאשכנזים ממושמעים כשאמרו לנו לקנות יומנים בשביל לרשום יומן מסע. ולרשום יומני מסע זה מאוד אשכנזי בעיני.

שלמה מעוז והאינטלקטואל החדש של הבורסה

14 בינואר 2012

אפתח בהצהרה: אני מתייצב מאחורי אמירותיו של שלמה מעוז בדום מתוח. יותר מזה: אין בדברים שלו שמץ של גזענות, ומי שקורא לו גזען הוא בעצמו גזען, וגם עיוור. מי שרוצה לקרוא רק משפט אחד בפוסט הזה, שיסתפק במשפט הזה וילך לישון ויחלום חלומות פז.

מעבר לזה, אני חושב ששלמה מעוז מבשר משהו משמעותי. אבל לבשורה הזאת יש כמה השלכות, שגם אליהן אי אפשר להתכחש.

בתור צופה נאמן של "לילה כלכלי", הפרשנויות של מעוז תמיד התבלטו בעיניי בתעוזה ובטוטאליות שלהן, אל מול חבריו האימבצילים. מי שעוקב אחרי הפאנל של שרון גל יודע שמעוז מוכן תמיד להסתכן. למשל ביולי, כשהוא אמר ש"הפאניקה סביב איטליה מוגזמת", ואין שום סיבה להורדת דירוג האשראי שלה, ובכלל יש אופנה לא מוצדקת לדבר על "כלכלות במשבר". אז נכון, דירוג האשראי של איטליה ירד אתמול ל-BBB+ וכלכלות אחרות באירופה נמצאות בבעיות אפילו יותר גדולות. אבל מעוז לפחות ניסה להגיד משהו נחרץ, ולא הסתפק באמירה פחדנית בסגנון "יש הרבה אי ודאות בשווקים".

אגב, למיטב הבנתי לפעמים הוא מאוד צודק. למשל כשהוא חזה ראלי בשווקים בדצמבר. אבל זה לא מה שחשוב. הפרופיל האנליטי של מעוז עומד בסימן תעוזה. כשהבורסות יורדות, מעוז תמיד נוזף בציבור ואומר ש"המשקיעים איבדו אחיזה במציאות". כי הבורסה הרי אמורה לעלות, ואם היא לא עולה זה סימן שהמשקיעים פחדנים. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה כזו או אחרת, חזונו של מעוז מתבטא במלה אחת: לקנות. אין משברים, רק הזדמנויות. כי החלופה היחידה שעומדת בפני ציבור המשקיעים היא מניות. ואם נראה לכם שהבורסה יורדת, סימן שאתם לא רואים טוב, כי "הראלי קיים". ובכלל, אין שום סיבה שיהיה משבר. בעיקר כל עוד אתה האסטרטג של בית השקעות גדול.

 מה שאני רוצה לומר הוא, שמעוז הוא בנאדם שמדבר הרבה, ודיבר הרבה, ואי אפשר לבחור מכל מה שהוא אומר רק כמה משפטים שנוחים בנקודת זמן מסוימת. שלמה מעוז הוא לא צ'רלי ביטון. כשגורו השקעות מדבר, זה לא כל כך הוגן להתייחס למה שהוא אומר באותה צורה שבה מתייחסים לדברים של פוליטיקאי או פעיל חברתי. הוא לא התיימר להיות, ולא הוגן לשפוט אותו ככה.

מי שעוקב אחרי מעוז רואה שיש לו אידיאולוגיה די פשוטה: כלכלה ניאו-ליברלית חייבת להצליח. אם יש בעיות בכלכלה, הן נובעות מכך שהיא לא מספיק ניאו-ליברלית. מכאן נובעת מסקנה יותר קונקרטית: הצורה הנוכחית שבה ממשלת ישראל מנהלת את הכלכלה שלה היא פחות או יותר מושלמת. "בגדול ישראל צומחת היטב, בזכות משמעת פיסקלית מאוד מאוד טובה". ישראל לא הייתה מעולם במצב כלכלי כל כך טוב כמו עכשיו. כמו בנוגע לשווקים בכלל, אם אנחנו לא רואים את זה יש לנו כנראה בעיות ראייה. הבעיות נובעות משרידים שנותרו מהכלכלה הסוציאליסטית של העבר. הריכוזיות היא אם כל חטאת. אם כל תהליכי ההפרטה העכשוויים יימשכו בלי להיעצר, הכול יהיה בסדר.

 

קוראים רגישים עלולים היו לזהות במה שנאמר עד עכשיו שמץ של אירוניה. אבל זאת לא ממש הכוונה. החיים הם מורכבים. זאת לא סנסציה גדולה עד כדי כך ששלטון הליכוד באמת קידם מוביליות חברתית יותר גדולה ממה שהיה לפניו. אני לא יודע מה העדפותיו הפוליטיות המדויקות של מעוז, אבל הוא מתפקד כאינטלקטואל של האידיאולוגיה החברתית הליכודניקיות – המפלגה שאחראית לעלייתו. הוא פוליטירוק של המהפכה הניאו-ליברלית הישראלית.

לא במקרה, מעוז הוא חסיד של סין ושל הודו. גם ברמה הגלובלית, אירופה וארה"ב, כלומר המערב, מגלות מאז 2008 סנטימנטים קיינסיאניים. לעומת זאת, הסוכנים העיקריים של הכלכלה הניאו-ליברלית הם הסינים וההודים – כלומר הכלכלות המתפתחות, "החומות-צהובות" במושגיו של מעוז. עכשיו הקומוניסטים של סין דורשים מארה"ב לצמצם את התקציב. הסינים כידוע מתים על מילטון פרידמן.  יש בזה הרבה צדק: אסיה לא מסכימה שישנו את הכללים דווקא עכשיו, דווקא כשהיא סופסוף בתנופה. באותה צורה, גם מעוז לא מוכן שיעצרו את ההפרטה דווקא עכשיו, כשלדפני ליף קשה לשלם שכר דירה.

אבל מעוז לא מאמין גם בעזרה לחלשים. כמו סין, גם הוא רוצה תנופה, תנועה, תעוזה. אין מקום לצביעות, ואין גם מקום לאנשים חלשים, ליבשות גריאטריות. בשונה מסתם יועצי השקעות, הוא לא מסתכל רק על המאזנים, אלא אינו חושש מאבחנות גיאו-פוליטיות פרובוקטיביות, למשל שגרמניה משליטה על אירופה "רייך רביעי" כלכלי.

בכך, מעוז דומה לקבוצה של אינטלקטואלים מעורבים מסוג חדש שפרצו בשנים האחרונות דרך מדורי הכלכלה. אלה אנשים מסעירים, וכדאי מאוד לשים אליהם לב ולהתייחס אליהם ברצינות. חלקם מעניינים הרבה יותר משומרי החומות של האקדמיה ומהפילוסופים האפרפרים שיושבים באוניברסיטאות. מה שמשותף לרובם הוא הקריאה להיפטר מהקבעונות ומהשאיפה לביטחון, ולחיות חיים של סכנה. אלה אנשים שאין להם סנטימנטים כלפי העולם הישן, כיוון שהם בעצמם באים מהעולם החדש.

אני מתכוון למשל לרוברט קיוסאקי, המחבר של "אבא עני, אבא עשיר"; או לנאסים טאלב, מחבר "הברבור השחור". טאלב העניק לשיטתו הפילוסופית ניתוח מרגש ומטאפיסי במיוחד, למשל בכתבה הזאת בכלכליסט

אתה צריך לשאול מה עדיף, לחיות בשבי או לחיות בטבע. ברגע שהתשובה היא שעדיף לנו לחיות בשבי ולא בטבע כי ככה יש לנו כולסטרול טוב יותר, סימן שנכנסנו לעידן חדש. מה שחסר לנו הוא גורמי לחץ טבעיים, כמו תחושת הרפתקה. לא נוצרנו כדי לשבת בכלובים ולהילחץ מהבוס שאנחנו שונאים או מהמשכנתה. נועדנו לחיים אחרים לגמרי.

מובן שאנשים מתעצבנים כשאני אומר שתעסוקה היא דבר משחית, אבל זה לב האמירה שלי: זה דבר משחית במובן זה שאתה מאמץ השקפת עולם אתית מסוימת כדי לשמור על הקריירה שלך. זה אתגר גדול מאוד שלא היה קיים בעבר, הוא נוצר עם עליית מעמד הביניים. אני לא מתבייש לומר שאני לא מאוהב במעמד הביניים. זה כמובן מנוגד לכל הלך הרוח הפוליטי ששורר כיום באמריקה, כולם מדברים רק על מעמד הביניים, אבל זה מעמד שלוקח משאבים מהמעמד התחתון, נקודה.

אפשר לראות שטאלב חורג בהמלצות שלו מייעוץ השקעות שגרתי. הוא עונה לאנשים על שאלות עמוקות יותר: איך לחיות בעידן של משבר ואי ודאות, של חוסר קביעות, ובעצם: איך לחיות בעידן שאחרי המעמד הבינוני.

לא פלא שהרבה יותר אנשים מקשיבים היום למוצא פיהם של קיוסאקי, טאלב ומעוז מאשר לאינטלקטואלים מסורתיים כמו הברמאס או חומסקי, שיושבים בקתדרות שלהם. בשונה מפילוסופים שעוסקים בבעיות סכולסטיות מופשטות, האינטלקטואלים החדשים עונים לאנשים על שאלות שבאמת מטרידות אותם, ובראשן: איפה לשים את הכסף?

אבל ההיגדים של האינטלקטואלים החדשים הם גם די שונים מאלה של האינטלקטואלים הישנים. קודם כל, יש להם קהל מוגדר – בעלי המניות. למי שאין לו כסף לקנות מניות, אין מה לעשות עם הפילוסופיה שלהם. אין לה תביעה לאוניברסאליות.

בעצם, כשהאינטלקטואל החדש יוצא משוק ההון, הוא כמו דג מחוץ למים. לכן הוא גם לא יכול להיות פוליטיקאי – הפוליטיקה שלו היא השוק. כי בפילוסופיה של הבורסה, יש רק דרך אחת להוכיח שאתה צודק: להיות עשיר.

קיוסאקי שונא לוזרים. הוא גם לא מעמיד פנים שכולם יכולים להיות כמוהו –

 זה שאני עושה את זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה… האקדמיה היא לא המקום הנכון ללמוד להתעשר. צריך ללמוד מאנשים עשירים. השכלה אקדמית יכולה לעזור בחיים, אבל לא חייבים אותה כדי להצליח. לא לומדים להיות יזמים באוניברסיטה. אם אני רוצה ללמוד לתקן את האוטו אני הולך למכונאי. אם אני רוצה ללמוד להתעשר, אני צריך ללמוד מאנשים עשירים. לא ממורים. כל בני משפחתי היו מורים. מורים הם אנשים עניים".

אלה המבשרים של ימי הביניים החדשים, של הרייך הרביעי – עידן הפוסט-חינוך, פוסט-רווחה, פוסט-בריאות. עידן הסכנה, קרבות האבירים, המלחמה במפלצות. זה עידן חדש עם ערכים חדשים.

כדאי להיות חזקים. כדאי לעשות מנוי למכון כושר, לפני שהוא ייסגר.

כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

12 בינואר 2012

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.