ממציא הטמטום

by

יכול להיות שמיותר לכתוב על חיים חפר. אפשר היה להניח לו לנפשו, כלומר להשאיר לתמר איש שלום למלמל משהו על "דור הנפילים" אחרי האייטם על מותו, ולעבור לאייטם הבא. לבעוט בגופות של דור תש"ח זאת הרי לא גבורה גדולה. ובכל זאת, יש אולי מקום להתייחס, כסוג של מחווה, בהנחה שהתעלמות ושכחה הן העלבון הגדול ביותר מבחינתם של בני הדור הזה. וגם כי בסופו של דבר, המורשת של חיים חפר דווקא כן משמעותית לחיים שלנו כאן ועכשיו, ורחוקה מלחלוף מהעולם. מבחינה זו, הוא חי יותר מאיתנו. ההנחה שחיים חפר שייך לעולם שאבד היא אולי הסכנה הגדולה ביותר.

בסופו של דבר, היו דברים יפים יותר או פחות בדור הפלמ"ח. אבל דווקא חיים חפר הוא מה שנשאר, יותר מכל דבר אחר.

חפר היה בעצם סוג של פרסומאי. רק שלרוב הפרסומאים לא מקדישים את העמוד הראשון של כל העיתונים. אני מסתכל על ההספדים ב"ידיעות אחרונות", שהקדיש סיקור נרחב למותו של הפזמונאי. נתחיל בירדנה ארזי, שאומרת: "הוא היה הקול של ארץ ישראל היפה". הצירוף הזה יחזור עוד כמה פעמים בהספדים הבאים. אבל בעצם, מה כל כך יפה בארץ ישראל של חיים חפר? "סירסנוך יא מוחמד", שאותו, לפי אתר הפלמ"ח, "שרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד סביב המדורה"? "ואולי הפרוצה החלוצה"? אפילו לשיטתו, נועדו השירים שלו להיות מחוספסים, קוצניים ומאובקים, יותר מאשר יפים. מבחינה זו, חיים חפר הוא "יפה" ביי דפינישן, מעצם היותו אשכנזי-מפא"יניק. כל צליל שהוא ישמיע, ולו הגס והצרוד ביותר, יתואר כצלצול פעמונים של "ארץ ישראל היפה".

(אבל אנחנו יכולים לשאול: איזה מין גורל אכזר זה לחיות בתרבות שהקלאסיקה שלה כל כך וולגרית ומכוערת? "לחיי העם הזה", "דחילק מוטקה", "כולנו יהודים" – מבין כל השירים של חיים חפר, רוב מוחלט הוא וולגרי ותפל. אם נקודת המוצא היא כל כך עלובה, מביעה חרחור בוז מתמשך כלפי כל צורה אפשרית של מורכבות, עומק או עידון, למה בעצם אפשר לצפות מההמשך? מכאן אפשר רק להתחרות על רמת הגסות, על איכות הפלוצים).

נמשיך הלאה. נעמי פולני כותבת ש"תמכנו בהתהוות של הארץ עוד לפני שהפכה למדינה". סוג של מטאפיזיקה ציונית סתומה – איך בדיוק "תומכים" ב"התהוות של הארץ"? מגרשים את הערבים? הלאה: נחום ברנע תרם טור מתון יחסית. ברנע כתב בזמנו, בשנות ה-70, ביקורות די עוקצניות על  חפר ופזמוניו – למשל על איכות החריזה והתוכן של טקסטים כמו יש לי אהוב בסיירת חרוב. גם בהספד מהיום, הוא מזכיר את נאמנותו המוחלטת של חפר ליגאל אלון, ומציין ש"קרבה כזאת בין פוליטיקאי למשורר לא מצמיחה שירים טובים או פוליטיקה מוצלחת".

ניכר שהערכתו של ברנע לחפר מועטה למדי, ובכל זאת הוא מפגין כלפיו מין נדיבות של מי שצוחק אחרון. ברנע כותב ש"ילקוט הכזבים… היה לישראלים מה שהיה ליהודים בגולה ספר הבדיחות של דרויאנוב". והרי, זה שקר גס. 25 שנה אחרי 77', בכיר הפובליציסטים של ישראל עדיין חושב שהבדיחות הפרטיות של יוצאי הפלמ"ח עניינו מישהו מעבר למעגל מצומצם של יוצאי קיבוצים ותנועת העבודה. מציינים לפעמים שבתקופה שלפני ערוץ 2, נאלצו כל אזרחי המדינה לצפות בקונצרט של רחמנינוב ביום שישי בערב. אך האם אין משהו סדיסטי הרבה יותר בכך שאנשי התקשורת אילצו מיליוני בני אדם, הנושאים עמם אינספור סוגי מטענים תרבותיים, להיחשף דווקא להלצות של חבורת "איך הלכת יא דן"? לצלילי "שושנה שושנה שושנה" נרמסה המורשת התרבותית של כל שאר הקבוצות שחיו כאן – לא רק מזרחים או דוברי יידיש, אפילו סתם אשכנזים פחות קולניים, שקיוו למשהו מעבר לגעיות "לא נפסיק לשיר".

נמשיך: נח קליגר, ניצול הבית של "ידיעות", מספר כיצד הוא וחפר היו מופיעים ביחד מול סטודנטים וחיילים, כש"אני מספר על עברי במחנות ההשמדה והוא מגיש את סיפורי ארץ ישראל החדשה והגאה". אין מלים. נעבור לחיים גורי.

גורי, החיים השני, הוא היפוכו המשלים של חיים חפר. שתי וריאציות צבריות, שהשתמרו בחברה הישראלית במשך יותר מדור אחד: העדין שקורא אלתרמן והבריון שנותן צ'פחות. מין Turnvater Jahn מקומי. כך גם בלונדון וקירשנבאום – לונדון הוא זה שקרא "אנציקלופדיה תרבות", וקירשנבאום הוא הבוֹק שמבין בכדורסל. הם שומרים אחד על השני, כי הם צריכים אחד את השני. הבריון צריך את האינטלקטואל כדי שיסביר מה הוא בעצם עושה כאן; האינטלקטואל צריך את הבריון כדי שיסרס את הערבים.

 גורי כותב: "חיים לא היה 'ילד טוב'. בסאטירות הפוליטיות שלו אף פעם לא היסס לפגוע במי שצריך". גם זאת תופעה מוכרת: הילד השובב שהתעלל קצת בילדים האחרים, אבל הלך לקרבי ונהיה קצין לתפארת. כל עוד מדברים על בחורות, חפר ממלא את תפקיד ה"ממזר", אבל כשעוברים לדון ב"עלייה" או "ביטחון" מתחלפת השובבות בירחמיאליות שלא היתה מביישת את מזכ"ל הסוכנות.

שהרי חפר, בשונה מעמוס קינן למשל, היה האינסיידר המוחלט, חביבם של גנרלים ומיליארדרים – לפחות כל עוד המערך היה בשלטון. דורון רוזנבלום מציין ש"הוא היה האיש שמארגן כינוסים, יוזם פגישות עם רמטכ"לים, או מרים אליך טלפון כדי לגייס אותך לסיור 'אצל סטף' בגליל – ולא ברכב אלא במסוק".

(האם התרבות הישראלית אינה מין "בעל זבוב" – אי מבודד שנשלט על ידי ילדים מגודלים סאדיסטים, בחסות אידיאל כלשהו של ילידיות? האם הסיוט הזה נגמר עם עלייתן של אליטות חדשות, או שהוא רק מתחיל מחדש?)

ולבסוף, אריק איינשטיין. הו, אריק איינשטיין – נחוץ כל כך כשמעלים זכרונות נוסטלגיים. הוא מזכיר את השיר "יחזקאל", "שנאסר לשידור בגלל פגיעה ברגשות הדתיים". האם צריך להיות דתי כדי שהשיר הזה יפגע ברגשותיך? הציונות הבטיחה לבנות תרבות חדשה על בסיס התנ"ך, כמעין תחליף ליהדות. אולי זה היה יכול להצליח. בסופו של דבר, הונדסנו כדוברי עברית כדי להיות העם היחיד שיכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. אבל עם שורות כמו "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", מתבקש לחזור מיד לקרוא דף גמרא.

(וידוי: אני לא שומע מוזיקה מזרחית. אבל אני גם לא חושב שהיא משחיתה לנו את התרבות. כשנקודת הפתיחה שלך היא שיר כמו "דוד המלך בא למסיבה / תנו לו גיטרה או כינור / דוד המלך בא למסיבה / ולמנצח שיר מזמור / תן איזה שיר חדש יה עיני / כמו בנאות דשא ירביצני", קצת קשה להתלונן, לא?).

אין מה להגיד: חפר ודומיו יצרו משהו. לטוב או לרע, הם הצליחו להצמיח טיפוס אנושי מסוים. אבל הבריונות התרבותית שלהם הרסה הרבה יותר משהצמיחה. מי שהיה צריך להתנער מתרבות החיים חפר היו דווקא אותם צברים שקיוו ליצור כאן משהו יפה ומסביר פנים יותר. ואולי חלקם ניסו ונכשלו. באשמתו, הסיכוי שתהיה כאן אי פעם ילידיות לא אלימה שואף לאפס.

טוב, אבל יש כאן יום זיכרון לרחבעם זאבי. אז בעצם ממה עוד אפשר להזדעזע?

עוד באותו נושא:

וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

פארק היורה של מפא"י

102 תגובות to “ממציא הטמטום”

  1. חנן כהן Says:

    יש גם את זה

  2. יסמין Says:

    תענוג. אתה במיטבך כשאתה מסתובב ומפוצץ בלונים עם סיכה קטנה.

  3. Assaf Says:

    Ok Ofri.

    You might be right on 101% of what you are saying here.

    But still, it ***would*** have been more cultural,
    and considerate

    To just wait 7 days before posting it.

    Gmar Hatima Tova

    Assaf

  4. גור Says:

    האליטות הישנות דאגו לוודא שכאשר הן יודחו סופית תשאר כאן רק אדמה חרוכה. ולשם כך אין ממש צורך בליריות. מקסימום אהוד ברק על הפסנתר.

  5. דניאל ר Says:

    לא רע, מחכה לטיפול בסמילנסקי ז"ל ובאורי אבנרי יבדל"א.

    אגב, במקום אחר עלה עניין הצוואה של חפר. מסתבר שהאיש ביקש שלא יקראו עליו קדיש. אפשר להציג את זה בכל מיני דרכים (גם כביטוי של התוגה הפולנית הנצחית של דור תש"ח המזדקן, שהגיעה פה ושם כבר למימדים התאבדותיים, למשל אצל קניוק), אבל בעיני זה מסמל בעיקר איזה ממלכתיות אבודה עם טעם כנעני, איזה אתוס של "שפיות" שמתיישב היטב עם התשוקה הפסטורלית של הדור הזה, תשוקה שכמובן אחר כך הלכה למקום בלתי שפוי בעליל אצל אשכנזים צעירים וחסונים אחרים. קצת מצחיק, שגוש אמונים לקחו את הפלמ"ח אבל בלי להבין את הבדיחה.

  6. דרול Says:

    יפה!
    מאמר מבהיק.
    בואי רק ונחדד את הנקודה.
    לחפר ולשותפיו הייתה משימה, להשמיד את היהודי המשכילי האורבני גלותי, היהודי של שלום עליכם, ביאליק והזז ובמקומו לברוא מין פרנקנשטיין וולגארי, אלים וקל לשליטה. זה היה דור הפלמ"ח, שאמור היה להבנות על חורבות יהדות ההשכלה, שהייתה וןעודנה סיוטו של כל דיקטטור.

    מסע ההשמדה הצליח למדי.
    התרבות היהודית המתוחכמת והעדינה גוועה בצל הגולם הפלמחניקי התופח. אלא מה? הגולם מטיבו יצור מלאכותי וסופו כסוף דומיו , להתפרק ולהתפקע ולהטיל את קפיציו וכך מת, תודה לאל, הפלמחניק והותיר אחריו חור בלתי מתוכנן.

    את החור הזה מילאו בהתחלה העארסים ומאוחר יותר המתנחלים. שתי תרבויות אלו שונות באופיין אך דומות בטיבן. אלו כמו יצורים חיים, שאותה יד שיצרה את הגולם הפלמח"י , התעללה בהם וקטעה להם ידיים, רגליים , שיניים וציפורניים. כך נותרו במשך שנים ,היצורים הללו עלובים ומסכנים תחת שלטון הגולם.
    עדיין היה להם יתרון עליו, כיוון שהוא היה מנגנון פיקטיבי שימיו ספורים ואילו הם יצורים נכים אך בכל זאת חיים ויכולים להגיע לשיבה.
    וכן ניתן לסכם על קיברו הטרי מדי של חיים חפר, שבזכותו ובזכות חבריו , תמנו לגווע , מבחינה תרבותית ואנתרופולוגית. אמנם אנחנו עדיין מסתובבים בתל אביב או בחולון , אבל כאומה וכתרבות , הושמדנו.

    כיוון שאבדה תיקוותנו , לא נותר לנו אלא להתפלל לאלוהים הכל יכול שיעשה את הבלתי אפשרי ויחיה בתוכנו את רוח וולוז'ין ונוברדוק, את דרויאנוב ואת מוטל בן פייסי החזן , שנוכל לקבור באמת את חיים חפר מאחורינו ושנמשיך במסורתינו המפוארת גם להיות אור לגויים וגם לשמוח לאידם.

    • נטליה Says:

      אין ספק שאתה הוא מייצגה של התרבות היהודית המתוחכמת והעדינה, גזען וולגרי שלא יודע לפסק.

      • דרול Says:

        שוב שכחת שני פסיקים.

      • נטליה Says:

        לא יעזור לך, גזען קטן שמתהדר בנוצות של זרים. אין דבר שיותר זר לך מאותה "תרבות יהודית מתוחכמת ועדינה". הכתיבה שלך עדינה כמו בולדוזר.

      • נטליה Says:

        לא יעזור לך 2 – אני אגיב לכל תגובה שלך, בכל פוסט. הבנתי מקריאה בתגובות כאן שלא מצנזרים אותך, ואני מקבלת את זה, אבל מבחינתי זה כמו אזהרה למשתמש/ת. כל מי שקורא/ת אותך צריך/ה לדעת שאתה גזען חולני, ואתה לפעמים (לא בהצלחה מרובה, ע"ע בולדוזר) מצליח להסתיר את זה. אז בשביל זה אני כאן. כמו הוראות לתרופה על תופעות לוואי קטלניות במיוחד. אני אפילו קצת נהנית מזה, מודה.

      • dervney Says:

        גזען זה לא קללה, זה איפיון.

        וכן הוא גזען, אז מה? חבריי הטובים ביותר הם גזענים.

        וחוץ מזה, בתגובה האחרונה לא היה שום דבר גזעני.

      • נטליה Says:

        אני אכן לא מקללת, אלא מאפיינת. שכל אחד יעשה עם האפיון הזה מה שהוא רוצה. לגבי "כמה מחברי הטובים ביותר" – כמובן, כולנו הרי גזענים במידה כזו או אחרת. פשוט המופעים של החבר כאן מלמעלה חרגו בעבר מכל גבולות הטעם הנסבל, בואכה גועל נפש.

        ולגבי התגובה האחרונה – ערסים ("עארסים" בלשונו, לא יודעת אם יש איות נכון), המילה שמזדהרת בדיוק במרכז בתגובה לעיל, היא כינוי גזעני לעילא. אפילו ב"להיות אור לגויים ולשמוח לאידם" שבסוף יש יותר מקורטוב גזענות, גם אם מתובלת בהומור (דלוח).

      • אורי דויד Says:

        את לא מאפיינת, את מעייפת.

      • נועם א"ס Says:

        אני לא מוצא תכונות חיוביות בהתערבות של מגיבים אקראיים כמו אורי דוד בשיח העקבי שנטליה מקיימת כאן.

      • אורי דויד Says:

        נו, עכשיו מתחיל להיות מעניין. אולי תגדיר לי, במחילה, מהו "שיח עקבי"? היות והוד אקראיותי לא מזהה כאן שיח כלל. סתם שיח שאינו עקבי, לדוגמא, הוא כאשר אתה מציין את שמי ואני עונה לך. אפיין לי את השיח העקבי ואחכים.

      • נועם א"ס Says:

        הטורח שהוטל עלי לספק הגדרות למושגים שגורים בעברית נראה לי לא מוצדק. היתר להלן:

        המגיב שאליו הגיבה נטליה הוא מגיב עקבי באתר זה כמו גם באתרים רבים נוספים בבלוגיאדה השמאלית. השיח שאותו הוא מקיים בתגובותיו הוא עקבי: הוא עקבי בתכניו ובמסריו [גם אם בפירוש לא חד-גוני או דוגמטי, לפחות לטעמי], והוא עקבי בסגנונו המשתלח והפוגעני [אני לא אומר זאת לגנאי, אלא מציין עובדה שקשה לי להאמין שהוא עצמו ידחה אותה]. מעבר להיבטים של תוכן וסגנון, המגיב שאליו הגיבה נטליה עקבי באופן נוסף ומשמעותי יותר, והוא דפוס השימוש שלו בתכונות המדיום הספציפי של תגובה בבלוג, החוזר הן בבלוג הזה ובבלוגים אחרים: תגובה שלו, באורכים משתנים, תופיע כמעט בכל פוסט שעולה כאן, והוא כמעט תמיד יהיה מהראשונים להגיב, לפעמים ללא קשר ברור, אם בכלל, לתוכן הפוסט לו הוא מגיב. למעשה, לפחות בבלוג הזה, הוא אחד ממגיבות ספורות שמציגים מידה כה גבוהה של אדיקות במחויבותם להופיע בשיח המתנהל באתר הזה. לעומת העשרות הרבות של מגיבות אחרות שמזדהות באופן כללי עם התכנים המוצגים כאן, דפוס התגובות של המגיב הזה מצביע על כוונה להתבלט ככל האפשר ובכל דרך, לא פעם על חשבון הרלוונטיות להקשר שבו התגובה מופיעה, כוונה שמהווה מרכיב המכונן את עצם השתתפותו בשיח. בהינתן כל אלו, זה מתבקש להסיק שמטרתו באופן הפעולה הזה היא לחתור תחת השיח שמתקיים כאן בכללותו, בניגוד ללתרום לו ולקדם אותו – לאיזה כיוון שזה לא יכול להיות ("ימינה", נניח). מסיבה זאת, רבות כאן ובאתרים נוספים טוענות כי מדובר בטרול.

        אישית, אני לא סבור כך. בניגוד, אולי, לדעתם ולתחושותיהם של קוראות שונות וביניהן נטליה עצמה, אני מוצא בתרומותיו של המגיב הזה לא מעט ערך. כמו אורטל בן דיין אני חושב שיש ערך בהצגת גזענות בוטה כהווייתה – זה בוודאי עדיף לעין ערוך על כל מופעיה המוצנעים מאחורי צעיף של התחסדות, פיתולים לוגיים אומללים וכחש עצמי. מעבר להיות הראשונה באופן ברור כנה יותר, ולכן הגונה יותר – מסיבות אלה, בחשבון אחרון, לטעמי היא גם מסוכנת ומרושעת פחות, אולי הרבה פחות, מהאחרונה [שבין היתר היא זו שבניגוד לראשונה מאפיינת באופן מובהק את הממלכתיות הציונית-חילונית. ע"ע המאמר למעלה]. יותר מזה, לדעתי ניכר שהגזענות הזו מוצגת במכוון באופן הכי פוגעני ומטלטל שאפשר, על מנת לעשות בדיוק את זה: לטלטל את השיח השגור באתר הזה ובדומים לו, המרוסן מאוד לגבי עניינים מסוג זה; – ולטעמי לכל שיח, ובכלל לכל מסגרת שהיא, יש מה להרוויח מטלטלה פה ושם ולו רק לשם הטלטלה. חוץ מאלה, חייבים לציין שהמגיב שלו הגיבה נטליה מציג לא פעם פרספקטיבות מאתגרות ומקוריות ביותר לעניינים שונים, שגם אם לא מסכימים איתן או עם הנחות היסוד שלהן, אי אפשר להתעלם מחדות האבחנה שמאפיינת אותן. יש לו לא מעט ידע מעניין והרבה פעמים מעשיר בתחומים שונים [אם כי לא מזמן נתקלתי במקרה אחד – בבלוג של תומר פרסיקו – של הפרכה מוחלטת ומגובה לאחת מקביעותיו הפסקניות והמוגזמות באופן טיפוסי, אם כי שלא הובאה ישירות כנגדו – משהו על זה שמשה פייגלין לא מחזיק באידיאולוגיה משיחית]. הוא שנון ולפעמים – מה לעשות – האלימות המילולית האכזרית שלו מאוד מצחיקה ומשחררת ["קוקוריקו תרנגול" – מעליב, פוגע, מנייאקי – ומאוד מצחיק. The man is an asshole – but he's an inspired asshole].

        ומעבר לכל אלה, אני מוצא ערך מיוחד בפעילותו העקבית-מאוד בבלוג הזה – בעצם המלחמה העקבית לא פחות שנטליה מנהלת פה מולו, מזה קרוב לשנה, נדמה לי. ראשית – ערך אסתטי: מלחמת הפסיקים המבריקה שהיא השיקה נגדו היא מופת של תיאטרון סמואל-בקטי [נגיד: ההתנגדות לייאוש מחוסר-התוחלת של הכל דרך ההמרה של הייאוש הזה למשחק]. וכמובן – ערך מהותי: המלחמה בטרול בכלים שלו: הצומוד העקשני, האלימות והלעג האישיים, הביטול וההטייה המתנשאים של השיח שלו למקומות אחרים, ובעיקר נחרצותה העקבית, העקבית, העקבית, על זכותה לאנושיות שלה שפרושה, במקרה הזה, שנאה בריאה, יוקדת ורווית-חיים לגזענות הדוחה והגאה שלו – בכל מקום, תמיד, ולאיזה כיוון שהגיגיו לא יוליכו אותו. דוגמה מעולה לעוצמות של השיח הזה שנטליה מנהלת איתו, נגדו, מעליו ומתחתיו, ניתנה בתגובות למאמר האחרון של תהל פרוש באתר זה.

        בניגוד גמור לכל האמור עד כאן על שני צדדיו של השיח הזה, בתגובית הטפלה והמדכאת שלך, שהופיעה באופן אקראי ונטול כל אבחנה להקשר הממושך ולהשתמעויות הרחבות שבו מתנהל השיח של המגיבה שלה הגבת – אני לא מוצא שום תכונות חיוביות. אבל אני שמח שסופסוף נהיה לך מעניין.

      • נטליה Says:

        נועם א"ס – וואו, זה היה מטלטל. תודה.

      • אורי דויד Says:

        נועם,
        לגבי הפסקה הראשונה והשנייה אני מסכים, פחות או יותר. בהסתייגות קלה, לפיה הסיבה שדרול אינו מוגדר כאן כטרול מקורה בבגרות ובהבנת המציאות של עורכי האתר. בייחוד באתר מסוג כזה שהוא מטבעו רדוף טרולים.
        מעניין שהפלגת למחוזות התיאטרון בהתייחסותך לנטליה, לי אישית תגובותיה הזכירו מחזה מפורסם אחר – נוטות החסד לאייסכילוס. כאשר נטליה בתפקיד בכירת האריניאות, דרול בתפקיד אורסטס, ועופרי אילני בתפקיד אפולו. או שמא עופרי אילני בתפקיד המקדש ואני ואתה בתפקיד אפולו?
        אז כן, להתחזות לאריניאה (וגם לעשות נו נו נו לעורך אתר משום שאינו מגביל את חופש הביטוי) זו התנהגות טרחנית, מטופשת, אינפנטילית והיסטרית. ובראש ובראשונה, זו הפרעה התנהגותית המאפיינת קצוות פוליטיים. היא די נפוצה במחוזותיי ועל כן משעממת ומעייפת אותי.
        "חיים נעימים, אידיוט חשוך". אכן בקטיאני.
        עכשיו לחלק היותר מסקרן. טענת שנטליה מנהלת "שיח עקבי" ולאחר מכן הודאת במובן מאליו לפיו נטליה מנהלת "מלחמה עקבית". אולי בעולמו של בקט חד המה, אני לא בקי מספיק בפרשנויות. מכל מקום, בעולם שלי זה נקרא לשקר או למצער, להטעות ביודעין. ההיפוך הזה בהגדרות מזכיר במשהו את ההגדרה האחרת שלך לפיה אני, המגיב המזוהה, מוגדר כאקראי. זאת בזמן שאתה, המגיב העלום, משמש כבן המקום יודע הדבר לשיטתך. היפוך הגדרות וניסיון להשיג דה-לגיטימציה של האחר באמצעות הונאות מילוליות הן התנהגויות בזויות.
        אני מאחל לך, מי שלא תהיה, שנה מלאה בשנאה בריאה, יוקדת ורווית חיים. לגזענות כמובן.

      • צביקה Says:

        נועם א"ס תגובתך הארוכה אזרה לי להחליט שאתה שייך כנראה לכל אותם המתנשאים שבטוחים שתגובותיהם הן בחזקת דברי אלוהים חיים. כבר נתקלתי בכאלה גם באתרים אחרים. ישנם אתרים בהם המתנשאים משתמשים בכלים מאוד "דמוקרטיים". הם יוצאים להגנת החלשים על ידי סתימת פיות של מי שתגובותיו לא מתאימות לשיטתם.
        הדיון העקבי לא נקטע ולא מופרע אם וכאשר נשמעות דעות נוספות ובעיקר אם אותן התגובות ה"אקראיות" לא בשטאנץ. ההיפך.

      • נטליה Says:

        אורי דוד,

        האתר הזה לדעתי לא כל-כך רדוף טרולים. יחסית לפרובוקטיביות של הרעיונות המועלים, רב המתנגדים מנהלים דיון ענייני, גם אם השערות סומרות לפעמים מהדברים שיוצאים תחת מקלדתם. לא כל מתנגד הוא טרול.

        אבל בסדר, אני אקבל לעת אתה את טיעוניך, את טיעונו של נועם א"ס, את טיעוניהם של קבריניטי האתר, ואת טיעוני אורטל בן דיין, לגבי האפקטיביות, המוגבלת לדעתי, של התגובות שלו, בבחינת שיקוף לא מיופיף של מה שיש שם בחוץ, או טלטלה אפקטיבית באמוריאדה (למרות ששוב, אני חושבת שבשביל שיקוף של כל מה שיש שם בחוץ צריך פשוט "ללכת החוצה", יש מספיק בלוגים/אתרים המחצינים ללא בושה גזענות כגון זו של דרול, וכמובן גרועה ממנה, ואפשר פשוט בקליק אחד להישאב למציאות האמיתית עד מאוד הזאת).

        לגבי היותי נושאת "הפרעה התנהגותית המאפיינת את הקצוות הפוליטיים", בכך אני כמובן גאה. אני סמוכה ובטוחה שבבית השחי של המרכז הפוליטי החמים והמהביל (אליו אתה נס כי מכריחים אותך לשהות עם מוטציות מסוגי, מ"הקצוות הפוליטיים"? את זה לא הבנתי) אין מקרי היסטריה כאלו. שם אתה יכול לעצום את עיניך, להנות מאיוושות קונצנזוס דלילות, ולישון שנת ישרים.

      • נטליה Says:

        * לעת עתה, כמובן.

  7. דניאל ר Says:

    חוץ מזה, מדהים כמה שגיל חובב מודל 88' דומה לגדי טאוב.

  8. ג'ניה Says:

    קצת משעשעת העובדה שכל מי שמחזקי באיזו אידיאולוגיה שרואה את הציונות של תנועת העבודה כמשהו שלילי, כל אחת מסיבותיו הוא, עט על חיים חפר רק עם קבורתו כדי לבעוט בו ובמורשת שלו, גם אם המורשת הזו מדומיינת ע"י הכותב.
    חפר היה פזמונאי פורה ואדם די מורכב ולא קל. הוא כתב מוזיקה פופולרית. היו לו שירים טובים יותר וטובים פחות, וולגריים יותר ופחות. "לחיי העם הזה" הוא בעיקר שיר משעשע שנכתב למחזמר שמהווה סאטירה על "החלום האמריקאי" הישראלי, ולצידו יש את "הן אפשר", את "מסדר הנופלים", את "האיש מהבקעה", את "הימים האחרים" ואת "הוא לא ידע את שמה"- שירים ליריים ומלחמתיים (ולדעתי יפים) שכמוהם יש באתוס הלאומי של כל אומה. "הצנחנים בוכים" אפילו נכנס לסידורי תפילה רפורמיים. הוא כתב שירים למחזות הומוריסטיים, וגם פזמונים לילדים ("השר משה מונטיפיורי", "מרגנית"), וגם שירים אישיים כמו "בית אבי", שהיה פופולרי מאד, ובצדק, בביצועה של זהבה בן. חפר היה כל מיני דברים- חלק מהפזמונים שלו היו שוביניסטיים, אבל הוא גם כתב מחזמר פמיניסטי על לוחמות פלמ"ח שמתמרדות נגד הפיקוד. הוא גם תרגם את מולייר, את גוגול ואת "אוויטה", וגם רצה שיזכרו בעיקר את המערכונים הסאטיריים שלו נגד הממשל הצבאי בשנות ה-50 וה-60, וגם היה חברו הטוב של דן בן אמוץ וגם כתב מקאמה על "בני עקיבא".
    מה המסקנה? המסקנה היא שאם אתה חושב שהפרוייקט הציוני נועד להשמיד את היהדות, או היה קולוניאליזם לבן, או משהו אחר מהסוג הזה- תמיד תוכל למצוא ביצירה של חפר משהו שיוכיח את הנקודה שלך. בתור עולה ובתור אדם יחסית ימני, והאם שגם בתור סטודנט למזה"ת, מעולם לא התחברתי למיתולוגיה של דור הפלמ"ח ולתיאורו כ"ישראלי היפה". אני אישית מתחבר הרבה יותר לתרבות ההשכלה היהודית העירונית. כל הפינג'אן מסביב למדורה- זה לא חביב עלי. אבל זה בוודאי לא אומר שאני צריך לארגן איזו דה-קונסטרוקציה מרהיבה כדי להוכיח שחיים חפר הוא הביריון האולטימטיבי של התרבות הישראלית, כאשר בפירוש מדובר בפזמונאי שכתב הרבה שירים שאהובים על הרבה ישראלים ובוודאי לא עוסקים בהווי דור הפלמ"ח או ב"צבר" יפה הבלורית (מילה שחפר עצמו, אגב, די סלד ממנה). לא צריך להיות דתי כדי להיפגע מ"יחזקאל". צריך להיות סתם קטנוני. בערך כמו האנשים האלה שהחתימו עצומות נגד הביטלס כשלנון אמר שהם "גדולים מישו".
    אפשר לא לאהוב את תרבות ה"לא נפסיק לשיר". אני אישית ממש לא מתלהב ממנה. הייתי מעדיף מרכיבים נוספים כיסודות תרבותיים. אבל לא חיים חפר מנע התפתחות של יסודות כאלה. מי שרואה ביצירה שלו רק כיעור ו-וולגריות מעיד בעיקר על עצמו, כשם שמי שרואה בתרבותם של עולי בריה"מ לשעבר רק אלכוהוליזם, סכינאות וחנויות לממכר חזיר מעיד בעיקר על עצמו.

    • דודי Says:

      תגובה יפה מאד. מאד נחמד השילוב של מחשבה חופשית, לא אוטומטית, עם ידע מסוים.

      כף הזכות של חפר צריכה לכלול את "השמלה הסגולה" – מילים סנטימנטליות אולי, אבל בוודאי לא מכוערות או גסות, ועם הלחן מתקבל שיר נפלא (ביצוע יפה במיוחד בקישור). פזמונים אין לשפוט בנפרד מן המוזיקה.

      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4028864,00.html

    • הופמן Says:

      יפה ג'ניה.

    • צביקה Says:

      ג'ניה כל הכבוד לתגובתבתך העניינית והשקולה.
      ראשוני המגשימים של "הלשנה הבאה בירושלים הבנויה" לא רצו להשמיד דבר. הם בסך הכל החליטו לממש את "התקוה בת שנות אלפיים". רק משקמו עליהם "הרבנים" – שבהשראתם קרעו עליהם הוריהם קריעה ובני משפחותיהם, שנשארו מאחור, ישבו עליהם שבעה – קיבלה הציונות המעשית תפנית לעבר העימות המתחייב עם השמרנות היהודית שעשתה הכל על מנת לגדוע את החלום הציוני באיבו…..
      מאוד קל להתחשבן עם המתים ועוד יותר קל לצאת נגד דרכם. הדבר נעשה ממש קלי קלות כי הוא נעשה כאן בבית המגונן שהוקם בזכותם. קשה לנבא לאחור מה היה קורה לולא פועלם אבל אפשר להודות להם על המקלט שהוקם בזכותם ("מגש הכסף").
      מי שכותב "מכאן אפשר רק להתחרות על רמת הגסות, על איכות הפלוצים" מייתר את ההתייחסות העניינית. ג'ניה הצליחה להתגבר על הסלידה ולהגיב בצורה שקולה וחכמה.
      ג'ניה תודה ויישר כח.
      חתימה טובה

  9. גכיעגכיכ Says:

    שמעתי את השם הזה כבר, חיים חפר, ועכשיו שאני יכול לחבר את השם לשירים הכותרת של הפוסט לא יכלה להיות מוצלחת יותר, אולי נתנחם בידיעה שרוב בני הדור שלנו לא יודעים ולא היו רוצים לדעת עליו כלום, כמובן שזה לא מסיר את הטמטום אבל טוב לשכוח את המטמטם.

    לזכרו:

  10. מספר 666 Says:

    אך יה חיים יה חיים אוך אוך אוך איך אני מתגעגע אליך.
    נכון השמעת וכתבת דברי טמטום שונים לאורך השנים אבל כשכתבת דברים טובים הם נשארו למשך עשרות שנים,וכל הקשקשת הזאת על התרבות העדינה שכביכול השמדת ,נו הם יעלמו ברוח.זה שהוא היה חייב לכתוב את דברי השנאה שלו כמה שעות לאחר שמתת מראה עד כמה עמוק השארת את חותמך חיים.
    מה שכתבת ימשיך לחיות בזמן שהוא יעלם ברוח.
    אני מצדיע לך חיים על כל מה שתרמת ויצרת.

    • רתם Says:

      תגיד, אתה פונה כאן אל חיים חפר כי אתה מקווה שהוא קורא את האמורי?

      • צביקה Says:

        יפה כתבת.
        חבל שלאמורי לא נשאר דבר רציני לאמור.
        השנאה מעוורת גם את עיני החכמים. השנאה גורמת לאמץ את המוץ ולזרות לכל רוח את התבן.
        כפי שזה לא מציאותי כך אין לה אחיזה מציאותית להשתלחות המרושעת באיש שכתב – פעם מוצלח ופעם פחות.

  11. תוהה Says:

    אין חדש תחת השמש, הריטואל של הכאה עצמית שמופיע בתרבות האנושית חוזר על עצמו, הסמיכות ליום הכיפורים עוד מעצימה את זה. כן חטאנו בחטא המדורה החברה׳ ואפילו השמצנו את אויבנו/יריבינו(האמורי כבר אמרתי) .השיעים שכננו המתורבתים מלקים את עצמם בעשורה והנוצרים בפטימה עושים דבר דומה , המהדרים אצלנו עושים הלקאה סימבולית בכיפור. האמורי עושה את זה כל הזמן – נו באמת. זה נראה יותר כמו בולמוס מזוכיסטי מאשר ביקורת בונה ולו לכאורה.

  12. מספר 666 Says:

    שנאה למנצח.
    התרבות שאותה ייצג חיים חפר ניצחה כנגד כל הסיכויים,לפחות לזמן מה. ולכן השנאה כלפיה של אלו שהפסידו.
    נו לפחות יש להם את הפריבילגיה להוציא את מררתם החוצה כשהמנצח מת.

    • נטליה Says:

      ניכר שאתה לא בקשר עם המציאות הישראלית הדינמית. החרדים, הפלסטינים והמזרחיים תופסים חלקים הולכים ותופחים בדמוגרפיה של ישראל + פלסטין הכבושה. הניסוי בבני אדם של חיים חפר ודומיו עומד להסתיים עוד דור, מקסימום שניים, זאת עובדה דמוגרפית יבשה (אלא אם יכון פה משטר אימים של ממש). מקווה שהניסויים הבאים יהיו רחומים יותר.

      • צביקה Says:

        אין טעם להתווכח עם עובדות וגם לא ניתן לשנות את מה שכבר קרה.
        כנגד כל הסיכויים מדינת ישראל קמה.
        אכן המציאות הישראלית העכשווית אינה משהו. לא צריך שיכון משטר אימים על מנת שיתרחש פה שינוי. המגמה הדמוגרפית לא בהכרח שתוביל אל קיצו של החלום הציוני. כל שצריך הוא אחריות אזרחית. הרוב הישראלי לא בא לידי ביטוי בקלפי. אם וכאשר יחזרו אחוזי ההצבעה לערכים משמעותיים ניתן יהיה להעריך לאן מועדות פניו של הניסוי. העם היושב בציון כבר הוכיח שכאשר מגיעים מים עד נפש הוא יודע להתעשת.
        נטליה הכריכה שלך של המזרחיים עם כל השאר לא רק שאינה לעניין אלא שהיא גם מריחה משנאה עוורת לכל מי שאינו "משלך". איני מזרחי ובכל מקרה איני שייך למחנה שלך שעושה אבחנות לפי הצבע ולא לגופו של עניין.

      • נטליה Says:

        נכון, צביקה, זה באמת לא בסדר, ללכלך ככה על המזרחיים. נו נו נו לי. הייתי צריכה להסתפק בערבים ובחרדים, ובחרתי לשפוך את התינוק עם המים. נחשפתי בקלוני. תודה, צביקה הקשוב, שדאגת לכפכפני כדי שאתפכח. רבים הם הדברים שעוד אלמד ממך. אני כאן כדי להאזין. במיוחד בנושאי "משלי", "משלך", "משלנו".

      • צביקה ארצי Says:

        נטליה מה עקץ אותך? מצאתי את טיעוניך מאוד ענייניים. מה לציניות לכאן?
        איני מוצא את הציניות תחליף הולם לרצינות.

  13. י Says:

    הרשימה הזו נדמית כתמונת-הראי של רשימות ההספד השונות לחפר. יותר משהן מספידות את חפר האיש, הן מתייחסות לחפר כאיזה סמל, שמרכיביו נבחרו באופן סלקטיבי כמובן, ועוד יותר מכך הן מבכות איזו רוח תקופה שהלכה לבלי שוב (מצחיק, כי אני מניח שרוב העורכים וגם חלק מהכותבים שמייצרים את הנוסטלגיה המתוזמרת הזו לא חיו בכלל לאותה התקופה, מה שרק מאפשר להם להמציא אותה ואת הנוסטלגיה אליה בצורה יותר אפקטיבית).
    כך גם אתה מתייחס פחות לחפר אלא יותר לכל מה שדמותו מסמלת בעיניך.

    אוסיף את תרומתי הצנועה לבניין הסמל: את חיים חפר הפזמונאי הכרתי, ואת חפר הפלמ"חניק הכרתי במעומעם. לחיים חפר-המקורב-לצלחת התוודעתי לראשונה בפוסט הזה (לא שזה היה מפתיע מדי, אמנם, ובכל זאת תודה לך על כך).
    אבל עבורי במשך שנים ארוכות חיים חפר היה בעיקר השם של כותב הטורים המחורזים בידיעות אחרונות – טורים שמאלניים, ביקורתיים, שבשלב מסויים הוגלו ל"דף הפת"חלנד" לצידם של דור תש"חים נוספים כמו עמוס קינן וסילבי קשת. חפר הזה כתב נגד החזקת השטחים מאז שנות השבעים. אני חייב להודות שבניגוד לטורים של שכניו לעמוד, הטורים שלו לא זכורים לי יותר מדי, ואני מניח שהיום ממרחק השנים והבגרות, המקאמות היו נראות לי אמנם ילדותיות, או וולגריות, או סתם במידה בינונית של כישרון. אני כן זוכר שמכל הכותבים התחושה שלי תמיד הייתה שהוא ממלכתי יותר ושמאלני פחות. ואף על פי כן – טורים, וביקורתיים, ובעניינים פוליטיים וחברתיים, שהיו חלק מעיצוב תודעתי הפוליטית. משום מה הצד הזה שלו לא צויין ברשימות ההספד השונות, גם לא ב"הספד" שלך. אבל גם זה היה צד שלו.
    יהיה זיכרו – לפחות הזכר הזה כפי שאני זוכר אותו – ברוך.

  14. איריס חפץ Says:

    פוסט מצויין, עפרי, כולל ההבחנה המעניינת בין הלונדון לקירשנבאום.
    רק תיקון קטן וחשוב:
    את התנ"ך יכלו יהודים לקרוא בשפת המקור גם לפני הציונות, הציונות לא חידשה פה כלום. הציונות עשתה אבל מהתנ"ך ספר יהודי חשוב, במסגרת הפרוטסטנטיזציה של היהדות וחיברה את התנ"ך לאדמה, במסגרת התנועה "חזרה לתנ"ך". אבל העברית התקיימה עוד הרבה לפני הציונות ומתקיימת היום במקומות שונים בעולם, גם בזכות הציונות, שוב בלעדיה.

    • דמה Says:

      איריס, כשאת כותבת יהודים ברור לך שמדובר ביהודים ולא ביהודיות, כן? הן לא למדו ואם ידעו לקרוא בכל זאת משהו, קראו רק יידיש, ובטח לא תנ"ך. וגם היהודים שלמדו לקרוא יותר מ א-ב בסיסי הקדישו זמן לתלמוד ולא לתנ"ך וכך הם עושים עד היום. כששולמית אלוני ציטטה מן התנ"ך בשעתה בכנסת, החרדים מכל המפלגות קפצו מזעם, ואולי גם מבורות.
      רוב היהודים, כולל בישראל היום, לא ממש יכולים לקרוא את התנ"ך בלי פירושים כמעט לכל מילה. ובכלל, מאז שהקטינו משמעותית את הוראת התנ"ך בבתי הספר בארץ בשנות ה-80 יש פחות ופחות אנשים שיודעים שיחזקאל היה נביא מנביאי התנ"ך שלא לדבר על קריאת פרקים מהתנ"ך. "יחזקאל" הוא שיר פופ קליל וטפשי שאינו עולה בקלילותו הטיפשית על שירי פופ רבים מ"יום שישי את יודעת" ועד "את אחלה חמודה". מדובר בפזמונאות שהיא בהחלט חלק מן התרבות פה.

      ברור שמתוך 1000 פזמונים שחיים חפר כתב והולחנו יש גם שטויות ויש יצירות יפות. הדור הצעיר המזלזל יכיר אותם כשהם יזכו ל"חידוש" בתוכניות פופולריות כמו כוכב נולד או שאיזה זמר מצליח יימאסו עליו המילים של מכונות הפזמונאות העכשווית ויפשפש קצת בעברו של הזמר העברי. כאן יש לחיים חפר מקום של כבוד.

      • צביקה Says:

        יש כאן מגוון של תגובות.
        חלקן מתנגחות מתוך שאין לאומרן לא ידע ולא הבנה.
        חלקן עושות חשבון עם מה שהמנוח יצג וכנראה ממשיך לייצג.
        המשותף לרובן הוא שאין ביניהן כלל בסיס משותף – אף אחד לא מקשיב לשני.
        אחד מדבר על מה שהיה ונענה במה שיהיה.
        חפר האיש מת ונקבר. יהי זכרו ברוך

  15. אני Says:

    כמה יהיר, נפוח ומתנשא (וגם לא הכי מדוייק). עוד פוסט פוסט-משהו, בבחינת נבעט בעברנו ונאשים אותו בחדלותינו.

  16. עדן Says:

    איזה גיבוב של שטויות נוראיות. שום הבנה בהיסטוריה של המדינה הזו או בתהליכים שעיצבו אותה, רק שנאה תהומית המכוונת למקום הלא נכון.

  17. יואב Says:

  18. Doron Shamia Says:

    אין ספק שהמצאת את הטימטום

  19. טל Says:

    עוד פוסט שנועד למעגל המצומצם, המתבדל והשונא סתם.

  20. מספר 666 Says:

    בעיני שירו הגדול ביותר בכל זמנים של חפר הוא על הנביא יחזקאל שיר פסיכודאלי שבו הוא הציג את הנביא של המרכבה כאבי אבות דור שנות השישים והשבעים כל אותם ביטינקים ומסוממים שרצו לשנות את העולם. השיר נדמה לי כמעט נאסר או נאסר להשמעה ברדיו,אבל נראה לי שהוא עלה שם על משהו נכון ומדוייק.

  21. shaultweig Says:

    אמנון רז קרקוצקין / עין הוד תחילה (עין הוד "ביתו" שלחיים חפר)

    בכלל, כשחושבים על ההתנתקות, אי-אפשר שלא לחשוב על הכפר עין-חוד, שהפך לכפר האמנים עין-הוד, כפר ששומר על אופיו ה"אותנטי", וגם כמובן על עין-חוד החדשה, הכפר הבלתי מוכר שהקימו כמה מהפליטים של עין-הוד. לאחרונה שוב הוכרז אמנם הכפר עין-חוד ככפר מוכר, אבל שנים יחלפו עד שלהכרה זו יהיו השלכות כלשהן, אם בכלל. שהרי זה טבעם של שרים ממפלגת העבודה: הם רצים להכריז הכרזות באותה הצורה שבה הם רצים לירות על אזרחים. בינתיים אנשי עין-חוד נותרים בלתי מוכרים, לא רחוק מכפר האמנים האותנטי שהוקם בבתיהם.

    כי ברגע שהוכח שאפשר לפנות יהודים, באמת צריך לשאול למה להתמקד רק בשטחים, ולא לחשוב גם על הקו הירוק? מה רע למשל בפינוי עין-הוד והעברתה לבעליה, תושבי עין-חוד? כאן לא צריך להרוס, ההפך, ראוי להשאיר, כי השיפוצים יכולים להיחשב דמי שימוש נאים ברכוש במשך השנים. ואפשר אולי לשקם גם את המסגד ולהחזירו לתכליתו.

    למאמר כולו כאן

    http://wp.me/pMLO5-gq

  22. גכיעגכיכ Says:

    fuck

  23. גכיעגכיכ Says:

  24. גכיעגכיכ Says:

    מצטער על הבלגן, הייתי חייב

  25. ליווי יזמים Says:

    וואו… הגעתי לפוסט הזה במיקרה… לא ידעתי שיש כ"כ הרבה דעות על חיים חפר – אני יודע שהוא טיפח את הצבר הבלונדיני והשזוף – אבל הוא לא היחיד…

  26. נועם שיזף Says:

    אם כבר הזכרת את זאבי, שווה להזכיר את ידידותו האמיצה עם חפר, שגרמה לאחרון להשתלח בכל מי שכתב עליו מילה רעה, למשל יוסי שריד שהזכיר את פרשת ה"אם צריך אני בא" בטור שלו. חפר פתח עליו ג'ורא של קללות, ועוד בחרוזים.

  27. מילו Says:

    אני ממש איתך באיבה הבסיסית לדור הפלמ"ח וללאומיות הישראלית, אבל זה סתם עניין של נימוס בסיסי לא לדבר סרה באדם שהרגע מת.

  28. חנן Says:

    אין ספק שח' חפר הינו אחד ממייצגיה הבוטים והגועליים ביותר של הישראליות הילידית בצלמה הפלמח"י. לדעתי בכל הערכה של מודל הישראליות הזה לא ניתן לנתק בין הפלמ"ח ובין הקיבוץ שהינו היצירה הנוספת המייצגת את הישראליות הוולגרית-חטטנית-קרתנית האנטי-אינטלקטואלית והאני-אסתטית. אני דור רביעי בישראל. נין לאחד משלושת הבילוי"ם הראשונים. אין לי ספק שבשיבה לארץ ישראל תלו אבותי תקוות להתחדשות רוחנית. אולם אין בליבי ספק שהן הפלמ"ח (ובמידה רבה צה"ל) והן הקיבוץ תרמו ליצירת אותה גרסה וולגרית וגסה הבזה לכל השונה , החלש והעדין. חמור אולי מכל הוא השימוש המניפולטיבי והכביכול-יצירתי בעברית. בדומה להבחנה הנכונה על הקשר חפר-גורי יש לראות גם את תפקידה של נ' שמר. פזמונאית ששפתה עשירה ולשונה מעודנת שמתחת ליצירותיה טמונים מסרים לאומניים מעודנים אולי אך דורסניים לא פחות. בקיצור לא הזלתי דמעה עם מותו של ח' חפר.

    • נטליה Says:

      מעניין לגבי הקיבוץ, לדעתי, הפער בין החוויה כפי שהיא נתפסה מבחוץ – מחוברת לפלמ"ח, צחוקים שיגועים וחבר'ה, לבין איך שהיא הועלתה ומועלית על במת הספרות והקולנוע – כמחנה סובייטי שנתיניו נוגים וליריים (ראה סיפורי הקיבוץ הרבים מספור של עמוס עוז, ואפילו של דור תש"ח, וכמובן כל יצירות הדור השני-שלישי המעונה בלינה המשותפת). אז מה היה בקיבוץ – חבר'ה דוחים וולגרים, או אסירים נוגים ורוטטים? כנראה אלו שני פנים של אותה תופעה, אבל מקריאה אומנותית (לא שגדלתי באחד כזה) עולה פחות "גרסה וולגרית וגסה הבזה לכל השונה", אלא יותר שילוב של גיהנום עבודה קשוח עם אווירה טווין-פיקסית.

    • צביקה Says:

      מייצג הוא מייצג. אם אתה מכנה אותו מגעיל ובוטה הרי במו פיך אתה פוסל אותו מאותו הייצוג.
      אין קשר בין תופעת הקיבוץ לבין תופעת הפלמ"ח. הקשר היחידי שאני מוצא כאן היא השנאה העוורת לכל מה שמריח מלא ימין – פלמ"ח של רבין והקיבוצים של רבים וטובים אחרים.
      חנן אז לא הזלת דמעה על חיים חפר. גם אני לא. משפחתו כן.
      זה שאתה נין לבילויים לא מוסיף כל עצמה לטיעונך. גם לבגין יש נכד שיוצא כנגד כל מה שהוא ייצג. אין ספק שאפשר היה להקים מדינה ולצקת למרקם חייה תרבות אחרת. אבל לא בטוח שאם המאמץ היה מרוכז בשמירת הרמה התרבותית העדינה היה בכלל מתנהל הדיון הזה כאן.
      זה מאוד קל לרבים לנאץ ולקלל את המדינה שנותנת להם את הבטחון לכתוב את כל שעולה על רוחם מבלי שירדפו עד צוואר כמו רושדי למשל.

      • חנן Says:

        צביקה, חשוב וראוי להפריד בין המדינה והפלמ"ח ובין ח' חפר. הפוסט של עופרי אילני ותגובתי התייחסו לפועלו התרבותי של חפר ולתגובות למותו. בהקשר זה אני מסכים לחלוטין עם אילני שהן יצירתו של חפר והן התגובות למותו מבטאים תרבות וולגרית, פשטנית החפה מעידון, רגישות ומורכבות. עובדת היותי דור רביעי לבילויים צוינה להדגשת העובדה שגם בין ותיקי היישוב שהיתה להם יומרה תרבותית עמוקה, יצירתו של חפר ודומיו התקבלה ומתקבלת בסלידה ומיאוס .אינני שותף לניאוץ ולמיאוס הכללי ממדינת ישראל (שהינה לדעתי עדיין היצירה הגדולה והחשובה ביותר שהעם העברי יצר מאז ומעולם כקולקטיב). אני אף אינני שותף לניסיון ,הנואל לטעמי, להמעיט בחשיבותו ההיסטורית של הפלמ"ח ככוח לוחם. יש בי הערכה מפוקחת לפלמ"ח וסלידה עמוקה מניסיונות תרבותיים דוגמת זה של חפר. לכן ההקבלה ביני לנכדו של מ' בגין אינה במקום. יש בי צער מסוים על כך שאילני לא ירד למורכבותו הנושא לדוגמה העובדה שהפלמ"ח הצמיח מתוכו גם יוצרים ואנשי רוח אחרים לחלוטין כמו ס' יזהר ויהודה
        עמיחי וכן לעובדה שהכנענים שאף להם היתה יומרה ושאיפה ליצור תרבות ילידית-עברית-ישראלית הציעו דגם שונה והרבה פחות וולגרי אם כי פשטני בדרכו (הניסיון ליצור נתק מלאכותי בין העבריות והיהדות). בכל מקרה אני רואה בפוסט של אילני ניסיון ראוי להביט בעין ביקורתית ואנליטית על התרבות הישראלית ועל מקהלת המקוננים על חפר.

      • צביקה Says:

        חנן אהבתי את תגובתך העניינית.
        שנינו יוצאים מאותה עמדת חשיבה אבל מבטאים אותה אחרת.
        בהזדמנות זאת אציין שכל מי שמטיף לצנזור של מגיבים – גם בתואנות כמו טרולים – עושה חטא לשיח הרב רובדי שמתפתח בתגובות בעום הבלוגוספירה.
        הבעיה עם הפוסט שהוא נולד בעקבות מותו. הדיון עצמו מעניין ויש בו כדי לתרום להבנת התפתחות התרבות היהודית בארץ ישראל.
        בכל מקרה אני כמעט בטוח ש"החלוצים" לא באו לכאן על מנת להרוס אלא בדיוק להיפך לבנות. לצערם הם מצאו עצמם מותקפים על ידי היהדות האורטודוקסית. חבל שבדיעבד מייחסים להם כוונות זדון כאלה.

  29. ירון Says:

    תודה על הראיון הנהדר עם דן בן אמוץ

  30. כרמית Says:

    עפרי, זה פוסט מאכזב בפשטנות שלו, החל מהכותרת והמשך "בנמשיך הלאה" במסע המתלהם והכוחני של "להיכנס בו" או "לסרס" את חפר או את האייקון התרבותי שלו. זאת בתנועה אלימה לא פחות מרוח הפלמח הכוחנית שאתה מבקר, ואולי הינף הקולמוס המזויין שלך ממשיך אותה באופן אבסורדי.

    "ממציא הטמטום" – ? כידוע לך, חפר לא המציא את הדמות של היהודי החדש גם אם הגדיר אותה יפה כ"בומבה של נביא". אם הוא לא היה שר, היו שרים (ושרו) רבים אחרים את המציאות המתהווה, כן, גם הגסה, של דור ראשית המדינה. עם זאת הוא בוודאי לא היה פרסומאי, והטשטוש הזה בין קפיטליזם טהור לתרבות וסוכני תרבות – גם כזו שבעיניך היא "מטומטמת" (הגדרה גסה גם כן ולא אינפורמטיבית) לא שייכת לדור ההוא ולתופעה של חיים חפר.

    מוזר שאתה משמיץ את חפר, בין היתר, על בסיס היותו "יפה", "אשכנזי-מפא"יניק", ובלי להתבלבל לרגע ממשיך מאוחר יותר ומתוודה בגאון "אני לא שומע מוזיקה מזרחית. אבל אני גם לא חושב שהיא משחיתה לנו את התרבות" (נו, תודה באמת על שבנאורותך אינך חושב כך) ואז ממהר להתייחס ל"דוד המלך בא למסיבה" כמו היה גם נקודה ארכימדית של התרבות הפלמחניקית, וגם נקודת פתיחה מוצלחת להערכה מקבילה של מוזיקה מזרחית.

    חיים חפר מילא באופן נאמן את מלאכתו של היוצר העממי. הוא הלביש במילים את המציאות הנוכחת של אותם הימים, שהיום נפשנו המודעת מחכימה לסלוד ממנה. הוא ביטא את הקול הדומיננטי, ונכון, היה גם שותף פעיל מרכזי ביצירה שלו ושל ההגמוניה הישראלית של אותם ימים. עם זאת, התופעה של הזמר העברי באותה תקופה היא כה מגוונת ומורכבת, וכוללת אגב, גם השפעות חזקות ויפהפיות של מוזיקה ערבית ומזרחית, שזה שטחי ואפילו גובל בבורות להיטפל לחיים חפר כנציגה הבלעדי.

    לסיום, "אוגנדה". בעיניי, שיר מפתיע וגדוש הומור עצמי של חפר, שמשחק עם אחת המהויות החזקות והבסיסיות ביותר של הציונות – המימוש של המקום.

    שבת שלום

    • ofrilany Says:

      כרמית, כמה נקודות. קודם כל, אני לא יודע מה כל כך פשטני בפוסט הזה. זה שהוא נחרץ לא אומר שהוא פשטני. נדמה לי שהתייחסתי לדי הרבה היבטים ומומנטים ביצירה של האיש הזה, הרבה יותר מאשר ברוב ההספדים שעשו ממנו פלקט של "דור הנפילים" וזהו. צר לי אבל אני עומד מאחורי כל משפט כאן, ובעיקר מאחורי הכותרת שהיא הדבר הכי מדויק בפוסט הזה. חיים חפר הוא מבכירי צוות הממציאים של התרבות הישראלית כתרבות של טמטום וגסות. תגידי מה שתגידי, השירים שלו פשוט אומרים את זה אחד אחרי השני. וגם הכתבה הזאת –
      http://www.haaretz.co.il/misc/1.986538
      תמיד אפשר להגיד שאם הוא לא היה עושה את זה מישהו אחר היה עושה את זה. אבל איזה מין טיעון זה? וחוץ מזה, זה לא תמיד נכון. יכול להיות שאם הוא לא היה עושה את זה קולות אחרים ופחות וולגריים היו נשמעים.
      חוץ מזה, חיים חפר הוא לא משהו ששייך ל"אותם ימים". הוא היה פעיל בתרבות הישראלית עד הזמן האחרון ממש, והשירים שלו עדיין פופולריים. ככה שיחסיות היסטורית בסגנון "טוב, ככה זה היה באותם ימים" היא לא רלוונטית כאן. "לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה" זה מבחינה מסוימת המנון של התקופה הנוכחית, ולא של תקופת הפלמ"ח.

      • חנן Says:

        מסכים לכל מילה. עם זאת עפרי והיות שהתיייחסת לחפר כתופעה או כלשנוך "מבכירי ממציאי התרבות הישראלית" , חבל שלא התייחסת לנ' שמר ("חזרנו אל בורות המים , לשוק ולכיכר" שימו לב לחזרנו) , לא וולגרית אך לא פחות ואולי אף יותר מגמתית ומניפולטיבית. בנוסף ראוי היה להתייחס לשמאלנותו של חפר שאף היא לדעתי מייצגת סוג מסוים ביותר של שמאלנות ובמידה רבה מייצגת את כל הרקוב בזרם המרכזי של השמאל הישראלי. שמאלנות שאינה מונעת משום חזון הומניסטי, ליברלי ואוהב אדם כי אם תועלתנית, מחושבת ומניפולטיבית. אגב בנקודה זאת אינני מוצא, עפרי כל הבדל בין גורי לחפר. ואני מוצא גם מוצא הבדל בין שני אלו ס' יזהר. נקודה אחרונה לסיום שלגביה אין לי עמדה ברורה היא האם הכנענים ביטאו בנושא הגסות והוולגריות, משהוא שונה.

      • כרמית Says:

        עפרי, שתי הצגות פלמ"ח שראיתי בשנתיים האחרונות נטועות חזק בתודעה שלי: בין הספירות, הצגת יחיד מעולה לפי ספרה האוטוביוגרפי של נתיבה בן-יהודה, ותש"ח לפי קניוק. המורכבות הכואבת של היצירות האלה אולי מחדדת לי את הצורך הצמא באותם ימים ל"סם" השירים ה"מטומטמים" כדבריך. מין לחש-נחש ששימש דבק קיומי לצעירים האלה שנקלעו למציאות אכזרית. בהתחשב בזה, ויחד עם הסתייגות עד סלידה עצובה מהתכנים של רבים מהשירים (לצד הערכה לכישרון הפזמונאי הגדול שלדעתי ניחן בו חפר), אני מתקשה להיות שיפוטית ומאשימה כמוך כלפי חיים חפר האיש, שהיה בדרכו הגם וולגארית מין "נעים זמירות ישראל" של אותה תקופה מלאת עוויתות. האומנם משהו יכול היה להתגלגל אחרת? האם היו יכולים להיווצר מהמציאות הקולקטיבית של אותם ימים שירים קנוניים אחרים? אני לא יודעת. ואולי ה"טמטום" שעליו אתה מדבר בחלקו לפחות הוא גם קרנבלי (כמו שיר הסירוס או הפרוצה החלוצה). על כל פנים, מעניין איך בפוסט שלך משתחזר פער בינדורי לא ניתן לגישור, שעולה גם בשירים של חפר "ומסיימת הסבתא לנכד, / ויושבת כפופה למולו – / כן, הכושי יכול כבר ללכת, / כי הכושי עשה את שלו".

      • ofrilany Says:

        אני מסכים עם חלק ניכר ממה שאת כותבת כאן. ועם זאת, באותה מידה שאין להרשיע את הדורות הקודמים באופן גורף, לא צריך לדעתי לזכות את כולם. לא במקרה כתבתי שאולי היו כאלה שניסו לפלס דרך אחרת, בתוך אותם תנאים, וקולם נבלע. ולא במקרה הזכרתי למשל את עמוס קינן. גם ס' יזהר, כמובן, שהוזכר כאן בתגובות. אני לא טוען שאני מייצג את קולם – יכול להיות שעמוס קינן היה זועם ונעלב אם הוא היה קורא את מה שכתבתי כאן ואם זה היה איכפת לו. אבל נראה לי שהוא, כמו אחרים, הסתייג מהכוחנות של כמה מאנשי הפלמ"ח בני דורו. זה התבטא בתקרית הידועה במסיבת הפרידה של דן בן אמוץ, כשקינן התמרד והזכיר "לא הייתי בפלמ"ח".

  31. corinnahasofferett Says:

    יחי הפייסבוק, בזכותו הגעתי לכאן.
    לקרוא מלים אחת אחת שאין בינן לבין תחושותיי מן הרגע שהגעתי לקלחת הנפלאות כאן.
    אין בינן אלה לאלה ולו פסיק אחד מיותר.
    חפר הוא סימפטום. הרשומה מדברת על הסימפטום. שלא מת ועל כן מנומס מאד לעסוק ולחשוף – כי הנה מיום ליום הוא מכוסה בזרי פרחי רוע יפיפיים.

  32. צביקה Says:

    אז זהו שורש העניין.
    כוחנות של כמה אנשי פלמ"ח כפי שבאה לידי ביטוי ב….נו באמת. לשפוך את כל הזעם על הבר מינן רק בגלל שכמה מבני דודו היו כוחניים.

  33. Aviad Kleinberg אביעד קליינברג Says:

    אני חושב שכדאי להיזהר עם תוויות קלות מידי כמו וולגריות ותפלות. כדאי גם להיזהר מן הנטייה לראות בכל מי ששייך, אבוי, לדור ההוא קריקטורה שטוחה לחלוטין, סטריאוטיפ טהור. חפר היה פזמונאי מצוין, בעל חוש הומור, שכתב הרבה שירים יפים מאד. הוא היה גם חרא של בן אדם, שכתב את "מסדר הנופלים" אחד מן הנוראים בשירים שנכתבו פה (לחיי העם הזה הוא דווקא שיר חביב; גם רוזה). מי שלא מבין שאנשים הם תערובת מוזרה של הנשגב והנתעב נידון להביט במי שאינו הוא ולעוות את פניו. גם כאשר אתה מבקר, עופרי, יש מקום לאמפתיה. בלעדיה זה לא ניתוח, אלא חרפות וגידופים.

    • צביקה Says:

      האינטרנט הוא ככר השוק המודרנית. לכאורה "ימות המשיח" אבל כל יתרון מלווה בדרך כלל גם באיזה חסרון.
      בככר השוק חוו את הקולות והריחו את הריחות. הדוברים עמדו על דרגש וראו אותם ושמעו את דעתם.
      בככר השוק נולדו רעיונות נשגבים .
      בעולם הדיגיטלי הדוברים מקבלים צורה מעוותת צורה חסרה. בקלי קלות אפשר לתייג אותם וישנם אתרים בהם מרחיקים לכת ומתייקים בפח את המתוייגים. אם רק נתחיל להקשיב באמת יהפכו המגיבים לישויות שלמות והדיונים יהיו פוריים ולא רק נגחניים.

  34. סמולן Says:

    אחי הציונים (מלא, שליש, מחצה, פרומיל): עזבו את אילני. לא שהוא כתב אמת, או משהו מתורבת במיוחד. חלילה. אבל יש לי עניין בקידום הבריונות המילולית גם בקרב פלצנים, למען אשר יהפכו למפליצים בבוא היום. ואילני צעד צעד נאה וראוי בכיוון הזה. עם טיפה מזל, הוא ישים לב לקרבה האטימולוגית של טמטום וטום מפינלנד (שהעבודות שלו די אהבליות בעצמן). מעט מזל, והוא יתחיל לכתוב פזמונים קליטים ואידיוטים.

    אני מבקש גם למחות על הכאילו-מחמאה של יסמין, שכינתה את כלי העבודה של אילני "סיכה קטנה". מה פתאום. אלה גדולה ועבה, המונפת בברבריות משתוללת וכיפית: כמו שאסף כתב. כך כותבים מחמאה לפוסט כזה.

    ונתמקד בעיקר: מדובר באדם שבנה את עצמו בשקידה כמימוזה ביישנית ונוטש את העמדה הזו לרגע כדי לצעוד צעדים – ראשונים, מהוססים – בשביל הפילים שסללו ענקים כמו חפר. יש לתת לו להפליץ בנחת.

    • צביקה Says:

      הסמולנים עושים עבודה טובה הם לא צריכים סיוע מסמולן משת"פי.
      נראה לי שאני מכיר את המקור לקנאת הסופרים הזאת. האם תואיל סמולן יקר להפיץ עוד מחכמתך?
      כמו שחפר לא המציא את הטמטום כך הסמולנים לא המציאו את האטימות. אבל גם לו במותו, וגם להם בהתנשאותם הנבובה יש יכולת למשוך את תשומת הלב לדברים השוליים ולהרחיק את העין הציבורית מהחשוב באמת כאן ועכשיו..

  35. כרמלה כ. שלומי Says:

    תמיד מדהימה אותי מחדש החדווה הילדותית הזאת של דריכת החי על המת, בעיקר מצד אלה שגם כאשר ייתמו לגווע אחרי 120 שנה, אין עיני צרה, שיריו של חיים חפר ומורשת הפלמ"ח עדיין ישארו, תודה לאל, חקוקים באבני הארץ המסוכסכת הזאת, מדינת שתו לי אכלו לי ואוחזים בעט מורעלת קנאה.

    עבורי חיים חפר הוא מזמורים מבית אבא שלי שלחם בקרבות הדרום בחטיבת גבעתי שהיה שר בעיניים עצומות ובהתכוונות דתית את מה שהיה לו המנון חילוני 'הן אפשר' של חפר, והזדהה עד אחרון מיתריו שתמו לגווע עם השורות שנכתבו על בני דורו "היו זמנים, אז במשלט ישבנו, היו זמנים, לחמנו ואהבנו.." וכל מילה היא נוף נעורים של מי שהקיז את דמו על האדמה הזאת, נוף שאתה דורס ברגל גסה.

    חיים חפר היה משורר, כן, משורר הפלמ"ח והיתה לו הזכות לנסח דור שלם. לעומתו, המאמר הזה וכותבו לא יהיו אפילו הערת שוליים. אולי לעטוף דגים וירטואליים.
    ארץ האמורי, עלאק.

    • צביקה ארצי Says:

      לגופו של דיון אין חשיבות רבה לגופו של אדם אלא לדבריו. מסיבה זו אני מאמץ את ראשית דבריך ומסתייג מסופם.
      יאמר לזכותו של כותב המאמר שהוא ניסח את דעתו בצורה ברורה. ומובנת זה שמבינים לא אומר שחייבים להסכים עם הדברים.

  36. מיכאל Says:

    אני מסכים כמעט לכל מילה., ואפילו לא מאמין שאני יכול להסכים כל כך, חבל .

  37. יצחק לאור Says:

    תשוקת המחיקה היא הדבר הבוטה ביותר בפוסט הזה, ובדיון המתלהם שאחריו. נונו צודק, כשהוא מתחיל מהבית בעין הוד, אבל השכחה הזאת של הבית בעין הוד סימפטומטית לכל הדיון. מה מייצג חיים חפר? מוותרים על המיוצג ומזדרזים לקצר את המעגל בין הייצוג (אד הומינם) והמיוצג ("תרבות בריונית בוטה", נניח). הוא כתב חרוזים מגוחכים בידיעות אחרונות, "הכותל ראה כל מיני דברים מכוערים/ ובעיקר ראה בכי של קוראים נבערים", סליחה על השיבוש, זה שיפור שלי).
    מתוך החיפוש העיקש הזה צומח איזה "זן של יהודי" שאותו חיספס, חפר כביכול. שביתת הימאים היתה מחוספסת או לא? מרד ואדי סאליב היה מחוספס או לא? גירוש דוואיימה היה מחוספס או לא? דיר יאסין היה מחוספס או לא? כל הצורך הנוראי הזה להגיע אל הדיכוטומיות קצרות הטווח נובע בדיוק מקוצר היד לתאר משהו מעבר ל"דמות העולה מ…". כאן חקר הספרות יודע: אין סיכוי לדיון על דמות כפיקציה ואין סיכוי לדון על דמות כממשית..
    "זן של יהודי עדין"? איפה? מתי? מה זה כל הרומנטיקה הזאת? ומצד שני, מיד לחפש את הגיבור הטוב (עמוס קינן היה פחות קרוב לצלחת? הוא היה אאוטסיידר? מתי? אתם יודעים איך מוזס טיפח את כל אלה? אתם יודעים שהסיסמה של יודקובסקי, שהביא אותם לעבוד שם, היתה תמיד: "בוזגלו יבין את זה?" אתם מבינים שגזענות איננה מתבטאת ב"משפטים שאומרים", אלא בשיווק ענקר של "סוציולוגיית קריאה").
    חפר כתב גם את "ואלס המושלים הצבאיים" והוא כתב את "טנגו הש"ב". את זה לא ישדרו.ברדיו אבל אפשר להתעניין ולמצוא. הוא היה פזמונאי שכתב מטעם קבוצה קטהה מאוד, נקרא לה מעריצי יגאל אלון, חלקם היו "רגישים" וחלקם היו "מחוספסים". מה לזה ול"תרבות שייצרו"?.
    דניאל רוזנברג יכול להמתין למותם של כל מיני אנשים כדי למחוק, זו חכמה קטנה מאוד. למחוק. זה קל..למחוק סתירות זה כמו להרוג ממזר. הרי מה שצמח כאן בקיני זרים, לא היה ניסוי, אלא היה הרפתקאה אכזרית. לומר את זה היום? קל מדי. פשוט מדי. מתוגמל מדי. בסוף נשארים במדבר.המחוק. יש אמנם נוף יפה והבדלים בין חום הקיץ לקור החורף., אבל אז נאלצים להסתפק בפחות מקקטוסים. חיים חפר היה פחות או יותר מנעמי שמר? היא לא כתבה את סירסנוך יא מוחמד. והיא לא כתבה את "יאללה רוח מן הון עבדאללה/ שתמות אינשאללה/ רק לא בתל אביב", אבל היא כתבה את :"יושלים של זהב" וקלקלה את הטעם המוזיקלי של דורות. מה יותר גרוע? פסטיבל האבל על מותה או ההלוויה של חפר?.
    בקיצור, ניתוח סימפטומטי איננו מה שעשית, הוא לא ניתוח אד הומינם של "מי היה חיים חפר" ו"את מה הוא מייצג 'באמת'". ניתוח סימפטומי רציני צריך להיות עכשיו: איך מספידים את חיים חפר ואיפה, מה שוכחים ומה מזכירים. במלים אחרות, חיים חפר היה פזמונאי שזכה להרבה כיבודים. עמיקם גורסיץ היה חברו הקרוב, אבל עמיקם גורסיץ גם הוציא את הספר של ישראל בר על חשבונו.
    .

    • צביקה Says:

      מחיקה היא תופעה פסולה שהפכה אינית בקרב פלצני הבלוגוספירה.כאשר נוקטים אותה אלה היוצאים במחצלות שומרי כבוד האדם וחרותו היא הופכת לתופעה מחליאה. זכותו של כל אדם להשמיע דעתו ואני מעיז לומר כי עומדת לו גם הזכות להשמע.
      הטיות הדיון לגופו של אדם היא תמיד בעייתית. מה זה משנה אם חפר היה טוב מנעמי שמר. שניהם כתבו ואת שכתבו יש שאוהבים יותר ויש שאוהבים פחות. הטיות אלה גם גורמות לקורא המתעניין לחדול וחבל. השנאות האינטימיות לא מעניינות כל אחד.

      שנה טובה וגמר חתימה טובה

    • pfrilany Says:

      התשוקה שלי לא היתה מחיקה אלא דווקא להעלות דברים שלא הועלו בטקסטים שהתפרסמו לגביו. חלק מהדברים שהזכרת לא ידעתי – למשל לגבי יודקובסקי. לגבי עמוס קינן – למיטב ידיעתי הוא היה פחות קרוב לאלופים ופוליטיקאים. הזכרתי אותו דווקא כדי להביא דוגמא של דמות שאינה מהשוליים אלא קרובה יחסית לחפר.

    • ד.ר Says:

      לא ביקשתי מחיקה, נהפוך הוא, ביקשתי הדגשה. לפעמים אפשר ללמוד הרבה על המציאות דרך פרסונות. נפש העולם רוכבת על הסוס ביינה וכו'. אגב אפשר ללמוד עוד יותר על מי שכותב על פרסונות.

  38. יצחק לאור Says:

    וצריך להיות עמיקם גורביץ, כמובן.

  39. יצחק לאור Says:

    אשר לעמוס קינן, יש לי מין תחושה שאתה ניזון מהביוגרפיה שפירסמה אשתו והתעקשה להפוך אותו למשהו אחר לגמרי, תראה את הסרט "אל בורות המים", עם כל ה"אותנטיות" הזאת של עשבי התיבול ה"ארצישראליים" תקרא את הטור שלו מפתיחת מלחמת לבנון 1982, 11 ביוני, או שבוע אחרי זה וכו'.
    הוא היה מקורב מאוד לאריק שרון בחייו, כן, והעיקר, הוא ניהל מערכה כבדה נגד אנשי מצפן, בסוף שנות הששים, לא כחבר ארגון מתחרה, אלא ממקומו בעיתונות, שהיה מקום בטוח וחשוב, ואת דיר יאסין הם הזכירו לו שוב ושוב.
    מתודית, אני חושב שניתוח סימפטומטי של תרבות צריך להיות רפלקסיבי במידה מסוימת: מה אנחנו יודעים ומה [כבר] איננו יודעים על מי שאנחנו כותבים. הכל כאן, בארץ האמורי, עוסקים בסימפטום של מציאות שאינה זקוקה כבר לתיאור: חיים חפר כחלק ממציאות שאותה כבר מכירים ולא כמציאות שאותה חושפים.
    . חפר היה חבר של האלופים כמו חלק גדול מבני גילו וצעירים ממנו (עמוס עוז ואחרים עלו לרגל לישראל טל במטכ"ל, והיו משתאים למראה צילומי הטנק מרכבה שהראה להם בעזרת FREEZE באמצע ההקרנה).
    בקיצור, אני מאחל לכולם חיים ארוכים אבל לגיבורים על הקברים אני מציע קצת יותר סוציולוגיה והיסטוריה וקצת פחות נקרופיליה, למרות שהנקרופיליה פשוטה יותר. חיפוש פשוט בגוגל, והופ מצאנו ש"גם ס. יזהר היה זבל". או משהו כזה.
    אגב, האבל על נעמי שמר היה מעניין יותר, ואם תראה את הכתיבה ההיסטרית עוד לפני עידן הלייקים, על מלחינת הילדים הזאת, "יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר" (מוסיקלית, מדובר במוטיבים של שירי ילדים, עזוב את המלים, רק המנגינה היא הרס תרבות מוסיקלית) תבין למה אני מתכוון. .

    שנה טובה לכולם

    .

    • ofrilany Says:

      דווקא לא התבססתי על הביוגרפיה. את הסרט "אל בורות המים" ראיתי במקרה לפני כמה שנים – זה איפה שנעמי שמר הולכת יחפה בחולות נכון?
      בכל מקרה על המערכה נגד מצפן לא ידעתי. אבל בעניין זה – אני מאוד מסכים שהניתוח צריך להתייחס למה שאנחנו כבר לא יודעים. אבל בעיניי מה שראוי לציון הוא שדווקא אנשים מבוגרים ממני בדור או שניים (ואני לא מדבר עליך) מובילים את תעשיית המחיקה וההשטחה, כלומר יוצרים איזו גרסה של המציאות שמותאמת לילידי שנות ה-90 – לא מדברים על אנשים שלא הופיעו ב"ארץ נהדרת". אני תוהה לפעמים מה הם חושבים לעצמם – אם הם בעצמם שכחו או שהם עושים את עצמם. שמעון פרס הוא בדרך כלל המומחה מספר אחד לסוג כזה של השכחת ההיסטוריה (אפילו במוצהר. וזה מתבטא גם בריאיונות שדוד לנדאו עשה איתו על בן גוריון – לדעתי הורגשה שם תחושה כאילו אושרת קוטלר או דני קושמרו כבר לעסו לו את הגרסה של הזכרון והוא יורק אותה בשביל שהם ילעסו אותה שוב). אבל מעניין לציין שלחיים חפר באופן בולט הוא לא פירסם הספד – הוא בכל זאת לא שכח.

      שנה טובה.

  40. יצחק לאור Says:

    אתה צודק, ואשר לדיבור אל "ילידי שנו התשעים": שתבין: בעיתונות מודדים "טראפיק", כלומר כמות התנועה בתוך אייטמים. טוקבקים ולייקים הם חלק מהטראפיק, וכניסות ויציאות הם גם חלק, וכדי להוסיף למוגלה הזאת: באוניברסיטה מודדים גודל של קורסים לפי הנרשמים, ובסופו של דבר, מעגלי הפידבק הם מעגלים של מצעד הפזמונים. מותר פרופ' גארנישט על צביקה הדר? לא בטוח שיש. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אגב, במניפסט הקומוניסטי של מרקס יש כבר התובנה הזאת על הבורגנות המוחקת. ALL THAT IS SOLID MELT INTO AIR
    לא זוכר כרגע את העברית ולא את המקור.
    .

  41. מיכאל Says:

    אני מרגיש צורך לתמוך עוד פעם במאמר גם לאור תגובת לאור, איני מבין את גדולתו של חפר, אולי בהמשך היא תתגלה לי, והעניין של תמיכה בחפר, או בשמר נראה לי מגוחך – כלומר האופציה לבחור בינה לבינו כאילו שכך זה עומד זה מול זו, מה עניין שמיטה להר סיני, זה כאילו לטעון שבגלל ששמר קבלה מנה מאנשים מסויימים אז עכשיו חפר חוטף מהצד השני. שטויות.

    חפר לא נהיה טוב יותר מפרספקטיבה שמאלית, ההפך הוא נראה רע יותר ויותר, נראה מה תהיה הדינמיקה בהמשך, אבל הרבה יותר משמעותי היה יכול להיות מאמר שכנגד, על הכתיבה של חפר, ואולי זמנו יגיע בהמשך, אולי,

    • יצחק לאור Says:

      ראשית, לא אמרתי מלה על גדולת חפר. חלילה. ציטטתי בקצרה שלושה שירים "שמאליים", בצד כל מה שעופרי כתב וצדק. אמרתי שנעמי שמר זכתה להלוויה ענקית מסיבות מעניינות יותר, למרות שמוהסיקה שלה היתה איומה.
      יתר על כן, חששתי שמא יש כאן איזו חגיגה גדולה מדי של ששון לקבור משהו שכבר נקבר [אנ י מדגיש, בלי שיש לי אפשרות לעשות בולד] כבר נקבר, בשנות התשעים.
      לכן נראה לי כל העסק הזה קצת ניהיליסטי מדי.
      אני מצטט בית משיר מכוער של חפר, שהוצג בהצגה חוזרת ב"הבימה" בסוף שנות השבעים, "כי השומר איש אמיץ הוא/ לערבים מרביץ הוא/ אם רואה הוא כאן גנב/ הוא צורח אחריו/ יאללה רוח מן הון עבדאללה/ שתמות אינשאללה/ רק לא בתל אביב". זה חפר.
      מה עושה אותו ל"שמאל" ומה מצאת אצלי דיכוןטומיה בין "שמרא לחפר" אין לי מושג.

      • צביקה Says:

        יש בלבול נוראי בין שמאל לבין סמול.
        שמאל הוא אהבת האדם באשר הוא אדם. סמול הוא אהבת האדם באשר הוא אוייבו של אוייבי. הרבה מהתומכים בממשלות ישראל – שכלן המשיכו להחזיק בשטחים הכבושים – הפכו לאוהבי הפלסטינים מאותו הרגע שמפלגת ימין תפסה בעקבות המהפך ברסן השלטון.
        לצערי השמאל הישראלי לא הגיע אף פעם לעמדת כח שלטוני.

      • יצחק לאור Says:

        אהבת האדם באשר הוא אדם? מוצע לך אם אתה צעיר, להיזהר ממנה. היא סיוט כמעט כמו "ואהבת לרעך כמוך". כל היתר אני מניח שזה מדעי ומתועד אצלך. בסדר. ,

      • צביקה Says:

        יצחק נאור נער הייתי וגם זקנתי.
        תגובתך חשודה בהתנשאות אבל מפאת כבודך אני רוצה להאמין שאני טועה.
        מה רע אתה מוצא ב"אהבת לרעך כמוך"?

      • יצחק לאור Says:

        התנשאות? חלילה. כל ציוויי האהבה הכלליים הללו הם ציויים בלתי אפשריים. הם מוליכים אל ההיפך הגמור. אני יכול למנות לך שורה ארוכה של "דמוקרטים" המתנהגים כעדר לינץ' בשם אהבת האדם. הייתי זהיר יותר בציוויים כאלה. זה הכל.

      • צביקה Says:

        למה הם בלתי אפשריים? למה הם מוליכים אל ההיפך הגמור?
        אני יכול להראות לך הרבה שפיהם ולבם לא שווה. אז האם זה אומר שאסור לחנך על המנעות מדבר שקר?
        אהבת האדם באשר הוא אדם איננה צווי אלא דרך חיים. לא ניתן לכפות אהבה. אפשר גם אפשר לחנך לאהבה את זולתך. איני איש ספר או איש אקדמיה. אני מדבר מנסיוני.
        בכל מקרה עיקר תגובתי הייתה כנגד אלה שפיהם מדבר שמאל ולבם שונא ביבי. שנאתם מרחיקה את הסיכוי לחזרת השפיות לחיינו הדמוקרטיים.

  42. חנן Says:

    בנושא השמאל ואהבת אדם , י' לאור בסה"כ ממחזר את דבריו של פרופ' י' ליבוביץ המנוח שמהגותו הפוליטית נעדרו באופן מופגן ומודע כל יסודות הומניסטיים. עוד בנושא ההומניסטי ראוי להבחין בין אהבת אדם שהינה קשה להגדרה וליישום ושייכת יותר לספירה האידיאית וכבוד האדם שהינו מושג קל יותר להגדרה וליישום (הן המושג הראשון והן השני נעדרו אגב מהגותו הפוליטית של י' ליבוביץ).
    לעניין ח' חפר המנוח , י' לאור מחמיץ את לוז הביקורת. השאלה אינה אם חפר הוציא מתחת ידיו גם שירים שמאלניים אלא האופי המסוים של אותה שמאלנות. שמאלנות גסה החפה מיכולת ואף רצון להבחין ולהכיל מורכבות ודיאלקטיקה. שמאלנות שערכים הומניסטיים זרים לה. בהרבה מובנים שמאלנותו של ח' חפר ככל שהיא עולה מיצירתו, מייצגת את הזרם המרכזי בשמאל הישראלי .
    להבנתי השמאלנות "השביעה" של חפר , "שמאלנותו של המנצח והחזק" מתחברת לחלקים אחרים וולגריים וגסים בשירתו (אם ניתן לכנות בכלל את פזמוניו בשם שירה) ולחזון התרבותי שהציבו אנשים מסוגו. כמובן שביקורת על חפר אין בה כדי לשלול את כלל היצירה התרבותית של אנשי הפלמ"ח.

    • יצחק לאור Says:

      נכון מאוד ומזכיר את מאמריו של ה. רוזנבלום ומ. זוארץ. חבל שנפקד מקומו של ז' לאקאן, וע. לוינס. ועד אנה אנו באים?

      • חנן Says:

        לא חייבים להזכיר את לקאן ולוינס כל אימת שעוסקים בהומניזם. יותר מדי שנים במחיצתו של הסבא קדישא – ליבוביץ קלקלו אותך לאור.

      • צביקה Says:

        כמה חבל שדיון ענייני מתלהט לויכוח סתמי בו במקום להחליף דעות יש מי שמפגין יכולתו לצטט אחרים, וכך במקום לתרום להעשרת הדיון ולחידוד הנושא הם ששים להזכיר שחממו כסאות ובסופו של דבר דגרו על קליפות של ביצי זרים.

    • צביקה Says:

      חנן אתה מעלה סוגיה הראויה לדיון נפרד. ברגע שהגדרתה שמאלנותו של המנצח והחזק יצרת פלקט. סוג כזה קם גם לרוסיה בנפול הצאר האחרון.
      אין לי כל יומרה להתמודד עם הגותו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' המנוח. אבל אני חוזר להגדרת שמאל כאהבת האדם באשר הוא אדם. למה קשה להגדיר אהבה לאדם אחר? מנסיוני לא רק שקל להגדירה אלא קל מאוד ליישמה.
      חיים חפר היה פזמונאי ששורשיו בתקופת הפלמ"ח. הוא ייצג בצורה חרוזית אתהמציאות והתרבות הישראלית של "אז" וגם אחר כך. קטונתי מלשפוט את איכויותיו הספרותיות אבל אני מודה ומתוודה שנהנתי מיותר מביצוע אחד של פזמוניו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: