ממציא הטמטום

יכול להיות שמיותר לכתוב על חיים חפר. אפשר היה להניח לו לנפשו, כלומר להשאיר לתמר איש שלום למלמל משהו על "דור הנפילים" אחרי האייטם על מותו, ולעבור לאייטם הבא. לבעוט בגופות של דור תש"ח זאת הרי לא גבורה גדולה. ובכל זאת, יש אולי מקום להתייחס, כסוג של מחווה, בהנחה שהתעלמות ושכחה הן העלבון הגדול ביותר מבחינתם של בני הדור הזה. וגם כי בסופו של דבר, המורשת של חיים חפר דווקא כן משמעותית לחיים שלנו כאן ועכשיו, ורחוקה מלחלוף מהעולם. מבחינה זו, הוא חי יותר מאיתנו. ההנחה שחיים חפר שייך לעולם שאבד היא אולי הסכנה הגדולה ביותר.

בסופו של דבר, היו דברים יפים יותר או פחות בדור הפלמ"ח. אבל דווקא חיים חפר הוא מה שנשאר, יותר מכל דבר אחר.

חפר היה בעצם סוג של פרסומאי. רק שלרוב הפרסומאים לא מקדישים את העמוד הראשון של כל העיתונים. אני מסתכל על ההספדים ב"ידיעות אחרונות", שהקדיש סיקור נרחב למותו של הפזמונאי. נתחיל בירדנה ארזי, שאומרת: "הוא היה הקול של ארץ ישראל היפה". הצירוף הזה יחזור עוד כמה פעמים בהספדים הבאים. אבל בעצם, מה כל כך יפה בארץ ישראל של חיים חפר? "סירסנוך יא מוחמד", שאותו, לפי אתר הפלמ"ח, "שרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד סביב המדורה"? "ואולי הפרוצה החלוצה"? אפילו לשיטתו, נועדו השירים שלו להיות מחוספסים, קוצניים ומאובקים, יותר מאשר יפים. מבחינה זו, חיים חפר הוא "יפה" ביי דפינישן, מעצם היותו אשכנזי-מפא"יניק. כל צליל שהוא ישמיע, ולו הגס והצרוד ביותר, יתואר כצלצול פעמונים של "ארץ ישראל היפה".

(אבל אנחנו יכולים לשאול: איזה מין גורל אכזר זה לחיות בתרבות שהקלאסיקה שלה כל כך וולגרית ומכוערת? "לחיי העם הזה", "דחילק מוטקה", "כולנו יהודים" – מבין כל השירים של חיים חפר, רוב מוחלט הוא וולגרי ותפל. אם נקודת המוצא היא כל כך עלובה, מביעה חרחור בוז מתמשך כלפי כל צורה אפשרית של מורכבות, עומק או עידון, למה בעצם אפשר לצפות מההמשך? מכאן אפשר רק להתחרות על רמת הגסות, על איכות הפלוצים).

נמשיך הלאה. נעמי פולני כותבת ש"תמכנו בהתהוות של הארץ עוד לפני שהפכה למדינה". סוג של מטאפיזיקה ציונית סתומה – איך בדיוק "תומכים" ב"התהוות של הארץ"? מגרשים את הערבים? הלאה: נחום ברנע תרם טור מתון יחסית. ברנע כתב בזמנו, בשנות ה-70, ביקורות די עוקצניות על  חפר ופזמוניו – למשל על איכות החריזה והתוכן של טקסטים כמו יש לי אהוב בסיירת חרוב. גם בהספד מהיום, הוא מזכיר את נאמנותו המוחלטת של חפר ליגאל אלון, ומציין ש"קרבה כזאת בין פוליטיקאי למשורר לא מצמיחה שירים טובים או פוליטיקה מוצלחת".

ניכר שהערכתו של ברנע לחפר מועטה למדי, ובכל זאת הוא מפגין כלפיו מין נדיבות של מי שצוחק אחרון. ברנע כותב ש"ילקוט הכזבים… היה לישראלים מה שהיה ליהודים בגולה ספר הבדיחות של דרויאנוב". והרי, זה שקר גס. 25 שנה אחרי 77', בכיר הפובליציסטים של ישראל עדיין חושב שהבדיחות הפרטיות של יוצאי הפלמ"ח עניינו מישהו מעבר למעגל מצומצם של יוצאי קיבוצים ותנועת העבודה. מציינים לפעמים שבתקופה שלפני ערוץ 2, נאלצו כל אזרחי המדינה לצפות בקונצרט של רחמנינוב ביום שישי בערב. אך האם אין משהו סדיסטי הרבה יותר בכך שאנשי התקשורת אילצו מיליוני בני אדם, הנושאים עמם אינספור סוגי מטענים תרבותיים, להיחשף דווקא להלצות של חבורת "איך הלכת יא דן"? לצלילי "שושנה שושנה שושנה" נרמסה המורשת התרבותית של כל שאר הקבוצות שחיו כאן – לא רק מזרחים או דוברי יידיש, אפילו סתם אשכנזים פחות קולניים, שקיוו למשהו מעבר לגעיות "לא נפסיק לשיר".

נמשיך: נח קליגר, ניצול הבית של "ידיעות", מספר כיצד הוא וחפר היו מופיעים ביחד מול סטודנטים וחיילים, כש"אני מספר על עברי במחנות ההשמדה והוא מגיש את סיפורי ארץ ישראל החדשה והגאה". אין מלים. נעבור לחיים גורי.

גורי, החיים השני, הוא היפוכו המשלים של חיים חפר. שתי וריאציות צבריות, שהשתמרו בחברה הישראלית במשך יותר מדור אחד: העדין שקורא אלתרמן והבריון שנותן צ'פחות. מין Turnvater Jahn מקומי. כך גם בלונדון וקירשנבאום – לונדון הוא זה שקרא "אנציקלופדיה תרבות", וקירשנבאום הוא הבוֹק שמבין בכדורסל. הם שומרים אחד על השני, כי הם צריכים אחד את השני. הבריון צריך את האינטלקטואל כדי שיסביר מה הוא בעצם עושה כאן; האינטלקטואל צריך את הבריון כדי שיסרס את הערבים.

 גורי כותב: "חיים לא היה 'ילד טוב'. בסאטירות הפוליטיות שלו אף פעם לא היסס לפגוע במי שצריך". גם זאת תופעה מוכרת: הילד השובב שהתעלל קצת בילדים האחרים, אבל הלך לקרבי ונהיה קצין לתפארת. כל עוד מדברים על בחורות, חפר ממלא את תפקיד ה"ממזר", אבל כשעוברים לדון ב"עלייה" או "ביטחון" מתחלפת השובבות בירחמיאליות שלא היתה מביישת את מזכ"ל הסוכנות.

שהרי חפר, בשונה מעמוס קינן למשל, היה האינסיידר המוחלט, חביבם של גנרלים ומיליארדרים – לפחות כל עוד המערך היה בשלטון. דורון רוזנבלום מציין ש"הוא היה האיש שמארגן כינוסים, יוזם פגישות עם רמטכ"לים, או מרים אליך טלפון כדי לגייס אותך לסיור 'אצל סטף' בגליל – ולא ברכב אלא במסוק".

(האם התרבות הישראלית אינה מין "בעל זבוב" – אי מבודד שנשלט על ידי ילדים מגודלים סאדיסטים, בחסות אידיאל כלשהו של ילידיות? האם הסיוט הזה נגמר עם עלייתן של אליטות חדשות, או שהוא רק מתחיל מחדש?)

ולבסוף, אריק איינשטיין. הו, אריק איינשטיין – נחוץ כל כך כשמעלים זכרונות נוסטלגיים. הוא מזכיר את השיר "יחזקאל", "שנאסר לשידור בגלל פגיעה ברגשות הדתיים". האם צריך להיות דתי כדי שהשיר הזה יפגע ברגשותיך? הציונות הבטיחה לבנות תרבות חדשה על בסיס התנ"ך, כמעין תחליף ליהדות. אולי זה היה יכול להצליח. בסופו של דבר, הונדסנו כדוברי עברית כדי להיות העם היחיד שיכול לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. אבל עם שורות כמו "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא", מתבקש לחזור מיד לקרוא דף גמרא.

(וידוי: אני לא שומע מוזיקה מזרחית. אבל אני גם לא חושב שהיא משחיתה לנו את התרבות. כשנקודת הפתיחה שלך היא שיר כמו "דוד המלך בא למסיבה / תנו לו גיטרה או כינור / דוד המלך בא למסיבה / ולמנצח שיר מזמור / תן איזה שיר חדש יה עיני / כמו בנאות דשא ירביצני", קצת קשה להתלונן, לא?).

אין מה להגיד: חפר ודומיו יצרו משהו. לטוב או לרע, הם הצליחו להצמיח טיפוס אנושי מסוים. אבל הבריונות התרבותית שלהם הרסה הרבה יותר משהצמיחה. מי שהיה צריך להתנער מתרבות החיים חפר היו דווקא אותם צברים שקיוו ליצור כאן משהו יפה ומסביר פנים יותר. ואולי חלקם ניסו ונכשלו. באשמתו, הסיכוי שתהיה כאן אי פעם ילידיות לא אלימה שואף לאפס.

טוב, אבל יש כאן יום זיכרון לרחבעם זאבי. אז בעצם ממה עוד אפשר להזדעזע?

עוד באותו נושא:

וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

פארק היורה של מפא"י