ארכיון כותב

אופטימיות זהירה

17 במרץ 2015

אלי אושרוב

רוב האנשים לא האמינו שזה יקרה. במיוחד אחרי שיום לפני הבחירות שוב הסתמנה סגירה כמעט מוחלטת של הפער בין המחנה הציוני לליכוד. בקיצור לא באמת היינו אופטימיים. גם תוצאות האמת לא בישרו טובות. פער של שניים לטובת בוז'י. משמח משמח אבל אחרי שמרצ נמחקה בגלל מחסור של 3572 קולות ואחרי שליברמן וישי בכל זאת נכנסו –  זה היה נראה אבוד.

מה ששינה את התמונה הגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין.

"אחי החרדים", פתח יאיר לפיד את נאום הניצחון שלו (אגב, ארבעה עשר מנדטים) "הגיע הזמן לשים את המחלוקות מאחורינו. בזמן האחרון הבנתי שחוסר היכולת שלנו לשבת יחד בממשלה זה דבר הרסני לחברה שלנו. כי בזמן האחרון עברתי מסע אל תוך עצמי יחד עם עוד כמה אנשים טובים והבנתי שהיחס שלי אליכם היה מושתת במידה רבה על היסוד האוריינטלי. אתם הייתם 'הערבים' שלנו. ואני מבין שאני לא יכול יותר להתייחס אליכם כאל אח מפגר או ילד סורר. אתם מה שאתם ואני מאמין ששינויים שאותם אני מגדיר כ'מתקדמים' יכולים להתבטא אצלכם במגוון צבעים וצורות. וגם נמאס לי לנסות לחנך אתכם. זה מכביד עליכם. זה מכביד עליי. פרדיגמת הנאורות היא משא כבד ואני רוצה להשיל אותו ממני, או לפחות לחלוק בנטל".

עוד באותו לפנות-בוקר קיבל לפיד טלפון ממשה גפני ההמום, מה שהפיל את המחסום הקשה ביותר בפני הקואליציה האנטי-ביבית. אפילו הפרושים השהו את פנטזיות הנקמה שלהם בלפיד.  עיתונאים שניגשו לחקור את פשר התפנית החדה שעברה על שר האוצר לשעבר איתרו את מקורה בעופר שלח דווקא. האחרון, שבא עם עצמו בחשבון נפש ארוך בחודשים של דמדומי שלטון ביבי השלישי יצא למה שהוא הגדיר כ"סמינר פרטי" שבמהלכו נתקל בגיליונות ישנים של תיאוריה וביקורת. צמד המאמרים "גלות מתוך ריבונות" (א'. לב' הוא פחות התחבר) גרמו לו למה שהוא הגדיר כ"הארה שניה" (הגמר שיקגו מול יוטה ב-97' נחשב תמיד לראשונה) והמאמר ההוא של בויארין עשה לו את הקוֶוץ' הסופי. בנסיעות ארוכות אל תוך הלילה שפך שלח את ליבו מול לפיד. הם דיברו על הכול: יוליסס, אוריינטליזם, אלטרנטיבות למודרנה, עדי קול. שר האוצר לשעבר שתמיד היה ידוע כבחור חרוץ שאוהב ללמוד לא היה יכול להתעלם מההיגיון הצרוף שבמילותיו של שלח ואומרים שבעצמו שוטט קצת באתר של מכון ון-ליר. כל זה לא מנע ממנו להגדיר את "ארנון רב-קרבוצקין" כהיסטוריון פולני חשוב שהשפיע עליו מאוד. אבל במצב הדברים החדש הטעויות האלה היו בגדר זוטות, גם עבור אושיות הפייסבוק האירוניות והרדיקליות ביותר.

לא נלאה אתכם בחישובים ובחלוקת התיקים המדויקת אבל זו הייתה ממשלה יציבה. יציבה מאוד (טוב אם אתם מתעקשים: איציק שמולי שר התיירות). אחרת אין דרך להסביר את מה שיתרחש בחודשים שיבואו. בערך כמה חודשים אחרי כינונה התחיל עוד סבב של משא ומתן. זה התחיל משיחות שנראו כמתקדמות בכיוון הרגיל, כלומר כישלון שאחריו אינתיפאדה, עליית ממשלת ימין וחוזר חלילה. אלא שהפעם אבו מאזן גילה גמישות מפתיעה. מה זה מפתיעה –  הוא בעצמו אמר שהוא מכיר במדינה יהודית עוד לפני ששר החוץ האמריקאי נחת בארץ. ההישג הענק הזה שנזקף לזכותו של בוז'י הוביל לתכנית נסיגה זריזה אל תוך גושי ההתיישבות. ההתנחלויות הקיצוניות שכולן פחדו מהן נמסו כמו גושי מרגרינה בשמש של מדבר יהודה. תוך כמה חודשים הן התרוקנו. (חוץ מהגרעין הקשה של ארץ שלום שהתעקש להיאחז בקרקע. נחום פצ'ניק ומשפחתו למשל גרים עד היום בשיכון כ"גרעין שלום-רמאללה". הם מתמודדים עם כל הביקורת הפלסטינית הרגילה על ההתנשאות של הגרעינים אבל באמת מה זה כמה צקצוקים במתנ"ס לעומת הפיגועים של פעם).

כמה מהפרשנים שניתחו את הפשרה הפלסטינית הלא-הגיונית הזו אמרו שאולי זה הייתה עייפות ממאבק אנטי-קולוניאלי באורך שאין לו אח ורע בתולדות האנושות. "די כמה אפשר. התבגרנו. התפכחנו", אמר נציג מחנה הפליטים רשידיה בלבנון בטקס "מתקדמים: וויתור על זכות השיבה וקבלת זכויות אזרח באחת מ-22 מדינות ערביות לפי בחירתנו!" שנערך באותה שנה במקביל לשורה של טקסים כאלה שנערכו במחנות פליטים שונים ברחבי המזרח התיכון. כולם ביוזמה מלאה של משתתפיהם שנואשו מציפייה וממאבק לאומי.

מד הרצון הטוב היה כל כך גבוה באותם ימים שאבו-מאזן אפילו נענה לתביעה של בוז'י וציפי להשאיר את גדר ההפרדה על כנה. "גדרות גבוהות עושות שכנים טובים וחוץ מזה כבר בנו. חבל להרוס", אמר אבו מאזן בעוד אחד משרשרת של נאומים היסטוריים שכבר כולם התעייפו מהם באותו אביב. "אם יש שלום אני מוכנה לנסוע גם שעתיים לבקר את הנכדים שלי במקום ללכת חמש דקות ברגל" אמרה למשל עאישה סוב-לבן תושבת ראס אלעמוד שמזה כעשר שנים הגדר מנתקת את משפחתה שבאבו-דיס מביתה שבירושלים. אפילו ארגוני הסירוב שלא החמיצו הזדמנות לסכל כל פשרה הניחו טיפין-טיפין את נשקם. זכורה במיוחד אותה חולייה באיזור סלוואד שסבה על עקביה אחרי שבמהלך מארב קיבל אחד הפעילים הודעת טקסט שסיפרה לו על קבלתו לחממה טכנולוגית באזור רמאללה בזכות הסטראט-אפ בתחום הביו-טק שבדיוק עבד עליו.

בצד הישראלי האופוריה שברה שיאים. "חמש הערות על ימות המשיח" התפייט יואל מרקוס. "עקב בצד אגודל אל השלום המיוחל" חרז דן מרגלית. דרור אידר היגר למקאו בעקבות משרה מפתה בתחום המלונאות. אפרופו אידר אתם בטח שואלים, מה עם הקיצונים בצד שלנו? איך הם אכלו את התקופה החדשה הזו? אז ככה: בן דרור ימיני לא היה מוכן להסתפק בהכרזות ההמוניות על וויתור על זכות השיבה. באותו אביב הוא פצח בשורת מאמרים שנראו לפרקים כנושקים לשיטיון. מ"בקשות צנועות" כהגדרתו "לבדוק האם מאחורי הסכם השלום לא עומדת מזימה אסלאמו-נאצית חובקת עולם" ועד ההצעה שכדי להוכיח סופית את הוויתור על זכות השיבה על הפלסטינים להטביע "ברזל מלובן עם האות צ' על ישבנו של כל רך נולד – רק זה ישקף הכרה אמיתית וכנה במדינת העם היהודי. היחידה. להזכירכם. להזכירנו!". מוזס היה מוכן לתת לו להמשיך עם הקשקושים האלה, הרי "ידיעות" תמיד ניסה לקלוע לטעם הישראלי הממוצע. מה שהציל את כבודו של בן דרור הייתה "הצעה מאוד נדיבה" כהגדרתו מטעם מכון מחקר רפובליקני בארה"ב. הוא פחות או יותר נבלע שם בתהום הנשייה של הת'ינק טנקס האמריקניים, חוקר במרץ צילומי מסך מאתרי אינטרנט נשכחים של חמאס, שהשרתים שלהם קרסו מזמן.

חוץ מהתקשורת, אחד החששות הרציניים ביותר אחרי קריסת תנועת ההתנחלות הייתה מאותם חבר'ה שלא ישלימו עם כינונו מחדש של הסטטוס קוו במסגדים של הר הבית. אבל גם זה הסתדר בדרך נס. רב הנסתר על הגלוי, אבל המריבות הפנימיות בסוף הכריעו. באופן דיפלומטי אפשר להגיד שהפלג עם המורשת של אמצעי חבלה ואקטיביזם בטחוני ניצח את האסכולה של שואפי תפילה משותפת כאמצעי לטיהור אתני. אבל זה היה ניצחון פירוס והתנועה לא שרדה לזמן רב. כמה נאמנים צובאים עדיין על שער השלשלת בשלושת הרגלים, אבל כמו שאמר בחיוך המופתי של הווקף הירדני: "אנחנו רואים בזה אקט פרפורמטיבי ואתם יודעים מה חושבים באסלאם על אמנות מיצג".

נדמה לי שכמעט סיימנו. מבחינה כלכלית אין יותר מדי מה להרחיב. במצב כזה של שגשוג ושלום ההבדלים בין קפיטליזם לסוציאליזם התבטלו לחלוטין. כמה רע יכול להיות המצב במדינה שכל צלייני העולם רוצים לעלות אליה לרגל ולקנות בה גמלים מעץ? בקיצור זה לא גן עדן, אבל בואו נגיד שעכשיו שוב לאף אחד אין כוח לקרוא את גיא רולניק. לא כי הוא מטיף לרפורמות ליברטראניות לאורך שורות אינוסופיות אלא כי הוא כל הזמן מתמוגג מהמצב הכלכלי החדש. גם דב חנין לא סובל במיוחד במכון המחקר שהוא עומד בראשו. באופן כללי, ובכל הקשור לסוגיית המעמד, הרבה אנשים שטענו שהאופטימיות של החדשניקי"ם היא, אפעס, קצת מלאכותית נאלצים עכשיו לבלוע את הכובע.

אה, ודבר אחרון. העניין המזרחי. השיפור הכלכלי גם הביא למחיקה כמעט טוטאלית של הבעיה הזו. מה שחתם את העסק סופית היה המינוי של אופיר טובול, מספר שתים ברשימת "קפה גיברלש"ס" (10 מנדטים בזכות הסכם עודפים עם המשותפת), לשר התרבות. אל תחשבו שזה עבר בשקט. היו גם מזרחים שאמרו שבגלל הג'וב הוא זנח את המאבק אבל תכל'ס צריך להודות על האמת שהפערים כבר לא מה שהיו פעם. ואל תחשבו שהמזרחים האלה פראיירים. זכור לא כל כך לטובה אותו מינוי של פעילה פמיניסטית מזרחית לממונה, בלי מכרז, על פרויקט "שעת סיפור" בחברת המתנס"ים, אבל כמו שאמרו מקורביו של טובול לעיתונות על הפרשה הזו: מה זה לעומת המועצות האזוריות. והפעם פרקליטות המדינה הסכימה איתם.

מפסיקים להתנצל. נעשים אימננטיים

1 בפברואר 2015

* בעקבות: מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי.

במקום להתנצל על האימננטיות שלנו נאחז את השור בקרניו. מי אנחנו, השמאל האימננטי, ולמה אנו משתוקקים?

1. השאלה הפוליטית הבסיסית היא מה חסר לנו, לא מה חסר לאחרים. צריך לומר: לחלקים דומיננטיים של השמאל בארץ – ולא רק בה – טוב בחיים. השמאל הוא הבורגנות הלבנה או הפחות לבנה. לשמאל, על פניו, לא חסר כלום. באין חוסר עצמי הילדים הטובים של השמאל חשים אשמים על מזלם הטוב ומחפשים למי לעזור כדי לזכות בכפרה: לפלסטיני, לפליט, פחות (אבל גם) למזרחי. אבל פוליטיקה שמתחילה ברגשי אשם משמרת גבולות חברתיים ואת יחסי הכוח בין הקבוצות. היא גם בעיקר משעממת. כמו היתומים של אמא תרזה בכלכתא, שחייבים להישאר מסכנים כדי שהצדיקה תזכה למקום בגן עדן, הפליט צריך להישאר דפוק, שחור ומושתק כדי שנוכל לדגמן שמאלנות אלטרואיסטית במקום להתלכלך בממשות.

2. לכן מחובתנו לשאול: מה חסר לנו? השאלה הזאת חשובה כי דווקא כאשר הבורגני שואל אותה יש לה כוח טרנספורמטיבי. שהרי על פניו לא חסר לו כלום, לבורגני. האשמה מובילה אותו לעזור לאחרים ולכן חשוב לו לשמר אותם כמסכנים. כאשר המזרחי, הערבי או המהגרת מברית המועצות נהנים למשל מעלייה בהון הארוטי שלהם, מהעובדה שמניחים שהם שווים יותר מהלבנבן, הם יואשמו בכניעה לסטראוטיפים אוריינטליסטיים או שוביניסטיים, כאשר הם היפסטרים הם יואשמו ב"השתכנזות", כאשר האישה משתמשת בגוף שלה היא מפסיקה להיות פמיניסטית, כאשר הפריפריה עוברת לדרך השלום היא נובורישית.

unnamed (1)

3. השמאל האימננטי אינו מתנצל על החמלה כלפי ההומו, האישה או המהגר. אבל זו אינו חמלה מפחיתה ומתביישת, רוויה אפולוגטיקה שטחית של "בעלי פריבילגיות" היודעים להגיד את כל המשפטים הנכונים מבלי לשנות דבר באורח חייהם. החמלה שלנו היא צומחת ומשתוקקת. אנחנו לא רוצים להיות פחות (פריבילגיים), אלא יותר (לא-פריבילגיים) – יותר כמו ההומו, האישה או המהגר. אנחנו רוצים את קירבתם כי אנו מקנאים בהם – במיניות השוצפת של ההומו, בהתענגות המבוזרת של האישה, בעירנות התרבותית של המהגר, בכל מה שחסר לנו. השמאל האימננטי מנסה להיות לאחר, לגלות בעצמו אפשרויות נסתרות, שבילים שטרם נחקרו. ואז השאלה האגוצנטרית מתגלה כשאלה פוליטית – כי מה שחסר לשמאלן חסר לו כחלק מקבוצה – קבוצה שניתקה עצמה ממרקם החיים המתנועע, מהיופי שכבר כאן, ומספרת לעצמה שטוב לה, שיש לה פריבילגיות, שה"אחרים" מסכנים וזקוקים לעזרה. השאלה "מה חסר לי?" מזמנת את הרגע הטרנספורמטיבי החיוני לכל פוליטיקה מהפכנית. והשמאל האימננטי הוא שמאל מהפכני. הוא שמאל שמוכן לוותר על שליטה ולהיכנס למשחק ממשי שלא הוא זה שקובע את כלליו.

4. העיקרון המניע של השמאל האימננטי הוא התשוקה. השמאל האימננטי משתוקק כי חסר לו משהו, חסר לו הרבה מאוד. התשוקה היא תנועה כפולה. מצד אחד, היא מניעה אותנו להסיג ולהשיג את מה שחסר, את מושאי התשוקה; מצד שני, התשוקה מאפשרת לנו לגלות מושאי תשוקה חדשים. התשוקה מערבבת את השמאלני עם העולם, מערערת את הגבולות בינו לבין קבוצות חברתיות שעל טובתן הוא מתיימר להגן. כעת הוא לא מדבר בשמן אלא מבקש להזדיין איתן – בממשות או במטאפורה – ועשוי לגלות שמה שחסר להן חסר גם לו. הוא כבר לא השמאלן המביט בעולם מבחוץ, כמו דקארט אומלל – עצם חושב ללא ממשות חומרית עם גבול בלתי עביר בין פנים לחוץ. השמאל האימננטי הוא השמאל של הגוף – הוא זולג ונפער ומתחכך ונקרע ולפעמים אף מדמם ובוכה. התשוקה, יש לומר, איננה תחביב לשעות הפנאי: אנחנו לא משתוקקים כי זה מגניב; אנחנו משתוקקים כי חסר לנו, כי אנחנו סובלים. גם בקצה העונג ממתין לנו לא אחת הסבל ואנו מקבלים אותו באהבה. רק נגד הסגפנות אנו מטיפים – באשר היא הימנעות לבנבנה מהבלגאן הרועש והמערער. השמאל האימננטי, אם כן, חוצה את גבולות המותר, הן מבחינת השיח ההגמוני והן מבחינת השיח השמאלני-תיאורטי. האשמה המשתקת מותמרת בתנועה ממשית, אימננטית.

unnamed

5. כמו ברוך דה ספינוזה, נביאנו, נביא האימננטיות, גם אנו פנתאיסטים. אנחנו מבקשים את אלוהים בעולם הזה ורואים את הציווי האתי בכל תועפותיו: הפגנות, מסיבות, כינוסי בחירות, חורי תחת. במובן הזה עפרי צודק: הר הבית איננו כה ייחודי בשבילנו. אלוהים מופיע בכל מקום, לא רק על אותו ההר. אנו אוהבים פחות את ה' צבאות ויותר את בת זוגו, השכינה, שבכל הארץ כבודה. אפשר לשאול: האם הפנתאיזם הזה – החגיגה של האלוהי והפוליטי בכל מקום ואתר – הופך אותנו לרגישים פחות למה שמקובל לחשוב עליו כחובה פוליטית? האם אנו כושלים בציווי המפוקפק להצביע נכון בבחירות, לסייע לפליט, "לקבוע עמדה מול הר הבית"? אבל השמאל האימננטי דוחה את המטאפורה הליברלית לפיה השתתפות פוליטית היא מיכל עם נפח מוגבל, כזה שאסור להגדיש יתר על המידה. זה דומה לדימוי (הגברי כל כך) של תשוקה כמוגבלת, כאילו אסור להזדיין עכשיו אחרת לא יעמוד לנו אחר כך. אבל התשוקה גדלה ושוצפת ככל שהיא נשפכת בתוך העולם ומגלה פכים חדשים בגוף הפוליטי. אנו יכולים להצביע בבחירות ולהשתתף בהפגנות – אבל נעשה זאת בחדווה ולא מתוך רגשי אשם.

6. אנחנו מפהקים נכוחה אל מול דיבורי אוטופיה בבתי מידות מנותקים. כי האוטופיה כבר כאן: באנה לולו, בתמונות אינדי פורנו בוואטסאפ, בברלין, בזיונים בגריינדר, אולי אפילו בארץ האמורי. ואין לומר שאין בה בעיות, ואין סתירות. אבל אלה סתירות אימננטיות, לא מופשטות. חייבים לחיות אותן כדי ללכת מעבר להן. לא מספיק להגות בהן בחדרי ההרצאות או בפוסטים מפולפלים. והיא עשויה לגדול האוטופיה, האוטופיה שכבר כאן, להקיף את הארץ כולה, כמו שכינה – אבל רק אם נעז לשכון בה. רק אז ישתוקקו אליה גם אחרים. שהרי לא הם, וגם לא אנחנו, רוצים להזדיין, או להפגין, עם סגפני ההתנצלות התמידית, הקדושים המעונים, מי שמתנשאים עלינו בצדקנותם.

7. מפסיקים להתנצל, נעשים אימננטיים. השמאל האימננטי הוא השמאל שרוצה להתפייס, אחרי ריב ארוך שנים, עם הממשות.

unnamed

*

עוד מניפסטים בארץ האמורי:

– לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

– המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני

– יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית

 

בארון של חבר הכנסת X והרב עובדיה

21 בינואר 2015

עידו הררי

באחת הפסקאות בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מ-1790, תיאר אדמונד ברק את הנזק שהסבו הרעיונות המהפכניים ומשטר הידע החדש שהביאו עימם:

All the pleasing illusions which made power gentle and obedience liberal, which harmonized the different shades of life, and which by a bland assimilation incorporated into politics the sentiments which beautify and soften private society, are to be dissolved by this new conquering empire of light and reason. All the decent drapery of life is to be rudely torn off. All the superadded ideas, furnished from the wardrobe of a moral imagination, which the heart owns and the understanding ratifies, as necessary to cover the defects of our naked, shivering nature, and to raise it to dignity in our own estimation, are to be exploded, as a ridiculous, absurd, and antiquated fashion.

בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון נזכרתי בתיאור הנוסטלגי הזה. הראשונה היתה ההתלקחות המחודשת של פרשת יצחק לאור סביב פרס לנדאו לשירה (שכבר נדונה לעייפה וגם כאן לאחרונה). אחר כך הגיע הדיון סביב קריאתו של גל אוחובסקי ליצחק הרצוג שלא לשלב ברשימת העבודה לכנסת ח"כ מסוים – שהיה בארון ואז יצא ממנו ואחר כך חזר ונכנס אליו – עד שייצא ממנו שוב. פעם נוספת היתה לפני כשבועיים, עם שידור סרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה יוסף בחדשות ערוץ 2. מה שקושר בין הפרשות השונות הוא שבלב כל אחת מהן עומדות שאלות שקשורות בחשיפה, גילוי ואמת, ובאופן שבו ההנחות התרבותיות והאידיאולוגיות שלנו ביחס לנושאים אלה מתנות את התגובה שלנו אליהן. ובדבריו של ברק, לצד הגעגוע למשטר הישן שבו הציות המעודן וההפרדה הברורה בין פרטי לציבורי הפכו את החיים לנוחים יותר, יש תיאור תמציתי וחודר של המתח שהכניס הדחף החדש לגילוי וחשיפה אל חייהם של בני האדם – שלכולם כמעט יש באורחותיהם ובאישיותם אתרים של סוד והסתרה.

אחת המטאפורות החזקות שמתבססות על הדחף הזה לחשיפה היא זו של הארון והיציאה ממנו, וזאת בצורות שכבר חרגו מעולם הדיון בזהות מינית דווקא (אפשר לחשוב כאן על הביטוי הנפוץ "שלדים בארון"). איב קוסופסקי סדג'וויק תיארה זאת היטב כשכתבה (ב"האפיסטמולוגיה של הארון") כי "חלק גדול מן הסחרור של תשומת לב ותיחום גבולות סביב סוגיות של הומוסקסואליות מאז סוף המאה ה-19, באירופה ובארצות הברית, הונע על ידי הקשר המשמעותי במיוחד של הומוסקסואליות למיפויים רחבים יותר של סודיות וגילוי ושל פרטי וציבורי", סביב הארון, כותבת סדג'וויק, נוצרו פעמים רבות מרחבים של "סוד גלוי", שמתפקדים כמנעדביניים רחב שבין הסתרה לחשיפה. הדברים הבאים הם ניסיון לחשוב על המרחבים האלה, על תפקידם ותפקודם, ועל הדרכים שבהן הפרקטיקות והאידיאולוגיות הדומיננטיות פועלות כדי לטשטש אותם ולפעמים גם לערער על עצם הלגיטימיות שלהם.

coming-out

*

יש כמה דברים שניתן ללמוד מצפייה בסרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה. קודם כל, שלרב היה חוש הומור. שנית, שלרב יש נכדים חמודים. שלישית, ועניין זה זכה לייצוג חלקי בתקשורת, שהרב חשב שאלי ישי ממושמע ואריה דרעי עצמאי מדי. רביעית, שחוץ מפסקיו ותשובותיו בהלכה ומדרשותיו המצולמות מדי מוצאי שבת, הרב עובדיה גם נהג לשוחח בביתו עם קרובים ומקורבים.

נקודה אחרונה זו, שהיא כביכול מובנת מאליה, היא גם המטושטשת ביותר בכל ההתייחסות הציבורית לסרטון. זאת קודם כל בגלל שקיפותו של המדיום הצילומי כמתווך: ההופעה של הרב על מסך הטלוויזיה הביתי של כל אחד ואחד, בוודאי בעידן שאחרי "מחוברים", מעלימה את העובדה הפשוטה שהדברים האלה נאמרו בבית, בשיחה בין בני משפחה, וכנראה בלי שום כוונה מצידו לתת להם פומבי. לצד עניין זה יש גם את תוכן הדברים, שבאופן הצגתם הרווח נראים כל כך מסעירים עד שהדרך שבה הגיעו לידיעתנו נראית כמעט לא רלוונטית. ולמרות שבדברים הבאים אני רוצה להתמקד בשאלת הסרט והצגתו, כדאי לפני כן להתעכב לרגע גם על הנקודה הזאת, כי הפער שבין הֵקְשר הצילום לבין הֵקְשר ההצגה מקביל במידה רבה לפער שבין תוכן הדברים שנאמרו לבין תוכן הדברים שהוצגו.

קריאה בדיווחים בתקשורת תביא את הקורא למסקנה שהרב עובדיה סבר שדרעי הוא גנב, מושחת ולוקח שוחד, בעוד שבאלי ישי ראה איש ישר ונקי כפיים. למעשה – חושב הקורא – הרב ראה עין בעין עם בית המשפט, אלא שרק בבית פנימה הרגיש משוחרר מספיק לומר זאת. אבל למרות מה שהיו רוצים לשמוע בתנועה לאיכות השלטון, לא את זה אמר הרב, כפי שניכר מהקשבה קרובה לדבריו בהקלטה:

יש אנשים שלא מאמינים בבית המשפט, יש אנשים מבינים […]. עכשיו, יש אנשים, אולי 30-40 אחוז, אומרים שבית המשפט הזה צודק. אם נשים אותו יושב ראש, 30-40 אחוז יברחו לנו. למה, שפטו אותו בבית משפט, למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד? 30-40 אחוז לא ישתנו, אז יברחו לנו. למה? על ישי אין לאף אחד שום דבר. [..] אם היה על אלי ישי תלונות, תרעומותאבל הוא הולך כולו בשביל הישר. תמיד שומע לי. ותמיד ישר, לא הולך […] בזיג זג. כל הזמן אדם ישר. למה אני אחליף אותו?

לרב עובדיה – כך עולה מהדברים – יש שתי בעיות עם דרעי, ואף אחת מהן לא קשורה בטוהר המידות שלו. רוב מצביעי ש"ס, לשיטתו, הם "מבינים" – "לא מאמינים בבית משפט". אבל יש מיעוט גדול – 30-40 אחוז – ש"אומרים שבית המשפט הזה צודק". האנשים האלה אומרים לעצמם: "למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד?". החשש לאבד את קולותיהם של המצביעים האלה הוא כשלעצמו סיבה מספיק טובה שלא להחזיר את דרעי לראשות ש"ס, אבל לרב עובדיה יש כאמור סיבה נוספת להעדיף את ישי – "הוא תמיד שומע לי ותמיד ישר. לא הולך בזיג זג". כשהרב עובדיה אומר שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ישר, הוא מתכוון שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ממושמע. זה מתברר עוד יותר בהמשך הדברים – כשבנו שואל אותו לגבי ההבטחה שהבטיח לדרעי, בשערי בית הכלא, שה"פיקדון" של ראשות ש"ס יוחזר לו בבוא העת. הרב עונה: "באותו הזמן לא היה לי שום אחד […] בעצמי הייתי נבוך. מהשמים הזמינו לי את אלי ישי, ולא רואה שיש מקום להחליף אותו".

הנקודה המהותית כאן, ושכאמור קשורה לתוכן הדברים של הרב, היא הדרך שבה דברים שנאמרו בבית פנימה, ביום מסוים, במצב רוח מסוים ובשיחה עם אדם מסוים, הופכים להיות ייצוג של מה שהרב עובדיה חשב "באמת". התגובה הציבורית, ובכלל זה של אריה דרעי, היתה של קבלת הדברים כמייצגים את עמדת הרב, ללא כל הרהור על הדרך שעברו מסלון ביתו אל מסכי ערוץ 2. הרי הרב עצמו אומר שבזמן אחר הבטיח לדרעי שיחזור לראשות ש"ס, אלא שאז היה "נבוך", ואחר כך "משמים" הזמינו לו את אלי ישי. ולכן לא היתה לו בעיה להתכחש להבטחה שנתן. ואם כך ביחס להבטחה פומבית, דווקא הקלטה ביתית הופכת בעין הציבורית למייצגת או מחייבת? וכדאי להזכיר שארבע שנים אחר כך הרב אכן החזיר את דרעי לראשות ש"ס; האם רק כשצולם הסרט אמר את דעתו "האמיתית", והיא מבטלת את מעשיו והצהרותיו לפני ואחרי נקודת הזמן הזו?

בתגובה הציבורית לסרטון מובלעת הנחה כפולה: ראשית, שכאשר ישנה סתירה בין מעשיו הציבוריים והפרטיים של אדם, הפן הפרטי ייתפס תמיד כאותנטי יותר וכמייצג נכון יותר את דעתו ואישיותו. שנית – והנחה זו עומדת ביסוד קודמתה – שכאשר מתגלה חוסר עקביות בין היבטים שונים במעשיו ואישיותו של אדם, הם ייתפסו תמיד כסתירה הדורשת יישוב. האופן שבו החברה המערבית המודרנית חושבת על "אישיות", על זהות, ועל יחסי פנים וחוץ, לא מאפשר להניח מצב שבו אדם אומר ועושה דברים שונים בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים – חלקם פומביים, חלקם נסתרים וחלקם סותרים זה את זה – מבלי לחוש שיש כאן בעיה שדורשת פתרון. במילים אחרות, מבלי לחשוב שאדם כזה הוא חולה, מושחת או שקרן, ושמבין ההיבטים הרבים באישיותו רק אחדים מייצגים את מי שהוא "באמת" (כשלרוב אלה יהיו ההיבטים החבויים דווקא).

closet3

*

הדברים האלה קשורים גם לשאלת לאור ופרס לנדאו ולשאלת אוחובסקי והח"כ שבארון. הטענה העיקרית של המתנגדים להענקת הפרס ללאור היתה שלא ראוי שאדם מסוגו יזכה לכבוד ולכסף הציבוריים הנלווים לפרס – וזאת על אף שהפרס ניתן לו על שירתו ולא על אופיו. טענתו של אוחובסקי היתה שמי שמבקש להיות נבחר ציבור לא יכול להסתיר מהציבור היבט כל כך משמעותי בחייו. בשני המקרים, ההנחה של המוחים היא שאת אישיותו של אדם אין דרך להבין ולתפוס אלא כמכלול אחדותי, ושמכלול זה צריך להיות כולו חשוף, גלוי וטהור, ללא ארונות, תחתיות כפולות או פינות אפלות.

לפני כמה שבועות אמר לי חבר שבעיני אמא שלו, למשל, ההאשמות כלפי יצחק לאור גורמות לו מראש להיתפס כסופר פחות טוב מאשר דוד גרוסמן או עמוס עוז, למשל; שהמקום המוקצהמראש לסופר כ"איש רוח" לא יכול להתמלא על ידי דמויות לאנקיותמוסרית כמו לאור (למען הסר ספק: את הטענות נגד לאור אין שום הווה אמינא לשמור בארון). הדברים האלה מזכירים את היחס הרווח – באותם חוגים של ישראלים חילונים, משכילים, לרוב יוצאי אירופה – לרב עובדיה יוסף, שבעקבות גידופיו היצירתיים ופרשות השחיתות שנקשרו בש"ס נתפס כרב פחות טוב מאשר רבנים אחרים, עדיני לשון ונקיי כפיים (בשני המקרים, חשוב לציין, המדרג בין הרבנים והסופרים נעשה לרוב ללא היכרות של ממש עם היצירה ההלכתית או הספרותית שלהם). באשר לאוחובסקי, נאמן לגישה הרווחת הרואה בפרקטיקות המיניות ובהתקשרויות הרגשיות של אדם בהכרח ביטוי של "זהות מינית", הוא לא יכול לסבול מצב שבו חבר כנסת לא חושף את ה"אמת" על "זהותו" בפני ציבור הבוחרים.

במקרה הזה, ואולי גם בשני המקרים האחרים, כדאי להיזכר ביעקב ישראל דה האן, המשורר ההולנדי והפוליטיקאי החרדי שנרצח בירושלים ב-1924 על ידי ההגנה בגלל פעילותו האנטיציונית. דה האן, שהיה מקורב למנהיג העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד, ניסה להביא להסכם בין יהודי היישוב הישן בארץ ישראל לבין הערבים בפלסטין ובעבר הירדן שייתר את הצהרת בלפור לגבי הקמת בית לאומי נפרד ליהודים. הוא גם היה סופר ומשורר מחונן, וחלק גדול משירתו הוקדש לייסורי הפער שבין איסורי הדת לגבי יחסים בין גברים לבין תשוקתו לנערים, בעיקר נערים ערבים. באווירה הציבורית של היום סביר שהיה מוקע כחרדי חשוך כמו הרב עובדיה, כהומו בארון כמו הח"כ שעליו כתב אוחובסקי, וכסוטה מין כמו יצחק לאור. אבל החרדים הם הרבה פעמים קשוחים פחות בדרישות שלהם לאינטגריטי ולאוורור; כך יכול היה מנחם פרוש המנוח, אחד מראשי אגודת ישראל לשעבר, לומר שהוא מתעניין בדה האן רק "מהמותניים ומעלה", וכך יכולתי לשמוע בשיחה עם אחד מדוברי העדה החרדית של היום שמבחינתם דה האן הוא קדוש, בעל תשובה גמור, ו"שאף אחד לא יבלבל אותנו עם עובדות".

closet5

*

טלאל אסד (בספרו Genealogies of Religion) מתאר את המעבר של מערכות המשפט באירופה, במאות האחרונות של ימי הביניים, מהכרעה על סמך סימנים אלוהיים להכרעה על סמך ראיות שמקורן אנושי. הראיה החשובה ביותר מבין אלה היא ההודאה או הווידוי של הנאשם עצמו, והאמצעי היעיל ביותר להשגת ההודאה הוא העינויים. התהליך האינקוויזיטורי של חשיפת האמת – האמת שהאדם מעיד על עצמו – זכה למעמד קנוני (במובן הנוצרידתי של המילה) בימי האינקוויזיציה הקתולית, בתקופה שהיא גם תקופת המפנה שבין ימי הביניים לעת החדשה. ירושת האינקוויזיציה לחשיבה המשפטית, ולמעשה לתפיסת הצדק בכלל, בעולם המערבי בעת החדשה, היא ההנחה שכל סובייקט נושא בקירבו "אמת", שעל אמת זו להיחשף, ושאין תחליף לחשיפתה על ידי הסובייקט עצמו. גם כשהעינויים הפכו ללאלגיטימיים (מה שכמובן לא הפך אותם ללאישימים), האוריינטציה של חשיפת האמת על אודות הסובייקט והכיול של אופני השיח השונים לקראת תכלית זו עדיין מונחים בתשתיתו של כל הדיון המודרני על אודות "אותנטיות", "כנות" ובעיקר "יושרה" – integrity בלע"ז, מילה שמניחה את גיבושם האינטגרטיבי של כל מרכיבי האישיות של הסובייקט לכלל יחידה קוהרנטית אחת נטולת סתירות והסתרות. ולא מפתיע לראות שהמקומות שבהם הדרישה ליושר ויושרה מופיעה יותר מאשר בכל מקום אחר הם מין וכסף, המקומות שבהם משוקעת עיקר התשוקה של החברה המערבית (ואולי של חברה בכלל).

לגבי כסף, התביעה לאינטגריטי ניכרת קודם כל באופן שבו הפכה ה"שחיתות" – שם קוד לכל סוג של שימוש לרעה שעושים בעלי שררה בכוחם על מנת לעשות לביתם – לחטא הציבורי והפוליטי הראשון במעלה בישראל. חטא שמאפיל בחומרתו על מעשי זוועה צבאיים ופוליטיים שביצעו חלק מה"מושחתים" ודוחה הצידה זכויות פוליטיות רבות של "מושחתים" אחרים (תומר פרסיקו כתב על זה יפה כאן). הרב עובדיה, גם כשהוא מדבר נגד דרעי, לא חוסה תחת מטריית טוהר המידות הזו, ודומה שהוא נאמן בכך למימרא התלמודית שלפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (יומא, כב ע"ב). הכוונה איננה שיש לאפשר לאנשי ציבור לגנוב כסף, אלא שמעשה כזה לא פוסל אותם מראש ולמפרע, ושלא זו בלבד שהוא אינו נורא יותר מ"חטאים" אחרים, העובדה שהוא ידוע ושהעושה הוקע בגינו נותנת לציבור מנוף לחץ נוסף עליו כבעל שררה. לגבי מין, בעידן השחרור שאחרי המהפכה המינית הבעיה נעוצה בדרך כלל לא בעצם המעשה אלא בהסתרתו: אם ממילא הכל מותר ואין מה להסתיר, מי שמסתיר משהו הופך בעצמו לבעיה. גם כאן נמצא בתלמוד גישה אחרת, פחות מתירנית אבל גם פחות טהרנית, שהביטוי המפורסם ביותר שלה הוא ש"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן, יז ע"א). לפי הגישה הזו, לא הכל מותר ויש דברים אסורים, אבל גם את הדברים האסורים עושים, והשאלה היא איך הם נעשים ואיך מתייחסים אליהם.

closet1

*

מילת המפתח כאן היא "פרהסיא". המונח Parrhesia, שמשמעותו ביוונית היא "דיבור גלוי", אמירת האמת ללא מורא וללא משוא פנים, הוראתו בשיח ההלכתי היא "בפומבי" או "לעין כל", כשגדרו המדויק הוא "בפני עשרה ישראל כשרים". בסדרת הרצאות שהקדיש לנושא (Discourse and Truth: the Problematization of Parrhesia) טען פוקו שבימי הדמוקרטיה האתונאית היה המרחב הציבורי, האגורה, המקום שבו הופיעה ה-Parrhesia, שבעיקרה נגעה לאומץ לבטא אמיתות פוליטיות לא פופולריות. בהמשך, במאות הראשונות לספירה ובעיקר במרחב הרומי, החל המונח להתייחס יותר ויותר לכנותו של האדם ביחס לעצמו ופעמים רבות כלפי עצמו, ולקבל אופי שמזכיר בצורתו את הווידוי הנוצרי (וגם כשפוקו דן ב-Parrhesia אצל סנקה תוך הדגשת ההבדלים בין טכניקות ה-Parrhesia שלו לבין הווידוי, לא אובד הדמיון בינן לבין הווידוי שהתפתח באותו מרחב תרבותי כמה מאות מאוחר יותר):

These techniques manifest a very interesting and important shift from that truth game which — in the classical Greek conception of parrhesia — was constituted by the fact that someone was courageous enough to tell the truth to other people. For there is a shift from that kind of parrhesiastic game to another truth game which now consists in being courageous enough to disclose the truth about oneself.

ההבדל בין ה"פרהסיא" ההלכתית ל-Parrhesia הפרוטונוצרית הוא ביטוי של הבדל בסיסי יותר בין הגישה ההלכתית, שמדגישה את המרחב הציבורי ואת הקשר ההדוק שבין יחיד לקהילה, לבין הגישה הנוצרית (שהלכה והתעצמה בעת החדשה עם הרפורמציה ונמסרה גם לעולם המערבי המחולן) שמדגישה את עמידתו של היחיד מול האל ללא תיווך. דומה שהפרהסיה התלמודית משמרת היבט מרכזי במשמעות הקדומה יותר של המונח היווני, תוך הפיכתו ממציין אמירת אמת בפומבי לסינונימי לפומביות עצמה. וכך, בעוד שבתרבות המערב הנוצרי הלך וגבר ערכן של עמידתו הגלויה של היחיד מול האל, מול העולם ומול עצמו, עמידה שתובעת חשיפה מוחלטת שלצידה הכחשה מוחלטת של האפשרות לעשות מעשים שהשתיקה יפה להם – הדיון ההלכתי מכיר לא רק באפשרות אלא גם בחובה של היחיד להסתיר ולהסתתר במקרים מסוימים. הרב עובדיה יוסף עצמו נעזר פעמים רבות בעיקרון ההבחנה בין צינעה ופרהסיה כדי להימנע מלדון עוברי עבירה לכף חובה. כך למשל, תוך הסתייעות בפסיקה קודמת, הוא הופך את האפשרות לחלל שבת בפרהסיה (במובן החמור של המעשה) לכמעט בלתי אפשרית (שו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים, סימן טו):

יש לצרף מה שכתב הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק יורה דעה סימן נ), שאין דין מחלל שבת בפרהסיא לחושבו כעכו"ם אלא אם כן העידו עדים בפני בית דין על מעשיו, והועד בפניו, אבל אם לא העידו עליו בפניו בבית דין, ורק ע"פ קול ההמון שנתפשט נודע שהוא מחלל שבת, ובשאר מצות התורה נוהג כהלכת גוברין יהודאין אין לדונו כמומר לאסור יין במגעו, ומה גם שבזמנינו שהדור פרוץ מרובה, אין להרחיק אנשים כאלה כל כך ולדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי, ויותר טוב לקרבם אולי ישמעו וישובו מדרכם הרעה. עיין שם.

בעקבות זאת מתיר הרב עובדיה להתפלל עם מחללי שבת בפרהסיה ואף לאפשר לכהן מחלל שבת לברך בבית הכנסת:

[…] מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים.

על מנת לשמור על מרקם חברתי תקין ולמנוע הלבנת פנים, הרב עובדיה מורה להעלים עין גם מדברים שגלויים לעין כל. במקביל לצמצום הפרהסיה הוא מרחיב את עיקרון "הסוד הגלוי" שמעוגן עמוק בהבחנה בין צינעה ופרהסיה, ומסמן גם בתוך הפרהסיה טריטוריה של הסתרה. במקום אחר המהלך הזה רדיקלי עוד יותר, עד כדי כך שכדי לא לדון לחומרה עוברי עבירה מביא הרב מקור שלפיו הפרהסיה מתבטלת לחלוטין (שו"ת יביע אומר חלק ח, אבן העזר, סימן יח):

ועוד יש סברא נכונה להקל, שבזמנינו לא מקרי מחלל שבת "בפרהסיא", כיון שרובם עושים כן, דבשלמא כשהיו רוב ישראל שומרי שבת ומקיימים כל המצות, ורק מעטים היו מעיזים פניהם לחלל את השבת, הרי הוא כופר במעשה בראשית ובתורה ביד רמה, והוא מוציא עצמו מכלל ישראל, אבל בזמן הזה שרובם פורצי גדר, קלקלתם תקנתם, כי היחיד חושב שאין זו עבירה כל כך, ובפרט שהעושים כן נמנים עם חשובי הקהל, הילכך פרהסיא שלו כצינעא.

זכה הרב עובדיה, ולא ראה כיצד בביתו שלו הפכה צינעא שלו לפרהסיא.

closet4

רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

13 בינואר 2015

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

Berlin, im Scheunenviertel, Straßenhandel

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

Neukölln streets

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

העיר הגרמנית שעשתה תשובה: בין ברלין לנינווה

8 בנובמבר 2014

כריסטוף שמידט

בניגוד לחשש שהביעו רבים, גרמניה המאוחדת לא הפכה לאיום ולסכנה על אירופה. ברלין, בירתה של גרמניה המאוחדת, היא כיום מטרופולין אירופאי שמשלב עוצמה פוליטית וכלכלית עם רוח דמוקרטית, ליברליזם ופלורליזם מרחיקי לכת.  אך ברלין חייבת את כוח המשיכה שלה גם לעובדה שהפכה את ההתמודדות עם האשמה הגרמנית בגלל הפשעים נגד היהודים (הנכים, ההומוסקסואליים ואחרים) למרכיב בארכיטקטורה של העיר כולה. אין רחוב, כניסת בית, אין מוזיאון או תכנית טלוויזיה שלא מזכירים את הפשעים והאשמה הגרמנית.

ברלין מספרת באמצעות אנדרטאות, שלטים ואבני זיכרון, שמותקנים לפני כל בית ממנו גורשו יהודים אל התופת, את סיפור הקורבנות. היא מציגה את אות קין שלה באופן הפגנתי כמעט בפני כל אזרח ואורח בברלין, גם לאלה שאינם רוצים בכך. כמו החורבה של כנסיית הזיכרון במרכז העיר, הסמלים הללו אינם רק מותגים ייחודיים של העיר; הם הסממנים של התמודדות מוסרית עמוקה ומעמיקה, סמל לשנוי דרכה של עיר שלמה, של האומה כולה. ברלין היא נינווה, העיר שחזרה בה מדרכי הרשע, העיר שספר יונה מספר עליה שעשתה תשובה!

הממד האחר הזה, הממד המוסרי, אינו מופיע בהפצרות של אותם ישראלים שמגלים אי-נחת מובנה מהעובדה שיהודים צעירים מוצאים מקלט דווקא בעיר שמתוכה גורשו אבותיהם לתופת. מכאן גם מובן שאין זכר בדבריהם לעובדה שברלין היא ה"עיר  שחוברה לה יחדיו" בשלום ובהסכמה של אזרחי שני חלקיה.

החיבור בין הזמנים – בין העבר של הפשעים להווה של דמוקרטיה מתוקנת – מתלווה למעשה  לממד של החיבור של המקום – של שני חלקי העיר של ברלין. אין ספק ששני החיבורים – זה של הזמן וזה של המקום – עברו תהפוכות וקשיים, אך הם הוכתרו בסופו של התהליך כאחודים מוצלחים.

העיר שחוברה לה יחדיו יודעת לשלב  את הטורקים שחיו בעיר כבר שתי דורות יחד עם המהגרים והגולים החדשים שמחפשים עבודה, פרנסה וכלכלה נוחה בעיר, כמו שהיא מעוניינת לקלוט יהודים מכל העולם כהוכחה שקטה לשנוי העמוק שהעיר עברה מאז.

ברור, אם כן, שהישראלי המצוי נמשך לברלין לא רק בגלל זילות רמת החיים והמחירים, כאילו היא או הוא בוגדים במולדת רק עבור סיר הבשר! יש להניח שהרבה ישראלים, אך גם פלסטינים שמגיעים לברלין, נמשכים לא רק לאווירה החופשית עם החיים התרבותיים התוססים, אלא מוצאים עצמם מתרשמים מנינווה מודרנית זו, הכרך הגרמני שעשה תשובה. כמו כן יש להניח שהעובדה שחוברה לה כאן עיר יחדיו ללא אלימות וקונפליקטים בוודאי לא משאירה את אותם ישראלים אדישים על רקע הקונפליקט הישראלי – פלסטינאי המתמשך, ובוודאי על רקע הרטוריקה הריקה ומביכה על ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו.

בין ההוגים, האמנים והפוליטיקאים הגרמנים שקידמו את ההתמודדות המוסרית באומץ ובנחישות היה גם הפילוסוף יורגן הברמאס. הברמאס חזר והפציר בציבור שהדמוקרטיה הגרמנית אינה יכולה להישען על הכוח והכלכלה בלבד אלא היא מחויבת להעלות את זכר העבר על פשעיו הנוראים ולגבש עמדה מוסרית אחראית דווקא של הדורות שאחרי. דרישה זו ל"אתיקה של זיכרון" שיקפה בפועל את המפעל המרשים שהחל בשנות ה-60, של העלאת הזיכרון על ידי דור הבנים ובני הבנים שכמובן לא בצעו את הפשעים, אך התייצבו באומץ ובנחישות בפני המשימה המוסרית הבלתי אפשרית כמעט, גם מבחינה פסיכולוגית.

דרישתו של הפילוסוף החילוני תואמת במדויק את העמדה הדתית היהודית שמבטא הנביא יחזקאל בדרישה  אל הבנים שחוזרים בתשובה לעשות לעצמם "לב חדש ורוח חדשה" (יח:לא). יחזקאל מבקש להחליף את האמירה המפורסמת "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" (יח: ב) על מנת להדגיש את האשמה האישית והאחריות האישית ולהעמידם במוקד הדיון: "הנפש החטאת היא תמות" (שם ד). אך עם ניתוק שרשרת האשמה מדור אבות לבנים מתעקש יחזקאל גם על התנתקות חד משמעית של הבן מעוון האב: "הנה הוליד (= האב) בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה וירא לא יעשה כהן" (שם יד). מסכת ברכות (ז:ע:א) מאשרת את דבריו של יחזקאל בקביעה ש"אין הבנים נענשים אם אין אוחזין במעשה אבותיהם".

הפילוסוף היהודי הגרמני הגדול, הרמן כהן, ששמו האמצעי היה יחזקאל, ראה במעבר זה של התיאולוגיה  אל עבר אתיקה של אחריות אישית לא פחות מתנאי מובהק לעידן המשיח.

 

 

גם אם נהיה זהירים בשאלת הסימנים לבואו של המשיח, ונעמוד על השבריריות של התהליך – שיש כאלה שמטילים עדיין ספק בעומקו וכנותו – בכל אופן לא ניתן להכחיש שאכן הבנים והבנות הגרמניים לקחו את האחריות המוסרית לפשעים על עצמם בדיוק במובן הזה. בכך העבירו את המסר החד-משמעי, שהם פנו עורף לדרכי האבות והאימהות שלהם. עם לקיחת האחריות הם למעשה יצרו לא פחות מאשר  את היסוד המוסרי לאותה "גרמניה האחרת" שבעת המצאתה נראתה עוד ריקה מתוכן.

אין ספק שמדובר כאן במעשה חד פעמי בהיסטוריה! דור שלם שאינו נושא כל אשמה לוקח אחריות על הפשעים שבצעו אחרים – הוריו. אם עלול להתקבל הרושם שיש כאן כביכול הקבלה בין חד פעמיות השואה והחד פעמיות של התמודדות  של הדור הבא צריך להזכיר שאחריות זו מלווה בתחושה חזקה וברורה  שאי – אפשר "לקזז"  את "עבודת הזיכרון" עם הפשעים ולהעביר את עול הזיכרון בסופו של תהליך ההתמודדות. אדרבא שוב ושוב נטען – כמו לאחרונה על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל – שהאחריות הזו היא "היסטורית", כלומר שהיא קיבלה למעשה ממד "על היסטורי" ותחול גם על הדורות הבאים. אין ספק אם כן שגרמניה האחרת יכולה להיות גאה בהישג המוסרי שלה. אך כמו כל גאווה,  גם הגאווה המוסרית במיוחד נמצאת בסכנה מתמדת שתהפוך להתנשאות, להתנשאות מוסרית. יש לקוות שהמודעות ל"אחריות ההיסטורית" תמשיך לשמש מחסום בפני פיתויי הגאווה מהסוג הזה גם בעתיד.

כאמור, המשיכה לברלין לא רק מחויבת לפרקטיקה שהפכה לעתים לאובססיבית. היא קשורה גם לעובדה שברלין הפכה לעיר שחוברה לה יחדיו בהצלחה, שהחיבור שלה הוא אמתי, מוצק וכן. נפילת החומות ב-9 בנובמבר 1989 לא הייתה רק רגע יציאת מצריים של האומה הגרמנית המופרדת במזרח גרמניה מעול השלטון הסובייטי. היה זה רגע של איחוד משפחות, חברים וחברה שלמה שחוותה את האירוע כחלום שמתגשם. לא הגל החדש של לאומנות שפקדה את גרמניה מיד אחרי האיחוד, לא הפעולות של קבוצות ניאו נאציות כנגד מהגרים שכללו שריפת מעונות המהגרים הללו, ולא שנאת הזרים המתפרצת, יכלו לשנות את האוריינטציה הפלורליסטית שהתגבשה מסביב העיר ועיצבה את אופייה מאז כעיר פתוחה.

ולא רק אמנים ומוזיקאים ישראלים עשו דרכם אל העיר אחרי האיחוד. העיר, עם ראש העיר הקודם שהנו הומוסקסואל מוצהר, הפכה במהרה לסמל של התחלה חדשה, אפשרויות מגוונות וריבוי סגנונות חיים! מאז לא מעט ביוגרפיות של מהגרים ו"עולים" לברלין, חלקן מרשימות ומדהימות, נקשרו  בעיר התוססת. אי אפשר למשל שלא להזכיר את סיפור ההצלחה של פליט פלסטינאי ושמו ראאד סאלח כביוגרפיה מייצגת. סאלח נולד בשכם ב-1977, הגיע עם הוריו לברלין, למד שם תקופה מסוימת רפואה והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית – מפלגת השלטון של ברלין. סאלח קנה לעצמו שם כמי שקידם חקיקה חברתית בעיקר: ביטול דמי מעונות לילדים עד גיל 3, משכורת מינימום ויצירת בתי ספר אינטגרליים מטעם העיר. בשבוע אחרון הוא כמעט נבחר ליורש של ראש העיר המכהן של ברלין ולרגע היה ניראה שברלין תהפוך לסמל של דו קיום אחר בין יהודים ופלסטינאים. לא קשה לדמיין מה היו אומרים בארץ כל "היורדים על היורדים", אם הישראלים הצעירים בעיר זו שחוברה לה יחדיו היו ממשיכים ונהנים בחיי שלום וביטחון גם תחת שלטון של ערבי פלסטינאי משכם!

משתאכנז

3 בנובמבר 2014

מאיר בר מימון

מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה. מדינת ישראל הוקמה למענם ולמענם בלבד. מערכות הכוח, הכלכלה, החוק, הצדק והמוסר – כולן מגיעות מאירופה על ידי יהודים אירופאים ומיושמים על שאר האוכלוסייה, שהיא הרוב.

כשיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל הם כבר הגיעו למערכת פוליטית וכלכלית מוכנה שלא היתה ערוכה, לא רצתה ולא נבנתה להכיל אותם. יהודי מדינות האסלאם הועברו לגטאות בקצוות המדינה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין ותקיעת טריז בהתפשטות הערבים, שם הם הוסללו למקצועות יזע ללא אפשרות להתקדם והיו לבשר תותחים ולחזית הראשונה של פיגועי הפדאיון, קטיושות וקסאמים.

בעוד שבגטאות העבודה שנבנו בדרום ובצפון המנותקים נוצרה כלכלה של עוני עם מוצרים מיוחדים לעוני ומשכורות שלא מאפשרות התקדמות חברתית, בערים הגדולות במרכז הארץ התפתחה כלכלה אחרת שמאפשרת מעמד בינוני יציב, שלא אחת התקיים על חשבון העוני של גטאות העבודה, שבסופו של דבר הפכו למחנות אבטלה, פשע ותסכול.

והנה סיכום הסכסוך האשכנזי-מזרחי.

wwwm4864

קודם כל מזרחי

רובנו, המזרחים, בני דור שלישי במדינה. סבינו מוגדרים כדור המדבר, שבורים, ללא זהות, ללא מדינה, זרים גמורים בארץ המובטחת שחשבו שהיא שלהם. חלקם הצליחו, חלקם טבעו בחולות מדבר הזהויות. הורינו ניסו להתקדם בחייהם, הם כבר קנו דירות משל עצמם, חלקם למדו באוניברסיטה, חלקם הפכו להיות סוחרים, חלקם עזבו את הגטאות אל ערים טובות ביותר במרכז, רובם לא הצליחו. אנחנו, הדור השלישי, אנחנו חכמים יותר, משכילים יותר, ובעיקר, והכי חשוב – אנחנו יודעים לדבר, או לפחות להבין אשכנזית.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינה שהיא לא שלנו, במדינה שלא רוצה לראות את צבע עורנו, אנחנו לומדים כל יום שהאיבר המרוקאי העדיף על האשכנזים הוא לא המוח אלא הזין, ושעור חום טבעי נחשב הרבה פחות מעור שזוף. אנחנו שוכרים דירות בתל אביב, עובדים בעבודות של אשכנזים, לפעמים מרוויחים כמוהם, אבל אנחנו יודעים שהשכן שלנו באותו בניין ממש, שאולי אפילו גר בדירה פחות יפה משלנו ואולי אפילו מרוויח פחות, אנחנו יודעים שאותו שכן, גם אם יש לו מינוס והלוואות, לנצח יצליח יותר מאיתנו, רק בגלל שהוא נולד להורים הנכונים.

אנחנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו הולכים למדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, שירה. אני אישית עושה דוקטורט במקרא בבית הספר לפילוסופיה. אנחנו מתוודעים למרצים אשכנזים, למרצות אשכנזיות שחושבות שבגלל שהן נשים אז הן נמצאות במעמד המדוכא ומתכחשות לאינסוף השלבים שמפרידים בינינו לבינן. אנחנו לומדים להכיר מרקסולוגים אשכנזים עשירים שמעולם לא חוו עוני, ספק אם אי פעם פגשו בעוני, שמכירים את תורתו של מרקס על בורייה אך בפועל מיישמים את משנתו של לפיד.

אנחנו לוקחים את ילדינו לגני ילדים פרטיים של אשכנזים כדי שיהיה להם עתיד, בעודנו כורעים תחת המינוס הכבד. אנחנו מנסים להיות מנומסים ולומר שלום לכל אשכנזי שאנחנו פוגשים כדי שלא ניתפס כגסים.

אנחנו משנים את שמות המשפחה שלנו כדי שנישמע פחות ערבים, פחות חומים, פחות בכלל, אולי כדי שלא נישמע בכלל, אולי עדיף לנו לא להתבלט בכלל, הרי עתיד ילדינו חשוב מכל דבר אחר. זוואי הופך לזהבי, ברדוגו הופך בר, מימון הופך רמון, בן טוטילה הופך לטל.

אנחנו המזרחים עם התודעה, יודעים שאנו חיים בעולם רע שאינו שלנו, וחלקנו מנסים לשנות אותו, חלקנו רוצים לקיים, להציל, לשמר או לייצר מחדש את הזהות המזרחית, חלקנו רוצים חלוקת משאבים מחודשת ופירוק ההגמוניה האשכנזית, חלקנו רוצים הכול ביחד.

wwwm4869

אנו החומים

לאחרונה שוטף גל מזרחי חדש את ישראל, גל של שירה, ספרות, קולנוע, אתרי דעות ועוד דברים טובים ורבים, גל שמציב אלטרנטיבה חדשה לשלטון האשכנזי הבלתי מעורער. יחד עם זאת, המושג ׳פריבילגיות׳ החל שוטף את השיח ולמרות העובדה שאני מודע למערך הפריביליגיות הישראלי ולעוולות הקשות שנעשות לכל מי שמוגדר אחר (ובמובן אחר, אינני מתכוון רק למזרחים, אלא גם לאתיופים, רוסים, מהגרי עבודה, פליטים, וכמובן, ואולי בראש ובראשונה לערבים), אני חושב שהשימוש בשיח הפריביליגיות מוביל למבוי סתום ולהוצאת אנרגיה יקרה על מריבות שרק מסיתות את המאבק הצודק כל כך ממסלולו.

אינני חושב שההשוואה של המזרחים לשחורים בארה״ב היא השוואה נכונה, כי למרות כל העוולות שנעשו למזרחים במדינת ישראל, עדיין הם יהודים ובכך עמוסי פריבילגיות על פני התושבים המקוריים של האדמה הזו. אני חושב שהאנלוגיה הנכונה למצב המזרחים היא ההשוואה למצב הערבים בצרפת, כלומר לחומים.

האדם החום נמצא בתווך, בין המוחלש ביותר – השחור, וכמובן השחורה שנמצאת למטה יותר, לבין הלבן שכל העולם כולו בנוי להנאתו.

כבוגר במדינת ישראל נעצרתי לא פעם ולא פעמיים על ידי שוטרים, רובם חומים בעצמם, כיוון שהחזות שלי היתה חשודה. לא היתה פעם אחת שלא נכנסתי בשערי נתב״ג מבלי ששוטר יעצור אותי וייקח אותי לצד, ולא אחת עוכבתי על ידי שוטרים אם הלכתי לבדי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת.

עזבתי את ישראל לניו יורק, שם חייתי שבע שנים ברווחה כלכלית, עם אפשרויות רבות, ומעולם לא נעצרתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת.

אך פעם אחת, בשעת לילה לא ממש מאוחרת, באחד הביקורים שלי בישראל הלכתי עם בחור צעיר וחכם שנראה, בעגה גזענית, ערס. העובדה שהוא חבש כובע בייסבול שהסתיר את פניו, רק ליבתה את הדימוי. אני זוכר שהלכנו ברחוב שיינקין וחלפנו על פני רכב משטרה, החשש המיידי שלי עלה, הנה, הם הולכים לעכב אותי. אך הם לא עשו זאת ושנינו המשכנו ללכת. הבחור אמר לי לאחר כמאתיים מטר שהסיבה היחידה שלא עצרו אותו היתה אני, בזכותי הם לא חשדו בו כעבריין, אני! הרגשתי מלוכלך ובזוי, לא אמרתי לו את זה, אך הרגשתי באותו רגע פריבילגי, הנה, דלתות מדינת ישראל פתוחות בפניי הרבה יותר מאשר בפניו, ומדוע? כי אני הפכתי ללבן, גוון העור החום שלי כבר לא מרמז על השיוך התרבותי הנחות שלי אלא הוא פשוט סקסי, ואילו הוא? הוא הרי עבריין.

אני מודע לכאב שבוקע משיח הפריביליגיות ואני זועם לא אחת כאשר אני רואה אדם פריבילגי בינוני וסביר לוקח עבודה או הזדמנות של אדם מוכשר פי עשרות מונים ממנו רק בגלל שהוא מקורב לצלחת. אני רותח כאשר אני רואה כמה הזדמנויות יש לילדים בתל אביב ובערים העשירות בישראל לעומת ילדי ערי הריכוז בדרום ובצפון. אך אני לא יכול להשתמש עוד בשיח הפריביליגיות.

חבריי הטובים ביותר הם אשכנזים, חלקם פריבילגים, חלקם פריבילגים מאוד, אך אני לא רואה כיצד הם אשמים בלידה לתוך המעמד שלהם ויתרה מזו, איני רוצה לקחת להם את ההזדמנויות שלהם, כל אשר אני רוצה הוא לאפשר לאחרים את אותן הזדמנויות. ומי אני שאומר פריבילגיות בזמן שהוריי חיו בבית שהיה של ערבים, בזמן שאנחנו התקדמנו על חשבונם ועל גבם של ערביי לוד, בזמן שאבי קבור באדמה ערבית בבית קברות שמוקם באופן ציני מחריד בלב שכונה ערבית רק כדי למנוע מהם להתפשט? מי אני שאדבר על פריבילגיות בזמן שאתיופיות או יהודיות ממדינות אסיה הסובייטיות מנקות את החרא שלי שנדבק באסלת השירותים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב? מי אני שאדבר על גזענות בעוד אני גדלתי בחברה מזרחית גזענית שהדירה, לרוב באלימות, כל דבר שהיה שונה ממנה?

שיח הפריביליגיות, לצערי הרב, מייצר מחנות שברוב המקרים אינם נחוצים, הוא מכונן מזרחים ואשכנזים ופעמים רבות כופה זהויות על אנשים גם אם הם לא מעוניינים בכך, הוא הופך מזרחים שמתנגדים לשיח לאשכנזים ומכונן את הרוסים, שאיני יודע היכן הם עומדים במניפת הזהויות הישראליות, לאשכנזים פריבילגים. בסופו של יום הוא מעמיק את תחושת הזרות המזרחית ומעבה את ההגמוניה האשכנזית במקום לשבור אותה. ומה עלינו לצפות משיח הפריבלגיות? האם עלינו לבקש מכל האשכנזים לוותר על המשרות שלהם ועמדות הכוח ולאייש אותם במזרחים? ומה לגבי מזרחים פריבלגים? כאלה שמחזיקים במשרות ציבוריות, בעלי מפעלים, שרים בממשלה, האם עלינו להתייחס אליהם כאל אשכנזים? ומה לגבי גבר מזרחי? האם עליו לוותר על כל הפריבליגיות שיש לו מהיותו גבר ולפנות את מקומו לאישה מזרחית שהיא בעצם צריכה לפנות את מקומה לאישה אתיופית שצריכה לפנות את מקומה לאישה ערבייה וכו’?

ומה יקרה בישראל אם כל האשכנזים כולם ייצאו לרחוב, יכו על חטא ויאמרו, אנחנו פריבילגים? האם אז ישראל תשתנה?

אך מה יקרה אם נבטל את כל עניין הזהות העדתית ונחלק את ישראל לכאלה שיש להם וכאלה שאין להם? האין זה טוב יותר ויעיל יותר לדון בזכויות חלוקה על פני זכויות הכרה שרק מובילות למבוי סתום וליצירת חברה משוסעת, מסוכסכת, שבה פרטיה רבים זה עם זה במקום להילחם במערכת הנאו ליברלית?

wwwm4868

קודם כל ערבי

והנה חוזרת האנלוגיה לחומים של צרפת. כאשר צרפת ניצחה בגביע העולם של 1998 בהובלת זינדין זידאן האלג׳יראי, החלו להישמע קולות חדשים בשיח שאומרים שהטריקולור הצרפתי החדש אינו אדום לבן כחול אלא חום לבן ושחור. ומה הוא אותו שיח חום-צרפתי? גם החומים בצרפת מודעים היטב למערכת השמרנית הלבנה שמבטיחה את כל ההזדמנויות לבניהם ולבנותיהן ומייצרת כלכלת סעד לחומים ולשחורים, מחזיקה אותם כפועלים, שוטרים וחיילים. אך בניגוד לחומים בישראל, אין הם רוצים לייצר בהכרח תרבות חומה מזרחית אנטי צרפתית הגמונית, אלא חוזרים ואומרים שוב ושוב, שהם – החום הזה, הערביות הזו, אינה אלא צרפת. הם הצרפתים החדשים ואם הם מוסלמים אז כנראה שגם צרפת היא כזו.

השיח המזרחי החדש מתייחס לאשכנזי כאירופאי וטוען שהמזרחי הוא הלא אירופאי וככזה הוא מלח הארץ, היליד של האדמה הזו ובפועל הוא מדוכא על ידי היהודי הלבן באופן יומיומי. הרצון לכונן תרבות מזרחית חדשה הוא ברמה העקרונית דבר טוב, אך הפיכתה לתשליל האירופאיות לוקה בחסר במקרה הטוב. הקריצה המזרחית לערביות לא רק שחוטאת היסטורית לתפיסת האירופאיות של אבותינו יהודי ארצות ערב, אלא גם שוללת מהערבים, ילידי הארץ, את האפשרות שלהם להזדהות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אבותינו יהודי ארצות ערב לא ראו את עצמם כערבים או כמחוברים לזהות הערבית של המדינות שלהם, שני פרטים יכולים לבסס את ההנחה שלי (למרות שאני מניח שרבים יתנגדו לה) : 1. אין בהיסטוריה היהודית של מדינות ערב אימוץ של שמות ערבים, מעולם לא נולד ילד יהודי בשם נידאל, או ילדה ערבייה בשם מנאר. נכון, יש שמות בעלי מקור ערבי כמו פרחה, אך אני לא מכיר שימוש מוסלמי נפוץ בשם הזה. 2. ברגע שהאירופאי הראשון דרך על מדינות ערב ולקח אותן כשלו, מייד היהודים אימצו את שפת הכובש והילכותיו, הם היגרו למדינותיו ואימצו את שמותיו, והתגאו במשרתת הערבייה שלהם. אימי נקראה קלודין ואבי נקרא ז’ק, סבתותיי היו רשל ואמה, וסביי אדוארד ולאון – הערביות מהם והלאה, אם כבר, הרבה יותר אירופה.

והנה כעת, הגל המזרחי מחפש את המזרחיות הזו ובעצם מכונן את עצמו כבן המזרח התיכון – כלומר ערבי, וכך לא רק שהוא חוטא להיסטוריית אבותיו (לא חטא גדול בסופו של דבר) אלא שהוא לוקח מערביי המרחב את הזהות שלהם. המזרחי החדש מאמץ את ה’טבעיות’ הערבית, מפנים אותה וקורא תיגר על האשכנזים שהופכים להיות גלותיים בארץ שהם הקימו לעצמם. באופן תיאורטי זו מהפכה מעניינת, אך הבעיה הגדולה היא שהגל המזרחי משאיר את הערבים שוב מחוץ למשוואה ולוקח מהם כל סיכוי להיטמע בחברה הישראלית ולהתכתב איתה ובנוסף, בכך שהוא מבקש לקחת את ההגמוניה, הוא בעצם הופך להיות אשכנזי פריבלגי בעצמו.

לצערי, עוד לא פגשתי מזרחי אחד בגל הזה שאמר או אמרה בפשטות שהם ישראלים, קודם כל ישראלים, וכל הכפיים והמופלטה הם הם הישראליות, בדיוק כפי שלהקת הנח״ל הלבנה, אריק אינשטיין וכל השאר הם גם הישראליות. ביצירת החיץ הזה בין המזרחים לאשכנזים, בקיבוע שיח הזהויות הקיצוני והמהותני באופן הוולגרי ביותר שקיים, המזרחים החדשים סוגרים כל אפשרות ליצירת זהות כוללת ישראלית, זהות שיכולה להכיל את הערבי, האתיופית, הפליט וגם את האשכנזי הלבן ביותר שאפשר למצוא. יתרה מזו, מזרחים רבים לא רואים את הדיכוי הזה, לא מקבלים אותו ולא מוכנים להפנים אותו, ומזרחים רבים מתנגדים לרטוריקה של השיח הזה, אך שתי הקבוצות הללו מושתקות. זה מהלך שלא מאפשר דמוקרטיה של וריבוי קולות, אלא מאבק בסגנון של ׳שקט, יורים׳, ונדבר אחרי המלחמה – מהלך שמוחק אפשרויות של ריבוי זהויות מזרחיות במקום אחת כללית שעמוד האש שלה הוא הדיכוי והשעבוד. ואני חייב לציין שפרקטיקות הנידוי, ההשתקה, ההתעלמות וביטול הקולות המזרחים שמסרבים לקבל את השיח חייבות לעבור בחינה מחודשת וניתוח של האלימות שמגולמת בהן.

ואולי אפשר אחרת?

wwwm4866

קודם כל ישראלי

האם אפשר לצאת מהשבטיות הזו ולהתחיל לייצר חברה חדשה, סולידרית וצודקת? לדעתי כן. בין אינסוף הזהויות שנוצרות בחברה הישראלית, נשכחת זהות אחת בסיסית – ישראליות. ומה עם נאמר שאנחנו כולנו, גם הערבים, קודם כל ישראלים, ודין זועבי הוא כדין לפיד? אני משער שהרתיעה מהקמפייין ‘קודם כל ישראלי’ של וואלה! הייתה בגלל שבשם הלאום הזה נעשו ועדיין נעשות עוולות גדולות, אך מה אם נוכל לתקן אותו? אירופה, זו שנתפסת כמקום לידתו של מוצרט וכיבשת לבנה על ידי המזרחים החדשים, אינה כזו יותר, פריז היא העיר האפריקאית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לאפריקה. מאלמו בשבדיה הופכת להיות עיר בעלת רוב מוסלמי, וזה עוד לפני שדיברנו על מארסיי, ברלין, אמסטרדם, בריסל ולונדון. הדיון באירופה הוא לא על יצירת מיעוט שונה מהאירופאיות אלא על שינוי המושג אירופאי – לא עוד לבן אה לה מארין לה פאן, אלא אירופאית שיכולה לעטות רעלה ואירופאי שחור. אולי כדאי לנו לאמץ את השיח הזה ובמקום לבתר את החברה הישראלית לשבטים קטנים יותר עלינו לומר שישראליות היא גם אישה עוטה רעלה וגם אריתראי ופיליפינית דוברי עברית? יש גם דרך פרקטית לעשות זאת. אין הרבה מפלגות שמאל אירופאיות בישראל, מרצ היא בין היחידות, מה אם אנחנו המזרחים/ערבים/פליטים/מהגרי עבודה נתפקד בהמונינו למרכז מרצ ונריץ מועמדים שלנו ובכך נהפוך את מרצ למפלגת השמאל הישראלית? בכך נוכל לקרב את המזרחים לשמאל ונעצור את ההצבעה המזרחית הכללית למפלגות ימין שרק פוגעות באינטרסים שלהם, וגם נעמת את האשכנזים שמגדירים את עצמם כשמאל, עם הגזענות שלהם?

אולי הגיע הזמן לייצר מפלגה שתעמיד את עקרון הצדק החברתי והחלוקתי כעקרון העליון ובאותה נשימה תכבד את כל הזכויות התרבותיות וההכרתיות של כל אזרחי ישראל תוך כדי יצירת ישראליות תוססת, שמה שמאבחן אותה הוא לא השסעים שלה אלא עקרון האזרחות ולא הלאומיות. אולי הדרך שלנו להתחיל לצא מסבך הזהויות הוא לייצר זהות כללית שאינה לאומית/דתית/אתנית אלא אזרחית? ובכך סופסוף נשים קץ לשיח הפריבליגיות המדיר והלא תורם הזה?

wwwm4873

יותר ולא פחות

יחד עם האזרחות האמריקאית שלי קיבלתי מכתב מנשיא ארה”ב, או לפחות בחתימתו, מכתב שמברך אותי על היותי אמריקאי, המכתב הזה ממוסגר ומלווה אותי כבר עשר שנים. הנה פסקה אחת ממנו:

אמריקאים מאוחדים לאורך הדורות על ידי אידיאלים גדולים ומתמשכים. האידיאל הגדול מכולם זו ההבטחה המתפתחת באופן מתמיד שכולם שייכים, שלכולם מגיעה הזדמנות, ושמעולם לא נולד אדם חסר חשיבות. המדינה שלנו מעולם לא אוחדה על ידי דם, זכות לידה או אדמה. אנו קשורים זה לזה בעקרונות שלוקחים אותנו מעבר לרקע שלנו, שמרימים אותנו מעל האינטרסים הצרים שלנו ושמלמדים אותנו אזרחות מהי. כל אזרח חייב לקיים את העקרונות האלה. וכל אזרח, בקבלתו את העקרונות האלה, הופך את המדינה שלנו לא לפחות, אלא ליותר, אמריקאית.

הנשכיל גם אנחנו לייצר עקרונות שלא קשורים לדת, אדמה, עדה או לאום?

wwwm4870

*

דימויים: תצלומים מתוך אוסף התצלומים הלאומי. מלמעלה למטה: זולטן קלוגר (1.11.49, עולים ממרוקו מקימים את מושב רינתיה על חורבות כפר ערבי), גיל גולדשטיין (5.4.83, אשת הנשיא אופירה נבון מתכבדת בחגיגת מימונה), גיל גולדשטיין (5.4.82, הנשיא יצחק נבון מדבר בפני 100 אלף חוגגי מימונה בפארק סאקר בירושלים), זולטן קלוגר (17.10.49, מהגרים ממרוקו מקימים גדר מאבן בכפר עין הוד), פריץ כהן (2.11.65, מהגר מרוקאי בן 105 מצביע בבחירות לכנסת השישית), משה פרידן (12.8.59, דוד בן גוריון משוחח עם מהגרת ממרוקו באשדוד-ים),

הבחירה בברלין היא דחיית הישראליות

11 באוקטובר 2014

נעמן הירשפלד

בשבוע האחרון, הפך פוסט שפורסם בקבוצת "עולים לברלין" בפייסבוק למוקד האחרון בדיון הציבורי בישראל. נראה כי כבר חלף מספיק זמן מה’לא-מלחמה’ האחרונה בעזה וכי אין עוד אייטמים מסעירים כחתונתה של נינט טייב. אם לשפוט על פי גל התגובות באתרי החדשות השונים, ניכר כי הפוסט הנ"ל אכן השפיע, ונראה כי בימים האחרונים המושג 'מחאת המילקי' מקודם בידי אתרי החדשות כתיאור של התופעה, על בסיס מחאת הקוטג' של קיץ 2011. בהתאמה – גם דפני ליף פרסמה מאמר דעה תחת הכותרת בין מילקי לברלין: מי כאן בעצם הבוגדים? שבין השאר מבקר חריפות את שר האוצר יאיר לפיד.

לפיד, בתורו הבין כנראה שהתקפה על נפולת הנמושות של ברלין בסגנון "תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר" איננה מעשה פוליטי נבון במצבו הנוכחי, ולכן החליט שהגיע הזמן לסמן לציבור את האויב האמיתי בהצהירו כי "החבר'ה הצעירים האלה צודקים, המחירים בלתי-נסבלים, ורשתות המזון צריכות לדעת – אנחנו נכניס מוצרים לפיקוח" ובראיון רדיו אף הוסיף כי הוא "מבין את אלה שעוזבים לברלין ואפילו מסכים איתם" אך זאת מתוך הבנה שמדובר למעשה בבעיה של זהות "אני אומר למוחים שאני מבין את הקושי היומיומי, אבל אני גם אומר שצריך לקיים דיון בשאלה אם בחור ישראלי צעיר שנוסע לברלין זה לא רק בגלל יוקר המחיה אלא על זהות, ולמה בחרנו להקים מדינה יהודית ועוד נושאים. זה דיון מורכב. אנחנו רוצים להקים חברת מופת, ואסור לנו להתייאש מזה."

ובכן, אני מסכים שיש בישראל בעיה כלכלית אמתית וקשה שרק הולכת ומחריפה. אולם האם זוהי הסיבה שבגינה רבים, וביניהם אני, בחרו לעזוב את ישראל? במידה מסוימת יאיר לפיד צודק, מדובר בעניין של זהות, זהותה של ישראל כמדינה, זהותה כחברה והזהות שהפרט יכול ומותר לו להחזיק בה. בו זמנית, חלקו הסופי של המשפט המצוטט למעלה המדבר על "חברת מופת" בישראל נוגע בלב העניין מן הצד השני: הבניית המציאות בישראל שנעשית באמצעות שפה אידיאולוגית מזויפת, שקרית ומגוחכת שמסיטה כל דיון אמיתי ומשמעותי מהבעיות לשיח הפנטסטי/אנמי של הציונות הממסדית. שפה זו היא כיסוי הצלופן שעוטף את כל מערכות המדינה בהן פושה שחיתות איומה, והוא מצדיק את הרקב הפוליטי של נבחרי הציבור שעושים יד אחת ביצירת מצג שווא פנימי. ככזה הוא למעשה כלי להבניית מציאות, כלי אשר מתרגם את הגירתם של ישראלים למדינות אחרות לסוג מסוים של מקום בשיח הישראלי – "ירידה מהארץ" – ואת היורדים עצמם לסוג מסוים של ישראלים כחלק מהשיח הזה. אבל תחילת התנועה לברלין היא לא ב'ירידה' אלא ב'עזיבה', והדבר שנעזב הוא קודם כל שדה השיח הזה עצמו.

 20131218_145824

הגירה/עזיבה

 

אינני מתיימר לדבר בשם כל הישראלים בברלין. את כל מה שאכתוב כאן אומר בשמי בלבד. ההכללה על ה"ישראלים בברלין" נראית בעיני מגוחכת. אף על פי כן, אני יודע משיחותי עם ישראלים רבים שישנם לא מעטים החולקים משהו מתפיסת עולמי ומתחושותיי ומחשבותיי לגבי ישראל. הדיון בישראל סביב ההגירה לברלין מציב במרכזו את הקלות של הקיום החומרי ביחס לישראל. גם אם זו סוגיה חשובה, נראה כי הדיון הזה מושתת על חוסר הבנה מהותי של המחיר האישי הגדול הכרוך בעזיבה שכזאת, וגרוע יותר – חוסר עניין גמור בו. לעזוב את ישראל בגיל מבוגר יחסית, כאשר האדם כבר התהווה ברובו, אינו דבר פשוט כלל וכלל. ישראל היא ארץ קטנטנה, מבודדת מדינית ותרבותית במרחב הגאוגרפי ובעלת שפה מינורית. מי שגדל בה ועולמו נטוע בתרבותה והוא מושתת על העברית אינו יכול להגר בקלות. וכל זאת – בלי לגעת בכאב העזיבה: עזיבת בני משפחה, חברים ומכרים שמהווים את הבסיס הן לזהות האישית והן לתשתית הקיום. העזיבה לנכר היא שינוי מהותי וקיצוני; היא המעבר מלהיות מישהו ללהיות כמעט אף אחד. מלהיות בעל מקום ללהיות חסר מקום.

המחיר האישי שהאדם משלם בעד הגירה כזאת הוא אדיר והוא גדל עוד עם הזמן. להיות זר לאורך שנים זוהי חוויה מורכבת ביותר; משהו בעצמיותו של המהגר אינו יכול לבוא על ביטויו לעולם. הזמן העובר הרחק מהאנשים היקרים לך הוא זמן שלעולם לא תקבל בחזרה. וכאשר נכנסים ילדים  לתמונה, כפי שקרה לי ולאשתי, הדבר מדגיש עוד יותר את המרחק והפער- תינוק נולד בברלין רחוק מרוב בני המשפחה, ובה הוא יגדל כששפתו הראשונה היא גרמנית ותרבותו זאת של ברלין הקוסמופוליטית ולא זאת של הוריו המהגרים ובני משפחתו בישראל.

כדי לבנות חיים במקום כמו ברלין יש צורך במאמץ מתמשך וארך שנים לעבור אינטגרציה. כדי לפתח קריירה כמהגר יש צורך במאמצים גדולים. הדברים ידועים, אבל זה אינו הופך אותם לטריוויאליים: לבנות מערכות יחסים, לרכוש כישורים שמאפשרים תחרותית במקום שבו אין תשתית מן המוכן, לעמוד מול מערכת לא-מובנת. זאת למי שאינו/ה בעל/ת תואר במקצוע מבוקש כמדעי המחשב, צופנת ההגירה סכנה אמתית של ויתור על אפשרויות מקצועיות שנובעות מהיסטוריה אישית (והתשתיות החברתיות הקימות) בישראל. למעשה – רבים וטובים מן המהגרים לברלין הם בעלי רקע במדעי הרוח ובאמנויות, תחומים אשר מגבילים את אפשרויות התעסוקה ומצריכים מידה לא מבוטלת של תושייה ומזל במציאת פרנסה.  יש מי שנעזר במערכת האבטלה הגרמנית, שאכן מוכנה לשלם כספים למהגרים בעלי דרכון אירופאי (כל עוד אלו לומדים את השפה ועוברים קורס אינטגרציה), אולם מדובר בפתרון זמני שכל אדם שמכבד את עצמו לא מקבל בקלות ראש, להיות מובטל שתלוי במשרד ממשלתי גרמני לא מתאים לחלומותיו של אף אדם שאני מכיר, גם לא של העצלים שבהם. אנשים מבוגרים שזוהי אפשרות הפרנסה היחידה שלהם לא יכולים להגר ללא מחיר נפשי ורוחני כבד.

מה שכתבתי נכון כמובן ברובו לגבי הגירה מישראל לכל עיר קוסמופוליטית גדולה בעולם, אז למה דווקא ברלין? ראשית אין להכחיש שלמרכיב החומרי וקלות ההגירה יש משקל מהותי: ברלין היא הבירה הזולה ביותר במערב אירופה והיא זולה באופן משמעותי ממטרופולינים קוסמופוליטיים אחרים באירופה ובעולם. בשביל ישראלים בעלי דרכון אירופי ההגירה לכאן היא עניין פשוט מאוד מבחינה בירוקרטית, אולם גם בשביל ישראלים ללא דרכון זר כלשהו ההגירה אינה מסובכת- בגרמניה ישנם חוקים מיוחדים בנוגע למתן ויזות לישראלים, מסיבות של אפליה מתקנת על בסיס עוול היסטורי (כן, השואה…) שהופכות את ברלין לפשוטה יותר להגירה מכל בירה אירופית אחרת. שנית, היא גם בעלת תדמית של עיר מגניבה, בעלת אווירה מיוחדת, ולכן היא גם זוכה לכמות מכובדת של מהגרים, גם אם זמניים, מארה"ב, ניו-זילנד ומדינות סקנדינביה ולא רק ממדינות אירופה הסובלות ממשבר כלכלי מתגלגל.

המונח "קוסמופוליטיות" ראוי להסבר נוסף: בעיר כמו ברלין, לפחות באזורים מסוימים, האוכלוסייה  מורכבת ברובה ממהגרים. באזור שבו אני חי הרוב הוא גרמני, אבל זהו רוב יחסי – ישנם בו טורקים, ערבים פלסטינים, סורים ולבנונים, איראנים, יוונים, ספרדים, איטלקים, אנגלו-סקסים מארה"ב, אנגליה, אוסטרליה וניו-זילנד ועוד שלל מדינות וגם מספר הולך וגדל של ישראלים. במקום כזה הזרות אינה מנקרת ומנכרת אלא מהווה חלק אורגני מהמרחב. זה דבר חשוב וגדול. זה אומר שמהגר יכול למצוא לעצמו מקום בעיר כזאת בלי לחוש כנטע זר. שאפשר להיות כאן חלק מהווייתו של המקום.

אף על פי כן, כל הדברים האלו אינם חשובים יותר מן העובדה המכרעת שבהחלטה לעזוב את ישראל לברלין ישנה הצהרה בוטה כלפי מערך אידיאולוגי שלם שנמצא במרכז השיח הפוליטי-תרבותי הישראלי ושמציב את 'ברלין' בפרט ו'גרמניה' בכלל כאנטינומיה ל'ישראליות' ולציונות. במילים פשוטות- ההחלטה לעזוב לברלין איננה זהה להחלטה לעזוב ללונדון/פריז/לוס אנג'לס וכיו"ב. במהלך הזה ישנה דחייה עקרונית של משהו בישראליות. הגדרת תוכנה של הדחייה הזאת איננה דבר שניתן לפשטו – מדובר ביחס דינאמי שפרשנותו נפרשת ונפתחת מחדש כל הזמן, כי הישראלי העוזב, כמוני, עודנו ישראלי… גם בברלין.

20140122_131743

העזיבה כמעשה

ההחלטה לעזוב את ישראל היא דבר שנעשה בתוך ישראל. היא נוצרה והתנסחה בתוך השיח הישראלי. העזיבה אומנם נעשתה על רקע מתמשך של מצוקה כלכלית שחלקתי עם רוב האנשים מסביבי, אבל לא זוהי הסיבה לעזיבה. הסיבה היא התחושה שאין בישראל עתיד: השלטון הישראלי דורס באכזריות נוראה את העם הפלסטיני. לרוב המכריע של הישראלים לא רק שלא אכפת כלל מן המציאות הזאת, אלא שהדבר כלל לא נראה להם כך- הרי אנו קורבנות ו"הם" רוצים להשמידנו, "אין ברירה אלא להכות בטרור הפלסטיני במלא הכוח" וצה"ל הוא ה"צבא המוסרי בעולם" (שעושה שלל מהלכים ערכיים מהמעלה הראשונה). "אין עם מי לדבר" כמובן ו"חמאס הוא כמו דאעש". השיח הציבורי בישראל הוא רווי פרופגנדה ומיתוגרפיה, ובמרכזו היופמיזם המגוחך "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" שמחיל על הפלסטינים הכבושים שיח לאומי היסטורי ובשביל רוב רובם של הישראלים הוא הוא האמת לאמיתה. רוב האנשים בישראל לא רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם לראות מה שקורה סביבם- כי כל עולמם תלוי בהצדקת הקולקטיביות שבשמה נעשה הפשע המתמשך כלפי הפלסטינים ושבבסיסה מטה-היסטוריה אידיאולוגית שנחשפים אליה כבר בגן (וביתר שאת עם הרפורמה של שי פירון). המציאות היא כזאת שבה ביבי נראה כבחירה הטובה ביותר לרוב הישראלים- הוא לא 'מזויף' כמו יאיר לפיד, הוא לא 'מתנחל' כמו בנט והוא לא 'רוסי' כמו ליברמן.

במהלך ה'לא-מלחמה' האחרונה בעזה הימין הישראלי השתלט על השיח הציבורי הישראלי. זה נראה לי ולרבים אחרים מעין הקבלה היסטורית לליל הבדולח- נחצה קו אדום, ורוב האנשים בישראל בחרו בקונפורמיזם והסכימו בשתיקתם. משעשעת בעיני במיוחד החלפתו של המושג ה"שמאל הסהרורי" שעד לשנים האחרונות תייג את כל אותם שמאלנים שחושבים שה'סכסוך' הוא למעשה 'כיבוש,' 'עושק' או אפילו בגדר 'פשע נגד האנושות' ושפעלו בהתאם בהפגנות ופעילויות מחאה (או אפילו פעילויות משותפות עם ערבים רחמנא לצלן) כמוכי ירח, ב"שמאל הקיצוני" שמדגיש את הריאקציונריות האלימה של 'חוגי השמאל' שממש מקבילה לזאת של אנשי הימין בישראל שששים לשרוף נער פלסטיני בעודו חי כ'נקמה' או לפחות היו רוצים לראות את מסגד אל ‘אקצה מוחלף בבית מקדש שלישי. למעשה בישראל מתפתחת בשנים האחרונות שפה פוליטית שמדירה מהשיח הציבורי הלגיטימי את השמאל. והשמאל הולך ומושתק- השפה הזאת היא במרכז, במיינסטרים, והיא הולכת ומחריפה.

לתחושתי בשנת 2012, בה החלטתי לעזוב את ישראל (וירושלים, עירי), אין עוד מוצא מהתהליך שישראל עוברת. רוב הציבור הישראלי בוחר למסור את השלטון לאנשים שבאופן פעיל ומכוון הורסים כל סיכוי לפתרון פרט למדינת אפרטהייד. העושק המתמשך של הציבור הישראלי (ומשבר "יוקר המחיה") נעשה לשם מפעל ההתנחלות והמשך הכיבוש, וכן כדי להמשיך את מצב העניינים בו ישראל זקוקה לצבא עומד גדול ומפותח מאחר והיא נמצאת במצב של מלחמה עם רוב שכניה. השיח הציבורי בישראל על המצב הכלכלי חף מדיון בסוגיות אלו, כמו שרוב העיתונים וערוצי החדשות בישראל חפים מסקור אמתי של המתרחש בגדה המערבית ומסבלם של הפלסטינים הן תחת הכיבוש הרגיל והן במצבים של 'לא-מלחמה' כגון "מבצע צוק איתן" וכל הקודמים לו. אפשר לעמוד ולצעוק סיסמאות בהפגנות ולכתוב בבלוגים פוסטים בסגנון הפוסט הזה ולא תהיה לכך כל השפעה על הרוב המכריע של הישראלים. יסכימו אלה  שממילא מסכימים, והשאר ממילא אינם רוצים לשמוע ולראות.

הישראלים עוברים אינדוקטרינציה, במידת מה מרצון ובחירה, באופן שמייצר מנגנון מחשבתי שמאפשר לא להתמודד עם ולא לחשוב על כל דבר שלא תואם את השקפת העולם ה'ישראלית' באמצעות מתן מענה מן המוכן לרוב הסיטואציות השיחיות, ומאפשר את ההדחקה הקולקטיבית של חוויות מורכבות שלא ניתן להכיל, לפחות בטווח הקצר, בנרטיב המוכר.

20131220_135949

ועכשיו ברלין: לבוא לכאן פירושו להכיר באי אפשרות להיות בישראל. בחוסר היכולת לשנות. בעובדה שלקול שלי אין משקל באמת ושלמעשים שלי אין כל השפעה. להבין שחוץ מלהוות עלה תאנה לכל אלו שאומרים: ראו ישראל היא מדינה דמוקרטית, אפילו עוכרי ישראל, אשכנזים שמאלנים משתמטי גיוס ואוהבי ערבים כאלו יכולים לומר את דעתם בלי למצוא את עצמם במרתף חקירות של משטרה חשאית – אין לי תפקיד. אולי חוץ מלהיות הערת שוליים בהיסטוריה שתכתב: היו גם ישראלים שהתנגדו לאונס של העם הפלסטיני.

יש לי אח חורג שהוא איש אמיץ שמגויס לפעילויות שמאל ענפות, בין השאר כחלק מארגון לוחמים לשלום. בשיחה אתו שאלתי מדוע הוא ממשיך להפגין ולפעול גם כאשר הוא יודע מה הסיכוי שמעשיו ישנו את המציאות השוררת בישראל. הוא ענה לי בשאלה: "מה עדיף? שיהיו הפגנות ופעולות שמאל או שלא? אם כולם ילכו ישראל תעשה מה שהיא רוצה בלי שאף ישראלי יתנגד". הוא צודק – הייתי רוצה ועודני רוצה לשנות, אבל אני מרגיש וחושב שבתוך ישראל אינני יכול לעשות כן בלי להידרס בעצמי ושגם אז המשמעות של הסולידריות הזאת הינה אך ורק שותפות גורל חלקית, אסימטרית ועגומה.

אנו לא "נפולת הנמושות" של יצחק רבין – אלו שבחרו ב'סיר הבשר' של ארה"ב במקום השתתפות בפרויקט הציוני. אנו בוחרים לעזוב את המקום שלנו, את התרבות והשפה שלנו, מתוך תחושה של חוסר אונים ואפילו אין ברירה – הבחירה היא יכולת להשפיע על סביבתנו ועתידנו (בתור מי שאנחנו!) לבין חיים כחלק ממדינת לאום. לא ניתן לקיים את שניהם בכפיפה אחת. בעצם העזיבה יש בחירה בפוסט-ישראליות: זוהי כבר לא חריגה מהנרטיב הציוני בסגנון פוסט- או אנטי-ציונות. הציונות כשדה שיח עברה בעשורים האחרונים השתלטות של הימין שהחליפה למעשה את תוכנו של המושג ההיסטורי 'ציונות'. היא החליפה את הציונות ב'התנחלות'. היום – להיות ציוני, לפחות בשיח הציבורי הישראלי, פירושו לתמוך ב'מפעל ההתיישבות' של 'הימין-הציוני' וקבלת השפה הפוליטית הזאת כמתארת את המציאות. יש מי שיטען כמובן שזאת איננה כלל ציונות, או רק ציונות. אולם לטעון בעד ציונות היסטורית ולמול השיח בהווה הינה רק היאחזות קלושה בעבר האבוד.

בהחלטה לעזוב לברלין יש קבלה של פרדוקס פנימי שמהוה את התשתית לפוסט-ישראליות – בעצם המעבר למקום שמייצג את האנטינומיה ל'ישראליות' יש דחייה של הישראליות שמומשגת באמצעות השיח של הישראליות עצמה. עם העזיבה המתח הזה לא נפתר וכנראה שגם איננו ניתן לפתרון, לפחות לא בטווח המידי. בשבילי ובשביל רבים מבני דורי הפרדוקס הזה הופך לאלמנט בסיסי של הזהות ולמאפיין של ההוויה עצמה.

האם יש לכך משמעות פוליטית? בהחלט כן. העזיבה לברלין שקולה לאמירה שאינני מוכן להיות אחד מ"החברה בברלין" של יאיר לפיד. בעזיבתי את ישראל הפסקתי להיות אחד מהחברה נקודה. אני בעל אזרחות ישראלית. רוב עולמי עודנו בישראל ושפתי היא עברית, אבל אני לא מוכן לקחת חלק פעיל במדינת ישראל ולהשתתף, גם אם בלית ברירה, בהתרחשותה הפוליטית. אני עזבתי לא כדי לתמוך בישראל מבחוץ. עזבתי בשאט נפש, מתוך תחושה של דיכוי ובאפיסת כוחות. אני לא חלק משדולה פרו-ישראלית בסגנון הקהילה הישראלית של לוס-אנג'לס. זהו ייאוש המזוג בחוסר ברירה: אני כאן כי אני לא מוכן להמשיך ולמסור את גורלי לממשלות ישראל ואינני מאמין בשיטה הישראלית.

"היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם?"

5 באוקטובר 2014

אניטה פז

1.

אחת לתקופה, כשרוחות מלחמה מנשבות בארץ הקודש, ודם פלסטיני נמרח על קירות בניניה ההרוסים של הרצועה, מתכסה המרחב הרשתי של יושבי ארץ ציון בשטיח כרזות שחורות ועליהן כיתוב לבן: ׳לא בשמי׳. לא בשמי. שתי מילים, לכאורה חסרות משמעות. ללא הקשר וללא הסבר. שתי מילים, שלוש שפות, ובהקשר ובהסבר אין צורך. שתי מילים טעונות המסמנות בשלילה חלק שאיננו נמנה על השלם.

כרזות אלו מסבירות — מצהירות — לזר המזדמן, שהדבר הזה, הדבר הזה שקורה כרגע בסביבבתה של המפרסמת, הדבר הרע הזה ממנו יש להתנער, הדבר הזה שכולם יודעים מהו, לא נעשה בשמה של המכריזה. היא, המפרסמת, איננה נמנית על שאר יושבי ארצה. זה בשמם, אך לא בשמה. והרי הצורך להכריז כי פעולה זו היא ׳לא בשמי׳, נובע מההבנה כי היא ׳בשמם של ההם׳, של השאר. ממש כמו נטייתו של יוסי גורביץ לקרוא לצה״ל ׳הצבא שלכם׳ או ׳הצבא שלהם׳, הצהרת ׳לא בשמי׳ מסמנת כי המכריזה נבדלת ׳מההם׳. מתבדלת מהם. היא איננה אחראית לפשעים, להרוגים, לזוועות.

פעילים חברתיים שונים, בינהם לילך בן-דוד, כבר העלו בכתב כי ׳לא בשמי׳ היא הצהרה ריקה ונטולת משמעות, שמטרתה היחידה הסרת אחריות מוסרית מהיחיד. אולם ניתוחה הזועם של בן-דוד, הקובע כי התעטפות פלחי השמאל הישראלי בכרזה השחורה מונעת מתפיסה פסאודו-אוניברסליסטית נטולת זהות, לוקה בחסר. ניתוח זה מניח בבסיסו כי אלה המחליפים את פניהם בפני הכרזה עושים זאת מתוך ביטול עצמי של היותם ישראלים יהודים: להיות ׳אזרח העולם׳ משמע לשייך את עצמך לכלל פשטני ואמורפי, לעומת ההשתייכות האוטומטית של אותו יחיד לפרט המזרח-תיכוני-ישראלי-יהודי.

זה מובן למדי כי ה׳לא בשמי׳ של אלו הנאשמים על ידי בן-דוד בביטול הזהות העצמי הינו להלכה בלבד, שהרי תחושת שייכות איננה אחת עם השתייכות למעשה. מכאן, אם נניח שהמניע הינו כמתואר על ידי בן-דוד, הרי שפשעה של מי שחושבת שלא בשמה חמור בהרבה מאמונה מרוקנת באוניברסליזם מחבק. אותה אחת שממהרת להצטדק בפני אורח מזדמן מארץ זרה — והרי ההצטדקות היא בהכרח מכוונת לאורח, דהיינו, אחד שרמת הכרותו עם המכריזה דורשת סימני דרך מזהים, ואותו אורח בהכרח מדומין כזר-חבר, כזה שכיתוב בעברית אינו קריא עבורו, ועל כן יש להוסיף גם שורה באנגלית, למען החיבור לעולם, ואחת בערבית, למען החיבור למקום — אותה אחת, איננה ממהרת לנתק את שמה מפעולות אחרות הקושרות אותה לארץ ישראל.

אותה אחת, למשל, לא מתלוננת כאשר כניסתה למדינות האיחוד האירופי אינה מותנת בהנפקת אישור שהיה, רק בזכות העובדה שדרכונה ישראלי, אפילו אם רוב אזרחי העולם הגדול אינם זכאים להטבות מסוג זה. אותה אחת, אם הינה תושבת ישראל, גם בהחלט תהיה מעוניינת להשתמש בשירותים שונים הניתנים לאזרחי המקום, כגון רפואה או חינוך, ואף תצפה ממדינת ישראל לספק לה שירות איכותי ובחינם. הכרזה כמו "לא בשמי" היא גרסת המלחמה ללהיות עם ולהרגיש בלי. השתייכות רק כשנוח — שמירה על זכויות, תוך ויתור עצמי על אחריות.

pic3

2.

אם אכן הכרזות מסוג ׳לא בשמי׳ היו מונעות ממקום של ביטול הישראליות למען תושבות עולמית, הרי שהיה מדובר בצביעות משוועת. אך אין כך הדבר. למעשה, מרביתם של המכריזים כלל אינם מחשיבים עצמם כלא-ישראלים. הצהרתם כי אינם שותפים ומכאן שאינם אחראים לזוועות, אין מקורה דווקא בזהות המומצאת שהיו רוצים לאמץ לעצמם, אלא בחוסר הבנה מוחלט של מהותן של שותפות ואחריות.

ברמה הבסיסית ביותר מדובר בחוסר הבנה של מהות השלטון שתחתיו מתנהלת ישראל — זה הקרוי בפינו דמוקרטי-יהודי. אין צורך להסביר זאת, ובכל זאת — כאשר אזרחי המדינה מצביעים למפלגה, וכאשר נציגיה של זו מושבעים לכנסת, וכאשר מתוך אלו מורכבת הממשלה, וכאשר זו האחרונה קובעת מדיניות ובתורה מבצעת, האחריות המוסרית על הפעולות האלה היא לא רק על השרים, ולא רק על חברי הכנסת, ולא רק על חברי המפלגה ולא רק על קהל המצביעים. האחריות היא על האזרחים. על כל האזרחים. גם מי שלא בחר ביבי, בנט, בוגי או רובי, נושא באחריות להחלטותיהם הרשמיות. פעולות אלה נעשות תמיד בשמנו. יתר על כן, הן נעשות במימוננו.

לכל אזרח בוגר במדינת ישראל ברור שכספי המיסים שלו ממנים בטחון, קרי מלחמה. לחלקנו אין ספק כי זוהי מלחמת אין-ברירה: על ביתנו וחיינו מגינים אנו; לחלקנו נדמה שישנם, אולי, פתרונות אחרים, אבל כרגע אנו במלחמה, ובמלחמה היה לוחם; לחלקנו ברור שהמלחמה הזו היא פשע. מעטים מאיתנו אף מגדילים ואומרים: לא בשמי! אני לא מוכן שכספי המיסים שלי ימשיכו לממן פשעי מלחמה. אבל אפילו מבין אלו שקמים ואומרים, מתי מעט פועלים לכך שאכן כספם לא יממן עוד את כיבושי ישראל.

על מפת הדרכים של השמאל הישראלי נקודה זו היא מקום פיצול אסטרטגי כמעט דיכוטומי, ממנה יוצאות שתי דרכי עפר שלא במקרה שואלות את שמן מהלקסיקון המלחמתי: להילחם או לנטוש. יש הבוחרים להילחם לשינוי החברה והפוליטיקה הישראלית. להילחם למען שינוי עדיפויות, להילחם למען הבטחות שלרוב אינן מתקיימות, וכמובן, בו בזמן להמשיך לממן בפועל את לחימת מערכות ישראל. הרי שאם יפגינו בככר, יוכלו להגיד שלא בשמם. יש הבוחרים לעזוב. הרי שאם נעזוב, ולא נשלם עוד מיסים, ודאי שנוכל להכריז בקול גבוה: ׳לא בשמי׳.

pic5

3.

דא-עקא, למי שקם ואומר, ואז קם ועוזב, צפויה הפתעה מרה. וכי לאן יעקור אותו שוחר שלום שמלחמה היא לא בשמו? לאן ישים פעמיו ויוביל מטלטליו בכדי להימנע משימון מכונת המוות? לצרפת ופעולותיה העכשוויות בקולוניות הישנות? לארצות הברית והפצצותיה בכל חבל ארץ שבעורקיו זהב שחור? אולי לבריטניה והרפתקאותיה הצבאיות לצדה של הקודמת? וזה עוד לפני הסחר הישיר והעקיף בנשק, למשל. אם ׳לא בשמי׳ משמעו אני לא מוכן לממן עוד הרג חפים מפשע, הרי שגם בארצו החדשה ימשיך הישראלי הגולה לשלם מכספו עבור מלחמות עקובות מדם. עזיבה מסיבות מצפוניות פציפיסטיות, היא, אם כן, רמייה מהסוג הנורא ביותר: רמייה עצמית.

בנקודה זו עולה שאלה מעניינת. לא כל מי שקורא ׳לא בשמי׳ הינו פציפיסט. חלקם, זה מאוד אפשרי, מאמינים שישנן מלחמות ראויות. היתכן שראוי יותר לממן את מלחמות ה׳חופש׳ וה׳צדק׳ של האמריקאים או הצרפתים מאשר את אלו של הישראלים? לכל אחד מהם תשובה שונה, התלויה במידה רבה במידת האמונה של אותו יחיד בקשר שבין ׳חופש׳ ו׳צדק׳ ומותם של אותם חפים מפשע אותו הוא מממן.

אפילו אם אנחנו בוחרים לשכנע את עצמנו שהמלחמה החדשה אשר לפטרונה נהיינו, צודקת או מוצדקת מזו שבגללה עזבנו, דבר אחד ברור: כמעט ואין יעד הגירה שבו לא אחראי המהגר הישראלי למותם של חפים מפשע. אלו מאיתנו שהתמזל מזלם להקים חיים חדשים במדינה שלא משתתפת באף מלחמה, בין אם סביב גבולותיה או מעבר לים, לא מנהלת קשרים כלכליים עם מדינות שמבצעות פשעים נגד חפים מפשע, ולא סוחרת בנשק, אשריהם. אבל רובנו — ישראלים שעזבו או שרוצים לעזוב את ישראל — לא מצאנו את עצמנו באידיליה שכזו. הדבר היחיד שהרווחנו, מפרספקטיבה מצפונית, הוא שבבריטניה או בארצות הברית המלחמות האלה רחוקות: הן רחוקות מהעין, ולרובנו, הן רחוקות מהלב. יותר קל לרמות את עצמנו כשהדם לא זולג בחצר האחורית.

pic1

4.

מנקודת מבט זו, הכרזות כמו אני צריך לעזוב את הארץ, של רוגל אלפר, הן לפחות כנות. בטורו, מצטייר אלפר כאליטיסט מתנשא, אנוכי ובעל פריבילגיות; יש מי שאמר, מפונק. ואכן, אלפר ספג וממשיך לספוג ביקורת מעל כל במה אפשרית. ולא בכדי. הז׳אנר ספרותי שקורא לעזוב את הארץ בעיתון הארץ׳, כפי שכינה אותו שלום בוגוסלבסקי, הינו מאוס ומיותר, שהרי מי שעזיבה בנפשו, אינו נדרש לספק מכתב כוונות.

ועם זאת, טורו של אלפר הוא כנה. אלפר לא רוצה להמשיך לנהל את חייו במדינת ישראל, ולכך לא חסרות לו סיבות. לכל הפחות, אין כאן העמדת פנים. בהשוואה אליו, תשובתה של אילנה המרמן, הקוראת, ממרומי הפריבלגיה הסוציו-אקונימית שלה, לאזרחי ישראל להתנדב למגוון פעילויות ממשפחת ׳לא בשמי׳ המהוות, בין היתר, עבירה על החוק, מצטיירת כלא פחות אליטיסטית או מתנשאת, ובעיקר, לא פחות אנוכית. כל התנדבות למען אוכלוסיות משוללות זכויות היא מעשה ברכה, אך יתכבדו נא המתנדבים מזנה של המרמן להכריז בגלוי את מה שבטורה נקרא רק בין השורות: העשייה היא קודם כל למען ההרגשה האישית של העושה.

pic4

5.

כפי שכבר צוין פה, חוסר ההבנה של מי שלא בשמו בדבר מהותן של שותפות ואחריות, בהקשר של אחריות אזרחית וכספי מיסים הוא רק הרמה הבסיסית ביותר. ישנו נדבך נוסף, חשוב בהרבה. זה לא רק שכעת, משחיי מתנהלים באנגליה, אני אחראית לא פחות למות חפים מפשע מזו שחייה נמצאים בפתח-תקווה, כי ידייה של אנגליה אינן נקיות מאלו של ישראל; זה גם שאני, בעלת דרכון ישראלי שחיה באנגליה, אחראית לא פחות מהישראלית שחיה בגוש עציון, לתוצאות מלחמותיה של מדינתנו ישראל.

לפני כמה שבועות כבר פה עפרי אילני שעזיבה היא לא פרישה מהמשחק. וזה נכון, ומדויק, בכל אחד מהרבדים שאילני פורש. אבל הוא עושה טעות אחת. "לאנשים שעזבו יש בוודאי זכות להיטמע במקום שאליו הגיעו ו"להימחק מהמפה", כלומר להתפוגג בתור סובייקטים במאבק הפוליטי בישראל", הוא כותב. ובכן, לא, אין לנו הזכות הזו. לא כל עוד השם שלנו, השם שלנו ממש, כפי שהוא רשום במרשם האוכלוסין הישראלי, משמש כנשק דמוגרפי. ולא כל עוד השם שלנו, השם הכולל שלנו — ישראלים יהודים — משמש כהצדקה. ובודאי שלא כל עוד אנחנו מחזיקים בדרכון ישראלי.

אם נחזור לרגע לנקודת המבט הפרקטית, נגלה כי אפילו אם אינני מתגוררת בישראל, אני עדיין חייבת בביטוח לאומי. כך כל גולה ישראלי לתקופה מינימלית של חמש השנים הראשונות לעזיבתו. כך שבפועל אני ממשיכה לממן נישול אדמות פלסטיניות בגדה ושלל תקיפות ברצועה. הגירה היא פרויקט שברירי, כותב אילני, וכולנו מחזיקים תכניות מגירה. אני, כמו רבים מהמהגרים הישראלים, לא ויתרתי על דרכוני הישראלי. ויתרתי על הזכות להצביע בבחירות, אבל לא על החובה לשאת בתוצאותיהן. אני אולי לא מתגוררת בישראל, אבל מעשיה הם בשמי.

אבל חשובה בהרבה מהנקודה הפרקטית היא הנקודה המהותית של הזהות שלנו. בספרו הסמי-אוטוביוגרפי ימות החמה, שואל הסופר הדרום אפריקאי ג׳ון מ. קוטזי, ׳היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם? היחוש נקי יותר בשלגים של שוודיה כשיקרא מרחוק על בני עמו ותעלוליהם האחרונים?׳. בשאלה הזו, בתהיה הפשוטה הזו, אליה לא חוזר קוטזי, ועליה איננו מספק מענה, קושר קוטזי את כל קיומו, ועל כן, גם את כל קיומנו. אנו, ישראלים, ולא משנה אם נולדנו כאן, אם עלינו מבחירה או היגרנו מאילוץ, אם בקלפיות אנו מעניקים את קולנו למרצ או לבית היהודי, אם בידינו דרכון אחד או שלושה, אם אנו חיים בגדה המערבית או במזרח לונדון, אם אנחנו מאמינים שבשמנו או לא בשמנו — אנו, ישראלים.

הגירה, כפי שהעלו רבים בעקבות פרסום טורו של אלפר, היא פרויקט למען העתיד. מילים אלו נאמרות לרב בהקשרי הגירה מטעמים כלכליים — זו מתבצעת למען הילדים, למען ילדי הילדים אפילו, ורק לעתים רחוקות תצליח לשפר את חייו את המהגר הבוגר עצמו (כמובן, ישנם יוצאי הדופן — יחידי עלית משכילים או בעלי מקצוע מבוקש במיוחד). אולם האמירה כי הגירה היא פרויקט למען העתיד היא נכונה לא רק מהפן הכלכלי, אלא גם מזה הפוליטי. אולי ילדינו, שלא יחונכו לקחת חלק פעיל ורב שנים בפעילות צבאית כובשת, יוכלו להגיד לעצמם שלא בשמם. אבל לא אנחנו.

כך, לישראלי המחזיק בדעות שמאל-רדיקאליות המעוניין להתבדל מהנעשה בשמו ובכספו, אין הרבה אפשרויות. הוא יכול לעזוב, כמובן, אבל לא רק שבמקום מושבו החדש ימשיך להיות אחראי לפשעי ישראל, אלא גם שאחריות חדשה תושלך על כתפיו: זו על מעשיה של מדינתו המאמצת. בעוזבו, יוכל לפטור את צאצאיו מאחריות על הכיבוש והדיכוי. אבל בו בעת יטיל עליהם אחריות חדשה — כאמור, ידיה של אנגליה אינן נקיות מידי ישראל. לישראלי המחזיק בדעות שמאל-רדיקליות המעוניין להתבדל מהנעשה בשמו ובכספו יש רק מפלט אחד: הכחשה.

בראשית מלחמת העולם הראשונה, כתב המשורר הצרפתי אפולינר: Je m’en allais portant en moi toutes ces armées qui se battaient [הציטוט לקוח מהשיר la petite auto. אין לי מושג אם הוא תורגם לעברית. הנה תרגום מילולי זריז: עזבתי, בנושאי בתוככי את כל אותם הצבאות אשר נלחמו]. ישראל איננה המולדת שלי — כי לא בה נולדתי, איננה הבית שלי — כי לא בגבולותיה אני גרה, וקרוב לוודאי שאיננה העתיד שלי — כי מעולם לא הרגשתי בה שייכת. אבל ישראל היא המדינה בה הלכתי לבית ספר ובה שירתתי בצבא, בה גדלתי ובה התעצבה אישיותי, ולא משנה אילו תעלולים חדשים תשלוף משרוולה, שמי יהיה חרוט בהם.

pic7

דימויים: אדם ברומברג ואוליבר צ'נרין (2011), מתוך הסידרה Warprimer 2 – על בסיס Kriegsfibel לברטולד ברכט (1955).

גם מי שלא קם בצפירה, קם באזעקה

18 ביולי 2014

יוני שדמי

פעמיים או שלוש ביום נשמעת בתל אביב האזעקה. היא מגיעה מהשמיים, עוטפת את כולנו אבל מכוונת גם אל כל אחד בנפרד, משתלטת על עולמנו וממוטטת אותו. כולם מרימים את הראש מהמחשב. ביום יום אני טרוד במחשבות של פרנסה ומשפחה וחיים, מוחין דקטנות. האזעקה מצילה אותי. הבעיות לא חשובות כל כך. המוח מתנקה. גם מי שלא קם בצפירה, קם באזעקה.

כמו קריאת המואזין, או הגונג בסשן מדיטציה, האזעקה קוראת למחשבותיך המפוזרות וממקדת אותן, מכנסת אותן, נותנת להן את גודלן האמיתי. כן, יש בעולם דברים גדולים מחיי ובעיותי, הלא כל כך חשובות אחרי הכל. איזו נחמה עצומה.

האזעקה היא ביטוי לאהבתו של האל, לנצחונו הגמור על אשליית החיים ה"מערביים", המחולנים, האירופו-אמריקאיים. כאן זה ישראל, חביבי. האזעקה וגם הטילים הם ההנכחה המוחלטת של רצונו של אלוהים. רנדומלי, בלתי ניתן להבנה, חשוב. אם יפגע הטיל, יפגע. אם לא יפגע, אשרני, זכיתי לעוד יום. הביטו היטב בפניהם של המתגודדים סביבכם בחדר המדרגות או במקלט. תראו שם לחץ, חרדה, כאב. אבל גם חיוכים נבוכים, הכרויות ראשונות, אחווה, חריגה מהשגרה המערבית של קריירה וזוגיות וקצת חברים וזהו.

חמישי בערב, רחוב אלנבי, ולראשונה מזה זמן רב, אולי מאז המבצע הקודם, רוב השיחות ברחוב אינן באנגלית ובספרדית ובגרמנית, רק בעברית. האזעקות רוקנו את רחובות תל אביב מתיירים. זה פוגם בתחושת הקוסמופוליטיות התל אביבית, מקשה על המחשבות התועות לצדו השני של כדור הארץ. כמה כזב וחוסר כבוד לתל אביב ולעצמנו יש במחשבה ש"יכול להיות כאן כמו ניו יורק". האזעקה משאירה את ישראל לישראלים.

goya2

אנחנו מרגישים עכשיו רגשות שאינם מוכרים למי שחי חיים עירוניים מודרניים. האזעקה מחזירה אותך למה שמול עיניך. אינך בלונדון, ברצלונה, ברלין, אלא כאן, במדינת היהודים. ברוך החוזר הביתה, ברוך שובך לממשי.

כשהאזעקה פורצת לחיי אני ממתין. מה יחליט אלוהים הפעם, לאן יעופו הטילים? "לא אנחנו הורגים אותם", אומרת הסיסמה מאיינת-האני של אחד מפלגי הג'יהאד האיסלאמי, "אלוהים הורג אותם". תהילים נגד טילים.

כשאני מדבר עם חבריי שנקראו למילואים, רבים מהם נשמעים רגועים יותר מכפי ששמעתי אותם מזה זמן רב, אולי מהילדות או מהשירות הצבאי. בחיינו היום יומיים אנחנו נוירוטים, עצבניים, מלאי חוסר נחת לא מוגדר וזעם פנימי. אלו החיים במערב. ועכשיו, במילואים, על סף מלחמה, הכל נרגע, מתמקד, נהיה בוטח, מחויך, נוכח ברגע. זה לא תלוי בנו. שלווה גדולה יורדת עליך כשאתה משתלב במצעדו של הנצח.

וגם אם הפקודות מטומטמות, אדרבה במיוחד כשהפקודות מטומטמות, והכל מיותר כל כך, חסר פשר, סתום, הרוגע הזה כובש, ביתר שאת. חייהם של המילואמיניקים כבר לא בידיהם. גם אם הם ג'ובניקים בקריה, חייהם כבר לא בידיהם.

אין טעם להפוך בהחלטותיך, להסתכל על בעיה קטנה או גדולה בחייך מהזווית הזו ואז מהאחרת, להתלבט בנויורוטיות "מה יעשה אותי מאושר יותר". האזעקה אומרת: יש לך ריבון, והוא איננו אתה. שומר ישראל, מגן אברהם, צוק איתן.

אנחנו כל כך מכורים לאינדיבידואליות שאיננו לוקחים בחשבון במחשבותינו ובניתוחינו הפוליטיים את השלווה העצומה שיורדת על אדם כשהוא מוותר על השליטה בחייו ומישהו אחר קובע אורחותיו. וככל שהריבון מרוחק יותר, בלתי מובן יותר – אלוהים, ביבי, אנשי החמאס שאפילו את פניהם מכוסות המסכה איננו יכולים לראות – כך טוב יותר.

זהו מצב שיש בו גם סיכון. כשאינך עצמך, כשהאל או הטוקבקיסטים, מי שיותר קרוב, מחליטים בשבילך, קל יותר לראות שאלות מוסריות באור שונה מהרגיל. זהו לא מצב תודעה נדיר במזרח התיכון בשנים האחרונות, וכנראה שנראה יותר ממנו בישראל. מי שמבקש לעצור את סבבי ההפצצות האינסופיים בעזה ולא לוקח בחשבון את האזעקה טועה טעות משמעותית.

ישראלים עוצבו במלחמות. זה לא חשוב אם שירתת בצבא או לא. אם יש לישראל חלק בחייכם, כך גם למלחמה. אם עשינו כאן טוב, אם נחשבו כאן מחשבות גדולות, רעיונות חדשים, פריצות דרך מדעיות, אמנותיות, אקדמיות, מוסריות, קהילתיות, אם הועלנו למישהו במשהו, אנחנו חבים חלק ניכר מכך למלחמה. גם הבלוג הזה חזר לפעול בזכות המלחמה.

הודו לה' כי טוב: רבים רבים באירופה ובארה"ב חיים חיים שלמים של חוסר נחת ודאגות כוססות. Am I as happy as I deserve to be? הם מחפשים את השלווה בכנסיה, בבית הכנסת, בהודו, בקריירה, באמנות, באהבה רומנטית. את כל חייהם הם עוברים ולא זכו לשמוע אזעקה אפילו פעם אחת. רחם עליהם ה'.

Goya_ThePilgrimagetoSanIsidroDetail_Clr_WordWEB.jpg

דימויים: פרנסיסקו דה גויה, הענק (1808-1812) והעלייה לרגל של איסידרו הקדוש (1821-1823).

בשבחי הפרוגרסיביות

7 בפברואר 2014

ניב סבריאגו

"אחרי חמש כוסות, התחלתי להרגיש פיכח."

לחשוב שאנשים שמחשבתם פשוטה עובדים אלים בפסלים, אחר כך לומדים לעבוד אל יחיד, חסר גשמיות, ואז מתקדמים לחילוניות המתאפיינת ברציונליות (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה בברית בין הבתרים או במעמד הר סיני.

לחשוב שקבוצות אנשים חיות בתחילה באנרכיה, אחר כך מתארגנות בדיקטטורות מסוגים שונים, ואז מתקדמות לדמוקרטיה (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה ביציאת מצרים.

לחשוב שחלה התקדמות תמידית ביכולות האנושיות, התפתחות המשכית בחכמה וברווחה, צבירה קבועה של ידע, שאנשים לא היו תמיד מוכשרים מחשבתית כמו היום, משוכללים רגשית כמו היום, מורכבים חברתית כמו היום, שאיזשהו שינוי אפשרי בלי שיכחה, בלי איבוד, בלי זניחה של כל מה שלא מתיישב עמו, של מה שהיה ידוע ומוכר היטב במקומות שונים בזמנים אחרים, דומה לאמונה בביאת המשיח.

לחשוב שהאדם הוא החיה התבונית ביותר, מעין שיא או קץ של ה"אבולוציה" (כהבנתה העממית), שהוא שולט בעולם ומכתיב את יעדו, ששאר החיות הן למעשה שלבים קודמים בהתפתחות הביולוגית, דומה לאמונה שהאדם הוא נזר הבריאה, צלמו של האל ובן בריתו.

לחשוב שכל תרבות חוץ מהחילונית היא "מסורתית", שהתרבות הזאת מהווה פריצת דרך ייחודית וחסרת תקדים, ושתפיסותיה ודרכי חשיבתה מאפיינות את השלב הסופי והעליון שאליו שואפת כל תרבות, דומה לאמונה בסנה הבוער או בעם הנבחר.

חרף האמונה הרווחת, כל התפיסות האלה מצטרפות "רק" לאסתטיקה אידיאולוגית. הן אינן מבוססות על איסוף עדויות או על חקירה בהתאם למתודה המדעית. בהתאם למתודה המדעית, אין להן בסיס עובדתי מוצק או תוקף ודאי. חלקן מנחות מדי פעם את המחקר המדעי, אבל הן אינן מוכחות בידיו. זה כמובן לא פוסל אותן כמערכת אמונית, אבל למרבה האירוניה מערכת אמונית שמאמיניה היו פוסלים נחרצות את סיפור הבריאה, יציאת מצרים, ביאת המשיח וכל השאר מחמת היותם "לא-רציונליים" או חסרי ביסוס עובדתי – בדיוק התכונות שמגדירות את תפיסותיהם שלהם, המושתתות לרוב במובלע על אותם מקורות מקראיים (החילוניות כסובלימציה של הפרוטסנטיות). ומכאן הסתירה העמוקה שבבסיס המערך האמוני הזה, סתירה שמערערת אותו וגורמת לו להיות מפוקפק ותמוה בהשוואה למערכות אמוניות אחרות. לא בטוח שכדאי לוותר עליו (לא בטוח שאפשר לוותר עליו), אבל מוטב שלא לנהוג בעיוורון לגביו (不昧).

מכלול התרבות החילונית מקיים את עצמו מאסתטיקה של נארטיבים, תמיד נוסקים מעלה, תמיד מבטיחים, לרוב גם פונקציונאליים ואינסטרומנטליים, המשמשים להעלאתו העצמית – וכדאי להבין זאת במטרה להתקדם.

אבל אמונה מתכחשת כזאת, המעמידה פנים שאינה מאמינה בדבר, ובו זמנית גם רואה בעיקרי אמונתה סימן מזהה ובלעדי לתבונה ולנאורות, כלומר להשגת היעד המבוקש, בלי לבקש לבחון אותם או להרהר בהם, בלי לבדוק מה הם משרתים ולוודא למי הם מועילים, כלומר מהם אופני הניצול שהם מכשירים ודרכי השליטה שהם מאפשרים, מהם גבולות הדמיון שהם מתווים ודפוסי החשיבה שהם מחייבים, גוררת בהכרח הכשלה וסיכול של כל תקווה לתבונה ולנאורות ממשיות – כלומר לידיעת חמלה.

*

       "כל תלמיד בית ספר הוא אסיר פוליטי" (ז'אן-לוק גודאר)

…ואולי הדיסוננס הקוגניטיבי שמאפשר להאמין בעיקרי האמונה האלה ובד בבד גם שלא מאמינים בדבר הוא למעשה קורת היסוד, ופעולת ההכרה בו, המיישבת אך לא ממוטטת אותו, דומה לפתיחתה של דלת – האמונה הקנאית המתכחשת לעצמה מוחלפת אז באמונה ערה שאינה יודעת במה היא מאמינה, וה"מאמין" החדש-ישן שפסע מבעד לדלת, נותר תלוי כך בין השמים לבין הארץ, בלי אפשרות להתקדם קדימה או לחזור לאחור, משולל הבטחות, ולכן כשיר אולי להצצה, ראשונית ומעורפלת, באסתטיקה אחרת.

אבולוציה