חיל ורעדה

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד.

כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

 

קהיר, 2007

אפשר לצחוק על התקשורת הישראלית שמשקשקת בפחד מול ההמון המצרי, אבל במקרה הזה היא דווקא משקשקת בצדק. גם הטענות של התקשורת על אובמה, ש"הפקיר את מובארכ", מבוססות על אמת מסוימת: הסבטקסט שלהן הוא שאמריקה תפקיר את ישראל בדיוק באותה צורה – וגם זה נכון. בקיצור, השקשוק הוא תגובה טבעית. זאת אולי תגובה יותר סבירה מהתגובה הנינוחה של גדעון לוי, שכתב:

סופו של משטר שנשען על כידונים – ידוע מראש. זה יכול להימשך שנים, והנפילה באה לעתים ברגע הפחות צפוי, אבל סופה שתקרה. לא רק דמשק ועמאן, טריפולי ורבאט, טהראן ופיונגיאנג, גם רמאללה ועזה מועדות לטלטלה… היום מצרים ומחר פלסטין; אתמול תוניס ומחרתיים עזה. לא רק שלטון הפתח ברמאללה ומשטר החמאס בעזה מועדים ליפול, אלא אולי גם, יום אחד, הכיבוש הישראלי, שבוודאי עונה על כל הקריטריונים של רודנות פשע ומשטר רשע.

הדיאגנוזה אולי נכונה, אבל הפרוגנוזה מוסרנית ודי אינפנטילית: הצדק מנצח, הדמוקרטיה הליברלית תשלוט, ושלום נצחי ישרור מפיונגיאנג ועד עזה. מתבקש להמשיך ולהגיד ששליטים נאורים דמויי גדעון לוי ימשלו בצדק בכל האומות. גם יוסי גורביץ, האיש שמגדיר את עצמו "איסלמופוב", משחק אותה גבר שלא מפחד, ופורס גרסה בורגנית-ויגית של ההיסטוריה, שבה המלך פארוק היה מין מגן הדמוקרטיה, נאצר חיסל את המורשת הזאת, ועכשיו תבוא המהפכה ותחדש את "העבר ה"חצי דמוקרטי" של מצרים. הוא לא מזכיר שחופש העיתונות בתקופה של פארוק היה רלוונטי בערך לתושבי שכונה וחצי בקהיר ובאלכסנדריה, ושנאצר היה זה שחיבר אלפי כפרים מצריים לחשמל. ובאותה רוח, מתבקש להמשיך ולהגיד שפארוק היה בעצם בלוגר ליברל, שגלש בשעות הפנאי בפורומים של משתמשי לינוקס.

הבעיה בעמדה הזאת, שאופיינית למשקיפים ליברלים שמביטים על שינויים פוליטיים דרמטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה, שאחרי האופוריה תמיד בא השלב של "האכזבה". פתאום העם, או השליט הכריזמטי שהוא המליך על עצמו, לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ואז מתחילים לשאול איפה טעינו. נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני).

ועוד הערה: גורביץ כותב ש"מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח". אבל האבחנה הזאת לא כל כך מדויקת. אפילו מי שהסתכל על הטוקבקים ב-Ynet בימים האחרונים, יכול היה לראות שבישראל דווקא לא היה קונסנסוס, אלא תגובות מגוונות ומעניינות למתרחש במצרים – גם אם לא בדיוק התגובות שמוצאות חן "בעינינו". למשל התגובה הזאת:

בקרוב אצלנו ,נגד האליטות האשכנזיות האנטישמיות ,בעד סודנים וערבים ונגד העם היהודי .בית השפט העליון החונטה ששולטת בעם עושקת גונבת גוזלת .דורית בייניש יושבת ראש הערב רב  . (27.01.11) או זאת: בישראל 3% שמאל שולטים בעליון בפרקליטות ובתקשורת (לת) (27.01.11) או זאת: 2012 מלחמת גוג ומגוג בשער (משה, תל אביב, 25.01.11, נשלח מהסלולרי) וגם זאת: אלוהים ישמור,רק לא חזרה 1973,,,,,,מזה פחדתי תמיד (אברהם פרנקל, תל אביב, 26.01.11)

,

הוא צודק: אפשר להגיד שהנפילה של משטר מובארכ היא הכרחית ומשמחת, ובד בבד להודות שיתכן שהתוצאה שלה תהיה מלחמה כוללת. ואז, יכול להיות שהמלחמה הכוללת תביא תבוסה צבאית, שתביא לנפילת הציונות בצורתה הנוכחית – אבל לפני נפילת הציונות יש את השלב של התבוסה הצבאית, על כל המשתמע מכך.

בקיצור, אפשר לקפוץ כמו פרעושים על פיל שמתעטש. אישית, את תחושתי אל מול התמונות ממצרים הייתי מנסח בשתי המלים שבכותרת: חיל ורעדה.

ובינתיים, הרבה איחולים והערצה לעם המצרי.

הקומדיה הציונית

הדבר המפתיע היחיד לגבי מסמכי פלסטין הוא שאין בהם שום דבר מפתיע. כל מי שקרא הארץ או נחום ברנע בשנים האחרונות, יודע שאבו מאזן הוא "פרטנר", שהוא מוכן לקבל גושי התנחלויות, “פתרונות יצירתיים" בירושלים ואפילו שיבה מוגבלת של פליטים. ידוע גם שישראל היא "לא פרטנר", כלומר שהיא מסרבת, לפחות בעשור האחרון, לפתרון מדיני על בסיס מתווה קלינטון.

אז מה, בכל זאת, כל כך מפתיע במסמכי פלסטין?

את אותה שאלה שאל החודש סלבוי ז'יז'ק – לא על מסמכי פלסטין, אלא על הסקנדל הקודם, החשיפות של ויקיליקס. שאל וענה:

The real disturbance was at the level of appearances: we can no longer pretend we don’t know what everyone knows we know

ההפתעה, אם כן, היא לא בעובדות חדשות הנגלות לעינינו, אלא בשיבוש מוחלט ומגחיך של משטר הגילוי והכיסוי עצמו. ז'יז'ק מעדיף, כדרכו, להתמקד בבאטמן, אבל מעניין לחשוב איך התזה הזו מסתדרת עם הרגע הציוני הנוכחי.

הבורגנות הליברלית – והמדינה שיצרה למטרותיה – מבוססת על הפרדה בין שני מישורים של הופעה. ישנו "המרחב הציבורי", שבו מה שנחשף אינו רק ידוע אלא ידוע כידוע, ולצדו מרחב נוסף, נקרא לו "מרחב התחתונים הוורודים”, שבו הדברים ידועים כלא–ידועים. זה המרחב בו אדון ברקוביץ' — שבמרחב הציבורי ידוע כפרקליט מכובד בחליפה — לובש תחתונים בצבע ורוד, או עושה פעם בשבועיים סאדו מאזו. השקר של המרחב הציבורי הוא בדיוק ביומרה שלו לאמת והיחשפות מוחלטת, לשקיפות וקביעות של הקטגוריות החברתיות, בהכחשה של מרחב התחתונים הוורודים. זה שקר הכרחי לתחזוק הסדר הליברלי–קפיטליסטי, אבל הוא עקר (ולפעמים גם מדכא) מבחינה אישית ופוליטית.

כולם (או לפחות הרבה אנשים) יודעים על התחתונים הוורודים של מר ברקוביץ', אבל העובדה הזו ידועה כלא–ידועה. היא נידונה רק בשיחות סלון אינטימיות יחסית, בין הולכי רכיל, לעולם לא בעיתון או בבית הספר, לבטח לא בנוכחותו של מר ברקוביץ' או מי מבני ביתו (למרות שגם הם יודעים). אפילו מר ברקוביץ' יודע על התחתונים הוורודים כמה שאסור לדעת, כלומר הוא ממעט לחשוב עליהם, לא מנהל עליהם יותר מדי שיחות עם עצמו, לבטח לא חושב כיצד ניתן לגשר בינם לבין החליפה או לבטא אותם במרחב הציבורי. וקשה להאשים אותו: ביטוי ציבורי יהפוך גם אותם לשקר, יפקיע אותם מהחוויה האישית, המטלטלת, יכפיף אותם לקטגוריות היציבות–מדי, למבט הליברלי המחפצן.

ישראל, או הגילום הנוכחי של הציונות, היא מין אדון ברקוביץ' שכזה. כלפי חוץ היא חברה מכובדת במשפחת האומות הליברליות, אבל בבית היא לובשת תחתונים ורודים. "מסמכי פלסטין" הוא ניסיון נוסף, חשוב במיוחד, לבטל את ההפרדה המלאכותית הזו – להפוך את הסרבנות והאתנוקרטיה הישראליות לעובדה ידועה כידועה, לא רק לרכילות שהילרי קלינטון לוחשת לאנגלה מרקל במסדרון. והרי גם להן נוח שהתחתונים הוורודים של ישראל נותרים בארון. יש להן מספיק שלדים משל עצמן, או לפחות שוט וחזיית עור.

החשיפה האינטימית של הפרברסיה הישראלית היא הפרק האחרון בסדרה של רגעים מפתיעים לא–מפתיעים. למישהו היה ספק שאלופי צה"ל הם ציניקנים כוחניים ורודפי בצע? ובכל זאת, התצלום של אחוזת גלנט, ולפני כן החשיפה של "מסמך גלנט" – שלא נדבר על המניות של דן חלוץ – הפכו את זה לעובדה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. מישהו חשב שאהוד ברק הוא לא אגומניאק סאדיסטי ורודף שררה? ובכל זאת, למרות שידענו בדיוק מה מסתתר מאחורי המסכה, לפרישה הקומית שלו היה אפקט של הסרת מסכות.

לחשיפות (או ההיחשפויות) האלה יש מימד קומי, והרי בישראל של הרגע הנוכחי הגבול בין מציאות לקומדיה היטשטש לחלוטין. זה הגיע לשיא במסיבת העיתונאים המגוחכת של ברק והפודלית שלו, בוגרת 8200 והרווארד, ד"ר עינת וילף. אפשר היה לשבץ אותה, כפי שהיא, בארץ נהדרת, בדיוק כפי שצ'יקי ויונתן לוי נטלו את ישיבת ועדת הכלכלה על הכנסת והפכו אותה, כפי שהיא, להצגה משעשעת. לאחרונה פעיל פלסטיני שלח לרשימת תפוצה שמאלנית את המערכון הבא מארץ נהדרת. הוא חשב, לתומו, שמדובר בדיווח חדשותי על אירוע חינוכי אותנטי בישראל.

ברק, אסור לשכוח, לא תמיד היה גיבור קומי, וההתפתחות הדרמטורגית שלו היא מפתח להבנת הקומדיה הציונית בכלל. בסוף שנות התשעים הוא היה הגיבור המודרני, התקווה האחרונה של הציונות הליברלית, השפויה. אני עוד זוכר את נחום ברנע, ביום שאחרי בחירות 99' (הייתי אז באופוריה), כותב שהאליטה הישנה, בתגובה ניצחת להתקפות של ביבי, שלחה למנהיגות את "הטוב בבניה". ברק היה אמור לממש את החזון המודרני–ליברלי: להביא שלום ולאפשר את הקיום הציוני כחלק מסדר עולמי הייטקיסטי והרמוני.

אלא שמהר מאוד הוא הפך לגיבור טראגי. סיפרו לנו שבקמפ דיוויד הוא הלך עד הסוף, אבל מבלי לוותר על זהותו, או הזהות הציונית שהוא ייצג בגופו. והוא שילם על כך, כמובן, מחיר כבד. השמאלנים שונאים אותו, שלא נדבר על הערבים. אפילו הימנים שונאים אותו.

בדומה לברק, ציונים–ליברלים רבים אחרים ("אשכנזים עציים” במונחי אילני), החלו לספר לעצמם לפני עשור את הציונות כסיפור טראגי. הסובייקט הציוני, שבעבר קיווה לממש עצמו כחלק מסדר אוניברסאלי, אפילו סוציאליסטי, הפך לגיבור טראגי של חורבן ידוע מראש, אבל מבלי שזה יגרום לו לבגוד בגורלו, בייעודו. גם אם הפצצה האיראנית תשמיד אותנו, אין לנו אלא להיות אנחנו, להגן על האתנוקרטיה שיצרנו כאן. זה הגורל שלנו. לא בכדי השיח האנטי–אנטישמי – החיבור המטאפיזי של הגורל הישראלי עם המקוללות היהודית – הפך פופולרי כל כך, אפילו אצל הוגה חילוני לכאורה כמו אילן גור זאב.

מה לעשות שהפאתוס הטראגי אינו משתלב היטב בפינות קפה ברמת החי"ל, ואפילו לא בקוטג'ים ברעננה. זה לבטח לא מתקבל אצל קולגות מחו"ל. לכן הציוני–ליברל פיתח חיים כפולים: כלפי חוץ הוא ליברל טוב ואופטימי, אזרח העולם ובה בעת לגמרי ישראלי – הוא מגלם בגופו את הקידמה, ההייטק, עמוס עוז ועוד. את התחתונים הוורודים – הגזענות והאגרסיה – אפשר ללבוש רק בישראל, או בקרב ישראלים. כמו פרברסיה בורגנית טובה, אין יותר מדי מה לדוש בה ולדבר עליה. פשוט מתרגלים אותה. מתענגים יחד בשתיקה.

אלא שהמשחק הכפול הזה, כך נראה, עומד להיגמר. הציונות הגיעה לרגע האחרון שלה: השלב הקומי. זה השלב שבו אהוד ברק כבר לא מגלם את הציונות הסוציאליסטית אלא בקושי את עצמו – סדיסט מזדקן ממגדלי אקירוב; ויואב גלנט נחשף כשודד קרקעות לטובתו האישית. אחרי הכל, כבר אמר ניטשה (ולפניו אריסטו) ש"כל פרט באשר הוא הוא פרט הוא קומי, ומשום כך בלתי–טראגי".

אבל הכי חשוב – הודות למשט, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח ומסמכי פלסטין, הציונות עצמה נחשפת. היא תמיד היתה עירומה, אבל ליותר מדי אנשים היה נוח להלביש אותה בבגדי מלכה חדשים, מודרניים. הם העדיפו להתעלם מהמימד האתני, הגזעני והדתי שלה, ולספר לעצמם שהם רואים דמוקרטיה ליברלית. הם יודעים שזה לא המצב, אבל הם גם יודעים שהם לא אמורים לדעת, שמשרת אותם לא לדעת.

הבעיה, לדעתי, היא לא בדיוק בעובדה שהציונות היא מה שהיא, וכמובן שלא בתחתונים הוורודים של מר ברקוביץ'. מר ברקוביץ' אוהב ללבוש תחתונים ורודים, והציונות היא אתנו–דתית. זה המצב, ואם זו הבעיה אז החיים הם בעיה. אני מעז לומר שכולנו קצת גזענים, או דתיים, או לובשים תחתונים ורודים (או הכול ביחד). הבעיה היא בהכחשה של העובדות הללו, הדחיקה שלהן למרחב שאינו חשוף לשינוי ולשיחה, למרחב א–פוליטי.

אני לא אומר שהכל צריך להופיע במרחב הציבורי – זה ישמר את משטר הגילוי והכיסוי ויותיר את מרחב התחתונים הוורודים על כנו (גם אם יסתתרו בו, כעת, פרברסיות אחרות). האתגר הפוליטי הוא בביטול ההפרדה הזו, באופן שיאפשר ללאומנות והאלימות הגלומות בנו ביטוי פוליטי, ובתוך כך ישנה ויעבד אותן – וזאת מבלי להכניס את הציונות תחת קטגוריה קבועה, מסרסת, כמו “לאומנות גזענית" או "גזענות לאומנית" (האחר של הקטגוריה "המערב הליברלי”, למרות, כאמור, שגם אצלו יש שלדים בארון).

רק כאשר הציונות הליברלית תתמודד עם הלאומנות והגזענות שלה עצמה – מה שקראתי פעם האחריות שלה לבלגאן – ולא תשליך אותו על "האספסוף" בבת ים, יהיה סיכוי לתמורה פוליטית ממשית.

הגילוי והשיבוש המסמנים את הרגע הנוכחי הם בעיקר מביכים, ולכן גם מצחיקים. וזה גם הפוטנציאל הגלום בקומדיה הציונית החדשה: יש לאלץ את גיבוריה לחשוב, לעשות חשבון נפש, ובשביל זה צריך לבייש אותם. כמה שיותר. וכך גם את מדינת ישראל.

ז'יז'ק, בסוף המאמר שלו, מצטט את מרקס הצעיר. ב-1843 הוא ניתח את השקיעה של המשטר הישן בגרמניה כפארסה – חזרה אירונית על הטרגדיה של נפילת המשטר הישן בצרפת, 50 שנה קודם:

The French regime was tragic ‘as long as it believed and had to believe in its own justification’. The German regime ‘only imagines that it believes in itself and demands that the world imagine the same thing. If it believed in its own essence, would it … seek refuge in hypocrisy and sophism? The modern ancien regime is rather only the comedian of a world order whose true heroes are dead.’ In such a situation, shame is a weapon: ‘The actual pressure must be made more pressing by adding to it consciousness of pressure, the shame must be made more shameful by publicising it.’

הגיבור הקומי, אם כן, רק מדמיין שהוא צודק, בעוד הגיבור הטראגי מזדהה עם הפאתוס שלו לחלוטין. בתגובה יש לחשוף את הפער בין המציאות לדמיון: בין הנטייה של הציונות הליברלית לדמיין עצמה כמודרנית (או ליברלית) לבין המצב בשטח ובחדרי חדרים. במלים אחרות, צריך לבייש את המשטר הישן בישראל, לעשות ממנו צחוק. יש ללעוג לקטנוניות, רדיפת הבצע והחשבונות האישיים של אנשיו, כמו גם להתפתלויות שלהם בתקשורת הבינלאומית, בבואם לדקלם מנטרות שאפילו הם לא באמת מאמינים בהן.

צחוק הוא תגובה פוליטית מושמצת. זעם, כבדות ראש, בכי וזעקה מרה זוכים ליחסי ציבור טובים יותר. ואכן, כיצד אפשר שלא לזעום, שהרי בשקיעתו, המשטר הישן בישראל ממיט וימיט הרבה כאב, לאזרחיו ולאחרים.

עם זאת, מותר גם לצחוק, יותר מזה: חשוב לצחוק. צחוק מתגלגל ומתפרץ. הרבה צחוק. לא כבוש ומבויש, מנסה להסתיר מבוכה, אלא גלוי ומשוחרר, מחולל מבוכה. זה לא רק טוב לבריאות אלא גם אפקטיבי מבחינה פוליטית. ביחד, אולי, זה שילוב מנצח.

אז למה אי אפשר להגר?

1.

חשוב להבהיר כבר בפתיחה:אפשר להגר. אפשר לעלות על מטוס ולרדת בברלין או בסן פרנסיסקו. אפשר להתחתן עם הודית או עם בריטי. אפשר לחפש את תעודת הלידה של סבא מפולין או מרומניה. אפשר להוציא דרכון אירופי, ואפשר גם בלי דרכון אירופי. אפשר, למשל, ללמוד באמריקה, ואפשר למצוא עבודה באמריקה.

חוקי הפיזיקה ותנועת הכוכבים אינם מונעים הגירה. ואפילו הכלכלה (לחלקנו) אינה מונעת הגירה. לעתים היא אף מעודדת אותה. אני מניח שעבורי, עוד כמה שנים, כזו תהיה הכלכלה: מעודדת ללכת, כלומר להישאר. באמריקה.

ובכל זאת, אי אפשר להגר.

2.

אפשר להגר כדי לשבור שבר בארצות הים, או כדי לחיות עם אדם אהוב. אפשר להגר בשביל להיות פרופסורית באוניברסיטה חשובה. אפשר להגר כדי להיות מהגר (הגירה לשם הגירה). הכל טוב ויפה.

אבל אי אפשר להגר כדי לברוח.

חזרתי לניו יורק מביקור של כמה שבועות בארץ, אחרי כמה חודשים בניו יורק (ואז שוב אסע לארץ, וחוזר חלילה). אני מבין (נכון לעכשיו), שמה שגורם לי לרצות (לפעמים) לברוח מהארץ אינו נוטש אותי במקום האחר. ההיפך – זה מחמיר. כזה אני: רוצה לברוח – לא ברור ממה – או להבקיע פנימה, לא ברור לתוך מה. מין תשוקה עזה לתזוזה. אני הולך עמי כשריונו של צב.

שמא זו פתולוגיה נפשית מסוימת? לא בהכרח. אם זה נכון רק לעצמי, אזי אי אפשר להגדיר את זה כפתולוגיה. אם זה נכון גם לאחרים, זה אומר שזו יכולה להיות יותר מפתולוגיה. היא מה שעושים ממנה. אפשר לקרוא לזה, נגיד (אני סתם זורק), “להיות יהודי", או "יהודי–גרמני", או "זהות דו–לאומית היברידית". הפתולוגיה הקולקטיבית היא הזדמנות לקהילה פוליטית.

3.

אנסה להסביר.

כידוע לכם, הימים ימים רעים. אנשים מדברים על פשיזם או על קטסטרופה. כבר נכתב פה לא פעם, שהשאלה בדבר הקטסטרופה היא לעולם סובייקטיבית, כלומר מי שמתעקש לראות אותה, יראה אותה. הקטסטרופה הסביבתית העתידית היא כבר קטסטרופה בשביל הרוגי הוריקאנים ושריפות מסוימים, אבל היא לא בהכרח תהיה קטסטרופה בשביל תושבי לונדון, גם אם האיים המלדיביים ייעלמו לחלוטין מתחת לאוקיינוס. כלומר היא תהיה קטסטרופה בשביל מי שיראה אותה ככזו, והיא כזו בשביל מי שרואה אותה, כבר כעת, כקטסטרופה.

אבל מי שמשתמש במילה קטסטרופה, רוצה לומר: איך אפשר שלא לראות אותה כקטסטרופה? הקטסטרופה היא אם כן, הפנטזיה להסכמה מוחלטת וכוללת, שאיש לא יכפור בה, בכך שאכן מתרחש אירוע מסוים, שהוא הוא הקטסטרופה. בקטסטרופה יש, והרי זה לא מפתיע, איכות אלוהית, מעין תשוקה עזה להופעתו של הלז, כזו שתתרץ באחת קושיות ובעיות.

אני חושב שאני שייך למחנה הקטסטרופה – לאלה שמתעקשים לזהות את הזמן המשיחי ביומיום, את זמן הקטסטרופה. זה לא אומר שאני פסימי. ההיפך: אני אדם אופטימי באופן כמעט פתולוגי. אני באמת ובתמים מאמין במדינה דו–לאומית, אבל זה נכון שאני חושב שהיא תבוא רק בעקבות קטסטרופה. במובן הזה הפוליטיקה שלי היא משיחית, אני מודה. להגנתי אציין שאני עושה מעט מאוד לקידומה, מלבד עריכת ארץ האמורי והשתתפות חלקית בהפגנות. בניגוד לחסידי הרב קוק, איני עולה בחומה או הורג ערבים. גם לא יהודים. אני מניח לאלוהים ולליברמן לקדם בשבילי את הגאולה.

כל האמור לעיל רק כדי לומר שיש לי מבנה אישיות שמשתוקק אל הגאולה – ובלית ברירה (אם כי אשמח להפתעות) גם לקטסטרופה. אני מחפש ללא הפסק את החדש שברצף הדברים, אותו רצף שאפשר תמיד לראות (גם) כחזרה נצחית ובנאלית למדי (וראו את ספרו המעניין של ערן קמחי, "האינטרנט – מה חדש בהופעת החדש?”). אני מחפש את החדש והרע, או החדש והטוב, את הישן המופיע כחדש. אני אוהב טרנספורמציות דרמטיות.

אם נחזור להגירה, אני מגלה שמה שלא נותן לי מנוח בארץ, לא נותן לי מנוח גם בניו יורק – אבל באופן שונה. בארץ אני לא ממש סובל: כלומר קשה לי לראות את מה שאני רואה – את ג'וואהר אבו רחמה ואל–עראקיב למשל – קשה לי להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים שאדישים לסבל הזה. אבל אני לא סובל בגלל מי שאני, בגלל תשוקת הגאולה שלי. אני חולק אותה עם הרבה אנשים, ולאו דווקא (או רק) בשמאל (אם כבר, הייתי אומר שהשמאל–מודרניזם מאיים עליה). נכון, אני חסר מנוח, אבל אני משתדל לאהוב את הסימפטומים שלי. לרוב זה מצליח. אני יכול לעשות דברים או לכתוב דברים שמפרקים את הזעם שאני חש לעתים. וזה מרגש, אפילו מהנה.

בניו יורק, לעומת זאת, יש הרבה יותר דמיון ביני לאחרים מבחינת העמדות שלי, או יותר נכון – מבחינת התוכן של מה שאנו רואים בעולם. הסבל הפלסטיני נראה וניכר, וכך גם אומללותן של קבוצות "מסכנות" אחרות. אבל מבחינת מבנה החוויה, הצורה שלה – אני חווה זרות שכמותה לא זכורה לי. אני מוקף טיפוסים רציונאליים מדי, חסרי תשוקה רוחנית או מטאפיזית או פוליטית – לא לגאולה ולא לקטסטרופה. בסך הכול, הם חושבים, צריך "לפתור בעיות", להריץ איזה קמפיין. את מה שהשתבש אפשר להשיב לתיקונו. הכתם בקלות יוסר מהקיר.

זה הטיפוס הליברלי הנחמד שכתבתי עליו פעם. קשה לומר עליו מלים רעות. הכתם מתקשה, מלכתחילה, להידבק. הדיבור הפוליטי פונה תמיד "החוצה" – אל הטיבטים, בעיות סביבתיות בקצות העולם, מסיבות התה – כל אלה בבחינת תמונות בתערוכה. האדם הפוליטי, הדובר והפועל, הוא אינדיבידואל חסר היסטוריה, הצופה בזירה הפוליטית מבחוץ. הוא יודע איך וכיצד נכון לפעול, כיצד מוסרי לפעול. המסורת, החטא הקדמון והתורשתי של האבות, אינם נתונים פוליטיים רלוונטיים.

וזה למרות שגם כאן (בניו יורק) אפשר לזהות את הקטסטרופה. אפשר לעקוב אחר המלחמה באפגניסטאן, המטרידה את התקשורת הליברלית הרבה פחות מזכויותיהם של חיילים הומואים, אפשר לשוטט ברגל כמה רחובות מזרחה לשכונות השחורות והנחשלות כל כך. אפשר תמיד לראות את הקטסטרופה, וגם את הפוטנציאל הגאולי לתיקונה. אבל אני מרגיש מעט בודד בפתולוגיה שלי. הם לא רואים אותה. כלומר הם רואים בעיות, אבל לא קטסטרופה, ולכן גם לא גאולה.

אני רוצה לומר שאי אפשר להגר, כי אי אפשר לברוח. כי מה שאני רוצה לברוח ממנו טבוע בי. זה לא מה שאני רואה, זה איך שאני רואה. בישראל רבים מפגינים מוזרות דומה.

4.

אני חושב שהתשוקה להגירה, הגירה כבריחה, נשענת על איזה דימוי הרמוני – הרמוניה שקיימת בברלין ובפאריס ולא בתל אביב, או כזו שהיתה קיימת פעם בתל אביב, ולא תהיה עוד (ולכן, גורסים המתגעגעים, אין מנוס מהגירה).

אז אולי הסיבה לאי–הגירות שלי היא שאין לי דימוי הרמוני. אני לא מאמין שההרמוניה קיימת או התקיימה באיזשהו מקום בעולם. רוצה לומר: היא קיימת רק על המסך. יש הרמוניה נעימה – גן עדנית ממש – בשכונות מסוימות של פאריס. אבל היא אפשרית רק בשל הקטסטרופה בשכונות אחרות. יש הרמוניה בתל אביב, בשל הקטסטרופה הידועה. הארמון של סרקוזי הוא הרמוני, ואשתו מזמרת הרמוניות, אבל הוא מגרש צוענים.

אני לא אומר שאסור ליהנות מההרמוניה, לראות גם אותה לפעמים, לחוות אותה. אבל אני חושב שהיא שקרית כאשר היא מכחישה את הקטסטרופה, כלומר כאשר היא מציגה עצמה כיציבה ונצחית. ואם היא מראה את עובדת חורבנה הבלתי-נמנע, אז היא כבר לא הרמוניה. לכן הקטסטרופה אמיתית יותר.

אלא שאי אפשר לחוות קטסטרופה, אלא אם כן אתה ממש קרבן שלה. אנשים כמוני חיים לרוב במין שלווה נעימה בסך הכל, אפילו פעילי שמאל נרדפים. רק צביעות ויומרה יתכחשו לכך. הדרך היחידה לגעת באמת, לפחות מבחינה אסתטית, היא לחורר את השלווה, להראות את שבריריותה. כמה היא בת חלוף.

גם את זה אני מוצא יותר בארץ. נגיד בשבוע שעבר, ליוויתי חבר מרחביה ועד רחוב הרכבת, במושבה הגרמנית. היה אחר צהריים קריר ולפתע, ממש לפני המסילה (שכבר איננה), ירדה עליי שלווה עולמית. אמרתי לו: “צריך לזכור כמה זה לא טריוויאלי, זה יכול להיעלם. זה ייעלם". הרי הרחוב הזה, בין המצועצעות הטמפלרית לכמה בתים ערביים ישנים, כבושים, כמעט קורס לתוך עצמו, וזה כל כך יפה ומכמיר לב. אין צורך בכובשים נוספים. אבל גם אלה עוד יבואו.

וניו יורק – האימפריה מכחישה את סופה. זה טבעה. ירושלים מראה אותו, ואת כל אלה שקדמו לו. ואני מסתכן בלומר שכך גם תל אביב, לפחות לא באזורים שעברו שיפוץ באוהאוסטי מאסיבי של "עזרה וביצרון". בטוח פתח תקוה, ארץ נוי אביונה, שכל כולה עליבות נוגעת ללב, כולל פרויקט היוקרה "כפר גנים החדשה".

כשישבתי ב”ארומה אם המושבות”, נזכרתי בנתן זך ובאנטי מחיקון. במלחמת לבנון (הראשונה) הוא כתב את זה:

"אין ברירה, מוכרחים להגיד:
גם בארץ הזאת ידענו
תקוות אחרות, לא ריאליסטיות

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

העונה היתה קרתנית, יפה ליציקת
יסודות, השערים נעולים, תחושה של בית.
מי חשב על עולם רע יותר

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

של אריק שרון והרב כהנא.
מקסים זקשנסקי הגיש סקצ'ים
ורגליים נקטעו בדרך כלל

בימים הרעים ההם
לפני הימים הרעים ממש

רק בעת הצורך ובבתי החולים הממשלתיים."

שנשאל מה מעמדם של הימים שלנו? הימים הרעים ממש ממש ממש? זה לא מאוד משנה. מה שמשנה זה שהימים היו, מהפרספקטיבה הנכונה, תמיד רעים. מה אפשר לצפות מגזע גאון ואכזר של פליטים עלובים? שיצרו מיליון פליטים חדשים? לא רוצה להתגעגע לאיזו אחדות הרמונית מדומיינת: לא בשנות החמישים, ולא השישים ואפילו לא התשעים. מעולם לא היה פה הרמוני וגם לא יהיה, אלא אם כן אתם מעדיפים כוס קאווה (או מיץ פז) על המיץ המר, המעורר.

ואם לא היה פה הרמוני, ייתכן שהאשמה היא בנו. איננו מוכשרים להרמוניה. זה חטאנו הקדמון.

אבל אולי זה רק אצלי (וזו, אגב, האפשרות המפחידה באמת).

לידיעת השמאל-מודרנים: היופי כבר כאן

איתמר טהרלב

פעיל שמאל ותיק סיפר לי לפני כחודש כמה בעייתי לארגן סמינרים של "שמאל", כאשר הצד הישראלי ברובו צמחוני בעוד שהצד הפלסטיני איננו כזה. תמונת התשליל נוגעת להיבטים נוספים, ביניהם: עישון סיגריות, יחס  לדת, לבוש ותספורת וסוג גבריות.

בהכללה סוציולוגית גסה, בין הירדן לים, רוב החיים בו- היהודים הנוצרים והמוסלמים- אינם צמחוניים, הינם מעשנים אקטיביים ופסיביים, מסורתיים לא חילוניים (למשל לא יאכלו חזיר), דומים מאוד פיזית והתנהגותית, ולא מצביעי שמאל.

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם. מפגשים אלו יכולים להצטייר כמעשה דתי, במובן הדתי המערבי-נוצרי: מעין חוב לדת שצריך לפרוע.

במחנה קלנדיה שומעים אייל גולן 

 השמאל-מודרני הישראלי מתקרב לפלסטינים ומנסה לייצר התחברות וחתירה למגע עימם במפגשי השלום. אלו מפגשים שאמורים לכאורה לאתגר את התפיסה הקיימת, המנסה להפריד בין ישראלים לערבים. אך באותו הזמן, השמאל-מודרני יטהר את המרחב והפועלים בו דרך החלוקה של מערביים ומזרחיים. כך מעולם לא תישָּׁמַע מוזיקה מזרחית בשיח ג'ראח או במועדון "הקצה". כאשר אגיע ביום חמישי לאותו מועדון "הקצה", יעירו לי למה התלבשתי כמו "ערס"(כך קרה), אבל השמאל-מודרנים יחפשו במקביל להוסיף חברים פלסטינים מזרחים בפייסבוק, כי ככה עושים מודרנים: "לאהוב ערבים ולשנוא מזרחים" או במילים אחרות "לאהוב מזרחים ולשנוא מזרחים", בדיוק באותו זמן.

גם מזרחים שפעילים בהפגנות שמאלניות תמיד יטשטשו את הזהות שלהם בשביל לא לבלבל את המודרנה הפושה בשמאל: הם יגדלו ראסטות, יעשו תספורות של חצי קרחת, ילבשו מכנסיים קצרים, ירכיבו משקפיים גדולות ועוד כל מיני דברים בשביל לא להיות דומים בטעות לפלסטיני הממוצע וכך ליצור בלבול מתבקש בסדר.

ברונו לאטור, אולי גדול האנתרופולוגים החיים כיום, מדבר על המודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שמעמיד פנים שאינו יודע על כך.

במכונית עם מודל ישראלי עברנו את המחסום מתוככי הממלכה-ספק גטו לבית לחם, אני ושני חברים ערבים ישראליים, שהם גם חבריי לעבודה, בדרך למפגש מאורגן ומאושר (מול כוחות הביטחון יש לחתום על טופס ויתור) על ידי עמותת המפגש הבין דתי. בעמותות רבות למען השלום רוב המשתתפים הינם מהשמאל החילוני הלבן, אך בעמותה הזו לא כך הדבר. אולי מאחר וזו עמותה ענייה שעניינה דיבור דתי נמצאים בה בעיקר מזרחים. אם כבר ישנם אשכנזים הם לרוב דתיים (או דתיים לשעבר ולפיכך אינם חלק הכרחי מההגמוניה הישראלית מודרנית, בדומה למזרחים). אני מודה שחששתי בתחילה, אך לאחר שהגענו הבנתי שמראי החיצוני, סגנון לבושי והערבית הסבירה שלי (Thanks Mom and Dad!) מייצרים תחושת נוחות ומקומיות שמשתלטת עליך כאילו אתה ממש חלק מהסדר של הדברים.

 מה שלא עוזר לי ולחבריי בכניסה למועדונים בשטחי 48' המולבנים הוא יתרון חברתי עצום בשטחי 67'. "בשטחי 67' למראה ולאופי שלנו יש ערך", כך הסברתי לחבר ערבי-יהודי קרוב מהשכונה שהצביע בבחירות האחרונות לליברמן. בשטחי 67', מזרחים נחווים על ידי פלסטינים בתור "ערבים על חצי קלאצ'" שרק טכנית רובם עדיין אינם דוברי ערבית באופן מלא. גם אם אינם מלהטטים בערבית, הם עדיין מפורשים כערבים פוטנציאלים וכך מוזמנים אינספור פעמים, בסבלנות עקשנית, לחזור ולדבר ערבית ובעצם לחזור ולדבר עם הוריהם, סבתותיהם ועם עצמם. אולי בשונה מחוויות של אשכנזים עם ערבית, מזרחים, אם כבר, לומדים ערבית גם בשביל לדבר טוב יותר עם משפחתם ולא בהכרח בגלל פוליטיקה או על פוליטיקה. ובאמת, מאז שהתחלתי (או חזרתי) לדבר ערבית עם הוריי זכור לי שמשהו לא מוסבר באווירה ובתקשורת בינינו התחיל להשתנות.

 אם להרחיב על הנקודה המזרחית שמדוברת לעיתים בבלוג, טרם הציונות יהודי האסלאם בעיקר היו לא מודרניים במונחיו של לאטור, שכן הם לא עסקו בהפרדה בין צרפתיות לערביות או בין דת לחילון. הם היו הכול ביחד: ערבים-צרפתים, מסורתיים וכו. יהודי ארצות האסלאם, שהגיעו ברובם יותר משכילים ואף "מערביים" יותר מיהודי מזרח אירופה, במקביל להיותם מסורתיים וערביים יותר, "טוהרו" על ידי המדינה המודרנית הישראלית ממאפייניהם החזקים והמבלבלים. "גם ערבי וגם מערבי, גם חילוני וגם דתי" היה כנראה יותר מדיי בשביל המודרניסטים ממזרח אירופה. עזיזה כזום (וגם ברוך קימרלינג, אללה ירחמו) עושים מהטענה הזו דברים מעניינים נוספים.

במקביל לטיהורים שהופעלו על מזרחים, המדינה המודרנית הכליאה אותם  לערביות פלסטינית מבחינה מעמדית (אפילו היום, באגד ירושלים, ישנם נהגים פלסטינים ויהודים מזרחים עם אותו צווארון כחול, נסו את קו 19 או את שוק המוניות בירושלים), תוך שהיא מתכחשת במודרניות מרהיבה לכל המהלכים שעוצבו על ידה.

פעם היו איכרים בפולין, היום עושים לנו דאווינים של מודרנים 

אולי המעניין מכל הוא שמדינת ישראל במובן מסוים מיזרחה את כולם (מזרחים ואשכנזים) שלא בכוונה, או כי "מעולם בעצם לא היינו מודרניים לפי לאטור". פה טמון יופי מסוים: כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, כינוס רוב מזרחי באוכלוסייה, תרבות מזרחית דתית-יהדות, ומגורים פיזיים במזרח התיכון, שהוא כאמור מאוד מאוד מזרחי. זאת אומרת שהציונות טיהרה את יהודיה, תוך שיפוי כלכלי לחלק מסוים אך גם מחקה את היידיש, הערבית, הספרדית, הצרפתית ומקביל הכליאה אותנו למציאות מזרחית (ולנו יש פלאפל) ומודרנית.

במקביל לעובדה שהציונות יצרה ליהודים סיטואציה מזרחית אירונית וצפופה, אליה המונים מתכחשים או מתנגדים בחירוף, במציאות הלא מודרנית מוגברים עוד ועוד חיבורים והכלאות "זרות" למודרנה. למרות התאווה לטיהור וניקיון, המציאות עצמה תמיד היברידית וכך, אני מכיר ערבי ישראלי שרכש דירה בכפר אלעיזרייה (שטח B )הסמוך למעלה אדומים וקיבל אישור לגור שם לאחר שהוכר כמתנחל בבית משפט ישראלי, לאור התקדימים של האזרחים היהודיים של זמן 67'.

פלסטינים כיום מתגוררים בפסגת זאב, גילה, גבעה צרפתית ומעלה אדומים (וכמובן חיפה, לוד, עכו רמלה) ולומדים במכללת אריאל. הילדים ההיברידיים של ההכלאות בשטח ממשיכים להגיח בדמות בנות יהודיות שרוצות לשכב עם ערבים ואפילו שיר עם כמה גרסאות על העניין, או מזרחים ופלסטינים שעוברים מסיבות גיבוש בבתי הכלא בישראל לעבירות קלות, בבתי החולים, בסופרים של רמי לוי עם מוזיקה מזרחית ברקע, אירועים מזרחיים כמו חתונה ביפו חיפה וירושלים (אף פעם לא בתל אביב שהיא מקדש מודרני), או סתם שותפים לעבודה במהלך שכנראה יגדל עד שלבסוף מתפרצים, יוצאים מאחורי הקלעים ומאיימים על החוקה המודרנית עצמה, וזו קורסת ולנו נהיה יותר קשה להסביר מה קורה פה. 

המשך קיומו של השמאל-מודרניזם, הפועל כמטהר אוויר בישראל, מוטל בספק מכמה בחינות:

השמאל-מודרני, אם יפעל לתיקון מעמדי כלל-חברתי, יבטל את מקורות הכוח שלו. למשל, הוא יכול בקלות יחסית, באמצעות קשריו, לפעול לביטול המבחן הפסיכומטרי הטאוטולוגי הפוגע בשכבות החלשות ובמצוינות הצמאה למגוון, אך אז הפריוילגיה שאיפשרה לו לטהר, להפריד ולסדר תפגע, כי  גילמן ייכבש על ידי "ברברים" והוא ייעלם כולו.

 או, שלא יפעל לתיקון מעמדי כמו תמיד, אך אז הוא לא בדיוק שמאל, אלא שלוחה של המודרניזם שסופו להיבלע.

לחלופין, נאמר ויהיה שלום. אז תתקיים "ערביזציה של המרחב", תהיה חלפנות תרבותית בין מזרחים למזרחים וירידת מחסומים תרתי משמע. יהיה קשה לדמיין פה מערב מודרני, מונוליתי, חילוני ולבן, שמהווה את צינורות ההזנה של פעולת השמאל המודרניסטי.

לכן אולי נראה כי השמאל המודרני בישראל בעיקר מושך זמן בין הפגנה להפגנה (או בין הלוויה להלוויה) כדי ליהנות, במקביל להיראות סובל וצודק, להנפיק דרכונים, להפוך להיפסטר ולהיות בברלין כמה שיוכל, על חשבון השיטה המודרנית שמסדרת לו את החיים ומכערת את כל השאר.

גם בלי "שלום" העלייה של המזרח כבר מתרחשת על רקע עליית המוזיקה המזרחית ובדמות ברואים היברידיים מגניבים של המציאות ה לעולם-לא-מודרנית. לפחות בירושלים, בפלאפונים של ערבים יש מוזיקה מזרחית בצלצול השיחה, רצון לגור איתנו בעיר אחת ואין סוף חוגים ללימוד ערבית מדוברת למתחילים. זה מזכיר לי את  דבריו של תום שגב מלפני שנה, שמדובר בכלל בתהליך עולמי שכן "האדם הלבן מאבד את השליטה על ההיסטוריה האנושית", או בהשאלה- על ניסוח המודרניות, וכך הוא חוזר סופסוף להיות אדם חי.

 כאמור, גם אם לא יהיה "שלום", הקשר למזרח יוסיף להתחזק, הרי שמזרחים וערבים יחזקו את הקשרים בשקט, מתחת לפני השטח, למרות הטיהורים ( למשל  וגם.)

 קובי פרץ. דו קיום לא מודני

מה יעשה אז השמאל המודרני? האם ייאלץ למצוא לעצמו מתנ"ס פעילויות אחר שבו ימשיך לדבר מול המראה? יעבור לקדימה? ישכפל את עצמו בעוד מפלגת שמאל חדשה?

בישראל נראה שתהליך קריסת הדיכוטומיות והמודרניות מואץ יותר, בשל התנאים הייחודיים של גלי היופי ההיברידיים המאיימים לפרוץ, ואולי כבר לא ניתנים לעצירה.

 כך גם האלימות, החזירות הקפיטליסטית והפשיזם הגואים בחברה הישראלית כיום הם תוצאה ישירה של מודרניזם יתר, דרך הפרדה שהשמאל המודרניסטי "החברתי" מקיים ומוביל בקנאות בין מזרח למזרח, אז נוצר וואקום שבו משגשגת האלימות. כי במציאות אי אפשר להיות גם שמאל וגם מודרניסט, דבר שפועל לבסוף נגד החברה.

ואולי, בעומק הקיום, השמאל הישראלי המודרני מודע לפרדוקסים הללו מקיים ומפעיל את החוקה המודרנית הפועלת לטובתו ולרעת כולם כפרקטיקת שליטה. השמאל המודרני בישראל הוא באופן אירוני חזית הקולוניאליזם המערבי שכן הוא מונע בלהיטות יתר "מהשמאל האמיתי" להתרחש ולהתחבר, דרך הטיהורים הקפדניים שהוא מבצע כל הזמן, בין מזרח למזרח שהוזכרו. לכן עיקר המאמצים של השמאל הזה כיום אינם להשגת שלום, אלא לקידום פרויקט הטיהור הקולוסאלי שמבטיח, בינתיים, את קיומו  העשיר והנפסד, שמירת ערך הנדל"ן בקווי 48', את טיסותיו לחו"ל בקיץ "לשיחות שלום" ועבודות בעמותות נקיות למען ה(ת)שלום. זהו אותו פרויקט טיהור שיחני וממשי המפריד בין יהודים וערבים או בין מזרחים למזרחים, בין רציונאליות ומסורת, בין חרדים לסטודנטים, בין הומואים לסטרייטים.

 

 

 חלום השלום, של "מזרח תיכון חדש" הוא בסופו של דבר חלום קפיטליסטי, או שאולי בעצם לא היה יכול להיות מעולם אחרת, שהרציונאליות מסדירה אותו: כסף זר, מוח יהודי (מערבי) ידיים מזרחיות. הפרויקט הזה קשור בהשתקה והדחקה אדירה של ההיברידיות של המציאות העזה המאיימת לבלוע את כל הדיכוטומיות המוצגות ושתביך את הסדר הכלכלי הנוח של מוזמני עמותת כנס דה מארקר. לכן, כל ניסיון לבחון מחדש את שורשי הסדר המודרני יתקל באלימות, המבקשת לשמר את הסדר הקיים באמצעות הגדלת הפער בין הפרדיגמה והמציאות החריפה.

דומה שבפני השמאל המודרני שתי אפשרויות מבחינתו: או שיצטרך להוציא עצמו מהסדר השמאלי של הדברים או שיוותר על השאיפה האנוכית למודרניזם ויצטרף למציאות. אולי כמו ששלי יחימוביץ הפגינה חוסר מודרניות כשאמרה פעם בכתבה בעיתון "הארץ" טרם כניסתה לפוליטיקה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אבל שונאת מזרחים" (ופה אולי צריך בזהירות לאמץ עמדה פוסט מפלגתית, לא מודרנית, או שבטית). זאת, בשונה מתנועת השמאל הלאומי, המודרני אולי גם כן, שהתחיל לדבר על מזרחים רק אחרי שהצהיר שהוא "לא אוהב ערבים".

 כמו שלי יחימוביץ', ג'מאל זחאלקה יוצא גם כן לא מודרני, באופן מעניין בדרך שבה מדבר על יהודים מזרחים (תראו מדקה 2:30):

במפגש האחרון בבית לחם היינו רוב מזרחי. אפשר לחשוב שהמודרניות השמאלית כבר מתאיידת, נעלמת והפכת להיות קול שקוף ומארגן המדבר מתוך ארגונים, דרכונים זרים, סטאטוסים, חו"ל ועמותות עם ראשי תיבות בלטינית. השמאל המודרני, או המודרניזם עם זרועו השמאלית, הופך לרוח וצלצולי מטבעות מתוך המכונה נטולת עשן הסיגריות ונטולת המוזיקה המזרחית, אך הלעולם "מודרנית".

איתמר.

המטרה הבאה של ברק

מה יש לומר? יש ימים שבהם הכותרת הראשית של ידיעות ומעריב ממלאת אותך אושר. למשל היום. ולא שזה כל כך ברור שהפושע גלנט לא יהיה רמטכ"ל. די סביר שהוא כן יהיה. ובכל זאת – את הנעשה אין להשיב. בראש צבאנו צפוי לעמוד מאפיונר, ביריון, לפי כל סוג של מערכת ערכים. לא בראש משרד הפנים, ואפילו לא בראש משרד החוץ: בראש הצבא, קודש הקודשים, שמורת הטבע, כותל המזרח וכו'. הוא כבר אורז את המזוודות, ובקרוב ייסע לאושוויץ, שם יצטלם בתנוחה של הילד עם הידיים המורמות, אבל הפעם עם יד אחת על הקת של האקדח.

התנועה למען זכויות האקטיביסט (והאדם)

יותם פלדמן

התפתחות התנועה לזכויות אזרח אדם בישראל היתה עניין די מרכזי בילדותי. כבן לאחד מאבותיה של  תנועה זו, גיליתי עניין די פעיל בטכניקות עינויים של השב"כ כמו גם במסלוליהם המסתוריים של כדורי גומי תועים שהתעקשו לעלות מעלה-מעלה אל האיברים החיוניים במקום להישאר בגובה הגפיים שאותם נועדו לרוצץ. אפילו החלפתי כמה מכתבים עם מרדכי ואנונו בשנות המאסר הראשונות שלו. כשביקשתי להקריא את אחד המכתבים בכיתה בשיעור "אקטואליה", הטיל על כך המורה לחקלאות וטו גורף. הוא דרש דרש לעיין בעצמו בתוכן האיגרת (שכבר עברה, מן הסתם, עשרות עיניים בוחנות של השב"כ קודם לכן), לפני שחברי לכיתה ייחשפו לה.

אך הביטויים הברורים יותר לצמיחת קהילת זכויות האדם בישראל, התגלמו במציאות החומרית של חיי. בשנות השמונים והתשעים, לא רק שצמחה קהילה של זכויות אדם, אלא שגם חבריה החלו להתפרנס מכך באופן סביר ומעלה. מכונית הסובארו הלעוסה-מהוהה של אבא שלי, הפכה לפז'ו, הפז'ו להונדה, וההונדה ל-BMW. כך גם הדירה השכורה ביפו שקודם לג'נטריפיקציה היתה לבית די מרווח בתל אביב (בו אני מתגורר כיום). אין ספק שקבוצה נאיבית יחסית ומחויבת באופן אותנטי לעקרונות של צדק ודמוקרטיה, החלה לראות גם תמורה כספית ליגיעתה.

כשהגיעה העת לפרנס את עצמי, פניתי גם כן לתחומים שמקושרים באופן כזה או אחר למצב הדמוקרטיה הישראלית. כתבות ותחקירים שכתבתי ב"הארץ" עסקו בתחום שאפשר להגדירו בהכללה כזכויות אדם, והעניקו לי עיסוק מהנה ומשכורת לא-רעה. אז התחלתי להבין גם שיש דבר מה בלתי הפיך בהשתייכות לקהילה זו. נדמה היה לי כי מי שקשר את גורלו – כתוצאה מייחוס משפחתי או החלטה פרטית – בגורל הארגונים הבלתי ממשלתיים בישראל  הבטיח לעצמו פרנסה, ולו מינימאלית, אך לפחות מספקת, למשך לרוב חיי הבוגרים.

בשנים האחרונות גיליתי שהמקרה של משפחתי ושלי עצמי אינו לגמרי יוצא דופן.  עובדה ידועה אך לא מאוד מדוברת היא שחלק ניכר מאוד מפעילי השמאל בתל-אביב מתפרנסים בצורות שונות מענף זכויות האדם. רבים מבין הפעילים הבולטים ולעתים הקולניים ביותר בהפגנות,  הם דוברים בשכר, אנשי יחסי ציבור, מפיקים ורכזים וכמובן עורכי דין שעומדים בראש הפירימידה של ארגונים אלה. מדובר במצב מבלבל למדי, שכן בעומדך בהפגנה, או אפילו בשעת שיחת חולין לא ברור אם האדם שלצידך מביע את דעותיו כתוצאה מהתגייסות פנימית או כחלק בלתי נפרד מהמשרה שלו, כמו הטלפון החכם, רשימת התפוצה לקומוניקטים או חשבון הטוויטר הארגוני.

פרויקט democra-T. זכויות האדם וההיפסטר. תצלום: גוני ריסקין

אני די משוכנע – גם אם אין לי הוכחות לכך – שכמה ממכרי שמזוהים עם מאבקים פוליטיים שמאלניים – מקבלים תשלום כדוברים או יחצ"נים של ארגון כלשהו. כפי שכתב יצחק לאור, כמה מארגוני השמאל שמובילים את קמפיין זכויות האדם נשענים על יותר פעילים בתשלום מאשר מתנדבים. אם ניקח בחשבון את אלה שמתפרנסים בעקיפין מארגוני זכויות האדם: עיתונאים שמתבססים על עבודתם, סטודנטים מתקדמים שכותבים על "המצב" ועוד, נקיף את רוב השמאל הרדיקאלי בתל-אביב. מכאן שלולא שפע היוזמות הניאו-קולניאליות של האיחוד האירופי לפתרון סכסוכים, שמירה על זכויות אדם וכינון ממשל תקין, סביר שלא מעט ממכרי היו מוצאים עצמם נטולי פרנסה.

כאן טמון אולי אחד המניעים האותנטיים יותר שהביא אנשים למחות על מצב הדמוקרטיה. הדרישה לחקירת מקורות המימון של  ארגוני זכויות אדם, והאיום המקופל בתוכה לגדוע את קווי האספקה שלהם דורך על נקודה רגישה במיוחד. עניין טורדני הרבה יותר מרצף האירועים עליהם היה אפשר לקרוא בעמודים השכוחים של עיתוני הימים שקדמו להפגנה: חיסולים מהאוויר בעזה, הוצאות להורג במחסום בקעות ובחדרי שינה בדרום הגדה המערבית. האיום להפסיק את המימון האירופי לארגוני זכויות אדם, עשוי לאיין באופן בלתי-הפיך את הבסיס החומרי לקיומם של כמה אלפי אנשים בתל אביב.

איום זה חושף את היסוד החומרי השברירי של קבוצה זו. דורות קודמים של אנשי שמאל ראדיקלים ידעו לדאוג לעצמם. חוגים קומוניסטים שהתגוררו בירושלים השכילו להשתלב בעסקי המשפט האזרחי והנדל"ן המניב, ולהמיר את כנסי רק"ח בכנס דה-מרקר. הדור הנוכחי של השמאלנים, לעומת זאת – זה שגילו נע כיום בין 30 ל-40 – הימר בטעות על זכויות אדם.

כמובן שאין שום דבר שלילי במאבק של חברים בקבוצה על זכותם להתקיים בכבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. אני אומר זאת ללא טיפת ציניות, שכן ידוע לי כי רבים מהמועסקים בתחום זה, מתקיימים ממנו רק בקושי, ולכן האיום עליהם הוא מוחשי ביותר. יחד עם זאת, אם זה נושא המאבק האמיתי הרי דרושה מידע של שקיפות וגילוי נאות על מטרותיו – לא למען זכויות אדם, אלא למען זכויותיהם של העוסקים בזכויות אדם.

שאלה חשובה יותר היא המחיר של המצב יוצא הדופן בישראל – שדירה פוליטית ראדיקלית שמבוססת במידה לא מבוטלת כלל על מועסקים בשכר. לכאורה, מדובר בפתרון לא רק בכלל – במקום ששמאלנים יבלו את הבקרים בעבודה חסרת משמעות בקופירייטינג, ואת הערבים בהפגנות, הם יכולים להשתכר ממה שמעניין אותם ולעסוק בכך כל העת. אך בפועל, נדמה לי שלאותם ארגונים קוד גנטי עצמאי כמעט, שמשפיע על עובדיהם לא פחות מכפי שהם משפיעים עליו.

"המאבק על הדמוקרטיה" היא דוגמה לא-רעה לכך. לא רק משום שהתובעים את הדמוקרטיה נאבקים, לפחות במידה-מה, גם על קיומם העצמי, אלא גם כי התביעה מקפלת בתוכה פיסה של בלבול ושל עליבות פוליטית. קהל היעד המיידי של הפנייה להצלת הדמוקרטיה הוא השלטון עצמו. הוא מתבקש להושיט יד מלטפת וסלחנית יותר למתנגדיו, לא לחקור אותם או להטיל עליהם סנקציות משפטיות מרחיקות לכת. במקרה הגרוע יותר, קהל היעד נמצא מחוץ לישראל, במדינות אירופה. משלמי מסים בגרמניה, צרפת ואנגליה שמביטים מפעם לפעם על המתארע בישראל, כעל קברט אבסורד בניחוחות שום וזעתר, יכולים להניד ראשם בטירדה ולהגיש את צרור האירו מהקרן הבאה בתור לשימור פני הדמוקרטיה. כך או כך, הפנייה אינה למי שחש כי אינו מיוצג על ידי השלטון והיה רוצה לשבור אותו לו היה מוצא את השותפים המתאימים.

פנייה זו אל השלטון ואל "העולם" אינה שונה במיוחד מזו שבוקעת מדו"חות על מצב זכויות האדם בשטחים. אלה פונים בראש ובראשונה לצה"ל (שקציניו הנוכחיים קוראים אותו בעיון) או לקהילה הבינלאומית, אך בכל מקרה לא לפלסטינים שהרי יודעים כבר שמצבם די על-הפנים.

אך לא רק קהל היעד של הפנייה מושפע מזהותם של ארגוני זכויות האדם שעומדים מאחורי הקמפיין הנוכחי. תוכן הפנייה כתובה אף הוא בשפתם של ארגונים אלה, שהיא בראש ובראשונה משפטית. הדרך לדבר על זכויות אדם, בישראל כמו בכל מקום אחר, עוברת דרך מטחנת המושגים של עקרונות המשפט הבינלאומי. זו קוצצת  דק דק את העקרונות הפוליטיים והמוסריים שאולי עומדים בבסיס התשוקה הראשונית להתנגד ומתאימה אותה לסטנדרטים של משפט בינלאומי וחוקתי. בדו"חות על זכויות אדם בישראל נגלה בדרך כלל שאם קורה דבר לא טוב הוא בוודאי קשור בירידת קרנו של עקרון משפטי כלשהו או, אבוי, במצבה הסופני של הדמוקרטיה עצמה.

אבל מה, הבעיה היא שמעולם לא היתה יותר דמוקרטיה בישראל.  בהיעדר שינוי מגמה, נדמה לי שישראל של 2021 תהיה דמוקרטית יותר מישראל של 2010. אבל כדי להבין זאת, צריך להבין מה זו דמוקרטיה.

המוסדות שהוקמו בישראל בשנים האחרונת כדי לחזק את האחיזה בשטחים הפלסטיניים מתבססים באופן אותנטי על כללי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, ועל עקרונות הדמוקרטיה. אין עוד מדינה שבה בית המשפט העליון מעורב בכל תו ותג של מיזם צבאי לאומי כמו חומת ההפרדה, במעט מדינות יש יועצים משפטיים שמלווים את חיל האוויר לפני שהוא מפציץ מטרות, בזמן שהוא עושה כן ואף לאחר מכן, הפרקליטות בישראל חזקה וכך גם המשטרה ומערכת המשפט – כשהן מטפלות בפוליטיקאים וגם באנרכיסטים. בנייה של חומה בלב אדמות פלסטיניות או מחיקת שכונת מגורים בביירות בלחיצת כפתור, אינן פרברסיה של הדמוקרטיה או סטייה ממנה, זו ההתגלמות העכשווית והמשוכללת ביותר של שלטון העם.

בית המשפט העליון או הייעוץ המשפטי לצבא אינם רק עטיפה פרחונית וקלילה לפעולות מדינתיות אנטי-דמוקרטיות, הם מוסדות דמוקרטיים שמצליחים פעם אחר פעם לעמוד במבחני מציאות מפרכים. הקהילה שמגדירה את מבנה הדמוקרטיה של ימינו – בין אם היא נמצאת במחלקה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, בבית המשפט העליון האמריקאי או בבית הדין האירופי לזכויות אדם – נושאת אליהם לא פעם עיניים מקנאות ומשתאות על מידת הצלחתם ומידת התפתחותם.

אפילו פתרונות חדשים וראדיקליים יחסית, כמו שלילת אזרחות, אינם בהכרח אנטי-דמוקרטים, אפשר לחשוב עליהם כפיתוח של הדמוקרטיה, לפחות כל עוד יש למי שנשללה אזרחותו אפשרות לקבל אזרחות אחרת. בעוד שהחזקה אזרחות כלשהי היא זכות שמורה, אין בעייה עקרונית לשלול באופן מנומק את אזרחותו של אדם במדינה מסוימת.

שכן דמוקרטיה אינה מושג אידאלי, מושא שמימי ובלתי-מושג לעולם. הדמוקרטיה היא הדמוקרטיה האקטואלית, כפי שהיא מתנהלת במדינות שאנו מדברים עליהן כדמוקרטיות. בבדיקה השוואתית, קשה לומר שהמתרחש בישראל שונה מאוד מהמתרחש בגרמניה או בצרפת, שם פעילים פוליטיים מוחזקים במעצרי מנע למשך חודשים, או בארה"ב שמענה חשודים באמצעות קבלני משנה במדינות עולם שני ושלישי. על רקע זה שקשה עוד יותר להבין מדוע שארגונים ישראלים יביאו להקמת שלטון מוצלח יותר מזה שמתקיים במדינות שמממנות את אותם הארגונים.

במצב זה, נדמה שאפשר אולי להניח לתשוקה להגדיר את השלטון, ולהתמקד בפעולות שהוא עושה ובהשפעתן על המציאות. אפשר גם לוותר על הפנייה אל השלטון עצמו או אל קהל בינלאומי. בהיעדרם קל יהיה יותר לראות את הרבים שרואים עצמם כניגוד מוחלט של השלטון. אלה שאין בגופן עצם אחת ממנו, שנואשו מזמן מהפנייה אליו ומהציפייה שישנה את עצמו.

 

פלפלים צהובים, בדואים עם צו פינוי

 לפני שנתיים, אבא שלי נקבר בערבה, בבית קברות עם שלושה קברים ליד ספיר, היישוב שבו גרה המשפחה שלי כשהייתי ילד. כשהייתי בן 15 עזבנו את הערבה ועברנו לבאר שבע. אחרי האירוע המוחי שאבא שלי עבר לא יכולנו לחיות שם יותר. מאז, ועד ההלוויה, כמעט לא הייתי שם.

לפני כמה ימים, כשחשבתי בפעם המי יודע כמה על האפשרות לחיות מחוץ לישראל, אמרתי לעצמי פתאום שבעצם לא ממש גדלתי בישראל. אם לצירוף מחוז מרוחק או אזור ספר יש משמעות בישראל, הערבה היא אולי המקום היחיד שראוי לכינוי הזה: לא כל כך מבחינה חברתית (האוכלוסייה של המושבים שם היא מבוססת למדי), אלא פשוט מהבחינה הגיאוגרפית, שמכתיבה גם ריחוק מנטלי ואוטיזם מסוים. כל מה שמצפון לדימונה נקרא אצלנו "הצפון", והאבחנה בין נהרייה לתל אביב היתה מבחינתי די מטושטשת. בטלוויזיה קלטנו לפעמים רק את ירדן. למעשה, הזדהיתי יותר עם בית המלוכה ההאשמי מאשר עם ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר.

עכשיו, כשבתקשורת מדברים שוב על מלחמת המפרץ, אני נזכר שאז ב-91' הסקאדים היו מבחינתנו שמועה רחוקה. הצבא חילק מסיכות, אבל לפחות אצלי במשפחה לא לבשנו אותן אפילו פעם אחת. גם לחוויות אחרות שאיתן חיים בישראל, כמו עולים מרוסיה או פיגועים, היינו חשופים במידה די מינימלית שם במדבר. הדבר הכי קרוב לפיגוע היה מה שקראו "חדירות מירדן" – ואז הילדים ממושב פארן לא היו מגיעים לבית ספר, כי כביש הערבה היה חסום. והיו כמובן שטפונות שחסמו את הכביש, ופעם אחת התהפכה משאית עם ברום ליד עידן. סגרו אותנו בבית ספר מחשש שענן הגז יגיע, ועמדנו ליד החלון בתקווה כמוסה שהענן יתקרב ויחנוק אותנו. ובשמים היה תלוי בלון ענק של המודיעין, שהיינו רואים בשקיעה בתור כתם ליד האופק.

זה היה עולם די שונה. אם לישראל היו קולוניות, אבל קולוניות ממש, נגיד באפריקה או באוסטרליה, קרוב לוודאי שהן היו נראות בערך כמו הערבה: מין שלוחה של ארץ האם הציונית במרחב זר, עם מחנות צבאיים וילדים בכיתה ה' שרוכבים על טרקטורונים. הערבה היא לא עמק יזרעאל: אמנם היו שם לא מעט חקלאים צרובי שמש שאימצו לעצמם מין מראה שורשי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לטעון שיש איזה קשר היסטורי הדוק בינך לבין האדמה שעליה אתה יושב. אולי חוץ מאבא שלי, שניסה מדי פעם לחדש את הפולחן של האלות האדומיות עתר ואלת – פרויקט שלא התקבל בהתלהבות יתרה ביישוב שבו גרנו. אבל בשביל לטעון לקשר כזה היה צורך בהרבה דמיון רומנטי, שחסר לרוב החקלאים שם, אלה שהתעניינו בעיקר בצבירת פועלים תאילנדים והתעשרות ממכירת פלפלים צהובים.

ובכל זאת, רחוקים ואקזוטיים ככל שיהיו, היישובים בערבה הם בסופו של דבר פרויקט שהונדס ותוקצב היטב ממשרדים של החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית ושל משרד הפנים והביטחון בירושלים ובתל אביב. וגם אם מאז הפלייסטוקן, האזור הזה אף פעם לא היה מיושב בצפיפות (אני מניח שב-48' היו בו הרבה פחות תושבים מאשר בכפר סומייל, למשל), ברור שגם בו חיו אנשים שלא חיים שם היום. או במלים אחרות: היו בו בדואים, ועכשיו כבר אין. ובעצם יש, משפחה אחת, המשפחה של עלי עיד אל-עמרני, שיושבת בכמה אוהלים ליד עין חצבה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא של הפוסט הזה.

כמה שבועות אחרי שאבא שלי נקבר, הגיע אליי באימייל מין עלון, "משולחן המועצה", שנכתב על ידי ראש המועצה ומופץ בין תושבי היישובים באזור. בין הדיווחים המצחיקים על "מעשה ונדליזם חמור של השחתת תמונת נשיא המדינה שמעון פרס" בבית הספר, ועל אירוח "ברוב פאר והדר" של אותו נשיא המדינה (שהגיע לערבה לראשונה מאז 1984), הופיע התיאור התמציתי שלהלן:

בדואים – קיימנו סידרת דיונים, על מנת לנסות ולגבש פיתרון הולם להתיישבות הבדואים מול עין חצבה. במסגרת הפגישות הרבות נפגשנו, גיל סלוין ואני עם דודיק שושני, שעסק רבות בנושא מטעמו של אריאל שרון וטיפל בזמנו בהצלחה בכל הקשור לפנוי ישובים והקמתם מחדש באזור תל מלחתה (בסיס נבטים).  ברגע שנקיים דיון מכריע, אדאג לעדכן אתכם על מנת שתוכלו להיות מעורבים.

 *

ילד בדואי במדבר יהודה. נטמעו בבית הספר האזורי

 בכמה וכמה אופנים, הבדואים מילאו תפקיד די משמעותי בחיים של המשפחה שלי. היינו נוסעים למאהל של עלי פעם בכמה חודשים. מכביש הערבה פונים מערבה בדרך עפר עד שמגיעים לאוהלים שלהם. שם, בין גרוטאות של מכוניות, רבצו כמה עשרות גמלים, ומאחורי גדרות מאולתרות גם כבשים ועזים. תמיד אמרו שהמשפחה של עלי חיה עדיין כמו "בדואים אמיתיים", רק מהצאן והגמלים, ולא כמו הבדואים ליד דימונה ובאר שבע שחיים מחקלאות ומכל מיני עבודות. אחרי שהיינו יורדים מהאוטו, אמא שלי ניגשה אל פריגה באוהל של הנשים, ואבא שלי ואנחנו לאוהל של הגברים. שם היינו יושבים לכמה שעות, שותקים חלק גדול מהזמן. לפעמים היינו משאילים עז לכמה חודשים, למטרות שתקצר היריעה מלפרט כאן.

תמיד קיבלו אותנו במאור פנים, אם כי אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה של המפגשים האלה; בסופו של דבר היתה שם לא מעט מבוכה. פעם אחת באנו בטעות בעיד אל-פיטר, ואם אינני טועה, הם שחטו טלה. זה היה לא נעים, כאילו באמצע הארוחה של פסח תיפתח הדלת ויגיע בלי הודעה מוקדמת איזה נודניק לא קרוא עם כל המשפחה שלו. ובכל זאת הם צירפו אותנו לארוחה. כולם אכלו בשתיקה את הבשר החם, המבושל כמעט בלי מלח.

היו שם עלי אל-עמרני עצמו, שכבר היה זקן למדי. והיו סולימאן ומוחמד, הבנים, וזיד, וחאמד (כמה מהם מתוארים בפוסט הזה בבלוג של נעם איתן – שחי תקופה כלשהי עם המשפחה של עלי, ובינתיים הפך כנראה לחסיד ברסלב). והיו עוד כל מיני קרובי משפחה אחרים שאת חלקם לא הכרנו, ואת חלקם הכרנו כי אמא שלי היתה במשך כמה שנים מורה אחראית על כיתת הילדים הבדואים בבית הספר האזורי. בכיתה הזאת למדו כמה ילדים בדואים בגילאים שונים – האחים חאלד וסברי, ומזייד (שאחר כך הפסיק ללכת לבית ספר והסתובב עם הגמלים, ובסופו של דבר נהיה כנראה שומר באחד המושבים) ופאטמה ועאידה, שהיתה תלמידה במיוחד טובה.

אחר כך, כשעודה וסולימאן ("סולי") הגיעו לגיל בית ספר, הטמיעו אותם בכיתה שמתחתיי: שני ילדים בדואים בבית הספר האזורי. אני זוכר שסולי היה רץ מעולה, וממש הצטיין ב"מרוץ העמק הנעלם" של המורה לספורט נועם נייס, אבל אחרי שהוא היה מגיע לקו הגמר לפני כולם כמה ילדים מושבניקים היו מחכים לו שם צוחקים ואומרים לו "סולי, תראה ת'שיניים" כמו שאומרים לעבד או גמל. נדמה לי שהוא הלך אחר כך ל"יחידה מובחרת".

בתור ילד, באינטראקציה הזאת עם הבדואים היה משהו מסעיר בעיניי. הצטערתי שבכיתה שלי אין ילד בדואי, ובטקסים של יום השואה הייתי מסתכל תמיד מה סולי עושה בצפירה. וכשהכיתה מתחתיי הגיעה לגיל ההתבגרות, היתה לי מין פנטזיה שלסולי תהיה חברה מחצבה או מפארן. אבל זה לא קרה, למיטב ידיעתי.

*

עלי, פריגה, סולימה, מוחמד, זיד, זיאד, פאטמה, חמאד, סלימאן, ושאר בני המשפחה שעדיין חיים מופיעים בשורת הנתבעים בפסק הדין הזה, שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע באפריל 2006. התובעת היא מדינת ישראל. כך נאמר בהכרעת הדין:

התובעת מבקשת כי בית המשפט יורה לנתבעים להתפנות מהקרקע ולהשיבה לתובעת כשהם פנויים וריקים מכל אדם, חפץ ובעלי חיים השייכים להם, כמו כן מבקשת התובעת להורות לנתבעים להימנע מכניסה למקרקעין או לתפוס בהן חזקה.

במרכז טענות הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, טוענים כי רישום המקרקעין נעשה שלא כדין וכי המדינה ביצעה הרישום מבלי לשמוע את טענתם, שהרי הם מתגוררים ושוהים בקרקע עשרות שנים ואף עוד מטרם קום המדינה, ועל המדינה היה ליזום פנייה על מנת לקבל את תגובתם. כמו כן טענו כי הגישו תביעות לגבי המקרקעין לפקיד ההסדר ועד למועד הגשת התביעה דנן, סברו כי בקשתם נדונה.

לאחר שמיעת הראיות וניתוח העובדות אל מול המצב המשפטי החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד מן הטעמים שיפורטו להלן.

*

בדואים מעבר הירדן בעת ביקור של הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

מתברר שביולי האחרון עלי אל עמרני מת, בגיל 84. בסמיכות אליו מת אחיו, חליל סעידין. הוא נקבר בעין תמיד, לא רחוק מהמאהל.

באופן כמעט מיידי, הוצאו צווי פינוי נגד "התיישבות הבדואים", כפי שמכונה המאהל בהודעות המועצה האזורית.

מהפרסומים בנושא, כולל מספר כתבות, נודעו לי כמה עובדות שהבנתי בזמנו רק במעורפל. מתברר שהמשפחה של עלי היא לא אחת ממשפחות הבדואים שחיו בערבה לפני 48' (אלה, למיטב הבנתי, גורשו כולן). היא הגיעה מירדן, בצד השני של נחל ערבה, ושוכנה במקום על ידי שלטונות הביטחון הישראליים, לאחר שעלי החל לעבוד בשביל ישראל. כפי שהסביר אחד מוותיקי מערכת הביטחון שבוחש בנושא:

"עלי עיד קשר את גורלו עם המדינה והחליט במודע – ובלא לקבל או לדרוש כל תמורה – לשמש סוכן מטעמהּ. סוכן למטרות מודיעין ומשימות מיוחדות במדינות המרחב…

בשל אופיו של אבי המשפחה ומשום מעורבותו עם זרועות המדינה, הקפיד ראש המשפחה עלי עיד להיבדל, ומנגד, יתר הבדווים בנגב הקפידו להתבדל ממנו. זו הסיבה שגם לאחר שישה עשורים מדובר במשפחה מורחבת המונה כמה עשרות נפש בסה"כ".

וראש המועצה מוסיף:

פגשתי את עלי בשנת 1996 בעת ביקורו של אריק שרון ,שר התשתיות, בערבה. בביקור זה שינה אריק שרון את לוח הזמנים על מנת להיפגש עם עלי.

בשורה התחתונה, הזכות הזמנית לשבת על כמה דונמים בערבה ניתנה רק כמין טובה אישית של הפטרונים ממערכת הביטחון לבדואי הזקן שעבד בשבילם. בשנייה שהוא מת, סר חינה של המשפחה בעיניי בכירי משרד הביטחון, וכל הגברים, הנשים והילדים מיועדים לפינוי מיידי אחרי שישבו במקום 60 שנה. כיוון שהערבה היא כאמור אזור די פרוע, ונמצאת רחוק מעין התקשורת (שממילא לא מתעניינת בערבים), הרשויות לא ניסו אפילו להסתיר את הפרוטקשן המושחת הזה. כך מתאר ראש המועצה עזרא רבינס באחד התזכירים שלו בנושא:

בשנת 2008 נפגשתי עם נציגי משרד הפנים, מינהלת הבדואים, נציגי המינהל והסיירת הירוקה. בפגישתי עם נציגי מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, נחשפתי להתבטאויות, ואני מצטט במדויק "עכשיו, כשרבין ז"ל ואריאל שרון אינו מתפקד, אנחנו יכולים לגרש את המשפחות". התבטאות נוספת, רק לאחרונה, "עכשיו, כשהאבא נפטר, אנו יכולים לפנות את בני המשפחה".

 

 *

  

הפלוגה הבדווית משבט ערב-אל-הייב במצעד צה"ל, יוני 1949

בשבועות האחרונים מתנהל בעניין מאבק, בעיקר בזכות כמה תושבים מהערבה שמיודדים איתם או שמתקוממים על העוול. יש לציין שלמשפחתו של עלי יש גם תומכים בין ותיקי מערכת הביטחון (כלומר, אלה שלא עסוקים כרגע במניעת פינוי הבית של אלירז פרץ). חלקם מפרסמים טקסטים נרגשים על כך ש"פועלו של עלי מתואר במספר ספרים, אם כי הצנזורה מונעת לפרסם חלק גדול מהמעשים".

לשיא של אוריינטליזם הגיע יעקב חבקוק, ותיק מערכת הביטחון ועורך האוטוביוגרפיה של ראש עיריית רמת גן צבי בר, שמוצג במקומות מסוימים כ"אנתרופולוג". במכתב פומבי שפירסם על הנושא, חבקוק מסביר שאין מה לחשוש, ומשפחתו של עלי אינה מהווה איום דמוגרפי או טרוריסטי:

מדובר במשפחה "עקרה", כמוהָ כעץ נוי שאינו נותן פרי. נדמה לי שלא אטעה אם אציין שהריבוי הטבעי של המשפחות הגרות במושבי המועצה גדול מהריבוי הטבעי של משפחת אל-עמראני. משפחה בדווית אחרת, צפונה יותר, הייתה מתרבה בקצב רצחני ומחזיקה כבר מאות נפשות!
זאת ועוד, מי שחשש שהמשך הימצאותם של בני המשפחה באזור יביא לקן של אסלאם או לאבן שואבת של בדווים מהנגב שיירדו לערבה, אינו יודע היכן האו חי. אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה במשפחה כל נטייה לחזרה אל האסלאם כמו גם לקליטה של גורמים מחוץ למשפחה. בדווים לא מתחתנים עם בני משפחת אל-עמראני, כך שאין מי שיצטרף אליהם. 

מצד שני, יש בערבה גם אנשים הגונים והומאניים שפשוט מזדהים עם חבריהם הבדואים ומתקוממים. במצגת שהוכנה על הנושא על ידי ידידיה של משפחת אל-עמרני, כתבו ש"המשפחה היא חלק מהנוף האנושי של האזור, וקבלת המשפחה וחיבוקה היא צו אנושי ומוסרי" – דברים שרחוקים להיות מובנים מאליהם בישראל של היום. גם ראש המועצה עזרא רבינס כתב בעניין כמה משפטים יפים:

בשנים האחרונות התגייסנו באזור לסייע לנזקיים באזורים מוכי אסון בעולם. צעקתם נשמעה ונראתה על מסכי הטלוויזיה. כאן מדובר בדוגמה הפוכה, בחצר האחורית שלנו. הם לא צועקים, לא מתלוננים. השבוע רואיין אחד מבני המשפחה בכלי התקשורת ואמר "אנחנו לא כועסים על מדינת ישראל, אנחנו מאוכזבים". בשבילנו, זה אומר הכול.

   *

הפגנה של בדואים מהכפר אל עראקיב. ההנחה היא שמצבו הטבעי של בדואי הוא להיות מגורש

יש משהו אירוני, אבל יותר מזה עצוב, בעובדה שהבדואים מהערבה, שנחשבו להתגלמות האותנטיות והראשוניות ופירנסו כמה רומאנים של סופרים-הרפתקנים, מתגלים בסופו של דבר כקבוצת פליטים/בני-חסות/בני-ערובה חסרי אונים של מערכת הביטחון. זאת החליטה יום אחד לזרוק אותם במקום כלשהו במדבר, ואחרי זה להעיף אותם משם.

צו הפינוי אמור להתממש כל יום – אולי הוא מוצא לפועל ברגעים אלה. אני מניח שילדיה של פאטמה אל-עמרני, שלומדים בבית הספר היסודי בספיר, פשוט לא יופיעו יום אחד בבית ספר.

על כך אמר שלמה ציזר, ראש אגף הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל:

"עלי הלך לעולמו, ואנחנו מוקירים אותו, אבל לא יכול להיות שיתפסו עליו טרמפ".

הנחת היסוד היא שהמצב הבסיסי של ערבי היא להיות מגורש. כשמדובר בבדואים, לשאוף להישאר במקום שבו חיית בלי שיגרשו אותך נחשב מבחינת הרשויות כ"לתפוס טרמפ". איזו חוצפה יש לבדואים האלה, שמעזים לבקש שישאירו אותם במקום שבו הם חיים כבר 60 שנה. עניינים כאלה הרי נסגרים בהסכמים בסגנון פיאודלי בין פטריארכים עם רובים.

באמת, מדינה נפלאה, מוסרית, טהורת כפיים. כל הכבוד לצה"ל.

ילדים בבית הספר האזורי - מתוך המצגת שהכינו ידידיה של משפחת אל-עמרני

ישראל 2021

גיא רולניק ויציר כפיו, עיתון דה מארקר, העמידו עצמם בשנתיים האחרונות בחזית המאבק נגד "הריכוזיות במשק". את תשובה וה"טייקונים" רולניק משווה לברונים השודדים של סוף המאה ה-19 ובמקום נוחי דנקנר הוא מעלה על נס כל מיני יזמי הייטק יצירתיים ודמויות מופת בחיי העם היהודי.

רולניק הוא כותב אינטיליגנטי, אין ספק, והטייקונים הם ודאי רשעים. אבל מבעד למלחמת בני האור בבני החושך שהוא מארגן לנו – הכל לטובת קידומה של אימפריית דה מארקר – צץ ראשה המכוער של הצביעות. הנה למשל אימייל שנשלח בימים האחרונים לאלפי בוגרי יחידה 8200, עליו חתומים רולניק ואלוף משנה (במיל') ניר למפרט, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10 (והיום מנכ”ל “דפי זהב”):

שלום רב,

אנו מתכבדים להזמינך להשתתף בכנס ישראל 2021 כאורח שלנו. הכנס יתקיים בתאריכים 12-13/01/2011 ימים ד'-ה' בבנייני האומה ויעסוק בסוגיות המרכזיות הניצבות על סדר היום הלאומי במשך העשור הקרוב. ההזמנה אינה כרוכה בתשלום ומיועדת לבוגרי 8200בלבד.

איך עושים את זה:

– מימוש ההזמנה אפשרי באמצעות אתר הכנס: http://2021.themarker.com

– בעמוד הראשי של האתר ללחוץ על כפתור להרשמה

– להתעלם מעניין העלויות

– למלא את כל שדות החובה

– יש שדה שבו יש להקיש את הקוד.

– להשלים את התהליך על ידי לחיצה על "המשך" למטה.

נתראה בכנס,

ניר למפרט

יו"ר עמותת בוגרי 8200

גיא רולניק

עורך ראשי ומייסד דה–מרקר, סגן מו"ל הארץ

אל"מ ניר למפרט (תצלום: עדו קינן)

בחזון של דה מארקר אין כנראה מקום ליצחק תשובה אבל יש פריבילגיות לבוגרי חוד החנית של המודיעין הישראלי. הם יכולים להתעלם מהעניין המוזר הזה של "העלויות" (400 שקל בשביל פשוטי העם).

מי הם האנשים האלה? בקורס הטרום צבאי שעשיתי לפני עשור (במסגרת “חמ”ן תלפיות”), היו 16 וחצי מתוך 18 חניכי הקורס אשכנזים, כלומר יותר מ-90%. רובם ככולם היו בוגרי קבוצה נבחרת של תיכונים, בהם הליד"ה ו"מדעים ואומניות" בירושלים, עירוני ד' בתל אביב, או הריאלי וליאו בק בחיפה. שלא במפתיע (וכפי שכבר כתבתי בעבר), זה היה גם הרכב האוכלוסייה בקרב עורכי החדשות בעיתון "הארץ" או ב"תכנית הבינתחומית למצטיינים" באוניברסיטת תל אביב – לשם התגלגלתי מייד לאחר הצבא. כך גם במגזר ההייטק הפורח, המבוסס במידה רבה על החידושים וההמצאות שנרקחו נגד אויבינו, ועובדיו נשכרים מתוך הרשתות החברתיות שנוצרו בגלילות ובקריה.

רולניק ודאי יעדיף לתאר את החזון שלו כמריטוקרטיה – שלטון האיכות והמידה הטובה – אבל אין לטעות: זה לא מקרי שה"איכותיים" הם תמיד אשכנזים מרעננה. זו אליטה לבנה, מבוססת גזע, שאוהבת ללהג על ה"אספסוף" המזרחי שהפגין בבת ים נגד ערבים רק כדי לשלוח את ילדיה לחזית הכיבוש הישראלי (כלומר ל-8200). את העבודה המלוכלכת עושים מתנחלים, מזרחים ורוסים, ואילו הילדים הרכים יכולים להרגיש בנוח ליד מכשירי ההאזנה המשוכללים שלהם. שם הם יכולים לדבר בגאווה צופיפניקית על "תרומה למדינה", בזמן שהם מבטיחים לעצמם מושב רווחי ואגואיסטי בכנס "ישראל 2021”.

לערבים כמובן אין שום סיכוי במערך הגזעני הזה. על מקומם בחזון של דה מארקר אפשר היה ללמוד מכתבה שפרסמה השבוע מירב ארלוזרוב, אחת החיילות הנאמנות של רולניק. קשה להאמין שהטקסט הגרוע והמדומיין הזה התפרסם בשנת 2011, אבל כנראה שנמשיך לראות טקסטים כאלה גם ב-2021.

ארלוזרוב אינה מדברת עם בני אדם, ואפילו לא עם ערבים, אלא עם "נכבדי הכפר" טייבה שבעמק יזרעאל, המצוטטים בכתבה בגוף רבים. מסתבר שמדובר בכפר נאמן – הם חלבו את הפרות של קיבוצי העמק במלחמת יום כיפור – ובתמורה, יש להם כבישים ומדרכות. תכף היא תספר לנו שהם העבירו מידע לש"י או שסירבו להאכיל את צבא קאוקג'י ב-48'. אחרי הכל, כשמדובר בכפר ערבי, לא רק קיומן של תשתיות דורש הסבר, אלא קיומו ממש.

כמו תמיד, ארלוזרוב מביאה מידע בלעדי ומפגינה כושר אנליטי. הסכיתו ושמעו: לדה מארקר נודע שנכבדי הכפר מתנערים מבת "החמולה" המקומית, חנין זועבי, המוציאה את דיבת הכפר רעה. העובדה שרוב התושבים הצביעו לבל"ד בבחירות לא עושה רושם על הפרשנית המלומדת. היא גם יודעת למה נכבדי הכפר מתגעגעים לרבין – הרי “הוא נהג בהם בכבוד". הם אפילו בעד שבועת הנאמנות של ליברמן.

מה חסר להם בחיים? ניחשתם נכון – "הייטק".

קבלת פנים למושל הצבאי בכפר קרע, 1949 (מתוך "סדק" 1, באדיבות עבד אלראוף קורבי)

החזון המודרני וההייטקיסטי של דה מארקר מנוגד לכאורה לחזון האתנו–דתי של הימין. אליטת 8200 מבינה היטב שישראל זקוקה ללגיטימציה בינלאומית ולכן מוכנה לוותר על שליטה ישירה בשטחים – לפחות אחרי שיבוטלו עוד כמה הופעות של הפיקסיז.

אבל מתחת לקוסמטיקה הזו, חזון דה מארקר הוא מדינת אפרטהייד, עם מספר קאסטות מובחנות: למעלה האשכנזים המובחרים שהיו ב-8200 ועמוק למטה תושבי השטחים, נשלטים בקבלנות משנה על ידי מדינה פלסטינית קיקיונית. בתווך נמצאות שתי קאסטות "צבעוניות": מזרחים, שנועדו להגיש קייטרינג ברמת החי"ל והרצליה ולשרת בצבא המדכא את הקאסטה התחתונה, ו"ערביי ישראל". לא בכדי ארלוזרוב מעדיפה להדגיש את השייכות הכפרית והחמולתית של בני שיחה, כי רק דה–פוליטיזציה כזו יכולה להסביר כיצד הם מוכנים להסתפק ב"הייטק" ותו לא. בפועל, כמי שלא שירתו ב-8200 וגם לא ישרתו בה, הם ייאלצו להסתפק בפירורים.

למערך הזה, כקאסטה "צבעונית" נוספת, עשויים להצטרף גם מהגרי העבודה וצאצאיהם, שהרי רולניק וחבריו הם אנשים נאורים, והם מבינים היטב כיצד ההגירה משרתת את הנאו–ליברליזם שלהם. היתרון של המהגרים הוא שהם גם יכולים לשרת בצבא, ולהפוך בשר מבשרו של העם הלא–ערבי.

ישראל 2021 – שהיא ישראל 2011, כלומר ישראל 2001 – של למפרט, רולניק וארלוזרוב היא אי של קרתנות וצביעות ליברלית בלב האוריינט, שבה אפשר לערוך עשרות "דיוני שולחן עגול" על הסיבות לאי–שוויון במקום להביט מתחת לפנס, כלומר על עצמם. באתר הכנס מפנים לכתבות בדה מארקר על הפערים הגדולים (והקבועים) בהשכלה בין הפריפריה למרכז או על אפליית אתיופים בשוק העבודה. “מסתכלים על צבע העור שלי ולא על הכישורים", מספרת מעיין בלטה בת ה-21.

צודקת.

לפרקים הקודמים בסיקור של ארץ האמורי את תמנון המודיעין הישראלי:

החיילים של רמת החי"ל

מפקד הפקולטה למדעי הרוח

פג הקסם?

אם לשפוט על פי פייסבוק, ביום ה-5.1.2011 קרה בישראל דבר חמור וגורלי מאוד. הבלוגרים הודיעו שהיום, דווקא היום, קרסה הדמוקרטיה. האמת שגם אני הזדעזעתי מההצעה של פאינה קירשנבאום. אפילו שלחתי את הידיעה באנגלית לחבר גרמני, שהבטיח לי רק לפני כחודש, ברגע של חוסר אחריות, שבמקרה שאצטרך יום אחד לברוח מישראל אוכל לישון אצלו בשק שינה במטבח. אבל בעודי כותב את האימייל, התחילה הטלוויזיה לשדר את טקס ההזכרה להרוגי השריפה. ומה שקרה שם היה בעיני מדהים וגורלי הרבה יותר, למרות שרוב הבלוגים השמאלנים לא כל כך התייחסו אליו.

הרבה מקוראי הבלוג הזה נמצאים כבר שנים בחו"ל, אז אפשר לראות את תקציר האירועים כאן. אבל במידה מסוימת, התקציר לא מצליח לבטא את התחושה המדהימה, המרגשת, שהרגיש מי שצפה בטלוויזיה בשידור חי אתמול ב-19:45. את הרגעים הארוכים, יותר מרבע שעה, של אנרכיה וצרחות מפינות שונות של האולם. את המאבטחים המתקבצים סביב נתניהו החיוור, שנהיו פתאום ממש גלויים, כמו שומרי ראש של מנהיג כנופיית פשע. את הילד המסכן בסוודר עם מעוינים שניסה להקריא משהו וירד מהבמה לפני שגמר את המשפט הראשון. את כהן הדת בכובע הסרוג שתפס פתאום את המיקרופון, מילמל משהו לקהל וברח החוצה. את גלעד עדין החלקלק, העיתונאי שהפך למנחה של טקסים ממלכתיים, שניסה להשתיק את הקהל הזועם בכל מיני קלישאות שמנוניות שהוא רגיל לשים בפיה של מיקי חיימוביץ, ואז, בעוד הקהל בסערת רגשות טוטאלית, העלה לבמה איזו חבורת זמר עלובה (ואפילו לא שכח לתת קרדיט למנהל האמנותי).

מה ששודר על המסך אתמול ב-19:45 נראה כמו הרגע שבו הממלכתיות הישראלית קרסה. נכון שבשונה מצ'אושסקו על המרפסת בבוקרשט, נתניהו לא היה צריך להימלט במסוק מבמת הנואמים. ספק אם זה יקרה אי פעם. נתניהו שרד איכשהו. אחרי שחצי מהמשפחות כבר יצאו, הוא התחיל לכשף את הקהל עם זה שגם הוא "בן למשפחה שכולה" – הכישוף שעדיין כמעט תמיד פועל.

אבל לטוב או לרע, קשה לי לחשוב על מדינה אחרת – מערבית או לא מערבית – שבה טקס עם ראש הממשלה, הנשיא והרב הראשי היה יכול להתפוצץ ככה. שבה לאנשים יש אמון כל כך מועט במנהיגי המדינה ובייצוגיה. ובכלל, שבה יש לאנשים סבלנות מועטה כל כך לטקסים – מה שאפשר לראות כמעט בכל אירוע או טקס, מרמת בית הספר ועד רמת בית הנשיא.

ביום שבו כולם מתריעים על הפיכתה של ישראל למדינה פאשיסטית, נשאלת השאלה מה המשמעות של מה שקרה באותו יום בטקס הזה, ואיך, אם בכלל, זה משתלב בסיפור על הפאשיזציה של ישראל? ואולי באותה הזדמנות גם איך, אם בכלל, משתלב משפטו של הנשיא לשעבר בנראטיב הפאשיזציה?

את כל זה אני לא כותב כדי לשבח את מדינת ישראל, או לטעון שהמצב לא חמור. אני פשוט תוהה אם הדיבור על הפאשיזציה לא מפספס הרבה ממה שקורה כאן. המשמעות של פאשיזם הוא מדינה ריכוזית ומאוד חזקה. האם המדינה בישראל היא באמת עד כדי כך חזקה? האם המשטרה בישראל, שלא לדבר על מכבי האש, הם באמת כל כך חזקים? אולי דווקא המדינה כאן די חלשה, הולכת ונחלשת, וזה בעצם העניין?

כמובן שהצבא חזק, והשב"כ חזק. אני גם לא מזלזל באלימות שהמדינה מפעילה כאן כל רגע ורגע, בעיקר כלפי פלסטינים אבל לא רק. אבל גם הצבא הוא כיום מרכיב די אנרכיסטי במנגנון המדינה. הוא למעשה לא מאוד רחוק מאוסף של מיליציות, דתיות יותר או פחות, שלא ממש כפופות למדינה, ונשענות על פופולאריות נרחבת בחוגי מסוימים. מה שנקרא ביטחון נמצא בחלקו הגדול בידיים של חברות פרטיות, גם מערכת המשפט מתפקדת כרשת של יוזמות מקומיות של כל מיני שופטים נבערים עם אינטרסים שונים ומשונים.

זה שהשלטון מאוד לא לרוחנו זה ברור; אבל האם הוא באמת כל כך חזק? יצחק תשובה הוא חזק, זה ודאי, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח. כדי שהשלטון יהיה חזק צריך שיהיה שלטון – ולא ברור אם זה המצב. הממשלה בישראל היא ברית די רופפת בין אנשים שדואגים לתחת שלהם, ומה שמפעיל אותם הוא בעיקר התחמקות מכל מיני חקירות תוך צבירת קשרים עם אילי ההון. כמו שכבר כתבתי כאן פעם, הלך הרוח הנוכחי בישראל הוא לחטוף כמה שיותר ולברוח. אפילו בלשכת ראש הממשלה, לכאורה גרעין הכוח, אף אחד לא סומך על השני. הפרויקט של נתניהו הוא להעביר כמה שיותר מהמדינה לבעלי הון, אולי כי עליהם הוא יכול לסמוך.

אנרכיה היא מרכיב באלימות של כל שלטון. ברור שהשלטון בוחר מה הוא יסבול, מה הוא יעודד וממה הוא יעלים עין. כשמי שמפריע לנאום הוא ערבי (וגם זה קרה אתמול), ההפרעה מתקבלת בהרבה פחות סבלנות. אבל הנקודה היא, שלא לגמרי ברור אם ההתמקדות בכוח של השלטון היא לא מה שמחזק אותו בזמן הנוכחי. המלחמה נגד השמאל וארגוני זכויות האדם היא בעצם הפרויקט הכי מלכד כיום בישראל. האם כאשר אנחנו אומרים לשלטון שוב ושוב שהוא חזק, אנחנו לא הופכים אותו לכזה?

זה לא מקרי שאיש חדשות 10  גלעד עדין הוא זה שהיה ממונה על ההשתלטות על הקהל הזועם אתמול בטקס, באמצעות קלישאות כמו "סערת הרגשות מובנת" "ברגע זה של אחדות", "זה רגע עצוב וכואב לכולם" ו"אנחנו מכבדים את כאב המשפחות". התקשורת היא זאת שממונית על שמירת הפיקציה של המדינה. האחריות שלה היא לספר שוב ושוב את השקר, כאילו בכלל יש כאן מדינה. אבל הטעות הכי גדולה היא לשחק לפי הכללים שלה.

אולי אפשר לחשוב על אסטרטגיה אחרת? למשל, להתנהג כאילו אין שלטון? לזכור שכל נציג ונציג של המדינה הוא בסך הכול בנאדם די נואש שיש לו כרגע ברית די רופפת עם השלטון? להגיד לשוטר: תגיד, למה בעצם אתה לובש את הבגדים המגוחכים האלה?

רונה מהשב"כ אף פעם לא התקשרה אליי, וזה בטח לא נעים לקבל ממנה טלפון. אבל אם היא פעם תתקשר אליי מאיזושהי סיבה, במקום להתייחס אליה בתור מישהי שמשרתת מנגנון חושך, או אפילו במקום להתעלם ממנה, אולי הייתי פשוט מדבר אליה כמו אל סתם נודניקית שמתקשרת אליי כדי להזמין אותי לאירוע כזה או אחר. אולי הייתי אומר לה: רונה, רונה, מה בעצם את רוצה מחיי?

ובינתיים, אפשר לחשוב באיזה צורות טובות יותר אפשר להתרשת, בלי בכלל להסתכל על המדינה. כי המדינה לא במצב הרבה יותר טוב מאיתנו. היא בטח לא תחיה אחרינו.

ושוב, יש מי שעשוי לחשוב שמה שאני כותב כאן הוא ציני. אבל הוא לגמרי לא ציני. אני חושב שאין טעם להילחם בשביל מטרות אבודות. ישראל לא תיעשה חברת מופת ליברלית ב-20 השנים הבאות. אין שום תסריט סביר, מכל בחינה שהיא, שיגרום לזה לקרות. עדיף לשנות את הגישה.

“למה את יודעת ערבית?”

רתם

(על תשוקה וגזענות, חלק מהחויה שלי כיהודיה דוברת ערבית)

 

מה יותר מכל מאפיין את החוויה שלי כיהודיה אשכנזיה דוברת ערבית?

מתי זה התחיל?

איפה זה ממקם אותי?

המון שאלות, חוויות, זיכרונות, אנקדוטות וכאבים עלו אצלי כשהתחלתי לחפש דרך לכתוב על הנושא. האם להתרכז בדרך בה הלכתי, בערך מסוף שנות העשרה, עד להיותי אשה בוגרת ומשכילה, דוברת ערבית מדוברת ברמה טובה, עובדת בשפה הזאת, אבל כבר פחות פעילה ציבורית בה? הדרך הזאת היא גם ציר של התפתחות והיא גם תנועה מהדרום לצפון, שגם לאורכה יש הרבה מה לכתוב על שפה. השפה היא תבנית נפשית והצפון והדרום דומים ושונים במובנים רבים. האם להתרכז באיך זה הרכיב לאט לאט את זהותי או זהויותי?

או אולי בכלל לדבר על השפה עצמה?

נדמה לי, שיותר מכל, שני רכיבים עיקריים שזורים בחוויה שלי – תשוקה וגזענות.

הרכיב הראשון הוא התשוקה לשפה, השני הוא ההשתקה והגזענות שיש כלפי הערביות והערבית.

הם שניים אבל קשה להפרידם, וכדי להתיר את הסבך, צריך שוב ושוב לנתח את הנושא בכלים שונים.

התשוקה לשפה –

אבי חיבב עלי שפות בכלל וערבית בפרט. הנה, בערבית אפשר לומר "חבבני פי (אל ערבי…)" ובעברית, קשה לתרגם את הטיית הפועל הזאת ואם אומר "האהיב עליי את הערבית" זה ישמע זר. מאוחר יותר הסתבר לי שגם סבי, יליד פולין, למד ודיבר ערבית עם שכניו הפלאחים מצ'רקס שכבר איננה. עוד איני יודעת על סבי כי לא הכרתי אותו, וגם איני יודעת על צ'רקס ועל מה דיבר עם השכנים. אני רק חושבת שאולי יש משהו בתשוקה לשפה שירשתי מאבי שירש מאביו, שלא הכל התחיל פתאום אלא היו חיים ואהבות ותשוקות לפני ואת חלקן ירשתי בלי לדעת. גם את הכשרון לשפות ירשתי מאבי. אני אומרת את זה כי אני יודעת כמה קשה לנשים אחרות, שמאד רוצות לרכוש את השפה. אדבר על זה שוב בהמשך.

בכל מקרה, מהרגע שאני זוכרת את עצמי לומדת את השפה, רציתי להבין כל מלה ששמעתי בערבית, להכיר ניבים ולהגים, להבין עירקית ומצרית, שירים ומחזות. גם סטירה פוליטית עניינה אותי מאד.  למדתי גם לקרוא ולכתוב אך נראה שזה לא היה הצד החזק שלי, שאחרת הייתי כותבת רשימה זאת בערבית. הצד החזק שלי היה הקשר לא/נשים דרך שפה, הרצון להבין את המבנים הלשוניים שלה, והסקרנות האינסופית למרחב הזה, שבו מתקיימת שפה שגם בבאר שבע וגם בעיר רחוקה בעירק, נניח, אנשים דוברים אותה, בשינויים אך גם ביסודות ומבנים זהים.

כך או כך, למדתי ערבית והתגאיתי בכך. פעמים רבות כשדיברתי ערבית, אנשים לא הגיבו לתוכן דברי  אלא לעצם העובדה שאני מדברת ערבית.  התופעה חוזרת על עצמה תמיד והיא משותפת לערבים ויהודים כאחד.  כל צד מטעמיו.  אבל העניין הוא שהתגובה מדגישה את החריגות שבכך.  לפעמים אני רוצה לומר: בבקשה תתייחסו לתוכן, למה שאמרתי או שאלתי.  אבל, התגובות משקפות חשדנות ודעות קדומות ולא נתן כנראה לעקוף אותן ללא היכרות.  כך קרה, שכמעט הפסקתי לדבר ערבית עם אנשים שאני לא מכירה.   מתישהו, כשעוד היו משיבונים חיצוניים למכשיר הטלפון, לפני התא הקולי, החלטתי שאקליט הודעה יוצאת בערבית בנוסף לעברית. זה מביא אותי לרכיב השני. מאז ועד היום אנשים מעירים לי על כך ושואלים אותי את אותה שאלה: "למה בערבית?" אני עונה "אם היתה לי הודעה באנגלית גם הייתם שואלים?" והתשובות הן רבות ומצערות. מישהו פעם ענה לי שאנגלית זאת שפה נורמלית.  יהודים שואלים אותי את השאלה המדהימה "למה את יודעת ערבית?”.  בתקופות שונות עניתי על כך באופנים שונים.  לפעמים באופן מסביר, לפעמים מצהיר על עמדה ולפעמים מהתל.  פעם החלתטי לענות שנמאס לי לענות על השאלה הזאת.

אבל אני לא מוותרת. זה הפך אצלי למין שיגעון לדבר.

היפסטרים בקהיר

הגזענות –

מה עוד לא נאמר על הגזענות? מה יש לי לחדש? נדמה לי, בבואי לכתוב, כאילו הכל כבר נאמר. אם אכתוב כאן רצף זיכרונות בהם שמעתי אנשים מתבטאים בגזענות נוראה ואני התכווצתי או הלכתי הביתה שותקת ומלאת צער, או לא שתקתי, ועימתתי את הדובר עם תוכן דבריו, נדמה שלא אחדש כלום לקוראת. כל מי שחיה כאן בערבית עוברת את זה יום יום. ההבדל הוא ששמי הוא רתם, כך שהדברים אינם מופנים אלי ישירות. אני רק מין "קהל" של האמירות האינסופיות האלה. ואני תמיד מתכווצת. גם כשאני עונה.

אני אומרת שהכל כבר נאמר והכל כבר נכתב. כמה שמעתי דורות של מורות יהודיות לערבית מתלוננות על מעמדה של השפה הערבית בבתי ספר. והתלמידים, בנים של חברות שלי, אומרים לי "איזה כיף לך, את מדברת ערבית. אותנו מלמדים כאילו זאת שפה מתה, רק דקדוק." אבל, ברגע שאני מנסה לדון אתם, בעיקר עם המורות, על ההקשר של התופעה, הן כאילו נסוגות מהדיון. הרי יש לכך הקשר. ערבית בישראל היא גם שפה רשמית וגם שפה של ה"אויבים", וגם, וזה אולי יותר מהכל, השפה שהממסד מנסה להעלים – להעלים מהנוף, להעלים מהזיכרון של המקום, להעלים מהמרחב הציבורי (חשבו למשל על שיר ערבי באירוויזיון – לא פופ מסחרי, שיר אמנותי) וגם, למה לא? להעלים מזיכרונם של אלה שבאו משם – יהודים ילידי ארצות ערביות, בניהם ובנותיהם. ועל זה הם כותבים יותר טוב ממני. אלמוג בהר, למשל, אנא מן אל-יהוד, איזה סיפור מהפנט. ודיקלה, על רצונה לשיר משירי אום כלת'ום ועל התדהמה וההסתייגות במשפחתה. אביה עבד ברהט ודיבר ערבית. היא לא כותבת מה עשה שם, אבל אפשר להבין שהתפרנס, כמו מזרחים אחרים בני דורו, מכך שידע ערבית, כאיש ממסד. אבל רצונה לשיר בערבית נתפס כמשהו מביך, לא טבעי, ובעיקר כמשהו שאינם יודעים איך לחיות אתו. והיא כותבת על זה נפלא בספר תהודות זהות. ובערבית בוודאי נכתבו טקסטים מקיפים על הנושא. אז מה בכל זאת אוכל לכתוב על הגזענות וההשתקה? אכתוב משהו שאקשור אותו למה ניתן לעשות.

אם לחשוב על הנושא כמקשה אחת (מקת'ה, מלה אהובה עלי במיוחד בערבית, אולי כי אני מדמיינת את יופיה של מקשת האבטיחים בלילה, כשהשומר ומשפחתו נחים בסוכה. אולי כי פעם שמעתי מבדואי אחד שהוא וחבריו זרעו מקת'ה במקום עבודתם ליד אילת וארנבות בר אכלו להם בלילה את כל האבטיחים, והתמונה הזאת, שדמיינתי אותה, נחרטה בזיכרון השפה שלי?)

הנושא כמקשה אחת מייאש מדי, מרפה ידיים. תמיד המחשבה, מאיפה להתחיל? איך לחבב שפה על אנשים שאינם מחבבים אותה? לא רק שאין להם תשוקה אליה, היא נשמעת להם זרה, מאיימת, לפעמים נלעגת. למרות שהיא, הערבית, קלה יחסית ללמידה לדוברי עברית.

בישראל יש סגרגציה מכוונת בין יהודים לערבים. אז איך לשבור את המעגל הסגור? מה קודם למה? האם על ידי פעולות משותפות א/נשים ילמדו את השפה? או שרק על ידי למידת השפה יהיו חיים משותפים?

כדי לקשור את הדברים למשהו שניתן לעשות, כדי לא להתייאש ולא לייאש אספר משהו מניסיוני בשנים האחרונות.

הייתי בכנס של תרפיסטיות באמנות והצגתי שם את עבודתי יחד עם שתי יהודיות שעובדות עם ערבים בפאנל "המגזר הערבי, או האוכלוסיה הערבית" או שם דומה.  הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים. היה נראה לי ששמתי על הבמה חלקים ממה שהן חוות ואולי עדיין לא אומרות. הדוברת הבאה התחילה לדבר. היא עובדת בבית חולים, במחלקה קשה, ושם יש דו קיום בין הילדים וההורים הערבים והיהודים. אני מתחילה לתסוס. נו באמת, אני אומרת לעצמי, צריך את החולי והפחד מהמוות כדי לחוש חמלה ושותפות גורל. איזה דו קיום. היא מראה תמונות מעבודות בהם הילדים ציירו בקבוצה. הם ציירו סירות קטנות וספינות. הם דומים, הילדים. ההתמודדויות שלהם דומות. הילדה היהודיה ציירה לסירה שלה דגל ישראל. הילדה הערביה עשתה דגל פלסטין לסירה שלה, אבל (הדוברת מתארת את התהליך של ההיסוס, בקשת אישור ואז מחיקה) היא מחקה אותו והוסיפה לעצמה דגל ישראל. עכשיו, לא רק אני מבעבעת. אני רואה בקהל את השלישייה מיפו מחפשת את עיני, ונראה לי שמבטן מתחנן שאתערב, שאגיד משהו, שלא אשתוק. אני מרגישה נורא כי אני שותקת. אבל אני מחליטה לכבד את הדוברת ולא להפריע באמצע.

הדוברת השלישית חוקרת תרפיה במוסיקה. הרקע שלה הוא של בית דתי אשכנזי והיא מעולם לא נחשפה למוסיקה ערבית לפני המחקר. המחקר שלה מרתק. היא חוקרת מוסיקאים יוצרים שחוזרים למוסיקה הקדומה של ילדותם, של הוריהם, ומכניסים אותה לעבודתם.  היא נפגשה עם מוסיקאים ערבים והם הכירו לה קלסיקה ערבית.  היא אומרת שעכשיו היא שומעת המון קלסיקה בערבית, אבל רק כשהמשפחה שלה יוצאת מבית. אני כמעט נופלת מהכסא. טוב, אהיה מוכרחה להגיב בדיון. זמנה  נגמר.

ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור. היא אומרת שרק היום, עכשיו, כששמעה אותי מדברת, תוך כדי שישבה וחיכתה לתורה לדבר, היא פתאום תפסה שהיא לא הכניסה לחומר שלה את הילדים הערבים בשמותיהם. משום מה היא "עברתה" אותם וקראה להם בשמות עבריים ולא חשבה על זה באופן מודע. זה עלה למודעותה עכשיו. היא תחשוב על זה והיא תתקן והיא מודה לי על כך. היא נרגשת מאד והיא מדברת בכנות. אני לא זוכרת מה אני אמרתי בסופו של דבר. הייתי מוצפת וטעונה. אני די בטוחה שהערתי משהו על הבעל והבן שצריכים לצאת כדי שאפשר יהיה לנגן את אום כלת'ום. אולי לא אמרתי. מה שאני זוכרת זה אותי יושבת שם, על הבמה הקטנה, ונעה, בשעה אחת קצרה ועמוסה, תנועה מייאוש לעבר תקווה. משהו בכל זאת קורה, כשמדברים.

התנועה הזאת, בין בני אדם, ביחסים, היא מה שאני חושבת שניתן כיחידים או יחידות לעשות – לעצור, להעיר, לנתח ולנסות לשנות.

היה לי שביל מיוחד בחיים. ואני לא יכולה לצפות שנשים אחרות ילכו באותו שביל. התחלתי ללמוד ערבית בגיל מאד צעיר, וקל ללמוד בצעירות. הכל יותר קל בצעירות. בין שנות העשרה לשנות השלושים בערך היה לי פרק חיים מאד אינטנסיבי, וזכיתי ללמוד המון בשנים האלה.  עשרים וכמה שנים ללמוד שפה זה המון. עבדתי בארגונים ערבים לשינוי חברתי. בנגב דיברו בניב בדואי דרומי ובירושלים דיברו ניב עירוני, מעט השפעה ירדנית ומושגים מיוחדים לעמיתותי מהגדה, שפת הנכבשות כיבוש צבאי, לרוע מזלן.

יום אחד, בישיבת צוות, הצטרכנו לבחור ציור אחד מתוך שלושה ציורים לספר ילדים. עיינתי בתורי בציורים ואמרתי על אחד מהם, עד היום אינני יודעת למה השתמשתי בביטוי, "הציור הזה הוא בינגו". השתררה דממה. אחרי דקה חברה מבית לחם אמרה "ככה החיילים אומרים כשהם מחפשים בלילה בתוך בתים ומוצאים מבוקש". וכמובן, אל תטעו לחשוב שהנגב דובר ניב אחד. מה שבחרתי לדבר מתוך הניבים הקיימים שם תמיד מיקם אותי במיקום מסוים. עשרים וכמה שנים, כבר קרוב לשלושים בעצם, למדתי ואני עדיין לומדת כל יום, וערבית היא שפה מתחדשת, כמו כל שפה חיה. אני לא יודעת אם אני יכולה להגיד לחברותי היהודיות – לימדו כשאתן צעירות, כי אין ערך מעשי לאמירה כזאת.  אני כן יכולה להגיד שהערבית העשירה ומעשירה את חיי בצורה בלתי רגילה, שהתבנית הנפשית שקשורה לשפה הוסיפה ונתנה לי נקודות מבט מרתקות להסתכל מהן כמעט על כל עניין ועדיין יש לי עוד מה לחשוב ולהבין בנושא. עוד לא הכל הבנתי.