היפסטרים, עכברושים וחיי נצח: ראיון עם אוברי דה גריי

יונתן יעקבזון

כוס היין הנוספת, שנהוג להשאיר בליל הסדר, אמורה להמחיש את אמונתנו בגאולה העתידה לבוא בעודנו ממתינים לשובו של מבשרה, אליהו הנביא, מהשמיים אליהם עלה בסערה. עבור ד"ר אוברי דה גריי (49), מומחה לגנטיקה וביולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' שנחת בארץ בשבוע שעבר, אין שום צורך להשאיר כוס מיותמת, למרות ש"נביא המלחמה במחלת הזקנה", כפי שהוא מכונה בחיבה בפיהם של רבים ממעריציו, ודאי ישמח על המחווה. בכלל, נדיר למצוא את הד"ר ללא משקה בידו, לכן אולי לא מפתיע שאירועי ההמשך לקונגרס האירופאי ה-8 לביוגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות), שנערך השנה באוניברסיטת בן גוריון ולכבודו הגיע הנה, התקיימו ב'פסאז" ו'אפריקה', צמד ברים תל-אביבים היפסטרים למהדרין.

זקנו הארוך והעבות של דה גריי כבר זיכה אותו בהשוואות לדמויות רבות מלבד הנביא המקראי וכן כינויים רבים מספור, ביניהם "רספוטין", "מתושלח" ו"איש הנצח". האחרון מביניהם הוענק לו בעקבות ציטוטו המפורסם ביותר, כשלעיני מצלמות הצהיר כי: "האדם הראשון שיחיה 1000 שנה, במידה ולא יתרחשו קטסטרופות גלובליות, הוא בוודאי צעיר רק ב-10 שנה מהראשון שיגיע ל-150". למעשה, מבהיר דה גריי, אין כוונתו שמישהו ימציא בוקר אחד תרופה שתאפשר לאנשים להישאר צעירים לפרק זמן דמיוני זה, אלא "התהליך יתחיל בטיפול שיאפשר לגוף להישאר צעיר זמן ממושך יותר, כך שההידרדרות תחל רק בגיל 50 וכך, במשך הזמן ועם ההתקדמות הטכנולוגית, הזקנה והמוות יידחו שוב ושוב". אך למען הסר ספק, אחד המדענים השנויים במחלוקת ביותר בעולם והעומד בראשו של מכון המחקר SENS (ראשי תיבות של Strategies for Engineered Negligible Senescence – "אסטרטגיות להנדסת מנגנוני ההזדקנות"), בכלל טוען שהוא סולד מהשימוש במילה "אלמוות" – "היא יוצרת רושם מוטעה לגבי העבודה שלי, שהיא בריאות. אני מעוניין להבטיח שאנשים יישארו צעירים לגמרי, כמו מבוגרים צעירים, למשך כל חייהם".

שלהבת מלחמת החורמה כנגד ההזדקנות והמוות של הרספוטין המדעי הזה החלה לבעור בשלב מאוחר יחסית בחייו. דה גריי הצעיר כלל לא התעניין במדעי החיים, אלא כבוגר תואר ראשון במדעי המחשב הקדיש את זמנו לפיתוח תכנות מחשב ועבודה בתחום האינטילגנציה המלאכותית, שם ניסה למצוא פתרונות שישפרו את איכות חיינו. היה זה רק לאחר שפגש את אשתו, אדלייד קרפנטר, גנטיקאית ידועה בפני עצמה המבוגרת ממנו בעשרים שנה, שהחלה דרכו לעבר הביולוגיה בכלל והגרנטולוגיה בפרט. כמו מחקרו היום, גם דרכו אל עבר הדוקטרט ופריצתו התודעתית הגיעו בדרך לא אורתודוקסית – בשנת 1999 פורסם ספר מחקר פרי עטו ("The Mitochondrial Free Radical Theory of Aging"), אשר כתב באופן עצמאי ואוטודידקטי לחלוטין וזיכה אותו בתואר דוקטור מטעם אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית. "חמישים-חמישים", הוא עונה בסקפטיות כשנשאל לגבי סיכוייו להרוויח אישית מן הטיפולים שהוא מפתח בגילו "המופלג". לדבריו, סיכוייה של אדלייד אשתו הם כמעט אפסיים, אבל הד"ר מבהיר שהמוטיבציה מאחורי הפרויקט אינה נשענת על עובדות אלה: "אנחנו לא יודעים את חיי מי נציל בפיתוחים המדעיים הללו, אבל זה ממש לא משנה. בכל שנה מדובר בכ-30 מיליון חיי אדם – חייבים לעצור את הטבח הזה!"

את קמפיין ההסברה שלו מאפיין הנתון הבא בו הוא אוהב לנופף: "100 אלף איש ואשה מתים בעולם מדי יום ממחלות הקשורות בזקנה. כבר עכשיו, בלי מאמץ מרוכז, תוחלת חיי האדם מתארכת בכשנתיים בממוצע מדי עשור. אם המאמץ יהיה מספיק מרוכז, נוכל להגיע ליום תמורת יום". לפני שבועיים בבר 'הפסאז', בין לגימה אחת לשניה מכוס הבירה שלו, הוא פסע צעד נוסף במסע הצלב שלקח על עצמו, נעמד מול הנוכחים ובאופן נונשלנטי ומתורגל בדק: "כל מי שרוצה לחלות היום באלצהיימר שירים את היד". כשנוכח שאין מתנדבים בקהל, המשיך ושאל: "ומה לגביי אלצהיימר בגיל 80?", אך גם שאלתו האחרונה נענתה בדממה אותה הפרו רק צוותי הסיקור, שעדיין התאימו את זוויות המצלמות וסידרו את התאורה הבוהקת, שבוודאי לא סתרה את דמיונו לנביא מקראי. מתוך 300 הסקרנים והמעריצים שהצטופפו למרגלותיו, נתח מכובד הורכב מאותם "מבוגרים צעירים" שבדרך כלל פוקדים את המקום תחת נסיבות שונות לחלוטין. לצידם, על שורות הכסאות הלבנים שהוצבו לרגל ההרצאה, ישבו גם אורחים מבוגרים יותר ושכיחים פחות, אשר כמו אוברי דה גריי עצמו, עלולים כבר למצוא את עצמם בצדה הלא נכון של המשוואה, אם וכאשר חזונו הביולוגי ייתגשם.

בניגוד לכנס בבאר שבע, הפעם ניצב מול הד"ר קהל מאזינים שחסר ברובו את הדיפלומות והרקע המדעיים הנחוצים להבנת משנתו, לכן לאחר מכן פרס את תמציתה בפשטות: "התרגלנו לחשוב שההזדקנות היא חלק בסיסי מהחיים, בלתי נמנע ובלתי ניתן לריפוי, אבל זאת טעות. תהליך ההזדקנות הוא בסך הכל תופעת לוואי של חילוף החומרים שלנו, בלאי שנגרם לתאים במהלך פעולתם במרוצת השנים. את הנזק הזה אפשר לסווג לשבעה סוגים – ארבעה מהם ברמת התא ושלושה ברמה המולקולרית". את ההצהרה שוברת-המוסכמות הזאת הוא דואג גם לגבות באחרת ולא פחות דרמטית, כשהוא טוען כי: "השיטה כבר עובדת בפועל, בין אם בניסויים קליניים או כאלה שמתבססים על טכנולוגיות קיימות. תוך 10 שנים כל חלקי הפרויקט להשבת הנעורים יעבדו באופן מלא ואפקטיבי על עכברי מעבדה. 15 שנים לאחר מכן נוכל להשתמש בהם על בני אדם, בהתחשב כמובן במגבלות כספיות שעומדות כרגע בפנינו". לרוב האנשים, דברים אלה ודאי נשמעים כפרי עטו של תסריטי סרט מדע בדיוני כזה או אחר ולא כחלק מהרצאה של ד"ר ידוע-שם מקיימברידג', אך דה גריי בטוח ביכולתו להגשים את חלומם של לא מעטים ופחדם של רבים אחרים.

ֿ

את דבריו מגבות תופעות טבעיות כמו מדוזת ה-"הידרה", אך גם מחקרים שונים שמאחורי חלקם הוא עומד: "כבר הצלחנו להכפיל את תוחלת החיים של זבובי פירות ותולעים ולשלש את זאת של עכברושים. בנוסף, הצלחנו להאריך את החיים של עכברי מעבדה ננסיים למקבילה של 140 שנות אדם". בהתחשב בכל אותם הישגים שכבר זקף לזכותו, ד"ר דה גריי לא מתבייש להביע את חוסר האמונה שלו בשיטות הטיפול הקיימות: "אני מאמין שהבנתנו את מנגון הזקנה, למרות שהיא עדיין רחוקה משלמות, מספיקה כדי שנוכל להתערב בו באופן רפואי. לעומת זאת, הצלחתה של הגריאטריה תמיד תהיה מוגבלת, שכן תפקידה הוא רק לעכב את מה שנתפס כבלתי נמנע והידע שלנו על התהליך המטבולי הוא עדיין מוגבל, כך שגם הגרנטלוגיה לא מציעה פיתרון מספק – לכן הגישה הביוגרנטולוגית צריכה לעמוד בראש סדר העדיפות הרפואי והכלכלי. אם המחקר הזה היה מקבל קדימות דומה לזו שקיבל פרויקט פצצת האטום במלחמת העולם השנייה, היינו יכולים אפילו להקדים את התחזיות שלי".

"עצם העובדה שלא ניכנע עוד למחלות הקשורות בזקנה אין משמעה שנפסיק למות באופן גורף; בין אם נדרס כשאנו חוצים את הכביש, ע"י הכשה של נחש או בידיהן של מחלות שונות ומשונות", כך מנסה ד"ר דה גריי "להרגיע" את שלל החרדים מעבודתו ואחת השאלות שחוזרות ונשנות בפיהם. כנגד השגות אחרות בנושא השלכות עתידיות של מחקרו,לדוגמה פיצוץ אוכלוסין כתוצאה מצמצומו הדרמטי של שיעור התמותה ויכולתו של כדוה"א להתמודד עם כך, הוא מזכיר כי זה הכל עניין של למצוא את האיזון הנכון: "כאשר הטיפולים ייעשו זמינים, אין ספק שנגיע לשלב של פיצוץ אוכלוסין. נצטרך למצוא את היחס הנכון בין שיעורי הילודה לתמותה. דברים דומים כבר קרו, כשפחות או יותר חיסלנו את התמותה בקרב תינוקות וכשהמצאנו את ההיגיינה והאנטיביוטיקה, מה שהוביל להארכה משמעותית של תוחלת החיים האנושית". ידו נכנסת כמסרק אנושי אל תוך מעמקי זקנו, הולכת לאיבוד וצצה חזרה בתנועה מהירה, כשהוא מפטיר: "אני לא סוציולוג, כלכלן או תיאולוג. אין לי מושג איך החברה תחליט להתמודד האספקטים השונים ברגע האמת ואני לא יכול להיות אחראי לכל ההשלכות שיש לעצירת ההזדקנות. אבל כיום חובתנו כמדענים היא להעניק לאנשי העתיד את יכולת הבחירה. אם נחליט עכשיו לא לחקור את הנושא, אנחנו למעשה דנים את דורות העתיד למוות בגיל צעיר יחסית".

אך עצירת ההזדקנות מבית מדרשו של הד"ר הכחוש וגבוה מעוררת עליה התנגדות גם מבית. ב-2005 סקר פול בוטין, כתב ועורך במגזין 'Wired' האמריקאי ובוגר אוניברסיטת MIT, את הביקורת שדה גריי ספג מהקהילה המדעית. במרכזה עמדה הטענה שהוא לא חוקר אמיתי בתחום, אלא בסה"כ בעל תשוקה לנושא: "ללא שום ניסיון בחקר הביולוגיה של תהליך ההזדקנות, הוא נמצא תחת הרושם המוטעה שניתן לעשות מניפולציה על תהליך זה תוך עשור או שניים". ד"ר שרווין נולנד מאוניברסיטת ייל, שנחשב לאחד מאבות האתיקה של המחקר הרפואי המודרני, כתב באותה שנה מאמר חריף ל-'Technology Review' ובו טען כי אמנם אינו יכול להציג נקודות תורפה בתזה של גריי, אבל עצם שאיפותיו הרסניות. בעקבות זאת, הציע המגזין פרס של 20 אלף דולר למי שיצליח לכתוב מאמר שיפריך את השערתו של דה גריי כי ניתן לדחות את ההזדקנות במאות שנים באמצעות טכנולוגיות שיש בנמצא, ולשכנע בכך צוות שופטים. מבין המאמרים שנשלחו למערכת שלושה התפרסמו וזכו בזה אחר זה למאמר תשובה מדה גריי. צוות השופטים הודיע לבסוף שלא נמצא זוכה. בהתייחסם לאותו עוף מוזר ושנוי במחלוקת בנוף המדעי, גם ד"ר נולנד ודומיו לא מכחישים כי מדובר ב"מוח מבריק", שמסביר את סוד הצלחתו בצניעות המשולבת בביטחון עצמי קורן: "היה לי מזל של מתחילים, לא הגעתי מהתחום ולא הייתי כבול לדרכי המחשבה המקובלות בביולוגיה. מדעי המחשב עזרו לי לחשוב באופן מכוון מטרה".

ואכן, אוברי דה גריי הינו אדם מוכוון מטרה, אך לא רק במחשבתו, אלא גם במעשיו. במהלך ביקורו הקצרצר בישראל, בן הארבעה ימים, הוא הספיק "לשאת דברים בכנס בבאר שבע, להרצות חמש פעמים ולהשתתף בארבעה ראיונות שונים לכלי התקשורת ולסרטים דוקומנטריים". כוונתי הראשונית לשוחח איתו אחרי האירוע ב-'פסאז" טורפדה על ידי עדת מעריצים, שחסמו את דרכי והתגודדו סביבו, כשהם מנסים להשיג את חוות דעתו על תרופה כזאת או אחרת, או סתם להגניב נגיעה מרפרפת בזקן המפורסם. במקום זאת, נאלצתי לארוב לו למחרת בבוקר ב'אפריקה', שם הצלחתי לגזול מזמנו היקר בין הרצאה מצומצמת לראיון עם ה-'BBC' דרך ה-'סקייפ'. הצמד הדינאמי של "דה גריי את קרפנטר" לעולם לא נח, כך שבזמן שאני והבעל יושבים על ספסל מחוץ לבר ומדברים על רקע רעשי השיפוצים שנערכים בבניין לידנו, בפנים אשתו ממשיכה מהנקודה שבה הוא נקטע ועונה על שאלותיהם של שאר הנוכחים. "מטרתי בביקור הייתה לעורר מודעות לנושא בקרב החברה הישראלית. אני חושב שהמון אנשים פה, שלא ידעו על העבודה שאנחנו עושים קודם לכן, מודעים לה עכשיו וזה בדיוק מה שרציתי להשיג. קיבלתי לא מעט תגובות נלהבות מצדם של אנשים שרוצים לעזור בדרך כזאת או אחרת, מה שעשוי לקדם את התהליך וזה כל מה שמעניין אותי", כך מסכם דה גריי את עלייתו לארץ הקודש – באובייקטיביות מדעית נטולת כל זכר לנימוס בריטי אופייני. עם זאת, בצל ביקורו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ועם רצון לסחוט ממנו התייחסות כלשהי להשפעתה של תרופתו על סכסוכים ומלחמות שונות, שאלתי אותו על השפעתה האפשרית על תפיסות כמו "טוב למות בעד ארצנו". "כבר היום, עם הגידול בתוחלת החיים בעידן המודרני, ניתן לראות שאנשים פחות ופחות מוכנים להקריב את חייהם למען מטרות 'גדולות מהם'. ללא ספק, אני חושב שכאשר נצליח להגשים את חזוננו אנשים לא יהיו כל כך ששים אלי קרב, שכן חייהם יהיו יקרים יותר".

בעוד שד"ר אוברי דה גריי עשוי להחזיק בחידוש מדעי שלא יזכה להכרה רק בתחומו, אלא גם יעניק לו פרס נובל לשלום, נראה כרגע כי אובמה ודומיו יעדיפו להמשיך ולהזרים את כספי תקציביהם לפתרונות צבאיים. עובדה זאת נעוצה אולי בהילה הפנטזיונרית שסובבת רעיונות מסוג זה, וכשביקשתי את "שני הסנט" שלו על הקשר בין מדע למדע בדיוני הוא אמר: "אני חושב שבדר"כ למדע בדיוני יש השפעה חיובית על חלוציות מדעית ועוזר למדע להמשיך ולהתקדם, אבל יש יוצאים מן הכלל. אני מאמין שהעבודה שלי היא דוגמה מובהקת לכך. למעשה, כשאדם כותב ספר או סרט מדע בדיוני, חשוב לו שאנשים יסיימו אותו מלאי ביטחון ועם הרגשה טובה לגבי מה שהוצג שם. לצערי, אנשים אמנם מרותקים ע"י הרעיון של עולם בו אנו לא מזדקנים, אבל הנושא מוצג בדר"כ כדבר נוראי ולכן אנשים אח"כ חושבים שזה דבר טוב שאנחנו לא יכולים, לכאורה, לעשות שום דבר לגבי המחלה הזאת. זה נורא בשבילי, מכיוון שלאחר מכן קשה לי יותר לשכנע אנשים שעלינו להילחם בזיקנה". למרות שחשוב לו להפריד בין ההשלכות המדעיות להשלכות החברתיות, הכלכליות והדמוגרפיות של עצירת תהליך ההזדקנות, אוברי (את הנימוסים השארנו בפנים, יחד עם אשתו והמחשב שלי) סיפר לי שהוא כלל לא מזניח את האספקטים הללו ודואג בכל זאת לממן מומחים מאותם תחומים שיחקרו את הנושא: "אחד הפרויקטים הגדולים שאנחנו ממנים יושב באוניברסיטה של דנבר. הם מצוידים במערכת מתוחכמת, שפותחה במשך 30 שנה ונמצאת בשימושם של כמה ארגונים גדולים, ביניהם מחלקת ההגנה של ארה"ב. בעזרתה הם מנסים לחזות את השינויים השונים שייתרחשו כתוצאה מהבסתה של מחלקת הזקנה. אבל גם המערכת הזאת, כמו כל אחת אחרת בעולם, לא מסוגלת לחשב תרחישים בהם סיכון התמותה לא עולה אצל אדם במרוצת השנים. בעוד שנה הפרויקט אמור להסתיים ואני מקווה שנוכל לאחר מכן לנהל דיונים משמעותיים עם פורומים מקבילים, אצל חברות וארגונים".

לסיום, ניסיתי לרדת לשורשה של הדמות האקסטרווגנטית שיושבת מולי ולברר מה למעשה דחף אותו לצאת לאותה מלחמה מייסרת, מתישה ושנויה במחלוקת. תשובתו היתה מפתיעה בפשטותה: "אני רוצה ליהנות מחיי, מה שלא קורה כרגע. באופן אידאלי הייתי יכול לסיים את כל הפרויקט הזה והתנועה להבסת הזיקנה הייתה הופכת לדבר שגרתי ופופולרי, שמורכבת מאנשים שטובים ממני בכל מיני תחומים, בהם אני עדיין נחוץ. כך הייתי יכול לקחת צעד אחורה ולסגת לאנונימיות מפוארת, בה הייתי מבלה את שארית חיי בתוך אמבט חם. זה מה שאני רוצה – להירגע ולמשוך את ידיי מכל העניין. אבל הגעתי למסקנה שאני עוסק עכשיו בהשקעה לטווח הארוך, ככל שאעשה יותר כנגד המחלה הזאת כך גוברים הסיכויים שלי ליהנות מהטיפולים שיהיו זמינים ולחיות כאדם צעיר ובריא כל חיי". לאחר אקורד סיום זה, דברי התודה וההוקרה שלי לא נראו כמותירים רושם מיוחד מדי על הד"ר, שאמר לי בדרכנו חזרה פנימה: "אתה יודע מה? אם אתה באמת רוצה להודות לי, פשוט תזמין אותי לכוס גולדסטאר".

*

דימויים: מתוך Future Perfect, מירי סגל ואור אבן טוב (2010). תודה ליואב ויינפלד על הרעיון.

מהמזרח למערב, ובחזרה: רשימות קצרות ממסע דילוגים באמריקה

1. בעידן הנוכחי, אנשים בכל מקום בעולם עושים למעשה את אותם דברים. בשביל להבחין במשהו שונה צריך מאוד לרצות.

2. צריך למשל להסתכל על שני גברים אמריקאים צעירים ולדמיין שהם שני אשכנזים בישראל. המשחק הוא לחכות לרגע שבו משהו נראה פתאום לא סביר. ואז מבינים: אנחנו לגמרי לא white.

3. כבר שנים, המראה האמריקאי-אורבני הוא "הסגנון הבריאותי". הכול כאילו פשוט, בהיר, טבעי, טרי, רענן, מואר, רחב ידיים. אבל אפילו במקומות הכי "ביו", מגישים את התה צמחים בכוסות קלקר חד פעמיות. אלה הרגעים שבהם מתברר כמה חסרת שחר היא התקווה להציל את העולם מקטסטרופה אקולוגית על ידי תיקון אישי של אורח החיים. כי אפילו אם תתלבט שלוש פעמים בשעה אם לקנות מוצר אקולוגי או אורגני – עדיין יהיו בערך 200 מיליון אמריקאים שכל אחד מהם מייצר בכל יום פסולת בכמות שאדם נורמלי לא מייצר בשבוע (ואני לא מדבר על העולם השלישי). אמריקה זה אריזות. אורח החיים האמריקאי זה אריזות. מתחת לאריזה אין כלום, וכו'. אבל זה מציב דילמה בפני תושבי העולם החוץ-אמריקאי: הם יכולים להיות ילדים טובים ולחסוך במשאבים, אבל האמריקאים ימשיכו לזלול, לצרוך ולזהם רק ביתר שאת. זה אומר שאנחנו, שאר העולם, שוב נצא פראיירים.

4. טרנד עוד יותר חדש: לוזריות. התיאורטיקנית הקווירית ג'ודית הלברשטם פירמה ספר משפיע, The Queer Art of Failure, שמזמין אנשים להיכשל. היא טוענת שהבשורה הזאת מתאימה לתקופה הנוכחית של המשבר הכלכלי, שבה ממילא אי אפשר לנצח. אבל שוב, העטיפה חושפת את האמת: הרוח והסגנון של הספר טריומפליסטיים להבהיל. זוהי פרוגרמה לגאולה על ידי כישלון, עם כל היסודות ההכרחיים, כראוי לתלמידה חנונית שקדנית: פוקו, בנימין וכו'. הנה לדוגמא –

This book [is] a stroll out of the confines of conventional knowledge and into the unregulated territories of failure, loss and unbecoming… In this book on failure I hold on to what have been characterized as childish and immature notions of possibility and look for alternatives in the form of what Foucault calls "subjugated knowledge" across the culture… Training of any kind, in fact, is a way of refusing a kind of Benjaminian relation to knowledge, a stroll down uncharted streets in the "wrong" direction [Benjamin 1996].

וכו' וכו'.

5. מה עוד מעסיק את עולם ההגות האמריקאי? בשנה שעברה הגיע לשיאו גל הקינות על שקיעתה של האימפריה. בינתיים, ניכר שכבר עברנו פאזה לספרים שמסבירים איך אפשר להרוויח מה-Global tilt. בקפיטליזם, תבוסה, שקיעה ומשבר הם תמיד עניין יחסי; ותמיד השאלה היא איך לעשות מזה כסף.

6. האוכל הגרוע של הגרמנים הוא יותר גרוע מהאוכל הגרוע של האמריקאים. האם זה אומר שהגרמנים יותר טובים מהאמריקאים בלהכין אוכל גרוע?

7. כמו בגרמניה ב-44': ככל שנשארים פחות מעשנים באמריקה כך נלחמים בעישון ביתר אכזריות‎.

8. בשרלוט, צפון קרוליינה, אני רוצה לחבק כל אמריקאי ולשאול אותו אם אפריקה זאת מדינה.

9. בטיסה לנוקסוויל, טנסי, החרימו לי את השמפו שאמי שלחה לגיסתי.

10. בידוק בטחוני כתרגול זן.

11. "What is this object?" שואלת אותי המאבטחת אחרי שהוציאה אותי מהתור. אני ניצב מולה חסר מלים. אני לא יודע איך קוראים לדבר הזה. אני צריך להמציא לו שם. אני מרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן.

12. סופסוף "בדרום". נזכרתי בשני דברים שאמא שלי אמרה: א) באמריקה צמח גזע של ענקים ב) לאמריקאים יש רמקול בגרון.

13. "הרפובליקנים בדרום ארה"ב הם הקבוצה האנושית שאחראית יותר מכל קבוצה אחרת לאסונות ולצרות של העולם". ככה נהגתי להגיד במשך שנים. האם האנשים מסביבי נראים נבזיים במיוחד?
קשה לי להחליט. האמת שהם דווקא נראים כמו אנשים הגונים.

14. תגובה בגוגל של מבקר במוזיאון הקונפדרציה בנוקסוויל:

I have to agree with the other poster regarding the tour guide. Rather than act as a guide and point out the historical importance of the house and grounds he wanted to berate the historians, the current administration, and insisted on telling two young school children that their history books arefull of lies and the teachers perpetuate these lies.

תיקון: לאמריקאים בדרום אין זמן להיות רעים או טובים. הם עסוקים בלהפסיד במלחמת האזרחים.

15. נדפקנו. האנשים שקובעים את גורלנו עדיין בטראומה מקרב סטונ'ס ריבר.

16. אבל בסופו של דבר, הפרוור האמריקאי הוא נוף הילדות של כולנו. כולנו ראינו "שנות הקסם". אפשר להגיד שהרגשתי בבית בשלושה מקומות: בקניה, שם נולד המין האנושי; באוקראינה, שגם נולדה סבתא שלי; וכאן בפרוור, שם נולדה הנפש שלי.

17. עוד תרגול זן: להפיק הנאה מפסקאות פתיחה של כתבות בהארץ.

18.כשאתה רואה אחת ישראל מרחוק, למשל דרך קריאת כתבות באתרי חדשות, בא לך למעוך אותה כמו ג'וק.

19. בדלאס, טקסס. העיר הזאת נראית כמו תפאורה שהעמידו לפני שעתיים, לא, לפני עשרים דקות. כמו הטקסס ראנץ' שהיה פעם ליד אילת.

20. דלאס, בירת שנות ה-80.

21. דלאס מתגלה כמקום נורא, ממש נורא. חשבתי שלפחות ינסו למכור לי כובעי ג'יי אר וטאקוס. כלום. בניינים סטריליים, כבישים, ואפס אנשים ברחובות. בכלל, מי שהולך ברחוב הוא מיד בגדר חשוד – הומלס או טיפוס א-סוציאלי. כהולך רגל אידיאולוגי, אני מרגיש שדרכי הגיעה אל סופה.

22. אני חולה. אני הוזה שהסיפור ייגמר בבית החולים Dallas Memorial, כמו הפרק האחרון בעונה השמינית של "דלאס", כשבובי מת. החדרנית נכנסת. אני לא מצליח לתקשר איתה, היא מדברת רק ספרדית.

24. כמובן שבובי מתעורר לחיים בתחילת העונה העשירית, כלומר פמלה מתעוררת ומתברר שזה היה חלום. בכלל, יותר טוב לראות דלאס מלהיות בדלאס.

24. יש לי בחילה. דאלאס מתקיימת על כסף, דלק ובשר בצורתם הגולמית. מוכרים דלק וקונים בשר. מוכרים בשר וקונים דלק. מוכרים כסף וקונים כסף. בין שלוש הנקודות האלה אין שום תיווך – המעבר הוא ישיר, כמו ברברים.

25. במלונות יש כל מיני כנסים, אז פה ושם רואים מישהו יוצא עם התג המכוער של הכנס תלוי לו על הצוואר כמו פרה. אין כאן בכלל אנשים עם כובע קאובוי. בתל אביב כבר יש יותר.

26. ליד תחנת האוטובוס פתאום מופיעים אנשים: עשרות שחורים, מרוששים, נפוחים, מסתובבים הלוך וחזור על איזו מדרכה. כאילו הם נמצאים במישור קיום אחר, בלתי נראים. מראה מבהיל. התעמולה הסובייטית צדקה, בסופו של דבר: אמריקה היא באמת הגיהינום. אני נזכר במשהו שקראתי פעם באיזו כתבה בניו יורק טיימס: תוחלת החיים של גבר אפרו-אמריקאי בשכונת עוני בוושינגטון נמוכה מתוחלת החיים של גבר ממוצע באפריקה.

27. וכך גם בתוך תחנת האוטובוס של Greyhound, שנראית כמו בית מעצר. בפנים אנשים עניים מאוד, עניים מהסוג שאתה קורא עליו באגדות או ב"עלובי החיים" – עם בגדים קרועים וצרורות של סמרטוטים. כאן בעיקר היספאנים. אפילו בהודו או באתיופיה זה לא נראה ככה. והם דווקא מעשנים – אפילו סידרו להם חצר עישון (!). ולמעלה טלוויזיה: סיקור של תחרות אכילה של המבורגרים.

28. פתאום אני נזכר: אני נמצא בעיר של משפחת בוש. אם ככה נראית, ככה מתקיימת העיר שלהם, אפשר רק לדמיין איך הם רצו לראות את העולם.

29. במוזיאון השואה של דלאס אני חושב: כל תושבי העולם ניצולים של משפחת בוש, שניסתה להפוך את העולם לדלאס.

30. מנסה את מזלי ב-Fort Worth, הסמוכה שנקראת "השער למערב". כאן, באזור הבוקרים ההיסטורי, סופסוף מנסים למכור לי כובע קאובוי. לפחות זה!

31. שני בוקרים צעירים במוקסינים עומדים ליד הגדר ומתעסקים עם האייפון שלהם. אני לא ממש יודע אם הם "בוקרים" או "מחופשים לבוקרים". ממילא, בנופים תיירותיים כל מה שיש זה תיירות. ביזנס. התרמית היא הדבר כשלעצמו. לכן החוויה הכי אותנטית היא ליפול למלכודת תיירים. להידפק. אני עוד צריך לכתוב פעם את הפוסט הזה, "מדריך לתייר הנדפק".

הפרות, בכל מקרה, הן אמיתיות.

32. הדרך מפורט וורת' לדלאס כל כך מכוערת. מגרשי חניה, מתחמי קניות של וולמארט, תחנות דלק אינסופיות, צמחייה מלוכלכת של צדי דרכים. חמסנות בלתי מוגבלת של שטח. אחי מסביר לי בצ'ט: בסדרות האמריקאיות לא מראים לנו כמה אמריקה מכוערת.

33. בשיא המשבר, מתגלה "מסעדה גלילית", מזרח תיכונית, ממש בלב אזור המלונות. סינית קטנה מציעה בופה של טבולה, באבא רנוש, וחומוס. חומוס! חומוס אמיתי בדלאס! ככל שעובר הזמן היחס שלי לחומוס נעשה פחות משועשע ויותר כבד ראש. זו מתת האלים לגזע השמי.

34. על העצים עומדים מין זרזירים מקסיקנים (Quiscalus mexicanus), בלהקות גדולות. יש מקומות שבהם הם מתקבצים ומחרבנים והמדרכה כולה מכוסה בלשלשת.

35. פספסתי את מוזיאון האמנות התנ"כית של דלאס. צריך להשאיר משהו לביקור הבא.

36. עוזבים את דלאס. עצירת ביניים בפיניקס, אריזונה. האנשים כאן, עם מכנסיים קצרים, נראים כמו חוקרי הטבע האמריקאים המזוקנים שהיו באים לבקר את אבא שלי כשהייתי ילד.

37. ההתיישבות באריזונה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארה"ב, לא הייתה מתאפשרת בהיקפים משמעותיים אלמלא המצאת מיזוג האוויר. זה המקום שבו המזגן הפך לגורם אסטרטגי.

38. אני קונה מזכרת: עקרב אמיתי קפוא בתוך מחזיק מפתחות. מזעזע, באופן כלשהו.

39. סופסוף בסן פרנסיסקו. שיפולים מכוסי ערפל, עם עצי זית וצומח אירופי/ים-תיכוני. מוזר שבקצה העולם חוזרים שוב לים התיכון.

39. ובכל זאת, הכול שונה. אנחנו חצי בסין, חצי במקסיקו, חצי באמריקה. זה המקום הכי רחוק שהייתי בו.

40. ממש נחמד כאן! אמריקה!

41. ב-Castro – המון דגלי גאווה, מכוני כושר, חנויות לחומרי סיכה. נוף ניאו-הומואי מדכא למדיי.

42. במסגרת "המרכז למין ולתרבות" נפתחה תערוכה המוקדשת ליצירות האמנות של מועדון המאוננים (Jack's Club) של סן פרנסיסקו, במלאת 30 שנה להווסדו. המועדון הזה הוקם עם התפרצות מגפת האיידס, כדי לשמר דפוסים קהילתיים שהתהוו בסאונות של ההומואים, ועם זאת למנוע הדבקה והתפשטות של המחלה.

על הקירות תלויות יצירות אמנות פולחניות, בנויות ברובם על גבי פאלוסים שיובאו מבאלי. כמה יהודים הומואים-היפים-מקשישים מסתובבים בין המוצגים בחדר הקטן, אוכלים בוריטוס ושותים יין בכוסות פלסטיק. לדבריהם, ההומואים הצעירים ב-Castro לא מתעניינים כבר באירועי מורשת כאלה, לכן הם נרגשים מאוד לראות אנשים צעירים פחות או יותר. אני שואל אחד מהם מתי המועדון נסגר. הוא עונה שהוא לא נסגר. "כל יום שני אנחנו נפגשים בערב. לפעמים באים יותר ולפעמים פחות".

איכשהו, זה מזכיר לי את "משמרות השלום והדמוקרטיה" שנפגשים בימי שישי אחר הצהריים ליד כיכר רבין ושרים בגרון ניחר "האמיני יום יבוא".

43. השפה שלנו, המסורת שלנו, מתחילה איפשהו במזרח, ליד הים התיכון. היא התפשטה לאירופה, ואחר כך חצתה את האוקיינוס האטלנטי לאמריקה (גילוי אמריקה היה מעין המשך של מסעי הצלב לירושלים). ובאמת, בחוף המזרחי של אמריקה עוד אפשר לראות המשך של אירופה, אבל בחוף המערבי הדימויים והמלים מתרוקנים ממשמעותם. האוקיינוס השקט כבר לא משתלב בסיפור שאנחנו מכירים. יש כאן כמובן נוצרים, אפילו יהודים, אבל כל הסמלים עוברים פגאניזציה כשהם מגיעים לחופי האוקיינוס השקט. היהודים הם Jewbu's, והנוצרים מקיימים כל מיני פולחנים ארוטיים סביב ישו הצלוב.

אבל דווקא כאן, רחוק כל כך, בחוף האחרון, הקימו האמריקאים את מכונת הדימויים שיצרה את העולם שלנו: הוליווד.

מה זה אומר? אני לא בטוח. זה מצריך עיון נוסף.

 

44. דיגרסיה בנושא תיאוריית הספר:

במשך די הרבה זמן ארצות הברית ממש לא עניינה אותי. התחלתי להתרגש מאמריקה בתואר הראשון, כשנדרשנו לקרוא את "תזת הסְפָר" (Frontier Thesis) של פרדריק ג'קסון טרנר. ב-1893, ביקש טרנר לתאר את ההיסטוריה של ארצות הברית כתופעה ייחודית הנבדלת מההיסטוריה האירופית, והציע עקרונות אחרים להסבר התפתחותה, המבוססים על תולדות ההתיישבות והמאבק הבלתי פוסק בשממה. המושג ספָר (frontier) אינו מציין קו גבול במובנו הפשוט, הגיאוגרפי, אלא חזית דינאמית של הציויליזציה, המתרחבת באמצעות פעולתם של יחידים הצמאים להגשמה עצמית. במשך שלוש מאות שנה עוצב אופייה של ההתיישבות באמריקה הצפונית על ידי התנועה המתמדת מערבה, שלא כוונה על ידי הממשלה אלא על ידי יוזמה פרטית. בספר מתעצב האדם האמריקאי החדש, שהינו חלוץ המכניע את סביבתו ובד בבד מתאים עצמו אליה. זהו “self made man”, אדם נייד, אוהב חופש הנשען על כוחותיו בלבד.

כיוון שהחברה עצמה מתפתחת ואינה חדלה להתפשט – מבחינה גיאוגרפית ומבחינת המשאבים העומדים לרשותה – דבר אינו מגביל את אושרה. בד בבד, הספר משמש כ"שסתום ביטחון" המונע רדיקליזציה חברתית, כיוון שהאפשרות לנוע מערבה פתוחה לכל אדם החפץ לשפר את מעמדו הכלכלי והחברתי. מבחינה היסטוריוסופית, תזת הספר מהווה מודל חדש לתיאור התפתחותם של חברות ומשטרים. בחברת הספר, ההיסטוריה האנושית מתחילה כאילו מבראשית בכל כברת ארץ חדשה הנכבשת על ידי המתיישבים. בניגוד להתפתחות הדיאלקטית המונעת על ידי שלילה, כלומר על ידי דינמיקה פנימית, סגורה, של הוויה אחת הנשללת על ידי הוויה אחרת המתפתחת בתוכה, הדינמיקה של חברת הספר היא פתוחה, ומבוססת על התרחבות וטמיעה. השינוי בחברה האמריקאית אינו נובע ממאבק בין אידאות או מסדרת מהפיכות פנימיות, אלא על מהסתגלות "אקולוגית" לסביבות משתנות. הקונפליקט אינו בין יסודות שונים בחברה אלא בין החברה כולה לשממה, בין התרבות לטבע.

כבנים (חורגים) למחשבה האירופית, אנחנו נוטים לגלות חשדנות כלפי הספר. השמאל הרדיקלי הוא אורבני להפליא, ואנשים אורבניים מתקשים להבין מהו מרחב. ברור, שיש גם אינספור סיבות לבקר את אידיאולוגיית הספר – ובראשן ההבנה הבסיסית שהשממה לעולם אינה שממה, והתפשטות של "התרבות" באה על ידי שעבוד של תרבויות אחרות. הגדרת הספר היא מלכתחילה אידיאולוגית, ומבוססת על ההנחה שכל מה שחיצוני לחברת המתיישבים הוא למעשה תוהו ובוהו או חלל ריק, הדורש הכנעה ועיצוב מחדש. התפשטותה של התרבות מתבצעת באמצעות הדרה ודחיקה מתמדת של מה שנתפס כ"אנטי-תרבות": הרס הסביבה הטבעית, גירוש וטבח של אינדיאנים, טמיעה של מהגרים בעלי תרבות ומנהגים אחרים. אפשר גם להזכיר שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת בעצמה על גרסה של הספר – מהחלוצים הראשונים, דרך הפרחת השממה ועד ההתנחלויות.

ועם זאת, ככל שמצבה של האופוזיציה השמאלית בגרסתה האירופית נעשה נואש יותר, אני מרגיש משיכה רבה יותר כלפי אידיאל חברתי שמבוסס על דינמיקה של ספר, כלומר: פריצה של יחידים אל מחוץ לגבולות החברה כדי להקים חברה חדשה יש מאין. המשמעות של אידיאל כזה, הוא שהניתוח הביקורתי של החברה לא נועד לחולל בה שינוי – הדרגתי או מהפכני – אלא לשלול אותה כדי להוות בסיס להקמה של חברה אחרת על ידי חלוצים. השינוי החברתי עשוי לקרות בשלב הבא, כאשר החברה שנותרת מאחור מחקה את המודלים שנוצרו בשממה ומשתנה בהשראתם.

ואכן, בשונה מחסידים שונים של הגלותיות, אני לא מוצא סיבה לייחס אשמה לחלוצים הציונים בגלל עצם העובדה שהם מאסו בחברה שבה גדלו וביקשו להקים חברה אחרת. הביקורת נוגעת, כמובן, למחיר ששילמו אותם "אינדיאנים" ששכנו מימים ימימה בשממה, וקבוצות אחרות שנפלו קורבן לחברת החלוצים.

אבל האם האופקים החדשים שפותחים החלוצים חייבים בהכרח להפיל קרבנות? האם אי אפשר לדמיין פתיחה של מישורי קיום חדשים, שבהם תתאפשר התפתחות והתרחבות חברתית-תרבותית שלא תתרחש על חשבונם של אחרים?

בכלל לא ברור. בכלל לא ברור גם כיצד "הספר" יכול להוות  תשובה למציאות הפוליטית שלנו, כלומר לדיכוי הפלסטינים. אך אם יותר לי להשמיע דברי כפירה: המאמץ הסיזיפי של השמאל בישראל לשכנע את החברה לאמץ ערכים שהיא לא מעוניינת לאמץ (לפעמים על בסיס תפישות של "תודעה כוזבת") הוא כנראה לא הרבה יותר סביר.

45. אין ספק: Rural Gays הם החזית המינית הבאה.

עוד רשמי מסע:

ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

הילד עם הרגל השרופה

עודד נעמן

שטויות! אלו שטויות. או כמו שהיו אומרים: "שטויות במיץ". אז זהו: אלו שטויות במיץ. אלו שטויות כי כל זה לא היה. זה לא היה ולכן זה שטויות. מה נטפלים אליי, אני לא מבין? אני נזכר בהם: באירועים שלא ארעו, בתרחישים שלא התרחשו, במקרים שלא קרו. מה זה? מה הם הזכרונות האלו? מי הם כל הלא-אנשים האלו? מה הן הלא-פעולות האלו? כל הלא-רגשות האלו? איך אפשר לזכור מה שאין? שמעולם לא? ומה עם האמת? למה אני לא זוכר אותה? למה אני לא זוכר את מה שבאמת הייתי, מה שבאמת עשיתי? למה כל הזמן אני חייב להתעסק בשטויות? במה שלא? למה שלא אתעסק במה שכן, לשם שינוי? מה עם מה שכן? כן היה! שוכח את מה שהיה; זוכר את מה שלא היה. אני תשליל של עצמי.

כמו חבורת ילדים משועממים, דברים שלא היו אוחזים בשרוול חולצתי ומושכים אותי אחריהם, להראות לי משהו. "לא!" אני מנסה לשחרר את היד, "מה הטעם? ובכלל, אי-אפשר להזכר במה שלא ארע." ואז הם מראים לי – הדברים מושכים אותי בשרוול וצועקים ודוחקים בי ומראים לי. למשל הם מראים ילד בן שבע או שמונה, יושב בטנדר, במושב לצד הנהג ורגלו השמאלית מורמת, מוגשת כמִנחה. "הילד עם הרגל השרופה" אני קורא ללא-זיכרון הזה. אני מסתכל על הרגל שמוגשת לי ורואה שהיא מכוסה שלפוחיות ומוגלה, עור מקומט וחרוך. אז אני מסתכל בפני הילד: הוא לא בוכה אך פרצופו מכורכם. הדברים שלא קרו אף-פעם מראים לי את הילד בעל הרגל השרופה ואני אומר, חד-משמעית וללא היסוס: זה לא היה. בחיי לא ראיתי את הילד הזה. לא הייתי שם. לא הוגשה לי רגל כמנחה, היא לא היתה שרופה, לא עמדתי מחוץ לטנדר. עזבו אותי, בבקשה, אני מבקש יפה שתצאו. עזבו אותי לנפשי. הם שותקים. הם שותקים אבל עוד מחזיקים את הילד ואת הטנדר והרגל מול עיני רוחי. אני מסתכל שוב ורואה איש במושב הנהג ליד הילד. האיש מצביע על הרגל ואומר "רופא, רופא". דבר אחד בטוח: אני לא רופא ולא מבין כלום ברפואה ולא יכול לעזור. לכן טוב שכל זה לא קרה ושהאיש ובנו לא קיימים. ובכלל אני לא יודע אם האיש במושב הנהג היה באמת אבא של הילד. וזה לא משנה כי הוא לא היה איש! אני צועק על הלא-זכרונות שלי, שמעלים בי ריק אחרי ריק ומציגים לי אותם כראיות, כאילו הפרוטוקול של ההיסטוריה האנושית רשם אותם לפניו ועכשיו אי-אפשר עוד להכחישם. אני מכחיש בכל תוקף: לא הייתי שם וזה לא קרה לי ואני לא יודע. צריך להסיע את הילד לרופא. מי זה הילד? הנהג אומר שהילד בן שלו ושהוא צריך "רופא, רופא". אני מבין את הסיטואציה. את המצב. מבין את הצורך. זה לא שאני לא מבין. אין בעיה של הבנה. יש בעיה של התרחשות. של מה שאפשרי. זה לא. זה לא אפשרי כרגע. אדוני, אני מבין אבל זה לא אפשרי כי. אל תקטע אותי. כי אי אפשר. למה? כי ככה. כי המחסום סגור. אבל אני לא… אני מבין את המצב, שאיננו. אדוני, אבא, אני מבין. בוא, בוא – אני אעזור לך לשאת את הילד המסכן אל המוניות בצד השני של המחסום. הנה אני עוזר לך. אם זה היה קורה זה מה שהייתי עושה. הבעיה היא שזה לא קרה ולכן האבא (ואני לא בטוח שהוא באמת אבא) אמר לי "לא!" בכעס. אני לא מבין: "בוא נעביר את הילד למונית ותקח אותו לרופא!" אני צועק. והוא אמר: "לא מונית. אני צריך את הטנדר להעביר סחורה". אדוני, אדוני, אדוני! מה זה אתה עושה עם הבן שלך והכווייה שלו? אתה משתמש! אתה משתמש בכאב הנורא שלו, ברגל השרופה שלו, למטרות כלכליות, פיננסיות! ואולי בכלל אתה שרפת לילד את הרגל! יש לך מזל גדול שאתה לא עושה את מה שאתה עושה בגלל שכל זה לא קורה. מזל גדול! אתה לא נכנס עם הטנדר. "אני יכול לעזור להעביר את הילד למונית שיסע לרופא אבל לא יכול לתת לך להכנס עם הטנדר." האבא שאולי אינו אבא מצמץ ואמר: "אם ככה, אני לא נכנס. או שאני נכנס עם הטנדר, או שהילד לא רואה רופא." ככה הוא אמר לי בקול בטוח וכשנזכרתי בזה שמחתי לדעת שזה לא קרה. "למה? למה לא לקחת את הילד לרופא? הילד צריך רופא" -"צריך לעבוד ולהעביר סחורה," הוא אמר, האבא-לא-אבא, "יש סגר כבר כמה ימים וצריך לעבוד וכסף. והילד לא יראה רופא אם לא תתן לי, חייל. תן לי, חייל, להעביר סחורה." הרגל של הילד בעבעה, כאילו האש עוד אוחזת בה, ושפתיו של האבא-לא-אבא רעדו בזעם ועלבון. אני החזקתי רובה ואמרתי שאני אעזור לו להביא את בנו אל הרופא אבל לא אתן – לא אתן! – להכנס עם הטנדר להעביר סחורה. למה? כי אי-אפשר, כי המחסום סגור. וסגור זה סגור וסגור זה פתוח להולכי רגל ועגלות עם חמורים אבל לא לכלי רכב עם מנוע. ככה זה: המוחלטות של הסגירות החלקית של המחסום. הילד במושב ליד הנהג בכה. מי יודע אם בכלל היה בנו של אביו? מי יודע אם בכלל היה ילד! אני… אני בטח לא ידעתי. לא ידעתי. עמדתי שם והסתכלתי ולא ידעתי. הילד בכה והאבא רעד. ואז האבא החליט, ראיתי שהחליט, פניו כשל איש הקופץ מצוק. האבא-לא-אבא הזדקף, הסתכל בי ואמר, לאט: "הילד. לא. יראה. רופא." ואז הוא התניע את הטנדר ונסע לאחור והסתובב והילד בכה ובכה והם נסעו משם ונעלמו בענן אבק אל הריסות ההיסטוריה והמחסום נשאר סגור סגור, והסגר נשמר ולא היה ילד ולא היתה רגל שרופה ולא היה רופא. הם מראים לי את זה, עדת ילדי הלא-זכרונות שלי, אבל זה לא היה. זה לא היה. בבקשה, בבקשה תאמינו: לא הייתי במחסום הזה, ליד טול-כרם. לא היה מחסום ולא היה סגור ולא היה פתוח רק לתנועת חמורים או הולכי רגל פיסחים, או משאיות עם חציר ואורז. וכל הכללים וההוראות, האישורים, ההגבלות, הפקודות, שבטלו זה את זה ושינו זה את זה עד שלא נשאר מהם דבר: כל אלו לא היו. ואם היו לא היה אפשר למלא אחריהם. ואם החיים כולם מאורגנים על-פי כללים שאי-אפשר למלא אחריהם והגיון שאינו מתקבל על הדעת אז החיים הם לא-חיים ואנשים לא-אנשים וכאב הוא שמחה ואהבה היא עלבון והמוות פיתרון.

אנט מסג'ה (2002)

השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור

 על צנזורה של השירה

 תהל פרוש

השתתפה במחשבות ובניסוח: לין חלוזין-דברת

1.

הו, בנק שלי

הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי! תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה, מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין על ויאגרה, אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם! מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים, ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים, ומי שיודעים מה שעושה הכסף והם שותקים

הו בנק שלי זיין אותי ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים במסמכים חתומים ואז אצא לשמש אל הרחוב אחרי אונס לא מוכר על ידי הרשויות הו אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא אירגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

2.

בשבוע שחלף נכנסתי באיחור של כמה עשורים למועדון של הסקס פיסטולס, מועדון כותבי התועבה.  השיר "הו, בנק שלי" עורר מהומה, ובשתי פעמים שונות עלה עניין הצורך לצנזר אותו. בפעם הראשונה היה מדובר בפסטיבל דימונה אליו הוזמנתי לתת שעה על שירה מול עובדות ועובדי העירייה. החלטתי עם המשוררת ענת זכריה, לעשות שעה על שירה חברתית הנוגעת בייחוד בעבודה וכסף, נושאים שמעסיקים אותי מאוד בשנתיים האחרונות. באירוע הקראנו שירה זועמת וביניהם את השיר המדובר.

האירוע שהתרחש באולם מליאת העירייה, היה קצר אבל אפקטיווי. במהלכו התבקשתי להגיע לדימונה עם המיצג עבודת גילוי עליו סיפרתי (העוסק במתן עדויות על תנאי עבודה) ולאחריו פנו אלי שלוש נשים שהצהירו שהן אוהבות שירה, אמרו לי שהתרשמו מאוד ולקחו את שמי. אחת מהן אפילו לקחה ממני מספר טלפון. אני וזכריה חשנו שזיהינו צמא לסוג שירה כזה ושנוצר קצה של דיאלוג שיכולנו להמשיך אותו הלאה. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת צהריים דשנה עם כמה מהמארחים המקסימים שלנו.

אבל משהו התרחש בין היציאה מאולם העירייה ועד שהגענו לארוחת הצהריים. אפשר לומר מעין התקוממות של כמה מאחראי האירוע ומשוררים, שטענו שהשיר "הו, בנק שלי" לא התאים לקריאה בדימונה, שהיו בקהל בין השאר כמה נשים וגברים מסורתיים שפרכסו כשאמרתי זין וזיין אותי ושגם הרב של דימונה היה שם ופירכס. למעשה, נאמר לי שאילו ידעו מבעוד מועד על השיר הייתי מתבקשת שלא להקריא אותו. קולגה משורר אמר שאפשר היה להקריא את השיר אולי אחרי הכנה מסיווית יותר של הקהל וציין שגם נאנחתי תוך כדי ההקראה באופן מיני. עוד נאמר שהשפה של השיר גבוהה מדי לאנשים שהיו בקהל, ולכן עבר מעל ראשם ומאידך שמילים הגסות חסמו את הקהל וגרמו לו להתנכר לשירה. יש לציין שלפני שהקראתי את השיר מעורר הלחץ אמרתי לקהל שלקחתי את הביטוי "הבנקים מזיינים אותנו" לקצה, שהפכתי אותו לאמצעי הביטוי לשלי.

יומיים אחרי שחזרתי מהפסטיבל הייתי אמורה להופיע עם אחד משיריי בעצרת יום האשה הבינלאומי בתל אביב, המשותפת לערביות ויהודיות. לאחר מחשבה החלטתי שאקריא את "הו, בנק שלי"; נכון לעכשיו, חשבתי, זהו השיר שמייצג באופן הטוב ביותר את מצבי בעולם כאשה, אשה שמופעלת עליה אלימות כלכלית מוסדית רבת כיוונים. חשתי שיש בשיר כדי לבטא את נהמת לבי העמוקה מול המצב הזה. המארגנות ביקשו ממני לשלוח את השיר אליהן מבעוד מועד כדי לדעת איפה לשבץ אותי בין הדוברות, ועשיתי זאת. כמה שעות אחר כך קיבלתי טלפון. "קראתי את השיר וצחקתי", אמרה המארגנת המטלפנת, "אבל תראי, הוא לא מתאים לעצרת, הוא פרובוקטיבי מדי, יהיו שם פועלות ערביות וזה יפגע בהן, זה כמו לאנוס אותן. זה שיר שמתאים לערב תרבות בתל אביב". לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותה בשיר אבל שאלתי מה היא חושבת שיפגע בהן עד כדי אונס. "יש שם מילים גסות, את אומרת לזיין. אולי את יכולה לעדן את השיר". לא הסכמתי לעדן את השיר והיא הציעה שאחליף אותו באחר. אמרתי לה שאני אחשוב מה לעשות ואחזור אליה.

לא חשבתי לבד. שלחתי את השיר לכמה חברות פמיניסטיות והתייעצתי איתן. יחד חשבנו שהשיר הזה צריך להישמע ושאולי הפשרה הנכונה היא שאתווך אותו לפני כן ואסביר את המניעים לכתיבתו ובשימוש שאני עושה במילים הגסות. בשיחה עם המארגנת אמרתי לה שחשוב לי להופיע עם השיר הזה כי הנושא של אלימות כלכלית וניצול כלכלי מושתק, חסר שפה כמעט, וזאת חוויה משותפת אולי לכל הנשים שיהיו שם. "כן, היא אמרה, אבל את משתמשת במילים תזיין אותי".

אמרתי שאני מוכנה לתווך את השיר לפני הקריאה שלו ובכך לרכך את האפקט. אני יכולה להסביר, אמרתי לה, שהשימוש במילים הגסות הוא לא סתמי, שאני לוקחת בעלות על ביטוי ומקשרת אותו למצב הנכון של פלישה וחדירה פיזית ורוחנית שאנחנו עוברות באינטראקציות עם מוסדות כלכליים ולתחושת האונס שאלה מייצרים. חוץ מזה הזכרתי לה שפנתה אל משוררת ולא אל מנהלת עמותה של נשים, וכמשוררת זה בדיוק הדבר שאני עושה, יוצרת בשפה ולא כדי לעורר נוחות. המארגנת אמרה שהיא בעצמה תתייעץ וחזרה אליי ואמרה שהן מסכימות שאקרא את השיר עם ההבהרה לפני כן.

למחרת בבוקר, יום העצרת, קיבלתי טלפון ממארגנת נוספת: "חשבו פה על זה שוב ואנחנו מבקשות מאוד שלא תגיעי עם השיר הזה. הוא שיר טריגרי". מה טריגרי, שאלתי. "המילים לזיין וזין", אמרה. היא עצמה, ככה הוסיפה, חשבה אחרת, שכדאי שאקרא אותו דווקא כי הוא קשה. בשלב הזה הבנתי שהמלחמה על השיר אבודה. עניתי לה שכמשוררת אני רוצה למנוע סבל מיותר מבני אדם ואין לי כוונה לגרום למארגנות יגון כל כך עמוק עם השיר שלי. בסיכומו של עניין, שעתיים אחר כך, הקראתי לפני הקהל הנשי בשדרות רוטשילד שיר אחר.

 

3.

בני אדם, על החוקים והכללים שלהם, יכולים להיות קשים וגסים, לדרוס אותנו במגפיים מסומרים, להצליף בנו במילים ומעשים, לפלוש ולחדור לכל פינה בגוף-נפש שלנו ולהפך אותם. בנות ובני המזל שבינינו זוכות רק במעט יחסי מהסבל הזה, אחרות ואחרים סובלים מאוד. אין סוף לגסות ואלימות החיים האלה והביטוי ברחוב, הביטוי המקולקל והגברי, אומר שהחיים מזיינים אותנו. זה ביטוי וולגרי וקולע. הוא קולע כי הוא תופס את הגסות במה שעושים לנו, את האלימות שאנחנו סופגות אבל גם את האינטימיות שבפעולה, את הפוטנציאל של המגע להפוך לאהבה ואת הכמיהה שלנו לזה. אין לנו יכולת כמעט בכלל להגן על בני אדם מהמגע הגס הזה עם המציאות אבל מתברר שיש רצון עז להגן על בני אדם מהשפה שמדברת אותה.

אלימות כלכלית היא אלימות כזאת שגם אם נדבר אותה כל יום כל היום הדבר לא יספיק. זאת אלימות מובנית ומתוחכמת כל כך עד שגם אם כבר הצלחנו להבין מה קרה לנו באיזה רגע – אז ברגע הבא היא כבר חומקת מאתנו ומקבלת צורה נוספת. "הו, בנק שלי" הוא שיר שמתעסק בזה, מפרק לחלקים את הבנק על השיש שלו והפקידים בחליפות וממקם את המשתתפים בהצגת הפורנו של המערכת הבנקאית – מערכת אלימה של תשוקות וניצול. במובן זה העובדה שמארגנת העצרת אמרה שקראה את השיר וצחקה מעיד על דבר די מדכא; שייתכן והצנזורה של השיר נעשתה מנקודה שבה שומרת הסף לא מבינה את האלימות שהיא עצמה משוקעת בה עד צוואר.

אני יכולה להבין את הצחוק של המארגנת מהגסות של הטקסט אם היא קראה את השיר כמו שקוראים את האונס ואת האלימות לתוך עולם המיניות וזיהתה את ה"זיין אותי" עם התשוקה המינית במקום לזהות את ה"זיין אותי" עם הרצון להשביע את המערכת שאונסת באמצעות ההפיכה לאובייקט נחשק של המערכת הזאת – להיאהב על ידה. היא לא ראתה שהפורנו של הבנק הוא ניצול וכיצד התשוקות לכודות בתוכו. וזה עצוב כי נשים, אפילו פמיניסטיות, כל כך רגילות שמזיינים אותן עד שהן לא רואות כבר את העובדה שהפורנו שקיים ב"זיין אותי" בשיר אינו ארוטי. לא ניתן לדבר על אלימות מינית וכלכלית אם הפורנו נתפס כסקסי; במצב כזה שבו אין מרחק מהדבר עצמו וה"זיין אותי" נתפס כקריאת תשוקה חד משמעית אז השיר מצחיק  – הנה עשינו סרט פורנו בבנק ועכשיו אנחנו מתגרות מזה. באופן הזה אפשר להפוך אותי למשתפת פעולה עם האנס עצמו כי אני משתמשת במילים גסות.

דוגמה לצנזורה דומה שנובעת מחוסר הבנה של השירה התרחשה גם ברכבת ישראל במאי שנה שעברה. תכננו, קבוצת משוררות ומשוררים, להעלות ברכבת מתל אביב לחיפה מופע שירה ב-1 במאי יום הפועלים, אבל הרכבת צינזרה אותו בגלל שירים שיש בהם שימוש במילים מיניות כמו תחתונים. הציבור ככה התברר אז יכול לשמוע שירה שיש בה מטאפורות נחמדות של פרחים במקום קוס, מלפפונים במקום זין, או שימוש במילים תנ"כיות כמו לבעול במקום לזיין. לא משנה בכלל שהשירים, אז כמו במקרה הנוכחי, לא התעסקו בסקס אלא ביחסי האשה-כסף או האדם-עבודה, שומרי הסף לא יכלו לראות דבר אלא הפורנו-מין ומילים שמרמזות אליו.

בכל המקרים הללו צריך לשים לב לפרדוקס בכך שהמרחב הציבורי שכולנו חיות בו מכוון כולו לאלימות הכלכלית-מינית ואונס אותנו לציית לה. כולו מפוצץ במסרים של תאגידים, כמו למשל פניו של מודי בר און שמפרסם עוד בנק שתוקף אותנו, או בפניו של יאיר לפיד שייצג בעבר בנק שמזיין אותנו. המרחב נשלט על ידי כסף, מעליב באינפנטיליות המופנית כלפינו ועיקרה בסצינת הבסיס של נשים מרוטשות שמדברות כמו תינוקות אל גברים תינוקיים שיודעים הכל. כולנו סובלות וסובלים מזה, מתעצבים על ידי הדימויים הללו, חסרי כוח מולם כמעט. אף אחד לא מגן על הציבור ממסרים מוטים של טייקונים, מאווירת המירוץ הצרכני קודח שמעצבי המרחב הציבורי לקחו להם למטרה להשרות עלינו. שומרי הסף חסרי הכוח מול האלימות הממשית אבל יש להם אפשרות להגן על הציבור מהשירה, אז הם עושים את זה.

 

4.

אפשרות אחרת עגומה לא פחות היא שגם בדימונה וגם מארגנות העצרת הבינו את השיר, ראו שהוא מדבר את נקודת מבטה של הנאנסת, אבל החליטו שלא ניתן להשמיע אותו בגלל בחירת השפה. במילים אחרות, מותר לזיין כל הזמן את כולן וכולם במישור המיני והכלכלי ולייצר עבדי מין, עבדי כסף ועבדי רכוש – אבל אסור להגיד שעושים את זה כי צריך לשמור על חזות מכובדת וסטרילית. הבעיה היא כמובן שאי אפשר להמחיז את כל זה, להראות איך הגסות עובדת והכאב עובד, בלי להיות גסה כעצמך.

כאן נכנסת שאלת האפקטיביות של האמנות, והשאלה למי היא מיועדת. אחד היתרונות של עשיית אמנות הוא להגיע לגבול השפה המקובלת, או לנסח משהו חדש ביחס אליה כאקט שיש לו פוטנציאל קולקטיבי של שחרור. אבל מה שווה האמנות אם היא נדחקת להישאר בהיכלי שיש לבנבנים וצחיחים, בפסטיבלים של פרינג', שמורות טבע מגודרות היטב כדי שלא תפריע לשאר הנשים והאנשים לקנות קוקה קולה ולשאוף להיות מנהלי בנק. מה שווה אמנות אם היא רק אסתטיקה ללא כוח מערער ומטריד ומפעיל, ואיך קרה שדווקא על אנשי דימונה ועל פועלות ערביות צריך להגן מפניה?

לפני שלוש שנים משרד החינוך החליט לאסור על הקראת חלק משיריה של יונה וולך בבית ספר תיכון כאקט של הגנה על הנערות והנערים מהשפה. גם בדימונה, בעצרת הנשים וברכבת ישראל המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם. במילים אחרות הועבר לי המסר שאין אפשרות לקבוצות האלה להכיל את השירה כי הן בשונה מקבוצות אחרות שכן מסוגלות – למשל אנשים שמגיעים לערבי שירה בתל אביב – נמצאות תחת מגבלות.

העניין המעמדי פה משמעותי כי שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי. על הרקע הזה מעניין לזכור שבשנות ה-80 לקחה יונה וולך את המופע שלה למתנ"ס ברמלה, מקום לא פחות פריפריאלי מדימונה, והקריאה שם את השיר המפורסם שלה "תותים" שבסופו מוזכרת המילה זין. לא תועדו אז התפרקויות על רקע שמיעת השיר. באופן דומה במסעותיי בפריפריה בישראל עם קבוצת גרילה תרבות, משוררות ומשוררים שפועלים לשינוי חברתי באמצעות השירה, גם כשנקראה שירה פרובוקטיבית לא אירעה רעידת אדמה. להיפך, מרבית הפעמים הצטרפו אלינו תושבות ותושבים ועלו לדבר עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי.

הצנזורה בכל המקרים האלה מחזקת את העובדה שללא הליברליזם הניאו ליברליזם לא היה יכול לעשות מה שהוא עושה. ככה למשל, היהודיות הזמינו את הערביות לשדרות רוטשילד ורוצות לאפשר להן מרחב מוגן ונעים ומחליטות שמחיקת השפה הגסה של הסבל הגס מגדירה את הנעימות הזאת. במקרה הזה צריך לשאול על מה מבוססת השותפות עם הערביות. הרי אם היא מבוססת על משהו זה על סבל משותף שיכול לייצר ברית – הדרך היחידה שבה ההפרד ומשול של הניאו ליברליזם יכול להתמוטט בין נשים עניות לעשירות או בין לבנות לשחורות הוא במקום של הסבל. זה לא אומר שהדרך לשם פשוטה כי אנחנו לא אוחזות באותן פרקטיקות לשוניות ולא כולנו מדברות על הסבל אותו הדבר. במובן הזה ייתכן מאוד שדיאלוג יכול להתחיל מאמירות פחות קשות – אבל בפנייה אלי לא היה חיפוש אחרי שותפות אלא נשקף חוסר מסוגלות לשאת את הדיבור.

חסימת הניסיון שלי לשקף בשפה את האלימות, בטענה שהשפה היא זאת שאלימה, גורמת לי להבין שעליי להשתמש בה יותר. כל הדבר הזה דוחף אותי בגוף אשה שלי, על כל החלק-גבר שיש בי, לתבוע את החופש לקחת כל חלק בשפה הגסה. עליי גם לזעזע כדי להשתחרר מתפקיד אשה יפה ומסודרת, אשה מדברת יפה שירה נקייה ומהוגנת כדי להתקבל בציבור. מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש.

דווקא משום שהוא פרימיטיווי

לעילוי נשמת מנחם יהושע בן לאה רייזל

עידו הררי

מהזמן והמקום שבו אנחנו נמצאים כרגע, קשה להעריך את מידת השפעתו של הרב מנחם פרומן על חיינו כאן. מה שאפשר לומר במידה גדולה של ודאות, נדמה לי, הוא שהרב פרומן היה אחד מפורצי הדרך הגדולים של דורנו, וכן מהיחידים בזמננו שבאמת ניחנו בחזון.

הרב פרומן – רב, מורה ומחנך, שבמשך שנים העביר אינספור שיעורים בעשרות מסגרות – פרסם בימי חייו שני ספרים בלבד (שאחד מהם הוא ספר שירים). זה כמובן לא מקרה, כי פרומן עצמו (לדעתי, בין השאר בהשראת ספר הזוהר) תפס את תורתו כמשהו דינמי, שנמצא תמיד בתהליך התהוות. ולא פחות מאשר בשיעוריו בעל פה, התהוותה תורתו גם במעשיו. הגישה הפוליטית של פרומן, שהביאה אותו למטעי זיתים עקורים ולכפרים שבהם התבצעו פוגרומי "תג מחיר" – כמו גם לגוש קטיף לפני פינויו – כדי למחות, ושהניעה אותו להיפגש עם ההנהגה הפוליטית והדתית הפלסטינית גם בשיא אינתיפאדת אל-אקצא ועם ראש ממשלת טורקיה ארדואן אחרי פרשת המשט, מעולם לא נוסחה בצורה של תכנית מסודרת. כל דיון עקרוני בגישתו, כמו זה שיבוא להלן (או כמו אחרים ושונים ממנו), צריך לקחת את העניין הזה בחשבון.

ההיבט המוכר יותר של החזון של פרומן – חזון שכמו בעלי חזון רבים לפניו, זיכה אותו פעמים רבות בהערות שהטילו ספק בשפיות דעתו – היה זה של חיים משותפים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בארץ ישראל/פלסטין, מבלי שקולקטיב דתי/לאומי אחד זוכה לפריווילגיות של ריבונות או טריטוריה על פני האחרים. במציאות שבה הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים, מימין וגם משמאל, דוגלים בשיטה זו או אחרת של הפרדה, החזון של פרומן הציג אופק-אפשרות אחר, אופק שפרומן בחיי היום-יום שלו, שכללו פגישות רבות (שרק מיעוטן הגיעו לתקשורת) עם אנשי דת וממשל פלסטינים, התווה את הדרך למימושו. אבל היבט זה היה רק קצה אחד, הנראה-לעין ביותר, של גישתו הכללית של פרומן. בדברים הבאים אני רוצה לעמוד בקצרה על כמה מהיסודות של גישתו זו, יסודות שעמדו בתשתית עשייתו הפוליטית והציבורית ושגם אם לא היו נסתרים, הרי שעצם היותם מופשטים יותר – ואולי גם נוחים פחות לעיכול – הביאה לדעתי להבנה לא מלאה של חזונו וראיית עולמו הכוללים.

נפתח בציטוט קצר מדברים שאמר עמוס עוז על פרומן, בראיון ביום שאחרי פטירתו:

הדרך שהצביע עליה מנחם פרומן, הדרך של שלום דתי, אינה לגמרי דרכי. אני חושב שהשלום צריך להיות קודם כל פוליטי ולא דתי, מפני שהסכסוך ביסודו איננו סכסוך דתי אלא הוא סכסוך על נכסי דלא-ניידי, של מי הארץ, לא מלחמת דת. […] למרות שהקנאים משני הצדדים מנסים להפוך את המלחמה הזאת למלחמת דת, היא ביסודה מלחמה על ארץ, מלחמה על כברת אדמה שיקרה גם לנו וגם לפלסטינאים.

בדברים האלה יש כמה וכמה הנחות וקביעות שניתן להתווכח עליהן. אבל אני אבקש להתמקד באותן נקודות שפיתוחן יסייע להבין את חוסר ההבנה הבסיסי ששרר בין פרומן לרבים ממעריכיו ומעריציו, במיוחד בשמאל – חוסר הבנה שבהופעתו דומה לזה ששרר בין הוגה דתי חשוב אחר, ישעיהו ליבוביץ, לבין רבים מבין אנשי השמאל החילוני (וזאת על אף ההבדלים העמוקים, התהומיים ממש, שבין ליבוביץ לפרומן). הנקודה העיקרית שיש לשים לב אליה בדבריו של עוז היא הגדרתו את הסכסוך במונחים חומריים, כמעט כלכליים – "סכסוך על נכסי דלא-ניידי". אינני מחשיד את עוז במרקסיזם, אבל דומה שהניסוח הזה – שמעומת עם הגדרתו של פרומן את הסכסוך כדתי – מדגים את עומק הבעיה שבגישה החילונית – ימנית או שמאלית – לסכסוך כאן. האמת היא שאני פשוט לא מצליח להבין איך אדם נבון, שלא הגיע למזרח התיכון אתמול, עדיין יכול להתכחש בצורה כל כך פשוטה ואגבית לעומק הדתי, המגובה בשנים של היסטוריה ומיתוס, של הקשר של הפלסטינים והיהודים למקום הזה (וזה עוד לפני שמתייחסים לגיאוגרפיה המקומית, שרווייה כולה באתרי עלייה לרגל). בהנגדה שיוצר עוז בין גישתו שלו – שממעמדו כרב הראשי האשכנזי של השמאל, בלשונו של פרומן (הספרדי הוא א.ב. יהושע), ניתן לומר שהיא מייצגת חלק נכבד ממחנהו – לבין גישתו של פרומן, המדבר על "סכסוך דתי" ולכן גם על "שלום דתי", הוא ממחיש בצורה חדה ביותר את חשיבותו המהותית של פרומן לדיון הפוליטי המקומי. ההתעקשות לדבר על נדל"ן (וזאת מבלי להתכחש לאינטרסים הכלכליים החשובים שמתלווים לשליטה על טריטוריה) מבלי להכיר באלמנט הדתי שמונח ביסוד המציאות הישראלית והפלסטינית היא בדיוק הגישה שמונעת הבנה קודם כל בין "מחנה השלום" הישראלי לבין רבים מאוד מבין הפלסטינים, אבל גם בינו לבין רבים מבין המתנחלים והיהודים הדתיים. זה בדיוק הפער שבין עוז לפרומן: עוז העריך את פרומן, לדבריו גם אהב אותו, אבל את השינוי העקרוני שביקש פרומן לערוך בשיח הפוליטי המקומי – שינוי שהפגישות עם אנשי דת מוסלמיים היו רק דרך ליישמו בפועל – הוא פשוט לא הבין.

כי זה בעצם השינוי שאותו פרומן ביקש: להפוך את הדיון הפוליטי בסכסוך בישראל/פלסטין לכזה שהשפה הדתית היא בעלת נוכחות משמעותית בו, כפי שהיא בעלת נוכחות משמעותית בחייהם של האנשים שחיים כאן. למעשה, ההכחשה של המימד הדתי בסכסוך ובפתרונו על ידי עוז – הוא מכחיש את עצם האפשרות לקשר בין "שלום פוליטי" לבין "שלום דתי" – היא רק ביטוי בודד ועכשווי לאחת מבעיות היסוד של הציונות החילונית מראשיתה, בעיה שזכתה לניסוח כמעט קנוני במכתבו המפורסם-כבר של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג מ-1928: "האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ". הדברים שכתב שלום על לשון הקודש יפים גם לארץ הקודש, ועל אחת כמה וכמה כאשר לשון הקודש משמשת כדי לדבר על אודות ארץ הקודש. השיח הציוני החילוני, שאת מהותו ניסח בצורה תמציתית אמנון רז-קרקוצקין ("אין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ"), הפך בדברי עוז לשיח נדל"ני בלבד, וככזה הוא מכחיש עוד יותר את ההיבטים הדתיים של הקיום היהודי כאן ואגב כך ממילא את ההיבטים הדתיים של הקיום המוסלמי.

בהתעקשותו לחזור ולהנכיח את אלוהים בדיבור הפוליטי, וזאת לא על מנת להתכחש לחייהם ואמונתם של הפלסטינים אלא להיפך, על מנת לבנות בסיס לדיון, מרד פרומן בהנחות היסוד של השמאל והימין המקומיים גם יחד. אם יש לו בני ברית רעיוניים, הרי שרובם מצוי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת בדמות אנשי "ברית שלום". הקרבה בין פרומן לברית שלום איננה רק בנכונותם, כמוהו, לשקול אפשרויות שונות של פתרונות דו-לאומיים, אלא גם בכך שבתנועה זו לקחו חלק חברים לא מעטים שהשקפת עולמם היתה דתית במידה זו או אחרת – מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, ר' בנימין וגם שלום עצמו. עם זאת, לעומת מכתבו הפרטי לרוזנצווייג, שבו הכיר בקשר הבלתי ניתן להתרה בין הלשון לדת, במאמריו הפומביים בשנות ה-20 – מן הסתם כניסיון להיאבק בסכנה שממנה חשש – הציג שלום גישה שבדומה לעוז, תובעת להפריד בין השיח הפוליטי לדתי:

"אני הנמנה ל"ברית שלום" מתנגד […] לטשטוש ולערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות (אם אין כאן מליצה ריקה בלבד) להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה אידנטית כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקוה אליה לעתיד לבוא" [על שלושה פשעי 'ברית שלום', דבר, 12.12.1929]

השאלה שיש לשאול היא מדוע חשש שלום מהחיבור בין הדתי לפוליטי, ועוד יותר מכך האם באמת סבר – לאור דבריו לרוזנצווייג – שחיבור כזה הוא בכלל נמנע. לפחות על השאלה הראשונה ניתן להציע תשובה, והיא קשורה בכך ששלום, כמו יתר אנשי ברית שלום, היה שייך בסופו של דבר לעולם המושגים החילוני-ליברלי האירופאי, זה שבו נולדה גם הציונות האורתודוקסית יותר. פרומן, על אף פתיחותו, רוחב אופקיו ומעורבותו העמוקה בחיי התרבות המקומיים, ביקש להתנכר לעולם הזה – או לפחות להיבטים חשובים בו – באופן עקבי ומודע, כמעט אידיאולוגי, וזאת מתוך ההנחה שגם עולם מושגים זה עומד כחיץ בין היהודים לערבים בארץ ישראל/פלסטין.

לפני יותר מעשור שמעתי מאדם קרוב מאוד לרב פרומן את הסיפור הבא: באחד הימים הוזמן הרב "לעשות שבת" ביישוב כלשהו. כשהגיע אל החדר שבו עמד להתארח, ראה על אחד הארונות את המדבקה "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". הרב סירב להיכנס לחדר ודרש להסיר את המדבקה, מכיוון שארץ ישראל שייכת אך ורק לקב"ה.

במקום אחר, לפני כשלוש שנים, כתב פרומן דברים שונים מעט:

"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", הרי זאת אחת הסיסמאות של חוגי המתנחלים. אבל מה פירוש צירוף מילים זה? אפשר להבין אותו כביטוי של אגואיזם רכושני המנכס לעצמו את האדמה, אבל אפשר להבין אותו בדיוק ההיפך: עם ישראל מתבטל אל ארצו. ארץ ישראל היא המקום שבו יבטל עם ישראל את האגואיזם הלאומי השלילי שלו.

הגישה העולה משני התיאורים הללו, אם מנסים להבינם ביחד, היא גישה של ניכור להשקפה הלאומית-חילונית, זו שמנוסחת במגילת העצמאות בדמותה של "זכותנו הטבעית וההיסטורית". פרומן לא מדבר על הנוכחות היהודית בארץ ישראל במונחים של זכות, אלא במונחים של התבטלות: לא "אדוני הארץ" אלא תושביה בחסדו של האל. בכך מתגלה גם ההבדל העמוק יותר בין פרומן לבין הלאומיות החילונית: בעוד הראשונה מבקשת קודם כל ריבונות מדינית, הדבר החשוב מבחינתו הוא הישיבה על האדמה – ישיבה שריבונות איננה תנאי לה. פרומן מבקש לבסס את הדיון לא על שיח הזכויות המערבי – שמצוי הן בבסיס הליברליזם והן בבסיס הלאומיות המודרנית – אלא על יחס ראשוני, בעל נימות רומנטיות, בין אדם לאדמה (כפי שכתב ב-2005):

אחרי כשלושים שנה של חיים בתוך הפלשתינאים, של שיחות וגם של לימוד עם פלשתינאים מכל מיני סוגים (שייחים, אקדמאים, קציני צבא, אנשי אש"ף, אנשי חמאס ועוד) הייתי מתרכז כאן בעניין אחד בסיסי ביותר: היחס לאדמה. הקשר של הפלשתינאי לארץ שונה מאוד מיחסו של העיתונאי הגר בקומה החמישית בדירתו התל אביבית.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מהותית: לשיטתו של פרומן, ההתנכרות לערכי המערב החילוני איננה (רק) פועל יוצא של השקפתו הדתית, אלא היא עיקרון פוליטי אסטרטגי שנועד ליצור בסיס משותף רחב יותר עם הפלסטינים. כפי שכתב בהמשך לדברים שלעיל (ואני מצטט באריכות):

אדם המגדיר את עצמו כקשור בצורה בסיסית לאדמה, אפשר להגדירו "פרימיטיווי". אפשר גם לטעון שאדם הנמצא ביחס של "צומוד" כזה לאדמתו אינו אדם חופשי (כפי שעץ אינו עובר בקלילות ממקום למקום). אבל אם רוצים לחפש דרכים איך לעשות שלום עם אדם כזה צריך להכיר ולכבד את הגדרתו העצמית. מכאן המסקנה שלי, עד כמה חשובים לשלום אותם ישראלים שגם הם חיים את הקשר שבין אדם לאדמה. ובמלים יותר מפורשות: דווקא המתנחלים יכולים להיות גשר השלום בין עם ישראל לבין העם הפלשתיני. או בניסוח פיוטי יותר, שאני חוזר עליו שנים: ההתנחלויות יכולות להיות האצבעות של היד הישראלית המושטת לשלום, כאשר למלה אצבעות יש אסוציאציה למגע ולרגישות.

אבל לניסוח הפיוטי הזה יש גם משמעות מעשית. במשך השנים התיידדתי עם מנהיגים פלשתינאים לא מעטים, שמצפים שמיעוט יהודי גדול יעניק למדינתם את מה שהם כל כך רוצים בו: אופי מערבי מבחינת השמירה על זכויות האדם ורמת החיים הכלכלית.

יודע אני מניסיוני עד כמה הלך מחשבתי, הנראה בעיני הגיוני לחלוטין, נראה בעיני רבים כל כך מטורף לחלוטין. אבל מה אני יכול לעשות? היכול אני להתכחש לניסיון חיי במשך שנים רבות, שדווקא מתנחל פרימיטיווי כמוני יצר קשרים והבנות והסכמות עם המנהיגים הפלשתינאים – ובכללם אחמד יאסין ויאסר ערפאת – דווקא משום שהוא מתנחל, דווקא משום שהוא פרימיטיווי.

הדבר הראשון שמתבקש לומר על דברים אלה, בהמשך לניסוחו הפיוטי של פרומן, הוא שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אבל יש לשים לב לדגשים: המתנחלים, לשיטתו, יכולים להיות גשר השלום; הם אינם גשר כזה בהכרח. מה שנדרש כדי להוות גשר הוא הנכונות לאמץ עמדה מורכבת ביחס לקיום כאן. מצד אחד, פרומן מניח שמיעוט יהודי גדול במדינה פלסטינית יכול לסייע לפלסטינים להפוך את מדינתם לבעלת "אופי מערבי מבחינת השמירה על זכויות האדם"; כלומר, הוא מעניק – דרך עיניים פלסטיניות – מעמד "ממערב" ו"מתרבת" לנוכחות היהודית בפלסטין. בכך הוא ממשיך את המסורת הציונית, המשכפלת גישות קולוניאליסטיות קלאסיות ביחס ל"משא האדם הלבן" – וגם, ייתכן, מבטא תקוות קונקרטיות ששמע מבני שיח קונקרטיים מהצד הפלסטיני. אולם היבט זה הוא השולי יותר בדבריו, כאן ובכלל; הצד השני של הדברים, שהוא ביטוי לרובד העומק שבגישתו, מצוי בדחייתו עקרונות מהותיים של השקפת העולם המערבית ובראש ובראשונה את אידיאל החירות שלה. את החירות הזאת מבקש פרומן להמיר ב"צומוד", בדבקות באדמה המשותפת ליהודים ולפלסטינים, וב"פרימיטיוויות" הדדית שהיא הבסיס שמאפשר דיאלוג בין העמים והדתות כאן. את הגישה הזו גייס פרומן לא רק לצורך הדיון עם הפלסטינים. בראיון שנתן לאחרונה התייחס באופן דומה גם לארדואן, שבקשר איתו ראה גשר אפשרי לא רק לפלסטינים אלא לעולם המוסלמי כולו, כולל איראן ("ארדואן, הוא לא איש אינטליגנט אלא פרימיטיבי, כמונו. איש שגדל בשכונות הכי קשות").

השימוש של פרומן במונח "פרימיטיווי" הוא מורכב ובעייתי. כמו רבים מדבריו, גם במונח הזה ישנה נימה של הומור, עצמי וכללי. אבל ניתן לשמוע בו גם נימה של התנשאות: פרומן – ולצורך העניין, היהודי – מודע לבעייתיות של ההיזקקות לעולם הערכים המערבי ה"מתקדם" לצורך דו שיח עם הפלסטינים ועם המזרח, ולכן הוא מאמץ את הפרימיטיוויות באופן מודע ורפלקטיבי. אבל הדבר החשוב יותר, בעיניי, הוא לשאול על התוכן של הפרימיטיוויות הזאת, תוכן שחלקו כבר פורש לעיל. לשיטתו של פרומן, האימוץ של הפרימיטיוויות היה אמצעי להפקיע את הקיום היהודי בארץ מהמסגרת הציונית-חילונית-מערבית, תוך ניסיון – גולמני לעיתים, צורם לעיתים – לבסס קיום דתי משותף שאיננו נשען על יבוא מאירופה. התוכן שנוצק לתוך ה"פרימיטיווי" היה כזה שמדגיש דבקות בקרקע, העדפת הדת וריבונות האל על פני הלאומיות וריבונות האדם, והעדפת שיח דתי של חובות על פני שיח חילוני של זכויות.

לפיכך, מעבר להבנה שפרומן תבע שידוד מערכות לשוני ביחס לקיום היהודי פה ולסכסוך עם הפלסטינים, יש להכיר בכך שהגישה הפרימיטיווית שבעזרתה ביקש לנסות ולהגיע לשלום תבעה מחיר לא פשוט גם בשאלת מעמדן של זכויות האדם בקרב הציבור היהודי עצמו. מקרה בולט שממחיש את המחיר הזה הוא היחס של פרומן להומוסקסואליות, יחס שזכה לביטוי קונקרטי בדברים שאמר לבחורה לסבית דתייה שפרשה בפניו את קשייה: "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך, תתני לי את הכתובת, אני אדבר, אני אגיד להם: 'הורים, תשבו עליה שבעה, תבכו'. את רוצה לגיטימיות לעולם שלך, יש את העולם שלי. יש את העולם של הפרימיטיווים. של מנחם פרומן שהוא פרימיטיווי גאה". מתוך הגישה הזו, שמעמידה את ההתנגדות לשיח הזכויות הליברלי (ולהומוסקסואליות גלויה כאחד הביטויים של שיח זה) כיסוד לדיאלוג בין-דתי, היה פרומן ממובילי ההתנגדות למצעד הגאווה העולמי בירושלים ב-2005, בכינוס של מנהיגים דתיים בעיר (שבו ביקש לדבר דווקא בשם המוסלמים).

מתוך דברים אחרונים אלה ניתן לחזור ולהתבונן על הפרימיטיוויות של פרומן בעיניים מערביות – פתאום היא כבר לא נראית רק כהתנשאות אירונית ורפלקטיבית. "העולם של הפרימיטיווים", שבו בחר פרומן באופן מודע – עולם שחצה קולקטיבים לאומיים ונועד לשמש כיסוד משותף לקולקטיבים דתיים שונים, ושעבורו ביקש לגיטימיות גם כאופציה פוליטית – הוא עולם שמציב שאלות לגבי רבות מהנחות היסוד של אלה שעקבו בהערכה, לפעמים בהשתאות, אחרי פועלו. לעיתים התשובות שסיפק לשאלות האלה לא היו נוחות. הפוליטיקה הדתית שהציע פתחה פתחים רבים, שעדיין אין מספיק שייכנסו בעדם, ובמקביל – אולי באופן בלתי נמנע – סגרה אחרים. בראיון שצולם כשבועיים לפני מותו, אמר פרומן בין היתר: "הייסורים שאני חווה באופן אישי, מבשרי אחזה אלוה, זה הייסורים ששיבת ציון גורמת לערבים". האנלוגיה המדהימה הזאת, על ערש דווי, בין הסבל האישי שלו לבין הסבל הפוליטי של הפלסטינים, היא ההמחשה הטובה ביותר לדרכו האישית והפוליטית. ההתמודדות עם הכאב הכרוך בקיום כאן, שמעטים – משמאל או מימין – הצליחו להבינו כמו פרומן, חייבת לקחת בחשבון גם את הדרך הזו.

דימויים: הרב פרומן בהר מירון, שלוש עבודות של מיכל נאמן (ה' צבעים), עבודה של ליאור אופיר. 

לכמה זמן? לתמיד (על הכחשת הפליטות)

עומר שץ

"עם שטורפר, לאחר מכן, זה היה נורמאלי ואנושי, היה לנו מפגש נורמאלי ואנושי. הוא סיפר על כל הצער והכאב שלו. אמרתי לו 'כן, שטורפר, ידידי החביב, אנחנו בהחלט נדפקנו. איזה חוסר מזל!' "

[אייכמן בחקירתו אצל משטרת ישראל, על מפגשו עם חברו היהודי שטורפר באושוויץ; מתוך אייכמן בירושלים של ארנדט]

*

"היינו שם שמונה ימים, החיילים סירבו להכניס אותנו, הרעב והצמא היו נוראים. הישראלים ירו עלינו גז פעמיים, דחפו מוט ארוך מברזל דרך הגדר וניסו להרחיק אותנו מהגדר. ביום השמיני הישראלים עברו לצד שלנו והכניסו דרך הגדר אותי ואת נ' ו-ב'. את שאר הגברים זרקו על הצליות וגררו אותם מתחת לגדר המצרית. הגברים התחננו שמונה ימים, וביום השמיני לא היה להם כבר כוח להתנגד. היו מעולפים וצרחו ‘תהרגו אותי כאן'."

[עדות הילד האריתריאי ו']

אי שם בעולם נשמע מפעם לפעם קולם של מכחישי שואה. ובישראל לעומת זאת נערך פרויקט להכחשת הפליטות. בניגוד לדעה הרווחת, השותף הבכיר לו הוא לא אלי ישי, אלא שומרי הסף של הצדק, פרקליטים ושופטים. הם נותנים חיים לפרויקט השולח פליטים למותם שם, או למאסר עולם כאן. גירוש פליטים ממחנות המעצר בישראל לסודן ואריתריאה – שם אורבות סכנות ומספרן מאה – הוא צדו המשלים של התכחשות בתי המשפט לרבבות מבקשי מקלט העצורים בישראל.

הנה רק לפני שבועיים שלח בית המשפט העליון איזו ז'אן ולז'אן אריתריאית למאסר עולם, משום שהעדיפה שלא למות מרעב תחת גשר לה-גוורדיה, והעזה לרכוש רישיון עבודה מזויף כדי שתוכל להתפרנס. דיין משרד המשפטים קבע כי תמו ייסורי הפרנסה של עלובת החיים הזאת, שכן בבית הסוהר יסופקו כל צרכיה. בית המשפט העליון מצדו קבע, כי אישה כזאת היא סכנה לשלום הציבור.

העניין נדון במסגרת נוהל חדש שהתקינו פקידי ופרקליטי המדינה: במקרה שהחשוד שחור, נוותר על זוטות כמו חזקת חפות, הוכחת אשמה, וגזירת עונש לפי סוג העבירה ונסיבות ביצועה. מנגנוני המשפט הפלילי, יודע כל פרח משפט, נועדו להגביל את כוחו האינסופי של השלטון כלפי הפרט, שאחרת הוא עשוי חלילה להפוך למשטר אפל הנוהג בשרירות ומשליך לצינוק אוכלוסיות שלמות כטוב בעיניו.

אז במקום סנגור ושופט על חשבון המדינה, תיכף ומיד לכלא על חשבון יקר פי כמה. לכמה זמן? לתמיד. את מי? דווקא כאלה שאין די ראיות נגדם, והם כנראה חפים מפשע; או מי שחשוד בעבירה פעוטה, שאזרח ישראלי כלל לא היה מואשם בה. לאחרונה פורסם, כי במסגרת הנוהל הזה נשלחו למעצר מנהלי ללא תאריך שחרור המתלוננת והחשוד גם יחד: פליטה שהתלוננה על אונס וחזרה בה מתלונתה, לאחר שנשאלה בחקירה אם נהנתה מהאקט; ופליט החשוד באונס, שהמתלוננת טוענת כי בדתה אותו מליבה – ולעולם כבר לא נדע, היה או לא היה.

הפרויקט הסדיסטי הזה כלפי אנשים שחורים, שנועד כביכול להגן על שלום הציבור הלבן, הוא דווקא מסכן אותו באופן חמור: אם השעיר לעזאזל מושלך למעצרו המנהלי למרות שלא נמצאו מספיק ראיות נגדו והוא כנראה חף מפשע, אם המשטרה והפרקליטות פטורים מקיום חקירה ומשפט והתיק נסגר – סביר שהרוצח או האנס ממשיך להסתובב חופשי בשכונותינו השלוות.

התחביב הזה של המיניסטריונים למשפטים וביטחון פנים, נשא חן כאמור גם בעיני שופטים עליונים. ואין תמה, שבכל שנות קיומו בית המשפט העליון לא הכיר גם לא בפליט אחד. בית המשפט הנאור, לא משרד הפנים החשוך. ובאמת, אם אין פליטים בישראל, מדוע לא נשליך אלפי מתחזים לכל חייהם למחנות מעצר במדבר, ואחר כך כבר "מרצונם" יבקשו להישלח לארצות ההריגה.

אחרי זו הרגילה ליהודים, וזו הנפרדת לפלסטינים, אפשר אם כן לסמן מערכת צדק נוספת, שלישית במספר, המוקדשת לאפריקנים. אלא שגם לאחר פרשת קו 300 של הפליטים, היא פרשת הקבוצה שנכלאה בין הגדרות, עדין אין ולא יהיה מי שיקדיש לפליטים איזה דו"ח לנדוי, או סרט טוב על שלטון החוק לאפריקנים.

מדוע אין קיום עברי לפליט שחור? אפשר לחשוב על סינגולאריות השואה; או על מיליוני פליטים פלסטינים, 'מסתננים' בפוטנציה המקרקשים במפתחות ביתם. כך או כך, כשבעבר מבקשי מקלט אפריקנים גנבו גבול הם כונו מסתננים ולא הוכרו כפליטים; ואילו עתה, כשמתי המעט מתוכם נוקשים בנימוס על שער הגדר החדשה – פקידים ומפקדים, פרקליטים ושופטים, עומדים על דם רעיהם. כשהזיכרון מקוצר והלב מאובן, חיילים יהודים יורים גז בחסרי ישע, חובטים בהם במוט ברזל, מתבוננים בהם גוססים תחת השמש הקופחת.

החובה להכיר בפליטים אינה גזירה משמיים, אלא עוד חובה משפטית שישראל נטלה על עצמה בעת שחתמה על אמנת הפליטים, אי אז לאחר שיהודים התדפקו על גדר הגבול ונדחו בקש, או סבבו בימים באוניות וסופם שנקברו חיים. מצב משפטי אינו משתנה באמצעים פיסיים כמו הקמת חומות או פיזור מוקשים, אלא בצעדים משפטיים. אמנת הפליטים היא חוזה משפטי בין מדינות. כשם שאפשר להסתלק מחוזה שכירות ולהתפנות מדירה, כך יכולה ישראל למשוך חתימתה מאמנה המכבידה עליה. יש מחירים להפרת החוזה, מוסריים ודיפלומטיים, אבל בהחלט אפשר לעמוד בהם. בוודאי הממשלה היוצאת, או זו הנכנסת.