"הפוליטי הוא קצה הקרחון של האמנותי והאמנותי הוא קצה הקרחון של המונומנטאלי" – ראיון/שיחה עם אבי פיטשון

 נועם אבידן-סלע

[זו שיחה בצ'אט, ואחר כך באי-מיילים, ביני לבין אבי פיטשון – האיש והתגית ב"הכל שקרים". הוא הזמין אותי לראות את Enter the Gate, המיצב שלו ושל אלי פטל, בתערוכה "אנטי-אנטי" בגלריה האוניברסיטאית ברמת אביב (אוצרת: הדס קידר). לא ערכתי את הדברים, לא את שלו ולא את שלי. מן הסתם הם לא מנוסחים באופן המחושב והמנומק ביותר. במיוחד הדברים שאני אומר. ואם לפרקים אנחנו נשמעים כמו שני אוטיסטים אז כנראה שגם זה בסדר].

פיטשון: אפשר לומר שבנינו בגלריה שיחזור של שער אישתאר שהגרמנים גנבו ממסופוטמיה, כמו שרק הגרמנים יכולים – פירקו אותו אבן-אבן ובנו אותו מחדש במוזיאון פרגמון בברלין. אז עשינו בערך את זה, רק בגלריה האוניברסיטאית.

נא"ס: ממש בניתם את זה, עם לבנים?…

פיטשון: לא… ציירנו על הקירות והשתמשנו במבנה של הגלריה כבסיס לצורה של השער.

נא"ס: וזה יצא, אממ – מה שרצית שזה יהיה? זה מרשים? מה הגובה של הקירות שם?

פיטשון: זה מאוד גבוה, יותר מחמש מטר. זה נהדר לעבוד עם תנאים סביבתיים כאלה. אני מרוצה מהתוצאה.

נא"ס: אז אתה כאילו מנכס את השער בחזרה?

פיטשון: לא, זה ממש לא בקטע כזה. בשער ממש, מתוך הפתח, שמנו שני מסכים שמקרינים שני סמלים, סמל אנרכיסטי וסמל נאצי.

נא"ס: או… איזה סמל נאצי?

פיטשון: אתה לא מכיר. זה נקרא "שמש שחורה", יש שם שני צלבים קטנים שהקו המאוזן שלהם נוטה באלכסון במרכז של מין שמש. זה אחד מהסמלים שהיו בשימוש של האס-אס, בכל מיני הקשרים פנימיים.

נא"ס: והאנרכיסטי?

פישטון: זה הסמל של קראס, שהוא שילוב בין הצלב הנוצרי, צלב קרס, היוניון ג'ק ואורובורוס.

נא"ס: ואתה חושב (או מקווה) שתהיה שערורייה?…

פיטשון: בגלל הסמלים? ממש לא. לא נראה לי שמישהו יזהה אותם. הסמלים לא מתפקדים כאן בהקשר הפוליטי של המאה ה-20 והעובדה שהצבתי שני סמלים מנוגדים פוליטית בכניסה לאותו השער שהוא שער אחד רומזת שבתמונה רחבה של אלפי או מיליוני שנים, הקטבים הפוליטיים המודרניים מיטשטשים לגמרי ומה שנשאר זו הצורה עצמה כמפתח לשער, כמו אופן סזאמי. זה בכלל נגד התופעה העכשווית של אמנות שמאלנית, ו"אמנות אקטיביסטית".

נא"ס: מה זאת אומרת? תן לי דוגמה…

פיטשון: כל העניין הזה של אמנות מגויסת למטרות פוליטיות, שכבר הגיע למימדים אבסורדיים. זה אסון. ובסוף גם שרי אריסון מקימה לך קרן של "אמנות למען…" –

נא"ס: "אמנות למען הקהילה".

פיטשון: כן. אי אפשר לעשות היום אמנות בלי מראש להצמיד אותה לאיזה שיח חברתי משטח.

נא"ס: אני מבין את מה שאתה אומר, אבל אני לא רואה איך אתה יוצא מהמלכוד הפוליטי. עם כל הכבוד לסמלים נאציים, זה עדיין מוגש בתוך המערך המוכר של אמנות כמוצר צריכה, הקובייה הלבנה וכל זה. או שלא? כאילו – מה אמור לקרות שם מעבר לזה?

פיטשון: אני דוחה את כל הניתוח המרקסיסטי הזה. העניין שלי אחר לגמרי – החרדה השמאלנית מעיסוק במונומנטאליות ומאסתטיקה מונומנטאלית. השיח האמנותי-שמאלני בורח מהמונומנטאליות שנתפשת בתור "הדבר המסוכן" והפשיסטי שאסור להגיע אליו. זה לא משאיר מהאמנות עצמה כלום – אמנות חייבת לגעת במונומנטאלי.

נא"ס: אני מן הסתם מסכים, אבל זה תהליך בלתי נמנע שנגזר מההיסטוריה של האמנות עצמה, מההיסטוריה המודרנית בכלל שמשיקה לה… בסוף נשארים רק עם התנאים המטריאליסטים של תופעות (כמו "אמנות") כי לשם בדיוק התרבות דוחפת אותנו. אני עדיין לא רואה איך השער שבנית בגלריה האוניברסיטאית אמור להיות משהו אחר חוץ מההתגלמות המטריאלית של עצמו.

פיטשון אז זהו, שאני פשוט לא מקבל את הקביעה הזאת. יש משהו שנמצא בצורה עצמה, באסתטיקה עצמה, שמתקיים מעבר לכל הניתוחים ההיסטוריים האלה. האסתטיקה היא קריאה. הסמלים בפתח הם קריאה – "תעברו בשער"…

[בנקודה הזאת אני מציע לאבי לשלוח לו את יצירתי החד פעמית "זהב נאצי", והוא מציע לשלוח לי תמונה של השער שיצר בגלריה, ואנחנו עוברים לאי-מיילים]

פיטשון: האהא. יפה מאד. אבל אתה לא צריך להתייסר ככה, שהרי לפני המונותאיזם הארים והעברים הקדומים היו אחוקים. באטלנטיס! עד שאטלנטיס שקעה והעברים החלו לעבוד את הדמיורג השטני מטטרון והפכו ליהודים וקלקלו את החגיגה לכולם. מצורף המקדש, רואים רק את החזית, בלי הקירות בצדדים.

נא"ס: גם יפה מאוד המקדש הנאצי שלך (הזכיר לי תפאורה שעשיתי בכיתה ז' כשהמחזנו את "עלילות גילגמש"). בנוגע למטטרון ואטלנטיס – אתה רואה, אתכם הפגאנים אי אפשר לעשות עסקים. ברור לך שאתה מדבר עם מונותיאיסט קנאי (גם אם דיאלקטי) – ואתה בא ומתחיל לבלגן את הסטטוס קוו. ולכן השיר. הייסורים באים עם החוק, והאמנות, איך שלא תשחק איתה – היא המשת"פית הנסתרת שלו (אקטיביסטית, שרי-אריסונית, או בחלל הייעודי). עדיף בלי. ייסורים נטו. דת. לא תעשה לך.

פיטשון: אני לא פגאני, יותר ניהיליסט סקרן. אני גורס שהפוליטי הוא קצה הקרחון של האמנותי, האמנותי הוא קצה הקרחון של המונומנטלי, והמונומנטלי הוא קצה הקרחון של הלא ידוע. איפה אני מכניס פה דת? לא שולל על הסף, אבל באמת לא מתאים לי לאף חלק. מה עושים?

נא"ס: הפורמולציה שלך (פוליטי-אמנותי-מונומנטאלי וכו') מרתקת, כרגיל. יש לי התחושה שאנחנו נחלקים במעבר הזה שבין המופשט לחלוטין (לא-ידוע וכו') למטריאלי-לחלוטין – הפוליטי. שנינו מנסים להתנגד לחוק – אתה מנסה למחוק אותו או לנתר מעליו, אני חושב שאי אפשר ושהברירה היא לרקוד איתו. עד שיגיע המשיח, כמובן.

פיטשון: הבהר חוק.

נא"ס: אה, נו – זה כל הדבר הזה שקורה כשמפסיקים להיות חלק אינטגראלי ובלתי-מובחן מ"הטבע".

פיטשון: אה, הציוויליזציה יעני. אז בהקשר זה, אני מנסה לטעון שהאמנות (לפחות החלק שבה שמעניין אותי) קודמת לציוויליזציה, מהדהדת משהו שבכלל קודם לאנושי ומדבר דרכנו, ולא אנחנו דרכו. לא זוכר כרגע בשביל מה זה טוב. אבל מה שבטוח זה שאין חוק שחזק מזה.

באותו הקשר אני גורס גם כי אמנות איננה מימטית, וזה מחזיר אותנו בסבבה להיידגר.

נא"ס: החוק הוא משהו ה-ר-ב-ה יותר רחב מהציוויליזציה לכשעצמה. הקושי שיש לי עם הפורמולציה שלך (פוליטי-אמנותי-מונומנטאלי-לא ידוע), ומכאן גם עם "היישומים" שלה (אמנות וכו'), זה שנראה שיש כאן הצבעה על תכונה טרנסנדנטית אפשרית של אמנות (לא מימטית, חו"ח), אבל היומרה הטרנסנדנטית עדיין נתקלת כאן במציאות המטריאלית הפשוטה של האמנות בתור רק עוד פרקטיקה של צריכה. יש פער בין הכוונות המונומנטאליות וכו' למציאות החומרית של האמנות עצמה.

פיטשון: מי שמאמין שכל אספקט של האמנות חלש מאספקט הצריכה הוא אותו אדם שמאמין שכשהשוק למשל עושה קו-אופציה לז'אנר מוסיקלי פוליטי מדובר בפעולה חד-צדדית ואומניפוטנטית של ניצחון מובטח מראש וחף מסיכונים. מכיוון שרבים מהאקטיביסטים הפוליטיים אכן נגועים ולכודים באותה תפיסה דיאלקטית-חומרית (המכונה מרקסיזם), התגובה שלהם בדרך כלל היא לסגת מייד מכל חזית אליה פולש התוקף ובכך לייצר נבואה המגשימה את עצמה.

הבעיה, אם כן, איננה הכוח של השוק, אלא האמונה של המתנגדים לו במוחלטות של הכוח הזה, האנליזה המרקסיסטית שכל דבר שאיננו חומרי כלל לא נמצא על הרדאר שלה, ואי האמונה הנובעת מכך שלכוחות תרבותיים, אמנותיים אין מה שנקרא אייג'נסי. אני גורס כי בתכנים אמנותיים ותרבותיים מסוימים יש אייג'נסי אינסופי בפוטנציאל שלו וכשהשוק בא עם זה במגע הוא לוקח סיכון מודע או לא מודע. הטרגדיה של התפיסה כי האמנות היא עבד השוק היא שאף אחד לא מדבר יותר על האמנות עצמה. הסוחרים מדברים רק על השוק והאקטיביסטים מדברים רק על השוק. שניהם לא מבינים מהו כוחה של אסתטיקה. למעשה, קרוב לוודאי שהאקטיביסט שונא אמנות יותר מהסוחר או האספן, מה שמעמיד אותו בנחיתות כפולה ומכופלת.

נא"ס: אני מסכים אתך על האייג'נסי האינסופי-פוטנציאלית של אמנות (כאן אני כבר אמור לשים "אמנות" בגרשיים, כי אנחנו שוב מדברים על איזושהי ספקולציה טרנסנדנטית שמיוחסת לתופעה החומרית של אמנות, שעדיין לא ממש הובררה. אגב – יש לך התנגדות לתרגום של "אייג'נסי" ל-"סוכנות"? נראה לי שהשימוש הזה נהיה כבר די שגור). אני גם מסכים אתך על הכשל של הניתוח המטריאליסטי-מרכסיסטי בנוגע לאמנות (אבל חשדן לגבי הביטוי "אסתטיקה", ומעדיף לדבוק בכ"ז בקטגוריות "מטריאליסטיות" כמו "עונג" או "תשוקה").

הקושי שלי, אבל, לא מגיע מהכיוון המרכסיסטי דווקא, אלא כאמור מהכיוון של הדת. אני בכל זאת מוצא שורה של בעיות עם התיאור הזה של האייג'נסי. אמנות היא עדיין פרקטיקה של ייצור וצריכה. היא בראש ובראשונה רצף של התרחשויות חומריות במרחב. 99 אחוז מהאינסוף (הפוטנציאלי) הזה של אייג'נסי הוא פונקציה של טכנולוגיה פרוזאית לחלוטין של שעתוק והפצה. אתה לא חושב שזה בעייתי לדבר על אינסוף פוטנציאלי כזה שתלוי באופן כל כך בוטה בתנאים המטריאליים הכי טריוויאליים? עד כדי כך חסרת חשיבות הממשות החומרית של "אמנות"?

פיטשון: ממש מקריאה חטופה של מה שכתבת אני חייב מהר להסביר ולחזור ולהזכיר שאני מדבר על משהו שמדבר דרכנו ורק בסוף מקבל תצורה חומרית, שהיא כפי שאני סובר מתקיימת עם קשר ישיר לאינסופי והלא ידוע. דבר שני, לא נכנסתי עדיין לצלע השנייה של התזה שלי, וזה שבה בעת שהאמנות היא קצה הקרחון של המונומנטלי, היא גם איננה מימטית ולכן רוב הניתוח המתמטי שלך לעיל לא תופס מבחינתי. יש לי טקסט "מכונן" ארוך בו אני מפרט את כל אלה, שקיים גם בגירסה קצרה יותר ביוטיוב באנגלית במבטא ישראלי כבד אך מוגש בדבר הכי קרוב שהיה לי למדי אס.אס.

נא"ס: "הדבר שמדבר דרכנו" זה מעולה – אבל אני רואה כאן רק דבר שמדבר דרך היוצר, ולא משוכנע שאני רואה אותו גם מדבר אל הצופה, או אולי, באופן דרידיאני משהו, מדבר בו זמנית גם דרך הצופה. אולי אני דוחף את הדברים למקום מעצבן וקטנוני מידי? העניינים האלה מטרידים אותי.

פיטשון: לצורך העניין אפשר לגייס את התת-מודע הקולקטיבי של יונג כדי להסביר שזה מדבר גם אל הצופה. עם ובלי קשר אליו, אני סבור שאכן יש הדהוד רציף כל הדרך מתהום הלא ידוע ועד לאמן ולצופה. בוודאי שזה שדה דינמי ולא סטאטי, אבל יש בתוכו ציר סטאטי, יש משהו אחד שקורה לכולם. מה הם עושים עם זה: חלק מקימים להקות פאנק, חלק מקימים רייך שלישי, חלק חוזרים בתשובה וכו', ובטח לרווח הלא וודאי הזה שאני מפנה תיכנס, וזה סבבה.

נא"ס: יונג, שהוא אחלה באופן כללי, רלוונטי אבל לא ממצה. הציר הסטטי אל הלא-ידוע – אני חושב שאני מבין את הכוונה – נראה לי שזאת טעות להתייחס אליו כקיים באופן הכרחי. כלומר כן קיים, אבל הוא יכול להיות במצב "מושתק", או "מכובה" – יש מצב כזה, מטריאלי, שאני לא בטוח שניתן "להדוף" או לבטל אותו רק דרך התרחשויות נקודתיות אקראיות (וממודרות למדי) של "אמנות". חסרה איזושהי תשתית יסודית יותר שמכוננת את המערכת יוצר-אובייקט-צופה/מעורב, שתיקח אותה מעבר לניכור המימטי. המופע הנקודתי של "אמנות", לא נראה לי מספיק "חזק" בשביל לייצר אותה יש-מאין – הוא זה שקודם צריך אותה בשביל להתקיים בעצמו. בגלל זה אני מנסה לדחוף אותך לעניין הפגאני. אתה אומר: אני מניח סמל נאצי וסמל אנרכיסטי בשער כי ביסוד כולנו מצויים בכמיהה ("האסטטית"?) להיבלע בתוכם, ואני מניח אותם בשער כי אנחנו חייבים להיות-יכולים להישאב לתוכם – אם אנחנו לא יכולים "לעבור בשער" הזה, אז אנחנו לא יכולים כלום. ואני מסכים אתך: אנחנו חייבים להיות באמת-יכולים לעבור בשער הזה – זה "הדבר" שהוא אמנות, שאותו אמנות עושה או אמורה לעשות. אבל הבבלים באמת "עברו בשער", אולי כל יום, כי בשבילם השער לא היה "אמנות" – הוא היה באמת השער! ובגלל זה הם היו יכולים "לעבור בו" אל הלא ידוע – כי זה מה שהם עשו. אבל אנחנו כבר לא שם, אין לנו את התשתית הזאת, ואני לא רואה שום רמז לתשתית הזאת ב"אמנות", להיפך – רק את הפירוק הנמשך של כל השרידים המתפוררים האחרונים של מה שהיה בעבר התשתית הזאת. אז אתה שם את הסמלים, כפורטלים "מועצמים" להיבלע בהם, על מסכי ווידאו, כי צריך את המדיום – המטריאלי! – הנכון. כי הסמלים בפני עצמם לא מספיקים. וכאן כבר נראה שיש פוטנציאל ממשי "לעבור בשער", כי המסך הזה, טוב – בו באמת אפשר להיבלע, באופן הכי ממשי ומטריאלי האפשרי. למעשה, נראה שלשם אנחנו הולכים בכל מקרה, וממש לא צריך "אמנות" בשביל זה. זה עניין טכנולוגי-מטריאלי טריוויאלי ממש. התשתית הזאת היא מה שנוצר יש-מאין מתוך המסך של הפייסבוק יותר מאשר בכל מופע של "אמנות". האם לא זה היה העניין עם הרייך ה-3 – לייצר מחדש את התשתית האבודה הזאת אל הלא-ידוע?

פיטשון: התשתית קיימת באורח סטאטי ונצחי, אכן, אנחנו אלה שכיחידים, קבוצות, עמים, תרבויות או עידנים, נפגשים עמה ונהדפים ממנה חליפות. אבל אני מתייחס לכל אדם כסוכן רדום שעשוי להתעורר בכל רגע, אינני יודע מראש מה הרגע אבל אני יודע שהסימנים בהם אני משתמש עובדים ומטביעים משהו, מניעים מנגנון חלוד כלשהו – ואגב, אין לזה שום קשר לרצייה או תשוקה. זה עובד גם בלי. זה כמו שאני מאמין באהבה ממבט ראשון אבל יודע שהיא לא בהכרח מתממשת.

לגבי כל עניין המסכים, שוב, בבסיס אני חושב שלא משנה איך אשדר את הסמל, הוא יטביע משהו בצופה. אפילו כוונת המשורר איננה פקטור כאן כי כאמור המשורר הוא לא אני אלא הסמל עצמו.

מעבר לכך, יש מקום לדיון שלך על טכנולוגיה ומסכים מול שערים לערים עתיקות ועל ההבדל בין מרחב התפיסה של בבלי הנכנס בשער וצרכן אמנות שנקלע לגלריה האוניברסיטאית, אבל אם זה עוזר במשהו, חלק מהעבודה הוא דיבור (רומנטי אולי) על שכחה והתרחקות מהקרן הירוקה והשמש השחורה והזמן המקודש שהינם סטאטיים, ואנו, בשבי הזמן הלינארי/היסטורי/מטריאלי/דיאלקטי, נפגשים איתו נקודה פה נקודה שם, כשרק מהפריזמה הלינארית של חץ הזמן היודו-נוצרי נדמה לנו שכל נקודת מפגש היא בזמן ובמקום אחר כשבעצם זה תמיד אותו מקום וזמן.

השימוש במסכים וגם הציור שמעוצב קצת כמו תפאורה עזובה מכוון לתיאור קיטשי של משהו שנשכח, שארית קצת עלובה ומפגרת של משהו ענקי. קרינת רקע קלושה של ה ר ע ם – ה א י ל ם!!!

אז יש פירוק, אבל לא צריך לייצר תשתית יש מאין. אם לדלג בעליצות קונדסית לרגע מיונג לאלברט שפר, מדובר בארכיטקטורה של חורבות. החורבות מתוכננות להיראות עוצמתיות. אהבתי את ההשוואה שלך במייל הראשון לתפאורה שבנית בבית ספר לעלילות גילגמש, כי זה בדיוק הקטע. לא משנה כמה עלוב הביצוע – הוא לא יכול להיות עלוב. המקור המשדר חסין. אנחנו אלה שמתפרקים ומרכיבים עצמנו מחדש חליפות. כל קאלי יוגה מבשרת תור זהב חדש. רק שהוא לא חדש. הוא כאן כל הזמן. "כל הזמן".

 

נא"ס: יש עוד זווית אחת, ואני לא בטוח שאני אצליח לנסח אותה בבהירות, אבל באופן כללי היא עוסקת במעמד של האינדיבידואל מול המערך החברתי של משמעות, של תקשורת של משמעות, ושל יצירה והופעה של משמעות. אתה מתאר מצב שלך כיוצר, או כערוץ של משהו אחר שיוצר דרכך – אבל היצירה הזאת היא לעבר אינדיבידואלים, באופן שמאוד מובנה בתוך דימוי הסוכן הרדום, לדוגמה. האם האינדיבידואליזם המתחייב הזה, שלטעמי אי אפשר להבין "אמנות" בלעדיו (בהחלט אפשר להבין כל מיני אמנויות בלעדיו, אבל לא את הרעיון של "אמנות" כפרקטיקה עם מעמד מובחן משל עצמה מכל יתר פעילויות הקיום), אינו הוא-עצמו ראשית הניכור? – הניכור מהאובייקט, מהשער שבו אתה כבר לא יכול לעבור כי אתה מנוכר לו, או כי הוא מנוכר אליך? האם כדי לכונן טרנסנדנטיות, הלא-ידוע אינו יכול להיות פוטנציאל שנחווה באופן אינדיבידואלי אלא באופן חברתי, כפרקטיקה של שיתופיות בלא-ידוע? האם הטרנסנדנטיות אינה בראש ובראשונה היכולת לטרנסנד אינטראקטיבית בין בנות/בני אדם, ומהם לטרנסנד אובייקטים, ומהם לטרנסנד אל הלא-ידוע?

פיטשון: טוב לא בטוח שהבנתי את השאלה. לי ברור שכל אסתטיקה דומה או כזו שאני מייצר קורלציה והמשכיות בינה למשהו כמו שער אישתאר עוצמתית יותר מהדינמיקה האינדיווידואליסטית שאתה מצביע עליה. זה ברור לי אפילו לפני שאני מתחיל לדבר על עליונות האות/הצורה על הקונטקסט וכוחו לחדור דרך מגבלות הקונטקסט. זה ברור לי מעצם העובדה שהאסתטיקה שאני מדבר עליה קיימת משחר האנושות (ובדיבור סהרורי יותר, גם קודם לכן) בניגוד לדיאלקטיקה שאתה מצביע עליה (שאני מקבל שקיימת) שקיימת שנייה וחצי. מערך הכוחות מאד ברור לי פה ובמובן זה אני לא נותן להווה לבלבל אותי.

והנה מה שאני מעתיק לך שלקוח מדברים שאמרתי בכנס בנושא אמנות כסף וכוח (!) במוזיאון ת"א (!!!):

פטרוני ותורמי האמנות מתחלקים לשניים: בהמות ובני אדם. אותו הדבר המרקסיסטים. באופן כללי לשני הצדדים מן המשותף בכך שהאמנות איננה במרכז מעייניהם. בשביל הפטרון האמנות היא סחורה, ובשביל האקטיביסט היא במקרה הטוב קישוט לאג'נדה. אצל שני הצדדים אין לאמנות מקום שאיננו תלוי קונטקסט, והכוונה לקונטקסט במובן הצר והפופוליסטי ביותר. אצל שני הצדדים אין הבנה, ידיעה או ראייה של הערך הספציפי של האמנות, ולא במובן המודרניסטי של אמנות אוטונומית או אמנות למען אמנות (או בהקשר לשאלתך, אמנות שמתכווננת לאינדיבידואל), אלא במובן שבו האמנות מכנסת ומשדרת משמעות בעת ובעונה אחת.

האמנות היא מקור, לא במובן של ערך בשוק ולא במובן שבנימין התאבל עליו, אלא במובן של מקור שמשדר משמעות ומדבר דרכנו, ולא אנחנו דרכו. את הכוח הזה לא יכולים להבין או לתפוש לא קפיטליסטים ולא מרקסיסטים.

סיכום הדיון בינינו מבחינתי מזכיר לי שיחה במכונית חונה בלילה עם מאיירת קומיקס שחזרה בתשובה. דיברתי איתה על כל מיני התעסקויות אמנותיות שלי באסתטיקות טוטליטאריות והיא שאלה אותי "למה אתה הולך ככה?" ועשתה את התנועה הזאת מסביב לראש שמתארת הליכה בדרך הארוכה ביותר למטרה, ומן הסתם היא לא היתה צריכה לפרט מה לדעתה הדרך הישירה יותר. אז נראה לי שאתה לא שונא אמנות, לפחות לא כפי שאני מתאר אנשי שוק ואקטיביסטים כשונאי אמנות, כי לך אין שום רצון או צורך לנצל את האמנות למטרה כלשהי. אתה פשוט חושב שלמה צריך את כל הבוג'רס הזה אם אפשר פשוט להיות דתי וזהו. אולי אתה צודק. נכון לעכשיו אני לא מאמין באלוהים. אני לא מאמין בכלום. המשוואה שלי מסתיימת בלא ידוע וזה הדלק להמשך המסע. כשהייתי אקטיביסט ידעתי הכל והיה בזה הרבה עוצמה. כיום, זה שאני יכול להגיד שאני יודע משהו, מפנה מקום ללא ידוע חיצוני לי וגדול ממני שאומר דרכי דברים שעם כל הכבוד יותר מעניינים ומרשימים מדרשות האנרכיזם האינסופיות שלי מגיל 17.

אבי פיטשון מודה לאסיסטנטים שלקחו חלק בביצוע הציור: מאיה אילת, עלמה בן-יוסף, גיא פיטשון ומרב קמל.

על העבודה

תהל פרוש

אתמול ראיתי פרק של מד מן והבנתי שוב שעבודה

זאת אשה במחוך הדוק מדי

וגבר אינפטילי וכעוס שצריך לשתות כדי לשכוח

מה יש לומר

העבודה היא המלך שלנו כבר אלפי שנים

ויש לו שוט זהב וסקס אפיל של סאדו-מאזו

ככה זה היה מאז ומתמיד אומרים לנו

עבודה היתה סבל והסבל היה עבודה ומי שנהנו היו מלכים

ונסיכים שסבלו רק מבעיות של נרקיסיזם גרנדיוזי

שום דבר בעצם לא השתנה. גם לא האמנים שתמיד היו ברובם גברים

שלא סבלו לעבוד עם כולם או שהעדיפו לשחק בבוץ ולקבל נדבות מעשירים

שאנשים אחרים סבלו עבורם כדי שיוכלו לשבת בכיסא ולקבל החלטות

בארוחת הצהריים ולזרוק את צלחת המרק הפושר מול ציור מוצלח

מהתקופה הכחולה המרמזת על בוא הקוביזם ואז לפטר את המשרתת.

*

ועכשיו כשכולנו קצת עשירים בגלל הקפיטליזם המתוק

כולנו יכולים לשבת מתחת לרפרודוקציה מקומטת

ולזרוק את כוס הקפה על המנקה השחור שלנו

כי כמו שאמר מילטון פרידמן החירות הגיעה עם הקפיטל

וכאשה אני יודעת להעריך אותה

הנה אני,  אשה במוזיאון, עובדת בשביל העשירים, מתחזקת להם את מראית העין

ומצייתת. בשעת כתיבת המילים האלה אני לא יודעת

אם ממש אסבול מהעבודה במוזיאון

ואם לא – האם הטיעון שלי יתמוטט

אבל האם זה משנה בכלל, אני שואלת את עצמי ולוגמת קפה

תמיד אפשר ליהנות ממוזת ההכרח הזאת

המפלצת שאין מדברים בה

שמסתירים עם הכסף עמוק בארון בחדרו של כל תינוק שנולד

כי בואו נודה שכל תינוק שנולד –  אם לא נולד עשיר יצטרך לפדות את עצמו בעבודה

וככל שנולד עשיר פחות ולבן פחות וזכר פחות יצטרך לפדות עצמו ביותר עבודה

וככל שביותר עבודה זאת תהיה עבודה רעה

ובואו לא נשכח שכשאנחנו מדברים על עבודה אז אנחנו מדברים על כסף.

כי רק מי שעשירים יכולים להיות אמן להיות סופר להיות מורה ולא לרעוב

להיות פסיכולוגית קלינית מדופלמת להיות ציירת

להיות עובדת בעמותה למען השלום למען נזקקים למען הפגועים למען למען

להיות עובד בקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב להיות עורך דין של צדק

דוקטורנט בארצות הברית ולשבת בספריה כשעצי הבוקיצה בחוץ מניעים עלים

לעבוד בחצי משרה ובשאר הזמן להיות אמנית מיצג שנוסעת בעולם וכותבת ספרים על ג'נדר

לקבל ירושות לשבת בדירקטוריונים בוועדות פרסים ולהחליט מי יקבל את העבודה הטובה .

*

עבודה, אני משוררת ואמנית ועיתונאית ופסיכולוגית ועורכת דין וגם מתחילה דוקטורט

שבעת אלפים ומשהו שקלים, חודש יוני 2013

עבודה, בכל פעם ששואלים אותי מה אני עושה זה מכניס אותי למשבר זהות

אבל כשהייתי קטנה רציתי להיות מורה

הייתי מושיבה את כל חבריי הילדים ועושה להם מבחנים

והם סבלו ואני נהניתי כמו מנהל משמרת סדיסט בסופרמרקט

עבודה, כבר עשור שאני חשה אובר קוואליפייד

עבודה,  אני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות

עבודה, בכל עבודה שהתחלתי לעבוד בה תנאי השכר קפאו ואז הידרדרו

חשבתי שאני מביאה מזל רע לתחומי עיסוק שלמים

עבודה, עדיין לא הגעתי להיי טק. אבל יכול להיות שלא תהיה לי ברירה

ואז חוד החנית של הכלכלה הישראלית יקרוס.

לא אכפת לי שהוא יקרוס.

*

עבודה, אין שום סיבה בעולם שתהיי קשורה לכסף.

עבודה האם קשרו אותך לכסף בניגוד לרצונך?

מה עשית כדי להיאבק בזה, אלת חליפות עסקים שכמותך, סטף ורטהיימר שכמותך.

עבודה, בואי נפתח את הנושא של סטף. הבנאדם מיליארדר

אבל רתך במפעל שלו בצפון הארץ מקבל משכורת מינימום

 במשמרת של שתים עשרה שעות ונאסר עליו להתאגד.

עבודה, איך קרה שסטף ורטהיימר נהפך לאביר העבודה לרוח התקופה של העבודה

האם זאת נפש העבודה שלנו, עבודה? האם ככה ראית את עצמך כשחשבת על עצמך

כשחשבו אותך?

*

אני חייבת להודות

לפעמים אני רוצה להיות סטף, ולגור בצפון, ולחשוב על עצמי טובות

לפעמים אני רוצה להיות יזם הייטק ולחשוב על עצמי טובות

לפעמים אני רוצה לשבת בבנק בקומות הגבוהות ולהביט על מספרים בריחוק אלגנטי

ומדי פעם כשסטף קורא לי מעל דפי כלכליסט או דה מרקר או גלובס

להצטרף לכוח העבודה שלו או קורא לי יו"ר איגוד התעשיינים

להיכנס למסלול של הנדסאי אלקטרוניקה כי זאת העבודה שהמדינה צריכה

או הצבא של המדינה או המדינה של הצבא הכל אותו הדבר כבר

ובכן, זז לי משהו בלב, הד קדום מזמן הפרעונים נעור בי

אני מדמיינת את עצמי במפעל לאלקטרוניקה של סטף או של המדינה

(עבודה: האם סטף הוא המדינה? האם אני היא המדינה? האם המדינה צריכה להיפרד מאיתנו?)

מחתימה כרטיס, עשר שעות ביום, מוציאה את הראייה שעוד נותרה בי, אוכלת ארוחת צהריים

מסובסדת, מחליפה בדיחות שחוקות עם המבשלת חסרת השן, שונאת את חבריי לשולחן בשקט

הו כן, כמה שיכולתי להיות הנדסאי אלקטרוניקה עם אשה ושני ילדים ודירת ארבעה חדרים ומשכנתא

ובמקום זה אני אשה שאינה יודעת במה היא עובדת, עומדת על במה במוזיאון

לא רחוק מהאגף לאמנות על שם חברת עובדי הקבלן או אר אס, מתפארת בהישגיי

כאילו הייתי סטף ורטהיימר בעוד שכולם יכולים לראות שאני לא.

*

עבודה, ריבוי הכישורים של העובדים בני זמננו הוא עדות לחוסר כשרונם

להיות מנהל מצליח. ואם לא מנהל מצליח לפחות הנדסאי אלקטרוניקה.

 העובדים בני זמננו לועגים ביכולותיהם הלא נחוצות למפעלי האלקטרוניקה

וזאת הסיבה שצריך להוקיע את העובדים ולדרוש מהם

לסבול באופן שוויוני כמו כל יתר ההנדסאים ועורכי הדין ומנהלות החשבונות.

עבודה, אין לי כוונה לסבול יותר ממה שאני סובלת גם ככה

עם כישרונותיי הבלתי נחוצים.

עבודה, אמא שלי ניסתה לחנך אותי להיות עורכת דין

היום היא מייעצת לי להשתלב בתעשיית הטלוויזיה.

למה אנשים מתייחסים למגישי טלוויזיה כאילו ניצחו. ומתייחסים למי שעשו כסף כאילו ניצחו.

ומתייחסים למי שהתחתנו ולמי שהביאו ילדים כאילו ניצחו.

האם זה בגלל שהצליחו לנצח את החירות העקשנית שבתוכם?

*

אני עובדת לא פרודקטיבית, עבודה. העלון לעובד פסח עלי.

אין לי עור עבה, לשון חלקה, ידיים מהירות, שיניים חזקות, מזג גמיש.

במקום זה אני אוהבת לנוח בשמש, לבהות בשמיים, לשתות יין

לפגוש אנשים, לרכל ולכתוב שירה.

אומרים לי לעשות את זה בזמן הפנוי שלי מעבודה.

אומרים לי שכשאת לא נמצאת באזור אפשר ללבוש מה שבא, לומר מה שבא, ללכת

לאן שבא, לחשוב על מה שבא. אף אחד לא אומר את זה בגלוי:

כל החירות של הליברליזם המערבי מזויפת. ליברליזם של שעות פנאי מעבודה.

פעם, ככה אומרים, היו אנשים שנהנו מהליברליזם מארבע אחר הצהריים ועד שמונה בבוקר הבא.

אבל כרגע אנחנו עובדים בשביל הכסף כל היום – ולמרות זאת

קמים בבוקר ומאמינים שאנחנו חיים בדמוקרטיה מערבית ויש לנו קול ושרומא העתיקה עתיקה

ושהפיאודליזם מת והקפיטליזם ניצח ושהחירות נתונה

ובכל פעם שאנחנו צועדות לחללי העבודה עטופות בחופש של השינה

נשברות לנו עצמות חיוניות בדמיון של החופש הער.

*

עבודה אני נוחרת את שמך ולועסת אותך

יצור מחורר בחליפת עסקים

עם עשר שכבות של בגדים תחתונים

עם מגן ורומח עם סוס וטנק

אלה גלוחת ראש מכונת זמן כועסת שכמותך

אני חושבת שאין לנו יחסים טובים

היית באדם הראשון ששיעבד אדם אחר וכבל אותו , את צמודה לכפות הזהב.

ובגלל ש"כל רכוש הוא פשע" כמו ששר וודי גת'רי בצורה שבה שרים הנביאים – את פושעת בעצמך.

כמה זה מסוכן לקרוא לך פושעת? עד כדי כך שאת המשפט "כל רכוש הוא פשע"

השמיט פיט סיגר בטקס ההשבעה של אובמה.

עבודה, מי מתפלל אלייך בלילות הקודרים ותחת שמי הזהב?

מי שותה ואוכל אותך, מי יכול לפצפצץ אותך, לפרק אותך.

אמנות לא שווה כלום אם היא מקשטת את קירות העשירים שמחזיקים בה בת ערובה

אמרה אדריאן ריץ'. אבל מה יעשה אדם עני אם לא למכור את עצמו כמה שיותר.

*

עבודה, אני לא קומוניסטית

אני לא סוציאליסטית

גם לא קפיטליסטית

לעזאזל!

אני בעד עבודה שלא צריך לעבוד בה

בעד עבודה שמביאה הרבה כסף במעט זמן

אני בעד עבודה שכולם חוץ מבעליה מכבד אותה

אני בעד עבודה שלא מקדמת לשום מקום

אני בעד עבודה. זאת התחלה של בדיחה אבל אני ממשיכה אותה

לטובת קיומה של האנושות.

השיר נכתב לקראת האירוע "שעות נוספות – שימוע ציבורי" במוזיאון תל אביב לאמנות ובוצע לפני הקהל בתאריך 11 ביוני 2013

רמח"ל והאינברסיה. מתוך "הארוטיקה של הקבלה"

מרדכי גאורגו לאנגר

מתוך:  הארוטיקה של הקבלה, 1923

מגרמנית: עפרי אילני

עגום לא פחות, וחשוב לענייננו, הוא סיפור חייו של המשורר והמקובל הגאון ר' משה חיים לוצאטו (וראו "אנשי השם" לאברהם כהנא). הוא נולד ב-1707 בפדובה למשפחה מכובדת ומיוחסת. מוריו היו הרבנים הגדולים ביותר של איטליה. מלבד "לימודי קודש" למד לטינית ואיטלקית, ואף השתלם במדעי הטבע והאמנויות של זמנו. כישרונותיו הגדולים ורוחב לבו  הביאו לכך שכמה ממוריו הפכו במהרה לתלמידיו. כבר בנעוריו קנה לו שם של מקובל גדול. אפילו לפני שבעים שנה עוד היו חוששים בפדובה להיכנס לבית, שבו למד קבלה עם "תלמידיו-רעיו". בצעירותו חיבר מחזה רומנטי, שמשון והפלשתים, ויצירות חשובות אחרות. העברית שבה השתמש היא מלאת חיים, אלגנטית, עשירה ועזת ביטוי. אין לה מקבילות בספרות העברית החדשה, שהוא ראוי להיחשב למייסדה.בנשמתו העמוקה, אהבה לטבע ולחיים האידיליים התמזגה בהרמוניה מופלאה עם דתיות מסורתית. בעירו אהבתו אותו כל כך, שהיהודים האדוקים העניקו לו את הכבוד הגדול להיות ראש הקהל, אף שלא היה נשוי (מה שכלל לא היה מורשה לפי כללי הטקס הקבליים הנוקשים). תלמידיו העלו אותו לדרגת אל, פשוטו כמשמעו. אפילו נשמות של צדיקים וחכמים שנפטרו זמן רב לפני כן עזבו את השמיים ולמדו איתו. גם הנביא אליהו בא אליו וגילה לו סודות אדירים [… ].

על תלמידיו ציווה "לאהוב איש את רעהו כמו אחים". ואכן האהבה שרחשו לו תלמידיו-רעיו היא שהביאה עליו במהרה אסון.

יהודי פולני צעיר, יקותיאל שמו, שבא לפדובה כדי ללמוד רפואה באוניברסיטה המפורסמת שבעיר, אך נכבש על ידי אישיותו של לוצאטו, עזב את לימודיו והפך לאחד מחבריו האינטימיים ביותר. יקותיאל שלח לחבריו בגרמניה אגרת, שהיתה רוויה באהבה והערצה ללוצאטו. אלא שהאגרת הגיעה בטעות לכתובת לא נכונה. הסוד בדבר מעגל מעריציו הקטן של לוצאטו נודע לרבני גרמניה, והצית את זעמם הקדוש – במיוחד של הרבנים הספרדיים באלטונה. גם באיטליה התבלטו רבני ונציה ברשעותם. מה עמד בבסיסו של ריב זה? האנשים חסרי התבונה לא מצאו הסבר אחר לדבקותם של התלמידים לרבם האהוב (שעלתה על הדבקות הגדולה גם ככה של הנער היהודי הרגיל לרבו), אלא בכך שהפך עצמו למשיח שקר חדש – מה שבוודאות לא היתה כוונתו. הם שידלו אותו בנחרצות להתחתן (יהודים דתיים מתחתנים בדרך כלל בין גיל 14 ל-18!) – כיוון שהיה כבר בן 24 ועם זאת לא הרגיש שום צורך לקחת לו אשה. השקפתו בדבר האשה והאקט המיני עמדה בניגוד מוחלט לכל תפישת היהדות: הוא החשיב את האשה ואת המשגל למכשול הגדול ביותר בדרך לשלמות. שורש כל טומאה הוא זה המוליד ילדים!

עמדה כזו הבאה מאיש כה מסורתי, דתי ועדין, כמו שהיה לוצאטו, היא ללא ספק מוזרה. היא אינה מותירה לנו אפשרות אחרת אלא להסיק, שדמויות הנשים, שהופיעו במחזותיו, על אף חיותן, לא נועדו אלא להתאים לדרישות הטעם ההומניסטי של קהל קוראיו, ולא נבעו מצרכיו הנפשיים העמוקים של לוצאטו. את האנטיפתיה שלו למין השני הרחיב לכל ההוויה, כפי שמתבטא באמירה הבאה:  "והנה על כן ראוי לו לאדם למאוס ודאי בכל ענייני העולם, ולהתאוות רק לפי מה שהוא לפי תכלית הבורא יתברך שמו. ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם, לא יעשהו באהבה כלל, אלא כמו שכפאהו שד" (בכינוי זה ליצר הרע נוקט התלמוד בנוגע ליחסו של ר' אליעזר למשגל. בעניין זה נאמר, שפעולת המשגל צריכה להיות קצרה, ועדיף שתיעשה בחוסר חשק מאשר בחשק). כפי שכבר הוכיח הנס בליהר, הפחתה כזו בערכו של המשגל ההטרוסקסואלי אינה מצביעה על היעדרו של האירוטי, אלא אך ורק סימן לקיומה של אינברסיה מודחקת. חייו ותורתו של ר' משה חיים לוצאטו הם לפיכך בבחינת אישוש לרעיונותיו של בליהר. כי בעיניו, לימוד חכמת האמת, הקבלה, הוא האמצעי החשוב ביותר לגאול את ישראל מן הגלות. *

ומשנודע אחרי שנים אחדות, שלוצאטו המשיך בלימוד הקבלה ובמגע עם תלמידיו – על אף הצהרה בכתב, שבה התחייב לשנות את אורח חייו – הוצא נגדו חרם על ידי הרבנים האשכנזים והספרדים של גרמניה, ונציה, פולין, הולנד ודנמרק, שכמעט לא היה כמוהו בתוקף ובעצמה. רק מורו הזקן ותלמידיו נותרו נאמנים לו. נכפה עליו לעזוב את מולדתו ולעבור לאמסטרדם, שבה התפרנס מליטוש אבני חן. בין היהודים שם, שהיו אדוקים לא פחות אך ליברלים, מצא לבסוף מנוחה ותהילה, ויכול היה להתמסר ללימודיו ללא הפרעה. כאשר עבר בדרך בבולצאנו, כתב לתלמידיו איגרת, שבה נאמר בין השאר: "אם אמרתי אספרה כמו זר בעיני נחשב י" וקשה עלי פרידתכם, לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למשוך בעט סופר. כי  מעת נשארתי לבדי — מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת  מאפרוחיה… בהדי כבשי דרחמנא אין לנו אלא שתיקה, וכל מה דעבדין מן שמיא טב. זאת  תדעו נאמנה: כי לא לבי הלך מן החברה הקדושה, ולא יזנח לעולם תמימות אהבתכם. כן יהי רצון מלפניו לאסוף נדחים ולקבץ פזורים, ונזכה לשוש  יחדו לעבודתו ית׳ כבראשונה, אכי״ר".

גם באמסטרדם, שם שהתקבצה סביבו במהרה עדה גדולה של צעירים, לא שכח את רעיו הישנים מאיטליה. כך למשל כתב במכתבו מכ"ו אדר התצ"ט: "אחי אשר כנפשי אהבת אמת אהבתי אתכם וזכרוניכם על לוח לבבי,  ייוודע לכם: לא הבדילני מכם המרחק ולא הסיר את לבבי הזמן מהשתוקק לכם; ואם הנחתי לעבור ימים על ימים אשר לא העירותי אתכם בדבר ידידותי, לא משכחה ולא להזניח. הן תוי, תחזקו ותאמצו והייתם לבני חיל על העבודה התמה ועל תורת אלהינו, והאהבה האמתית אשר  למדנו את עצמנו במדרשנו ויראת הרוממות אשר התהלכנו בה אל תסור נא מאתכם. ודעו וראו כי אין חפץ לה׳ בעולמו כי אם שיכירו עבדיו את כבודו ואת גדלו ירוממו ובמסתרי רזיו יתעלסו".

הוא חיבר גם יצירה נערצת בקרב יהודים דתיים, ספר המוסר "מסילת ישרים". מבחינתנו משמעותי הכבוד הרב שחולקת יצירה זו ל"איש הישר", לדוגמא המאמר: "והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח … כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש". יראה זו כלפי ה"צדיק" מסבירה גם את האהדה שממנה נהנה "מסילת ישרים" בקרב החסידים, שידועים במסירותם לרבי. כך למשל, ר' בר ממזריץ' אמר על לוצאטו שהיה איש גדול, אך דורו לא היה מוכן להבינו.

אמרו חז"ל ש"לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" – וכלל זה תקף במיוחד לגבי לוצאטו. כי לאחר תקופת מנוחה קצרה באמסטרדם, עזב עיר זאת ונסע לארץ ישראל, אך שם, זמן קצר אחר הגעתו, הלך לעולמו במגפה, בגיל 40 בשנת 1747. אתו נפטרו גם אשתו ובנו היחיד. המקובלים של פלשתינה קברו את ר' משה חיים לוצאטו הדגול ליד קבר רבי עקיבא בטבריה וספדו לו כמו במלות הפרק האחרון בתורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

הסיבה לנסיעה אל ארץ האבות, כמו עניינים רבים אחרים בחייו של אדם מיוחד זה, נותרה עד היום לוטה בערפל. תקוותי שאינני טועה באומרי, שאיש זה ראוי להערצה לא רק בקרב המקובלים, כמדריך אמיתי לסתרי האלוהות, ולא רק בקרב האמנים העברים בזכות לשונו וסגנונו, ולא רק בקרב החסידים בזכות אדיקותו העמוקה; אלא בימינו הוא ראוי לשמש מופת ומורה דרך לקולוניסטים היהודים בפלשתינה, באהבתו הגדולה לעמו האומלל ובחלומו על חיים אידיליים בטבע החופשי.

* מבחינה זו, תקפה לגבי האנטישמיות הגזענית של הנס בליהר, ששלל לגמרי את אפשר של אינברסיה משמעותית בקרב היהודים בני זמננו, האימרה התלמודית ששנאה מובילה לטעות (ועם זאת, תורת האינברסיה של בליהר ראויה להערצה! אודה ואתוודה, שקראתי רק יצירות אירופיות מועטות, שהותירו בי רושם עז כל כך כמו כתביי בליהר. אך יש לי הבנה מועטה לכל הנוגע לאלילות הנוצרית שלו.

על לאנגר ועל כופרים אחרים בערב "מחוץ למצעד" ביום רביעי, 5.6.2013