הפסדת. הפסדת. הפסדת!

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

חשיפה: כך ייראה העולם אחרי סוף ההיסטוריה

אני רוצה לברוח. אני לא יכול לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר לברוח. באחד הפולמוסים שהיו כאן בחודשים האחרונים על שאלות הייצוג, הצעתי הצעה כלשהי כדי להתגבר על הבעיה – במקרה זה, את אופציית המין השלישי. בתגובה  מישהי האשימה אותי שאני מנסה "להתחמק מהמתח". אחר כך האשים אותי מישהו אחר שאני "לא מסתכל במציאות בעיניים מפוקחות", שאני "מתנתק".

אפשר לדרוש כל מיני דרישות פוליטיות, וכל הדרישות עשויות להיות לגיטימיות, מלבד דרישה אחת לא אוכל לקבל על עצמי: הדרישה להתמודד כמו גבר ולא לברוח. כל העניין, בעיניי, הוא לא להתמודד כמו גבר. לא ברור אם יש לי זכות לדבר, אבל יש לי זכות לשתוק, אם אני רוצה לשתוק; יש לי זכות לא לענות, לא להביע את דעתי על נושאים מסוימים, ולהתעלם מנושאים אחרים, להתאבד או להמשיך לחיות.

אבל אני לא רוצה לברוח לשום מקום אחר, או לשום ארץ אחרת. לא רק כי אני לא יכול, אלא כי הבעיות לא נמצאות בשום מקום ספציפי. אפשר לברוח לברלין או לג'ייפור, והכול יישאר באותו מקום. אני רוצה לברוח לעולם שלא קיים, לעולם שאי אפשר לדמיין, כי הכול בו שונה לגמרי – העולם הבא, העולם שאחרי הקפיטליזם. אני רוצה לברוח לעולם הקודם, זה שלפני המבול, כלומר העולם הבא, זה שאחרי הקטסטרופה.

אני מניח שכאן נחוץ הסבר.

באופן כללי, אני לגמרי מסכים עם הטענה שנכון הרבה יותר להתחיל בהקמת העולם האחר, מאשר להיאבק בעולם הנוכחי, בתוך הזירות שהוא כופה עלינו. גם במחאה החברתית של הקיץ, האמנתי שיש פחות חשיבות למאבק נגד המדינה הקיימת, ויותר חשיבות ליצירה של רפובליקה חדשה. הבעיה היא שמעט אנשים יודעים לתאר באופן משכנע איך ייראה העולם שאחרי הקפיטליזם. המשפט "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר לדמיין את סוף הקפיטליזם" הפך בתקופתנו לאמירה נדושה. מצד שני, בלי לדמיין את העולם שאחרי הקפיטליזם קשה לשכנע אנשים להאמין ש"עולם אחר הוא אפשרי".

אני חושב שבמרחבים האוטונומיים שנוצרו במקומות שונים במחאות של השנה האחרונה אפשר היה למצוא רמזים מטרימים לעולם שאחרי הקפיטליזם. ועם זאת, אלה היו רק רמזים. בשנים האחרונות, על רקע משבר העולמי, מתפרסמים כל מיני ספרים שמנסים לתאר את השיטה הכלכלית והפוליטית הבאה. אבל כשמסתכלים בספרים האלה, כמעט תמיד מתאכזבים. לאורך 90 מהספר מאופיינת תמיד השיטה העכשווית, והגורמים שמאיימים עליה. רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא. יותר מכך: גם כל ספרי המדע הבידיוני שמתיימרים לתאר חברה עתידנית מצליחים לדמיין בסך הכול את החברה העכשווית, עם כמה קישוטים ביוֹנִיים. סופרי מדע בדיוני לא מבינים בדיאלקטיקה היסטורית.

אני מכיר טקסט אחד ויחיד שמצליח לתאר עולם שונה לגמרי. הטקסט הזה הוא ספר בראשית, וגם זה רק בקטע הקצר שבין הגירוש מגן עדן למבול, כלומר בערך מפרק ד' לפרק ו'. זו התקופה שקרויה באופן מסורתי "העולם הראשון", העולם שהתקיים לפני המבול.

הייתי רוצה להתבונן בעולם הקדום הזה, ולנסות ללמוד ממנו איך ייראה העולם העתידי שיקום כנראה עוד בחיינו. במלים אחרות: אילו מרכיבים צריכים להיות בעולם הבא, כדי שהוא יהיה העולם הבא, ולא וריאציה נוספת על העולם שלנו.

אנשים עשויים כעת לחשוב שאני נודד שוב להגיגים תיאולוגיים תלושים. אבל אני מבקש מכם להתייחס רגע ברצינות למה שאכתוב כאן – לא צריך "להאמין בתנ"ך" בשביל זה. גם אם התנ"ך הוא לא אמיתי, מחבר התנ"ך הצליח לתאר באופן פלאי, אפילו בלתי ניתן להסבר, עולם שונה לגמרי. העולם שהוא מתאר קשור מצד אחד לעולם שלנו (יש בו חיות ובני אדם שחיים ומתים ועושים מעשים טובים ורעים) ומצד שני הוא שונה לגמרי, מכיוון שהכללים שעל פיהם הוא מתפתח הם שונים לגמרי מאלה שאנחנו מכירים.

כי כמו שאראה תיכף, המבול לא רק הרג את רובו המוחלט של המין האנושי, אלא שינה לגמרי את כללי היסוד של העולם. הוא שבר היסטורי מסוג שאנחנו לא מכירים. רובנו נולדנו בעולם שאחרי המלחמה, אבל כולנו נולדנו בעולם שאחרי המבול. חלקנו, לעומת זאת, נמות בעולם אחר. העולם שלפני המבול יכול לשמש לדעתי תמונת ראי לעולם שאחרי המבול הבא.

אני מזהה בעולם הטרום-מבולי ארבעה מאפיינים מהותיים שמבדילים אותו מהעולם שלנו:

א. אנשים חיים אלף שנה. אנחנו חיים בתודעה מוזרה. מצד אחד, נראה שהסוף מעולם לא היה קרוב יותר. קטסטרופה מסוג כלשהו – סביבתית, גרעינית או פוליטית – שתגרום למוות המוני נראית בלתי נמנעת בטווח הבינוני. מצד שני, אומרים שהאיש הראשון שיחיה עד גיל 200, כמו לובסטר, כבר נולד. החיים המתארכים הם גם אחד הגורמים המשמעותיים הגורמים לקריסת הקפיטליזם – ראו משבר גיל הפנסיה.

מבחינה זו, החיים שלנו מתחילים להידמות לאלה של מתושלח, שחי 969 שנה, או של בני תקופתו שחיו לא הרבה פחות. כמו אדם הראשון, אנחנו עשויים לעשות ילדים גם בגיל 130.

אין הכרח שאחרי קריסת הציוויליזציה חייהם של בני האדם יהיו "solitary, poor, nasty, brutish, and short", כפי שתיאר הובס את המצב הטבעי. יכול להיות שתרופות מאריכות חיים יומצאו לפני כן או תוך כדי. אנשים בני 600 יימצאו בכל מקום. ממילא, לגיל תהיה פחות משמעות כי לא תהיה היסטוריה.

אנשים שחיים אלף שנה חיים בעולם שונה לגמרי מזה שלנו. האדם, כמו שהוא מוכר לנו, הוא יצור שהמוות נוכח בחייו. גם הכלכלה, כפי שמלמד מרקס, מבוססת על הרעיון שהזמן הוא מוגבל, ואנשים מקבלים שכר לפי החלק מהחיים שהם מוכנים להקריב למען העבודה.

מתושלח נולד שבעה דורות אחרי אדם, 687 שנים אחרי הבריאה. ועם זאת, הוא הספיק לחיות יותר ממאתיים שנה יחד עם אדם הראשון. אנחנו לא נחיה בתקופה שאחרי הקפיטליזם, אלא את התקופה שאחרי הקפיטליזם. נחיה את כולה, אלא אם מישהו יהרוג אותנו. המשמעות היא שיהיה הרבה יותר מסוכן לחצות את הכביש – לאורך 800 שנות חיים, יש סיכוי גדול פי עשרה להידרס. אבל בעולם שאחרי הקפיטליזם גם לא יהיו לאנשים מכוניות – כולם יסעו בתחבורה ציבורית (תיבת נח).

ב. אין היסטוריה. אחד הרעיונות המושמצים ביותר בכל צורה של מחשבה אוטופית הוא הרעיון של קץ ההיסטוריה. במרקסיזם, למשל, קוראים לזה "חברה חסרת מעמדות" – כלומר נטולת  קונפליקטים חברתיים. לרובנו זה נשמע כמו בדיחה: עולם שבו כל הבעיות נפתרו, ואנשים פשוט חיים בשלווה נטולת פגמים, נשמע בלתי אפשרי וגם משעמם.
אבל עולם מחוץ להיסטוריה לא חייב להיות עולם סטאטי. המשמעות של עולם כזה היא פשוט שהוא שאינו מתנהל בהתאם למה שאנחנו מכירים בתור "חוקיות היסטורית", כלומר חץ הזמן לא חל עליו.
הכלל העיקרי של החוקיות ההיסטורית המוכרת לנו הוא הקידמה. גם אם ננסה להיות פוסט-מודרניסטים אדוקים, נמצא שאנחנו עדיין מאמינים בקדמה במידה כזו או אחרת. אנחנו עדיין מניחים שהטכנולוגיה הולכת ומשתפרת, שאנחנו יודעים היום יותר מאשר בעבר, ושרעיונות פוליטיים ותרבותיים מסוימים הם "מיושנים". ובעיקר, בלתי נסבל בעינינו לחשוב שהעולם מידרדר, שהדמוקרטיה נשחקת ושזכויותינו מתמעטות.

בעולם שלפני המבול לא היתה קידמה. התנועה בזמן היתה דו-כיוונית, ואולי כאוטית לגמרי. הדורות הראשונים שאחרי אדם הראשון ידעו כבר הכול, או ידעו דברים שהדורות האחרונים לא יודעים. אדם וחווה לא היו אנשי מערות. וכך גם הצאצאים שלהם – יובל כבר ידע לנגן, כלומר שלט באמנויות היפות, ותובל קין כבר פיתח את הנפחות, כלומר שלט בטכנולוגיה. העולם הראשון ניצב בפסגת ההתפתחות כמעט מראשיתו. יש שיטענו שהוא הידרדר משם, אבל סביר יותר שמושגים של הידרדרות והתפתחות לא היו רלוונטיים.

במה זה דומה לעולם שיבוא אחרינו?

העולם שיבוא אחרינו לא יבוא מעצמו. הוא יבוא אחרי שהעולם שלנו יחטוף מהלומה, כלומר אחרי שהציוויליזציה שלנו תקרוס. הציוויליזציה תקרוס, אבל חלק משמעותי מהאנושות ישרוד, מן הסתם – שרדנו כבר בתנאים קשים למדיי, למשל באירופה של תקופת הקרח.

על כל פנים, לאנשים בעולם שאחרי סוף העולם (כלומר אנחנו, כי זה יקרה בקרוב) יהיה יחס מורכב לעולם הקודם. מצד אחד, הם יהיו מאושרים מהשחרור, מהחופש שמעניקה ההתפרקות הכללית של כל המוסדות המדכאים. מצד שני, ברור שהרבה דברים שקיימים בעולם שלנו לא יהיו קיימים בעולם ההוא. הילדים שלנו יידעו שההורים שלהם ידעו דברים שהם לא יודעים.

בד בבד, אין שום הכרח שהעולם שאחרי הקריסה יהיה ברברי ואפל, כמו זה שמתואר למשל ב"הדרך" של קורמאק מקראתי. אין סיבה שנחזור לאיזשהו "מצב טבעי", ברברי של מלחמת הכול בכל, כי חלק מהטכנולוגיות ישרדו, וטכנולוגיות אחרות ייווצרו. העולם יהיה פרגמנטרי. במקומות מסוימים אנשים ינסו ויצליחו לשמר חלק מהמבנה של העולם הנוכחי, במין איים אנכרוניסטיים. במקומות אחרים הוא יוחלף במבנה אחר לגמרי, למשל בולו'בולו.

בעולם שלנו קורים כל הזמן דברים חדשים, אבל גם שום דבר הוא לא חדש, כי גם היחסים בין הישן לחדש נקבעים לפי חוקיות מוכרת. אנשים בעלי חושים חדים יכולים לחזות את הטרנד הבא – למשל מה יבוא אחרי משקפי ההיפסטר. בעולם האחר לגמרי, החדש הוא חדש לגמרי. ההתרחשויות קורות בסדר שעשוי להיראות לנו שרירותי ואקראי. כדי להבין את הסדר הזה, נצטרך כנראה לחיות בעולם האחר.

ברור שלעובדה שאין קידמה יש עוד המון משמעויות. כשאין קידמה גם אין אנשים "מודרניים" ואנשים "פרימיטיביים", ולכן למעשה אין קולוניאליזם במובן המוכר לנו. אין גם אוריינטליזם: גן עדן נמצא במזרח, משמע שהמזרח הוא המקום שממנו יצאו הקומוניסטים הראשונים והשתלטו על אירופה. בעולם של ספר בראשית, המזרח כובש את המערב. זה קורה כבר עכשיו, כשהסינים וההודים קונים את ספרד ואת ארה"ב.

למעשה, החוקים של ההיסטוריה כבר התחילו להשתנות. אבל יש אנשים שמסרבים לראות את זה, ומדברים בקלישאות שמאלניות שהיו נכונות ללפני 15 שנה. זה דומה לאותם קומוניסטים שנאבקו למען סולידריות עם ברה"מ גם אחרי כשברה"מ כבר התפרקה.

ג. אין פוליטיקה. כלומר אין פוליטיקה במובן שאנחנו מכירים. קין בנה עיר, אבל איש לא טען שהוא בנה מדינה. שנאמר: "ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" (בראשית י ל"ב).

בעולם שאין בו היסטוריה, קל יותר לדמיין שגם אין מדינות. אני מניח שאנשים לא יסכימו לצאת למלחמה, כי היה להם המון מה להפסיד: מאות שנים של חיים. כשאתה חי 800 שנה ויוצא למלחמה כל כמה עשורים כמעט בטוח שתמות באחת מהן. בנוסף, כיוון שרוב תושבי העולם הראשון הכירו את אדם הראשון כמעט באופן אישי, הם ידעו שלכולנו יש מקור אחד. אנשי העולם הראשון חיו באימפריה עולמית אחת, שבשל כך אין משמעות להיותה אימפריה. אבל יש סוגים שונים של שחקנים: יש בני אדם ויש בני אלוהים, יש בני קין ויש בני אנוש.

נכתב כאן כבר שאחרי הקטסטרופה אין פוליטיקה. הפוליטיקה נועדה למנוע את הקטסטרופה, ומרגע שהקטסטרופה כבר התרחשה היא חסרת משמעות.

אגב, אין גם יהודים. אדם הראשון לא היה יהודי. יהודים זה המצאה של אחרי המבול.

ד. יחסים מוזרים עם העולם שמעבר. בתנ"ך, העולם שלפני המבול מתואר בקיצור רב, ורוב התיאור מורכב מרשימות יוחסין. עם זאת, לכמה אנשים שם קורים דברים מוזרים. כולנו יודעים מה קרה לחנוך, אביו של מתושלח. ביחס לבנו ולבני תקופתו – חנוך חי מעט מאוד זמן – 365 שנה בסך הכול. אבל זאת לא מכיוון שמת, אלא, ככתוב: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים" (בראשית ה כ"ד).

בפרק שאחרי זה בא הסיפור האניגמטי על בני האלוהים שבאו אל בנות האדם. כאן לא המקום להתייחס לשלל הפרשנויות בנושא. בהקשר הנוכחי, אפשר לראות ברעיון של יחסי גומלין בין בני אדם לבני אלוהים ביטוי לאחרות המוחלטת של העולם הראשון. אין כאן דת או פולחן מהסוג המשעמם שנולד אחרי אברהם, כלומר שהיהודים הביאו לעולם. אין אל שאפשר לרצות אותו, אלא פעולות שרירותיות של כוחות עלומים.

* נספח בנושא שירת למך: מוסר בעולם שאחרי המבול

ברור שאי הוודאות היא חלק מהעולם שאחרי הקפיטליזם. ברור גם שבעולם הזה לא יהיו חילונים, כי הספירה האלוהית תהיה נוכחת בחיים.

העולם שלנו הוא עולם צבוע, כי את כללי המוסר קובעים החזקים. בעולם שלפני המבול היו לפחות שתי מערכות מוסריות מקבילות: זו של בני קין וזו של בני אנוש.

כיוון שנוח היה צאצא של אנוש, והוא זה ששרד את המבול, ההיסטוריה שלנו נכתבה על ידי בני אנוש, ולכן היא מוטה לטובתם ונגד בני קין. אבל אפילו מההיסטוריה הזאת אפשר להסיק שבעולם הראשון דווקא בני קין היו הכוח הויטאלי. יובל ותובל קין, שהוזכרו קודם, היו מצאצאיו של קין. למעשה, אין לדעת מה קרה באמת בין קין להבל.

לכן אפשר רק לדמיין איך נראו החיים בעיר המסתורית "חנוך" שהוקמה על ידי קין. שימו לב שקין נשא אות קלון, אבל מבחינות מסוימות הוא היה גם האיש הבולט ביותר בעולם הקדום, במושגים עכשוויים: היזם המצליח ביותר. מה המציאו בני שת ואנוש? כמעט כלום, מלבד דבר אחד חשוב שקרה בתקופתו של אנוש: "אז הוחל לקרוא בשם ה'".

ניכר שגם אם בעולם הראשון היתה חוקיות מסוימת (שכאמור אינה ברורה לנו), היתרון הטכנולוגי והפוליטי לא חפף אז ליתרון מוסרי, ולהיפך. זאת, לשיטתם של היהודים והנוצרים, הסיבה שבגללה העולם הראשון נחרב.

כדי להדגיש את עולמם המוסרי המעורפל של בני העולם הראשון, אני רוצה לסיים בציטוט שירתו המסתורית של למך, אחד מהגיבורים הארורים של שושלת קין:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.כד כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

כידוע, לא ברור את מי הרג למך, ואיך זה קשור לקין. לא ברור גם איך זה קשור לבניו הגאונים של למך, שייסדו כאמור את כל המדעים והאמנויות. לא ברור גם מדוע למך הוא הדמות היחידה מבין אבות האנושות שהתנ"ך מזכיר גם את בתו, נעמה. כל זה אולי יתברר בעתיד.

לא מזמן, עם זאת, נתקלתי ברמז כלשהו – משפט שקשור ליחסים בין אסון, זכרון וציוויליזציה. אני מודה לליאורה לופיאן על ההפניה. מדובר על משפט מדהים שאמר אייל אופנהיים, מנהל ערוץ 8, בריאיון לעופר מתן ב"ז'ורנל" –

"יסודות התרבות שלנו הם כמו השואה. חייבים לתעד ולשמר את זה כדי שהזיכרון לא ייעלם בדורות הבאים".

כמו אחרי השואה, גם אחרי המבול, כשהעיר של קין נהרסה והזיכרון של העולם הראשון הלך ונמוג, היו כאלה שרצו לשמור את זכר העולם שהיה, והיו כאלה שרצו לשמור את זכר הקטסטרופה, כלומר המבול – שדווקא אותה לא ישכחו. התרבות שלנו היא תרבות זיכרון המבול. וככה העולם שלנו גם נראה.

מאלפיים השנה של העולם שלפני המבול, אנחנו זוכרים בעצם בעיקר אירוע אחד: המבול. אבל קרו כל מיני דברים בעולם שלפני המבול, ויקרו כל מיני דברים בעולם שאחרי הקפיטליזם. כל מה שצריך זה לנסות לשרוד.

(כל הדימויים לקוחים מתוך "גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש)

לקראת פוסט (ולא אנטי) קפיטליזם

יואב ליפשיץ

1.

זכויות הקניין הן אמצעי הייצור של ההון.

2.

בעידן של זכויות כמו פטנטים ומכשירים פיננסיים שונים, הון הוא פחות שליטה פיסית באמצעי הייצור (מרקס) ויותר כוח טהור (ובלן). זכות הקניין היא היחידה הבסיסית ביותר של הכוח הזה, היא נמצאת בליבת השיטה הקפיטליסטית.

הקישור של זכות הקניין עם השיטה הקפיטליסטית הוא כל כך טבעי, שאלו שרוצים לקרוא תגר על השיטה נאלצים, בצר להם, לקרוא לביטולו של הקניין הפרטי, באמצעות הלאמתו או העברתו לבעלות ציבורית.

3.

אלא שהזכות לקניין פרטי היא לא זכות בינארית. זוהי הגדרה משפטית המורכבת מזכויות רבות. כפי שנהוג לתאר זאת, הזכות הקניינית היא למעשה אגד של זכויות. הבעלים של הקניין מקבל לידיו מן החברה זכויות רבות בנכס – הזכות להעבירו הלאה, הזכות לעשות בו שימוש כרצונו (שרירות הבעלים), הזכות להפיק ממנו רווחים ועוד. אגד הזכויות הזה משתנה מעט מסוג נכס אחד למשנהו, ויש סוגי נכסים שכפופים לרגולציה ספציפית (למשל מקרקעין או ניירות ערך), אך בגדול ההנחה היא תמיד שלבעל הזכות מותר או אסור לעשות שימוש כלשהו (בהתאם למגבלות של זכות הקניין הספציפית), ולכולי עלמא לעומת זאת אין שום זכויות בקניינו של אחר.

אין מדובר באסון טבע. ככל זכות גם זכות הקניין מוגדרת ע"י המשפט, שהוא תוצר של האדם, המשתמש בשפה ובמחשבה. האדם הגדיר אותה בדרך אחת והוא יכול גם להגדירה בדרך אחרת. טענתי היא שכדי לחשוב על שיטה כלכלית חדשה, חובה עלינו לחשוב מחדש על היחידה האטומית של הקפיטליזם ועל הכוח שהיא מעניקה לאוחז בנכס.

4.

רבים מהאנשים שקוראים ל"מדינת רווחה" ול"סוף הקפיטליזם" אומרים זאת כי אינם מכירים שפה אחרת. הם רוצים שינוי בתצורה הנוכחית של ההון, אך עדיין לא יודעים כיצד להגדירה. ובאין הגדרה חדשה בנמצא, הם משתמשים באנלוגיות או במטאפורות מתחום אחר, בשפה שכבר קיימת בארגז הכלים, במונחים קרובים-רחוקים כמו "מדינת רווחה".

מדינת רווחה אינה משנה את יסודות השיטה הקפיטליסטית. אחרי הכל, גם כלכלותיהן של מדינות הרווחה הסוציאל דמוקרטיות למיניהן, הן בסך הכל כלכלות שמושתתות על קפיטליזם, עם תיקון קטן של העיוות שנוצר בו ע"י המדינה. מדינת רווחה לא משנה את הקצאת ההון הבסיסית, הראשונית, העומדת ביסוד השיטה הקפיטליסטית, אלא אך ורק מעבירה אותו ידיים.

המטרה היא אם כן לחשוב על שפה חדשה, על ניסוח מחדש של יסודות השיטה הקפיטליסטית עצמה במקום לחזור לנסיון הסוציאליסטי שנכשל. להפסיק לתחום את המחשבה לדיכוטומיה של קומוניזם או קפיטליזם, שתי השיטות האלו הרי קרסו, ומה שלא קרס – קורס לנגד עינינו ברגעים אלו ממש. יש לנסח את החזון לעידן הפוסט-קפיטליסטי. הטקסט הזה מתיימר להציע את אחד מן העקרונות של השיטה הפוסט-קפיטליסטית.

5.

פוסט-קפיטליזם ולא אנטי-קפיטליזם, כי השיטה הקפיטליסטית היא כאן כדי להישאר. אינני קורא לבטל את הקפיטליזם או להחליפו. קפיטליזם, למשל, משמעותו חדשנות טכנולוגית וגלובליזציה. אני לא באמת חושב שאלו שקראו בקיץ האחרון להרס הקפיטליזם, להלאמה של כל השירותים שהופרטו, באמת חשבו על כך לעומק. אחרי הכל, גם הילדים ממאבק סוציאליסטי תקשרו ביניהם בטוויטר ובאייפון. זהו עידן הרשת, ובלי קפיטליזם אין רשת. מיותר לציין שהלאמת הרשת תהיה פגיעה אנושה בדמוקרטיה.

6.

הדרך היחידה להעביר חלק מן הכוח של ההון לציבור, שלא ע"י הלאמה – כי המדינה לא יודעת מה לעשות בהון וגם כך יש לה כוח רב מדי – היא לחלק להמונים זכויות בהון. רק שינוי בסיסי ביותר של זכויות הקניין בהון – פירוק והרכבה מחדש של זכות הקניין הפרטי שלא על ידי הלאמתו, כולל הכנסת זכויות חדשות אל תוך אגד הזכויות – לא יחזיר אותנו שנים אחורה למונחים הישנים. זהו האתגר.

רעיונות כמו הצעת החוק לזכויות חברתיות (דיור, חינוך, בריאות וכו', למעשה מדובר בז'רגון זכויות האדם) מבקשות להטיל על המדינה חובות מסויימים. ההצעות נוגעות ביחסים שבין האדם למדינה, לא בין אדם לחברו. במובן הזה, אין זכות חברתית יותר מזכות הקניין, המגדירה יחסים – יחסי כוחות – בין בני האדם.

לכן עלינו לעסוק לא רק בשאלה מי יהיו בעליו של הקניין, אלא לנסות לענות גם על שאלה בסיסית יותר: מהו הקניין? או אם לשאול זאת באופן אחר – מהו ההון? ויותר מכך, מה הון יכול לעשות?

7.

מדברים על בעיית הריכוזיות. בעית הריכוזיות, למשל, אינה בהכרח בעיה עם הריכוזיות עצמה, אלא בעיקר עם מה שהריכוזיות מאפשרת לבעלי ההון לעשות. כאמור, דרך אחת לנטרל את כוחם של בעלי ההון היא להגביל את זכיותיהם לעשות שימוש מסוים בהון. בכך מטפלים, למשל, דיני ההגבלים העסקיים. אך מה אם בנוסף לכך יחולקו לציבור הרחב – שאינו בעלי ההון – זכויות בהון עצמו?

8.

זכויות משתמשים בהון אינן רעיון חדש, אך עד עכשיו הן הוכרו וניתנו במשורה, במצבים מאוד ספציפיים, בשולי החקיקה. זכות כזו למשל היא זיקת ההנאה במקרקעין (ius in re aliena, זכות על דבר השייך לאחר), המקימה זיקה (ולא חזקה) במקרקעין למי מן הציבור שהשתמש בהן שנים רבות.

כזו גם היתה עד לפני מספר שנים הזכות לעשות שימוש הוגן בקניין רוחני השייך לאחר. עד לחוק זכות היוצרים החדש, משנת 2007, הזכות הוגדרה כסייג לזכותו של בעל הקניין הרוחני. בחוק החדש חל מהפך מסוים, שגם אם עוד לא ברור כיצד ישפיע על הפסיקה (שהרי הוא לא יצר זכות חדשה), הרי שהוא מבטא שינוי תפיסתי של המחוקק. בפרק ד' של החוק החדש, הנקרא "שימושים מותרים", הוגדרה הזכות לשימוש הוגן, ביחד עם שימושים נוספים, כזכות פוזיטיבית של הציבור. זהו לא רק שינוי סמנטי – מעתה אין מדובר בהגבלה על זכותו של בעל ההון למנוע מאחרים לעשות בו שימוש, אלא בזכות השייכת לציבור המשתמשים.

זכות כזו בהון, הניתנת לציבור, איננה צדקה התלויה במדיניות ממשלתית או בטוב ליבו של פילנטרופ, כי אם חלק מן השיטה הכלכלית החדשה. המטרה היא אם כן לחשוב על שימושים מותרים או זכויות נוספות שניתן להקנות לציבור (ולא למדינה) בקניינו של אחר, במטרה לקדם צדק חלוקתי ושוויון, זרימת מידע, יעילות ושיתופיות, לתקן כשלי שוק; כל זאת מבלי שהדבר יביא לקריסה טוטאלית של השיטה הקפיטליסטית, אלא אולי להיפך – ימנע ממנה לקרוס.

9.

היישום המיידי והריאלי יותר מבחינה פוליטית לכך הוא הקריאה הכללית לשקיפות, שעלתה לא מעט בזמן המחאה. זכותו של הציבור לקבל מידע על הנעשה בנכס השייך לאדם פרטי אינה עניין של מה בכך, שהרי המשפט מבחין די בקנאות בין חברה פרטית לחברה ציבורית. אבל אולי בשלה השעה, בעידן מות הפרטיות, לגעת גם בפרה הקדושה הזו.

עם זאת, אין טעם להיעצר רק בקריאה לשקיפות. זרימת מידע זה מאוד חשוב, אך יש גם להגדיר מחדש את היחסים הקנייניים בין בני האדם. רעיונות ליישומים נוספים ניתן לקחת למשל מחוק החברות הגרמני, המעניק לעובדים זכויות מסוימות בכל הקשור לקבלת החלטות בנוגע לעתיד החברה; וכן מן החוקים השונים ברחבי העולם הנוגעים לסקוואטינג או ל"שחרור" של בניינים ריקים לטובת הציבור.

10.

זכות הקניין היא זו שמאפשרת את הקפיטליזם, אך היא גם זו שיוצרת את הפער החלוקתי בו לאחד יש נכסים – או ליתר דיוק כוח – ולאחר אין. המחשבה כי אין מדובר בגזירת גורל, וכי ניתן לפצל את הזכות הקניינית כך שלאחד יהיו זכויות מסוימות בקניין, ולציבור המשתמשים זכויות אחרות בו, היא זו שצריכה לעמוד בפני משפטנים וסוציולוגים, כלכלנים ופילוסופים, קובעי מדיניות ואקטיביסטים בבואם לחשוב על העולם החדש, העולם שאחרי הקפיטליזם.

ארץ האמורי בן שנתיים: העולם שאחרי (0)

ובינתיים, ארץ האמורי בן שנתיים. אנחנו מתחילים את שנת הפעילות השלישית בסימן משבר מסוים, מבחינת תנאי האפשרות לפעילותו של הבלוג במצב ההוויה הנוכחי. פתחנו את הבלוג מתוך תקווה להגיד דברים חדשים בשאלות פוליטיות ותרבותיות שעומדות על הפרק, ואם אפשר גם להעלות שאלות שלא נידונות בדרך כלל. עד לאחרונה, נראה היה שאנחנו מצליחים. אבל אחרי כמעט 300 פוסטים, 10,000 תגובות, כ-800 אלף צפיות, ובעיקר "ערב האמורי" אחד, אנחנו בטוחים פחות מבעבר האם אפשר כרגע להגיד דברים חדשים מהסוג הזה, האם אנחנו אלה שמסוגלים לעשות את זה, ולא פחות מכך – האם זה בכלל נחוץ. יכול להיות שהדברים שצריך להגיד הם דווקא הדברים הישנים והנכונים תמיד: כל בני האדם נולדו שווים; לאהבה אין מגדר; שתי מדינות לשני עמים; הפאשיזם לא יעבור; אסור לסגור את ערוץ 10; וכו' וכו'.

ועם זאת, כשאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, עדיין נראה שאין מישהו ראוי יותר מאיתנו להתעמת עם התהפוכות שיעברו על הפלנטה שלנו בשנה הקרובה. בסופו של דבר, מעולם לא היינו אופטימיים יותר. בשנת הפעילות הראשונה של הבלוג, הרבינו לעסוק כאן בנושא הקטסטרופה, והקץ הקרוב של החיים בצורתם המוכרת. בשנה האחרונה, גישתנו השתנתה. התברר שמה שעומד על הפרק אולי אינו קטסטרופה, אלא מהפכה או תפנית מסוג אחר, שתביא לעולם חדש וטוב יותר.

ואולי התפנית היא הקטסטרופה. בסופו של דבר, המושג Revolution התייחס בראשית העידן המודרני לשינויים טבעיים, כגון תנועות הכוכבים והתהפוכות של איתני הטבע – מה שכונה לפעמים natural revolutions. בהנחה שהטבעי והפוליטי הם מערכת אחת, קטסטרופה סביבתית או גרעינית אינה ניתנת להפרדה ממהפכה משטרית. הידלדלות משאבי האנרגיה, עליית המחירים שהיא גורמת, והמהפכה שמתפרצת בעקבות עליית המחירים, הן כולן היבטים שונים של אותה תופעה, ולא תופעות נפרדות. הקטסטרופה יכולה לממש בשבילנו את המהפכה, אם נחזיק חזק ונדע לרתום את האנרגיה העצומה שלה למטרות הנכונות. אמנם, הקטסטרופה עשויה כמובן לגרום להרבה סבל. אבל גם המהפכה גורמת סבל – זאת המשמעות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

נכתב כאן לא מעט על האפשרות, או אי-האפשרות, לדמיין עולם שונה לגמרי, או לנסח שיטה כלכלית ופוליטית חדשה לגמרי. בשנה האחרונה, נדמה שדלתות התודעה מתחילות להיפתח. לרגעים נראה שקווי המתאר של העולם הבא מצטיירים כבר מתוך הערפל. לכן אנחנו פותחים את השנה השלישית בפרויקט מיוחד בנושא "העולם שאחרי". בראש ובראשונה, אנחנו מקווים לצייר כאן סקיצות של העולם שאחרי הקפיטליזם. אבל כיוון שהמושג "קפיטליזם" מסמן כיום את כלל ההוויה שבה אנו חיים, העולם שאחריו הוא עולם אחר גם במובנים נוספים. כאמור, זה גם העולם שאחרי הקטסטרופה; העולם שאחרי הציונות; העולם שמעבר למיניות; והעולם שבו תיאטרון הבימה כבר לא יהיה קיים.

הפרויקט יימשך לאורך השבועות הקרובים. אנחנו מזמינים כותבות אורחות לשלוח טקסטים מכל הסוגים שיתפרסמו במסגרת הפרויקט: הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר.

להתראות בעולם הבא.

* תודה לגור אילני על עיצוב הבאנר המיוחד, כמו גם הבאנר הרגיל

מלים: אם תרצו, לחן: בוב דילן

יוסי ברטל

זה כשנה מתלהבים פעילי אם תרצו מהזמר והמשורר מתן קולנשר. ניתן לומר ללא הגזמה שהוא הפך לזמר החצר של התנועה, שבחודשים הבאים יקבע בית המשפט אם מותר לכנותה פשיסטית. ארז תדמור, גנב התחמושת הצה"לית ופעיל מרכזי באם תרצו, שיבח אותו באתר התנועה ותיאר את שיריו כ"מעוררי השראה ולא רק תסכול. שופעים במחאה אותנטית השואבת את כוחה ודימוייה מתרבות בת 3,000 שנים, ולא מעכשיוויזם פוסט-מודרני ריקני ויצרי". תדמור אף הציג את מועמדותו של קולנשר לפרס היצירה הציונית שחנכה לימור לבנת.

כחלק מקידום המכירות של ספר השירה שלו – כולל דיסק מצורף – התארח אותו טרובדור ציוני לפני כמה חודשים בטלויזיה החינוכית ושטח בקצרה את משנתו האמנותית והפוליטית. מה שתפס את תשומת ליבי והפתיע אותי, היא השפה המוזיקלית בה קולנשר משתמש: הדבר היחיד שמחבר את המוזיקה שלו לישראל או לציונות היא יהדותו של בוב דילן, שאמור להוות השראה למוזיקה שהיא לא יותר מרוק רך של חננות אשכנזים (סטרייטים) מרמת השרון. אין במוזיקה הזאת שום דבר ישראלי, שום מעבר הרמוני שמזוהה עם הזמר העברי הישן, אף נגיעה של מלודיה יהודית אשכנזית או ספרדית' וכמובן – הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר. סתם ייבוא מאמריקה שעוכב לכמה שנים במכס. השירה של קולנשר גם לא נשמעת גברית או לוחמנית, ואף כוללת כמה קפיצות לגובה.

מה ש"ציוני" בשיר הזה הן המילים בעברית, שהן לא יותר מביקורת אנטי-ליברלית במיטב המסורת הפשיסטית האירופית. שלא כמו עמיר בניון או אריאל זילבר, שמזוהים פוליטית עם הימין אך פונים על אף מגבלות הצנזורה למאזינים מחוץ לגבולות הגטו הדתי-לאומי, קולנשר לא מנסה להביא את המוזיקה של חב"ד או קלקיליה לגל"צ, אלא מקבל את מגבלות הטעם המוזיקלי של פרברי תל-אביב.

לפני כמה ימים אמר גל אוחובסקי לרונן שובל, בראיון לוחמני שעליו נאלץ להתנצל אחר כך: "אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות, הכי נראה בחור מבית טוב, הכי נראה כזה נחמד שמאלני ואתה בדיוק ההפך מזה". אוחובסקי, שלמעשה מייצג את פלח האוכלוסייה אליו פונה אם תרצו, תיאר בדיוק את האסטרטגיה שלהם שרבים וטובים כבר כתבו עליה (ובראשם שלום בוגוסלבסקי).

הניסיון ליצור מראית עין של "לא שמאל ולא ימין", הצגה של חילוניות אשכנזית, חביבה ולא-ייצרית, הם מרכיבים חשובים בפוליטיקה של אם תרצו. לא בכדי מרכזת התנועה את פעילותה במרחב האקדמי והתרבותי – זה שאליו לא יכלו להכניס את עמדותיהם מבלי הכסות ה"תרבותית" והמרוסנת. הקליפ שהם הכינו לשיר "אני אחיך" של עומר בניון אולי העלה את הפופולריות שלהם בקרב קהל הבית המזרחי של תומכי הליכוד, אבל פיספס לחלוטין את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה התנועה: להגיע לליבם של מצביעי קדימה.

קולנשר פועל מוזיקלית כמו שאם תרצו פועלים פוליטית, והוא מודה בכך בראיון: "זה כיוון פופלרי, אנחנו מנסים להציג שירה עמוקה ונותנת תובנות (…) בצורה שאפשר להקשיב לה". האימוץ של מוזיקה רכה ונעימה בה אין לא יצר, לא גבריות מתפרצת ואף לא סימון אתני, נמצאת לכאורה בדיסוננס לפרויקטים תרבותיים של תנועות לאומניות ופאשיסטיות אחרות בעולם. אלה פנו לרוב להאדרה של כוח ואלימות ושימוש במוטיבים תרבותיים של מסורת לאומית מדומיינת. אבל בדיוק כמו ש"אם תרצו" לא תצא עדיין במצעדים צבאיים בחוצות העיר או להפגנות בעד הקמתו מחדש של בית המקדש, כך גם קולנשר לא מתכוון להתפרע בזמן הקרוב. הוא יודע שעל מנת לחלוק את התובנות העמוקות שלו עם החברים מרמת השרון (שממנה מגיע גם מנהיג התנועה, רונן שובל) – אלה שטעמם המוזיקלי והפוליטי דוחה קיצוניות שכזאת – הוא חייב להביא את הלחן מאמריקה, ממש כמו שהקמפיינים של אם תרצו ושאר ארגוני הימין החילוניים מיובאים מלב הממסד הנאו-קונסרבטיבי בארה"ב. לא מפתיע אם כן שהמוזיקה שמאמץ הארגון – שחלק ניכר מהפוליטיקה שלו מעוצב על ידי עולמם הרוחני של יהודים אמריקאים (ותורמים אוונגליסטים) – תפנה לתרבות המוזיקלית של מדינת האם כמקור השראה.

השאיפה של קולנשר להסתנן לאותו מיינסטרים מעורפל – זה שהפך לדבריו קורבן ל"טשטוש ליברלי" – מתמצת בהתנחמדות מוזיקלית, חסרת כל ייחוד או אמירה מקורית. אני כותב את כל זה בעיקר בגלל שחבל לי. פשיסטים שמרשים לעצמם להיות פאשיסטים יכולים לכתוב מוזיקה מעולה, חתרנית ומעוררת השראה. לעומת זאת, הניסיון להיות פשיסט בעור של בוב דילן פשוט יוצר חרא של מוזיקה, שלא מצליחה להיות יותר מקוריוז. אבל לכו תדעו עד כמה נמוך יכול להגיע טעמם המוזיקלי של מצביעי קדימה, שלא לדבר על טעמם הפוליטי.

מוזיקה פשיסטית מעוררת השראה

הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת

לפני כמה חודשים יצא בהוצאת זמורה-ביתן ספר בשם "הרצל אמר", מאת יואב אבני. הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית, שבו תוכנית אוגנדה יצאה לפועל ומדינת ישראל קמה באפריקה – מדינה של יהודים דוברי עברית המצויים בסכסוך בלתי נגמר עם שבטי המסאי. לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, שהוא מעין רומאן הרפתקאות. אבל כשהתעניינתי קצת בנושא נפל לידיי ספר מעניין הרבה יותר – "המסע לאוגנדה" מאת נחום וילבוש, שהוא דו"ח המתאר את המשלחת הציונית לבדיקת תוכנית אוגנדה מ-1905.

תוכנית אוגנדה נהגתה על ידי שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין, במטרה לספק מתיישבים אירופים לאזור גואס-נגישו בצפון מזרח קניה, ברמה שליד מאונט אלגון. הכוונה היתה להקים מושבה של כמיליון מתיישבים יהודיים במסגרת האימפריה הבריטית, עם אוטונומיה חלקית בתחומים דתיים ומוניציפאליים ובראשות מושל יהודי. מבחינת ההסתדרות הציונית, המטרה המוצהרת היתה לספק מקלט ליהודי מזרח אירופה אחרי פוגרום קישינב. מבחינת השלטון הבריטי, המטרה היתה לפתח את האזור, ולהחזיר חלק מהעלויות של מסילת הברזל ממומבסה לקיסומו. בנוסף, היא נועדה למנוע הגירה של יהודים מרוסיה לבריטניה.

הרצל לא ויתר על התקווה להיאחז בפלשתינה, אבל ראה בתוכנית אוגנדה שלב בדרך להגשמת המטרה הסופית. הרעיון היה "קולוניאליזם הפוך": בעוד המעצמות האירופיות הוציאו מתיישבים ארץ האם למושבות הכפופות להן, הציונות תקים קודם כל מושבות ובהן תכשיר את תושבי ארץ האם. אחרים טענו כי למרות שהשטח המדובר מרוחק אלפי קילומטרים מירושלים, אפשר לראות בו חלק מ"ארץ ישראל המורחבת", כיוון שהוא גובל בעמק הריפט שהוא המשך של ים המלח וים סוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הרעיון לא היה היפותטי לגמרי,  ובמזרח אפריקה הבריטית החלו להתכונן להגעה של יהודים. לצורך בדיקה ראשונית אורגנה משלחת שנועדה לבצע מעין "סקר היתכנות". מהדו"ח מתברר שהמתיישבים הבריטים והבורים בקניה כבר היו מודעים לתכנית ההתיישבות היהודית, והחלו לפעול לסיכולה.

תיאור המסע, שנע בין המגוחך למזעזע, מעלה כמה מחשבות לגבי מאפיינים מהותיים מסוימים של הציונות, שמתקיימים אפילו כשהיא לא בציון.זאת אולי אחת הסיבות שהספר – שהוא כשלעצמו די מעניין – לא זכה לפופולריות רבה, ו-וילבוש נאלץ להמתין כמעט 60 שנה (!) עד 1963 לפני שהוציא אותו לאור. לפני כמה שנים איתן בר יוסף כתב מאמר על הפרשה ב"תיאוריה וביקורת". בכל מקרה מצאתי לנכון להביא כמה קטעים, עם קיצורים פה ושם, ולו רק כדי שיהיו ברשת.

וילבוש – היהודי היחיד מבין שלושת חברי המשלחת – היה מהנדס, שהרשים את חברי ההנהלה הציונית בזכות תוכניותיו להפקת דלק מגפת זיתים. ב-1919 הוא הקים את חברת "שמן" שקיימת עד היום. הוא גם זכה בערוב ימיו לתואר אזרח כבוד של העיר חיפה.

מלבד וילבוש, חברי המשלחת היו הקצין הבריטי סנט היל גיבונס, גיבור מלחמת הבורים; ופרופסור אלפרד קייזר – מדען, הרפתקן וחוקר מקרא שווייצרי שהתאסלם כדי שיוכל לחקור את חצי האי ערב.

אף על פי שתוכנית אוגנדה לא מומשה, היא יצרה מחויבות של המנגנון הקולוניאלי הבריטי להגשמת הציונות, והכשירה את הקרקע להצהרת בלפור.

 

כמה אוכלים הכושים

כך הגענו לניירובי, הבירה ומרכז הממשלה הבריטית של כל הארץ, כולל פרוטקטורט אוגנדה. למוחרת ביקרנו, מר קייזר ואני, אצל מר מרכוס, ראש העדה היהודית. מרכוס הוא יליד רומניה […], הוא נתן לנו תיאור מקיף של תנאי ההתיישבות והמצב החקלאי, הכלכלי והמדיני.

הממשלה דואגת להתיישבות של אירופיים, ובמיוחד של אנגלים. כל מתיישב יכול לקבל 2,590 דונם מן הממשלה […]. אם על אדמתו נמצאים כושים, מכריחה הממשלה את הכושים לקבל 2 רופי לאקר ולהסתלק מאדמתם.

הפועל הכושי מקבל 4 רופי לחודש בעד 30 ימי עבודה, וכן אוכל. אשה כושית או ילדים מקבלים 2-3 רופי לחודש, בלי אוכל. הכושי צריך לאוכל ליום רק 1.5 ליברות קטניות או אורז […]. עבודת הכושי כל כך זולה, שלעיבוד האדמה משתמשים במעדר ובכל הסביבה נמצאות רק 25-20 מחרשות.

מר מרכוס מסר, כי יחס התושבים האנגלים להתיישבות יהודית אינו אוהד, ובקשר לכך שומעים בקלוב לפעמים נאומים אנטישמיים. בפרט מתנגדים למסירת חבל שלם (גואס-נגישו) בנפרד להתיישבות אוטונומית.

אף יהודי

המסאי נבדלים מיתר הכושים בקומתם הגבוהה ובגופם המוצק. בצבע עורם הבהיר ובייחוד באפם הצר, בהשוואה לאף הכושי הרחב. מוצאם מן הצפון, ואומרים שיש בהם תערובת של שבטים שמיים ויהודים.

רודקין וגולדמן

אך הספקנו לתקוע את האוהלים על גדות הנהר רונגאי, והנה הופיע מר לונדון, שאחוזתו נמצאת במרחק מועט מהמחנה שלנו […]. בהיותו ילד היגר מקובנה לאמריקה וזמן רב גר בדרום אפריקה. הוא נלאה מערמומיות המסחר ומן החיים הסואנים של העיר וברח עד הנה, ורוצה ליצור במקום הנידח הזה חיים חדשים על קרקע בתולה, כהבנתנו וכרצונו ובכוח עצמו. אינו נשוי ואינו חושב כי אשה אירופית בכלל ויהודיה בפרט תסכים לגור במקום פראי כזה.

לונדון אומר שהוא היה מאושר אילו חבל גואס-נגישו היה הופך למרכז יהודי […]. סיפר כי יחד אתו באו עוד ארבעה מתיישבים יהודים, שני האחים הוץ, רודקין וגולדמן. גולדמן נשאר כאן כשלושה שבועות וכל הזמן נמצא קרוב לאוהלו, כי פחד מהתנפלויות הכושים ביום, ובלילה לא התפשט, כי פחד משאגת האריות […]. הוץ הבכור, בעל הנכסים ואיש חרוץ, התמסר יותר מדי לעבודה, בלי להיזהר מלהט השמש היוקדת, קיבל מכת שמש והשתגע ודודו הוביל אותו לריפוי באירופה.

הפגישה עם החלוץ לונדון, איש בריא בגופו ובמחשבתו, ההולך בלי אימה ופחד לשנות מעשי בראשית במקום הפראי הזה, דוגמת רובינזון קרוזו, עשתה עלינו רושם כביר.

התלהבתי מאוד ממציאות מתיישבים יהודים במקום הזה, בתוך יערות עד, בין כושים פראים וחיות טרף, יהודים החיים בצורה פרימיטיבת בצריפי-טיט ומתכוננים להשתקע כאן וליצור חיים חדשים ולשנות פני בראשית.

פרופ' קייזר התייחס לעניין בהיגיון קר וריאלי יותר; הוא אמר: "האנשים האלה לא יישארו כאן, הם אינם איכרים ואינם חקלאים, ובתורת כאלה לא יוכלו להסתדר; לגדל בקר וצאן אין להם האמצעים הדרושים, ולכן יעברו למסחר במקנה, ואני מפוקפק אם יוכלו להחזיק מעמד בהתחרות עם הסוחרים המקומיים".

דיווח בעניין המקומיים

על האוכלוסיה של המקום והסביבה סיפר לנו מר פאוקר דברים מעניינים מאוד. הכושים הם אנשים שקטים בדרך כלל וסרים למשמעת; גם השבט סוק המתגורר בצפון אינו נורא כפי שמספרים עליו, ובזמן האחרון נעשה שקט גם השבט טורקאני. שבטי המסאי הניחו מזמן את מעשי הגבורה והשוד ונשארו רועי-מקנה בלבד. הם אינם מעבדים את אדמתם, אינם עובדים ואינם מסוגלים לעבודה.

הכושים הם בדרך כלל אנשים תמימים, טובים וישרים, חוץ מאנשי אוסוגה, שהם גנבים מפורסמים, ועוד לא היה מקרה שיתנו לשיירה לעבור דרכם בלי שיגנבו ממנה דבר מה.

יצאנו ב-27 בינואר בשעה שמונה וחצי בבוקר. מר פאוקר נתן לנו שלושה מאסאי מאנשיו ושלושה רובים, כי אמרו שיש להיזהר בדרך מהתנפלויות משוד. […].

בהמלצתו של מר פאוקר לקחנו עוד חמישה סבלים וקנינו עוד "פושו" (אורז) בשביל הכושים. האורז היה כאן זול הרבה יותר ממה ששילם מר גיבנס במומבסה… בעד רופי אחד אפשר היה לקבל 5 ליברות אורז הודי טוב, או 7 ליברות אורז רגיל לכושים […]. האורז הזה הובא מטאנגניקה, המושבה הגרמנית השכנה באפריקה המזרחית. הגרמנים הנהיגו במושבה שלהם זריעת אורז, אבל האנגלים לא מצאו לנחוץ ללמד את הכושים חידושים באופן עבודתם ומנהגיהם; הם הניחו להם להמשיך בחייהם השמרניים, ואסרו רק מכירת נשק ואלכוהול לכושים.

את אוהלינו נטינו בקרבת היער, סמוך למעיין קטן. בלילה היה קשה להירדם בגלל זעקות תקיפות ומפחידות, דומות לקולות של אריות. מר קייזר הרגיע אותנו ואמר כי אלה זעקות של קופים.

מכתב מאבא

מר גיבנס שלח איתי עשר האנשים, ביניהם שלושה סואהילים שבאו אתנו ממומבאסה […] שבעה סבלים להובלת האוהל והחפצים שלי, ובעיקר להובלת הפושו, מזון לכושים, וכן טבח שהוא ראש הקבוצה והמחלק את הפושו.

לפי התוכנית הייתי צריך לסייר את האזור מערבה וצפונה עד כמה שאפשר […]. פושו לקחתי בשביל תשעה ימים, אבל קרה הדבר כך שמצאתי את המקום רק אחרי 14 יום, נשארתי בלי פושו וזה סיבך את מצבי.

בערב הזה נשארתי לראשונה יחיד, היה קצת עצוב וגם קר […]. בצהריים התחילו הכושים שלי להתמרמר ולצווח שאינם רוצים להמשיך את הדרך מערבה ולהתקרב לאזור נאנדי, כי אנשי הגבול ידועים כשודדים.

עץ הגולגלות

הנוף, שעברנו היום דמה קצת לזה של אתמול, וברובו גרוע ממנו. הרבה שדות עם קש יבש ופחות עצים ושיחים. בין השיחים שמחתי למצוא שיחי זרשק (Barbery) נושא פרי דומה לזה שבאחוזת אבי ברוסיה, הפרי שאהבתי בילדותי.

בדרך פגשנו גם שלד של תאו (Buffalo). התאויים נמצאו באזור הזה עוד לפני זמן מועט; כרגע הם נכחדו לגמרי, כפי שחושבים – ממגיפה.

בלכתנו במישור, בשדה ריק, בלי עצים ובלי בעלי חיים, רק קש יבש מסביב ושמש לוהטת מלמעלה, ראינו פתאום מרחוק עץ, בגודל של עץ שיטים, ועליו פרי עגול, גדול מופלא ומבריק מלובן בזוהר השמש. נגשתי אליו ונדהמתי. זה היה עץ שיטים בלי עלים, ועל ענפיו תקועות גולגלות אדם, עשרות גולגלות, שהתנוצצו באור השמש החזק. המחזה היה איום ורב רושם. אינני מאמין באמונות הבל ובסימנים רעים, אבל חייב אני להודות כי למין הופעת האות המבהיל הזה נשתנה מזלו של מסעי לרעה.

ליברלים מדי

במרחק נראה אוהל, או סוכה לבנה, לצד מזרח, לצד אלגיו. הנה הם, חשבתי. התקרבתי כשני מילין, אך לדאבוני היה זה לא אוהל שלנו, אלא ביתם של האחים הבורים ואן-ברידא, שהתיישבו כאן על-יד מעיין מוסיגיאווי. מיהרתי וניגשתי עם המשרת שלי אל הבית ודפקתי. רק כעבור חמישה רגעים הופיע כלב גדול ואחריו בא אדם מבוגר בלתי-אהוד, הגדול בין האחים, ואחר כך הופיעו שני האחים.

הבורים האלה באו מנאטאל לפני שלושת רבעי שנה בכוונה לגדל בקר, והשתדלו לקבל 1000 אקרים בגואס-נגישו. השלטונות דחו את החלטתם הסופית עד לבירור המשא ומתן עם ההסתדרות הציונית.

הם התאוננו בפני מר קייזר, שלפי מנהג הבורים יש להם רשות להשתמש ב"יד חופשית" ולמגר את השודדים בכדורי רובה; אבל השלטון הבריטי יותר מדי ליבראלי כלפי הילידים, ולפי דבריהם אי אפשר להחזיק מעמד עם חוקה כזאת.

אין פושו לכושים

מלאו שבעה ימים מאז הלכו הסבלים לראווינה להביא אורז, ועדיין לא חזרו. אם לא יחזרו מחר, לא יהיה לי בערב פושו לתת לכושים שלי. האירגון הבלתי מוצלח של המאיור חזר והרגיז אותי.

הסבלים הביאו לי מכתב מאבי, בעל אחוזה וטחנת קמח בלסוסנו על יד גרודנה […] ותוספת למכתב קיבלתי מן המורה העברי המשפחתי הזקן.

התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה.

מר קייזר סבור כי החלוצים היהודים שפגשנו בדרכנו לא יחזיקו מעמד זמן רב. אם האחים ואן-ברידא, הבורים שנולדו וגדלו בסביבה של גידול בקר על מרעה, יש להם כל כך הרבה צרות, איך יוכלו להתרגל לתנאים האלה היהודים, ילידי עיר?

סופה של המשלחת

להמשיך לא היה כוח. החלטתי לחזור למחנה שלי, השוכן על מעיין מוסיגיאני […]. על בואי הודעתי בשלוש יריות אקדח. והנה נודע לי כי מר גיבנס עוד לא הגיע, ולפי תוכניתו החדשה יש לשלוח מחר 18 סבלים עם ראש הקבוצה לראווינה להביא פושו. מר קייזר צריך ללכת עם מסאי אחד, שני משרתים ואחד עשר סבלים לסביבות הר אלגון, ואני צריך להישאר בחניה המרכזית עם המסאי שלי, שני משרתים ושישה כושים. כל הפושו שנשאר כאן יספיק בשביל שמונה ימים בלבד.

הידיעה הזאת הדהימה אותי, כי בזה נחסמה בפני האפשרות לסייר את הארץ, ואני נידון להישאר במקום הזה עד הגמר […]. לדאבוננו נוכחנו לדעת, כי האיש גיבנס אינו מבין ולא כלום בסידור אכספדיציה, רק לדבר גבוהה ולהתפאר הוא יודע.

מסקנות בשאלת הפועלים

(מתוך הדו"ח הסופי)

לעבודה שחורה מוכרחים לקחת ילידים, כי רק הכושים מסוגלים לעבוד תחת השמש הלוהטת. הפועלים האלה יעלו כאן קרוב לעשרה רופי בחודש, פי שניים ויותר  מן המחיר שמשלמים בקיקויה (4 רופי לחודש), כי המזון יעלה יותר ביוקר. חברת הישוב העתידה תוכל להעסיק יהודים רק לעבודות מקצועיות ובתורת משגיחים; האוכל הזול ביותר לאיש לבן יעלה כ-20 רופי לחודש לכל אדם.

חזרה ליפו

בארבע וחצי, בשמונה במארס, הפלגתי באנייה הגרמנית "קאנצלר", אונייה לא גדולה, 3000 טון בלבד, אבל נעימה יותר, והנוסעים פשוטים יותר. הייתי מרוצה לנוח אחרי מסע של שלושה חודשים, ויכולתי בשקט לחזור אל עצמי ולחשוב על עתיד אחר, בארצנו אנו, שהתקרבתי אליה בכל יום ובכל שעה.

הים היה שקט, עברתי בשקט על הדו"ח שלי, שהיה כמעט מוכן, והכנסתי תוספות ותיקונים. הדו"ח נגמר. הסכום אמנם שלילי, אבל עצם המסע היה מענייין.

ביום 27 במארס 1905 עליתי אל חוף יפו.

עוד מקבצי מקורות:

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

גרד אלברטוס מת

 

האנשים כבר לא כל כך חדשים

שי זמיר

עברי לידר הוא חדשן בלתי נלאה. בניגוד לאמנים אחרים שמדשדשים במוכר, מתמיד לידר, שבקרוב ימלאו לו כבר – לא להאמין – 38 שנים, להמציא את הגלגל מחדש, ולהישאר מעודכן באופנות המוזיקליות האחרונות. האוזניים של לידר כרויות לנעשה מעבר לים, והידיים שלו מלאות תמיד עשייה שנועדה להשאיר אותו מחובר ורלוונטי.

The Young Professionals, הפרויקט החדש שהוציא לאחרונה יחד עם יונתן גולדשטיין, הוא דוגמה מובהקת לגישה האומנותית שלו: ברוח הזמן, יצרו לידר ושותפיו מוזיקת פופ אלקטרונית באריזה העדכנית ביותר שאפשר לעלות על הדעת. העיצוב מושלם, והתוכן, כמו התקופה, סינטתי; לא במובן הרע של המילה, אלא כמוזיקה נקייה, מהוקצעת לעילא ולעילא ובעלת צליל אורבני חזק. בסוף השבוע יופיע לידר עם כמה שירים מהאלבום החדש, שישולבו במופע מחווה לאלבום אחר מאוד שלו – כמעט הפוך – "מלטף ומשקר",שיצא לפני 15 שנה ולמרות גילו הצעיר בהחלט אפשר להגדירו כ"נוסטלגי".

הבחירה להקדיש מופע מחווה ל"מלטף ומשקר" (1997) רחוקה מלנבוע ממניעים מסחריים גרידא: יותר מכל דבר אחר, היא מציינת את המקום בו מדשדשת היצירה של לידר, שבתורה היא משל לתרבות ההומו–לסבית הישראלית, שעברי לידר, ברצונו או שלא ברצונו, מבטא במוזיקה שלו את הלך הרוח שלה. רק כך אפשר להסביר מדוע לידר, חובב הגאדג'טים והחדשנות, האיש שפעם שר על "האנשים החדשים" (2002), בוחר לשוב לתחילת הקריירה שלו ולסוף שנות ה-90, במקביל לפרויקטים האופנתיים שלו.

החזרה ל"מלטף ומשקר" היא הזמנה לעצירה ולהתבוננות עצמית – של לידר במהלך היצירתי שלו עצמו, ושל המאזינים של לידר, אלו שגדלו יחד איתו, במוזיקה של חייהם שלהם. יתכן שאפשר היה להימנע מעצירה שכזו, אלמלא נקלעה הקריירה של לידר למשבר מסוים, שממנו לא ברור אם הוא כבר יצא.

אלבומו הקודם, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (2008), התקבל באופן צונן וכמעט שלא הושמע בהשוואה לאלבומיו המוקדמים יותר, שזכו להצלחה אדירה וחרכו את הרדיו. משהו באלבום הזה, ובייחוד בטקסטים שבו, פשוט לא עבד. ואולי להפך – משהו במילים שלידר שר – על שעמום, על צריכה ראוותנית ובינוניות בורגנית – עבד יותר מידי, עד שהפך בלתי נעים לאוזן.

באלבומים הראשונים שלו, הרגיל לידר את מאזיניו לשירים אופטימיים – על חדוות הגילוי העצמי, על העולם שמחכה לנעורים שיבואו ויטעמו ממנו, על העיר הגדולה ומלאת ההפתעות שנגלית מבעד למכונית יפנית חדשה, ועל האהבה שמסתתרת מעבר לפינה. לידר של תחילת שנות ה-2000 סיפר סיפור ורוד: הוא הציע לישראל הקרתנית ושטופת הפיגועים עתיד טוב יותר, קוסמופוליטי יותר.

ב-2001, לפני שיצא מהארון, היו שהזהירו אותו שיהפוך לאמן נישה, "זמר של הומואים", אבל לידר נכנס ללב המיינסטרים; "זמר השנה" שכולם אוהבים. סיפור ההתקבלות של לידר לחיקה החמים של החברה הישראלית מובא בדרך כלל כסיפור על האופן שבו כישרון יכול לגבור על דעות קדומות – "מה אכפת לי שהוא הומו? העיקר שהשירים שלו יפים" – אבל יתכן מאוד שהאהבה של הקהל הישראלי ללידר לא הגיעה על אף ההומואיות שלו, אלא בזכותה.

ההומוסקסואליות של לידר לא היתה רעש לוואי בתהליך ההתקבלות שלו, אלא הדבר עצמו, כי הומוסקסואליות – כפי שמיטיבים לדעת ממשלת ישראל ומשרד החוץ שלה – מזוהה כתופעה שהיא שיא של מודרניות, ושם רצינו ועודנו רוצים להיות.

ההומואיות של לידר הייתה חלק בלתי נפרד מהמניפסט שלו ומההצעה שהציע לחברה הישראלית: הומואים היו האנשים החדשים המובהקים ביותר שאפשר לשיר עליהם, אבל האנשים החדשים של לידר הציתו את דמיונם גם של סתם צעירים ישראלים "רגילים" שביקשו לראות גבריות אחרת, רגישה ולא כוחנית, קשובה ולא חומרית, גלובלית ולא מקומית או לאומנית.

לידר הציע משהו לכל אחד, אולם אין ספק שהבשורה המשמעותית ביותר שלו היתה לקהילה ההומו–לסבית, שעברה באותן שנים מהפכה של ממש. נראטיב היציאה מהארון שלידר גילם הבטיח שחרור והגשמה עצמית: נגלה מי אנחנו, נצא מהארון, נעבור לתל אביב, נמצא אהבה ונגיע אל המנוחה והנחלה.

החמוד שעל קו המים לא ראה שטוב ושבחוץ הכול שמח – פשוט משום שהוא היה תקוע עמוק בארון, אך החמוד של תחילת שנות האלפיים כבר קרע את העיר בחולצת פסים: הוא בא לאחד, יצא עם אחר, והמשיך לדהור ברחובות כדי להספיק לבלוע את הכול. אלא שהעיר נתקעה לו עמוק בגרון: להשתכר ולעשות שטויות בגיל שלושים ומשהו זה כבר לא אותו דבר, ולרדוף אחר ריגושים וקצת חום גם זה לא אותו דבר.

כך קרה שבחצי השני של העשור הקודם המנגינה התחלפה. המגמה הזו החלה כבר ב"זה לא אותו דבר" (2005) והמשיכה עם "בקצב אחיד בתנועות של הגוף". בשירים שהופיעו באלבומים אלו, התברר שהחיים לא ורודים כפי שהיו אמורים להיות, ושההבטחה הבורגנית ריקה מתוכן, ובעיקר משעממת.

אם להיות הומו לפני שני עשורים היה בגדר "וואו", הרי שבשנים האחרונות נראה שיותר ויותר אנשים למדו לבלוע גם את הצפרדע הזאת, ובלבד שההומו ייראה ויתנהג בהתאם לנורמה הכללית: כלומר, ישתקע בעבודה מסודרת ויביא ילדים. העיקר הילדים. לידר, ברגישות האופיינית לו ותמיד עם היד על הדופק, התעסק בנושאים הללו בדיוק: בשעמום הגמור שהוא נחלת המעמד הבינוני. בני גילו הסטרייטים של לידר קרוב לוודאי שכבר עסוקים היום בגידול ילדים זבי חוטם ובתשלום המשכנתא, ומה נשאר למי שביקש לפסוע בנתיב אחר, או שלא יכול לחקות את המסלול הרגיל? עיסוק בכלום, או מה שלידר מכנה באחד השירים "אנטי–פסטי".

הצעירים שביקשו להיות אינדווידואלים חושבים ומרגישים הפכו לקרבן של המלכודת הצרכנית. האדם החדש הפך ל"הומו–צרכן", זה שמגדיר עצמו לפי המזון האורגני שהוא רוכש בסופר הטבעוני, הקולנוע המשובח שהוא רואה או ההשקפה הפוליטית שאותה הוא בחר מסופר–הדעות, ושאיתה הוא יכול לדגמן בפייסבוק אישיות עצמאית.

ההומואים החדשים, אלו שהיו אמורים להיות הסוכנים הראשיים של "הגבריות הישראלית החדשה", הפכו לקרבן מספר אחת של תרבות הצריכה הרעבה תמיד. הרווקות המאוחרת יוצרת עודפי זמן, אנרגיות וכסף, שמחפשים מקום לבוא לידי ביטוי. היא גם יוצרת צורך אינסופי בהמצאת העצמי ובשיווקו כדי להתחרות בהצלחה בשוק הפנויים–פנויים, וכך מביאה לקיום חלול ומלאכותי שמאופיין בכמיהה שכלל אין לה מושא – אולי מלבד אהבה.

העולם הפך מלאכותי, אבל לידר לא הצליח לטפל בחומרים האלו באופן מרגש, ואולי הקהל העדיף את השירים המתקתקים שהציעו סוף טוב. בכל מקרה, לידר בחר בשתי נקודות מוצא, הפוכות לגמרי זו מזו: לחגוג את המלאכותיות הזו, את הצליל המנוכר של העיר הגדולה – כמו שהוא עושה במסגרת TYP למשל – ומהכיוון הנגדי לחזור לשירים של פעם, הרגישים, אלו עם הגיטרות ששרו על תקוות גדולות ועל תמימות. האלטרנטיבה הראשונה מייצרת מוזיקה כיפית ונהדרת שלא מתמודדת עם שאלות שחורגות מתחום ה"פאן". השנייה מבטאת את הבריחה של לידר מהאתגר שהביא עמו העשור החדש: ליצור מוזיקה שתציע כיוון רענן לאנשים שכבר הספיקו להתיישן.

הכפילות הזאת מאפיינת מאוד את לידר: מצד אחד הוא משפריץ תחכום אופנתי ועדכניות בינלאומית, ומצד שני, סוד הקסם שלו – לפחות זה שאיתו פרץ אל הבמה בסוף שנות ה-90 – טמון דווקא בכך שהוא מגלם את הבחור הטוב והנחשק מהסוג הישן – זה עם החיוך המבויש, שנולד בקיבוץ, גדל מחוץ לעיר הגדולה, ויש בו משהו מהתום שהקהילה איבדה וכעת מבקשת להחזיר לעצמה. עברי לידר יש רק אחד, וכנראה שיישאר אחד – כי אי אפשר לשיר את הנאיביות של ראשית הדרך פעמיים.

לידר הוא הדבר הכי חו"ל שיש כאן, ובו בזמן הוא גם סמל הישראליות: הוא מוזיקת מועדונים חסרת נשמה כמו הסקס שהיא פס הקול שלו, והוא גם החלום לגור בבית הרעפים האדומים שעל גביע הקוטג'. הקהילה, אולי כמו לידר, טרם החליטה מה היא רוצה להיות: מלח הארץ – או דקדנטית במופגן; כמו כולם – או בדיוק ההפך. ואם ההפך – אז איך? איך בועטים בשעמום הרווח של עבודה–משכנתא–ילדים ובמיתוסים ההטרוסקסואלים, ובכל זאת מצליחים לחייב דברים אחרים או לחשוב שהם בעלי משמעות? איך לא שוקעים בציניות, או בצורת חיים שכולה ביטוי האישיות באמצעות בחירות צרכניות?

כדי שהקהילה תוכל להמשיך ולייצר תרבות משמעותית ומעניינת, היא מוכרחה לברר בינה לבין עצמה את השאלות האלה. קל מאוד, ללידר ולקהל המאזינים שלו, לחזור לשירים שובי הלב של לפני היציאה מהארון, אבל קשה הרבה יותר לשיר על זוגיות יום–יומית, אפורה ורוטינית, או לכתוב מוזיקה לעידן הפוסט–ארון והפוסט–תמימות של הקהילה. יתכן שהאתגר הזה גדול על לידר, שאולי כבר שייך לפרה–היסטוריה הקהילתית, אך יתכן שהוא יחליט להיענות לו. כך או כך, עד שיבוא לציון גואל, ייאלצו המאזינים להסתפק בנוסטלגיה. למזלו של לידר, הוא יודע להגיש אותה מצוין, וגם בסיבוב ההופעות הקרוב סביר להניח שהקסם של ליאונרדו ימשיך לעבוד – כאילו כלום לא השתנה ב-15 השנים האחרונות – ובעצם אולי באמת שום דבר לא השתנה.