נתזים: ברית החזיר השחוט

ידיד ארץ האמורי אסף אורון פירסם בבלוג המוערך "תיקון עולם" פולואו על שערוריית ברכט באריאל שהועלתה לראשונה כאן

כדאי להציץ במגזין התרבות והפוליטיקה הפלסטיני החדש בעריכת עלא חליחל qadita.net, שכולל גם מדור להט"ב מעניין. בין השאר יש שם דיון על פרשת הצעיר ההומו מטמרה וסיפורים הומו-אירוטיים. וגם על קולנוע, פמיניזם ועוד

האפיפיור מסביר: גן עדן הוא לא מקום פיסי ביקום, אלא "מקום באלוהים". קצת מאכזב, לדעתנו

מייסד אמריקן אפרל מכריז שההיפסטריות סיימה את תפקידה ההיסטורי. ומאמר בגרדיאן על אמריקן אפרל כביטוי של אלטרנטיוויות פוסט-מודרנית חסרת משמעות, שהפכה לעוד צורה אפקטיווית מאוד של צרכנות

משטרת גרמניה מזהירה מפני "גל טרוריזם שמאלני" באוניברסיטת גטינגן, ומדכאת ביד קשה את סצנת השמאל המקומית התוססת. במיוחד, המשטרה עורכת חיפושים אגרסיוויים על רוכבי האופניים ברחובות העיר

מצעד הגאווה של הפגאנים בבריטניה (יש תמונות נחמדות) – אחת הדתות המתחזקות בקצב המהיר ביותר במערב. ואפשר לקרוא גם כאן על פגאנים ציונים שהשתתפו במבצע עופרת יצוקה

ובבריטניה מתחדשת הרדיפה של "סביבתנים אולטרה-רדיקליים"

עוד צעד בהתחזקות הברית בין ההומואים לימין השמרני: מנהל הקמפיין של בוש ב-2004, קן מלמן, יצא מהארון. ועוד באותו עניין: על החיים ההומו-לסביים המשגשגים באקדמיה הצבאית ווסטפוינט

בקיץ 2006 נחת מסוקו של ג'ורג' וו' בוש בכפר במערב פומרניה, שם חיכתה לו הקנצלרית הנוצרית-דמוקרטית אנגלה מרקל. ביחד, כשהם מאובטחים על ידי צבא של עשרות אלפי חיילים, שוטרים וסוכני סי-איי-אי, הם טרפו חזיר בר צלוי. מעל גופתו של החזיר, נכרתה מחדש ברית הדמים בין השמרנות האמריקאית לשמרנות האירופית, המגולמות בדמותם של הקאובוי הטקסני והפומרנית עבת הבשר. כל זה עלה לפי הערכות כ-11 מיליון דולר. רק עכשיו, כשהפופולאריות של מרקל בירידה, דורשים בגרמניה לחקור את "הברביקיו היקר בהיסטוריה". הרפר'ס מביא את הסיפור באנגלית

הסופר המרוקנו-צרפתי טאהר בן ג'אלון תוקף את הסופר מישל ולבק וטוען שהוא משעמם ומיצה מזמן את הטריקים שלו

דור הבייבי בומרס עורר תנועה של התרחקות מהדת, אבל דור ה-X שאחריו חוזר בחזרה, טוען מחקר חדש

כולם רוצים נישואי הומואים, אבל שוכחים שנישואים בכלל זה די חרא, מזכיר לב רפאל

7 כללים לכתיבת סצנת סקס

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל רוצה שנסמוך על הרקורד שלו בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד, ונאמין לו שהוא יביא שלום כאן. אך האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני דומה לסכסוך בצפון אירלנד, והאם אפשר לפתור אותו בדרכים דומות?

שיחה ב-New Left Project על הליברליזם המזויף של הוליווד והקולנוע האמריקאי כמכונת תעמולה

הספרים הפופולאריים ביותר בכלא גוונטנאמו: בעיקר הארי פוטר

מחקר על הפרופיל של אנשים עם פירסינג באיבר המין: קווקזואידים, הטרוסקסואלים, בריאים

חאלד דיאב מסביר בגרדיאן למה ערבים כל כך אובססיוויים לגבי שירי אהבה, ונותן דוגמאות

הפילוסוף הפוליטי האוקספורדי סטיוארט וייט עונה על השאלה מהי פילוסופיה שמאלית

מבט לאחור על הקונטר-רבולוציה של תאצ'ר ורייגן שהרגה את מדינת הרווחה מעלה מסקנות מפתיעות

החזיר הקלדוני. תחריט מאת רגיוס, המאה ה-16

עבודת התזה המעניינת של רבקה ברוט (בהנחיית ליאורה בילסקי) עוסקת במשפטים שנפתחו בישראל של שנות ה-50 נגד יהודים בכפוף לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. המחקר חושף לראשונה שני הליכים נגד שוטרים יהודים במחנה אוסטרוביץ בפולין, והליך נגד אחראית בלוק באושוויץ.

אחד המקרים הוא של משה פוציץ, שהיה כנראה השוטר היהודי הראשון שהועמד לדין בישראל על מעשיו במחנות. פוציץ היה עסקן ציוני לפני המלחמה ואחריה (במשפט הוצגו תצלומים שלו עם בן גוריון). לפי עדויות של ניצולים במשפט, הוא היה איש אכזר, "אדון החיים והמוות במחנה", שהסתובב בגטו במדי שררה ושוט ולא היסס להכות ולהתאכזר.

בפסק הדין, השופטים דחו ללא סייג את כל עדויות התביעה וקיבלו את גירסת הנאשם. הם תיארו את פוציץ כ"אדם משכיל, פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, עוסק באמונה לטובת החלכאים והנדכאים… מדבר בסבר פנים יפות עם כל אדם, מקפיד על הניקיון בצריפים ובשעת הדחק, באין ברירה נותן לפעמים סטירת לחי".

לפי ברוט, השופטים "ייצרו זיקה בין 'דמותו של הנאשם' לבין מידת האמון בעדים, מהלך היוצר מעין קנה-מידה ייחודי לבחינת אחריות פלילית, המבוסס על דמותו ולא על אחריותו הפלילית של הנאשם". כך, התערערה אמינותם של העדים. לטענתה, "פועלו הציבורי של הנאשם, לפני ואחרי הגטו והמחנה, כפי שאלה הוצגו על ידי הנאשם בעדותו ובמסמכים שהציג" הפכה אותו "לחלק מהמערכת המוכרת ומובנת לשופטים".

לעומת זאת, העדים שהעידו נגד הנאשים הוצגו כ"אנשים מרי נפש" ששיפוטם פגום. ברוט כותבת כי הטלת דופי מוסרי בניצולים תואמת את השיח הציבורי של אותם ימים, שעל בסיסו הם הוכתמו "בשל עצם היותם ניצולי שואה העונים לסטריאוטיפים שהודבקו להם בציבור הישראלי".

שני משתפי הפעולה זכו ל"סוג של הבנה או אמפתיה מצד שופטיהם". ברוט מציינת שהן העדים והן הנאשמים היו קורבנות, אך בית המשפט לא היה בשל להתמקד בקרבנות והעדיף לגלות אהדה כלפי דמות של "איש ציבור ציוני" הדואג ולחוק ולסדר.

 

ברכט באריאל

1.

קראתי הבוקר שתיאטרון הקאמרי יתחיל להציג בהיכל התרבות אריאל. גם הבימה ותיאטרון באר שבע. בין ההצגות שיועלו בקרוב בבירת השומרון: מעגל הגיר הקווקזי של ברכט.

כמה, כמה, כמה. כמה פרוורטית הבורגנות הישראלית תצליח להיות? לאיזו רמה של גיחוך ושפלות עוד יגיעו אדריכלי התרבות כאן? כבר שנים, משמשת התווית "תרבות" להלבנת הבריונות והאלימות של האליטה הישראלית. כבר התרגלנו לרוצחים שמדברים על רוחניות. לסוחרי נשק שמנגנים בפסנתר. לתחנות רדיו צבאיות שמנגנות מוסיקת מחאה. זה הרי הטריק – אם אנחנו כל כך יפים וליברלים, אף אחד (?) לא יעז להגיד שאנחנו סתם מחנה צבאי שנשלט על ידי חבורת אנסים פושעי מלחמה. אבל לגייס את ברכט כדי להכשיר את גזל הקרקעות ואת הפרויקט הקולוניאלי של רון נחמן?

במקרה, הלכתי בדיוק לפני שבוע ל"מעגל הגיר הקווקזי". שנים לא הייתי בהצגה של הקאמרי, ונראה לי שעכשיו אמנע מזה לעוד איזה עשור וחצי. זאת הצגה ממש גועלית. אציין מהתחלה: יותר משמדובר בפשע אמנותי, ההצגה הזאת היא פשע פוליטי. וזאת הסיבה: כדי להציג את ברכט בישראל 2010, הבמאי אודי בן משה פשוט קרע את המחזה של ברכט וחירבן עליו.

ההצגה נפתחת בשיר מטומטם שמלותיו הן "ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט". מהביקורת התמוהה של מיכאל הנדלזלץ על ההצגה התברר לי שאודי בן משה מכניס שירים כאלה לכל הקלאסיקות שהוא מביים. לשירים האלה יש פונקציה ברורה. הם באים להעביר מסר כזה: "הו בורגנים ישראלים, זה ממש מעורר הערצה שלמרות הקשיים הרבים של קיומכם, והמעמסה היומיומית של התמודדות עם ערבים מתים, מזרחים חיים ועוזרי בית סודאנים, אתם מוצאים עדיין זמן לתרבות גבוהה, תובענית וביקורתית. אנו מעריצים אתכם על כך, ולכן החלטנו לספק לכם כמה דקות של התענגות טהורה על עצם העובדה שאתם שייכים למערב הנאור, וצופים במחזה של ברטולט ברכט. כדי שלא תשכחו את השם כשתחזרו מחר למקום עבודתם בכור האטומי או בתעשיית הנשק, אנו דואגים גם לשנן לכם את מה שאתם רואים: ברטולט ברכט, ברטולט ברכט, ברטולט ברכט".

הלאה. את הפרולוג, עם הוויכוח בין קולחוז רוזה לוקסמבורג לקולחוז גלינסק, הבמאי פשוט טאטא החוצה. כי למה לאתגר את האשכנזיות הישראלית, שגם ככה סובלת במזרח התיכון, עם מלים כמו קולחוז? שלא לדבר על הסכנה שאידה נודל או נתן שרנסקי יושבים בטעות בקהל, ועוד עלולים לטעון שרגשותיהם נפגעו. במקום זה, הוא דחף מונולוג אינפנטילי של בראבא על "המצב" ("המצב" הוא כבר שנים הביטוי שבאמצעותו מרפררים בישראל לפוליטיקה בלי להגיד שום דבר פוליטי), עם קריצות של "אקטואליה" שעוררו רעמי צחוק בקרב הצופים של רביב דרוקר ומוטי קירשנבאום.

החלק הראשון של ההצגה הוא דווקא די נחמד, עם נטע גרטי ששרה באופן מצודד ולרגעים מרגש לפי לחנים של קרן פלס. אבל השערורייה מגיעה לשיאה בחלק השני, עם כניסתו של בראבא בתפקיד אצדק. גם כאן, בראבא פשוט לא אומר את הטקסט. במקום זה, הוא נותן לקהל מופע סטנד אפ נורא ואיום מהשאריות של מערכוני יאצק שנותרו על רצפת חדר העריכה. זה מחריד, לא בגלל חוסר נאמנות למחזה, אלא כי הבירבור הבלתי נסבל הזה נועד פשוט להעלים ולבלוע את המחזה עד שלא נותר ממנו זכר, מלבד כמובן התווית "מחזה של ברכט".

עכשיו, אל תדברו איתי על ניכור, או על זה שברכט דווקא היה מרוצה שהופכים את המחזה שלו למשהו אקטואלי. בולשיט. כל הקרקס הוולגרי הזה נועד בדיוק לאפשר להציג משהו שנושא את הכותרת "מחזה של ברכט" בחברה הבהמית של ישראל העכשווית, ולהשאיר את הצופים עם חיוך זחוח על הפנים.

היום התברר שיש לכל זה מטרה עוד יותר בזויה: לבשל מחדש את ברכט כך שאפשר יהיה להציג אותו באריאל, בלי שמישהו ירגיש שמשהו כאן מוזר, ובלי שתתעורר שום מחשבה ביקורתית מינימלית. כי במצב שאליו הביאו אותו בן משה ובראבא, המחזה הזה באמת לא שונה בהרבה מנאום של רון נחמן.

מה שהקאמרי עושה הוא הזנייה ברוטאלית ואלימה של התרבות – הרבה יותר גרועה מכל תוכנית ריאליטי בערוץ 2. רק על זה, ראוי להעיף את הקאמרי בבעיטה מכל ארגון תרבות בינלאומי.

 

 2.

מסוכן להיות מדריך מוזיאונים בישראל. לפני כמה שנים, באתי לאיזו תערוכה של אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב. נבלעתי בתוך קבוצה של פנסיונרים, שנראו כמו ותיקי מערכת הביטחון שיצאו לתרבות יום א'. הדריכה אותם מדריכה מרשימה למדי שבאמת התאמצה לחבב עליהם את העבודות. אבל ממיצב אחד למשנהו, התחיל להישמע בקבוצה מלמול של התמרמרות.

ההתפרצות הגיעה כשהם נעמדו בחצי גורן מול איזה צילום, נדמה לי של אשה טרנסג'נדרית פצועה בעירום חלקי. המדריכה אמרה משהו על עבודה מאתגרת, וזה היה האות למרד של ממש. "מאתגרת? זאת ד-ג-נ-ר-א-צ-י-ה!", שאג אחד מחברי הקבוצה. האחרים הצטרפו, וכמעט הרגו את המדריכה (את המצולמת הם לא יכלו להרוג, למרבה המזל).

בהתחשב במצב זה, תפקידם של המדריכים הוא לעזור למבקרים לבלוע ברכּוּת את העבודות שהם הואילו בטובם לבוא ולראות. באופן זה, האשכנזים מאשררים את אשכנזיותם (הם צרכו תרבות) והמדריכים נשארים בחיים. אבל לפעמים, התוצאה היא מעט מגוחכת. למשל, כשמדריכה במוזיאון עין חרוד לאמנות מציגה לקבוצה עבודה, נדמה לי של גרבוז, שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון ומתייחסת לדמותו של אריק שרון. בנימה רבת משמעות, היא אומרת לקהל: "וכמו שאתם רואים, מי שמופיע מתחת לטקסט הוא אריק שרון".

שתיקה. אריק שרון? תזכירי לנו מה הבעיה עם אריק שרון? הרי כולנו הצבענו לו – אם לא ב-2001 אז ב-2003, ואם לא –  אז תכננו להצביע לו ב-2006.

השבוע, הלכתי לתערוכת המחאה "איווט" בגלריית המדרשה ברחוב דיזנגוף, שעוסקת כידוע בדמותו של שר החוץ ליברמן. לא אתייחס כאן לעבודות, אלא לדינמיקה שנוצרה בחלל הגלריה עם כניסתה של קבוצת חובבי אמנות שהגיעה כנראה במסגרת סיור גלריות מאורגן. גם להם היתה מדריכה חביבה, והרשיתי לעצמי לרשום כמה קטעים מתוך הדיאלוג בינה לבין המשתתפים:

"כמו שאתם רואים זה מאוד חריף, אבל שימו לב שאין בתערוכה עידוד לרצח. זה לא כמו מה שהיה לפני רצח רבין"

"תראו את בחירת הצבעים. לגרבוז אין מתחרים בנוגע למשחקי מלים"

"אנחנו חיים במדינה שקשה מאוד לחיות בה"

"מי מתלהב מכוח? הטיפש, הברווז"

"האוצרת של התערוכה התראיינה ללונדון וקירשנבאום. הם ניסו לאתגר אותה, למרות שהם כמובן חושבים בדיוק כמוה"

"אתם יודעים, מוסוליני היה פאשיסט נוראי"

"לי באופן אישי יש נטיות שמאלניות מאוד קיצוניות. אני משתדלת למתן אותן"

 

והנה כמה מהתגובות של חברי הקבוצה:

"אני בטוח שאף אחד בקבוצה הזאת לא הצביע לליברמן" (כולם מהנהנים ומביטים בחשדנות ימינה ושמאלה)

"לפני שבאתי לתערוכה הרגשתי שהאיש הזה מקומם אותי. עכשיו התערוכה מקוממת אותי יותר"

"בתערוכה הזאת יש אלמנטים פאצ'יסטים. פאצ'יזם יש גם בשמאל"

"הציבור שבא לתערוכות בארץ הוא ציבור מאוד מיוחד"

"אני לא חושב שיש כאן בקבוצה מישהו שהצביע לליברמן"

"זה מאוד מקומם"

כל זה עורר בי מחשבה מסוימת. מקובל לומר שהאמנות הקונספטואלית וזרמים שבאו בעקבותיה הפכו את היצירה האמנותית לצמודת טקסט, פוליטיקה ותיאוריה. כל זה יפה, הבעיה היא שרבים מצרכני האמנות לא כל כך מכירים את התיאוריה. מכיוון שאיננו חיים בקולחוז, ואין שום רשות שמעבירה אינדוקטרינציה באמנות מהפכנית, את הפיגום התיאורטי מחליפים מדריכים מבולבלים, שבאמת מופקרים לנפשם מול קהל עוין.

הצעתי היא: אם אמנים רוצים לעשות אמנות מחאה, אולי כדאי שהם יארגנו משמרות ליד היצירות, ויסבירו למבקרים על מה הם מוחים, למה ואיך. אבל שיבואו עם שכפ"צ. מדובר בישראל, זה מקום מסוכן.

מסמך וינקלר-אושר

1.

היינו נואשים. ממש נואשים. שנאנו אותה עד מוות, את סרן ד"ר תמי וינקלר-אושר. היא היתה הבנאדם הכי רע שפגשתי. למעשה, כמעט כל בנאדם רע אחר שהכרתי בחיים לא היה רע במובן העמוק. אבל היא היתה רעה, ממש רעה. אכזרית, אם אפשר לומר ככה. היה בה משהו מפחיד, כמו התגלות של הרוע הטהור. היא היתה נגנית צ'לו ושחיינית, רופאה וקצינה בצה"ל. היא היתה בלונדינית, והחתימה שלה היתה בצורת מפתח סול, שאם התאמצת יכולת לקרוא בו את השם "תמי". אני הייתי חובש והיא היתה מפקדת המרפאה.

היו אנשים שלא עמדו בזה. ברוך החובש שתה כמה אמפולות של לידוקאין, ויצא על 21. עוד חובש, תומר, פשוט השתגע, נכנס לחדר של תמי עם מין צחקוק מבהיל ואמר שזה היום האחרון בחיים שלו. אבל תמי ממש לא התרגשה מזה. התאבדויות של חיילים היו מבחינתה חלק מהסיכונים של הפעילות המבצעית-מרפאתית. היא טענה שככה זה, כי האנשים שמגיעים להיות חובשים במערך הנ"ב "הם לא כוח אדם איכותי". בכלל, היא סלדה ממערך הנ"ב, והתייחסה לכל החיילים בבסיס כבעיה תברואתית.

בסוף כל יום עבודה, לפני שהיא היתה יוצאת מהמרפאה ונוסעת באוטו הקטן שלה לבסיס חיל האוויר הסמוך שבו גרה עם בעלה מפקד הטייסת, תמי היתה עושה סיבוב פרידה. בחיוך של מנצחים, היא היתה עוברת בין החובשים ואומרת: "ביי עפרי!", "ביי מישאל!", "ביי הדר!". זה היה סאדיזם טהור; היא ידעה שאנחנו שונאים אותה עד מוות. היא ידעה כמה משפילות היו התקנות שלה, וכמה אכזריים היו העונשים שלה. דווקא בגלל זה היא נהנתה לחייך אלינו ולראות איך אין לנו ברירה אלא לחייך אליה בחזרה. ככה היא היתה שולטת גם בנשמות שלנו.

בשלב מוקדם גילינו שהיא סאדיסטית, אבל אין טעם להתלונן עליה. היא היתה חברה מאוד טובה של המט"מ. הזמן היחיד שבו יכולנו להביע סוג כלשהו של תסכול היה בערב, אחרי שהיא הייתה נוסעת הביתה. כשהיינו שוטפים את המרפאה (היא דרשה לקרצף את כל החדרים פעמיים ביום), היינו שמים אביב גפן בפול ווליום ושרים בטירוף, כשמדמעות בעינינו, "צבא הגנה למות" ו"גנרל, הצבא בהלם קרב". כולנו היינו תוצרים של שנות ה-90, של "דור הפודרה".

יום אחד, בהשפעת "אור הירח", כינסתי את החובשים במועדון והכרזתי על "מרד החולשה". זה היה מרד סודי, תבוסתני. אסור היה שתמי תדע עליו, כי היה ברור שהיא תדכא אותו באכזריות. אבל האמנתי שאם נהיה זהירים, נוכל לנצח.

2.

במשך יותר משנה, תמי פשוט לא ראתה אותנו. היא הרגישה שהיא מנצחת. המרפאה תיקתקה, ולא רק המט"מ היה מרוצה, אלא גם המב"ס. היא כתבה כל מיני דו"חות על בסיס הניסויים שהיא ביצעה בחיילי הבסיס, שהקנו לה תהילה בכל החייל. הצירוף "ד"ר תמי וינקלר-אושר, סרן" היה לשם דבר. על ידי שינוי ההגדרות, היא הצליחה לצמצם בחדות את מקרי הפציעה. כולם חשבו שבגף רפואה יש הרמוניה מאז שתמי וינקלר-אושר מפקדת עליו.

ובכל זאת, הצלחנו לשנות לה את החיים. כי למזלנו (או אולי לרוע מזלנו), היה לתמי אויב מר: רופא השיניים, רונן. הוא היה טיפוס טוב מזג, עצלן, אבל עם אגו מפותח. עם המפקד הקודם של המרפאה הוא הסתדר טוב, אבל על תמי הוא לא שם וזה הרתיח אותה. כל זה התברר לנו רק בדיעבד.

יום אחד, בזמן השטיפה, צלצל הטלפון בקבלה. הרמתי את השפופרת; זאת היתה תמי, שכבר הייתה בבית. היא ביקשה ממני לגשת מיידית לקלסר הדואר היוצא שלה, ולמצוא שם איזה מסמך ולהקריא לה אותו. מוקדם יותר באותו יום, היא הודיעה פתאום שהיא הולכת למטבח של הבסיס "לבצע מעצרים". כשהיא חזרה ראינו שני טבחים מסכנים, חדשים, עומדים ליד הכביש עם התגיות האדומות של המעצר. היא חזרה לחדר שלה, שטפה ידיים, וקיבלה את החולה הבא.

אבל חוץ מהמסמך שהיא ביקשה, היה בקלסר עוד מכתב יותר מעניין. הוא היה כתוב על נייר רשמי של המרפאה. למטה הופיע מפתח סול – החתימה המפורסמת של תמי.

אני זוכר שמישאל עמד לידי. נגעתי לו בכתף והצבעתי על המכתב. הוא קרא אותו. לא האמנו למראה עינינו.

3.

כאן המקום להתעכב על דמותו של מישאל. הוא היה חייל ביישן, חייכני, עם פנים עגלגלים שנותר בהם משהו מהשמנמנות של הינקות. הוא היה אולי האדם הכי בלתי מזיק שפגשתי.

אם אפשר היה להאשים אותו במשהו זה רק שהוא היה נחמד מדי, ולכן כשהוא היה עושה ביקורות תברואה במטבח הוא היה מעלים עין מכל הזוועות שהטבחים עשו שם. אבל תמי שנאה אותו, והחליטה לחסל אותו – חייל בדרגת רב"ט. היא מצאה אינספור דרכים להתנכל לו. פעם אחת מישאל פתח עגלת אשפה כדי לזרוק את הפח והבריח חתול, שקפץ החוצה ושרט אותו. בהתאם להוראות, הוא ניגש לתמי כדי למלא דו"ח פציעה. תמי כתבה בדו"ח ש"החייל זרק אבן על חתול, ובתגובה החתול שרט אותו". אחר כך היא נתנה לו ריתוק של שבועיים, על זה שהוא רשם אקמול בעט אדום ולא כחול.

בגלל הריתוק הזה, מישאל נשאר באותו שבוע שבת, יחד עם אפרת צ'ייקובסקי, פקידת המרפאה שטענה שהיא נינה של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי (רק לאחרונה התברר לי שזה לא יכול להיות, כי  צ'ייקובסקי היה הומו ולא היו לו צאצאים).

באותה שבת מישאל עשה את הטעות של החיים שלו. הוא ניסה להרשים את אפרת וסיפר לה על מה שהראיתי לו, וכדי להמחיש לקח דף וכתב שם כל מה שהיה כתוב במכתב. הוא גם ידע לחקות ממש טוב את המפתח סול של תמי, כי פעם, לפני הביקורת של מקרפ"ר, היא פקדה עליו לחתום במקומה על אלף רשומות ביומן המרפאה.

קראתי פעם מאמר של איזה פנומנולוג, שהוכיח שהטעות לא קיימת, כי כל מעשה מתגלה כטעות רק בדיעבד. כך שבאותו זמן שהיא קורית, הטעות לא מופיעה כטעות, אחרת לא היינו עושים אותה. בכל מקרה, מיכאל עשה טעות: הוא שכח לזרוק לפח את הדף שעליו הוא כתב. הוא השאיר אותו על השולחן של רס"רית המרפאה, בטי.

למחרת תמי הזמינה אותו למשרד. היא החזיקה ביד את המסמך, שעליו היה כתוב בכתב ידו של מישאל:

אל: המט"מ

צריך להיפטר מרופא השיניים בכל מחיר. צריך להיפטר ממנו.

למטה הופיע מפתח סול.

היא חקרה את מישאל שוב ושוב. הוא אמר לה שזאת בדיחה, שהוא רק העתיק על דף בשביל עצמו מכתב שהוא ראה בקלסר של הדואר היוצא. היא שפטה אותו מייד על "זיוף" "רישום כוזב" ו"המרדה". היא אמרה שיש לו דמיון חולני, ושהיא מעולם לא העלתה על דעתה "אפילו לחשוב דברים כאלה על קצין בצה"ל". היא אמרה שהוא לא ראוי להיות חובש, ושהיא עומדת לפסול לו את המקצוע. זה מצחיק, כי היום מישאל הוא רופא בהיידלברג.

דקה אחרי זה היא זימנה אותי, ושאלה אותי למה הראיתי למישאל את המסמך. אמרתי לה את האמת: שפתחתי את הקלסר בקבלה ואז כשראיתי את המכתב שלה גם הוא ראה. היא הנהנה.

מישאל קיבל 28 ימי מחבוש. אם היא היתה יכולה, היא הייתה שופטת אותו ליותר מזה. אבל היא לא רצתה שהדרגים הגבוהים ישמעו על הסיפור. כי תמי ידעה שעכשיו כולנו יודעים, וגם רופא השיניים יודע. כולם ידעו שגם אם המסמך מזויף, התוכן שלו אמיתי.

4.

היה מפחיד להסתובב במרפאה, כי ידענו שתמי רוצה לחסל את כולנו, ושהיא מסוגלת לזה. אחרי מיכאל, אני הייתי הבא בתור. זה היה כמו סרט אימה. אסור היה לי לעשות טעויות.

נשארו לי עוד שבעה חודשים בצבא.

אין לאן לחזור

 לכאורה, פרשת מסמך גלנט לא צריכה לעניין אותנו יותר מדי. היא מסוג הדברים שמעוררים ריגושים אצל פרשנים צבאיים, שנהנים להתלחשש עם גנרלים. סימה קדמון, למשל, התפלצה אתמול בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מהפגיעה בשמו הטוב של צה"ל. "האמנו שהמטכ"ל הוא סוג של שמורת טבע", היא כתבה. קשה להתווכח עם אמונות, אבל למען בריאותם של ילדיה, אני מקווה שהיא לא לוקחת אותם לשמורות טבע כאלה בשבתות. אני גם מעדיף לא לחשוב מה ערך האבחנות האחרות שהיא מפרסמת.

בכל מקרה, נראה לי שלפרשיות כמו מסמך גלנט, או כמו מכירת המניות של דן חלוץ, יש בכל זאת משמעות לא קטנה. הם מזכירים למי ששכח מה בעצם קורה כאן, את מי זה משרת, ומי כאן צריך להתנצל. כי פה ושם עולה איזה סנטימנט ולוחש: אולי בעצם הסיפור הזה של הציונות וצה"ל הוא לא עד כדי כך גרוע. אולי קצינינו הם ביסודם אנשים מצפוניים, וצה"ל הוא בסופו של דבר יסוד מייצב ושקול יותר מיסודות אחרים בחברה הישראלית. אולי אם ידיחו את עדן אברג'יל, יתנתקו מכמה ישיבות הסדר ויעשו עוד כמה תיקונים כואבים במערכת, זה יכול להיות בסדר. זה בערך הקו של "השמאל הלאומי": שהציונות חולה, ואם היא תקבל את התרופה הנכונה היא תחזור להיות בריאה ויפה.

מי שחושב ככה פשוט נותן לצבא לשקר לו, או לחילופין משקר בשביל הצבא. לא רק שהתעמולה של "כל הכבוד לצה"ל" היא דורסנית, אלימה ותוקפנית: היא פשוט לא מחזיקה מים. היא שקרית וריקה. מי שעומדים בראש צה"ל, ומנווטים את המשטר שבו אנחנו חיים, לא ראויים לשום כבוד ולא מוּנעים על ידי שום סוג של ערך. הם לא אנשים טובים ששבויים בידי סיטואציה טראגית. הם פשוט חבורה של מניאקים.

אחד השיאים של מתקפת השמאלץ המיליטריסטי הנוכחית היה התוכנית כוכב נולד ששודרה מבסיס חיל הים בחיפה כהצדעה לצה"ל. המתמודד הכאילו-קיבוצניק יובל מרון, שכאילו-נראה כמו איזה צנחן שחזר מהמיתלה, שר שם את השיר "ארץ ארץ ארץ" (ארץ בה נולדנו / ארץ בה נחיה / ונשב בה יהיה מה שיהיה), והשופטת דנה אינטרנשיונל התמוגגה ואמרה שהוא "מסמל את ארץ ישראל היפה". זה היה קצת מביך, כי בארץ ישראל היפה הזאת, שבה שרו את "ארץ, ארץ, ארץ" דנה אינטרנשיונל לא היתה שופטת בטלוויזיה, אלא כנראה מאושפזת באיזה חור. מה שאיפשר את דנה אינטרנשיונל, אפילו ברמה הממש פיסית, הוא ההתפוררות של אותה ארץ ישראל ישנה. כך שההתרפקות שלה, והערב הזה כולו, היה ביטוי נוסף לריקנות של הסנטימנטליזם המיליטיריסטי בחברה אולטרה-קפיטליסטית, שבה כולם מתעגעים לאיזשהם "ערכים" שבעצם אף אחד לא רוצה לחיות לפיהם. גם מנהיגי "השמאל הלאומי" שמוליק הספרי ואלדד יניב הם שני תל אביבים ולא בדיוק דודו וג'וחא מהפלמ"ח.

ראשי צה"ל. אנשים ערכיים

אם הייתי יכול, הייתי מלמד בבתי הספר את הרשימה הזאת, "החברים של גלנט" שפירסם אנשיל פפר בהארץ בשבוע שעבר. אפשר לומר שהיא מבטאת את כל מה שחולה בישראל היום – בלי שום מתנחל ובלי שום חרדי. אני מביא אותה כמעט במלואה:  

גלנט שמר על קשרים עם אישים שהכיר לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. בפרשה הנוכחית נזכרו כמקורביו היועצים האסטרטגיים איל ארד וליאור חורב, שהמסמך שנחשף נושא את סמל המשרד שבו הם שותפים. שני היועצים הוותיקים, חברי פורום החווה שהקיף את שרון, הכירו את גלנט מקרוב כשהיה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. עם זאת, הם מכחישים שהיו בקשר עם גלנט בשנתיים האחרונות.

החיבור של גלנט למעגל הקרוב לאריאל שרון החל עוד בשנות ה-80, כשהיה מפקד פלגת לוחמים בשייטת. בתקופה ההיא הכיר גלנט את בנו של שרון, עמרי, ששירת

כקצין אמצעי לחימה ביחידת שלדג. "שמרנו על קשר כל השנים", אמר אתמול עמרי שרון, אך הכחיש שיש לו קשר כלשהו למהלכים סביב מינוי הרמטכ"ל.

הקשר למשפחת שרון הוא רק ההתחלה; ראש המטה של שר הביטחון, יוני קורן, הוא חבר קרוב של גלנט. כך גם חמי פרס, בנו הצעיר של נשיא המדינה, בעבר טייס מסוקי קרב וכיום אחד המנהלים הבולטים בתחום קרנות הון סיכון בישראל. חבר נוסף של גלנט במגזר העסקי הוא המיליארדר בני שטיינמץ. השניים אף נוהגים לרוץ יחד לעתים.

גלנט שומר על קשר הדוק עם יוצאי שייטת רבים. אחד המוכרים שבהם הוא איש התקשורת גדי סוקניק, שנוהג לייעץ לגלנט בנושאים תקשורתיים, כך לדברי מקורבים לשניים. "לקרוא לי יועץ התקשורת שלו יהיה תיאור מוגזם", אמר אתמול סוקניק.

 וזה רק מה שמתפרסם בעיתון, על ידי כתב צבאי.

צריך להגיד לאנשים: עובדים עליכם. אין לכם סיבה למות בשביל האנשים האלה. לא רק הפלסטינים לא מעניינים אותם – גם אתם לא מעניינים אותם. קצין פושע מלחמה, חבר של בן לפושע מלחמה גדול עוד יותר, שהוא בעצמו פושע פלילי; חבר גם של בעל הון שהוא בנו של הנשיא, ושל מיליארדר שעושה עסקים מלוכלכים באפריקה, ושל עיתונאי שמנחה תוכניות ריאליטי מלוכלכות כמעט באותה מידה. זה הצבא וזאת הציונות מודל 2010 – לא שום פנטזיה רומנטית של ריח המלוח על המים.

מציגים את הקצונה כ"מלח הארץ", ואת "הפוסט ציונים" בתור ציניים חסרי לב. המוסר האישי והנפש הפשוטה והטובה של הקצינים אמורים להוות הוכחה גם למוסר הלחימה ולכוונות הנאצלות שלהם. אבל אין שום דבר "מצפוני" או "מסור" בצמרת הצבא. לא משנה לפי איזו שיטה תלכו – הקצינים לא תורמים כלום לחברה. הם לא אלטרואיסטים, והם לא פועלים למען מטרה נעלה. אחרון מסניפי הקוק במרתפי התאווה של תל אביב הוא פחות דקדנטי וניהיליסטי מהם.

היה היתה פעם אידיאולוגיה ושמה רביניזם. בשנות ה-90 המאוחרות, היתה זו השקפת עולם אופטימית ונחושה על פיה מה שדרוש הוא רק להתגבר על "כוחות האופל" בחברה הישראלית ולהצעיד את המדינה לעידן מאושר. האויבים, לפי שיטה זו, היו המתנחלים, ש"ס, שרון וביבי. אני זוכר איך בתיכון האמנתי ברבין ובפרס, לחשתי "לא נשכח ולא נסלח" ושנאתי עד מוות את כל אלה ש"עמדו על המרפסת" ו"הלכו אחרי הארון". זאת היתה דרך די פשוטה למצוא חוקיות בעולם: רבין היה טוב, ומשטר הרשע הליכודניקי שקם בטרם עברה שנה מרציחתו היה רע באופן מוחלט.

המבנה הזה התחיל להסדק כשבתוכניות אירוח הפוליטיקאים ממפלגת העבודה התחילו להסתחבק עם המפלצות השטניות מהליכוד. התפלאתי שהם מוכנים אפילו לשבת ליד האנשים שרצו להרוג אותם, שלמעשה הרגו את האבא הטוב שלהם ושלנו. נותר רק להיאחז במשפחת רבין – מין משפחת מלוכה של ישראל הישנה, שנשאה  ממש באופן גנטי את גרעין הציונות האמיתית והצודקת. אבל גם הגרעין הזה הלך איפשהו לאיבוד בשנת 2001, כשדליה רבין הצטרפה לממשלה של שרון. כמו אמו של המלט, היא פשטה את בגדי האבל וזינקה בתאווה אל יצועו של היורש.

הבנתי שעבדו עליי. שהרעים והטובים הם בעצם בסירה אחת. שלוחמי האור עצמם לא האמינו בשליחות שלהם. כל זה כי למעשה לא היתה שם שום אידיאולוגיה. הרביזניזם הוא בכלל לא עמדה שאפשר להגן עליה. הוא כלום, במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא עוד תעשייה שמספקת הזדמנויות למיליונרים להיפגש עם מיליונרים.

זאת גם הבעיה עם כל ניסיון לחפור בשכבות החרא של ליברמן ופייגלין ולהציל איזה גרעין של הציונות האמיתית. כי איפה נמצא הגרעין הזה? בחשבון של דן חלוץ? בפנטהאוז של ברק? במועדון החשפנות של האלוף צ'יני? במשרד של אייל ארד? או אולי עמוק בקבר של יגאל אלון? חפשו איפה שתחפשו, לא תמצאו גרעין להציל.

אי אפשר "לחזור לציונות". פשוט כי אין לאן לחזור.

"סלח לי, האם יש לך רגע להפגנת שמאל?"

 עודד נעמן

עפרי אילני טוען שאם השמאל רוצה לחזור לימי הזוהר עליו להתייחס ברצינות לבעיית החשק – לשמאלנים רבים אין חשק להפגין. הבעיה היא לכאורה בעיה מעשית: מה צריך לקרות כדי שמי שתומכות בהפגנות באופן עקרוני תואלנה גם להשתתף בהן? יש אמנם שמאל ישראלי אקטיביסטי, שמאל פעיל וקודח שראוי לשבח, אבל חלק בלתי מבוטל מהשמאל הישראלי הוא – בהעדר מילה קולעת יותר – פסיביסטי.

מזה שנים שהשמאל הישראלי קורא לאנשיו הפסיביסטים לצאת להפגין באמצעות צקצוק הלשון, באמצעות נזיפה. הפיתרון המקובל לבעיית החשק הפוליטי הוא להאשים את התומכת-חסרת-החשק בצביעות או חולשת רצון. לרוב ההאשמה מובלעת בשאלה רטורית בגוף שני: "אם אתה מסכים ומזדהה איתנו, למה אתה לא מצטרף אלינו?" והתשובה המשתמעת היא: או שאתה לא באמת מסכים איתנו או שאתה חלש אופי.

עפרי מזדהה כפסיביסט (כמי שאין לו חשק ללכת להפגנות) ואף מודה שיתכן שתחושת האשמה הפסיביסטית מוצדקת, שהוא חוטא בחולשת רצון. אבל בין אם רגש האשמה מוצדק ובין אם לאו, עם רגשי אשמה לא בונים תנועה עממית. עפרי מפציר בנו להודות שנזיפות לא יביאו את הפסיביסטים להשיל מעליהם את הטרנינג ונעלי הקיפי ולהחליפם במשקפי שמש וחולצת שייח-ג'ראח שחורה. בין אם נייחות השמאלנים ראויה לגנאי ובין אם לאו, כדי שהשמאל הישראלי החדש ימשיך להתקיים ולצבור תנופה עליו להפסיק להזין בתומכיו רגשי אשמה מסרסים ולהתחיל לעורר בהם תשוקה. השמאלנים יצטרפו לשמאל רק אם השמאל ישחרר אותם.

ראוי להתעכב רגע על שיטת הנזיפה שעפרי מציע לזנוח. כמו שיטות אחרות, גם שיטה זו זוקקה בארה"ב ליסודותיה המניפולטיביים ביותר. בכל איזור הומה בערי ארה"ב, תתקל עוברת האורח בנציגים של ארגונים וחברות שונות המתחרים על תשומת-ליבה ועל כספה. במרכזים אקדמיים, שמתאפיינים בעוברי אורח בעלי השקפת עולם ליברלית, אורבים בכיכרות נציגי ארגונים שהליברל הממוצע רוצה בטובתם. הבולטים שבהם הם נציגי Greenpeace  ונציגי ארגונים הפועלים לזכויות להט"ב (להלן: גייז). נציגי ארגוני הגייז נוהגים לפנות אל עובר האורח בשאלה מנומסת: "אדוני/גברתי, האם יש לך רגע לזכויות גייז?"

"Sir, do you have a moment for gay rights?" 

שאלתם של נציגי ארגוני הגייז – "האם יש לך רגע לזכויות גייז?" – מוצגת כשאלה רטורית. השואלים מניחים שעוברי האורח הם ליברלים ושכל ליברל שפוי יענה בחיוב לשאלה. אלא שאם הנשאלת מעדיפה שלא לפתוח בשיחה עם נציגי הארגון נדמה שתשובתה לשאלה היא שלילית, נדמה שאין לה רגע פנאי לזכויות גייז. וכאן מכה ההאשמה: או שאת צבועה ואינך דואגת לזכויות גייז או שאת חלשת אופי ובוגדת במחויבותך לזכויות גייז. שאלה קצרה מספיקה כדי שהליברל האמריקאי יזדעק לגונן על חפותו המוסרית ויקדיש רגע לנציג ארגון זכויות גייז באמצע הרחוב. זוהי תמציתה הבוטה אך היעילה (כנראה) של שיטת הנזיפה.

אלא שהמניפולציה לא תמיד עובדת. להט"ב צעיר שעייף מלהתקל בשאלתם של נציגי הקהילה פעמיים ביום, סיפר לי פעם שכשהשאלה ניטחת בו בהולכו ברחוב הוא נוהג לנעוץ בנציג המתחנחן מבט מבועת ולפטור בבוז: "גייז?! איכס!" לרוב הנציגים המנומסים נדהמים. הם לא מעלים על דעתם שאם הנשאלת אינה מכבדת את זכויות הגייז השאלה הרטורית שהם מציגים מאבדת את כוחה. השאלה מאבדת את כוחה גם במקרה ההפוך, למשל כשהנשאל השקיע את מיטב שנותיו במאבק למען זכויות להט"ב. למעשה, מהעובדה שלנשאלת אין פנאי לשוחח עם נציגי הגייז לא משתמע דבר באשר לפעולותיה לקידום זכויות גייז. השאלה "האם יש לך רגע פנאי לזכויות גייז?" כלל אינה שאלה רטורית, היא שאלה אמיתית ולה תשובות אמיתיות, בין אם עוברי האורח בוחרים לנקוב בהן ובין אם לאו.

באופן דומה, נדמה לי שזו טעות לחשוב על העדר החשק ללכת להפגנות כבעיה מעשית – כאילו כולנו מסכימים באופן עקרוני מה צריך לעשות ונותר רק למצוא דרך להרים אותנו מהכורסא. ההסכמה עם המפגינים אינה עניין של מה בכך. השאלה היא רצינית: מה הם/אנחנו בעצם עושים שם, בשייח-ג'ראח (למשל)? עד כמה באמת חשוב לי להיות חלק מהפעולה הזו? מהתנועה הזו? יש לשאול ברצינות, על מנת למצוא תשובה: "אם אני מסכימה ומזדהה עם המפגינים, למה אני לא מצטרפת אליהם?"

ובאמת, בתגובות לרשימה של עפרי התעוררו לבטים ושאלות באשר לטבען של הפגנות בכלל ושל הפגנות השמאל היום בפרט. בעיקר הדהדה מן התגובות השאלה: מדוע אנחנו הולכים להפגנות? האם אנחנו באמת מאמינים שיש לנו סיכוי להשפיע על מישהו? לשנות משהו? וגם אם יכולנו, אנחנו, להביא לקץ הכיבוש, מה אז? נדמה שגם אחרי שהכיבוש יגמר יהיה רע. כל עוד אין תכנית מתאר לסדר עולם חדש רק טבעי שנהסס להחריב את העולם הישן, המוכר. מגיבים אחרים התעקשו שערכה של ההפגנה, של הפעולה הפוליטית, הוא בעצם קיומה, בעצם ההתנגדות. אבל האם מי שהשתתפה בהפגנה ולא חשה בערכה הפנימי של ההתנגדות תוכל להאמין בקיומו של ערך כזה? והאם האמונה שערך כזה קיים תספיק כדי לחלץ אותה מהספה כל יום שישי?

העדר החשק ללכת להפגנות אינו סימן לחולשת אופי. להפך, העדר חשק הוא תוצאה טבעית של תהיות אודות ערכן של ההפגנות. למה שנשתתף בפעילויות שטיבן סתום בעינינו? כדי ללכת להפגנה לא מספיק לדעת שצריך ללכת להפגנה; כדי ללכת להפגנה יש להבין מדוע צריך ללכת להפגנה. הרשימה של עפרי נועזת וכנה לא משום שעפרי מודה בחולשת הרצון שלו אלא משום שעפרי מודה שהוא לא לגמרי מבין מה אנחנו עושים שם, בשייח-ג'ראח ובכל שאר המקומות.

הבעיה איננה העדר תמריצים. עפרי לא מבקש שנמנה עבורו את כל הדברים הטובים, המעניינים, המסקרנים והסקסיים בפעולות השמאל. הוא לא מבקש שנמכור לו אקטיביזם. כדי שהפגנות השמאל יהפכו לתנועה פוליטית של ממש הן צריכות להיות יותר ממוצר. ההפגנות בשייח ג'ראח הן לא אלטרנטיבה לג'יי-דייט, לטיול של החברה להגנת הטבע או למפגש חברתי של החוג לפילוסופיה. איני מכחיש שההפגנות יכולות להיות כאלו. בהחלט – רבים מתייחסים אליהן ופוקדים אותן מטעמים כאלו. אלא שכל עוד ההפגנה תהיה מוצר היא לא תהווה כוח פוליטי. או, ליתר דיוק, במידה שלהפגנות השמאל היום יש כוח פוליטי, מקור כוחן אינו בעליונות השיווקית שלהן. אדרבא, כוחן של ההפגנות בכך שהן מציעות סדר עדיפויות ערכי שונה מזה המקובל. בשייח ג'ראח מפגינים תפיסת עולם שאין לה מקום בחיים הישראליים של היום. נותנים קול לתשוקה שהחיים בישראל משתיקים. ברשימתו, עפרי לא מכחיש את קיומה של תשוקה כזו, הוא מאיץ בנו לנסח אותה.

אז הנה ניסיון לנסח במילים ובקיצור נמרץ את התשוקה שהשמאל הישראלי משמיע היום בשייח-ג'ראח, בסילוואן, בבילעין, בדרום הר-חברון, באל-עראקיב, בדהמש ובמקומות אחרים:

החיים בישראל היום מציבים בפני ישראלים וישראליות בחירה: או שרק חיי יהודים הם בעלי ערך בעיניכם או שאינכם ישראלים. אם בוערת בך התשוקה להתנגד, לבחור באפשרות שלישית, אם את נחושה להשאר ישראלית ולהכיר בערך חייהם של בני-אדם בכלל, את אקסטיביסטית.

הברברים הם התקווה

 

עידו הררי

 

לפני כמה שבועות נערך באוניברסיטה העברית כנס בשפה האנגלית שכותרתו "Culture and Catastrophe in Modern European History". אחד הדוברים התייחס בהרצאתו לאמרת הכנף הנאצית המפורסמת "בכל פעם שאני שומע את המלה 'תרבות' אני שולח את היד לאקדח", ובפרפראזה העיד על עצמו: "Every time I hear the word 'Revolver', I reach for my culture". דברים אלה, כולל העובדה שנאמרו בבניין ע"ש רבין שמחלונותיו נשקפים בתי הכפר עיסאוויה וביום טוב גם חומת ההפרדה שמדרום לו, משקפים אולי יותר מכל את האופן שבו מתפקד מושג התרבות בשיח המערבי בכלל והציוני בפרט. מתשומת הלב שניתנה בשבוע שחלף לדבריו של נתן זך על אודות השוני המוחלט שבין אנשי התרבות הגבוהה מחד ואנשי המערות מאידך, ובעיקר מגל ההתקפות האפולוגטיות שהתעורר מולם – התקפות שבבסיס רובן הניסיון להוכיח שבניגוד לדבריו של זך, למזרחים יש נחלה בדבר הזה שנקרא תרבות –  נראה שהתרבות מושרשת כאן היטב. בכל מקרה, היא מבוססת מספיק טוב כדי להסתיר את אופי היחסים שבין המעמד שקנתה לה לבין מי שעל חשבונו המעמד הזה נקנה – אופי עקרוני, שהיחס שבין הבניין על שם רבין שבהר הצופים לכפר עיסאוויה הכבוש שלמרגלותיו הוא רק התגלמות קונקרטית שלו.

התשובה לשאלה מה עדיף, אקדח או תרבות, איננה מובנת מאליה. היא תלויה אולי באופן שבו מבינים את  המלה "תרבות", ועוד יותר מכך בהקשר שבו היא מתפקדת. תרבות נתפסת בדרך כלל כדבר יחסי או לפחות פרטיקולרי. התפיסה הזאת היא שעומדת בבסיס הגישה החברתית-פוליטית שמכונה רב תרבותיות, שבשמה מדברים רבים מאלה שמעדיפים את שירתו של ארז ביטון על פני נתן זך. זך עצמו, לעומת זאת, סבור שהעובדה שהוא פרופסור בשלוש אוניברסיטאות מקנה לו את הזכות לקבוע מדרג בין התרבות שממנה הוא הגיע ובין אלה שהגיעו מהמערות. מי שצודק בוויכוח הוא כמובן זך, שבדבריו האחרונים (אגב, הוא כבר אמר את זה קודם) מתגלה באחד הנציגים הנאמנים ביותר של התרבות במקומותינו – התרבות במובנה המערבי, הנאור והחילוני, ה"קולטורה" (להבדיל מציוויליזציה, שאיננה הנושא שבו מדובר כאן). קולטורה היא יצירה אירופאית מובהקת, ומבין מדינות אירופה מולדתו של זך היא אולי הנשאית המובהקת ביותר שלה. כאשר מדברים על תרבות בישראל, הדיון יהיה כמעט תמיד קשור באופן בלתי נמנע ביחס שבין תרבות לציונות, תרבות ליהדות ותרבות לקולוניאליזם. וכאשר מתבוננים בהיסטוריה ובהווה של מערכות היחסים האלה, די ברור (בפרפראזה על ולטר בנימין) שכל אקט של תרבות הוא בעת ובעונה אחת גם אקדח שמכוון לרקתו של מישהו.

מבט אל החומה מהאוניברסיטה העברית

*

"בתוך עם ישראל אין בכלל אוירה תרבותית, אלא זו של הדת, והיא קרויה: יהדות. היהדות היא התוכן והצורה של החיים היהודיים, ובמדה שנוצרות בתוכה גם תכונות ושאיפות של חולין, הרי כולן נכללות בה […] לכן לעולם לא תוכל להתהוות מתכונות ושאיפות החולין שבתוכה תרבות עצמאית – לא חזקה ולא עשירה, ואף לא ענייה ועלובה".

 (נתן בירנבאום, עם השם, 'על תרבות וציביליזציה')

פתח להבין את האופן שבו פועלת התרבות נותן לנו נתן אחר, נתן בירנבאום. כמו זך, גם בירנבאום נולד במרחב התרבות הגרמני (בשונה מזך, הוא נולד לאם יהודיה). הוריו היגרו לווינה ממזרח אירופה, והוא גדל בלי זיקה מיוחדת למסורת היהודית. היהודים בווינה ובברלין של המאה ה-19 (בירנבאום נולד ב-1864 ונפטר ב-1937) כבר חיו בתוך עולם המושגים שבו היהדות איננה מערכת אמונות ומצוות אלא "אומת תרבות"; Kulturnation בשפתם. להגדרת היהדות כתרבות היה יתרון כפול: ראשית, היא הטמיעה את היהדות בתוך עולם המושגים של אירופה הנאורה, עולם שבו מושג התרבות היה מושג מפתח. שנית, היא הטמיעה את היהודים בין האירופאים בכך שאפשרה להם להפוך מיהודים לגרמנים בני דת משה. הגורל הצפוי ליהדות עצמה תואר באופן מדויק על ידי מוריץ שטיינשניידר, הביבליוגרף העברי הגדול וממובילי הדיסציפלינה האקדמית החדשה של חכמת ישראל במאה ה-19: לדידו, מדעי היהדות נועדו להביא את היהדות עצמה לקבורה הולמת. אבל כמו היום, גם אז הפיכת היהודים למתורבתים היתה עניין לא פשוט – לא ליהודים עצמם ולא לגויים. וכך מצא את עצמו בירנבאום, סטודנט צעיר למשפטים, נשבה בקסמי הרעיון הלאומי היהודי, ואף הוגה עבורו שם: ציוניסמוס. בהמשך חבר בירנבאום להרצל, שאימץ את השם עבור תנועתו. את אומת התרבות היהודית שנוצרה באירופה הרצל ביקש להפוך למוצב קדמי של המערב במזרח הפרוע, כפי שכתב ב"מדינת היהודים": "לאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם". מאוחר יותר פרש בירנבאום מהתנועה הציונית, ולאחר תקופה כדובר מרכזי למען תרבות היידיש החילונית הפך לשומר מצוות והצטרף לאגודת ישראל.

המילה הגרמנית שבה השתמש הרצל בספרו, שתורגמה כ"פראי האדם", היא Barbarei – ברבריות. הברברים הם אלה שאינם דוברים את שפת התרבות. הם האנטיתזה של התרבות עוד מימי יוון, שאת מורשתה ביקשה אירופה הנאורה להמשיך. במסורת היהודית היחס למורשת יוון הוא אחר, והוא נטוע ביחס השלילי כלפי המתיוונים בתקופת בית שני. ההבדל הזה הוא הרקע לדברים שכתב בירנבאום החרדי:

"מה אנו רוצים מהמתיוונים? למה אנחנו משפילים אותם לדרגת בוגדים לאומיים פשוטים? הרי הם הרבה יותר מזה; הם החללים הראשונים של כפיית-הדעת האירופית הגדולה. ה"משכילים" היהודים הראשונים, שהלכו שולל אחרי הענק התרבותי, הנוצץ והרועש הזה, הם אינם אלא דוגמה לכולנו, אף כי לא נודה בזה מרצוננו. וכי אני עצמי במשך שלושים שנה לא נשאתי נאומים, ולא כתבתי מאמרים נגדם, בעוד שבעצם הייתי ילד מילדי רוחם, שלא הרגשתי בזה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית') 

בירנבאום, שמעולם לא חדל להיות בן תרבות, חש באופן שבו התרבות מקרבת, בעיני המתבונן האירופאי, בין היהודים לבין חסרי התרבות האחרים:

"אני אינני מעמיד את אירופה לעומת המזרח. אינני בטוח, אם הניגוד המוחלט לשיטת אירופה, מגובש דוקא במזרח. ביחוד אינני יודע מי מבין עמי המזרח מייצג את הניגוד המוחלט הזה בממד השוה ליהודים, או יותר נכון, לניגוד שהיהודים חייבים לייצג – לדעת אירופה – לפי יעודם וכפי שהבליטו אותו בדברי ימיהם. שמחתי לקרוא בעיתון צרפתי את המלים הלוהטות שפירסמה גב' גילברט בשבחם של הטורקים. אין בידי לקבוע אם הטורקים ראויים לכל דברי השבח האלה; אחת ידעתי, האשה הזאת מצאה ביטויים נפלאים, לא-אירופיים. 'פראים' היא קוראת לאנשי אירופה ושופכת עליהם קיתונות של בוז. הרגשתי מעין קנאה: הנה אשה אירופית, אשר כרבים טובים ממנה – טולסטוי למשל – נמאסה עליה הרדיפה המטורפת אחרי הברק החיצוני והשאיפה לערטל את האנושיות מנשמתה. והנה מאידך גיסא אנחנו, בני עם כובשי הנשמות, מעלים את שארית להט הנצח שבנו, על מזבח אותם האלילים, שהמעולים מבני אירופה משליכים אותם כנצר נתעב מאחוריהם. דומים אנו לנסיכים, הנכספים לנגן במפוחית בחצרות. השגעון הזה דולק אחרינו עד לנוכח מנורת החנוכה. הוא חלום הטירוף המתעתע ביותר שחלמה האנושיות מעודה – רוח-אירופה".

(נתן בירנבאום, עם השם, 'על התפיסה האירופית')

נתן בירנבאום. "הניגוד המוחלט לשיטת אירופה מגובש דוקא במזרח"

*

רוח אירופה היא שנושבת במבוכי המסדרונות של הר הצופים. היא נשבה בהם מראשיתם, כשבטקס הפתיחה של האוניברסיטה ב-1925 הכריז נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן: 

"אני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ-ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. […] על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת-נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה".

לעומת הרצל, ויצמן נקט טקטיקה אמנציפטורית: הוא לא ביקש להגן על אירופה מפני המזרח, אלא להוסיף גם אותו אל מרחב התרבות. האקדמיה תגאל הן את היהודים, שיחד עם שיבתם לארצם יזכו גם לעטרת תרבותם הקדומה, והן את המזרח המנומנם – שכן התרבות מיועדת לכולם וכל הרוצה יבוא ויטול. זהו משא האדם הלבן, והאדם הציוני בכלל זה. מתוך הדברים ניכר הלימבו שבו מצויים היהודים (ושמובלע גם בתוכניתו של הרצל): באירופה הם יהודים בעל כרחם, בפלסטינה הם בני תרבות ועל כרחם של הערבים יהפכו גם אותם לכאלה.

*

אירופה, שבשם התרבות ביקשה תחילה לשחרר את היהודים מיהדותם ואחר כך לשחרר את עצמה מהיהודים, נאבקת כיום בשם אותו רעיון לשחרר את האשה המוסלמית מכיסוי הפנים הברברי ואת עצמה מנוכחותה של האשה המוסלמית. מעצם תנאי לידתה, התרבות איננה יכולה לחיות בשלום עם הלא-תרבותי – הוא ייאלץ להפוך לתרבותי או להעלם. עיקרון זה נשמר גם כשהתרבות מנסה להסיר מעליה כל תוכן מהותני ולהישאר כמעין עיקרון-על פורמלי – כמו למשל במאמרם של רפאל זגורי-אורלי וג'וזף כהן בתגובה לדבריו של זך. "הפרדוקס הכואב הוא שאפילו בפיו של אחד המשוררים הדגולים שלנו, המלה 'תרבות' שוב סובלת עיוותים מטרידים והתקפות וולגריות, המצמצמים אותה למובנים הנשלטים בידי דטרמינציה אתנית, גיאוגרפית ולאומית", הם כותבים; "יש לעקור משורש את הרדוקציה של התרבות לזהות המבוססת על השתייכות לקהילה לאומית, רדוקציה של התרבות למוצא כלשהו. תחת זאת יש לשאוף לרומם אותה למדרגת השיפוט הביקורתי – בעל הברית הראשון שלה והנר לרגליה. […] דבריו של זך מבטאים ככלות הכל תפישה משונה למדי של ההומניזם ושל הנאורות, המבקשת לקשור אותם באופן בלעדי לגורלה של אירופה המערבית".

נתן זך. לזה אנחנו קוראים תרבות!

הבעיה בדבריהם של כהן וזגורי-אורלי מתומצתת כולה במשפט האחרון. שכן ההומניזם והנאורות, כמו אחותם התרבות, אכן קשורים בטבורם לאירופה המערבית. הסיבה העיקרית לכך שהם השפיעו כל כך – ועדיין משפיעים – על שאר חלקי העולם, היא המורשת הקולוניאלית המפוארת של אירופה. התשוקה של הלא-מערביים – יהודים, ערבים (כולל יהודים-ערבים), מזרחים (כולל אוסט-יודן) ואחרים – לראות ולהראות את עצמם כתרבותיים היא המשקע שנותר בתחתית החבית הקולוניאלית, לאחר שנדמה שכל שאר המטען הדכאני כבר הושל. כהן וזגורי-אורלי מצליחים להציג במאמרם את האופן שבו המורשת הקאנטיאנית, אמה-הורתה של הקולטור, ממשיכה להתנות את השיח המערבי כולו ובכלל זה השיח הביקורתי. במילים אחרות, בשורשן של ביקורת התרבות ותרבות הביקורת עומדת ביקורת התבונה הטהורה, והנחת היסוד של המחשבה המותנית על ידי רעיונות אלה היא האוניברסליות של הביקורת ולכן של התרבות. יותר מכך: גם מחשבה רב תרבותית כמו שלהם, שזונחת את היומרה לאוניברסליות תרבותית, משמרת את תפיסת הביקורת כאוניברסלית; הביקורת הופכת למעשה להיות לייצוג המוחלט של התרבות.

אם למצוא משפט אחד שמסכם את טיעונם של כהן וזגורי-אורלי, הוא יהיה זה: "להיות בן לתרבות פירושו להעמיד אותה תרבות לביקורת הרדיקלית ביותר, ובתוך כך לתבוע ממנה להתבטא בלשון המשוחררת מכל עגינה לאומית והחפה מכל פיצול רדוקטיבי או הייררכיה וולגרית". איך בדיוק ניתן להשתחרר מכל עגינה לאומית (או אחרת) כאשר הביקורת הרדיקלית שנתבעת כאן היא בעצמה חלק מהותי מהמורשת האירופית שכל כולה היררכיה? התשובה היא שלא ניתן, וזאת בדיוק משום שלא ניתן להשתחרר מהתרבות עצמה. המסקנה העצובה מכל הסיפור היא שבסוף כל משפט שאנחנו כותבים בעברית (או באנגלית, או בגרמנית או בכל שפת תרבות אחרת) עומד תרבותניק עם ספר שירה ביד; האקדח מהמערכה הראשונה תמיד יורה בסוף. כשחושבים על זה כך, גם הקשר בין מוזיקה קלאסית לטיהור אתני (ובאופן ספציפי לשי דרומי) נראה הרבה יותר ברור. את התקווה היחידה, כך נראה, יש לתלות בברברים – אם עדיין נותרו כאלה בעולם. 

נתזים (21): מוח עגל במיכל וחתול מתובל

ברכות לעם הסיני הידיד: הבוקר נודע שסין חלפה על פני יפאן והיא כעת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. התחלופה הקודמת היתה ב-1968, אז עברה יפאן את גרמניה המערבית. לאמריקאים יש עוד בערך עשרים שנה ליהנות מהפסגה.

הפרסומים על שיתוף פעולה בין ממשלת פקיסטאן לטליבאן באו בתזמון קטלני מבחינתם של מיליוני פקיסטאנים: בשונה מהאיטי והצונאמי, המערב לא מוכן לפתוח את הארנק בשביל מוסלמים.

ב-1804 זכתה האיטי בעצמאות מצרפת אחרי מרד עבדים מוצלח, אבל בתמורה נדרשה לשלם פיצוי לבעלי העבדים – 150 מיליון פרנקים זהובים. השבוע פרסמו נועם חומסקי, נעמי קליין, אטיין בליבאר ואחרים מכתב פתוח לסרקוזי: החזר להאיטי ההרוסה את הפיצוי הבלתי חוקי, השווה כיום 14 מיליארד אירו.

לפחות 200 אלף צרפתים קראו את העדות שפרסם "מוחמד", מהנדס מרוקאי בן 25 שעוזב את צרפת בגלל "האקלים הגזעני" בעידן סרקוזי. יש המצביעים על היתרונות: בלימה של "בריחת המוחות" מהקולוניות לשעבר.

לא תמיד "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין היתה בשימוש: ספר חדש מתאר כיצד גל חום קטלני בניו יורק, ב-1896, הוביל לתקופה הפרוגרסיבית ביותר בתולדות ארה"ב.

דו"ח ממשלתי בריטי צופה שב-2050 נאכל בשר מלאכותי שגודל במיכלים. וגם: היפוך דיאלקטי – הפחמן הדו חמצני העודף באוויר, חלק מההתחממות הגלובאלית, יסייע להגדיל את תנובת השדות בעולם.

תושב ניו יורק נתפס כשבמשאיתו חתול חי מתובל ומומלח לקראת אכילה. הוא הסביר שהחתול היה "רכושני וחמדן", ולכן החליט לאכול אותו. מה שמעלה את השאלה: האם זה בלתי חוקי לאכול את החתול שלך?

סשה אובמה כמודל אופנה לילד הרב–תרבותי החדש.

המיליונרים האמריקאים מעולם לא היו ליברלים כמו עכשיו, טוען ספר חדש. האם זה נכון?

לאובמה יש סיכוי להיבחר שוב רק אם ירוץ עם הילרי בתור הסגנית, טוען טונקו ורדרג'אן בדיילי ביסט.

‬לאובמה יש סיכוי להיבחר שוב רק אם מישל תלמד שיעור מאסמא אל–אסד, טוען ‪Fw:‬ הסורי.

מדוע בעידן שבו האמנות השילה מעצמה את הדרישה ליופי במובנו המסורתי, נתון הגוף האנושי תחת רודנות של אידיאל אסתטי קלאסי?

קכלמן. סקס לא נורמאלי

ירג קכלמן, מגיש תחזית מזג האוויר הפופולרי של ערוץ ARD הגרמני, נעצר לפני כמה חודשים בחשד שאנס את בת זוגו. בינתיים הוא שוחרר ממעצר, אך במקביל נחשפו פרטים נוספים על הפרשה והתברר שבני הזוג נהגו לקיים בקביעות סקס ‪BDSM‬. עכשיו, משמשת הפרשה בסיס למתקפה שמרנית נגד פרקטיקות מיניות "לא נורמליות". טלפוליס יוצא להגנת החופש המיני.

הספורט העממי החדש בגרמניה: לנחש מי בנבחרת הוא הומו. וכבר כתבנו על הבעיה כאן.

מאו קרא רומאנים מהמאה ה-18; לינקולן התעמק בוולט ויטמן; המנהיגים של היום לא קוראים ספרות יפה, וחבל.

ספר חדש ומדובר מאת מארק טיילור, פרופ' לדת באוניברסיטת קולומביה, מציע לבטל את הקביעות האקדמית ולהשתית את האוניברסיטאות על תוכניות "מוכוונות מטרה" במקום על מחלקות ההתמחות הקלאסיות (היסטוריה, מתמטיקה וכדומה). בריאן לייטר, אחד האנשים החזקים בפילוסופיה האמריקאית, זועם, ומאשים את טיילור ב"פוסטמודרניזם" לצד, אבוי, היותו "מעודדת של דרידה".

גברים ממאדים, נשים מנגה? לא. תלוי איך חינכתם אותם. הבדלים מגדריים הם לחלוטין נרכשים, טוענים הרבה מדענים. זה נראה כמו תנודה נוספת בנדנדה, אבל בכיוון המועדף על מערכת האמורי.

אמילי חנוכוביץ', הסטודנטית האמריקאית שרימון גז הוציא את עינה במחסום קלנדיה, מבטאת את רגשותיה בשיר.

התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית

1.

החזרה שלי מהודו היתה משמחת אך גם מעוררת בחילה במיוחד. לא רק בגלל הווירוס האלים שתקף את מערכת העיכול שלי, בעודי תלוי בין שמיים לארץ, אלא גם בגלל החברה המפוקפקת שהקיפה אותי בזמן ההפסקה הארוכה בעמאן.

הם היו שלושה, בני ארבעים בערך. אחד בסנדלי שורש, שני בחולצה גזורה. השלישי היה שונה קצת, מעין סחי עם נגיעות היפסטריות. ואכן, מסתבר, הוא “ירד לנגב מתל אביב”. בא לעשות יין בחוות בודדים שהקים. “יין מעולה", הם מספרים. בשלב כלשהו השיחה הגיעה לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. “יש לו אינטגריטי. הוא צנוע, לא משחק איתך משחקים". וגם: “ריפמן מזמבר את הבני דודים". המסונדל היה נלהב במיוחד, במיטב עולם הדימויים הכפרי: “צריך לטפח אותו, לדשן אותו. הוא מראה להם מאיפה הדג משתין. גם את פיני בדש. ועכשיו גם ישראל חסון". לזכותו (לא) ייאמר שהוא אוהב לאכול עם הפועלים הבדואים שלו: “שמע, שולחן הם יודעים לפתוח".

רצתי (שוב) לשירותים.

לראשונה בחיי חזרתי אל הארץ השלמה מצד מזרח. במקום ים ועזריאלי ראיתי את גאון הירדן, והמדבר הרחב, ואת ראמאללה (או שכם?), והתנחלויות מבוצרות בפסגות ההרים. ואז, אחרי שנחתתי, שמעתי על השמדת הכפר הבדואי אל–עראקיב. בינתיים השמידו אותו עוד פעמיים.

2.

באתר המועצה האזורית רמת הנגב יש רשימה של חוות בודדים, עם לינקים לאתרי האינטרנט שלהם. קריאה חטופה מגלה תבנית דומה: לרוב מדובר בזוג, גבר ואישה, שנפגשו באחת החוויות המכוננות של "ישראל היפה" – תנועת הנוער, היאחזות הנח"ל בסיני (או סתם בסיני), איזה בית ספר שדה, טיול לאוסטרליה. הם ישראלים יפים, לא מכוערים, לא מתנחלים חלילה, "משלנו", בקיצור – כל מה שהשמאל–מרכז הנוסטלגי מתגעגע אליו, מה שהיה פה לכאורה לפני 67 (והיות שרובם נולדו לא הרבה לפני 67, זה מעלה את החשד שהנוסטלגיה היא מנגנון לסימון גבולות חברתיים כאן ועכשיו).

הם למדו לאהוב את המדבר, "לא לאלף אותו”, הם עשו ילדים, ואז הם החליטו "להגשים חלום”. למרבה המזל הנגב ריק – לא משנה אם זה "ואדי נסתר" או גבעה הצופה על "נוף הרים קסום". אבל הוא לא תמיד היה ריק: יש בו "שרידים מתקופת הברונזה התיכונה", "טרסות עתיקות" או "חווה נבטית". והמתיישבים מתחייבים כמובן לשמר את ה"מורשת”, תחת "שמיים זרועי כוכבים".

מפריחים את השממה

קחו למשל את בני הזוג חנה ואיל יזרעאל. שנים של טיולים בשבילי הנגב ובמדבריות סיני, אוסטרליה ומרוקו "יצרו את הפנטזיה", וב-1998 הם הקימו את חוות כרמי עבדת. איל, ששירת בצנחנים, הספיק לפתח את תוכנית הלימודים "קצין שומר טבע", ואילו חנה, מחברת הספר "צב לא מצחצח שניים”, עוסקת בהנחיית קבוצות ולומדת "תראפיה בציור אנתרופוסופי". בחווה הם מקפידים לא להעסיק עובדים זרים אלא רק "ישראלים בוגרי שירות צבאי מלא". לזכותה של משפחת יזרעאל ייאמר אולי שהם היחידים שטורחים להזכיר את "השכנים הבדואים", ומציינים אגבית שהם "שותפים לעבודות הזמירה והבציר".

3.

אני כותב את הפוסט הזה כדי להגיד דבר פשוט, שמרגיש לי כמעט מובן מאליו: אני לא מתכוון לשתות את היין המורעל של חנה ואיל יזרעאל, ולא את הגבינות המסריחות של חוות קורנמל (או: “אינטרפטציות אישיות לגבינות צרפתיות מוכרות"). “שמני הריפוי העדינים" של חוות אורלייה מגעילים אותי, וכך גם "הבקתה האפריקאית המפנקת" של חוות זית המדבר. מעתה אתנהל בחשדנות גם מול קיבוצי רמת הנגב (רביבים למשל, או שדה בוקר), בהם נבחר ריפמן ברוב סוחף של 92%, למרות שהוא אוהב להצהיר שהלוואי שבנגב לא היו בדואים.

ב-2003 קבעה הממשלה כי "התיישבות יחידים היא אמצעי לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל", ואילו ביולי האחרון החזון הזה זכה להשלמה. עשרות חוות בודדים הוכשרו בחוק שיזמו הח"כים ישראל חסון ושלמה מולא, למרות שרבים מהמבנים והצימרים הוקמו בניגוד להליכי תכנון מקובלים (אך עם סיוע שקט של הרשויות). בוועדת הכלכלה של הכנסת, מספר ארז צפדיה, התפתלו עד שמצאו את הניסוח הנכון, זה שיכשיר את חוות הבודדים אבל יאפשר למדינה להמשיך להתנכל לכפרים בדואים לא מוכרים, ולעתים אף להשמיד אותם לחלוטין, כמו באל–עראקיב.

הצימר של הזוג יזרעאל. לחיות עם המדבר, לא לאלף אותו

חוות הבודדים הן סמל חי ורוטט להיעלמות הקו הירוק ולזליגת מדיניות האפרטהייד משטחי 67 ל"שטח ישראל". גם בצד הזה של הקו הירוק מתנהל טיהור אתני איטי – שעלול להסלים אם תגבר הסכנה המדומה – וגם בו מוקמות התנחלויות.

זה ביטוי נוסף למציאות הדו לאומית בין הים לנהר, לעובדה שישראל היא כבר, דה פקטו, מדינה דו לאומית. החזון הפוליטי המתבקש הוא להפוך אותה ממדינת אפרטהייד דו לאומית למדינה דו לאומית דמוקרטית.

אבל היות שהתגשמות החזון עדיין רחוקה, יש כמה משימות פוליטיות דחופות יותר. כמי שתומך בחרם סלקטיבי על מוסדות ועסקים ישראליים – במאמץ לסיים את המציאות הבלתי נסבלת הזו — אני לא רואה שום סיבה שהקריטריון היחיד לסלקציה יהיה הקו הירוק. את חוות הבודדים, שיכונו מעתה "התנחלויות רמת הנגב" – אני מתכוון להחרים, וכך, למשל, גם כל ישוב בגליל שיוסיף סייג לתקנון שלו בניסיון למנוע מערבים לגור בו.

יכולים לשאול אותי: מן הסתם חלק מתושבי מצפה אביב שבמשגב לא תמכו בשינוי התקנון לפיו רק נאמני "החזון הציוני" יוכלו להתקבל ליישוב. למה להחרים את הצימר שלהם? ותשובתי: טוב לדעת. אם משפחה מסוימת במצפה אינה תומכת בכך אז שתטרח להצהיר על זה, לפחות לרמוז לזה, באתר האינטרנט שלהם. כך יחולל החרם הסלקטיבי שינוי מבורך: פוליטיזציה של שיח התיירות המתפייט – אחד המנגנונים הבולטים להדחקת הנוכחות הערבית בגליל ובנגב. אולי יום יבוא ואפילו נירה רוסו תטרח לציין אם ארוחת הבוקר הנפלאה שסעדה במשגב הוכנה ביישוב ציוני טהור (או מטוהר).

חרם סלקטיבי, בניגוד לחרם כולל, הוא הזמנה לשיחה פוליטית, לא השתקה שלה – אבל רק אם הסלקטיביות שלו דינאמית וגמישה, ואינה מתנהלת לאור קריטריונים קשיחים שאבד עליהם הקלח. אני יכול להעלות על הדעת סיטואציה שבה לא אחרים עסק בהתנחלות "אמיתית", בשטחים, אם בעליו יפגינו גישה דמוקרטית לשכנים שלהם וישתפו אותם בבעלות ובהנהלה של העסק, לא רק כשואבי מים (ואולי יש ניצנים כאלה). כל עוד אני לא מחרים מישהו בגלל מהותו — כמו הרוח הנושבת מהקריאה לחרם כולל — אלא בגלל תכונות או פעולות מסוימות שהוא יכול לשנות, אז יש על מה לדבר.

ריפמן. מזמבר את כולנו

השאלה המתבקשת הבאה מתייחסת אליי: למה לא להחרים אותי? להם יש את ריפמן, לי יש את ברקת, ואפילו חולדאי הוא לא מציאה כזאת גדולה. אם הוא כזה ליברל אז זה רק מפני שהוא אינו נדרש להתמודד עם ה"אתגרים" בנגב ובמזרח ירושלים. והרי יש אנשים שכבר מחרימים אותי, או לפחות יחרימו את היין שאייצר ביקב בוטיק שלי, אפילו אם אקים אותו בכיכר רבין. בביקורים בחו"ל קרה לי הרבה שחשתי עוינות מאנשים בשל עצם היותי ישראלי.

ותשובתי: אדרבא. בואו נדבר על זה. אם אני מוחרם בשל עצם העובדה שאני חי כאן, או מפני שאני לא מצטער שסבא וסבתא שלי באו לכאן, אז השיחה תיגמר מאוד מהר. אבל אם יש משהו שאני יכול לעשות בנדון – או לא לעשות – אז אשתדל לבחון את הדרישות ברצינות. שיחה כזו מתייחסת אליי (מכוננת אותי) כסובייקט פוליטי, ולא כמי שמצטמצם למהות ציונית אובייקטיבית וקבועה. אין לי עניין בפוליטיקה המחייבת אותי להתנער מהזהות שלי כדי לקחת בה חלק.

הוויתור, מצד אחד, על הבחנה קשיחה, וההימנעות, מצד שני, מוויתור על כל הבחנה – יכולים לעורר שיחה פוליטית חדשה, עם קואליציות חדשות. זה מצריך כמובן ניסוח של הבחנות חדשות, כאלה שאף פעם לא ירגישו “נקיות” ובטוחות כמו הקו הירוק הישן והטוב. הן יהיו הקשריות וזמניות ופתוחות להסתייגויות. אבל דווקא בשל כך, מי שעושה אותן לא יוכל להתנער מאחריות על השיפוט הפוליטי שלו. שהרי יש משהו מאוד פשוט בשימוש בקריטריון מופשט כמו הקו הירוק. זה מאפשר לנו לשפוט את המקרה באופן כמעט אוטומטי, "מרחוק", בלי תשומת לב לפרטים; וההנחה היא שכל מי שעושה את השיפוט חייב להגיע לאותה מסקנה, אלא אם כן הוא טיפש או רשע או לא רציונאלי. האומץ לעשות הבחנות חדשות, מבלי להציג אותן כמובנות מאליהן, מזמין אחרים לשיחה — להסתייג מחלק מההבחנות, להוסיף הבחנות משלהם.

כמובן, התנאי לכךֿֿ הוא לראות ישראלים אחרים – ולא רק לא–ישראלים – כרלוונטיים לשיחה הפוליטית. במובן זה, אתקשה לשכנע את מי שרואה ביהודים בישראל, בעם הציוני היושב פה, תאונה זמנית ומצערת, כזו שיש להיפטר ממנה כקולקטיב פוליטי (ולקבל אותם רק כיחידים נושאי זכויות). אתקשה לשכנע גם את מי שרואה בשמאל היהודי בישראל רפלקס מותנה, לא יותר מתגובה על מה שקורה בחו"ל ובשטחים, או על מעשי השלטון (כך טען פעם יצחק לאור שוודאי צודק מבחינה אמפירית. השאלה היא האם זה חייב להישאר כך ומה זה אומר על הדימוי העצמי של השמאל. כתבתי על זה כאן).

אפשר לטעון שהשותפות של הישראלים לשיחה, או שלי כישראלי, היא לא ממש חשובה. הקריאה ל-BDS היא יוזמה פלסטינית, וקשה להלין על כך שהיום – אחרי 62 שנות דיכוי – נמאס להם לעשות הבחנות. מה גם שהשמאל הישראלי לא ממש הוכיח את יכולתו לשנות משהו בציבור היהודי. אולי הפוליטיקה הלגיטימית היחידה שנותרה לישראלים היא לתמוך בחרם מרחוק, להוות לכל היותר הוכחה חיה לזה ש"יש ישראלים שתומכים", או לזה שיוזמי החרם אינם חלילה אנטישמים.

זו עמדה חזקה אבל אני לא יכול לקבל אותה. אני חי פה, מרגיש חלק מהקולקטיב שהתנחל פה, וחייב לעשות הבחנות. אני רוצה פוליטיקה שעוזרת לי לבקר את הקיים אבל גם להגדיר מחדש את הזהות והאינטרסים שלי, לדמיין חזון חדש שבו גם לי יש מקום. עם כל החשיבות בקמפיין החרם, אני לא רוצה — לא מתחשק לי (וחשק זה עניין חשוב, כתב עפרי) — להיות פוסטר של "ישראלי תומך חרם".

מה שכן, בשיחה על חרם סלקטיבי אין שום צורך להיצמד להבחנה הקשיחה של הקו הירוק, זו שמשרתת כל כך את הממסד הישראלי. התנחלויות רמת הנגב אינן פחות גרועות מאריאל ובנותיה, כנראה הרבה יותר. אין שם רוסים וגם לא משפרי–דיור מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא שרידים מדושנים של אצולת הקרקע. מעבר לכל הטיעונים, האנשים אלה פשוט מגעילים אותי: הצירוף בין "ציור אנתרופוסופי" לבין שיתוף פעולה עם טיהור אתני הוא מוטציה ישראלית מעוותת במיוחד, כמעט כמו שר הביטחון הרצחני שלנו וחיבתו למוזיקה קלאסית.

יש תשוקה בעיר כבושה

 בשבוע שעבר, פירסמה נילי לנדסמן פוסט בבלוג המאבק בשייח ג'ראח, שנפתח במלים האלה:

ראיתי את עומר גולדמן מתהלכת בשדירות רוטשילד לפני שבוע בערך, עוצרת נשימה, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שחורה, עם הדפס “תשוחרר שיח ג’ראח”. השרוולים של החולצה נגזרו כך, שאפשר היה לראות מתחת חזיית תחרה שחורה. זה היה סטייטמנט מדוייק, שהראה כמה סקסי יכול להיראות האקטיביזם.

נדמה לי שהמטרה של הפתיחה הזאת היא לעורר פרובוקציה – ואכן היא הצליחה לעורר את זעמם של כמה מהמגיבים והמגיבות בבלוג. אפשר לטעון שטקסט כזה מציג את קונספט האקטיוויזם באור קצת מגוחך: קשה לפנות ברצינות לציבור ולהסביר שהמאבק בשייח ג'ראח מבוסס על סולידריות עם פלסטינים מפונים או נועד למנוע את טרפודו של הסדר שלום, ובד בבד לא להסתיר שאמת המידה שלך היא קו התחרה של אקטיוויסטית כזו או אחרת.

קשה, ובכל זאת אפשר. כי עם כל קלות הדעת התל אביבית שעולה מהפתיחה, הפוסט הזה עוסק למעשה בשאלה די חשובה: למה לא באים יותר אנשים לפעולות והפגנות של השמאל? הדגש כאן הוא לא על תודעה, אלא על פעולה; לא על השאלה למה אנשים לא מחזיקים בעמדות של השמאל, אלא למה הם לא יוצאים מהבית.

לאורך ההיסטוריה האנושית נעשו כל מיני ניסיונות לענות על השאלה הזאת, אבל בסופו של דבר נראה לי שהתשובה די פשוטה, לפחות לגבי תקופתנו: רוב האנשים לא הולכים להפגנות כי לא מתחשק להם.

ראיתי פעם מערכון של שי ודרור שבו שתי הנשים הבורגניות הסבירו אחת לשנייה למה הן לא מתנדבות בוויצ"ו. הראשונה אומרת: "באמת, הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי זמן", והשנייה עונה לה: "הייתי נורא נורא רוצה, אבל פשוט אין לי חשק". התשובה השנייה די מוצלחת, ואני מודה שהיא נכונה במקרים רבים גם לגבי עצמי. הייתי בשנה האחרונה רק פעם אחת בבילעין, ופעמים בודדות בשייח ג'ראח. יש כל מיני סיבות שבגללן אני לא יכול ללכת להפגנות ביום שישי, אבל כנראה שהסיבה העיקרית היא שפשוט אין לי חשק. כשאני קם בבוקר, אין לי תשוקה לעלות להסעה ולנסוע לשם.

קוזמה פטרוב-וודקין, לרחוץ סוס אדום

אולי ארגיז את חבריי האקטיוויסטים, אבל זאת האמת, אמת שאי אפשר להתווכח איתה. אפשר כמובן להטיף לי מוסר, לנופף מולי באצבע ולהאשים אותי שאני נרפה או צבוע. בדרך כזו, בהחלט אפשר לגרום לי ללכת להפגנות מתוך אשמה, או מתוך חובה. אני אלך לכמה הפגנות כמי שכפאו שד. אבל זה עדיין לא ייצור בי תשוקה, אלא דווקא ידכא את התשוקה שעוד הייתה בי. זאת אולי נשמעת כמו קלות דעת, אבל אני כותב את כל זה ברצינות ואפילו בכאב.

המודל של פעילות פוליטית על בסיס אשמה הוא די חזק בתקופתנו – יכול להיות שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מחוץ לגרעין הקשה של השמאל הולכים מדי פעם להפגנות. זה חשוב שלאנשים יהיה מצפון, אבל הבעיה היא שכאסטרטגיה פוליטית יש עם המצפון קצת בעיה. במקרה הטוב, השיטה הזאת הופכת את ההפגנה לסוג של טקס או פרקטיקה דתית של היטהרות, שמופנית בעיקר פנימה ולא החוצה. אני זוכר שבמלחמת לבנון השנייה הלכתי להפגנה ברחוב קינג ג'ורג', אבל כמה חברים שראו אותי חשבו שעברתי שם במקרה. זה גרם לי לשאול את עצמי האם כשמישהו עובר במקרה בהפגנה, למשל בשדרות רוטשילד, הוא בעצם עשה פעולה פוליטית בלי שאפילו רצה בכך. אני מניח שכן.

במקרה הפחות טוב, "הפגנה מתוך אשמה" היא לא כל כך פרקטיקה דתית אלא עוד צורה של שיפור עצמי: עוד אחת מהפעולות שעושה הבורגני במסגרת עיצוב הגוף והנפש שלו, כדי לעמוד בדרישות הסביבה. תקופתנו היא עידן השיפור העצמי, והפעילות הפוליטית משתלבת בתוך זה, כחלק מלייפסטייל של מעמדות מסוימים (מצומצמים מאוד בישראל). אבל המרוץ לשיפור עצמי לעולם אינו נגמר, והוא מתנהל באינספור חזיתות. וכשהמטרה היא שיפור עצמי ושלמות אישית, אפשר להמיר את ההפגנות בצורות אחרות של סגפנות. למשל: "קראתי היום את גדעון לוי מהתחלה עד הסוף, אז אני לא אלך להפגנה בגינת לווינסקי". או אפילו: "היום התאפקתי ולא אכלתי עוד פרוסה של העוגה, אז אני לא אלך לשייח ג'ראח".

יותר מכך: הרבה אנשים מוּנעים "לעשות משהו" על בסיס האמירה "שאני אוכל להגיד לעצמי / לילדים שלי שלא שתקתי כשהפאשיזם עלה". אני מעז לומר שזאת סיבה די דחוקה לפעולה פוליטית. כשיבוא הזמן, אחרי אסונות רבים, תמיד תוכל למצוא סיבה לסלוח לעצמך, ואפילו לאנשים אחרים יהיו דברים יותר טובים לעשות מלהזכיר לך איפה היית בצהרי 6.8.2010. רוב האנשים עושים בחייהם פשעים גדולים מלהישאר במזגן כשיש הפגנה. מה עוד שעמדה פוליטית היא לא המרכיב היחיד במאזן הכולל של אדם, וזה נכון אפילו לגבי מקרים קיצוניים כמו נאצים (לדוגמא, אני אוהב את לואי פרדינן סלין ואת ארנסט יונגר ולא ממש מפריע לי שהם היו נאצים. לעומת זאת, כנראה שאתייחס די בזלזול לסופר שנלחם ברזיסטנס אבל כתב ספרים טרחניים וגרועים).

כנראה שאין תחליף לתשוקה.

2.

יותר מכל דבר אחר, פוליטיקה שמבוססת על אשמה ועל התגברות, דחייה והדברה של תשוקות (ומבחינה זו להישאר בבית זו גם תשוקה) היא לא מוסרית. אם המטרה של השמאל היא לגרום לאנשים לפעול בניגוד לתשוקות שלהם, עדיף שלא יהיה שמאל. השמאל ינצח רק אם הוא יצור תשוקות חדשות: לא מבחינה זו שזה יבטיח שהוא ירכיב את הממשלה, אלא מבחינה זו שהוא בכלל יהיה. כי חושך הוא בסך הכול היעדר אור. פוליטיקה שמבוססת על דיכוי התשוקות "הלא נכונות" פשוט מצמצמת את סך כל התשוקה (או מעוררת תשוקות נגד ריאקציוניות), אבל בסופו של דבר היא נשארת חסרת כוחות. אונטולוגית, היא כלום.

ב-1984, אחרי הבחירות שבהן השיגה החזית הלאומית של לה פן את הישגה הגדול הראשון, כתב פליקס גואטרי מאמר קצר של שני עמודים בשם "La Gauche comme passion processuelle" (מומלץ לקרוא כאן באנגלית, אם כותבים  בתיבת החיפוש "The left as processual passion"). הוא כותב שם – 

What is it that separates the left from the right? Upon what does this essential ethico-political polarity rest? Fundamentally, it is nothing but a processual calling, a processual passion. There is no Manicheism in this division, because it does not involve the niceties of cut and dried sociological distinctions. (There does exist a deep-rooted conservatism, in the soil of the left, and sometimes a progressivism in that of the right.)

At issue here is the collective recapturing of those dynamics that can destratify the moribund structures and reorganize life and society in accordance with other form of equilibrium, other worlds.

אם נעזוב את צרפת (שבה תחזיותיו של גואטרי על התעצמות הפאשיזם וזחילה שלו אל השלטון התגשמו לחלוטין) ונביט לישראל, אפשר לאפיין את מפת התשוקות בערך ככה: הקפיטליזם מייצר תשוקה; המתנחלים מייצרים תשוקה; התנועה האסלאמית מייצרת תשוקה; גם הצבא מייצר תשוקה, והגנרלים מייצרים תשוקה עצומה לכוח. השמאל מייצר מעט תשוקה – זאת לא ביקורת, זאת הערכה כמותית.

"כל העולם יהיה שלנו", כרזה סובייטית מ-1935

למה היום השמאל מייצר מעט תשוקה? אולי כי הוא בכלל לא מנסה לייצר. המתנחלים סמוקי הלחיים שראיתי ביום שישי בשייח ג'ראח היו מלאי תשוקה. כשהלכתי להשתין בתחנת הדלק הם צעקו לעברי משפט פשוט ונכון – "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". המשפט הזה נכון במובן זה שהוא לא משקר לגבי האמת שלהם. לעומת זאת, אם נתעכב רגע על מה שכתוב על הצד האחורי של החולצה שלבשה עומר גולדמן, נראה שם את המשפט "אין קדושה בעיר כבושה". אני יודע שקל יותר לבקר מאשר לעשות (זה מה שאני טוען בפוסט הזה בעצם), אבל המשפט הזה הוא פשוט שקרי. כל הקדושה של ירושלים בצורתה הנוכחית, הלאומנית-משיחית, נובעת מכך שהיא עיר כבושה. הכיבוש הוא מצווה, והוא מייצר תשוקות טרנסגרסיוויות עצומות – זו התשוקה שביסודה של מלחמת קודש. אפשר לתעב את הקדושה הזאת, ולנסות להתנגש איתה, אבל לטעון שהיא לא קיימת זה מוזר. במקום להטיל ספק בקדוּשות ובתשוקות של אחרים, עדיף להציע תשוקות משל עצמך.  

המשפט הזה, "אין קדושה בעיר כבושה" הוא גם די סימפטומטי, כי השמאל מתפקד בימינו כמסרס הלאומי. כמו בקבלה, השמאל הוא צד הדין: רוב מה שהוא מנסה לעשות זה להזדעזע ולגנות תשוקות עזות של קבוצות אחרות בישראל. אבל כאמור, החמצת פנים לתשוקות של אחרים לא יוצרת הרבה. היא עשויה רק להוכיח שאין לך תשוקה. יותר מכך: הסירוס מופנה בעיקר לתוך המחנה. חלק גדול מהשמאל בנוי על חמיצות, היטהרות עצמית והפגנת עליונות מוסרית בסגנון קלוויניסטי. בזמן האחרון יש נטיות הולכות ומתחזקות לכיוון הזה בשמאל, בקבוצות שונות בתוכו. אלה קמפיינים שהינם מכונות סירוס מהלכות, ואומרים בעיקר אילו תשוקות ופעולות הן לא נכונות. אף אחד לא נקי מזה, גם לא הבלוג הזה. למרבה הצער, הסירוס הזה הוא לא מאוד אפקטיווי – ככל שמתאמצים יותר להגשים את "והיה מחננו טהור" מגלים שהמחנה פחות ופחות טהור. אבל גם אם תסרסו ותבלמו את כל התשוקות הבעייתיות או הלא מדויקות, אולי תמצאו אפיק נכון יותר, אלא שלא ישארו בו הרבה מים חיים. יהיה בו רק טפטוף חלוש של כמה אקדמאים ואקטיוויסטים צודקים תמיד (עד שיתברר שיש להם דירה במעלה אדומים או פרשייה פדופילית מתקופת השירות הצבאי).

נראה לי שזה מה שעומד בבסיס עניין נוסף שקשור לשייח ג'ראח: הוויכוח בשאלת הלבוש הצנוע. אבל הנחת היסוד של הטענות נגד הבקשה ללבוש צנוע היא תמוהה. הרי אף אחד לא הכריח מישהי או מישהו לבוא להפגנות. יש כאן מאבק בשכונה פלסטינית, שנעשה מתוך סולידריות עם הפלסטינים שחיים במקום. אם לא בא לך לבוא להזדהות עם אנשים שלא רוצים שתלבשי גופייה – פשוט אל תבואי! ואני בכלל לא אומר את זה בזלזול. אין שום חוק שאומר שחייבים ללכת לשייח ג'ראח.

חיילים ומתנחלים. יש תשוקה, כנראה

ושוב, לדבר על תשוקה ולא על הריסת בתים יכול להישמע פלצני או מתפנק. אבל זה לא נכון. אי אפשר לעשות כלום בלי תשוקה. זה נכון שהקפיטליזם הוא היצרן העיקרי של תשוקות בתקופתנו, אבל זה לא אומר שתשוקה ביסודה היא דבר קפיטליסטי. ברור שהשמאל ייִצר פעם תשוקות הכי חזקות שאפשר לדמיין. אפשר למשל לראות את זה בספרים של אנדריי פלטונוב. אבל כנראה שהתשוקה ההיא גרמה לטראומה די חזקה, עד כדי כך שקשה עכשיו לשחזר אותה.

אני בכלל לא טוען שכל פעילות של השמאל צריכה להיות מגניבה, מצחיקה, סקסית וכיפית. זאת בעיניי הטעות של נילי לנדסמן. כי תמיד יש דרכים יותר יעילות להיות מגניב וסקסי מללכת להפגנות. גישה כזאת מניחה מראש שהתשוקה הפוליטית היא לא מספיק חזקה, והיא צריכה לרכב על תשוקות אחרות. ואכן, חלק גדול מהשמאל רוכב היום על תשוקות אחרות. למשל, תשוקה "לא להיות כאן", להשתלב בסביבה הגלובלית. למישהו יכולה להיות תשוקה למשרה אקדמית, וכיוון שהוא נמצא בחוג לספרות או להיסטוריה הוא יכתוב בגלל זה על קולוניאליזם. אבל בסופו של דבר, התרמית היא שקופה לכל מי שעיניו בראשו.

אני לא מתכוון לנסח כאן מה התשוקה שכן צריכה להיות. אני יכול לומר לזכותה של תנועת השחרור הלהט"בית שלפחות במקורה היתה בה אמת מאוד גדולה: תשוקה שרוצה לפרוץ ובד בבד להסיר את המחסומים שהונחו עליה. יש שממליצים להשתלב בתשוקה הלאומית הפלסטינית, או לחשוק ברפובליקה העתידית הדו-לאומית. אישית, אחד הדברים שמפעילים אותי הוא שנאה לצבא. בכלל, כמו שכתב כאן גל, שנאה יכולה להיות תשוקה מאוד חזקה (ושנאה זה דבר שונה מאוד מסירוס והחמצת פנים) אם כי לא נטולת סכנות.

אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן.

נתזים (20): בעזרת השם יש עובדים זרים

עבודת התזה המעניינת של סופיה אבקסיס "מחליפות חוזה עבודה בחוזה נישואין" (בהנחיית אדריאנה קמפ וחנה הרציג) עוסקת בנישואין בין מהגרות עבודה פיליפיניות לגברים ישראלים". ברוב מוחלט של המקרים, מתחתנות המהגרות, שהינן לרוב נשים פרודות בנות 40 ומעלה, עם גברים משולי החברה הישראלית, במטרה להשיג אזרחות או לפחות להאריך את אשרת השהייה שלהן. היא מתארת את הנישואין, שמאורגנים בעיקר על ידי משרד ההיכרויות היעודי Pionce בתחנה המרכזית תל אביב, כעסקת חליפין, שבמסגרתה מעניקות הנשים את כישורי הטיפול שלהן לגברים מזרחיים ממעמד נמוך, בתמורה לאפשרות קבלת הוויזה. אלא שמדינת ישראל מתייחסת בחשדנות לסוג כזה של נישואין, ותהליך קבלת האזרחות אורך לפחות חמש שנים מרגע הגשת הבקשה אחרי החתונה, ואם הגבר עוזב אותה נשללת ממנה הזכאות. אבקסיס ניסתה לבדוק האם הנישואין אכן מעניקים לנשים הפיליפיניות מעמד לגיטימי והשתלבות בחברה הישראלית.

אבקסיס מציינת שמהגרות העבודה הפיליפיניות מעידות על עצמן לעתים קרובות שהן קורבן של משפחתן, שמקריבות את חייהן ומאמציהן לטובת בני משפחתן. תפישה עצמית זו של הנשים ככנועות ומסורות נמשכת ומגשימה את עצמה גם במדינות שאליהן הן מהגרות. במקביל, משנות ה-80 החלו נשים פיליפיניות להינשא לגברים במדינות עשירות, ולהפוך את נכונותן לטיפול "לנכס שאתו הן מתמקחות בשוק הנישואין הבין-לאומי".

העבודה מבוססת על ריאיונות עם נשים פיליפיניות ועם גברים ישראלים המגיעים למשרד השידוכים. בין השאר, עולה מהריאיונות שהגברים מעוניינים באשה פיליפינית כיוון שהיא אינה נרתעת ממוצאם המזרחי ומהעובדה שאין להם כסף. כך למשל אומר אחד הגברים:

"זה מה שנשאר… אני גרוש, יש לי שתי בנות. אשתי לקחה הכול ואני נשארתי לבד ובלי כלום […]. אז באתי לפה. מה רע בנשים הפיליפיניות? הן אחלה ותאמיני לי חבר שלי נשוי לפיליפינית ואמר לי שכדאי לי ולמה לא. הם רוצות ויזה להמשיך לעבוד ולהישאר פה. כסף היא לא תראה ממני כי אני כולה סדרן בסופר. משכורות לא בשמיים והנה אני פה, לפחות שלא להיות לבד…"

וגבר אחר שמגיע למשרד אומר:

"תראי יש אנשים שמתחתנים בצורה הנורמטיווית ויש אנשים, שמה לעשות, מכוערים, ביישנים, נכים… ומה כולם רוצים? חום ואהבה. […] בעזרת השם יש עובדים זרים…

הנשים הפיליפיניות מסבירות בחלק מהמקרים שבעליהן הראשונים בפיליפינים מנהלים רומן עם אשה אחרת. הן נחשבות בפיליפינים לפרודות, מעמד הכרוך במולדתן בסטיגמה קשה. הן אינן יכולות ואינן רוצות לחזור לחיים שהותירו במולדת, והן מוכנות לאהוב כל גבר שמוכן להינשא להן.

Talila: "The Israelies men prefer the Filipinas because we are number one in cleaning the house…"

Maria: "My husband want me because I am different from the Israeli girl… some of the men that come to "Pionce" married an Israeli girl and as I told you they prefer Filipina, they take us because we know how to love".

ועוד נתזים:

במשחק המקוון Hey Babe נשים טובחות בגברים מטרידים. מה זה אומר על מצב הפמיניזם?

הטרנד המיני המתחזק בקרב אינטלקטואלים הוא Cuckolding: להזמין גברים לוהטים לשכב עם בת זוגם ולהסתכל בעיניים דומעות

באופן מוזר, העולם שלנו נעשה דומה יותר ויותר – תרבותית, פוליטית ומינית – לעולם הקלאסי, טוען ספר חדש. דוגמאות: הריאיון העיתונאי דומה לדיאלוג האפלטוני, פולחן מיתרס דומה לפולחן הביטלס, והחמאם הטורקי (?!) דומה לבתי המרחץ הרומיים

האם המהפכות הטכנולוגיות שעליהן מכריזים כל חצי שנה כל פעם שמשיקים דגם חדש של אייפון או של רשת חברתית הן באמת מהפכות? ואולי הדיבורים הבלתי פוסקים על מהפכה טכנולוגית אינם אלא הסוואה לשמרנות חסרת התקדים של תקופתנו, שבה בעצם שום דבר לא מצליח להשתנות?

וגם: הבלוגוספירה מטפחת את ז'אנר ההומור הסרקסטי, מה שעשוי להיות די מזיק מבחינה פוליטית

הבלוגרית הפלסטינית ליילה אל חדאד חזרה לעזה אחרי שלוש שנים ומדווחת

מצגת מהתערוכה "נוליווד" של הצלם הדרום אפריקאי פיטר הוגו, שנקראת על שם תעשיית הקולנוע המשגשגת של ניגריה. ושימו לב לווריאציה המקומית על דארת ויידר

מתוך התערוכה "נוליווד", פיטר הוגו

הרשויות ההודיות הורסות בימים אלה את Main Bazar או פהארגאנג', אזור התרמילאים המפורסם ליד תחנת הרכבת בדלהי שמשמש תחנה כמעט לכל מי שנוסע להודו. באופן רשמי זה מוגדר "beautification". ישראלי נרגש העלה תמונות של ההריסה בפייסבוק

הניאו-נאציזם משגשג במונגוליה. את תפקיד היהודים ממלאים הסינים

הסופר השוודי הנינג מנקל עלה לכותרות לאחרונה בעקבות השתתפותו בפלוטילה, אבל ספרי הבלש שלו הם דיוקן אמין של מדינת הרווחה השוודית המתפוררת (הכול יחסי כמובן)

התפשטותם של הנישואים החד-מיניים, והתרחבותם של אתרי היכרויות כמו Jake שאינו מאפשר להעלות אפילו תמונות בלי חולצה,  מעמיקה את הפער בתוך קהילת הלהט"ב בין הומואים "נורמטיוויים" להומואים "ישנים", מזהיר יובראג' יושי

יום הולדת 90 להלן תומאס. מזל טוב!

No homo: רציחתו של דה-פארה גיימון, בנקאי שחור מאטלנטה, בזמן קרוזינג, מדגישה את הבעיה החמורה של ההומופוביה השחורה בארה"ב

לא רק הישראלים שונאים את ארדואן: גם איימן זוואהירי, סגנו של בן לאדן כועס על טורקיה בעקבות המשט. הוא דורש מטורקיה לחדש את הסולטנות ולשחרר את פלסטין באמצעות צבא, ולא עם כמה סירות רעועות

דניס קופר מציע 15 שירים אמריקאים שיעזרו לכם להיגמל מארתור רמבו

דוגמנית העל הטרנסקסואלית הראשונה צועדת על במות פאריס