על צלו של הפוליטי: האופוזיציה כהתנגדות לסדר וחלופה לו

מושג האופוזיציה הוא לא פוליטי בלבד, אבל הוא מניח את הפוליטי. הנחה זו נובעת מכך שמושג זה מבוסס על קיומם של מרחבי התנגדות תמידיים. מרחבים אלה מציבים אלטרנטיבות דווקא במקום שבו הכוח הדומיננטי עושה ככל יכולתו לסגור את מרחבי התמרון ולחסל את החלופות האפשריות למציאות. להניח את הפוליטי משמעו להניח את המשכיותו של המאבק מול הסגירות והגבלת כל איום על הסדר "הטוב". על סמך הבנה זו, קיומה של האופוזיציה קודם לקיומו של סדר פוליטי. הסדר הפוליטי תלוי בהצבת חלופה אפשרית לקיומו. תפיסת האופוזיציה טומנת בחובה את אפשרות החריגה מהדיכוטומיה של סדר לעומת אנרכיה, כמו היציאה מן הקוטביות האתית הנעה בין נאמנות לבגידה. אופוזיציה היא חלופה אחת, בין מספר חלופות, שאחת מהן הופכת באופן זמני ומותנה לדומיננטית. צריך לומר שתהליך זה איננו נותן עדיפות אונטולוגית, אתית, או אפיסטמולוגית, לשלטון הדומיננטי. בהיעדרן של חלופות אמיתיות, ה"פוליטי" נמחק ובמקומו משתלט ה"אבסולוטי", רגע לפני האנרכיה. במילים אחרות, חלופות לשלטון אינן נובעות ממנו או תלויות בו, אלא מגדירות אותו. מכאן, ההתנגדות לסדר דומיננטי משמעה חריגה אל מעבר לאפשרויות שהוא מציע. ההתנגדות חותרת לביסוס חלופות שהסדר הדומיננטי איננו יכול להכיל.

1. על מושג האופוזיציה בתאוריה הפוליטית

אופוזיציה היא במובן מסוים צילו של הכוח. כפי שלכל ישות יש צל, כך לכל כוח מתלווה ההתנגדות, גם כאשר היא לא ישירה. ההתנגדות קיימת מעצם קיומו של הכוח, והיכן שנמצא הכוח, שם נמצאת ההתנגדות. אופוזיציה יכולה להיות פורמאלית ומוכרת ויכולה להיות מוסווית ובלתי מאורגנת. היא יכולה להיות מודעת או בלתי מודעת, אך היא תמיד קיימת. היא יכולה להיות לגיטימית או נרדפת ומוחרמת במסגרת החוק הפורמאלי, אבל היא תמיד מסמנת את החתירה תחת אושיות הקיים. בהיסטוריה הפוליטית עברה תפיסת האופוזיציה תהפוכות רבות, עד כדי פורמאליזציה שלה במסגרת "כללי משחק", כפי שמקובל כיום במשטרים דמוקרטיים. אבל הפורמאליזציה הדמוקרטית של רעיון האופוזיציה עשויה לגרוע מהמשמעויות הרחבות שלה, כאלטרנטיבה עמוקה ואמיתית לתפיסת הכוח הדומיננטית.

נוכח זאת, ניתן להגביל את הבנת מושג האופוזיציה להשתמעות הפונקציונלית שלו: האופוזיציה היא אותו כוח חברתי או פוליטי המהווה כוח נגדי למי ששולט, ויכול להחליפו בתפקידו. הגדרה כזו טומנת בחובה לא יותר מאשר את עצם הפרוצדורה של החילוף. היא לא מתייחסת למשמעויות ולערכים של האלטרנטיבה הקיימת לשלטון. בכדי להבהיר נקודה זו יש צורך לעמוד על הנדבכים השונים של מושג האופוזיציה.

המשמעות האונטולוגית, העמוקה, של האופוזיציה היא היכולת לפתוח מרחבי קיום אלטרנטיביים כאיים של חירות. יש לקריאה כזו השלכות ברורות על מבנה הכוח החודרני, הקיים, היות שהכוח מנסה לצמצם ואף לחסום את מרחבי האפשרות, במישור האפיסטמולוגי והמוסרי כאחד. ללא מרחבים כאלה ובהיעדרו של עולם משמעות חלופי, אנו הופכים לחלק ממכונה או ממערכת מתוחכמת של שליטה, שאין לנו עליה שום השפעה. ז'אן ז'אק רוסו כותב על מציאות כזו כעל כבילה באזיקים. יצחק בשביס זינגר דמיין אותו כמצב שבו הגולם קם על יוצרו. ניל פוסטמן כתב על כך כעל הנפילה לתוך חרושת התרבות הפופולארית, או מבוך הבידור-עד-מוות.

אי אפשר להתעלם מכך שמושג האופוזיציה מניח את קיומו של כוח שולט, שניתן לכנותו "הקואליציה". זהו הכוח השליט או, במושגים רחבים יותר, זהו "הסדר ההגמוני". רק כאשר קיים "סדר", ניתן לחשוב על אופוזיציה. יחד עם זאת, עצם קיום האופוזיציה לא סותר את חתירת הסדר לשמר את עצמו ולהציג את יתרונותיו כבלעדיים, או כסגולות טובות יותר בנסיבות הקיימות.

אופוזיציה מניחה את קיומו של פלורליזם רעיוני וארגוני. בבסיס מושג האופוזיציה מונחת השונות ולא הזהות. היעדרן של אלטרנטיבות מבטל את המשמעות העמוקה של האופוזיציה והופכת אותה למושג טכני וריק. הנחת השונות חושפת את הנדבך הנוסף של מושג האופוזיציה והיא הנחת החירות והיכולת להתנגד ולבחור בין תפיסות או חלופות שלטוניות שונות. מכאן, ניתן לומר, גם, כי מושג האופוזיציה מניח מרחב של דיון והתדיינות, שבו עולים רעיונות שונים ועולות אופציות שונות לבחירה.

הדיון וההתדיינות הם מרכיבים מרכזיים בקיומה של האופוזיציה. כגוף אלטרטיבי, האופוזיציה מעגנת את קיומו של התהליך הדיוני. זהו תהליך שבו מייצגי עמדות שונות מקבלים הזדמנות שווה לשכנע, מול החתירה המתמדת להשתקה ולדחיקה החוצה. נוכח זאת, מושג האופוזיציה מניח מראש את קיומה של הכרעה, לצד קיומו של תהליך דיוני. ההכרעה היא המימד הפוליטי של הכוח, שהאופוזיציה מייצרת לו אלטרנטיבה קיומית. האופוזיציה איננה פרזיטית לקיומו של הפוליטי, אלא מהווה מימד מרכזי עבורו, שבלעדיו מתבטלת משמעותו. לכן, האופוזיציה מניחה את קיומה של אנרגיה חברתית ומאבק מוסרי-אתי על משמעות ה"טוב", מול אלטרנטיבות שונות.

אם נמקד את המבט בהופעה הצרה של המבנה הנידון: האופוזיציה נוצרת כתוצאה מהפערים הנפערים תוך חלוקת הכוח במרחב. מחד גיסא, היא לא חלק ממבנה הכוח, אלא החלופה עבורו, לא רק מבחינת סדר עדיפויותיו, אלא גם מבחינת הכלים שבהם הוא משתמש עבור קידום סדר עדיפויותיו. האופוזיציה חותרת לשנות את כללי המשחק. במובן זה, האופוזיציה היא תמיד "חתרנית", לא מתוך נסיון להפיץ אנרכיה, כפי שנציגי השלטון אוהבים לטעון, אלא מתוך השאיפה לייצר אלטרנטיבה לקיים, על בסיס הנחת השוויון בחוק (ולא רק בפני החוק). מאידך גיסא, האופוזיציה איננה חיצונית לסדר. בניגוד לכוחות חיצוניים לשלטון, היא איננה מציבה את השליטה מחוץ למבנה הכוח, כמטרה. אין משמעות דברים אלה שהאופוזיציה נמדדת דרך תלותה בשלטון או נאמנותה לו, אלא שהאופוזיציה – כל אופוזיציה – נסמכת על הרעיון האונטולוגי של קדימות האופוזיציה לעצם קיומו של הסדר. במושגי האופוזיציה, סדר פוליטי איננו יכול להיות כזה ללא קיומה של ההתנגדות לו. בהיעדרה, הסדר הקיים לא יכול להיחשב כ"סדר" והופך ל"אבסולוטיזם" טוטאליטרי, או לאנרכיה.

האופוזיציה מניחה את קיומה של ההתנגדות כמרכיב אונטולוגי, שהיעדרו או חיסולו מביא דווקא להתפרקותו של הכוח השולט, כעדיפות מוסרית או פוליטית. רק כאשר קיימת אופוזיציה קיים גם שלטון לגיטימי, שזוכה לאשרור ציבורי. במידה והאלטרנטיבה השלטונית נמחקת, השליטה עצמה עוברת לפסים שאין להם דבר עם תפיסת חירותם של האזרחים או העדפת אפשרות מוסרית אחת על פני אחרת. מכאן, האופוזיציה משפיעה באופן ממשי על דמות השלטון, בעצם היעדרה. שלטון לגיטימי הוא שלטון שהועדף על חלופות אפשריות. אם חלופות כאלה אינן בנמצא, אזי השליטה מפסיקה להיות רצונית ומועדפת והשלטון הופך לרודנות מוסווית. זוהי מציאות אבסולוטית, שבה מתקיימת דיקטטורה של עמדה מסוימת. במילים אחרות, לשלטון ישנו אינטרס מובהק לשמר את קיומה של אופוזיציה כלשהי בכדי שיוכל להצדיק את עצמו.

אופוזיציה יכולה להיות מלאכותית ומפוברקת, לא יותר מכלי שרת. אופוזיציה כזו מוזנת על ידי השלטון וקיומה ואופן פעולתה תלוי ברצונו של האחרון. "אופוזיציה" כזו אין לה משמעות אמיתית, כזו המבטאת את משמעותה העמוקה של האופוזיציה, אלא מעצם קיומה של התנגדות דיאלקטית מובנית במסגרת המציאות החברתית והפוליטית. במקרה כזה, ה"ערעור" האופוזיציוני יובן במסגרת כללי משחק מקובלים וידועים מראש.

תופעת ריקון האופוזיציה ממשמעותה הפכה לתופעה רגילה בדמוקרטיות של ההווה. ניתן לראות היום לא מעט דמוקרטיות, שבהן כוחות פוליטיים מצומצמים מתחרים על השלטון, אבל בלי להציע הבדלים משמעותיים. מבחינה זו, מה שמוצע לציבור לבחור בו הוא למעשה מבנה של דמוקרטיה נחשלת, השוחקת את מקור הלגיטימציה שלה-עצמה, ומביא להתרחקות הציבור ממעורבות פוליטית והשתתפות בתחרות על עמדות כוח בשלטון. משבר הלגיטימציה משתקף, אזי, בירידת אחוזי ההשתתפות הפוליטית, ומבטא למעשה חוסר אמון, היינו – תגובה להיעדר קיומה של אופוזיציה כאלטרנטיבה אמיתית לשלטון.

2. האופוזיציה בישראל

בהקשר הישראלי ניתן לומר שאמנם קיימת אופוזיציה פורמאלית, אך זו איננה אופוזיציה "אמיתית", היות והיא איננה מציגה אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לקיים. להיפך, האופוזיציה בישראל מצהירה מראש על אי-יכולתה להחליף את השלטון הקיים. היחלשות השמאל בישראל וחיסולה של האופוזיציה לשלטון נובעים מסיבות פנימיות, לא פחות מאשר נסיבות חיצוניות. הבחירה של מרכיבי האופוזיציה הדומיננטיים בישראל להסתפק במימדים מצומצמים של ביקורת הקואליציה, מהווה גורם מרכזי בהיעלמות האופוזיציה. אם זו האחרונה היא תמונת ראי שונה במקצת של השלטון, אזי לא רק שהיא לא ראויה לשמה, אלא חסרת הצדקה מעשית: למה לו, לאדם, לבחור באלטרנטיבה-לכאורה, אם יש לו את המקור הרעיוני לפניו! יותר מזה, חוסר התעוזה של האופוזיציה הפורמאלית מביא את השלטון לחשוף אותה לאתגרים חדשים ולקעקע את הלגיטימציה שלה בשם "הטוב הקולקטיבי", תוך כדי הדגשת המשותף ולא המפריד. בכך, השלטון מפצל את האופוזיציה לשני מחנות, ה"לגיטימי" וה"לא-לגיטימי": הראשון הוא לא יותר מכפיל שלטוני ולכן לא מהווה חלופה אמיתית. השני, מטבע הדברים, הופך לסמן של "קיצוניות" ומוצג כסכנה לעצם קיומו של הסדר. איום כזה, השלטון מסביר, חייבים להוקיע מכל וכל. בהקשר הישראלי, הכוחות המוקעים כ"קיצוניים" הולכים ומתרחבים. אם בעבר היו אלה קבוצות מיעוטים, שהעיקרית בהן היא החברה הערבית, הרי שהיום מכיל מחנה זה גם קבוצות נוספות. אסטרטגיה כזו מעמידה את האופוזיציה המתונה באותו מחנה עם הקואליציה, כמי שהופכת לשותפה בהוקעת החלופות ה"קיצוניות". הכוח הדומיננטי מצליח, כך, להנות מכל העולמות: הוא משמר את כוחו באמצעות חיסול קיומה של אלטרנטיבה אמיתית ובה בעת מציב אויב חיצוני וקיצוני, שיש להילחם בו. יותר מזה, המאבק ב"קיצוני" הופך כך לאקט פטריוטי, שעל האופוזציה המתונה לציית לו, כדי שתוכל להוכיח את נאמנותה.

הכשלון של האופוזיציה הישראלית כרוך בדעיכת ה"שמאל"- זוהי דעיכה שנובעת מריקוד הטנגו הלוליני של השמאל עצמו עם שותפתו – התפיסה הלאומית השמרנית והניאו-ליברלית הדומיננטית. דפוסי ההצבעה של כוחות חברתיים אופורטוניסטיים, בעשורים האחרונים, מצביעים על נכונותם לבחור במוצר הרלוונטי ביותר, מבחינתם. תופעה זו השתקפה בהצבעת כוחות חברתיים מהשמאל האשכנזי למפלגת קדימה בראשותה של ציפי ליבני. התנהגות דומה התגלתה במחאה החברתית בקיץ 2011, כאשר נשאי ה"התנגדות" נחשפו כמי שמוכנים לוותר על שותפים מהשכבות החברתיות המודחקות. הדחיקה נעשתה בשם הקונסנזוס, המאפשר לנציגי המחאה לשפר עמדות מבלי לשלם מחיר חברתי ופוליטי כלשהו. חוסר התעוזה של כוחות אופוזיציוניים לתרגם את רוח ההתנגדות הקיימת בקרב שכבות רחבות בציבור ולצאת עם ניסוחים כנים של חלופות "אמיתיות", רוקן את המחאה מכל תוכן. הצגת חלופות לשיטה הכלכלית ולסדר העדיפויות הדומיננטי, כמו הפעלת לחץ ציבורי כדי לקדמם, מחייב חריגה מהקונצנזוס ושיתוף פעולה הדוק עם השכבות החברתיות הנמוכות. הן הרי אלה שמשלמות את המחיר הכבד ביותר על יישום המדיניות השלטונית.

המחאה החברתית, שהציגה את עצמה כמקדמת סדר חלופי, נכשלה במימוש הבטחותיה: הכישלון התברר בעצם ההתנדנדות בין שתי אפשרויות: ההתרחקות מהפוליטי, מחד גיסא; וקבלת שיח "האחריות החברתית" שהכתיב השלטון ואשר תורגם בסופו של דבר לדוח ועדת טרכטנברג, מאידך גיסא. קריאה צמודה בדוח טרכטנברג הראתה שסעיפיו עברו סינון על פי אינטרסים, אותם אינטרסים של מוקיעי המחאה החברתית. דוח הוועדה משקף את הדרישה הממשלתית להכריע בין שתי האופציות. ראוי לציין כי חלק לא קטן ממנהיגי המחאה החברתית ומהכוחות הנועזים בתוכה מודעים לכשל העקרוני והמעשי הטמון בדוח ומתנגדים לו. נסיונותיהם להחיות את המחאה בקיץ 2012 נכשלו. כשלון זה נובע מהצלחתו של השלטון לכפות את כלי המשחק על מנהיגי המחאה, שלא ממש הצליחו להתקומם נגדו ולסחוף איתם קהל רחב. הקיצוצים התקציביים המוטלים בימים אלה והעלאת המסים, שפוגעים בשכבות החלשות, הם ביטוי לריקון דוח טרכטנברג מכל משמעות אמיתית וניצחון הכוחות השמרניים, שהתנגדו למחאה מלכתחילה. תהליכים אלה מצביעים על כך שמנהיגי המחאה החברתית ביצעו טעות אסטרגית, כאשר לא מנעו את מינויה של ועדה רשמית, שתתרגם את דרישותיהם לדוח. דוח כזה, הלא, ניתן תמיד לתמרן לפי ראות עיניהם של מחזיקי התפקידים המרכזיים במערכת הפוליטית והכלכלית.

3. סיכום

היות ומאבקי כוח הם חלק מהקיום האנושי, תמיד יתקיים מרחב התנגדות לשלטון. ייתכן מצב שבו ההתנגדות איננה חשופה או איננה מאורגנת. אך עצם קיומה של שליטה מתורגם תמיד למאזן של יחסי כוח. במאזן זה חבוי הפוטנציאל לצמיחת האופוזיציה, במשמעותה העמוקה. אם אנו מקבלים את ההנחה שהכוח הדומיננטי מייצר את ההתנגדות לו מתוכו, יש מקום למי שנושא על גבו את נטל האחריות החברתית לנסח מחדש את החלופות העמוקות וה"אמיתיות" לסדר הקיים. זאת, כמובן, בהנחה שה"מתנגד" שואף להשפיע על המציאות הקיימת או להחליפה באלטרנטיבה עדיפה. מטבע הדברים, מעשה התנגדות כזה חייב להתחיל מההודאה, לפיה כל אופציה כזאת היא פוליטית מטבעה.

במילים אחרות, סיכויי הצלחתה של ההתנגדות תלויים ביכולתה להכיר ב"פוליטיות" של ההתנגדות לסדר הקיים והצבת חלופות כוללות ובהירות. אין בהעלמת הפוליטיות של מחאה כדי לבטל את עצם הפוליטיות שלה. כל מחאה היא פוליטית מעצם רצונה לאתגר לא רק את תכני העדיפויות הפוליטיות, כמו את הכלים שבאמצעותם עדיפויות אלה מעוגנות בשיח השליט. הכישלון לענות על מאפיינים אלה יוביל בהכרח לביותה של המחאה וריקונה מכל תוכן מאתגר.

*

אמל ג'מאל הוא מרצה בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראש החוג בין השנים 2006-2009. כיום, אמל הוא ראש התכנית לתקשורת פוליטית למנהלים ומנהל שותף של התכנית הבינלאומית במדע המדינה. במחקריו עוסק ד"ר ג'מאל באופן השוואתי בתופעות פוליטיות כמו דמוקרטיה, לאומיות, אזרחות, חברה אזרחית, תנועות חברתיות ומיעוטים ילידיים.

מאמרים קודמים בפרויקט אופוזיציה:

הקדמה  / ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות / ג'יאני וואטימו

בין הלויתן לבהמות / יעל ברדה

 

הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד

בשבועות האחרונים יצא שקראתי את הביוגרפיה החדשה של גולדה מאיר, שכתב יוסי גולדשטיין. שמעתי כבר כמה דברים לא מחמיאים על גולדה. אבל כמי שלא היה בחיים בתקופת שלטונה, מצאתי את עצמי מנענע בראשי שוב ושוב בתדהמה. קשה שלא להזדעזע מהטיפשות, היהירות, החשדנות הפתולוגית ואפילו הרשעות שנשקפות מדיוקנה של האשה הזאת. בעיקר, מפתיע לגלות שוב כמה מעוות הדימוי הצרוב עדיין בתודעתם של רבים, על פיו המהפך של 77' הביא לקצה את ישראל היפה, רודפת השלום והצדק. ישראל של גולדה היתה מיליטריסטית יותר, זחוחה יותר ונצית יותר מישראל של בגין. היא בוודאי היתה פחות דמוקרטית. ההסתמכות הבלעדית על כוח, ההערצה לגנרלים, הנטיות הטרנספריסטיות, ההכשלה המכוונת של יוזמות שלום, ובוודאי הדיכוי של המזרחים – כל אלה התבטאו בעידן מפא"י בעצמה רבה יותר מאשר בעידן שאחריו.

לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית-אנתרופולוגית, גולדה חיה בינינו. באותה מידה שגיבורי הפזמונים חיים חפר נשקפים מפרצופו הגס של כל בריון בגדוד 50, מהווה דמותה של גולדה אב-טיפוס מסוים של אשה צרת מוחין וחסרת מעוף, שמוכר גם היום לכל מי שמסתובב בישראל האשכנזית – מהנוער העובד, דרך האקדמיה וכלה בחוגים האידיאולוגיים ביותר בשמאל.

מבחינה מסוימת, כל מאמץ להסיר את המסיכה מפניה של "ישראל היפה" המפא"יניקית, ולהזכיר את פשעיה, הוא נחוץ ומבורך. צדק דימי ריידר שכתב לא מזמן בפייסבוק –

הדבר היחיד בינתיים שמגדיר את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל היא שיש לה את החוצפה לקרוא לעצמה כזאת. מלבד האחריות ההיסטורית לכמעט כל הפשעים והמחדלים הנאלחים ביותר בתולדות המדינה (מהנכבה ועד אוסלו, רוב המלחמות, רוב הגירושים, רוב החרמת האדמות, מגוון הפשעים שבוצעו כנגד הישראלים המזרחים, רוב הכיבוש, דיכוי שתי האינתיפאדות), העבודה גם הייתה שותפה פעילה ונותנת לגיטימציה לרוב הפשעים והמחדלים שהובילו מפלגות אחרות –  גם הליכוד, אבל במיוחד קדימה. בהתחשב באיך שנראתה השותפות האחרונה בין קדימה לעבודה (למעלה מ3,000 גופות, בין השאר), אני נחרד לחשוב מה יקרה אם יעלו שוב לשלטון ויצטרכו להוכיח את עצמן לציבור אפילו יותר ימני משהיה בימי עזה ולבנון […].

ועם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה לטעון טענה קצת אחרת – ושונה גם מהטענות שהופיעו כאן לא פעם בעניין התרבות הפוליטית המפא"יניקית. אני רוצה לטעון שהביקורת השמאלית מתמקדת באופן אובססיווי מדי במפא"י, ובניסיון להוכיח שכל מה שרע בישראל הנוכחית נוצר באשמתה. הגיע הזמן להתייחס ברצינות ובחומרה לקיומה של תרבות פוליטית אחרת, שלא נולדה מתוך מפא"י אלא צמחה משורשים אחרים: התרבות הליכודניקית.

בזמן נאומו של ד. בן גוריון חזר מ. בגין וצעק: "זו האמת, זו האמת! אני אלמד אתכם לדבר בכבוד בבית!". היו"ר קרא את בגין לסדר, חברי מפא"י ניסו להשתיק את מנהיג סיעת "חירות"…. בשורות מפא"י נראו עוד י' ישעיהו וא' אבריאל כשהם מוכיחים את המפריעים מבין אנשי "חירות" שהתבלטו, ביניהם א' שוסטק, להמשיך [את] "הצווחה ההיסטרית הזאת". […]. סוף-סוף הצליח ב' מינץ להשליט סדר באולם וביקש מראש הממשלה להמשיך. "הצווחה ההיסטרית הזאת אינה נותנת לי להמשיך" – התחיל ד' בן גוריון בחיוך קל – ומיד פתחה מקהלת "חירות" מחדש בהפרעותיה. "אתה היסטרי!" צעקו חברי חירות וי' שופמן התפרץ: "מה אתה כל כך אמיץ? מה אתה כל כך שמח? מה משמח אותך כל כך במדינה?". (דיווח ב"דבר" 7.3.1956)

הרעיון של ביקורת על הליכוד יכול להישמע בנאלי. הרי השמאל מבקר את הליכוד מאז ומעולם – מאז 77' ועוד לפני כן. אבל דווקא בגלל שהיא נחשבת בנאלית, ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. ההנחה המקובלת היא שביקורת על בן גוריון ועמוס עוז כבר מכילה בתוכה ביקורת על שמיר או נתניהו, בבחינת קל וחומר. מי שמבקר את מפא"י נחשב מתוחכם; ביקורת על הליכוד שמורה לדודים הטרחנים מהמושב בשרון.

יותר מכך: כיוון שרוב השמאל הרדיקלי קרוב סוציולוגית למפ"איניקיות, אנו מרגישים שבביקורת על מפא"י יש מידה רבה יותר של רדיקליות ורפלקסיביות – כאילו בכך אנו מתנקים מהפשעים של אבותינו. יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפקטיביות של הביקורת הזאת נשחקת ככל ששלטון מפא"י נבלע בקפלי ההיסטוריה.

הרביזיוניזם מצא את דגם המדינאי שלו לא בדמותו של מנהיג לאומי מהפכן, אלא בדמותו של מנהיג לאומי שמרן, שאותו הציג כמי שביקש לבנות אומה אינטגרטיבית מאורגנת… דמות המופת של מדינאי כזה נמצאה בהיסטוריה הפולנית הקרובה ולא במקום אחר. היתה זו דמותו של מרשל יוסף פילסודסקי – מי שהוקף בחייו בפולחן גיבורים – שחסידי ז'בוטינסקי חיקו אותו לא פעם בתוכנו ובסגנונו […].
היתה זו הגב' אילה שטרסמן (לובינסקי) שהקימה בווארשה "סאלון" של יהודים מקרב האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהפכו לאוהדי האצ"ל… גב' שטרסמן היתה גם זו שניסחה את סיסמא האצ"ל "רק כך" כתרגום ישיר של סיסמת הליגיון Tylko Tak… לא רק תיאוריית הפראקסיס המהפכני – גם האתוס נשאב ממעיינות האתוס המהפכני הפולני.
(יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין)

ההוקעה החוזרת ונשנית של פשעי מפא"י מניחה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז שמפא"י איבדה את השלטון, ואותם פשעים משוכפלים שוב ושוב. אבל זה לא נכון. בינתיים, התבסס כאן כוח אחר, שפועל לפי היגיון אחר. הליכוד אינו מפא"י מחוזקת – בהרבה מובנים הוא ניגודה של מפא"י. הוא לא בהכרח גרוע יותר (אם כי יתכן מאוד שכן), אבל הוא בכל מקרה משהו אחר, שראוי לשם אחר.

מבחינה אידיאולוגית, היחס של הציונות הליכודית לציונות של בן גוריון הוא אמביוולנטי, בדומה ליחס המסורתי של הנצרות לתנ"ך ולעם ישראל. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש הנוצריים, אבל סיפור תולדותיו של עם ישראל נקרא לעתים דווקא כקטגוריה על היהודים, ולעתים כאלגוריה על חיי ישו. באופן דומה, ישראל של שמיר וביבי בנויה על גבי ישראל של בן גוריון ורבין, לכן ביבי לעולם לא יערער על הלגיטימיות של הראשונה; ועם זאת, הטלוס של מדינת הליכוד הוא בראש ובראשונה להביס את מפא"י – יותר מאשר להביס את הערבים. כי מפא"י היא שצלבה את קדושי אלטלנה, ולא הערבים/רומאים. כפי שצעק שמואל תמיר בוועידת חרות השנייה: "שחרור הקריה מידי בן גוריון קודם לכיבוש הר הבית". האם אין זה הציווי שמניע את ביבי? האם רק במקרה, איווט ליברמן מזייף כל כך בשירת התקווה?

המשטר הישראלי הנוכחי הוא תוצר של הכלאה בין הציונות המפא"יניקית ליריבתה החרותניקית. הוא מתבטא בדמויות כמו אריאל שרון – המפא"יניק שהפך ל"מלך ישראל" של הליכוד. אבל המפלגה שיצרו נתניהו וליברמן היא כבר לא ממש יורשת של בן גוריון וגולדה, לא באמת. יש לה מסורת אחרת, תיאולוגיה אחרת, ושורשים במקומות אחרים. אם נתייחס לכך באופן מילולי, נראה שהחלפת השם "ישראל ביתנו" ב"הליכוד ביתנו" אומרת בעצם הכול: אנחנו לא חיים יותר במדינת ישראל, אלא במדינת הליכוד. הליכוד הוא ביתנו; ביתנו הוא הליכוד.

הסכנה האמיתית – אותותיה כבר התחילו להסתמן: הלא היא באיבוד כל חוש-פרופורציה בביקורת, בטיפוח היסטריה לאומית הגובלת במזוכיזם, בנסיונות – ו"חירות" פגיעה לחולשה זו מראשית קיומה – להתסיס את הרחוב מתוך היזקקות לאמצעי דמגוגיה זולים. הדיבור שנזרק בימים האחרונים מפי מנחם בגין על "הצעות-החורבן" האמריקאיות מבשר, מה צפון באמתחתו של גח"ל […]. "חורבן" – פירושו "מצדה", פירושו "גטו וארשה", פירושו מלחמה-עד-האיש-האחרון, פירושו התאבדות. המשחק האסוציאטיבי בזכרונות היסטוריים דוויים הוא מסוכן, כי הוא עלול לשבש קני מידה, למנוע עיון שקול בדברים גופם. (חיים איזק, דבר 3.8.1970)

יכול להיות שאת הביקורת על שורשי מדינת הליכוד לא צריך לחפש אצל חנה ארנדט (שמאפיינת את הרוויזיוניזם באופן די פשטני ואפוקליפטי – פשוט כפאשיזם), אלא לחזור לאבחנותיהם של יריביהם בתנועת העבודה. ואכן, כמה מהיסודות הרעיוניים של הליכודניקיות שמבדילים אותה מהציונות המפא"יניקית נרמזו בציטוטים שהובאו עד כאן. אפשר לציין כמה: (1) תפישת אומה ששורשיה בלאומיות הפולנית, ובמרכזה המיתוס של העם הפולני/יהודי כ"משיח האומות"; (2) בהלה היסטרית מהקומוניזם והשמאל העולמי, ובמידה מסוימת גם מערכי המהפכה הצרפתית. (כדאי לזכור שבוועידת חירות השנייה ב-51' קרא בגין להיערכות לקראת פלישה סובייטית לארץ ישראל, ודרש להקים "שווארצבארד קולקטיבי אשר יקום מהנוער היהודי על בסיס התנדבות אישית שיהיה ערוך לפלישה סובייטית לארץ אם תהיה", ולהכין תוכנית לפינוי כל הילדים מהארץ למקרה כזה). (3) היסטריה היסטוריציסטית – יחס להווה כאל השתקפות חוזרת ונשנית של קטסטרופות היסטוריות;  (4) פופוליזם, כלומר הערצה לעם במצבו הקיים – בניגוד לוולונטריזם של מפא"י שביקש לשפר את העם ולחשל מ"אבק האדם" ישות חדשה;

רוצים לשים לו קץ, לחנווני! [אך] כל התהוותו של הייצור… הנו, מאל"ף ועד ת"ו, תוצאה של הישגי החנווני… בלעדי החנווני לא היתה זכות קיום לבית החרושת… ולא רק התרבות החומרית היא ילידתו של החנווני: מרביתה של התרבות הרוחנית… מבחינה היסטורית הנו הסוחר המדריך האמיתית של הקדמה, הראשון של נושאי הדגל של הציוויליזציה… ואפילו הזעיר בחנוונים, אפילו רוכל המתדפק על הפתחים עם חבילת גרביים זולה, גם הוא שותף לאותו היחס.
(זאב ז'בוטינסקי, "החנווני", 1928)

(5) הזדהות אקסטטית עם "קדושי השואה" – בשונה מהזלזול הבן גוריוני בפאסיביות של היהודים הנטבחים. אפשר לומר שפולחן הגלות שזוכה לפופולאריות בשמאל בעשור האחרון הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה בישראל של הליכוד. הליכוד ממילא מעריץ את הגלות.

מכאן אפשר להמשיך ולשאול כמה שאלות:

(א) האם הליכוד של ביבי-ליברמן הוא בכלל ממשיכה של חירות ההיסטורית, או שמדובר בתופעה פוליטית חדשה של שני העשורים האחרונים, שרק נושאת את אותו שם?

(ב) ניר קידר כותב בספרו "ממלכתיות" –

לעומת אשכול, קרא בן גוריון היטב את המפה הפוליטית המשתנה וראה את הסכנות הרובצות לפתחה של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית. הוא הבין כי הפיכת מפא"י ממפלגת ציר עממית […] למפלגת שמאל מתנשאת… מערערת את קיומה של חברה אזרחית ישראלית הנשענת על הסכמה פוליטית סוציאל-דמוקרטית רחבה שביטאו מפא"י והברית שלה עם המפלגות האזרחיות ועם הציונות הדתית.

לא במקרה, המפלגה האחרונה שבראשה עמד בן גוריון היתה "הרשימה הממלכתית", שהשתתפה בהמשך בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והליכוד. מכאן אפשר לשאול באיזו מידה הליכודניקיות הנוכחית טמונה בכל זאת בתוך הממלכתיות הבן גוריונית (ששונה מהמפ"איניקיות הקלאסית). איזה יסוד בבן גוריוניזם התגלגל לליכוד? האם הליכוד אינו מפא"י מינוס התנשאות?

(ג) ולבסוף שאלה שאני מעז להציב לפתחה של הביקורת המזרחית: מה המאפיינים המיוחדים של דיכוי המזרחים הליכודניקי? אילו צורות של אשכנזיזם מייצרת מדינת הליכוד?

כל מה שכתב ז'בוטינסקי בשבח ה"מיליטריזם", בלי שהתעלם מקווי האופי השליליים, שהוא עלול לקבל בתנאים מסוימים; כל מה שכתב בשבח התכונות שהוא מפתח – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיווית עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה – כל התכונות הללו, שבהן דגל, כל תפיסה זו שמתנגדיה קראו לה ה"מיליטריזם של ז'בוטינסקי" היו לנחלת תנועת הנוער שיצר, והן התכונות שלפיהם מתחנך היום צבא-ישראל ובהן גאה עם-ישראל כולו.
(בנציון נתניהו, חמשת אבות הציונת)

הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות". כי אפשר לקלל את בן גוריון שוב ושוב, כמו שעשו המרצים שלנו כבר מאז שנות ה-80 ולפני כן. אבל במידה רבה, זה כמו להתכונן למלחמה הקודמת. כדי לשנות את ישראל העכשווית, או בכלל כדי להבין מול מה אנחנו מתמודדים, צריך להתמודד עם הליכוד, ולא עם הציונות.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי.

(דלגו ל-0:45)

סכנת נפשות

מלכתחילה יש לייצר אמירה רלוונטית לענייננו: ה"חירום" האמיתי במצבנו הוא היעדרו של החירום. אם נתרגם "חירום" ל"התנגדות" נמצא עצמו בלב הדיון אותו אנו מבקשים לקיים.

אני מדבר, כמובן, מתוך נקודת המבט של משקיף איטלקי המגויס לפוליטיקה האירופית כחבר בפרלמנט האיחוד. באיטליה, ובאופנים קצת שונים גם באירופה, חזיתי בשנים האחרונות בהתפרקותה המואצת של כל התנגדות.דוגמא לכך מתוך השדה הפוליטי האיטלקי ממחישה את המימד הדרמטי, כמעט קומי של הדברים: באחת ממערכות הבחירות האחרונות, שהיתה זהה כמעט בהרכבה המפלגתי לזה הנוכחי,-האשימו שני הצדדים זה את זה, בחיוניות פולמוסית רבה, בכך שהעתיקו את תוכניותיהם זה מזה. העדר החירום בא לידי ביטוי כאן בהעדרו הניכר של כל הבדל בין מפלגות ניציות שמאל וימין ובין מנהיגים פוליטיים , עובדה המצביעה על היעלמותו של כל היגיון דמוקרטי.

המשבר הפיננסי של השנתיים האחרונות חשף את הילעמותה של כל אלטרנטיבה פוליטית. אצלנו באיטליה בא הדבר לידי ביטוי במה שמכונה "ממשלת הטכנוקרטים". נשיא המדינה, קומוניסט בעברו, שולט באופן אוטוקרטי אבל מחזיק מזה שנים בעמדה של "מתינות אטלנטית" (הדגש על "אטלנטי"!) הוא הצליח לשכנע את סילביו ברלוסקוני להתפטר למרות שהאחרון מחזיק עדיין ברוב פרלמנטרי, זאת, כפי הנראה בתמורה לביטול נרחב של רבים מההליכים המשפטיים נגדו. (לא ידוע באיזה סוג של משא ומתן מדובר, אבל החשד מוצק ואף נראה שמתממש.) לצורך ניהול הממשלה הוא חתר לשיתוף פעולה עם פרופסור לכלכלה, נקי מכל רבב לכאורה (ההפך הגמור מברלוסקוני שזכה, לכן, למבט ציבורי אוהד מהרגע הראשון) אך למעשה מקושר בעבותות לבנקים הבינלאומיים הגדולים. בידיו של מונטי הופקדה משימת ההצלה של הכלכלה האיטלקית, המתבססת על ניהול כספי שליבו הוא גזרות הצנע מן הסוג "היווני".

הממשלה הטכנוקרטית איננה נענית לתוכניות הכלכליות של מפלגות הימין והשמאל שתומכות בה. היא ניטרלית מבחינה פוליטית, כביכול ועל כן נתפסת, בעיני עצמה, כלא מחוייבת לדין וחשבון. לא אכנס כאן לתיאור מפורט יותר של המצב האיטלקי אך גם המעט שעמיתי הזרים מכירים מספיק כדי להבין שמדובר במודל שאיננו איטלקי בלבד. המדיניות האירופית כולה מוכתבת מתוך הגדרת הצורך בטיפול בבעיות הכלכלה, בבנקים, באיזון, או בהיעדרו של זה, בין ההוצאות לבין ההכנסות. אנו יודעים היטב שהכלכלה איננה מדע מדויק ובודאי שלא נייטראלי. למרות זאת, ההשקפה השלטת, הנתמכת בידי המפלגות (משני צידי הקשת הפוליטית) ובידי העיתונות הגדולה (אף היא "עצמאית", לא שייכת לאף "צד" ולכן "טכנוקרטית" בנטייתה) היא שברגע ההיסטורי הזה מתקיים צורך במעין "איחוד קדוש", שפירושו הוא השהייה של המאבק הפוליטי לשם הושעתה של הכלכלה (כלומר, של הכח הפיננסי הבינלאומי).

לא יהיה זה מוגזם, להשקפתי, להציב את ההרהורים הללו תחת חסותה של ההגות ההיידגרינית. נראה, כי הגות זאת בהקשריה העכשוויים משמשת מסגרת המספקת כלים נחוצים לחשיפתם של המנגנונים שבבסיס היומרה ה"טכנוקרטית" לנייטראליות ולאובייקטיביות של "המדע", יומרה שמבקשת לייצר הסכמה כללית בשם הצורך להגן על הצרכים הבסיסיים'. היידיגר מותקף בתדירות הולכת וגוברת (על ידי הוגים מן הזרם המרכזי) בשל הבחירה שעשה כשתמך במפלגה הנאצית ב- 1933. דווקא הוא, למרות הכל, בראי ההווה, מסמן את ההתנגדות הרדיקאלית ביותר להשתקה של כל דיאלקטיקה פוליטית, במיוחד כזו המבוססת על הצורך לגרום למערכת לתפקד "היטב". אם נחבר בין התעלותה של הטכנוקרטיה הטהורה על פני כל מה שעד לא מזמן היווה קרקע להתנהלות פוליטית לבין התעצמותה של השליטה הבירוקרטית והמשטרתית על חיי האזרחים (כחלק מתפיסה של "בטחון")** נבין, כי היעלמותה של ההתנגדות הינו אירוע חסר תקדים. בשל החידוש שבו, זהו ארוע ייחודי לתקופה, סוג של מוטציה אנטרופולוגית ממשית, הראויה להיבחן באורה של "ההיסטוריה של ההוויה", שעליה מדבר היידיגר. כאן נולד הצורך לחשוב במונחים החורגים מן הביקורת הבניימינית על "הרמאות האידיאולוגית" הגדולה, שבאמצעותה שואפים העשירים–"המנצחים" לשמר ולהרחיב את הפריווילגיות של עצמם.

בהווה, האינטרס של הגדלת העושר והכח הפך למשימתה הטהורה של המערכת עצמה. אינטרסים אישיים אינם מספקים יותר הסבר סביר להרחבה המתמשכת, למרות כל המשברים, של ההטבות והפריווילגיות, שמהם נהנים מנהלי-העל של המערכת הקפיטליסטית. החמדנות והקמצנות מקבלים בהווה משמעות של חטאים "פרימיטיביים" בדומה לתשוקה, או מה שנותר ממנה, ברגע שבו האיברים הוחלפו באופן פעיל בידי הפרוטזות האלקטרוניות שלהם. אם לבחון את הדברים במונחים אלו, הרי שמתחוור יותר ויותר כי הפרולטריון –שהעושר שלו מצטמצם ליכולתו לשעתק את עצמו– הוא מקלטן האחרון של התשוקות האותנטיות, היינו, אלו הכוללות בתוכן את הצרכים המיניים בצד הצורך הכלכלי הבסיסי. ה- Gattungswesen,*** "המהות הכללית של האנושות", ניתנת להצלה רק שם,- בדיוק במקום שבו היא מועמדת בסיכון על-ידי הניצול ועל-ידי הפונקציונאליות הכללית. יותר מל"התפלסף", במצב הזה חשוב להעצים ולהגביר את עוצמת המאבקים, בכל המישורים: באיגודים המקצועיים, בשכונות, בפוליטיקה, בכלכלה וכו'. כפי שנאמר בפסוק מהאוונגליון: רק זה שמאבד את נפשו (זה המסכן אותה במאבק) (אולי) גם מציל אותה.****

תרגמה מאיטלקית מנואלה קונסוני, מרצה בכירה בבית הספר להיסטוריה, ראש המדור ללימודים איטלקים, האוניברסיטה העברית.

*הטקסט הקצר שנכתב במיוחד עבור "פרוייקט האופוזיציה" מתכתב עם שני ספרים חדשים של וואטימו:

Hermeneutic Communism: From Heidegger to Marx, con Santiago Zabala, Columbia

University Press, 2011; Della realtà, Garzanti, Milano, 2012

מ.ק.

**דוגמה לכך היא הריגול האלקטרוני המופעל על כל פעולות התקשורת שלנו: כל מסר אינטרנטי עובר דרך השרתים בארצות הברית.

***היידיגר מאמץ את המונח ממארקס, אבל משתמש בו באופן ביקורתי. Gattungswesen מניח את הקשר ההדוק ל"מהות" האנושית, שמארקס מזהה עם העבודה והייצור. עבור היידיגר, המונח הגרמני חוזר אל ההקשר הביולוגי של התרבות מינית כחלק מתפיסת ה"זן". החיבור שוואטימו מייצר בין מארקס והיידיגר קושר את שתי המשמעויות, המארקסיסטית והאנטי-טכנוקראטית. נ.ל. 

****הפסוק אותו מצטט וואטימו לקוח מהבשורה לפי מרקוס, פרק ח', פס' 36-7: "כל-אשר יחפץ להציל את-נפשו יאבדנה וכל אשר תאבד נפשו למעני ולמען הבשורה הוא יצילנה: כי מה-יסכן לאדם שיקנה את-כל-העולם ונשחתה נפשו: " וואטימו משמיט את הקריאה לחזור לאמונה בישו, בשם הקריאה הכללית להיענות לרפורמה החברתית שלו. נ.ל.

 

פרויקט האופוזיציה: הקדמה

מושג האופוזיציה, כך מסופר במילונים, מקורו במאה ה-14, וכמו מושג ה"מהפכה" מגיע גם הוא מהקשר בין-כוכבי. באסטרולוגיה של ימי הביניים המאוחרים, המושג מסמן את נוכחותם של שני גופים שמימיים, זה מול זה. מקור המילה הלטינית מגיע מ-opponere, היינו "להציב מול" (מכאן מגיע באנגלית של ימינו ה-opponent). בסוף המאה ה-16 המושג הואנש כיחס של עוינות או התנגדות ובתחילת המאה ה-18, המאה של הנאורות, הוא קיבל משמעות פוליטית מובחנת של "מפלגה המתנגדת לשלטון".

כדאי, כבר כאן, לאבחן ולומר: המושג הקוסמי עבר פוליטיזציה, אבל לא איבד מובן אחד חשוב, חשוב מאוד לפרויקט שלנו, והוא היחס של ה"עמידה-מול". יחס זה של שני גופים שנמשכים ונרתעים זה מזה בו-זמנית הוא מה שמעניק לשני הגופים את יכולת התקיימותם. בלי האחד, גם לא ייתקיים השני. יותר מזה, היחס הזה מחייב שמירה על איזון בין כוח המשיכה לעוצמת הדחייה. אם אחד מהם יגדל יותר מדי, או יימשך חזק מדי, הוא יבלע את האחר ויתרסק יחד איתו. שני הגופים האלה תלויים ביחס המאזן ביניהם כדי להתקיים באופן עצמאי, אבל תמיד מתוך המבט אל האחר. כך תלוי השלטון הדמוקרטי בביקורת הציבורית, שאמורה למנוע ממנו לצמוח יתר על המידה ולשעבד את המערכת כולה לאינטרסים כוחניים צרים; כך אמורה הביקורת הציבורית לשמור על אוטונומיה אל מול השלטון ולא להימשך אליו יותר מדי.

במקום הקצר שיש לי כאן, אני אנסה לומר משהו כללי יותר על העניין שבמושג האופוזיציה לחשיבה הביקורתית בהווה, ולעבור בזריזות למימד המקומי. אסיים בכמה מילות הסבר על מטרות הפרויקט שיעלה כאן בשבועות הקרובים והבית הוירטואלי שזכה לו.

1.

הפוליטיזציה של ה"אופוזיציה" בתקופת הנאורות דחקה והבליעה את יחס ההשתקפות בין האחד והיפוכו, בלי לבטלו. הפרדה רטורית של האופוזיציה הפכה להנחת יסוד של הדמוקרטיה הליברלית החילונית, תוך הסתרתו של ה"מפריד", או מי שמעניק להפרדה את תוקפה. ה"מתנגדים" השתכנעו ביכולתם להיפרד מהשלטון, אבל הניחו לכוח להגדיר אותם ולהעניק להם תוקף. לכאורה. כפי שהראה לאחרונה דיוויד בל (Bell), ההיסטוריון של "המלחמה הטוטאלית הראשונה", לאחר התרחבות והשחתה של חצר המלוכה, החל "המעמד השלישי" להגדיר את עצמו לא רק אל-מול האריסטוקרטיה, אלא גם במנותק ממנה ומהמבנה הפוליטי שהיא יצרה (האב עמנואל סיאס כותב כי "לא מספיק להראות שבעלי הפריבילגיה לא תורמים לחברה, מחלישים אותה ופוצעים אותה, אנחנו חייבים להראות שהם לא שייכים אליה כלל").

"סוף האריסטוקרטיה הוא גם סוף עידן המלחמה האריסטוקרטית והתחלת הגלובליזציה", כותב בל. המהפכנים הצרפתיים ראו עצמם ב-1789 כמי שמתחילים ספירה חדשה, שנת אפס, אבל זיהו אותה עם התחלת מימוש "הכוח הנכון" או הזיהוי של רובספייר בין אישרור הכוח ו"המעלה הטובה". אמנם, המהפכה – שהפכה למפלגת שלטון – העלתה דווקא דיקטטור צבאי, אבל האשליה לפיה אופוזיציה היא "גוף" עצמאי גם כשהוא שולט, או כשהשליט מעניק לו את זכות הדיבור, נמשכה עד לאחרונה. במקום הפרדה ברורה בין הכוח (השלטוני) והביקורת ההכרחית עליו, האופוזיציה החלה לתפוס את עצמה כמתחרה לגיטימית על השלטון, היינו, על הכוח. בהתאם, תומכי נפוליאון יכלו לזהות את עצמם הן עם הכוח והן עם ההתנגדות הרומנטית אליו. אפשר לראות בבירור את הסתירה הפנימית הזו מופיעה למשל בספרות הפוסט-מהפכנית של סטנדל. דמותו של ז'וליאן (גיבור Le Rouge et Le Noir) מייצגת את הסתירה הפנימית שיצר מצב זה, כמו ה-ennui (השעמום) הא-פוליטי שהוא הוליד.

הדמוקרטיה המודרנית הליברלית, בניגוד ל"טרור" המהפכני, הכריזה כי חופש הביטוי, הביקורת הציבורית, והזכות להפגין ולשבות, הם ערכים מרכזיים בעבורה. אבל גם היא ניסתה להכיל את האופוזיציה ביחס ההכרחי לכוח, כלומר כחלק ממנו ומה שמוגדר על ידו, במקום כהתנגדות אליו, כמי שמאזנת אותו מבחוץ. במילים אחרות, הביקורת הותרה (ואז זכתה למעמד "עצמאי") רק כל עוד היא הצליחה להוכיח את הקשר שלה לכוח, את יכולת היישום והמימוש שלה ביחס ל"נורמה" ולקונצנזוס.

תופעה זו יצרה פרדוקסים משונים. את הביקורת הקשה ביותר על השלטון, היום, אפשר לא פעם לשמוע דווקא מתוך החוגים ה"קואליציוניים" (תנועת "מסיבת התה" בארה"ב, למשל), או משוליים רדיקליים של תנועות מחאה (תנועת המחאה בישראל, ה"אינדיגנאדוס" בספרד, "סיריזה" ביוון, "קנאק אטאק" ו"אוטונומה" בברלין וכו'). בניגוד לכך, ברוב מדינות המערב, האופוזיציה חייבת להוכיח קודם את נאמנותה לקונצנזוס, ורק אחרי זה להעז ולבקר. ה"אופוזיציה" מקבלת תוקף "אוטונומי" רק לאחר שהיא הבהירה את נאמנותה למרכז. במקרים מסוימים, כמו בישראל של העשור האחרון, כל יומרה ביקורתית נזנחה לטובת המרכוז, הכוח, והשלטון. האופוזיציה איבדה את זכות קיומה ונעלמה. בהתאם, נעלמה יכולת ההפרדה בין הרשויות והידלדלה החשיבה הביקורתית. השלטון החל מגדיר לא רק את הכוח אלא גם את גבולות הביקורת עליו.

במקביל, בשנים האחרונות אנחנו עדים להתרחבות גדולה של הפערים החברתיים והכלכליים (ראו ספרו האחרון של טוני ג'אדט, Ill Fares the Land, שסיכם את הנושא בצורה מבריקה וכואבת זמן קצר לפני מותו), התעקשות על צמיחה גם במחיר של הרס הסביבה וחורבן פוליטי וחברתי וערעור עקבי של גבולות הביקורת ה"לגיטימית". במלים אחרות, הדמוקרטיה הקפיטליסטית הבהירה שהיא מוכנה לספוג ביקורת, כל עוד זו לא באמת מסכנת את ה"צמיחה" או את הזיהוי האתני-לאומי שמאחוריה. אפילו אשליית הביקורת הלגיטימית נזנחה. מעיקרון הפרדת הרשויות נותר רק צל חיוור.

מכיוון שה"צמיחה" וה"דמוגרפיה" כבשו חלקות בכל תחומי החיים, בכל רחבי הבית – מהחינוך לערכים יהודיים לגיל הרך ועד לקיצוץ הקצבאות לקשישים – כמעט כל ביקורת מתפרשת כסכנה ממשית על השלטון. מכאן, בדמוקרטיה הניאו-ליברלית, המפוחדת-תמיד (כווולם מפחדים), כל ביקורת היא בעיה. כשמחברים לניאו-ליברליזם את המאבק האתני והאיום הבטחוני, כל ביקורת הופכת לאיום ממשי על עצם הקיום. מכאן, מנקודת המבט של האופוזיציה, בהווה שבו אנו חווים, השאלה היא כבר לא איזו אופוזיציה נוצרת, אלא האם קיימת אופוזיציה או אפשרות לכזו? ובמידה והתשובה על השאלה היא חיובית, האם היא קיימת מחוץ למה שהשלטון משרטט ומגדיר עבורה? אופוזיציה אמיתית חייבת לצאת מהבית, הן המילולי והן המטאפורי.

במדעי המדינה מקובל לראות באופוזיציה וביעילותה הפוליטית כלי יעיל לבדיקת מידת הדמוקרטיות של השלטון. במדינה שאינה מוכנה לקבל אי-הסכמות לא תיתכן אופוזיציה יעילה ולכן גם לא דמוקרטיה, כי אם דמוקרטיה למראית עין (התיאוריה הפוליטית של השנים האחרונות מצביעה על "הדמוקרטיה המתגוננת", מושג ששרון ונתניהו הרבו לצטט, כמושג שמאפיין את מראית העין הזו). בתחילת שנות ה-60 פרסם רוברט דהל (Dahl) ספר שהפך לקלאסיקה בתחום, על "האופוזיציה הפוליטית בדמוקרטיות המערביות". דהל פיתח חמישה מודלים אפשריים של אופוזיציה פוליטית דמוקרטית על בסיס היחס למרכז הפוליטי, כוח ההשפעה על האג'נדה שלו, היכולת לתת ביטוי למפלגות מיעוט, עקרון הפרדת הרשויות, היחס לייצוג הישיר של האוכלוסייה והנחת חילופי שלטון קבועים.

במדינת ישראל של ההווה לא מתקיים אף אחד מן התנאים הללו. בין הליכוד, קדימה, העבודה וכל מפלגת שלטון אחרת, אין אי-הסכמות משמעותיות, אלא – במקרה הטוב – ויכוח על הדרך אל המטרות המשותפות: כלכלת השוק והשתלטות דמוגרפית. אפילו חילופי שלטון, במצב כזה, לא משנים את הקו השולט. במצב כזה צריך לשאול על ההשלכות של אופוזיציה משותקת, חסרת יכולת וחסרת תשוקה אידאולוגית. דהל מראה כי מערכת פוליטית שמתנהלת על בסיס הגמוניה ושיקולים ציניים שמטתרם הסופית הוא הכוח לבדו, נאמנה לטובתה שלה ולא לטובת האזרח שהיא אמורה לשרת. במדינת ישראל של ההווה לא לגיטימי לשאול על מידת הנאמנות של השלטון לאזרח, היות ושיח הנאמנות מניח אך ורק את שאלת הנאמנות של האזרח לשלטון.

האופוזיציה היא, לכן, מראה טובה למצב הדמוקרטי: אם האופוזיציה היא הגוף שמשקף את מידת המעורבות והאכפתיות של המערכת הפוליטית, אזי מדינת ישראל של ההווה היא מדינה נטולת רצון פוליטי וללא חזון חברתי כלכלי. במובן מסוים, הדרישה של מפגיני המחאה החברתית לבית צריכה להיות מובנת כאן גם באופן מטאפורי, ולא רק ליטראלי. תומכי החשיבה הביקורתית והדמוקרטית, מן המתונים שבהם ועד הרדיקליים ביותר, הושלכו מן הבית. בספר שיצא השנה ("ערי מרידה") כותב דיווייד הארווי כי "לתבוע את הזכות על העיר, הוא במידה רבה לתבוע זכות על משהו שלא קיים יותר." לכן, הוא כותב, "המשימה הפוליטית של ההווה היא לדמיין ולהציב מודל חדש לגמרי של הווייה עירונית, נפרדת ומנוגדת לאמוק של הקפיטל האורבני, הגלובלי, מעלה העשן."

2.

במדינת ישראל של 2012 אין אופוזיציה. מה שנקרא כך הוא אופוזיציה למראית עין, כפי שהדמוקרטיה היא למראית עין, "וילה בג'ונגל" שלא מעיזה לפתוח חלון פן ייתעופף לו פנימה איזה פרי בשל. כאשר מצמצמים את המבט הגלובלי לישראל עולה שאלה נוספת, היסטורית: לאור האיסורים שהוחלו על מפלגות ערביות מאז קום המדינה (ראה, למשל, פרשת אל-ארד מ-1960 או הרג 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2003) ולאור הדחיקה של ביקורת חברתית ותרבותית לשוליים, לא פעם באמצעים אלימים (פרשת ואדי סאליב ב-1959 או השתקת פרשות החטיפה וה"אימוץ" למיניהן) האם אופוזיציה אמיתית אי פעם התקיימה כאן? האם המאבק בין קואליציה ואופוזיציה לאורך שנות המדינה חשף או הסתיר את גבולות השיח הפוליטי? האם לשכבות שלא הגיעו מן האליטה השלטת ניתן שוויון-הזדמנויות אמיתי מבחינה פוליטית? במונחים קונקרטיים יותר: האם ייתכן שהאופוזיציה של מנחם בגין, למשל, הסתכמה בנסיון להשתלט על השלטון אבל בלי להציב אלטרנטיבה ממשית למדיניות היישוב וההעדפה היהודית-אשכנזית של בן גוריון? האם ייתכן שהאופוזיציה של שלי יחימוביץ', ציפי ליבני, או שאול מופז מחשבת מלכתחילה את סיכוייה בקרב מצביעי הליכוד? האם האופוזיציה של מרצ הבינה את בעיותיהם של המגזרים שלא יוצגו ברשימה השמית של מועמדיה? האם ייתכן שהליך דמוקרטי מוסדר הוא בלתי אפשרי בישראל של "מצב החירום התמידי"? ואם כן, האם ייתכן שמדינת ישראל של העבר וההווה היא דמוקרטיה למראית עין? ואם כך, את מי זה משרת ולמען אילו מטרות?

3.

מטרת הפרויקט שייעלה כאן בשבועות הקרובים היא לבדוק את גבולות האופוזיציה הלגיטימית אל מול ההתנגדות הלא-לגיטימית, זו ששלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשיפוטית – מסמנות כ"סכנה". במילים אחרות, מושג האופוזיציה מאפשר למבקר/ת לבדוק את גבולות השיח הפוליטי. הכותבים והכותבות בפרויקט באים מן התפר שבין התיאוריה הפוליטית והאקטיביזם הפוליטי, מן התפר שבין המחשבה הפוליטית והמחשבה החברתית, ומן התפר שבין הדיון הגלובלי והדיון המקומי. הניסיון כאן, מבחינתי, הוא לספק בסיס אפשרי לדיון רציני של פעילי מחאה לא רק בהווה של ההתנגדות אלא גם בעתיד שלה ובכוח המושגי שלה. בלי זה, המחאה שחווינו בשנה האחרונה לא תצליח לייצר מסר שיחרוג מגבולות השיח השלטוני ויציב מולו סימן שאלה אמיתי. עבור סימן שאלה כזה, צריך לאתגר את גבולות השיח ה"לגיטימי" בעבר, בהווה ורצוי-בעתיד.

הכניסה של רבים מפעילי המחאה למפלגות מרכז עשויה אמנם להכניס את נושאי המחאה לפוליטיקה המפלגתית ולשפר תנאים של נושאים מסוימים, אבל לחוזה עם השלטון יש מחיר. הארווי כותב בספרו על צמיחת דור של בליונרים בחלק גדול מהמדינות המתפתחות, בעשור האחרון. ישראל נמצאת ביניהן. הקיטוב הגובר והפער הגדל בין עשירים-ביותר ועניים-מאוד חודר לכל פינה של חיינו, הוא כותב, "ומחלחל למרחב העירוני, שהופך למרחב פרגמנטרי ומבוצר של קהילות מתוחמות (Gated communities) ומרחב ציבורי מופרט, תחת מעקב מתמיד. ההגנה שהניאו-ליברליזם מספק ל'זכות לרכוש הפרטי' הפכה לצורה ההגמונית של הפוליטיקה של ההווה, גם עבור המעמדות הנמוכים."

הכניסה של פעילי המחאה לפוליטיקה המפלגתית במקום ההתעקשות על הקמת מערכת פוליטית אלטרנטיבית וביקורתית, שתבקר אותה מבחוץ, משמעה קבלה של העיקרון השלטוני הזה. ההתערות במערכת שלטונית שנעה בין ימין רדיקלי למרכז ליברלי-לאומי, משמעה ויתור על הקריאה של כמה מכותבי המאמרים בפרויקט שלנו להתעקש על פוליטיקה-מלמטה, תוך בנייה הדרגתית של ארגון-גג לכל ארגוני ופעולות המחאה. המודל של "סיריזה" ביוון, וההצלחה שלה לגרוף כמעט שליש מהקולות בבחירות האחרונות, צריך לשמש כאן כמודל פעולה רלוונטי.

שלא במקרה, הפרויקט הזה מנוסח מנקודת מבט של סימן השאלה הביקורתי. אין כאן הנחות מוצא לגבי אמת קיימת ויש הימנעות מכוונת מכל סימן של משיחיות פוליטית, חילונית, תיאולוגית-פוליטית, דתית או ביטחונית. במקום להניח מטרה פוזיטיבית, הפרויקט הזה הוא ניסיון לייצר שיתוף על בסיס מה שז'אק ראנסייר, ההוגה הפוליטי הגדול, קרא לו "אי-הסכמה". "אי-הסכמה" הוא כותב ב-une mésentente (הספר תורגם לאנגלית כ- Dis-agreement ועדיין ממתין לתרגום עברי) הוא הבסיס של החברה הדמוקרטית השוויונית מאז הפוליס היוונית. בלי אי-הסכמה לא ייתכן דיון ב"שוויון" החברתי. בלי אי-הסכמה ממשית, אין דמוקרטיה.

ביהדות ישנה מסורת ארוכה לא פחות של אי-הסכמות: בשיאן, הוגים ביקורתיים במסורת החוכמה מבטאים אי-הסכמה עם בורא העולם בכבודו ובעצמו. בנקודות מסוימות של זמן, שאותן מעודדים אותנו ללמוד במסגרת החינוך לערכים יהודיים, דווקא הווכחנים נהיו למודל לצדיקות, מאברהם ועד ישעיהו ליבוביץ'. בנקודות שבהן אי-ההסכמה לא זכתה לקשב חתמו הנביאים את המסר בהוראה ללמוד: ללמוד את הדרכים לכשלון וחתימתם בתעודה, מן ההווה ולמען העתיד: "צור תעודה, חתום תורה בלמודי" (ישע' ח, 16). גם העבר והעתיד הם שני כוכבים, שקיומם תלוי זה בזה. ההווה הוא החלון לשניהם. הגיע הזמן שנפתח אותו ונתמודד עם מה שיחדור פנימה.

לא זמן טוב לתקוות

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

אוטו-פסיכו-אנליזה קבוצתית

אלון מרום

אני. אני מקדם ז'אנר אינטרנטי חדש: אוטו-פסיכו-אנליזה, משולבת בתרפיה קבוצתית.

החלום:

אני נוסע באוטובוסים, ובכל פעם מכניס לתא המטען שלהם אופנוע חדש שרכשתי. ממשיך כך בכמה נסיעות, ותמיד גובים ממני הנהגים כעשרה שקלים עודפים על מחיר כרטיס רגיל.

בנסיעה אחת היוצאת מפתח תקווה, מכניס את האופנוע לתא ועולה. לאחר שהאוטובוס מתחיל לנסוע, הנהג מבקש ממני 73 שקלים נוספים. אני מתקומם בתקיפות לנהג וזה נשאר אדיש; מבקש לעצור, ויורד באמצע הדרך.

אני מחליט לא לוותר. מאתר את הנהג במעין מסיבה של חברי מרכז ליכוד בסניף פתח תקווה. הוא חומק ממני שוב ושוב. תוך כדי המרדף אני מתרשם מהחגיגה המושחתת שלהם: כל מיני מופעים, סעודות, מתנות וכדומה – כולן מתאפשרות בקומבינות על חשבון הציבור; האוטובוס עליו נסעתי, למשל, אמור במקור לשמש רק את המפלגה, אך כחלטורה מסיע נוסעים בתשלום וממן משכורת לנהג. על עשרות העסקנים ומשפחותיהם מנצח ראש הסניף, ממשרדו במתחם. הוא מתנהג כמו דון מאפיונרי – יושב מאחורי שולחן, מקבל עסקנים לפי תור, ופותר בעיות בחיוך, בשלווה.

לבסוף אני משוחח עם הנהג. הוא עונה לי בקרירות, בנימה נקמנית: עכשיו אתה תשלם, על כל הנזקים שגרמת לנו (מפרט חשבון). באותו רגע אני נזכר גם שהאופנוע עדיין בידם; מתמלא חרטה שעשיתי עניין מ-73 שקלים; מבין עכשיו כמה התנשאות וסיפוק עצמי היו בהתעלמות ראש הסניף והנהג ממני; ברור שהם חיכו לי בחדווה, הם ילמדו אותי לקח על שהעזתי להתקומם נגדם, מה היה כל כך לא צודק בלגבות 73 שקלים על הובלת אופנוע ענק?

מתעורר.

הרקע:

1) ביום שלפני החלום צורפתי לקבוצה פוליטית וסודית בפייסבוק.

2) לפני כחודש נבחרתי כציר בוועידת (מרכז) מפלגת העבודה.

3) לאחר מאמצים, נזכרתי שהנהג הוא פועל נקיון שפגשתי לפני חודשיים. הוא ניגש אליי על רציף הרכבת הקלה בירושלים והחל משוחח איתי, כך סתם פתאום. אמר משהו פסיכולוגי-פילוסופי בהקשר כלכלי; אני רק זוכר במעומעם שהנושא היה האליטות שם למעלה, ואיך שאנחנו העם חיים בתוך עולם דימיוני שהומצא עבורנו, משהו כזה. דיברנו עד שירדתי בתחנה המרכזית, והוא המשיך לביתו בבית שמש. המבט הקפוא שלו שידר אליי שלמרות השיחה הנעימה, הוא תייג אותי כאחד מה-"תל אביבים האלה", מהאליטה – כנראה בגלל שהייתי לבוש יפה והחזקתי תיק מנהלים מעור.

הפירוש:

האם עליי להיגמל ממאבקים לתיקון עולם, ממלחמות דון-קישוטיות בכוחות החזקים ממני בהרבה (בחלום: מרכז הליכוד)?

האם, למרות שדיברתי אל הפועל כשווה אל שווה, בכל זאת לא הצלחתי להסתיר את הזלזול הלא-רצוני בו? האם אני מלקה עצמי על זלזול כזה באנשים, למרות שמתברר לפעמים בדיעבד שדווקא הם אלו שצוחקים אחרונים?

האם אני מתחלק במדרון חלקלק, נגרר מבלי לעצור לחשוב, אל פוליטיקה עסקנית ומושחתת?

איך ייתכן ה"דו" בדו-לאומיות?

יריב מוהר

דווקא בתור מי שתומך מאוד באתוס דו-לאומי בישראל אני נדהם מאי-ההכרה בלאומיות היהודית בקרב מי שאמורים לתמוך בדו-לאומיות בשמאל הראדיקלי. בעת שרואים ניצנים לפריחת הדו-לאומיות כקבוצה סוציולוגית – עם טקסי זכרון אלטרנטיביים, מקומות בילוי (כמו בר האנה לולו או אל ביר), רשת בתי ספר דו-לשוניים וכו' – ראוי לעמוד על העניין הזה ביתר שאת. איך ניתן שתיהיה זו "דו" לאומיות כשיש צד אחד הגאה בלאומיותו וצד שני במחנה הדו-לאומי, היהודי-שמאלני-ראדיקלי, שחלקים נרחבים בו דוחים את הלאומיות היהודית מכל וכל?

בתכתובת פנימית עם כמה ממכרי הרדיקליים על נושא מסויים ציינתי כבדרך אגב כי "מן הסתם זה ברור שדחיקת האחר הפלסטיני לא הייתה מטרתה היחידה ואף לא העיקרית של הלאומיות היהודית שהתגבשה בישראל" [בכוונה לא השתמשתי במונח הטעון צ.י.ו.נ.ו.ת]. וכמה מהם השתוממו: בוודאי שהמטרה היחידה של הלאומיות היהודית הייתה נישול הפלסטינים. ומה עם זכות ההגדרה העצמית? כנראה שהיא לא ראויה להינתן למי שזהותם היא, כביכול, נישול האחר ותו לו. "גישה זו אינה נבדלת עקרונית משלילתם של הציונים את הלאומיות הפלסטינית", כתב אמנון רז-קרקוצקין, כשטען כי עיסוק בדו-לאומיות ודה-קולוניזציה מחייב את הפוליטיקה הראדיקלית לעסוק בזכויות הקולקטיביות הלא ברורות של היהודים בין הירדן לים, אולי אף יותר מאשר בזכויות המעוגנות של הפלסטינים. אך נדמה שהשיח הזה נותר סקולרי בעיקרו, גם  בקרב ערבים וגם בקרב יהודים.

נדמה לי שכדי להגיע לפסילה כמו שציטטתי מעלה, של הלאומיות היהודית, דרושה צורת הסתכלות המבוססת על ניתוח הלאומיות מתוך פרקטיקות ברמת המדינה, מבלי להתחשב כלל באמונות ועולמות המשמעות של הפרטים הלוקחים חלק בקולקטיב הלאומי. יש בכך הרבה חוכמה, אבל הניתוק המוחלט והקיצוני מהרמה של האנשים הפשוטים, "השחקנים", עומדת בניגוד לשכל הישר, להיבטיה המרובים של המציאות החברתית כמו גם להסכמות אליהם הגיעו בדיסציפלינות של מדעי החברה, לאחר שיח ומחקר רב, בדבר הצורך בסינתזה בין הרמה המבנית לפרטים האנושיים המקיימים ומבנים תופעות חברתיות כמו לאומיות. ואם משקללים גם את האנשים עצמם, הרי יש לשאול:  האם כל ישראלי שמרים את הדגל בגאווה ביום העצמאות חושב קודם כל ובעיקר על נישול הערבים? ואם לא, האם ישנה איזו לאומיות יהודית-ישראלית מופשטת המנותקת עד כדי כך ממה שמאמינים הפרטים הנושאים את אותה לאומיות בתודעתם ובהתבטאויותיהם הציבוריות?

כידוע, חשש דמוגרפי במערכה הראשונה סופו ניקוי אתני במערכה האחרונה. אפשר שבפועל הרעיון של כינון בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, שמחייב לדעת רבים גם רוב ושליטה יהודית, לכל הפחות טומן בחובו את הפוטנציאל לנישול, דחיקה ואף גירוש בפועל של המיעוט הלא-יהודי שחי בארץ. וזה כבר הוכח כפוטנציאל שהתממש. אומנם הרעיון של בית לאומי דווקא לא נושא הכרח לשליטה או להיות רוב, והסוגיות הללו מאפיינות מתחים ביחסי רוב -מיעוט במדינות רבות, אפילו במערב אירופה. רק שלאור טראומות העבר של העם היהודי, הוא חש ביתר שאת שלא תיתכן כל ערובה לביטחונו מלבד להיות רוב עם שליטה בלעדית במרחב בו הוא חי. לפלמים והצרפתים בבלגיה, למרות מתיחות מסויימת, אין סף רגישות כה נפיץ. אבל ראו, ברגע שמגיעה למדינתם הגירה מוסלמית, ותיזה על סכנת השתלטות, שגזענים לבנים מלבים באגדות וקיצוניים מוסלמים בהתבטאויות, פתאום חרדתו של הרוב הבלגי הלבן גואה ואין לדעת היכן תעצור. אם כך אצל הבלגים, אין פלא שלהיות מיעוט או אפילו לחלוק ריבונות עם ערבים זו סכנה קיומית לפי תפיסתם של רוב היהודים בלאומיותם. שינוי של התודעה הקולקטיבית הזו ייקח זמן, וידרוש לא רק תהליכים פסיכולוגיים או אידיאולוגיים אלא תמורות באתוס הלאומי, הפוליטי והדתי במרחב סביבנו כך שהתחושה הזו של סכנה קיומית מהאחר תיעלם. עמד על כך היטב פרופ' רז- קרקוצקין במאמרו הנ"ל. בכל מקרה אנו עוד רחוקים מנסיבות בהן הישראלי-יהודי הממוצע יחוש בטוח לחיות במזה"ת תחת משטר שאינו הגמוניה יהודית יציבה.

כך יוצא שבינתיים יש בלאומיות היהודית מרכיב שרואה הכרח קיומי בנישול ודחיקה. זהו מאפיין חמור הצמוד ליישומה בפועל של הציונות אבל זהו גם מאפיין נסיבתי, וקשה להגדירו כמטרת הלאומיות היהודית או כמהותה. עם זאת בטווח הנראה לעין הלאומיות היהודית היא אכן לאומיות מנשלת דה-פאקטו להבדיל מלאומיות המקיימת יחסי שכנות תקינים והנפתחת בהדרגה להרחבת בסיס זהותה. המצב עגום, אבל הדרך לסדיקתו אינה רטוריקה המציעה את מחיקת הלאומיות היהודית מהיסוד וכינון משהו חדש ושונה לחלוטין. רטוריקה כזו מן הסתם רק מחזקת את תחושת הרדיפה והסכנה הקיומית ההופכת את הלאומיות היהודית ליותר מסתגרת, תוקפנית ואף מסוכנת לעצמה ולסביבה.

תמונת המראה לכך היא הלאומיות הפלסטינית, משום שזו חוששת בעצמה מלהיות מיעוט. אביא פה ציטוט של ז'בוטינסקי שמצטט בתורו תשובה חדה ומבריקה של בטאון פלסטיני מתחילת המאה ה-20 לנאום פייסני של סוקולוב –

"על נאום זה השיב העתון הערבי 'אל כרמל' במאמרו הראשי, שאת משמעו אני מוסר על-פי הזכרון אך במדוייק. […]מובן, שהציונים אינם חולמים עכשיו לא על גירוש הערבים, לא על דיכוים ולא על ממשלה יהודית; מובן, שברגע הנוכחי הם רוצים בדבר אחד בלבד – שהערבים לא יפריעו להם לעלות. הציונים מבטיחים, שהם יעלו לארץ רק בהתאם לכושר-הקליטה הכלכלי של ארץ-ישראל. אך בעניין זה לא היו לערבים ספקות מעולם: הרי דבר זה מובן מאליו, […] 'רק בזה' רוצים הציונים; – ודווקא בזה אין הערבים רוצים, משום שאז ייהפכו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם ממשלה יהודית, ואז יהא תלוי גורלו של המיעוט הערבי ברצונם הטוב של היהודים; ושלא נוח להיות מיעוט, – על זאת היהודים עצמם מספרים בדרך נמלצת מאוד. ומשום כך אין כאן שום אי-הבנות. היהודים רוצים בדבר אחד בלבד – בעליה חופשית; והערבים דווקא בעליה יהודית זו אינם רוצים."

הפוביה מלהיות מיעוט, פוביה בעלת הפוטנציאל לאלימות ונישול, איננה, אם כן, נחלתה של הלאומיות היהודית בין הירדן לים. וודאי שיש מידה רבה יותר של צדק בידי הפלסטינים שכעם ילידי לא היה זה הוגן ואף לא אנושי כי יחוו תהליך נישול לאומי מידי ציונים אירופאים הבאים לפה בניגוד לרצונם תחת שלטון של הקלוניאליזם הבריטי הדכאני. אבל מרגע מסויים, לאחר שנולד פה דור חדש, שאלת ההגעה לארץ קצת פחות רלוונטית – הרי לא ראוי להעניש את בנותיהם ובניהם של המתיישבים הציונים הראשונים, כפי שלא ראוי להעניש את צאציו של פושע. כעת יש פה פשוט שני קולקטיווים לאומיים שלא מוכנים להיות מיעוט, ולשניהם נימוקים היסטוריים כבדי משקל.

נכון עוד שכיום הרבה יותר פלסטינים (בוודאי מקרב אזרחי ישראל) מאשר יהודים מוכנים לחיות בהשלמה כמיעוט לאומי בישראל הריבונית. גם תמיכה מסוימת בזכות השיבה לא מבטאת בהכרח חשש מהיות מיעוט ולא תוביל בהכרח לרוב פלסטיני. הלאומיות הפלסטינית התגברה טוב יותר על הפוביה מהיות מיעוט. ובגלל שבידי הישראלים הכוח, טבעי לצפות שדווקא הם, יותר מאשר הפלסטינים, יקדמו שינוי אווירה ביחסים בין העמים ובין רוב ומיעוט.

אבל כשזה נוגע ליהודים וערבים במזרח התיכון כולו, יחסי הכוחות והתפקידים קצת משתנים. ישראל היא אולי מעצמה אזורית אך היא עדיין מאכלסת מיעוט קטנטן במזה"ת שהרוב צריך לדעת להכיל ולהושיט לו יד שמציעה הוגנות וקבלה, לצד תביעה קשוחה להפסקת דיכויים של הפלסטינים. היוזמה הערבית היא צעד בכיוון הנכון, וישראל אוטמת את אוזניה אליו. אבל לצדה יש לא מעט מפגנים של חוסר קבלה של מיעוט יהודי כקולקטיב לאומי במזה"ת – חוסר קבלה המקופל בריבוי המשמעויות של המונח "ציונות", שליהודים אומר "זהות קולקטיבית" (כשנישול וייהוד אולי נתפשים כאמצעי לשרוד כקבוצה) ועבור הערבים אומר מושג זה פשוט "ייהוד ונישול" כמטרה אינהרנטית לעצם הזהות היהודית-לאומית.

לכן סוגיית המהות של הלאומיות הישראלית (או הפלסטינית), כמהות מנשלת, היא סוגיה עקומה. היא נכנסת לסדק בו השפה מפסיקה לתאר מציאות חברתית ומתחילה לברוא אותה. איום על כלל הזהות היהודית (או הפלסטינית) הקולקטיבית – שהיא כיום בפורמט לאומי יותר מאשר דתי-תרבותי – לא יוביל אותנו לדו-לאומיות וחיים ביחד ואף לא לחיבור למרחב המזרח תיכוני. מה שדרוש הוא ערעור על הפוביה מלהיות מיעוט – פוביה זו היא המקדמת נישול ואף ניקוי אתני בעת הצורך. לכך דרושים לא רק שכנועים אינטלקטואליים, אלא ייסודם של מבנים חברתיים אמיתיים – ייסודו של מיעוט לאומי שהוא דו-לאומי ורב-תרבותי, מיעוט המהווה דוגמא ומופת לחיים הגונים ביחד, מעבר לטראומות העבר, מיעוט עם מוסדות, טקסים, סמלים וריטואלים משלו, אולי אפילו דגל נפרד. מיעוט שמכיל בפועל שתי זהויות קולקטיביות ולא רק אחת. כי רק זהות מכילה באמת היא ערובה לביטחון, שכן השואה והנכבה ארעו שתיהן בגלל הלאומנות האקסקלוסיבית ולא רק בגלל הגרמנים או הציונים או הערבים כקבוצות קונקרטיות. אפשר שההכלה הזו היא פרקטיקה של ביטחון לא פחות מפרקטיקה של צדק.

יבבה אשכנזית

“אני לא מוכן לקבל את כל היבבה המזרחית הזאת. כי מה המזרחים היו עושים אם אנחנו לא היינו כאן לקלוט אותם? מה הם היו שווים? מה היה קורה להם אם לא היינו יוצרים את הישראליות שאליה הם הצטרפו וממנה הם עשו איזו קריקטורה? אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל של תרבויות של מהגרים. נכון, עשינו הרבה טעויות. אבל אנחנו קיבלנו החלטה הרואית לקלוט את כולם. ובגלל ההחלטה הזאת בעצם התאבדנו. התרבות העברית הישראלית שלנו התפוגגה לתוך השיטפון של העלייה. לכן מה שיש לנו עכשיו זה ממשלות של הליכוד ומה שאנחנו שומעים כל הזמן זה את היבבה של המזרחיות. אבל אני לא מקבל לא את זה ולא את זה. אני גאה בכך שאני צבר לבן. ואני לא אתן לאף אחד להוציא אותי אל מחוץ לגדר של הציונות. כי אני מהמייסדים של המקום הזה. אני מהמייפלאוור הציוני. אני לא ארשה לאף אחד להתייחס אלי כאל לא ציוני”.

(מירון בנבנישתי בראיון לארי שביט, “הארץ", 5 באוקטובר 2012)

אמנם עברו כמה חודשים אבל קוראינו (ומי לא) ודאי זוכרים את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין. הראיון עם מירון בנבנישתי הזכיר לי את ההכללות הגורפות — לעתים מחכימות או מצחיקות, לעתים מטופשות או מרושעות — בהן ענו אנשים על השאלה "מה אשכנזי בעיניך?”.

כך או כך, ההכללות נגד אשכנזים על קיר הפייסבוק של בן דיין היו מעשה משחרר. הן תגובה לעשורים ארוכים בהן המזרחי הוגדר והוכלל מנקודת המבט של האשכנזי – הגדרה שהיתה חלק הכרחי מסיפור האפלייה, ההדרה וההשפלה. “האשכנזי" אינו מתפקד כאן (רק) כזהות אתנית אלא כדרך לסמן את העמדה ההגמונית, זו שאוחזת בסמכות לדבר על אחרים בעוד היא עצמה נותרת שקופה ואוניברסלית. לכן אפשר להפוך לאשכנזי מבלי לעבור הליך ביולוגי או גנטי – גם אם זה פשוט יותר בשביל מי שהוא אשכנזי “מלידה”. אפשר לאמץ דרכי ביטוי מסוימות, סוציאליזציה, לבוש, להצטרף לפלמ"ח או לאקדמיה. לכן, אגב, הס"ט מירון בנבנשיתי יכול לכתוב ספר בשם "חלומו של הצבר הלבן" או לייחס עצמו ל”מייפלאואר הציוני”.

באמצעות הסקר – והפוליטיקה הקונפליקטואלית שלה בכלל – בן דיין הופכת את נקודת המבט. האשכנזים מאבדים את השקיפות שלהם כתקן האוניברסלי שלמולו כל "האחרים" מוגדרים, והופכים עוד קהילה בן קהילות בארץ הקודש. לפתע מותר לספר עליהם בדיחות, לעתים מרושעות, אפילו מותר לשנוא אותם (אותנו).

זה ודאי נשמע רע לאוזניים שמאלניות. למה להמשיך את "מעגל השינאה", למה להשיב בגזענות על גזענות? אבל כל פוליטיקה – במיוחד פוליטיקה פרוגרסיבית – חייבת להתחיל מהבנה של התנאים הממשיים בהן היא מתקיימת. אנחנו חיים בארץ שבה זהויות נוצרו באופן דיאלקטי והוגדרו על דרך השלילה. הפלסטינים הם לא-יהודים, המזרחים לא-אשכנזים וגם לא-ערבים. הזהות היחידה שמתיימרת להכחיש את השלילה שלה היא הזהות האשכנזית. בעבר היא לפחות זכרה את מקורה בשלילה האירופאית – שהרי היהודים, לבנים ככל שהיו, היו לא-אירופאים ולכן נאלצו, לפי הסיפור הידוע, לחזור לארץ אבותיהם. אבל כעת, לפחות בשמאל, גם זה נעלם והאשכנזים הם לרוב "ליברלים" – ליברלים כמו באירופה ורוצים חיים כמו באירופה, וזכויות כמו באירופה, ואי-גזענות או אי-שינאה כמו באירופה.

אבל באירופה שונאים גם שונאים, והזהות הליברלית-מודרנית מסתירה מנגנונים של אפלייה והדרה שהם חמורים יותר מההדרה שמופעלת על ידי קהילות "מסורתיות" בארץ הקודש, כמו החרדים או המוסלמים. יתרה מכך, אפילו המודעות לזה (בעיקר בשמאל) – והניסיון לצאת נגד ההגמוניה – מייצרים אותה מחדש. ביקורת עצמית מתייפייפת היא פרקטיקה לבנה שמאשררת את הלובן והנאורות של מי שלוקח בה חלק (וגם על זה בן דיין כתבה היטב). היא נותרת לחלוטין ברמת השיח ואילו ברמה המטריאלית האשכנזים שומרים על הנחלה בשרון או הדירה בתל אביב.

בעיניי הסקר "מה אשכנזי בעיניך?” היה סירוב לשחק במשחק הזה. במקום לבקש רשות כניסה לשיח הליברלי (ואשכנזי) השליט, הוא מערער אותו מן היסוד. במקום להתיימר לאוניברסליות הוא לא מפחד להיות פרטיקולרי ובזאת מציג את השיח הליברלי כפרטיקולרי גם הוא, כביטוי של עוד קהילה בין קהילות – קהילה שמה שבכל זאת מייחד אותה הוא היומרה להיות מעל מגרש המשחקים הזה. לכן הסקר מקדם פוליטיקה שוויונית, שבה ההתמודדות הפוליטית על משאבים סימבוליים וחומריים מתנהלת לראשונה בגובה העיניים. אשכנזים נאלצים לשאול עצמם, לשם שינוי, מי הם ומה הם רוצים, וכיצד הם רואים את עתידם בארץ הזו, שהיא שלהם כפי שהיא של כל הקבוצות האחרות – לא יותר אבל גם לא פחות. גם אם יש פה גזענות, זו "גזענות של שווים", לא עוד הגזענות של האדונים המתחזים ליורשי הנאורות בארץ הקודש. זו פוליטיקה שוויונית אבל גם קונפליקטואלית. זה לא יכול להיות אחרת באזור שבו הזהות של אנשים נוצרה בתוך קונפליקט ארוך שנים ונשמרת מתוך זיכרון ועיבוד של הקונפליקט הזה.

לכן אני מסכים עם בנבנישתי שהחזון הפוליטי הרלוונטי לפלסטין הוא "מסגרת משותפת שבה שני העמים ימשיכו להתקוטט זה עם זה – אבל על בסיס של שוויון". הרעיון הוא לא להכחיש את קיומן של שינאה, או אפילו אלימות, אלא לאפשר להן להתבטא בדרכים "לא אלימות" – כלומר בהפגנות, מאבקים פרלמנטריים ואפילו סטטוסים וקבוצות בפייסבוק. זה עדיף, כמובן, מהאלימות הקולוסלית המתנהלת כרגע (שאמנם יהודים-אשכנזים בקושי מרגישים, אבל פלסטינים ודאי, ובמידה פחותה גם קבוצות אחרות).

אם לחזור לציטוט שלמעלה – אני מציע לקרוא את ההתבטאות של בנבנישתי על רקע החזון הפוליטי שהוא מציע – של פוליטיקה קונפליקטואלית ושוויונית. לכן המאמר הזה הוא לא ניסיון להגן על הדברים הגזעניים שלו, אבל הוא הגנה על עצם האמירה שלהם – הוא ניסיון להצביע על אופק פוליטי-תרבותי שבו לדברים כאלה יש מקום. הוא הגנה על בנבנישתי באותה מידה שהוא הגנה על הסקר של בן דיין. כאן וכאן יש גזענות, אבל היא מה שאפשר לכנות, כאמור, “גזענות של שווים”, לא של אדונים.

על פניו ההשוואה עם בן דיין לגמרי לא במקום. בעוד בן דיין מתגזענת נגד אשכנזים מתוך ניסיון להשוות את עמדות המאבק, בנבנישתי מתגזען כאשכנזי, כבן ההגמוניה, נגד הצד החלש. על פניו אין הבדל בין מה שהוא אומר לבין הגזענות הממסדית המוכרת לעייפה.

אבל אני חושב שדווקא יש הבדל חשוב. בנבנישתי מדבר כבר מנקודת המבט של המובס. זו היבבה האשכנזית שלו. הוא לא מתיימר לדבר בשם כולם אלא בשם "הצברים הלבנים", ובשמם הוא תובע הכרה בזיכרון ובתרבות הקולקטיביים שלהם. בנבנישתי מתוחכם מספיק כדי להבין את הקונוטציות של הביטוי "הצבר הלבן" – הוא יודע שבאקלים האינטלקטואלי הנוכחי התוספת של "לבן" לא מחזקת את הטיעון אלא דווקא מחלישה אותו. ואותו הדבר לגבי הביטוי "המייפלאואר הציוני" – ציונים ליברלים לא יאהבו, כנראה, את ההשוואה לפוריטנים הקנאים שבישרו את השמדת האינדיאנים. אבל נדמה שבנבנישתי, בניגוד אליהם, מבין היטב את הפן הטראגי, האלים, של הציונות כתנועת מתיישבים קולוניאלית. במקום להכחיש הוא שם את זה על השולחן. כן, אני צבר לבן. אני אפילו לא אוהב את "היבבה המזרחית". הזהות שלי היא אמנם תוצר של אלימות וכיבוש אבל עכשיו אני מי שאני, ושייך לארץ הזו כמו כל אחד אחר – וכמו כל אחד אחר פה אני יכול להיאבק על זכויותיי ואפילו לשנוא ולהתגזען מדי פעם.

ייתכן שהגזענות של בנבנישתי, כמו החזון הדו-לאומי שהציע כבר בשנות השמונים, מקדימה את זמנה. כל עוד אשכנזים (אמיתיים או מדומיינים) כמוהו הם כל כך חזקים, הגזענות שלהם לא יכולה להיות "גזענות של החלש", לא משנה כמה הם רוצים להיות חלשים ודו-לאומיים. אבל מעבר לביקורת המתבקשת והראויה על התוכן של דבריו, אפשר לראות בהם הזמנה לחשוב על פן מרכזי בחזון הפוליטי שלו – שבו קונפליקט תרבותי מחליף את הקונפליקט האלים מאוד של העשורים האחרונים.

ברמה אישית יותר, אני מודה שכמה מהדברים האחרים שבנבנישתי אמר מרגשים אותי. גם אני חווה לפעמים מין קשר אירוטי לאדמה וזיקה למורשת הטראגית (ואכן, האלימה כל כך) של אבותיי. ההאנשה שהוא עושה לאדמת ארץ ישראל עשויה להיראות הזויה. היא ודאי מיתית. אבל האם יש לי מיתוס אחר? אני לא בטוח. חשתי ניכור כאשר רבים מחבריי בפייסבוק הוסיפו לעצמם, לאחרונה, שמות משפחה לרוב. כמו שקורה הרבה במקרים כאלה, יוזמה מזרחית הפכה תירוץ לאשכנזים להשוויץ בשמות משפחה כמו-גרמנים. במקרה המזרחי החזרה לשמות המשפחה הישנים מעניקה לסבים ולסבתות את הכבוד שהמכבש הציוני נטל מהם. במקרה האשכנזי, לעומת זאת, היא מבטלת את הבחירה שרבים מהסבים והסבתות עשו ובזה אין שום מתן כבוד. ההפך.

בניגוד למגמה הרווחת בקרב אשכנזים מהשמאל – להתנער מהמורשת הציונית האלימה ובזאת לאשרר מחדש את הלובן שלהם – בנבנישתי בוחר להיאחז במיתוס שלו, למרות הגזענות הטמונה בו, למרות הפאתטיות. אפשר (ואף מוטב) להתעצבן, מה גם שזה חלק מהפוליטיקה הקונפליקטואלית שהוא ממליץ עליה. אבל בה בעת אפשר להעריך אותו על כך שכמו במקרים רבים בעבר הוא לא פוחד להגיד דברים שנשמעים הזויים בשמיעה ראשונה.

*

דימויים: עלייה לקרקע בקיבוץ אלונים (1938, זולטאן קרוגר), קיבוץ רמת יוחנן (1936-1946, צלם לא ידוע), קבוצת חלוצים בגן שמואל (1913, צלם לא ידוע).