מזרחים בשמי ברלין

by

איריס חפץ

 בימים האלו לפני עשר שנים עשיתי את דרכי מישראל לברלין ‪- דרך יוון, איטליה ואוסטריה. עזבתי מכיוון שלא יכולתי לסבול את האישה שהייתי תחת נסיבות החיים הישראליות. האישה שכל בוקר נוסעת לעבודה בבית חולים אחר, פותחת את החלון המכונית בכניסה ואומרת לשוער מברית המועצות לשעבר "בוקר טוב". לא כזה עם ר' מתגלגלת של מרוקאית שמעולם לא היתה לי. לא עם ק', ולא עם ב' שנשמעת כמו פ' של ערביה. "בוקר טוב" אשכנזי כסיסמת הכניסה לבסיס, שמזהה אותי כחיילת בצבא היהודים שלא צריך לבדוק, כי היא לא מסוכנת. כי היא "משלנו". אבל לא הרגשתי תחושת שייכות, למרות שמהצד הלא מהגר של משפחתי, לפי האגדה איזה דור שביעי בפלסטין-ישראל, אני אמורה להיות אם כל השייכויות. תיאורטית לפחות.

באופן מעשי הרגשתי זרה בחברה, ובעיקר זרה לעצמי.

והקושי הגדול היה חוסר היכולת לדבר על זה. לא היה מקום לזרות הזו בישראל של 2002, שכבר היתה שקועה בתהליך שעוד ילך ויעמיק, שבו אסור להשמיע ספקות ואין מקום לסימני שאלה בכל הנוגע לסלע קיומנו הפריך. נסיונותי לגרד אותו או להכות בו נתקלו בשכבת פאטינה שהגיבה בעמידות שגרמה לכאב, או ריקושטים שפגעו בעיקר בי והופנו לקרובים אלי. לפחדנית כמוני, שגם ככה היה לה צורך לדעת הכל ולכן מעט מקום לשאלות, זה לא עשה טוב במיוחד. אז עזבנו אחרי ששיגעתי את המשפחה, עוד כמה חודשים לפני התכנית המקורית. עם כוונה מוצהרת להישאר שנה בברלין, שהתארכה לשנתיים שהבהירו שמדובר בהגירה, עם השתקעות בבית, בבתי ספר, ברכישת השפה ובכניסה למסלול לימודים.

אני פוגשת מדי פעם ישראלים, שהגיעו לכאן מסיבות דומות, באופן מודע או מעורפל יותר. לרוב מדובר בחוסר יכולת אישית לשאת את החיים בישראל שעוזר להתגבר על אתוס הבגידה בשבט שינקנו עם חלב-רבין אבינו וגולדה אמנו. להגר מישראל אחרי שההורים או הסבים "עשו עליה" זה לא כמו לעבור מיוון לארה"ב. מזרחים עזבו את ישראל בהמוניהם ובשקט. הם גם פחות קשורים לאתוס הציוני וגם יודעים שזה לא ממש מרשים מישהו. לכל היותר את המהגרים האחרים שפוחדים ש"הערסים יבואו". אשכנזים עוזבים לרוב אחרי איומים. כמה מחברי האשכנזים איימו שנים ש"ביום ששרון יהיה ראש ממשלה אני עוזב", שהתחלף ל"ביום שיהיה טרנספר" ונהיה עם הזמן ואחרי הפרופסורה באקדמיה ל"אין לי ארץ אחרת". חלק עזבו בטריקת דלת. אבל מעטים עוזבים באדישות של מהגר רגיל. אתוס הסבל הנוצרי כל כך מקודש בישראל, שככל שנהיה יותר רע, כך מצפים ממך ליותר סולידריות, דיכוי והסתרה של הפחד והיצמדות לשבט. ולפני עשר שנים לעזוב כשהיה כל כך רע עם שלושה פיגועים ביום, היה בגידה גדולה יותר. גדלנו על הסיפור שלושת התולעים – אבא, אמא וילד – שחיות להן בקצה המעי הגס. "בחוץ, בני, זורחת השמש והשמיים כחולים, לא כמו פה, אבל אל תעיז לצאת מכאן", אומר האב לבנו. "בחוץ, בני, יש דשא ירוק ופרחים לרוב, אבל אתה נשאר איתנו" אומרת האם לבנה. "אבא, אמא", שואל הילד-תולע הקטן, "אם כל כך יפה שם בחוץ, אז למה אני צריך להישאר בתחת?". "כי פה המולדת!" עונים ההורים.

ואם הילדים עזבו זה לרוב זמני או מטושטש בסיפורי ההורים. הורים אשכנזים שילדיהם מבלים שנים בחו"ל באוסטרליה, אח"כ שלוש שנים בקנדה ובדנמרק מספרים לחברים, שהילדים יצאו "לשליחות" או מאמצים את המונח "רילוקיישן" או שם החיבה שלו, "רילו". כי ישראלי בחו"ל נשאר לרוב מגוייס: כל תייר הוא שגריר שמקבל הוראות בשדה התעופה, וכל ישראלי עובד אמדוקס חושב שהוא צריך להסביר את מדיניות הממשלה למתכנתים אחרים. ולעזוב מטעם האינטרסים שלך זה חטא אינדיוידואליסטי בזוי. בתור אישה מותר לך "ללכת אחרי הבעל" וזה מה שיספרו לחברים, גם אם הוא הלך בעצם אחרייך…בשנות החיברות שלי, ישראל היתה חברה קולקטיביסטית מובהקת, שבה האפשרות לא להתגייס לצבא בכלל לא היתה קיימת באופן ציבורי ומי שעזב מסיבות פוליטיות זכה למנת לעג בסגנון של "הוא לא יכול היה יותר לסבול את המעטפות החומות" מפי נשים של מילואימניקים, שהתגייסו בדרכן זו למערכה על החיים בתחת. אנחנו היינו ילדים שאמורים לשבת על סיר הסירים כמו נפתלי ולהביא להורים תוצרים כלבבם ולהחזיק בפנים מה שלא מתאים להריח ולראות. למדנו שמי שעזב את ישראל עשה את זה כדי "לשבת על סיר הבשר". כלומר, הוא עושה את זה רק בשביל כסף. ככה זה יהודים, אתם יודעים, רק כסף מעניין אותם…

המעבר למקום אחר נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר ולרוב השלבים הראשונים של ההגירה מאשרים את זה. כמו בהתאהבות, המקום החדש נראה כמו גן עדן: בקיץ הראשון אפילו הלכתי למצעד האהבה שהיה קיים עוד בברלין עם שתי חברות ישראליות. בן הזוג הגרמני שלי סירב להצטרף ("אהה, באמת נראה לך שאני הולך לעמוד יחד עם עוד מליון גרמנים באותה כיכר?") אבל אנחנו התלהבנו רק מהאפשרות להיות באירוע המוני בלי לחשוש מפיגוע. נסנו על נפשנו די מהר, לא אחרי שהסתדרנו בשלשה שלובת ידיים כדי לחצות את ההמון…

כשמתחילים לחיות במקום את חיי היומיום, עוברים למצב של חיים משותפים עם פחות אידיאליזציה. אבל האישיות שלנו לא משתנה במקום החדש. הזרות נשארת – אבל לעיתים יותר לגיטימית, כי ברור שאת נראית זרה, לא יודעת את השפה ואף אחד לא מצפה ממך להיות חלק מהיסטוריה ותרבות. והזהות הישראלית נשארת: למרות דימויי האדם כמחשב שאהובים על ישראלים, אי אפשר למחוק את הביוגרפיה האישית והנפש שלנו היא לא דיסק קשיח. אפשר לזהות ישראלים-יהודים בברלין ממרחק, גם אם אין להם יותר נעלי המגפר והם ויתרו אפילו על "נעליים נוחות להליכה" במסע הכומתה לכיבוש אתרי העיר, רק לפי תנועות הגוף והחזקתו. גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו.

האשמה מול הילדים בישראל שחשפתי אותם לחיים עם מסיכות אב"כ ופחדים נוספים לאלו שסיפקתי בעצמי ולחיים מלאי קונפליקטים וזרות שעוברת הלאה כי "אין עוד אף אחד במזכרת בתיה שחושב כמוך", האשמה מול הפלסטינים שאת מימיהם אני שותה ועוד אשמות רבות, מתחלפת באשמות אחרות: מול חברים מקומיים פלסטיניים ואחרים שמוכנסים לתאי מעצר ומגורשים משדה התעופה ע"ש בן גוריון, שממשיך לגרש עוד גם אחרי שנפח את נשמתו, מול החברים שלי בישראל שהיו רוצים חיים אחרים וחוששים מגל הפיטורים הקרוב וכמובן מול הילדים שלי שגזלתי מהם את האפשרות לחיות בחוויה של רוב ואולי לא באמת חסכתי מהם את השירות הצבאי – ימים יגידו. ואשמת ניצולים…וכל ביקור בישראל מעלה את המתח הזה מחדש. הביקורים הראשונים גם מאיימים להחזיר לצומת ההחלטה. כשהילדה שואלת למה במסעדה יש כל כך הרבה שוטרים (מלא חיילים כרגיל, אבל היא לא יודעת מה זה חייל) ואני שמחה על זה, ואז שואלת מה זה הדבר הזה הגדול בשדה שהיא רואה מהאוטו (ממטרות…) ואני מבינה כמה היא גדלה בעולם שונה משלי ופוחדת שתהיה זרה לי. רק את החסידות היא מכירה ומתלהבת מזה שהן באביב בישראל ובקיץ אצלנו.

כלומר, אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר, שלא תמיד יש בה הרבה בחירה כמו שנדמה והיינו רוצים להאמין ושלובים בה גורמים חברתיים ואישיים שחברו להם יחד וממשיכים לפעול. הענין המוסרי כל הזמן ברקע ומחזק את ההחלטה שקיימת כבר לרוב קודם. מי שמרגיש שלא יכול לעזוב מצדיק את זה בצורך ל"שינוי מבפנים" ובזה שעמים אחרים אינם טובים יותר (כאילו מישהו טען משהו אחר…), מי שמרגישה שהיא לא יכולה להישאר, מתארת את תחושת המחנק בישראל שגרמה לה לעופף ממנה…

אבל יש גם מציאות: ובמציאות החיים בברלין טובים יותר כמעט בכל הרמות מהחיים בישראל. להיות מובטל בברלין או בעל משפחה מהמעמד הבינוני פה, עדיף על להיות כזה בישראל. אצולה יש רק פה, אז קשה להשוות אציל גרמני לקיבוצניק. ולכן הייתי מאחלת לישראלים חיים צודקים יותר, כי טוב יותר לחיות בהם. כדי לחיות באירופה המרכזית ברמת חיים כזו, צריך לדכא ולהרעיב ולכלוא אפריקאים במחנות ריכוז במלילה ובלוב, להעסיק חברה פרטית (פרונטקס) שתשמור על גבולות האיחוד מפני אפריקאים, שאותם אנחנו שודדים ואת הדגים שלהם אנחנו דגים, כך שהם נאלצים לעשות את דרכם לאירופה כדי לשבור בה שבר. זה לא שאירופאים הם אנשים טובים יותר, את זה כבר מזמן לא צריך לבדוק. אבל הרוע מתרחש רחוק יותר מהעין ולכן המדוכא לא מהווה איום קיומי והנפש לא צריכה להתגונן בכזו עוצמה ולהשתיק כל קול אחר. ואם הנפש עושה את זה ומגלה סימני פחד, המדינה משלמת פה טיפול פסיכולוגי, שהרבה ישראלים נהנים ממנו. אין צורך לבנות גדרות ואפשר לשלם לקדאפי או מלך מרוקו כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת. ובגרמניה הקטסטרופה של מלחמת העולם השניה עוד חיה, נושמת ובועטת בנפש הגרמנית. אבל פה, בתוך גבולות האיחוד עוד יש צדק יחסי לתושבים: בעיקר לאזרחים מחזיקי הדרכונים. ויש – לפחות בגרמניה – פחות שחיתות, כיוון שההזדהות עם המדינה גבוהה והיא גם באמת יותר עוזרת לאזרח שצריך אותה (בעיקר אם הוא לבן). ולכן, עם כל הקושי כשמגלים אחרי תקופת ההתאהבות, שגרמניה רוצה ממך תעודה כזו ואחרת, שדורשת ממך להסתגל להיררכיות שאת לא מכירה, לדקדק בשפה וכולי, בסופו של יום את נהנית מחינוך חינם לילדים, מקצבאות ילדים, משירותי רווחה הוגנים כשצריך, מגני משחקים מעטירים, מתחבורה ציבורית טובה ומאפשרות לנהוג כשבא לך בלי להילחם על כל מעבר לנתיב אחר. ויש שקט. הטלויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים לא מפעילים את הרעש הלבן שלהם כל הזמן. יש יותר חופש להגיד דברים שבישראל אי אפשר, יש קהילה תומכת ולא מבודדת, יש גרמנים לא-יהודים שחולקים איתך דעות דומות ומגיבים בשיא ההבנה כשאת אומרת שאת לא רוצה שהילדים שלך ילכו לצבא, או שבית ספר מגודר עם שומר ודגל זה לא משהו שאת מוכנה לשלוח את הילד שלך אליו, ולא מעניין אותך אם זה בית ספר יהודי בברלין או בישראל. אם בישראל החוויה העיקרית שחשתי הוא פחד, הרי שבגרמניה זה התחלף בשנים הראשונות בכעס: כעס על הגרמנים שחיים כל כך טוב, בזמן שהיהודים חיים בגללם בישראל במצב בלתי אפשרי. על זה שלגרמנים יש פרספקטיבה לעתיד, ולנו אין ואני עכשיו נהנית מזה וכבר לא ממש נמצאת בתוך ה"לנו" הזה. שוב זרה…

והפערים האלו יוצרים מתחים: הנטיה שלי ברגעי תסכול לרצות לצרוח על הגרמני המעצבן התורן שהוא נאצי-קטן-ותמיד-ידענו-את-זה עם הידיעה שהייתי יכולה לחיות עכשיו בישראל והאשליה שזה בטח היה יותר טוב. הקנאה ברגע בו אני פותחת את המקרר באמצע אוגוסט כדי לראות אבטיח שסחבתי מהשוק ואין לי חשק לאכול אותו כשיש עשר מעלות בחוץ וגשם – האוכל ומזג אויר כסמל ל"החיים מחוץ לישראל", עליהם רובנו משליכים את הקשיים וההנאות שלנו. השייכות והזהות הישראלית שלא נותנות לי להישאר אדישה למראה ההשתוללות חסרת הרסן של ישראל בעזה/גדה/לבנון, הידיעה שחברות שלי יחטפו על זה עכשיו טילים. היאוש מזה שכל זה נועד רק לצורך התעסקות עצמית פרוורטית של רוב הישראלים שלא תוביל לסיפוק, אלא היא רק עוד סיבוב עד לעונג הבא שלא יבוא. היאוש והנסיון לעשות משהו בכל זאת. הניתוח המושכל לפיו ישראל לא תתקוף את איראן והיציאה להפגנה נגד מלחמה אפשרית כזו.

במתח הזה של יחסי קנאה הדדיים וטלטלות בין ריחוק לקרבה, אבל תוך ידיעה שאני חיה בנסיבות יותר טובות, צומחים יחסים חדשים עם אנשים שאני יכולה לתמוך בהם מפה, כי יש לי זמן, מקום לחשוב, פחות חשש לגלות שההיא שתמכתי בה או העברתי עליה ביקורת היא בעצם גיסתה של המנהלת בתיכון של הילדים. (המרחק נותן יותר חופש, עד שאני מגיעה לנקודות המעבר – המגולמות בשדה התעופה. שם אני ניצבת מול סלקטורים. גברים ונשים בני עשרים וקצת שמזכירים לי את זרותי בבדיקות של מיהו-יהודי-ודמוקרטי.)

עם הזמן ברלין התמלאה בישראלים. בשנים הראשונות שלי היה לי קשר עם שניים שלושה, כיוון שנמנעתי מקשרים עם מסבירים לאומיים. לא בשביל זה באתי לפה…אבל העיר התמלאה בישראלים בלתי ציונים בעליל שאפשר לשתף איתם פעולה באופן פוליטי וכיף ללכת איתם לרקוד מוזיקה ברברית או ערבית. ואפשר לעשות את זה גם בעברית, עם משחקי לשון בשתי השפות ליודעי ח"ן. עם הזמן יש לכולנו גם יותר קשרים ויותר ידע על המקום, כך שאפשר לבנות קהילה כזו. ברלין מושכת ישראלים, גם מכוון שהיא הכי פחות גרמניה שאפשר למצוא בגרמניה. וכבירה של גרמניה הנאצית עם מסורת פרוסית, הכי הרבה גרמניה שיש. המתח נשאר גם בעיר השמרנית הזו שידעה כל כך הרבה שינויים.

כמזרחית זה מקום שקל יותר לחיות בו: "זה שוק בדיוק כמו מחנה יהודה" אמרה חברה שעשתה איתי שוק בביקור "רק קצת יותר מסודר". וחוץ מזה שומעים תורכית וערבית בשוק בברלין. אין עברית. רוסית כמובן, אבל זה גם בישראל. ויש בו כוזברה בשביל הדגים והחרירה. ולהיות פה מרוקאית זה גם בונוס אקזוטי. המפגשים עם גרמנים- יהודים ולא יהודים כאחד – יוצרים מצדם ציפיה שמשאירה הרבה מרחב פנוי, כיוון שקשה לקטלג אותי פה, לפחות כל זמן שאני מסתובבת בלי כיסוי ראש. בעוד שבישראל אי אפשר לסמוך על מראה עיניים ודרושה סלקציה של מבטא אשכנזי, הרי שבגרמניה המראה שלי מסגיר ושאלות על המוצא והרקע שלי נובעות גם מסקרנות ורצון לקרבה. בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?

תגים: , , , , , , , ,

30 תגובות to “מזרחים בשמי ברלין”

  1. חולי Says:

    יפה איריס,

  2. ניר Says:

    טקסט יפה, חכם ונוגע.

  3. מספר 666 Says:

    עד לשנת 1932 הייתה התרבות הגרמנית תרבות עולמית מובילה.הייתה לה בין השאר השפעה גדולה על התרבות העברית בארץ ישראל .
    אולם כל זה השתנה לאחר 1932 והשפעתה של התרבות הגרמנית על התרבות העברית ועל התרבות העולמית הצטמצמה באופן משמעותי.
    האם כיום לתרבות הגרמנית העכשווית יש השפעה משמעותית כלשהיא על התרבות העברית? ועל התרבות העולמית ?
    ראו :
    הסיפור שאינו נגמר
    http://www.yekum.org/2012/06/%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%A0%D7%92%D7%9E%D7%A8-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA

  4. ש.טומסן Says:

    איריס, גם אני רציתי לכתוב על חווית ההגירה שלי-לדנמרק, לפני תשע שנים- אבל כתבת כל כך מדוייק שלא נותר לי אלא לומר שמה שאת מתארת כאן מרגיש לי כל כך קרוב וזהה.
    אני עזבתי בידיעה שאני לא חוזרת,שאני לא רוצה לחזור. כל רכושי הסתכם בשלושים קילו ששלחתי בחבילת דואר, ומזוודה קטנה. הייתי נורא רוצה לפעמים לומר לעצמי ולאחרים שהעזיבה היא תוצאה של בחירה מוסרית -פוליטית-הצהרתית, אבל בסופו של דבר זה פשוט לא נכון, עזבתי כי לא יכולתי יותר, מבחינה אישית, כי החיים בישראל נראו לי בלתי נסבלים, כי לא אהבתי לחיות במקום ההוא והיה לי בן זוג שגם לאפשרות הזו להתממש. התודעה הפוליטית שלי התפתחה מאוחר יותר, רחוק מישראל.
    ונדמה לי שדווקא הסבתא הטורקיה שלי, שעזבה את המשפחה והחיים הזעיר בורגניים כדי להגיע לבדה לארץ ישראל ועדיין אומרת שמעולם לא התחרטה על ההחלטההבינה אותי יותר מכולם, אולי בגלל שגם היא השאירה מאחור חיים שלמים כדי להתחיל מהתחלה במקום אחר, שונה לגמרי.
    קהילה ישראלית גדולה כנראה שאין כאן, אף פעם לא ממש בדקתי, ולי זה דווקא די מתאים, להיעלם כאן. להקיף את עצמי בזרות, מבחירה. לתחם את הזהות העברית שלי בגבולות הבית והמשפחה, כדבר פרטי.

  5. נועה גור Says:

    נחמד, אפילו נחמד מדי. אני הייתי מוסיפה משהו על אלו שלזרותם אין בונוס אקזוטי, אחרי הכל הגזענות הגרמנית לא נעצרת באפריקה, לרוב הרוע מתרחש קרוב מדי לעין. קחי את מקרה מרווה אל שרהבני, "רציחות הקבב" והנחות היסוד הסטיראוטיפיות של המשטרה לגבי מבצעי הפשעים, מקרה אוורי יאלו שנרצח ע"י שוטרים במחנה הפליטים בברנדנבורג, אירוע שטויח במודע. קחי לדוגמה את הגזענות המעוגנת בחוק של נוהלי ההתאזרחות שאינו מאפשר לבני טורקים ויוונים כפילות אזרחויות לפי החוק, אך מאפשר זאת במקרים זהים לחלוטין לצאצאי אמריקאים, צרפתים, ושאר אומות מתורבתות. גם ישראלים חייבים לוותר על הדרכונים שלהם, פרט לאלו שהביאו איתם דרכון אירפי מהבית.

    • תמר Says:

      זה פשוט לא נכון. גם אמריקאים או צרפתים חייבים תיאורטית לוותר על אזרחותם. קיימים שני יוצאי דופן: הורה אחד אזרח גרמני והשני אזרח אותה מדינה (והילד יכול, בהתאם לחוקי המדינה השנייה, להיות בעל אזרחות כפולה); ומקרה של אדם שהסיבה שבגללה הוא קיבל/בעל אזרחות נוספת היא מ-jus solis או מסיבה אחרת שכביכול לא ניתנת לוויתור.

      • נועה Says:

        ובדיוק על המקרה הזה דיברתי תמר, צאצא לאמריקאי, צרפתי או בריטי יכול לשמור על האזרחות שלו בניגוד לצאצא לאב או אם טורקי, יווני או ערבי, בדוק, על אף שהצדינות הללו מתירות אזרחות כפולה.

      • חולי Says:

        נועה את טועה.

  6. דניאל Says:

    תודה. אז מה היה לנו פה? לכאורה, עזיבה אידיאולוגית שנובעת מתחושת זרות, אבל בשורה התחתונה המעבר "נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר" בעבורי? ובעצם, "אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר".
    אז רק שאבין – אם הגרמנים גזענים בשביל שיהיה לי טוב זה בסדר, אבל אם זו אני שצריכה ללכלך את הידיים למען זכותי הבסיסית להגדרה עצמית זה לא בסדר? את מעדיפה תחושת זרות שמלווה בחוסר אחריות על תחושת זרות מדומיינת שמסירה ממך אחריות ובו בזמן מאפשרת לך להפגין כנגד אלה שאת לכאורה חלק מהם?
    מעניין מהי הזהות שמצאת בגרמניה ושדרבנה אותך לערוך את "המימונה הראשונה בברלין?" זהות של גולה בהגדרה? היהודים כעם של גולים? יש בספרי האידיאולוגיה שלך עם כזה מלבד העם שלך?

    • נירית Says:

      יפה כתבת דניאל!!!

    • זוהר Says:

      אני מסכים איתך… בתור מישהו שגר בקנדה כבר 8 שנים אני נוטה להשוות את כאב הניכור התרבותי שאני מרגיש פה לקושי הכלכלי והחברתי שהרגשתי בארץ. אני לא יודע מה יותר טוב. לפאר את החיים בקנדה בגלל אלמנטים גשמיים כמו כלכלה וחינוך זה קל – זה נתון מול עינינו, ובהשוואה לישראל זה מגיע על מגש כסף. אך עם השנים, באופן טבעי לחלוטין, גם אני יצרתי פה גטו ישראלי. ולחיות בגטו על בסיס תרבותי זה לא היה הרצון האינסטינקטי שלי כשהגרתי לכאן. לפחות ברלין קרובה יותר לארץ ממונטריאול, זה רק צ'ופר.

      • מ Says:

        ועוד משהו – "גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו."
        בין הדברים הטיפשיים שאמרת (ומאד אשכנזי מצדך). אם את מתכוונת שתרבותית הישראלי קולני, אגרסיבי, פתוח וחסר הליכות בהשוואה לרקע הנורדי בו הוא מטייל אז יש לי חדשות בשביל – לא כיבוש הוא הסיבה, אלא עצם העובדה שאנחנו מזרח תיכוניים. מאד נעים לי כששמאלנים אשכנזים מדביקים לי פוסטר של "כובש" מהיותי ישראלי-מזרחי טיפוסי כשהם גדלו בווילה בהרצליה ואני גדלתי בשיכונים ברמת גן. את תרבותי ה"כובשת", המתלהמת והקולנית למדתי מחברי הערבים והמזרחים והישראלים ככללי. ההתנשאות האירופאית-סנטריק של הישראלים שהחליטו לעבור למקום מערבי ונאור יותר, שם איפה שהאשפה לא מונחת מול העיניים אלא דרומית ליבשת, מעוררת בחילה
        וקולוניאליסתית משהו. לא משנה אם את מרוקאית או שוויצרית.

  7. מספר 666 Says:

    נראה שלדעת הכותבת בגרמניה יש לה מולטי זהות :מרוקנית ,יהודית וגרמנית ( אני לא יודע אם היא מחשיבה גם את הזהות "הישראלית " כאחת מהזהויות שלה). אין עם כך בעיה.אדם יכול להחשיב את עצמו כחלק מכמה זהויות שהוא רק רוצה .ובמקרה של הכותבת הענין שלה בזהות המרוקנית שלה הוא גם כחלק מהתרסה כנגד הזהות הישראלית שהייתה לה בעבר.
    .השאלה היחידה היא מה מבין הזהויות האלו ירצה לשמור הדור הבא שלה.
    אם הדור הבא אין לו כל קשר וכל זיקה וכל עניין בזהות המרוקנית למשל אז הוא לא יטרח לשמור ולשמר אותה .
    ולדעתי זה תלוי מאוד במצב החברה והתרבות במרוקו .אם במרוקו אין תרבות שמעוררת תשומת לב ועניין אלא נניח רק איסלאם קיצוני פנטי ולוחמני אז ספק רב מאוד אם אנשי הדור הבא של משפחת הכותבת בגרמניה ימשיכו להתייחס אליה בעניין ובמשיכה .הם כבר יהפכו לגרמנים..

    מימונה עם כל הכבוד היא לא מספיקה כדי לשמר עניין שמשמר זהות.
    כנ"ל כמובן לגבי הזהות היהודית ,הישראלית וגם הגרמנית בדורות הבאים .

  8. רתם Says:

    איריס תודה על דברייך הכתובים יפה כל כך. יכולה להזדהות עם הרבה מאד, למרות שלא היגרתי. זאת כמובן אם לא מחשיבים עלייה לארץ מבאר שבע כהגירה.
    כשהאמורי פתח את הפרוייקט, לא יכולתי לצפות למשהו יותר טוב מאשר פוסט שלך.
    אינשאללה אושר לך וליקרים לך איפה שאת.

    • צבי Says:

      איריס תודה
      כתוב יפה ומדויק.
      בניגוד ל666 אני חושב שדווקא הגירה פותחת בפני המהגר מישראל יוצר אופציות להעביר זהות מלהיפך.

  9. gongi Says:

    את מרגישה זרה בכל מקום, כמה נורא ! אני, בן 50, יליד הארץ ממוצא אשכנזי, שלפעמים מתעב את אלה שנדחקים מהצד בפקקים, וגם זורקים לכלוך, ולפעמים חוטא בהרהורי הגירה קצרת מועד לעיירות אירופאיות ציוריות, אבל בסופו של דבר מתגעגע לארץ לאחר שבוע של ניתוק ולא באמת רוצה או מסוגל לעזוב..

  10. עמית Says:

    מעניין. גם אני עורך מסיבות עם מוזיקה ערבית ואמזגית (רבים מה"ברברים" מתייחסים לשם זה ככינוי גנאי, לידיעתך), עם משתתפים יהודים-מזרחים, לא-מזרחים, לא מזרחיים ולא לא-מזרחיים (מעורבים), וכו'. רק שאני עורך אותם בישראל ולא איי שם בגרמניה. גם בביתי יש מימונה עם משתתפים בעלי כל מיני זהויות.

    ההבדל בין ישראל לגרמניה הוא לא שהגרמנים מקבלים את המזרחיות בעוד שהישראלים דוחים אותה (התיאורים שלך מציגים התייחסות אוריינטלסיטית מצד הגרמנים למזרחיות, אך מילא). גם בישראל וגם בגרמניה יש קבלה של המזרחיות ויש דחייה שלה, ואני מוכן גם לנחש שבישראל יש בפועל קבלה הרבה יותר גדולה.
    ההבדל האמיתי בין ישראל לגרמניה הוא שבגרמניה את מקבלת את פתיחותם לתרבות המזרחית כפתיחות ופלורליסטיות, ונהנת מהפתיחות הזו. בעוד שבישראל היית מנתחת את אותה צורה של פתיחות – ובמידה הרבה יותר גדולה – (כמו הפיכתה של החג הצפון אפריקאי מימונה לחג לאומי) בכל מיני תיאוריות על מעמדות ואינטרסים של קבוצות כוח.
    ואחרי זה היית מוסיפה ומתלוננת שהחיים פה כל כך לחוצים ודוחקים….

  11. אהוביה Says:

    נראה לי לוז-לוז-סיטצ'ואיישן.
    נכון הלב קל יותר כי אין מאבקים מוסריים כל בוקר, והרוע רחוק מהעין רחוק מהלב, והזרות משחררת – אבל יום אחד בסתיו קמים בחושך בקור הטחוב הזה של ברלין, ומכינים ארוחת בוקר מהסריאלז האירופאיים המשובחים והטוסט, ושולחים את הילדים לבית הספר עם מעיל וכפפות וכובע צמר – ואז זה נוחת, חוסר המשמעות הזה, השאלה מי אני ומה אני עושה פה ולמה אני לא בבית עכשיו, שאלה שמתפשטת בבת אחת ברובד שמתחת לדיון המושכל על זהות/זהויות, כמו ריח שפתאום מכה בך כלי שהתכוננת ומגלה לך לרגע את האמת. לא שהשוער בבי"ח והפשעים נגד עם כבוש וההשחתה בצבא יותר מוצלחים, כן? בגלל זה אמרתי לוז-לוז. והואיל ואין דרך שלישית, סחתיין על הבחירה שלך.

    • גכיעגכיכ Says:

      עדיף לא לדעת "מי אני ומה אני" מלדעת שאת יהודיה וחזרת לארץ אבותייך אחרי אלפיים שנות גלות ועכשיו את בבית שיהיה שלך אחרי רק עוד 15 שנות משכנתה, שולחת את ילדייך היקרים (הם עולים לך המון) לבית הספר היכן שיורידו עליהם חרדות בנות שנות האלפיים ובקיצור ילמדו אותם כאלה דברים שהם בבחינת אסון, אולי נתנחם בכך שהם לא ילמדו מזה כלום כי מערכת החינוך כול כך מחורבת.

      אני בטח הבנאדם הכי מנוכר בישראל כי כשקראתי שאת קוראת למקום הזה בית רציתי לדחוף אצבע לגרון ולהקיא כמנהגו של שבתאי צבי.

  12. Eyal Says:

    תודה איריס.
    אני חושב שיכול להיות מעניין לחשוב על האופן שבו האפשרות-להגר משפיעה על הנכונות לעשות זאת. כלומר, בעוד שנהוג לחשוב שהויזה או הדרכון באים בעקבות הרצון (אולי המודחק?) לנדוד, (או שלפחות תהיה האפשרות), אולי דווקא האפשרות החוקית, הכלכלית, הלשונית וכו', משפיעה גם היא על הרצון/הנכונות/המוכנות להגר. זה קצת כמו ההיפותיזה שיותר יכולות צבאיות מדרבנות את ההחלטה להשתמש בהן, אז אולי גם הקשר הזה הוא בכלל דו סטרי, ואמצעי ההגירה משפיעים על הרצון/ההצדקות להישאר או לעזוב.

    הנה דוגמה מהסיפור שלי:
    בת-זוגי היא מלונדון. אחרי שנתיים שהיא חיה איתי בישראל החלטנו לעבור לגור יחד באנגליה, לפחות לכמה שנים, לטובת המשך לימודיה. הואיל וכל מעגלי החברים, המשפחה, העבודה והתרבות שלי הם בישראל/פלסטין, המעבר היה כמובן כרוך בפשרה מבחינתי. מצד שני, החיים בישראל פירושם פשרה משמעותית עוד יותר מבחינתה של זוגתי, כי בישראל המקצוע שלה הופך לבלתי-רלוונטי, היא נאלצת ללמוד שפה, וחוץ מזה היא גם כבר גרה בישראל שנתיים כך שעכשיו "הגיע תורי". זאת אומרת שמבחינתנו לכל החלטה שהיינו מקבלים היה מחיר כבד עבור אחת/ד מאיתנו, ויותר משהיה מדובר ב"עזיבה" אידיאולוגית, היה מדובר במעבר פרקטי ופשרה למען החיים המשותפים.

    ובאמת, כשסיפרנו לחברים מחוץ-לישראל על ההחלטה, זה אף פעם לא נראה להם מוזר. בין שהיא תעבור לישראל, או שאני אעבור לאנגליה, זה היה נראה להם היינו הך, והשיקולים הענייניים נראו מה שחשוב. א-ב-ל כשסיפרנו לאנשים בישראל על ההחלטה לעבור, רובם לא חשבו על האפשרויות ששקלנו כחסרות היררכיה. חלק (בעיקר בני הדור שלנו) אמרו שאיזה כיף לנו, וגם הם "רק מתים לעוף מפה". מצד שני, רבים אחרים עיקמו את הפרצוף (בעיקר במשפחה, או בדור ההורים והסבים, אבל גם בקרב חברים בני גילנו שמנסים מעת לעת להטיף לציונות לנו ולאחרים). חלקם עדיין מבררים בזהירות מעת לעת את האפשרות ש"נחזור" (למרות שעבור זוגתי לא מדובר ב"חזרה"). בין שני הזרמים האלו אנחנו דווקא היינו הרבה פחות נחרצים לגבי העתיד. פשוט לא ידענו למשך כמה זמן ניסע ומה צופן העתיד, והתרגשנו לקראת השינוי, ושמחנו שיש לנו אפשרות בכלל להחליט, לנסות, אולי גם להתחרט ולנסות משהו אחר בהמשך.

    האמת היא שאני לא השתייכתי לאלה ש"רק מתים לעוף מפה" ושחושבים ש"שם" הרבה יותר טוב, ובכל זאת אני מבין למה קשה לאנשים בישראל. כידוע, הדשא של השכן ירוק יותר, אבל זה בעיקר נכון כשבדשא שלך יש גיוס חובה, מלחמות, גזענות, השתקה, שכר נמוך, אפליה חוקית, כיבוש ואלימות יומיומית. גם במקומות אחרים יש עוולות, וכמובן ישנה גם זרות, ועדיין עכשיו, שאני חי כבר שנתיים במקום אחר (וזה לא פשוט בכלל), אני חושב שיש אמנם יתרונות לכאן ולכאן, אבל נראה לי שמרגע שמתגברים על הזרות והאתגר הכלכלי, אפשר לומר שיותר קל ונעים, ופחות שיפוטי ומפחיד ואלים לי כרגע באנגליה. אבל זה כמובן גם עניין אישי.

    בכול אופן, אם לחזור לעניין, אני חושב, שהתגובות של נלהבי העזיבה, כמו גם של מעקמי-הפרצוף, חושפות טפח מעניין במיוחד באופן שבו הציונות המיינסטרימית מחלחלת אל הגדרת-האישיות של הפרט בישראל. ((כולל אצל תגובת הנגד לה, אגב. כי אפילו מי שהתלהב מהמעבר שלנו לאנגליה לא הדגיש קודם כל את הזוגיות ואתגריה, אלא שמח בעיקר על ההזדמנות שיש לנו לחפש עתיד טוב יותר במקום אחר)). ועדיין, המגמה הזאת הייתה עוד יותר ברורה בתגובותיהם של המאוכזבים מנסיעתנו. אני חושב שעד לרגע שבו בישרנו על ההחלטה לגור "שם" הם כלל לא העלו על דעתם את האפשרות שאני אסע מ"כאן". לחיות בישראל היה מובן מאליו, והערעור עליו ערער גם משהו בהם, והיה עבורם איזה כישלון של משהו שקיוו להנחיל לי. כאילו שעצם זה ששקלנו את שני המקומות באופן ענייני, ועוד החלטנו לטובת המקום השני – היה התרסה כלפי כל מה שידעתי עד אותו הרגע: הציונות, העברית, החברה הישראלית, ואף כלפיהם, או כלפי הילדות שנתנו לי, או המדינה, או סתם אורח החיים שהם מכירים ורגילים, ואולי גם אוהבים. נדמה היה לי שאפילו זה שאני רק מראה שאפשר להחליט אחרת – כשלעצמו זה מתנשא על האופן שבו הם חיים, שלפיו אין אפשרות אחרת.

    שלל הדברים שאמרו לנו אז הבהירו מעל לכל ספק שלא מדובר (רק) באכזבה מהריחוק והפרידה הצפויים, אלא (גם) ממשהו אחר. אני מדבר על היפגעות אישית ממש. על עלבון. על טון של מחנק בגרון, עיניים מושפלות, עיקומי שפה, הרמות גבה, "מה שטוב לכם" והעברות נושא כדי להימנע מעימות. כל השיקולים הממשיים שלנו ממש לא שכנעו אותם, לא עוררו שום אמפתיה, ולא הורידו מהטון הנפגע. אני מניח שהעמדות הפוליטיות הידועות שלנו בוודאי תרמו לכך שהם ראו במעבר שלנו מישראל מעשה פוליטי, ובתור שכזה – כמרידה והתקוממות, ולכן הם לחלוטין התעלמו מהפשרה שהייתה זוגתי צריכה לעשות אילו הייתה נאלצת לגור איתי בישראל.

    בכלל, מבחינתם אין היגיון כזה ואין סימטריה. אני חושב שהם היו מסתכלים אחרת למשל על זוג – אמריקני/ת ובריטי/ת – שצריכים להחליט אם לגור באגליה או ארה"ב. זה שונה עבורם. בישראל כל מאמץ התאקלמות הוא "חבלי קליטה", ואילו ההתאקלמות "שם" לישראלים היא לעולם "זרות". בלקסיקון שלהם זה: או שאתה חי בישראל, שהיא "הבית" והמעשה הרציונאלי והמובן מאליו, או שאתה "יורד" ועוזב. וזה שהיא גם יהודיה, בנוסף לכל הצרות, בטח לא עושה את זה "הגיוני" יותר לבחור אחרת. וכאילו שלחיות בישראל זאת בכלל לא החלטה או מעשה, בטח לא פוליטי, אבל לחיות במקום אחר זה דווקא כן. זאת אפילו השקעה והקרבה וסיכון, ואיכשהו כל המשקל של הסיכוי להצלחה ושגשוג הטמון בחיים במקום אחר, והתקווה שהילדים והנכדים שלך (וגם אתה בעצמך) לא ת/יצטרכו להילחם באיזה מלחמה מיותרת, או לשלם על הכיבוש וההתנחלויות, כל זה איכשהו לא מעניין. (כמובן שגם ההחלטה להישאר בישראל היא ועוד איך בעלת אספקט פוליטי, לצד האישי. היא רק שקופה יותר בגלל שהיא כל כך חזקה).

    ואולי זה בכלל בגלל שילד "יורד" זה לא משהו שמתגאים בו.

    מצד שני, בעצם גם אני לא ממש חשבתי על הגירה עד אז. כישראלים אנחנו שומעים כל הזמן רק על "עליה" ורואים אותה ברחוב, אבל רק מעט מאוד על הגירה ועזיבה, ולכן נדמה לנו שזאת בכלל לא אופציה. ובנוסף, עד שאת/ה לא חי/ה במקום אחר כמה שנים, את/ה לא באמת יודע לדמיין איך זה לחיות "שם". רובנו לא מכירים הרבה יותר מאשר את ישראל וכמה אזורי תיירות שבהם ביקרנו, או מהקהילה הישראלית/היהודית/המקצועית שמצאנו שם, ואולי כמה סיפורים של ישראלים שניסו להגר וחזרו. אבל לחיות במקום במשך כמה שנים זה שונה, ויש כמובן הרבה מאוד חוויות הגירה שונות משלי. בכול אופן, מעניין לחשוב ברטרוספקטיבה על איך שעם הזמן התגובות של הספקנים השתנו והתמתנו. הם השלימו עם המצב, לפחות חלקית, ואחרי שראו שאנחנו לא באמת משתנים עם המעבר, ושבסה"כ טוב לנו, ושהקשר בינינו נותר כשהיה, מתחילים להישמע גם קולות של פרגון ואפילו לפעמים של קנאה.

    כל זה קצת הזכיר לי את כל אלה שנתקעו בתותחנים בצבא, ובכל הזדמנות אומרים לכולם כמה שהם "דווקא מרוצים", ו"איזה יופי של חבר'ה יש שם". תמיד היה נראה לי שכמעט כולם בצבא "דווקא מרוצים", אבל האמת היא שכולם כל הזמן חושבים ומשכנעים את עצמם שהאפשרויות האחרות גרועות יותר, וממילא אין להם אפשרות לעבור לאן שירצו בלי לשלם בעד זה מחיר. כך שמה שאני מנסה לומר זה שאולי כל הפטריוטיות של לחיות בישראל היא גם כן כזאת. אולי אנשים מרוצים מישראל כי אין להם ברירה אחרת. וזה לא שאין יתרונות בלהיות בישראל (כמו ששר שלומי שבן על יחזקאל על החוף), והראשונה שבהם היא כמובן תחושת השייכות (גם אם אתה דחוי פוליטית, או נכון לאתגרים, כמו שאומר חגי מטר) – אבל זאת בסה"כ חוכמה קטנה מאוד לרצות להישאר כשאין לך באמת אפשרות מעשית וממשית לעזוב. והרי לרוב הישראלים אין אזרחות אחרת, קרובי משפחה בעולם, הזדמנויות כלכליות, ידע נרחב בשפות זרות, ובטח לא אמצעים להגר ולממן מגורים בכול מקום שבו היו רוצים לגור. בניגוד לקריאות השכיחות שמטיחים בפניהם של שמאלנים: "לא טוב לכם, אז לכו!" – במציאות, רובנו לא יכולים לקום וללכת לאן שרק נרצה, וזאת לא ממש אפשרות רלוונטית. (לא בכדי הציונות לא ששה לפעול למען זכותם של ישראלים להגר לארה"ב ואירופה ללא הגבלה, ואף מטרפדת את היוזמות של רפובליקנים בארה"ב לתת להם ויזה באופן אוטומטי).

    כך שעכשיו, אחרי כמה זמן, אני מתחיל לחשוב, שאולי כל עיקומי הפרצופים ההם דווקא לא נבעו בהכרח רק מהציונות הטבועה בהם עמוק-עמוק, אלא גם בעת-ובעונה-אחת מההפך הגמור. מסוג של קנאה באפשרות שנפתחה בפניי דרך אזרחותה של זוגתי, ושלהם עדיין אין. זה לא אומר שהם היו עושים אותו דבר מחר בבוקר אילו הייתה להם ההזדמנות, והרי יש גם מחיר עצום להגירה ולזרות, אבל אולי האפשרות הזאת גם קרצה לאחדים מהם, שאנחנו כן והם לא.

    ואם אני חושב על זה, אז נראה לי שגם אני הייתי כזה קודם. מעולם לא חשבתי ממש על האפשרות והיתרונות של הגירה (מול החסרונות) כי היא הייתה בעיניי לא רלוונטית או לא סבירה, וגם לא ידעתי מה המשמעות המלאה שלה. ואני גם מאוד אוהב את העברית והערבית והקשרים האישיים וכו', ובאמת שהיה לי יחסית בסדר, למרות הכול. ובכלל, אנשים לא מהגרים אלא אם אין להם ברירה. אבל ככול שהאפשרות לעבור נעשתה מוחשית ואפשרית, פתאום דווקא ראיתי יותר ויותר יתרונות גם במעבר לאנגליה, ובחנתי את זה לעומק והסכמתי לנסות.

    כך שאת אותה המגמה שראיתי אצל אחרים ראיתי גם אצלי: הימצאותם או היעדרם של האמצעים להגירה – השפיעו על הנכונות שלנו להגר.

    • ofrilany Says:

      מה כל כך מסובך, איל? אתה מציג את זה כגילוי מרעיש. אבל זה נורא פשוט: אתה יכולת להגר, אבל המון אנשים לא יכולים, בדיוק מהסיבות שציינת – "אין אזרחות אחרת, קרובי משפחה בעולם, הזדמנויות כלכליות, ידע נרחב בשפות זרות, ובטח לא אמצעים להגר ולממן מגורים בכול מקום שבו היו רוצים לגור". אתה מתאר את העלבון הזה, או הקנאה הזו, כשמוקרנים מהחברים שלך איזה משהו קצת מגוחך. אבל העלבון הזה הוא הדבר הכי מתבקש בעולם: אתה שייך לקהילה מסוימת, מדבר כאילו שאתה חלק ממנה, אבל בעצם יש לך יכולת שלרובה המוחלט אין: לעזוב. בחוסר דיוק פילוסופי מסוים, אפשר לומר שאין שום דרך לנסח את האקט של עזיבת ישראל בכפוף לציווי הקטגורי. ופתאום כשאנשים מהשמאל שחיים מחו"ל מדברים על ההחלטה הזאת הם זונחים את כל הקולקטיביות, האוניברסליות והסולידריות שהם לרוב מטיפים לה, למשל כשהם תוקפים קפיטליסטים או בעלי הון. פתאום הם אומרים: דאגתי לתחת של עצמי. זה סבבה. אבל זה כל מה שזה.
      אני אומר את זה לא אישית לגביך, (אני לא מכיר את הסיפור שלך ולמעשה עד לאחרונה חשבתי שאתה כותב מארץ ישראל) אלא לגבי כל הישראלים השמאלנים בחו"ל שתמהים כשהם נתקלים בתגובות לא-מספיק-נלהבות.

      • גיל Says:

        ומה רע לדאוג לתחת שלך, ואולי גם של ילדיך? הרי אנחנו לא רוצים לצאת פריארים כקריאות המפגינים שלשום….ובכלל, כדאי שיהיו קצת ״קשרים״ בחו״ל למקרה שתצטרך לעלות על סירה ולברוח…

      • גיל Says:

        אני מבין שאתה מוכן לעקוב אחרי הציווי הקטגורי כל הדרך עד לפטריה האטומית או שהיית ממליץ לסבא וסבתא שלי לעשות את זה כל הדרך למשרפות?

      • Eyal Says:

        רגע, אני חושב שאנחנו מדברים על דברים שונים. אני לא מתפלא מכך שעזיבת הקולקטיב לא נתקלת בהתלהבות מצד החברים. אני מדבר – (א-) על ההיררכיה בין ישראל למקומות אחרים (גם כן, לא חדש); (ב-) על זה שזה היה מעניין (עבורי לפחות) לראות את ההיפגעות כמתח בין הציונות (כלומר, מכמה שישראל עדיפה) ומתוך קנאה (כלומר, מזה שישראל נחותה); ו-(ג-) על זה שהאמצעי להגר משפיע על הרצון/נכונות להגר.

        לגבי זניחת הקולקטיביות, אני די לא מסכים. במובן מסוים זה אפילו מאוד שמאלני לחשוב שאנשים צריכים "לדאוג לתחת של עצמם", כי זה בדיוק הקשר של הפרט לתודעה המעמדית (או הזהותית) ולמאבק. רק שבמקום לקדש באופן מיליטנטי את הקשר הלאומי (והחובה לפעול ממקום מסוים בכול תנאי שהוא, לא חשוב מה הסכנות או ההקרבה האישית, אפילו תחת שלטון טוטאליטרי למשל), אתה מוצא את עצמך בקשרים מורכבים עם מספר קולקטיבים שונים ומאבקים שונים. אם אתה מכיר בכך שלפעמים צריך לערוך שינויים באסטרטגיה ובטקטיקה, ושלפעמים יש שינויים מתחייבים (אפילו ברמה האישית), אז זה גם אפשרי בעצם לשנות את הגישה והאמצעים להשתתף באותה המטרה, ולא לזנוח אותה/ם. אם המעבר למקום אחר מנתק אותך מהמאבקים השונים, אז אולי בעצם רק חיפשת דלת לעזוב אותם. אבל, כאמור, אצל רבים זה לא מנתק אותם, אלא מאפשר קולקטיביות, אוניברסליות וסולידריות מסוג אחר.

        ((לגביי אישית, באמת את רוב הכתיבה עשיתי מישראל, ועכשיו היא באמת על צומת דרכים, בין היתר בגלל שם הבלוג [למרות שהוא לקוח מהטקסט של אחד העם, שגם הוא כתב ופעל מחוץ לא"י, והשם בא אחרי הביקור בה בלבד])).

  13. igalsarna Says:

    יפה. פשוט יפה.

  14. איריס חפץ Says:

    תודה על התגובות. כתבתי את הפוסט עוד לפני כמה שבועות ובינתיים הוא פורסם עכשיו, כשאני בחופשה. שמתי לב כמה אני מתלבטת בכלל שהדבר הזה ישפיע על הפרסום: כמה מחברי בישראל יוצאים לחופשה כל קיץ לשלושה שבועות במקום אחר? עוד שבועיים בסתיו? וכולי…האם להתייחס לזה ולתרץ בכך את הקושי וחוסר הרצון להיות צמודה למחשב? זה הוגן, בזמן שהחברים שלי נאבקים!? למה לעורר קנאה מרבצה ולקלקל לעצמי אולי? בקיצור: שמתי לב כמה זה עוד מעיד על אשמה…אבל אנסה לענות לכמה טענות פה ולאשמתי יחד.
    אני חושבת שהבעיה העיקרית בהגירה מישראל היא רק סימפטום אחד לחיים בישראל. ראשית, מבחינה טכנית: רוב המהגרים מישראל (לאורך השנים כנראה מדובר על מליון איש, שהתווספו ל60% מיהדות העולם שלא חיה בישראל) אינם בעלי דרכון זר ולא נחתו לתוך בית בברלין שהם ירשו מהדורות הקודמים להם. גם אייל, הבחורה מדנמרק וגם אני התחתנו למשל עם זרים, בין אם יהודים ובין אם לא. אני מאמינה שאנחנו לא בוחרים את בני הזוג שלנו במקרה ולא יצאתי כבר בתוך ישראל מחוץ לשבט כאילו זה נחת עלי משום מקום. רבים מהמהגרים שאני פוגשת יצאו בדרך זו אחרת אל מחוץ לו שנים קודם, הרגישו לא שייכים, מרדו וכולי.
    וההגירה, שרק בישראל קוראים לה "ירידה" ורק מהגרים מישראל קוראים לה "הארץ", היא גם נסיון פרידה. כיוון שהסוציאליזציה הישראלית בקהילה הגדולה בנויה על סימביוזה, שמתאימה גם למשפחה היהודית. באירופה למשל, ברור שהחיים של ילד בנויים כקו התפתחותי שיוביל לפרידה ועצמאות. בישראל מהגן מפמפמים לך שאסור לבכות כדי להיות חסון וחזק בצבא ואחרי שהתגייסת כולם עסוקים ביציאות ובתדירות האכילות שלך, כמו תינוק. אחר כך בלימודים אתה ממש תלוי בהורים כלכלית, וזה נמשך עם המשכתנא והליכות לארוחות ערב בשישי להורים שלה או שלו, כי הם סוגרים לנו את המינוס. לכן לא יכולה להיות התייחסות לא שיפוטית לעזיבה של מישהו מהקהילה: כשיש סימביוזה (ואני לא מדברת רק על הצד הטכני שתיארתי כאן, אלא על הייצוג הפנימי שלו), כשמישהו עוזב זה מאיים באמת על הקיום של הנשאר. באנגליה זה אחרת, ולכן אפשר לשקול את העזיבה באופן ענייני: האומה האנגלית היתה קיימת קודם, לא בנויה על פרט זה או אחר, ותתקיים גם אחר כך. לא דרושה איזו יכולת הקרבה אם אין כרגע מלחמת עולם. וזה הצבא שאנחנו בעצם מגוייסים אליו ולכן ההגירה לא תמיד פותרת אותו (שלא לומר, לרוב לא פותרת אותו). המעבר לדנמרק, ברלין, לונדון הוא לא רק טכני ומסיבות פרקטיות, אלא גם נסיון פרידה ויציאה מהסימביוזה הישראלית-יהודית. והקנאה לכן, היא לא רק על המשאבים הכלכליים של המהגר (כמה מאיתנו קינאו לפני עשרים שנה במזרחים ש"שיחקו אותה" בלוס אנג'לס? להיפך, בזנו להם…), אלא על התעוזה לערער על ואת האקסיומה הסימביוטית.
    וזה מביא אותי לטענה שלך, נועה. לדעתי לכל מהגר ומישהו שנראה אחרת בגרמניה יש צד אקזוטי, כיוון שזה הצד השני של המטבע הגזעני. ובתור מזרחית יש לי משהו נוסף מאשר ל"סתם איראנית", כיוון שליהודיות יש בגרמניה משמעות שאין במקום אחר. ועם כל הגזענות שיש בגרמניה, זה עדיין בהשוואה לישראל, גן עדן. יחד איתי עוברים הכשרה מתוך 40 סטודנטים: שתי תורכיות, שניים מקרואטיה, שחורה עם אבא מסנגל, שתי פולניות, יווניה אחת – כל אלו הם ילדים להורים שהיגרו. כלומר דור ראשון לילידי גרמניה, אם בכלל. בישראל, לא הייתי מוצאת שכיחות כזו של מזרחים היום, בדור הרביעי להגירה. זה משתקף יפה בתמונות שהעורכים (תודה!) בחרו בהן כדי ללוות את הפוסט. וזה מביא אותי למה שעמית כתב (בתגובה ששייכת ל'קטגוריה הסימביוטית'): ההתייחסות לפן המזרחי של המוזיקה והמימונה זה אוריינטליסטי. כשאני כותבת על המבטא שלי ועל הקיום המרוקאי שלי שלא מאיים, אני מדברת על נגישות להשכלה ולמשאבים. כל עוד מרוקאים רוקדים בביתם ומלעיטים פוליטיקאים במופלטות, זה פולקלור שלא מאיים על אף אחד. כשיפתחו בתי ספר עיוניים בפריפריה שיאפשרו למזרחים להגיע לאקדמיה ולבית המשפט ולעמדות הכוח האחרות, אז נדבר…

  15. טל Says:

    איריס, אהבתי את הפסקה שבה הסברת על הסימביוזה הישראלית בין הורים-ילדים. עם כל הביקורת הקשה והמוצדקת על החברה שנהיינו והחברה שתמיד היינו – את לא חושבת שהסימביוזה הזו מרגשת, מחממת את הלב, מעניקה חום וקירבה משפחתית שחסרה באירופה? אני לא חושב שרוב האנשים הולכים שבוע-שבוע להורים שלו-שלה לארוחת ערב של יום שישי בגלל תחושת חובה. יש כאן באמת משפחתיות חמה שאופיינית לחברות מזרחיות. אני חושב שהתחליף לזה באירופה ובארה״ב זה קהילת החברים הקרובה שכל אחד מנסה לגבש לעצמו, ואני לא מדבר רק על מהגרים אלא גם על מקומיים

    • איריס חפץ Says:

      טל, יש בהחלט משהו מרגש במשפחתיות ולפעמים גם נעים, אבל לא בסימביוזה לדעתי. במשפחתיות שמאפשרת לאנשים להיות פרטים נפרדים ששייכים לקהילה (כמו קהילת חברים למשל, כפי שתיארת) יש משהו יותר חופשי בעיני. והענין הוא לא תחושת החובה. תחושת מחוייבות יכולה להיות גם בין חברים והיא לא בהכרח רעה, וגם תלות היא חלק מיחסים בין אנשים. אבל סימביוזה בין הורים לילדים היא גם לא סימטרית (כיוון שיש לה היסטוריה שבה הילדים הגיעו אחר כך, והם גדלו להיות בלתי נפרדים מההורים) וגם מגבילה מאוד ונובעת לרוב מחוסר יכולת לשאת אובדן. וזו לא "משפחתיות חמה" והיא גם לא אופיינית יותר לחברות מזרחיות. ממה שאני רואה בגרמניה, יש משפחתיות מאוד חמה במשפחות פולניות (גם כאלו אשכנזיות בישראל), לעומת חברות פרוטסטנטיות יותר, כך שאני לא משוכנעת שזה משהו "מזרחי" ונראה לי קצת כמו דימוי אוריינטליסטי של מזרחים. בקהילה של חברים יש מחוייבות, אבל היא לרוב מתובלת בפחות אשמה ותלות מאשר בתוך משפחה ממה שראיתי.

      • ofrilany Says:

        זה בכלל מעניין מה מהתכונות שנחשבות בישראל "פולניות" הן בעצם פרוטסטנטיות. שהרי, הפולנים הם דווקא קתולים.

  16. דרול Says:

    יקירה,
    אני מקדיש לך את השיר הנפלא הזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: