Archive for יולי, 2011

הבגידה

29 ביולי 2011

יהושע סימון

הרגע של תמלוגי הגז היה הרגע שבו הובן לכל – יש כסף. השאלה היא לאן הוא הולך. לאן הולכים המשאבים של כולנו ומהו סדר העדיפויות של הממשלה. זה היה הרגע בו אי אפשר היה עוד להסתיר שהמדינה היא הכלי של ההון לשלוט בחברה. בהיעדר שיח פוליטי מעמדי, לרגע הבליחה מציאות שחייבה ניתוח חברתי.

כזכור, בעניין תמלוגי הגז, הושגה פשרה שהוצגה כהוגנת אחרי מאבקים רבים –7 מיליון אזרחים מתחלקים עם אדם אחד חציחצי. זו התוצאה של ועדת שישינסקי, שנחשבה אז כהישג לחברה האזרחית (היום, כשהאנשים ברחובות, עיסקה כזו לא היתה עוברת). אבל אפילו החלטה זו, אין לדעת מה יעלה בגורלה – אחרי הכל, דווח שראש הממשלה הישראלי ובעל העניין יצחק תשובה סעדו יחד אחרי הישיבה שקיימה בעניין ועדת הכלכלה של הכנסת.

יצחק תשובה, מי שיקבל מינימום 50% מרווחי הגז הטבעי, לא מצא את הגז (את הגז מצאו גיאולוגים שמתפרנסים מעבודה שכירה), הוא גם לא השקיע בחיפושים (את החיפושים מימנו הפנסיות של ישראלים שמוזרמות מכוח חוק לתוך שוק ההון), והוא גם לא עשה את הגז (את זה עשו הדינוזאורים). אבל דבר אחד הוא כן עשה. הוא הביא את שד הבגידה אל תוך הדיון החברתי בישראל. את ההתעוררות הציבורית כנגד הסידור שהוא השיג (הוא דרש שהאזרחים יקבלו 12% מהרווחים ואף למטה מזה) הגדיר תשובה כבגידה. הוא מימן קמפיין אנרגיות חיוביות לשותף האמריקאי שלו וקמפיין גיס חמישי לקרן החדשה. הטענה (שאותה גם ביטאו עושי דברו של תשובה בועדת הכלכלה של הכנסת – אופיר אקוניס, יוליה שמאלוביץברקוביץ, אנסטסיה מיכאלי ועוד) היתה שבוגדים בשירות האויב הערבי מנהלים מערכה נגד החברה שלו ובעצם נגד הציבור.

מעניין שבעלי ההון בישראל, המתקיימים ממסי החיים שלנו (מונופולים בתזונה, תקשורת, תחבורה, דיור, ובקרוב גם בריאות, חינוך ויש שרוצים גם משפט וכליאה), לא מפחדים להעלות את נושא הבגידה. כאשר ב-2006 המוביל הימי המופרט צים (בבעלות האחים עופר) העביר את פעילותו לנמל פיראוס מנמל חיפה בזמן שטילים נורים על אזרחי ישראל, עיתוני הכסף דיווחו על כך מבלי משים, כאילו זה עניין של מה בכך שהחברה שנמכרה דווקא להם, בין היתר כי "הם ישראלים ולא יעזבו אותנו בעת צרה", עוזבת אותנו בשעת צרה. כאשר אותם אחים עופר הואשמו במסחר עם מדינת אויב, העניין הושתק בעיתונים, וועדת הכלכלה של הכנסת הפסיקה את דיוניה בעקבות פתק שתוכנו ומחברו מעולם לא נחשפו – פתק שקיבל יו"ר הוועדה כרמל שאמה ואז החליט לסגור את הישיבה עם פתיחתה. מותו של סמי עופר, שראש הממשלה הישראלי מיהר להגדיר כ"ציוני בכל רמ"ח איבריו" (אף כי החליף את האזרחות הישראלית שלו בנתינות של נסיכות מונקו), סתם את הפרשה, כך נראה. בטורקיה האחים עופר לא הורשו לגשת למכרז על הפרטת חברת החשמל שם אחרי שחברת שיט התענוגות שלהם עזבה את הטורקים בעת צרה והפסיקה לעגון שם בתקופת פיגועי טרור במדינה. שם יש שיח פוליטי מעמדי שניצניו מתחילים להופיע כאן עכשיו בצורה של ניתוח חברתי.

הודות לתרומתו של יצחק תשובה לשיח הציבורי הישראלי, את השאלה של הבגידה אי אפשר כבר להסתיר מהניתוח החברתי – כשבעלי ההון לא משלמים כאן מיסים וחיים מהוצאות המחייה של כולנו, כאשר הפרויקט המעמדי של ההפרטה נעשה על ידי פוליטיקאיםטכנוקרטים בשירותם כנגד אזרחי ישראל, כאשר הבחירה המעמדית שלהם מציבה אותם אל מול מי שעובדים לפרנסתם, נכון לצטט את עופרה שטראוס בעניין מחאת הקוטג' – "זה הרבה מעבר לזה".


מכתב לגיא פינס

27 ביולי 2011

1. מכתב

לכבוד:  גיא פינס
חדשות הבידור
ערוץ 10
גבעתיים

היי גיא,

זה יותר מ-17 שנה, בערוצים שונים ותחת כותרות מתחלפות, אתה מאביס את הציבור במידע תפל ויחצ"ני על דמויות שונות המסתובבות בתחום הקרוי "עולם הזוהר". "חדשות הבידור" שבהנחייתך, עם החיוכים הסכריניים והמחוות הלכאורה-אירוניות, הפכו במשך הזמן למעין פראבדה של דיקטטורת ההון – עטיפה תעמולתית עבה ומטמטמת שבאה לחסום את הגישה אל הממשות.

לכאורה, התוכנית שלך היא רק ביטוי שולי, אחד מיני רבים של התרבות שבה אנו חיים. למעשה, יש לה תפקיד אסטרטגי. ראשית, כי היא מעזה לקרוא לעצמה "חדשות". ושנית, כי היא נושאת הדגל האידיאולוגית של פרויקט הסחת הדעת המניפולטיווי שזכה לכינוי "בידור".

לכן, צורם ומגוחך במיוחד לראות את התוכנית שלך בימים האלה. הארץ מתמלאת באוהלים. העם דורש צדק, ואתה מספר לנו על הבטן של קייטי הולמס.

עד לפני שבועיים, שלטה התעמולה שלך ללא מצרים על תודעתו של הציבור. מבחינת נתוני הרייטינג, אני מניח שהיא עדיין שולטת. ובכל זאת, אם לא תתעשת, דומני שזמנך עבר.

גיא פינס, עושה רושם שאתה אדם אינטליגנטי. יותר מכך: תחת הסגנון הציני, נראה שמסתתרת נפש עדינה.

 האם הצופים שלך עדיין נחשבים בעינייך לעדר פרות, שימשיכו לאכול מהחציר היחצ"ני שבו אתה מאכיל אותם, ולספר לעצמם שהם "מתבדרים"?

האם לא שמעת שהבידור מת?

לך לשדרות רוטשילד – אני מניח שזה לא רחוק מהבית שלך. עמוד ברחוב ותשמע על מה מדברים האנשים. האנשים מדברים על קורת גג! האנשים מדברים על צדק! האנשים מדברים על דמוקרטיה ישירה! האנשים מדברים על אמנה אזרחית! חלק מהאנשים מדברים אפילו על בניית בית לקדוש ברוך הוא! על הבטן של קייטי הולמס אף אחד לא מדבר.

לך לשדרות רוטשילד, ותסתכל כיצד אנשים מבדרים את עצמם. הם כותבים שלטים. מנגנים בגיטרה. מקריאים סיפורים. מקשיבים לנאומים. מציגים הצגות.

האם לא שמעת שהציניות מתה?

הרשת מתרחבת. הרשת מתעבה. היא מגיעה גם לטלוויזיה. תסתכל מסביבך: אפילו "לילה כלכלי" פתחו סוכה במאהל. וגם אם לא לכך הם התכוונו, הם משתלבים ברשת. למה שלא תפתח אוהל?

יש מי שחושב שמחאת האוהלים צריכה להתבסס בשוליים. אולי זה נכון, אבל לא פחות מכך היא צריכה לפלוש אל המרכז. אם גיא פינס לא יגיע למאהל, אולי הגיע הזמן להקים מאהל באולפן של גיא פינס. לחילופין, הגיע הזמן לשדר את הנעשה בערי האוהלים בשידור ישיר בכל הערוצים, כל היום. זה בטוח יותר מעניין מ"האח הגדול".

נ.ב. – אינני ז'דנוביסט. מבחינתי, החמש דקות האחרונות יכולות להיות מוקדשות לקייטי הולמס. אבל לא שעה שלמה!

 2. וידוי

אני רוצה, אבל לא יכול. אני לא יכול להישאר בשדרה יותר משעה-שעתיים רצוף. זה מציף אותי. זה יותר מדי מדהים בעיניי.

אני הולך בשדרות רוטשילד בפה פעור, הלוך וחזור. אני רוצה לקרוא שוב ושוב את השלטים, לשמוע שוב ושוב כל שיחה, כל נאום, לספור שוב את האוהלים.
ואז זה מציף אותי, ואני בורח. נותרתי בורגני. אני פוחד להשתגע. אני חייב ללכת לדירה שלי לקרוא משהו, לכתוב כמה שורות, לחיות כאילו כרגיל למרות שהעולם נולד מחדש.
לכן אני מעדיף ללכת למאהל דווקא בצהריים, כשחם והפעילות דלילה יחסית. בערב זה פשוט חזק מדי, טוב מדי.

מה שקורה בשדרות רוטשילד הוא חסר תקדים לא רק ברמה הלאומית, אלא אפילו ברמה הפלנטארית. חברה חדשה. שפה חדשה. פוליטיקה חדשה. ישות שמגיעה לתודעה עצמית. מדי פעם אני שומע וקורא אנשים מסוימים שעדיין מדברים בסיסמאות מסורתיות של שמאל. זה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. הם לא שמעו את הבשורה הטובה: הציוויליזציה התחילה מחדש. בולו'בולו קורה באמת.
אתמול בערב נאם שם מישהו שלא הכרתי. הוא אמר שקוראים לו מגן. שוב הוא אמר את מה שכל בנאדם חכם מבין: שלרשת אין הנהגה, ולרשת אין מטרות. כל מי שרוצה צריך פשוט להצטרף ולצמוח בתוך הרשת. דפני ליף כבר אמרה, וכדאי להקשיב לה: המטרה היא מדינה בתוך מדינה.

את כל זה כבר ידעתי, אבל זה היה כל כך מהפנט. הלב שלי פעם, שאגתי, רקעתי ברגליים. אני לא מכיר את האנשים האלה, וגם את אלה שאני מכיר אני כבר לא מכיר. אבל הם מהפנטים אותי.

אם לא נפריע לה, המדינה בתוך מדינה תגיע גם לפלסטינים. שהרי, היא נולדת בו זמנית גם במקומות אחרים, ואפילו ביתר עוצמה. מדינה בתוך מדינה, שכמו תולעת מרוקנת בהדרגה את המדינה. זה יותר טוב משתי מדינות. זה יותר טוב ממדינה אחת.

רק לפני שלושה חודשים, פירסמתי כאן מעין תסריט בדיוני הומוריסטי על רפובליקה אוטונומית שתקום בתל אביב. כתבתי את זה בהשפעת היומן של ארנסט טולר, המשורר שהנהיג במשך שבוע את הרפובליקה האוטונומית של בוואריה ב-1919. והנה, זה קורה. רפובליקת האוהלים החדשה היא יותר מוצלחת מהרפובליקה של בוואריה, ויותר מדהימה מהקומונה הפריזאית של 1871.

אבל יש דבר אחד משותף לשתי הרפובליקות: את שתיהן הריאקציונרים חיסלו בכוח הנשק.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלת המלחמה.

  1. ספטמבר ואנחנו

הַבִּיטוּ, הוֹ נִרְפִּים, מִתַּחֲנוֹת-רַכֶּבֶת נִפְלָטִים!
הִנֵה הַשֶּמֶש תְלַהֵט כָּאן בְּרֵיאוֹת שָרָב!
תִשְטוֹף אֶת הַשְדֵרוֹת אֲשֶר מָלְאוּ בַּרְבָּרִים שועֲטִים.
הִנֵּה הָעִיר יָפָה, שוֹכֶנֶת מַעֲרָב!

לְכוּ! אוּלַי תִדְעַך הָאֵש, תִהְיֶה נִמְנַעַת,
ופְּנוּ אֶל הָרְצִיפִים, אֶל הַרְחוֹבוֹת הרְחָבִים!
מֵעַל גַגוֹת בָּתִים שְמֵי רוֹך תְכֶלְתָּם נוֹגַהַת,
מָקוֹם בּוֹ הֶאֱדִימוּ הַפְּצָצוֹת כַּכּוכָבִים!

(מתוך: האורגיה הפריזאית, ארתור רמבו, 1871. מצרפתית: משה בן שאול)

לא ברור האם זה צירוף מקרים, אבל הולדתה של רפובליקת האוהלים התרחשה כידוע במרחק שבועות בודדים מהאירועים המסווגים תחת השם הכללי "ספטמבר". אם מהפיכת האוהלים היא נקודת אומגה חברתית-טכנולוגית, את ספטמבר אפשר להגדיר כסינגולאריות פוליטית: אפשר לדעת איך נכנסים אליה, אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים.

 אפשר לקוות שהאומגה והסינגולאריות יעצימו זו את זה. אבל יש מקום גם לחשוש שהתסריט הבלתי-צפוי-בריבוע ייגמר בבכי, כלומר בפגזים מתפוצצים בשדרות רוטשילד, וגם בגינת לווינסקי. כמו שאמר לי אתמול א' טהרלב – יש הרגשה שאנחנו בסוג של מסיבת סיום.

כזכור, את הקומונה הפריזאית חיסלו במשותף השלטון הריאקציונרי של צרפת יחד עם הפולשים הפרוסים של ביסמרק. את הרפובליקה של מינכן חיסלו הפרייקורפס הפאשיסטים, מטעמו של השלטון המרכזי הסוציאל-דמוקרטי. לא אתפלא אם נתניהו יביא את האיראנים עצמם, יחד עם אסד, כדי לחסל את רפובליקת האוהלים.

לכל זה כדאי להיות מודעים כל הזמן. בספרי ההיסטוריה, מה שקורה עכשיו יתומצת כנראה לפיסקה או שתיים לפני הפרק החדש על ספטמבר. לכן צריך להתכונן כבר עכשיו.

מצד שני, למי איכפת מההיסטוריה? גם אם זה לא יימשך אלא רגע, הרגע הזה הוא נצחי. צריך לנשום אותו, ולהחזיק בו חזק כמו שמחזיקים באדם אהוב.

אסיים בקטע מפורסם למדי, ובכל זאת מתבקש:

התודעה, שהם מפוצצים את רצף ההיסטוריה, ייחודית למעמדות המהפכניים ברגע פעולתם. המהפכה הגדולה הנהיגה לוח שנה חדש […] עוד במהפכת יולי התרחשה תקרית, שבה קיבלה תודעה זו ביטוי. עם רדת הערב על יום הקרב הראשון התברר שבמקומות אחדים בפריס, בלי קשר זה עם זה ובאותה שעה ממש, נורו יריות אל שעוני המגדלים.
(ולטר בנימין, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה)

גופות מגיני הקומונה לאחר חיסולה על ידי הממשלה, 1871

"יש גם גבול למה שמבקשים": מירי רגב, דן מרגלית והמעבדה

23 ביולי 2011

עוז גורה

ההתקפה, כביכול, על ח"כ מירי רגב במאהל המחאה בתל-אביב, והעניין התקשורתי שלווה לכך, הצליחו לייצר ניסוי מעבדה מרתק. ח"כ רגב הגיעה, בעקבות החוויה שעברה עליה, לאולפן של דן מרגלית, יחד עם סתיו שפיר, מיוזמות המחאה, כדי לשוחח על שהתרחש. בניצוחו של מרגלית זכינו לשיחזור, מתועד, בתנאים סטריליים, לכל (או רוב) מה שבעייתי בשיח הפוליטי בישראל.

ראשית, למי מכן שטרם צפתה בניסוי, ניתן לצפות בו באתר העוקץ.

הפליא בניתוחו אייל ניב, אך המבט שהוא מציע לנו מתמקד בח"כ מירי רגב, ולדעתי על מנת להבין את עומק הבעיה יש דווקא להתמקד בדן מרגלית ובאופן בו הדיון עצמו מנוהל באולפן.

בפתיחה, הדגיש דן מרגלית כי סתיו שפיר הינה מיוזמות המחאה "ברוטשילד בתל-אביב". לא ברור כיצד ההדגשה הזאת תרמה להצגתה של שפיר, אך אין ספק כי כבר כאן מרגלית מכין לח"כ רגב את המרחב כדי למקד את הדיון בטענה, לכאורה, של המוחים כי הם מעוניינים בדיור ברוטשילד. במילים אחרות, דן מרגלית עושה פריימינג למחאה כמחאה של תל-אביבים ברוטשילד, עוד בטרם התחיל הדיון.

לאחר שהקהל צופה במה שעבר על ח"כ רגב במאהל המחאה, קטע שבו נראית חברת הכנסת צועקת "תגיד לי, אתה סתום?" על מפגין, והמפגינים נראים כי מי שצועקים לה "לכי הביתה" ושופכים עליה מים, דן מרגלית מוטרד. "פחדת?" הוא שואל את ח"כ רגב. כלומר, מה שמעניין הוא החוויה של ח"כ, ולא לצורך העניין חילופי הדברים בינה ובין המפגינים – ובראש ובראשונה העובדה כי נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי צועקת על מפגין כי הוא סתום. מבחינת הראיון, אין זה חריג מספיק כדי לשאול על כך שאלה.

קטע אחר מתוך ההתרחשות שהיה ראוי לשאול עליו מופיע לקראת סוף ה'קליפ' בו נראית ח"כ מירי רגב צועקת וטוענת כי "את לא מייצגת את הצעירים! את מייצגת את השמאל הקיצוני!" זוהי נקודה חשובה ביותר כי היא ממחישה בדיוק את הפטרונות בשיח הפוליטי בישראל – הפוליטקאים, מעצם מעמדם, הם אלו שקובעים מי מייצג את מי ועל מה המחאה. ח"כ מירי רגב רואה לנכון להגיע למאהל המחאה כדי להסביר למוחים את מי הם מייצגים. גם על כך, לא היה נראה למרגלית כי יש טעם לשאול. וכאילו כדי להדגיש שמה שקרה שם אינו מקרה חד-פעמי, חוזרת על כך ח"כ רגב גם באולפן ומסבירה לסתיו שפיר כי אחד מהמשתתפים במחאה הוא בעצם לא משתתף במחאה. שוב, מרגלית שותק.

בשלב זה עוברת ח"כ רגב לתאר את הישגיה בכנסת ואת הפעולות שנקטה בהם כדי לטפל במצוקת הדיור, כדבריה, אך מיד עוברת להסביר מהי מצוקת דיור. ח"כ רגב טוענת כי היא "לא באה לדאוג להם לגור ברוטשילד" וכי "יש גם גבול למה שמבקשים". החלק הזה בדברי הח"כ מרתק בעיני. קודם כל, היא שוב מחליטה מיהם האנשים שמוחים ומהם הדרישות שלהם. אבל על זה כבר דיברתי. כדי להבין עד כמה הדברים שלה חשובים, הבא נניח כי המחאה היא אכן על הדרישה לגור ברוטשילד, כפי שח"כ רגב טוענת. ייתכן וח"כ רגב אינה מסכימה כי צריך לדאוג לאנשים לגור ברוטשילד, או שמא הדרישה הזאת מגיעה מציבור שאינו נמנה עם ציבור הבוחרים שלה. שתי האפשרויות האלה סבירות ואף לגיטימיות. אך, זוהי אינה הטענה של ח"כ רגב. הטענה שלה היא שהיא "באה לדאוג", כלומר אין כאן שאלה של ייצוג בכלל, אלא יש כאן מישהי שעושה מה שנראה לה לנכון, והציבור יכול להסכים או שלא. אין זה משנה כלל מיהם הדורשים, אלא רק מהי הדרישה ואם היא עולה בקנה אחד עם השקפותיה שלה. כמו כן, ח"כ רגב בעצם טוענת כי הדרישה עצמה אינה לגיטימית. אין הכרה בלגיטימיות של דרישה ציבורית והצעה למוחים כי ינסו את כוחם בקלפי היות והממשלה המכהנת אינה שותפה להשקפותיהם, אלא יש קביעה כי "יש גבול למה שמבקשים". הציבור לא יכול לבקש מה שהוא רוצה. בכל אופן, כפי שהזכרתי, המחאה כלל אינה על מגורים ברוטשילד, אך גם לתפיסה של ח"כ רגב היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על השיח הפוליטי בישראל.

לאחר שח"כ רגב מונה את הפתרונות האפשריים למצוקת הדיור, עליהם לא ארחיב (ואסביר בהמשך מדוע), עובר דן מרגלית אל סתיו שפיר, ומוחק את כל מה שהתייחסתי אליו בפסקה הקודמת תוך הצגת השאלה – "אתם מצטערים שגירשתם אותה?" שוב , אין כל ניסיון לאתגר את העמדה של ח"כ רגב ביחס לתפקידה כחברת פרלמנט. שפיר פותחת את דבריה ואומרת כי מדהים אותה כי היא מבזבזת את זמנה בלהקשיב לדברים של ח"כ רגב, ולאור הכתוב מעלה ניתן להבין מדוע היא חושבת כך. בשלב זה ח"כ רגב מתרגזת ומכנה את שפיר "חצופה", כדי שיהיה ברור לצופים, וכנראה לעצמה, מהי ההיררכיה בין הדוברות. מדהים עוד יותר כיצד שואלת שפיר "אני יכולה לדבר" עונה ח"כ רגב – "בוודאי" ומיד ממשיכה כדי לקטוע את שפיר. הנוכחות של הצד השני בדיון הוא מס שפתיים בלבד, רק עוד הזדמנות להנכיח את סדר הדברים. עבור ח"כ רגב, שפיר נמצאת באולפן אך ורק כדי שיהיה אפשר לקטוע אותה. לאפשר לה לדבר, "בוודאי", כדי שיהיה אפשר לקטוע את דיבורה.

החלק המעניין ביותר הגיע לאחר ששפיר הציגה את המחאה, כפי שהיא מבינה אותה בתור יוזמת שלה. במקום להתמקד בכך שמתפתחת בישראל מחאה עממית אמיתית שבה אנשים שיושבים ביחד במאהל מנסים לנהל בצורה דמוקרטית פתוחה את המאבק שלהם, דן מרגלית מבקש משפיר שתתנצל כדי "שנוכל להמשיך הלאה". שפיר מתבקשת למלא את התפקיד שלשמו הוזמנה לאולפן. אין עניין במחאה עצמה, או באופן התנהלותה.

להפך, עצם ההתנהלות של המחאה העממית ככזו מאיימת לגמרי על הסדר הנוכחי, ואת זה ניתן לראות בהתעקשותו של דן מרגלית על פתרונות. שפיר טוענת שאינה מומחית לכלכלה (טענה שבשיח הנוכחי היא אמיצה כשלעצמה), וכי המחאה אינה מכוונת לפתרונות, בהכרח. הניסיון המחאתי הוא בדיוק באי לקיחת חלק במשחק הנוכחי, בשיח כפי שהוא מובנה כרגע. הצעת פתרונות קונקרטיים היא בדיוק מה שהשיח הנוכחי צריך כדי להשתיק את המחאה "ולהמשיך הלאה", כדברי מרגלית. פתרונות קונקרטיים אפשר לבטל, בתקיפה אישית כפי שעושה ח"כ רגב, או בצורות אחרות. המחאה הנוכחית, שמבקשת מהממשלה "להסתכל לצדדים", כדברי שפיר, היא בדיוק האיום הנוראי. בדומה לצבא שאינו מסוגל להתמודד עם מחאה בלתי-אלימה, כך הסדר הפוליטי המושתת על רדוקציה של מצוקות לפתרונות מנוסחים – במקום לטפל במצוקה שהסדר מייצר בשינוי הסדר עצמו – אינו מסוגל להתמודד עם מחאה שאינה מוכנה לנסח דרישות קונקרטיות.

האיום הזה על הסדר הקיים בא לידי ביטוי בניסיונות החוזרים ונשנים של דן מרגלית לחלץ משפיר ניסוח של דרישות. "את מציעה להלאים להם את הדירות?" תוקף מרגלית את שפיר. כאילו ברגע שהדרישות הללו תנוסחנה, נוכל להמשיך הלאה, שכן מה זה משנה באמת מהן הדרישות הקונקרטיות של קבוצה כזו או אחרת. למעשה, מרגלית צודק – ברגע שהדרישות תנוסחנה ניתן יהיה להמשיך הלאה, וזו הסיבה שהחתרנות האמיתית הינה באי-הסכמה לשחק את המשחק של הסדר הנוכחי, באי-המוכנות לנפק לסדר את הכלים שבעזרתם הוא יוכל לדכא את המחאה.

ח"כ רגב מסכמת כי מדובר באנשים "שאינם מחוברים לעשייה", כאילו שהציבור הוא זה שצריך להיות מחובר לעשייה הפרלמנטרית ולא להפך, וכי אם "האנשים האלה" "ימשיכו להגיד (בטון מזלזל כמובן) כי הם רק רוצים להעלות פתרונות הם לא יצליחו לפתור את הבעיה". במילים אחרות, ח"כ רגב מאשרת כי יש דרך אחת לפתור את הבעיה, והצורות החדשות הללו שהמחאה מנסה לייצר היא בעצם חלק מהבעיה, ולא ניסיון להתרה.

ניצוחו של דן מרגלית, כעיתונאי שבסך הכול מנהל את הדיון, מדגים בצורה טובה לדעתי כיצד השיח הפוליטי בישראל היום מוטה צורנית. השאלות והדיונים חייבים להיתחם בתוך צורות מסויימות, כדוגמת "שמאל קיצוני" או "רוטישלד בתל-אביב", שכן אחרת לא ברור מיהם "האנשים האלה". אין זה מפתיע כי כאשר הדיון מולבש לתוך צורות מוכנות מראש, כאלו שלמעשה אינן מאפשרות לדיון להגיע לשום מקום אחר מנקודת הפתיחה שלו, אין זה מפתיע כי הדרישה של השיח היא כי גם הפתרונות כולן יהיו בצורות מוכנות מראש. דן מרגלית מדובב את השיח הפוליטי הישראלי בצורה מושלמת, כשהוא דואג להשאיר את התוכן של הדיון בצורה שמעקרת אותו ומאפשר ליחסי הכוחות בין ח"כ דורסנית ליוזמת של מאבק ציבורי להשתעתק מבלי לאתגר אותו ולו לרגע.

באופן אירוני, דווקא דן מרגלית, באופן בו הוא ניהול את הדיון אצלו באולפן, מספק ניסוי מעבדה מרתק שמדגים את הבעיות של השיח הפוליטי הנוכחי, ומדוע בעצם המחאה הזו חשובה מעין כמוהה. לכל מי שטרם מבין על מה נאבקים האוהלים ברוטשילד, 10 הדקות הללו עושות עבודת הסברה נהדרת.

עוד בנושאים סמוכים:
עוד 30 שנה, אולי גם רונית תירוש תתאסלם

כיכר העיר זה הפייסבוק החדש

21 ביולי 2011

טל מסינג ויואב ליפשיץ

אחד השמות ששומעים בעיר האוהלים, על אף שאינה נוכחת במקום, הוא השם של ויקי כנפו. עבור רבים מאנשי האוהלים, ויקי כנפו היא המודל. אנחנו רוצים לדבר על ויקי אחרת, ויקי פדיה שהשנה חוגגת עשור להקמתה.

עיר האוהלים היא יצירה שיתופית. ההיווצרות של המיקרו-פוליטיקה במקום היא מוח כוורת. היא מושפעת מהאינטרנט, מחשיבה דיגיטלית. אפשר למצוא קווים מקבילים בין הכאוטיות של הרשת, לבין הצורה שבה ההיידפארק נארג.

זהו אינטרנט ללא אנשי אינטרנט. כלומר, ללא מומחים למדיה חברתית, או יועצים פוליטיים, או בלוגרים מתלהמים שמבקשים תרומות על השמעת דעתם, בקיצור ללא יח"צנים למיניהם. אינטרנט נקי, טהור, כמו האינטרנט שהיה אמור להיות לפי חזון הנביאים. מה שאנחנו צופים בו ברוטשילד הוא העולם הפוסט דיגיטלי. אתם מסוגלים לדמיין את העולם שאחרי האינטרנט 2.0? זהו העולם של אנשי התחתונים.

לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא הזהות, שמאפשרת את התרבות והתווך שלה. מה רואים בהיידפארק הזה? תווך שממלא את הואקום. אנשים מדברים. צורה כלשהי, אולי מתקדמת ומשונה, של דיאלקטיקה. זה ה-public reason של קאנט, שז׳יז׳ק מדבר עליו עכשיו בהקשר של ויקיליקס (דפני ליף היא ברדלי מאנינג הישראלית?), המקום בו ההיגיון הציבורי נשמע, שלא היה כאן עד עכשיו.


אבל יותר משהם מדברים, אנשי האוהלים נבדלים מאנשי האינטרנט בכך שהם לא עסוקים רק בלדבר עצמם לדעת, הם בעיקר מקשיבים. כשיושבים במעגלים הפנימיים של ההיידפארק אפשר ממש אפשר לשמוע את ה"מוח" של המהפכה הזאת – איך היא חושבת – והאמת היא שיותר משהיא יודעת מה היא עושה, היא רוצה לשמוע. אנשים במאהל פשוט רוצים להקשיב, לשמוע. אין שם אף "מומחה", אקדמאי, או אוטר כלשהו – אין הגות שעומדת מאחוריה – ובמובן הזה, הקלולסיות הזאת מראה דווקא שהם יודעים הכי טוב מה הם עושים: זה פשוט קורה מעצמו. תבונת ההמון קולקטיבית עדיפה על כל ועדת מומחים.

אנשי התחתונים אולי לא קראו את The Wealth of Networks של בנקלר, אבל עושה רושם שדווקא הם, ולא אנשי האינטרנט, נענים בצורה הכי מוצלחת לאתגר הפוליטי שהוא מציב בספר. אי אפשר שלא להסתכל עיר האוהלים ולא לחשוב על זה שמדובר בעצם בקוד פתוח שנכתב לנגד עיננו. כל נאום חדש בהיידפארק הוא שורת קוד נוספת. בעידן הפוסט-דיגיטלי הההוויה עצמה היא דיגיטלית. המסר של האינטרנט הופנם, ולכן אנשי התחתונים אולי לא צריכים את האנשים שמבינים באינטרנט שייעצו להם. הם חיים את הרשת, את השיתופיות והקישוריות.

דוגמא לכך אפשר לראות בצורת השיח שהתפתחה בהיידפארק, שאומרים שהושפעה מהמחאה בספרד ודומה מאוד לשפת הסימנים. שפה גלובלית, מודולרית. אפשר לעשות לייק למישהו על משפטים שהוא אומר, ואפשר גם להגיב. השיחה היא אינטראקטיבית.

בעולם הפוסט דיגיטלי אין היררכיה, אם כי יש כמה צמתים מרכזיים. אחת מהן היא דפני ליף. ליף היא בחורה נחמדה, סטודנטית לקולנוע, שעשתה את זה בשביל עצמה, בלי להתכוון. יותר נכון לומר שהמהפיכה קורית מעצמה, שכבה על גבי שכבה, בלי שאף אחד מתכנן אותה. למהפיכה הזאת אין שם אחד או פרצוף. כלומר, זו עוד הוכחה לכוח המהפכני, המתקדם והכאוטי של האירוע הזה – זה כמו התלקחות ספונטנית, נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם, הנקודה בה כלכלת הביקוש וכלכלת ההיצע מגיעות לשיווי המשקל שלהן. עיר האוהלים הופכת את הכלכלה על פיה: הומלס הופך לדייר, גניבה הופכת לשיתוף, רכוש הופך לעול… אנרכיזם אמיתי.

אגב, בעולם הדיגיטלי עדיין יש היררכיה, והמדיה הדיגיטלית לא יכולה לספר סיפור בלעדיה. כפי שצפינו, טיים אאוט בחר לשים את דפני ליף על שער העיתון. הנה נחמה לעתיד לבוא: בעולם הפוסט דיגיטלי לא קוראים את טיים אאוט. אם האורבניות היא דיגיטלית, לא פלא איפוא שהעולם הפוסט דיגיטלי הוא עולם פוסט אורבני. האם לזה התכוון גיל סקוט הרון כשאמר שהמהפיכה לא תשודר בטלוויזיה? הטלוויזיה לא יכולה לתפוס אירועים כאוטיים.

גם אם האוהלים יתפרקו מחר, גם אם הם ישמידו את עצמם מבפנים או מבחוץ (אף אחד מאנשי התחתונים לא תיאורטיקן פוליטי, אף אחד מהם לא יצליח לאפס את הציוויליזציה), ההישג שלהם, ההישג העל-פוליטי, כבר הושג. מם האוהלים נוצר, הזהות החדשה מתפשטת בצורה ויראלית לערי אוהלים נוספות עם מאפיינים מקומיים של הקהילה ממנה היא צומחת (אפילו הוקמה עיר אוהלים חרדית), מוקרנת, מתוקשרת, אנחנו רוצים להיות הם. הם זה אנחנו.

למה זה השטח הכי מעניין, מרגש ואינטנסיבי בישראל עכשיו? כי זוהי באמת הממשות הישראלית – תעלת הניקוז של הכל, שם מה שיכול לקרות קורה. בצורה הכי פשוטה, זה לאו דווקא מאבק מול אחר כלשהו, אלא החייאה עצמית. לידה מחדש. ישראל שואלת את עצמה סופסוף: מה ישראלי בעינייך?

העתיד הוא אוהלים

18 ביולי 2011

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

דיווח חי מעיר האוהלים בשדרות רוטשילד

15 ביולי 2011

בשעה 11:35 בערך הגיע רון חולדאי. אנשים היו די באקסטזה, צילמו אותו באייפונים וצרחו "ראש עיר לעשירים! ראש עיר לעשירים!". הוא ניסה לדבר, אמר משהו בעניין הממשלה והשוק החופשי, בשלב מסוים הוא התחיל להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה". זה היה מגוחך, מרתיח, הוא היה נראה מנותק – כאילו הוא לא מבין איפה הוא נמצא, כאילו הוא אף פעם לא ראה את האנשים האלה, סתם אנשים ששוכרים דירות בתל אביב.

אנשים איבדו סבלנות וצעקו במרחק סנטימטרים ממנו, עד שהוא נסוג. כמה אנשים צעקו: "תנו לו לדבר" ואחרים צעקו: "שקרן! דיברת מספיק!". כשראש העיר והפמלייה הקטנה שלו התחילו להסתלק לכיוון הכביש הזעם גאה. היה נראה שהוא מבולבל, הוא נכנס לאוטו עם עוד איזו אשה, אנשים דפקו על החלונות ומישהו התיישב לו על הפרונט. נראה לי שחולדאי די נבהל.

זה הזכיר קצת את שביתת הסטודנטים של 2007, שגם היא יצרה פוליטיציה של דור מסוים. רק שלא כולם היו סטודנטים. יש שם צעירים תל אביבים מכל הז'אנרים: סטלנים, היפסטרים, סחים, הומואים וסטרייטים מסתובבים בין האוהלים. כל אלה שלא ברחו עדיין. בכמה מהאוהלים יושבות משפחות עם ילדים. החלק הצפוני נראה קצת כמו משהו מהסיקסטיז, עם מחצלות, גיטרות וריח של גראס, באמצע יש אוהלים, והחלק הדרומי נראה יותר כמו הסבנטיז – אנשים מנגנים בלי חולצה בגיטרות חשמליות. מישהי עם מין דגל ישראל מאולתר צועקת כל מיני דברים. אני חייב להודות שלא ברור מאיפה האנשים האלה הגיעו.

ככלל, אלה נראים כמו אנשים "לא פוליטיים". חוץ מכמה פעילים של עם חולצות של מגמה ירוקה, לא ראיתי נוכחות בולטת לתנועה פוליטית כלשהי – לא עיר לכולנו, לא שלי יחימוביץ ולא השמאל הלאומי. אה, ניצן הורביץ היה שם, אבל הוא נראה די מסכן. מישהו עם שיער ארוך דיבר על ביטול הכסף.

פתאום בא איזה איש שהציג את עצמו כמומחה למסים, והסביר משהו על הוראת השעה של יובל שטייניץ. הוא אמר "אני רוצה להסביר לכם כדי שתבינו", עד שצעיר עצבני השתיק אותו.

אגב, גם אין שם שוטרים. אני לא יודע למה – אם זאת היתה הפגנה של השמאל היו שם בטח שוטרים באלפים.

כשאתה רואה את האוהלים האלה, אתה אומר לעצמך שמעבר לכל מחאה זה פשוט משתלם לגור באוהל. זה חינם, ועל שטח כזה היו לוקחים היום בתל אביב לפחות אלף שקל, אם לא יותר. ברחובות שמסביב, כולם מדברים בקדחתנות על העוולות של בעלי הבתים, על החוצפה. אני מניח שלחלק מהאנשים האלה יש הורים שבעצמם משכירים דירות, ושוחטים במחיר את החברים שלהם. כמו בעלת הבית שלי, הזקנה המרושעת שהודיעה לי היום שהיא יכולה למצוא שוכר ב-2,300 שקל לדירת חדר 20 מ"ר שאני שוכר ממנה. או בעל הבית שהעלה לאחי את המחיר פי שתיים, כי הוא "יכול להביא זוג גייז שישלמו יותר מזה". הרוח של הסיקסטיז היא לא מקרית: אם באמת יהיה כאן מאבק שיחזיק מעמד, זה יהיה מאבק בין דורות – כמו שהיה אז באמריקה. מאבק בין הדור שהקדיש את שלושת העשורים האחרונים להתעשרות בחסות מכירת חיסול צינית של כל אידיאל, לבין הדור שכבר לא ייהנה משום דבר שפיסת הארץ הזאת יכולה לתת.
מכל מיני סיבות, אבל גם בגלל מחירי הדירות.

סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט

14 ביולי 2011

דניאל רוזנברג

ישנן דרכים רבות להבין את השינוי שעבר על השמאל בשנים האחרונות. ניתן לדון ביחס שלו לנושא הציונות בתור המשתנה הראשי, ניתן להעניק לסכסוך הישראלי-פלסטיני את החשיבות המכרעת, זאת בזמן שאחרים קובעים את התשובות שמעניק השמאל בעניינם כלכליים-חברתיים בתור הדבר אשר עליו עומדת הטרנספורמציה במחנה השמאל. אני הייתי רוצה להציג כאן טיעון שונה, המעמיד את משקלו היחסי של השמאל בתוך הציבור הישראלי, ואת מיעוטו של זה, בתור הגורם עליו יש לתת את הדעת. לעניות דעתי, היה זה בראש ובראשונה התמעטותו של השמאל, או ליתר דיוק של אנשי שמאל, אשר הוביל לשינויים אשר פוקדים אותו בשנים האחרונות, ובאופן ספציפי בתקופה האחרונה בה אנו חיים. השינוי האיכותי, כמו שיודע כל מרקסיסט טוב, מובל על ידי השינוי הכמותי. בטקסט זה אנסה לבדוק את הטיעון ולהסביר אותו באופן עמוק ככל שאוכל.

מאז פרוץ האינתיפדה השניה, בשנת 2001, מהווה השמאל מיעוט קטן בקרב הישראלים. ניתן לתאר מספר שלבים בהתגבשות ההפסד הזה של השמאל, ההפנמה שלו והמסגור שלו כמצב קיומי כרוני. ניתן לציין מספר ארועים בתהליך זה, אשר הוביל את השמאל לראות את עצמו כמיעוט נצחי וכרוני, ביניהם כשלון המו"מ שניהל אהוד ברק עם יאסר עראפת, פריצת האינתיפדה השניה ודיכויה בידי ממשלת שרון, תכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון (בפרט כהונתו של עמיר פרץ במשרד הבטחון במלחמה זו). ארועים אלה הובילו לוויתור של השמאל על השאיפה להשפיע על הציבור הישראלי, בין אם מהכיוון הפוליטי הטהור, לכיוון מרכז המפה, שנתפס על ידי מפלגת קדימה, ובין אם בפניה לשכבות סוציולוגיות חדשות. וויתורים אלה, שנכפו במידה רבה על השמאל, הביאו אותו להסתגרות ולהשלמה עם מצבו המיעוטי הקיומי.

צריך להבהיר ראשית כל את מושא המחקר: תחת המונח "שמאל" אגדיר את כל הגורמים בציבוריות הישראלית – אנשים, ארגונים, תנועות ומפלגות –  הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות (או קונסטלציה אחרת של פתרון שליו לסכסוך) ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים. זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת. ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה. ראוי עוד לציין כי הטקסט יסקור את הפעילות של אותם גופים שמאליים בקרב הציבור הישראלי-יהודי, ולא את גישתו ומהלכיו לגבי הציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.

פרק ראשון – ההסתגרות

השמאל הישראלי, אם כן, השלים עם תהליך הפיכתו למיעוט, שהתרחש בין השנים 2001 ל-2006. מיעוט אשר זוכה למעמדו ככזה לאו דווקא בגלל כוחו המספרי גרידא, אלא במובן המנטלי, האיכותי. ההבדל בין תנועה פוליטית, חלשה ככל שתהיה, לבין מיעוט, הוא ראשית כל בשאיפות השונות. מבחינה מספרית, השמאל איננו המיעוט הפוליטי היחידי בישראל, כמובן: המתנחלים, נכון להיום, מייצגים מספר נמוך יותר מתומכי המפלגות ותנועות השמאל. אך בעוד המתנחלים שואפים לחדור ולהשפיע על הציבור הישראלי, בין אם דרך הסתננות לשורות הבירוקרטיה האזרחית או הקצונה הצבאית, ובין אם דרך קמפיינים ציבוריים, השמאל וויתר על השפעה זו, והוא עוסק בחיזוק קירות המבצר בלבד. המיעוט שואף להגן על עצמו, להקיף עצמו בגדר, להתרכז בשמורות (גטאות, אם תרצו) ובאופן עקרוני לנהל את חייו ותרבותו הייחודית תוך מינימום של מגע עם העולם החיצון.

השמאל, שעבר כאמור תהליך של "התמעטות" פוליטית, החל באופן טבעי לאמץ דפוסי התנהגות של מיעוט כזה. ראשון לכל הדפוסים האלה היה המדיניות המאורגנת של הפניה לבית המשפט. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוגשו עתירות לבג"ץ, שאותן ניתן להגדיר כ"פוליטיות", במספר גבוה עשרות מונים מכפי שהוגשו בעשורים שקדמו לו. בג"ץ לעתים קיבל את העתירות ולעתים דחה אותן, אך לא היה ספק בכך שמדובר באסטרטגיה חדשה, יחסית, שאימץ השמאל הפוליטי המאורגן. מדובר היה לא רק בעמותות וגופי חברה אזרחית, אלא גם אנשים פוליטיים וחברי כנסת (כגון זהבה גלאון) שלקחו ולוקחים חלק באסטרטגיית הבג"ץ.

יש להבהיר זאת: בית המשפט לא יכול להיות הגוף המופקד על הגנת הדמוקרטיה. דמוקרטיה, בין אם נבין אותה במובן המינימלי כשלטון הרוב, ובין אם נשתמש בהגדרה הרחבה יותר, כהשתתפות פוליטית רחבה ככל הניתן בהליך קבלת ההחלטות, לא זקוקה לבית המשפט כמעט כלל. בית המשפט יכול, לכל היותר, להגן על זכויות חוקתיות, והוא אכן עושה זאת, אך לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה ככזו, אלא בהגנה על שלטון החוק, שיכול לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים. בית המשפט, אם לומר זאת בפשטות, איננו גוף דמוקרטי ברוב תפקודיו (שאינם נוגעים למשל לבקרה על הליכי בחירות וכדומה), ופניה אליו על מנת שיעשה את ה"צדק", להבדיל מיישום פשוט של החוק, אינה דמוקרטית בהכרח.

הדפוס החשוב השני שאימץ מיעוט השמאל היה ההימנעות. מאז 2001, שכלל השמאל והביא לשלמות צעדים כגון סרבנות, אי-ציות אזרחי וחרם. האמצעי האחרון התגלה כנפוץ וכיעיל במיוחד: בין אם חרם על מוצרי התנחלויות או על כל פרויקט המתקיים מחוץ לקו הירוק, בין אם על הכיבוש או על ישראל כולה, החרם היה הדרך היחידה, במובן מסוים, בו השמאל הפוליטי הצליח להביא תוצאות. השקעות כלכליות נמשכו מהשטחים, פרויקטים בוטלו ומפעלים הועברו לתוך הקו הירוק. הגרסא העולמית של קמפיין החרם, כפי שזו אומצה על ידי פעילים ואוניברסיטאות באירופה וארה"ב, הצליחה להדיר שינה מעיניהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, והיתרגמה ל"דה-לגיטימציה". קמפיין ה-BDS (Boycott Divestment, Sanctions), החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל, שכולו ליברליזם ג'פרסוני אמריקאי צרוף, אינה שונה באופן איכותי מהקמפיין נגד התנחלויות: הרי לא ניתן, באופן משכנע, לנתק חד וחלק בין תעשיות מחוץ לקו הירוק לבין תעשיות ישראליות "לגיטימיות"; לא ניתן לחלק בין האחיין שגר בטלביה לבין הדודה שגרה בגילה או בפסגת זאב. החרמת הכיבוש מובילה להחרמת ישראל.

כאן יש צורך לומר כמה מילים על הפילוסופיה שמאחורי פעולת החרם. חרם, לרוב, איננו מהלך פוליטי. הוא מהלך של אנשים פרטיים, תנועות פרטיות וארגונים פרטיים, אשר תובעים להשפיע באמצעות השוק הפרטי (או המופרט) על מעשיהם והתנהלותם של גופים ואנשים פרטיים אחרים. ההגיון שאומר: הבה נפסיק לקנות חלווה תוצרת אריאל, על מנת שהמפעל יפסיד כסף ויאלץ לעקור לתוככי הקו הירוק, לא זקוק ליותר מאשר התקשרות בין פרטיים חופשיים, לפי מיטב הליברליזם הא-פוליטי האוטופיאני. הגיון החרם אינו הגיון של קונפליקט, שהוא הנחת היסוד של כל תפיסת עולם פוליטי באשר היא, אלא הגיון של הבנה הדדית ושל סמיכות אינטרסים, בין אם האינטרסים האלה מיוצגים על ידי המוסר, המצפון האישי, או על ידי הכלכלה, השוק החופשי. בניגוד לפעולה הפוליטית, המניחה משבר וקונפליקט, החרם מניח הרמוניה, או לפחות הרמוניה פוטנציאלית, בין בני אדם, ואת היכולת שלהם להשפיע איש על רעהו ללא כפיה או מאבק.

[ניתן לראות זאת במסורת היהודית הגלותית, בה נפוץ מוסד החרם; רק קהילה א-פוליטית לחלוטין, נטולת מנהיגות וכוח כפייה כלשהו, שמקדישה את כל מעינייה להישרדות חומרית וללימוד, יכולה לאמץ באופן רחב מוסד כמו חרם, שלא מפר, או אפילו קורא תיגר על חוקי המדינה והסמכות הריבונית, אלא נשאר כולו ברמת הקהילה הא-פורמלית.]

פרק שני – ההוקעה

התוצאה של אימוץ אסטרטגיה זו היתה ברורה, וצפויה במידה רבה. תוצאותיה היו יכולות להיות חזויות על ידי כל אחד שלמד את ההיסטוריה של השמאל האמריקאי בשנות ה-80, אשר פנה לפוליטיקה של הזהות וחגג אותה, בזמן שבארצות הברית שלט רצף הממשלים הרפובליקנים הארוך ביותר מאז שנות ה-20. התוצאה היתה הסתלקות של השמאל מהבמה הציבורית. השמאל, במובנים רבים הפך נרדף בביתו. הוא החל, יותר מבעבר, להתפס כבוגד, כאנטי-פטריוטי, ככזה המקיים קשר עם גורמים בינלאומיים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בניכר (בשיתוף פעולה עם מנסחי דו"ח גולדסטון, למשל). הפורמולה "אנטי-ציוני" נשלפה מהבוידעם של השיח הפוליטי הישראלי, יחד עם מקבילתה האופנתית, "פוסט-ציוני", על מנת לתייג את אנשי השמאל ואת דרכי הפעולה שלהם. למרות אי אלו קולות בשמאל שניסו להתנגד לתוויות אלה (לאחרונה, תנועת השמאל הלאומי, שעליה ידובר עוד בהמשך), נראה כי רוב הפעילים והגופים הפוליטיים מתעלמים מסטיגמה זו, ואפילו מאמצים אותה בחיוב.

בד בבד, חדל השמאל בתקופה זו מלייצג אמירה פוליטית קוהרנטית ובעלת משמעות, והפך יותר ויותר להצהרה תרבותית או אישית, ל"הביטוס"; השמאל הפך ל"ציבור הנאור" ומשם ל"פרט הנאור", נושא של אתיקה אישית מסוימת. לא במקרה חלה בתקופה זה התמקדות בקרב השמאל בנושאים "זהותיים", כגון פמיניזם או זכויות הקהילה הגאה, הרבה יותר מבעבר. בתקופה זו הוסר האבק מעל ססמאות הסיקסטיז כגון "האישי הוא הפוליטי" על מנת להצדיק את ההימלטות מהספירה הציבורי אל נוחיות הספירה הפרטית והדאגה לזכויות הפרט וליכולת שלו לנהל את חייו ללא הפרעה וללא התערבות, באופן א-פוליטי בעליל. ה"סמולני" המתואר במצע תנועת השמאל הלאומי, "שותה האספרסו" ה"אומו הפלצן", היתה תדמית שטופחה לא רק בידי הימין, אלא גם זכתה להסכמה, בין אם בשתיקה ובין אם באמצעות קבלה אירונית (למשל בקמפיין "אשכנזיפטים חיוורים" של ארגון בצלם) על ידי השמאל.

הצעדים המוסדיים המקבילים להוקעה\הימלטות זו מהספירה הציבורית, מיהרו לבוא. הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות האדם, מניעת מימון מגופים ציבוריים המאזכרים את ה"נכבה", הצעת חוק "נאמנות = אזרחות", ולאחרונה, חוק האיסור על קריאה לחרם על התנחלויות – כל אלה היו הדרכים בהם ניסה הרוב הישראלי, באמצעות הייצוג הפרלמנטרי שלו, לדכא את מה שנתפס לדידו כחתרנות מסוכנת, המכרסמת תחת יסודות הריבונות הישראלית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובינלאומיים. ההתבצרות של השמאל בארגוני החברה האזרחית (נושא גדול מכדי לעסוק בו במסגרת זו, אך קשור לתהליך המתואר כאן), תרמה אף היא לדינמיקה זו.

מיעוט השמאל התנגד כמובן במלוא מאודו לצעדים אלה. מלות הקוד לכך, כאמור, היו רבות: "זכויות", "מרחב ציבורי" ועוד. אבל גבוה מעל כולן התנוססה ה"דמוקרטיה". החוקים הללו הוגדרו כפוגעים בדמוקרטיה ואף כ"אנטי-דמוקרטיים". השמאל, אשר מצא את עצמו משתף פעולה תחת נושא זה עם גורמים פרלמנטריים שונים, מן הגורן ומן היקב, לבש על עצמו את מסיכת "המחנה הדמוקרטי" הנאבק ב"פאשיזם". לא היה עוד אידיאל, עוד נושא משותף להתאחד תחתיו, מאשר הפגיעה באושיות ה"דמוקרטיה". גם מפלגת קדימה, ואפילו חלקים בליכוד (כגון חבר כנסת רובי ריבלין, אשר הוטבל כשמאלן-של-כבוד) היו כשרים לשיתוף פעולה. רוב מאמציו של השמאל, החל מנקודה זו, יופנו למאבק בשם ה"דמוקרטיה" ונגד מהלכים "אנטי-דמוקרטיים"; מרגע זה ואילך, יהיה זה השדה החדש בו נסוב המאבק בין השמאל לימין.

פרק שלישי – ההתמעטות

מה אומרת, אם כן, התווית "אנטי-דמוקרטי"? מהו הדבר אותו מאחדת תפיסת הדמוקרטיה, אותה "דמוקרטיה" שנפגעת תדיר מהחוקים אותם מעביר הימין? ראשית כל ומעל הכל, "אנטי-דמוקרטי" משמעה: הרוב אמר את דברו. העקרון אותו מבקשת תפיסת ה"דמוקרטיה" של השמאל לקעקע, הוא את עקרון שלטון הרוב. המכנה היחיד המשותף השייך לכל הצעדים אותם מכנה השמאל "אנטי דמוקרטיים", הוא, כי הרוב הכריע עליהם. אין באמת קשר בין מדיניות חוץ ניצית, מדינות כלכלית ליברלית, מהלכים הנוגדים את הזכות לחופש ביטוי, ועדות חקירה פרלמנטריות כאלו ואחרות וכו', מאשר בהיותן צעדים שהוחלטו על ידי הרוב, המיוצג בכנסת, המוסד השלטוני הנבחר היחידי אשר מייצג את רוב הציבור.

הנקודה היא בדיוק כזו: מיעוט השמאל לא יכול לדמיין מצב בו יהפוך, או ליתר דיוק יחזור להפוך להיות רוב. השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו. מדיניות חוץ מסוימת אינה "אנטי-דמוקרטית", במובן הרגיל של המלה, יותר ממדיניות אחרת, במידה ובשתיהן בחר העם. החלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות. בדיוק שלטון רוב זה הוא מה שנתפס על ידי השמאל כמאיים כל כך; הטיעון השמאלי אינו: המדיניות לא טובה משום שהיא פוגעת בזכויות אדם, בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי וכו' וכו', אלא משום שהיא נוגדת את זכויותינו כמיעוט, לקיים את הפרקטיות והטקסים האנתרופולוגיים הנהוגים בקרבנו (כגון חרם על התנחלויות). השמאל, בפשטות, רואה כטבעי וכנצחי את המצב בו הוא מייצג את המיעוט בעוד הימין מייצג את הרוב.

היו ימים בהם המצב היה שונה. היו ימים בהם השמאל ניסה לפנות לציבור הישראלי כולו ולנסות לשכנע אותו באמצעות טיעונים בזכות היציאה מהשטחים, פינוי ההתנחלויות, החלת חוקה שוויונית בישראל, מדיניות כלכלית פרוגרסיבית וכדומה. היו אלה הימים לפני שהשמאל נהפך למיעוט, ואיבד, ככזה, את התקווה שלו להשפיע בצורה כלשהי על החברה הישראלית. כיום, לא ניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לשמאל, יותר מאשר שניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לנטורי קרתא, טיעונים הנועדים לשכנע אדם בריא להפוך לחירש או טיעונים הנועדים לשכנע הטרוסקסואל להפוך להומוסקסואל. למיעוט לא ניתן להצטרף, ניתן רק להכיר בו ולכבד את זכויותיו כמיעוט.

לא מדובר כאן, אפוא, בניתוח בסגנון זה של הטקסט המעניין והחשוב של יותם פלדמן, הרואה את המוביליזציה בעד ה"דמוקרטיה" כנובעת מהצורך של הפעילים המקצועיים (תרתי משמע) לעשות לביתם ולהגן על פרנסתם. לא מדובר כאן גם לא בעקיצה רהוטה, כגון זו של יואב ליפשיץ הרואה בקמפיינים הללו נטיה להסתגרות אנתרופולוגית מסוימת. הניתוח שהצעתי לעיל מדבר על שינוי הפאזה שעבר על השמאל בשנים האחרונות, שהפך מזרם פוליטי משמעותי, אף אם קטן, לקולקטיב המזכיר יותר מיעוט, או קבוצה, במובן הסוציולוגי של המלה, אשר שומרת על השפה והשיח הפוליטי שלה על מנת להגן על עצמה ועל העמדה הסטואית שלה ביחס לציבוריות הישראלית. השדה הלקסיקלי נותר בעינו: זכויות אדם, חופש הפרט, חופש הביטוי ושאר המוטיבים הליברליים שזוהו עם השמאל בעשורים האחרונים, אך השימוש שעושה בהם השמאל נועד להגן על מעמדו כמיעוט, ולא להשפעה על מדיניות או לתפיסת השלטון וההנהגה הפוליטית.

לדמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל

11 ביולי 2011

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת –  אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.

חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי, וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו רוסיה 2005. וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה. אפילו אם תוקם מדינה פלסטינית, ואפילו בגבולות 67', כנראה שהמשטר בפנים ישראל רק ידרדר. ואם להיות כנים, לאף אחד בעולם גם לא יהיה ממש איכפת. בסין וברוסיה יש כיום משטרים סמכותניים קפיטליסטיים שזוכים לתמיכה של קבוצת הרוב בשתי המדינות. ובשונה מהמצב בתקופת המלחמה הקרה, אז התיימר המערב להילחם "בשם החירות", כיום המשטרים הדכאניים האלה נמצאים למעשה באותו מחנה "שלנו", סוחרים "איתנו" בנפט ובסמרטפונים, ופתאום שאלת החירות של נתיניהם הרבה פחות מטרידה את מנהיגי המערב. אפשר לראות גם באופן הזה את המשמעות של העידן שאחרי המלחמה הקרה: אין שום כוח משמעותי שיש לו אינטרס להתנגד לעריצות.

בכל מקרה, אם נחזור לפרשת "המטס", נדמה לי שאפשר ללמוד ממנה כמה דברים על הפאזה הנוכחית של המנטליות הפאשיסטית בישראל. רבים ציינו את האימה הפרנואידית שעוררו כמה עשרות אידיאליסטים מאירופה ואמריקה. היו שהשוו את חרדת החדירה לניסיון לכווץ את פי הטבעת, שרק הופך את החדירה לכואבת יותר. אבל אני מעדיף להתמקד בצורה שבה דיווחו אמצעי התקשורת על האירוע, למשל יניב קובוביץ, כתב עיתון הארץ –

במשטרה, הנערכת למטס, לא צופים לפעילים בדמותם של אלה שהגיעו על המרמרה, אלא לאנרכיסטים שככל הנראה לא צפויים להגיע עם אמל"ח או חפצים חדים מאחר שעברו בידוק במדינות שמהם הגיעו.

במשטרה הבינו שהנשק העיקרי של הפעילים הם מצלמות ומכשירים ניידים שבאמצעותם ינסו להפיק סרטים המראים אלימות משטרתית. ההערכה היא שכל פרובוקציה תגרור אחריה אירוע משמעותי גדול יותר, ומזה ינסו להימנע… השוטרים קיבלו הנחייה לפיה מרגע הגיעם לשדה התעופה עליהם להבין כי הם נמצאים ב"תכנית האח הגדול", כלומר סביר כי יהיו מצלומים וכל פעולותיהם יתועדו על ידי הפעילים.

הדבר הבולט בדיווח הזה הוא האינסטרומנטליות והטריוויאליות שבהן מתוארת פעולת דיכוי מכוערת ומרושעת. אין בידיעה – שבנויה כך נראה בעיקר מהודעות יחצ"ניות של המשטרה – שום הטלת ספק בצורך שבהפעלת אלימות ומעצרים נגד פעילי שלום – אנשים שהיו זוכים בעבר לכינוי הפטרוני-אמפתי "ביטניקים". אותם פעילים מתוארים כ"הפרעה", טיפוסים "בעייתיים" שמעוררים רק שאלה אחת: איך "לבלום" אותם, כלומר לזרוק אותם למעצר בלי שתמונות מביכות ידלפו החוצה.

בתיאור הזה ובמנטליות שעומדת מאחוריו אין שום קנאות דתית ושום לאומנות קיצונית. האידיאולוגיה הזאת גם לא בדיוק קשורה לכיבוש או לדיכוי הפלסטינים, ובטח לא לציונות. כלומר, היא לא קשורה למשהו שברל כצנלסון אמר או לא אמר לפני 70 שנה. היא קשורה למבנים מנטליים די אוניוורסליים בתקופה הנוכחית, שנוכחים באופן מועצם בישראל של היום (ובפרט, אגב, ב"ישראל היום", שופרה של השמרנות הפונקציונליסטית של עידן ביבי). לכן צריך גם נשימה ארוכה כדי להתמודד איתה.

האידיאולוגיה התועלתנית שולטת היום ללא מצרים באופן הסיקור של התקשורת – ולא רק בישראל. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא "מה עובד", מה צריך לעשות כדי להמשיך להיות מה שאנחנו עם מינימום שינויים. עשרות שנים של שטיפת מוח על כך שהקפיטליזם הוא המבנה החברתי האפשרי היחיד שכנעו אותנו שהחברה שלנו היא בעצם מושלמת, גם אם היא מצריכה שיפוצים פה ושם. בהתאם לכך, אף פעם לא מחפשים את הבעיה במבנים החברתיים עצמם, אלא תמיד יזהו אותה עם הקצוות או עם איומים חיצוניים – בין אם זה "הפוליטיקאי המושחת" או "האב הרוצח". החברה מתוארת כמעין משפחה מלוכדת ושמרנית, גם אם "שובבה" – בת דמותה של המשפחה המבעיתה שמככבת בסדרה הדוחה "כאן גרים בכיף".

וככה, קל להתייחס לאקטיוויסטים שנוחתים בנתב"ג כאל סוג של הפרעה, אולי כמו מדוזות. זאת גם הצורה שבה התייחסו לפרשה הזאת אנשים לגמרי לא קיצוניים כמו אושרת קוטלר, צ'יקו מנשה ואלון בן דוד. מבחינה זו, אותם פעילי שלום מאיימים לא רק על מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, אלא גם על המבנה החברתי, על "אורח החיים הישראלי". בסופו של דבר, אנחנו הולכים לעבודה ומגדלים את הילדים ואילו הם מסתובבים בעולם ועושים רעש. אנחנו מתפרנסים והם מגלגלים בראש כל מיני רעיונות הזויים. למעשה, אם הסדר קדוש בעיניך, כמעט בלתי אפשרי שלא לרצות למגר הפרעה כזאת, ולצפות שהשוטרים יעשו את זה בשבילך.

2.

אבל איך כל זה מתיישב עם האנרכיה הכללית בישראל, עם חוסר הכבוד למוסדות שכבר תואר כאן?

כשהשתחררתי מהצבא עבדתי כחצי שנה בתור מדריך טיולים ב"אגד תיור". הייתי כנראה קצת חסר כריזמה, והאמנתי שפליניוס הצעיר הוא טקסט מספיק מסעיר בשביל להקריא לילדים בכיתה ט'. במקרים מסוימים התוצאה היתה די מביכה, אם לא מסוכנת: בטיול אחד, הילדים ניסו לסנוור את הנהג עם פנס מגלייט כדי שיעשה תאונה; ובפעם אחרת, במצדה, בזמן שניסיתי להקריא את נאומו של אלעזר בן יאיר, הם עשו תחרות מי יצליח לזרוק אבן שתיכנס לי לפה. המורים שלהם עמדו בצד, שתו נסטי ודיברו על תעריפים של סלולרי. אחר כך שאלתי את המורה שלהם אם לא מפריעה לה הצורה שבה הכיתה שלה מתנהגת. היא ענתה בלי לחשוב פעמיים: "הצבא כבר ירסן אותם".

אני זוכר שכשהיא אמרה את זה הנהנתי בהסכמה. אף על פי שדי סבלתי בצבא, היה לי נוח לחשוב עליו בתור מוסד שמיישר אנשים ומבטיח סדר חברתי. למעשה נהניתי לדמיין את הילדים האלה צועדים בשורה עם תגיות אדומות בדרך למעצר. כשאני חושב על זה, אני מבין שלמעשה התשובה הזאת כבר היתה כבר היתה גלומה בשאלה, שהתייחסה לילדים כאל בעיה, כאל פראים שיש לרסן. מצד שני, חלקם באמת היו אלימים – כלפיי וכלפי אחרים.

הניגוד הזה בין מין "מצב טבעי" אלים לבין משמעת צבאית הוא המבנה הבסיסי של המנטליות הפאשיסטית בישראל. דווקא מכיוון שלפרט יש חופש די גדול, לא רק במובן של זכויות ליברליות קלאסיות אלא גם במובן של היעדר נורמות, סמכות וגבולות חברתיים נוקשים, גוברת ההזדהות עם מנגנון המדינה שמאפשרת לו את החופש הזה. הציונות, בסופו של דבר, איפשרה ליהודים להשתרש בארצם ולהתנהג כמו מניאקים. זה הישג לא קטן.

זה מזכיר לי מאמר מעולה שהתפרסם לפני כשלוש שנים על ידי האנתרופולוגית דבורה גולדן, שעוסק בסדר החברתי (social order) בגני ילדים ישראליים. גולדן מגדירה את סוג הסדר הזה  כ-Structured Looseness – אולי "הפקרות מוסדית". באותה מידה שבצה"ל, עוד מאז הפלמ"ח, אין משמעת פרוסית, כך גם גן הילדים הישראלי לא נראה כמו גן ברייך השלישי, ואפילו לא הרייך השני. הסמכותנות הישראלית לא פועלת ככה.

לכאורה, בגן אין שום סמכות: אין סדר יום מחייב ואין כללים כתובים המחייבים את הגננות ואת הילדים; "הריכוז" והפעילויות לא נגמרים בנקודת זמן קבועה, אלא מתפוגגים ומתפזרים לאטם; הילדים מדברים בלי להצביע, נדחפים קדימה וכמובן קוראים לגננת בשמה; וגם הארוחות אינן מסודרות. הגננת אינה עקבית במדיניות הענישה והתיגמול, ואינה מקפידה שהוראותיה יתבצעו

גולדן כותבת למשל –

This looseness in regard to tidying and cleaning duties stands in contrast to the “ideological preoccupation with order and cleanliness” (Norman 1991:132) in a kindergarten in a small Bavarian village, in which all the children were made to participate in the ongoing upkeep of the kindergarten, including an hour devoted to tidying up at the end of the day.

כאמור, אנחנו לא בבוואריה. אך האם הבלגאן הזה מגלם פדגוגיה דמוקרטית ברוח 68', או תפישה חינוכית פוסט מודרנית? זהו, שלא. הסמכות מבוססת על הזדהות עם הגננת, שמושגת באמצעות היגדים כמו "אם לא תהיו בשקט אני אצעק ויכאב לי הגרון". הגננת ממלאת תפקיד פחות פורמלי ויותר אמהי, ובזכות כך היא משוחררת ממגבלות בירוקרטיות ומהווה דמות כריזמתית ודומיננטית. התנהגות פרועה מדי מובנית כפגיעה אישית בגננת, ובקנה מידה גדול יותר – במדינת הלאום. וכך, אותם ילדים אמנם יעשו קצת בלגאן לגננת, (ואחר כך למורה ולמעשה אפילו למפקד הישיר) אבל יהיו צייתנים מאוד כלפי המדינה, ויגלו הזדהות אישית עם האידיאולוגיה שלה. כיוון שהמדינה היא משפחה, הציות וההזדהות אינן נתפשות ככפיפות אלא כיחס חם, רגשי, אינטימי ואפילו כיפי. הסדר החברתי נתפש טבעי כמו המשפחה, באופן שלא מצריך אפילו הסבר או הנמקה לציות.

כל זה לא יכול שלא להזכיר את אבחנותיו של מקס הורקהיימר במאמר "סמכותיות ומשפחה בימינו" מ-1949 (תרגום: דוד ארן). הורהיימר מתאר שם את ההבדל בין המשפחה הסמכותית ההבורגנית-מסורתית (כמו זו שמופיעה למשל ב"סרט לבן" של הנקה) לבין המשפחה החלשה שבחברה המודרנית –

חיש מהר הוא [הילד] מגלה שהאב בשום פנים אינו אותה דמות רבת-עצמה, השופט ללא משוא פנים והמגן הנדיב כפי שהוא מתואר… חולשת האב המותנית חברתית – שגם התפרצויות של גבריות לפרקים אין בהן כדי להזימה – מונעת את הזדהותו האמיתית של הילד איתו. בעבר חיקוי אוהב של הגבר הבוטח בעצמו והנבון, המסור לחובותיו, שימש לפרט כמקור לאוטונומיה מוסרית. כיום מחפש הילד הגדל – שבמקום דמות אב, קיבל רק את הרעיון המופשט של עצמה שרירותית – אב חזק יותר, אב-על, כפי שמספקו עולם הדימויים הפאשיסטי… כיום יקרה תכופות שהאב מוחלף על ידי קולקטיב, על ידי כיתת בית-הספר, נבחרת כדור הרגל, אגודה כלשהי או המדינה. ככל שמצטמצמת בנפשו של הפעוט התלות במשפחה לפונקציה פסיכולוגית גרידא, כך נעשית היא מופשטת ומעורפלת יותר בתודעתו של המתבגר.

מיותר לציין מה ממלא אצלנו את התפקיד של אותו קולקטיב מחליף-אב: קורסי הכנה לצה"ל. אני זוכר את המורה לספורט בחטיבת הביניים שבה למדתי, בוגר סיירת נאה, שהצליח לראשונה לאכוף משמעת מרצון בכיתה שלי ויצר סביבו הערצה פאשיסטית למדי. לחילופין, אפשר לחשוב למשל על אברי גלעד –נביא הניאו-שמרנות האלימה בישראל. גם כשגלעד יוצא באמירות הריאקציונריות והפאשיסטיות ביותר, הוא מכיל בתוכו את אותו נער מופרע מ"העולם הערב". בדיוק בגלל זה הוא כל כך מסוכן.

3.

אז מה אפשר לעשות? איך אפשר להתנגד לפאשיזם הקז'ואלי הזה, פאשיזם בסנדלי שורש, פאשיזם אנטי-סמכותני, א-פורמאלי, קומון-סנסי, אפילו דמוקרטי, המובנה בתוך המושגים הבסיסיים ביותר של "טבע" ו"משפחה"?

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה בברה"מ של ברז'נייב, למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

תורת המלך, תורת הפרקליט

10 ביולי 2011

איתמר מן

1.

בספר "תורת המלך" מאת יצחק שפירא ויוסף אליצור, תוכלו למצוא דברים שבאמת קשה לקרוא. המחברים מורידים את "האויב", ובכלל את מי שאינו יהודי, למעמד תת-אנושי שערך חייו שואף לאפס. אי אפשר להימנע מהתחושה שמה שכותבים השניים משודר אלינו ישירות מעולם חשוך ופרימיטיבי. בין הדברים הללו תמצאו, בין היתר, את השאלה הבאה:

"אזרחים חיים בסמוך למפעל נשק או מחנה צבא של הרשעים, והפצצת המקום תפגע בהם. אם לא נפציץ את המקום – נסכן את נפשות אנשי המלכות שלנו."

והתשובה:

"אם האזרחים נשארים מרצונם וחוסמים בזה את הדרך לפגוע ברשעים – הם רודפים".

אבל נסו כעת להשוות את התשובה הזו לתשובה שמציע בכיר במחלקה לדין בינלאומי של הפרקליטות הצבאית, כפי שהוא מצוטט בכתבתם של יותם פלדמן ואורי בלאו (הארץ, 23.1.09):

"אותם אנשים שבאים לבית למרות שהיתה אזהרה, אותם אני לא צריך לספור בתוך הנזק לאזרחים, כי הם מגינים אנושיים וולונטריים. מבחינה משפטית אני לא צריך להתחשב בהם, אלה אנשים שמשתתפים בלחימה, אם יש מקרה שאנשים חוזרים לבית כדי להגן עליו."

מעל ומעבר לגלגולי העיניים הדי מעייפים בשם שלטון החוק, השאלה הדחופה יותר כעת היא מה הקשר בין המתת התינוקות המתוארת בספר, בין גלגלי העינויים וקרבנות האדם שמצויירים בין שורותיו, לבין פסקה מוכרת כל כך מהשיח המשפטי שבו אנו משוקעים כיום. במלים אחרות, במקום להגיב בטענה מעט מתחסדת בזכות שלטון החוק, פרשת תורת המלך נותנת הזדמנות נוספת לשאול מהו בעצם שלטון החוק – ובאופן ספיציפי יותר – על מה אנחנו מדברים בעצם כשאנו טוענים בזכותו של שלטון החוק בזמן ובמקום הזה, מבחינת היחס בין חוק לאלימות.

יצחק שפירא. תצלום: מתוך אתר "הקול היהודי"

2.

דווקא בגלל שהרבה מהדברים שכתובים בספר מטרידים כל כך, חקירתם של מפרסמי "תורת המלך" מעוררת שאלות קשות על חופש הביטוי. למיטב ידיעתי, היחידה שהתייחסה אליהם עד כה באופן רציני היא ציפי חוטובלי (זהירות .doc). הממרה השחוקה המיוחסת לוולטייר, "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אחרף נפשי להגן על זכותך להגיד את זה" נדחקה הצדה לא רק מליבם של יהודה וינשטיין ומשה לדור: גם באקדמיה וגם בארגוני זכויות האדם מחרישים מול חשדות נגד אנשים שגם אם מילותיהם מצחינות, קשה להאמין שדווקא הם אלו שיובילו ליותר אלימות ממה שיש ממילא.

אפשר להסביר את השתיקה הזו על רקע העובדה שחופש הביטוי כפי שהוגדר על ידי שופטים בישראל באמת לא ממש חזק בהגנה על ביטויי גזענות. פסק דינו של השופט מצא מ-1995 בעניינו של הרב עידו אלבה הוא העקרוני בעניין הזה, ואותו לומדים בשיעורי המבוא בפקולטה למשפטים. אלבה הורשע בהסתה לגזענות, לאחר שפרסם את "בירור הלכות הריגת גוי". בקונטרס נכתב כי האיסור "לא תרצח" אינו חל על יהודי שהורג מי שאינו יהודי, מסקנה שגם הספר החדש של שפירא ואליצור חוזר עליה. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאוייב. גם הן מהדהדות בגרסה החדשה יותר. אך בכדי להרשיע את אלבה בהסתה לגזענות נזקק בית המשפט לא רק למסקנות הללו, אלא גם להקשר בו הושמעו: הכוונה להסית לגזענות לא נלמדה מהפרסום עצמו, אלא מכך שנעשה במערת המכפלה, חודשיים אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין.

אביחי מנדלבליט. תצלום: דובר צה"ל

2.

ההקשר שבו נשמעים הדברים כעת שונה לחלוטין מזה שיכלו שופטי שנות התשעים להכיר. המעטפת המילולית המסייעת ומחבקת פגיעה באזרחים עבתה ותפחה ופשטה בכל. אז מה ניתן ללמוד מההקשר הפעם? מה שמדהים יותר מכל במעצרי "תורת המלך" הוא הצביעות שבהם: משפטני הפרקליטות, שבכובעם כיועצים לצה"ל עושים כל מאמץ לאפשר לצבא "מרחב תמרון" תוך פגיעה באזרחים, רודפים כעת את בני-דמותם הרבנים שאומרים דברים דומים לשלהם – גם אם לא בשפה המכובסת של המשפט.

מאז ה-11 בספטמבר, ובמידה אינטסיבית אף יותר מאז דו"ח גולדסטון, הגיוס (וההתגייסות) של עורכי דין בארץ ובעולם למאמצים המלחמתיים של ישראל ושל בת בריתה העיקרית היא חסרת תקדים. כך למשל, בראיון לפלדמן ובלאו, הסביר זאת אל"מ (מיל') דניאל רייזנר בהקשר של מדיניות "החיסולים הממוקדים". "מה שעושים היום זה ריוויזיה של הדין הבינלאומי. ואם אתה עושה משהו מספיק זמן, אז העולם יקבל את זה. כל המשפט הבינלאומי בנוי על זה שמעשה שאסור היום הופך מותר, אם מספיק מדינות היו עושות אותו". האופן שבו יוון מנעה את הפלגתן של ספינות המשט בשבוע שעבר הוא דוגמה לרוויזיה שמתרחשת מול עינינו ממש, ובמהירות מפתיעה הראויה להתפעלות.

אך הכתיבה שמעודדת פגיעה בחפים מפשע אינה מוגבלת לעורכי הדין של הצבא בלבד. כך למשל, בכנס באפריל האחרון פתחה את דבריה פרופ' גבריאלה בלום, ישראלית המלמדת משפטים בהארווארד, ואמרה כי דיני המלחמה כפי שאנו מכירים אותם חוברו על ידי "חבורה קוסמופוליטית", שחלמה בטעות שאכפת לנו בדיוק באותה מידה מכל באי העולם באשר הם. הצרה, הסבירה בלום, היא שהתפיסות הללו אינן נותנות ביטוי לאינטואיציות מוסריות הבסיסיות שלנו: אכפת לנו הרבה יותר כשמישהו "משלנו" נפגע. במאמר שהציגה, הציעה כיצד יש לבצע רפורמה בדיני המלחמה כך שיהלמו בצורה טובה יותר הבחנה אינטואיטיבית זו. המסר – אותו ניסח כבר לפניה אסא כשר – הוא שיש ליצור כללים שייתנו משקל פחות לפגיעה באויב על מנת למנוע מחיילנו כל סכנה.

אכן, פייפר מעניין, טענות פרובוקטיביות, ואפשר גם להעריך את העובדה שהוא גרם לחלק מהקהל (ובו אני) לנוע באי-נחת בכיסא. אני לא בטוח שהקביעות התיאורטיות של בלום ממש משכנעות, אך זו בכלל לא הנקודה. כשמשפטנית מובילה בוגרת צה"ל משמיעה דברים כאלו באולמות ייל – בנוכחותם של עמיתים במדי הצבא האמריקאי – דבריה אינם נופלים על אזניים ערלות. האנשים האלו לא מסתפקים בתיאוריה (ואולי גם לא ממש מתעניינים בה), אלא באים לשאוב רעיונות פרקטיים. יש להניח אפוא שמחשבותיה של בלום מוצאות את דרכן – הישירה או העקיפה – לשולחן הדיונים שמסביבו יושבים לפני הפצצה באפגינסטן. כמה אזרחים יומתו? כל שאלה במסגרת דיון תיאוריטי בהצדקות ובתכליות של דיני המלחמה מחווירה אל מול שאלת ההשפעה שיש לדיון הזה בתוך ההקשר שבו הוא נמצא – או במלים אחרות – אל מול המחיר שהוא גובה בנפש. אז עכשיו דמיינו מה עושה כאן הקביעה התיאורטית שצריך דיני מלחמה לא-קוסמופוליטיים, ממש כפי שהתעניינו השופטים של אלבה מדוע התנוססו דברי הרב במערת המכפלה דווקא.

3.

לעתים רחוקות בלבד נכשלים עורכי הדין והיועצים המשפטיים בשירות הכוח בשימוש באוצר מלים גזעני, בטח שלא בצורה הערומה כל כך בו ניתן למצוא אותו ב"תורת המלך". במובן זה כנראה אין בדבריהם עבירה פלילית לפי ספר החוקים הישראלי (לפחות לא הסתה לגזענות). המלים שנבחרות ביצהר מכוערות וגסות מאלו שנבחרות בקריה (גם אם לפעמים הן כנות יותר), ואלו מתעדנות פעם נוספת במעופן אל אולמות הרווארד, לפני שהן נוחתות על שולחן המפקדה האמריקאית בקאבול.

שפירא ואליצור מתערבים ישירות בשאלות המרכזיות של דיני המלחמה כפי שהתנסחו מאז 11.9 בין ירושלים לוושינגטון: ב"תורת המלך" תמצאו לא רק דיון בהבחנה (הנמצאת כעת תחת איום מתמיד) בין אזרחים ללוחמים, אלא גם שאלות של פרופוציונאליות, ו"נזק אגבי" שמנוסחות ממש כמו בשיח "המלחמה בטרור". ייתכן שהדימיון הרב בין שתי תפיסות-העולם המשפטיות (זו של המשפט הבינלאומי נוסח דבל"א וזו של ההלכה נוסח "תורת המלך") הוא עניין של השפעה תרבותית או חלחול מתחום המשפט הבינלאומי אל תוך עולמם של הפוסקים הרבניים. אך ייתכן גם שמדובר ביותר מזה; ששפירא ואליצור מחקים במכוון את השיח של חכמי המשפט הבינלאומי, מתוך מטרה להידמות לו אך גם לייצר הבדלים שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח. לפי קריאה זו, הרבנים הבינו היטב את מקומם ביחס לשלטון הישראלי. חתרנותם מתבטאת באופן שבו הם יוצרים לעורך הדין הצבאי את הכפיל המזעזע שלו, אותו הוא ייראה במקרה בהשתקפותו בחלון, בנסיעה ברכבת מבאר שבע לתל-אביב. בדרכו חזרה מן ההרצאה שנתן בפני משלחת של תגלית באוניברסיטת בן-גוריון, תתקוף אותו תחושת הזרות של מבט מקרי במראה.

4.

משום כך גם אין הבדל עקרוני בין השימוש שעושים שפירא ואליצור במשפט הבינלאומי, לבין השימוש שעשה בו גדעון ספירו בטור שפרסם בגדה השמאלית, בגינו גם הוא נחקר לאחרונה. ספירו כתב:

"כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים. גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים."

במבט ראשון, מה שמטריד בדבריו של ספירו הוא שגלומה בהם קבלה מלאה של הפרדיגמה ההגמונית של המשפט הבינלאומי, זו שלפיה ההבחנה בין אזרחים ללוחמים כבר איננה קשיחה. ניתן להגמישה, בפרגמטיזם שמאפיין את ידידנו מהרכבת. אבל האמת היא שכל ניסיון לייצר הבחנה קשיחה היא בבחינת קרב מאסף, וממילא זה פחות חשוב אם ספירו "צודק" בפרשנותו את הדין הבינלאומי הקיים או לא. כמו שרייזנר יודע היטב, זה גם פחות חשוב גם אם צה"ל צודק בפרשנויותיו – או אפילו אם שפירא ואליצור הם שמשקפים בעצם בדרך נאמנה כלשהי את האמת לא רק של ההלכה אלא גם באופן מוזר של המשפט הבינלאומי פרי המלחמה-בטרור-המאוחרת. בכל המקרים הללו השיח ההגמוני של דיני המלחמה מבקש מונופול שלם על עולם המושגים המלחמתי. בלית ברירה, הוא חולק מונופול זה עם כמה ארגונים בינלאומיים פציפיסטיים כדוגמת הצלב האדום, מנסחי אמנות ז'נבה, שכל מטרתם היתה להפחית את האלימות במלחמה. אבל כשרומז מישהו מחוץ להגמוניה את מה שפרקליטי הצבא ומגיניו באקדמיה יודעים ואומרים מעל כל במה אפשרית – שמתוקף דיני המלחמה אפשר גם להרחיב את תחום האלימות ולא רק לצמצמה – או אז נתפס אותו אדם כנוגס במונופול ההגמוני, והתוצאה היא שנשלחים אליו שוטרים.

5.

באיסור ההסתה לגזענות ביכר המשפט הישראלי את מבחן הכוונה על פני מבחן הפגיעה בחפים מפשע. אך אם מטרת ההגבלה על חופש הביטוי היא להגן על בני אדם, נדמה לי שככל שהמלים נקיות יותר, כך בימינו גדלה הודאות שיגבו קרבנות מיותרים. דיני המלחמה החילוניים מסוכנים כיום הרבה יותר מהדינים הדתיים המקבילים להם, והעובדה שהפוסקים החילונים יצאו עכשיו למסע ציד כנגד עמיתיהם חובשי הכיפה, רק מלמדת עד כמה הם חסרי אונים ומבועתים מבבואת עצמם, כפי שהיא נשקפת בדברים שכותבים האחרונים. במובן זה, הרבנים מישיבת עוד יוסף חי הם באמת רק שעירים לעזאזל.

נתזים (δ): נמצאה התרופה לסטרייטיות

8 ביולי 2011

אחרי הפדופיליה, אמריקה נשטפת בפאניקת זואופיליה. זאת, בעיקר בעקבות פרשת מעצרו של תושב אוהיו שהואשם בקיום יחסי מין עם שלושה כלבים וסוס. בביתו נמצאו סיפורים ארוטיים, בובת מין של כבשה וכן הספר Dearest Pet העוסק בתולדות הבסטיאליות. בעקבות כך, מחוקקים באוהיו קוראים להחמיר את הענישה בנושא

הכונו: ב-2 לאוגוסט ארה"ב עומדת ליפול לקטסטרופה כלכלית עקב משבר הורדת דירוג האשראי הצפוי, ולסחוב איתה את כל העולם

ספרו של שאול קלנר על משלחות "תגלית" מסביר כיצד אווירת ה-having fun של הטיולים משמשת כמנגנון אידיאולוגי להשתקת ביקורת על הנעשה בישראל

מאמר מעניין של איתמר רדאי על נפילת יפו ב-48'. לטענת המחבר, הרקע לכניעה הצבאית של העיר הגדולה ביותר בפלסטין היה קריסה חברתית ונטישה המונית שנגרמה בין השאר עקב ההפגזות. עוד טוען רדאי שדווקא המודרניזציה המהירה שעברה יפו בעשורים שלפני המלחמה, והתהוותה של שכבה בורגנית קוסמופוליטית, תרמו לנטישתה המהירה – בדומה לשכונות עשירות בירושלים

ב-2004 הכריז הוביל המטיף האוונגליסטי הקוריאני פול צ'וי את "צעדת ירושלים", שבה קרא לקוריאנים להגביר את מעורבותם בעולם וליטול לידיהם את ההנהגה מידי ארה"ב. היה זה אחד מרגעי המפתח של תנועת "הציונות הקוריאנית" שמשגשגת בעשור האחרון. מיסיונרים קוריאנים ציונים ונחושים גם יוצאים לאזורי עימות, ביניהם אפגניסטן, שם אחד מהם נחטף ונערף

ונועם חומסקי מוקיע את חברו לשעבר הוגו צ'אווס על פגיעה בדמוקרטיה

יותר מבעבר, הכתיבה האקדמית על ספרות עשויה לעניין גם קוראים לא אקדמאים

בהמשך לפולמוס החומוס שהיה כאן באחת ממהדרות נתזים הקודמות, מאמרו של רפי גרוסגליק על הסוציולוגיה של החומוס האורגני בישראל

עופר אדרת לא לבד: גם הבריטים שואלים מה קרה לאינטלקטואלים שלהם?
ורשימה של 300 האינטלקטואלים המובילים בבריטניה (טוב, לפחות יש להם 300 אינטלקטואלים)

כתב העת Journal of Islamic Marketing פילח את תתי-התרבויות של הצעירים המוסלמים בהולנד. אחד הסגנונות הבולטים הם ההיפסטר האיסלאמי  

ממשלת הלייבור הבריטית דנה בחשאי בהשלכות של חציית שיא תפוקת הנפט (פיק אויל) בשנים הקרובות והסיקה ש"התוצאות יהיו חמורות"

ההיסטוריה של הגיי באר

למה חנונים משתלטים על העולם?

בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים

כמה מאמרים נחמדים בדיסציפלינה הפורחת של לימודי גבריות: מחקר אתנוגרפי מעניין על ביטויים של גבריות בקרב פיסיקאים של פלזמה (גזים מיוננים) בארה"ב; ופרויקט בנושא גברים בתחום לימודי המגדר: כיצד גברים שלומדים פמיניזם מאשררים ומחזקים את הפריבילוגיות שלהם? ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

לראשונה בגרמניה: מדינת המחוז נורדריין-וסטפליה הסדירה את לימודי האסלאם כמקצוע רשמי בבתי הספר

מצגת: 6 תנוחות יוגה למצבי דיכאון

בקרוב אצלנו: הטלוויזיה הממלכתית של סרביה מתנצלת על התעמולה ששידרה בתקופת מילושביץ

חזית הריאקציה

בקרוב אצלכם: יהושע הס מהמגזין הכהניסטי הקול היהודי מתאר את פשיטת השב"כ על מערכת האתר. וכאן אפשר לתרום לקול היהודי לצורך קניית ציוד חדש

וכתבה על משת"פ פלסטיני ששוכן בבת ים, ובחסות השב"כ התעלל בנשים יהודיות

הוראות חדשות של המסדר הישועי בנושא "סקס ותלמיד הקולג' הקתולי"

ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ("בדיחמין לשבת") חזר בתשובה בהשפעת מישל ולבק

לכבוד ה-4 ביולי, ארגון האתאיסטים האמריקאים יצא בקמפיין "אתאיזם זה פטריוטי", שבמסגרתו הונפו כרזות בנוסח זה

הבלוג האנטי-דתי עונה למכתבה של אתאיסטית מסורה שמרגישה שהיא ובעלה קרובים לאבד את אמונתם האתאיסטית

נמצאה התקופה לסטרייטיות: מחקר מצא שהכימיקל קווינפירול הצליח לעורר אינטראקציות הומוסקסואליות בקרב חולדות ממין זכר,  ובכלל זה non-contact erection (אבל רק אצל זכרים)

ומחקר סנסציוני שבדק את הפעילות המוחית של צעיר וצעירה הומוסקסואלים בזמן חשיפה לתמונות פורנוגרפיות גילה כי שניהם "גילו נטייה לעוררות מינית גבוהה יותר כלפי בני מינם מאשר כלפי בני המין השני". בין השאר, נצפתה פעילות יתרה באונה הקדמית, האונה האוקסיפטלית, המוח התיכון, ההיפוקמפוס, התלמוס, ו(איך לא) האמיגדלה. ונשאלת השאלה: לא היה יותר פשוט לשאול אותם?

הדימויים: ורונסה / לדה והברבור; ברוס ובר / צ'ופ סואי; ושתי יצירות שנכללו בספר Dearest Pet