המלנכוליה החדשה: לקראת שמאל אשכנזי

23 באפריל 2015 by

הכותרת עשויה להישמע כמו בדיחה. לקראת? לכאורה כל מה שכבר יש עכשיו – ותמיד היה – זה שמאל אשכנזי. בשיח הרווח השמאל הוא אשכנזי והאשכנזים הם שמאל. הרי מאז הבחירות, וכבר הרבה שנים לפניהן, האשכנזיות של השמאל מואשמת בכל כשלונותיו. יש שמבקשים מהשמאל להתחבר למזרחים, יש מי שמציעים לו להפסיק להתחנף למזרחים, ויש גם כאלה שמציעים לו להיעלם ודי. אבל מוסכם על כולם שאשכנזיות ושמאל בארץ הם שני צדדים של אותו מטבע. מצביעיו של השמאל הם ברובם הגדול אשכנזים – גם מסיבות היסטוריות וגם, כפי שכתב לאחרונה איתמר טובי (טהרלב), מפני שהשמאל משמר ומקדם את האינטרסים של האשכנזים כקבוצת זהות – כאן ועכשיו ובעתיד הנראה לעין.

אני לא חולק על הטענה הזאת, אבל יש משהו מטעה בניסוח שלה. אם השמאל האשכנזי מקדם את האינטרסים של קבוצת זהות פרטיקולארית, הרי שהוא לא באמת אוניברסלי ולכן גם לא שמאל. מוטב לקרוא לו, אם כן, שמאלבן (במלה אחת), המחנה האשכנזי (מחנ"אז?) או כל כותרת אחרת שתסיר את הבלבול. אני הצעתי לאחרונה את הכינוי "המחנה הבורגני”, היות שהוא צופן תובנה (מפרספקטיבה מרקסיסטית משהו) באשר לדינמיקה הפוליטית שמאפשרת אותו.

אבל העניין הוא לא רק מילולי. אם שמאל אשכנזי (אמיתי) הוא מן האפשר צריך למצוא את המלים שיבטאו אותו. וכינוי הוא התחלה טובה, אותו כינוי שמונעים ממנו כאשר משתמשים בכינוי לשווא ביחס למחנה הבורגני. אני רוצה להציע, אם כן, קווים לדמותו של מהלך תרבותיפוליטי חדש, השמאל האשכנזי, שונה בהרבה ממה שבדרך כלל זוכה לכינוי הזה.

clara1

השמאל האשכנזי

את התגובות לביקורת הגוברת על האשכנזיות של המחנה הבורגני (או מפלגות השמאלמרכז) אפשר לחלק לשתיים. יש המציעים להתבצר בזהות האשכנזיתמערבית ואף להשתמש במקורות הכוח של קבוצת הזהות הזאת כדי לחבל במדיניות הימין (ואף להתנכל לתומכיו המזרחים). מנגד, רבים רוצים "להתחבר למזרחיםאו לאמץ "זהות היהודית" כדי לגנוב מצביעים מזרחים (או "מסורתיים") מהימין ולחזור מתישהו לשלטון.

המגמה השנייה רווחת בקרב הפלגים המתוחכמים יותר של המחנה הבורגני. עיתון "הארץ" התמלא בשנתיים האחרונות בטורים על תרבות ופוליטיקה מזרחית, מסיבות ובתי קפה היפסטריים בתל אביב אוהבים לנגן את משרוע לילה או אום כולתום, חברות כנסת היפסטריות מצטטות את ארז ביטון, ועיתונאים שגדלו במרכז תל אביב נזכרים בצד המזרחי שלהם. אנחנו נקראים להיזכר שאנחנו לא באירופה אלא במזרח התיכון ולהתנהג בהתאם. לא תמיד ברור מה זה אומר. אולי לשתות טובי ב"אנה לולו" במקום ב"הר סיני" והפוך על סויה ב"אלבי" במקום ב"באצ'ו”.

גם אני נהנה לקחת חלק במגמות התרבויות הללו. אבל "נהנה" היא המילה הנכונה, היות שאני בספק אם יש להן השלכות מרחיקות לכת; אם כבר הן עשויות להזיק במידה שהן מערפלות את מבני הכוח היציבים מתחת לחזות המתמזרחת לכאורה. עיתון "הארץ" לא הפך מזרחי כי מוסף גלריה מאכלס את רויטל מדר, איל שגיא ביזאוי או צפי סער. מבנה הבעלות והקו הפוליטיתרבותי של העיתון נותרו בעינם ולכן ה"התמזרחות" לכאורה של העיתון נדמית כניכוס תרבותי ולא כטרנספורמציה, הרבה כמו צעירים לבנים בארה"ב שמנכסים מרכיבים מתרבות ההיפהופ. וזה לבטח תקף להיפסטרים למיניהם שמאמצים עגה או מקומות בילוי מסוימים מבלי השפעה של ממש על מסלול החיים או תפישות העומק שלהם.

יתרה מכך, אשכנזי שמתנהג “כמו מזרחי" לא הופך בשל כך למזרחי. ההפך, זה רק מאשרר את האשכנזיות שלו במידה שזה מדגמן את כוחו לשחק עם אלמנטים תרבותיים כאילו היו אקססוריז מגניבים. האזנה למוזיקה ערבית היא לא בהכרח יותר "מקומית" מאשר רכישת חולצת וינטג' בברוקלין. במקרים קיצוניים יותר ההתמזרחות משמשת כלי להדוף כל ביקורת על האשכנזי המתמזרח – אם מפני שכבר רבים מזהים אותו כמזרחי מלכתחילה או כי הוא יותר צדיק (או צדקן) מהאפיפיור התורן.

נדמה לי שרבים המתמזרחים שלא יכחישו את הטענה שהתמזרחות היא פריבילגיה אשכנזית. הם רגילים להגיד "אני מכיר בפריבילגיות שלי" בהטיות שונות. השאלה היא כיצד מחוות מילוליות, אופנתיות או אמנותיות משנות משהו במבנה הכוח שמאפשר את הפריבילגיות הללו (וכתבתי על כך כאן). אם נכליל משהו ששרה חינסקי כתבה בעשור הקודם על שדה האמנות הישראלית, ביקורת עצמית רק מלבינה את האשכנזי עוד יותר בכך שהיא מציגה אותו כרפלקסיבי, נאור, דינאמי, פתוח לשינוי ולכן "מערבי”.

clara2

האלטרנטיבה לכך, אני מציע, היא לא לנסות להפוך למשהו אחר, אלא לנסח מחדש את המקום שלנו עצמנו. זה המהלך שאני מבקש לכנות שמאל אשכנזי. המהלך הזה מתחיל בתרגיל מחשבתי, שהבחירות האחרונות במידה רבה מקלות עליו: מה זה אומר לחשוב על עצמנו כמיעוט? עלינו, האשכנזים, כמיעוט? מה חשוב לנו לשמר מהמורשת שלנו? כיצד המורשת שלנו יכולה לתרום לקואלציה דמוקרטית עתידית של מיעוטים, יחד עם פלסטינים, חרדים ומזרחים?

אני חושב שיותר קל לנו (ולא רק לנו) להתמקד בעוצמה במקום להיזכר שאנחנו גם חלשים. זה מזכיר לי שיחה צדדית וחצי שיכורה שניהלתי פעם עם שלושה יהודים אמריקאים צעירים בוגרי הרווארד. הם אמרו שהם "לבנים" וטענתי שלמרות שזה ודאי נכון במובן מסוים – כלומר יהודים (לפחות לא אורתודוקסים) משתייכים לאליטה האמריקאית ו"עוברים" כלבנים – אני מנסה להימנע מהכינוי הזה, היות שהוא מעלים את העובדה שרק לפני כמה עשורים יהודים התקשו להיכנס להרווארד. אני חושד שהנטייה להצהיר על הכוח שלך, לכאורה מתוך פוליטיות קורקטית, היא בעצם התענגות נרקיסיסטית על השייכות החדשה לאליטה ממנה הסבתות והסבים שלהם היו מודרים. לא עדיף דווקא להיזכר באיזה מובנים היהודים הם עדיין מיעוט, וודאי היו כאלה? אולי דווקא שם מונח המפתח לסולידריות עם מיעוטים אחרים.

כאשר מדברים על אשכנזיות כעניין מיעוטי או מינורי, שלא לומר על "מורשת" אשכנזית, עשויים לעלות בזיכרוננו שטייטלים וכלייזמרים. אף היה רגע כזה, מתישהו סביב אמצע העשור הקודם, שאי אילו צעירים תל אביביים (אז עוד לא היו "היפסטרים”) למדו אידיש והתחברו עם זקני ה"בונד". אני זוכר ערב אחד, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, שנכחתי באספה כזאת בבית לייוויק בתל אביב. היה מקסים אבל לא התחברתי. בשבילי המורשת האשכנזית לא היתה אידיש, שהוריי לא ידעו וסבא וסבתא סירבו לדבר, אלא הווי הקיבוץ ותנועת הנוער, שירי ארץ ישראל ("היפה”), מורשת חלוצית או כמיהה תמידית לאירופה.

הבעיה היא שהמטען ההיסטורי הזה מזוהה כעת ובצדק רב לא עם חולשה אלא עם עוצמה דכאנית. לא ברור איך להפריד אותו, אם זה בכלל אפשרי, מהמימד הזה. אבל דווקא חוויות של תבוסה כמו הבחירות האחרונות, ותבוסות נוספות שיבואו ודאי בהמשך, יכולות להוות כר לרגישות התרבותיתפוליטית החדשה שאני מציע. אפשר לקרוא לה "המלנכוליה החדשה". השמאל האשכנזי הוא השמאל המלנכולי.

clara3

המלנכוליה החדשה

לפני שנגיע לחדשה, כדאי להגיד משהו על המלנכוליה הישנה. בתרבות הציוניתאשכנזית היה מאז ומעולם, או לפחות מאז ברנר, קול פסימי ומינורי משהו, תמיד ספקני, אל מול הפרויקט המיינסטרימי של בניית היהודי – או שמא האשכנזי – החדש. קול שהדגיש את העבר האבוד, את האייציבות ואף חוסר התוחלת של הפרויקט, את הפליט האשכנזי הממתין לאפוקליפסה מתחת לחספוס הקיבוצניקי, את החרדה מהערבי, המזרחי, האירופאי, מהעולם בכלל. אל מול הגיבורים ההולכים בגדולות של משה שמיר או עמוס עוז אפשר לחשוב, בהקשר זה, על הגיבורים המינוריים והמבולבלים של יעקב שבתאי או יהושע קנז. אנחנו רגילים לחשוב על משבר האשכנזיות כעניין מרכזי רק מאז נפילת מפא"י בסוף שנות השבעים, אבל אסור לשכוח שתרבות תנועת העבודה היתה כה אוטופיסטית, כך שכל סטייה מהתכנית הזוהרת – ולו כשהבן עזב את הקיבוץ, לבטח כשחרושצ'וב הוקיע את סטאלין – היתרגמה לאכזבה ולב שבור. לפחות אצל נפשות רגישות יותר, מהסוג שהפיק את המלנכוליה הישנה.

אני מכניס את כל המגוון הזה בסל אחד, “המלנכוליה הישנה", כדי להבדיל אותו מהרגע הנוכחי, מפני שכעת אולי אפשר סוף סוף לעסוק באותם חומרים מתוך רגישות חדשה, מתוך תודעה של תבוסה. היוצרים שהזכרתי עדיין כותבים לעומת תרבות הגמונית, שגם אם לא קיימה את כל מה שהבטיחה, היא עדיין סובייקט נוכח ואקטיבי, דמות אב שדווקא חיותו הווירילית מאפשרת לרצוח אותו שוב ושוב כמו בטקס היטהרות קדום. אבל כעת כבר אין ספק: האב שלנו מת. גופתו מונחת לפנינו. ייתכן שהוא עוד זע קלות מכוח מכונות ההנשמה, כמו הדיבור החזרתי, הרובוטי, של ענת וקסמן וכמה פובליציסטים ב"הארץ". אבל הוא מת. שום דבר חדש או מעניין לא יצמח ממנו, גם אם יש מי שמנסים להסתיר את עובדת מותו כדי לשמר את ההגמוניה השוקעת שלהם.

"המלנכוליה החדשה" היא הזמנה להכיר בעובדת המוות ולהיזכר במה שהאב שלנו היה, באפשרויות שהוחמצו לאורך חייו, להפנות מבט אמפתי לחולשה והפגיעות שמהן הוא ברח ואותן הוא ניסה תמיד להסתיר. במונחים פרוידיאניים נראה שאני לא מציע מלנכוליה אלא אבל. פרויד טוען שמלנכוליה קשורה דווקא בהכחשה של האובדן, בשעה שהאבל הוא ההתמודדות איתו והעיבוד שלו המאפשרים להמשיך בחיים. עם זאת, המלנכוליה החדשה היא מלנכולית כי ההכרה באובדן של מבנה פוליטיחברתי מסוים (שהוא, בהשאלה, דמות האב שלנו) מלווה דווקא בסירוב להיפרד מאידיאלים תרבותיים, פוליטיים ואסתטיים שהסדר הזה גילם ויצר. בלעדיהם אנחנו כלום, אוסף של פרטים ללא זהות ומורשת. זה העיסוק המחודש במורשת הזו שעשוי להזכיר לנו איך אנחנו רוצים לחיות בארץ הזאת בתנאים החדשים, מה חשוב לנו לשמר, על מה אנחנו חייבים לוותר.

דוגמה מובהקת למלנכוליה החדשה אני מוצא בספר המכמיר של יעל נאמן "היינו העתיד" מ-2011. נאמן מספרת על התבגרותה בקיבוץ יחיעם, (כמעט) תמיד בגוף ראשון רבים. אפשר לכתוב הרבה על הספר הזה, אבל מעניינת אותי במיוחד הרוח השורה עליו, זו שגורמת לנו לקרוא על מעללי דור ההורים שלנו – לפני ארבעים שנה בסך הכול – כאילו זו עדות על שבט ביער אמזוני או תיעוד נדיר של חיי מערות פרה-היסטוריים. זה הרגע הנוכחי, אני מציע, שמאפשר לעסוק במורשת הזאת מתוך הזרה מספקת, מתוך מרחק בטוח אך גם תמיד לא יציב, כזה שמאפשר לנו פתאום לחמול – עליהם וגם על עצמנו.

clara5

המלנכוליה החדשה היא אלטרנטיבה לשתי התגובות לשקיעת המחנה הבורגני. היא מדברת על אובדן, וגם על מה שאנחנו לא רוצים או יכולים להניח מאחורינו. מנגד טוענים כולם שלא איבדנו כלום – המתמזרחים והשמאל המזרחי בנימוק שלא היה מה לאבד. זה הכול תרבות של עגלונים מהשטייטל עם שיגעון גדלות; ואילו אשכנזיסטים כמו קרלו שטרנגר בנימוק שלא איבדנו, או לפחות יש לנו עדיין כוח רב שמאפשר לנו להמשיך להגן על האינטרסים שלנו כאילו לא קרה דבר.

נוכח זאת אני לא מציע להקים מפלגה אשכנזית חדשה, כביכול מודעת לעצמה ומכירה בפשעי העבר, וזאת בניגוד למפלגות האשכנזיות הקיימות. הדגש הוא דווקא על המימד התרבותי, ואם יש לו משמעות פוליטית היא לא בהתבדלות אשכנזית אלא דווקא בפתיחת אפשרויות לקואלציית מיעוטים שהאשכנזים הם חלק ממנה ולא מובילים אותה.

אם כבר, לאשכנזיות מיעוטית יש פוטנציאל להאיר נקודות עיוורות בשיח הביקורתי הנוכחי שמידרדר לעתים לפוליטיקת זהויות מהותנית ואוריינטליסטית. כבר הזכרתי את המאמר של איתמר טובי, שלצד התובנות הנכוחות מניח דיכוטומיה פשטנית משהו בין "אירופה" למזרח. השמאל האשכנזי מתגעגע לכאורה ל"אירופה" ובכך מסרב להתחבר ל"מקום". זה נשמע קצת כמו לאומנות נאצריסטית מפעם, זו שהכחידה את המיעוט היווני המפואר של מצרים ועוד כמה דברים.

מי בכלל אמר שגעגועים לאירופה זה רע? מזרחים אינם מתגעגעים לאירופה? אירופה הממשית והמדומיינת עיצבה ומעצבת את הזהויות של כולנו, והפולנים הם לא יותר גרמנים או צרפתים מהמרוקאים. ואילו האתגרים העכשוויים של חברת המהגרים האירופית רלוונטיים יותר למצב הישראלי – בשל הדמיון בתרבות הפוליטית – מאשר דילמות מקבילות בארה”ב. השמאל האשכנזי חייב להתעקש על הקשר לאירופהשלמרות שהוא כרוך עמוקות במורשת הקולוניאלית הוא אינו זהה לה. עיסוק מחודש בעבר האשכנזיכזה שידגיש למשל את הטרגיות הקומית שבניסיון להידמות לרוצח שלך – במקום לתרגם זאת מייד לביקורת צדקנית על הקרבן – עשוי לחולל פרובלמטיזציה מבורכת בזיהויים פשטניים בין האשכנזי לאירופאי או בין המזרחי למזרחתיכוני. ליהודים, אשכנזים ומזרחים כאחד, יש רומאן ארוך מאות עם “געגועים" או "כיסופים"; בואו לא נהפוך כמיהות שכאלה לשם נרדף לדיכוי.

בשנות קיומו הבלוג הזה, ארץ האמורי, עסק רבות בביקורת האשכנזיות ובשיח המזרחי החדש. באחד מרגעי החיכוך – אחד מיני רבים בתחום הנפיץ הזה – מישהו (מזרחי כמדומני) כתב בפייסבוק שהוא אוהב לקרוא את הבלוג כי מדובר ב"חומר גלם אשכנזי משובח". בשבילי זו היתה מחמאה גדולה – כי האתגר הוא בדיוק זה: איך להיות אתה עצמך אבל בה בעת לפתוח שיחה – שהיא תמיד קונפליקטואלית וחיכוכית ולכן גם מלאת תשוקה – עם מיעוטים אחרים.

clara6

*

עוד פוסטים על המינוריות של החזק:

איך להישאר מערבי ובכל זאת נאור

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

החרדה לעתיד והעתיד החרדי

דימויים: מתוך "דודה קלרה" (1977), סרטו של אברהם הפנר.

ותודה לאורי, דני ועפרי – על שיחה אחת ועל רבות אחרות.

אין אלוהים אבל בגללו הפסדנו בבחירות

27 במרץ 2015 by

נתחיל באמירה מעט טריוויאלית: הבחירות של שנת 2015 הן אירוע. מה זאת אומרת אירוע? משהו שקרה, ושמשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את האירועים שיבואו מעכשיו והלאה. לכאורה, גם לפני חודש אפשר היה לחזות מה יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות. זה בוודאי לא היה תסריט בלתי סביר, ומי שמכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה ובחברה הישראלית היה יכול לעשות כמה היקשים. ובכל זאת, האירוע הוא תמיד שונה מאיך שמצפים ממנו להיות. באופן פלאי, הבוקר שאחרי הבחירות זורח על שמים חדשים – גם אם הם מכוסים בעננים קודרים.

ואכן, ביום שאחרי הבחירות, היו כאלה שהמשיכו למלמל את הסיסמאות הרגילות, למשל "השמאל צריך להביא מזרחים" "צריך לעשות חריש עמוק" או "מרצ צריכה להפוך למפלגה מזרחית". זאת בלי להעלות על הדעת את האפשרות שאם מרצ תהפוך למזרחית, חלק גדול מהמצביעים האשכנזים שלה לא יצביעו בשבילה בבחירות הבאות. אפשר לא לספור את המצביעים האשכנזים של מרצ, וגם של המחנה הציוני, לקרוא להם בורגנים ואויבים מעמדיים, אבל עובדתית, כמו שכתב גל, הם קיימים. הם כוח גדול בחברה הישראלית. האם הפרויקט העתידי המלהיב של הוגי השמאל הוא להפוך את786,075  מצביעי המחנה הציוני למצביעי יאיר לפיד? אולי. "השמאל חייב לקבל עוד פחות מנדטים!". מי שחושב ככה מחזיק באמת באג'נדה מעניינת. אבל אנא, שלפחות לא יגדיר את עצמו "ריאליסט" ו"מפוכח".

אנחנו חיים כבר כמעט שני עשורים עם ההנחה ש"השמאל הלבן גוסס, אין לו מצביעים, וחייב לבוא במקומו משהו אחר". אבל למעשה, ההנחה הזאת לגמרי לא תואמת את המציאות העכשווית. מפלגת העבודה (כלומר המחנה הציוני) דווקא הגדילה את כוחה באופן משמעותי – גם אם לא באופן דרמטי מספיק כדי לנצח בבחירות. בעוד השמאל הרדיקלי מתפצל לאינספור רסיסים, כמיליון אנשים הצביעו לעבודה ולמרצ.

אבל יותר מכל דבר אחר, הדיבור הזה מעייף. הוא כל כך לא פורה, והוביל לתוצאות כל כך עלובות, כל כך אפסיות עד הרגע הזה, שכל מחשבה פוליטית חפצת חיים צריכה להניח אותו בצד. מי שממשיך למלמל את האמירות האלה דומה למטופל שמספר במשך ארבעים שנה את אותו סיפור למטפל שלו, על איך המאהבת שלו עזבה אותו ב-77' כי היא לא הבינה אותו נכון, או שהיא לא אהבה את האוכל הפולני שאמא שלו הכינה, ואיך הוא יחזיר אותה בקרוב בחזרה והם יחיו באושר ובעושר. דפוס כזה לא מעיד על חוסן פסיכולוגי מרשים במיוחד.

religion begin

לא פלא שבימים הראשונים אחרי הבחירות הופיעו קולות מסוג אחר. עיתון יומי כלשהו המזוהה עם השמאל המדיני, שבשנתיים האחרונות גילה באופן מפתיע את "הנושא המזרחי" (ובעיקר את פוטנציאל הטראפיק שלו), החל להשמיע שוב דיבורים עם אופי שונה: רם פרומן קרא לשמאל "להפסיק להתחנף לפריפריה", ורוגל אלפר הזכיר כי "להם יש כוח, אבל אנחנו אליטה". אלפר הוסיף וטען ש"אליטה לא צריכה להתחנף לציבור הרחב", ועליה להתבצר בדומיננטיות שיש לה "בעסקים, בתקשורת, בבתי המשפט, בחיי התרבות ובמערכת הביטחון" (הוא אפילו לא הזכיר את הוועדות של פרס ישראל לספרות!) ו"להשתמש במנגנוני הפלוטוקרטיה" כדי להציל את הדמוקרטיה.

כל זה טוב ויפה. יכול להיות, כמו שכתב יובל הלפרין, שמאבק בכיבוש ולמען השלום לא זכה אף פעם לתמיכה המונית, ו"כדי להשיג סיום הכיבוש ושלום אין צורך באוכלוסיות מוחלשות". בכל מקרה יש כאן הסרת מסיכות מסוימת, שהיא עדיפה על הדיבור החלול בדבר "התחברות לפריפריה" בדרך לניצחון. ובכל זאת, אם לאמץ את ההיגיון של אלפר, לאן זה אמור להוביל? מה הגבולות של השימוש במנגנוני הפלוטוקרטיה ומערכת הביטחון? הפיכה צבאית של גנרלים מתנגדי נתניהו, בגיבוי בעלי ההון מכפר שמריהו? זה עשוי לקרות, אבל לא בטוח שזה רצוי. ומה בדיוק אפשר לעשות עם אג'נדה כמו "השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה"? האם השמאל צריך להתחנף לבעלי ההון? לוול סטריט? לאנגלה מרקל? והאם הוא לא עושה את זה ממילא, במידה כזו או אחרת?

לאסרטיביות האליטיסטית החדשה אין לפיכך הרבה לאן להתקדם. היא לא הרבה יותר מהבעת תסכול של אשכנזים שקראו בצעירותם את "מרד הנפילים".

אבל בד בבד, החל להישמע קול אחר, שעליו יש קצת יותר מה להגיד. הכוונה היא לטענה שהשמאל צריך להיות "יותר יהודי". תוך כמה ימים, זו הפכה להיות כמעט פרדיגמה חדשה של השמאל. היא התבטאה בכמה וכמה מאמרים של דוברים ודוברות בולטים לכל רוחב הספקטרום השמאלי. בצד הלאומי-חילוניסטי, טען שחר אילן שהשמאל צריך לחזור למאבק בכפייה הדתית, להיות יותר פטריוטי ויותר לאומי (למשל "להפסיק לצאת נגד מבצעים צבאיים") אבל גם "לדבר יהדות" ו"לעבור משיח הומינסטי לשיח יהודי".

מה זה אומר – אלוהים יודע. אבל כנראה שעוד כמה אחרים יודעים. יאיר כספי המליץ לשמאל לחזור למסורת, לזהות היהודית ול"תעודת ישראל" (כלומר, חינוכו של המין האנושי). תומר פרסיקו כתב שהשמאל "צריך לדבר על 'יהדות'", ואולי לחזור "לזהות היהודית המוצקה" שהציגה מפא"י בתקופתו של התנ"כיסט בן גוריון. מאיר בר מימון כתב בצער מסוים שבישראל אין מקום לשמאל אנטי-דתי. גם בשופרו של השמאל הרדיקלי, "שיחה מקומית", הכריז אלחי סלומון ש"בלי זהות יהודית אין לשמאל מה להציע לבוחרים". ואפרת שני-שטרית, מחברות המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, כתבה ש"השמאל ממשיך להכשל כי המסרים שלו נטולי אלוהים".

מה יש לומר: כמעט קונצנזוס מקיר לקיר. "להתחבר ליהדות" זה ה"להתחבר לפריפריה" החדש. פתאום התברר שהמכשול של השמאל הוא לאו דווקא האשכנזיות, אלא החילוניות; או בניסוח אחר: שגם אם יהיו במפלגות השמאל יותר מזרחים זה לא יספיק.

אנחנו צפויים לשמוע את הדעות האלה יותר ויותר, בשיחות בית קפה, בפוסטים ובמאמרים בהארץ. אני צופה מדור יהדות מורחב בגלריה, עם מתכונים לצ'ולנט מטופו, ומדור בנושא קוויריות וגמרא ב"שיחה מקומית". ואם נראה לכם ששמעתם מזה מספיק – תשכחו מזה. עדיין לא שמעתם כלום. זה באמת נושא עם פוטנציאל חפירה אינסופי. וכמו שכתב אלתרמן: "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו".

religion rabin

למה אני כותב על זה בזלזול מסוים? אצל כמה מהכותבים שהזכרתי קודם העמדה הזאת מבוססת על מחויבות אמיתית ליהדות מסוג כזה או אחר. אבל אצל רבים מהשותפים לשיח הזה, אין לדיבור הזה שום כיסוי. אלה האנשים הכי חילונים בעולם. אתאיסטים מוחלטים, שכל אזכור של מסכת זרעים או של תפילת שמונה עשרה משרה עליהם שממון עז. סלומון ניסח זאת בהצלחה במאמרו. לדבריו, מה שיידרש לשמאל הוא שינוי עמוק:

מדובר כאן על מחויבות של חיים, על כבוד אמיתי למסורת. אני יודע, זה קשה לאוזניים אשר כל קשר חי לזהותן היהודית קבור אי שם בעבר המשפחתי, לפני שניים ושלושה דורות. אוזניים, ועיניים, וגופים ואנשים טובים, אשר מפנטזים על התערוכה הבאה בברלין או בלונדון, על הלהיט הבא בקולנוע או בקולנוע האוונגרדי, על הרצאתו המסעירה של פרופסור X בקתדרה למדעי הרוח אי שם במדינת תל אביב…

אפשר להזכיר, ששמאלנים חילונים לא מעטים אפילו לא מלים את הילדים שלהם – ובמידה רבה של צדק. אז מה הם מספרים לי עכשיו על זהות יהודית? לא מדובר על איזה טרנד שאפשר "להתחבר" אליו אחרי שנמאס לך מ-S&M וטורים של עוזי וייל. דת היא לא עניין למטומטמים, ואנשים דתיים לא יקנו את הסחורה האידיאולגית של כל אתאיסט שיספר להם כמה הוא מחובר ליהדות, אבל מסתיר בתחתונים חבילת קונדומים ואת כתבי לנין. יש משהו צבוע ומניפולטיבי בעמדה על פיה, בפרפרזה על אמנון רז-קרקוצקין, "אין אלוהים אבל רק בזכותו אנחנו יכולים לנצח בבחירות". שמעתי על כל מיני סיבות שגרמו לאנשים להיעשות דתיים, אבל עכשיו מתברר שיש אנשים שיחזרו בתשובה כי מרצ הפסידה שני מנדטים.

מעניינת הערתו של סלומון, ש"הליכוד יודע לדבר זהות יהודית וגם להישאר חילוני". ואכן, שרה נתניהו אמנם הולכת לכותל, אבל ליאיר נתניהו היתה חברה נורבגית נוצרייה, ועוד היד נטויה. אפשר להיזכר גם בטענתו של רוני מאנה בזמן מערכת הבחירות, ש"ביבי אמר לי שאין אלוהים, וזאת המצאה מטומטמת". נתניהו מתגלה, אם כן, כמנהיג מניפולטיבי מתוחכם המעלה באוב את אלוהי הלאום בתור מין "שקר אציל" במסורת האפלטונית, שמאפשר לו לשלוט בהמון הנבער.

אבל שימו לב: מדובר על אלוהי הלאום. קונסטרוקט מיתולוגי די בסיסי, שקשור באופן הדוק לאתנוצנטריות. אם השמאל רוצה לגייס את אלוהי הלאום לצדו, למה שלא יגייס בעצם את הלאום עצמו? אם שמאלנים יכולים לשאוף ל"זהות יהודית", מה כבר המרחק בין זה לבין איזשהו "שמאל לאומי" מהסוג שהציע אלדד יניב המוקדם?

religion golda 2

אז מה אני מציע? נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין זמן קצר יחסית מהאירוע כדי שמותר יהיה לא להציע בינתיים כלום. יש כאן משבר, שכשלעצמו לא צריך לזלזל בו. משבר של החילוניות ושל השמאל – כל אחד בנפרד ובעיקר שניהם ביחד. אבל מה שבטוח, שאי אפשר לפתור את המשבר הזה באמצעות איזה הוקוס פוקוס של התחברות לזהות היהודית. במידה מסוימת, השמאל אומר עכשיו "עשינו את הרע בעיניי ה'" ומקווה לשוב מחטאיו כדי שיוכל להכות את אויביו. אבל איך עושים את זה כשבכלל לא מאמינים באלוהים?

חבר טוב שלי חזר פעם בתשובה, והסביר לי דבר מעניין שאמרו לו: שבתקופה הנוכחית אנו במצב של הסתר פנים עמוק ביותר. עמוק עד כדי כך, שאפילו ההסתר פנים עצמו מוסתר. משמעות הדבר היא שאנשים חושבים שיש להם גישה לאלוהים, ובדרכים כאלו ואחרות הוא יהיה נוכח שוב בחייהם ואולי גם יאמר להם מה לעשות. הם עושים את זה באמצעות ניו אייג', ובאמצעות ציונות דתית, ועכשיו גם באמצעות שמאלנות אמונית. אבל המחשבה הזאת היא האשלייה הכי גדולה, והיא ההתרחקות הגדולה ביותר מאלוהים.

נדמה לי שאפשר לומר את זה גם על השמאל. אם הוא רוצה להתקרב לאלוהים, הוא צריך קודם להודות בכך שכרגע הוא נכשל בכך כישלון מוחלט; שאלוהים רחוק ממנו ככל שמשהו יכול להיות רחוק, ורק נס יכול לקרב אותו אליו. במלים אחרות: פסימיזם לכל אורך הקווים.

ולסיום, ציטוט של פרנץ רוזנצווייג, שמנסח באופן פלאי את המצב הנוכחי, ומצבים אחרים של אכזבה:

"הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות, היתה תופעה תיאולוגית חסרת משמעות, "רעיון" גרידא במובן הפילוסופי, קשקוש ריק, לולא הפכו אותה הופעותיו החוזרות ונשנות של "משיח שקר" למציאות ואי-מציאות, אשליה והתפכחות. משיח השקר ימיו כימי התקוה למשיח האמיתי. הוא מגלם את צורתה המשתנה של התקוה הבלתי-משתנה. בכל דור יהודי הוא מבדיל בין אלה שאמונתם חזקה דיה על מנת שייכנעו לאשליה ובין אלה שתקוותם חזקה כל כך שאינם מרשים לעצמם ללכת שולל. הראשונים הם הטובים יותר, האחרונים הם החזקים יותר. הראשונים מדממים כקורבנות על מזבח הנצח של העם, האחרונים הם הכהנים המשרתים במזבח זה. וכך זה יימשך עד היום שבו הכל יתהפך, שבו אמונתם של המאמינים תהפוך לאמת ותקוותם של המקווים לשקר. אז – ואיש איננו יודע אם אותו "אז" איננו עצם היום הזה – תבוא משימתם של המקווים אל קצה, בבוקרו של אותו יום כל מי שעוד נמנה עם המקווים ולא עם המאמינים יהיה בסכנת הרחקה. הסכנה מרחפת מעל חייהם הבטוחים לכאורה של המקווים"

שתי סיבות לאופטימיות

21 במרץ 2015 by

1.

בימים האחרונים הרשת (ובמיוחד עיתון "הארץופייסבוקשזה כמעט היינו הך בימינומלאה מאמרים מז'אנר במה "השמאלטעה ומה "השמאלצריך לעשותהבעיה עם המאמרים הללו מתחילה בהתחלה – מי אמר ש"השמאלטעה בכללושהוא צריך לעשות משהוהאם פרה טועה כאשר היא לא עפההאם היא אמורה להתחיל לעוףפרה לא עפה כמו שחתולים לא מדברים כמו שבני אדם אינם זוחליםזה פשוט לא בטבע שלהם. או שלנו.

מקור הבלבול הוא במילה "שמאל". הרי המילה הזאת מציינת בדרך כלל סובייקט פוליטי שאמור לעמוד בסטנדרטים מסוימיםקידום זכויות אדםשוויון חוקי וכלכליצדק חברתי וכדומהאם "השמאלהישראלי הוא שמאל במובן הזה אז הוא ודאי נכשל ויש גם הרבה דברים שצריך לתקןאבל הוא לאשהרי כאשר אנשים מדברים על "השמאלבארץ הכוונה בדרך כלל לקבוצה חברתית מסוימתשהצליחה לצבור כוח פוליטיתרבותי וכלכלי עצום החל מתחילת המאה הקודמתההצלחה הזאת היתה מבוססת על נישול הפלסטינים מחד גיסא ודחיקה של יהודים מארצות ערב לשוליים מאידך גיסאוהכול בכסות “ממלכתית” אוניברסליסטית.

i1

מבחינה זאת "השמאלנחל הצלחה פנומנליתולראייה – הקבוצה החברתית הזאת אמנם איבדה את הרוב הפוליטי שלה בשנות השבעים אבל עדיין אוחזת בלפחות שליש מהפרלמנטהשפעה בלתי פרופורציונאלית בממסד הביטחוני (וראו נתוני ההצבעה בבסיסי חיל האוויר), וברוב מוחלט במערכת המשפט ובמוקדי הכוח התרבותיים והכלכליים. מדובר, אם כן, בהגמוניה שנמשכת כבר כמעט מאה שנה. ארלוזרוב ובן גוריון הצליחו יותר מאתא תורכ בטורקיה או משפחת גנדי בהודו.

יתרה מכךאני בכלל לא בטוח של"שמאלכדאי להשתנות או לעשות משהובהינתן הסיטואציה הדמוגרפית בין הים לנהר (שבה הוא מיעוט קטןהוא מצליח יפה מאוד לשמור על כוחוהממשלה הבאה אמנם תנסה לשנות את הרכב בתי המשפט אבל נדמה לי שהיא תתקשה לעשות זאת אל מול הלחץ מערוץ 2, 10, נוני מוזס והניו יורק טיימסהלחץ הזה אינו מקריהוא ביטוי להגמוניה התרבותית והכלכלית של "השמאל", כולל זיקה תרבותית ואתנית לממסד היהודי הליברלי בארה”ב.

לכן המאמר הכי מעניין שהתפרסם אחרי הבחירות היה של אחד רם פרומןשהציע ל"שמאללהפסיק להתנצל ולהתחנף ולהתחיל להתנהג כמו מיעוט שמגן בלי בושה על האינטרסים שלו – חינוך חילוני, תרבות מערבית, יותר רווחה בתל אביב על חשבון ההתנחלויות (ובמשתמע גם הפריפריה). אם זו האסטרטגיה החדשהטוען פרומן, "השמאליכול להיות המיעוט הכי חזק.

הדרישה של פרומן לביזור של המערך השלטוני לרמת הניהול המקומיתכולל פונקציות חינוךרווחה ואכיפת חוקעשויה להיות בסיס לשיתוף אינטרסים עם מיעוטים אחרים, ודאי הפלסטינים אבל גם החרדיםואפילו מודל רלוונטי למשטר דולאומי עתידיהמאמר שלו רלוונטי פי כמה מהנהיות העונתיות על "איפה טעינווהדרישה שמרצ תתחבר ל"שכונות". לא רק שזה מופרך לגמרי ונגד הטבע של מרצ, זה גם יפגע באג'נדה התרבותית, הזהותית והכלכלית של בוחריהכאמורפרות לא יכולות לעוףלא משנה כמה הן יפות נפש או כמה יש להן כוונות טובות. ובעצם הן בכלל לא רוצות לעוף. טוב להן באחו.

i5

2.

אני לא חולק את האג'נדה של פרומןמבחינה סוציולוגית אני אמנם משתייך ל"שמאל" – המשפחה שלי היגרה לפלסטינה מרוסיה בתחילת המאה הקודמתהיינו בקיבוץ ובתנועההצבענו למפלגה ושילמנו דמי חבר להסתדרותאבל אם הייתי בארץ הייתי מצביע ללא היסוס לרשימה המשותפתהכוח הפוליטי היחיד בארץ שראוי להיחשב לשמאל (בלי מרכאות).

וכאן אני מגיע לכותרת של הפוסט שליכי הקול של פרומןאו מה שהוא מבטאהן הסיבה הראשונה לאופטימיותהרשימה המשותפת – או מגמה רחבה יותר שהיא מבטאת – היא הסיבה השנייה.

i2

נתחיל בראשונההבחירות ומה שהוביל אליהן מסמנים את סוף הברית בין הלאומנים לבורגניםבין האליטה המתנחלית לבין מה שקראתי למעלה "השמאל”. חשוב לציין בהקשר זה שזו טעות לדבר על המאבק בין "השמאל” לימין במונחים של אשכנזים מול מזרחיםמדובר בשתי אליטות אשכנזיות שנאבקות ביניהן. “השמאלהצליח לעשות קואופטציה של מזרחים בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינהומאז מצליח בכך הימיןאם אלה הדתיים הלאומניים או השאריות שנותרו מ"חירותההיסטורית.

עד כמה שה"אחיםבנט ולפיד מחבבים זה את זהלבוחרים שלהם יש אינטרסים שונים בתכליתבוחריו של בנט מעוניינים לשמור על מקסימום טריטוריה בידיים יהודיות ולהרחיב את תחום ההשפעה של האורתודוקסיה היהודיתבוחריו של לפיד רוצים לשמור על כוחם הכלכלי ונאחזים בקשרים התרבותיים והפוליטיים עם ארה”ב ומערב אירופהלשם כך הם מוכנים לוותר על טריטוריהובעיקר על האוכלוסייה הלאיהודית שהוא מכילהשני המחנות הם ציוניים במובן שהם חותרים לשימור ההגמוניה היהודית במרחבאבל תהום פעורה בין הדרכים שהם מציעים לשימור ההגמוניהכמו גם לגבי התוכן התרבותי או הזהותי שלה.

המאבק הזה החל כבר עם קריסת תהליך קמפ דיוויד בשנת 2000. שני המחנות גזרו ממנה מסקנות הפוכותהלאומנים המשיכו בשלהם והאיצו את תהליך הייהוד הפיזי של המרחבהבורגניםלעומת זאתהיו אלה שאיפשרו לשרון לממש את תוכנית ההתנתקותאבל כישלון ההתנתקות ועליית חמא"ס ברצועה היולפיכךגם כישלון הבורגניםבתחילה ברקואחרי כן יאיר לפיד וציפי לבניהכירו בניצחון יריביהם והצטרפו לממשלות נתניהו החל מ-2009. הממשלות הללו הציעו להם תבוסה מכובדתהרבה בגלל דמותו של נתניהו עצמו שהוא לאומן קיצוני מבפנים וליברל מערבי מבחוץואולי הפוךאף אחד לא יודע בדיוקוזה חלק מהקסם שהוא מהלך כחיבור בין המחנות.

i7

אבל מאז ההתנתקות עבר כבר כמעט עשור – עשור בו העמיק הבידוד המדיני והתרבותי של ישראלוהלאומנים הצליחו לקדם את סדר היום שלהם בכל תחומי החייםלכן בתהליך איטיהחל מהמחאה החברתית ב-2011, הבורגנים מבטאים יותר ויותר אי-נחתהמחאה היתה ניסיון של מעמד הביניים האשכנזי – אלה שהסבים והסבתות שלהם הצביעו מפא"י ושרו מסביב למדורה – להחזיר להם את הדומיננטיות הפוליטיתכל מי שהסתובב בשדרות רוטשילד באותם ימיםובלא מעט מאהלים אחריםהרגיש מסביב למדורהגם אניואפילו התרגשתישהרי גם אני מאותו הכפר.

ואכןמאז המחאה נושרים בהדרגה מרכיבים מהמחנה הבורגני שתומך בנתניהוכבר מייד אחרי המחאה נעלמה הלגיטימציה של ראשי מפלגת העבודהעד כמה שירצו בכךלהצטרף לקואליציה ברשות ביבי ואני חושב – וזוכאמורהסיבה הראשונה לאופטימיות – שבחודשים האחרונים גם יאיר לפיד התרחק מנתניהו ללא שובהבחירות הבהירו היטב שהדמיון בין לפיד ובנט — שני האשכנזים עם ניחוח ההייטק — הוא די שטחי, או לפחות בין בוחריהםבנט הפסיד כי לא היה מספיק לאומן ודתיוהוא לבטח ידגיש יותר את המרכיב הזה בשנים הבאות.

מצד אחדזה מביא לכך שהאופוזיציה לנתניהו גדולה מאי פעםמצד שניזה מטעה לדבר בהקשר זה על אופוזיציהכאילו מדובר בגוף מאורגן או אפילו מחנה שחולק סדר יום אידיאולוגיאין שום חיבור בין הבורגנים לרשימה המשותפתולכן התקווה לברית "שמאל ציוני"-ערבים א לה שנות התשעים היתה מופרכת לחלוטיןגם אם הרצוג היה מרכיב את הממשלה.

i4

החשיבות של גידול האופוזיציה היא לא כיצירת בסיס להחלפת נתניהו אלא בהבטחה לכמה שיותר בלגאן פוליטי ותרבותיאפילו כאוסבשנים הקרובותהסיכוי לשינוי משטרי בישראל נמצא כרגע במאבק בין שני הפלגים הדומיננטיים בציונותואני חושב שבשנים הקרובות המאבק הזה יהפוך פרוע ומלוכלך מאי פעםההתקפה של נתניהו לפני הבחירות על "פרס ישראל", בבת עינה של האליטה הבורגניתהיא דוגמא למה שנראה פה יותר בקרוב.

הסיבה השנייה לאופטימיות היא הרשימה המשותפתרק אסרטיביות פלסטינית הובילהותוביל בעתידלהסלמת המאבק הפניםציוניללא הפלסטינים הבורגנים והלאומנים היו שמחים לשמור על ה"חייה ותן לחיותהשקט של שנות השמונים או עידן ביבי השני (עד עכשיוכאמור). האינתיפאדה הראשונה הובילה לשבר הפניםציוני של שנות התשעים ושיאו ברצח רביןואילו האינתיפאדה השנייה הובילה להתנתקותהרשימה המשותפתודווקא בשל החברים היותר קולניים ואסרטיביים שלהיכולה לזרז את השבר הבאמהבחינה הזאת חנין זועבי חשובה לא פחותואף יותרמהפייסנות האוניברסליסטית של איימן עודהואולי זה השילוב ביניהם שעשוי לעבוד היטב.

אני מציע לראות את הרשימה המשותפת כחלק מחזית רחבה של אסרטיביות פלסטינית חדשה – בישראלבשטחים ובמערב – כולל תנועת הבידיאסיהודים החפצים בשינוי משטרי בין הים לנהר צריכים להיות מרוצים מההתפתחויות הללוגם אם הם לא בדיוק תומכים בפרטיהןלא צריך להיות תומך בבידיאס וגם לא בפרוגרמה האשכנזיתבדלנית של רם פרומן כדי להבין שהם שני מהלכים במשחק שמתקדם לכיוון הנכוןהחלשה וביזור של המשטר הישראליזה שאבותיו של פרומרלפידהרצוג (ושלי), בנו בהצלחה רבה וצאצאיהם ממשיכים לסחוט ממנו את מירב המיץ האפשרי.

i9

דימויים: אוליבר לריק (2010), Missile Variations.

אופטימיות זהירה

17 במרץ 2015 by

אלי אושרוב

רוב האנשים לא האמינו שזה יקרה. במיוחד אחרי שיום לפני הבחירות שוב הסתמנה סגירה כמעט מוחלטת של הפער בין המחנה הציוני לליכוד. בקיצור לא באמת היינו אופטימיים. גם תוצאות האמת לא בישרו טובות. פער של שניים לטובת בוז'י. משמח משמח אבל אחרי שמרצ נמחקה בגלל מחסור של 3572 קולות ואחרי שליברמן וישי בכל זאת נכנסו –  זה היה נראה אבוד.

מה ששינה את התמונה הגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין.

"אחי החרדים", פתח יאיר לפיד את נאום הניצחון שלו (אגב, ארבעה עשר מנדטים) "הגיע הזמן לשים את המחלוקות מאחורינו. בזמן האחרון הבנתי שחוסר היכולת שלנו לשבת יחד בממשלה זה דבר הרסני לחברה שלנו. כי בזמן האחרון עברתי מסע אל תוך עצמי יחד עם עוד כמה אנשים טובים והבנתי שהיחס שלי אליכם היה מושתת במידה רבה על היסוד האוריינטלי. אתם הייתם 'הערבים' שלנו. ואני מבין שאני לא יכול יותר להתייחס אליכם כאל אח מפגר או ילד סורר. אתם מה שאתם ואני מאמין ששינויים שאותם אני מגדיר כ'מתקדמים' יכולים להתבטא אצלכם במגוון צבעים וצורות. וגם נמאס לי לנסות לחנך אתכם. זה מכביד עליכם. זה מכביד עליי. פרדיגמת הנאורות היא משא כבד ואני רוצה להשיל אותו ממני, או לפחות לחלוק בנטל".

עוד באותו לפנות-בוקר קיבל לפיד טלפון ממשה גפני ההמום, מה שהפיל את המחסום הקשה ביותר בפני הקואליציה האנטי-ביבית. אפילו הפרושים השהו את פנטזיות הנקמה שלהם בלפיד.  עיתונאים שניגשו לחקור את פשר התפנית החדה שעברה על שר האוצר לשעבר איתרו את מקורה בעופר שלח דווקא. האחרון, שבא עם עצמו בחשבון נפש ארוך בחודשים של דמדומי שלטון ביבי השלישי יצא למה שהוא הגדיר כ"סמינר פרטי" שבמהלכו נתקל בגיליונות ישנים של תיאוריה וביקורת. צמד המאמרים "גלות מתוך ריבונות" (א'. לב' הוא פחות התחבר) גרמו לו למה שהוא הגדיר כ"הארה שניה" (הגמר שיקגו מול יוטה ב-97' נחשב תמיד לראשונה) והמאמר ההוא של בויארין עשה לו את הקוֶוץ' הסופי. בנסיעות ארוכות אל תוך הלילה שפך שלח את ליבו מול לפיד. הם דיברו על הכול: יוליסס, אוריינטליזם, אלטרנטיבות למודרנה, עדי קול. שר האוצר לשעבר שתמיד היה ידוע כבחור חרוץ שאוהב ללמוד לא היה יכול להתעלם מההיגיון הצרוף שבמילותיו של שלח ואומרים שבעצמו שוטט קצת באתר של מכון ון-ליר. כל זה לא מנע ממנו להגדיר את "ארנון רב-קרבוצקין" כהיסטוריון פולני חשוב שהשפיע עליו מאוד. אבל במצב הדברים החדש הטעויות האלה היו בגדר זוטות, גם עבור אושיות הפייסבוק האירוניות והרדיקליות ביותר.

לא נלאה אתכם בחישובים ובחלוקת התיקים המדויקת אבל זו הייתה ממשלה יציבה. יציבה מאוד (טוב אם אתם מתעקשים: איציק שמולי שר התיירות). אחרת אין דרך להסביר את מה שיתרחש בחודשים שיבואו. בערך כמה חודשים אחרי כינונה התחיל עוד סבב של משא ומתן. זה התחיל משיחות שנראו כמתקדמות בכיוון הרגיל, כלומר כישלון שאחריו אינתיפאדה, עליית ממשלת ימין וחוזר חלילה. אלא שהפעם אבו מאזן גילה גמישות מפתיעה. מה זה מפתיעה –  הוא בעצמו אמר שהוא מכיר במדינה יהודית עוד לפני ששר החוץ האמריקאי נחת בארץ. ההישג הענק הזה שנזקף לזכותו של בוז'י הוביל לתכנית נסיגה זריזה אל תוך גושי ההתיישבות. ההתנחלויות הקיצוניות שכולן פחדו מהן נמסו כמו גושי מרגרינה בשמש של מדבר יהודה. תוך כמה חודשים הן התרוקנו. (חוץ מהגרעין הקשה של ארץ שלום שהתעקש להיאחז בקרקע. נחום פצ'ניק ומשפחתו למשל גרים עד היום בשיכון כ"גרעין שלום-רמאללה". הם מתמודדים עם כל הביקורת הפלסטינית הרגילה על ההתנשאות של הגרעינים אבל באמת מה זה כמה צקצוקים במתנ"ס לעומת הפיגועים של פעם).

כמה מהפרשנים שניתחו את הפשרה הפלסטינית הלא-הגיונית הזו אמרו שאולי זה הייתה עייפות ממאבק אנטי-קולוניאלי באורך שאין לו אח ורע בתולדות האנושות. "די כמה אפשר. התבגרנו. התפכחנו", אמר נציג מחנה הפליטים רשידיה בלבנון בטקס "מתקדמים: וויתור על זכות השיבה וקבלת זכויות אזרח באחת מ-22 מדינות ערביות לפי בחירתנו!" שנערך באותה שנה במקביל לשורה של טקסים כאלה שנערכו במחנות פליטים שונים ברחבי המזרח התיכון. כולם ביוזמה מלאה של משתתפיהם שנואשו מציפייה וממאבק לאומי.

מד הרצון הטוב היה כל כך גבוה באותם ימים שאבו-מאזן אפילו נענה לתביעה של בוז'י וציפי להשאיר את גדר ההפרדה על כנה. "גדרות גבוהות עושות שכנים טובים וחוץ מזה כבר בנו. חבל להרוס", אמר אבו מאזן בעוד אחד משרשרת של נאומים היסטוריים שכבר כולם התעייפו מהם באותו אביב. "אם יש שלום אני מוכנה לנסוע גם שעתיים לבקר את הנכדים שלי במקום ללכת חמש דקות ברגל" אמרה למשל עאישה סוב-לבן תושבת ראס אלעמוד שמזה כעשר שנים הגדר מנתקת את משפחתה שבאבו-דיס מביתה שבירושלים. אפילו ארגוני הסירוב שלא החמיצו הזדמנות לסכל כל פשרה הניחו טיפין-טיפין את נשקם. זכורה במיוחד אותה חולייה באיזור סלוואד שסבה על עקביה אחרי שבמהלך מארב קיבל אחד הפעילים הודעת טקסט שסיפרה לו על קבלתו לחממה טכנולוגית באזור רמאללה בזכות הסטראט-אפ בתחום הביו-טק שבדיוק עבד עליו.

בצד הישראלי האופוריה שברה שיאים. "חמש הערות על ימות המשיח" התפייט יואל מרקוס. "עקב בצד אגודל אל השלום המיוחל" חרז דן מרגלית. דרור אידר היגר למקאו בעקבות משרה מפתה בתחום המלונאות. אפרופו אידר אתם בטח שואלים, מה עם הקיצונים בצד שלנו? איך הם אכלו את התקופה החדשה הזו? אז ככה: בן דרור ימיני לא היה מוכן להסתפק בהכרזות ההמוניות על וויתור על זכות השיבה. באותו אביב הוא פצח בשורת מאמרים שנראו לפרקים כנושקים לשיטיון. מ"בקשות צנועות" כהגדרתו "לבדוק האם מאחורי הסכם השלום לא עומדת מזימה אסלאמו-נאצית חובקת עולם" ועד ההצעה שכדי להוכיח סופית את הוויתור על זכות השיבה על הפלסטינים להטביע "ברזל מלובן עם האות צ' על ישבנו של כל רך נולד – רק זה ישקף הכרה אמיתית וכנה במדינת העם היהודי. היחידה. להזכירכם. להזכירנו!". מוזס היה מוכן לתת לו להמשיך עם הקשקושים האלה, הרי "ידיעות" תמיד ניסה לקלוע לטעם הישראלי הממוצע. מה שהציל את כבודו של בן דרור הייתה "הצעה מאוד נדיבה" כהגדרתו מטעם מכון מחקר רפובליקני בארה"ב. הוא פחות או יותר נבלע שם בתהום הנשייה של הת'ינק טנקס האמריקניים, חוקר במרץ צילומי מסך מאתרי אינטרנט נשכחים של חמאס, שהשרתים שלהם קרסו מזמן.

חוץ מהתקשורת, אחד החששות הרציניים ביותר אחרי קריסת תנועת ההתנחלות הייתה מאותם חבר'ה שלא ישלימו עם כינונו מחדש של הסטטוס קוו במסגדים של הר הבית. אבל גם זה הסתדר בדרך נס. רב הנסתר על הגלוי, אבל המריבות הפנימיות בסוף הכריעו. באופן דיפלומטי אפשר להגיד שהפלג עם המורשת של אמצעי חבלה ואקטיביזם בטחוני ניצח את האסכולה של שואפי תפילה משותפת כאמצעי לטיהור אתני. אבל זה היה ניצחון פירוס והתנועה לא שרדה לזמן רב. כמה נאמנים צובאים עדיין על שער השלשלת בשלושת הרגלים, אבל כמו שאמר בחיוך המופתי של הווקף הירדני: "אנחנו רואים בזה אקט פרפורמטיבי ואתם יודעים מה חושבים באסלאם על אמנות מיצג".

נדמה לי שכמעט סיימנו. מבחינה כלכלית אין יותר מדי מה להרחיב. במצב כזה של שגשוג ושלום ההבדלים בין קפיטליזם לסוציאליזם התבטלו לחלוטין. כמה רע יכול להיות המצב במדינה שכל צלייני העולם רוצים לעלות אליה לרגל ולקנות בה גמלים מעץ? בקיצור זה לא גן עדן, אבל בואו נגיד שעכשיו שוב לאף אחד אין כוח לקרוא את גיא רולניק. לא כי הוא מטיף לרפורמות ליברטראניות לאורך שורות אינוסופיות אלא כי הוא כל הזמן מתמוגג מהמצב הכלכלי החדש. גם דב חנין לא סובל במיוחד במכון המחקר שהוא עומד בראשו. באופן כללי, ובכל הקשור לסוגיית המעמד, הרבה אנשים שטענו שהאופטימיות של החדשניקי"ם היא, אפעס, קצת מלאכותית נאלצים עכשיו לבלוע את הכובע.

אה, ודבר אחרון. העניין המזרחי. השיפור הכלכלי גם הביא למחיקה כמעט טוטאלית של הבעיה הזו. מה שחתם את העסק סופית היה המינוי של אופיר טובול, מספר שתים ברשימת "קפה גיברלש"ס" (10 מנדטים בזכות הסכם עודפים עם המשותפת), לשר התרבות. אל תחשבו שזה עבר בשקט. היו גם מזרחים שאמרו שבגלל הג'וב הוא זנח את המאבק אבל תכל'ס צריך להודות על האמת שהפערים כבר לא מה שהיו פעם. ואל תחשבו שהמזרחים האלה פראיירים. זכור לא כל כך לטובה אותו מינוי של פעילה פמיניסטית מזרחית לממונה, בלי מכרז, על פרויקט "שעת סיפור" בחברת המתנס"ים, אבל כמו שאמרו מקורביו של טובול לעיתונות על הפרשה הזו: מה זה לעומת המועצות האזוריות. והפעם פרקליטות המדינה הסכימה איתם.

בנוגע לניתוץ אלילים

11 במרץ 2015 by

ואז, כשעברנו ליד הקתדרלה, שליד מוזיאון הקרמיקה שליד בית העירייה העתיק, אמרה הדוקטורית הגרמנייה: "שמעתם? במדינה האיסלאמית פוצצו את כל הפסלים במוזיאון של מוסול".

היינו שלושה – גרמנייה, ישראלי והולנדי. כולנו דוקטורים. המים שצפו בתעלות וחפירים מתחת לאבני השפה המצוחצחות. זה היה כבר אחרי שאכלנו ספגטי ושתינו. היינו מובסים מיין. הדוקטור הגרמנייה המשיכה ואמרה שזה נורא, ושאירופה חייבת לעשות משהו. אני לא אמרתי כלום. לא רציתי לחשוב על זה, והנה נאלצתי לחשוב על זה. נכון, זה באמת קורה, ממש ברגעים אלה: המזרח התיכון נפטר במהירות מהאוצרות הקדמוניים שלו. הם לא נגנבים, לא נמכרים: הם פשוט מושמדים למיליון חתיכות. הופכים לשברירים קטנים של אבן חול או גרניט. חוזרים למצבם המקורי.

מה שהתנפץ לא יהיה יותר. הפיצוץ הוא בלתי הפיך.

וכאן מתנגנת מאליה אותה תגובה צדקנית, אותו מלמול מוכר, מונוטוני: 'נו טוב, אלה רק פסלים, אני יותר מתרגש כשאנשים מתים'. אבל זאת גישה מטומטמת. הומניזם של מפגרים. ראשית, כי אתם לא באמת מתרגשים מכל בנאדם שמת, אז לפחות אל תשקרו לעצמכם. שנית, כי עולם בלי תוכן הוא כמו תא כלא – ובתאי כלא עדיף שלא יהיו בכלל אנשים. הוא כמו חוות גידול של תרנגולות, שגם בהן יש חיים.

אנשים נולדים ומתים בקצב מהיר. זאת המהות שלהם: להיות כפופים למחזור הלידה והקמילה. אבל השוורים המכונפים לא נועדו להתכלות, אלא להתמיד בזמן. "משימתם של בני תמותה והפוטנציאל שלהם להגיע לגדולה נעוצה ביכולתם לייצר דברים – עבודות ומעשים ומלים – שעשויים להיות ראויים לשכון בתחומו של מה שקיים לעולם", כתבה חנה ארנדט. "בזכות היכולת שלהם להותיר אחריהם עקבות לא מתכלים, משיגים בני האדם אלמותיות משל עצמם חרף היותם בני תמותה כיחידים, ובכך מוכיחים שהם בעלי טבע 'אלוהי'".

במובן זה, ניתוץ הפסלים הוא הרג-אל, ביותר מאשר משמעות אחת. הוא ריקון העולם מהאלוהי שבו, והפקרתו למחזור החיים הביולוגי.

יש, עם זאת, שאלה אחרת, שמתגנבת למחשבה: האם ידעת בכלל על קיומם של השוורים המכונפים במוסול? האם היית שומע עליהם בימי חייך בלעדי דאעש?

אנחנו אוהבים את האלים שלנו רק כשמפוצצים לנו אותם.

בכל מקרה, אין מה לדאוג: כל זה קורה רחוק מכאן. אנחנו באירופה, יבשת התרבות. המורשת התרבותית המערבית משומרת כאן להפליא – אולי יותר מדי טוב.

המשכנו ללכת, נבובים וקהים. הדוקטור ההולנדי נשרך מאחור. מסביב נצנצו אורות צהובים במעבה החנויות הסגורות. הכול אמר: Kultur. עיר יפהפייה, כלומר מתה לגמרי. דווקא בהפצצות היא בקושי נפגעה, והמרכז הימי-ביניימי של העיר נשמר כמעט בשלמותו. נשמר כדי להפוך לבונבוניירה. בונבוניירה שבתוכה מוכרים בונבוניירות. זאת הצורה שבה "נכסי תרבות" מתקיימים כיום, באופן כזה הם "שוכנים בתחומו של מה שקיים". המנזר הפך לביסטרו צרפתי. מרתף האינקוויזיציה – למועדון ג'אז ("יש כאן קונצרטים נפלאים, בעיקר בקיץ"). כל פיסת הוויה מתרוקנת לגמרי מרוח וממשמעות, ומופעלת מחדש באמצעות תרופת ההחייאה היחידה שעוד עובדת: הצריכה. כמו אותן גופות המשומרות בטכניקה סודית על ידי יזם גרמני מטורף, ומיטלטלות ברחבי העולם, מחייכות אל המבקרים בשיניים חשופות.

קבוצות של תיירים נשנקות לתוך הקתדרלה ומוקאות החוצה. הם באים, מכוונים את האייפון לתקרה ומצלמים, כי אם יכוונו קצת נמוך מדי כל מה שיראו בתמונה זה עוד תיירים במעילי רוח מכוערים מצלמים עם האייפון. את הזוועה הזאת חנה ארנדט לא העלתה על דעתה, חשבתי לעצמי.

"עדיף היה שיפציצו את העיר הזאת", אמרתי לעצמי בשקט. "יש לנו יותר מדי תרבות. אנחנו נחנקים כאן מתרבות".

הדוקטור הגרמנייה התחילה לדבר שוב על האסלאם ועל איסור הצלם. היא אמרה שזה הצד האפל של הדתות המונותיאיסטיות. היא צודקת, במובן מסוים. אנחנו באמת תוצר של פרויקט ניתוץ האלילים. אברהם עשה את זה באור כשדים, שנים לפני דאעש. ולא רק את האלילים הוא ניתץ, אלא גם את כל מה שנרקם סביבם: עולם ישן עדי יסוד נחריבה.

בזכות כך הפכה היהדות לדת רציונלית. "אם הרמב"ם היה בהפגנה הוא היה איתי", אמר יאיר גרבוז ובצדק. פרויקט המלחמה בעבודת האלילים משותף לגרבוז, לרמב"ם ולדאעש, אמרתי לעצמי. מוזר ככל שהדבר יישמע, הם באמת הופכים את העולם למקום מתקדם, רציונלי ואחיד יותר. עולם שבו כל אובייקט זהה לכל אובייקט אחר – תחת האל האחד והמטבע בר-ההמרה. ואם תיגמר המלחמה בעיראק, והמוזיאון של מוסול ישופץ, בחסות קבלן אמריקאי, תיירים גרמנים ירכבו על גמל וירכשו מזכרות של פרים מכונפים, כמו שקורה ממילא במקומות אחרים. גם פרים מכונפים יש עדיין בכמה מקומות בעולם. יותר ממה שאנו מסוגלים לראות.

"טוב שהם פוצצו את השוורים המכונפים".

הגרמנייה צווחה.

"מזלם של השוורים המכונפים שפוצצו אותם", המשכתי. "כך הם באמת זכו לחיי נצח".

המים המשיכו לזרום בתעלה. הפעמון צלצל.

"אחרנו לבוא, ידידי. האלים, כן,
חיים מעל לראשינו, שם בעולם אחר.
שם הם עושים מעשים לאין סוף, חסים עלינו
כך שאחת היא להם אם נחיה". *

 

Mosul museum

* פרידריך הלדרלין, מתוך "לחם ויין". תרגום: שמעון זנדבנק

מפסיקים להתנצל. נעשים אימננטיים

1 בפברואר 2015 by

* בעקבות: מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי.

במקום להתנצל על האימננטיות שלנו נאחז את השור בקרניו. מי אנחנו, השמאל האימננטי, ולמה אנו משתוקקים?

1. השאלה הפוליטית הבסיסית היא מה חסר לנו, לא מה חסר לאחרים. צריך לומר: לחלקים דומיננטיים של השמאל בארץ – ולא רק בה – טוב בחיים. השמאל הוא הבורגנות הלבנה או הפחות לבנה. לשמאל, על פניו, לא חסר כלום. באין חוסר עצמי הילדים הטובים של השמאל חשים אשמים על מזלם הטוב ומחפשים למי לעזור כדי לזכות בכפרה: לפלסטיני, לפליט, פחות (אבל גם) למזרחי. אבל פוליטיקה שמתחילה ברגשי אשם משמרת גבולות חברתיים ואת יחסי הכוח בין הקבוצות. היא גם בעיקר משעממת. כמו היתומים של אמא תרזה בכלכתא, שחייבים להישאר מסכנים כדי שהצדיקה תזכה למקום בגן עדן, הפליט צריך להישאר דפוק, שחור ומושתק כדי שנוכל לדגמן שמאלנות אלטרואיסטית במקום להתלכלך בממשות.

2. לכן מחובתנו לשאול: מה חסר לנו? השאלה הזאת חשובה כי דווקא כאשר הבורגני שואל אותה יש לה כוח טרנספורמטיבי. שהרי על פניו לא חסר לו כלום, לבורגני. האשמה מובילה אותו לעזור לאחרים ולכן חשוב לו לשמר אותם כמסכנים. כאשר המזרחי, הערבי או המהגרת מברית המועצות נהנים למשל מעלייה בהון הארוטי שלהם, מהעובדה שמניחים שהם שווים יותר מהלבנבן, הם יואשמו בכניעה לסטראוטיפים אוריינטליסטיים או שוביניסטיים, כאשר הם היפסטרים הם יואשמו ב"השתכנזות", כאשר האישה משתמשת בגוף שלה היא מפסיקה להיות פמיניסטית, כאשר הפריפריה עוברת לדרך השלום היא נובורישית.

unnamed (1)

3. השמאל האימננטי אינו מתנצל על החמלה כלפי ההומו, האישה או המהגר. אבל זו אינו חמלה מפחיתה ומתביישת, רוויה אפולוגטיקה שטחית של "בעלי פריבילגיות" היודעים להגיד את כל המשפטים הנכונים מבלי לשנות דבר באורח חייהם. החמלה שלנו היא צומחת ומשתוקקת. אנחנו לא רוצים להיות פחות (פריבילגיים), אלא יותר (לא-פריבילגיים) – יותר כמו ההומו, האישה או המהגר. אנחנו רוצים את קירבתם כי אנו מקנאים בהם – במיניות השוצפת של ההומו, בהתענגות המבוזרת של האישה, בעירנות התרבותית של המהגר, בכל מה שחסר לנו. השמאל האימננטי מנסה להיות לאחר, לגלות בעצמו אפשרויות נסתרות, שבילים שטרם נחקרו. ואז השאלה האגוצנטרית מתגלה כשאלה פוליטית – כי מה שחסר לשמאלן חסר לו כחלק מקבוצה – קבוצה שניתקה עצמה ממרקם החיים המתנועע, מהיופי שכבר כאן, ומספרת לעצמה שטוב לה, שיש לה פריבילגיות, שה"אחרים" מסכנים וזקוקים לעזרה. השאלה "מה חסר לי?" מזמנת את הרגע הטרנספורמטיבי החיוני לכל פוליטיקה מהפכנית. והשמאל האימננטי הוא שמאל מהפכני. הוא שמאל שמוכן לוותר על שליטה ולהיכנס למשחק ממשי שלא הוא זה שקובע את כלליו.

4. העיקרון המניע של השמאל האימננטי הוא התשוקה. השמאל האימננטי משתוקק כי חסר לו משהו, חסר לו הרבה מאוד. התשוקה היא תנועה כפולה. מצד אחד, היא מניעה אותנו להסיג ולהשיג את מה שחסר, את מושאי התשוקה; מצד שני, התשוקה מאפשרת לנו לגלות מושאי תשוקה חדשים. התשוקה מערבבת את השמאלני עם העולם, מערערת את הגבולות בינו לבין קבוצות חברתיות שעל טובתן הוא מתיימר להגן. כעת הוא לא מדבר בשמן אלא מבקש להזדיין איתן – בממשות או במטאפורה – ועשוי לגלות שמה שחסר להן חסר גם לו. הוא כבר לא השמאלן המביט בעולם מבחוץ, כמו דקארט אומלל – עצם חושב ללא ממשות חומרית עם גבול בלתי עביר בין פנים לחוץ. השמאל האימננטי הוא השמאל של הגוף – הוא זולג ונפער ומתחכך ונקרע ולפעמים אף מדמם ובוכה. התשוקה, יש לומר, איננה תחביב לשעות הפנאי: אנחנו לא משתוקקים כי זה מגניב; אנחנו משתוקקים כי חסר לנו, כי אנחנו סובלים. גם בקצה העונג ממתין לנו לא אחת הסבל ואנו מקבלים אותו באהבה. רק נגד הסגפנות אנו מטיפים – באשר היא הימנעות לבנבנה מהבלגאן הרועש והמערער. השמאל האימננטי, אם כן, חוצה את גבולות המותר, הן מבחינת השיח ההגמוני והן מבחינת השיח השמאלני-תיאורטי. האשמה המשתקת מותמרת בתנועה ממשית, אימננטית.

unnamed

5. כמו ברוך דה ספינוזה, נביאנו, נביא האימננטיות, גם אנו פנתאיסטים. אנחנו מבקשים את אלוהים בעולם הזה ורואים את הציווי האתי בכל תועפותיו: הפגנות, מסיבות, כינוסי בחירות, חורי תחת. במובן הזה עפרי צודק: הר הבית איננו כה ייחודי בשבילנו. אלוהים מופיע בכל מקום, לא רק על אותו ההר. אנו אוהבים פחות את ה' צבאות ויותר את בת זוגו, השכינה, שבכל הארץ כבודה. אפשר לשאול: האם הפנתאיזם הזה – החגיגה של האלוהי והפוליטי בכל מקום ואתר – הופך אותנו לרגישים פחות למה שמקובל לחשוב עליו כחובה פוליטית? האם אנו כושלים בציווי המפוקפק להצביע נכון בבחירות, לסייע לפליט, "לקבוע עמדה מול הר הבית"? אבל השמאל האימננטי דוחה את המטאפורה הליברלית לפיה השתתפות פוליטית היא מיכל עם נפח מוגבל, כזה שאסור להגדיש יתר על המידה. זה דומה לדימוי (הגברי כל כך) של תשוקה כמוגבלת, כאילו אסור להזדיין עכשיו אחרת לא יעמוד לנו אחר כך. אבל התשוקה גדלה ושוצפת ככל שהיא נשפכת בתוך העולם ומגלה פכים חדשים בגוף הפוליטי. אנו יכולים להצביע בבחירות ולהשתתף בהפגנות – אבל נעשה זאת בחדווה ולא מתוך רגשי אשם.

6. אנחנו מפהקים נכוחה אל מול דיבורי אוטופיה בבתי מידות מנותקים. כי האוטופיה כבר כאן: באנה לולו, בתמונות אינדי פורנו בוואטסאפ, בברלין, בזיונים בגריינדר, אולי אפילו בארץ האמורי. ואין לומר שאין בה בעיות, ואין סתירות. אבל אלה סתירות אימננטיות, לא מופשטות. חייבים לחיות אותן כדי ללכת מעבר להן. לא מספיק להגות בהן בחדרי ההרצאות או בפוסטים מפולפלים. והיא עשויה לגדול האוטופיה, האוטופיה שכבר כאן, להקיף את הארץ כולה, כמו שכינה – אבל רק אם נעז לשכון בה. רק אז ישתוקקו אליה גם אחרים. שהרי לא הם, וגם לא אנחנו, רוצים להזדיין, או להפגין, עם סגפני ההתנצלות התמידית, הקדושים המעונים, מי שמתנשאים עלינו בצדקנותם.

7. מפסיקים להתנצל, נעשים אימננטיים. השמאל האימננטי הוא השמאל שרוצה להתפייס, אחרי ריב ארוך שנים, עם הממשות.

unnamed

*

עוד מניפסטים בארץ האמורי:

– לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

– המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני

– יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית

 

בארון של חבר הכנסת X והרב עובדיה

21 בינואר 2015 by

עידו הררי

באחת הפסקאות בספרו "הרהורים על המהפכה בצרפת" מ-1790, תיאר אדמונד ברק את הנזק שהסבו הרעיונות המהפכניים ומשטר הידע החדש שהביאו עימם:

All the pleasing illusions which made power gentle and obedience liberal, which harmonized the different shades of life, and which by a bland assimilation incorporated into politics the sentiments which beautify and soften private society, are to be dissolved by this new conquering empire of light and reason. All the decent drapery of life is to be rudely torn off. All the superadded ideas, furnished from the wardrobe of a moral imagination, which the heart owns and the understanding ratifies, as necessary to cover the defects of our naked, shivering nature, and to raise it to dignity in our own estimation, are to be exploded, as a ridiculous, absurd, and antiquated fashion.

בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון נזכרתי בתיאור הנוסטלגי הזה. הראשונה היתה ההתלקחות המחודשת של פרשת יצחק לאור סביב פרס לנדאו לשירה (שכבר נדונה לעייפה וגם כאן לאחרונה). אחר כך הגיע הדיון סביב קריאתו של גל אוחובסקי ליצחק הרצוג שלא לשלב ברשימת העבודה לכנסת ח"כ מסוים – שהיה בארון ואז יצא ממנו ואחר כך חזר ונכנס אליו – עד שייצא ממנו שוב. פעם נוספת היתה לפני כשבועיים, עם שידור סרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה יוסף בחדשות ערוץ 2. מה שקושר בין הפרשות השונות הוא שבלב כל אחת מהן עומדות שאלות שקשורות בחשיפה, גילוי ואמת, ובאופן שבו ההנחות התרבותיות והאידיאולוגיות שלנו ביחס לנושאים אלה מתנות את התגובה שלנו אליהן. ובדבריו של ברק, לצד הגעגוע למשטר הישן שבו הציות המעודן וההפרדה הברורה בין פרטי לציבורי הפכו את החיים לנוחים יותר, יש תיאור תמציתי וחודר של המתח שהכניס הדחף החדש לגילוי וחשיפה אל חייהם של בני האדם – שלכולם כמעט יש באורחותיהם ובאישיותם אתרים של סוד והסתרה.

אחת המטאפורות החזקות שמתבססות על הדחף הזה לחשיפה היא זו של הארון והיציאה ממנו, וזאת בצורות שכבר חרגו מעולם הדיון בזהות מינית דווקא (אפשר לחשוב כאן על הביטוי הנפוץ "שלדים בארון"). איב קוסופסקי סדג'וויק תיארה זאת היטב כשכתבה (ב"האפיסטמולוגיה של הארון") כי "חלק גדול מן הסחרור של תשומת לב ותיחום גבולות סביב סוגיות של הומוסקסואליות מאז סוף המאה ה-19, באירופה ובארצות הברית, הונע על ידי הקשר המשמעותי במיוחד של הומוסקסואליות למיפויים רחבים יותר של סודיות וגילוי ושל פרטי וציבורי", סביב הארון, כותבת סדג'וויק, נוצרו פעמים רבות מרחבים של "סוד גלוי", שמתפקדים כמנעדביניים רחב שבין הסתרה לחשיפה. הדברים הבאים הם ניסיון לחשוב על המרחבים האלה, על תפקידם ותפקודם, ועל הדרכים שבהן הפרקטיקות והאידיאולוגיות הדומיננטיות פועלות כדי לטשטש אותם ולפעמים גם לערער על עצם הלגיטימיות שלהם.

coming-out

*

יש כמה דברים שניתן ללמוד מצפייה בסרטון הווידיאו הביתי של הרב עובדיה. קודם כל, שלרב היה חוש הומור. שנית, שלרב יש נכדים חמודים. שלישית, ועניין זה זכה לייצוג חלקי בתקשורת, שהרב חשב שאלי ישי ממושמע ואריה דרעי עצמאי מדי. רביעית, שחוץ מפסקיו ותשובותיו בהלכה ומדרשותיו המצולמות מדי מוצאי שבת, הרב עובדיה גם נהג לשוחח בביתו עם קרובים ומקורבים.

נקודה אחרונה זו, שהיא כביכול מובנת מאליה, היא גם המטושטשת ביותר בכל ההתייחסות הציבורית לסרטון. זאת קודם כל בגלל שקיפותו של המדיום הצילומי כמתווך: ההופעה של הרב על מסך הטלוויזיה הביתי של כל אחד ואחד, בוודאי בעידן שאחרי "מחוברים", מעלימה את העובדה הפשוטה שהדברים האלה נאמרו בבית, בשיחה בין בני משפחה, וכנראה בלי שום כוונה מצידו לתת להם פומבי. לצד עניין זה יש גם את תוכן הדברים, שבאופן הצגתם הרווח נראים כל כך מסעירים עד שהדרך שבה הגיעו לידיעתנו נראית כמעט לא רלוונטית. ולמרות שבדברים הבאים אני רוצה להתמקד בשאלת הסרט והצגתו, כדאי לפני כן להתעכב לרגע גם על הנקודה הזאת, כי הפער שבין הֵקְשר הצילום לבין הֵקְשר ההצגה מקביל במידה רבה לפער שבין תוכן הדברים שנאמרו לבין תוכן הדברים שהוצגו.

קריאה בדיווחים בתקשורת תביא את הקורא למסקנה שהרב עובדיה סבר שדרעי הוא גנב, מושחת ולוקח שוחד, בעוד שבאלי ישי ראה איש ישר ונקי כפיים. למעשה – חושב הקורא – הרב ראה עין בעין עם בית המשפט, אלא שרק בבית פנימה הרגיש משוחרר מספיק לומר זאת. אבל למרות מה שהיו רוצים לשמוע בתנועה לאיכות השלטון, לא את זה אמר הרב, כפי שניכר מהקשבה קרובה לדבריו בהקלטה:

יש אנשים שלא מאמינים בבית המשפט, יש אנשים מבינים […]. עכשיו, יש אנשים, אולי 30-40 אחוז, אומרים שבית המשפט הזה צודק. אם נשים אותו יושב ראש, 30-40 אחוז יברחו לנו. למה, שפטו אותו בבית משפט, למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד? 30-40 אחוז לא ישתנו, אז יברחו לנו. למה? על ישי אין לאף אחד שום דבר. [..] אם היה על אלי ישי תלונות, תרעומותאבל הוא הולך כולו בשביל הישר. תמיד שומע לי. ותמיד ישר, לא הולך […] בזיג זג. כל הזמן אדם ישר. למה אני אחליף אותו?

לרב עובדיה – כך עולה מהדברים – יש שתי בעיות עם דרעי, ואף אחת מהן לא קשורה בטוהר המידות שלו. רוב מצביעי ש"ס, לשיטתו, הם "מבינים" – "לא מאמינים בבית משפט". אבל יש מיעוט גדול – 30-40 אחוז – ש"אומרים שבית המשפט הזה צודק". האנשים האלה אומרים לעצמם: "למה ניקח אחד שהוא גנב, למה לקחת אחד מקבל שוחד?". החשש לאבד את קולותיהם של המצביעים האלה הוא כשלעצמו סיבה מספיק טובה שלא להחזיר את דרעי לראשות ש"ס, אבל לרב עובדיה יש כאמור סיבה נוספת להעדיף את ישי – "הוא תמיד שומע לי ותמיד ישר. לא הולך בזיג זג". כשהרב עובדיה אומר שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ישר, הוא מתכוון שישי, בניגוד לדרעי, הוא אדם ממושמע. זה מתברר עוד יותר בהמשך הדברים – כשבנו שואל אותו לגבי ההבטחה שהבטיח לדרעי, בשערי בית הכלא, שה"פיקדון" של ראשות ש"ס יוחזר לו בבוא העת. הרב עונה: "באותו הזמן לא היה לי שום אחד […] בעצמי הייתי נבוך. מהשמים הזמינו לי את אלי ישי, ולא רואה שיש מקום להחליף אותו".

הנקודה המהותית כאן, ושכאמור קשורה לתוכן הדברים של הרב, היא הדרך שבה דברים שנאמרו בבית פנימה, ביום מסוים, במצב רוח מסוים ובשיחה עם אדם מסוים, הופכים להיות ייצוג של מה שהרב עובדיה חשב "באמת". התגובה הציבורית, ובכלל זה של אריה דרעי, היתה של קבלת הדברים כמייצגים את עמדת הרב, ללא כל הרהור על הדרך שעברו מסלון ביתו אל מסכי ערוץ 2. הרי הרב עצמו אומר שבזמן אחר הבטיח לדרעי שיחזור לראשות ש"ס, אלא שאז היה "נבוך", ואחר כך "משמים" הזמינו לו את אלי ישי. ולכן לא היתה לו בעיה להתכחש להבטחה שנתן. ואם כך ביחס להבטחה פומבית, דווקא הקלטה ביתית הופכת בעין הציבורית למייצגת או מחייבת? וכדאי להזכיר שארבע שנים אחר כך הרב אכן החזיר את דרעי לראשות ש"ס; האם רק כשצולם הסרט אמר את דעתו "האמיתית", והיא מבטלת את מעשיו והצהרותיו לפני ואחרי נקודת הזמן הזו?

בתגובה הציבורית לסרטון מובלעת הנחה כפולה: ראשית, שכאשר ישנה סתירה בין מעשיו הציבוריים והפרטיים של אדם, הפן הפרטי ייתפס תמיד כאותנטי יותר וכמייצג נכון יותר את דעתו ואישיותו. שנית – והנחה זו עומדת ביסוד קודמתה – שכאשר מתגלה חוסר עקביות בין היבטים שונים במעשיו ואישיותו של אדם, הם ייתפסו תמיד כסתירה הדורשת יישוב. האופן שבו החברה המערבית המודרנית חושבת על "אישיות", על זהות, ועל יחסי פנים וחוץ, לא מאפשר להניח מצב שבו אדם אומר ועושה דברים שונים בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים – חלקם פומביים, חלקם נסתרים וחלקם סותרים זה את זה – מבלי לחוש שיש כאן בעיה שדורשת פתרון. במילים אחרות, מבלי לחשוב שאדם כזה הוא חולה, מושחת או שקרן, ושמבין ההיבטים הרבים באישיותו רק אחדים מייצגים את מי שהוא "באמת" (כשלרוב אלה יהיו ההיבטים החבויים דווקא).

closet3

*

הדברים האלה קשורים גם לשאלת לאור ופרס לנדאו ולשאלת אוחובסקי והח"כ שבארון. הטענה העיקרית של המתנגדים להענקת הפרס ללאור היתה שלא ראוי שאדם מסוגו יזכה לכבוד ולכסף הציבוריים הנלווים לפרס – וזאת על אף שהפרס ניתן לו על שירתו ולא על אופיו. טענתו של אוחובסקי היתה שמי שמבקש להיות נבחר ציבור לא יכול להסתיר מהציבור היבט כל כך משמעותי בחייו. בשני המקרים, ההנחה של המוחים היא שאת אישיותו של אדם אין דרך להבין ולתפוס אלא כמכלול אחדותי, ושמכלול זה צריך להיות כולו חשוף, גלוי וטהור, ללא ארונות, תחתיות כפולות או פינות אפלות.

לפני כמה שבועות אמר לי חבר שבעיני אמא שלו, למשל, ההאשמות כלפי יצחק לאור גורמות לו מראש להיתפס כסופר פחות טוב מאשר דוד גרוסמן או עמוס עוז, למשל; שהמקום המוקצהמראש לסופר כ"איש רוח" לא יכול להתמלא על ידי דמויות לאנקיותמוסרית כמו לאור (למען הסר ספק: את הטענות נגד לאור אין שום הווה אמינא לשמור בארון). הדברים האלה מזכירים את היחס הרווח – באותם חוגים של ישראלים חילונים, משכילים, לרוב יוצאי אירופה – לרב עובדיה יוסף, שבעקבות גידופיו היצירתיים ופרשות השחיתות שנקשרו בש"ס נתפס כרב פחות טוב מאשר רבנים אחרים, עדיני לשון ונקיי כפיים (בשני המקרים, חשוב לציין, המדרג בין הרבנים והסופרים נעשה לרוב ללא היכרות של ממש עם היצירה ההלכתית או הספרותית שלהם). באשר לאוחובסקי, נאמן לגישה הרווחת הרואה בפרקטיקות המיניות ובהתקשרויות הרגשיות של אדם בהכרח ביטוי של "זהות מינית", הוא לא יכול לסבול מצב שבו חבר כנסת לא חושף את ה"אמת" על "זהותו" בפני ציבור הבוחרים.

במקרה הזה, ואולי גם בשני המקרים האחרים, כדאי להיזכר ביעקב ישראל דה האן, המשורר ההולנדי והפוליטיקאי החרדי שנרצח בירושלים ב-1924 על ידי ההגנה בגלל פעילותו האנטיציונית. דה האן, שהיה מקורב למנהיג העדה החרדית הרב יוסף חיים זוננפלד, ניסה להביא להסכם בין יהודי היישוב הישן בארץ ישראל לבין הערבים בפלסטין ובעבר הירדן שייתר את הצהרת בלפור לגבי הקמת בית לאומי נפרד ליהודים. הוא גם היה סופר ומשורר מחונן, וחלק גדול משירתו הוקדש לייסורי הפער שבין איסורי הדת לגבי יחסים בין גברים לבין תשוקתו לנערים, בעיקר נערים ערבים. באווירה הציבורית של היום סביר שהיה מוקע כחרדי חשוך כמו הרב עובדיה, כהומו בארון כמו הח"כ שעליו כתב אוחובסקי, וכסוטה מין כמו יצחק לאור. אבל החרדים הם הרבה פעמים קשוחים פחות בדרישות שלהם לאינטגריטי ולאוורור; כך יכול היה מנחם פרוש המנוח, אחד מראשי אגודת ישראל לשעבר, לומר שהוא מתעניין בדה האן רק "מהמותניים ומעלה", וכך יכולתי לשמוע בשיחה עם אחד מדוברי העדה החרדית של היום שמבחינתם דה האן הוא קדוש, בעל תשובה גמור, ו"שאף אחד לא יבלבל אותנו עם עובדות".

closet5

*

טלאל אסד (בספרו Genealogies of Religion) מתאר את המעבר של מערכות המשפט באירופה, במאות האחרונות של ימי הביניים, מהכרעה על סמך סימנים אלוהיים להכרעה על סמך ראיות שמקורן אנושי. הראיה החשובה ביותר מבין אלה היא ההודאה או הווידוי של הנאשם עצמו, והאמצעי היעיל ביותר להשגת ההודאה הוא העינויים. התהליך האינקוויזיטורי של חשיפת האמת – האמת שהאדם מעיד על עצמו – זכה למעמד קנוני (במובן הנוצרידתי של המילה) בימי האינקוויזיציה הקתולית, בתקופה שהיא גם תקופת המפנה שבין ימי הביניים לעת החדשה. ירושת האינקוויזיציה לחשיבה המשפטית, ולמעשה לתפיסת הצדק בכלל, בעולם המערבי בעת החדשה, היא ההנחה שכל סובייקט נושא בקירבו "אמת", שעל אמת זו להיחשף, ושאין תחליף לחשיפתה על ידי הסובייקט עצמו. גם כשהעינויים הפכו ללאלגיטימיים (מה שכמובן לא הפך אותם ללאישימים), האוריינטציה של חשיפת האמת על אודות הסובייקט והכיול של אופני השיח השונים לקראת תכלית זו עדיין מונחים בתשתיתו של כל הדיון המודרני על אודות "אותנטיות", "כנות" ובעיקר "יושרה" – integrity בלע"ז, מילה שמניחה את גיבושם האינטגרטיבי של כל מרכיבי האישיות של הסובייקט לכלל יחידה קוהרנטית אחת נטולת סתירות והסתרות. ולא מפתיע לראות שהמקומות שבהם הדרישה ליושר ויושרה מופיעה יותר מאשר בכל מקום אחר הם מין וכסף, המקומות שבהם משוקעת עיקר התשוקה של החברה המערבית (ואולי של חברה בכלל).

לגבי כסף, התביעה לאינטגריטי ניכרת קודם כל באופן שבו הפכה ה"שחיתות" – שם קוד לכל סוג של שימוש לרעה שעושים בעלי שררה בכוחם על מנת לעשות לביתם – לחטא הציבורי והפוליטי הראשון במעלה בישראל. חטא שמאפיל בחומרתו על מעשי זוועה צבאיים ופוליטיים שביצעו חלק מה"מושחתים" ודוחה הצידה זכויות פוליטיות רבות של "מושחתים" אחרים (תומר פרסיקו כתב על זה יפה כאן). הרב עובדיה, גם כשהוא מדבר נגד דרעי, לא חוסה תחת מטריית טוהר המידות הזו, ודומה שהוא נאמן בכך למימרא התלמודית שלפיה "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (יומא, כב ע"ב). הכוונה איננה שיש לאפשר לאנשי ציבור לגנוב כסף, אלא שמעשה כזה לא פוסל אותם מראש ולמפרע, ושלא זו בלבד שהוא אינו נורא יותר מ"חטאים" אחרים, העובדה שהוא ידוע ושהעושה הוקע בגינו נותנת לציבור מנוף לחץ נוסף עליו כבעל שררה. לגבי מין, בעידן השחרור שאחרי המהפכה המינית הבעיה נעוצה בדרך כלל לא בעצם המעשה אלא בהסתרתו: אם ממילא הכל מותר ואין מה להסתיר, מי שמסתיר משהו הופך בעצמו לבעיה. גם כאן נמצא בתלמוד גישה אחרת, פחות מתירנית אבל גם פחות טהרנית, שהביטוי המפורסם ביותר שלה הוא ש"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (מועד קטן, יז ע"א). לפי הגישה הזו, לא הכל מותר ויש דברים אסורים, אבל גם את הדברים האסורים עושים, והשאלה היא איך הם נעשים ואיך מתייחסים אליהם.

closet1

*

מילת המפתח כאן היא "פרהסיא". המונח Parrhesia, שמשמעותו ביוונית היא "דיבור גלוי", אמירת האמת ללא מורא וללא משוא פנים, הוראתו בשיח ההלכתי היא "בפומבי" או "לעין כל", כשגדרו המדויק הוא "בפני עשרה ישראל כשרים". בסדרת הרצאות שהקדיש לנושא (Discourse and Truth: the Problematization of Parrhesia) טען פוקו שבימי הדמוקרטיה האתונאית היה המרחב הציבורי, האגורה, המקום שבו הופיעה ה-Parrhesia, שבעיקרה נגעה לאומץ לבטא אמיתות פוליטיות לא פופולריות. בהמשך, במאות הראשונות לספירה ובעיקר במרחב הרומי, החל המונח להתייחס יותר ויותר לכנותו של האדם ביחס לעצמו ופעמים רבות כלפי עצמו, ולקבל אופי שמזכיר בצורתו את הווידוי הנוצרי (וגם כשפוקו דן ב-Parrhesia אצל סנקה תוך הדגשת ההבדלים בין טכניקות ה-Parrhesia שלו לבין הווידוי, לא אובד הדמיון בינן לבין הווידוי שהתפתח באותו מרחב תרבותי כמה מאות מאוחר יותר):

These techniques manifest a very interesting and important shift from that truth game which — in the classical Greek conception of parrhesia — was constituted by the fact that someone was courageous enough to tell the truth to other people. For there is a shift from that kind of parrhesiastic game to another truth game which now consists in being courageous enough to disclose the truth about oneself.

ההבדל בין ה"פרהסיא" ההלכתית ל-Parrhesia הפרוטונוצרית הוא ביטוי של הבדל בסיסי יותר בין הגישה ההלכתית, שמדגישה את המרחב הציבורי ואת הקשר ההדוק שבין יחיד לקהילה, לבין הגישה הנוצרית (שהלכה והתעצמה בעת החדשה עם הרפורמציה ונמסרה גם לעולם המערבי המחולן) שמדגישה את עמידתו של היחיד מול האל ללא תיווך. דומה שהפרהסיה התלמודית משמרת היבט מרכזי במשמעות הקדומה יותר של המונח היווני, תוך הפיכתו ממציין אמירת אמת בפומבי לסינונימי לפומביות עצמה. וכך, בעוד שבתרבות המערב הנוצרי הלך וגבר ערכן של עמידתו הגלויה של היחיד מול האל, מול העולם ומול עצמו, עמידה שתובעת חשיפה מוחלטת שלצידה הכחשה מוחלטת של האפשרות לעשות מעשים שהשתיקה יפה להם – הדיון ההלכתי מכיר לא רק באפשרות אלא גם בחובה של היחיד להסתיר ולהסתתר במקרים מסוימים. הרב עובדיה יוסף עצמו נעזר פעמים רבות בעיקרון ההבחנה בין צינעה ופרהסיה כדי להימנע מלדון עוברי עבירה לכף חובה. כך למשל, תוך הסתייעות בפסיקה קודמת, הוא הופך את האפשרות לחלל שבת בפרהסיה (במובן החמור של המעשה) לכמעט בלתי אפשרית (שו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים, סימן טו):

יש לצרף מה שכתב הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חלק יורה דעה סימן נ), שאין דין מחלל שבת בפרהסיא לחושבו כעכו"ם אלא אם כן העידו עדים בפני בית דין על מעשיו, והועד בפניו, אבל אם לא העידו עליו בפניו בבית דין, ורק ע"פ קול ההמון שנתפשט נודע שהוא מחלל שבת, ובשאר מצות התורה נוהג כהלכת גוברין יהודאין אין לדונו כמומר לאסור יין במגעו, ומה גם שבזמנינו שהדור פרוץ מרובה, אין להרחיק אנשים כאלה כל כך ולדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי, ויותר טוב לקרבם אולי ישמעו וישובו מדרכם הרעה. עיין שם.

בעקבות זאת מתיר הרב עובדיה להתפלל עם מחללי שבת בפרהסיה ואף לאפשר לכהן מחלל שבת לברך בבית הכנסת:

[…] מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים.

על מנת לשמור על מרקם חברתי תקין ולמנוע הלבנת פנים, הרב עובדיה מורה להעלים עין גם מדברים שגלויים לעין כל. במקביל לצמצום הפרהסיה הוא מרחיב את עיקרון "הסוד הגלוי" שמעוגן עמוק בהבחנה בין צינעה ופרהסיה, ומסמן גם בתוך הפרהסיה טריטוריה של הסתרה. במקום אחר המהלך הזה רדיקלי עוד יותר, עד כדי כך שכדי לא לדון לחומרה עוברי עבירה מביא הרב מקור שלפיו הפרהסיה מתבטלת לחלוטין (שו"ת יביע אומר חלק ח, אבן העזר, סימן יח):

ועוד יש סברא נכונה להקל, שבזמנינו לא מקרי מחלל שבת "בפרהסיא", כיון שרובם עושים כן, דבשלמא כשהיו רוב ישראל שומרי שבת ומקיימים כל המצות, ורק מעטים היו מעיזים פניהם לחלל את השבת, הרי הוא כופר במעשה בראשית ובתורה ביד רמה, והוא מוציא עצמו מכלל ישראל, אבל בזמן הזה שרובם פורצי גדר, קלקלתם תקנתם, כי היחיד חושב שאין זו עבירה כל כך, ובפרט שהעושים כן נמנים עם חשובי הקהל, הילכך פרהסיא שלו כצינעא.

זכה הרב עובדיה, ולא ראה כיצד בביתו שלו הפכה צינעא שלו לפרהסיא.

closet4

איך אפשר להישאר מערבי ובכל זאת נאור

14 בינואר 2015 by

בשבוע האחרון הופיעו כמה אנשים שגילו ש"יש בעיה עם האסלאם". למעשה, נראה שמי שבבעיה הוא דווקא פרויקט הנאורות. זה זמן מה שפרויקט הנאורות מצוי במשבר. באתר אלג'זירה פורסם השבוע מאמר מאת עבדאללה אל עריאן, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שכותרתו "שארלי הבדו והליברליזם המערבי". בהתייחסות לטענה כי ההתקפה על מערכת המגזין היא התקפה על עיקרון חופש הביטוי ועל הליברליזם בכלל, כותב עריאן:

האמת היא, שמאז היותם של רעיונות ליברליים, המביעים תביעה לחירויות השונות שהחברות המערביות מקדשות, היו גם חברות שסבלו מניצול ומהכפפה בידיהם של אותם אנשים המטיפים לרעיונות נעלים אלו.

בעודם מניחים את היסודות לחברות הליברליות המודרניות, החל מחופש הביטוי ועד לחופש הדת, כבסיס למשטר הדמוקרטי, כמעט כל הוגי הנאורות הביעו תמיכה בעולם הבנוי על היררכיות גזעיות, ובהרחבתן של האימפריות האירופיות החדשות שהתבססו ברובן על השימוש באלימות לשליטה על נתינים קולוניאליים. העובדה שפילוסופים אלו פיתחו את תפישותיהם הגזעניות בדבר יהודים מוסלמים ושחורים על בסיס "התבונה" ו"הרציונליות", הופכת רעיונות אלו למזוויעים יותר מרעיונות שמקורם בצורות מחשבה פרה-מודרניות.

אפשר להתווכח עם טענות מסוג זה, אבל הוויכוח רק מחמיר את הבעיה המיידית: בנקודת הזמן הנוכחית, מי שדבק בערכי הנאורות ונלחם נגד מתנגדי הנאורות ימצא את עצמו לעתים קרובות מגן דווקא על החזקים והעשירים נגד החלשים והמדוכאים.

בהקשר הישראלי, איסלאמופובים ושונאי חרדים מגלמים זאת היטב: הם מדברים ופועלים בשם הקִדמה, חופש הדת ושחרור האשה, אבל הדיבור והפעולה האלה מאפשרים להם להדיר את כל אותם אלה שנחשבים בעיניהם נחשלים, דתיים ופטריארכליים: מהגרים, עניים, נתינים קולוניאליים ובעצם כמעט כל מי שזקוק להגנה ולסולידריות.

התיאוריה הפוסט-קולוניאלית – כפי שהיא מתבטאת למשל במאמר שצוטט למעלה – היא אחת מצורות ההתמודדות האקדמיות עם הסיטואציה הזאת. זוהי ביקורת על פרויקט הנאורות והחילון עצמו, שנחשפים כמסווה לקולוניאליזם האירופי. הבעיה היא, שמעטים מאוד ממבקרי הנאורות מסוגלים ללכת צעד נוסף. הם מבקרים את החילונות אבל לא נעשים דתיים, ומבקרים את המערביות אבל לא נעשים מוסלמים. הם מבקרים את הליברליזם אבל נשארים ביסודם ליברלים. כי מהו הפוסט-קולוניאליזם, כשיח שמאלי, אם לא פיתוח של פרויקט הנאורות עצמו.

ההשפעה של התיאולוגיה האיסלאמית, וגם של המחשבה היהודית הרבנית או המבנים הפוליטיים של הזולו על התיאוריה הביקורתית היא שולית למדי. תחומים אלה נחקרים על ידי מומחים, אך החקירה עצמה מבוססת כמעט תמיד על מתודות פילולוגיות מערביות-מודרניות, שקשורות בשורשיהן להומניזם האירופי ולנאורות. לעומת זאת, "ביקורת המערביות" שמנוסחת בעשורים האחרונים במסגרת התיאוריה הפוסט-קולוניאלית היא לרוב למעשה ביקורת ההגמוניה. היא לא אומרת למעשה שום דבר מהותי על ערכיה של התרבות המערבית, אלא לכל היותר מאשימה את המערב בצביעות או בבגידה בערכיו.

מישל וולבק כבר מצא פיתרון לבעיה הזאת: הוא הודיע שערכי הנאורות הם סחורה שפג תוקפה, ושעדיף להיעשות קתולי או מוסלמי. דרך התמודדות נפוצה יותר בשמאל היא למצוא רסיסים שונים של אי-מערביות בתוך ההוויה החברתית-תרבותית המערבית ולעשות מאמץ לדובב אותם. בתרבות הפוליטית העכשווית, הדבר נעשה באופן ביוגרפי: מי שבא ממשפחה בורגנית מכפר סבא, ימצא לעצמו סבתא טורקייה כדי להוכיח שהוא קרבן של תרבות המערב; ואם אין אפילו סבתא טורקייה, אפשר תמיד להגיד שהאשכנזים עצמם הם קורבן של הציונות, כלומר של המערב. וכך הלאה. אך למעשה, אין דבר שמאדיר יותר את המערב מאשר ההתייצבות מולו והמאבק נגדו – מאבק המכונן שוב את הסובייקט המערבי בתור נקודת הייחוס לכל "האחרים".

המצב נעשה מסובך עוד יותר כאשר המוכפפים מדברים בשם מסורת דתית. כל עוד האיכר מווייטנאם נלחם בשם אידיאולוגיות אוניברסליות כמו המרקסיזם, הסטודנט מפאריס יכול היה לרסס כתובות בשבילו. אך כאשר המוכפפים פועלים בשם הדת, אחדות המטרות מסובכת הרבה יותר. במקרה הטוב, לסטודנט מפאריס פשוט אין מקום במאבק, ובמקרה הפחות טוב – המאבק מופנה נגדו.

במקום לנסות למצוא את הפינה המוכפפת באישיות שלנו ולהתבצר בה, הדרך הנכונה לדעתי היא להתבונן דווקא ביסוד ההגמוני שבתוכנו (שלעולם אינו היסוד היחיד) להשתהות בו ולנסות להבין אותו. להבין, משמע לפתח כלפיו יחס אינטימי ועם זאת ביקורתי; להציב אותו כמושא לעיון, אבל לא לשלול אותו (כי אין לנו מאיפה). כולנו מערביים ולא-מערביים בו זמנית (מי יותר ומי פחות). אבל המצב הנוכחי מצריך לדעתי דווקא לקיחת אחריות על היסוד התרבותי ההגמוני, ולא בריחה אל היסוד המוכפף.

לצורך כך, יש להבחין בין מאפייניה של כל תרבות הגמונית, לבין תכונותיה של התרבות המערבית. מאז העידן הקולוניאלי, התרבות המערבית נמצאת כעת בכל מקום, ולכן היא שקופה בעינינו; אנחנו מתבוננים ממנה החוצה, ורואים בה אמת מידה לכל. פרוטאגורס צוטט על ידי אפלטון: "האדם הוא אמת המידה לכל"; זהו המוטו של ההומניזם המערבי. אבל למעשה, זה זמן רב מתכוון ההומניזם המערבי לומר: "ההומניזם המערבי הוא אמת המידה לכל".

נראה שהסיבה לכך היא שהמסורת של המערב, זו שהחלה ביוון, היא המסורת שניצחה, והיא כיום התרבות ההגמונית. מזמן כבר איננו יכולים להתבונן באנשים מערביים דרך מבטו מבט של החאן המונוגולי כאשר פגש את מרקו פולו ואנשיו, וראה בהם אנשים בעלי עור חיוור שלובשים בגדים משונים. כיוון שהעמים האירופיים הפכו בעידן המודרני לכוח הדומיננטי בכדור הארץ, ודיכאו במידה רבה כל כוח משמעותי שפיתח מסורת מחשבתית אחרת, המודרניות והמערביות כרוכות כיום זו בזו.

משחק המחשב "ציביליזציה" מדגים זאת היטב: השחקן במשחק האסטרטגיה בוחר לנהל אחת מכמה ציביליזציות שהתקיימו לאורך ההיסטוריה: מצרים, גרמניה, ממלכת האצטקים, יוון, בריטניה וכו'. כל אחת מהציביליזציות מתפתחת לאורך הזמן, מראשיתה בשחר ההיסטוריה ועד העידן הפוסט-תעשייתי, ובדרך נאבקת בציביליזציות האחרות. מה שמעורר מחשבה במשחק, הוא האפשרות לחוות את ההיסטוריה המודרנית דרך אימפריות שנעלמו בפועל לפני אלפי או מאות שנים, כלומר לדמיין כיצד היתה נראית הציביליזציה הרומית בעידן החלל, או איזה אופי היה לאימפריה עולמית של בני הזולו.

אבל בסופו של דבר, ההתנסות הזאת רק ממחישה את הכישלון. לדמיין מצבים כאלה זה כמעט בלתי אפשרי. מה שנקרא היום "הציביליזציה" כרוך בקשר סבוך עם התרבות המערבית.

Bild 084

היחידים שהצליחו לעשות זאת, כלומר להתבונן במערב מתוך המערב, היו הגרמנים. לא במקרה, עסק אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" כמעט רק במחברים צרפתים ואנגלים. המבט הצרפתי והאנגלי הוא המבט האוריינטליסטי המובהק. זהו מבט שבוחן את האוריינטלי, את האפריקאי, את האחר, מגדיר את מהותו ומכונן אותו כאובייקט. המבט הגרמני, לעומת זאת, מכוון למערב עצמו. בכך הוא מתעקש תמיד על הזרה של העצמי, של אירופה.

מבחינתם של הפילוסופים הצרפתים, הגרמנים היו בעצמם עם ברברי שיצא לא מכבר מן היערות האפלים. כך חשבו גם האנגלים – ואולי הם חושבים ככה עד היום. ההיסטוריון ניל פרגוסון, בספרו שיצא לא מזמן על ההיסטוריה של הציוויליזציה המערבית, כמעט ואינו מחשיב את גרמניה לחלק מהציוויליזציה המערבית.

כל מי שמגיע לברלין מרגיש את זה בעצמו: הוא לא נמצא במערב, אלא בצפון-מזרח. במערב לא אוכלים כל היום דברים כמו ענבי שועלשום דובי וסמבוק. ניתן, אם כן, לומר שגרמניה היא התרבות הקרובה ביותר לתרבות המערב. ברור שאמירה זו היא אבסורדית: קאנט, היגל, ניטשה והיידגר הם תרבות המערב עצמה. אלא שבזכות מעמדם האמביוולנטי, הממזרי, ידעו הגרמנים יותר משכניהם להתוות את גבולותיה של המסורת המערבית עצמה. הוגים גרמנים חתרו תמיד להזרה של השפה האירופית עצמה, של ערכי המערב עצמם – ובפרט של המטאפיזיקה המערבית, מאפלטון והלאה. כמו מדען הצובע את הפרוטופלזמה בחומר זרחני, צבעו הגרמנים את המערביות השקופה.

אבל נאמר שמתבוננים במערביות ומבטלים את השקיפות שלה – מה מקבלים? מה יוצא לנו מזה? לא אוכל לענות על השאלה הזאת בהרחבה כאן. אני טוען רק שהתבוננות כזאת, ברוח המסורת הגרמנית, עשויה לסייע לנו להיחלץ מהמבוי הסתום שאליו הגיעה "ביקורת הנאורות".

Bild 024

כבר ברגע שבוחנים את המערביות במנותק מההגמוניה שלה, היא מופיעה מולנו באופן אחר. למעשה, היא מופיעה בתור מסורת רוחנית.

כן: נאמר שנתייחס למערב, לאותה מסורת מדומיינת ועם זאת כה משפיעה המתמשכת From Plato to NATO, באופן אחר. נאמר שנתייחס אליו כסוג מסוים של מסורת רוחנית. כידוע, העידן הנוכחי מעלה על נס שלל מסורות רוחניות לא-מערביות, שמוכתרות כאלטרנטיבות ל"צורת החשיבה המערבית": יוגה, פילוסופיה אינדיאנית, פולחן האם הגדולה, סוּפיות, תלמודיות וכדומה.

אבל מה עם הפילוסופיה המערבית? האם ג'ון לוק הוא רוחני פחות מלאו-דזה? האם קאנט הוא רוחני פחות מהזוהר? ובעיקר – האם אפלטון הוא רוחני פחות מאושו? והרי, אם לומר את האמת, כל מה שנקרא היום "רוחניות" הוא פלטוניזם בתחפושת צבעונית, מתווך על ידי הנצרות.  אפילו הנצרות עצמה היא לא הרבה יותר מטימאוס עם קצת קישוטים תנ"כיים.

ועם זאת, אנחנו לרוב לא מתייחסים אל המערביות בתור מסורת רוחנית אחת מיני רבות. לכל היותר, מתייחסים אל הנצרות (בעיקר הקתולית) בתור מסורת רוחנית – אבל זה קל יחסית. אתגר מסובך יותר הוא להתייחס דווקא לחילוניות, ההומניזם והנאורות כאל מסורת – בדיוק כמו שמתייחסים לדתות אינדיאניות. נדמה לי שכך נחשפת המטאפיזיקה המערבית בפני היידגר כאשר הוא בוחן אותה ב"ההתגברות על המטאפיזיקה":

המטאפיזיקה, בכל דמויותיה ובכל שלביה ההיסטוריים, היא גזירת גורל יחידה במינה, אם גם אולי הכרחית למערב. והיא התנאי המוקדם לשלטונו הפלנטרי.
(תרגום: אדם טננבאום)

או כאשר הוא מדבר על משל המערה של אפלטון כאילו היה משל אינדיאני, ובכל זאת גם שונה מזה:

הסיפור המסופר במשל המערה מעניק מבט אל מה שבעצם קורה, כעת ובעתיד לבוא, בתולדות הקיום האנושי שחותם המערבי טבוע בו: האדם חושב ברוח מהות האמת כנכונות דימוי כל מה שהויה לפי "אידיאות", ואומד כל ממשות לפי "ערכים"
(תרגום: דנית דותן)

בסופו של דבר, אין ברירה אלא לחזור ליוונים; אבל צריך לקרוא אותם כמו הגרמנים. הגרמנים, טענה אלייזה מ' באטלר האנגלייה, חיקו את היוונים "כעבדים נרצעים", ומידת ההשפעה היוונית עליהם היתה גדולה יותר מאשר על כל אומה אירופית אחרת. אך  יוון הגרמנית אינה יוון של החוק והגאומטריה, אלא יוון של האורגיות והפולחנים הפאליים. הפילולוג פרידריך קרויצר הצליח להוכיח שיוון היא שלוחה של האוריינט, וכל המיתוסים שלה מקורם במזרח. מכאן שגרעין המערביות הוא מזרחי. מהפוזיציה הזאת, המסורת הגרמנית התחרתה על הגדרת המערביות, לרוב מעמדת נחיתות, שהובילה להתפרצויות אלימות פרועה.

Bild 044

ומכאן, הערה מתבקשת בדבר אותה "מסורת גרמנית". אם המסורת הגרמנית בהבנת תרבות המערב, כפי שתוארה כאן, אכן קיימת, התרבות הגרמנית העכשווית אינה האתר הנוח ביותר לחשוף אותה. גרמניה היא גרמנית מאוד, ועם זאת מתנכרת לגרמניותה. גרמניה, אפשר לומר, פוחדת מהצל של עצמה, כלומר פוחדת מאותה צד גרמני מוצלל העומד מול פרויקט הנאורות. רוב הגרמנים הצעירים שהכרתי אינם רוצים לשמוע את שמותיהם של היידגר, יונגר, ניטשה, שופנהאוואר, שלגל והרדר – כל אותם הוגים המזוהים עם "המסורת הריאקציונרית של הרומנטיקה הגרמנית". בשיעורי השפה של מכון גתה הם לא יילמדו, שמותיהם לא יוזכרו. למען האמת, אפילו שמו של גתה מוזכר בקושי במכון גתה: עדיף בהרבה לדבר על כדורגל, עסקים והאיחוד האירופי.

מיותר לציין: אין פלא ש"המסורת הגרמנית" זוכה ליחס חשדני. בהפגנות השמאל בגרמניה נשמעת הסיסמא: "  Folter-Mord-Deportation — Das ist deutsche Tradition!" (מה שאפשר לתרגם כ: "עינויים-רצח-הגלייה המונית – זוהי מסורת גרמנית!). בעוד המסורת הצרפתית של הנאורות הגיעה למבוי סתום, מה שכיניתי כאן "המסורת הגרמנית" הסתיים בקטסטרופה. בעקבות כך, אותן  צורות של עיסוק במדע, בתרבות ובשפה שהתפתחו במסגרת המסורת הגרמנית, חוסלו במידה רבה לאחר התבוסה. זאת מכיוון שרבים מבני הדור האחרון שהיה אמון על מסורת זו טבל את ידיו עד המרפקים בפוליטיקה הנאצית.

ועם זאת, אין במסורת הגרמנית שום דבר שהוא נאצי בהכרח. מעט מאוד מחבר בין המשורר הרומנטי נובאליס לבין אדולף אייכמן, או בין קספר דוד פרידריך לבין אושוויץ. חנה ארנדט, ואחריה זיגמונט באומן, היטיבו להראות כבר מזמן שתעשיית ההשמדה היתה תוצר של המודרניות והרציונליזם, הרבה יותר משהבקיעו מתוך ערפילי הנפש הגרמנית.

לעומת זאת, המסורת הגרמנית יצירתית ושימושית מאוד, ונחוצה במיוחד ברגע הנוכחי. אלא שהאוצרות שלה קבורים תחת החרפה הגדולה בהיסטוריה. והכתם לא יימחה במהרה.

כאן, אם תרצו, עשוי להשתלב בסיפור התפקיד שלנו כצאצאי הקרבנות. יש שיטענו שאנחנו "מעניקים לגיטימציה" להיידגר. אבל היידגר כבר מת. החיבור בין המדינה הגרמנית לבין "המסורת הגרמנית" עשוי לעורר חרדה; אך אין שום סכנה בכך שיהודים קוראים היידגר (אלא אם הם עושים זאת במכללת אריאל – וזאת כבר שאלה אחרת). כאשר אנחנו קוראים את היידגר בגרמניה, אנחנו פתורים מהפרובלמטיקה הקדומה של הנפש הגרמנית. פרדוקסלי ככל שהדבר עשוי להישמע, לנו אין בעיה לדבר בשם המסורת הגרמנית, דווקא מכיוון שהיא הופנתה "נגדנו".

אולי זה לא נשמע הרבה. אולי זה לא נשמע קשור. אבל המצב די נואש. דרושה איזושהי נקודה ארכימדית לעמוד עליה.

עוד באותו נושא:

המתווה הקדום ביותר לשיטה של האידיאליזם הגרמני

דימויים: נורברט ביסקי  ללא כותרת

רקע לבן עם נקודות שחורות: על יהודים, מוסלמים ו"הציביליזציה"

13 בינואר 2015 by

חנה צוברי

התפיסה הגרמנית המקובלת רואה בעולם שטח לבן שעליו נקודות שחורות הנאבקות זו נגד זו. הגרמנים מסתכלים מלמעלה, מעניקים יעוץ טוב, אבל למרבה הצער הנקודות השחורות לא שועות לעצותיהם הטובות. זאת בשל הפונדמנטליזם הדתי שלהן, הפנאטיות, הרדיקליות והקיצוניות. כל אלה הן מילות מפתח טעונות בשיח הגרמני העכשווי, ומשמעותן היא: אנחנו, הגרמנים, הננו המתונים, הנורמלים, השטח הלבן, המקום בו שוכנים השלום, התרבות והציביליזציה. הנקודות השחורות צריכות להתחנך על ידינו, כדי שיתאימו לשטח הלבן. אנחנו צריכים ללמד אותן שפונדמנטליזם דתי, פנאטיות ורדיקליות הן לא בסדר, כדי שיוכלו להיות שותפים ראויים בחברתנו. וזכרו: אנחנו, ורק אנחנו מגדירים מה זה בעצם פונדמנטליזם דתי. זה לא שהם, האחרים, יכולים ללמד אותנו משהו על תפישותינו השגויות, חוסר ההבנה שלנו, על חינוכנו האירו-צנטרי, על המגבלות של ההתניות החילוניות הליברליות. להיפך: עלינו ללמד אותם שעליהם להפסיק להיות דתיים קיצוניים.

דוגמא טובה לכך היא הוויכוח סביב ברית המילה שפרץ בגרמניה בשנת 2012, והעסיק את דעת הקהל הגרמנית במשך חצי שנה. במסגרת וויכוח זה, מתנגדי המילה טענו שוב ושוב שילדים אמורים לגדול עם גוף "נייטראלי", כלומר גוף לא נימול. זה היה למעשה בלתי אפשרי להסביר שגוף נייטראלי איננו קיים: הגוף הגברי הלא נימול הוא מבחינה היסטורית ואידיאולוגית תוצאה של פרשנות נוצרית של התנ“ך, אשר החליפה את "מילת הבשר" ב"מילת הלב". הפין הלא נימול אינו מסמן "נייטרליות", אלא הוא מסומן מבחינה דתית ותרבותית – בדיוק כמו הפין הנימול. אפשר להבחין באי-היכולת של הגרמנים לתפוס את הפרטיקולריות הדתית והתרבותית של עצמם גם בוויכוחים אחרים שנוהלו בגרמניה בשנים האחרונות, למשל בשאלת כיסוי הראש. לפי התפישה המקובלת, הגוף הנשי ה"נורמלי" וה"נייטראלי" הוא הגוף שאיננו עטוי כיסוי ראש. אלא ששיער הוא לא נייטראלי, והאשה נטולת כיסוי הראש מסומנת מבחינה אידאולוגית לא פחות מהאשה בעלת כיסוי הראש.

אלא שבדימוי הגרמני העכשווי של החברה הגרמנית, יהודים ומוסלמים תופסים מקומות מאד שונים. כשגרמנים שומעים את המילה „יהודי“ הם מדמיינים גבר לבן חילוני וליברלי, בדרך כלל מישהו בסגנון וודי אלן או סיינפלד. אם הוא ישראלי, הוא ייראה כמו עידן רייכל, או חייל הומו, או דתי לשעבר שעכשיו הוא אמן בברלין. היהודי המדומיין הזה הוא גירסה אידאלית של "גרמניה האחרת", עם מגע עדין של אחרות שמוסיף, כמובן, לערכה התרבותי. כלי התקשורת אוהבים מאוד להשתמש בדימוי הזה של היהודי, ובהתאם לכך הוא הפך לדימוי רווח.

שלא תהיה אי הבנה: ברור לי שיש אנטישמיות שם בחוץ. גרמניה לא עוטפת כל כולה את היהודי בחיבוק חם. עם זאת, אם בוחנים את הייצוגים התקשורתיים של הזרם המרכזי, ואת האליטות הפוליטית והתרבותית, לא יהיה מוגזם, לדעתי, לתאר נטיה פרו-יהודית אוטומטית, לעומת נטייה אנטי מוסלמית אוטומטית. אם עיתון גרמני היה מפרסם כתבה העוסקת בהיהדות הדומה לכתבה בנושא האיסלאם, שהתפרסמה לאחרונה במגזין "פוקוס", הייתה עולה זעקה ציבורית, ובצדק. אבל אין זעקה כזו, מכיוון שגזענות אנטי מוסלמית איננה מזיקה ל"אני הגרמני" כמו אנטישמיות. מסגד שנשרף אינו גרוע כמו בית כנסת שנשרף.

אם ברית המילה היתה נהוגה על ידי מוסלמים בלבד, די בטוח שהיא לא היתה זוכה להגנתה של האליטה הפוליטית הגרמנית. לאיש לא היה אכפת אם הברית הייתה הופכת לפשע, כמו שאכן לאף אחד לא היה אכפת כשאסרו כיסוי ראש למורות מוסלמיות.

האם גרמנים הם מיסודם יותר אנטי מוסלמים מאשר אנטישמים? ממש לא. הסיבה לכך שיהודים נתפשים בתור "המיעוט הטוב" ומוסלמים הם "המיעוט הרע", אינה שהגרמנים החלו פתאום לאהוב את היהודים, אלא בגלל שמונחי ההדרה מהלאום השתנו. בעוד בעבר שלמותו של העם הגרמני הובטחה על ידי שמירת טוהר הגזע, היום נשמר העםבטהרתו באמצעות הדרה של אלמנטים דתיים המסכנים את "חברת הערכים" (Wertegemeinschaft). אוצר המילים של ההדרה היום לא כולל את הגזע, אלא את הערכים שעליהם "התרבות שלנו" נשענת. מה שצריך להדיר, לפקח עליו, לשלוט עליו ולגדר אותו הוא מה שלא עולה בקנה אחד עם "התרבות שלנו".

אותו דבר שמסרב להתאים לתרבות שלנו הוא מה שמזוהה כ"דת"; והנשאים העיקריים של הדת הם, לפי התפיסה הגרמנית הנורמטיבית, מוסלמים. כל מה שמוסלמי עושה – זה בגלל הדת שלו. היהודי, לעומת זאת, הוא הנשא של "התרבות": כשגרמנים מדמיינים את המוסלמי הם רואים את דאעש, כשהם רואים יהודי הם רואים אינטלקטואל או אמן (והאוריינטליסטים מביניהם רואים גם רב נחמד וקשיש עם זקן לבן ארוך השופע אמרי שפר, אבל גם הוא, כמובן, איננו פונדמנטליסט דתי). מכוון שהמוסלמים הם הנשאים של הדת והיהודים הם הנשאים של התרבות, המוסלמים הם אלה אשר יכולתם ל"אינטגרציה" בחברה הגרמנית מוטלת בספק, ואשר זקוקים למערכים החינוכיים של גרמניה. איש לא היה חולם הרי להטיל ספק בהתאמה של היהדות לדמוקרטיה, אבל לעשות כן לגבי האסלאם? בוודאי. כל הזמן.

Berlin, im Scheunenviertel, Straßenhandel

באופן ציני, פוליטיקת ההדרה העכשווית שלנו "מכובסת" באמצעות ההכלה האידאולוגית של אלה שקהילותיהם נמחקו ממפת אירופה בעקבות פוליטיקת ההדרה של העבר שלנו: היהודים. אנחנו מתמסרים אל הנרטיב בדבר ה"ציביליזציה היהודית–נוצרית" שעליה ה-"”Abendland שלנו מתבססת. הבעיה הקטנה היא, כמובן, שה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" הזאת חיסלה את החלק היהודי שלה. לפני 60 שנה עשינו "טעות קטנה", ולצערנו הרב, זיהינו את היהודים כאלה שאינם מסוגלים להתאים את עצמם לציביליזציה. מאז למדנו את הלקח: היום אנחנו מדירים רק את המוסלמים. שהרי, הם באמת לא מתאימים, ולא רק זאת –  ייתכן שאיננו מדירים אותם מספיק. אני מצטטת את הנריק ברודר:  "בעוד חמש שנים, כשדרזדן תיראה כמו נויקלן, ונויקלן כמו איסלאמבד, אז כבר נבין טוב יותר". אלא שלפני 60 שנה, אמרו על שויננפירטל את מה שאומרים עכשיו על נויקלן; ואנחנו כבר מבינים יותר.

אם לקהילה היהודית יש אינטרס קולקטיבי בהישרדות כקבוצה דתית מובחנת, אימוץ אידאולוגי ופוליטי של רעיון ה"ציביליזציה היהודית-נוצרית" נראה כמו התאבדות. החיפוש אחר חיבורים פוליטיים אחרים, אלטרנטיביים, היא לכן לאו דווקא עניין של חיבה אלא של אסטרטגיה פשוטה. או במילים אחרות: הקריאה לשיתוף פעולה פוליטי עם הקהילה המוסלמית נולדת מתוך הכרח, ולא בהכרח מתוך סימפטיה הדדית.

השאלה שעולה מזה היא זאת: על סמך מה הקהילה היהודית יכולה לקרוא לחיבור פוליטי עם הקהילה המוסלמית, כשיהודים, ברובם המוחלט,  הם חסידי היהדות הרפורמית-ליברלית של גרמניה של המאה התשע עשרה, כלומר, יהדות שנמצאת בליבת ה"ציביליזציה היהודית נוצרית"? יהדות כפי שדומיינה על ידי חברת הרוב הפרוטסטנטית, הופנמה והונחלה על ידי יהודים? איך אתה יכול להיות פרטנר פוליטי כשמבחינה אידאולוגית ומעשית, אתה מגלם סוג של יהדות שמייצגת את התמוססות הקהילתיות היהודית בחיק האוניברסליות, את הגאולה של האות (החוק) בתוך האמת הפנימית, האוניברסלית, של הרוח?

האם זה יהיה חיבור של הרוח (היהדות) והגוף (האיסלאם)? או שאולי אתם מקווים למצוא את ה"המכנה המשותף הנמוך ביותר" (אולי ברית המילה)? או שמא אתם מנסים לדבר בשם המוסלמים, מתוך אותו זיכרון עמום שגם לכם היה פעם גוף?

Neukölln streets

דימויים: שויננפירטל, ברלין, 1933; נויקלן, ברלין, 2014

מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי

27 בדצמבר 2014 by

בתוך העגמומיות הכללית מסביב, אפשר להבחין במגמה פוליטית-תרבותית מסוימת בחוגי השמאל, שזוכה לאחרונה לניסוח מדויק יותר מבעבר. קשה להגדיר את המגמה הזאת, כי מטבעה היא חומקת מהגדרות נוקשות. היא מקבצת כמה זרמים אידיאולוגיים שרק בקושי אפשר להגדיר בתור זרמים – אולי פלגים המפכפכים באופן בלתי-רציף. ובכל זאת, כשמביטים עליה מזווית מסוימת, ומעריכים אותה באופן איכותי יותר מאשר כמותי, אפשר לראות בה בהחלט את אחת המגמות הייחודיות לנקודת הזמן הזאת. זוהי, כאמור, אידיאולוגיית שמאל – אלא שמדובר בשמאל אנטי-אידיאולוגי, ולכן גם אנטי-שמאלי. אכנה אותו להלן השמאל האימננטי.

מהו השמאל האימננטי? את השמאל האימננטי אפשר להגדיר בעיקר אל מול ניגודו – השמאל הדוגמטי, הטרנצנדנטי. השמאל הדוגמטי מתנגד לכיבוש ודוגל בסוציאליזם, חילוניות, זכויות אדם וזכויות לקבוצות מדוכאות ומופלות. כל אלה מהווים דוֹגמוֹת של השמאל, שעליהן הוא יוצא להיאבק, בפועל או בכוח. לעומת זאת, השמאל האימננטי מעדיף לא להיאבק יותר מדי. הוא בוודאי לא תומך בקפיטליזם או בכיבוש, אבל סבור שבמקרים רבים המאבק בהם מזיק יותר משהוא מועיל. הוא משתדל להימנע בכל מחיר מ"לזעוק בגרון ניחר" – פוזיציה שמזוהה אצלו עם כישלונותיו של השמאל הדוגמטי. עמדת הזעקה היא לשיטתו מודרניסטית, שמרנית, אירופית, ובעיקר פאתטית. עם זאת הוא גם לא פוסט-מודרניסט – גם זו, לשיטתו, הגדרה אנורקטית מדי.

יותר מהכול, השמאל האימננטי משתדל להסתגל למציאות; לא ליצור חזיתות חדשות של מאבק, אלא דווקא למסמס את החזיתות הקיימות. לתפישתו, זו הדרך היחידה לשרוד לאורך זמן במקום הזה. יותר מכך: היכולת להסתגל תיעשה נחוצה יותר ויותר במציאות שבה ערכי הנאורות יישחקו ויידחקו. במציאות כזאת, השמאלני האימננטי מתאמץ שלא לשלול את העולם, אלא להיות בתוכו. לא להתמכר לערכים מוחלטים, אלא לשאוף אל ריאותיו את המציאות החלקית. חייו הם מעין מדיטציה מתמשכת לצורך השלמה עם המציאות. במובן הזה, השמאל האימננטי הוא אופטימי: אמנם אין שום סיכוי להפוך את העולם לגן עדן, אבל אפשר להכריז שהעולם הוא כבר מעין גן עדן אנטי-אוטופי. ניסן שור ניסח את זה לאחרונה בטור שהקדיש לשיר "דרך השלום". לטענתו, השיר הזה מנסח אידאה של תל אביב אחרת שחומקת מאיתנו –

זו לא תל אביב כמו ב״מכה אפורה״ של מוניקה סקס ששרה ״יש כאב יפה שעובר מהר״. זו תל אביב בלי כאבים. שהאשכנזים ישירו על כאבים. זו תל אביב מזרחית והיא מנוסחת מחדש על ידי מזרחים. הם עושים לה ״היי היי״ ו״וואיי וואיי״. כשפאר טסי ועומר אדם מוציאים מהפה שלהם את המילים ״תל אביב״ זה נשמע כמו הגשמה של אידאה שעבורנו – התל אביבים התשושים ומוכי שכר הדירה – כבר לא קיימת. זו תל אביב כטריטוריה של סבבה. מתי בפעם האחרונה היה סבבה בתל אביב? יש כאלה שעבורם תמיד סבבה בתל אביב. אני תל אביבי זקן ומריר ואני קצת מקנא בהם.

בתוך המציאות, אין ברירה אלא לחיות, ואם אפשר – לגלות שהיא "שמחה" ו"סקסית". איתמר טובי טהרלב, נציג הפלג המזרחי של המחנה הזה מודיע לשמאל הדוגמטי ש"היופי כבר כאן". אבל גם המאבק המזרחי ייחשב דוגמטי מדי בעיניי הטיפוס האידיאלי של השמאל האימננטי, שרוצה בסופו של דבר "לכייף". כפי שהגדיר זאת רועי ארד: "אני גם יותר כמו הפלסטיני הממוצע: איני איש של עקרונות, אידאלים, וויכוחי סרק על פוליטיקה שמאלנית, אני במזרח התיכון כדי לכייף". ובני ציפר כתב השבוע על "הדת הלבנטינית":

אחד הדיברות של דת זו הוא: לא תלך עם הראש בקיר! ללכת עם הראש בקיר הוא הפריבילגיה של אנשים חזקים. אתה חלש, לכן השג את מטרתך בדרכים של תחמון.

מי שעקב עד כאן יכול לנחש, שהשמאל האימננטי הוא אנטי-שואתי. מול שערי אושוויץ קשה להיות קליל וחיובי. אבל אנחנו לא באושוויץ, אלא במזרח התיכון; "אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים", כמו שכתבתי מתישהו. "בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים".

אל מול החומרה והאיסור של השמאל הדוגמטי, השמאל האימננטי מעלה על נס את "התשוקה". "זוהי הטרגדיה של השמאל הציוני: מרוב ניסיון להרגיע את חרדותיו של הימין־מרכז הוא שכח לברר מהם מושאי תשוקתו" כתב עירן דורפמן. כך, כמו גלאי חום, עומד השמאל האימננטי מול העולם ומזהה בכל מקום "פרצי תשוקה" – שאכן לא חסרים במציאות שסביבנו. בווריאציות מסוימות, הוא מתאווה דווקא אל הזרם המרכזי, "המרכז הרדיקלי", ומבקש לבודד את התשוקה שמפכה מתחת לאידיאולוגיה שלו.

דובריו של השמאל האימננטי הם כמעט תמיד גברים, ובמקרים רבים – הומוסקסואלים. שהרי לכאורה, ההומוסקסואל יכול לממש את תשוקתו בלי להתנצל. אך באופן טבעי, דובריו מסתייגים גם מהפוליטיקה הדומיננטית של זכויות הגייז. "האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה", כתב גל. "האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת". לעתים הוא מתרפק על מציאות טרום-אמנציפטורית, טרום-פוליטית, שבה התשוקה ההומוסקסואלית רחשה בגנים ציבוריים ובאתרים סמויים מן העין. כך מציין עופר נור-נורדהיימר כי "שיח הגאווה הוא חלק מתפישת העולם הליברלית מערבית פוליטית של מעמד הביניים האורבני. ללא כוונות רעות דווקא, שיח זה רומס לעתים רומס את האחרות הלהט"בית, שאינה יכולה להיות פוליטית גם אם מאוד היתה רוצה".

השמאל האימננטי, השמאל של התשוקה, חומק גם מהחלוקה בין "שמאל ציוני" ל"שמאל רדיקלי". הוא בז לציונות, כיוון שהיא הורגת את התשוקה ואת החיים. אבל מאותן סיבות, הוא מסתייג גם מהאנטי-ציונות הלוחמנית. לכן הוא אינו מתעמת עם הציונות אלא מפעפע מסביבה בתקווה לכרסם קצת ביסודותיה.

2.

אני מקווה שאיפיינתי כאן את קוויו הכלליים של השמאל האימננטי. יש לציין שעל אף היומרה למקומיות וספונטניות, רבים מרעיונותיו נוסחו כבר בסוף המאה ה-19 על ידי חסידיה הגרמנים של "פילוסופיית החיים" (Lebensphilosophie) וזרמים מחשבתיים קרובים.

בחשבון אחרון, השמאל האימננטי הוא גישה אפקטיבית למצבו העגום של השמאל, שבכלל מאפשרת להתמודד עם מגוון רחב של מצבים. ועם זאת, יש מישור אחד שהוא מתקשה להתמודד איתו: ההתגלות.

כמעט מהגדרה, השמאל האימננטי עומד חסר אונים מול הטרנסצנדנטי. כיוון שהוא סוגד לתשוקה ולהנאה, אין לו שום יכולת לעבד ולהכיל את מסגד אל אקצה, את כנסיית הקבר ואת הכותל. השמאלן של הכיף עשוי לתאר גם את מה שנעשה שם בתור מעין "קרנבל אוריינטלי": תגרנים, עסקנים, ילדים משועממים, קרעי כרזות של "כהנא חי" מודבקות על כרזות של הוואקף, ולהיפך. הוא יכול ללחוש הנזירים בכנסיית הקבר הם בעצם חבורה של סדומאים. ועם זאת, כל אדם בוגר יבין שראייה כזאת מחמיצה את מהותה של החוויה הדתית, את מה שמביא אנשים להתרכז בהר הבית ובכותל שלידו. במידה רבה, היא מחמיצה גם את מהותה של פיסת הארץ שבה אנחנו חיים, שהיא, אולי שכחנו, ארץ הקודש.

אולי זה מאכזב לגלות, אבל הארץ הזאת מעולם לא הייתה סתם "ארץ לבנטינית". ארצות כאלה יש מסביבנו; אבל הארץ שלנו היא קלילה ולבנטינית בערך כמו מֶכָּה. זה, בסופו של דבר, הפיצ'ר שאפיין את המקום הזה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, ושמאפיין אותו גם עכשיו. אפשר לנסות להתעלם מזה, אבל זה הגיוני כמו להחליט ללמוד דף גמרא במועדון דיסקו. שגם זה, אולי, הגיוני.

במעמקי ליבו, השמאלני האימננטי מודע לכך היטב. לכן הוא פוחד מהדת כמו שהנשר פוחד מהשממית. הדת היא בעיניו האסון שיביא על ארצנו את חורבנה. לו רק הייתה האדמה פוצה את פיה, בולעת את ירושלים וחברון, ומשאירה לנו את המרחב הלבנטיני רווי התשוקה בין חיפה ל"דרך השלום"!

3.

אלא שהשמאלן האימננטי טועה. ירושלים היא התקווה שלנו. בלעדיה לא היינו כאן.

התיאולוג הפלסטיני הלותרני מיטרי ראהב כתב בספרו Faith in the Face of Empire:

אלוהים בא לפלסטין כדי לשנות את הדינמיקה של של המציאות הפוליטית, והצליח. בלעדיו, פלסטין היתה פשוט שדה קרב, המקום נטול התקווה ביותר בכדור הארץ. אך בזכות האלוהי, שדה הקרב הפך לארץ קדושה. לעתים קרובות אני נתקל בדעה שפלסטין היא שדה קרב מכיוון שהיא ארץ הקודש, ולכן אימפריות רוצות לשלוט בה. יש בכך אמת מסוימת. אך ההיפך נכון עוד יותר. פלסטין בלי אלוהים היתה רק מסדרון לצבאות פולשים, והאתר המתאים וההגיוני ביותר למלחמות אזוריות. הארץ הזאת נזקקה באופן נואש לאלוהים, כדי להפוך את שדה הקרב לארץ קדושה. מבחינת תושבי פלסטין, זה היה חשוב להפליא. מי רוצה לחיות בשדה קרב? מי יכול לשרוד בתוך הקשר כזה? איזו משמעות יש לזה שממשיכים לחיות במקום כזה? רק מכיוון שאלוהים בחר את הארץ הזאת למקום ההתגלות שלו, הארץ המדממת הזאת נעשתה קדושה; היא נעשתה קדושה כדי לשנות את מצבה משדה קרב לאדמת קודש. אלמלא בחר אלוהים את הארץ הזאת, החיים בה היו לגמרי בלתי נסבלים; לא היה כאן איש, מלבד גנבים וזאבים. אבל רק מכיוון שנעשתה מקודשת, אנשים מזהים את הקריאה שבהישארות כאן. הם מוכנים לסבול את הבלתי נסבל, הם מסוגלים להתמודד עם כל המלחמות הטמאות של המין האנושי, כיוון שארץ זו היא ארצו של המלך השמימי.

מבחינתו של השמאלני-היהודי המצוי, יש לכאורה שלוש בעיות עם הפסקה הזאת. ראשית, שמי שכתב אותה הוא דתי. שנית, שהוא נוצרי. ושלישית, שהוא פלסטיני. ואף על פי כן, כל מה שהוא אומר נכון ורלוונטי. אלוהים התגלה בהיסטוריה של הארץ הזאת. בלעדיו, אין שום משמעות להיסטוריה שלה.

ראהב מוסיף –

בלי אלוהים, פלסטין לא היתה זוכה כלל לתשומת לב תקשורתית. המצב הפוליטי בפלסטין הוא לעתים קרובות מתוח, ולכן היא ראויה לכיסוי. אבל יש אינספור אזורי סכסוך בעולם שבהם המצב גרוע בהרבה, שבהם גם המגפות, המחלות, וההרס הם חמורים להזוויע, ועם זאת הם אינם מגיעים לכותרות… הארץ שבפריפריה הפכה למוקד העניין העולמי בזכות אלוהים, ורק בזכותו.  

בין אם אתה יהודי או פלסטיני – אפשר להודות שהקדושה של הארץ הזאת מצילה אותנו. אין בזה שום דבר מיסטי: מספיק להסתכל במצב הנוכחי של הארצות שמסביבנו, שמעוררות הרבה פחות עניין עולמי כיוון שאין להן קשר ישיר לאלוהים. אפשר למצוא בזה נחמה גדולה: בניגוד למה שמספרים בתקשורת, כאן אף פעם לא תהיה השמדה. שום פצצת אטום לא תנחת על ירושלים. באופן עמוק, היא המקום הבטוח ביותר בעולם.

נזכרנו מאוחר מדי לגלות שיש מסביבנו גן עדן לבנטיני – דווקא ברגע שבו הלבנט הופך לגיהינום. במצב הנוכחי, דווקא הר הבית הוא מקור חיים. בסופו של דבר, רק מולו אפשר להיחלץ מהריבים התקופתיים בפייסבוק ולהיאחז במשהו. אינני טוען שחייבים להיות דתיים. אולי להיפך. אבל חייבים להתייצב מול טבור העולם, לנסח מולו עמדה, ולא להתחמק ממנו. איננו חיים בקרנבל אלא במקום נורא, בשני המובנים של המלה. גם התייוונות היא עמדה, אבל זו אינה עמדה ניטרלית או הרמונית יותר מעמדות אחרות.

בארץ הקודש, אפשר להיות רק אליהו הנביא או נביא הבעל. אין דרך ביניים.

הדימוי: אליהו הנביא והעורבים, ג'ובאני לנפראנקו


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 978 שכבר עוקבים אחריו