על אופוזיציה ועל תקוות

האם אופוזיציה אפשרית בכלל? ובישראל בפרט? מדוע להרהר על אפשרות קיומה של אופוזיציה?

1.

כדאי להרהר באפשרות האופוזיציונית, כי היא מציגה פן לא צפוי של ההסטוריה והפוליטיקה. כדאי להרהר בה משום שאם ההיסטוריה מוצאת את דרכה אל מאחורי גבם של גיבוריה- אזי נסיוננו להפוך לגיבורים מחזיר את ההסטוריה מכיוון לא צפוי, לעגני-משהו. בני האדם פועלים בהקשר, שאי אפשר לעולם לתפוס במלואו. כל פעולה שלנו מהווה סוג של התערבות במערך הכוחות הכלכלי, הפוליטי והמוסרי. אין לדעת איך וכיצד תשפיע התערבותנו על מהלך הדברים ואין להניח שתהיה חפיפה בין הרצון שלנו, מלא הכוונות  הטובות, לבין ההתרחשויות בשטח. כל התערבות כמוה כנסיון חבטה בחשכה: תוצאותיה של המכה שלנו תתבהרנה רק עם שחר, כאשר מינרבה (אלת החוכמה) תפרוש את כנפיה. בפוליטיקה, לא פעם, החכמה באה אחרי המעשה, והמעשה נשאר נטול חכמה. אפשר לראות דוגמאות שונות לחוכמה-שבדיעבד. למשל, הנסיון של גורבצ'וב לרענן את הסוציאליזם ושהביא לקבורתו, או ההתערבות האמריקאית בעירק, זו שנועדה לחסל את סדאם חוסיין והסתיימה בשליטה אירנית במדינה. דוגמה אחרת ניתן לראות בישראל, שאיפשרה לחמאס לצמוח ואחר כך הפכה אותו לאויב מושבע שלה. דוגמה אחרונה לחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בפעולתם של הליברלים בכיכר תחריר, אשר נאבקו למען מדינה ליברלית מודרנית ויסיימו, כך זה נראה, עם משטר איסלמי שמרני.

2.

ההרהור השני ביחס לעצם אפשרותה של האופוזיציה יונק מהעובדה שאופוזיציה- להבדיל מהתנגדות במובן הטוטאלי של "רזיסטנס"- מניחה מערכת כללים, שמאחדים את  השולטים והנשלטים. במילים אחרות, פעולה אופוזיציונית מניחה תמיד פעולת תרגום מוצלחת, שהשליטים יבינו. ככזו, האופוזיציה מניחה דקדוק משותף ומערך סימבולי, שמאפשר שיחה. הדיאלוג כאן לא נטול בעיות: שימוש באותו דקדוק פוליטי כללי מייצר קונצנזוס ומשטיח את ערכי היסוד של השיטה, במקום לחדד הבדלים. הוא מאחה שברים במקום לגרום לשבר. במקום לאתגר הגמוניה הוא משחזר אותה באופן כזה, שהחזק, הדומיננטי, השולט- תמיד, יוצא נשכר. במלים אחרות, החזק מרוויח בשני המיקרים, בין אם נשמר השקט ובין אם האופוזיציה מתעקשת על עצם קיומה.

אם נזכר במפגינים של תנועת המחאה החברתית: רבים מהם מצאו את עצמם מאשררים את הקונצנזוס, בוודאי זה הבנוי על האתוס של הלוחם הגברי, היהודי והחילוני. הדרישה לשוויון נוסחה בתור תגמול, שמגיע לאלה ש"חולקים בנטל".  הדרישה הניחה את קיומו של היהודי – הלוחם החילוני – בתור השחקן הפוליטי הראשי, וכסובייקט הסטורי יחיד. אלא שהשוויון לא הושג ומה שנותר מהמחאה הן הנחות היסוד, שהיא התבססה עליהן. מנקודת המבט הקונצנזוסיאלית, אילו לא היתה מחאה, היה צריך להמציא אותה: המחאה עצמה ריעננה את הקונצנזוס וסייעה לקבוע את גבולותיו של ה"לגיטימי". היא הזכירה לנו מה ניתן לומר, או את סוג הטיעונים שמותר להשתמש בהם. דומני, שהטענה לפיה סיכויי המחאה היו עולים אילו היתה מרחיבה את גבולותיה וכוללת ערבים וחרדים, בטעות יסודה. שכן, הפרדוכס של המחאה, כל מחאה, נעוץ דווקא בנקודה זאת: מחד גיסא, כדי שישמעו למוחים יש צורך בשפה שהרוב יבין אותה, כזו שתדבר לקונצנזוס (כל עוד מדובר במחאה ולא מהפכה). מאידך גיסא, אין טעם במחאה חברתית אם היא איננה יכולה לממש את דרישות השוליים החברתיים. לכן נוצר כאן פרדוכס: מקום שהמחאה יכולה להיות אפקטיבית בו – לא מייצר עניין, ומקום שהמחאה מעניינת בו, או רדיקלית מספיק – לא מאפשר לה להיות אפקטיבית.

3.

האם יש דרך מוצא? האם יש תקווה? והאם יש סיבה, בכל זאת, להמשיך למחות ולעסוק בפוליטיקה?

עומדים בפנינו שלושה מודלים של יאוש.  שני המודלים הראשונים  יש להם מן המשותף ומן השונה. לפי המודל האחד, נקרא לו המודל ההגליאני, להיסטוריה יש תכנית משלה. את תכליתה יודע רק כוח עליון כלשהו – האל, או ההיסטוריה עצמה. לפי מודל זה קיימת ברקע תכנית, אבל היא נעלמת מעינינו והשאלה העיקרית היא: האם יהיה בידינו לפענח את התכנית או להציץ אל ראשו של אלוהים? מודל זה מניח חוקיות, אבל גם את חוסר יכולתנו לגעת בה ולהכירה באמת. מכאן גם נובע היאוש שמבעבע מן המודל הזה.

לפי המודל השני, נקרא לו המודל של פופר, אין להסטוריה שום תכנית ושום חוקיות ולכן קשה מאוד להתערב באופן מהפכני במסלולה של ההסטוריה. במקרה הזה, הייאוש נובע מהיעדרם הגמור של החוקים.

לפי המודל האחרון, נקרא לו המודל הפוקויאני, יש פרדיגמה ויש מבנה ואנו לעולם נהיה שבויי המבנה. מבנה המחשבה והטיעון – כל מחשבה וכל טיעון – מעוגן בסופיותה של השפה החברתית, או בנורמות שהיא מייצרת. דרך היציאה מן המבנה מחיבת את המחשבה שמעבר לשפה, את תודעת הלא-מודע, או הטיית הראש כך, שנראה את גבינו שלנו.

4.

האם יש מוצא?

יכול להיות.

האופטימיות שלי לא נובעת מהאמונה לפיה ניתן לפצח את תכניתה הנסתרת של ההיסטוריה או שניתן להחיש את התפתחותה. האופטימיות שלי צנועה יותר: היא נובעת לא מקביעה אנאליטית ברורה, אלא מהנסיון ההסטורי. הנסיון מלמד אותנו שלפעמים, אך ורק לפעמים, ישנם גם סיפורים הסטורים בעלי סוף טוב. הנסיון גם מלמד אותנו שהסיום הזה לא מקרי, אלא שהיו מי שעמלו כדי שיגיע לידי כך (למרות שלמזל וליד המקרה תפקיד לא פחות חשוב). מה שברור הוא  שצריך לנוע, לפעול ואף להמר, כדי שהמזל ישחק לידינו. וראוי לזכור: כפי שאין לנו בטחון בהצלחה, כך  גם אין שום וודאות בכשלון.

מול האופטימיות האפשרית, קיימת הפסימיות האפשרית. ייתכן שלא נוכל לעולם לראות את גבינו שלנו, במלואו. אבל נוכל להיעזר במראות. יתכן שלא נוכל לחרוג ממבנה השפה באחת, כפי שלא ניתן לצאת מהמערה של אפלטון ולעבור באחת מחושך לאור. אבל ניתן לעבור ממערה למערה, ולפנות כלפי מעלה, בכיוון המשוער של היציאה. ואם לא ניתן לצאת מהשפה ומשיח מוגבל אל האין-שפה,אזי נדמיין אחרת: אפשר לדמיין את התנועה משיח לשיח, משפה לשפה, מהגמוניה אחת לאחרת,  ומאידיאולוגיה אחת לשנייה. הגאולה שלנו לא תבוא משחרור גמור משפת ההגמוניה, אלא מריבוי צורות "הגמוניות" של צורות שליטה שונות. את החריגה מהמבנה נמצא במשחק הבלתי פוסק, ובתחרות המתמדת בין תצורות השליטה, כמו משלל האפשריות הנפתחות בעקבות משחק זה.

נסכם: כיצד תיתכן וכיצד תראה אופוזיציה אמיתית בישראל? ומי יכול להביאה ולהובילה? ומה הכוונה באופוזיציה אמיתית?

כפי שניסיתי להראות, הפרדוכס הטמון בקיומה של אופוזיציה אמיתית נובע מכך ששם התואר "אמיתית" מניח את קיומה של האלטרנטיבה הרדיקלית והמשמעותית לסדר הקיים – משמע, סדר שרחוק מהקונצנזוס. ציבור האזרחים הערבי בישראל הינו מועמד פוטנציאלי לייצג עמדה רדיקלית שכזו, שכן אין הוא שבוי בתוך הקונצנזוס הציוני. יחד עם זאת, השילוב של ריחוקו מהציבור היהודי והיעדרה של שפה מתווכת, הופכת ציבור זה לציבור בלתי רלוונטי, בוודאי כאשר מדובר  בהובלת אופוזיציה אלטרנטיבית. אלטרנטיבה היא תמיד חלק מהמציאות שהיא נולדת לתוכה, אך גם מתרחקת ממנה. כדי שאפשר יהיה לדון באלטרנטיבה שכזו יש צורך לפתח מטא-שפה חדשה, שתאפשר לערבים להכלל בחברה הישראלית, אך גם להיחלץ ממנה, בה בעת. לבינתיים, אף צד מהצדדים אינו חש צורך בקיומו של מטא-מדיום שכזה, וציבור האזרחים הערבי עסוק בטיפוחה של תחושת הקורבנות שלו. מכאן, ציבור זה איננו מודע לצורך וגם לא ליכולת שלו לפתח מהלך כזה.

נראה לי כי מחאה, אופוזיציה, ואף מהפכה, מהוות עבורינו צורך קיומי אנדיבידואלי ואסתטי. כבני אדם, איננו יכולים לחיות בלי התקווה לשינוי תנאי החיים שלנו. וכפי שאמר עמנואל קאנט, טבעה של התבונה האנושית  הוא להתמיד בהעלאת שאלות, שלעולם לא נדע לענות עליהן. כפרפראזה על הדברים הללו אפשר לטעון כי טבעה של הרוח האנושית הוא להמשיך לקוות שתוכל לצעוד קדימה, בכיוון חירותה. אולי אין לתקווה הזו תימוכין מוצקים, ובהקשר זה ברור שאינני חסיד של המורשת ההגליאנית- הרי אין באמת נוסחת קסם של ההסטוריה. יחד עם זאת, אני גם סבור כי בניסיון שלנו לשנות את העולם לכל הפחות נוכל לשנות את עצמנו, בהתעקשותנו זאת,  גם אם נכשל בשינויו של העולם המקיף אותנו… כולנו נדונים לתקווה זו.

ראיף זריק מלמד בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומראשי מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר זריק הוא בוגר האוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

טסטריה: קווים לגבריות בעידן הפוסט-תעשייתי

תהל פרוש

1. טסטריה

מילה המתארת תופעה פסיכו-סוציו-אקונומית שבה הבחנתי בשנים האחרונות. היא נוצרה מהמילה טסטיס (אשכים) המחליפה את היסטרה (רחם) במילה היסטריה. הפירוש שלה כפי שאני ממשיגה אותו הוא טראומה גברית מרובדת וממושכת שמקורה בהתנסויות במערך הקונקרטי והסימבולי של קוואזי-אובייקטים: נשים, כסף וחומר ככלל. טראומה זאת מקבלת ביטוי חזק בקשרים עם נשים ומול נשים. הסימפטומים של הטסטריים כוללים מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו-פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים (או גברים) מעוררות-תשוקה, חרדה בעקבות התנסויות דיפוזיות של האני ומאיבוד הגברי אל הנשי, התקפי פאניקה ואגרסיה במצבים של קבלת החלטות, תופעות אובססיביות-קומפולסיביות סביב חפצים ואינאונות. במצבים קיצוניים יכולה הטסטריה להביא לדיכאון והתאבדות.

2. המאוים בתוך מונית שירות

חברי עומר סיפר לי לפני יומיים על נסיעה לילית במונית שירות מלוד לתל אביב, שנקלע בה לחברת שמונה נערים ונערות שיצאו להשתכר בתל אביב. מה שהיה מוזר בעיניו הוא שכולם שם היו מפורקים מבחינה מגדרית. היה שם טרנסוויסט צעיר, הומואים, לסביות ובי סקסואליות. הוא ידע את כל זה כי הם דיברו בחופשיות ביניהם, ההומואים ירדו על הלסביות והלסביות ירדו על ההומואיות, הטרנסוויסט דיבר על הניתוח שהיא הולכת לעשות בגרון וכיו"ב. הוא ירד מהמונית קצת מטולטל כי הוא שאל את עצמו אם מדובר בעולם מקביל שנקלע אליו או שזהו העולם כרגע והוא בעצמו העולם המקביל.

מהסיפור הקצר שסיפר לי ברור שהוא חווה חוויה על סף המוכר ההטרוסקסואלי שלו ושנבעה קודם כל מהעובדה שלא היה גבר במונית מלבדו, כפי שהוא מכיר גברים. דבר שני הוא שהחבורה הזאת יצאה מלוד, אחת מהערים הכי קשות בארץ מבחינה סוציואקונומית, ואת ההתפרקות המגדרית הם נשאו משם למרכז ולא ההיפך. הדבר הזה משך את תשומת הלב שלי מכיוון שזמן רב אני חושבת על הקשר בין המימד הסוציואקונומי וההתפרקות של המגדר.

מי שיסתובבו למשל ברמת אביב ג', או שיעלו לאוטובוסים ומוניות שירות בשכונות מבוססות בעיר תל אביב, לא יתקשו להבחין שנערים ונערות מצייתות לקוד מחמיר של מיניות ומגדר. אף אחד שם לא מעז לצאת מהסדר הנוקשה של הבסדריות מרופדת הכסף וטקסים של נורמליות; כל זה מתבטא בלבוש, בשפה, בסידור השיער. אם מישהו רוצה להיות הומו הוא ימתין לזמן של עד אחרי הצבא ואולי קצת יותר. השאלה אם המיניות הגברית, או המיניות במשטר הפטריאכלי, מתפרקת מהר יותר בלוד מאשר ברמת אביב פותחת פתח לחשיבה על מצב הגבריות ההטרוסקסואלית בתקופתנו.

לקשר בין המערך החומרי וקביעתו את המיניות והתפקיד המגדרי יש הדהודים תרבותיים. במדיה החברתית אפשר למשל למצוא את כריס קרוקר, מגה סטאר יוטיובי המחצין ומחליף זהויות מיניות בפומבי מאז 2007, ושהגיע מהשוליים העניים של החברה האמריקאית. ביפאן החלו לתעד ב-2009 את ה-Herbivore, גברים שכתוצאה מהמשבר הכלכלי החליטו להתפרק מהתפקיד המגדרי שלהם ולסגת מהמיניות. בספרות אפשר למצוא תיעוד עתיק של הקשר בין המיניות לחומר; שיקספיר כתב באופן ברור על התפרקות המגדר עם התפוררותו של סדר כלכלי-חברתי. במחזה כטוב בעיניכם, ברגע שרוזלינד עוזבת עם סיליה את העיר הפטריאכלית אל היער הפרוץ חסר החוקים, היא מתחילה לשחק עם המגדר. רוזלינד הופכת לגבר ואורלנדו מתאהב בה/בו.

אפשר לדמיין את מרחב העיר ומרחב היער של שקספיר כשם כללי למרחבים שמצייתים לקודים שונים, כמו למשל צפון תל אביב ולוד. במקום שבו הסדר החברתי והכלכלי התפורר, נשבר והתפרק יופיעו גם התפרקות של מיניות ותפקידי מגדר ותתחיל משחקיות. ואילו במקום שבו קיימת פסאודו יציבות כלכלית, כשהחומר מתחזה לקבוע או לפחות קיים, תישמר חוקיות מגדרית שמרנית.

במונית השירות מלוד לתל אביב אפשר היה לראות סימן לזה שבקסטות הנמוכות של החברה הישראלית אימצו מגדרים אולטרה משחקיים וקוויריים. בדרך כלשהי הנערים והנערות הללו פיתחו זכות סירוב ראשונה לפטריאכליות המגדרית.

3. תעלומת האוביקט המשתנה

התחלתי לחשוב על הגבר הטסטרי כי החלטתי להפסיק להתעלם משאלה נפוצה שנשים הטרוסקסואליות מתמודדות איתה ושנראית בערך ככה: לאן נעלמו כל הגברים? נהוג להתייחס לשאלה הזאת באופן שטחי בדרך כלל ולפטור אותה כקינה ריאקציונרית לאיזו גבריות אבודה שנעלמה לטובת מטרוסקסואליות ו"גבריות חדשה". אבל יחס כזה לשאלה הזאת מכסה ומסתיר את המציאות. במציאות נשים פוגשות בגברים אבל עדיין חשות שגברים לא קיימים. נשים צריכות לבטוח באינסטינקטים שלהם: הגברים נעלמו באמת אל סימפטומים טסטריים בלתי נשלטים, והנשים והגברים כאחד עסוקים בחיפוש אחריהם ולשווא.

התופעות הטסטריות משגשגות ופורחות בכל מקום שבו גדלים גברים ונשים על ברכיו של רעיון גבריות המבוסס על מערך חומרי ממוסד. מהו החומר של הגבר? כל קוואזי אוביקט אליו הוא נמצא ביחס ואליו יש לו קשר, החל מכסף וגאדג'טים וכלה בנשים וגברים. הקוואזי אוביקט כפי שאומר Michal Serres, מעצב את מי שנמצא איתו ביחסים, לא פחות ממה שהוא מעוצב על ידיו. מכיוון שכך, הקוואזי אוביקט גם תמיד יהיה קוואזי סוביקט. הגבר הטסטרי מצוי במבוכה קשה ביחס לקוואזי אוביקט. אם ניקח לדוגמה את הקוואזי אוביקט אשה – הגבר הטסטרי חש שהאוביקט השתלטה עליו, שהוא איבד לאוביקט את הקול שלו או שהוא בסכנת איבוד, שהוא עובד ומרצה את האוביקט ושעליו להגן על עצמו מפניה.

מקורן של התחושות הללו יכול להימצא כמובן בהסברים אנליטיים על המשבר האדיפלי וחרדת הסירוס, כלומר ביחס עם ואל האם. אבל אותי מעניינת השאלה איך קרה שגברים רבים כל כך לא מתמודדים עם הטראומה של המפגש עם האימהי (ואת הטראומה הכללית הזאת אני מוכנה לקבל כהנחה) ולאחריה המפגש עם הנשי. אני נוטה להאמין שהדבר קשור בשליטה וכי הטסטריה היא תופעה שמתקיימת כאשר השליטה בחומר מתערערת, וחמור מכך כאשר החומר משתנה או נעלם. באופן הזה, מרגע שנשים החלו להשתחרר מהשליטה הגברית וכך השליטה באשה-חומר התערערה, נוצר שבר ובתוכו התחילו תופעות טסטריות.

טסטריה היא פחד גברי מהתפרקות נפשית ומגדרית. היא הפחד מהומואיות, נשיות, דיפוזיה, מחוסר החלטיות. יותר מהכל היא הריאקציה להיעלמות החומר. נשים שפוגשות בגבר טסטרי חשות בשבריריות העודפת שלו, בזה שהוא זקוק להגנתן ולערסול הערך העצמי הפריך שלו. הן חשות כי אם לא תהיינה יציבות – לא תהיה יציבות בכלל. הן מתמודדות עם תשוקה שבירה ועם נתקים מהמציאות לטובת השלכות אינסופיות.

הגבר הטסטרי קיים בכל מקום שבו יש גבר המנסה לחיות חיים הטרונורמטיביים בזמן שאין מספיק חומר להטרונומטיביות. האמת היא שמעולם לא היה מספיק חומר להטרונורמטיביות, אבל כיום מכיוון שהשוליים החברתיים מתפשטים במהירות למרכז והסדר הכלכלי-חברתי מתערער, משבר הזהות של גברים טסטריים ניכר לעין. חלק מהם מנסים לתקן את עצמם באמצעות שפה פסיכולוגית אבל לפסיכולוגיה הקיימת אין שפה מספקת לתיאור השבר. הוא עמוק מנשוא: כשהחומר קובע תפקוד מגדרי והחומר מתחיל להשתנות, המיניות מתערערת ואיתה היחסים.

4. סוף הגבר, סוף האשה

רעיון השליטה בחומר עיצב את היחסים בין גברים לנשים מאז ומתמיד ואף כי הרעיון הזה יסודו באשליה, היו ועדיין קיימים מוסדות ומבנים שמחזקים אותו ומשווים לו תוקף מציאותי. בעשרים-שלושים השנים האחרונות אנחנו רואים תופעה מעניינת שקורית בשני מישורים לכאורה לא קשורים אחד לשני: מצד אחד המערכת הקפיטליסטית על יחסי הגבר-כסף שבה קורסת, ואילו מהצד השני מתקיימת התפרקות מגדרית שתופסת צורות שונות: קוויריות, פתיחת בנקי זרע וריבוי אימהות חד הוריות הם רק כמה דוגמאות לזה. באופן משלים, המדיה המיינסטרימית מנכסת את המיניות המפורקת והמשחקית שמתקיימת בשוליים החברתיים – אפשר לראות את זה קורה כמעט בכל ריאליטי – ובכך מזינה את המכונה הקפיטליסטית בדימויים וייצוגים חדשים שממשיכים לשרת אותה. ערעור ממושך כזה על יחסי החומר מייצר מצב פסיכולוגי ייחודי אצל הגבר – טסטריה.

עדויות לגבר הטסטרי קיימות בכל מקום. למשל, בכתיבה האינטנסיווית על המשבר של הגבריות. עשרות מיליוני תוצאות קיימות בחיפוש בגוגל אחרי הערך של male identity crisis. לפני שלושה חודשים יצא בארה"ב ברעש גדול מאוד ספר די טפשי של העיתונאית חנה רוזין בשם The End of Man. התזה שלה בספר היא שהגברים אינם מתאימים לכלכלה הנוכחית וסיימו את תפקידם המגדרי המסורתי לטובת הנשים, שמצליחות לעומתם לתפקד בפוסט אולטרה קפיטליזם בכל מישור שהוא: הן לומדות יותר, עובדות יותר, מולידות יותר (בלעדיהם), וככלל מתפקדות כגברים איפה שהם תפקדו פעם. העיתונאית הפמיניסטית לורי פני התחילה לחקור מה קורה לגברים בחודשים האחרונים ואף פיתחה שאלון לצורכי מחקר; ובמחקר שפורסם לא מזמן הראו כי גברים בגילאים 35-55 מתאבדים פי ארבעה יותר מנשים.

העדויות הללו אמנם תולות את המשבר של הגבר במשבר הכלכלי, אבל הן מגרדות את פני השטח במקרה הטוב. הסיבה לכך היא שהגבר תמיד היה במשבר מול הקוואזי אוביקטים שלו, מול החומר שהוא ביחסים איתו, אבל ככל שאשליית השליטה שלו נתמכה יותר מבחינה מוסדית ככה "נחסכה" ממנו ההתפרקות המינית והמגדרית שהיתה מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. היעלמות רעיון הכסף, הביטחון שבבעלות וכיו"ב מביאים אותנו לרגע דרמטי בזמן שבו גברים מתחילים לדעת שאינם יודעים מה הם.

אם הטסטריה מתארת מצב נפשי של גברים שנמצאים ביחס לא פתור אל החומר, הרי שהיא אינה תופעה מהותנית, אלא מגדרית. היא מחלה פוליטית-כלכלית המתארת גם את מצבן הנפשי של נשים בתפקוד מגדרי גברי בתוך המערכת הקפיטליסטית של החומר. בשונה מאצל גברים, היא לא אורבת לנשים מלכתחילה, כי כפי שלוס אריגראי אמרה, האשה תמיד הוגדרה לעומת הגבר, כחסרה. כלומר, מעולם לא היה לה חומר ויחס גבר-חומר  – עד לכניסתה לתפקיד של גבר.

לכן הנשים צריכות להיזהר. אין שום סיבה לחוש גאווה כפי שחושבת רוזין למשל, על זה שנשים מחליקות לתפקידי גבר בזירה הפוליטית והכלכלית. לורי פני עשתה בזמנו קישור יפה בין הנתונים על נסיגת הגברים מהאקדמיה ומעולם העבודה ולבין תפיסתן של הנשים את הפוזיציות הללו. היא הראתה שבשנים הללו בדיוק חלה עלייה תלולה בהפרעות הנפש המאובחנות אצל נשים. אין ספק, המערכת הקפיטליסטית זקוקה לתפקוד-גבר שיפעיל אותה אבל לנשים אסור ליפול למקום שבו הסמפטומים הטסטריים אורבים. אולי נקודת המפגש החדשה בין מה שהוא לא גבר למה שאינה אשה תהיה בראש ובראשונה סירוב לקחת חלק במערכת הקפיטליסטית של החומר.

תודה לגיא הופמן שחשב איתי יחד על שם המחלה ולעומר שרביט שהצית את הפתיל.

דימויים: רוברט לונגו,  Men In The Cities, 1979. ותודה ליואב ויינפלד על בחירת הדימויים.

משפטים שהיפסטרים תל אביביים אומרים זה לזה בנוגע לבחירות בעודם לוגמים קפוצ'ינו עם חלב סויה דל

סקוט

חד"ש? התברגנו. אני מצביע דעם.

חד"ש? הסטליניסטים האלה?

חד"ש? אתה יודע שהם תומכים בטבח בסוריה?

חד"ש? אין להם אישה או מזרחי במקום ריאלי.

חד"שׁ? נראה עם מי הם יחתמו הסכם עודפים.

חד"ש? יש להם הסכם עודפים עם רע"ם-תע"ל. רוצה להכניס לכנסת את הנציג הבא של האחים המוסלמים?

אני מצביע חד"ש ומשכנע לפחות שני אנשים שאני מכיר להצביע לעבודה. חשוב ששלי תרסן את ביבי.

אם פוסלים את חנין זועבי אני לא מצביע בבחירות.

אני לא מצביע בבחירות.

אני מצביע לבן ארי. השיח הגזעני שלו מנכיח את האתגר הפלסטיני ואת אתגר הפליטים.

אני מצביע לבן ארי. לפני שיהיה כאן טוב צריך להיות ממש רע.

מרצ? יש לי חשבון איתם עוד מהגירוש של 92 (אז מה אם הייתי בכיתה ו').

מרצ? אין להם אף מזרחי ברשימה.

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני ושאלעזר שטרן הומופוב?

מרצ? אתה יודע שיש להם הסכם עודפים עם התנועה של ציפי לבני, שאלעזר שטרן הומופוב ושמאיר שטרית יזם את המאגר הביומטרי?

לפיד? הוא בכלל לא חתיך.

ש"ס? אין מצב. אבל אולי אמסלם, הוא פאנקיסט.

ארץ חדשה? יהיה משעמם בלי רני בלייר בנחמה. אני גם חושב שבתור קולנוען הוא נכשל בגדול עם הסרטונים שלהם. בוא נגיד את זה ככה: אייזנשטיין זה לא.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, והתקווה לא תגיע מהפוליטיקה.

להצביע? עזוב. אנחנו כבר בקטסטרופה, התקווה לא תגיע מהפוליטיקה ומוקד הכוח הגלובלי האמיתי כיום הוא צוויצר.

גרפיטי שמאלני נגד ג'נטריפיקציה בנויקלן, ברלין (מקור: היפסטר אנטיפה).

גרמניה, אגדת חורף

היינריך היינה
(גרסת בטא)

תרגום: עפרי אילני

לכבוד יום ההולדת ה-215 של היינריך היינה, לכבוד החורף, ובכלל על רקע חזרתה של גרמניה למרכז חיינו היהודיים, אנחנו מגישים תרגום של קטע מתוך היצירה היפה "גרמניה אגדת חורף". הפואמה הסאטירית מתארת את נסיעתו של היינה לגרמניה ב-1843 לצורך ביקור אצל אמו בהמבורג (שהמפגש  איתה מתואר בקאפוט XX). היינה גלה לפאריס ב-1831 לאחר ששלטון הרסטורציה בראשות מטרניך הטיל צנזורה על כתביו.

זוהי מעין קלישאה שתרגומי היינה לעברית מחמיצים את ההומור והקלילות שבשירתו. המטרה העיקרית בתרגום שלהלן היא לשמר ככל האפשר את האיכויות האלה. 

התרגום מוקדש לכל הפליטים הפוליטיים  והכלכליים המתדפקים על הגבול הגרמני והישראלי.

קאפוט I – שיר חדש

היה זה בחודש נובמבר המר
ורוח צוננת נשבה
כאשר לגרמניה הגעתי
עמדו העצים בלי עלווה.

וכשנעמדתי בגבול המדינה
החלו דפיקות מתפרעות
בתוך החזה, וחששתי פתאום
שתיכף אוצף בדמעות.

וכשהצלילים של מלה גרמנית
פתאום באוזני דגדגו
כאילו הלב התחיל לדמם
בכאב שגורם התענגות.

ילדה נחמדה שרה שם איזה שיר
היא שרה ברגש מרנין
ובקול זייפני, אך אני הן הייתי
נרעש מכדי להבחין.

היא שרה על סבל ועל אהבה
על קרבן ושיבה למקורות –
לשם, למלכות השמימית הטובה
בה כל התלאות נגמרות.

היא שרה על עמק הבכא הארצי
בו האושר הוא בן חלוף
ועל גן העדן שבו הנשמות
מתעלות בעינוג עד אינסוף.

היא שרה אז שוב על ימי הישועה –
נומה-נומה מטעם האל,
שבאמצעותו מרדימים את העם
כאשר הוא בוכה ומיילל.

מוכר לי השיר, מוכרות המלים,
הכרתי היטב את כותביו
בבית שותים הם יין מובחר
ובחוץ מטיפים: "שתו חלב!"

חברים, אבקש כאן לשיר שיר חדש,
מוצלח ונעים כפליים –
כאן על הארץ, מתחת לשמש
נקים את מלכות השמיים.

רוצים אנו אושר כאן ועכשיו;
ואיננו מוצאים שום סיבה
שהאיש הרעב יעמול רק כדי
שהאיש השבע ישבע.

תבל מצמיחה כמות של חיטה
שתספיק לכל מי שנולד
וגם שושנים, תבלינים ובשמים,
ממתקים ועוגות שוקולד.

אכן כך – עוגות שוקולדה לכל,
כל עוד העצים מניבים!
לתושבי השמיים נשאיר ברצון
ציפורים, מלאכים וכרובים.

ואם כשנמות נצמח כנף,
נבקר אצלכם ברצון
למעלה, ושם עוד הפעם נאכל
מאפים ועוגות קינמון.

שיר חדש, מוצלח ונעים בהרבה,
יתנגן בכינור וחליל,
כל העצב וכל האסון ייעלמו,
והמוות יחדל כליל.

אירופה, הבתולה הזקנה
מאורסת לחופש. בינתיים
הם עוד לא ממש מתנים אהבה
אלא רק מחזיקים ידיים.

הכומר אמנם לא ערך קידושין,
אך ממילא כבר אין לזה ערך.
נשתה לחיי הזוג המאושר
ולחיי הילדים שבדרך!

שיר חתונה הוא שירי החדש,
היפה, המוצלח, הנעים!
בתוך נשמתי כבר זורחים כוכבים
כמו עדים לשבועת אמונים –

שמשות נלהבות, ניצתות בתשוקה,
מתלקחות בסילון מתפוצץ –
פתאום נעשיתי חזק להפליא,
עוד מעט אכופף גזעי עץ!

מאז שרגליי על קרקע גרמנית,
עוצמה מחלחלת לי פנימה –
כמו הענק שזוכה בכוחות
כאשר הוא נוגע באמא.*

* הכוונה לאנטיאוס בנה של גאיה, שנותר בלתי מנוצח כל עוד נגעו רגליו באדמה.

קאפוט II – בדיקה ביטחונית

בעוד הילדה, בערגה שמימית
הפליאה בשיר וסלסול
זכה מטעני בטיפול מדוקדק
של הפרוסים שומרי הגבול

הם פשפשו לי בכל דבר
חולצות, תחתונים, תכשירים
חיפשו להבים, אבנים יקרות
חיפשו גם ספרים אסורים

אידיוטים, אתם מחפשים שם לשווא
בתיק תמצאו רק פסולת!
את הסחורה המוברחת כולה
החבאתי בתוך הגולגולת!

הלהבים בראשי הם חדים
מכל להב על פני אדמה
ברגע שבו אוציאם לאור
כולכם תצרחו באימה!

וגם תכשיטים יש בראש, אבנים
מכתרו של עולם המחר
חפצי המקדש של האל החדש –
אלוהי העתיד הנסתר!

והרבה ספרים חבויים בראשי!
אם תדעו לחפש תגלו
שמוחי הוא כמו קן מצייץ של ספרים
שצווי הצנזורה פסלו

תאמינו לי, אוסף כזה של כרכים
לא תראו גם אצל אשמדאי
לידם גם הופמן פון פאלרסלבן *
יחשב מתון למדי!

נוסע אחד, שעמד לידי,
העיר: "לא הבחנת עדיין?
לפנינו איחוד המכס הפרוסי
שנקרא גם ה"צולפריין"

"הצולפריין", ציין בגאון,
"הוא ראשית אחדותו של העם
את המולדת שהתפצלה
יהפוך הוא לגוף מושלם"

"במישור החומרי הצולפריין,
ישים סופסוף קץ לביזור, אה?
האחדות הנפשית תוענק לעם,
לעומת זאת, בצו הצנזורה".

"היא שנותנת הרמוניה פנימית,
מחשבה ותחושה אחידה!
גרמניה אחת, מבפנים, מבחוץ –
– אם תרצה זוהי לא אגדה".

* משורר פרוגרסיבי שהוגלה על ידי השלטונות הפרוסיים בגלל השקפותיו הרדיקליות, מחבר ההמנון הגרמני לעתיד

קאפוט XX – שיחה עם אמא

מהרבורג להמבורג נסעתי שעה
בינתיים שקעה החמה.
כוכבי השמיים שלחו לי ברכה
הרוח היתה נעימה.

כשהגעתי לפתח ביתה של אמי
מרוב אושר כמעט התפלצה;
קראה "הו ילדי היקר!" וספקה
את ידיה אל על בדיצה.

"ילדי היקר, כמעט שלוש עשרה,
שנים התחלפו מאז באת!
אתה בוודאי רעב כבר נורא –
מה תרצה לאכול, כבר החלטת?"

– "יש לי כאן דג, ויש צלי אווז,
ויש תפוזים טעימים".
– "אז תני נא לי דג, ותני צלי אווז,
ותני תפוזים טעימים".

התחלתי לזלול בחשק מוגבר,
אך אמי לא נתנה לי לנחות,
מיד היא פצחה בסדרת שאלות
רבות מהן די מביכות.

– "האם דואגים לך שם בנכר
לכל הצרכים השונים?
איך אשתך מחזיקה את הבית?
היא יודעת לתפור תחתונים?"

– "הדג הוא טעים, אמי היקרה,
אך עכשיו לא מומלץ לדבר,
שלא יתקעו עצמות בגרון
וזה יהיה מצער".

וכשהתגברתי סופית על הדג
הוגש האווז לשולחן.
ושוב היא חזרה בסדרת שאלות
שתפסו אותי בלתי מוכן.

– "ילדי היקר! בשתי ארצות
בילית אי אלו ימים:
צרפת וגרמניה. אז מי בעיניך
עדיף מבין שני העמים?"

– "האווז של גרמניה, אמי היקרה,
הוא טעים, ועם זאת בצרפת,
יודעים לעשות לו מילוי יותר טוב
ויודעים להכין גם סלט".

וכשהאווז נעלם התייצבו,
על רקע תשואות נלהבות,
כמה תפוזים מתוקים עוד יותר
ממה שאפשר לקוות.

אמי, לעומת זאת, החלה עוד פעם
לשאול ולחקור במפורט
על אלף דברים, שכמה מהם
בגדר צנעת הפרט.

– "ילדי היקר! האם בעניין
הפוליטי אתה עוד עסוק?
עם איזו סיעה אתה מזדהה,
ומה, במחילה, הנימוק?"

– "אמי היקרה, התפוז המתוק
הוא טעים, כך שאין לי ברירה –
למצוץ בחדווה את המיץ המרווה
אבל בלי הקליפה המרה".

"מתקפת ההומואים" – הומופוביה בעידן פייגלין

עופר נורדהיימר נור

גם אם אין לו ביטוי מוסדי, האינטרנציונל הפאשיסטי כתודעה משותפת קיים גם קיים. מקרה משה פייגלין הוא דוגמא טובה משום שפייגלין הוא פוליטיקאי רהוט, מנומק ואיש עט מבריק. הוא ראש וראשון לעמיתיו הרעיוניים ביכולת הביטוי שלו – ז'ן מארי לה פן, יורג היידר, וולדימיר ז'ירינובסקי והאוונגליסטים האמריקאים.  התברגותו אל תוך הנהגת הליכוד כמו זו של עמיתו אביגדור ליברמן עוררה בי את השאלה מהי עמדתם של אלה בעניין הקהילה ההומולסבית בישראל.

ובאמת, מה חושבים מנהיגי הימין המתחזק על ההומואים והלסביות? במקרה של אביגדור ליברמן (אם ללמוד מדבריה של עמיתתו למפלגה אנסטסיה מיכאלי מעריצתו של ולדימיר פוטין), אי אפשר שלא לדמיין את אימוץ דפוסי ההדרה והשטנה הנקוטים ביד ברזל בידי המחוקק והמשטרה הרוסיים נגד כל ביטוי פומבי של הקהילה ההומולסבית (מצעד הגאווה, הזמרת מאדונה). במקרה של פייגלין אין צורך לנחש: לאחרונה פרסם מאמר תחת הכותרת המבריקה "אני הומופוב גאה". מתוך המאמר אפשר לחלץ תובנות חשובות לגבי האיש ולגבי השמרנות החדשה ישנה בה הוא דוגל.

כידוע, אחד מן המאפיינים של הימין הפאשיסטי לדורותיו הוא חוסר היכולת המנטאלית וחוסר המוכנות התודעתית לקבל אחרות בקרבה של הקהילה המדומיינת האולטימטיבית – הלאום. כך שוקד הימין על ליבויה של שנאה יוקדת לכל מיני "אחרים" (ערבי, מוסלמי, יהודי, הומו, לסבית) ודחיקת רגליהם, שכן אינם אלא אויב. זוהי נקודת המוצא של פייגלין במאמרו: ישראל נתונה תחת "מתקפת ההומואים" והוא מוסיף ואומר: "…יש לי פחד גדול מתופעת ההומוסקסואליות כשזו יוצאת מן הארון, ומקבלת לגיטימציה ציבורית רחבה ומפוררת את הצבא והלאום".

ובאמת, יש משהו בתרבות הגייז שהיא בינלאומית, שוחרת שלום ואחווה, אלרגית לגילויי חשדנות ושנאה כלפי אחרים. להסיק מכך שבכוחה לפורר את האומה ואת הצבא מעיד על פרנויה חרדתית והיסטריה מתפרצת, או ליבוי מניפולטיבי של אלה. כידוע, צה"ל מזה עשורים מקבל לשורותיו את בני ובנות הקהילה ההומולסבית ללא אפליה. חזקה על ההומופובים שאם היה מתגלה צל צילה של התפוררות הצבא בידי ההומואים – כבר היינו שומעים על זה. כמובן שעל התפוררות השדרה הפיקודית של הצבא בידי רבני יש"ע אין מיצר פייגלין.

לפייגלין אין בעיה עם הומואים בארון והוא אומר: "ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטייה מינית, נחלתם של אינדיבידואלים שאיש אינו חפץ להתערב בחייהם הפרטיים". כאן המקום להבחין כאן בין פייגלין לבין אלי ישי – בן ברית בסרסור של פחד ושנאה. בעוד אלי ישי שוטם את ההומוסקסואל האינדיבידואלי כסוטה מין החוטא נגד תורת ישראל, הרי שפייגלין נבהל לא מן ההומוסקסואל היחיד אלא מן התרבות של הגייז.

פייגלין מוסיף כי תפקיד "מתקפת ההומואים" – להחריב את מוסד המשפחה. טיעון זה חוזר ונשנה ממש במילים אלה על ידי דוברי השמרנות לא רק בארצות הברית אלא לאחרונה גם על ידי מרין לה פן בצרפת. העובדה שפייגלין רואה בקהילה ההומולסבית איום על מוסד המשפחה מצביעה על שתי אפשרויות: הוא בור לחלוטין באשר לכמיהה של הומואים ולסביות בישראל להוליד ילדים ולהקים משפחות, או שהוא אינו מכיר בלגיטימיות של משפחות כאלה.

במתקפתה, הקהילה ההומולסבית מפעילה דיקטטורה בשם התקינות הפוליטית: היא מצליחה (בעזרת האגודה לזכויות האזרח ובית המשפט העליון) "לדחוק לארון [באורח "טרוריסטי"] כל מי שהעז לצייץ". הימין השמרני והדתי נתון תחת עולה של משטרת מחשבות נאורה – דמותו של אורוול היא נר לרגליו של פייגלין אותו הוא מצטט פעמים רבות. כאן שוב פייגלין הוא דוברה של קבוצה שמרנית הגדלה והולכת בחברה המערבית הרואה בעצמה קורבן של טרור זה. מכאן יש הצדקה להתגוננות אגרסיבית, השילוב המנצח של הימין באשר הוא: פוליטיקה של אגרסיות מתוך תחושת קורבנות. השמרן מבקש להתנגד לתרבות ההומוסקסואלית בשם חופש הביטוי וזכותו לחיות על פי עקרונותיו. בכך הוא מקביל לחלוטין לקולות האנטישמיים באירופה המשתוממים ומתקוממים מדוע בשם הדרישה לתקינות פוליטית אין הם יכולים להתנגד ליהודים וליהדותם המשתלטים על תרבותם – ראו מקרה הונגריה שם מתגשם חלומו הרטוב של פייגלין – נטורי האומה הקדושה מתקוממים כנגד האויבים הבאים לכלותה: היהודים וההומואים. בשם התודעה השמרנית נראה פייגלין כאומר לעמיתיו האנטישמיים בהונגריה: "יישר כוח! תנו להסית בשקט! רק טעיתם בדבר אחד: זה לא היהודים וההומואים אלא הערבים וההומואים הבאים לכלות את אומתנו הקדושה. גם פה וגם בהונגריה, ללא ביטויי שנאה והסתה אי אפשר להניע את הציבור להדיר, לרדוף ולגרש את אויביה של האומה המתגוננת.

ההשוואה בין פייגלין לאלי ישי חשובה. בעוד אלי ישי מתנגד לאהבת גבר המתקיימת בניגוד למצוות התורה, הרי שפייגלין אינו מתנגד לאהבה זו אם היא מתקיימת בפרטיות. בניגוד לישי הוא מכיר בקיומה של תודעה ותרבות הומוסקסואלית ורואה בהם "חוד החנית של תרבות ה"פוסט"" ראשית חורבן של מוסדות כמו המשפחה, הצבא או הלאום. ובאמת ההבדל בין השניים עקרוני ביותר. זה הנקוט בידיו של פייגלין הוא ההרסני באמת, בעוד שזה של אלי ישי רק יגביר את פוטנציאל אהבתם של גברים לגברים אחרים – במסתרי המקווה, בחדרי השינה של הישיבות, בפגישות בארבע עיניים עם רבנים נגענים. במסתרים שכאלה שגשגה במשך מאות שנים החתרנות המתוקה של אהבת גבר בחברות מסורתיות ובהן היא מתקיימת עד היום. חתרנות זו מכילה בתוכה את תמציתו של המסר הלא פוליטי של האהבה שאין להביעה במילים.

ואילו שטנתו של פייגלין היא הרעל האמיתי שכן היא מעוניינת לקעקע ולהשתיק את התודעה של הגייז – הביטוי התרבותי והפוליטי של ההומוסקסואליות במודרניות הבורגנית קפיטליסטית מערבית, ביטוי שהוא פרי של דרישה להכרה מכבדת ולאמנציפציה המלאה הנגזרת ממנה. בעוד פייגלין רוצה ובעזרת הסתה גם עלול להצליח לחנוק את נשמת אפה של התרבות של הגייז, הרי שאלי ישי לא נמצא שם בכלל. דרישתו שלי ישי לאיון כל קשר אינטימי בין גברים היא כל כך קיצונית שאין שום דרך הגיונית לממש אותה באמצעות פיקוח על כל אדם ואדם מסביב לשעון בכל מקום ומצב. גם תחת עונש מוות מיידי לא יוכל ישי לאהבה זו. תחת אלי ישי יחיו ההומואים לנצח אם כי במסתרים.

הדיכוי בו דוגל פייגלין קשה עשרות מונים משום שבאמצעות כמות מספיקה של הסתה אודות התפוררות האומה, הצבא והמשפחה דיכוי זה ממש בהישג יד. עבור רבים מן ההומואים והלסביות, במיוחד בני הדור הצעיר, מדובר בנידוי והדרה מן המרחב הציבורי ואלה יהיו טראומאטיים מאד, לא רק משום שהתרגלו לאור שמחוץ לארון אלא שעבורם להיות גיי זה עניין של זהות, זה מי שהם באמת. לחזור לארון יהיה עבורם אסון. אלה יהפכו לקרבנות האמיתיים של פייגלין ושל שותפיו – אנשי התא ההומולסבי של מפגלת הליכוד ביתנו – תא מביש שהחל ללבלב לאחרונה.

דימויים: רפי פרץ

הפסיכולוגיה של השמאלן (קטע)

(מסיבות שונות, אנו מעדיפים לא לחשוף את שמו המלא של המחבר, המרצה כיום עונש מאסר ממושך)

 הפסיכולוגיה של השמאל המודרני

 6. כמעט אין אדם שיכחיש שאנו חיים בחברה מופרעת מאוד. אחד הביטויים הנפוצים של הטירוף שלוקה בו עולמנו הוא שמאלנות. לפיכך, דיון על הפסיכולוגיה של השמאל יכול לשרת אותנו כמבוא לדיון על הבעיות של החברה המודרנית ככלל.

7.אך מה הוא השמאל? במהלך החצי הראשון של המאה העשרים ניתן היה לזהות שמאלנות עם סוציאליזם.

היום, תנועה זו היא מקוטעת ולא ברור מי יכול להיקרא שמאלן של ממש. כאשר אנו מדברים על שמאלנים במאמר זה אנו מתכוונים לסוציאליסטים, קולקטיביסטים, "טיפוסי תקינות פוליטית", פמיניסטיות, פעילי זכויות הומואים ולסביות, פעילים לזכויות בעלי חיים וכדומה. עם זאת, לא כל מי שמשויך לאחד הקבוצות הללו הוא שמאלן. הדבר שאליו אנו מנסים להתייחס בדיון על השמאל הוא לא לתנועה או לאידאולוגיה אלא לטיפוס פסיכולוגי, או במידת מה אוסף של טיפוסים. לכן מה שאנחנו מתכוונים כשאנו אומרים "השמאל" יתגלה בבהירות רבה יותר במהלך מסלול דיונינו על פסיכולוגיית השמאל.

8. התפישה שלנו בנוגע לשמאל תישאר פחות ברורה ממה שהיינו רוצים, אך לא נראה שיש לבעיה זו פיתרון. כל מה שאנו מנסים לעשות זה להצביע בכלליות ובקירוב על שתי נטיות פסיכולוגיות שאנו מחשיבים לכוח המניע העיקרי לשמאלן המודרני. אנו בשום אופן לא מתיימרים לספר את כל האמת על פסיכולוגיית השמאל. כמו כן, הדיון שלנו מתייחס לשמאל המודרני בלבד. אנו משאירים פתוחה את שאלת תקיפות הדיון שלנו לשמאל של המאה ה-19 וראשית המאה ה20.

9. את שתי הנטיות הפסיכולוגיות המונחות ביסוד השמאל המודרני אנו מכנים "רגשי נחיתות" ו"חברות יתר". רגשי נחיתות הם מאפיין של השמאל ככלל, וחברות יתר הוא מאפיין רק של אגף מסוים מהשמאל המודרני, אך האגף הזה הוא רב השפעה.

רגשי נחיתות

10. כשאנו אומרים רגשי נחיתות, אנו מתכוונים לא רק לרגשי נחיתות במובן המפורש אלא לקשת רחבה של תכונות קשורות: הערכה עצמית נמוכה, רגשות של חוסר אונים, נטיות דכאוניות, תבוסתנות, אשמה, שנאה עצמית וכו'. אנו טוענים שהשמאל המודרני נוטה לרגשות אלה (גם אם במודחק) ושרגשות אלה הם גורם מכריע בקביעת דרכו של השמאל המודרני.

11. כשמישהו מפרש כהשפלה כל דבר שנאמר עליו (או על קבוצה שאליה הוא משתייך) אנו מסיקים שיש לו רגשי נחיתות או הערכה עצמית נמוכה. נטיות אלה נחשפות בין פעילי זכויות מיעוטים, בין אם הם משתייכים לאותן קבוצות מיעוט שעל זכויותיהם הם מגינים או לא. הם רגישים באופן מוגזם לגבי מלים שבהן משתמשים אנשים שונים בשביל לציין מיעוטים. המונח "כושי", "אוריינטלי", "נכה" או "כוסית" שבאות לציין אפריקני, מזרחי, אדם מוגבל, או אשה, לא נועדו במקור למטרת השפלה. "שאפה" או "פרגית" היו האקוויוולנט (שווה ערך) ל"בחור", "ברנש" או "חברמן". המובן השלילי סופח למונחים אלה על ידי הפעילים עצמם. מקצת פעילי זכויות בעלי חיים הרחיקו לכת עד כדי כך שהם דוחים את המילה "חיית מחמד" ומתעקשים להחליפה ב"חיית שותף". אנתרופולוגים  שמאלנים עושים מאמצים רבים בכדיי להימנע מלהגיד דבר מה על בני אדם פרימיטיבים שיכול להתפרש כשלילי. הם רוצים להחליף את המילה פרימיטיבי ב"לא אורייני". הם מצטיירים כפרנואידים כמעט לגבי כל מה שיכול לרמוז שתרבויות פרימיטיביות נחותות יחסית לתרבותנו. (אנו לא מתכוונים להגיד שתרבויות פרימיטיביות אכן נחותות מאיתנו. אנו רק מדגישים את רגישות היתר של אנתרופולוגים שמאלנים).

12. מי שרגיש מכל לגבי "תקינות פוליטית" הוא לא תושב השכונות הממוצע, המהגר המזרחי, האשה המוכה או הנכה, אלא מיעוט פעילים, שרבים מהם אפילו לא משתייכים לקבוצות "המדוכאות" אלא באים מהשכבה המיוחסת של החברה. ל"תקינות פוליטית" יש אחיזה בקרב פרופסורים בעלי הכנסה בטוחה עם משכורות נוחות, ומרביתם הטרוסקסואלים, לבנים ממשפחות המעמד הבינוני.

15.שמאלנים נוטים לשנוא כל דבר שמתפרש בעיניהם כחזק, טוב ומצליח. הם שונאים את אמריקה, הם שונאים את הציוויליזציה המערבית, הם שונאים זכרים לבנים, הם שונאים רציונליות. ההסבר שהם מביאים לשנאתם כלפי המערב וכו' בבירור לא תואם את המניעים האמיתיים שלהם. הם אומרים שהם שונאים את המערב כי הוא מכלכל מלחמה, אימפריאליסטי, סקסיסטי, אתנוצנטרי וכך הלאה, אך כאשר הליקויים הללו מופיעים במדינות סוציאליסטיות או בתרבויות פרימיטיביות השמאלן מוצא להם תירוצים, או במקרה הטוב מודה בחוסר רצון שהם קיימים, בעוד הוא מצביע בהתלהבות (ובהרבה מהמקרים בהגזמה) על המקומות שבהם הם קיימים בתרבות המערבית. לפיכך ברור שהליקויים האלו אינם המניע העיקרי לשנאה שלו כלפי אמריקה והמערב. הוא שונא את אמריקה והמערב בגלל שהם חזקים ומצליחים.

16. מילים כמו "אמון עצמי", "ביטחון עצמי", "יוזמה", "מבצע", "אופטימיזם" וכו' משחקים תפקיד מצומצם במילון הליברלי והשמאלני. השמאלן הוא אנטי אינדבידואלי, פרו קולקטיבי. הוא רוצה שהחברה תפתור את הצרכים של כל אחד עבורו, תדאג להם. הוא לא מסוג האנשים שיש להם תחושה פנימית של ביטחון ביכולתו של אדם לפתור את הבעיות של עצמו ולספק את צרכיו. השמאלן מתנגד לעקרון של תחרות כי עמוק בפנים הוא מרגיש לוזר.

19. בדרך כלל, השמאלן אינו מסוג האנשים שרגשות הנחיתות שלהם עושים אותם לרברבן, אגואיסט, בריון, מקדם-עצמי או מתחרה חסר רחמים. אדם מסוג זה לא איבד לגמרי את האמונה בעצמו. הוא סובל מגרעון בתחושת הכוח והערך העצמי אבל עדיין יש בכוחו להבין את עצמו כבעל היכולת להיות חזק, והמאמץ שלו לעשות מעצמו חזק יוצר את התנהגותו הלא נעימה. השמאלן, לעומת זאת, רחוק מדי מזה. רגשי הנחיתות שלו מושרשים בו עד כדי כך שהוא לא יכול להבין את עצמו כפרט חזק ובעל ערך. מכאן הקולקטיביזם של השמאלן. הוא יכול להרגיש חזק רק כחבר בארגון גדול או תנועה המונית שאיתה הוא מזדהה.

20. שימו לב לנטייה המזוכיסטית הטמונה בטקטיקה שבה משתמש השמאלן. שמאלנים מפגינים בכך שהם שוכבים מול כלי רכב, הם מתגרים במכוון במשטרה או בגזען שיתעלל בהם, וכדומה. הטקטיקות הללו מתגלות אמנם כיעילות במקרים מסוימים, אבל שמאלנים רבים משתמשים בהן לא כאמצעי להשגת מטרה אלא מכיוון שהם מעדיפים טקטיקות מזוכיסטיות. שנאה עצמית היא מאפיין של השמאלן.

21.שמאלנים אולי טוענים שהאקטיביזם מונע על ידי חמלה וסימפטיה או עקרון מוסרי, ועקרון מוסרי אכן משחק תפקיד בהתנהגותו של השמאלן המחוברת-מדי. אבל חמלה סימפטיה ועקרון מוסרי לא יכולים להיות המניעים העיקריים מאחורי האקטיביזם השמאלני. עוינות הוא מרכיב בולט יותר בהתנהגות של השמאלן, כמו גם הדחף שלו לכוח. מעבר לכך, הרבה מהתנהגות השמאלנים לא מחושבת רציונלית כדי לתרום לרווחת האנשים שהשמאלן טוען שהוא בא לעזרתם. לדוגמה, אם אדם מאמין שאפליה מתקנת טובה לאנשים כהים, האם זה הגיוני לדרוש אפליה מתקנת בדרך עוינת או דוגמטית? ברור שזה יהיה מועיל יותר לנקוט בגישה דיפלומטית יותר ולעומתית פחות, שתתבסס לפחות על ויתורים מילוליים וסמליים כלפי אנשים לבנים שחושבים שאפליה מתקנת מפלה נגדם. אבל אקטיביסטים שמאלנים לא נוקטים בגישה שכזאת, כי היא לא מספקת את צרכיהם הרגשיים. עזרה לאנשים כהים היא לא מטרתם האמיתית. בעיית הגזענות מהווה מבחינתם אמתלה להביע תסכול, ייאוש וצורך בכוח. במעשיהם הם למעשה פוגעים באנשים כהים, כיוון שהגישה העוינת של האקטיביסט השמאלן כלפי הרוב הלבן נוטה להגביר גזענות.

22. אם לחברה שלנו לא היו בעיות חברתיות בכלל, השמאלן היה חייב להמציא בעיות בשביל לספק לעצמו תרוץ לעורר מהומה.

23. אנחנו מדגישים שכל מה שנאמר לעיל לא מתיימר להיות תאור מדויק של כל מי שנחשב שמאלן. זהו רק תיאור גס לנטייה הכללית של השמאל המודרני.

חִברות-יתר

24.פסיכולוגים משתמשים במונח "חִברות" (סוציאליזציה) כדי לתאר תהליך שבמסגרתו ילדים מאומנים לחשוב ולהתנהג כפי שהחברה דורשת. על אדם אפשר להגיד שהוא מחוברת אם הוא מאמין ומציית לקוד המוסרי של החברה שלו ומשתלב היטב כרכיב מתפקד בחברה הזאת. האמירה ששמאלנים הם מחוברתים מדי יכולה להישמע חסרת משמעות, מכיוון שהשמאלן מוצג כמורד. ועם זאת, כפי שנראה להלן, הרבה שמאלנים הם לא כאלה מורדים כמו שהם נראים.

25. הקוד המוסרי של החברה שלנו הוא תובעני עד כדי כך שאף אחד לא יכול לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדרך מוסרית לגמרי. לדוגמה, אין אנו אמורים לשנוא איש, אך כמעט כל אחד מאיתנו שונא מישהו בזמן כזה או אחר, בין אם הוא מודה בכך בפני עצמו או לא. חלק מהאנשים הם כל כך מחוברתים שהניסיון לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדך מוסרית מטיל עליהם נטל כבד. על מנת להימנע מרגשות אשמה, הם מוכרחים לרמות את עצמם לגבי המניעים שלהם ולמצוא הסבר מוסרי לרגשות ולמעשים שבמציאות אין להם מקור מוסרי. אנחנו משתמשים במונח חִברות-יתר בשביל לתאר אנשים כאלה.

26. חִברות-יתר יכול להוביל להערכה עצמית נמוכה, תחושה של חוסר אונים, תבוסתנות, אשמה, וכדומה. אחד האמצעים העיקריים שהחברה שלנו נוקטת בהם כדי לחברת ילדים הוא לגרום לילדים לחוש בושה על התנהגות או דיבור שהוא הפוך מזה שהחברה מצפה לו. אם מגזימים בכך, או אם ילד מסוים רגיש במיוחד לסוג כזה של רגשות, בסופו של דבר הוא יתבייש בעצמו. יותר מכך: המחשבה וההתנהגות של אדם המחוברת-מדי מעוצבות יותר על ידי הציפיות החברתיות מאלה של אדם שחוברת במידה מועטה. מרבית בני האדם מעורבים בכמות משמעותית של פעילות "לא ראויה". הם משקרים, הם מבצעים גנבות קטנות, הם עוברים על חוקי התנועה, הם מתבטלים בעבודה, הם שונאים מישהו, הם אומרים דברים זדוניים על אנשים, או שהם משתמשים בתכסיסים ערמומיים בשביל לעקוף את המתחרה. את כל הדברים האלה האדם המחוברת-מדי לא מסוגל לעשות, או שאם הוא עושה אותם הוא יוצר בתוכו תחושת בושה או שנאה עצמית. האדם המחוברת-מידי לא יכול אפילו לחוות, ללא אשמה, מחשבות או רגשות שהם מנוגדים למוסר המקובל: הוא לא יכול לחשוב מחשבות "לא נקיות".

חִברות היא לא רק שאלה של מוסר: אנחנו מחונכים על ידי החברה לקבל על עצמנו הרבה נורמות התנהגותיות שאינן נופלות תחת הקטגוריה של מוסר. לפיכך האדם המחוברת-מדי כבול תמיד ברצועה פסיכולוגית ומבלה את חייו בריצה על מסילות שהחברה הניחה עבורו. אצל הרבה מהאנשים המחוברתים-מדי זה מסתיים בתחושה של אילוץ והיעדר כוחות, שיכולה להתגלם במצוקה קשה. אנחנו מציעים שחִברות-יתר היא בין צורות ההתאכזרות הקשות ביותר שבני אדם מטילים אחד על השני.

27. אנחנו טוענים שאגף חשוב ומשפיע של השמאל המודרני הוא מחוברת-מדי, ושחברות היתר שלהם היא בעלת חשיבות גבוהה לקביעת דרכו של השמאל המודרני. שמאלנים מהטיפוס המחוברת-מדי נוטים להיות אינטלקטואלים או חברים במעמד הבינוני-גבוה. שימו לב שהאינטלקטואלים האקדמאים מרכיבים את החלק המחוברת ביותר בחברה שלנו, כמו את החלק השמאלני ביותר.

28. השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי מנסה להשתחרר מהרצועה הפסיכולוגית שלו ולהביע את ריבונותו בכך שהוא מורד. אבל בדרך כלל הוא אינו חזק מספיק בשביל למרוד נגד הערכים הבסיסיים ביותר של החברה. באופן כללי,המטרות של השמאלן המודרני לא עומדות בסתירה עם המוסר המקובל. להפך, השמאל נוטל עיקרון מוסרי מקובל, מאמץ אותו כשלו, ואז מאשים את הזרם המרכזי של החברה בהפרה של אותו עיקרון. לדוגמא: שוויון בין גזעי, שוויון בין מינים, עזרה לעניים, שלום והתנגדות למלחמה, פציפיזם, חופש הביטוי, יחס טוב לבעלי חיים. ועוד יותר מכך,חובתו של היחיד לשרת את החברה וחובתה של החברה לדאוג ליחיד. כל אלו הם ערכים מושרשים עמוק בחברה שלנו (או לפחות של המעמד הבינוני והעליון) במשך תקופה ארוכה. הערכים הללו מובעים או מונחים מראש במופגן או במובלע ברוב תוצריה של התקשורת המיינסטרימית. שמאלנים, במיוחד מהסוג המחוברת-מדי, אינם מתקוממים בדרך כלל נגד העקרונות הללו אלא מצדיקים את עוינותם לחברה בכך שהם טוענים (במידת מה של אמת) שהחברה לא מממשת בפועל את העקרונות הללו.

29. הנה המחשה לדרך שבה השמאלן המחוברת-מדי מפגין את דבקותו בגישות המקובלות של החברה בזמן שהוא מעמיד פנים שהוא מורד נגדן. הרבה שמאלנים בארה"ב דוחפים לאפליה מתקנת, להניע אנשים שחורים למשרות יוקרתיות, לשפר את רמת ההשכלה בבתי ספר שחורים ובהפניית משאבים רבים יותר לבתי ספר כאלו: את דרך החיים של השחור "מהמעמד הנמוך" הם רואים כחרפה חברתית.הם רוצים לשלב את האדם השחור במערכת, לעשות ממנו מנהל עסקים, עורך דין או מדען, כמו האדם הלבן מהמעמד בינוני-גבוה. השמאלן יטען שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להפוך את האדם השחור להעתק של האדם הלבן: לעומת זאת הוא רוצה לטענתו לשמר את התרבות האפריקנית-אמריקאית. אבל מה מכיל אותו "שימור" של התרבות האפריקנית -אמריקאית? השימור לא יכול אף פעם להכיל משהו שהוא יותר מאכילת אוכל מהמטבח השחור, האזנה למוסיקה שחורה, לבישת בגדים מהסגנון השחור, או הליכה לכנסיה או למסגד שחור. במלים, אחרות התרבות השחורה יכולה להתבטא רק בעניינים שטחיים. בכל ההיבטים המהותיים השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי רוצה להתאים את האדם השחור לרעיונות של האדם הלבן מהמעמד הבינוני-גבוה. השמאלנים רוצים לגרום לו ללמוד מקצועות טכניים, להפוך אותו למנהל או למדען, לגרום לו לבלות את חייו בטיפוס בסולם המעמדות, להוכיח שהאדם השחור טוב לא פחות מהלבן. הם רוצים לגרום לאבות שחורים להיות "אחראים". הם רוצים לגרום לחבורות של שחורים להיות לא אלימות וכו'. אבל אלו הם בדיוק הערכים של החברה הטכנולוגית-תעשייתית. למערכת לא אכפת איזו מוסיקה אדם שומע, אילו בגדים הוא לובש, או באיזה דת הוא מאמין, כל עוד הוא לומד בבית ספר, מחזיק במקצוע מכובד, מטפס בסולם המעמדות, מתנהג כהורה "אחראי", אינו מתנהג באלימות וכך הלאה. עד כמה שהוא יכחיש זאת השמאלן המחוברת-מדי רוצה לשלב את האדם השחור לתוך המערכת ולגרום לו לאמץ את ערכיה.

30. אנחנו בטח לא טוענים ששמאלנים, אפילו מהסוג המחוברת-מדי, לעולם אינם מורדים נגד הערכים הבסיסיים של החברה. ברור שלפעמים הם אכן עושים זאת. חלק מהשמאלנים מהסוג המחוברת-מדי הלכו רחוק עד כדי מרידה נגד אחד העקרונות היסודיים ביותר של החברה בכך שהיו מעורבים באלימות פיסית. עבורם אלימות היא צורה של "שחרור". במלים אחרות, בכך שהם מבצעים אקט אלים הם שוברים את המעצורים הפסיכולוגיים שאומנו בהם. כיוון שהם מחוברתים-מדי, הריסון הגביל אותם יותר מאחרים, ומכאן הצורך שלהם להשתחרר מהריסון שהוטמע בהם. עם זאת, בדרך כלל הם מצדיקים את המרד שלהם במונחים שמקורם בערכי המגמה השולטת. אם הם מעורבים באלימות הם טוענים שהם נלחמים נגד גזענות, וכדומה.

31. אנחנו מבינים שהתנגדויות רבות יכולת לעלות נגד העקרונות שהצגנו כאן על הפסיכולוגיה של השמאל. המצב האמיתי מורכב, ותיאור שלם שלו יצריך כמה כרכים, גם אם הנתונים הנחוצים היו זמינים. ביקשנו רק להצביע בכלליות רבה על שתי הנטיות של הפסיכולוגיה של השמאל המודרני.

32.הבעיות של השמאלן מרמזות על הבעיות של החברה שלנו בכללותה. הערכה עצמית נמוכה, נטיות דכאוניות ותבוסתנות לא מוגבלים לשמאל בלבד. אף שהן בולטות במיוחד בשמאל, הן נפוצות בכלל החברה שלנו. והחברה בת זמננו מנסה לחברת אותנו יותר מכול חברה שהתקיימה בעבר. מומחים אפילו אומרים לנו איך לאכול, איך להתאמן, איך לעשות אהבה, איך לגדל את ילדינו וכך הלאה.

 (תודה לאורח)

הדימוי: מתוך Les Misérables

על קריאת "קיום וכלום" לז'אן פול סארטר

 

אלון מרום

L'Être et le néant : Essai d'ontologie phénoménologique

Jean-Paul Sartre, 1943

קיום וכלום של ז'אן פול סארטר הוא מסוג הספרים אשר מגישים לקורא תפישת עולם כוללת. אחד מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת פורש בו תיאוריה בסיסית, אותה ניתן לפתח לכל תחום כמעט – מפסיכולוגיה של המודעות, דרך היסטוריוגרפיה, משפט, סוציולוגיה, כלכלה ועד ליחסים בינלאומיים. ספרים רבים מתארים עד כמה חסרות התיאוריות השליטות כיום מענה למסתרי הנפש והעולם סביבנו – אותו חוסר פשר מייסר בו אנו חשים יומיום – אך מעטים הם ההוגים, אם בכלל, שמנפקים לכך תשובות מניחות דעת, ואופני פעולה ברורים וישימים לחיים משמעותיים. סארטר מעז לקרוא תיגר על הייאוש המקובל מחיפוש מבנה אונטולוגי למרחבי הנפש והעולם. ספרו בן 700 העמודים "קיום וכלום", אותו קראתי בתרגום לאנגלית כ-Being and Nothingness, הוא ללא ספק יצירת חייו.

כיון שלא ניתן לתמצת כאן אפילו את עשרת עמודיו הראשונים של הספר, אבקש לנסות להעביר מעט מרוח הדברים באופן שונה; דרך תיאור תהליך של ארבע שנים של קריאתו. אבחנות אלה עשויות להעיד על תוכנו מעבר לכל ניסיון חוטא לסכמו למאמר.

לאחר שירותי הצבאי נסעתי ללמוד את עסקי הספנות בפלימות', עיר שדה מרוחקת באנגליה. במדף הפילוסופיה שבספריה העירונית נתקלתי בספרון קומיקס מוזר על פילוסוף בעל שם ידוע. אני זוכר את עצמי עומד שם וחווה קתרזיס. הרעיונות שעלו תוך כדי הדפדוף בו, חדרו מיד לעומקי תודעתי. היה בציורים ובמשפטים הקצרים שהתלוו להם, משהו שהתכתב עם מחשבותיי האישיות ביותר, נושאים שלא חשבתי שאפשר להכליל על כל בני האנוש. מעין ידיד נפש שתופש את העולם באופן כמעט זהה לי.

למשל, ציור של סארטר עומד על קצה צוק מול התהום. מהי בעצם האימה מהתהום, אותה הרגשה שמייסרת אותנו גם בשגרת חיינו, מבלי שנוכל להגדירה ולהתמודד איתה? האם בעמדי על הצוק, אני חרד שאני ולא אחר, אזרוק עצמי לתהום?

Anguish – the reflective apprehension of the Self as freedom, the realization that a nothingness slips in between my Self and my past and future so that nothing relieves me from the necessity of continually choosing myself and nothing guarantees the validity of the values which I choose. Fear is of something in the world, anguish is anguish before myself.

ביררתי מי היה סארטר, לאיזה זרם מחשבתי השתייך, ולאחר קריאת ספר מבוא לאקזיסטנציאליזם – החלטתי שכן, בו צריך להתעמק. רכשתי את Being and Nothingness, בו הוא פורש את משנתו בפירוט, ושקעתי בו לאורך השנתיים הבאות.

בקריאה הראשונה הזו, עדיין לא היו מצויים בידיי הכלים הדרושים להבין אותו במלואו. לא הסתייעתי באינטרנט לתרגום אותיות יווניות, למשל, או מושגים מורכבים; הייתי לוח ריק בכל הקשור לפילוסופיה ופסיכולוגיה – בעוד שהספר מיועד לקורא בעל השכלה גבוהה, ומתכתב ללא הסברים עם מונחים והוגים של תורות אלה. התקשתי גם עם האנגלית המדעית, ומדו-המשמעות ואובדן ההקשר שנובע מהתרגום מצרפתית (למרות שהתרגום מעולה). אך עם כל הקשיים, אי אפשר שלא לספוג את רוח הדברים.

גורם מכריע בקריאת ספר כזה הוא האמון בין הקורא לכותב. כשאין לקורא את הכלים להבין ולקבל את טיעוני היסוד, בלא האמון שנבנה בהדרגתיות, יתקע הקורא כשהכותב יסתמך עליהם בכדי לבנות את הקומה הבאה בטיעוניו. כל עוד נשמר האמון, ניתן להבין את רוח ועיקרי משנתו של סארטר. הוא מרבה להדגים רעיונות מופשטים על ידי דוגמאות מחיי היומיום: מה מרגישה אישה, לדוגמה, כשבדייט הראשון אוחזים לפתע את ידה; או מי יותר מודע לפרוייקט הקיומי שלו – השיכור הבודד בחדרו, או מנהיג הנואם בעצרת המונים. כך ניתן, על ידי גיבוש חוות דעת עצמאית על המסקנות הנובעות מהדוגמאות, לתת אמון בתיאוריה שמאחוריהן. עצם הדיון בנושאים מרתקים – כמו הונאה עצמית, תחושת הזמן או האימה מה"אחר" – מפתים את הקורא להתאמץ ולנסות לדלות מהספר כמה שיותר.

"…there are men who die without – save for brief and terrifying flashes of illumination – ever having suspected what the Other is."

עשר שנים וספרים רבים מאוחר יותר, חזרתי לקריאה שנייה. קיוויתי שהפעם אוכל להתקדם מהר יותר, אך לשווא; ההתעקשות לחפש ברשת את כל המונחים וההקשרים שדילגתי מעליהם בפעם הקודמת, והשימוש האינטנסיבי שעשיתי בחוברת הדרכה של מומחה לסארטר, "גזלו" ממני עוד שנתיים. היום אני מבין שמעצם מבנה הספר, נדרשות לפחות שתי קריאות שלו. סארטר אינו פורס את משנתו מהבסיס והנחות המוצא, אל המסקנות. פשר המונחים והטיעונים נמסר לכל אורך הספר, למרות שהוא משתמש בהם כבר בתחילתו.

אחד המבחנים הקשים שעל הקורא לעבור הוא אותו אמון – הספק שלא הכל יתחבר בסוף. אולי בכל זאת סארטר "סתם מקשקש"? הרי ייתכן שבכלל נכשל באמצע הדרך ובמקום להתייאש לאחר כל המאמץ שהשקיע, מצא דרך להסתתר מתחת מעטה פסאודו-מדעי (תופעה שנתקלתי בה לא פעם אצל הוגים "נחשבים"). הספק המייסר הזה מלווה את הקורא ממש עד הדף האחרון. אך הספק לא מתגשם – כמעט כל מילה בספר נכתבה ללא שרבוטים מיותרים. כל עמוד מתומצת כאילו היה מאמר מלומד בפני עצמו. הרבה, אך לא הכל מתחבר בסוף למסקנה מוחלטת. עוצמת החוויה מתמקדת בעיקר בחשיבה העצמית תוך כדי הקריאה, ובלימוד דרך החשיבה של סארטר, בעיקר בכל הנוגע להתייחסות לתופעות ולקיום שבגרעינם, לאופי האדם הכללי, לסמלים, ערכים ואידיאלים.

Bad Faith – A lie to oneself within the unity of a single consciousness. Through bad faith a person seeks to escape the responsible freedom of Being-for-itself. Bad faith rests on a vacillation between transcendence and facticity which refuses to recognize either one for what it really is or to synthesize them.

אתגר נוסף הוא הקושי שבקריאת ריכוז עצום של תגליות. הקושי דומה להקשבה לסוד עמוס בפרטים, מרעיש ומטלטל; הקורא זקוק להפסקות "עיכול"; מורד לפניו מחסום אונטולוגי/פסיכולוגי כשהוא עומד כך מול האמת העירומה; יש לו נטייה טבעית לברוח, להסיט את המחשבה; דחף לא רצוני מגיח, מנגנון ההגנה מתעורר מול תפישות המערערות השקפת עולם שהתקבעה.

הספר דורש בקנאות ריכוז מלא. לא ניתן לקוראו ברצף ותוך כדי כך להפליג במחשבות אסוציאטיביות, או לפתח רעיונות. צריך לקרוא אותו ברציפות, בלי מנוחות. חייבים לזכור את הטיעון הקודם, כי בהמשך מורכב עליו טיעון נוסף ללא חזרה. לכן גם כשהקריאה עצמה איטית מדי – יאבד חוט המחשבה המקשר. לדוגמה, כשמתעכבים על מונחים או אנגלית קשה, צריך לחזור ולקרוא מחדש את כל הפיסקה. לפעמים גם מספר עמודים לאחור. ואם לא די בכך, המשפטים בספר אורכים לפעמים כאורך הפיסקה הזו, הוא כתוב בשפה לוגית, ודומה לקריאת נוסחאות מתמטיות. הפיתרון שמצאתי הוא הקפדה על משמעת של שני "שיעורים" יומיים באורך שלושת-רבעי שעה.

לעתים חשים בלבול בעת הקריאה: האם לקבל את הדברים בגדר "פשוטו כמשמעו", או דווקא להתעכב על כל משפט, ולהתאמץ להבין האם יש פה כוונה שונה מהמובן הפשוט. הסיכון הוא כפול: מחד, עלולים להחטיא את תוכן הדברים האמיתי, ומאידך, לעטוף דבר מה במשמעות שסארטר כלל לא כיוון אליה. זה דומה לחיפוש משמעות בציור מופשט – למה התכוון האמן? האם כוונתו היא ללגלג עלינו הצופים שמחפשים משמעות בטפטוף צבעים מקרי על בד? (סארטר, כאמור, חף מרשעות מהסוג השני).

התהליך המחשבתי להבין את הספר מזכיר את מנגנון הפיצוי המוחי על קוצר ראייה – המשלים את התמונה. אם נוצר "חור" בזרימת הטיעונים (בגלל קשיי תרגום, ניסוח לא מוצלח של סארטר, דו-משמעות של מילים, וכו'), הקורא מנסה להשלים את החסר בעזרת ניתוח מחשבתי של הטיעון. לפעמים מתברר לאחר כמה משפטים, או דפים, מה היה חסר ב"חור"; אז צריך לחזור ולקרוא שוב עם המשמעות הנכונה של הדברים. לעתים החלל אינו מתמלא, ונותרת רק ההשערה של הקורא. קריאה כזו בהיזון חוזר מעייפת ומאתגרת בו-זמנית. באופן תיאורטי, יתכן אפילו שהקורא יתעלה מעל סארטר בתובנות הפילוסופיות, ויבין משמעויות שהפילוסוף עצמו לא הבין (וזאת גם כתוצאה מיתרון האובייקטיביות של הקורא על סארטר – שרואה את הדברים שכתב באופן סובייקטיבי).

אך עם כל זאת, אין מקום לייאוש מקשיים, חורים וחללים. הספר מנוסח כ- reference book; כלומר, הוא שלם בטיעוניו בכל דפדוף, הטיעונים הבסיסיים מכילים כבר את המסקנות שיבואו רק בשלב מאוחר יותר – כעבור כמה פסקאות, או כמה מאות עמודים. ובכלל, אפריורי, עצם נבירתו של הקורא עמוק בתוך נפשו – מעורר מאליו תובנות אישיות ואוניברסליות.

קשה לתאר את הסיפוק שבצליחת הקשיים האלה. הוא מזכיר את (חוסר) התחושה כשמדברים פתאום ברהיטות שפה חדשה; לחוסר המודעות לכך שכבר זמן מה לא נתקעת בקריאה מחוסר הבנה, או שנאלצת לדלג. כשעוברים סוף סוף למצב המחשבתי הזה, או אז נפתחים בפניך שעריה של תיאוריה כוללת על כל מה שחשבת שהכרת בעולם הזה ובעצמך. וכך, לפתע בגיל 38, לומדים מחדש ללכת, לאכול, לנשום. אך כאמור, מאמר זה עוסק בתהליך הקריאה בלבד.

*

דימויים: ז'אן פול סארטר, ציורים של אסתר שניידר, קספר דויד פרידריך. 

 

מה מעכב אותנו

הדמוקרטיה היא התמה הדחופה ביותר של ההווה. היא הסיסמה של כל תנועות המחאה, מתנועת האוקיופיי עד לתנועת האינדיגנאדוס, מתנועות התנגדות במשבר האירופאי (כמו למשל ה- Blockupy בפראנפורט), או האביב הערבי, לתנועות המחאה של הסטודנטים באנגליה או בצ'ילה. בנקודת החיבור ההיסטורית הזו אנו צופים בביטויים מפתיעים של דמוקרטיה ברחבי העולם. אלו ביטויים של פחד אמיתי מכוחות ההרס של הקפיטאל והאידאולוגיה הימנית, ומן האופן שבו אלה יקדמו צורות חדשות של כוחנות.

בעשור האחרון ניתן להבחין באירופה בתצורות חדשות של פוליטיקה סמכותנית, שמתרחבות אל מעבר לגבולות המדינה. תצורות פוליטיות אלה חוסמות את הדמוקרטיה העתידה לבוא ומובילות אותנו, צעד אחרי צעד, באופן הטרוגני, אל הגזענות האירופאית החדשה. אטיין באליבר איבחן את התנועה הזו כבר לפני עשור.

כאשר הקמנו בסוף שנות ה- 90' את ארגון ה"קנאק אטאק" (Kanak Attak), הקמנו אותו כארגון ביקורתי ודמוקרטי מובהק, כזה שחורג מגבולות הדיון בהגירה ובאנטי-גזענות. ראינו בעצמנו, אם לחזור על המונחים של ז'אק ראנסייר (Rancière) כ- "נתח של חסרי הנתח"( „la part des sans-part ).[1] אחרי איחוד הגרמניות (1989) פרץ גל של לאומנות וגזענות. גל העוינות הזה נבנה כבר מאז שנות ה-80' והפך בעשור שאחרי לנוכח כל כך, שהמדיה והפוליטיקאים כבר לא יכלו להתעמת איתו, אלא טרחו בעיקר על טשטוש השפעתו.

היה קל, באופן יחסי, לעגן כאן את מושג הגזענות, שעד אז לא הוגדר בגרמניה. השיח הציבורי העדיף מונחים כמו עוינות כלפי "זרים", או "שינאת-זרים" (Fremdenfeindlichkeit). אבל אנחנו התעקשנו להיות מובנים: נראה לנו עקרוני לייצר כאן שפה חדשה ולתת לגזענות צורה, מטרה, והיסטוריה. מכאן והלאה, רצינו לייצר סובייקט פוליטי, שפועל כנגד ההטייה הגזענית ומנכיח פרספקטיבה חדשה להבנתה: הפרספקטיבה של המאבק כנגד ההגירה. הפרספקטיבה הזו לא הוגבלה לנקודת המבט של המהגרות, אלא פנתה לכל מי שזיהה את צמצום השיח הדמוקרטי. אפשר היה לראות זאת בנסיון לנטרל את "השם הרע" של הגזענות.

בעבר למדנו ממורים רבים. למדנו מההיסטוריה והתאוריה. למדנו, למשל, מניתוח האנטישמיות הגרמנית על ידי אסכולת פראנקפורט, או מההיסטוריה של תנועות השחרור האנטי-קולוניאליות. למדנו ממאבק השחורים והמהגרים בצרפת, באנגליה, בארה"ב ובדרום אפריקה. התחלנו לכתוב את ההיסטוריה של עצמנו, שעד אז נותרה חבויה, כדי שזו תייצר לנו חומרים ומקורות חדשים. למדנו שכוחה של המסורת הוא בחשיפת עמדות מומצאות לא פעם, ביחס להווה ולעתיד. כך מיקמנו את ההיסטוריה של ההתנגדות האנטי-גזענית, זו שיוצגה על ידי המהגרות בגרמניה, בהקשר של ההיסטוריה העולמית.

הפרוייקט שלנו המשיך, הפך אירופאי יותר ומגוון יותר, נפרד לפרוייקטים רבים, מאורגנים יותר או פחות, במקרים רבים ללא מימון, אבל תמיד מעשיר וממלא השראה. הוא הסתיים מסיבות כאלה ואחרות באמצע שנות ה-2000.

היום אנחנו עומדים בפני מצב חדש, עדיין לא מומשג, אבל בברור כזה שנושא דמיון למאבקי העבר שלנו. זהו מאבק שעדיין דורש מדידה של עומק השפה ושל והפרקטיקות הרלוואנטיות שהוא מייצר. המשבר הנמשך באירופה מראה לנו, שהניגוד בין הקפיטאליזם והדמוקרטיה רק הקצין. היום נותרנו רק עם זאת: חדשות רעות, והאתגר של העמידה מולן. איך אפשר להציב בפרוייקט הזה את הדמוקרטיה מחדש?

עבור התנועה של האנטי-גזענות באירופה עלתה שוב ושוב השאלה: מתי ואיך יוכל ארגון אנטי-גזענות להתקיים באירופה?

הגזענות, כפי שהכרנו אותה עד היום, משתנית- היא מייצרת טראנספורמציה של עצמה. הגזענות העכשווית באירופה היא הטרוגנית ומורכבת באופן כזה, שאנחנו חייבים לייחס לה דרך פעולה עקבית, ולמצוא דרך להבינה. מה שנדרש כאן, מעבר להבנת השפות השונות באירופה, הוא הבנה של הקשר בין התופעות הלאומניות והגזעניות השונות באירופה, כמו הקשר בין הלאומנות והתנאים הפוסט-קולוניאלים. תנאים אלה כרוכים בתהליך האירופיזציה וחווית המשבר.

לפחות ארבעה אספקטים בסיסיים מחזיקים את הקשרים האלה. בהקשר הנוכחי, ניתן רק לסכם אותם או לשרטטם בקצרה. האספקטים הללו ממקמים את הגזענות של ההווה בהקשר מסויים וממשיגים את הקושי הכרוך באנטי-גזענות האירופאית.

אחרי ההתקפות של 2001 עלתה באירופה תנועת אנטי-ג'יהאד, כמו תנועה אנטי-איסלאמית, שפנתה כנגד האוכלוסייה המוסלמית כולה. הימין הקיצוני, לגווניו השונים, הנאו-נאציים והפופוליסטיים הימניים, שב לתאוריה של הימין החדש של שנות ה-80', והקצין אותה. הסוציולוג שטאן באט (Chetan Bhatt) זיהה נכון תנועות הימין הללו, והראה שגם כאשר הן נשאו דגל ימני לאומני, הן ניסחו את עצמן במונחים פוסט-לאומיים.  הזיהוי הזה נכון להקשר אירופאי, היות ובמשבר הכלכלי האחרון תנועות הימין לבשו חזות של תנועת-האירו, או של תנועות אזרחיות שהתנגדו לבניית המסגדים, או תנועות שמחו על מנהגים דתיים "לא סובלניים" דוגמת הוויכוח הממריד על חבישת הרעלה.

לאחרונה התוסף עוד מימד לחזית הקשרים הגזעניים, מימד ישן כשם שהוא חדש: המשבר השיב לתקופתנו את תופעת הגזענות המעמדית (Klassenrassismus), כפי שבאליבר כינה אותה. המושג של "גזענות מעמדית" לא "תפס" עד היום, אולי בשל הקשר ההדוק שיצר בין  תופעת הניצול ותופעת הדחיקה-מטה. ההצרנה של המעמד וההבנייה של הגזע היו כה חזקים, שכמעט ואי אפשר היה לזהותם- אותם או את ההופעות המקומיות שלהם כגורם נפרד.למרות זאת, הגזענות המעמדית יציבה וקיימת, ובאה לידי ביטוי בהנגדה הבינארית של  תופעות חברתיות: אפשר להבחין כאן בניגודים הקשים בין  עוני ועושר, מחלה ובריאות, החפצה ג'נדרית ופמיניזם, סמכותנות ודמוקראטיה, הטרופוביה ותופעת ה- gay-friendly , כמו גם העיסוק העויין בהשכלה מול הצבת האינטיליגנציה כ"אידאל".

בהקשר הזה רלוואנטי במיוחד שיח האינטגראציה והקשר שלו לשיח של מתנגדי ההגירה. השילוב הייחודי של זכויות אזרח בשני מערכים שונים- זה של מדינות אירופה הנפרדות וזה של האיחוד האירופאי – מייצר הירארכיה כמו רשת כמעט בלתי נראית של חיבורים. השילוב הזה מייצר בלבול שמאפשר להתיך יחד בעלי ויזת עבודה אירופאית ומקבלי מקלט מדיני, יחד עם דורשי הזכויות החברתיות. לכאן משוייכים גם ה"נושרים": מי שנשמטים מסטאטוס ה"עובד", מי שחורגים מגבולות האישור שקיבלו, מהגרים לא חוקיים, או פליטים שמתעלמים מהמיליטאריזציה הגוברת והחסימה של גבולות אירופה. התחקות אחר מקבלי המעמד החוקי באירופה, למשל מי שנאלצים לעבור ממקום למקום בתוך האיחוד – הצוענים –  מגלה את הסימנים המובהקים של פוליטיקת האזרחות החדשה.

האספקטים האלה של הגזענות האירופאית חושפים את העירוב הייחודי של אידאולוגיות על בסיס ביולוגי, תרבותי ודתי. האספקטים האלה חושפים, גם אם על רקע משתנה והטרוגני, את המוטיבציה המערערת של שתי תנועות שעולות יחד: ההצרנה של הגזענות האירופאית– ואני מאמינה שאנו רואים רק את התחלתה,– וההתפרקות של האנטי-גזענות באירופה. במילים אחרות, ניתן לראות את השינוי האידאולוגי של הגזענות עצמה והתפרקות האנטי-גזענות הישנה, שכבר לא מסוגלת להתמודד עם התנאים החדשים.

אלמנט נוסף שצריך להתחשב בו, הוא המבנה הפנימי של האנטי-גזענות: התנועות הללו הסתמכו תמיד על פוליטיקת-זהות (שנאבקו בה, אבל בלי להצליח למחוק אותה בעצמן) שלא פעם ענו על מה שז'אק ראנסייר  קרא "פוליטיקה משטרתית" (polizeiliche Politik), היינו פוליטיקה שמופנית כלפי פנים, ומלווה בפוליטיקת-ייצוג אגרסיבית כלפי חוץ.

שני האספקטים הללו, של הזהות ושל פוליטיקת-הייצוג, חוזרים ומרכיבים את המבנה הסמכותני על בסיס הפריביליגיה של הסובייקט הפוליטי- אל מול התהליך הפוליטי.

מצד התלכיד (קונגלומוראט) של זכויות, סמכותנות, אידאולוגיות גזעניות, פרוייקטים, והשילוב של כל אלה בתנועות והמפלגות האירופאיות, עולה כמובן השאלה—כמו בכל זמן נתון—של היחס הבלתי נתפש בין הדמוקרטיה והקפיטאליזם. היינו, עולה כאן השאלה על אפשרות ההתפתחות של התנועה הדמוקראטית באירופה והפיכתה לתנועה אירופאית- דמוקראטית.

למעשה, זו שאלה על התרבות והפרקטיקות הדמוקראטיות. אנו חייבים למצוא אותן, להכיר בהן, לפתח אותן, לבסס אותן ולהפיץ אותן. לא יהייה פשוט לייצר את הפרקטיקות האלה מהקיים, כלומר מכלי הרפרזנטציה והתאוריה הקיימים. אנו חייבים להכיל אותן בגופינו. אנו חייבים להכיל את ייצורן, הסיבה לייצורן, ומי ששייצר אותן. ההשלכות עשויות להיות של אובדן הקשר המוכר לתצורות פוליטיות קיימות ולשיטות ייצוג רגילות, כמו מעבר לפוליטיקה של תהליכים (prozesshaften Politik). אפשר להיזכר כאן בשורה של מסורות דמוקראטיות רדיקאליות, שדחפו אותנו לעבר המאבק על ההגירה, או על הפמיניזם. אפשר היה להבחין בפרקטיקות הללו בתקופת מגיפת האיידס, למשל באקטיביזם שתמך בחולים. אפשר היה להבחין בפרקטיקות כאלה בכל מקום שבו הן התמודדו בכלי האנטי-גזענות והאנטי-קולוניאליזם נגד השעבוד והניצול. סוף פוליטיקת הייצוג מתחיל כאשר אנו בונים פוליטיקה של חציית גבולות, פוליטיקה שהמציאות שלה ומאבקיה מציבים את הגזעני וההיסטורי בחזית.

[אבל] משהו עדיין מעכב אותנו (something is holding us back).

---

[1]  ז'אק ראנסייר משתמש במונח ב- La Mésentente (1995), שתורגם כ- Dis-agreement. המונח „la part des sans-part תורגם לגרמנית כ- Anteillosen . למרבה הצער, עדיין אין תרגום לעברית של העבודה החשובה הזו. נ.ל.

תרגום מגרמנית: ניצן ליבוביץ'.

מנואלה בויאדז'ייב היא ממייסדי הארגון "קנאק-אטאק", רשת שעסקה בעיקר בארגון אנטי-גזענות בשנות ה- 90'. בויאדז'ייב מלמדת באונ' הומבולדט בברלין וחברה בקבוצת ה- Sound Art Collective Ultra- Red. היא המחברת של "הבינלאומיות הסוערת: גזענות ומאבקי ההגירה".

לקריאה (וחוויה) נוספת:

על קנאק-אטאק:

קבוצת האמנות "אולטרה רד":

(אפשר להוריד באתר זה קבצי מוסיקה אלקטרונית שמבוססים על מושגים תאורטיים מעבודת הארגון וה"קולקטיב").

על מנואלה בויאדז'ייב: (באתר אונ' הומבולדט):

* ז'אק ראנסייר משתמש במונח ב- La Mésentente (1995), שתורגם כ- Dis-agreement. המונח „la part des sans-part תורגם לגרמנית כ- Anteillosen . למרבה הצער, עדיין אין תרגום לעברית של העבודה החשובה הזו. נ.ל.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון