נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

"פדגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

אסיפה זה לחלשים

גור סלע

זה קרה לאחר קרוב לשעתיים של דיון סוער ומתוח באסיפת הפעילים שהתקבצו כדי לשתף פעולה בהפקת אירועי ה-12 במאי בתל אביב, שישה ימים לפני האירוע עצמו. עצביו של אחד המשתתפים פקעו והשיחה המונחית הפכה לאנדרלמוסיה של צעקות, נפנופי ידיים כועסים ופרישה של חלק מהאנשים מהמעגל המרכזי למעגל צדדי. החלפתי מבטים עם המנחַה שלצידי והפעלנו את תכנית-המגירה-לאסיפה-מתפוצצת – נשענו אחורה בשקט וחיכינו בסבלנות.

האמת? חשבתי שהעסק אבוד ואין סיכוי שמישהו יצליח לחזור למצב נפשי של דיאלוג (אתם יודעים – הקשבה לאחר, ניסיון להבין אותו ולמצוא את המשותף ביניכם). למרבה הפלא, אחרי 5 דקות בערך, פתאום היה מספיק שקט ואפשר היה לשמוע מישהו אומר: "רגע, אריאל היה באמצע המשפט, בואו נשמע מה יש לו להגיד…". זה היה האות עבורנו לחזור ולהנחות את הפגישה, שהסתיימה בתוצרים נאים שהיה עליהם קונצנזוס.

הסיטואציה הזו הציפה מחדש שתי תופעות שתמיד מפתיעות את המשתתפים באסיפות עם מאחר ונראה שהן סותרות אחת את השנייה – ההתנגדות החזקה שאסיפה מוציאה מאנשים מסוימים, והעובדה שלמרות שבאסיפות רבות קשה להצביע על תוצרים ממשיים, אנשים ממשיכים "להצביע עם התחת" ונשארים לשבת במעגל ולשתף פעולה עם צוות ההנחיה.

האסיפה של מאהל רוטשילד, תל אביב, בעת דיון והחלטה על מסרים לעצרת, יולי 2011

נדמה לי שלשתי התופעות הללו יש שורש משותף שקשור לצורת יחסי הכוח שמובְנים באסיפה, צורה שמנוגדת באופן עמוק למסרים מרכזיים שהתרבות הפוליטית שסביבנו מבוססת עליהם ומחנכת אותנו לאורם. לצורך הדיון נקרא לגישה המקובלת "הגישה הריכוזית", ולגישה עליה מבוססת האסיפה – "הגישה המשתפת". ההבדל היסודי בין הגישות מצוי באופן בו ראוי להשתמש בכוחם הפוליטי האינדיבידואלי של כל הפרטים שמרכיבים ציבור מסוים.

הגישה הריכוזית

לפי גישה זו, כאשר אנשים רוצים להפוך את הכוח שלהם לעוצמה, עליהם לרכז את הכוח הפרטי של המון אנשים במקום מרכזי בו מתנהלת קבלת החלטות בשם הכוח הכולל ויישומן באמצעותו. רובנו נחשפנו אך ורק לתרבות פוליטית שמניחה שניהול הכוח הזה יכול להיעשות בצורה אפקטיבית רק בקבוצה מצומצמת ומקצועית, כלומר – ריכוזית וסגורה. זה הבסיס לכל שלטון אוטוריטארי וטוטליטארי, כולל שלטון הנציגים שזכה לבלעדיות בתודעה שלנו בתור "הדמוקרטיה". המאפיין של הזרם הפוליטי הזה הוא ההכרה בזכותו הטבעית של החזק לשלוט, כפי שמתבטא בכמיהה הציבורית ברגעי משבר ל"מנהיג חזק שיעשה סדר". נכון, הדמוקרטיה הנציגותית כוללת מערכת שלמה של איזונים ובלמים על הכוח, אבל בינינו – מתי בפעם האחרונה ראינו ראש ממשלה/שר/טייקון חלש פוליטית (כלומר – לא משתייך לאליטה)? כמעט תמיד זה יהיה אחוס"ל, או המקבילה הסוציולוגית המקומית לאליטה. בספרו "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד מכנה את סוג המשטר הזה קלפטוקרטיה – שלטון של גזילת הכוח הפוליטי מהאזרחים למען שלטון ריכוזי חזק ואפקטיבי.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של אפקטיביות. טיעון מחץ נפוץ של תומכי הגישה הריכוזית יכול להישמע בערך כך – "עד עכשיו עשינו דמוקרטיה, עכשיו צריך לשים אותה בצד כדי להיות יעילים. יש לנו אירוע להפיק!", או כך: "נמאס לי מהבירבורים שלכם, מי שרוצה לעבור לעשייה שיבוא איתי!" (סימני הקריאה – במקור).

הגישה המשתפת:

גישה זו מניחה שהדרך ההולמת לייצג אדם מבחינה פוליטית היא לשתף אותו בתהליך הפוליטי, כלומר – לאפשר ולעודד כל אדם ששייך לציבור מסוים, להשתתף בדיון, בקבלת ההחלטות ויישומן בכל נושא שנוגע לאותו ציבור. על מנת להצליח להגיע לשיתוף עמוק ואמיתי, על האנשים שמחוברים לכוח יותר מאחרים להיות מודעים לאחריות שלהם להגביל את הפריבילגיות ה"טבעיות" שלהם ולהעצים את החלשים שלצידם. חשוב להבדיל את השיתוף הפוליטי משיתוף–לכאורה, שמאפשר למי שרוצה להשתתף בסך הכל לקחת חלק בהוצאה לפועל של ההחלטות הפוליטיות שהתקבלו אי-שם.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של הכלה. טיעוני מפתח של תומכי הגישה המשתפת נשמעים, פחות או יותר כך – "בלי שיתוף האנשים אין הצדקה לפעולה בשמם, וממילא הם לא יזדהו איתה". כמובן שכשיש לך משאבים כלכליים משמעותיים, אתה לא באמת זקוק לשיתוף פעולה אקטיבי מצד ציבור גדול כדי להשיג אפקטיביות לטווח קצר.

האסיפה של אירוע ה-15 באוקטובר 2011, רחבת מוזיאון תל אביב

אסיפת העם, שהתקיימה לאורך ההיסטוריה בצורות שונות, לבשה בשנה האחרונה צורה חדשה והיוותה את הבסיס של מבנה תנועת ה-15 במאי הספרדית, כמו גם של תנועת ה-Occupy האמריקאית, תנועת המחאה הבריטית והתארגנויות דומות במקומות אחרים. תנועות אלה הושפעו במידה רבה גם מהמאבקים בעולם הערבי וגם ממאבקים קודמים ברחבי העולם. גם בארץ נוצרו מבנים דומים, אם זה באסיפות במאהלים השונים ואם זה ברמה הארצית. מאחר ואסיפה יכולה להתארגן באופן אפקטיבי רק מסביב לעניין משותף ברור, פירוק המאהלים גרר בדרך כלל גם פירוק של האסיפות שהתהוו בהם. עם זאת, ניתן היה לראות שהרעיון עצמו מסרב לדעוך והצורה הפוליטית הזו צצה מחדש במקומות שונים בהם היה ניסיון לגבש קבוצה או קואליציה של קבוצות מסביב לעניין משותף – נושאי או גיאוגרפי. דוגמאות לאסיפות "גיאוגרפיות" ניתן למצוא בת"א, שם המשיכו להתארגן אסיפות שכונה, אסיפות של קהילת המחאה של מאהל נורדאו וגם ברמה העירונית במהלך רוב החורף. בקרית שמונה אסיפת המאהל ממשיכה להתכנס באופן שוטף יחסית. אסיפות אחרות ממשיכות להתקיים מסביב לנושאים ארוכי טווח כמו ועדת החינוך של מאהל רוטשילד, או אד-הוק כמו התארגנות קואליציית הפעילים של ה-12 במאי. למעשה, אני צופה שהצורה הזו רק תמשיך להתפתח, להשתכלל ולהתרבות, מאחר ומי שחווה אותה בעוצמה, מתקשה לחזור ולהשלים עם הצורות הפוליטיות הדכאניות הנפוצות.

מעצם טבעה, אסיפה היא אמצעי ביטוי והעצמה לאנשים שלוקחים בה חלק ולכן היא מקבלת צורה ספציפית ייחודית בכל מקום ובעצם בכל מפגש בפני עצמו. ניתן לראות שאסיפה מצליחה להגשים את ייעודה כאשר היא שומרת הן על תהליך משתף ודיאלוגי והן על מבנה שמחזיק את התהליך ומאפשר להתקדם באמצעותו לעבר תוצרים שיש עליהם הסכמה רחבה. זה דורש הרבה סבלנות וסובלנות, בעיקר משום שכאשר התהליך מצליח לגעת בנושאים שהם באמת רלוונטיים, השונוּת בין המשתתפים מקבלת ביטוי פומבי וכל אחד צריך להתפתל לנוכח עמדות וזהויות שנשמעות זרות ולכן – מאיימות. הנחיה טובה תצליח להכיל את השונוּת, ליצור אווירה של סולידריות מסביב לעניין המשותף לכל הנוכחים ולעודד הגעה להסכמות דרך הכלת השונוּת לתוך ההצעה עליה נדרשים להחליט. חשוב להבין שאין כמעט שום דבר בחברה שלנו שמכין אותנו לכך. הגישה הריכוזית, שעוקפת את נקודות המחלוקת על מנת לקצר את הדרך בשם האפקטיביות, מביאה אותנו (במקרה הטוב) להכרעה באמצעות הצבעת רוב לאחר דיון קצר שמבוסס על ויכוח ולא על דיאלוג (אני לא צריך להתאמץ להגיע להסכמה עם השונה ממני, מספיק שאשכנע את רוב האחרים), כך שקשה לנו לחוש באופן טבעי את העוצמה שמציעה הגישה המשתפת. את העוצמה נרגיש רק כאשר נסכים לסבול את האחר עוד קצת, ממקום של שוויון-ערך-פוליטי בינינו.

אסיפה המונית בפוארטה דל סול, מדריד, 28.5.2011

מכל הדברים האלה מתברר שאסיפה מציעה כוח קודם כל לאלה שרחוקים ממנו במארג יחסי הכוח הכללי. אלה שקרובים יותר לכוח, נאלצים לוותר על הפריבילגיות שהורגלו להן ונדרשים, למשל, לחכות לתורם על מנת לדבר, אפילו אם הם בטוחים שהפתרון הנכון לסוגיה כבר מונח להם בכיס. הם גם נדרשים להקשיב לכל השאר ולפתח רגישות לקולות האחרים אם הם רוצים שהצעתם תתקבל בקונצנזוס. ואכן, במבט לאחור, המתנגדים הכי עקביים וקולניים לתהליכים של דמוקרטיה משתפת הם תמיד החזקים שמסרבים לוותר על פריבילגיות של כוח, בעוד החלשים (מוחלשים, ליתר דיוק) – ממשיכים לבחור בצורה שמגבירה את הקול שלהם. ה"חזקים" שמצליחים לשרוד, למרות הקושי (שיש לי הרבה אמפתיה כלפיו, אגב) לוותר על פריבילגיות, הם כאלה שלמדו שלטווח הארוך – גם הם מרוויחים מהיותם חלק מקהילה שחרתה על דגלה מסע-שאין-לו-קץ להקטנת ההדרה הפוליטית. לפי הניתוח הזה, ניתן למצוא את אותה צורה פוליטית אצל ביבי נתניהו, אצל "הנהגת המחאה" (שחלקם ממשיכים עד היום לטפח את התדמית התקשורתית של עצמם כמנהיגי המחאה ונציגיה עלי אדמות) ואצל חלק ממבקריהם שבעצם רוצים להחליף אותם בהנהגה אחרת (שאותם מבקרים, מן הסתם, נמנים עליה). עם זאת, ציבור הולך וגדל מבין הפעילים מבקר את עצם התפיסה הכוחנית שמחייבת הנהגה ריכוזית ומדירה, מצפה מכל פעיל שמתראיין בתקשורת לדבר בשם עצמו בלבד ודורש מכל התארגנות חדשה לנקוט בגישה משתפת ונטולת אגו.

ראוי לציין את המודל של האסיפה הכללית של וול-סטריט, שלא הסתפקה בבניית מודל ביורוקראטי להנחיית אסיפות, אלא הוסיפה קוד אתי כהצעה להתכוונות נפשית לכל משתתפי האסיפות. אחד הסעיפים האהובים עלי, שמכונה "Step up, Step back", מבקש מכל משתתף להיות מודע למידת הקרבה שלו לכוח ביחס לשכניו לאסיפה – אם הוא מייצג אליטה עליו לרסן את עצמו, למעט בהשתתפות פעילה ולהעדיף הקשבה. אם הוא שייך לקבוצה מוחלשת – האסיפה מעודדת אותו להשמיע את קולו יותר מאחרים. או בפרפראזה מקומית על ביטוי מאצ'ואיסטי מפורסם – ברגעים כאלה, חשוב שתהיה חלש.

האסיפה הכללית של וול-סטריט, ניו יורק, סתיו 2011

אסיים בציטוט של יוג'ין ויקטור דבס, שמבטא בעיניי כמיהה-שלא-נגמרת לסולידריות: "כל עוד יש מעמד נחות – אני נמנה עימו. כל עוד יש יסוד פלילי – אני חלק בו. כל עוד שוכנת נפש אחת בכלא – אינני חופשי".