מדינת ערוץ 2

בועז לוין

עלייתו של יאיר לפיד זוכה בימים אלו לאי אלו פרשנויות. רובן מתמקדות בשאלת מליון הדולר: כשהעם אומר מרכז, למה הוא מתכוון? הפרשנים מנסים לקרוא מבעד לבלוריתו הכסופה והמוקפדת של המקרר של המדינה – העם אמנם בחר מרכז, אך המציאות, אבוי, דורשת החלטות שנמדדות במונחים של ימין ושל שמאל. בשלב זה מדובר לרוב בספקולציות ולא יותר, שערכן שקול לקריאה בתה: האם הצהרות העבר מעידות על עמדות ההווה? סימפטום נאום בר-אילן הוא כנראה העדות המוחצת ביותר לכך שהמילה "מצע" הפכה זה מכבר לכלי טקטי לכל היותר, מציאות מקיווליסטית שמייתרת את עבודתם של הפרשנים הפוליטיים (שהם שייריו של עידן אידיאולגי) כמעט לחלוטין. או לחלופין, כיוון שכל תוכן אידיאולוגי התאייד מהשיח הפוליטי הרווח, כל שנותר לנו לעשות זה להתענג על טוריהם הפרשניים של יוסי ורטר ודומיו שמציעים סימולציה (בהיעדר מילה טוב יותר, לא רוצה להשמע כמו בודריאר), או צל חיוור, של הפוליטי.

בכל אופן, לא זו הפרשנות שארצה להציע. מה שנדמה לי מעניין בתוצאות הבחירות הללו, לפחות בשלב זה, זה האופן בו הן משקפות תמורת עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. למעשה, ארצה לטעון (וכמובן שזו טענה ספקולטיבית למדי), שבחירתו של יאיר לפיד היא שיאו של תהליך מתמשך לקראת תקומתה של מדינת ערוץ 2.

לידתה של אומה

זרעי לידתו של ערוץ 2 טמונים, באופן סימפטומטי למדי, במהפכה החברתית-פוליטית שקדמה לו: מהפכת 77 שסימנה את עלייתו של הימין הפוליטי והכלכלי ושקיעתה של מפא"י. כך, כבכל טרגדיה טובה, ניתן לומר שהליכוד, והעומד בראשו, משמשים כאב הרוחני של אותו בן סורר שבבוא היום יביא לנפילתם. ב-78 הממשלה בראשות בגין הקימה ועדה לבדיקת סוגיית ההקמה של ערוץ טלוויזיה נוסף. באותה שנה הוחלט גם על מעבר מהלירה לשקל. העשור שחלף מאז היה מטלטל עבור הכלכלה הישראלית, אשר חוותה היפר אינפלציה שבשיאה היה ערכו של השקל כ-1500 שקלים לדולר. השקל החדש הושק בינואר 1986 וכמעט במקביל עלו לאוויר שידוריו הניסיוניים של הערוץ השני. בחודשיו הראשונים הוגבלו שידורי הערוץ למספר שעות ביום. תחילת עלייתו של הערוץ, חדירתו הראשונית אל לב הקונסנזוס הישראלי, התרחשו רק כשנה מאוחר יותר. ב-87, בעת שעובדי הערוץ הראשון שבתו למען שיפור תנאיהם, קיבל הערוץ השני אישור להרחיב את שידוריו ובהמשך אף לשדר בתדרים של רשות השידור. כך, לידתו של הערוץ השני תווכה על ידי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית: חדירתו של השקל החדש וחלחולה של מדיניות ההפרטה (הן מצד ממשלות הימין, והן על ידי מה שכונה לאורך השנים "שמאל"), וערעורה של הגמונית מפא"י שלוותה בפרימתם של רבים מהנרטיבים הציוניים שביססו אותה.

אירוע מכונן שלישי, עליו כבר ניתן לומר שהיה תוצר של פרדיגמת ערוץ 2 לא פחות משכונן אותה, הוא רצח רבין. דבריו של אהרון (אהרל'ה) ברנע באותו הערב, שקשרו באופן הדוק בין האירוע לבין הדיווח עליו, הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הישראלי, כמו גם מנגינת agnus dei של באך שהתנגנה לה בערוץ 2 כליווי לתמונות מחיי רבין. על אף שמקור הערוץ בעלייתו של הליכוד, רצח רבין – ראש ממשלת השמאל – וסיקורו, סימנו את תחילת עלייתה של הגמוניית ערוץ 2 ונספחיה, את המצאתו של הצופה החדש שלצורך העניין נקרא לו "הישראלי", ואת גילומה של אותה ישות פוליטית מסתורית וחמקמקה המכונה "המרכז הפוליטי". לא ארחיב כאן על השינויים השונים שעברה החברה הישראלית (עלייתה של תרבות המקומנים, האינתיפאדה הראשונה, אוסלו וקמפ דיווד) ועל הגורמים הרבים שאחראים להם, אך מומלץ לקרוא את מאמרו של חברי האמן אדם קפלן שעוסק בנושא בהרחבה. כפי שקפלן כותב, בעקבות גדי טאוב, "אותו דור, כמבטא את שיא תקופת המיאוס במאפיינים הביטחוניסטים הישראליים, דורש משהו אחר מהטון החונק של צבא וחדשות, משהו קליל יותר ומחייב פחות" – “מרוב ניתוק נוצר צמא לישראליות".

שנות התשעים הארוכות

מאז חלפו להם כמעט שני עשורים והדור שינק את תכני טלעד, קשת ורשת וקרא את טוריו של לפיד במקומונים (של מעריב) ולאחר מכן בידיעות, הגיע סופסוף לבשלות. לפיד מזקק במובנים רבים את עיקרי התהליך הזה. שאלתו הנצחית "מהו ישראלי בעיניך" שהפכה מזמן לפרודיה של עצמה, היא כמובן שאלה פרפורמטיבית לא פחות מאנליטית, שהופכת את הישראלי לכזה, שאוצרת את תוכנו ומורה עליו. אם להיעזר במונחים תיאורטיים הרי שהשאלה מגלמת אסטרטגיה מחוכמת יותר של מה שלואי אלתוסר כינה "אינטרפלציה" – כינון הסוביקט הפוליטי על ידי מנגנוני השלטון והאידיאולוגיה.

אז מהו הישראלי החדש בעינינו? בראיון שערך ב"עובדה" מגדיר לפיד את הישראלי החדש על דרך השלילה ושוב בצורה מחוכמת למדי "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיהיו משעממים, שתהיה להם ביוגרפיה נכונה. נגיד לנתניהו יש ביוגרפיה מצוינת שכוללת שירות בסיירת מטכ"ל, אוניברסיטה מצוינת באמריקה (…) אצלי זה לא ככה". אצלו זה לא ככה, משמע, בעצם, זה לא מה שאנחנו מצפים מפוליטיקאים. אלו שהם "ככה" הם אותם פוליטיקאים שמעוררים כיום אנטגוניזם בחלק רחב מהציבור הישראלי, הם שיירי הפרדיגמה הישנה. המשפט הזה גם רומז על ההבדל התהומי שקיים בין בנט ללפיד. רבים מהפרשנים נוטים לאחד את הזוג לכדי תופעה חדשה יחידה – פוליטיקאים צעירים ומבטיחים שמתבססים על רשתות חברתיות וכו' – אך למעשה, לא כך הדבר. על קהל היעד של בנט לא ארחיב אך ניתן לומר, כפי שיוסי ורטר כתב, שבנט הוא תוצר ישיר של "מדינת נתניהו"; הוא מייצג פוליטיקה שאולי מדברת אל קהלו הדתי-לאומי, אך משחזרת דפוסים שאותו "ישראלי ממורכז" זנח.

מספיקה בחינה קצרה של הביוגרפיה של הזוג בנט את לפיד תוך התמקדות בשירותם הצבאי שהיה ונותר, לצערנו, נייר הלקמוס של החברה הישראלית: בנט הוא מטכ"ליסט והייטקיסט מהזן הביביאי, ואילו לפיד‫ הוא זן חדש "אקלקטי יותר" כפי שהגדיר זאת בעצמו. אך למעשה אין טיפת אקלקטיות ב-cv שלו. מדובר בז'אנר, אמנם חדש יחסית, אך מוכר היטב לכל ילידי שנות השמונים ומעלה. לפיד שירת ב"מחנה" ולאחר מכן עבר לכתיבה במקומונים, עיתונים ועבודה בטלוויזיה. אלו הן פני האליטה החדשה, שמעדיפה לשלוח את ילדי המעמדות הנמוכים לחזית, בעוד היא מכשירה את ילדיה – באמצעות יחידות עלית תקשורתיות ודיגיטליות (דו"צ, 8200, במחנה וכו') – למעבר חלק אל תוך כלכלת האינפורמציה החדשה (גל כץ כתב על זה פעם תחת הכותרת החיילים של רמת החי"ל).‬ אין עדות טובה יותר לכך מאשר גיוסו של היורש, יאיר נתניהו, לדובר צה"ל (לאחרונה אבנר רואיין גם הוא בדרך לדו”צ). בנוסף, רבים כבר הפנו את תשומת הלב לעובדה שמספר חסר תקדים של עיתונאים לשעבר עתידים להצטרף לכנסת – תסמין נוסף לשינוי התודעתי שחל: מביטחוניסטים לעיתוניסטים. אך זוהי גם פרדיגמה אזרחית יותר, שהאידיאלים שלה, כמו ה-cv (והשאיפות שמאחורי קורות החיים, השורה התחתונה), שונים באופן מהותי מאלו של קודמיהם. ניתן לומר, בהיסוס, שזו פרדיגמה אזרחית-בורגנית יותר. החלטתו של לפיד לעבור מב.מ.וו לג'יפ קולעת לטעם של קהל היעד שלו. דור של יאפים עם ג'יפים שסופסוף תופס את המושכות (יושב מול ההגה). דור פרגמטי, אבל לא פחות נצלני או גזעני מקודמיו.

עדות נוספות לחילופי הפרדיגמה המתרחשים מתחת לאפנו ניתן למצוא בתכניתו של בנק ישראל להחליף את המטבע פעם נוספת ולקרוא לו "שקל ישראלי" (והמקהלה שואלת “מהו ישראלי בעיניך?”). כפי שטוען דני גטווין, הפעם חילופי המטבע אינם באים בתגובה למשבר כלכלי, אלא כניסיון ייצוב פוליטי-אידיאולוגי, צעד מנע נגד חזרתן של המחאות החברתיות של הקיץ שעבר. ‬

לאור כל הנאמר לעיל, אם יש מסקנה מתבקשת הרי היא שעלייתו של לפיד לשלטון היא תופעה אנטי-מהפכנית מובהקת. לפיד, כמו המטבע החדש וכמו הישראלי המיתי המלווה אותו, הם תופעות שצמחו מתוך המעבר לכלכלת שוק דורסנית ושתפקידם לשמור על אותו סטטוס קוו חדש שנוצר עמם. באופן אירוני למדי, הצבעות המחאה נותבו בדיוק אל עבר אותו כוח שגויס להיאבק בה (במחאה) ולשמור על האינטרסים נגדם היא פנתה. מובן שגם המחאה עצמה היתה לתופעה רבת פנים, ולפיד הוא אכן ביטוי אותנטי ומהימן לפן אחד מתוכם, אך בכל זאת ניתן לשער שלא לכך פללו (לפחות באופן מודע) רבים ממצבעיו.

כיצד תראה ישראל של הישראלי? האם תדמה לערוץ שתיים הניסיוני, או שמא לרוני דניאל? כיצד הממלכתיות ההומוגנית שמייצג ערוץ שתיים תתמודד עם אתגרים חיצוניים וסתירות פנימיות? האם הנטייה לפרגמטיות והיחלשותו של השיח הבטחוני יגברו על הגזענות המובנת והנצלנות המעמדית?

כל זאת ועוד נגלה בפרדיגמה הבאה. היא כבר כאן.

*

דימויים: שתי עבודות וידאו של אדם קפלן.

"כי לנו יש אחד את השני / אנו, המעמד הבינוני"

בזיקה להתפתחויות הפוליטיות האחרונות ולעלייתה של מפלגת הבורגנים "יש עתיד", אני מביא את המאמר "מהפכה בורגנית" שנכתב לפני כחצי שנה. ימים יגידו אם הפגנתי אופטימיות מוגזמת – כרגע נדמה שכן. אבל אפשר לקוות שההיסטוריה לא נגמרת בז'ל של יאיר לפיד; ואחרי המהפכה הבורגנית והליצן שהעלתה אכן ייווצרו "תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה".

המאמר נכלל בקובץ "קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי [2011-]" שיצא בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת אריאל הנדל ואחרים. הקובץ כולל 90 מאמרים, שלהגדרת העורכים מבקשים להמשיג את המחאה החברתית של 2011, ואת השינויים שחוללה בסדרי השפה והמחשבה.

מהפכה בורגנית

מאז דעיכת הגל הראשון של המחאה החברתית בחורף 2011, הדגישו כמה מבקרים בשמאל את אופיה הבורגני ואת הפרופיל הסוציולוגי המבוסס של מנהיגיה. בין השאר טענו מבקרים אלה כי המפתח למחאה הוא "מצוקת האחוס"לים", תוך שימוש במושג שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג לציון האליטה הוותיקה (ראשי תיבות של "אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים לאומיים"). עודד היילברונר תיאר את המחאה כ"קרנבל של צעירי הבורגנות". יהודה שנהב הרחיק לכת וטען כי המחאה קידמה "שיח רפובליקני ניאו-ליברלי", ומשה צוקרמן התלונן כי "במשך כל המאבק לא דיברו על קפיטליזם", מכיוון שמעמד הביניים "לא רצה לצאת כנגד השיטה שהוא אמון עליה". איריס חפץ גרסה כי מובילי המחאה לא מרדו מעולם בסדר שהנהיגו הוריהם המבוססים: "בשביל מנהיגי הקיץ האחרון, המחאה היא ממש ההפך ממהפכה: במקום למרוד בדור ההורים, לוקחים ממנו את הלפיד ורצים הלאה".

זיהוי המחאה כתנועה המייצגת את שאיפותיו של "המעמד הבינוני" החל כבר בימיה הראשונים. התקשורת הצמידה לתנועה את הכינוי "מחאת מעמד הביניים" מראשיתה, והיא הוצגה כתוצאת התהליך המתמשך של "שחיקת מעמד הביניים" שחוקרים ואנשי ציבור התריעו מפניו במשך יותר מעשר שנים. גם דובריה של המחאה עצמה תיארו אותה במקרים רבים כקריאת מצוקה של מעמד הביניים, מה שהתבטא בשלטים שהונפו בהפגנות ובמאהלים ובנאומים שנישאו בעצרות.

בד בעת, גם מתנגדי המחאה – דוברי השלטון ומבקרים בלתי תלויים – תייגו את משתתפיה בקטגוריות המזוהות עם המעמד המבוסס – כלומר כבורגנים, תל אביבים ואשכנזים. זכורות למשל הטענות ש"כולם ברוטשילד עם סושי ונרגילות", או ש"פשוט סבתא שלהם לא הורישה להם דירה ב[רחוב] בזל".

נשאלת לפיכך השאלה: אם המחאה הציגה את עצמה מלכתחילה כמחאת מעמד הביניים, מדוע זיהוי זה הוטח במשתתפיה כהאשמה מעליבה? נראה שאחת הסיבות לכך היא שבנקודה מסוימת בקיץ, כאשר ההפגנות וערי האוהלים החלו לצבור תאוצה ולאיים על הלגיטימיות של הממשלה, עברו רבים ממשתתפיה לתאר את ההתרחשות כ"מהפכה". כמה שבועות אחר כך, כאשר התקוות לשינוי משמעותי של המערכת החברתית והפוליטית התפוגגו, הופנתה האשמה בכישלון לשיוכם המעמדי של מובילי המחאה. ביטאו זאת למשל כותבי הבלוג Young Ethiopian Students, שטענו כי "תביעות המחאה ביקשו ליצור אוטופיה ללבנים, ממנה הודרו האזרחים המדוכאים באמת", וש"ילדי רוטשילד" נמנעו מלגלות סולידריות רדיקלית עם ערבים, מזרחים ואתיופים – "הקבוצות היחידות שבלי שיוסדרו תביעותיהן הטבעיות, להיות בני אדם חופשיים, לא תוכל להיקרא שום תהלוכה, המונית ככל שתהיה – מהפכה".

ניתן למצות ביקורות אלה בטענה שהמחאה החברתית ביטאה את שאיפותיה של הבורגנות הישראלית. ומכיוון שהבורגנות היא המעמד השולט במשטר קפיטליסטי, סוכני המחאה לא שאפו באמת ובתמים לערער את המשטר, אלא לכל היותר לשפר את מצבם. ואכן, יש מקום לשאול: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בשפה מסורתית יותר: האם הפרולטריון אינו הכוח החברתי היחיד שיכול לחולל מהפכה?

בתגובה לטענות אלה, היו שטענו כי המחאה כללה גם קבוצות רבות שאינן שייכות לאליטה האשכנזית, ואף הצמיחה מנהיגות מזרחית וערבית במאהלים בפריפריה ובשכונות. נטען גם כי הזיהוי של המחאה כבורגנית מתעלם מפערים מעמדיים גדלים והולכים בתוך הקבוצה ההגמונית-לשעבר, ומהפיכתם של רבים מבני המעמד הבינוני, בעיקר צעירים, למשוללי עתיד כלכלי.

*

מבחינה זו, הן הביקורת על המחאה והן התגובות לביקורת יוצאות מאותה נקודת הנחה, שיש קשר הכרחי בין מידת הדיכוי למידת הרדיקליות, ולפיכך הן תולות את חוסר ההצלחה של המחאה להשיג שינוי פוליטי מהותי בקרבתם המעמדית של הסוכנים לזרם המרכזי של החברה. כנגד ההנחה הזאת אפשר להעלות כמה השגות. השגה מעשית תזכיר שגם מחאות שהובלו בידי קבוצות מודרות ומדוכאות כמו ערבים ומזרחים לא נחלו הצלחה של ממש ברמת ההישגים הפוליטיים. בכל מקרה, ספק אם אפשר להקיש מהכישלון של מחאה על מידת ההצדקה שלה.

יתר על כן, ביקורת שתרה תמיד אחר קולם של "המדוכאים האמיתיים" נשענת לא פעם על שתי דעות קדומות מנוגדות: מצד אחד על מודל נאיבי ורומנטי של שינוי חברתי, ומצד שני על תפיסה מטריאליסטית נוקשה של אינטרסים. היא מתעלמת מהניגודים החדים וממגוון האינטרסים בתוך "קבוצת המדוכאים" המדומיינת, ואף מהאפשרות שהשלטון הנוכחי מייצג גם רצונות אותנטיים של חלקים מתוך הקבוצות המרוששות מבחינה כלכלית.

הדימוי של מחאת המדוכאים גם לא מתאים לניסיון ההיסטורי. מאז אמצע המאה העשרים לכל המאוחר, מעטות תנועות המחאה ההמוניות במדינות מתועשות שלא הובלו על ידי המעמד הבינוני – בפרט תנועות הסטודנטים השונות משנות השישים ואילך. סדקים נוספים בביקורת זו מתגלים כאשר בוחנים את תנועת המחאה הישראלית בהקשר שבו פרצה – כלומר תוך התייחסות לתנועות מחאה ברחבי העולם לאורך שנת 2011 ו-2012. בין אם נתייחס למחאות שהתרחשו במדינות מערביות – ספרד, ארצות הברית, צ'ילה, קנדה ואחרות – ובין אם נכלול גם את המהפכות במזרח התיכון, נראה שרוב השחקנים הפעילים במחאות אלה השתייכו למעמד הבינוני ולא למעמדות המרוששים ביותר.

בעשורים האחרונים, על רקע הגלובליזציה ועם עלייתן של תפיסות פוסט-מרקסיסטיות להמשגת שליטתה של המדינה, צומח בקבוצות שמאל בעולם מגוון רחב של מודלים מהפכניים שאינם מבוססים עוד על התקווה למהפכה שתפרוץ מהמעמדות המדוכאים.

כך למשל, מחברי המניפסט Ceci n'est pas un programme מקבוצת Tiqqun יוצאים נגד הרדוקציה הכלכלית של תפיסות מרקסיסטיות שונות. במקום מעמד העובדים הם מבקשים להציב סובייקט רחב יותר הנושא לדבריהם את הדחף המהפכני. לפי המשגתם של מחברי המניפסט, הכוחות המתקוממים בימינו אינם נאבקים עוד נגד הבורגנות אלא נגד המבנה החברתי עצמו.לטענתם, המשטרים  המכונים "סוציאליסטיים", ובראשם ברית המועצות, לא שאפו לבטל את ההון אלא רק להעביר אותו לניהולו של המעמד העובד, ובכך בעצם להטמיע כל אדם במערכת קפיטליסטית טוטאלית. במקביל לכך, פנייתם של איגודי העובדים והמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה נגד המהפכות של שנות השישים והשבעים סימנה קרע בין הכוחות המתקוממים ובין "המסורת המהפכנית" עצמה, שהותירה אותם יתומים. כעת אין עוד זהות מהפכנית הנתונה תחת שליטתה של האימפריה; תחת זאת, המלחמה בין שליטים לנשלטים משסעת את נפשו של כל אחד מנתיניה.

אפשר להציע המשגה אחרת, המבוססת על מושג "המהפכה הבורגנית". שורשיו של מושג זה מצויים במחשבתם של כותבים ומנהיגים מתקופת המהפכה הצרפתית, ביניהם רובספייר (Robespierre) והאב סייס (Sieyès). אולם המשמעות הרווחת של המושג כיום נקבעה בעיקר על ידי מרקס, שתיאר את המהפכה הצרפתית כזו ש"ביטלה את הקניין הפיאודלי לטובת הקניין הבורגני". לפי מרקס, תמורה זו ביחסי הקניין הכינה את הקרקע למהפכה הפרולטרית העתידית, ולפיכך סכימת ההיסטוריה המרקסיסטית אינה מערערת על המשקל ועל הרדיקליות של המהפכה הבורגנית. מהפכה זו ניצבת כשלב היסטורי שכונן את יחסי הייצור הנוכחיים, כלומר את הפאזה ההיסטורית הנוכחית, אך דווקא בשל כך מטרתה של הפוליטיקה הרדיקלית היא לשנותו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר איננו חיים בתקופתו של מרקס. לכאורה, גם המהפכה הפרולטרית-הקומוניסטית כבר קרתה. חלק גדול מן העולם כבר נשלט במשך המאה העשרים על ידי משטרים קומוניסטיים שתפסו את עצמם כתולדה של מהפכות פרולטריות. משטרים אלה קרסו ברובם עם התפרקותו של הגוש הסובייטי. אנו ניצבים לפיכך אחרי האוטופיה, ואחרי קץ ההיסטוריה. לא פלא שכלפי המפגינים שדרשו סוציאליזם וצדק חברתי הופנו לעתים תשובות בנוסח "כבר היינו שם. כבר ניסינו את זה".

בהתאם לכך, אם רוצים לשמר את הדחף הביקורתי נגד הקפיטליזם, אולי לא צריך להציב אותו בתוך תפיסה ליניארית של ההיסטוריה, אלא לתאר את התהליך המהפכני על בסיס סכימה היסטורית מחזורית, בנוסח הפילוסוף הנפוליטני ג'מבטיסטה ויקו (Vico). לפי ויקו, החברות האנושיות מתחילות את דרכן בברבריות ועוברות תהליכים מעגליים של עידון הדרגתי. לפני הגעתן לשלמות מתרחשת חזרה (ricorso) למצב פרימטיבי ראשוני, אך מצב זה הוא תמיד מעודן יותר מנקודת המוצא של המחזור הציביליזטורי הקודם. ויקו אפיין את ימי הביניים כ"ברבריות השנייה", המקבילה לברבריות הראשונה בראשית האנושות. העידן המודרני הוא לפיכך "העידן השני של האדם".

בתוך מסגרת מחשבתית זו, אפשר לפרש את גל המחאות העכשווי כתחילת סיבוב נוסף של המודרניות – מחזור מקביל למחזור שקדם לו, אך בוודאי לא זהה לו. ליקוי המאורות מ"עולם המחר" הקומוניסטי התחולל כבר לפני שלושה עשורים; אך מבחינה תודעתית, הצעירים משוללי העתיד ברחבי העולם מיואשים לראשונה גם מהקפיטליזם. הכלכלה הקפיטליסטית נסדקת, לאחר שהדבירה את כל מתנגדיה, באשמת הכשלים הפנימיים שבתוכה. אך עדיין אי אפשר לשער איזה מבנה כלכלי יחליף אותה.

הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית שעל פיה הקונסטלציה הנוכחית זהה לזו ששררה לפני עשרים או שלושים שנה. היא מתעלמת מההפיכה ההדרגתית של חלקים מהבורגנות למעמד מהפכני – אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שמתרחשים במערב בתקופתנו. נכון להיום, רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר שלהם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.

אפשר היה להיווכח בדינמיקה הזאת בפזמון ששרה קבוצת מפגינים באחת הצעדות שנערכו לאחרונה:

מי שמאמין לא מפחד

את האמונה לאבד

כי לנו יש אחד את השני

אנו, המעמד הבינוני!

המלים "ולנו יש את מלך העולם", מהלהיט המקורי של אייל גולן, הוחלפו כאן ב"לנו יש אחד את השני". המעמד הבינוני מתקומם ומתייצב ללא מורא תוך אמונה בעתיד. אך יש לשים לב שההתקוממות הזאת כרוכה בוויתור על אחד המרכיבים שהיו המזוהים ביותר עם הבורגנות: האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית של התחרות הקפיטליסטית. במקומה מופיע אידיאל חדש של סולידריות. ה"אני" הבורגני הפך ל"אנו".

במובן מסוים טמון כאן היפוך מושלם ביחס למושגים הבסיסיים ביותר שלנו על מהפכה. בזמן המהפכה הצרפתית קבע האב סייס: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה הוא היה עד היום במערך המדיני? לא כלום. מה הוא מבקש להיות? משהו". סיסמתה של המחאה הנוכחית, לעומת זאת, יכולה להיות: "מהו המעמד הבינוני? משהו. מה הוא היה עד היום? הכול. מה הוא מבקש להיות? לא כלום". בשונה מהמעמד השלישי של תקופת המהפכה הצרפתית, המעמד הבינוני העכשווי אינו יכול עוד לחלום על הגמוניה בחברה. לא משום שהגמוניה כזאת היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שהאידיאולוגיה שלו היא כבר הגמונית. המעמד הבינוני הלך לאיבוד בתוך המשטר שיצר בעצמו, ונותר לו רק לשאוף לטרנספורמציה טוטאלית שתביא למערך חדש שעדיין לא ניתן לחזותו.

*

בקנה מידה גלובלי, ברור שהמחאה מבטאת את זעמו של המעמד הבינוני במדינות המפותחות כלפי בעלי ההון והאוליגרכיה הפיננסית, אך גם את חרדותיו נוכח תהליך הגלובליזציה המביא לנדידה של מקומות עבודה לסין, להודו ולכלכלות מתעוררות אחרות. סנטימנט זה מתבטא גם בגילויים מסוכנים של קסנופוביה, ולפיכך יש סכנה שמחאת המעמד הבינוני תפנה נגד הפרולטריון – הגלובלי והמקומי – המבקש להפוך בעצמו למעמד בינוני.

בהקשר הישראלי, אחת הסכנות המסתמנות בשיח המחאה בנקודת הזמן הנוכחית היא פנייה של הפעילים ממעמד הביניים נגד קבוצות מדוכאות ומרוששות יותר מהם – מזרחים, חרדים וערבים. נתניהו ואנשי האוצר אכן מלבים את העוינות כלפי הקבוצות "הבלתי יצרניות", כלומר הערבים והחרדים. השאלה שיש לשאול היא נגד מי יפנה המעמד הבינוני את חציו. האם תנועת המחאה תרחיב את מסגרתה ותאפשר לאופק המהפכני להתרחב ולהכיל קבוצות נוספות, או שתתבצר בתוך גבולותיה של הבורגנות הלבנה ותהפוך לתנועה ריאקציונרית במובהק?

עם תחילת קיץ 2012, ניכר כי שאלת המתח הבין-מעמדי בקואליציית המחאה מהקיץ הקודם מתחדדת, וכוחות פרולטריים (כגון מפלגת הפועלים דע"ם) מבקרים בחריפות את "מי שמדיר את הפועלים, ומי שמדיר את הערבים, [ו]סופו שהוא משרת את הימין". את הביקורת הזאת אפשר לקרוא בשתי צורות. באופן מסורתי, אפשר לקרוא אותה כעוד הצבעה על האופק המוגבל של מהפכה בורגנית. אבל אפשר גם למצוא בביקורת הזאת סימן לתהליך מואץ של חילופי משמרות מעמדיים שמתחולל בעקבות המחאה החברתית וכחלק ממנה. אפשר אולי לטעון כי התייצבותה של הבורגנות כסובייקט על הבמה הפוליטית היא שיוצרת עכשיו את תנאי האפשרות להתקוממות פרולטרית, נגד המהפכה הבורגנית אבל גם כהמשך שלה.

אלט-דאוולה

יריב מוהר

"אני? אני מחר מצביע לשמאל אם רק אתה מראה לי שכל הסיפורים היפים שהוא מספר יכולים לעבוד", שיחה אקראית עם אדם שהאינטרס החומרי שלו, ורצונו בשלום, תואמים את האג'נדה המכונה "שמאלית". לימין מספיק לשכנע שהוא רע הכרחי בעוד שהשמאל צריך להצליח ולשכנע שהוא טוב אפשרי.

השמאל המובהק צפוי להישאר עמוק באופוזיציה למשך שנים ארוכות. ייתכן ויקרה נס, או תהפוכה בסדר גודל היסטורי, שיישנו זאת, אבל בואו נשאר רגע בתחומי הריאליות: כעת אפילו "הגוש" השמאלי כולו, על הרחבותיו האידיאולוגיות הנזילות, לא קרוב לדגדג את שערי השלטון. שלא לדבר על שותפות יהודית-ערבית שמעולם לא הייתה באמת חלק מהמשחק.

אז מה, להתייאש לחלוטין מפוליטיקה פרלמנטרית?

לא! לטעמי צריך להצביע, ולנסות להערך לקרב בלימה על עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה. אפשר אפילו לחזק מפלגות קטנות או להתפקד לגדולות ולנסות להשפיע מבפנים. אבל את רוב האנרגיה והתקווה יש לכוון למקום אחר לחלוטין – לבניית הוכחה שמודל של שיוויון ושותפות יכול לעבוד בזעיר ענפין; שהוא יכול לשלוט, לנהל, לייצר, לפייס סכסוכים ולהשיג ביטחון. רק במקום לעשות זאת ברמת המדינה – משם הודרנו ע"י הבוחר\ת הישראלי\ת – יש לעשות זאת ברמה מקומית יותר.

רוצים לדרוש שינוי במדינה ושיהיה לדרישה סיכוי לשכנע? הראו שינוי חיובי במודל מוקטן של המדינה!

בקצרה – זהו פרויקט של ליצור מדינה בתוך מדינה; אומה בתוך אומה. והוא כבר מתרחש, רק עוד לא תופש את עצמו ככזה. ממערכת חינוך דו-לאומית [רשת בתי הספר של יד ביד] ועד מפלגות דו-לאומיות וסוציאליסטיות [דעם וחד"ש] נרקמים פה מוסדות, ואתוס, שמציעים חלופה מעשית, שגם עובדת בשטח – לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות – למדיניות הנוכחית. מקואופרטיבים ועד ועדי עובדים, יש פה גם מוסדות כלכליים חלופיים לשמאל. את עיקר האנרגייה צריך להשקיע בבנייה של המוסדות הללו.

אלט-נוילנד – הפנטזיה האירופצנטרית הנאיבית והמניפסטית – אאוט; אלט-דאוולה – הבנייה מלמטה של מדינה-מודל, של מודלי משילות ערבים-יהודיים שיתופיים וסוציאליסטיים – היא התקווה האפשרית הבאה.

הרי איך נשכנע אנשים שסוציאליזם טוב למדינה כולה אם הוא לא מיטיב בפועל אפילו כשמיישמים אותו בקבוצה קטנה? איך נראה שכלכלה דמוקרטית ושיתופית יותר יכולה להתקיים לא רק במתכונת הייוונית-אסונית? איך נראה שמודל דמוקרטי כזה יכול לייצר כלכלה בריאה וברת-קיימא ברמת המדינה אם לא נצליח להפריח ראשית קואופרטיב קטן?

ואיך נצליח לשכנע שפוליטיקה יהודית-ערבית משותפת ברמת המדינה אינה איום קיומי אם לא נראה זאת ברמת השכונה או העיר המשותפת? איך נראה ששיתוף ערבים במשילות לא מאיים על הלגיטימציה של ההגדרה העצמית ליהודים, אם לא נצליח לייצר, ברמה קטנה יותר, פוליטיקה יהודית-ערבית שיודעת לכבד את האחר ואת רגישויותיו וזכויותיו הקולקטיוויות, משני צדי המתרס? איך נצליח לשכנע שוויתור על הגמוניה יהודית איננו התאבדות אם לא נוכל לייצר מודל שימחיש מה קורה אחרי נפילת יחסי הכוח; אם לא נדגים מה קורה בגוף בו אין הגמוניה יהודית; אם לא נראה כי בגוף כזה חל לא היפוך של יחסי הכוח אלא שיתוף פעולה ושיוויון?

איך נצליח לשכנע שדמוקרטיה איננה נחלתם של בורגנים אירופאים אם לא נצליח לשתף את המודרים בדמוקרטיה מהותית בזעיר ענפין, למשל בקבוצות פעולה דמוקרטיות, כך שאמונם בשיטה הדמוקרטית אכן יעלה והיא תיהיה יקרה להם ולא מנוכרת להם? מה נתנה הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית למוחלשים והרעבים, אלו שהשיוויון בפני השוק ולא בפני החוק הוא שמטריד אותם בעיקר?

ואיך זה נשכנע שתפישת הביטחון השמאלנית יכולה לתת ביטחון ברמת המדינה אם לא נצליח לייצר ביטחון קודם כל, למשל, בין שני יישובים, ערבי ויהודי, בגליל? אם לא נצליח לייצר את הביטחון הזה שלא באמצעות דיכוי,הדרה כלכלית-תרבותית, אתנוקרטיה והצבת גדרות? אם לא ניקח פרויקט כזה כמודל לדוגמא ונראה כיצד אפשר להנמיך את האלימות למינימום במזעור האמצעים הכוחניים? הרי לא נוכל לשכנע שברמת המדינה נצליח יותר. יהיה עלינו קודם כל להראות, ולפתח, תורת ביטחון שמאלנית. למשל לפתח יישום חכם של כוח מוסרי במקום כוחני ברמה המקומית של חיכוך בין יישובים; יישום של הגברת השיוויון (או לפחות המאבק הסולידרי לקיומו למול השלטון), טיפול בבעיות חברתיות יחד, הכרות עם האחר, חינוך, מאבק באבטלה ובעוני, דיאלוג וגם יחסים של הוגנות-קשוחה בין הצדדים שיכולים להתפתח לחיבה פוליטית.

עדיין לא הצלחנו בכך מספיק. עדיין לא שכללנו והפרחנו את המשילות, הכלכלה, ההכרה הקולקטיווית ההדדית והביטחון ברמות המקומיות מספיק כדי שייקחו אותנו ברצינות בבחירות על ניהול המדינה כולה. זה לא פייר, הימין לא נדרש לכך. נכון. אבל הימין הצליח לשכנע שהוא רע הכרחי בעוד שהשמאל לא הצליח לשכנע שהוא טוב אפשרי.

אלט-דאוולה – מדינה חדשה/חלופית, בתצרוף של גרמנית וערבית, היא האפשרות להרוות את האידיאולוגיה בפרקטיקה ולא במניפסטים; לקודד את האידיאולוגיה בהיגיון המעשי של היומיום של אנשים רבים ולא לבוא ולספר להם שיהיה טוב יותר כשייבחרו באופן זה או אחר. זו לא הבחירה שלהם שאינה ראציונלית, כמו שזה הציפייה שאנשים יאמינו למניפסט יותר מאשר לניסיונם הפרקטי. לאחר העברת חוק הדיור הציבורי של רן כהן קפצה התמיכה במרצ בקטמונים; אם הקפאתו ע"י חוק ההסדרים נזנחה שוב התמיכה הזו. מרצ לא הראו יכולת פרקטית לסייע למרות הרצון הטוב, ובוודאי שלא הראו יכולת פרקטית לייצר ביטחון במקום שעדיין מוטרד מהטרור לא פחות מאשר מהשכר המתדלדל.

כ-1000 הרוגי טרור בשנים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה אינם תודעה כוזבת; הם מראים על כשל בלייצר ביטחון ותורת ביטחון שמאלנית שעובדת. כשל בלייצר תורת ביטחון שיכולה לעבוד גם במקרה של כשלון ההסכמים הגדולים; שיכולה לעבוד גם במצב שהקונפליקט נמשך או שההצהרה על סיומו לא מחזיקה מים. כי קונפליקטים לא מסתיימים בהסכם אלא בשינוי של מדדי אי-שיוויון מורכבים ורבים. הביטחון השמאלי לא אמור להיות מיועד למנוע או לדכא קונפליקט. הקונפליקט חשוב וחיוני גם בשלב של אחרי הסכמי שלום בין אליטות "נחמדות", הסכמים שנחתמו לרוב בהתעלם מצרכי מוחלשי שני הצדדים. להבדיל הביטחון השמאלי דרוש על מנת שהקונפליקט החיוני לא יזלוג מהזירה האזרחית, או לכל היותר מלחימה תחומה, לעבר מחוזות של מעגל דמים אזרחי. והרי קונפליקט מדמם בין אזרחים מושך אותנו לחשוב במושגים של הכנעת אויב ולא של פתרון בעייה הנוגעת לכולנו. בקצרה "שלום", "הסכם", "הידברות" – אלו לא יכולות להיות מילות קסם שפותרות אותנו מהצורך לבחון איך מקדמים בפועל ביטחון במקרה שאמצעים אלו כושלים או נתקעים ותוך כדי המשכו החיוני של הקונפליקט.

בלשון המרקסיסטים יש להתמקד בשלב הפרקסיס של כינון האידיאולוגיה. ועוד יותר מכך זה צריך להיות פרקסיס יצרני יותר מאשר מחאתי – רה-קונסטרוקציה הכוללת קואופרטיבים רווחיים; ועדי עובדים ועובדות המגינים על העובדות (מבלי לשתק את החברות המפרנסות אותן, אלא מתוך השתלבות האינטרסים שבין הגוף היצרני ובין מי שמייצרות ומייצרים); קבוצות פעולה באוכלוסיות מודרות ומוחלשות המציעות מלמטה מודלי משילות שיתופיים ודמוקרטייה; מסגרות פוליטיות דו-לאומיות המכבדות את שני הלאומים (והמצליחות לראות גם בלאום הדומיננטי, ובלאומיות המלווה אותו, יותר מאשר את פרצופה של הגמוניה דכאנית ובלתי-לגיטימית); מסגרות פוליטיות דו-לאומיות שמצליחות גם לקדם דברים – ראשית שיתוף אמיתי ושבירת חומות מנטליות, ואח"כ שורה של נושאים אזרחיים.

בקבוצות מאהלי האין ברירה שהשתתפתי בהן בעת המחאה החברתית, התגלעו מתחים בין החברות\ים מהשכבות המוחלשות ואף בין הפעילות\ים שלא פעם גלשו לאלימות קשה, כולל ניסיון דקירה, מכות ואיומים ברצח. מה שהצליח לעיתים למנוע את האלימות היה רק השלטון, כלומר ה"שלטון" המקומי של הקבוצה, המשילות שלה, אותם נשים וגברים שלקחו אחריות על הסיטואציה והפעילו את חברי הקהילה לפעול נגד התוקפנות [ולעיתים אף השתמשו בלית ברירה בכוח פיזי כדי למנוע אלימות]. התארגנות מהסוג הזה, שהיא מעין משילות עצמית, נדרשה לעיתים בעיקר בשל מקרי אלימות, הטרדות מיניות, הזרקות הרואין מול ילדים ואיומים, כלומר בשל "הסוגיות הביטחוניות" הפנים קבוצתיות. וכש"הסוגיות הביטחוניות" במאהלים היו חמורות, כמו במקרה של ניסיון דקירה, הן האפילו על המאבק החברתי של המאהל או הקבוצה. העתק עצוב של המצב במאקרו. הפתרונות וצורות המשילות המקומיות שהתפתחו בקבוצות אלו, ככל שהיו טובים יותר, כך הפיחו יותר אמונה שהתקווה השמאלית יכולה לקרום עור וגידים של ממשות בקבוצה, ומכאן גדל הסיכוי שגם ברמת המדינה.

בתצלומים:  מתיישבים מזכרון יעקב מתארחים בכפר צברין ב-1940 (לפני הריסתו בנכבה). תצלום: זולטן קלוגר.

 

מקום אחד

יובל בן עמי

בירושלים אחז בי כאב-גרון
לילי, עמוק, אולי אנגינה,
ברחוב הנביאים. בדיוק כשרציתי.
את ירושלים. ירושלים
אוזלת לי. בקרוב בנט
יוציא אותי מחוץ לחוק, ואז איפה עזורה ביום
איפה השוק בלילה
איפה שער של פרחים איפה
אפילו הדוידקה הזאת, אפילו מרכז כלל.
אפילו עליהם אני בולע רוק.

נולדתי לתוך בריכת אדרנלין
ואז גילו שהבריכה בכלל במקום אחר
זו שזיהו קודם, זו שליד המסגד
זו בכלל לא בריכת השילוח וירושלים
שלתוכה נולדתי היא בכלל וושינגטון
שאליה הגעתי כשעזבנו את
ירושלים. היא בכלל וושינגטון על חומותיה, היא בכלל
מקל של ארטיק בתעלה.
היא פיצה רימיני,
רמות אשכול.

בואו נדבר שניה על הכעס הזה. לא,
בואו נדבר עליו כי אין כעס כזה בעולם
בעולם אין כעס כזה, בכל העולם,
בכל העולם כולל שווייץ.
כשהייתי ילד באו אלינו אורחים
משווייץ. הם ישנו בחדר של מיכל. בחוץ, מעבר לגבעה
היה הר של פליטים.
מחנה שועפאת, עיר ברקת רעה, והלילה אני הולך
למחנה יהודה לאכול פיש אנד צ'יפס
כי פיש אנד צ'יפס זאת מנה פשוטה

וחוץ ממנה – כלום לא. היום בתמול שלשום.
ישבתי מול דוקטורנטית בריטית למדעי
הסכסוך. היא אמרה לי: אתה מאוד רגשי.
היא אמרה לי: הבוקר פגשתי אחד פעיל בארגון
שתומך משפטית
והוא היה הרבה יותר
לקוני. או, והנה אני הלילה עם הפיש אנד צ'יפס באיזה בר
ליד אחת מנהריה ששוקלת להצביע לבנט
בקטע של למי עוד וחושב
שבעולם אין כעס כזה בעולם
אין ובאברם יש ג'ז.

טוב, הפסקתי לעניין את ההיא וברצוני
לדבר על מה שמעניין אותי: אותי מעניינות
המרפסות, מעניינים המעקים, האבנים. והשיכונים
שלא בנויים מאבנים
אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא מבטון אלא
מבטון בטון בטון ואותי מעניין מחר.
פעם – מירושלים אי אפשר היה לראות
את העולם, גם היום לא.
ומלמדים אותנו לא לחשוב על העתיד,
שזאת שורה שהיא לא שיר.

אבל כל השיר הזה לא שיר. המצביעה של בנט אומרת שאני
חייב להביא לעולם ילד. כי השיר הזה הוא פיצוי, היא אומרת.
אתה חייב ילד, אומרת.
אני אומר: הייתי ילד, בירושלים
עם כאב גרון, בדובון של אתא,
במדרחוב. אני יודע מה זה
ילד ואם יהיה לי ילד, הילד יגדל ויראה תמונה של
כדור גומי בעיתון, חתך רוחב. ילד לא אוהב שמשקרים לו
יהיה לי ילד והילד יראה מתכת. ופתאום ירושלים
לא תהיה ירושלים.

היא תהיה טורינו, היא תהיה סוואלבארד,
ואחר כך, כשימצא שיש ירושלים והיא עיר
ישוב אליה דרך שער של פרחים
ויעשן נרגילה בבאב א-חותה עם זקנים.
ואז יבוא איזה חיוך.
חיוך עם משרד חינוך,
חיוך כזה, שכדור שחור לחוץ בין שיניו.
והכל יהפוך לכאב גרון. ישאר רק לילה אחד, בשוק.
אני
מבין את רותי

שלא רוצה ילד. אני מסביר את רותי והיא אומרת
שאני אמיץ. מצביעה של בנט, מנהריה במקור,
עוזבת את הבר, חוזרת לשומרון.
אני נשאר כאן עם בירה מקומית ויש מקום אחד
שאליו אלך הלילה. חייב לבחור
מקום אחד כי באמת כבר מאוחר
והגרון ירוי, הכל דלקת ושגיאה.
חייב מקום להיפרד ממנו, אחד,
מקום בעיר שלי
שהיא חסרת זכוכית.

אם יש דבר שלא חסר בה זה לאן ללכת.
יש קבר יאסון עם פירמידה
בין שיכוני-כתמי-כבד-לחם-ללא-שמרים.
ויש בית לחם, שם נוחר חוסאם
מה שחסר זה איפה להישאר
ושיר שיושר על כולם,
שיר שישירו כולם,
בלילה כשהם אינם, בלילה הזה כשאלוהים שוב
לא קיים.
וכיפת הזהב

היא כיפת סלע כרגיל וכיפות ברזל
לא מאמינות לעצמן. גם אני לא לי. את הדובון פשטתי.
לקבר יאסון לא הלכתי. הלכתי לאכסניה, לשירותים
וקראתי שם אריזה של כובע אמבט
אמריקאי. One size fits most, כתוב עליה
ועלי הכל גדול, אז אקטין
את ירושלים, אהפוך אותה לחדר ריק
ואת הכעס לכאב גרון
ואלך לישון בבגדי, כי קר
ושלא יבוא מחר.

דימויים: פרטים מתוך "השליח", עבודת וידאו של דניאל קיצ'לס. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

על סקרים, טריקים של סוקרים, וטעויות אפשריות

אסף אורון

מנקודת התצפית הווירטואלית לגמרי שלי על הבחירות הקרבות אני מבחין בלא מעט בלבול באשר לסקרי דעת הקהל. אפילו אנשים משכילים ואינטליגנטיים כותבים שסקרים הם "סוג של שטיפת מוח", או לועגים לרעיון שמדגם של 500 איש יכול לחזות מה יעשו 4 מיליון.

העובדה היא, שחוץ מכמה יוצאים מן הכלל תעשיית הסקרים האמריקנית – שצריכה לחזות אוכלוסייה גדולה בהרבה – עבדה יפה מאוד בחיזוי בחירות 2012. וגם מי שפישל, די ברור איך ולמה. אז זו הזדמנות להבין איך עובדים סקרי דעת קהל, ומה באמת המגרעות העיקריות של הסקרים הישראלים.

מודל הקובייה

נניח שיש לכם קוביית משחק, ומאוד חשוב לכם לדעת אם היא סימטרית ונוחתת על כל 6 צדדיה באותה תדירות. איך תבדקו? פשוט מאוד, תטילו אותה הרבה פעמים ותרשמו את התוצאות בטבלה. אם מספר הפעמים שכל צד יצא הוא דומה למדי, כנראה שהקובייה סימטרית. אם לא, אז לא.

טוב, אבל כמה פעמים צריך להטיל את הקובייה? ברור ש-5-6 פעמים זה לא מספיק. גם לא 10-20. אבל האם 100 זה מספיק? האם 1000? או מיליון?

תורת ההסתברות יכולה לענות על השאלה בקלות, בהנחה שהטלות הקובייה הן באמת אקראיות לגמרי, זהות אחת לשנייה מבחינת התהליך האקראי, ושהתוצאות לא משפיעות זו על זו. ברור, אלה הנחות דמיוניות ואופטימיות – אבל אם הן נכונות אפילו בערך, התשובה היא קירוב טוב מאוד למציאות. אפשר להיות די בטוח שאחוזי ההופעה של צדדי הקובייה השונים מתוך סך כל ההטלות, מייצגים את התמונה האמיתית לגבי תכונות הסימטריה שלה, פלוס-מינוס טעות אקראית. הגודל היחסי של הטעות האקראית הזו הוא הופכי לשורש מספר ההטלות. אחרי 100 הטלות, הטעות היא בסדר גודל של 10%. אחרי 1000 הטלות, 3% – ואחרי מיליון הטלות, 0.1%.

ועכשיו לנמשל. הטעות האקראית של הקובייה בדוגמה שלנו, היא בדיוק אותה "טעות דגימה" שמדווחים בסקרים. רגע, מה קורה פה? אנשים לא מצביעים בהטלת קובייה. טוב, חלק אולי כן. אבל הרוב לא. אז מה הקשר?

נכון, ההצבעה לא אקראית. מה שאקראי הוא אל מי יתקשרו הסוקרים. עם כמה הנחות די פשוטות (שנדבר על חלקן אח"כ), לא צריך יותר מכמה מאות משיבים כדי לקבל תמונה כללית על התפלגות כוונות ההצבעה באוכלוסייה כולה, בקירוב של אחוזים בודדים.

ובכל זאת, יש שתי בעיות מבניות בסקרים הישראלים ובצורת הדיווח שלהם.

צריך לדווח דיווח מלא, כולל מתלבטים – ולא מנדטים תוך מחיקת המתלבטים

לקח מעניין שנלמד מהבחירות האמריקניות האחרונות, הוא שכמות המתלבטים גדולה בהרבה ממה שמדווחים לסוקרים. לכאורה על-פי רוב הסקרים היו פחות מ-5% מתלבטים. אבל סקר מיוחד של חברת ראנד (אין קשר לע' ראנד המטורללת), שחזר וסקר באופן יומיומי את אותו מדגם בן כ-3000 אזרחים, הראה תמונה אחרת. כשמסע הבחירות התחמם, הגרף של ראנד התחיל להשתולל. הוא הגיע לתיקו בין המועמדים, ואז במהלך ספטמבר טיפס ל-8% לאובמה – רק כדי לצנוח לפחות מ-2% תוך שבועיים אחרי העימות הראשון האומלל. אחר-כך אובמה התאושש, והסקר הזה (שרבים פקפקו בשיטה החדשנית שלו) גמר את מסע הבחירות עם חיזוי מדויק ביותר: ניצחון של 3.3% לאובמה (ההפרש הסופי: 3.8%).

תנודות כאלה בתוך אותה קבוצה של נסקרים, לא נוצרות מאחוזים בודדים של מתלבטים. אז אחוז המתלבטים האמיתי בארה"ב היה גדול לפחות פי שניים ממה שחשבו כולם. ועכשיו לארץ: ממה שקראתי (ולא ראיתי יותר מדי מידע, רוב הסקרים בארץ לא משתפים) שבועיים לפני הבחירות היו בסקרים עדיין 20-30% מתלבטים. זה המון. ובהתחשב בלקח של ארה"ב, יכול להיות שהאחוז אפילו גדול יותר.

במצב כזה, לקחת רק את הלא-מתלבטים ולהתחיל לחלק "מנדטים" בשביל לצייר גרפים יפים באינטרנט, זו בדיחה. מאחר ומה שקובע באמת את יחסי הכוחות הוא גודל הגושים, הסוקרים צריכים להתאמץ קצת יותר – ולברר עם כל מתלבטת ומתלבט, אם הם מתלבטים בין מפלגות מאותו הגוש, מגושים שונים, או מתלבטים אם להצביע בכלל.

נכון להיום, תמונת המצב של הסקרים מסמנת כ-65-70 “מנדטים" לגוש הימין. אבל אם רוב המתלבטים בעצם מתלבטים בין מפלגות שמאל-מרכז, ואם הם בכל זאת יצביעו בסוף, יכול להיות שהימין בכלל ייפול מתחת ל-60. ואם ההיפך נכון, אולי הימין עובר את ה-75. המידע הזה נמצא בקצות האצבעות של חברות הסקרים – ואולי הן כן מספקות אותו למפלגות – אבל הציבור נשאר רק עם גרפי המנדטים הצבעוניים והמטופשים.

הנחות וגורמי תיקון: מה עובד ומה לא

כדי שסקרי בחירות באמת יעבדו כמו הטלת קובייה, צריך ש"הנחת ספר הטלפונים” תעבוד, כלומר שהאוכלוסייה הכללית אליה הסוקרים יכולים להתקשר פיזית, היא מייצגת מספיק. הרקורד של ארה"ב 2012 מוכיח שלסוקרים שדילגו על טלפונים ניידים היתה טעות גדולה יותר לטובת רומני .

עוד בעיה היא שבימינו רוב רובם של האנשים אליהם מתקשרים, מסרבים לענות או פשוט לא נמצאים בבית. האם אלה שכן ענו הם מדגם מייצג של כולם? לא. השאלה המעניינת, היא האם אלה שלא עונים שונים מהותית בדפוסי ההצבעה שלהם מאלה שכן. בישראל באופן די מסורתי הסקרים נוטים להמעיט בביצועים של ש"ס והמפלגות הערביות, ולהגזים בביצועים של מפלגות הימין הקיצוני (שתומכיהן כנראה ששים לענות לסקרים יותר מרוב האחרים).

בכל מקרה, אחרי שגמרו לדבר עם מי שכן טרח להשיב, הסוקרים יכולים למצוא את עצמם עם מדגם שיש בו רק נניח 10% מהפריפריה, כשהם יודעים שבעצם גרים שם 20% מהאוכלוסייה (אני סתם זורק מספרים). מה עושים? מכניסים גורם תיקון: מכפילים את כל המספרים בטבלה מן המגזר הזה פי 2, כדי שיתאימו לשיעורם באוכלוסייה. גורמי תיקון כאלה – לפי נתונים דמוגרפיים ידועים ממפקד האוכלוסין – הם מקובלים ומקצועיים. הסקר של ראנד השתמש בהם לכל אורך הדרך, והוא לא היחיד.

מתי מתחילים להסתבך? כשמכניסים גורמי תיקון לפי ניחושים על התנהגות פוליטית. בארה"ב זה קרה בשתי דרכים. חברת ראסמוסן, חביבת הימין, תיקנה את התוצאות לפי אחוזי ההשתייכות המפלגתית של הבוחרים בבחירות 2010, בהנחה שהשתייכות מפלגתית היא נתון פיזי בלתי משתנה, כמו צבע העור. זו שטות מוחלטת, וראסמוסן נפלו על הפנים. תיקון שני ונפוץ יותר היה למחוק מן הדיווח את "הבוחרים הלא-בטוחים". הכוונה לא למתלבטים, אלא לאנשים שאומרים שהם יצביעו (נניח) אובמה, אבל הסוקרים "יודעים" שהם בעצם לא יטרחו להצביע. תיקון "הבוחר הבטוח" תמיד הוריד לאובמה כמה אחוזים בסקרים – ובסוף התברר כחארטה בארטה. בסופו של דבר, אם מישהו אומר לך שבוע לפני הבחירות "אני מצביע איקס”, הדבר הבטוח יותר לעשות הוא לדווח "איקס”, ולא להחליט בשבילו שהוא לא יצביע.

כמו שאני מכיר את הראש הישראלי (יש לי אחד כזה עלי כאן), אני מנחש שהסוקר הישראלי הממוצע לא יכול להתאפק מ"לתקן" ו"לשפר" את התוצאות הגולמיות, בסגנון ראסמוסן ואף גרוע מכך. נוסיף את הקשיים האובייקטיביים – אוכלוסייה שהיא פסיפס של שבטים שכל אחד מהן נאמן לשתיים-שלוש המפלגות שלו – ונקבל אתגר שניתן להתגבר עליו או דרך העלאת גודל המדגם (ים כסף!) או בקומבינות. מה השאלה בכלל? ברור שקומבינות.

רמז לטריקים של הסוקרים אפשר לראות מיציבות המנדטים המדהימה של "המפלגות הערביות". כמעט בכל אחד מעשרות הסקרים שהתפרסמו בארץ, הסכום שלהן עומד על 11 מנדטים – בדיוק כמו עכשיו. בינתיים כל שאר המפלגות מתנדנדות 2-5 מנדטים לכאן או לכאן. אז יכול להיות שסוקרים רבים עדיין לא כוללים ערבים במדגם – או שהם מפעילים כזה תיקון דומיננטי, שהסכום של המצביעים הערבים תמיד חוזר לאותה נקודה. סיפור דומה קורה כנראה גם עם יהדות התורה.

החדשות הטובות בקשר לסקרים הן שמספיקה מערכת בחירות אחת, וחברה אחת שמקפידה יותר על מקצועיות ועושה צחוק מכל השאר שנופלות על הפנים, כדי שכל התחום יתיישר – או לפחות, כדי שחלק מהסקרים יהפכו אמינים יותר. זו בדיוק הדרך בה התחום התפתח.

טוב, ועכשיו יאללה לקלפיות.

האופק הפוליטי של הריבוי

במהלך השנתיים האחרונות התפשט בעולם גל של מהפיכות, מחאות, והפגנות על רקע חברתי. הגל הזה מתפרש מצ'ילה לסוריה, מהקווקז לדרום אפריקה-ומגיע עד לסין. הוא לובש ופושט צורה, מציג פנים שונות ובונה במהירות שיאים שונים תוך התפשטותו. הגל הזה מבטא בצורותיו השונות מופעים מקומיים של תופעה אוניברסאלית ברורה, בין אם בקרב הסטודנטים בצ'ילה, האיגודים בסין,המעמד הנמוך באנגליה, העמים הנאבקים במדינות ערב, או קבוצת האינדיגנאטי בדרום אירופה ותנועת ה"אוקיופיי" בארה"ב.

החומר המשותף לכל התצורות השונות הללו הוא זה של ה"ערב-רב" (Multitude). ההמון ההטרוגני שכבש את הכיכרות והרחובות, מגיע מעמדות שונות במרחב החברתי, מרקע ומתפיסות פוליטיות שונות, ולעיתים אף מהגדרת מטרות שונה. כל אלה מקבלים ביטוי בבלוגים  ובציבור בהצפה בלתי פוסקת של תחושות המבטאות כמיהה לשיח של התנגדות.

התנועות מתנגדות באופן נחרץ לכותרות שהמדיה הדביקה להן, כשהיא עושה שימוש בנרארטיבים ההגמוניים שלה. במקום, בחרו אנשי התנועות השונות קודים ממוספרים בעבורן, כגון אוקיופיי מס' 15, מס' 21 או מס' 14,  מה שהקנה להן קונוטציה של פקודות-תוכנה שמריצות תהליך חברתי, במקום הדימוי הרומנטי המתמקד בבנייתה של זירת רומן ספרותי עתידי.  דווקא הקודים האלה תפסו במפתיע את מלוא הבעייתיות של המצב ויצרו חזית נגד צורות שלטון שלא תופסות את עומק המשבר הקפיטליסטי הגלובלי ואת עוצמתו. המשטרים הללו מאמינים שהם נמצאים מעבר להישג ידו של המשבר והשלכותיו.

תנועות הופכות להסטוריות ברגע שהן מעומתות עם ריאקציה. הן מחלחלות למומנטום המייצר מודעות לצורות שליטה ולהתנגדות שאלה מעוררות בהקשר חברתי, תרבותי ופוליטי. בדיוק אז הן הופכות לנראות ולבעלות משך. דווקא המשטרים — המיליטריסטים של מובראק במצרים, קדאפי בלוב, ואסד בסוריה,העריצות של וול-סטריט והבורסה בארה"ב, הרפורמות הנאו-ליבראליות בצ'ילה ובדרום אירופה, והממסד הצבאי-שמרני בישראל, הם אלה שהפכו את התנועות הללו למשהו חשוב יותר מסתם התפרצות של רגשות.

התנועות הללו שואפות לייצר אופוזיציה פוליטית ודורשות את שיקומה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה הצטמצמה  לא רק ל"נעדר" של השלטון הטוטליטרי, אלא גם לנעדר של המטא-דמוקרטיה המערבית, שבה הטכנוקרטיה משתלטת אחרי "סוף ההסטוריה".

הסיבה שבגללה נחוץ פתיח ארוך כזה למאמר על המצב ביוון, היא הצורך לשבור את מחיצות המסך המבודד שהורידה המדיה על יוון מתוך הנסיון לייחד את מצבה ולטעון שהיא מקרה יחיד ומבודד, רחוק מהחוויה המודרנית של הקפיטליזם באירופה וארה"ב. הטיעון של המאמר הנוכחי הוא לא רק שההתקוממות ביוון קשורה לתנועות בכל רחבי הגלובוס, אלא שחשיבותה היא בהמשך היצירה והכינון של האופוזיציה הפוליטית, המשכיות שעשוייה להוביל לתפנית פרגמטית באופן שבו תנועות משפיעות על דרך קבלת ההחלטות ועל הבנתנו את ה"פוליטיקה".

התנועה ביוון והשמאל

חומת ברלין נפלה לפני עשרים שנה והשמאל (ב"שמאל" אני מתכוון לסוציאליסטים הרדיקאליים והקומוניסטים, לא ל"לייבור", לסוציאל דמוקרטים או לליבראלים) כמעט שנעלם מחלקים גדולים של אירופה, אסיה והמזרח התיכון. ביוון המסורת דווקא שמרה על כוחה תודות לנסיבות היסטוריות. במשך המאה ה-20 השמאל היווני סבל קורבנות קשים תוך ההגנה על הדמוקרטיה, כולל התנגדות מזויינת לנאצים בשנות ה-40' ומאבק פוליטי נגד הקו הצבאי בשנות ה-70'. בשנות ה-90' הייצוג של תנועות השמאל הלך והצטמצם לכ-10% מהקולות, אבל אלו מעולם לא איבדו את הלגיטימיות שלהן ואת כוח השפעה שלהן על הציבור, בניגוד למה שקרה בחלקים אחרים של אירופה.

הדוגמה הטובה ביותר לטענה זו היא הנסיון הכושל של הממשלה השמרנית לליבראליזציה של החינוך הציבורי, אל מול ההתנגדות העזה של קהילת הסטודנטים. 98% מהתיכונים והאוניברסיטאות "נכבשו" על ידי המוחים, לעיתים ליותר מחודשיים. בפטראס נהרג מורה בהתנגשויות אלימות עם הימין ושר החינוך נאלץ להתפטר כאשר הרפורמה בוטלה. חשוב מכל, הנוער ביוון גילה מחדש את כוח ההכרעה, את חשיבות מושגי ה"שוויון" וה"אוניברסאליות" בתקופה שקידמה דווקא את ה"אינדיבידואליזם", ה"צריכה" והדה-רגולאציה של היחסים הכלכליים. הנוער הזה הפך לדור העכשווי של המצביעים.

הדור הזה והדורות הבאים נקראים, בצדק, דור העובדים הזמניים (Precarity), והוא מהווה לב לתנועות של שני העשורים האחרונים, דוגמת ה"אינדיגנאטי" (Indignati). בעוד חלקים גדולים של השמאל נותרו נאמנים לאורתודוכסיה הלניניסטית, חלקים אחרים שלו נפתחו לרעיון של פדרציות: סיריזה (SYRIZA- הקואליציה של השמאל הרידקאלי), תנועות המורכבות מקבוצות פוליטיות וחברתיות. השמאל הרדיקלי הכיר באוטונומיה של התנועות שלא יכלו תמיד להתאים למסגרות פוליטיות קיימות וניסה באופן עקבי לאחד קבוצות חברתיות ופוליטיות על בסיס המכנה המשותף של הגנה חברתית וייצור אופוזיציה פוליטית חזקה. המאמץ הזה נתמך על ידי פרוצדורות דמוקרטיות בתוך קואליציית הארגונים ונסמך על מחקר חיוני בנוגע ליחס הפוליטי לשינוי חברתי בחברה העכשווית.

מ- 2008 עד 2012, מתמודדים הפועלים והנוער עם לחצים קשים מכיוונם של כוחות פוליטיים שמרניים, הליבראלים והסוציאל-דמוקראטים, שדוחפים לכיוון של נטישת מדינת הרווחה ושל כניעה גמורה לנאו-ליברליזם. הנשק העיקרי של השמרנים, בקמפיין הזה, הוא משבר הבנקים והחוב הציבורי בדרום אירופה. הזעם שהופנה למשבר האירופאי בא לידי ביטוי לראשונה בדצמבר 2008 בכל ערי יוון והפך בהמשך לענן של פעילות מקומית מסוגים שונים, בין אם בתחום של הגנת הסביבה, דרישת זכויות חברתיות לנשים, מהגרים ומובטלים, אבל בעיקר בתנועות של מרי אזרחי שיצאו נגד צעדי הצנע הלא פופולאריים של הממשלה.

ב-2011 הצליחה תנועת האינדיגנאטי בכיכרות לתרגם את המחאה לפעולה שחרגה מהתחום הפולחני של ביטויי זעם וייאוש אל מול הדיכוי הכלכלי של העם היווני. התנועה הפכה לסדנה הפוליטית הגדולה לייצור כוחות אופוזיציוניים כנגד האורתודוכסיה הנאו-ליברלית. האירועים והשיטות שננקטו בכיכר תחריר או בפוארטה דל סול השפיעו על תחיית ה"אקלזיה של הדמוס" (אסיפת העם).* לאחר יותר מחודשיים, יצאו אלפי אזרחים לילה אחר לילה כדי לדון בבעיותיה של המדינה ולחפש להן פתרון. תנועה פוליטית כזו של "גראסרוטס" (צמיחה מלמטה) הפכה לסף שממנו אפשר לחשוב מחדש על היחס בין תנועה חברתית לייצוג פוליטי.

הקואליציה של השמאל הרדיקאלי (SYRIZA)  הוא ארגון גג פוליטי שמאחד שתים-עשרה מפלגות שנעות מסוציאליזם רדיקלי לטרוצקיזם. סיריזה היה מעורב עמוקות בדיאלוג בכיכרות, ניסה להתערות בו ולשאוב ממנו רעיונות, במקום לשלוט בו. התהליך הזה הביא את סיריזה למקום השני בבחירות האחרונות, ביוני 2012, עם 27% מהקולות. הוא סיפק לתנועות מסגרת אורגנית נדרשת לתהליך קבלת ההכרעות, היינו, אופק פוליטי בר קיימא.

בתגובה, אימץ הממסד הפוליטי את האג'נדה הפאשיסטית, באופן מוחלט, בכך שהפך את נושא המהגרים הלא חוקיים למשנתו המרכזית. ראינו כאן התהוות של פוליטיקה ריאקציונרית שמנסה לייצב את השדה הפוליטי סביב האג'נדה השמרנית ומנסה לחסום כל ביטוי של ייאוש חברתי. גישה זו הובילה לעליית קבוצות נאו-נאציות, בעיקר "השחר המוזהב" של הפרלמנטריזם המפלגתי.

המאמץ לדחוק את רגליהן של סיריזה ושל התנועות החברתיות נמצא היום בשיאו בעזרת קמפיין של השתקה והפעלת לחץ גלוי בכלי התקשורת. בעוד כלי התקשורת הממוסדים משתיקים או מחביאים את הנציגים של סיריזה, תנועת "השחר המוזהב" והקולות הריאקציונריים שמטיפים לחלוקה ושינאה מקבלים זמן מסך חסר כל פרופורציה. המטרה של הקמפיין היא לשבור את הקשר בין התנועות החברתיות והמפלגות הפוליטיות.

שני כוחות שונים פועלים היום ביוון. הראשון הוא כוח אנכי, שיוצא מברלין ומבריסל ומגיע לאליטה השלטת באתונה, ואף לחלק מהשכונות העניות שלה, שבהן הנאצים תפסו אחיזה. הכוח הזה מכנה את סיריזה "התופעה הפוליטית המסוכנת ביבשת" ומנהל מולה מאבק פתוח. הכוח השני הוא כוח של תנועת grassroots קהילתית. הוא החל באופן רוחבי אבל מקבל תפנית אלכסונית כעת, תוך התרגום שלו לרפרזנטציה פוליטית על בסיס השמאל הפוליטי, ומתכוון להיענות לאתגר של ההתנגדות וההגנה על הדמוקרטיה והחברה. הריבוי (multitutde) נכנס עכשיו להסטוריה.

מתיאוס צימיטאקיס (Matthaios Tsimitakis) הוא עיתונאי שחי באתונה, יוון, וחוקר במחלקה לתקשורת ולימודי אינטרנט באוניברסיטה הטכנית של קפריסין. הוא כתב את עבודת המאסטר שלו על האנתרופולוגיה של המדיה. מתיאוס כותב ומדווח עבור ה- BBC ו- Al Jazeera (באנגלית) על נושאים שקשורים ביוון ואחד ממייסדי הבלוג הפוליטי  Greek Left Review אפשר למצוא מאמרים שלו ב-tsimitakis.wordpress.com

* צימיטאקיס רומז כאן למונח העתיק הלקוח מה"פוליס" היוונית שקרא לאסיפה העממית וסימן את שורשי הדמוקרטיה העתיקה. למותר לציין, אבות הכנסייה אימצו את המונח היווני כדי לתאר "אקלזיה" דתית, היינו, הכנסייה. הסבר תאורטי על שורשי המונח והלרוונטיות העכשווית שלו אפשר לקרוא הן אצל ז'אק ראנסייר והן אצל ג'ורג'יו אגמבן, שניים מהפילוסופים הפוליטיים החשובים של תקופתינו. נ.ל.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

על אופוזיציה ועל תקוות | ראיף זריק

אופוזיציה השרדותית  | איתמר מן

להציל את באב אל-שמס: אוקיופיי פלסטין!

לירון מור

————————————————————————————————–

עדכון: 150 יושבי באב אל-שמס פונו הלילה. "תוך שעה", כפי שציינו בוויינט, עם שמץ של גאווה. מישהו כתב בפייסבוק שהמאמר של לירון כבר "לא עדכני", כמה שעות אחרי שנכתב. אז אני מציע לקרוא את המאמר של לירון גם כקריאת תיגר על עצם ההיגיון של ה"עדכניות". הרי באב אל-שמס הוא כולו התרסה נגד ה"עדכניות", כמו גם מפת הגליל הפרושה על ספרו של אליאס ח'ורי (ראו למטה). באב אל-שמס מנכיח את האלימות של ההווה, של שלטון הכיבוש (וכלי התקשורת המשרתים אותו) ומנכיח זיכרון שכבר אינו מסתפק במעמדו כזיכרון, שמבקש לפרוץ אל תוך ההווה ולשבש אותו. מבחינה זו עצם הפינוי של באב אל-שמס הוא ניצחון. אפשר לפנות אנשים – אולי כמה אוהלים – אבל זה מזכיר לי משפט מפורסם מתוקידידס, שנאמר כדי לעודד את רוח האתונאים כאשר נאלצו לפנות את עירם בעת מלחמה: "העיר היא האנשים, לא חומות ולא ספינות בלי אנשים". בהמשך למשפט הזה, שמגלם תפישה חדשה של קהילה – אזרחית ולא רק "פיזית" – וברוח דבריה של לירון, אפשר לקוות שבאב אל-שמס היא מעשה ייסודה של עיר אזרחית חדשה – להם ולנו – חזקה יותר מהצבא ומבזקים בוויינט. (גל כץ)

————————————————————————————————–

אמנם מוקדם מדי להתפייט על משמעויותיה או הצלחותיה של עיר האוהלים ההולכת ונבנית תחת השם באב אל-שמס באזור ששמו בישראל E1. אולם, בעיניי, כמה מהצלחותיה החשובות ביותר כבר כאן. כל שנותר הוא להביאה לעיניי כל ולהתעקש בכל כוחנו כצופים על מניעת פינויה.

למי שעוד לא התעדכן בנעשה: באב אל-שמס הוא השם שניתן לכפר האוהלים שהוקם ביום שישי ממזרח לירושלים על ידי פלסטינים כפעולת התנגדות לתכנית הישראלית להמשיך ולהרחיב את הבניה בהתנחלויות (בין היתר כענישה על ההצלחה הפלסטינים לזכות בהכרה, מזערית ככל שתהיה, באו"ם) וכעוגן להתיישבות של קבע על האדמה, הנמצאת בבעלות פלסטינית פרטית. צה"ל כמובן "כיתר" מיד את האזור, אולם תריסרי פלסטינים נוספים הצטרפו היום להאחזות האוהלים. ראש הממשלה כבר הספיק להכריז על האזור "שטח צבאי סגור" (וכך, באחת, לשמוט את הקרקע תחת טענותיהם של הפלסטינים לבעלות על השטח, לפחות במסגרת הלקסיקון המשפטי הישראלי-צבאי) ולהורות לצה"ל לפנות את המאהל, אך בג"ץ הוציא צו זמני המעכב את הפינוי, בעקבות עתירתם של בעלי הקרקע. ראש הממשלה פנה לבג"ץ בבקשה להפוך את ההחלטה ועתידה של באב אל-שאמס לוט כרגע בערפל.

בהצהרתם, הכריזו מקימי המאהל: "אנו, בני ובנות פלסטין, מודיעים על הקמתו של הכפר באב אל-שמס (שער השמש), בצו העם, ללא היתרים מהכיבוש, ללא שביקשנו רשות מאף אחד, כי אדמה זו היא אדמתנו והזכות לבנות עליה היא זכותנו… אנחנו בונים את הכפר כי אין אנו יכולים לשתוק עוד על המשך בניית ההתנחלויות וגזילת אדמותינו, וכי אנו מאמינים בפעולה ישירה והתנגדות עממית להשגת מטרותינו. אנו מחויבים להיאחז בכפר זה בעיקשות, לא לפנותו ולא להתפנות ממנו, עד שיזכו הבעלים הפלסטינים של קרקע זו למלוא זכויותיהם עליה…  במשך עשרות שנים, נהגו ממשלות ישראל לקבוע עובדות בשטח, בשעה שהקהילה הבינלאומית המשיכה לשתוק. הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק. היום אנו אלו הקובעים את העובדות בשטח, על אדמתנו שלנו."

 מה מיוחד בפעולה זאת?

ראשית, היא ממשיכה את הקו של התנגדות לא-אלימה בו נוקטים הפלסטינים בגדה המערבית כבר כמה שנים כחלק ממה שאפשר לכנות "האינתיפאדה השלישית", שהינה כאן כבר מזמן. האינתיפאדה השלישית הזאת מתאפיינת בפעולות ישירות בשטח שאינן מערבות אלימות. אולם ייחודה האמיתי של הפעולה המסוימת הזאת הוא בכך שהיא – כפי שאמר ל"הארץ" אחד הפעילים המובילים אותה, מוחמד חטיב – לא רק פעולה סימלית, אלא פעולה של ממש, בשטח, כנגד מפעל ההתנחלויות וגניבת האדמות הפלסטיניות, ולא רק כתגובה, כראקציה, ביחס אליו, אלא כפעולה הננקטת במקביל לו. מבלי להפחית בערכן של ההפגנות המתרחשות ברחבי הגדה כבר שנים, פעולה זאת איננה עוד הליכה סימבולית אל עבר החומה אלא הקמה של התיישבות, של התנחלות, של ממש, "קביעה של עובדות בשטח", יצירה של המציאות העתידית כפי שהפלסטינים רוצים לראות אותה, וזאת מבלי לפגוע באיש.

כפי שההצהרה המצוטטת מעידה, פעולת ההקמה של באב אל-שמס מאמצת ביודעין את דפוסי הפעולה של ההתנחלויות עצמן: קביעה של עובדות בשטח בלי ליטול רשות מהשלטון (גם אם זה האחרון מתערב לבסוף בפעולה ההתנחלותית והופך לחותמת הגומי המאשרת אותה). בכך היא משיגה שתי מטרות: ראשית, היא איננה פעולת תגובה לשלטון. היא איננה פועלת מול השלטון כלל. היא פועלת מול קהילת המתנחלים עצמם, בחזרתה על דפוסי התנהגותם, ומול הקהילה הבינלאומית. בכך יוצרים יושבי באב אל-שמס את הקהילה העתידית שלהם, האזרחית, כבר עכשיו ובעצמם וקובעים את תנאי הפוליטיקה שבה הם פועלים ושאותה הם, בה בעת, מייצרים. קביעה זאת של עובדות בשטח אינה מכוונת בהכרח להכרה שלטונית שתהפוך את הישוב ליישוב קבע (אף על פי שזו עשויה להיות, אם כל הנסים הנכונים אכן יקרו, אחת התוצאות הסופיות) אלא ליצירה של קהילה מקבילה להתנחלות היהודית–אולי אף להתנחלות היהודית במובנה הרחב, של ההתיישבות בארץ בכללה (ע"ע חומה ומגדל). זוהי האינתיפאדה השלישית.

בנוסף, יש בדפוס הפעולה הזה גם מעין פניה לקהילת ה"אוקיופי" העולמית (והאזורית) שגם על דפוסיה היא חוזרת (באופן שמעיד אולי על הצורך לחשוב מחדש את הפרקטיקה וההמשגה של ה"אוקיופיי"). זוהי הרי פעולת "אוקיופי" אולטימטיבית, ולא רק משום שהיא מתארת עצמה כפעולה ישירה וכהתנגדות עממית על ידי האחזות בשטח, ולא רק מפני שכבר הקצתה אוהל למרפאה או מפני שהיא מתכננת פעולות תרבות ושיחות יומיות על מפעל התתנחלויות, אלא מפני שהיא פעולה של קהילה הפועלת להשיב לעצמה את השייך לה באמצעות יצירת הקהילה הזאת עצמה, באמצעות המצאתה מחדש וכינויה בשם. האינתיפאדה השלישית, אם כן, היא איננה תגובת-נגד, היא איננה דחיה של האחר או של השלטון (אכזרי ככל שיהיה) והיא איננה מלחמת דמים: היא פעולת יצירה של חברה הקוראת לעצמה בשם בעצמה, יצירה של חברה ושל מקום באמצעות האופן שבו היא תופסת את מקומה.

והשם הזה הוא רב-משמעות. "באב אל-שמס" אינו מציין האדרה של איזו יישות פלסטינית מיסטית ומסוגרת בלאומנותה הנבנית כאן מחדש, כפי שניתן, על פניו, לקרוא את הארמז הזה לכותרת ספרו של אליאס ח'ורי. שאמס, דמות האישה שעל שמה נקרא המקום הנעלם באב אל-שאמס ברומן הנושא את אותו השם, איננה עוד דמות אישה ספרותית המשמשת סמל למולדת האבודה. תחת זאת, יש בה, ולכן גם בשם הרומן עצמו, הרבה מעבר לכך.

האפוס הזה, מנסה – לצד טוויית סיפורי האהבה של יונס ונהילה ושל המספר, ח'ליל, ושאמס מתוך טלאיי בדיון של בדיון – גם להתוות את הגבולות הגאוגרפים וההיסטוריים של אל-ג'ליל, לכתוב אותם מחדש על גבי, מתחת ולצד אלו של הגליל. אולם דבר לא נותר במקומו והגבולות הללו לנצח חומקים. ואין בכך משום כשלון, להיפך: הנסיון הזה לבנות מחדש את הסיפור והמרחב של פלסטין מותיר אותה תמיד פתוחה וקשורה אל סביבתה ונמנע בעקשות מלהציב אמת אחת – קבועה, נצחית, עקבית. זהו אפוס של סיפור סיפורים, של "היה או לא היה," ושל עצם המשא ומתן בין הסיפורים השונים. אין בבאב אל-שמס נארטיב אחד: סיפורים שונים נשזרים זה בזה, גם כשהם סותרים או מעידים בעצמם על עובדת שקריותם או מומצאותם; אין דמויות השומרות על אחדותן: שמס הופכת לדמויות אחרות והן בתורן הופכות לשאמס ובכך מעידות כולן על אי-היציבות של זהות ועל האפשרות לחתור תחתיה, לשנות אותה, ליצור אותה מחדש במילה, בשם יצירתי (כאילו הדמויות ברומן נקרעות לפיסות המתערבבות זו בזו כמו שמות האנשים המתערבים בסלה של נהילה); גם אין חיתוך חד בין יהודים וערבים: האם הפלסטינית בעזה, למשל, מתגלה כאישה יהודיה המבקשת לחזור לארץ צורריה בכדי למות שם בשלווה ואילו האישה היהודיה החיה בביתה האבוד של אום-חסן בגליל מתגלה כבת בירות. סמלים ומטאפורות, שאמס למשל, אף פעם אינם מציינים דבר אחד, אינם מתאימים במדויק לאלמנט תאום אחד, נחבא, בדיוק כפי שלעולם אין תאימות של 1:1 בין המפה של אל-ג'ליל הנפרשת ברומן וזו המוכרת לי, של הגליל. מעל לכל, אין כאן אמת אחת: ריבוי המשמעויות משמר תחת זאת שיחה תמידית, משא ומתן, על מה שהיה ועל מה שיהיה.

ברוח זאת, אומר ח'ליל, המספר, שכל אמירה היא מטאפורה, כלומר בעלת שתי משמעויות לפחות, ולכן כל אמירה מצריכה תרגום, כתיבה מחדש (401). ואין זה אלא דרך שמס שהוא לומד שמשמעויות הן תמיד מרובות (437). לפיכך השם "באב אל-שאמס" מעיד, כמו החזרה על דפוסי הפעולה של ההתנחלות–או הכיבוש, האוקיופיינג של הארץ עצמה–על כך שהפלסטינים עדיין לא וויתרו על אפשרות ההדברות והחיים במשותף, על האפשרות לשיחה הכותבת מחדש את ההיסטוריה והמרחב מבלי לקבעם באמת אחת וכל עוד אלה נכתבים על ידי הדמיון הפוליטי המשותף, שבסיסו כבר קיים בספרות הזאת, במטאפורה הזאת, של השער הפתוח לשמש, לשאמס המלמדת אותנו את ריבוי המשמעויות והסיפורים, את השיחה.

מחבר הרומן, אליאס ח'ורי, במכתבו אסיר התודה למקימי באב אל-שמס, כתב: "כשבניתם את הכפר הזה היום, השבתם את פלסטין לפלסטין, נתתם משמעות למילים." בכותרת המאמר, לעומת זאת, הוא מצוטט כאומר שבניית הכפר "השיבה את המשמעות לַמשמעות." איני יודעת אם זאת טעות של תרגום נמהר (ועל כל פנים, על פי ח'ורי, כל אמירה נדרשת שוב ושוב להתרגם), אולם אני סבורה שזהו ההישג הגדול ביותר של המאהל הזה, שאולי יפורק עוד היום: הוא יוצק מחדש משמעות בעצם המשמעות: אותה משמעות של ריבוי משמעויות, של שיח פעיל שבשל ריבוי משמעויותיו ופניו אין בכוחו של השלטון לנהלו ולהגבילו באמת אחת, ושל פעולה המתרחשת בין אנשים ולא מול אותו שלטון.

זוהי האינתיפאדה השלישית. היא מתרחשת מולנו ולא נגד השלטון שלנו. היא הצעה לפתוח מחדש שיחה בפעולה, להכיר בריבוי הסיפורים והמשמעויות, להחזיר את המשמעות לַמשמעות. באב אל-שאמס הוא השם של המקום הזה והשער אליו. הצטרפו לאינתיפאדה השלישית: עזרו להותיר את באב אל-שמס על תילה ועזרו לה לגדול.

ערב האמורי 2: מעבר לבחירות, מעבר לשמאל

הבחירות מתקרבות, ואף על פי שהפוליטיקה המפלגתית נטולת בשורה יותר מאי פעם, כמעט לא מדברים על שום נושא מלבדן. אבל גם אם הבחירות יביאו עוד מנדט למפלגת שמאל כזו או אחרת, או יכניסו לכנסת מפלגה חדשה, שום דבר מהותי לא ישתנה במצב הפוליטי. המחאה החברתית לא הביאה לשינוי עומק בדפוסי ההצבעה. ביום שאחריהבחירות, הסיכוי שהשלטון בישראל יוביל לפיתרון פוליטי צודק ובר קיימא בין הים לירדן יישאר זעיר בדיוק כמו לפניהן. דבר לא ישתנה גם במבוי הסתום שבו נמצא השמאל בישראל – שעל אף מאמציהם העצומים של פעיליו הופך ונעשה קטן ומבודד מדי שנה, ומנוכר מאי פעם לשכבות שאותן הוא אמור לייצג.

האם כל מה שנותר הוא להתייאש? לא בהכרח. בערב האמורי השני יוצגו אפשרויות פעולה והתנגדות פוליטית שחורגות מדרכי הפעולה המסורתיות של השמאל. האם השמאל האשכנזי רק חוסם את צמיחתו של שמאל מזרחי-ערבי? האם הוא צריך למות כדי שמטרותיו יתגשמו? האם הגאולה תבוא מהגלות? איך אפשר לשכתב את הקוד של הטכנולוגיה הידועה בשם ישראל? האם הדרך לחידושה של הפעולה הפוליטית מתחילה בתוך עולם האמנות? ואולי בכל זאת יש להיאחז במסורת הישנה והטובה של השמאל האוניברסלי – חסרת סיכוי ככל שהיא נראית בישראל של היום?

יום חמישי, 10 בינואר, 19:30, סלון בית העם, רוטשילד 69 תל אביב.

התוכנית:

סמי שלום שטרית – המצוק היהודי.
עפרי אילני – עבודה זרה.
רוויטל מדר – אורך וחיבורים.
מוחמד ג'באלי – פלסטינים, ברלין.
הדס קידר – אמנות בשיתוף הקהילה: שאיפה אוטופית או אמצעי מיתוג?
הפיראטים – מעבר לייצוג: המסיכה של גאי פוקס.
מאשה אברבוך – תסמונת מחיקת הניינטיז של השמאל המזרחי.
גל כץ – למה בכל זאת שמאל.

כל משתתף ידבר 10-5 דקות ולאחר מכן יתקיים דיון פתוח בשיתוף הקהל.

הנחייה: אורטל בן דיין ומערכת האמורי.

מומלץ להביא בגדים חמים.. 

אתם בצד של Jehovah או של Jesus?

לפני כמה שבועות סערה הארץ בעקבות סדרת תמונות, שבהן הצטלמה בר רפאלי בתחפושת סנטה קלאוס, במסגרת קמפיין לקראת חג המולד. אינספור מגיבים דרשו מרפאלי "לא לשכוח שאת עדיין יהודייה" וציינו ש"לחגוג כריסמס זה אשכרה לחגוג לכבוד ישו". ביטויים דומים של התנגדות להשפעה נוצרית בתרבות הישראלית התגלו באיום שהפנתה הרבנות בחיפה למלונות בעיר כי יאבדו את תעודת הכשרות אם יערכו חגיגות סילבסטר. מנגד, נראה שחגים וסמלים נוצריים חודרים לתרבות הישראלית במידה הולכת וגוברת. עם או בלי קשר לבר רפאלי, לא זכורה לי שנה שבה נתקלתי בכל כך הרבה התייחסויות לחג המולד ולסנטה קלאוס בתקשורת הישראלית. למעשה, יתכן שמה שהשתנה הוא דווקא הרגישות המוגברת של "החילונים" לקדושת הסילבסטר: שהרי, המכתב מטעם הרבנות מופץ כנראה בכל דצמבר זה שנים, אך בשנים קודמות לא היה את ניצן הורוביץ שיזדעק בעניין.

לכאורה, יש כאן מאבק נוסף בין המחנה החילוני-ליברלי-קוסמופוליטי בחברה הישראלית, לבין המחנה הדתי-שמרני-לאומני. אך האבחנה הזאת מעלה כמה סימני שאלה. ראשית – מה כל כך חילוני בלציין את יום ההולדת של בן האלוהים? ושנית – האם האגף הימני של ישראל הוא אכן אנטי-נוצרי? מבחינות מסוימות, הלאומיות הישראלית קרובה לנצרות יותר מאי פעם. שימו לב למשל לנאומו של נתניהו לכבוד חג המולד מלפני כשבוע –

"כיום, קהילות נוצריות ברחבי המזרח התיכון הולכות ומצטמצמות, ורבות מהן נמצאות בסכנת הכחדה… כמובן שאין זה נכון לגבי ישראל.  הקהילה הנוצרית כאן היא חזקה וגדלה, ומשתתפת בחיי המדינה שלנו באופן מלא… נמשיך להגן על אתרי הפולחן הנוצריים בכל רחבי ארצנו… בזמן שאתם חוגגים את חג המולד והחגים המקודשים לכם, אנו מקווים שתזכרו את המקומות שמהם נבעו היהדות והנצרות, ושתבואו לבקר במדינתנו עתיקת הימים ולחוות אותה בעצמכם. תבקרו בנצרת ובבית לחם, תטבלו במי הירדן, תעמדו על חוף הכינרת, ובשנה הבאה, תבקרו בבירתנו הנצחית (eternal capital), ירושלים".

נניח בצד את השקרים הבוטים בטקסט הזה. נשאלת השאלה: כיצד הציונות הלאומנית-דתית נלחמת בהתבוללות עם הנוצרים ביד אחת, ומציגה את עצמה כשומרת המקומות הקדושים לנצרות ביד השנייה – ממש כאילו אימצה באופן רשמי את תפקידה ההיסטורי כממלכת הצלבנים החדשה. אין לזה קשר לעובדה שנתניהו הוא "חילוני". עצמת הזיקה או ההתנגדות לנצרות אינה קשורה אצלנו למידת הדתיות  – מתנחלים דתיים כמו ישראל הראל עומדים בחוד החנית של הצלבנות האוונגליסטית. חוץ מחרדים ומוסלמים, כמעט לאף אחד כאן אין קונפליקט מהותי עם הנצרות, אלא רק שאיפה להתמזגות בנצרות. כיוון התנועה של התנועה הציונית, לגווניה השונים, הוא התקרבות הולכת וגדלה לנצרות. הציונות, מבני אלון המתנחל האוונגליסט, ועד השמאל הרדיקלי (שהוא מבחינה זו ציוני), נטועה כמעט לגמרי בתוך העולם הרעיוני הנוצרי.

מבחינה תרבותית, הישראלים החילונים רק נעשים נוצרים משנה לשנה. ככל שמנטליות ההפרדה מעמיקה, כך שואפים החילונים במידה רבה יותר להיטמע באירופה, להיתלש מהמזרח הערבי ולצוף מערבה. בינתיים, קיצור הדרך לאירופה הוא כנסיות נוצריות בישראל. המנהג התל-אביבי לפקוד את כנסיות יפו בחג המולד משתרש והולך, וכך גם פסטיבלי המוסיקה הכנסייתית ופולחנים דומים. אבל נדמה לי שיותר מבעבר, יהודים אשכנזים מתחילים ממש להתגבר על ההתנגדות ולאהוב את ישו. אני נזכר במדען כלשהו, חבר של דודתי, שבביתו בגליל העליון ביקרתי לפני כמה שנים. הבית שלו היה מלא בספרים נגד האיסלאם – "הצרה עם האיסלאם" של אירשאד מנג'י, "אירוערביה" של בת יאור ויצירות דומות. ובכל זאת הופתעתי כאשר בשלב מסוים של השיחה, טיפוס רציונלי זה  התוודה שהוא מגלה עניין רוחני הולך וגובר בחייו של ישו ובברית החדשה.

 

לפני כמה חודשים, עצרה אותי ליד "טיב טעם" ברחוב דיזנגוף קבוצה של אנשים מוזרים, וביקשה ממני להשתתף במשאל קצר. הם אמרו שהם שייכים ל-Baptist Convention Israel.

היתה שם אשה מבוגרת, וגבר צעיר בעל חזות די משעשעת, שמן, חיוור עם שיער שתני דליל. בדיוק ראיתי אז סרט אימה על מגרש שדים שנוסע לעיירה קטנה של נוצרים אדוקים במיסיסיפי, והוא נראה ממש כמו האנשים בסרט הזה. הוא ביקש ממני לענות על שאלה אחת שהיתה כתובה על דף: האם אדם שמאמין ב-ישוע יכול להיחשב יהודי?

האפשרויות היו: "strongly disagree", ""disagree, ""agree, ו-strongly agree"". לא היתה אפשרות להשיב don't know"".

עניתי "agree", אבל לא strongly agree".

זה גרם לי לחשוב למה בעצם אני לא מאמין בישו. התחלתי להתעניין בנצרות מאז שהייתי ילד, מיד אחרי שקראתי את שר הטבעות ואפילו לפני זה. הדת הזאת תמיד הפעילה עליי קסם מסוים, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי שאני נוצרי, כי אף פעם לא האמנתי בישו. ככה לפחות חשבתי במשך הרבה זמן, עד שדיברתי עם מישהו שאמר לי: "אתה כבר מאמין בישו". ואכן, בשביל להאמין בישו לא צריך למעשה להאמין שכל מלה בברית החדשה היא נכונה עובדתית. בנצרות אין מצוות, וחלק גדול מהנוצרים הדתיים באירופה או באמריקה חיים וחושבים כמעט בדיוק כמונו. מעשה, מספיק להאמין במוסר של סדרות אמריקאיות בשביל להיות נוצרי. האהבה שלנו היא נוצרית, האסתטיקה שלנו היא נוצרית והאתיקה שלנו היא נוצרית. המרחק בין הישראלי החילוני-ליברלי לבין הנצרות קטן ממה שאנחנו חושבים. הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שלנו היא עדיין יהודית מאוד, אבל האידיאולוגיה לגמרי נוצרית.

העובדה שיאיר נתניהו חוגג את חגי הנוצרים מבטאת את העניין באופן המוחשי ביותר. יש כאן מין מסר כפול: מצד אחד, האידיאולוגיה הרשמית של המדינה מדברת על הייחוד היהודי. מצד שני, היא משדרת לנו בקריצה: נוצרים ויהודים זה אותו דבר, העיקר לא להיות מוסלמים. ובינתיים, הפרוצדורה החדשה של הגיור הליברמני, הלא הוא גיור באמצעות הצבא, מתבססת על השקפה תיאולוגית המצמצמת מאוד את המרחק בין היהדות והנצרות, ומחתנת אותן תחת חופתה של הציונות. במקביל, אגפים חשובים בנצרות בעולם מתקרבים כידוע לציונות. לא רק אוונגליסטים אמריקאים, אלא גם אירים פרוטסטנטים המנופפים בדגלי ישראל, יפנים נוצרים שמעריצים את האוניברסיטה העברית, אוהדי אייקס אמסטרדם, כנסיות שונות באפריקה (שאפילו לא מעניינות אותנו), ועוד מגוון רחב של קבוצות נוצריות אחרות המגדירות את זהותן באמצעות ישראל.

אפשר לשאול: איפה היהדות בכל זה? כלומר: האם לא קיים בישראל קונפליקט בין יהדות לנצרות? למעשה, התשובה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, ליהדות יש ביטוי פוליטי די מינימלי בפוליטיקה הישראלית. מבחינה פוליטית, כולנו נוצרים. כפי שציין ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין –

מגמת מעצבי הרעיון הציוני היתה להעניק לתפיסת הגאולה היהודית משמעות, שמנתקת אותה מהמקום המרכזי של המקדש בתפיסה המשיחית היהודית. אך לשם כך היה צריך לאמץ את נקודת המבט הנוצרית היסודית ביחס להיסטוריה היהודית, ואת תפיסת התרבות העומדת מאחורי תפיסת ההיסטוריה המערבית [כלומר, הנוצרית – ע"א]… הדימויים והערכים ששימשו לשם הגדרת זהות יהודית לאומית הם אותם דימויים שבאמצעותם הוגדר האידיאל התאולוגי הפרוטסטנטי.

(מתוך: "השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה").

אולי כשמשה פייגלין יהיה ראש ממשלה, וייסד בישראל ממלכה יהודית שבמרכזה בית המקדש, אפשר יהיה להגיד שהפוליטיקה היהודית הפכה לגורם משמעותי במזרח התיכון. זה בעצם הרעיון הרדיקלי של "מנהיגות יהודית", שמבדל אותה משאר הפוליטיקה הימנית, ולא במקרה פייגלין ואנשיו היו הגורם היחיד שהתנגד לחגיגת גלן בק בירושלים ביולי 2011.

אבל כרגע, חסידי בית המקדש הם קבוצה שולית. כתובות "ישו בן זונה" ו"ישו הוא קוף" שרוססו במנזר לטרון ובכנסיית הדורמיציון מעידות בוודאי על עוינות לישו בקבוצות מסוימות, אבל הזעזוע הציבורי והתקשורתי שהן עוררו, בניגוד בולט לתגובה הפושרת שעוררו פעולות דומות במסגדים, מדגים את האהדה וההזדהות הרבה עם הנצרות.

מתוך מאקו

אם ככה – מה קורה כאן? אם כולנו נוצרים, למה בעצם יש מאבק?

אז קודם כל – מי אמר שיש מאבק? במושגים גלובליים, המאבק בתוך החברה היהודית-ציונית הוא בסופו של דבר די מינורי, ולא במקרה הוא כמעט אף פעם לא מגיע לכדי אלימות. אפילו את היריקות שומרים לאחמד טיבי. זהו מאבק מבוקר במסגרת ה-Pax Christiana.

המאבק שקיים בכל זאת הוא לא בין "יהודים" ו"מתבוללים" ולא בין "דתיים" ל"חילונים". בהכללה מסוימת, אני טוען שהמאבקים בחברה הישראלית הם למעשה נגזרת של מאבקים פנים נוצריים –  קצת כמו המאבקים בין הקתולים לפרוטסטנטים באירלנד. אלא שזה לא מאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, וגם לא מאבק בין כנסייה מקומית, כמו למשל Lord's Resistance Army של ג'וזף קוני באוגנדה, לבין שאר העולם הנוצרי. לא מדובר כאן על קונפליקט בין כוח מקומי לכוח גלובלי, אלא ביטוי למאבק בין שני כוחות גלובליים.

מבחינה תיאולוגית, המאבק הפנים ציוני במדינת ישראל הוא ביטוי לקונפליקט עולמי בין שני כוחות בעולם הנוצרי, שאליו אנחנו מסופחים: שתי רשתות גלובליות נוצריות שהן מעבר לעם מסוים או לכנסייה מסוימת. זהו מאבק בין הנצרות של הברית החדשה לבין הנצרות של הברית הישנה, או בניסוח אחר: בין הנצרות של ישו לנצרות של יהוה.

ברור שמבחינה אידיאלית, הנצרות אמורה להכיל את הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. בפועל, יש בה קונפליקט תמידי בין שני היסודות האלה. הנאורות, והשמאל שמגלם את ערכיה, הם בעיקרו של דבר נצרות בלי תנ"ך – כלומר ניסיון לנקות את הנצרות מהיסודות ההיסטוריים הארכאיים שמקורם בברית הישנה, ולזקק את היסוד האוניברסלי של החסד והאהבה המגולם בבשורה של ישו. אבל כתגובת נגד, צומחות שוב ושוב צורות של נצרות שמעמידות במרכז דווקא את יהוה צבאות, האל הזועם והלוחם של הברית הישנה. זוהי בטח אינה יהדות – אין שום זיקה בין התיאולוגיה הזאת לבין התלמוד וההלכה. זו גם אינה נצרות "יהודית יותר" – היא עשויה להיות דווקא יותר אנטישמית. זוהי נצרות תנ"כית יותר, או יהווית יותר. זהו אותו שסע שמפלג למשל את החברה האמריקאית – בין הנצרות האוניברסלית שמייצג אובמה לבין הנצרות של חגורת התנ"ך האוונגליסטית.

לקונפליקט יש ביטויים מפתיעים. התקשורת מדווחת על כתובות נאצה נגד ישו, אבל מתעלמת מהתהליך הנגדי: השנאה הגוברת בקרב "החילונים" אוהבי ישו כלפי יהוה. השנאה הזאת מתגלמת בצורה מוחשית בדף השטנה "יהוה" בפייסבוק, שהוא דף נוצרי-גנוסטי מובהק המוקדש לביזוי אלוהי הברית הישנה.

בכל מקרה, פולחן יהוה אינו שונה מפולחן ישו רק מבחינת המושא, כמו מסדרים של שני קדושים נוצרים. זאת גם צורת התכוונות אחרת לטקסט. כאשר מעריציו של ישו קוראים את התנ"ך, הם מבקשים לחדור מבעד לרובד המילולי אלא הרובד הסמלי שעומד מאחוריו – אל עיר האלוהים או ירושלים של מעלה. מעריציו של יהוה, לעומת זאת, מקדשים את המובן המילולי של הטקסט. האל באמת זועם. ישראל היא באמת ישראל. וירושלים היא באמת ירושלים.

לכן, במערך הגלובלי הנוכחי, הציונות משחקת תפקיד מרכזי בתוך התיאולוגיה הזאת. אפשר לומר שהציונות הצליחה מעל ומעבר למה שאפשר לשער: היא לא שינתה רק את עם ישראל, אלא שינתה את העולם. היא הפכה לכנסייה עולמית. עם זאת צריך לזכור שהציונות היא רק מרכיב במערך הנוצרי-יהווי. לאלוהים יש יחס מיוחד לעם ישראל, אבל הוא שולט בכל העולם.

בסופו של דבר, יתכן שהציונות היא מין גידול פרא של פולחן יהוה הנוצרי. כי יש כאן נוצרים שלא רק אוהבים את אדוני צבאות, אלא ממש שונאים את ישו. ואת זה יש נוצרים שמתקשים קצת להבין.

וראו גם:

וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה

חינוכו של המין האנושי

הליברל: קווים לדמותו