הרובע הקווירי ברחוב מטודלה: סיפור אופטימי בעקבות יום ירושלים

by

1.

לפני כמה חודשים אמרה לי מישהי, חצי בצחוק, שברחוב בנימין מטודלה מתהווה רובע קווירי. רחוב מטודלה, יש לציין, הוא רחוב ממוצע למדי, אולי קצת יותר סואן מהרגיל ברחביה. יש שם חנות פרחים, סניף של קופת חולים כללית, ולאחרונה גם בית קפה חביב, “קרוסלה" שמו, במפגש עם דרך עזה. הניגוד בין חזותו השלווה של הרחוב לבין הצגתו כרובע קווירי שעשעה אותי. אחרי הכל, כשאומרים רובע קווירי (הגם שכל העניין די פאסה) אני חושב על המארה בפאריס, שכונת קרויצברג הברלינאית או צ'לסי בניו יורק. לכן מיהרתי לצייץ על כך בטוויטר שלי: “ברחוב מטודלה מתהווה רובע קווירי, עם שלוחה ברחוב התיבונים" (את התיבונים הוספתי סתם כי אני אוהב את הרחוב הנידח הזה, ולו בגלל השם).

לאחר שבועייםשלושה קיבלתי פתאום טלפון מכתב חביב של אחד העיתונים הארציים היוצאים לאור בתל אביב. “הבנתי מעוקב שלך בטוויטר שבירושלים יש התעוררות לאחרונה, בעיקר בסצנה ההומואית, ובעיקר סביב רחוב בנימין מטודלה".

בתחילה חישבתי לפרוץ בצחוק, אבל אחרי כמה שניות התעשתתי והחלטתי ללכת על זה. אחרי הכל, זו יכולה להיות דוגמא ל"מיתוס יוצר מציאות" במובן הכי חיובי של הביטוי. אם תתפרסם כתבה על כך שמתהווה רובע קווירי במטודלה, אולי אכן יתהווה רובע קווירי במטודלה. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, הרי זה נכון שבירושלים יש התעוררות מסוימת בשנה האחרונה – בתי קפה חדשים נפתחים, חלקם נעימים, גם חנויות ספרים חדשות, והפעילות הפוליטית בשייח ג'ראח ובמוקדים אחרים (למשל המאבק נגד מכירת רחביה לתושבי חוץ) גורמת לאנשים להתחבר מחדש לחיים בעיר. אלא שבדרך כלל מופעי השינוי הללו הולכים לאיבוד בתוך הנראטיב המוביל, הכמעט בלעדי בשנים האחרונות – ירושלים שוקעת, נעלמת תחת הגלים השחורים ה"לא ציוניים", כלומר חרדים וערבים. הנה, זו עשויה להיות התרומה הקטנה שלי: “הרובע הקווירי במטודלה" כחלק מהתהוותו של סיפור חדש.

לכן אישרתי באוזני הכתב שבירושלים אכן יש התעוררות, כולל בסצנה הקווירית. הבטחתי גם להשיג לו במהרה מספר קווירים מרחוב מטודלה שיוכלו להעיד על כך (מצאתי לפחות שלושה ועוד אחד מרחוב אלפסי הסמוך). ואולם, זה לא עבד. הכתב דיבר עם אדם או שניים מ"הבית הפתוח", כלומר מבכירי הממסד הלהט"בי בעיר, והם ביטלו זאת מכל וכל. לא רק שאין התעוררות, יש הידרדרות. ועכשיו, אני שואל אתכם, קוראים וקוראות יקרים: זה לא מיתוס? ואיזה מיתוס אתם מעדיפים?

המפגש בין הרחובות עזה, האר"י ובנימין מטודלה, 1950 (תצלום: חנה לוירר)

לא בטוח שאנשי הבית הפתוח הם הכתובת המוסמכת לשאול על מצבם של קווירים בירושלים, אבל אני מסכים שהם ודאי אוחזים ביותר נתונים רלוונטיים ממני. נסכים גם שבעיר בה דקרו משתתפים לא מזמן במצעד הגאווה המצב יכול להיות יותר טוב. עם זאת, אני מנסה לומר שהעובדות הן לפעמים פחות חשובות מהמשמעות הפוליטית והתרבותית הניתנת להן, ולבטח פחות מהסיפור שבו הן משתלבות.

שתי דוגמאות יעזרו להבהיר את כוונתי. השבוע קראתי ראיון עם האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר לרגל זכייתו ב"אות יקיר ירושלים" או משהו כזה. קרויאנקר ביכה כצפוי – כל כך צפוי – את ירושלים של פעם, וספציפית את רחביה שהפכה, לדבריו, ל"שכונה דתית חרדית". עכשיו, כמי שגר ברחביה, אני יכול להעיד שזו טענה תמוהה. גרים פה יותר דתיים מאשר בתקופת ילדותו של קרויאנקר, אבל גם הרבה חילונים וסטודנטים, והפרהסיה בה די מזמינה לחילונים.

אבל אני לא רוצה "להפריך" את הטענה של קרויאנקר, פשוט מפני שאני לא רואה בטענה "רחביה הפכה לשכונה דתיתחרדית" טענה עובדתית. זו טענה שאמנם נסמכת על עובדות אובייקטיביות, אבל היא בה במידה מבטאת את המשמעות הסובייקטיבית שדוד קרויאנקר מעניק לעובדות. ניתן – ורצוי – להעניק להן משמעות אחרת. כך, מזווית הראייה הסובייקטיבית של קרויאנקר, זה לא בלתי סביר לקרוא לרחביה שכונה דתיתחרדית. אם בילדותו היו בה, לצורך העניין, 10% דתיים, ועכשיו, שוב לצורך העניין, יש בה 60% דתיים או חרדים (איני מכיר את הנתונים המדויקים), אז למה לא לקרוא לה ככה? מתי הופכת "שכונה חילונית" ל"שכונה דתית”? אולי מספיק לכך רוב דתי של 60%?

לעומת זאת, מהזווית שלי כתושב חדש יחסית ברחביה זו טענה מוזרה. אני לא מרגיש שזו שכונה דתיתחרדית, ויותר חשוב – אני חושש שזו טענה מזיקה ומייאשת מבחינה פוליטית. ודאי שהעובדות חשובות פה, כלומר אם היו ברחביה 95% דתיים, אז להתנגד לטענה "רחביה היא שכונה דתיתחרדית" היתה ממש הכחשה של המציאות, גם אם זה בשם אידיאל פוליטי נאצל. אבל המצב אינו כזה – העובדות, כפי שהן, מאפשרות לנו טווח רחב יחסית של משמעויות לבור מתוכן.

דוגמא שנייה: אפריים סידון נשאל ביום ירושלים, שוב כצפוי, מדוע עזב את ירושלים. ירושלים, לדעתו, היא "העיר המלוכלכת ביותר בארץ". עכשיו, ברור שירושלים היא לא העיר הכי מלוכלכת בארץ (ויעיד על כך אחד הטוקבקיסטים שהזמין את סידון לבקר באשקלון). יותר מזה, אני מניח שבשנות השבעים והשמונים – עליהן מתרפק סידון – שכונות רבות בירושלים היו מלוכלכות מאוד (אותן שכונות שגם כיום הן הכי מלוכלכות, אלה שמדחיקים מהתודעה ב”יום ירושלים”). אם ככה, שוב יש פה מקרה בו מוענקת משמעות מסוימת, בעלת השלכות תרבותיותפוליטיות מזיקות, לעובדות שיכולות לקבל משמעות אחרת.

אפשר לתקוף זאת מעוד כיוון – מה כל כך רע בלכלוך? כחובב ערים מושבע, אני מוצא ערים מלוכלכות מעניינות הרבה יותר. באירופה, לצערי, הפכו מרכזי הערים לדיסנילנד סטרילי ומצועצע. זכור לי שפעם הילכתי באוסלו יום שלם, מבקש את נפשי למות מול ארמון המלוכה הצהבהב ובטיילת הים שטופת הרוחות. רק כשהגעתי במקרה לגרונלנד – שכונת הצעירים והמהגרים המלוכלכת – נצרבו בתודעתי כמה חוויות משמעותיות יותר.

ארמון המלוכה באוסלו. ביקשתי את נפשי למות

הנראטיב המוביל בשנים האחרונות בכל הנוגע לירושלים הוא זה של השקיעהבכייהתלונהחרדה. זה מתחיל כאמור במשמעות המוענקת לעובדות שניתן למשמע גם באופן אחר, וממשיך בסיפור הגדול יותר שבו הן משולבות. כך למשל, הלכלוך (שלא נכחיש שיש בה) הופך אותה מיד ל"הכי מלוכלכת", ואילו אז ממקמים את הטענה הזו בסיפור של שקיעה, בבחינת "אומרים שהיה פה נקי לפני שנולדתי".

כמובן, ירושלים היא רק מיקרוקוסמוס של נראטיב השקיעהבכייהתלונהחרדה התקף לישראל כולה. קוראות רבות ודאי שמעו באיזו שיחת סלון את המשפט: “תסתכלו על ירושלים ותראו מה יקרה פה בעתיד". הנראטיב הזה עובד לכל רוחב הקשת הפוליטית: בימין חרדים משקיעה בגלל התרבות הערבים, במרכז הקיצוני (או במה שמכונה ה"שמאל הציוני") חרדים מהחרדים ומהערבים, בשמאל חרדים מהחרדים ומהימין.

אני לא מאשים את העיתונאי החביב מפרשת מטודלה: כוונותיו טובות, אבל העיתונות היום שמרנית ופחדנית מכדי לאמץ גישה יצירתית יותר בהצגת המציאות. העיתונות הזו מעדיפה לחשוב שהיא מתארת את המציאות כפי שהיא, בעודה ממחזרת למעשה, ללא שמץ מודעות עצמית, את הנראטיבים השגורים – במקרה דנן ירושלים השוקעת, הנעזבת (קראו את כרמית גיא בהקשר הזה, על הטלפונים השבלוניים מכתבים לפני יום ירושלים). גם את דוד קרויאנקר אני מתקשה להאשים. אחרי הכל, לכמה מודעות עצמית אפשר לצפות מאדם ש"עקרונית מתנגד לבנייה בשייח ג'ראח", אבל בוחר להתכבד בפרס "יקיר ירושלים" ביום המסמל יותר מכל את הדיכוי והנישול במזרח העיר?

מה שכן, נראה לי רצוי שלפחות השמאל – בירושלים בפרט ובארץ האמורי בכלל – יאמץ גישה אלטרנטיבית ויצירתית למציאות. הגיע הזמן לספר אותה באופן שהופך את העתיד לקצת יותר מזמין. אחרי הכל, חלק מהמשמעות של היותשמאל היא איזו מכוונות לעתיד, ופחות נוסטלגיה מהסוג המתרפק.

במובן הזה ירושלים היא אכן מיקרוקוסמוס, ועשויה לבשר משהו לערי הארץ האחרות. דווקא כאן, אל מול הרעות המאיימות עלינו לכלותנו, תיבחן היכולת לזקק, מהעובדות היבשות, סיפור חדש ומרגש.

2.

אם דרשתי סיפור אחר, הנה ניסיון קצר להתחיל לכתוב אחד כזה: עברתי לפה לפני שנתיים, אחרי שלוש שנות מגורים בתל אביב. אני נהנה לגור בירושלים, אבל גם את תל אביב אהבתי ואני עדיין אוהב לבקר בה. לכן הסיפור הירושלמי שלי לא ייגזר לפי הניגודים המוכרים בין ירושלים לתל אביב. אני לא חושב שכיף בירושלים כי "שקט" ו"קדוש" ו"תרבותי" פה לעומת הרעש החולי והפרחי של תל אביב. הניגודים הללו אמנם מפרנסים את הדמיון העברי לפחות מאה שנה ואני לא חושב שאפשר או כדאי לבטל אותם (לפני שנה קראתי את "תמול שלשום" וגיליתי שכבר בתחילת המאה הקודמת הם היו נפוצים, עוד טרם היות תל אביב – בהשוואות בין ירושלים ליפו). ואולם, יש טעם לנסות ולנסח, כאמור, גם סיפורים אחרים.

הדבר הראשון שזכור לי לאחר המעבר לירושלים הוא התחושה החריפה והמסקרנת של היותמיעוט, ככל שגבר אשכנזי בישראל יכול להכליל עצמו בקטגוריה הזו. בהתחלה היתה לי אובססיה: למיין ולאפיין את העוברים והשבים. בעוד שנשים קל מאוד למיין להיותן דתיות או חילוניות (נגיד, לפי החצאית), אז באשר לגברים רבים, הייתי צריך להמתין שהם יעברו על פניי כדי להביט לאחור ולבדוק אם הם חובשים כיפה. אבל עם הזמן למדתי להבחין, כבר מרחוק, ב"אנשים כמוני", לאו דווקא חילונים אלא צעירים מהמרחב התרבותי והחברתי שאני משתייך אליו (שיש גם דתיים ששותפים לו, לפחות בירושלים). בקיצור, נראה לי שפיתחתי את השפה האיזוטרית המאפיינת מיעוטים, מין רדאר המאפשר להתביית על סימנים לא מפורשים, כאלה שרק חברי הקבוצה יודעים לקרוא. זה מוכר ממיעוטים מיניים (הגיידאר המפורסם) אבל גם, למשל, מאבותינו האנוסים בספרד ופורטוגל.

אני מוצא שזה הופך את ההסתובבות ברחוב להרבה יותר מעניינת. העוברים ושבים ממקדים אליהם את מבטיי, ואילו אני נהנה לחשוב שאולי גם אני זוכה ליותר מבטים. מעבר לכך, זה מגביר את מרכיב האיודאות של האינטרקציה הרחובית: אחרי הכל, אולי חצאית היא סימן ל"דתייה", אבל יש גם חילוניות רבות שלובשות חצאיות. ואפילו בעל הכיפה השחורה עשוי להתגלות כאחר מאיך שהוא נראה בתחילה. אולי הוא דווקא אחד מאותם צרפתים כמעטחילונים החובשים כיפה שחורה ולא סרוגה? או שמא מדובר ביהודה שאול הנערץ, מייסד שוברים שתיקה? (ופה המקום לציין שהשמאל הירושלמי, כך אני מתרשם, הוא יותר פלורליסטי מהמקביל התל אביבי). בירושלים, מפני שהדתיים מהווים בה רוב די בטוח בעצמו, מתגלים למבט הבוחן הרבה יותר גווני גוונים של קיום דתי וחרדי, מאשר הגוש המונוליטי של הדוסים כפי שנהגתי לחשוב עליו בעבר (במידה רבה כי כך הם מציגים את עצמם בדרך כלל, בהיותם מיעוט מתגונן).

הכניסה להוספיס האוסטרי. השטרודל דווקא לא משהו

בקיצור, אני נהנה לגור בירושלים כי יש בה הרבה מרכיבים שהופכים סביבה אורבנית לסביבה אורבנית מוצלחת – ערב רב של אנשים מגוונים, רחוב משתנה המזמן הפתעות לרוב, ארוטיקה ודינאמיות של המרחב הציבורי, רגשות חזקים. בהליכה של כמה שעות אפשר לחוות את התזזית הקדםשבתית במאה שערים, ללגום קפה בבית קפה וינאי, להפגין עם יהודים וערבים בשייח ג'ראח ולנוח בצל החרובים של רחביה.

אני יודע שזה נשמע מתענג ומרוצה-מעצמו להחריד, קצת כמו כתבה של נירה רוסו: לשתות קפה לפני או אחרי העוולות בשייח ג'ראח. אחרי הכל, היכולת לנוע כרדיקל חופשי בין הקשרים שונים ודאי מעידה על הפריבילגיות שלי כיהודיאשכנזי. נאסר גאווי, למשל, ממנהיגי המאבק נגד הנישול בשייח' ג'ראח, אינו יכול לזוז מהאוהל שנטע בחזית הבית הגנוב שלו.

אבל הפריבילגיות שלי לא ילכו לשום מקום אם אתעלם מהן. זה סתם יוביל לניכור עצמי. יתרה מכך, אני מאמין שאפשר לנתח ברצינות את יחסי הכוח בירושלים (ובכלל) ולפעול בהתאם להיאבק למשל בדיכוי בשייח ג'ראח אבל מבלי להיכנס לדיכאון בעצמך. זה טוב יותר לבריאות, אבל ודאי גם אפקטיבי יותר מבחינה פוליטית. אני בספק עד כמה סיפורי שקיעה ודיכאון עשויים לסחוף את ההמון.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

39 תגובות to “הרובע הקווירי ברחוב מטודלה: סיפור אופטימי בעקבות יום ירושלים”

  1. יובל Says:

    אהבתי את הזווית של החילוניות בירושלים כחוויה מסוימת של מיעוט. גם אני הרגשתי ככה פעמים רבות והזווית הזו מאפשרת לי לשים כל מני תחושות בהקשר. אני חושב שהחוויה החזקה ביותר מהבחינה הזו היתה בשבוע הספר לפני שנתיים, כשבמשך ערב שלם ביריד היה אפשר לספור את מספר הלא-דתיים שראיתי על אצבעות כף יד אחת, וכמובן שחלק גדול מהדוכנים הוקדש לספרי קודש למיניהם.
    אם כי אתה כמובן צודק – לא צריך להגזים בחוויה הזו. כגבר אשכנזי אני יכול להנות מחווית המיעוט בלי להרגיש מאוים יותר מדי. מעין מיעוט-דיסנילנד. נשים חילוניות, לעומת זאת, עוברות חוויות אחרות ברחוב הירושלמי.

    ויהודה שאול כבר מזמן לא מנכ"ל שוברים שתיקה (כיום המנ"כלית היא דנה גולן).

    • גל כץ Says:

      אכן, אתה צודק. אני חששתי שהדיבור על היות-מיעוט יישמע קצת מנותק, כי הרי אם אתה באמת מיעוט (נגיד אשה חילונית בירושלים) יותר קשה ליהנות מזה. אני יכול ליהנות מהיות-מיעוט מפני שמצד אחד אני אכן מיעוט (בירושלים) ומצד שני, אני משתייך לקבוצה ההגמונית. אבל אני מקווה שהפגנתי מספיק מודעות עצמית לזה.
      אתה ודאי צודק לגבי יהודה שאול. מיד אשנה זאת ל"מייסד שוברים שתיקה".

  2. אמיתי ס Says:

    אני ממש לא אהבתי לגור בירושלים, אבל זה כנראה בגלל שגרתי ברוממה, ליד התחנה המרכזית, וכל בוקר התעוררתי לגרפיטי של ערבים החוצה וכהנא צדק ולמאות פוסטרים של כהנא חי. הם מאוד הטרידו אותי למרות שאני לא ערבי.

    קיבלתי גם את חוויית האחרות כי זה היה בתקופת האינתיפאדה השנייה והפיגועים, ואני הסתובבתי לא מגולח ובסנדלים, וכל יומיים בערך היו עוצרים אותי שוטרים באוטובוס ומבקשים תעודת זהות. זה לא היה מטריד, זה היה משעשע.

    • גל כץ Says:

      כן, אני מניח שבתקופת האינתיפאדה האווירה היתה רעה ומגעילה, ולו מפני שהיו פיצוצים כל הזמן מסביב. כיום זה שונה, לפחות בשביל יהודים פריבילגיים כמוני.

    • יובל Says:

      במשך למעלה משנה גרתי ליד שוק מחנה יהודה, וקירות הבניין שבו גרתי היו מעוטרים בגרפיטי גזעניים כאלה ואחרים. אני זוכר איך יום אחד חזרתי מהלימודים וראיתי נער צעיר מקבל הדרכה מאדם מבוגר יותר כיצד לרסס "מוות לערבים". לא ממש ידעתי איך להגיב ובסוף פשוט משכתי בכתפי ועליתי הביתה.
      גם זה סוג של מיעוט – אני חושב שהשמאל הרושילמי, בנוסף להיותו באמת פלורליסטי יותר, הוא גם נוכח הרבה פחות מאשר השמאל בתל אביב.

  3. אלי א. Says:

    יפה מאוד גל. זה מזכיר לי את התחושה כל פעם שאני מגיע לתל אביב ורואה אנשי הייטק בהפסקת צהריים ליד "היכל נוקיה", משפחות בהיכל התרבות בקונצרט לילדים, בנות חצי ערומות בשדרה ופתאום אני מפסיק להרגיש מיוחד.
    ובלי קשר לתחושת המיוחדות שלי, מהבחינה הזו תל אביב היא הרבה יותר "ישראל", מירושלים. מדינה של אנשים כלי כיסוי ראש, שקמים בבוקר, הולכים לעבודה ואחרי הצהריים הולכים לבלות באיקיאה או בהבימה או בים. אבל זה מבחינת הדימוי. ירושלים היא הרבה יותר "ישראל" מבחינה סטטיסטית. תל אביב היא מה שישראל הייתה אמורה להיות.

    בכל מקרה, כן עניין "המיעוט", הוא ממש נכון וחשבתי עליו הרבה בעצמי. דרך אגב, לא סתם מיעוט – מיעוט מדוכא. במהלך לימודיי כאן קיבלתי בוחטות של כסף (כ-17,000 ש"ח בשלוש שנים) כדי שאזכה את אזור מרכז העיר בנוכחותי, סטודנט אשכזני מהמעמד הביונוני גבוה שכמותי. זה קצת הצחיק אותי כי אני למעשה גרתי איפה שרציתי לגור ואף אחד לא היה צריך לפתות אותי בשום דבר. כנראה שזו הייתה סוג של אפלייה מתקנת לאשכנזים מאחר שהעיר בסך הכל די הזניחה אותנו לאורך עשרות השנים האחרונות.

    • גל כץ Says:

      תודה אלי. נכון, אפשר ליהנות מהיות-מיעוט בירושלים לא רק מפני שאנחנו רוב הגמוני בקנה מידה הגדול יותר (של ישראל), אלא גם כי אנו מיעוט מיוחס בירושלים עצמה. הכסף של העירייה לסטודנטים מדגים זאת כמו גם הגלונים של כסף ציבורי הנשפכים כאן לסצנת האמנות הרוגשת.

  4. עדו Says:

    גדלתי שלושים שנה בירושלים כחילוני אבל אני נצר למשפחה חרדית עניפה ושומר איתם על קשר. עברתי לתל אביב בגיל 31 מסיבות תעסוקה ופעם כשהלכתי לבדוק את הדירה הירושלמית המושכרת קפצתי לקרובי המשפחה החרדים . ישבתי שם ושמעתי את האנשים האלו, האנשים המוסריים והישרים ביותר שהכרתי מימי, מדברים בתקווה על שיחרורו הקרוב של עמי פופר, הם גם קבעו חד משמעית שלא רק שפרס עומד מאחרי רצח רבין אלא שגם מותו של מוטה גור היה רצח ביוזמת פרס , בדיוק באותו זמן הפרקליטות עירערה על זיכוי של מתנחל שהרג במכות ילד ערבי בן עשר והם פשוט לא הבינו 'יש להם דחף התאבדותי שם בפרקליטות הזאת?' . חזרתי לי לדירה בתל אביב, יצאתי מהמכונית ונשמתי את אויר השפלה המחניק והמזוהם והרגשתי כאילו פרץ של חמצן טהור ממלא את ראותי פתאום.

    • גל כץ Says:

      בעקבות עפרי, אני יכול להעיד שהתחשק לי להקיא אחרי שראיתי לפני כמה חודשים ראיון של אברי גלעד עם אחת מנשותיו של גואל רצון. הטיעון היחיד שהיה ל"ימני שנולד מחדש" נגד הגברת, היה: "איך זה יכול להיות? את אשה יפה, יש לציין, וניכר שאת מאוד אינטיליגנטית. איך זה יכול להיות שכולם אומרים לך שזה מוזר ואת ממשיכה בשלך?". "כולם אומרים" – זו דלות הרוח של החילוניות הישראלית הרמת חי"לית.
      מהבחינה הזו דווקא הרחוב הירושלמי ממלא אותי לפעמים בחמצן טהור, למרות שגם פה מתחשק לי להקיא לפעמים, זה נכון, לא רק בגלל הפשיסטים אלא גם כי לירושלים יש את האברי גלעדים שלה. אולי המסקנה, בעקבות סרטר, היא ש"הבחילה" היא חלק חשוב מהחיים. עדיף להתמודד איתה במקום לברוח למקום בו מערכת העיכול משומנת מדי.

      • עדו Says:

        ה האמת היא שלמרות שהמשפחה החרדית שלי בירושלים היא מצד האבא, מי ששמר איתם על קשר כל השנים היתה אימא שלי, אימא שלי היא גם זאת שהחזיקה אותי על הידיים בבניין שנשק לגבול במלחמת ששת הימים (עד היום יש סימנים מהפגזים שהתפוצצו אז ליד הבניין) אבל כשראיינו אותה בתום המלחמה אמרה מיד ש'גם בצד השני היו משפחות לכודות באימת מוות '
        ואמנם שנה אחרי המלחמה היא לקחה אותי בעגלה בחושך (הטיילת של שרובר לא היתה קיימת אז ואולי היו אפילו תנים שייללו ברקע) לתת זריקה לאישה ערביה בכפר שממול. היו שנים שבהם (אין מה לעשות בירושלים כידוע) הייתי הולך ברגל בשבת כדי לאכול חומוס בעיר העתיקה וחוזר למרות שהייתי בן 13 לכל היותר.
        מאז מלחמת לבנון אני לא נכנס יותר לג'אבל מוקאבר (ולו רק כדי לא לעשות בעיות לחברים הערביים של אמא ) . מאז האינתיפאדה אני לא נכנס יותר למזרח ירושלים לבד למרות שאני כבר מזמן לא בן 13, הקרובים החרדיים שלי, מסתבר , הם לא כאלו צדיקים כמו שחשבתי, כבר ציינו כאן לפני את ההרס של הנוף בירושלים (ראיתי איך בונים את בניין כלל מול בית הספר שלי, הוא היה מכוער ונשאר מכוער וגם הפך לכשלון כלכלי מוחלט) . ואני מניח שלכל אחד יש את תמונת הילדות שלו שהוא שומר איתו ולא רוצה שתיהרס אבל היות ותל אביב איננה חלק מהנוסטלגיה שלי אז יותר היה לי קל לגור שם (יש כאלו שמבכים את ההרס של רחוב דיזינגוף, כנראה שהם צודקים אבל לי אין מושג) . אמא שלי היתה מאותם אנשים שיכולים למצוא את המשותף עם כל אחד, אבל גם היא היתה בסופו של דבר רק בן אדם ואני בטוח שהשנאה והרעל שהתחילו לזרום ברחובות לא הוסיפו לה בריאות, שנה אחרי שהיא נפטרה עזבתי את העיר וכרגע אני לא רואה סיבה לחזור. אגב, אני גר היום במודיעין, הנוף שם לפחות עדיף על פני זה של תל אביב.

      • גל כץ Says:

        תגיד, כתבת "השנאה והרעל *התחילו* לזרום ברחובות". מתי הם התחילו לזרום? נדמה לי מדבריך שאחרי 67. וב-48, כאשר ליפתה, עין כרם, טלביה, מלחה, קטמון בקעה ועוד רוקנו מתושביהן השנאה לא זרמה?
        אני לא אומר את זה חלילה מתוך זלזול בחוויה שלך. אני רק מציע את האפשרות הבאה: הנוסטלגיה האוחזת בנו ללפני 67 – אז לכאורה לא זרמה שנאה – היא אשלייתית. הבעיה היא שזו לא אשליה מועילה אלא אשליה משתקת ומשתיקה באשר למציאות העכשווית.

  5. אמיר Says:

    מעולם לא חייתי בירושלים (למרות שבנעורי מאוד רציתי לגור שם לזמן מה), כך שעדותי נסמכת רק על ביקורים מזדמנים של כמה שעות בכל פעם, ויותר ויותר אני משתכנע שאני מרגיש בה הרבה פחות בנוח מאשר בתל אביב.
    זה מתחיל אפילו באסתיקה: האבן הירושלמית, שפעם כל כך הרשימה אותי, נראית לי היום מצועצעת ליד הטיח החלק של רבים מבתי תל אביב. בשדרות בן ציון בתל אביב, בפינה עם רחוב אחד העם, עומדים שני בניינים צמודים: אחד מצופה באבן והשני בטיח חלק. לי אין ספק בכלל איזה יפה יותר.
    אבל מה שבעיקר מפריע לי בירושלים זה איזו רצינות חמורת סבר, כובד ראש בלתי נסבל, שמרחף (או בעצם רובץ כמשקולת) מעל העיר. האנשים ברחוב תמיד ממהרים (אולי בגלל כניסת השבת, הרוחות החזקות או הפחד מפיגוע) ובבתי הקפה אין כמעט אנשים שיושבים בנחת. התחושה הקבועה שמלווה אותי היא שבירושלים אין מקום ל"ביטול זמן". שהכל צריך להיות תכליתי וראוי.
    אני יכול להבין את מי שמבקר בתל אביב ועבורו התחושה היא הפוכה: שמראות ההמונים בבתי הקפה, בחוף הים ובשדרות מחזקים אצלו את הרושם שהעיר מאוהבת בנהנתנות לשמה, שהיא מרוכזת בעונג טהור ושאין בה שום יומרה להגיע לעומק כלשהו. אבל כמי שחי בה כבר חמש עשרה שנים אני יכול להעיד שזו פרשנות לגמרי שטחית, ושהאינטלקט מבצבץ בכמעט כל אחד מרחובותיה, רק שהוא לא חנוק בכזו רצינות חמורת סבר כמו בירושלים.

    • גל כץ Says:

      תשמע, אני מנסה לכבד את החוויה שלך אבל זה נשמע לי קלישאתי. האמן לי בירושלים הרבה אנשים יושבים בבית קפה להנאתם (כולל עבדך הנאמן כרגע, במקום למלא את חובותיו האקדמיות). ישפוט כל אחד מניסיונו. הסיפור שניסחתי הוא לא טענה עובדתית אלא חוויה סובייקטיבית שאמנם מבקשת אישור מאחרים, אבל לא יכולה לתקף עצמה בפנייה לעקרונות כלליים. מה שכן, אני מקווה שברור שגם החוויות של קרויאנקר, סידון ואנשי הבית הפתוח הן סובייקטיביות באותה מידה.

    • העלמה עפרונית Says:

      "אני יכול להבין את מי שמבקר בתל אביב ועבורו התחושה היא הפוכה: שמראות ההמונים בבתי הקפה, בחוף הים ובשדרות מחזקים אצלו את הרושם שהעיר מאוהבת בנהנתנות לשמה, שהיא מרוכזת בעונג טהור ושאין בה שום יומרה להגיע לעומק כלשהו. אבל כמי שחי בה כבר חמש עשרה שנים אני יכול להעיד שזו פרשנות לגמרי שטחית, ושהאינטלקט מבצבץ בכמעט כל אחד מרחובותיה, רק שהוא לא חנוק בכזו רצינות חמורת סבר כמו בירושלים."
      זה לא ההבדל בין תל אביב לירושלים, זה ההבדל בין להיות תייר לבין להיות תושב.

  6. Assaf Says:

    גל,

    כל הכבוד על הפוסט הנכון כל כך על ירושלים. רציתי להוסיף אולי זווית אחרת שקצת נשכחת.

    ביליתי בירושלים את רוב שנותי עד גיל 30, וכמעט עד הסוף הייתי לוקל-פטריוט נלהב שמתוך עיקרון לא לומד איך להתמצא בתל אביב.

    מתישהו בשנות ה-90 נשבר לי הלב. זה לא היה בגלל הפוליטיקה (אגב, השמאל בירושלים דווקא נוכח יותר מאשר מתל אביב. מה החוכמה להפגין בכיכר המדינה או כיכר רבין, לעומת שיח ג'ראח או אפילו משמרת נשים בשחור מול בית ראש הממשלה? לא במקרה ממעט השמאל התל אביבי להפגין מול הקריה, זה יותר עניין של פוזה מאשר של אפקטיביות) לא, לא הפוליטיקה. ובטח שלא החרדים – הרי ירושלים היא מרכז הדת היהודית, כל עוד יש חרדים איפה בדיוק הייתם מצפים שיהיה ריכוז גדול שלהם אם לא שם (לטוב ולרע).

    מה ששבר לי את הלב היה ההרס הסביבתי והאסתטי. את השכונה בה גדלתי בית הכרם, הפכו לאי תנועה. בכל הואדיות בעיר שהיו פתוחים לחי ולצומח, סללו כבישים מהירים, כשעדרי הצבאים ששוטטו שם קודם נזנחים לגווע בהדרגה. על הגבעות צצו שכונות שאחת יותר מכוערת מהשנייה, ובמדרונות שפכו קבלנים חסרי מצפון את פסולת הבניין שלהם כשעין הרשויות עצומה.

    מגדלי הולילנד לא צמחו בן לילה משום מקום. מאז 1967 לפחות, זו הדרך בה נבנית ירושלים. או יותר נכון נהרסת. היום אחרי שהזקנתי והשמאלתי, אני מבין שזו רק אחת הדרכים בה הוקרבה ירושלים על מזבח הפוליטיקה הלאומנית. אבל בזמן אמת, הסימפטומים של השחתת פני העיר היו הקש ששבר את גב הגמל.

    • גל כץ Says:

      תודה אסף. אמנם לא גדלתי פה אבל אמי גדלה בקיבוץ רמת רחל והוריה גרו שם, ולכן בילדותי ביליתי הרבה בירושלים, וגם אני מצטער לראות איך הנוף נפצע. כיום אני חווה זאת ברחביה, וכל בניין חדש מצער אותי.
      עם זאת, אני חושב שחייבים להיזהר מהתחושות הללו. זו בעיה שמאפיינת את שיח השימור בכלל – הרי לצד הצלחות משמעותיות, בסופו של דבר השימור תמיד נועד להפסיד. וזה אפילו לא רע בהכרח, כי אחרי הכל, הרבה ירושלמים מקבוצות שאינן נמנות על תושבי בית הכרם ורחביה בטח שמחים מאוד על דרך בגין. היא שיפרה את חייהם. זה לא אומר שצריך לברך על דרך בגין. אבל אסור לשכוח שהרבה מהשינויים בנוף הם ביטויים, גם אם מעוותים ומניפולטיביים (בידי שליטים ציניים) למאוויים של קבוצות מוחלשות. במקום לדחות זאת מכל וכל, יש לחשוב איך עושים עם זה משהו אחר.

  7. ofrilany Says:

    יש לי בזמן האחרון שיטה די יעילה להתמודד עם הנראטיב הכל כך אפקטיווי של "החרדים יטביעו את כולנו". אני פשוט מתרכז וחושב על אנשים ""כמוני", שהם לגמרי לא חרדים, וששייכים למחנה הגווע, לצורך העניין, כלומר לחילונים. למשל אברי גלעד. אני מצטער להגיד, אבל אני באמת מעדיף אפילו את כהנא על אברי גלעד. יכול להיות שדן מרגלית לא היה רוצה להרוג אותי (בשלב זה), אבל להישאר בחיים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.
    גם אם פתאום החרדים יעברו לגדל ילד אחד למשפחה, זה לא יפתור בשום דרך את הבעיה האברי גלעדית. ואם הייתי צריך להחליט אם אני מעדיף לחיות במדינה עם רוב חרדי, או במדינה שמלאה בשכפולים של אברי גלעד, התשובה די ברורה לי

    • אמיר Says:

      עפרי, מכיר את השיר הטהרני של רחל: "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא"?
      יכול להיות שהשקפת העולם של אברי גלעד נגועה בכמה פרדוקסים. יכול להיות שלא תמיד הוא מקפיד על יושר והגינות. זה באמת עדיף מבחינתך על מי שהשקפת העולם שלו סדורה להפליא, גם אם שום ערך בהשקפת העולם הזו אינו חופף את האופן שבו אתה מעדיף להתבונן על העולם? אתה באמת מבכר את הגזענות, ההומופוביה והמשיחיות של כהנא ואלי ישי על פני דעותיהם (הלא מושלמות) של אברי גלעד ודן מרגלית?

  8. אלי א. Says:

    אברי גלעד-כהנא, זו אמירה מאוד תל אביבית עפרי, כי בירושלים הכהניזם הוא מציאות וזה לא מצחיק. מצד שני להטיף לך על זה זה מאוד ירושלמי אז אני אפסיק כאן ומייד.

    בקשר לחרדים אני מסכים. חרדים באופן כללי זה אחלה. יש שם הרבה גזענות אבל הם אינטלקטואלים (או לפחות מחוברים לאינטלקט), פרגמטיים בגישה הפוליטית שלהם (לא כדאי לעצבן את העולם) ובאופן כללי סקרנים ואוהבים לקשקש על הא ודא. מלבד זאת יש להם שילוב מקסים של התנשאות ורגשי נחיתות וזה נראה לי מה שמאפיין שמאלנים רבים.

    • יובל Says:

      עוד אנקדוטה מתקופת מגורי ליד השוק: יום אחד מצאתי בתיבת הדואר מכתב שהיה ממוען ל-"כהנא חי – הליגה להגנה יהודית בארץ ישראל". כנראה שהיה להם משרדים פעם באותו הבניין, והדוור החליט לשלשל את המכתב דווקא לתיבה שלי. כן – הכהניזם בהחלט נוכח בירושלים והוא חלק מהמציאות בה.

  9. יוסף כהן Says:

    גל, כמה שנים אתה גר ברחביה? התשובה חשובה להבנת הפוסט, כפי שאולי הבנת מסוג מסוים של תגובות של ירושלמים לשעבר.

  10. יוסף כהן Says:

    כן, נראה פספסתי את הטיימליין ואולי דילגתי על עוד כמה פרטים עובדתיים או תאורטיים חשובים, ובכל זאת:
    אז זהו, שמי שגר כאן עשרות שנים, כמו קרויאנקר, לא מקבל את המצב הנוכחי כנתון חביב, ואת השכונה כפסיפס מרתק – יש לו בסיס להשוואה. מה שיוצר אצלו מסגרת אחרת לניתוח ולביקורת. נוסטלגיה, נניח, אבל לא הייתי פוטר את זה בכזו קלות.
    אבל גם מי שכמוני שגר כאן, או בנחלאות הסמוכה, עשרות שנים, וסבבה לו עם כולם – מה גם שהוא בעצמו לא ממש חילוני – מגלה בשנים האחרונות דברים שלא שם אליהם לב, כי הוא היה במצב צבירה אחר ועכשיו הוא אבא. למשל, שבגן המשחקים (מכיר את גן הג'ירפה?) הילד שלו (כלומר שלי) הוא היחיד (בחמישה משבעה ימים בשבוע) שאינו מדבר אנגלית במבטא ברוקלין/פלטבוש.
    אז לך זו חוויה אנתרופולוגית או תאורטית. ואף אני רגיל להיות מיעוט, מכורח או בחירה. וגם אוהב. ובכל זאת, שהילד ילמד אנגלית באקסנט כזה?
    ובמילים אחרות, הם לא ה"חרדים" ששונא טומי לפיד גם מהקבר, אלא חרדים מודרנים נחמדים עם נשים בפאות של מיליון דולר, שלידן אני באמת מרגיש מיעוט במובן הרע של המילה. למשל, בחיים לא אוכל לקנות את הדירה שאני גר בה בשכירות. ככה זה בעולם האמיתי.
    טוב, הבנת את הפרינציפ. לא צריך לשנוא חרדים או לאהוב את אברי גלעד שאין לי ממש מושג מי הוא או מה הוא (מעבר לכך שאני יודע על קיומו) כדי לאבחן שמה שבשביל מבקרים לרגע הוא פלורליזם, לירושלמים הוא אימפריאליזם. בקיצור, בחיים זה לא פשוט.
    ברור שהפיתרון הוא לא בהכי והמספד האופנתיים. מצד שני, גם התעלמות מהמציאות לא תעזור, ותיאוריטזצית יתר רק תגחיך את כל המשתתפים בדיון.
    גילוי נאות – לקח גם לי זמן להפנים את העובדה שמשהו פה השתנה. עד לפני לא הרבה זמן חשבתי כמוך.

    • גל כץ Says:

      האמת שאין טעם לדעתי להיכנס לוויכוח הזה. אני סיפרתי את החוויה שלי. כנראה ששלך שונה. זה נכון שמי שגר פה הרבה שנים יש לו "מסגרת אחרת" לביקורת, אבל לא בהכרח מסגרת טובה יותר. מה שניסיתי לעשות בפוסט זה: א. להציג את הנוסטלגיה המתרפקת של קרויאנקר, סידון והאחרים כיחסית וסובייקטיבית, כלומר ככזו שהעובדות אינן מחייבות ב. לטעון שהנוסטלגיה הזו מזיקה ומייאשת מבחינה תרבותית ופוליטית ג. להציע סיפור אלטרנטיבי שאינו מנותק מהעובדות אבל מציג את ירושלים דווקא כסביבה מעניינת ומרגשת.
      אני אמנם גר בירושלים שנתיים, אבל בישראל אני גר 29 שנים (ורובם בעיר שגם היא שטופה בחרדת חרדים, פתח תקוה שמה), וכמו שכתבתי, אותו סיפור שקיעה ודיכאון המוכר בירושלים, תקף גם בישראל כולה (גם אם בפחות אינטנסיביות). לפיכך, הסיפור החלופי שאני מציע הוא לא תוצר של איזו חוויה תיירותית של אורח לרגע, אלא של ניסיון להתמודד במלוא הרצינות (אבל לא יותר מדי רצינות) עם המצב.

      • עדו Says:

        אה, הגעת מפתח תקווה, אז הכל ברור. אני מאמין שאחרי 29 שנים של שיעמום גם לגור בעזה היה עדיף בגלל האקשן.

      • גל כץ Says:

        טוב, שלווה פרברית בהחלט יכולה להשיב את הנפש, כפי שאתה ודאי יודע ממגוריך במודיעין.
        אבל האמת שהבסיס שלי להשוואה מהבחינה הזו הוא דווקא תל אביב, שבה (כפי שכתוב בפוסט) גרתי כמה שנים טרם המעבר לירושלים.

  11. יוסף כהן Says:

    זה לא ויכוח, זה הרהור, מצד אחד. והחיים, יש דבר כזה, מצד שני.

  12. יוסף כהן Says:

    טוב, הבנתי אותך. ניסיון להתמודד עם המצב.
    ו"המצב", מהו?
    אני בטוח שתצליח להגדיר בעשרים דקות הקלדה.
    הבמה שלך (ממילא)")

    • גל כץ Says:

      האמת שאין לי כוח להגדיר כרגע את המצב. נראה לי ששנינו מכירים אותו – המצב הוא מחירי הדירות המאמרים, השכנים החדשים שלך, הולילנד, קווי ההפרדה, שיח ג'ראח, בית יונתן ועוד. המחלוקת בינינו היא איך כדאי לתאר/לספר אותו. אני לא מקבל את ההפרדה שאתה עושה בין "חיים" ל"הרהור". החיים הם במידה רבה ההרהורים שלנו עליהם והאופן שבו אנו מספרים אותם לעצמנו ולאנשים סביבנו.
      אולי זה נשמע כמו פלספנות תיאורטית, אבל ככה אנחנו ברחביה…

      אגב, לא חשבתי שאתה מתווכח אתי. המטרה של הפוסט הזה היתה, במידה רבה, לעורר שיחה והעלאה של חוויות מגוונות. אני לא מתיימר לחשוב ששלי היא הנכונה או הכללית. אבל אני כן חושב שבאקלים הנוכחי לא שומעים אותה מספיק, ולכן חשבתי שכדאי לספר אותה. אולי גם אנשים אחרים ייזכרו שגם הם מרגישים כך כלפי ירושלים (וכאמור, אני חושב שאפשר להשליך זאת אל היחס שלנו לקיום הישראלי בכלל). כשכתבתי שאין טעם להיכנס לוויכוח, התכוונתי שאין טעם להתווכח משעה שכל אחד מאיתנו סיפר את החוויה שלו. ואכן אנו לא מתווכחים (אני מקווה).

  13. בני תבורי Says:

    גל,
    גרתי בירושלים מ 80' עד 82' ברחוב ריש לקיש ממש מתחת לבית אלישבע. האינתיפאדה היתה אז בשלבי תכנון ואפשר היה לקפוץ בשבתות לטייל לקרימיזאן בבית סחור או בית ג'אלה, לא זוכר בדיוק, ברחוב עמק רפאים, בין בריכת המריבה למוסכים, שכן מקדש הקבאב הרומני הנפלא, הימנים בילו בימק"א ובכותל, השמאלנים בבית התה של יאן ובבית האמנים של סעדיה מרציאנו – שם, כשיולי תמיר, אז יחד עם יובל נריה, היתה נכנסת, הלב היה מדלג פעימה, אפשר היה לקפוץ לסיבוב לילה בעיר העתיקה בלי שום בעייה, בגדים יד שנייה אפשר היה למצוא לאחר חיטוט בשקי ענק בכוך קטן במורד רחוב דוד, הסנדלר הארמני, זה שקרוב לקישל'ה היה מכבד בקפה ובקלוואה אפילו אם התיקון לקח חמש דקות, באיטליז של סניורה בשער יפו אפשר היה למצוא נתחי בשר שמעולם לא חצו את קו הרוחב בית העיריה – שער מנדלבאום, יוסי ויואל רצון פתחו את בית הפאי ליד המנדי טאצ'י, בתיאטרון ירושלים היו סרטים ביום שישי בצהרים, בקיצור, היה אחלה. לא יודע מה נשאר מזה היום, אבל בכל פעם שאני מגיע לירושלים, אני נרגש עד עמקי נשמתי. למה היה לי חשוב לכתוב את זה? אין לי מושג ירוק, כנראה שעוררת אצלי נוסטלגיה שגם היא כבר מזמן לא מה שהיתה. וממש ללא כוונת זדון, אני יליד פתח תקווה דור שני, ולמרות שלא חי בה כבר שלושים וחמש שנים, עדיין מחובר בקשרי משפחה וממש לא חושב שהמצב נורא כל כך.

    • גל כץ Says:

      תודה בני. בפתח תקוה אכן המצב לא נורא כל כך. הוא מאז ומעולם היה לא נורא כל כך, וגם לא טוב כל כך. בינוני כזה…

  14. יוסף כהן Says:

    איכשהו כל דיבור על ירושלים הופך לוויכוח… אבל ירושלים VS פתח תקווה זה לפחות שינוי מרענן אחרי ירושלים VS תל אביב השחוק.

    • יובל א Says:

      אבל בפתח תקוה קוברים לפי מנהג ירושלים. זה לךא סתם חידוש, זה דרבי!

      • גל כץ Says:

        אכן. תודה יובל. בהזדמנות זו אצטט את הרב ברוך שמעון סלומון, רבה הראשי (האשכנזי) של פתח תקוה לשעבר. בשנות השמונים, סביב ההפגנות המיתולגיות בקולנוע היכל, נשאל סלומון למה הוא כל כך מקפיד בענייני שבת וכשרות. הוא אמר שהיות שמייסדי פתח תקוה יצאו מחומות ירושלים, כל סנטימטר בפתח תקוה קדוש בקדושתה של ירושלים.

  15. יוסף כהן Says:

    טוב, רק בשביל הספורט, אציע מסגרת: אנחנו הילידים. באו מגלי הארצות האלה עם כל מיני חרוזים וטבק וקונים מה שרק אפשר.
    כמה אנתרופולוגים עם מלגה ועם פוסט מובטח מסתובבים ביננו ולזכותם ייאמר שהם ממש מתערבבים עם המקומיים. לא זו בלבד, הם אינם שומרים את ממצאיהם לפייפר – לא שיוותרו עליו – אלא חולקים אותו עם יודעי הקרוא שביבשת הנחקרת. כך או כך, הם ישובו לארצות הים ואנו אנה אנו באים?

    • גל כץ Says:

      טוב, למען הגילוי הנאות אתן לך את המידע שיחתום סופית את התיק נגדי – אני אכן עוזב את ירושלים עוד חודשיים ונוסע לעשות דוקטורט בניו יורק (אם כי לא באנתרופולוגיה אלא בפילוסופיה).

      לאחרונה שאלו אותי במהלך איזו שיחה סתמית "אתה ירושלמי?" (במובן הפשוט של להבין איפה אני גר). היססתי קצת בטרם עניתי כן. זה גרם לי לחשוב על ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בהקשר הזה (נעזוב את פתח תקוה) – בתל אביב מספיק לגור חודשיים (ואולי אפילו לא לגור כלל) כדי להתגדר בתואר "תל אביבי", שהרי תל אביב היא היא העיר של מי שמקרוב באו, שנולדו מן הים. בירושלים, לא רק שצריך לגור בה כמה עשרות שנים, אלא שאם אבא שלך וסבא שלך לא נולדו פה אתה עדיין מהסס כששואלים אותך אם אתה ירושלמי. האמת שזה קצת מנחם. אני מבין שגם אם לא הייתי נוסע לעשות דוקטורט ונשאר פה עוד כמה שנים — גם אז היו פוטרים את דבריי באותה קלות. אגב, אני מקווה שהלינק לטקסט של כרמית גיא עזר במשהו כדי לתת "גיבוי ירושלמי" לטענותיי. אני אמנם לא יודע אם אבא שלה נולד כאן (ודאי מי מהקוראים יודע), אבל דרגות הירושלמיות שלה בכל זאת מרשימות (רשות השידור וכו').

      • ofrilany Says:

        לא, כרמית גיא היא מיד חנה, ממשפחה קומוניסטית של חובבי הזוג אתל ויוליוס רוזנברג. למיטב זכרוני היא כתבה על זה לא פחות משני ספרים – אחד בשם בדוי ואחד בשם אמיתי. בקיצור – סתם קומוניסטית לשעבר – וכנראה זה ההסבר להתמדה שלה ברשות השידור

  16. יוסף כהן Says:

    נסיעה טובה! ואני לא מבקש שום דבר מהדיוטי.
    .
    מילא ההתמדה של כרמית. אותה אפשר לתרץ בהורים קומוניסטים, ר"ל.
    אבל מה עם קומץ אוהדי בית"ר?
    וקל וחומר אוהדי פהועל קטמון!!!???
    (גילוי נאות – הכותב נמנה על לפחות שתיים מהקטגוריות שלעיל)

  17. רומן Says:

    עם או בלי קשר, מהכותרת של הטור הזה

    http://saloona.co.il/blog/%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%a9%d7%9a-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d/

    עולה שדנה וייס חשה שכבר אי אפשר לגדל ילדים בירושלים ושעכשיו המערכה עברה לרמת אביב שגם לשם זלגה הכת החשוכה.

    ובכן, הנטיה האישית שלי למקרא הדברים, היא חשק לאו בר כיבוש לחזור בתשובה, להצטרף לש"ס, להפסיק לעבוד, להחליף אוניברסיטה בישיבה, (לפחות אצלם זה חינם) לשרוף את חוגר המילואים שלי, להתחתן, לעשות 11 ילדים, ולעבור לרמת אביב. בעצם לא לרמת אביב כי גדלתי שם ודי נמאס לי מכל המתחם הזה, אז לעבור לירושלים, או לטבריה, או לבאר שבע.

    ואם במקרה אהיה מפורסם וישאלו אותי בשבע לילות או ימים למה חזרתי בתשובה אענה שזה בזכות דנה וייס ומלחמת התרבות הליברל-אחוק"לית שעזרה לי להבין מאיפה באתי ולאן אני רוצה ללכת. (החלפתי את הס' בק' מטעמים מובנים).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: