"אם צריך, חשוב ונאה גם לשקר, לגנוב ולשדוד": שיחה עם אהרן שבתאי על הומרוס כמחנך פוליטי

לפני כמה ימים, השלים אהרן שבתאי את תרגום איליאדה. תרגומו לאודיסאה התפרסם לפני כחודש. שיחה על מוסר יווני, על הצטיינות, על שירה, על אירופיות ועל ההקסמטר היאמבי

מראיין: עפרי אילני

שאלה: הגעת להומרוס בשלב מאוחר יחסית, ולפני זה העדפת לתרגם את עבודות וימים של הסיודוס. בשונה מהומרוס, שמתאר את עלילות הגיבורים והמלכים, הסיודוס הוא איכר קשה יום שעוסק בחיי העמל. נדמה לי שלפני עשור, כשתרגמת את עבודות וימים, זו היתה בחירה סוציאליסטית: העדפת ההוויה המטריאלית על פני שירי הגבורה והמיתוס. ובכל זאת, בסופו של דבר תרגמת את הומרוס. האם זה סימן שינוי בגישה, בחשיבה?

תשובה: נכון. בשנה ב' בירושלים, בשעורים של פאולו ויונטה על משוררי האלגיה ועל עבודות וימים, קרתה לי, בלי להגזים, ההתעוררות להבנה על מה ואיך שירה מדברת. השירה בארץ היתה אז, ונשארה בעיקרה, שירת אגו. לשירת האני הזו יש נטייה, אינרציה, לדשדש בתכניה ולהתלונן. בחברה מופרטת האדם הופך ממתחנך ופעיל למטופל. ואכן שירת המטפלים והמטופלים פורחת בסדנאות הכתיבה. בבת אחת הבנתי ששירה היא התנסחות אתית. החינוך מקנה הערכה וידע של האתי, זיקה ושבח לערכים שיתופיים, לפעולות ולחמרי המציאות. זה היה סמסטר חורף, הגשם היכה בשמשות של החדר בבניין לאוטרמן, ו-ויונטה, באנגלית יפה (בסוגריים יאמר שהוא היה האיש הצעיר, יליד סיינה, שלאה גולדברג רחשה לו אהבה נואשת), קרא את השורות שבהן המשורר מדריך מה עושים נגד הקור:

קשור נעליים שבצמידות יהלמו לרגליך –

מעור של פר שנשחט ושטח בתוכן פיסות צמר.

ומבכורי הגדיים, עת בעונתו כפור מגיע,

תפור העורות בגיד של בקר, כדי שעל שכם

למחסה ממטר תפרשם. לראשך חבוש כובע

חם, עשוי לבד, כדי שיגן מלחות על אזניך.

זה הדהים והקסים אותי. הבנתי על מה מדברים בשירה. שזה דיבור ברור על מה שנחוץ ונוכח, מתן ערך מתוך חיבה ואחריות לפעולות ולחפצים, לחמרים האתיים.

בעקבות שמיעת ההרצאות האלה חשבתי לקחת ספר מסוים, "המכונית והטרקטור בשדה ובמוסך" (הלא התחנכתי בשנות התיכון בקיבוץ), ולכתוב אותו כשיר הדרכה הסיודי. בסופו של דבר כתבתי את הפואמה "קיבוץ". עזבתי את המבט הסנטימנטאלי אל הילדות, שהיה נושא ספרי הראשון "חדר המורים". אחי יעקב הושפע מהספר, והיטיב מאוד לטפל בחומרים האלה. אבל אני החלטתי שהראש פונה לפנים, ולא אחורה, רואה, כעצת פינדרוס, את מה שנמצא לפני הרגליים.

כך שמצד אחד התחלתי בהעדפה מודרניסטית, בנוסח "דלות החומר", לשירת הסיודוס. ומצד שני הייתי עסוק בתרגום הטרגדיות, וכל עוד לא סיימתי, לא חשבתי לקחת על עצמי עבודה כמו תרגום הומרוס, מטלה שנראתה לי משהו שהוא גבוה בשמיים מעליי. עד שיום אחד (אחרי צאת הטרגדיה האחרונה, הנשים הפיניקיות), כשתהיתי מה אעשה, חברתי אמרה לי: "תרגם את הומרוס", וכאילו העירה אותי משינה.

אמרת שהסיודוס הוא אקטואלי, ובאותו הקשר אני רוצה לשאול על הומרוס כמחנך פוליטי. חנה ארנדט, בספר המצב האנושי, מדגישה שהומרוס היה "מחנכם של היוונים" – הגדרה שהיא לקחה מאפלטון. לכאורה, כשקוראים את האודיסאה היא לא מצטיירת כיצירה חינוכית במושגים שלנו. באיזה מובן הומרוס הוא מחנך?

אודיסאוס מדגים מבחינה אתית את הסקרנות ואת הגישה המושכלת והפתוחה שמקנה ערך אתי לכל ניסיון, פעולה וחפץ. המאפיין המייחד את הומרוס כמשורר וכמחנך, מה שבוודאי התאים לקהל שומעיו, הוא הימנעות מכל מוסרנות. כמספר הוא כמעט לא מחווה דעה, אלא יוצר באופן דרמטי התמקדויות שיש בהן במובלע הערכות אתיות. וההערכות האלה גם הן אינן גורפות, והן משתנות כשם שחל שינוי במעמד ובמצב הגיבורים. הן תמיד בהתאם להקשר הדרמטי, ולכן ארעיות ופתוחות לפירוש ולשיפוט, וגם מצד הקהל, כך שאין דעה סופית בשום עניין.

אתוס נבדל ממוסר. הוא חל על מה שחוזר ונשנה במציאות, ולכן מקבל ערך ותוקף. אם צריך, חשוב ונאה גם לשקר, לגנוב ולשדוד, או לסחור. להומרוס אין  השקפה מוסרנית או פטריוטית, טובים מול רעים; הוא לא עוסק באופן מופשט בשבח ובגינוי.

אם נשווה לשירים ואפוסים גדולים אחרים, מהאבראטה, איניאיס, דנטה, מילטון, או טולסטוי שניסה לחקות את הומרוס, אבל מייפה את הרוסים ומגחך את הצרפתים, אין אצל הומרוס טובים ואהובים מול רעים ושנואים. כל אדם וכל יצור יש לו מקום בטבע וזוכה לכבוד כשהוא ממלא את תפקידו האתי בהתאם למצב. הוא אינו מבדיל בין טבע לתרבות, או כמו חנה ארנדט בין עובד אדמה לאומן, אין אצלו דרוג יצורים בנוסח שהתפתח החל מאפלטון ובימי הביניים. הוא מכבד את החיות כמו את הלוחמים. האריות, חזירי הבר, הנחשים והנצים, ואף הארנבת או האיילה, זוכים להערכה כדגמים למעלה זו או אחרת. גם החפצים השונים זוכים ליחס דומה.

הומרוס מחשיב את הטרויאנים בדיוק כמו את האכאים. הוא לא מזכיר את המילה ברברים. הוא לא משתמש במילה עבד (דולוס). הוא מתאר את המצב של אדם שבא עליו "יום העבדות". כאן עלי להעיר שבתרגום הזכרתי את המילה עבד מתוך חוסר תשומת לב. אבל רועה החזירים אומאיוס, כמו אדונו, זוכה לתואר "אלוהי", או "נהדר" ("דיוס"). אצל הומרוס כל גיבור, ואפילו אל, רשאי לברוח בשעת סכנה, וכבודו לא נפגע. כמובן, אם אין ברירה; אחרת הוא נלחם לפי יכולתו, מתגבר או נהרג.

כך ביחס לנשים. לעומת הסיודוס, או המשורר הארכאי סמונידס מאמורגוס, שהושפע ממנו וחיבר את השיר הידוע "בגנות הנשים" (הבאתי אותו בנספח למדיאה), הומרוס אינו מפלה בין גברים לנשים. דעה בגנות נשים נשמעת ככל דעה מבטלת, רק מפי אדם מסוים, בהתאם לאפיו ולניסיונו. אגממנון בארץ המתים (שיר אחד עשר באודיסאה) מגלה בוז לנשים. יש לו ניסיון רע עם אשתו, והדבר גם מתאים לאופיו הקטנוני.

בהקשר זה בלטה מאוד החלטה תרגומית אחת. בשיר הרביעי כאשר טלמכוס מתארח אצל מנלאוס והלנה, הלנה יורדת מחדרה ואומרת: "כמה דומה הבחור לבן הגיבור אודיסאוס/ לטלמכוס, זה העולל שהניח בבית/ האיש כשיצא עם חיל האכאים לטרויה/ למלחמה אכזרית למען כלבה שכמוני". טשרניחוסקי כתב "אשה בושת לא תדע". האם "כלבה" זה מדויק יותר, או שניסית להשתמש בביטוי יותר עכשווי?

ביוונית כתוב "קינופיס", צירוף שמובנו בעלת פני כלבה, או עיני כלבה. ניתן גם לתרגם את המשתמע: "מנוולת". אהוביה כהנא, בתרגומו בפרוזה ל"אודיסאה" (בהוצאת כתר), תירגם: "בת פני הכלב".

ועם כל מה שאתה אומר, בראש ובראשונה, האיליאדה מלאה בשפיכות דמים.

הומרוס מכבד כל לוחם. לא באודיסאה ולא באיליאדה אין הרג של המון חסר שם, או הרג של אדם שאת שמו לא מזכירים, כיוון שהוא נכרי או "מחבל". כל מי שנהרג תמיד נזכר בשמו ובשם אביו, ולעתים קרובות נזכרים קרוביו, תנאי גידולו וביתו. כי הומרוס אינו לאומני, הוא מתייחס לכל בני האדם במידה שווה. את העניין הזה ניתן לפתח במידת מה. אזכור שם הרוג, אביו וחבריו, בא משום שמעבר לניגודים האלימים, הומרוס אוסף את מכלול הניגודים להרמוניה של "פיליה" (אחווה, יחסי הדדיות), שהיא התשתית לאתוס היווני המשפחתי והפוליטי. תמיד יש הורג, נהרג, וידיד או קרוב של הנהרג, שמחובתו להגן על ההרוג ואף למות למענו. זה הערך הסגולי של הסיפור על פטרוקלוס, הקטור, ואכילס. והתבנית הזאת חוזרת כדפוס לכל מכלול העימותים שמהווה את איליאדה.

לדוגמה, פטרוקלוס הורג את סרפדון, וזה מחייב את הקטור, בעל בריתו של סרפדון, להרוג את פטרוקלוס. ולפטרוקלוס יש חבר, אכילס, שחש חובה להרוג את הקטור. האחווה הפוליטית הזאת, "פיליה", מתגלה בגדולתה בשיר השבעה עשר, שבו טובי הגיבורים מסכנים את נפשם ונאבקים במסירות ובאהבה כדי לחלץ משדה הקרב את גופו של פטרוקלוס. ומכאן התובנה להרמוניה, לשיתוף שיש בין כל הסובלים (ביוונית "sympatheia), שמתגלה כגולת כותרת במפגש בשיר העשרים וארבעה בין אכילס, הורגו של הקטור ושל עוד כמה מאחיו, לבין פריאמוס אביו של הקטור. כפי שהראתה סימון ווייל (במסה הידועה "האיליאדה, השיר על הכוח"), לאורך כל השיר תמיד זוכים הנהרגים והסובלים וגם מקרב הטרויאנים, לדוגמה סימואסיוס, או  פולידורוס, או ליקאון, להכרה נוגעת ללב בסבלם ואף לחמלה, ואף פעם לא לבוז.

לפי ארנדט, האידיאל החינוכי של הומרוס הוא "להצטיין תמיד ולהתעלות על האחרים". האם אתה מקבל את האבחנה הזאת? זה נשמע כמו אידיאל פוליטי שדי זר לנו היום – אנחנו חיים בעידן שבו הפוליטיקה מקדשת את המדוכא והקרבן, גם בשמאל שבו הסובייקט הפוליטי האידאלי הוא מי שדוכא הכי הרבה.

הכלל הזה נכון, אבל אינו נשמע מפי המשורר, אלא מפי אחד הגיבורים, וככל הגד אתי הוא תמיד תלוי בשיקול שהוא חברתי ופוליטי. את הכלל החינוכי הבסיסי יותר משמיע פויניקס לאכילס בשיר התשיעי (438-443):

פלאוס הרכב הזקן ביקש שאלך איתך יחד

ביום ששלח בו אותך מפתיה אל אגממנון,

עדיין ילדון שאיננו מכיר מלחמה ככל גבר,

ולא אסיפות, שבהן אנשים נעשים רבי ערך.

לכן הוא שלח אותי ללמד אותך דברים אלה,

שתהיה גם דובר במלים וגם מעשים מבצע.

כלומר יש לדעת לבצע את הדברים שאותם יש לשקול לנמק במלים. כמו בטבע, במצב של עימות, יש להצטיין יותר מהאחר ולהתגבר עליו. אודיסאוס לא פעם מזכיר שבזכות תושייתו העדיפה הוא הציל את אנשיו. להצטיינות היתירה יש ביסוס בשיקול פוליטי, והמקום הקלאסי שבו הדבר נאמר במפורש הוא באיליאדה שיר שנים עשר 310-328, בדברי גלאוקוס לסרפדון:

גלאוקוס, מדוע חולקים כבוד יתר לשנינו,

בכיסא מכובד, בבשרים, ובגביעים מלאי יין,

ובליקיה שולחים עין אלינו כאל בני אלמוות?

וזכינו בנחלה רחבה על גדות נהר קסנתוס,

נאה למטע, וניתן לחרוש ותבואה לגדל בה?

משום כך מוטל עלינו עכשיו בחלוץ הליקיים

להתייצב ולצאת חוצץ אל הקרב הקודח,

כדי שאחד הליקיים חוגרי הנשק יגיד כך

'אכן לא חסרי תהילה הם השולטים בליקיה,

מלכינו, אשר ניזונים מכבשים עוטות דשן

ולוגמים יין נבחר ודבשי, הואיל ויש כוח

להם וגבורה, והם נלחמים בחלוץ הליקיים.'

הו יקירי, אילו נמלטנו משדה מלחמה זו,

והיינו חיים לתמיד בלי זקנה, בני אלמוות,

אזי לא הייתי אני מתייצב בחלוץ לוחמינו,

ואף לא שולח אותך לקרב המקנה שם לגבר.

אך כעת ממילא עומדות לידינו רוחות המוות,

והן ללא ספור, ומהן אף אדם לא חומק ובורח,

אז נלך, ניתן תהילה לאחר, או אחר יתן לנו.

זה בוודאי לא כלל ההצטיינות של מנהיגינו היום, שמתעשרים בלי להתייצב בחלוץ כמו כל מלך הומרי. ביחס להצטיינות היתירה יש להעיר שהיא נתונה לדיון ולמחלוקת שנוגעת ליחסי אנשים, למחויבויות הדדיות ולשאלות יסוד של פילוסופיה פוליטית. ההצטיינות היתירה שמתבטאת בניצחון על האחר נבדקת באיליאדה שוב ושוב מחדש. אכילס עצמו, בשיר התשיעי (401-409), טוען ששימור החיים עדיף על כל עושר, ומוטב לשוב לארצו ולחיות בשלום חיי אדם רגיל.

מכל מקום, באיליאדה בולט שההתגברות על האחר שייכת במישור של הטבע להמשכיות של הפיליה והקהילה הפוליטית. הפרטים מתחלפים כמו עלים, והם מתנהגים לעתים כמו "מניאקים", אבל הם מצטרפים לאחווה פוליטית של סובלים במשותף, והומרוס תמיד מתייחס לסבל הזה, שאינו פוסח על איש בחמלה שאין כמוה, ולעולם לא בבוז. כי לעומת ההכרח הדיימוני, יש תמיד קדימה לניסיון הפוליטי שמביט אל העתיד אל השיבה מטרויה, ואל אודיסאה.

 פתחת את המבוא באמירה ש"הספרות האירופית מתחילה עם איליאדה ואודיסאה". זאת יכולה להישמע כמו אמירה כמעט טריוויאלית, אבל בעצם לא לגמרי. האם הומרוס שייך לאירופה? או שאולי הוא דווקא "מזרחי" – כמו שהדגיש למשל טשרניחובסקי בהקדמה שלו, שהבליט את הזיקה בין העולם ההומרי לאזור ההשפעה הפיניקי-כנעני-עברי.

המקור של הומרוס, איוניה, בחוף אסיה הקטנה, הוא צומת בין מזרח ומערב. הרודוטוס, על רקע מלחמות הפרסים, ממקם את מלחמת טרויה ברצף עימותים בין אירופה לאסיה. כל זה זר להומרוס. הוא מזכיר את מצרים ואת פיניקיה כמקומות שבהם חונים ומחליפים מתנות. ובכל זאת הומרוס הוא אירופי, כי היוונים, והדבר בולט באודיסאה, היו עם של כובשים ומתנחלים, תחילה ביוון המיקנית, ובימי הומרוס בתנועה הערה להתנחל ולהקים מושבות באגן הים התיכון ובלב אסיה. והמהלך ההיסטורי של פשיטות על אסיה האקזוטית ניכר בסיפור הארגונאוטים ובמסע אורסטס לארץ הטאורים, ואחר כך במסע הרבבה של קסנופון, וכדומה. האתוס ההומרי הוא אירופאי. הוא זר מאוד לאפוס כעלילות גילגמש – מבחינת הסגנון והאופי הפוליטי, והעניין בצבירת רכוש. אודיסאוס היה יכול לשבת על ספינת קולומבוס.

בהיסטוריה של היהדות המודרנית, הפנייה ליוון סימנה הליכה נגד המסורת, כלומר אל הקוטב של "אתונה" המנוגד לקוטב של "ירושלים" ששייך "לנו", היהודים. האם זה גם מה שהניע אותך? כלומר, האם יש בהליכה ליוון ביקורת על היהדות?

לגבי היהדות המודרנית הפניה ליוון מובנת. יצאנו מאירופה כילדי הנאורות והמהפכה הצרפתית וגם אנו , כיצירי תנועות לאומיות במאה התשע עשרה, הננו עם של כובשים ומתנחלים, וגם אנו משתמשים בסיפור עתיק לשם צידוק, כדי להקנות לעצמנו זכויות של אוטוכתונים.

מכאן המאבק הנוכחי על דמות הישראליות. גם באתונה של פריקלס התפתח ניגוד פוליטי (שהסתיים בפילוג ובמפלת העיר), בין קיום דמוקרטיה וערכים דמוקרטיים לבין מדיניות של כיבושים ואחזקת אימפריה בים האגאי. חנה ארנדט, בספרה על מקורות הטוטליטריות, הראתה שזה היה טיב המאבק הפנימי והמשבר בכל דמוקרטיה שהחזיקה אימפריה עד לאמצע המאה העשרים – צרפת, אנגליה וכדומה. אך גם כיום האימפריאליזם עדיין מעמיד בסימן שאלה את הדמוקרטיה. סימון וייל, בסיום המסה מ-1940, כותבת: "היוונים ככלל היו מחוננים בכוח רוחני שאפשר להם להימנע מרמייה עצמית. הגמול על כך היה גדול; הם גילו איך לממש בכל פעולותיהם את מירב הצלילות, הטוהר והפשטות. מרגע שיוון נהרסה, שום דבר לא נותר מרוח זו אלא בבואות חיוורות." היא מסכמת בפסימיות, וטוענת שהרומאים, יורשי היוונים, האמינו שהם פטורים מסבל שהוא מנת חלקו של האדם. הם חשבו שהם נועדו לשלוט בעולם, ולכן בזו לעבדים ולמנוצחים. ואילו היהודים, כעם נבחר, ראו בסבל עונש, ולכן ראוי ליחס מבזה; האויבים המנוצחים נחשבו לשנואים על אלוהים, וראויים ליחס אכזרי. בעיניה הדבר הקרוב ביותר לרוחב הדעת של הומרוס הוא ספרי הבשורה. ואכן, בינתיים נראה שהיהדות הירושלמית לא הצליחה ליצור אתוס פוליטי שאינו מפלה ומדכא. ועדות לכך יש משפינוזה ועד לימינו.

האגיפטולוג הגרמני יאן אסמן טוען שבעולם הטרום מונותיאיסטי לא היתה אבחנה בין "דת אמת" ל"דת שקר", ולכן גם לא היו מלחמות דת ומלחמות אידיאולוגיות. בהתאם לכך הוא מתאר את העולם הפגאני כעולם הרמוני יותר, דווקא בזכות העדר השאיפה לאמונה אחת. ועם זאת, כשקוראים את האיליאדה קשה לראות שם הרמוניה.

דברי אסמן מתקבלים על דעתי. זו, דומני העמדה של גיבון ושל כל מצדדי הנאורות. באיליאדה, בשיר השישי, הקטור פורש לטרויה כדי לדאוג שיזבחו לאתנה, אף שהיא מגינת האכאים שמבקשים להחריב את העיר. אף אחד מהצדדים אינו מחזיק ב"דת האמת" – כמה מהאלים (אפולון, ארס ואפרודיטה) הם מגיני העיר טרויה. באותו שיר נפגשים לעימות דיומדס מארגוס וגלאוקוס מליקיה, תומך הטרויאנים. הם מציגים את עצמם, מגלים שבין משפחותיהם יש יחסי אירוח, וכך הם מחליפים כלי נשק ונפרדים כידידים. השיר הוא שיר מלחמה, ושיר על מחלוקת. ובכל זאת יחסי הפיליה והערכים האתיים המשותפים מביאים להרמוניה. בשיר העשרים ושלוש, לאחר קבורת פטרוקלס, אכילס יוזם כהנגדה לאסיפה בשיר הראשון, זו של המריבה, אסיפה של התפייסות, שבה הוא עורך תחרויות אתלטיות בין הגיבורים. תחרויות שבהן הגבורים, תוך נטיה להתגבר ולנצח, מגלים נכונות לפשרה ולהתחשבות, והוא עצמו מחלק להם פרסים נדיבים. ובשיר האחרון נערך המפגש בין פריאמוס לאכילס, ויש בו הזדהות והערכה, שבמצבנו הנוכחי בארץ היה אפשר להתגעגע אליה:

הם לכיבוד המוכן לפניהם שלחו ידיים.

וכאשר למזון ולמשקה את החשק השביעו,

פריאמוס בן דרדנוס התפלא כשהביט באכילס,

כה גדול ויפה הוא, כאילו אחד האלים מול העין.

ואכילס הביט בפליאה בפריאמוס בן דרדנוס,

ראה את פניו הנאורים ולקולו היטה אוזן.

מאז המאה ה-18, היו חוקרים שהדגישו את הקרבה בין הדמויות של הומרוס לבינינו, בני האדם המודרניים, ולעומתם חוקרים אחרים הדגישו את הזרות והפראיות של העולם ההומרי. האם אתה חושב שאודיסאוס, אכילס, והחברה שמסביבם נגישים לאדם המודרני מבחינה פסיכולוגית ותרבותית? או שמא זו רק אשלייה, ומדובר בעולם שזר לנו לגמרי?

זו שאלה. אנחנו תמיד חיים בפרספקטיבה של זמן ומקום, וזה נוגע גם למרחק ביני לבין סבתי. השירה והמחשבה מקרבות אלינו את בני האדם, בכל מקום ובכל תקופה. החיות בשירי הומרוס או במשלי איסופוס, קרובות אלי יותר ממנהלי תאגידים ששייכים לאלפיון העליון. שלא לדבר, נניח, על המלכה ויקטוריה ועל אלברט, או על היונקר שהעליב את מיכאל קולהאס. עם מי היה לי קל יותר ואף עדיף לשוחח, עם סוקראטס, או עם בנימין נתניהו?

ומזווית אחרת – בהרבה מקומות הסצנות שמתוארות באודיסאה הן ממש הוליוודיות – למשל האופן שבו אתנה מופיעה בדמות אדם ואז נעלמת בצורת עיט; או כאשר אודיסאוס נאחז בשרידיהרפסודה שלו ונאבק בגלים. נדמה שיש בתיאורים האלה מידה של קולנועיות, שהופיעה מחדש בספרות רק אלפי שנים אחר כך.

תשובה: כך גם קריעת הים בספר "שמות", או השד שיוצא מהבקבוק ב"סיפורי אלף לילה ולילה", וגם המבט של אנדרי בולקונסקי לעבר שמים, כשהוא שוכב פצוע, ב"מלחמה ושלום". בני אדם תמיד חיו וחיים גם בסרט.

דורי מנור תיאר את התרגום כ"כישלון של נפילים", כיוון שוויתרת על משקל קבוע. מה גרם לך לוותר על המשקל?

ההקסמטר תורגם עד כה לעברית בשיטת המקצב לפי הטעמת המלים, בתרגומים הישנים שיצאו במוסד ביאליק. קוראים שאינם יודעים יוונית רגילים למשקלים אחידים. אך הקסמטר עברי מסוג זה הוא כדברי אהוביה כהנא (במבוא לתרגומו) "טרטור מונוטוני". על כך הצביע כבר פרופסור חיים וירשובסקי, במאמר שהתפרסם ב"בחינות" בשנות החמישים. מי שקורא את הומרוס ביוונית לא יכול לרוץ כך, כי ההקסמטר היווני חוזר בכל שורה בווריאציה אחרת של צירופי הברות באורכים שונים; למלים הטעמות שונות, והן באות בחלוקה שונה. את זה הקורא שלמד, בדומה למנגן, יודע לזהות כמו בקריאת תווים. גם בתרגום שלי, בכל שורה יש לאתר את המקצב המתאים. כדברי כהנא, המשקל במקור הוא "מרקם עדין, רגיש ומגוון". הוא משווה את ההקראה ביוונית לקריאה בטעמי המקרא ולמוסיקת ראפ, וחושב שהדבר בלתי אפשרי בעברית.

נראה שצריך באמת הרבה תקווה ואמונה בתוחלת של התרבות העברית כדי לתרגם היום את הומרוס – בתקופה שבה, למשל, הוצאות הספרים קורסות ובקרוב נראה שלא יהיה מי שיוציא ספרים בישראל, ואולי גם לא מי שיקרא. האם עשית את התרגום מתוך תקווה?

כרגע זוהי תקוה מתוך יאוש. תקוה שהעברית, שהיא שפה עתיקה ויקרה כמו היוונית, תשמור עלינו ותשמור על הנפלאות שיש בה. אני לא בטוח שהאוקראינית תשמור על האוקראינים, ואולי הם אינם זקוקים לזה. אנו נזקקנו. אני מניח שאני תמים.

כשביקרתי בגרמניה לראשונה, ב1968, והסתכלתי על הבתים, על הגינות, ועל העשייה השקדנית של השיקום, ראיתי בכל מקום כזה את גתה.

העיר הגרמנית שעשתה תשובה: בין ברלין לנינווה

כריסטוף שמידט

בניגוד לחשש שהביעו רבים, גרמניה המאוחדת לא הפכה לאיום ולסכנה על אירופה. ברלין, בירתה של גרמניה המאוחדת, היא כיום מטרופולין אירופאי שמשלב עוצמה פוליטית וכלכלית עם רוח דמוקרטית, ליברליזם ופלורליזם מרחיקי לכת.  אך ברלין חייבת את כוח המשיכה שלה גם לעובדה שהפכה את ההתמודדות עם האשמה הגרמנית בגלל הפשעים נגד היהודים (הנכים, ההומוסקסואליים ואחרים) למרכיב בארכיטקטורה של העיר כולה. אין רחוב, כניסת בית, אין מוזיאון או תכנית טלוויזיה שלא מזכירים את הפשעים והאשמה הגרמנית.

ברלין מספרת באמצעות אנדרטאות, שלטים ואבני זיכרון, שמותקנים לפני כל בית ממנו גורשו יהודים אל התופת, את סיפור הקורבנות. היא מציגה את אות קין שלה באופן הפגנתי כמעט בפני כל אזרח ואורח בברלין, גם לאלה שאינם רוצים בכך. כמו החורבה של כנסיית הזיכרון במרכז העיר, הסמלים הללו אינם רק מותגים ייחודיים של העיר; הם הסממנים של התמודדות מוסרית עמוקה ומעמיקה, סמל לשנוי דרכה של עיר שלמה, של האומה כולה. ברלין היא נינווה, העיר שחזרה בה מדרכי הרשע, העיר שספר יונה מספר עליה שעשתה תשובה!

הממד האחר הזה, הממד המוסרי, אינו מופיע בהפצרות של אותם ישראלים שמגלים אי-נחת מובנה מהעובדה שיהודים צעירים מוצאים מקלט דווקא בעיר שמתוכה גורשו אבותיהם לתופת. מכאן גם מובן שאין זכר בדבריהם לעובדה שברלין היא ה"עיר  שחוברה לה יחדיו" בשלום ובהסכמה של אזרחי שני חלקיה.

החיבור בין הזמנים – בין העבר של הפשעים להווה של דמוקרטיה מתוקנת – מתלווה למעשה  לממד של החיבור של המקום – של שני חלקי העיר של ברלין. אין ספק ששני החיבורים – זה של הזמן וזה של המקום – עברו תהפוכות וקשיים, אך הם הוכתרו בסופו של התהליך כאחודים מוצלחים.

העיר שחוברה לה יחדיו יודעת לשלב  את הטורקים שחיו בעיר כבר שתי דורות יחד עם המהגרים והגולים החדשים שמחפשים עבודה, פרנסה וכלכלה נוחה בעיר, כמו שהיא מעוניינת לקלוט יהודים מכל העולם כהוכחה שקטה לשנוי העמוק שהעיר עברה מאז.

ברור, אם כן, שהישראלי המצוי נמשך לברלין לא רק בגלל זילות רמת החיים והמחירים, כאילו היא או הוא בוגדים במולדת רק עבור סיר הבשר! יש להניח שהרבה ישראלים, אך גם פלסטינים שמגיעים לברלין, נמשכים לא רק לאווירה החופשית עם החיים התרבותיים התוססים, אלא מוצאים עצמם מתרשמים מנינווה מודרנית זו, הכרך הגרמני שעשה תשובה. כמו כן יש להניח שהעובדה שחוברה לה כאן עיר יחדיו ללא אלימות וקונפליקטים בוודאי לא משאירה את אותם ישראלים אדישים על רקע הקונפליקט הישראלי – פלסטינאי המתמשך, ובוודאי על רקע הרטוריקה הריקה ומביכה על ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו.

בין ההוגים, האמנים והפוליטיקאים הגרמנים שקידמו את ההתמודדות המוסרית באומץ ובנחישות היה גם הפילוסוף יורגן הברמאס. הברמאס חזר והפציר בציבור שהדמוקרטיה הגרמנית אינה יכולה להישען על הכוח והכלכלה בלבד אלא היא מחויבת להעלות את זכר העבר על פשעיו הנוראים ולגבש עמדה מוסרית אחראית דווקא של הדורות שאחרי. דרישה זו ל"אתיקה של זיכרון" שיקפה בפועל את המפעל המרשים שהחל בשנות ה-60, של העלאת הזיכרון על ידי דור הבנים ובני הבנים שכמובן לא בצעו את הפשעים, אך התייצבו באומץ ובנחישות בפני המשימה המוסרית הבלתי אפשרית כמעט, גם מבחינה פסיכולוגית.

דרישתו של הפילוסוף החילוני תואמת במדויק את העמדה הדתית היהודית שמבטא הנביא יחזקאל בדרישה  אל הבנים שחוזרים בתשובה לעשות לעצמם "לב חדש ורוח חדשה" (יח:לא). יחזקאל מבקש להחליף את האמירה המפורסמת "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" (יח: ב) על מנת להדגיש את האשמה האישית והאחריות האישית ולהעמידם במוקד הדיון: "הנפש החטאת היא תמות" (שם ד). אך עם ניתוק שרשרת האשמה מדור אבות לבנים מתעקש יחזקאל גם על התנתקות חד משמעית של הבן מעוון האב: "הנה הוליד (= האב) בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה וירא לא יעשה כהן" (שם יד). מסכת ברכות (ז:ע:א) מאשרת את דבריו של יחזקאל בקביעה ש"אין הבנים נענשים אם אין אוחזין במעשה אבותיהם".

הפילוסוף היהודי הגרמני הגדול, הרמן כהן, ששמו האמצעי היה יחזקאל, ראה במעבר זה של התיאולוגיה  אל עבר אתיקה של אחריות אישית לא פחות מתנאי מובהק לעידן המשיח.

 

 

גם אם נהיה זהירים בשאלת הסימנים לבואו של המשיח, ונעמוד על השבריריות של התהליך – שיש כאלה שמטילים עדיין ספק בעומקו וכנותו – בכל אופן לא ניתן להכחיש שאכן הבנים והבנות הגרמניים לקחו את האחריות המוסרית לפשעים על עצמם בדיוק במובן הזה. בכך העבירו את המסר החד-משמעי, שהם פנו עורף לדרכי האבות והאימהות שלהם. עם לקיחת האחריות הם למעשה יצרו לא פחות מאשר  את היסוד המוסרי לאותה "גרמניה האחרת" שבעת המצאתה נראתה עוד ריקה מתוכן.

אין ספק שמדובר כאן במעשה חד פעמי בהיסטוריה! דור שלם שאינו נושא כל אשמה לוקח אחריות על הפשעים שבצעו אחרים – הוריו. אם עלול להתקבל הרושם שיש כאן כביכול הקבלה בין חד פעמיות השואה והחד פעמיות של התמודדות  של הדור הבא צריך להזכיר שאחריות זו מלווה בתחושה חזקה וברורה  שאי – אפשר "לקזז"  את "עבודת הזיכרון" עם הפשעים ולהעביר את עול הזיכרון בסופו של תהליך ההתמודדות. אדרבא שוב ושוב נטען – כמו לאחרונה על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל – שהאחריות הזו היא "היסטורית", כלומר שהיא קיבלה למעשה ממד "על היסטורי" ותחול גם על הדורות הבאים. אין ספק אם כן שגרמניה האחרת יכולה להיות גאה בהישג המוסרי שלה. אך כמו כל גאווה,  גם הגאווה המוסרית במיוחד נמצאת בסכנה מתמדת שתהפוך להתנשאות, להתנשאות מוסרית. יש לקוות שהמודעות ל"אחריות ההיסטורית" תמשיך לשמש מחסום בפני פיתויי הגאווה מהסוג הזה גם בעתיד.

כאמור, המשיכה לברלין לא רק מחויבת לפרקטיקה שהפכה לעתים לאובססיבית. היא קשורה גם לעובדה שברלין הפכה לעיר שחוברה לה יחדיו בהצלחה, שהחיבור שלה הוא אמתי, מוצק וכן. נפילת החומות ב-9 בנובמבר 1989 לא הייתה רק רגע יציאת מצריים של האומה הגרמנית המופרדת במזרח גרמניה מעול השלטון הסובייטי. היה זה רגע של איחוד משפחות, חברים וחברה שלמה שחוותה את האירוע כחלום שמתגשם. לא הגל החדש של לאומנות שפקדה את גרמניה מיד אחרי האיחוד, לא הפעולות של קבוצות ניאו נאציות כנגד מהגרים שכללו שריפת מעונות המהגרים הללו, ולא שנאת הזרים המתפרצת, יכלו לשנות את האוריינטציה הפלורליסטית שהתגבשה מסביב העיר ועיצבה את אופייה מאז כעיר פתוחה.

ולא רק אמנים ומוזיקאים ישראלים עשו דרכם אל העיר אחרי האיחוד. העיר, עם ראש העיר הקודם שהנו הומוסקסואל מוצהר, הפכה במהרה לסמל של התחלה חדשה, אפשרויות מגוונות וריבוי סגנונות חיים! מאז לא מעט ביוגרפיות של מהגרים ו"עולים" לברלין, חלקן מרשימות ומדהימות, נקשרו  בעיר התוססת. אי אפשר למשל שלא להזכיר את סיפור ההצלחה של פליט פלסטינאי ושמו ראאד סאלח כביוגרפיה מייצגת. סאלח נולד בשכם ב-1977, הגיע עם הוריו לברלין, למד שם תקופה מסוימת רפואה והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית – מפלגת השלטון של ברלין. סאלח קנה לעצמו שם כמי שקידם חקיקה חברתית בעיקר: ביטול דמי מעונות לילדים עד גיל 3, משכורת מינימום ויצירת בתי ספר אינטגרליים מטעם העיר. בשבוע אחרון הוא כמעט נבחר ליורש של ראש העיר המכהן של ברלין ולרגע היה ניראה שברלין תהפוך לסמל של דו קיום אחר בין יהודים ופלסטינאים. לא קשה לדמיין מה היו אומרים בארץ כל "היורדים על היורדים", אם הישראלים הצעירים בעיר זו שחוברה לה יחדיו היו ממשיכים ונהנים בחיי שלום וביטחון גם תחת שלטון של ערבי פלסטינאי משכם!

משתאכנז

מאיר בר מימון

מדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה. מדינת ישראל הוקמה למענם ולמענם בלבד. מערכות הכוח, הכלכלה, החוק, הצדק והמוסר – כולן מגיעות מאירופה על ידי יהודים אירופאים ומיושמים על שאר האוכלוסייה, שהיא הרוב.

כשיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל הם כבר הגיעו למערכת פוליטית וכלכלית מוכנה שלא היתה ערוכה, לא רצתה ולא נבנתה להכיל אותם. יהודי מדינות האסלאם הועברו לגטאות בקצוות המדינה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין ותקיעת טריז בהתפשטות הערבים, שם הם הוסללו למקצועות יזע ללא אפשרות להתקדם והיו לבשר תותחים ולחזית הראשונה של פיגועי הפדאיון, קטיושות וקסאמים.

בעוד שבגטאות העבודה שנבנו בדרום ובצפון המנותקים נוצרה כלכלה של עוני עם מוצרים מיוחדים לעוני ומשכורות שלא מאפשרות התקדמות חברתית, בערים הגדולות במרכז הארץ התפתחה כלכלה אחרת שמאפשרת מעמד בינוני יציב, שלא אחת התקיים על חשבון העוני של גטאות העבודה, שבסופו של דבר הפכו למחנות אבטלה, פשע ותסכול.

והנה סיכום הסכסוך האשכנזי-מזרחי.

קודם כל מזרחי

רובנו, המזרחים, בני דור שלישי במדינה. סבינו מוגדרים כדור המדבר, שבורים, ללא זהות, ללא מדינה, זרים גמורים בארץ המובטחת שחשבו שהיא שלהם. חלקם הצליחו, חלקם טבעו בחולות מדבר הזהויות. הורינו ניסו להתקדם בחייהם, הם כבר קנו דירות משל עצמם, חלקם למדו באוניברסיטה, חלקם הפכו להיות סוחרים, חלקם עזבו את הגטאות אל ערים טובות ביותר במרכז, רובם לא הצליחו. אנחנו, הדור השלישי, אנחנו חכמים יותר, משכילים יותר, ובעיקר, והכי חשוב – אנחנו יודעים לדבר, או לפחות להבין אשכנזית.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינה שהיא לא שלנו, במדינה שלא רוצה לראות את צבע עורנו, אנחנו לומדים כל יום שהאיבר המרוקאי העדיף על האשכנזים הוא לא המוח אלא הזין, ושעור חום טבעי נחשב הרבה פחות מעור שזוף. אנחנו שוכרים דירות בתל אביב, עובדים בעבודות של אשכנזים, לפעמים מרוויחים כמוהם, אבל אנחנו יודעים שהשכן שלנו באותו בניין ממש, שאולי אפילו גר בדירה פחות יפה משלנו ואולי אפילו מרוויח פחות, אנחנו יודעים שאותו שכן, גם אם יש לו מינוס והלוואות, לנצח יצליח יותר מאיתנו, רק בגלל שהוא נולד להורים הנכונים.

אנחנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו הולכים למדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, שירה. אני אישית עושה דוקטורט במקרא בבית הספר לפילוסופיה. אנחנו מתוודעים למרצים אשכנזים, למרצות אשכנזיות שחושבות שבגלל שהן נשים אז הן נמצאות במעמד המדוכא ומתכחשות לאינסוף השלבים שמפרידים בינינו לבינן. אנחנו לומדים להכיר מרקסולוגים אשכנזים עשירים שמעולם לא חוו עוני, ספק אם אי פעם פגשו בעוני, שמכירים את תורתו של מרקס על בורייה אך בפועל מיישמים את משנתו של לפיד.

אנחנו לוקחים את ילדינו לגני ילדים פרטיים של אשכנזים כדי שיהיה להם עתיד, בעודנו כורעים תחת המינוס הכבד. אנחנו מנסים להיות מנומסים ולומר שלום לכל אשכנזי שאנחנו פוגשים כדי שלא ניתפס כגסים.

אנחנו משנים את שמות המשפחה שלנו כדי שנישמע פחות ערבים, פחות חומים, פחות בכלל, אולי כדי שלא נישמע בכלל, אולי עדיף לנו לא להתבלט בכלל, הרי עתיד ילדינו חשוב מכל דבר אחר. זוואי הופך לזהבי, ברדוגו הופך בר, מימון הופך רמון, בן טוטילה הופך לטל.

אנחנו המזרחים עם התודעה, יודעים שאנו חיים בעולם רע שאינו שלנו, וחלקנו מנסים לשנות אותו, חלקנו רוצים לקיים, להציל, לשמר או לייצר מחדש את הזהות המזרחית, חלקנו רוצים חלוקת משאבים מחודשת ופירוק ההגמוניה האשכנזית, חלקנו רוצים הכול ביחד.

אנו החומים

לאחרונה שוטף גל מזרחי חדש את ישראל, גל של שירה, ספרות, קולנוע, אתרי דעות ועוד דברים טובים ורבים, גל שמציב אלטרנטיבה חדשה לשלטון האשכנזי הבלתי מעורער. יחד עם זאת, המושג ׳פריבילגיות׳ החל שוטף את השיח ולמרות העובדה שאני מודע למערך הפריביליגיות הישראלי ולעוולות הקשות שנעשות לכל מי שמוגדר אחר (ובמובן אחר, אינני מתכוון רק למזרחים, אלא גם לאתיופים, רוסים, מהגרי עבודה, פליטים, וכמובן, ואולי בראש ובראשונה לערבים), אני חושב שהשימוש בשיח הפריביליגיות מוביל למבוי סתום ולהוצאת אנרגיה יקרה על מריבות שרק מסיתות את המאבק הצודק כל כך ממסלולו.

אינני חושב שההשוואה של המזרחים לשחורים בארה״ב היא השוואה נכונה, כי למרות כל העוולות שנעשו למזרחים במדינת ישראל, עדיין הם יהודים ובכך עמוסי פריבילגיות על פני התושבים המקוריים של האדמה הזו. אני חושב שהאנלוגיה הנכונה למצב המזרחים היא ההשוואה למצב הערבים בצרפת, כלומר לחומים.

האדם החום נמצא בתווך, בין המוחלש ביותר – השחור, וכמובן השחורה שנמצאת למטה יותר, לבין הלבן שכל העולם כולו בנוי להנאתו.

כבוגר במדינת ישראל נעצרתי לא פעם ולא פעמיים על ידי שוטרים, רובם חומים בעצמם, כיוון שהחזות שלי היתה חשודה. לא היתה פעם אחת שלא נכנסתי בשערי נתב״ג מבלי ששוטר יעצור אותי וייקח אותי לצד, ולא אחת עוכבתי על ידי שוטרים אם הלכתי לבדי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת.

עזבתי את ישראל לניו יורק, שם חייתי שבע שנים ברווחה כלכלית, עם אפשרויות רבות, ומעולם לא נעצרתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת.

אך פעם אחת, בשעת לילה לא ממש מאוחרת, באחד הביקורים שלי בישראל הלכתי עם בחור צעיר וחכם שנראה, בעגה גזענית, ערס. העובדה שהוא חבש כובע בייסבול שהסתיר את פניו, רק ליבתה את הדימוי. אני זוכר שהלכנו ברחוב שיינקין וחלפנו על פני רכב משטרה, החשש המיידי שלי עלה, הנה, הם הולכים לעכב אותי. אך הם לא עשו זאת ושנינו המשכנו ללכת. הבחור אמר לי לאחר כמאתיים מטר שהסיבה היחידה שלא עצרו אותו היתה אני, בזכותי הם לא חשדו בו כעבריין, אני! הרגשתי מלוכלך ובזוי, לא אמרתי לו את זה, אך הרגשתי באותו רגע פריבילגי, הנה, דלתות מדינת ישראל פתוחות בפניי הרבה יותר מאשר בפניו, ומדוע? כי אני הפכתי ללבן, גוון העור החום שלי כבר לא מרמז על השיוך התרבותי הנחות שלי אלא הוא פשוט סקסי, ואילו הוא? הוא הרי עבריין.

אני מודע לכאב שבוקע משיח הפריביליגיות ואני זועם לא אחת כאשר אני רואה אדם פריבילגי בינוני וסביר לוקח עבודה או הזדמנות של אדם מוכשר פי עשרות מונים ממנו רק בגלל שהוא מקורב לצלחת. אני רותח כאשר אני רואה כמה הזדמנויות יש לילדים בתל אביב ובערים העשירות בישראל לעומת ילדי ערי הריכוז בדרום ובצפון. אך אני לא יכול להשתמש עוד בשיח הפריביליגיות.

חבריי הטובים ביותר הם אשכנזים, חלקם פריבילגים, חלקם פריבילגים מאוד, אך אני לא רואה כיצד הם אשמים בלידה לתוך המעמד שלהם ויתרה מזו, איני רוצה לקחת להם את ההזדמנויות שלהם, כל אשר אני רוצה הוא לאפשר לאחרים את אותן הזדמנויות. ומי אני שאומר פריבילגיות בזמן שהוריי חיו בבית שהיה של ערבים, בזמן שאנחנו התקדמנו על חשבונם ועל גבם של ערביי לוד, בזמן שאבי קבור באדמה ערבית בבית קברות שמוקם באופן ציני מחריד בלב שכונה ערבית רק כדי למנוע מהם להתפשט? מי אני שאדבר על פריבילגיות בזמן שאתיופיות או יהודיות ממדינות אסיה הסובייטיות מנקות את החרא שלי שנדבק באסלת השירותים של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב? מי אני שאדבר על גזענות בעוד אני גדלתי בחברה מזרחית גזענית שהדירה, לרוב באלימות, כל דבר שהיה שונה ממנה?

שיח הפריביליגיות, לצערי הרב, מייצר מחנות שברוב המקרים אינם נחוצים, הוא מכונן מזרחים ואשכנזים ופעמים רבות כופה זהויות על אנשים גם אם הם לא מעוניינים בכך, הוא הופך מזרחים שמתנגדים לשיח לאשכנזים ומכונן את הרוסים, שאיני יודע היכן הם עומדים במניפת הזהויות הישראליות, לאשכנזים פריבילגים. בסופו של יום הוא מעמיק את תחושת הזרות המזרחית ומעבה את ההגמוניה האשכנזית במקום לשבור אותה. ומה עלינו לצפות משיח הפריבלגיות? האם עלינו לבקש מכל האשכנזים לוותר על המשרות שלהם ועמדות הכוח ולאייש אותם במזרחים? ומה לגבי מזרחים פריבלגים? כאלה שמחזיקים במשרות ציבוריות, בעלי מפעלים, שרים בממשלה, האם עלינו להתייחס אליהם כאל אשכנזים? ומה לגבי גבר מזרחי? האם עליו לוותר על כל הפריבליגיות שיש לו מהיותו גבר ולפנות את מקומו לאישה מזרחית שהיא בעצם צריכה לפנות את מקומה לאישה אתיופית שצריכה לפנות את מקומה לאישה ערבייה וכו’?

ומה יקרה בישראל אם כל האשכנזים כולם ייצאו לרחוב, יכו על חטא ויאמרו, אנחנו פריבילגים? האם אז ישראל תשתנה?

אך מה יקרה אם נבטל את כל עניין הזהות העדתית ונחלק את ישראל לכאלה שיש להם וכאלה שאין להם? האין זה טוב יותר ויעיל יותר לדון בזכויות חלוקה על פני זכויות הכרה שרק מובילות למבוי סתום וליצירת חברה משוסעת, מסוכסכת, שבה פרטיה רבים זה עם זה במקום להילחם במערכת הנאו ליברלית?

קודם כל ערבי

והנה חוזרת האנלוגיה לחומים של צרפת. כאשר צרפת ניצחה בגביע העולם של 1998 בהובלת זינדין זידאן האלג׳יראי, החלו להישמע קולות חדשים בשיח שאומרים שהטריקולור הצרפתי החדש אינו אדום לבן כחול אלא חום לבן ושחור. ומה הוא אותו שיח חום-צרפתי? גם החומים בצרפת מודעים היטב למערכת השמרנית הלבנה שמבטיחה את כל ההזדמנויות לבניהם ולבנותיהן ומייצרת כלכלת סעד לחומים ולשחורים, מחזיקה אותם כפועלים, שוטרים וחיילים. אך בניגוד לחומים בישראל, אין הם רוצים לייצר בהכרח תרבות חומה מזרחית אנטי צרפתית הגמונית, אלא חוזרים ואומרים שוב ושוב, שהם – החום הזה, הערביות הזו, אינה אלא צרפת. הם הצרפתים החדשים ואם הם מוסלמים אז כנראה שגם צרפת היא כזו.

השיח המזרחי החדש מתייחס לאשכנזי כאירופאי וטוען שהמזרחי הוא הלא אירופאי וככזה הוא מלח הארץ, היליד של האדמה הזו ובפועל הוא מדוכא על ידי היהודי הלבן באופן יומיומי. הרצון לכונן תרבות מזרחית חדשה הוא ברמה העקרונית דבר טוב, אך הפיכתה לתשליל האירופאיות לוקה בחסר במקרה הטוב. הקריצה המזרחית לערביות לא רק שחוטאת היסטורית לתפיסת האירופאיות של אבותינו יהודי ארצות ערב, אלא גם שוללת מהערבים, ילידי הארץ, את האפשרות שלהם להזדהות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אבותינו יהודי ארצות ערב לא ראו את עצמם כערבים או כמחוברים לזהות הערבית של המדינות שלהם, שני פרטים יכולים לבסס את ההנחה שלי (למרות שאני מניח שרבים יתנגדו לה) : 1. אין בהיסטוריה היהודית של מדינות ערב אימוץ של שמות ערבים, מעולם לא נולד ילד יהודי בשם נידאל, או ילדה ערבייה בשם מנאר. נכון, יש שמות בעלי מקור ערבי כמו פרחה, אך אני לא מכיר שימוש מוסלמי נפוץ בשם הזה. 2. ברגע שהאירופאי הראשון דרך על מדינות ערב ולקח אותן כשלו, מייד היהודים אימצו את שפת הכובש והילכותיו, הם היגרו למדינותיו ואימצו את שמותיו, והתגאו במשרתת הערבייה שלהם. אימי נקראה קלודין ואבי נקרא ז’ק, סבתותיי היו רשל ואמה, וסביי אדוארד ולאון – הערביות מהם והלאה, אם כבר, הרבה יותר אירופה.

והנה כעת, הגל המזרחי מחפש את המזרחיות הזו ובעצם מכונן את עצמו כבן המזרח התיכון – כלומר ערבי, וכך לא רק שהוא חוטא להיסטוריית אבותיו (לא חטא גדול בסופו של דבר) אלא שהוא לוקח מערביי המרחב את הזהות שלהם. המזרחי החדש מאמץ את ה’טבעיות’ הערבית, מפנים אותה וקורא תיגר על האשכנזים שהופכים להיות גלותיים בארץ שהם הקימו לעצמם. באופן תיאורטי זו מהפכה מעניינת, אך הבעיה הגדולה היא שהגל המזרחי משאיר את הערבים שוב מחוץ למשוואה ולוקח מהם כל סיכוי להיטמע בחברה הישראלית ולהתכתב איתה ובנוסף, בכך שהוא מבקש לקחת את ההגמוניה, הוא בעצם הופך להיות אשכנזי פריבלגי בעצמו.

לצערי, עוד לא פגשתי מזרחי אחד בגל הזה שאמר או אמרה בפשטות שהם ישראלים, קודם כל ישראלים, וכל הכפיים והמופלטה הם הם הישראליות, בדיוק כפי שלהקת הנח״ל הלבנה, אריק אינשטיין וכל השאר הם גם הישראליות. ביצירת החיץ הזה בין המזרחים לאשכנזים, בקיבוע שיח הזהויות הקיצוני והמהותני באופן הוולגרי ביותר שקיים, המזרחים החדשים סוגרים כל אפשרות ליצירת זהות כוללת ישראלית, זהות שיכולה להכיל את הערבי, האתיופית, הפליט וגם את האשכנזי הלבן ביותר שאפשר למצוא. יתרה מזו, מזרחים רבים לא רואים את הדיכוי הזה, לא מקבלים אותו ולא מוכנים להפנים אותו, ומזרחים רבים מתנגדים לרטוריקה של השיח הזה, אך שתי הקבוצות הללו מושתקות. זה מהלך שלא מאפשר דמוקרטיה של וריבוי קולות, אלא מאבק בסגנון של ׳שקט, יורים׳, ונדבר אחרי המלחמה – מהלך שמוחק אפשרויות של ריבוי זהויות מזרחיות במקום אחת כללית שעמוד האש שלה הוא הדיכוי והשעבוד. ואני חייב לציין שפרקטיקות הנידוי, ההשתקה, ההתעלמות וביטול הקולות המזרחים שמסרבים לקבל את השיח חייבות לעבור בחינה מחודשת וניתוח של האלימות שמגולמת בהן.

ואולי אפשר אחרת?

קודם כל ישראלי

האם אפשר לצאת מהשבטיות הזו ולהתחיל לייצר חברה חדשה, סולידרית וצודקת? לדעתי כן. בין אינסוף הזהויות שנוצרות בחברה הישראלית, נשכחת זהות אחת בסיסית – ישראליות. ומה עם נאמר שאנחנו כולנו, גם הערבים, קודם כל ישראלים, ודין זועבי הוא כדין לפיד? אני משער שהרתיעה מהקמפייין ‘קודם כל ישראלי’ של וואלה! הייתה בגלל שבשם הלאום הזה נעשו ועדיין נעשות עוולות גדולות, אך מה אם נוכל לתקן אותו? אירופה, זו שנתפסת כמקום לידתו של מוצרט וכיבשת לבנה על ידי המזרחים החדשים, אינה כזו יותר, פריז היא העיר האפריקאית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לאפריקה. מאלמו בשבדיה הופכת להיות עיר בעלת רוב מוסלמי, וזה עוד לפני שדיברנו על מארסיי, ברלין, אמסטרדם, בריסל ולונדון. הדיון באירופה הוא לא על יצירת מיעוט שונה מהאירופאיות אלא על שינוי המושג אירופאי – לא עוד לבן אה לה מארין לה פאן, אלא אירופאית שיכולה לעטות רעלה ואירופאי שחור. אולי כדאי לנו לאמץ את השיח הזה ובמקום לבתר את החברה הישראלית לשבטים קטנים יותר עלינו לומר שישראליות היא גם אישה עוטה רעלה וגם אריתראי ופיליפינית דוברי עברית? יש גם דרך פרקטית לעשות זאת. אין הרבה מפלגות שמאל אירופאיות בישראל, מרצ היא בין היחידות, מה אם אנחנו המזרחים/ערבים/פליטים/מהגרי עבודה נתפקד בהמונינו למרכז מרצ ונריץ מועמדים שלנו ובכך נהפוך את מרצ למפלגת השמאל הישראלית? בכך נוכל לקרב את המזרחים לשמאל ונעצור את ההצבעה המזרחית הכללית למפלגות ימין שרק פוגעות באינטרסים שלהם, וגם נעמת את האשכנזים שמגדירים את עצמם כשמאל, עם הגזענות שלהם?

אולי הגיע הזמן לייצר מפלגה שתעמיד את עקרון הצדק החברתי והחלוקתי כעקרון העליון ובאותה נשימה תכבד את כל הזכויות התרבותיות וההכרתיות של כל אזרחי ישראל תוך כדי יצירת ישראליות תוססת, שמה שמאבחן אותה הוא לא השסעים שלה אלא עקרון האזרחות ולא הלאומיות. אולי הדרך שלנו להתחיל לצא מסבך הזהויות הוא לייצר זהות כללית שאינה לאומית/דתית/אתנית אלא אזרחית? ובכך סופסוף נשים קץ לשיח הפריבליגיות המדיר והלא תורם הזה?

יותר ולא פחות

יחד עם האזרחות האמריקאית שלי קיבלתי מכתב מנשיא ארה”ב, או לפחות בחתימתו, מכתב שמברך אותי על היותי אמריקאי, המכתב הזה ממוסגר ומלווה אותי כבר עשר שנים. הנה פסקה אחת ממנו:

אמריקאים מאוחדים לאורך הדורות על ידי אידיאלים גדולים ומתמשכים. האידיאל הגדול מכולם זו ההבטחה המתפתחת באופן מתמיד שכולם שייכים, שלכולם מגיעה הזדמנות, ושמעולם לא נולד אדם חסר חשיבות. המדינה שלנו מעולם לא אוחדה על ידי דם, זכות לידה או אדמה. אנו קשורים זה לזה בעקרונות שלוקחים אותנו מעבר לרקע שלנו, שמרימים אותנו מעל האינטרסים הצרים שלנו ושמלמדים אותנו אזרחות מהי. כל אזרח חייב לקיים את העקרונות האלה. וכל אזרח, בקבלתו את העקרונות האלה, הופך את המדינה שלנו לא לפחות, אלא ליותר, אמריקאית.

הנשכיל גם אנחנו לייצר עקרונות שלא קשורים לדת, אדמה, עדה או לאום?

*

דימויים: תצלומים מתוך אוסף התצלומים הלאומי. מלמעלה למטה: זולטן קלוגר (1.11.49, עולים ממרוקו מקימים את מושב רינתיה על חורבות כפר ערבי), גיל גולדשטיין (5.4.83, אשת הנשיא אופירה נבון מתכבדת בחגיגת מימונה), גיל גולדשטיין (5.4.82, הנשיא יצחק נבון מדבר בפני 100 אלף חוגגי מימונה בפארק סאקר בירושלים), זולטן קלוגר (17.10.49, מהגרים ממרוקו מקימים גדר מאבן בכפר עין הוד), פריץ כהן (2.11.65, מהגר מרוקאי בן 105 מצביע בבחירות לכנסת השישית), משה פרידן (12.8.59, דוד בן גוריון משוחח עם מהגרת ממרוקו באשדוד-ים),