מלחמה וחזרה בארץ הקודש

by

1. חזרה

תקופות היסטוריות מסומנות לעתים קרובות באמצעות הרווח בין מלחמות. גם מהפכות מציינות התחלה של תקופה, אבל בהיעדר מהפכה מסתפקים לרוב במלחמות. כך אפשר להגיד את כל התקופה שבה רובנו גדלנו תקופת "אחרי המלחמה". גם בהיסטוריה של ישראל התקופות העיקריות מוגדרות בעיקר על ידי מלחמות (המהפך של 77' הוא אולי החריג המשמעותי היחיד). אלא שבשנים האחרונות, החלוקה הזאת התמסמסה במידה רבה. קשה כבר למנות לכמה מלחמות מתייחס בעצם הביטוי "מלחמות ישראל", ואחרי איזו מלחמה אנחנו. כמו שכתב יותם פלדמן, המלחמות בעזה הפכו לחלק משיטת הממשל בישראל, ל"כיסוח דשא" תקופתי.

יותם טוען שהסיבה לכך היא שהמלחמות הפכו לשגרה נינוחה, צורה חדשנית של מלחמה שבה המבצע הצבאי, המבוצע על ידי מטוסים-ללא-טייס, לא מערער בכלל את הסדר הפוליטי. אבל אולי העניין הוא בסיסי יותר: שלושת המבצעים האחרונים הופנו נגד עזה, והיו מלחמה של "ישראל נגד עזה". המצב שבו הצבא הישראלי מטיל מאות ואלפי טונות של פצצות על עיר בארץ ישראל (עם או בלי מרכאות) נעשה מובן מאליו, אף שעד לפני שנים אחדות הוא היה כמעט בלתי נתפש.

מבחינה זו, ההתנתקות מעזה היא נקודת הציון המשמעותית שמסמנת את תחילת התקופה הנוכחית. תוך כמה שנים, תושבי עזה שעבדו בעבר בתל אביב ובבאר שבע הוצאו לחלוטין מקטגוריית האנושי והפכו לאויב חסר פנים שהדיאלוג היחידי איתו נעשה באמצעות פצצות. מהלך שנחשב לרגעים להישג מופלא של "חסידי חלוקת הארץ" הביא על מיליוני פלסטינים אסון נורא, שסופו אינו נראה באופק. וזו מסקנה אחת שאפשר להסיק מהמבצע הנוכחי והקודמים לו: באופן הפשוט ביותר, אין לפלסטינים שום סיבה לרצות בחלוקת הארץ בתנאים שנדרשים על ידי ישראל. אם זאת המשמעות של סיום הכיבוש, הכיבוש עדיף כנראה על המצב שאחריו. כל זה לא נאמר מתוך איזו "שמאלנות רדיקלית" מתריסה שמבקשת להכעיס את מצביעי מרצ. העניין פשוט מאוד: על אף האכזריות של משטר הכיבוש הנוכחי בגדה, נסיגה של ישראל ויצירתה של עוד מובלעת מופצצת תהיה גרועה פי כמה. בנוסף יש להזכיר שלפי תוכנית החלוקה של ליברמן, גם פלסטינים אזרחי ישראל ייכללו במכלאה החדשה. מאזרחים דרגה ב', הם יהפכו לעדר אנושי מופצץ: בעזה, בג'נין, ברמאללה וגם בטייבה.

ביטחוניסטים ואנשי המרכז נוהגים לזרוק לפעמים את הפורמולה "אני בעד סיום הכיבוש, אף שאין לי ספק שתקום שם מדינת חמאס כמו בעזה". אבל מה שהם קוראים "מדינת חמאס" הוא חלק מהמבנה, הוא תוצר כמעט בלתי נמנע של צורת שליטה כזאת. המבצע הנוכחי הופך את העניין למוחשי מתמיד: אם זאת המשמעות של פיתרון שתי המדינות נוסח ליבני-ליברמן (וזאת בדיוק המשמעות שלו), צריך למנוע את הפתרון הזה כמעט בכל מחיר. מדינה פלסטינית דמוית עזה היא מתכון לקטסטרופה.

נשמע טריביאלי? לא כל כך. בסופו של דבר, אנו עדיין חיים באופק של שתי המדינות, והפתרונות האחרים מעורפלים למדי. השאלה רלוונטית גם בנוגע לאסטרטגיות פוליטיות כמו ה-BDS. במובן מסוים, חרם על הכלכלה הישראלית נראה עכשיו הגיוני מתמיד. אבל אם בוחנים את העניין לאור תקדים ההתנתקות ותוצאותיה, ומוותרים על פנטזיות של איזו "דה-קולוניזציה" שתקרה באורח פלא בדיוק לפי התסריט המתוכנן, נשאלת השאלה האם סנקציות על ישראל לא ישיגו בסופו של דבר בדיוק את אותו "פיתרון" זוועתי: נסיגה כזו או אחרת מהגדה, שתסיר מישראל את הביקורת הבינלאומית ותכניס את הפלסטינים למכלאות מופצצות. כוונות טובות הן לא בהכרח מספיקות, ולעתים הן עשויות להוביל למצב גרוע יותר.

על כל פנים, לטוב או לרע, מה שחוזר באופן זהה בפעם השלישית, לא יחזור בהכרח בפעם הרביעית. כמו באקט המיני, גם בפוליטיקה ומלחמה החזרה מובילה בסופו של דבר למצב חדש; בנקודה מסוימת, הכמות הופכת לאיכות. כמה אנשים זוכרים היום את מלחמת הבלקן הראשונה (1912) ואת מלחמת הבלקן השנייה (1913)? אבל מלחמת הבלקן השלישית נקראה כבר מלחמת העולם הראשונה. כך גם לגבי מלחמות עזה. "צוק איתן" נשמע בהתחלה כמו עוד מבצע הרסני ומטומטם במחולל המבצעים הסדרתי של ישראל. אך בשונה ממבצע עמוד ענן, שהשפעתו על ישראל היתה מינימלית, ניכר שהמבצע הנוכחי מאיץ תהליכים מסוימים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. תקדימים נקבעים. לכך מצטרף האפקט שתואר על ידי אייל קליין – אף שהמבצע הנוכחי מצטרף לסדרת המבצעים הקודמים, הוא משתלב גם במציאות האזורית של מלחמות אזרחים במזרח התיכון. ישראל היתה יכולה להינות מהפריבילגיה להיות המדינה היחידה במרחב שבה לא מתחוללת מלחמה, אך היא התעקשה להצטרף לחגיגה בדרכה המיוחדת. לכן, גם כשהאש תופסק, היום שאחרי המבצע לא ייראה כנראה כמו היום שלפניו.

אל נקמות1

2. שואה

השאלה הקריטית היא מה עשוי לשבור את החזרתיות הממיתה (פלסטינים), מבלי לתרום להידרדרות גדולה עוד יותר של המצב. לצורך כך צריך לשאול מה מאפשר את ההתמדה של המצב האסוני, ובאילו תנאים עשוי המבנה הזה להישבר.

המאפיין העיקרי של הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא האקספציונליות שלו. לכאורה הוא דומה לסכסוכים אחרים, אבל כמה מהמאפיינים שלו שונים לגמרי. אמנם, כל אירוע או תופעה בעולם היא מעט שונה מאחותה, אבל המצב בישראל/פלסטין הוא יותר שונה.

אנו נוטים בדרך כלל לתבוע נורמליזציה של המצב בישראל/פלסטין; כלומר לכפות עליו "נורמות בינלאומיות". זאת הדרישה שעומד בבסיס הביקורת על ישראל. והנה, מתהווה תוצאה פרדוקסלית: מצד אחד העיסוק בסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אינטנסיבי יותר מאשר כל סכסוך אחר בעולם (במיוחד אם לוקחים בחשבון את הימשכותו האינסופית). למעשה יהיה זה מוגזם לצפות שאמצעי תקשורת ופוליטיקאים בעולם יעסקו בו יותר משהם עוסקים בו היום. מצד שני, הוא נראה רחוק מפיתרון אולי יותר מכל סכסוך אחר בעולם. אי אפשר שלא לחשוד, לפיכך, שהעיסוק התקשורתי הבינלאומי בסכסוך, כלומר תשומת הלב שמוענקת לו, הוא חלק מהמנגנון שמנציח אותו.

באיזה אופן? כי ככל התקשורת העולמית עוסקת יותר בסבל הפלסטיני, ישראל יכולה לטעון ביתר נחרצות שהדעת הקהל העולמית היא מוטית ואנטישמית – מעצם העובדה שהיא מבקרת את ישראל. באופן מקיאווליסטי, ישראל הפכה גם את הביקורת נגדה לנשק תעמולתי הפועל לטובתה. את הביקורת הפנימית – שמשמשת לכאורה הוכחה לאופי הדמוקרטי של ישראל; ואת הביקורת החיצונית – שמהווה הוכחה ניצחת לאנטישמיות של העולם.

יש לכך עוד היבט. נכון להיום, הסכסוך מתואר במסגרת רטוריקה של קרבנות. התחרות בין הצדדים נסובה על תפקיד הקורבן האולטימטיבי. אלא שבתחרות הזאת לפלסטינים אין סיכוי לנצח. במערך הנוכחי, יהודים תמיד יהיו טובים יותר בספורט הקרבניות. כמו שכתב מתן קמינר, ככל שמתים יותר פלסטינים ביחס לישראלים, הדם שלהם גם נעשה זול יותר. התקשורת העולמית תדווח על מאה פלסטינים שנהרגו, אבל תאזן זאת בשלושה יהודים. וכך, כל ישראלי הרוג יפתח את מהדורות החדשות בעולם. באופן כזה, שיח הקרבנות משרת את מעמדה הפריבילגי של ישראל.

רון ניוולד כתב פוסט מעניין על שאלת העיוורון הישראלי, כלומר על התעקשותם המחמירה של הישראלים לראות עצמם קרבן, גם כשהם מחוללים מוות והרס בקנה מידה עצום. כך הוא כותב –

חנה ארנדט, אחת מהמבקרות המבריקות ביותר של הציונות הבן-גוריונית, כתבה על כך שהבעיה המרכזית של הציונות היא שבסופו של דבר היא מדברת בשמו של “עם יהודי” שעוצב על ידי השיח האנטישמי הנוצרי והפוסט-נוצרי של העולם המערבי. התנועה הציונית, על פי ארנדט, תופסת את “הבעיה היהודית” בדיוק באותו האופן כמו האנטישמים של המערב, והמדינה היהודית שתקום (ארנדט כתבה את הטקסטים הביקורתיים על הציונות ב-1944) תנציח למעשה את האי-צדק וחוסר המוסריות שממנו סבלו היהודים עצמם באירופה שלאחר האמנספיציה…

ככל שחולף הזמן נראה שמדינת ישראל עובדת יותר ויותר בשמו של אותו“עם יהודי” שאת קווי המתאר שלו קבעו ההוגים האנטישמיים של המאות ה-19 וה-20. מדינת המיליון השביעי מקבלת על עצמה בשמחה את התפקיד הראשי בסרט ההמשך של השואה.

כל עוד ההיסטוריה מתוארת כסרט המשך של השואה, הישראלים תמיד יחשיבו עצמם לקרבנות, והעולם יקנה את זה. אני טוען, לפיכך, שמבנה הקרבניות ממלא תפקיד בהנצחת המצב, גם אם הוא משמר את האלימות בתוך גבולות מבוקרים (שהרי לא מתים כאן אלפי אנשים בחודש). ישראל/פלסטין הן ניסוי בקורבניות המתבצע בתנאי מעבדה.

אל נקמות 2

3. תנ"ך

החדשות הטובות, אם יש כאלה, הוא שהפוליטיקה המבוססת על רטוריקת הקרבנות קרובה למצות את עצמה. זאת בד בבד עם היחלשות כוח ההשפעה של האירוע הפרדיגמטי שלה: השואה.

כמו שכתבתי במקום אחר, השואה כבר מאבדת את המעמד הפרדיגמטי שלה בשיח הפוליטי. אני יודע שאני די לבד בעניין הזה. אבל לדעתי הגילויים הגרוטסקיים שנידונים בתקופה האחרונה, למשל סביב דף "עם היפות של באושוויץ" מגלמים כבר את הפרפורים האחרונים של פוליטיקת השואה ושל תרבות השואה (אף שהם עתידים להימשך לא מעט זמן). אבל מה יבוא אחרי השואה? איזה אירוע מכונן הוא חזק מספיק כדי להחליף אותה?

אני חושב שיש באופק רק תשובה אחת סבירה: השמדת עמי כנען. רק התנ"ך יכול להחליף את השואה.

בהקשר הישראלי, התנ"ך תמיד היה המטא-נרטיב המתחרה בשואה. אמנם, לעתים שני הנראטיבים התלכדו, אבל החיבור דחוק. אלה שני מקורות סמכות נפרדים של הציונות: אחת היא ההבטחה האלוהית והשנייה היא הגנת הנרדפים. אלה גם שני פנים של ההיסטוריה היהודית המודרנית: עם ישראל הוא עם התנ"ך מצד אחד (כלומר, הפרדיגמה של הדת), ו"המיעוט האולטימטיבי" מצד שני (כלומר, הפרדיגמה של זכויות האדם ושל המודרניות).

יש סימנים ברורים לכך, שהשיח הפוליטי הישראלי עובר תנ"כיזציה, כלומר נע מהקוטב של השואה לקוטב של התנ"ך. כזכור, כבר אחרי נאום קהיר, שבו ביסס אובמה את זכות הקיום של ישראל על השואה, הזכיר נתניהו שהבסיס לזכותה של ישראל על הארץ הוא דווקא התנ"ך. כך אמר נתניהו בנאום בר אילן:

עלי להקדים ולומר: הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו – אינם ארץ נכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו. זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו.

אבל זאת רק דוגמא אחת. יש גם דוגמאות מסוג אחר. האם יש צורך להזכיר את ביטויי המוסר התנ"כי שהתפרצו פתאום בשבועות האחרונים? את קריאתו של מזכ"ל בני עקיבא "לא לעצור בקו בקו 300 ערלות פלישתים"? ועוד יותר מכך: את הנאום שבו זימן המצביא, מח"ט גבעתי, את אלוקי מערכות ישראל לצאת לקרב עם חייליו?

אנו הופכים, אם כן, בשנית מעם השואה לעם התנ"ך, משארית הפליטה לכובשי כנען בסערה. התחביר של הנראטיב התנ"כי עתיד להשתלט על טריטוריות נרחבות יותר ויותר בשיח הפוליטי.

במצב זה, יהיה דחוף יותר להפנים שהשלב הראשון בהכרה בייחודיות של הכיבוש, הוא ההבנה שהשטח הכבוש הוא לא סתם שטח: זוהי ארץ הקודש. אלאן באדיו לא יעזור כאן, וגם לא ג'ודית באטלר.

אבל מה אפשר לעשות עם זה? האם השתלטות הפוליטיקה התנ"כית היא כבר תבוסה? או שאולי יש בה פוטנציאל משחרר?

אלה שאלות גדולות ועשויות להיות להן תשובות שונות. אבל לפני הכול, לא יזיק ללמוד את ההיגיון של ההיסטוריה התנ"כית, ואת הצורה הייחודית של כפיית החזרה שהיא מייצרת. זהו היגיון של שכר ועונש: העם העושה את הרע בעיניי אדוני מוגלה או מושמד:

"וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ  כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד כ"ו)

זה לא נשמע נעים במיוחד, אך כמו שכתב רועי חסן בהקשר אחר: "או שתחיו עם זה, או שתחיו עם זה". לארץ הקודש לא באים כדי להינות מהחיים.

אל נקמות 3

התמונות: מתוך ההסתערות על עיריית תל אביב, 7.9.2011

תגים: , , ,

18 תגובות to “מלחמה וחזרה בארץ הקודש”

  1. הצל (יואב א') Says:

    מי בעצם כתב את הפוסט הזה?

  2. Gur Ilany (@devtherapy) Says:

    מצמרר. במיוחד החלק הראשון.

    משה פייגלין הסביר השבוע את הנוסח של מח"ט גבעתי בכך שהמשמעות האמונית היא היחידה הרלוונטית. "השיח האמוני, לכשיתרחב, הוא גם היחיד שיביא לרגיעה ולשלום באזור."

  3. קרן Says:

    הייתי מאוד שמחה אם יש לך את זה באנגלית כדי שאוכל להפיץ את זה בין חברים בחו"ל. תודה, קרן

  4. יריב מוהר Says:

    אם לשוב לתובנה של ניולנד\ארנדט, המחשבה שהציונות היא איכשהו המשכה של השואה נראית לי מופרכת, אבל מצד שני אם מחליפים שואה בלאומנות [מערב]-אירופאית של המאה ה-18\19 זה עובד פיקס. אני לגמרי יכול לראת פרשת דרייפוס בישראל וכל סוגיית הנאמנות בספק תמידי ביחס למיעוטים שאינם חלק מהעם האתני.

  5. אמיר Says:

    יפה. כבר כמה ימים אני מנסה להבין מה לעשות עם מה שמיכאל ספרד כתב בפייס שלו. וכך הוא כתב:

    "כל כך קשה לראות את מה שאנחנו מעוללים לאוכלוסיה האזרחית האומללה של עזה. חוסר האונים בלתי נסבל. אמנם השימוש בטקסט הבא כבר שחוק, אבל מתחייב. אבינו מתמקח עם אלהים עבור החפים. בראשית י״ח, קבלו:

    וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. כו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר–וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם. כז וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם, חֲמִשָּׁה–הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, אֶת-כָּל-הָעִיר; וַיֹּאמֶר, לֹא אַשְׁחִית, אִם-אֶמְצָא שָׁם, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה–אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. לא וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי–אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֶשְׂרִים; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם–אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה."

    נראה שיש לתנ"כיזציה גם אופק אחר מזה של השמדת עמי כנען.

  6. י.א Says:

    אני מבקש להתעכב בנוקדנות-מה על משהו בחלק הראשון. כך נכתב על ההתנתקות: "מהלך שנחשב לרגעים להישג מופלא של "חסידי חלוקת הארץ"
    אבל זה לא לגמרי נכון. למיטב זכרוני, דווקא רבים מחסידי חלוקת הארץ הבינו ואף טענו והזהירו (בלחש, ר' להלן) נגד כי החלשת הרשות, ופיצול הפלסטינים לשניים, והחמאס, וכיו"ב.
    הכישלון מלכתחילה היה פוליטי ולא "תודעתי"- לא נמצא האומץ או לא נמצאה הדרך לתרגם את ההבנה הברורה ששרון נסוג "נגד" כל מהלך לחלוקת הארץ לכדי פעולה פוליטת כלשהי, אפילו מינימלית. למה? מהסיבות הרגילות, וכי המתנחלים התנגדו גם למהלך, וכי פינוי ההתנחלויות היה פופולרי ובוודאי שיציאת צה"ל הייתה רצויה, ו"מה הלאטרנטיבה שלכם? אה? להישאר שם?"

  7. איתמר Says:

    אני לא בטוח עד כמה מצביעי מרצ אמורים לכעוס מהניתוח הזה, מאחר ואני נוטה להאמין שעזה אינה המדינה עליה הח"כים של מרצ חושבים (הם אמנם נוטים לאכזב באופן תדיר, אבל בוא לא נגזים). אני כמובן מסכים לחלוטין שצורת השליטה של ישראל בעזה מובילה באופן בלתי נמנע למדינת חמאס, אבל אני חושב שברגע שנוותר על המושגים האמורפיים האלה ונדבר על מצור, שליטה במרחב האווירי והימי והרג קבוע של אזרחים בתחומי אותה מדינה, יהיה קל יותר לראות שהביקורת צריכה להיות מופנית כלפי מי שמוכר לנו את עזה כמדינה. עזה היא לא מדינה, ואם זה מה שלבני מתכוונת אליו בשתי מדינות (יכול להיות, לא בטוח על מה אתה מבסס את זה), אז זה מה שצריך לחשוף. מדינה פלסטינית דמוית עזה היא אמנם קטסטרופה, אבל קודם כל היא לא מדינה.

  8. Ron Naiweld Says:

    הי עפרי תודה על ההפניה.
    לא נראה לי שהשואה הולכת להיעלם מהשיח בישראל. הנצחתה (טיולים למחנות, מערכי שיעור צבאיים, בבתי ספר וכו׳) הפכה להיות האובייקט של יותר מדי מוסדות ובעלי אינטרס שלא ירשו לה להתפוגג סתם כך.
    מה שקורה בעיני הוא סינרגיה מסוכנת בין התנ״ך לשואה שנתניהו אכן שכלל בהשראת אביו ההיסטוריון הפרנואיד. הציונות הבן גוריונית השתמשה בספר הספרים כקושאן על הארץ. הציונות של נתניהו, לעומת זאת, משתמשת בשואה כדי להפוך את התנ״ך לספר שהמסר העיקרי שלו אינו רק הקיום אלא ההישרדות של האתנוס היהודי בארצו.
    הסינרגיה הזו בין התנ״ך לשואה מביאה לכך שהיהודי בארץ יהיה תמיד בעמדה של הישרדות, יהיה חייב להילחם על חייו כי כל רגע מישהו קם עליו להורגו (השואה בפתח), ואם במקרה האויב עושה סימנים של להניח את נשקו, היהודי שחייב להיות שורד כבר ידאג לארגן את המציאות כך שתתאים לתפיסת העולם שלו.

    • האמורי Says:

      תודה רון, מעניין. למען האמת אם חושב על זה הציטוט מדברים ששמתי (הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן) די תומך במה שאתה אומר. עם זאת יש מקום לשאול איזה אסטרטגיות זה פותח. יש שיטענו שהיהדות הרבנית היא החיסון היחיד שהאנושות הצליחה להמציא נגד התנ"ך (יותר מהנצרות)

  9. נטליה Says:

    אין לי מושג מי זה, אבל הוא תומך בטיעונים שלך.

    http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-9450-95362,00.html

  10. איתי Says:

    http://judaism.walla.co.il/?w=/2075/2765565

  11. drevney Says:

    a

  12. drevney Says:

    לפני מספר ימים נכנסתי לאתר, תהיתי מה קרה פה ולאן נעלמתם. ואם כבר נכנסתי אז קראתי את הפוסט מלפני כשנה על כך ש'פשיזם לא בא'. אירוני משהו היום.

    בכל מקרה פוסט יפה, ואהבתי את ההשוואה למלחמות הבלקן, כי ניסיתי להגיד משהו דומה, עידן המלחמות העונתיות החל מ'דין וחשבון' ועד היום, ייגמר מתישהו. וכשזה יקרה זה יוחלף במשהו לגמרי שונה. אני מניח שזה יקרה כאשר ייגרם נזק הכלכלי אמיתי לתעשיות ייצוא הטכנולוגיה.

  13. איתי אחר Says:

    זה נכון שהשואה מתחילה לאבד את המעמד שלה בישראל, וזאת בעיקר תוצאה של הציניות של ביבי והשגרירים (אבל גם של שערוריות הניצולים העניים מלפני כמה שנים). מה שמצחיק בתהליך הזה זה שציניות היא משהו שישראלים מזהים כתכונה "שלנו", תכונה קולקטיבית מה-DNA התרבותי הישראלי, וכל העיסוק הזה בשואה מול העולם תמיד מלווה באיזו קריצה מוסווית "בין ישראלים", בבחינת "להונות את הגויים". אני מתכוון פחות או יותר לעניין של "cultural intimacy" של הרצפלד. ולמרות זאת הציניות הזאת מכלה את עצמה, כי אי אפשר להחזיק את זה כל כך הרבה זמן ושזה עדיין יעבוד.
    מה שצריך להוסיף לזה, וזה תהליך יותר משמעותי בעיני, זה העניין של שקיעת השואה בשיח הבינלאומי. מישהו כבר כתב איפשהו שהדור הגרמני הראשון שמספר בדיחות על השואה כבר כאן. אבל זה יותר מזה, הגויים כבר מתחילים להבין שעובדים עליהם.

  14. kishcashta Says:

    The Holocaust Industry

  15. עידו צומר Says:

    עפרי, היטבת לפספס את העיקר הפעם.
    התנ"ך הוא המקור שלנו. זה שהציונות נאחזה בשואה כדי להרוויח אי אילו רווחים מפוקפקים זה עניין לא קשור.

    השואה היא רק אחת מרצף שואות שקרו לנו (וקורות הרבה גם לעמים אחרים) אין לה משמעות מיוחדת בעניין הנ"ל, והיא ודאי לא מקור או זכות שלנו ולא של הצוענים לשום דבר חוץ מאולי רחמים או שנאה מי שרוצה.

    היהודים התחילו עם התורה ונשארו איתה מאז עד היום (כולל) וזה שיש נושרים כמוך וכמו הציונים (אני יודע שלא נעים לך להיות איתם בקטגוריה אבל לפעמים לא נעים) זה גם לא חדש.

    אגלה לך סוד – 80% לא יצאו ממצרים, לא רצו ובסוך גם הושמדו שם. "יצאנו ממצרים" לא כולל את החילונים של אז (וגם לא את הציונות הדתית של אז).

    והיהודים ימשיכו עם התורה דרך הקישקושים הבלתי נלאים של בלוגים כגון זה. הרי ברור לך שכמו שקודמיך הפכו לא רלוונטיים עם הזמן גם אתה כך. ואילו היהודים תמיד רלוונטיים (לא כולל ה 80%).

    ככה אנחנו היהודים, רלוונטיים.

    החדשות הטובות זה שכתתבגר אתה תבין שאתה יכול אם תרצה, להצטרף בקלות לעצמך, כל מה שידרש הוא להפסיק לברוח.

    • יוסי Says:

      רלוונטיים כמו נגיף המלריה.

      • עידו צומר Says:

        אוקיי … יהודים זה מלריה ,
        ואתה מה שנקרא משכיל, נאור והומני?

        אולי תתרכז בלפרסם את העובדה שאנחנו מכינים מצות עם דם של ילדים נוצרים, יש מלא אנשים שעדיין לא יודעים.

        ברכה והצלחה יוסלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: