האצבע הצרידה של רננה רז

נכתב כאן כבר בעבר שהקטסטרופה האקולוגית היא המטאפורה הפוליטית המרכזית בתקופה שלנו, שבאמצעותה אנחנו מנסחים את חרדותינו העמוקות ביותר. יש כל מיני סוגים של קטסטרופות, שיכולות לשרת כל מיני סוגים של טיעונים פוליטיים: אפשר להזהיר מהצפה, מהתייבשות, מפלישה, מהכחדה, מזיהום, מנשורת, מסחף, משקיעה, אפילו מגשם חומצי (דימוי שעשוי להתאים למשל לתסריט שבו ציפי חוטובלי תזכה בראשות הממשלה.
[הערה: זה לא מצחיק. שוחחתי אתמול עם אחד ממנהיגיה העתידיים של המדינה הדו-לאומית, שעידכן אותי כי בחוגי המדינה האחת תולים תקוות בחוטובלי כדה-קלרק של ישראל/פלסטין]).
מה שאטרקטיווי במטאפורה של האסון הסביבתי הוא ההתאמה העמוקה שלה לחוסר-הפוליטיות של הפוליטיקה הנוכחית, כלומר לתחושה המושרשת שהתהליכים הם סטיכיים, וחזקים יותר מהרצון האנושי. לא פעם, המטאפורה היא הרבה יותר מסתם מטאפורה. שהרי לערבים, פליטים וחרדים, למשל, מתייחסים באמת כאל בעיה סביבתית-תברואתית שדורשת ניטור וניהול.
נדמה לי שבישראל-שאחרי-הביטול-של-הפיקסיז (כמו שקרויה הישות הפוליטית הנידונה במעגלים מסוימים), המטאפורה השלטת היא ההתייבשות. גם כאן, המטאפורה היא רלוונטית בין השאר כי היא תקפה גם באופן המילולי ביותר: הקיץ הוא החרדה הכי מיידית של האליטה האשכנזית; ובאופן כללי יותר, אם יש משהו שצפוי להשקיט לאפס את המתח בפינת העולם הזאת, תהיה זו כנראה התייבשות סופית של מקורות המים.

ואכן, עם בוא הקיץ הושק שוב הקמפיין האפקטיווי "ישראל מתייבשת", עם רננה רז המתבקעת לאטה. אלא שכידוע, לא חוזרים על אותו טריק פעמיים. "ישראל מתייבשת" הפכה ל"ישראל עדיין מתייבשת", אבל גם זה לא מספיק. המון דברים קרו לכולנו מאז הקיץ שעבר, וגם אם מאזן המים גרוע בדיוק כמו אז, אי אפשר לבוא אל אנשים ולומר להם שהחדשות הן שאין חדש.
ובכל זאת, נותרתי קצת פעור פה מהאלמנט החדש שנוסף לתסריט: באמצע תהליך ההתייבשות המומחש בתשדיר חלה פתאום תפנית. רז זוקפת את כף היד, מכה באצבע צרידה, ובשבריר שנייה משתקם עור הפנים האבוד שלה. היא אומרת את הטקסט שלהלן:

בעוד 3 שנים, משבר המים של ישראל (צ'אק!) –
יסתיים.
זה יקרה כי מתקני ההתפלה יגיעו לתפוקה מלאה. אבל זה יקרה (צ'אק!) –
רק בעוד שלוש שנים.

לפעמים קשה להאמין איזה בולשיט אנשים במדינה הזאת מוכנים לבלוע (או אולי לא מוכנים). הלוגיקה של התשדיר הזה פגומה מכל כך הרבה בחינות, שתקצר היריעה מלפרטן כאן. למעשה, ההתרחשות על המסך היא כל כך מאגית וכל כך אינפנטילית, שאין בכלל מקום לנסות להתמודד עם הסיפור של מתקני ההתפלה בטיעונים רציונליים. נראה לי שנכון יותר לראות בו חלון לתת-מודע הקולקטיווי של ישראל ברגע ההיסטורי הנוכחי. ושוב, כל זה מתוך הנחה שפרסומאים, יותר מכל סוג אחר של מומחים, יודעים באופן כלשהו לזהות בכל נקודת זמן את הנראטיב השולט שיכול להניע המונים ממקום למקום; ושבכל נקודת זמן יש נראטיב שולט אחד – בין אם מדברים על התייבשות הכנרת או על החרם הבינלאומי.

לאור כל זאת, אפשר להסיק שמה שהתשדיר הזה מגלה הוא שהישראלים נמצאים כבר עכשיו מעבר לייאוש. בקיץ הקודם היינו מיואשים; בקיץ הזה אנחנו כבר מצפים לגאולה. יש משמעות ל"עדיין" רק כשבאופק נראה איזה "כבר לא". התודעה הציונית מתקרבת לגבולות של תנאי האפשרות שלה; תולעת יעקב מצפה עכשיו למפנה דרמטי מאוד במערכה, שיקרה בבת אחת ויפתור במחי יד את כל הבעיות שלנו. אך נשאלת השאלה: מה יקרה בעוד שלוש שנים? מה מוצפן באצבע הצרידה של רננה רז? מה בעצם יקרה?

כולנו יודעים את התשובה: המלחמה.

אפשר להתרשם שהרבה מאוד ישראלים מרגישים חנוקים, וחושבים שרק מלחמה, ואפילו מלחמה טוטאלית, תוציא אותם מהמלכוד. תהיה זאת תמימות לחשוב שהציונות תיתן לעצמה להתייבש בשקט; כמו שאמר לי גל רגע לפני שנסע להודו, "בנקודה מסוימת, שספק אם כבר הגענו אליה, כאשר באמת נעמוד על המצדה, אז הדיכאון יהפוך לכמעט אופוריה, כזו שתצא באלימות חסרת רסן".

חבר שלי דיווח לא מזמן על שיחה שבה היה נוכח במונית שירות מתל אביב לפתח תקוה. בשלב מסוים בנסיעה, אמר הנהג שהוא "מריח מלחמה". כל שאר הנוסעים הסכימו איתו, והצהירו בעיניים נוצצות שלא רק שתהיה מלחמה, אלא גם צריכה להיות; הם לא חיכו רק להרס של מדינות האויב, ולגירוש או השמדה של הפלסטינים, אלא לא פחות מכך להרס של תל אביב, ושל חייהם שלהם. "אתה חושב שדיזנגוף סנטר ישרוד?", שאל ידידי כשעברו ליד המתחם. "אני מתפלל שייפול עליו טיל עכשיו", השיב הנהג.

נראה לי שאם יש מטרה פוליטית אחת ששווה להשקיע בה כל מאמץ, הרי זה הנטרול של הפנטזיה הזאת על ההתנגשות האפוקליפטית שאחריה ייפתר הכול. במלים אחרות: חובה למנוע את המלחמה הטוטאלית בכל מחיר.

גם אם המלחמה הזאת תקרב את המדינה האחת (והיא תקרב, השאלה איזו מדינה אחת זאת תהיה).

נתזים החדש (15): לא יורה ולא יולדת, במדינה אני בוגדת!

[כיוון שאנחנו מחויבים לשקיפות מלאה, החלטנו לשתף את קוראי הבלוג בכמה מהטענות שהועלו במרתון הדיונים האינטנסיווי של בכירי קבוצת "האמורי", בנערך בסוף השבוע האחרון במתחם סודי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון. בלט בהיעדרו: גל אוחובסקי. להלן עיקרי הדברים: מנכ"ל הבלוג התלונן על חוסר איזון בין פילוסופיה קונטיננטלית ואנליטית. ראש מחלקת המודעות אמר שיש מעט מדי תמונות של בחורות, ואנחנו מאבדים בגלל זה מנויים לעידן לנדו. עורך הספורט אמר שתיאולוגיה פוליטית זה פאסה, ועכשיו כולם רוצים לקרוא על נוירו-פילוסופיה. היועץ הארגוני טען שניטשה היה הפילוסוף של הנאצים, וחוץ מזה שהפונטים של גל ושל עפרי לא מתואמים, מה שעולה שוב ושוב בקבוצות המיקוד, בפרט בקרב אוכלוסיית בני 80-65 ותושבי השרון. היועץ לענייני מדיה חברתית התלונן על מערכת התגובות המעצבנת, והזכיר שהתחזיות לסוף העולם הופרכו כבר שלוש פעמים, מה שמחליש את האמינות של המותג.

כולם הודחו.

 

חיפושים בגוגל, אתמול. הבטחנו שקיפות מלאה

 

אף על פי כן, אנחנו מכירים בצורך להשתנות. יותר מכך: אנו מודעים לעובדה שבגדנו באמונכם. הבטחנו "להפוך את 'ארץ האמורי' לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה". במקום זה, אנחנו מתעסקים באביב גפן, במונדיאל ובמסעדות בתל אביב, כאילו שאנחנו בפנאי פלוס.
השלב הראשון של השינוי יתמקד במהדורת "נתזים". בנוסף להפניות הרגילות למיטב העיתונים של המין האנושי (כלומר, בעיקר ל"גרדיאן"), ננסה לשלב החל מהשבוע חטיבה חדשה של תקצירים-תסקירים על מאמרים ומחקרים ראויים לציון שהתפרסמו בתקופה האחרונה, ושהגיעו למערכת הבלוג (או שמערכת הבלוג הגיעה אליהם). זאת, מתוך הנחה שבכתבי עת אקדמיים מתפרסמים פה ושם מאמרים שיכולים לעניין גם את מי שאינו חבר בוועדות מינויים.
הערה: הסקירות מבטאות את התרשמותם של כותבי הבלוג. במידה וכותב המאמר מעוניין לתקן עיוות או אי-הבנה, הוא מוזמן לפנות אלינו.
(נשתייף עם הזמן, ואם זה לא ילך, תמיד יש את "די צייט").]

מאמרה של אורנה דונת, שהתפרסם בגיליון האחרון של סוציולוגיה ישראלית, עוסק ב"פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל". המאמר, שמבוסס על ריאיונות עם זוגות שאינם רוצים ילדים וניתוח של פורומים באינטרנט המוקדשים לנושא, מתמקד "בהיווצרותה של תרבות נגד  נון-נטליסטית בחברה פרו-נטליסטית", ובוחן את "הסירוב להורות במדינת ישראל". דונת מציגה שלושה נרטיבים העומדים בבסיסה של האידיאולוגיה הוולדנית, ולמולם שלושה נרטיבים אלטרנטיוויים שמציגים הבוחרים בחיים ללא ילדים.
נראטיב מעניין הוא זה שמתנגד לתפישה על פיה ילדים הם הבטחה לאושר, והיעדר ילדים הם הבטחה לאומללות (לפי סקר מ-2003 שמובא במחקר, 90% מכלל הציבור היהודי בישראל מסכים ע הטענה שלראות את הילדים גדלים זה האושר  הכי גדול בחיים). דונת כותבת כי  "הנרטיב האלטרנטיבי שמציעה אוכלוסיית המחקר מעלה את האפשרות שהבטחה זו לא תקוים במלואה, או לא תמומש כלל, מכיוון שהולדת ילד משמעה יצירתו של אדם חדש שטבעו וטיבו אינם ידועים מראש".
את העמדה הזאת מבטא היטב ציטוט של אחת ממשתתפות הפורום הנסקר:

אין  לי ספר  שהבחירה לגדל ילדים חושפת את האדם  לקשת רחבה של התנסויות, שבה גם חוויות מאושרות לא מעטות. לעומת  זאת, הבחירה האחרת חושפת את  האדם לקשת אחרת לגמרי של התנסויות. לדעתי,  גם בקשת זו יש חוויות מאושרות לא  מעטות. מדוע אם כן, הבחירה שלא להביא ילדים נראית לנו כבחירה עצובה? אני סבורה שהתשובה היא זו: גידול ילדים הוא נורמה כל כך מוחלטת (במיוחד בארץ), שקשת החוויות הקשורות בה נתפסת כחלק בלתי נפרד ממסלול החיים […]

דונת מסכמת שעל אף ההיקף המצומצם של "תרבות הנגד הנון נטליסטית" בישראל, תרבות כזו קיימת והיא מהווה ביטוי ל"התרחבותה של אוטונומיית הבחירה הרבייתית ולהיפערותם של סדקים באידיאולוגיה שעד כה נדמה היה שאין שנייה לה".

 

פסל של גוסטב ויגלנד. אוטונומיית הבחירה הרבייתית

 

ומתינוקות לנושא נפיץ אחר: לפצצות גרעין. מחקרה של אביב מלמוד (בהנחייתו של פרופ' יאיר עברון), נושא  את  הכותרת "המשטר למניעת תפוצה גרעינית: בחינת הגישה האזורית". הוא בודק את מודל הגישה האזורית לפירוז גרעיני – מודל המיושם כבר היום בחמישה אזורים בעולם: אמנת טלטלוקו באמריקה הלטינית (1969); אמנת ררוטונגה בדרום האוקיינוס השקט (1986); אמנת בנגקוק בדרום מזרח אסיה (1997); אמנת פלינדבה באפריקה (2009) ואמנת סמיפלנטינסק במרכז אסיה (2009). במסגרתו אמנות אלה הוכרז פירוז גרעיני באזור כולו. לגישה האזורית יש יתרונות על המודל האוטופי של פירוז גרעיני גלובלי: היא מעשית יותר, פרטנית יותר ופשוטה יותר ליישום.

עם זאת, המחברת מסיקה שמה שהיא מכנה "אזורים בעייתיים" – דרום אסיה, חצי האי הקוריאני והמזרח התיכון – שונים באופן מהותי מהאזורים המפורזים, ולפיכך המודל הקיים לא יתאים להם. "האיזורים הבעייתיים, בשל ההיקף והעומק של הסכסוכים בהם, יחייבו הקמה של מנגנון אימות מורכב ופולשני, אך מנגנון כזה יהיה קשה במיוחד להקמה בשל העימותים הקשים באיזורים אלו וחוסר האמון הכללי המאפיין יחסים קונפליקטואליים כאלו", כותבת מלמוד. באופן ספציפי, מציינת המחברת שהמזרח התיכון לא יתאים למודל פירוז מהסוג הקיים, בשל נוכחותם של סוגי נשק אחר להשמדה המונית. לכן, לטענתה, יש צורך במזרח תיכון המפורז מנשק להשמדה המונית בכלל.

 

 

מתוך המשחק Fallout III. אם הצליחו בררוטונגה, למה שאנחנו לא נצליח?

 

 

וממאמרם של נסים דנה ואביטל בר ניצן, "אספקטים משפטיים והלכתיים בהתאסלמות יהודיות בישראל" מתוך כתב העת מורשת ישראל בחרנו להביא את טבלא מס' 1:

 

וכמה נתזים מהסוג המסורתי:

מאמרו של רוברט פווק שמנסה להשיב על השאלה: למה יש לנו [כלומר להם] כזאת אובססיה לנושא הישראלי-פלסטיני? (תודה לאסף, ואני מרשה לעצמי להמליץ גם על הכתבה הזאת על ישראל כאובססיה צרפתית)

סארטר הלסבית: ג'ודית באטלר סירבה לקבל את הפרס של מצעד הגאווה בברלין במחאה על ההתמסחרות של המצעד, ועל דחיקתן של סוגיות הקשורות להגירה (תודה לחן)

המניפולציה הדיגיטלית של הקול האנושי שמשתלטת על מוסיקת הפופ היא המקבילה המוסיקלית של השתלים המלאכותיים בתעשיית הפורנו, טוען הטאצ

גרמניה המומה: ההיסטוריונית תמר עמר-דאהל כתבה ספר המגלה ששמעון פרס הוא לא טלית שכולה תכלת. די צייט זימן אותה לבירור

המערב ישחרר את ההומואים הערבים? פוגרומים נגד הומואים תחת חסותו של השלטון הפרו-אמריקאי בעיראק

אחרית הימים: קו חדש של בגדי מעצבים לבוצ'ות

האם ההתערבות האגרסיווית של בייג'ין במשבר החובות היווני היא ציון דרך בהשתלטותה של סין על אירופה?

ובצרפת מבטיחים 1789 חדשה בתגובה על הרפורמות והקיצוצים של סרקוזי

הדיאטה הספרטנית: ספר חדש על דיאטות ותזונה נכונה מיוון הקלאסית עד הקיסרות הרומית (מתברר שנירון עשה חוקן כל שעתיים)

ולסיום: לא נוכל להתעלם מתגובתו הנלהבת של מראדונה לפוסט של שבוע שעבר

 

על החרם

שירה ביטון
ניו יורק

פה ושם, כבר לא לגמרי בחצי-פה, קוראים ישראלים להחרים את ישראל, והקולות האלה גם זוכים לתהודה שלא זכו לה קודם, וככל שיש כאן מחאה קולנית וחשובה נגד פשעים שמבצעת ישראל יש פה גם בעיה שאני מנסה לנסח לעצמי בצורה קצת גולמית דרך חלקי-אירועים שאני עוד לא בטוחה איך לקרוא אותם. אבל לפני כן צריך לומר שהדברים האלה לא נכתבים מישראל, הם נכתבים מניו יורק, והמיקום הוא קריטי – קריטי משום שמכאן הפוליטיקה שלי, בין השאר בעניין החרם, נחשבת אחרת מאשר קודם לכן. להיות זרה בארץ זרה, ועל אחת כמה וכמה, להיות בימים אלה ישראלית, אפילו במדינה כמו ארצות הברית, אפילו בעיר "יהודית" כמו ניו יורק, כרוך בחוויות יומיום שלא ידעתי בתור יהודייה בישראל. וגם החרם עשוי להיות נוכח בחיי היומיום שלי אחרת מאשר בישראל, ואולי הוא, או צל מקדים שלו, כבר נוכח כאן באיזה אופן.

האופן שבו אני רוצה לדבר על החרם נוגע להכללה שהוא כרוך בה, ועל האופן שהיא מהווה בעיה, קודם כל משום שלמרות שצוין בתקשורת כאילו החרם לא חל על אנשים אלא מוגבל ל"מוסדות רשמיים", בפועל באתר של BDS קשה למצוא גבולות כאלה והוא מנוסח בצורה גורפת נגד מוצרי תרבות ישראלים וספורטאים ישראלים, נגד מגעים כלכליים ונגד מגעים אקדמיים. הבעיה בהכללה הזאת נוגעת בין היתר בשאלות שלא אגיע לעסוק בהן כאן: למשל סוג האחריות וסוג הפעולה שמקודמים במסגרת החרמה גורפת כזאת (למשל: איזו ברירה הם משאירים למנכ"לית החברה המוחרמת?), או המקומות שבהם נעצרת ההחרמה – איזה גופים חזקים או גדולים מכדי שאפשר יהיה להחרים אותם ומי הנפגעים שמולם החרם יצליח לפעול בקלות (הקטנים, אמנים, וכו').
לעומת זאת השאלה שאני רוצה להעלות כאן נוגעת לבעיה העקרונית של החרמה מוכללת כזאת בתנאים המיוחדים של ישראל. נדמה לי למשל שקשה להקביל בין ישראל ודרא"פ לנוכח האופן שבו בנויה ההחרמה (העולם כולו נגדנו) לתוך השיח הישראלי המיינסטרימי ומתכנסת אל אותם רחשי לב שמתדלקים אסקלציות אלימות. אבל העיקר הוא שההכללה שבהחרמה גורפת צריכה לעורר כל מיני סוגים של פחדים שהשמאל בישראל, בגלל התנאים של השיח הישראלי, נוטה להזניח.

*

החיים בניו יורק השפיעו בכל מיני דרכים על הפוליטיקה שלי, חלקן ברורות יותר ואחרות, זה המקרה הנפוץ יותר, מורכבות מכל מיני אירועים או חלקי-אירועים שנתקלים בהם בצורות עקיפות, ששוקעים איפשהו אבל לא תמיד לגמרי מנוסחים.

למשל הבוקר, כשהצטרפתי לחבר ישראלי בבית הקפה השכונתי. ישבנו וקראנו, קשקשנו. הספרים שקראנו היו בעברית, והשפה שדיברנו בינינו היתה עברית. לא דיברנו בקול גבוה במיוחד: אנחנו בעיר זרה, והשפה שלנו לא מהאהודות. לא לחשנו, אבל בוודאי שלא הגענו לווליום של האמריקאים שישבו לא רחוק מאיתנו.

הצעיר שישב לידינו – כנראה סטודנט, עם ספר ומחשב כמו כל האחרים – הגניב אלינו מבטים. לא ידעתי אם הם עוינים, אבל ראיתי בהם שביקשו לסמן את עצמם, להבהיר יותר ממה שמבט מבהיר – בעיקר, לא הייתי בטוחה אם אני רואה נכון כשנדמה היה לי שהם חוזרים ונהדפים אל האותיות העבריות הצפופות – אבל היתה שם איזה אי נוחות ולכן הצעתי לא' שנסתלק משם. א' קם ועבר ברווח הצר שבין שני השולחנות, שאי אפשר היה לעבור בו בלי לחכך מעט את שניהם, ואכן כשעבר והרעיד את שניהם פלט שהוא "סורי", כמצוות הארץ הזאת, אבל זה גרם לאותו צעיר להירתע אחורה, לזרוק את הידיים רחב הצדה, תנועות מגונות במקום הזה, ואני, שהתעכבתי מאחור לרגע לאסוף את הספרים שלי שאלתי אותו מה העניין והוא ענה לי בקול רם מאוד משהו עם "אגרסיב" (זה הניק-ניים של ישראלים כאן) ועם "יו ת'ינק יו אוון דה פלייס".

אולי אם לא הייתי יהודייה שגדלה בישראל לא היה נתקלת בכזאת בעיה לקרוא את האינצידנט הקטנצ'יק הזה בו-במקום – לקרוא לו בשם, ודרך השיום הזה גם לזנוח אותו באגביותו. יכול להיות שככה הייתה עושה יהודייה מארץ אחרת, מזמן אחר. יכול להיות שבדיוק משום שגדלתי בתור יהודייה בישראל – לא רק שייכת לרוב החזק אלא גם מותנית "בבשר" להגיב לעוינות שמופנית לאותיות העבריות שאני מחזיקה – אחרי השיתוק של הרגע הראשון, ביציאה משם כבר הצטערתי שלא עניתי בחזרה מה שיכולתי לענות. ואחרי כמה צעדים כבר רציתי לחזור ו"להכניס לו מכות", כמו הבריונית הישראלית שאני רוצה לחשוב שלא הייתה שם כשנכנסתי לקפה.

המינוריות של הארוע הזה, והקריאה המנפחת שלו, זאת בדיוק הנקודה שלי כאן – האופן שבו העברית מסומנת בקונטקסט הזה סימון-יתר. זה לא רק מפני שהיא מפעילה אצל יהודיה ישראלית אזורים שלא בטוח עד כמה היו מופעלים באפריקאנס, אזורים שמותנים כבר בדרך ציונית מוכרת מאוד, היא גם מנכיחה את האופן שבו הגבולות של חרם כזה הם לא לגמרי יציבים, ומתכנסים באופן בלתי נמנע עם סנטימנטים מסוג אחר. מה ששוקע במקרה הזה, כמו גם במקרים אחרים שנתקלתי בהם פה ושם, גם הם קטנטנים, וגם בהם אני לא יכולה להיות בטוחה כמה ממשי וכמה מדומיין (כלומר מה קשור לציפיות שלי מהתגובות של זרים אליי בתור יהודייה ישראלית וכו' שקוראת באותיות עבריות אחרי – לדוגמה – שהמדינה שלה הורגת תשעה פעילים בדרך לעזה) – מה ששוקע, גם אם לא מנוסח עד הסוף, קשור באיזו בעיה שבהקשר הישראלי היא קשה במיוחד ביחס להתרה של הכללות גורפות ולאיזה פחד, מוכר ועם זה לא ממש מוכר, שהן מעירות.

זה סקסי לאכול Cat Fish / מחזירי המנות

1.

אחת המנות המפורסמות ביותר במסעדת "הבראסרי" בתל אביב היא מנה עיקרית שנקראת "פילה Cat Fish מטוגן, ברוטב טרטר". מנת ה-Cat Fish הפכה כבר מזמן למין מיתוס תל אביבי. כולם אוכלים Cat Fish; זה סקסי לאכול Cat Fish. ה-Cat Fish הוא מאבני היסוד של אורח החיים התל אביבי. אבל למה ה-Cat Fish הוא המנה היחידה בבראסרי ששמה מופיע באנגלית, גם בתפריט העברי? האמת שהתשובה פשוטה: Cat Fish זה שפמנון. זה הדג הזה, עם השפם הגס והעיניים הבולטות, שמשתכשך בסרבול במים הרדודים והחומים של שמורת החולה. אבל מעצבי התפריט של הבראסרי לא רצו לחשוב על שמורת החולה. הלקוחות של  הבראסרי לא רוצים לחשוב על הגשר עם המעקה שהם היו הולכים בו בטיולים השנתיים. שפמנון? אל תדברו איתם על שפמנון. הם לא רוצים לשמוע על שפמנון. הם לא יודעים מה זה שפמנון. הם רוצים Cat Fish. הם רוצים סוהו. השפמנון המסכן שנידוג במה שנשאר מאגם החולה (כי בכנרת כבר אין דגים), עבר מיתוג מחדש, ועכשיו הוא Cat  Fish.
במידה מסוימת, ה-Cat Fish הוא אנחנו.

2.

היה לי פעם חבר שנהג להחזיר מנות למטבח בבתי קפה ובמסעדות. זה היה קורה כמעט בכל פעם שנפגשנו. הוא היה מזמין איזה סנדוויץ או מרק, ואז אחרי נגיסה אחת הוא היה מעווה את הפרצוף, מסמן למלצרית ואומר לה: "משהו בסנדוויץ' הזה לא בסדר".
אחר כך גיליתי שזה הרגל מקובל למדי בתל אביב בעשור האחרון. יש אנשים שחוויית האכילה בחוץ לא שלמה בשבילם אם הם לא החזירו איזו מנה בלי לשלם עליה. אודה ואתוודה שבעיניי זה די מגעיל. אולי זה קשור לשורשיי בשומר הצעיר, אבל בחיים שלי לא החזרתי מנה. יותר מכך: אני משתדל בדרך כלל לגמור מהצלחת.
מנהג החזרת המנות צומח מתוך המנטליות העכשווית של "איכות השירות". "אני משלם הרבה כסף, אז מגיע לי הטוב ביותר", אומר מחזיר המנות. הבעיה היא שתמיד מישהו משלם את המחיר, ובמקרים רבים זה לא יהיה הבעלים של המסעדה. לא צריך רגישות חברתית של פרידריך אנגלס כדי לנחש שבהרבה מסעדות המלצרים הם אלה שמשלמים על המנה המוחזרת (טוקבק מספר 1). אבל זאת לא הבעיה היחידה.
באופן בסיסי, מחזיר המנות פועל בתוך פנטזיה תל אביבית של "חיים בסטנדרט גבוה". מבחינה מסוימת, הוא ממלא תפקיד בהצגה שהמסעדה עצמה היא חלק ממנה. כי הפונקציה של מוסד "מסעדת השף" בתל אביב היא לא קולינרית, אלא הסברתית; הוא נועד להראות לאיזה אחר בלתי מוגדר ש"יש כאן חיים נורמליים" ו"אנחנו כמו במערב". מבחינה זו, הרגע שבו מבקר הניו יורק טיימס שיבח את הקלמארי ב"טוטו" (זה היה בעידן הנהנתנות של אולמרט המאוחר; היום זה לא היה קורה) היה רגע השיא של הגסטרונומיה המקומית. יכול להיות שזה ההישג ההסברתי הכי גדול של ישראל מאז אקסודוס; אחרי זה כבר אפשר לסגור את הבסטה.

אכילה במסעדה בישראל נועדה להגביר את החוסן הלאומי ולשפר את מעמדה הבינלאומי של המדינה, לכן ההנאה האמיתית לא באמת חשובה כאן. אני לא כותב את זה מתוך סגפנות שמאלנית, אלא בדיוק להיפך; אם נוטשים לרגע את הלך הרוח הלוקאל פטריוטי (שטבוע דווקא בתל אביבים יותר מכל אוכלוסיה אחרת בישראל), מבחינים בסוד הגלוי: חוץ מפריטים בסיסיים ביותר, כמו חומוס (אפילו לא סלט), המסעדות כאן לא רוצות או לא יודעות להכין אוכל. אמנם לא אכלתי במסעדת יוקרה כבר שנתיים, מאז שהוזמנתי לארוחת חינם ב"רפאל" עם ראש מכון אדם מיצקביץ' הפולני, אבל אני קובע את זה בוודאות די גדולה לפי היקש פשוט: אם באף בית קפה כאן לא יודעים להכין חביתה, אין סיבה שיידעו להכין מח טלה במרווה. אני מרשה לעצמי להעריך שאם הייתי מתחיל להחזיר מנות, הייתי שולח למטבח 85% מהמנות שמוגשות בעיר הזאת. על מי אתם עובדים? מי בכלל מצפה מיהודים לדעת להכין אוכל? ומי חשבתם שהכין את ההמבורגר שלכם, סטפאן פרואה-דה-ווה? או אולי דווקא אריתראי על סף גירוש שמקבל 12 שקל לשעה? על כל חשבון של מסעדה בתל אביב הרי כתוב בדיו בלתי נראית: תגיד תודה לצה"ל על זה שאתה חי, או בנוסח אחר: תגיד תודה שאתה לא באושוויץ.
עם זאת, זה עדיין לא מה שהופך את מנהג החזרת המנות לבזוי במיוחד. הבעיה האמיתית עם מחזירי המנות היא שעם כל הוולגאריות של המנות בתל אביב, הם תמיד יתלוננו בדיוק על המנות המועטות שדווקא עשויות כמו שצריך, ושהוכנו במינימום של טעם טוב. במקרים אחרים, הם ימצאו תמיד את הסיבה הכי לא נכונה להחזיר את המנה.
לא הפתיע אותי לקרוא שבתל אביב מחזירים מנות הרבה יותר מאשר בניו יורק. המחווה  הקוסמופוליטית של התל אביבי נובעת פשוט מהעובדה שהוא לא יודע איך צריך להיראות אוכל. ולא שיש לי בעיה עם זה שבנאדם יגלה התנגדות לדיקטטורה הגלובלית של הטעם המעודן. מה שדוחה, ואפילו ממש מפלצתי, הוא שהמחזירים אף  פעם לא  יגידו: "אני מצטער, אבל זה לא כל כך טעים לי ואני לא יודע מה לעשות". הם יגידו: "לא הכנתם את זה טוב", או אפילו "לא ככה מכינים את זה!". יש כאן איזה יחס מעוות ואופייני מאוד בין הפרובינציאלי והגלובאלי, ובין הסוביקטיווי לאובייקטיווי: הסטייה הפרטית ביותר (החסכים הקולינריים שאמא שלך הביאה מאיזה קיבוץ מתפורר או מעברה) נכפית על הגלובלי (האופן שבו יש להכין סטייק).

זה לא פשע להיות פרובינציאלי. אבל יש משהו מגוחך, ומאוד ציוני, בלהיות פרובינציאלי ולהאשים את כל העולם שהוא פרובינציאלי ואתה צודק. בעצם, ככה ישראל מתייחסת לחוק הבינלאומי, ולמוסר בכלל. הישראלים רוצים גם להיות פיראטים, וגם להטיף לעולם שאנחנו המצאנו את תורת היחסות ואת הנביא ישעיהו. כך שאם יש התנגשות, סימן שהכללים לא בסדר, וצריך לשנות אותם מיד. כי הרי לימור לבנת כבר אמרה שהמוסר האוניוורסלי הוא המצאה יהודית.

גזע זה שאינו אחד

רוני הירש

אכן ימים רצופי הפתעות. מי חשב שספרד תפסיד לשוויץ? מי האמין שמקסיקו תנצח את סגנית אלופת העולם? מי יכול היה לדמיין שכותבי הנאומים של ציפי לבני יטעו? ייתכן כי אמנם שרויה אני בחלום בלהות, אשר בו מאותתת המציאות בהבהובים קלושים מבעד לצעיפי שינה (4-1 לארגנטינה, בכל זאת, וגם הייתי בעד מקסיקו), אך נדמה לי כי זו הפעם הראשונה והסנסציונית שבה לבני לא רק הטעתה, אלא גם טעתה. אולם, כבפעמים קודמות, תופשת טעות זו עולם ומלואו, מעין עולם חילוני-ליברלי-ציוני, אשר משתקף בטעות זו כבמונדה לייבניציאנית. כמו ששרטטה בנאום הניצחון שלה את מתווה השמאל-הלאומי ("ארץ ישראל לא שייכת לימין כפי שהשלום לא שייך לשמאל"), גם כאן עלולה הטעות הלבנאית לצייר מפה מהימנה של חלוקת השטח. יצאנו לשטח לבדוק הכצעקתה.

"העובדה שבסוף נדרשה הכרעה של בג"ץ למנוע אפליה היא תעודת עניות להנהגה של השנים האחרונות, שלא הצליחה לייצר תוכן ערכי משותף (…) בג"ץ הוא לא של חילונים ואסור שיהיה מצב שיהיה מי שרוצה לקבל את ההכרעות שלו ומי שלא (…) אסור להגיע למצב שבו נצטרך לבחור בין הקבוצה לבין בית המשפט (…) הרבה שנים פוליטיקאים קידשו את הסטטוס קוו והוא זה שהוביל להתנגשות. ניתן למנוע את ההתנגשות הערכית הזו וליצוק תוכן למילים יהודית ודמוקרטית. זהו המבחן של המנהיגות בישראל". (ציפי לבני במכללה להנדסה בבאר שבע, הארץ, 17.6.10

טענת היסוד של לבני היא כי העתירה לבג"ץ ב"פרשת עמנואל" היא בסופו של דבר תוצאה של מחדל ארוך ומתמשך, הזנחה פושעת של שני אלמנטים נבחנים בחברה האורתודוקסית – אי כיבוד החוק מחד, ואפליה שיטתית מאידך. כבר כאן ברור, כמדומני, שלא מדובר באלמנטים נבחנים כלל, אלא בשני יסודות חשובים של המשטר הדמוקרטי (ולבני אמנם מציינת, במידה בלתי מבוטלת של תושיה, שחסר לנו "תוכן ערכי משותף" יהודי ודמוקרטי – שימו לב – היא אמרה דמוקרטי). אך ישנה חשיבות רבה להבנתם והצגתם כנבחנים, וכאן עיקר המקור למבוכה.

גדולי ישראל (במרכז: הרב בא גד). היהדות היא מערכת היררכית

שני דברים עוררו בי אתמול תהייה ואף גירוד מצח: (1) האם ייתכן שמאה אלף אנשים, אמנם דומים במקצת, הפגינו בעד הפלייתן והשפלתן של ילדות, ו-(2) האם ייתכן שמדינה (וליתר דיוק – מדינת ישראל) תפעיל אלימות פיסית כלפי פרטים בשם השמירה על השיוויון. אלא שקריאה מעט מפוזרת ואף נמהרת באתרים חרדיים ואזרחיים כאחד הבהירה לי במהירות מספקת יחסית שלא פה קבור הכלב (שהלא אלו קבורים היו באשקלון). אז לא, מדינת ישראל אינה באמת מנסה לאכוף שיוויון בלב התנחלות (אני מקווה). מדינת ישראל נתקלה בבעיה מהותית באופן ניהולה את שלטון הגזע היהודי, בגלותה לתדהמתה כי גזע זה אינו אחד. לא סתם אינו אחד, אלא הוא היררכי. מבנה העומק של ההבנה העצמית האורתודוכסית, הוא מבנה היררכי, בו שמים וארץ מתערבים בריבוא ריבואות שילובים ודרגות של שלמות. אין כאן דיכוטומיה סתם, אלא היררכיה. אבל שלטון הגזע היהודי הוא, כידוע, שלטון חוק דמוקרטי. ככזה הוא אינו יכול לסבול היררכיות, שכן עליו לפעול בשווה על הכל (או לסלקם לאלתר), אחרת הוא אינו פועל כלל. אחת מהיררכיות היסוד אשר הניעו רבבות אנשים לצאת להפגין היתה עליונותה של התורה על "ערכאות" חיצוניות, וממילא כל יתר ההיררכיות אשר זו קובעת בין אדם לאדם, אותן סיכם יפה מגיב 5 מ. בן משה: "לפי רמתם הרוחנית", וקצת פחות יפה מגיב מספר 8 משה: "עם מומים כבדים כמו נכות".

מערכת הספירות (במרכז: ספירת תפארת). היהדות היא מערכת היררכית

וכאן אנו מגיעים למהפכה הקופרניקנית. העתירה לבג"ץ לא היתה הסוף, ברירת המחדל, המפלט האחרון ועל כן תעודת עניות, כפי שקובעת לבני. העתירה היתה הסיבה הראשונה. מאה אלף אנשים התאספו היום משום שאיש מתוכם "הלך לערכאות". המדינה, אנשי הציבור, הפוליטיקאים והמנהיגים הרוחניים אינם אחראים למחדל מתמשך של הזנחת האפליה במגזר החרדי (שכן הם האחראים הישירים של טיפוחו בפועל). הם אחראים למחדל המהפכני שבו במקום לרתום את המדינה למבנה ההיררכי הדתי ולפרנסו בכספים וחקיקה, הם אפשרו לאיש המגזר להכפיף את אותו מבנה היררכי למדינה. מחדל זה קרה ממש מתחת לאפו של השר המכהן אלי ישי אשר פוסל מכל וכל הליכה לערכאות, לערכאות המדינה שבה יושב הוא בתפקיד הסלקטור הראשי של שלטון החוק הדיכוטומי. אלי ישי, בגנותו את העתירה לערכאות, הצהיר בריש גלי כי הוא אמנם נמצא מעל החוק אותו הוא משליט בכח רב מדי יום.

המחדל הזה מהווה את קריסת שני העולמות בהם מתקיימים במקביל אלי ישי וש"ס בכלל. בעולם אחד מקפיד אלי ישי לשלוח את ילדיו לבתי ספר אשכנזיים ולהעלותם במדרגות השלמות, כפוף לחוק אחד ויחידי – חוק התורה. בעולם השני הוא פועל כנציג נבחר ואף רשות מבצעת הדנה אלפי אנשים לגירוש ושוללת מהם את זכויותיהם הבסיסיות בחסות שלטון החוק. מחדל יום כיפור של החברה החרדית הוא זה שאפשר לשדולה חרדית להגיש עתירה לבג"ץ ולזכות בה.

הסכר האמיתי שנפרץ היום אינו זה ששחרר לרחובות אלפי אנשים בשחור, אלא זה שהוליד דיון המדיף ניחוח עבודה זרה בשאלת האפליה במגזר החרדי. אפשר למצוא את הדיון הזה בעשרות תגובות באתרים חרדיים המגנות את התנהלות האדמו"רים, את התנהלותה של ש"ס, המגנות בזעם את האפליה המתמשכת, את תפישת העולם ההיררכית בכלל [כאן יש אמנם להבחין בין התגובות השונות – חלקן שמרניות במידה רבה – הן אינן מבקרות את ההיררכיה עצמה ואף מבקשות להעמיק את הסגרגציה. אך הדיון בהן ובעתירה עצמה, מרמת הטוקבק ועד להצהרתו של הרב עובדיה יוסף כי הוא "מתנגד נחרצות לאפליה בלימודים על רקע עדתי" חורג בהרבה מכוונה זו].

ציפי לבני וכותבי נאומיה טעו. בדרך תמוהה למדי, דרך נס אפילו, שנים של השחתת מידותיו של שלטון החוק בישראל הצליחו לנטוע בלב התשתית הערכית היהודית תפישת עולם דמוקרטית ואפילו, רחמנא ליצלן, שיוויונית. לבני מבקרת את השמירה ארוכת השנים על הסטטוס קוו. דווקא אל מול ההתלהמות הלאומנית של החודשים האחרונים כנגד החרדים (שעסוקה בעיקר בשיקולי רווח ותועלת מלובים בשנאה), נדמה כי את הצעד הראשון והמשמעותי להפרדת והכפפת הדת למדינה צעדו החרדים עצמם.

השאלה היא עד כמה נניח למדינה לדכא בדרכה האלימה את גילוייה השונים של התעוררות זו – דיכוי אשר נוח מאוד להפנות אותו כלפי "קבוצה" המוצגת במתכוון כהומוגנית ואחידה, תוך כדי התעלמות פושעת מהצהרותיהם ומעשיהם של נציגיה הפוליטיים, אשר משמשים את המדינה בתפקיד כפול (חיוני לדיכוי זה עצמו). אולי אם נפסיק לפחד ונתחיל לאהוב את הפצצה, תהיה היא הנקודה הארכימדית ממנה נזיז ממקומו את שלטון האפרטהייד הישראלי (גם אם זה ריאלי בערך כמו ניצחון של שווייץ על ספרד), או לפחות נחליף את שומרי הסף, בדרך מיהודית לדמוקרטית.

החרדה לעתיד והעתיד החרדי

עמיחי עמית

אחד הטורפים המסוכנים ביותר לאדם, ולמעשה היחיד שמאיים עליו גם בימינו הוא העתיד; נכון שממרה מוכרת גורסת שהוא טורף קלפים, אולם זו כמובן רק מטאפורה. בניגוד לטורפים אחרים שהסכנה הנשקפת מהם גדלה ביחס ישר למידת קרבתם, העתיד ערמומי ומסוכן יותר דווקא ביחס ישר לריחוקו, ולאורה של תכונה ייחודית זו, נאמר על אלה המשליכים עצמם למעמקיו כי הם שוטים. מאחר ויחס זה לעוסקים בעתיד עלול לדכא, אציע בראשית דבריי מטאפורה חדשה ובונה – קרקס. כפי שמאלף האריות משעשע יותר כאשר הוא נתון בכלובם ומחליף עמם הבל פה, כך חוזה העתידות מאלף, מעלה פליאה וחיוך, בדברי ההבל שלו, דווקא ככל שהוא זורק עצמו קדימה לאופק הערפילי של הזמן.

אחד מהלהטוטנים המרכזיים בקרקס העתיד, הוא הדמוגרף; הוא גם אחד הרציניים שבהם, ורצינות זאת היא שצריכה להעלות על פני הצופים את חיוכם. מדובר בטיפוס מאד מפחיד בדרך כלל, אך זו מהות הקומי שבו – מדובר בפרודיה על המדע, שכן הדמוגרף טועה אינספור פעמים, והוכחותיו יכולות לשמש להלצה על קברו. הבעיה היחידה אתו, זה שיש פתיים שמתייחסים אליו באמון מוחלט, ואז העתיד טורף אותם. בארץ אנו מצטיינים בתחום זה, וזכינו למספר אקזמפלארים מפחידים במיוחד. ניתן היה לערוך דיון מרתק בנושא 'מה בין הדמוגרף לקוראת בקפה', אולם זה ידחה להזדמנות אחרת.

עתידנו הדמוגרפי מלמד אותנו כי בתור אחוסלים אנו עומדים לממש את הפועל המשתמע משמנו בעוד עשורים ספורים. עננת החיסול מרחפת מעל מדשאות הפרברים שלנו כבר שנים מאד רבות, על אף שעד כה היא לא המטירה את החומצה שכה מפחידה אותנו. אולם, דברים ממשיים, כמו התפלגות תלמידי כיתות א' בין זרמי החינוך, מתדפקים על תדעתנו וריח השריפה עולה באפינו הפרנואידים; הריבוי הטבעי של החרדים מכתיב את מדד החרדה. אכן יש לומר, באופן הכרחי ומדעי, בעוד שנים מספר, ובצורה אקספוננציאלית, מדינתנו כבר לא תהא שלנו, אלא של אחרים, דתיים יותר, מערביים פחות, אשכנזים פחות, מתמאטיים פחות, ועוד כל מיני פחיתויות ונחיתויות לא לנו.

לעתיד המר הזה אפשר להתייחס באופנים שונים. לחזור למהותנו היהודית (שכבר כמעט ושכחנו שכמות הפטנטים לנפש היא רק גלגול שלה) וננדוד הלאה מכאן, ובחזרה לגולה – מכורתנו הרוחנית. אפשרות אחרת היא לומר, שהדתיים לא כל כך נוראיים, ולמעשה החיבור עמם טבעי במידת מה עבורנו האחוסלים של האחוסלים – אנחנו, הבזים לגחלי ההיי–טק של יום העצמאות ולמקורותינו הפרבריים. אלא שאני סבור שבכך יש התנכרות למקורותינו, ולאהבת הנוחות שבנו, ומכאן לאימה הכלכלית שמעוררת בנו המחשבה על עתיד בו אנו (כלומר כציבור פרודוקטיבי) מהווים מיעוט הולך וקטן שנושא את מלוא כובד פיותיהם המתרבים של האחרים. לפיכך, אבקש דווקא להציע חזון שלא מתנכר לפחדים שלנו אלא רוצה להיבנות מתוכם – לחבק את הפראנויה; והרי הפחד הוא אולי הדבר הכי יהודי שנותר בנו, ומבחינה זו נדמה לי שאנחנו כשרים לחלוטין.

החזון הזה לא מתייחס לעובדה הדמוגרפית הברורה ביותר, שמהים עד הירדן יהיה רוב ערבי גדול, ומניח שבכל אופן תיוותר אוטונומיה מסוימת למיעוט היהודי. בגבולות יישוב יהודי זה, האחוסלים יחזרו לעמדה היהודית המוכרת של מיעוט קטן בתוך רוב לאו דווקא אוהד, אולם מיעוט רצוי וזאת מסיבה אחת עיקרית – כסף. השאלה עבורנו צריכה להיות, אם כן – מה עלינו לעשות, ולמה אנו יכולים לקוות? והתשובה להערכתי מתחילה כמו תמיד בחינוך. יש להכין את האחוסלים של המחר למחר. אני מניח שעמדה פופולארית תהיה של הסתגרות והתחרדות חילונית בתוך מן איי תענוגות מבוצרים בלב תל–אביב ובמרומי הכרמל, אך אל מול עמדה זו, צריך להציג אלטרנטיבה פחות שפופה ונפחדת, כזו היכולה (כפי שגל מבקש) להציע משהו, שהיא אופטימית במידת מה, שהיא מעודדת כוחות ולא מרפה אותם וכו'.

משה מנדלסון. האחוסל הראשון?

נדמה לי שססמא ראויה לחזון הזה תהא: 'השתלבות במרחב – התחברות לחרדים ולחרדות'. עלינו להתחיל בלימודי דת ברצינות גמורה, בהיקפים משמעותיים ביותר וכן להקנות לצאצאינו את שפת הגמרא, לקנות להם ארון ספרים יהודי אמיתי, ולהשליכם בעוצמה אליו עד שיתעצבו בתבניתו, וכמובן, להלך מעט בהלכה ולערוך כראוי שולחננו. כל זאת, לא מתוך 'התחברות רוחנית ליהדות לאחר רעייה בשדות זרים', אלא בדיוק כפי שלמדו אבותנו את שפות הגויים והליכותיהם, והטמיעו אותן עד שהגויים היו גאים בהם – שנאמר – היה אחוסל בביתך ויהודי בצאתך. אולם, אין זה מופרך לשער, שכפי שיהודינו העתיקים מתוך שלא לשמה באו לשמה, והשתקעו בתרבות עמי העולם באהבה ובעומק רוח, כך יהפכו האחוסלים של העתיד לגזע חדש, שיהיה כזרם בעל פנים מיוחדות בתוך האורתודוכסיה היהודית.

אם נדע לחבור לצד המנצח בזמן, ולהשתמש בחוש הריח היהודי המנוסה בזיהוי כיוון הרוחות, ולא בגוף היהודי למוד המנוסות, יכול להיות שיש עתיד ליישוב היהודי בא"י. אבל נכון להיום, שופרות הציבור שלנו (כגון 'הארץ') קוראים את קריאות האתמול (לראייה מאמרו של יוסי שריד), כאילו יש טעם היום להכתיב באופן חד צדדי לחרדים – צאו לעבודה והשתלבו בחברה. החברה של העתיד היא זו שלהם, ולכן בתור מיעוט, מותר לנו כמובן לקוות ואף לעודד כיוונים שונים, אולם בראש ובראשונה יש לקחת אחריות על מצבנו אנו, ולעשות צעדים להיות בני חסות ראויים. נדמה לי, שנכון להיום, עוד טרם התגלע מאבק גלוי על חיסול אחוסלנד, יפה השעה לחבור לאישים מרכזיים בציבור הדתי ולנסות לשריין ברשימת המפלגה הנבחרת של העתיד, מקום לכמה אחוסלים (ולהתעקש שיהיה גבוה משל נציג חסידויות בעלזא ואלכסנדר ואולי אף מעל הרב הכורדי). למישהו יש קשרים עם דרעי?

יהודי (משמאל, עם כובע מחודד) מבקש את הגנתו של המלך, ולצדו נזירים ונשים (הרייך הגרמני, המאה ה-13). נחדש ימינו כקדם

נתזים (14): יולאמו המספרות!

בעידן של קטסטרופות נפט ושינוי אקלים, האנושות צריכה לקחת את הסיכון ולאפשר למדענים לשנות את חוקי הטבע – אחרת אנחנו אבודים, טוען פיטר סינגר.

מקצוע התיאולוגיה האיסלאמית הופך ללהיט בגרמניה,  ומסלולים נפתחים בזה אחר זה באוניברסיטאות. בקרוב: מסלול משולב לתיאולוגיה איסלאמית ותיאוריה קווירית.

"נגיד שאנחנו מבקשים ממישהו להניח זר פרחים, לצורך העניין, על תמונה של האדון קרישנה. אסור לנו להגיד לו: 'שים את הפרחים על התמונה של האדון קרישנה', אלא 'שים את הפרחים על הצוואר של האדון קרישנה'". מדור הלייפסטייל והרוחניות של The Hindu מסביר בכתבה מעניינת על עבודת אלילים בת זמננו, הלכה למעשה.

וגם: אלבום חדש של מזמורים סיקיים מציג את ההיסטוריה של הדת.

מחקר: כיצד הפכה מילת גברים לפרוצדורה מקובלת בארה"ב ולסממן של זהות ואזרחות אמריקאית. וכיצד ניו זילנד, שבה המילה היתה פופולרית כמעט יותר מכל מדינה אחרת, הפסיקו לפחוד מהעורלה שלהם.

מאמרה של ליאת קוזמא מתאר את ביקורו של חלוץ ההומוסקסואליות מגנוס הירשפלד בתל אביב ובבית אלפא ב-1931.

ועוד מחקר מוח מרתק, הפעם: איזה אזור במוח מופעל כשהוגים מלה בפרסית?

האם ידעתם שהיוונים העתיקים לא ידעו מזה צבע כחול? הבלשן הישראלו-בריטי גיא דויטשר מסביר מה זה אומר.

אמירה נואירה, ראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת אלכסנדריה, בפרק יפה מהממואר שלה המתאר את החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המצריות מאז 67'.

האוסטרלים הם מצרכני המריחואנה הכבדים בעולם, ועישון גראס הוא סוג של סמן זהות מקומי. אז למה החוקים נגד אחזקת סמים קלים עדיין כל כך נוקשים, שואל דה אייג'?

ובינתיים, אוסטרליה חווה גל של אלימות גזענית. גאוטם גופטה, מייסד פדרציית הסטודנטים ההודים באוסטרליה מתראיין ל"דה אייג'" ומזהיר מפני הסכנה.

הגרדיאן בפרויקט מיוחד: מי הכופר החביב עליך?

מפלגת השמאל השוודית דורשת להלאים את המספרות במדינה, או לפחות להעסיק ספרים כפונקציונרים מטעם העירייה, מדוח הלוקל.

וגם: הפופולאריות של הצבא בשוודיה נמוכה מתמיד, וכוחות הביטחון יצאו בקמפיין גיוס בסגנון "מת לחיות". המבקרים טוענים שחיי הצבא השוודי מתוארים בפרסומות באידיאליזציה מטעה, ומוחים על הבזבוז של 25 מילון קרונות.

גם לגרמניה יש מין שמאל לאומי (זה נשמע עוד פחות טוב מאשר כאן): פוליטיקאי מהירוקים מנסה להמציא קונספט של "פטריוטיזם שמאלי".

אחרי כמה עשורים בשטח, הגיע הזמן  שגם הניאו-שמרנות תהפוך למיתוס.  ספר חדש מגולל את ההיסטוריה של הניאו-שמרנות, התנועה האינטלקטואלית המשפיעה ביותר באמריקה (ובישראל). זאת ההזדמנות היחידה לקרוא ספר על אינטלקטואלים שאותם אפשר לפגוש בעמוד  הראשון של ידיעות ומעריב. במוקד נמצאות כל המפלצות הגדולות מהחיים שכולנו אוהבים: פול וולפוביץ', נורמן פודהורץ, נתן גלייזר, ארווינג קריסטול, אליוט אברמס. תודו שהם סקסיים!

ולמי שזה לא מספיק: עוד לפחות שלושה ספרים על נורמן פודהורץ.

אדריאנה קמפ מגדירה את "הדור השני החדש" של המהגרים בישראל: ילדי מהגרי עבודה ובנים לעולים לא יהודים.

מחקר: מי משתתף בתוכניות המופרטות למנהלים באוניברסיטאות, ואיך זה משפיע על מעמדו של התואר האקדמי בישראל?

אפשר להירגע: החוג לפילוסופיה של מידלסקס לא ייסגר, אלא יעבור לאוניברסיטת קינגסטון.

"מבחינתנו זה היה סוף העולם או עולם חדש בשביל נשים": ספר חדש על גיבורות הפמיניזם המוקדם של התקופה הוויקטוריאנית.

מרטין טיילור, לשעבר יועץ של טוני בלייר, פירסם ספר שקורא להתחיל מחדש מהפכת נאורות בסגנון המאה ה-18. חבל שהבוס שלו הצטרף לכנסייה הקתולית.

ולמי שרוצה לקחת הפסקה מנתזים ומחפש  אלטרנטיווה: הבלוג החדש "כיכר המיואשים" מגיש את "דר שפיגל השבוע". ויש גם סקירה משעשעת על גלן בק והמשט.

מצעד הגאווה הסטרייטי או: למה בורגנים רואים כדורגל?

מעט אנשים שמו לב לעובדה שמצעד הגאווה בתל אביב התקיים השנה בדיוק בזמן טקס הפתיחה של המונדיאל. שלא במקרה, אף אחד לא מחה על החפיפה בין האירועים, מכיוון שכל אחד מהם יועד לקהל נבדל לגמרי. המצעד, מהגדרתו, הוא חגיגתן של ההומואים והלסביות, ואילו המונדיאל הוא יומה הגדול של הסטרייטיות הבינלאומית. כך שמלבד רון חולדאי ועוד כמה עסקנים סטרייטים, לא נראה שהבעיה הטרידה מישהו.

הצמידות בין שני האירועים הבליטה את מופרכותן של הטענות הנפוצות נגד מצעדי הגאווה, בסגנון "למה אני צריך לראות גברים בחוטיני מתנשקים כשאני חוצה את רחוב בוגרשוב". שהרי, אפשר וסביר להגדיר את המונדיאל כמפגן גאווה סטרייטי רעשני במיוחד, שמתרחש לאורך חודש שלם על פני הפלנטה כולה. מצעד של כמה אוחצ'ות מוקפות בשוטרים נראה פתאום די אומלל.

על כל פנים, צירוף המקרים הזה גרם לי לחשוב שוב על הקשר כדורגל להומואיות, ולגבריות עכשווית בכלל. כידוע, בעשרים השנה האחרונות חלה טרנספורמציה במעמדו של  הכדורגל בתרבות ובחברה. אם בעבר נחשב הכדורגל לספורט עממי וגס, כיום הפך הכדורגל האיכותי לנכס ולסמל סטטוס של הבורגנות והמעמדות הגבוהים. כפי שהיטיב לכתוב יצחק לאור, בעצמו אוהד כדורגל ובכיר בכנסייה הסטרייטית:

עכשיו צריכים המעמדות העממיים למצוא להם מקום חדש של פורקן, שכן כורי הזהב הגיעו גם אל הספורט של העם, והמשחק הופך לנכס יקר של העילית השלטת, האירופית בעיקרה, ומאמצים גדולים נעשים כדי לשנות את הנורמות שיוחדו משך יותר ממאה וחמישים שנים למשחק הזה: מנהגי השתייה, ההתפרעות, המכות לאוהדים היריבים, הצווחות הגזעניות, כל המנהגים האירופיים הללו עוברים שינוי באמצעות שיטור כבד, השעיית חופש התנועה, אכיפה אלקטרונית ואחרת.

יש אינספור אינדיקציות לג'נטריפיקציה שעברו הכדורגל ותרבות הכדורגל, בעיקר מאז שנות התשעים. אחת מהן היא השימוש המקובל בביטויים ומטאפורות מהתרבות הגבוהה כדי לתאר משחקים וקבוצות: קונצרט, סימפוניה, גאון, יצירת מופת. גם פרשני הספורט נראים לפעמים די דומים למומחים למוסיקה ואמנות: אביב לביא (חובב אוכל אורגני), הד"ר שגיא כהן (היסטוריון של המדעים והרעיונות), מודי בראון (גם סוג של היסטוריון) ועוד כמה.

אני מודע לכך שיש הסברים רבים לתהליך הזה, חלקם נרמזים אצל לאור, אבל הם לא מבהירים למה הבורגנים התחילו ללכת למגרשי כדורגל. לדעתי, התופעה הזו קשורה לעלייתו של סוג מסוים של גבר, שזקוק נואשות לכדורגל למטרה אחת: כדי לא להיות הומו. לא במקרה, הטרנספורמציה של הכדורגל אירעה במקביל לתנועת היציאה מהארון. למעשה, תרבות הכדורגל העכשווית, שבמרכזה המונדיאל, היא לא הרבה יותר ממענה למצעד הגאווה.

הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה שנים, כשנסעתי למין מחנה בחו"ל עם קבוצת עיתונאים זוטרים. בהתכנסויות מהסוג הזה, עולה תמיד השאלה מי מהמשתתפים הוא הומו. זה ששובץ איתי בחדר נראה חשוד במיוחד: הוא היה עורך במדור תרבות כלשהו, התלבש בהקפדה והחזיק בדעות שמאלניות-ליברליות. היה לו שם יוניסקסי, מראה אנדרוגני, ובשונה מעיתונאי אחר, הוא לא ביטא התעניינות מיוחדת בבחורות המקומיות. הייתי בטוח שהוא הומו; עד שבשלב מסוים הוא התחיל למלמל שהוא מוטרד מהאפשרות ש"לא יהיה איפה לראות את המשחק". באותו רגע, היה ברור לכולם שהוא סטרייט. ואכן, כמה דקות אחרי שנגמר המשחק התגנבה לחדר אחת המשתתפות, והוא הזדיין איתה כל הלילה בסוג של חוסר חשק, פחות ממטר וחצי מהמיטה שבה קיוויתי לישון.

מפה לשם שמתי לב שיש המון גברים כאלה: גברים מעודכנים ומעודנים, בעלי מקצועות חופשיים והתעניינות באופנה. מבחינת ההביטוס, ובהתאם לעקרון זהות הבלתי נבדלים, כמעט שום דבר מפריד בינם לבין מה שנקרא היום "גיי". רובם כמובן מעדיפים לקיים יחסי מין עם נשים, אבל כדרכן של העדפות, גם את ההעדפה הזאת אי אפשר לראות. הדרך היחידה שלהם להתבדל – כלומר לא רק לא להיראות הומו, אלא לא להיות הומו – היא להתעניין בכדורגל.

זהו המעמד החדש, התוספת המכריעה שיצרה את תרבות הכדורגל של ימינו: אותו מעמד של כמעט-הומואים או (לא)הומואים. אפשר לזהות את הטיפוסים האלה די בקלות: בדרך כלל הם לא ישחקו כדורגל, אלא רק יצפו בליגת האלופות (אני מניח שיש קבוצות שאהודות עליהם במיוחד, אבל אני לא מספיק מתמצא כדי לקבוע איזה). חלקם לא התעניינו בכדורגל עד גיל מאוחר יחסית, שבו סיימו (לפחות באופן רשמי) את התלבטויותיהם המיניות.

ברור, שגם הם די מדוכאים על ידי המבנה החברתי שמכונן אותם. חלקם קוראים את מדור הספורט בסוג של חוסר חשק. אבל הם חייבים להתעניין; המבנים הם אכזריים וחסרי פשרות. צריך תירוץ טוב מאוד כדי להיות בורגני שלא מתעניין בכדורגל ולא להיחשב הומו. חובב הכדורגל המלנכולי משלם את המחיר על שחרור הסטרייט, שכרוך בשחרור ההומו. הוא משלם את המחיר על השימור של עצם האבחנה.

*

במאמר המפורסם "האפיסטמולוגיה של הארון" (שתורגם על ידי ע. זיו במסגרת אוסף המאמרים "מעבר למיניות"), תיארה איב קוסופסקי-סדג'וויק את צמצום ההגדרה של המיניות במאה האחרונה "לחשבון הבינארי של הומו-או-הטרוסקסואליות". הגדרה זו, שמחייבת כל יצור מיני, היא כהגדרתה "מצור מושגי שבצלו נחתכים הגורלות ההומוסקסואליים וההטרוסקסואליים המודרניים".

אפשר לומר שהכדורגל ממלא תפקיד באותו "חשבון בינארי", שהוא גם במידה רבה הבסיס לקיומו. לא במקרה, התבטא שלמה שרף לא פעם נגד מצעד הגאווה, ואף אמר שהיה עורך את מצעד הגאווה באילת, ושם "מעביר אותם את הגבול ולא מחזיר אותם". זה גם ההסבר לכך שעל אף הסטטוס הבורגני שממנו נהנה כיום הכדורגל, שחקנים הומואים הם עדיין כמעט בגדר טאבו, גם באירופה. זה די פשוט: אם גם הכדורגלנים יהיו הומואים, כבר לא תהיה משמעות למושג סטרייט.

סדג'וויק כותבת ש"צריך רק לפתוח את העיתון מדי בוקר כדי להיווכח בעוצמתן של האנרגיות המנוגדות והנזילות המרוכזות, אפילו ברגע זה ממש, בחברתנו סביב בעיות ההגדרה ההומו/הטרוסקסואלית", וקוראת להתחיל לשאול היכן וכיצד בא לידי ביטוי "הכוח של הגייז… של שיחים ואיסורים הומו-לסביים".

ואכן מספיק לקרוא את גל אוחובסקי כל שבועיים כדי להיזכר בגורליות שכרוכה עדיין (עדיין? אולי דווקא הרבה יותר מבעבר) בשאלה "האם x הוא הומו או סטרייט". סדג'וויק מעזה להזכיר בזהירות את קיומה אפשרות אחרת, שכמעט ונכחדה בחצי המאה האחרונה. היא מתבססת על הרעיון של הפילוסוף השמרן אלאן בלום, שהעריץ דווקא את המסורת הסודית והשולית של חניכה פדגוגית-פדראסטית בין גברים גאונים – למשל בין סוקראטס לאלקיביאדס או בין שייקספיר למאהביו:

התנועה המודרנית לשוויון זכויות לאנשים בעלי זהויות מיניות שונות – תנועה שנוקטת באסטרטגיה של נורמליזציה והגדרה כמיעוט – היא לדעת בלום, הידרדרות בהשוואה לפריווילגיה התרבותית הרעועה יותר של עבר, שבו יוחד מקום של כבוד לחירויות שוליות, יוצאות דופן-בוהמיאניות. אולם על יוצאי הדופן היה להצדיק את פעילויותיהם הבלתי מקובלות באמצעות הישגיהם האינטלקטואליים וההמוניים.

מסיבות שונות וטובות, סדג'וויק עצמה לא ממליצה לחזור לארון, לאותה מסורת של גברים בעלי פריווילגיות, נשואים בחלקם, שמטפחים את אהבתם לגברים (לרוב צעירים מהם) כפריווילגיה בוהמיינית סודית למחצה. שהרי, במסורת הזו אין למשל שום מקום ללסביות; והיא  קשורה עמוקות למועדונים אליטיסטיים כאלה ואחרים של Old Boys, שמילאו תפקיד במשטר השליטה הגברית.

אם נחזור לכדורגל, ניזכר שלפני כשנה, חולל דייגו ארמנדו מראדונה שערורייה קטנה כשטען שכוכב העבר הברזילאי פלה איבד את בתוליו לגבר. לא היתה זו הפעם הראשונה שמראדונה העלה את הנושא; הוא כבר כתב על כך גם לפני עשר שנים, באוטוביוגרפיה שלו, במטרה להוכיח שפלה הוא הומו. פלה בעצמו סיפר בריאיון לעיתון קולומביאני שכשהיה ילד כדורגל בן 14 הוא וכל הקבוצה שבה שיחק בבאורו "ביקרו", כהגדרתו, אצל גבר הומוסקסואל. התופעה שתיאר פלה, של "חניכה" הומוסקסואלית לשחקני כדורגל, כנראה לא קרתה רק לו. גם המאמן הארגנטינאי חורחה סולארי סיפר שבארגנטינה נהוג היה ששחקנים ותיקים מזיינים שחקנים חדשים.

זוהי בעצם אותה מסורת של חניכה פדגוגית פדראסטית שאותה שיבח בלום. שלא במקרה, המסורת הפדראסטית של הכדורגלנים שגשגה בזמנים ובהקשרים שבהם יציאה מהארון לא היתה בכלל אופציה. אבל קיומה של המסורת ההומואית הזאת בקודש הקודשים של המיניות הסטרייטית מזכיר לנו את החמקמקות של האבחנה הומו/סטרייט. שהרי, ההומו יכול להיחשב לנשי; אבל בו זמנית הוא יכול להיחשב לגבר הגברי ביותר: השוויניסט הפנאט שמאמין כל כך באידיאולוגיה של הגבריות שהוא מוכן להעניק מאהבתו האירוטית רק לבני עמו הגברים. כך שיש מקום להזכיר לסטרייטים: אל תיכנסו עמוק מדי לעניין של הכדורגל; בסוף תימצאו את עצמכם הומואים, אבל מהצד השני.

עבודה

תהל  פרוש

על המנהל הוא חושב הרבה. יש לו עניין איתו. המנהל אומר לו מה לעשות ועליו מוטל להדוף אותו. אין לומר לו מה לעשות אך המנהל אינו יודע זאת. יש לו שפה רכה וקול צרוד מסיגריות. לעתים הוא מדמיין את המנהל מוצץ לו את הזין, לעתים הוא חולם עליו הולך במכנסיים צמודים ברחוב. המנהל אומר  לעתים: אתה מבין אותי? אתה מבין מה שאני אומר לך? הוא לא יודע מה לומר במקרה הזה. מה יאמר?  המנהל מטיל עליו לעשות מעשים קלים. הוא צריך להתעניין באנשים ולשאול אותם שאלות, מה הם רוצים לקבל בחג. האם הרצונות שלהם מעניינים? לטענת המנהל זה מרתק. כששאל אותם הם לא התפלאו. איש אחד אמר שהוא רוצה שמן זית, אחר אמר שהוא רוצה פוחלץ. הוא כתב את כל זאת בהשתוממות ובהתרוממות רוח משונה. על פוחלץ לא היה חושב אף פעם לבדו. האיש אמר לו שהפוחלץ הוא סמל לחיים, לא למוות. במקום עיניים יש לפוחלץ חרוזים מפלסטיק רצה לומר, אבל זמנו כל כך יקר.

אין לו אוויר בחדר עם המנהל או אפילו באותו חלל איתו. ישבנו הקטן של המנהל מעסיק אותו וכך גם בגדיו ההדורים. מה צריך היה המנהל לעשות כדי להגיע לכך שהוא אומר ועושים? גם למנהל אומרים והוא עושה. מי הוא האיש שאין אומרים לו מה לעשות? הוא תוהה. האם קיים האדם שרק אומר, שאינו כפוף יום יום לפקודה? מדי פעם אומרים להם מה אמרו אנשים על המוצר שהם מייצרים. האנשים הללו הם צלליות. הם אומרים, כך אמר המנהל, שהמוצר השתפר מאז שהוחלט לדחוף תמונות גדולות יותר, דמויות ידועות ונשים יפות. מהי שביעות הרצון שלהם, הוא תוהה. אף אחד אינו יודע. יש מדדים ומספרים ומאמינים להם. האם האיש שאינו צריך לקבל פקודה מקבל פקודה מהצלליות? הוא חושד שיש מי שמושך בחוטים, שפיצח דבר מה, והוא שפל עד כדי כך שהוא מנצל הטיות סטטיסטיות של תשובות ההמונים ודעתו מגובה בצבא סטטיסטי.

עליו מוטל להוציא לפועל רעיונות במהירות רבה כי הוא עובד על פס ייצור מנטלי. בניגוד לרצוי יש בתחושת הקיום שלו שכבה קשה של עונג פנימי הניזון מעצב. הוא אוהב שתיקות. הוא אוהב רמזים. הוא אוהב דברים שניתן לפרש. כל אלה לא יעילים בכלל במציאות. אבל מה לעשות עם מציאות בוטה? איך לא לגלות זעזוע בולט, נראה, צף על פני השטח? מבני אדם ומהאלימות האדיוטית שלהם? כל זה מדכא אותו ללא נשוא, אבל דיכאון מורגל, מאוורר. לפעמים נראה לו שהוא  כלוא בכלא משלו. והרי הוא אחר. אילו היה חופשי היה אחר. אבל החופש הוא מסתורין גדול עבורו. מה זה להיות אדם חופשי? מתי חש אדם בחופש הזה? הוא פחדן מאוד. לעתים הוא חושב שמערכת העצבים שלו אינה עומדת בעומס, מוצפת באדרנלין מהדבר הפעוט ביותר.

מאוריציו קטלאן, תשע מאות, 1997

 

היומיום דורש ממנו הדחקה קבועה, אבל ככל שהזמן חולף ההדחקה היא פס ייצור שלם נוסף, חורקני, רעשני, מאיים לשבור את תדמיתו. עורם של העובדים צריך להיות עבה, לשונם מושחזת, מוחם חד, ידיהם מהירות, גופם גמיש, עיניהם בורקות. אין אלה הדרישות המפורטות בעלון השימושי, אבל את הדרישות האלה מכירים כולם. אין הדעת סובלת חולמנות. יש לייצר כדי להרוויח כסף כדי לחיות בדיוק כפי שהוא חי. הייצור יכול להיות אמנותי, ובלבד שיהיה לו פוטנציאל כלכלי ונגישות פורנוגרפית לכלל האוכלוסייה. את כולם הוא רוצה לשאול: ואתה, אתה מה עשית? 

במקום העבודה הוא פוגש לעתים את דהאן, הנוהג ללכת בחולצות מכופתרות תחובות במכנסיים. הוא הומוסקסואל. למעשה, ריבוי ההומוסקסואלים סביבו גורם לו לפקפק במשיכתו הבלעדית לנשים. דהאן כותב על מוזיקה מתקדמת. הוא עוד מעט בן ארבעים ומקבל פקודות בהכנעה. הוא סובל בצחוק ואינו זז ממקומו. הוא אינסטרומנט שמקבל עליו חוקיות ומסכין איתה מתוך תבוסה מודעת. המודעות שלו עולה באופן מריר ומענג. הוא יכול למצוא עונג ברכילות בפרטים הקטנים על אנשים, על המבע הפנימי שלו עליהם. זה מספק אותו, כמו שחפרפרת מוצאת סיפוק בחפירה באדמה.

גם הוא יכול למצוא בכך סיפוק, מן השיחות הללו ליד השולחן בצהריים, המלמולים המהוסים שחוזרים שוב ושוב וסובבים סביב עמדתם החלושה מול המערכת המכריעה. היחיד אינו יכול לומר דבר כמעט, אף שתרבותם כל הזמן דורשת מהם לומר משהו. חופש הביטוי הוא ערך כל כך נישא ומרומם. מול הערך הזה הם אילמים מהשתאות. מצבם טוב משל אחרים והם יודעים זאת ויש בכך כדי לשתק אותם אף יותר. העניין שמטריד אותו הוא שמפעם לפעם כל זה מוצא חן בעיניו. שהוא אומר לעצמו כמה נפלא, טוב לי בעצם.

מיוחד לנתזים: הספרים שכבר לא תספיקו לקרוא לפני האפוקליפסה

לרגל סיומו של שבוע הספר העברי, אני מגישים מבזק מיוחד של "נתזים ספרים": מקבץ של ספרים מסקרנים (יותר או פחות) שיצאו לאחרונה או ייצאו בחודשים הקרובים. (מצטערים, אין ספרים עבריים; העברים יסתדרו בלעדינו)

המהפכה מתחילה בבית: על אלימות מינית בתוך קבוצות שמאל ושינוי חברתי

"גנוסיס מזוויע": אסופת מאמרים על הפילוסופיה והתיאוריה של הבלאק מטאל

פוליטיקה, חברה, שחרור ודיכוי בטורקיה העכשווית

גאולה פמיניסטית דרך הצלב: על כריסטולוגיה וביקורת פמיניסטית

מיניות ורעות לוחמים במלחמות נפוליאון

ספרו של טוד גיטלין על אמונת הבחירה והיחסים בין ארה"ב לישראל (נושא שעליו כבר כתבנו בעבר)

תרגום לאנגלית של "המובן של סרקוזי", ספרו השערורייתי של אלאן בדיו שבמרכזו "העכברוש סרקוזי" והריקנות של המשטר הפרלמנטרי-קפיטליסטי

תיאוריה של רגש האשמה הפוליטי בעידן הפוסט-קולוניאלי

חיי ההומאים באזורי הכפר; וקוויריות במדינות הדרום

החיים המקוונים של האומה הפלסטינית

כיצד ייראה (ונראה כבר) ההומו הסיני? איך אסיה יכולה לשנות את הקפיטליזם ולהציל את כדור הארץ?

כשקארי פגשה את סאלי: על ז'אנר הקומדיה הרומנטית הלסבית

דה מרקר, גרסת החליפות: על מדיניות מוניטארית ופיסקאלית איסלאמית

אתיקה של זוגיות בין אנשים טרנסקסואלים

תמיד פולאני: אוסף מאמרים על קרל פולאני האופנתי (או שכבר לא?)

שיחות עם סובקומנדאנטה מרקוס, מנהיג הזפאטיסטים

המרחק הקצר בינינו למלחמת עולם שלישית (גרעינית כמובן)

ענק. רישום של אתנסיוס קירכר (1680-1602)

ספרו המצופה של משה אידל על המיסטיקה היהודית בהגות של המאה ה-20

דיקנס כסופר קוויר; מיניויות אצל פוקנר

סקס מעבר לחומה: על נוער מרדני במזרח גרמניה

משלים ואמרות כנף אפריקאיות למנהל והפעיל החברתי

על הפוליטיקה של הארי פוטר (איך לא חשבו על זה קודם)

דלז ומשמעות החיים

הפוליטיקה של ניגריה מאז תקופת האבן

אמצעי הייצור ומיץ פטל: תיאוריה מרקסיסטית של ספרות ילדים

קריאה חדשה במאבקו של קנת סטאר נגד ביל קלינטון

הגנה על מושג החילון

על ההפרטה וה-Outsourcing של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית

אם למישהו היה ספק מי הבמאי הנכון בשביל חובב הקולנוע האינטלקטואל של תקופתנו, שני אוספים שונים של מאמרים על מיכאל הנקה מספקים את התשובה

שני ספרים חדשים מנסים להסביר איך הפכה המחשבה הקונספירטיווית לצורה מקובלת כל כך של חשיבה פוליטית בארה"ב?

על מותה של השמרנות הבריטית (כן, דווקא עכשיו)

סקירה מעניינת על הספרים החדשים של שני הוגים פוליטיים בריטים: טרי איגלטון השמאלי ורוג'ר סקרטון השמרני. המסקנה שעולה מההשוואה היא ששניהם מגיעים למסקנות די דומות. בין השאר, דווקא סקרטון, שמתעב את האוטופיות החברתיות והאדריכליות של המודרניזם, מגלה סקרנות על גבול הסימפתיה כלפי טרוריסט ה-11/9 מוחמד עטא, שכתב, כך מתברר, דיסרטציה אקדמית על ההרס של חאלב העתיקה לטובת"junkyard modernism".

ולסיום (לא שכחנו את מצעד הגאווה):

למה הומוסקסואליות מונעת מלחמות?