הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו (חלק ג' ואחרון)

לחלק הראשון

לחלק השני

שימלה. גבר הולך לבדו ברחובה של עיר. הוא גבוה, הוא רזה, הוא בהיר. הוא לא מכאן. מבוגר מספיק כדי להיות נשוי (לפחות אם היה מכאן), אבל הוא הולך לבדו.

בבוקר ניגש אליו גבר אחר, שיערו מקליש (וכרס קטנה), ולוחץ את ידו. הוא שואל: מאיפה אתה? ישראל. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. למה לא נשוי, לא אוהב (don't like)? מה לא אוהב? אשת איש (wife). לא, אני לא אוהב. לחיצת היד משתהה. יש חברה? כן. מתחתנים? לא. למה, לא אוהב? לא, לא אוהב. אוהב חברים (friends)? כן. רוצה לבוא? לאן לבוא? אתי. לא. למה, לא אוהב?

ושוב לפנות ערב. אני שוב יושב על ספסל (אחר) ואוכל עוגת קרם (כמה נדירים הספסלים בהודו הלא–שימלתית, גם עוגות הקרם). גבר גוצי בעניבה מתיישב לצדי. אתה נשוי? לא. בן כמה? 29. שנה פחות ממני, הוא אומר, ומחבק לי את הכתף. הוא עוטף אותי יותר ויותר ושואל שאלות של יום יום, אך גם: אתה מאושר? (על כל תשובה שלי הוא נותן מייד את התשובה שלו: הוא עובד במשרד עורכי דין, נשוי, "רק חצי מאושר"). מחוות גופניות של ידידות בין גברים, כאלה הנפוצות למדי בהודו. אבל אני איני מכאן, והיתה במגע איזו אינטנסיביות. עוגת הקרם נגמרה.

אני קם. אתה תבוא מחר? שיקרתי: אולי. אז ניפגש! (הוא אמר את זה בעליצות. בכלל היה בו משהו ילדי).

גברים בקינור (תצלום: אפרת אבן צור)

לפני שנות אלף בקיבוץ. ראיתי אותם ביום הראשון בעמק קינור, בסרהאן. חולצות גזורות, מהקיבוץ או התנועה, מה שנקרא "חבר'ה איכותיים". חשבתי לעצמי שזה מוזר: הרי אלה מסוג האנשים שגדלתי איתם, אבל עכשיו אני מבוגר מהם בכמעט עשר שנים. אמרתי "שלום" והמשכתי ללכת.

אחר כך, במסעדה של המקדש, הם מעשנים ג'וינט. אני מצטרף. שתי בנות, שני בנים (אבל הם לא "ביחד"). שתיהן מקיבוצים בדרום (ושניהם מקיבוצים בצפון), אבל עכשיו המשפחות שלהן גרות בלהבים. לאחת קוראים יובל. בשנה וחצי האחרונות היא גרה בתל אביב וממלצרת. היא יפה וחמודה להפליא, ראשה כגלגל החמה. אפילו הדיעות שלהם "נכונות": אנדי נכנס להביא לי את הספר שלו. כשהוא יוצא אני סיפרתי שאנדי הוא "סופר אנטי ישראלי מקליפורניה". יובל שואלת: איך אפשר להיות לא אנטי ישראלי היום?

אבל אז, יומיים אחרי, יובל חשבה שהיא איבדה את הדרכון. הצטרפתי אליה ואל טל, חברתה מלהבים, בביקור הנדרש בתחנת המשטרה. כמו תמיד בנסיבות שכאלה, השיחה התנהלה ביניהן ולא בינן לבין השוטר. טל: "תגידי, את הבנת למה הוא מתכוון?". היא לא חשבה להקדיש לו עוד רגע, לבקש שיפרש. וגם: "זה מתנהל פה כמו לפני חמישים שנה". וגם צוחקים, כל הזמן צוחקים, בלי לחשוב אם השוטרים חושבים שצוחקים עליהם. תחושת הזרות האופפת את המבקר בארצות רחוקות – הענווה, הצדדיות, התשוקה למבט ולשיחה — זרה להן לחלוטין. הן בעלות הבית. ההודים משחקים לפניהן.

וכך יצא שההודי הזה – היושב לבטח על אדמתו, אלפי שנות תרבות מאחוריו, גנדי, טאגור, נהרו, בודהא – הופך פתאום לעוד ילד חוץ. אחרי הכל, הוא באמת נראה כאילו ההורים שלו תקועים באיזו מעברה. הוא שחור מאוד ולא מדבר עברית כמו שצריך. בערבי שישי הוא ודאי הולך עם חברים לסרטים הודיים, במקום לרקוד "הורה ממטרה" ברחבה של חדר האוכל. חבל שבטמטומו הוא מתקשה להבין שצוחקים עליו.

ואולי שנאתי אותם במיוחד כי גם לי היה קל כל כך להצטרף באותו הרגע לקיבוץ. כשכולם צחקו גם אני צחקתי. ההודי הזה באמת נראה מצחיק לנוכח צחוקם, צחוקנו.

צי הסוחר. באוטובוס לכפר קלפה, גם הוא בקינור, פגשתי את ארג'ון, סטודנט בקולג'. מה אתה לומד? "arts: היסטוריה, ספרות, פוליטיקה". אני נרגש. ארג'ון הוא תלמיד מדעי הרוח הראשון שאני פוגש בהודו. ואכן, נראה שהוא וחברו ללימודים, יליד מנאלי, היו משתלבים היטב בקפיטריה בגילמן: הם עוקבים אחר צו האופנה משימלה, אבל עם תוספת מבורכת של שיק כפרי.

בניגוד לחברים מהפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, ארג'ון לא חולם לעשות לקטורה ל"בבל", ואפילו לא להיות עורך זוטר בוואלה. ארג'ון מתכנן להיות מלח בצי הסוחר. אין ספק שמדובר בבחירה מרגשת יותר, ודאי עם יותר ביטחון כלכלי. אני שואל: למה להיות מלח? "אני רוצה להיות חופשי" (החבר ממנאלי צוחק). "איזה ערי נמל יש לכם?" חיפה, אשדוד ואילת. "ואיך הבנות?" (שוב החבר צוחק). אני מספר לו שחיפה מפורסמת בבנותיה, כולל כמה מלכות יופי ואפילו מיס יוניברס אחת. המלצתי לו לבקר ברחוב פנורמה.

שיר כאב. בכפר קלפה, אל מול הקינור קאיילש המושלג, פגשתי את יוגב ושיר אל. יוגב חסך המון כסף בשביל הטיול. הוא עבד כבודק ב"מעברים הפנימיים". המעברים על הקו הירוק? יוגב נראה מבובל משהו: "המעברים בין איו"ש לישראל". ואז: "כן, כן, הקו הירוק" (שנהב צדק. הקו נמחק).

השכם בבוקר יצאה ההסעה מנתיבות אל מעבר תרקומיא. בשבוע הוא עבד שש משמרות, חלקן בנות 12 שעות, 27 שח לשעה. זה טוב שאין שם חיילים אלא חברה פרטית, הוא אומר, כי החיילים עייפים ולפעמים "מתנהגים לא יפה" ו"הערבים מתעצבנים בקלות". "הערבים–הישראלים עלולים אפילו לכעוס על המדינה. וזה עושה בעיות".

יוגב מנתיבות, שיר אל מבאר שבע. שניהם ממשפחות דתיות, אבל יחד עם כל החברים שלהם, הם "עזבו". יוגב רצה לעבור לבית ספר חילוני כבר בגיל 17, אבל לא היה כזה בנתיבות – רק את התיכון של הקיבוצים, בשער הנגב. הוא העדיף לנשור והלך לעבוד, ועכשיו הוא רוצה להיות הנדסאי כימיה.

שיר אל "מתה על הדרום", יוגב פחות משוכנע. אין פה עבודה. מזל שבקרוב תהיה "הרכבת המהירה". עם הלימודים ההורים לא יוכלו לעזור. יוגב יחזור לעבוד במעברים, שיר אל תמלצר ב"ביג".

מהחדר של יוגב ושיר אל בוקע "תיכנסי כבר לאוטו וניסע" ואז: "שיר כאב". אני רוצה לשאול את יוגב: "מתי התחלת לאהוב את מאיר אריאל?" (מתי הפכת לקצת אשכנזי? מזל שיש צבא). השיחה הזו, אי שם בכפר קלפה, מוקפת במעגל צפוף של ערבים עם נרגילה.

נוכח הקינור קאיילש (הכפר קלפה, עמק קינור)

הברהמין האחרון או הנוצרי הראשון. קרישן אסף אותי מאחת המסעדות בקלפה ולקח אותי לבית הוריו, בקצה הכפר. שתינו תה בחדרו והוא סיפר לי שהוא מרגיש שישו סובל בשבילו. ההורים הברהמינים, מסתבר, אינם מתרגשים. אני מניח שישו אינו שונה מעשרות אלהויות אחרות. עוד אחד, פחות אחד.

קרישן עושה דוקטורט ב-culture בשימלה, ב"אוניברסיטת הימצ'ל פראדש". לא הבנתי מה בדיוק הוא חוקר (משהו על התרבות ההודית, והתגנבה גם המלה "פמיניזם"), אבל נראה שהוא די מגויס לעניין. הוא חושב שהתרבות ההודית הפכה "חומרנית מדי", ונשבע לתרום חלק מהכנסתו לעניים. כבר עכשיו משפחתו תורמת להם עגבניות ומלפפונים. עד אז, קרישן מתעורר בבוקר עושה תרגילי נשימה במשך שעה וחצי. לאחר מכן הוא קורא ספרי דת (הוודות, הברית החדשה, הברית הישנה). הוא גם "מאוד מתרגש" משייקספיר, קיטס וורדסוורת', ואפילו מרוסו ומאריסטו.

דווקא קרישן הנאיבי והרגשן היה מתקשה להשתלב בגילמן. הוא יצא שנה וחצי עם בחורה, סטודנטית לתואר שני באנגלית. שניהם הקפידו על "קדושה". הם רק ישבו ודיברו כל הזמן. למה? בגלל ישו? "זה מה שהרגשתי בלב". לבסוף הם נאלצו להיפרד. אביה התנגד לחתונה כי הם מקאסטה נמוכה יותר, והוא חשב שהבדלי הקאסטה יסבכו לזוג הצעיר את החיים.

מה אני? רוקח זוטר – רענן מהפוג'ה של הבוקר – שאל אותי: מאיפה אתה? ישראל. ומה אתה? (what are you) אני חילוני. כן, אבל מה אתה? נאלצתי להגיד יהודי. אני יהודי.

הוא היה נבוך קצת. הוא שאל: זה כמו נוצרי? זה דומה. אז אתם מתפללים לישו? לא. אז למי אתם מתפללים? לאלוהים. ומה השם שלו? שתיקה קלה (תמיד חיבבתי את הטאבו על השם המפורש).

לבסוף אמרתי לו את השם, בלחש, אבל הזהרתי אותו שאסור לחזור עליו. נראה היה שהוא לוקח את זה הרבה יותר ברצינות ממני.

באגסו. מה יש בכפר באגסו (הקולוניה הישראלית במעלה ההר מדהרמסאלה)? הרבה תרמילאים ובתי קפה ושלטים בעברית עם כיוונים ושמות מקומות ומספרים רבים. ואף לא לב אחד פועם אדום.

כנראה זה רק אני. באתי "לנוח", אבל לא הפסקתי להלך מעלה ומטה על המדרון, מחפש ולא מוצא.

מצאתי רק את מרצ'לו הקרואטי. "לא מסטרויאני", הוא מדגיש, "פשוט מרצ'לו". הוא גר פה שישה חודשים בשנה, ועוד שישה חודשים בגואה החמה שבדרום. כך זה קורה כבר עשר שנים. ואיתו יש גם את דאמיין גבריאל קטן, אזרח ישראל עם מבטא ארגנטינאי כבד. הם ישנים יחד על אותה מיטה, מתחת לאותה כילה, בחדר של 60 רופי ללילה (כחמישה שקלים).

אבל מרצ'לו דובר 12 שפות. למה? "כדי לזיין נשים מכל הארצות". זו הדרך ל"שלום עולמי". גם הוא נפל בקסמו של אושו, אבל הוא כבר עולה על המורה. הלב שלו פתוח ב-70% (אדם זקוק ל-40% פתיחה כדי להיות אדם ולא חיה). הלב שלי, למשל, פתוח ב-12%, אבל מרצ'לו טוען שמאז שאני מדבר איתו (בשעה האחרונה), הרווחתי לפחות חמישה אחוזים של פתחון לב.

יש לו קיצבת פרישה קטנה, ממנה הוא ודאמיין אוכלים (קצת) ושותים. סבא שלו, לטענתו, הוריש לו שבעה מיליון אירו. הוא היה שר בכיר (ומשורר) בממשלתו של מרשל טיטו. אז בקיץ הקרוב הוא ודאמיין יעברו לווילה בסנטה מוניקה, קליפורניה. נמאס לו מהודו, גם לדאמיין נמאס.

לה קורבוזייה. ג'ווארהלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, אמר שצ'נדיגאר היא "מכה על הראש", "ואם יש משהו שהודו צריכה זה מכה על הראש, כזו שגורמת לך לחשוב".

היא קרמה עור וגידים אחרי שלאהור, הבירה ההיסטורית של מדינת המחוז פונג'אב, עברה ב-47' לצד הפקיסטאני. פונג'אב ההודית היתה צריכה בירה חדשה, ושני אדריכלים אמריקאים התגייסו למשימה.

במוזיאון הארכיטקטורה הקטן יש ציטוטים שלהם על הקיר. שיעשע אותי הציטוט הבא, של אלברט מאייר: "איננו מנסים לבטא את עצמנו, אלא לפתח את העיר כפי שהודים מודרנים ובטוחים–בעצמם היו מתכננים – לו היתה כזו קבוצה".

אבל עמיתו של מאייר מת פתאום, ומאייר נאלץ לוותר. שני פקידים בכירים הודים נשלחו לאירופה, וביקרו בלונדון, פאריס, אמסטרדם וז'נווה (כמה ברור היה פעם מהי התרבות ואיפה בדיוק היא נמצאת). הם הוסמכו להחליט לבדם מי האיש שיתכנן עיר למיליון תושבים. על הקיר יש מכתבי המלצה ובקשה לפגישה מכל כנפות הציביליזציה, או מה שנותר ממנה אחרי המלחמה. אחד פרופסור פרוסט מפאריס ממליץ על לה קורבוזייה, "אדריכל ששמו יוצא לפניו". ההמלצה התקבלה.

בית המשפט העליון של פונג'אב (לה קורבוזייה, 1956)

צ'נדיגאר. הלונלי פלאנט רומז לי שאני אמור לא לאהוב את צ'נדיגאר (העיצוב, כתוב שם, rather soulless), אבל אולי גם בשל כך אני אוהב אותה. נראה שהיא טובה לתושביה, לפחות לאלה מהם שחיים בשכונות האחידות, המלבניות, שלה קורבוזייה עיצב במידת אדם – תמיד עם שטח ירוק וספסלים במרכזן ובניין בית הספר. אבל מלבדם יש עוד אלפים רבים שחיים ב"קולוניות", בפחונים ואוהלים נוטים ליפול.

אני לא יודע אם צ'נדיגאר גורמת לי לחשוב, אבל היא ודאי מאפשרת לי לנוח בצל האילנות, על הספספלים הפזורים לאורך השדרה. אחרי ביקור באמריצאר הכאוטית, זה הרגיש כמו חסד.

לה קורבוזייה: "הקו העקום הוא הרסני, קשה ומסוכן". אבל את המונוטוניות הנעימה של לה קורבוזייה שוברים דוכני המזון וההמונים הנעים בתזזית ממקום למקום. אני לא יודע אם זה חלק מהתוכנית, אבל האנשים שחיים בעיר הזו מאזנים את הקו הישר בהרבה קווים עקומים. ביחד הם יוצרים יופי.

נרינדין. גם נרינדין ניגש אליי במרכזה של עיר, כאשר היה כמעט חושך. הוא אמר לי: "אני מאמין בביסקסואליות" (I believe in bisexuality).

הוא בן 18, בן יחיד, והוריו חיים הרחק מכאן. לאביו יש 22 אקרים של אדמה פורייה במישורים הלוהטים של פונג'אב, אבל הוא שלח את בנו לקבל חינוך בצ'נדיגאר, הידועה באיכות החינוך הציבורי שלה.

הוא לומד בבית הספר התיכון ברובע מספר 22, במגמה הביולוגית. כעת הוא מתכונן לבחינות הכניסה לשירות הציבורי הגבוה של הודו. למה? כי זה נותן הכנסה טובה. וגם: "אני רוצה לשרת את המדינה שלי". זו לא בחינה אחת אלא סדרה של בחינות. לקראת הבחינה הראשונה צריך ללמוד ספר ארוך, 500 עמודים, עם חוקי ניוטון, מבנה התא, אירועי המאה ה-19, ושני שירים של רבינדרנאת טאגור. מה צריך ללמוד לבחינה האחרונה, עוד שנה? "הכל". הכל? "כן, הכל, המון המון ספרים".

אמרתי לו שהוא צריך ללמוד קשה והרבה, כי כביסקסואל עדיף שיגור בעיר הגדולה. אבל נרינדין רוצה להתחתן בנישואים מוסדרים עם מישהי מהקאסטה שלו – קאסטה של בעלי אדמות חקלאים בפונג'אב. למה? "היא מבינה איך אני חושב, את התרבות שלי".

סבא של נרינדין נסע לאמריקה לעבוד אבל שם "רצחו אותו כנופייה של כושים". חשבתי על הסבא הזה, מהלך בארץ לא נודעת בשנות השישים. אנשים שחורים הורגים אנשים שחורים אחרים, נאבקים על אותם פירורים מהשולחן. אולי הודות לפירורים הללו, שהספיק לשלוח מדי חודש לכפר הפונג'אבי, נרכשו עוד כמה אקרים של אדמה – אולי בזכותם נכדו לומד כעת בצ'נדיגאר ומאמין בביסקסואליות.

נרינדין שמח לשמוע אני מישראל. דוד שלו, ש"עובד גם במשרד", ביקר אצלנו וסיפר לו שבישראל "כל אחד הוא חייל". הוא שואל: אתה חייל? לאֿ. הצטערתי לאכזב אותו.

דלהי (תצלום: אפרת אבן צור)

הדאלית הראשון שלי. מסביב למסגד הגדול בדלהי העתיקה המשוגעים עדיין קדושים. אדם אחד חסר רגליים צועק צלילים חסרי פשר והאנשים מביטים בו קרועי עיניים, נכנעים. גם המוסלמים של הודו רוצים את האלים שלהם קרוב.

וגם אדם עם רגל ארוכה הרבה יותר מדי, כולל רגלו של תאום אינטימי שמת מזמן, כנראה עוד לפני שנולד. הוא נע על המדרכה הזו הלוך ושוב, על ידיו. אולי הוא נולד כאן, ודאי ימות כאן – עוד שנה או עשרים שנה או מחר.

העיר היא כפי שזכרתי אותה – חמה וקשה ומאובכת. היציאה לרחוב היא מלחמה מתמדת – במכונות הנעות על הכבישים ובבני האדם הנחושים לעשות, גם הלילה, חיים, מקום.

את ראווי פגשתי באחוריים האפלים של רחוב מסחרי נוצץ למדי. ביקשתי לשתות תה בדוכן של הפועלים והוא הזמין אותי לשבת לצדו. הוא בן 16, ודובר אנגלית טובה שלמד ברחוב. כמו כרבע מאוכלוסיית הודו, ראווי הוא דאלית — מה שכונה פעם "הטמאים", ועורו שחור מאוד. בידיו הקטנות הוא מכין מחרוזות פלסטיק זולות ומוכר אותן לתיירים בעשרים רופי האחת. בכל חודש הוא שולח לאמו — החיה ברג'סטאן עם ארבע אחיותיו — 3,000 רופי (כ-250 שח). ואבא שלך? מה עם אבא שלך? ראווי מהסס. "אבא מת" (חשוב כמת?). ואבא גם שתה ועישן ("עישון זה רע", ראווי נוזף בי).

סוף דבר. וביום האחרון ממש נסעתי באחת הריקשות. הנהג עצר באמצע צומת, וכבר חשבתי לעצמי ששוב זוממים לקחת אותי לחנות תיירים כזו או אחרת. אבל אז הוא הרים שקית זרעונים מבין רגליו ושפך אותה על האי-תנועה.

היונים המו וביקשו אל המזון. והיה באי-תנועה, ראיתי, גם מזון מאתמול או משלשום. האם הריקשאי הנמרץ, שערו משוח בחינה, הוא הקדוש של היונים, צדיק נסתר? או שמא גם ריקשאים אחרים עוצרים לפעמים באמצע הצומת הזה, ומבקשים אלוהים ויונים?

אז היתה קדושה בהפסקת ההשתנה, וגם באי-תנועה. כמו בטקס העתיק ההוא, בדרך לגנגוטרי, גם הפעם לא הבנתי את המלים או את המעשים. אבל אהבתי את מי שדברו אותן (אהבתו השטחית של האורח לרגע).

תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

לקט קיצי קצר של תעודות מחרידות ומשעשעות מתקופת מסעי הצלב (שלא תלמדו בשיעורי מורשת של גדעון סער) *

על מה שאכלו האבירים הפראנקים לפני שכבשו את ירושלים

25 בספטמבר, 1098. מתוך הכרוניקה של מסע הצלב הראשון מאת פולכר משארטר

שני אנשים אלה, עם חייליהם, לכדו את אל-בארה ואת מַערה (معرة) בהתקפה נועזת. לאחר שהעיר האחרונה נכבשה במהירות ורוּקנה לגמרי מאנשים על ידי טבח תושביה, ולאחר שהם לקחו את כל מה שהיה שם, הם מיהרו לעיר האחרת (מַערה). כאן המצור נמשך עשרים יום, ואנשינו סבלו מרעב נורא. אני מצטמרר בספרי שרבים מאנשינו, סובלים מהטירוף של רעב קיצוני, חתכו חתיכות nמהעכוזים של הסרצנים המתים שם, ובישלו אותם. אבל עוד לפני שהבשר היה צלוי במידה מספיקה, הם טרפו אותו בפראות בפיהם. וכך הצרים הם שהתייסרו, יותר מאשר הנצורים.

תיאור הקניבליזם בעיר מערה מופיע גם בעדויות נוספות  בנות התקופה, והוא הבסיס למיתוס הפוליטי הערבי בדבר הצלבנים הקניבלים. אלברט מאָכן, היסטוריון אחר בן התקופה, העיר כי "לא רק שהנוצרים אכלו טורקים או סרצנים – הם לא נרתעו מלאכול אפילו כלבים"

הריסות המבצר הצלבני בארסוף

וילה בארסוף

פולכר משארטר, על הלטינים במזרח, סביבות 1130

ראה, אני מפציר בך, ותבין איך בזמננו העביר האל את המערב למזרח, כי אנחנו המערביים הפכנו עכשיו למזרחיים. מי שהיה רומי או פראנקי הוא עכשיו גלילי, תושב פלשתינה. מי שהיה תושב ריימס או שארטר הוא עכשיו תושב צור או אנטיוכיה. שכחנו לא מכבר את המקומות שבהם נולדנו; רבים מאיתנו כבר לא מכירים אותם, או לפחות לא מזכירים אותם בכלל. לחלקנו יש כאן כבר בתים ומשרתים שהם קיבלו בירושה. חלקנו לקחנו נשים – לא רק מעמנו שלנו, אלא סוריות, או ארמניות, או אפילו סרצניות שזכו לחסד ההטבלה… יש איתנו כאן גם נכדים ונינים.

יש שמטפחים כרמים, ולאחרים יש שדות. כולם משתמשים בצורות הדיבור של השפות הזרות, שפות שהן עכשיו משותפות לעמים שונים, והאמונה מאחדת את אלה שאבותיהם היו זרים זה לזה. ככתוב: "ואריה כבקר יאכל תבן". אלה שהיו זרים הם עכשיו ילידים; ומי שהיה נוסע הפך לתושב, מדי יום מצטרפים אלינו הורינו וקרובינו, עוזבים, גם אם בהיסוס, את כל נכסיהם. כי את אלה שהיו אביונים שם, הופך האל לעשירים כאן. אלה שהחזיקו בכמה מטבעות בודדים, מחזיקים עכשיו באינספור בזאנטים; ולאלה שלא היתה להם אפילו וילה יש עכשיו עיר בחסד האל.

לפיכך, איזו סיבה יש למישהו שהמזרח היטיב עמו כל כך לחזור למערב? האל לא רוצה שאותם אלה שנשאו את הצלב ונשבעו ללכת בעקבותיו עד סוף הדרך יסבלו. אתה רואה, אם כן, שזהו נס גדול, שראוי לעורר פליאה בעולם כולו. מי שמע על דבר דומה לזה? אלוהים רוצה שנתעשר כולנו, וכך הוא מבקש להביא אותנו אליו כרעיו הקרובים ביותר. וכיוון שהוא רוצה בכך, אנו מחזיקים בשאיפות זהות; ומה שמשביע את רצונו אנו עושים באהבה ובלב חפץ, כי בעזרתו נמשול כאן באושר לנצח נצחים.

הפראנקי שאהב פול

ההיסטוריון הערבי אסאמה אבן מונקיד מספר על צלבנים שהכיר, סביבות 1175

בין הפראנקים ישנם כאלה שהתאקלמו ומבלים לעתים קרובות בחברת מוסלמים. הם הרבה יותר טובים מאלה שהגיעו זה עתה מארצותיהם, אבל הם יוצאי הדופן, ואין להחשיב אותם למייצגים.

הנה דוגמא. שלחתי את אחד מאנשיי לשליחות באנטיוכיה. באותו זמן היה שם תדרוס אבן א-סאפי. השפעתו היתה רבה באנטיוכיה, והייתה בינינו ידידות. יום אחד הוא אמר לאיש שלי, 'יש לי חבר פראנקי שהזמין אותי לבית שלו. אתה צריך לבוא ולראות את אורחות חייו'. וכך סיפר לי האיש:

"הלכתי איתו והגענו לביתו של אחד האבירים הזקנים, שהגיע באחד המסעות הראשונים של הפראנקים. הוא היה כבר משוחרר מהשירות, אבל היו לו קצת נכסים באנטיוכיה שמהם הוא התקיים. הוא הציג לי שולחן מפואר עם אוכל שהיה נקי וטעים במיוחד. אבל כשהוא ראה שאני נמנע מלאכול, הוא אמר: 'תאכל ותהנה! אני לא אוכל כאן אוכל פראנקי: יש לי טבחית מצרייה ואני אוכל רק מה שהיא מבשלת. וחזיר לא נכנס לבית שלי'. אכלתי, אם כי בהיסוס, והלכנו".

בחמאם במַערה

אבן מונקיד מספר על מוזרויות נוספות של הפראנקים, ושוב בעיר מערה, כמה עשורים מאוחר יותר

היה לנו בלן ושמו סלים, שהיה במקור תושב העיר מערה ושעבד בבית המרחץ של אבי עליו השלום. הוא סיפר לי:

" במַערה פתחתי בית מרחץ לפרנסתי. פעם אחת, אחד האבירים שלהם נכנס. הם לא אוהבים את זה שאנשים לובשים מגבת סביב המותניים בבית המרחץ, אז אותו אביר שלח את ידו, משך את המגבת שלי מהמתניים והשליך אותה. הוא הסתכל עליי – זמן קצר לפני כן גילחתי את שיער הערווה שלי – ואמר: 'סלים!'. ואז הוא התקרב אליי. הוא שלח את היד שלו למפשעה שלי ואמר: 'סלים! זה טוב! בחיי הדת שלי, תעשה את זה גם לי!'.

ואז הוא שכב על גבו: היה לו שיער עבה כמו זקן במקום הזה! אז גילחתי אותו, והוא העביר את ידו שם וכשראה שזה חלק למגע, הוא אמר: 'סלים, בחיי דתך, תעשה את זה למדאם!' – ומדאם בשפתם פירושו הגברת, כלומר אשתו. ואז הוא אמר לאחד המשרתים שלו, 'תגיד למדאם לבוא הנה'.

המשרת הלך והביא אותה והכניס אותה פנימה. היא שכבה על גבה והאביר אמר, 'תעשה לה מה שעשית לי!'. אז גילחתי לה את השיער שם בעוד בעלה מתבונן בנעשה. הוא אמר תודה ושילם לי על השירות".

הביטו בסתירה הזאת! אין להם נימוסים וכבוד, רק אומץ עצום. אבל מה הוא אומץ אם לא תוצר של כבוד וחשש מפגיעה בשמך הטוב?

אבן מונקיד נולד ב-1095 בצפון סוריה למשפחה אריסטוקרטית מוסלמית. הקטעים הם מתוך האוטוביוגרפיה שלו, כתאב אל אעתבאר, שמוקדשת  לסלאח א-דין. את הפראנקים (הצלבנים) הוא מתאר כחבורת "בהמות שאינן מסוגלות לכלום מלבד אומץ ולחימה, וכמקובל אצל הבהמות ניחניםרק בכוח וביכולת לסחוב משאות"

ומה לגבי אריות?

מתוך התקנון של המסדר הטמפלארי, 1128

— תקנון האבירים העניים של המשיח ושל ארמון שלמה —

ס' 1 – אתם הזונחים את שאיפותיכם הפרטיות, וכן האחרים אשר לוחמים איתכם, למען ישועת נשמותיהם, למשך זמן קצוב, בסוסים ובנשק למען אל עליון – השתדלו לשמע תמיד, בנכונות חסודה וטהורה, לפי התקנה הקאנונית ולפי נוהג מורי העיר הקדושה את תפלת הבוקר ואת כל עבודת-הבורא השלמה.

ס' 8 – אנו סבורים כי עליכם לקבל את מזונכם במשותף בחדר-אוכל אחד; אם יחסר לכם דבר, ראוי לבקשו בנועם ובפרטיות; בכל זמן בקשו אל השולחן את שחסר לכם בכל הענווה.

ס' 20 – אנו מצווים שהבגדים יהיו תמיד בני צבע אחד, לבנים או שחורים או, אם לומר כך, עשויים מחומר צמרי גס. לכל האבירים היוצאים בחורף או בקיץ, אנו מתירים ללבוש בגדים לבנים, אם הדבר ניתן; כך שהמזניחים את החיים העגומים, ידעו שהם מפויסים ליוצרם באמצעות הלבן והבהיר. וכי מהו הלובן אם לא הפרישות השלמה? הריהו פרישות, שלוות הנפש, בריאות הגוף…

ס' 30 – לכל אחד מכם מותר להחזיק שלושה סוסים, כי העוני הקיצוני של בית-האלוהים וארמון-שלמה אינו מתיר במצב הנוכחי להרבות יותר, אלא על-פי היתר המגיסטר.

ס' 31 – מאותה סיבה מתירים אנו כי נושא כלים יחיד יהיה לכל אביר.

ס' 47 – שאיש לא ינקב חיית-טרף בקשת או בקשת אופקית.

ס' 48 – אריות יש תמיד להרוג.

ס' 72 – יש להימנע מנשיקותיהן של הנשים כולן.

האריה האחרון בארץ ניצוד כנראה בתקופת מסעי הצלב. התרגום מלטינית מתוך: מקורות לתרגיל של דניאל באראז, פרקים בתולדות מסעי הצלב וממלכת ירושלים הלטינית

סרצנים הורגים שבויים נוצרים, מיניאטורה מהמאה ה-14

החומות כבר נפרצו

כיבוש ירושלים על ידי סלאח א-דין, 1187

ב-20 בספטמבר הוטל מצור על עיר הקודש ירושלים. היא היתה מוקפת בכופרים מכל העברים, שירו חיצים לאוויר. הם היו מלווים בכלי משחית אימתניים, ולקול חצוצרות הם שאגו וייללו "האי, האי". העיר התעוררה למשמע שאון הברברים, ותושביה קראו: "צלב אמיתי וקדוש! קברו של כנסיית הקבר של תחיית כריסטוס! הצל את העיר ירושלים ואת תושביה!".

ואז פרץ הקרב ושני הצדדים החלו להילחם בעוז. אך מפאת העצב הרב שנגרם, הצער והאסון, לא נזכיר את כל התקפותיהם והתכנסויותיהם של הטורקים, ששברו את הנוצרים אחרי שבועיים… חיצים נפלו כמו טיפות גשם, כך שאי אפשר היה לזקוף אצבע מעל החומות בבלי להיפגע. היו פצועים רבים כל כך שכל בתי החולים והרופאים בעיר גויסו רק כדי לשלוף את החיצים מהאנשים. אני עצמי נפגעתי בפנים מחץ שפגע בגשר האף שלי. מוט העץ הוצא החוצה, אבל חוד המתכת נשאר שם עד עצם היום הזה. תושבי ירושלים לחמו באומץ במשך שבוע, כאשר האויב נטה אוהל מול מגדל דוד.

הטיראן [סלאח א-דין] הורה להעמיד אילי מצור ובליסטראות. הוא ציווה גם לאסוף ענפי זית ועצים אחרים ולערום אותם בין העיר לכלי המצור. באותו ערב הוא הורה לצבא להתקדם ולמהנדסים להניע את מכונות המצור, כך שהן יהיו מוכנות תחת החומות לפני שהנוצרים יוכלו לפעול…

אנשי העיר לא ציפו לשום דבר כזה והותירו את העיר והחומות ללא שומר. עייפים ומותשים, הם ישנו עד הבוקר, "כי אם יהוה לא ישמור עיר שווא שקד שומר". כשזרחה השמש, אלה שישנו במגדלים התעוררו לקולות הברברים. כאשר הם הביטו הם נבעתו מרוב אימה. כמו מטורפים הם שאגו ברחבי העיר: "מהרו, אנשי ירושלים! מהרו! הצילו! החומות כבר נפרצו! הזרים נכנסים!". מבוהלים, הם הסתערו באומץ מירבי, אך היו חלשים מכדי לעצור את אנשי דמשק שעל החומות, עם בין אם בחנית, כידון, חץ, אבן או עופרת מותכת.

…

אנשינו החזיקו בעיר ירושלים במשך 89 שנה… תוך זמן קצר, סלאח א-דין כבש כמעט את כל ממלכת ירושלים. הוא רומם את גדולתה של דת מוחמד והראה שבאותו זמן היא התנשאה מעל הדת הנוצרית.

אין מנוס מלטהר

מתוך איגרת הבשורה על כיבוש ירושלים, עמאד א-דין אלאצפהאני, 1187

הבטיח אלוהים לאלה מכם אשר האמינו ויעשו את המעשים הראויים כי יעניק להם שלטון בארץ כפי שהעניק שלטון לאלה אשר לפניהם… והשבח לאלוהים אשר השיב את הקדושה אל ירושלים / ופטר אותה מן הטומאה / והגשים בכיבושה את אשר הנפש רחשה / והמיר את עצבון הכפירה בה בנועם האסלאם/ והפך את עזוז יומו מוחה את חרפת תמולו / והשכין בה מלומדים נבוני דבר אחרי הסכלים והתועים כמו הפטריארך והכומר… והגשים בשבח להם את קיום דבריו במאמרו הנכבד 'הכנסו לארץ הקדושה אשר יעד לכם אלוהים" / וכיבוש זה אלהים עשאו לאפשרי בעזרת החרב המבתרת… והביא את הניצחון המוענק / אשר הוא כיבוש הכבושים / וכבר נתעלה מכדי שיקיפנו תיאורו של צח הלשון בשיר ובפרוזה / ועובדים לאלוהים בבית אלמקדס בסתר ובגלוי / ונכבשו אדמות אֻרדֻן ופלסטין בבקעה ובהר ביבשה ובים / ונמלאו אסלאם תחת אשר היו מלאות כפירה… ואין מנוס מלטהר את הארץ המקודשת מטינוף דמיהם / והרג גבריהם / ושביית צאצאיהם ונשותיהם…

וכבר קיבלנו יחד עם ירושלים את כל המצודות מגבול דארום ועד קצה טריפולי / וכל מה שהיה מתנהל בממלכת מלך ירושלים ושכם / לא נותר בלעדי צור וכיבושה נתאחר / וקדם זמן עמידתה האיתנה / ופרנקים בה נטעו את שאיפותיהם בתקוויה / בסיוע האל עתידה להיכבש / והלבבות בהשפלת מגיניה יתרחבו.

תרגם מערבית יוסף דרורי, קתדרה 46, 1987

צבאו של סלאח א-דין. מתוך מהדורה מהמאה ה-14 של "תולדות המעשים שנעשו מעבר לים" מאת גיום מצור

לרגל המצב בארץ הקודש

איגרת של האפיפיור גרגוריוס השמיני בעקבות נפילת ירושלים

גרגוריוס הבישוף, משרתם של משרתי האל, לכל הנאמנים לכריסטוס, תבוא עליהם הבריאות והברכה האפוסטולית. אין לרָצות את שופטנו העליון בהצלחה רבה יותר אלא בהכחדת תאוות הבשר. לפיכך, כיוון שאיננו מטילים בספק שהאסון שקרה לאחרונה בארץ ירושלים עם פלישת הסרצנים אירע בשל חטאיהם של תושבי ארץ זו והנוצרים בכלל, החלטנו בהסכמת האחים ובאישור בישופים רבים, שבחמש השנים הבאות כל האנשים יצומו ביום השישי בשבוע לכל הפחות… וביום רביעי בשבוע, וגם בשבת, כל האנשים ללא אבחנה שבריאותם טובה יימנעו מאכילת בשר. אנחנו ואחינו גזר על עצמנו לא לאכול בשר גם בימי שני, מלבד במקרה של מחלה…

פררה, היום הרביעי לפני ראש חודש נובמבר. 

חזירים בנמל יפו

אוגוסט 1192. סלאח א-דין כובש גם את יפו מידי ריצ'רד לב הארי

הן חזרו גם כבשו את יפו
הם את האנשים הנוצרים הרגו –
את החולים אשר שם מצאו;
אף הוכח באמת לאמיתה,
כי מצאו בעיר כה הרבה חזירים,
אשר המיתו גם שחטו,
עד לבלי ספור,
אף זאת ידוע בוודאות,
כי בשר חזירים לא יבוא אל פיהם
הילכך הם קוטלים אותם בהתלהבות.
אין דבר עלי אדמות אשר מאוס עליהם יותר,
מעורר בהם שאט נפש – מן האמונה הנוצרית;
כך הניחו בערבובייה
אלה בצד אלה אנשים וחזירים,
אך [אנשינו] שלפו את גוויות הנוצרים,
אשר העמידו עצמם לשירות אלוהים,
את כל הנוצרים קברו.
והחוצה השליכו את אלה של הסרצנים,
אשר הרגו במרוצת יום השבת,
עם החזירים אשר העלו צחנה עזה,
שכלל לא יכלו לשאתה

מתוך "סיפור הקורות של המלחמה הקדושה: שירת מסעו של ריצ'רד לב הארי לארץ ישראל", מאת אמברואז. תרגום: עירא כהנמן, הוצאת יד בן צבי.
בסופו של דבר הצליחו ריצ'רד לכבוש את יפו לפני שחזר לאנגליה. יפו נותרה בשליטה צלבנית עד 1268

* הקטעים מהאגרת על כיבוש ירושלים, מתקנון הטמפלרים ומתיאור כיבוש יפו לקוחים מכמה תרגומים שצוינו. למרבה הצער, מעט מהתיאורים הערביים והפראנקיים של ממלכת הצלבנים תורגמו לעברית, לכן את שאר הקטעים תרגמתי מאנגלית

ידידו הטוב ביותר של האשכנזי

ריאיון עם יוסי הרפז

לפני כשנה, התפתח דיון נרחב באתר קדמה בתגובה לקמפיין לציון 20 שנה להקמת "בצלם". למי שאינו זוכר – הקמפיין התבסס על הגחכה של טוקבקים שכוונו נגד הארגון, שכללו משפטים כמו "אנשי בצלם הם אשכנזיפטים חיוורים". במסגרת הדיון, פירסם המשורר והחוקר סמי שלום שטרית (שהוא מעורכי האתר) תגובה נוקבת למדיי בעניין יחסו של השמאל האשכנזי למזרחים. אני מביא אותה כמעט במלואה:

"אני מאוד מעריך כל מי שמסתובב ומקבץ נתונים על פשעים שאחיו ובני דודיו עושים באותו זמן ממש. כל הכבוד. אבל זה לא מספיק וזה לא העיקר ולעולם לא יהיה העיקר. אין מה לעשות, צריך לומר את זה באופן הכי ברור: רק כאשר אשכנזים יתחילו לארוז ולצאת מהארץ אתחיל להעריך את פעילותם נגד הקולוניאליזם של אבותיהם. לדעתי זו מדרגת המודעות הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת — אם אתה רוצה לקצר את ימיו של הקולוניאליזם הציוני-אשכנזי, אסוף את ילדיך ואת ספריך הנאורים וסע לאירופה או לאמריקה. כאשר יקום ארגון שמאל אשכנזי שיעודד ויממן את עזיבתם של ישראלים מודעים, אז אדע שמשהו אמיתי קורה בשמאל האשכנזי. אני מדבר על עידוד כל הישראלים לקום וללכת. אלא שכידוע המזרחים אינם מודעים מספיק לתרומתם לקולוניאליזם הלבן וגם אין להם דרכונים אירופאים ולכן משתי הסיבות הללו הם כנראה לא ילכו לשום מקום ויאלצו להסתכל לערבים בעיניים ולמצוא דרך אחרת לחיות בארץ הזאת".

בין אם מקבלים את קריאתו של שלום-שטרית ובין אם לא, זהו אחד הטקסטים הבודדים שאני מכיר המציב ביושר את ההגירה האשכנזית כאופציה פוליטית. בחוגי השמאל, נדיר לשמוע דיון כן על המשמעות הפוליטית והחברתית של הִתרבּות הדרכונים האירופים בקרב האליטה האשכנזית בישראל.

יוסי הרפז, שלומד כיום לדוקטורט באנתרופולוגיה בסיטי יוניברסיטי ניו יורק (CUNY – Graduate Center)  כתב את עבודת המאסטר שלו בהנחיית יהודה שנהב ואדריאנה קמפ מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב על נושא "ישראלים והדרכון האירופי".

באופן מפתיע, נתונים על תופעת הדרכונים הזרים כמעט לא פורסמו עד כה. ממצאיו של הרפז הם דרמטיים למדי. הוא מצא שהביקוש השנתי לדרכונים זינק מאז שנת 2000 ועד 2007 בלפחות 450 אחוזים לעומת השנים 1997-1992.בשנת 2007, למעלה מ-100,000 ישראלים החזיקו באזרחות של מדינות מזרח ומרכז אירופה – מספר כמעט כפול בהשוואה למספר האזרחים בשנת 2000.

"ביקוש לדרכונים מזרח אירופיים – פולין, רומניה, צ'כיה וכו' ממש התהווה יש מאין", אומר הרפז בריאיון ל"ארץ האמורי". "לפני שנת 2000 לא היה ביקוש בכלל. נוספו עוד 50 אלף איש עם אזרחות אירופית – אבל אירופה לא הפכה ליעד הגירה לישראלים".

בדיון הציבורי בישראל, תופעת הדרכונים הזרים מתוארת כניסיון של קבוצות מסוימות לארגן לעצמן תעודת ביטוח מפני אפוקליפסה. האם זאת הסיבה האמיתית?

הרובד האפוקליפטי הוא קטן מאוד, אם כי יש לו משמעות. בתוך מערכת השיקולים קיים באיזשהו מקום גם הפחד האפוקליפטי, אבל כלקח משפחתי פרטי, בעיקר אצל יוצאי גרמניה. הייתה לי מרואיינת אחת שאמרה: 'הילדים הגיעו לגיל עשרה ורציתי לתת להם ביטחון'. היא אמרה לי גם: 'למדתי לקח מהדור של ההורים שלי'. ההורים שלה עזבו את גרמניה בשנות ה-30, ובדור הזה כל נייר היה קריטי, כל אופציה.
בסופו של דבר אם יפול פה טיל, זה לא יעזור לנופף בדרכון זר. זה נכון שבמלחמת לבנון מדינות המערב פינו אזרחים זרים מלבנון. אבל אם יתממשו התסריטים האפוקליפטיים ואנשים יצבאו על נתב"ג, מה שיקבע מי יוכל להתפנות זה לא דרכון אלא כסף. חוץ מזה – בנאדם עם תואר אקדמי שרוצה כיום להגר יכול להגר, גם בלי דרכון. דווקא את המדינות האטרקטיביות להגירה כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, הדרכון האירופי לא מעניין.

הממשלה בעצמה אומרת שהחשש העיקרי מאיום איראני הוא שהאליטה תעזוב.

אין ספק. בכירים ישראלים אומרים את זה. אני לא רוצה לתת נבואה פסקנית ללא בסיס, אבל יכול להיות גם שאם איראן תפתח עכשיו נשק גרעיני, הטפטוף שקיים היום יהפוך לגל של הגירה. אבל כרגע אין גל של עזיבה המונית. להיפך, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שההגירה מישראל נמוכה יותר מבשנות ה-90 ויש שיעור גבוה של מהגרים שחוזרים.

גם אם לא עוזבים, נדמה לי שזה אחד המאפיינים של חיים לקראת קטסטרופה: שכל עוד אין  קטסטרופה חיים את החיים הרגילים. אנשים שפוחדים מקטסטרופה גם בונים מקלטים אטומיים, אבל זה לא אומר שהם  עוברים לגור במקלט.

נכון, העובדה שאין הגירה לא מחלישה בהכרח את ההסבר האפוקליפטי. הבעיה של היא שבדיבור על הוצאת דרכון כשיקול אפוקליפטי לא מדברים על הקונטקסט הגלובלי. אזרחות כפולה, או החזקת דרכון זר, היא לא ייחודית לישראל. באוסטרליה, למשל, יש 5 מיליון אזרחים כפולים. אז זה אומר שהם רוצים לברוח מאוסטרליה?

אז החולשה העיקרית של ההסבר האפוקליפטי  היא שהם  קצת מוציאים את התופעה מהקונטקסט. אם אתה מסתכל מסביב אתה רואה שאזרחות כפולה היא לא תופעה חריגה בעולם. יש עשרות  מיליוני אזרחים כפולים בעולם. ואם אתה מסתכל היסטורית – יש משהו שמתחבר עם ההיסטוריה היהודית. נטייה לחפש תעודות ביטוח, ועסקים בעוד כל מיני מדינות. זה מועיל.

יש נטייה לקשור את ההוצאה של דרכון זר לחוסר נאמנות. טוענים שהשמאל מורכב מאשכנזים עם בעלי דרכונים גרמניים ופולניים שמוכנים לבצע ניסויים כי הם יכולים להגר מכאן.

במניפסט השמאל הלאומי – יש שם סעיף שתוקף בחריפות את תופעת הדרכונים, ואומר שציוני לא מוציא דרכון זר. זאת האשמה שימושית לכל מטרה שלא תרצה. אבל אי אפשר לטעון שרעיונות פוליטיים כלשהם הם קנוניה צינית של בעלי דרכונים זרים. הטיעון הזה בנוי על הנחות שקשה להוכיח. לטעון שכל מי שמציע מדינה דו-לאומית מחזיק דרכון אירופי – אני לא יודע מה תפוצת הדרכון האירופי בשמאל הרדיקלי. אולי היא יותר גבוהה לעומת האוכלוסייה הכללית, אבל אין זהות בין קבוצת השמאל לקבוצת מחזיקי הדרכונים הזרים.

ישנו חוקר מדע מדינה אמריקאי בשם איאן לוסטיג שמנסה להראות שישראל על סף קריסה, ומשתמש בתופעת הדרכונים כהוכחה לכך שישראלים בורחים מהארץ. אבל בעבודה הראיתי שזה לא מבוסס אמפירית.

למה זה מופרך?

זה מופרך בין השאר כי אין גידול בהגירה מישראל. אם היה גידול בהגירה זה היה מספק את ההסבר הכי אוטומטי – שאנשים מוציאים דרכונים כדי להגר מכאן.  יש עלייה חדה בביקוש לדרכונים ואין עליה בהגירה מישראל. לפי הנתונים זה לא קורה, לפחות אם הגירה זאת עזיבה מוחלטת.

מה שעוד מחליש את ההסבר האפוקליפטי הוא דברים שראיתי בראיונות. ישבתי עם משפחות ושאלתי – מה היו השיקולים? מי יזם? וראיתי תהליך די טיפוסי ברוב המשפחות: הדור השלישי, הדור שלנו, שומעים שיש אפשרות להוציא דרכון זר. הם באים להורים ואומרים: אני רוצה דרכון אירופי. למה? כי אני רוצה לעבוד  וללמוד באירופה. כי זה מגניב.
מבחינת ההורים ראיתי שהמניע העיקרי הוא הרצון היהודי לדאוג למשפחה: 'אם אני יכול לעזור לילדים –  למה לא? אולי יום אחד זה יהיה שימושי'.

למה בעצם פולין, רומניה וגרמניה החליטו להעניק אזרחויות?

זאת נקודה מאוד מעניינת. באופן כללי, קיימות בעולם שתי גישות עיקריות לגבי רכישת  אזרחות: לפי לידה בטריטוריה (כמו בארה"ב), או לפי דם. אזרחות לפי דם נועדה לחזק את הלאום – להכליל את מי שהוא צאצא לאזרחים ולא להכליל זרים שנולדו בטריטוריה. אני נולדתי בישראל. אבא שלי נולד בישראל. סבא שלי נולד ברומניה – ואני אזרח  רומני, למרות שאני לא יודע את השפה ואין לי שום קשר או הזדהות עם המדינה והלאום. אנחנו מקבלים אזרחות על בסיס זה שלמדינות האלה יש עיקרון אזרחות לאומני, לא טריטוריאלי. מדיניות כזו מלווה בדרך כלל ברצון להגביל את קבוצות המיעוט בלאום. כל המדינות החדשות שהוקמו אחרי מלחמת  העולם הראשונה היו עם הגישה הזאת, וזו עדיין הגישה הדומיננטית ברוב מדינות אירופה, וגם בישראל. היום כבר כמעט אין צורות נקיות של שני המודלים, אם כי המודל של אזרחות לפי דם עדיין חזק מאוד ביפאן, במדינות המפרץ ובישראל.

הפרדוקס הוא כמובן שהיהודים בישראל הם לא בני הלאום הרומני או הפולני. יותר מזה: כשהלאומיות של המדינות האלה הגיעה לשיא – משנות העשרים ובזמן מלחמת העולם השניה, הם נפטרו מהיהודים. רומניה גירשה והשמידה יהודים, ודרך אגב לא רק יהודים: היא גירשה הונגרים והחזירה גרמנים לגרמניה.

כך שזו אירוניה היסטורית – היהודים יוצאי מזרח אירופה זכאים היום לאזרחות פולנית או הונגרית, אבל הם נספחו ללאומים האלה בגלל טעות של ההיסטוריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, המדינות האלה מאוד לא רצו לתת אזרחות ליהודים שחיו בשטחן ומדינות המערב הכריחו אותן.

איך המדינות האלה מתייחסות לתופעה של ישראלים שמסתפחים אליהן?

בגרמניה ובפולין יותר מעוניינים בכך, וברומניה ובהונגריה כנראה פחות אוהבים את זה – כלומר לא מעודדים את התופעה ורק נותנים לאנשים מה שהם זכאים לו לפי החוק. גרמניה היא הכי ליברלית והכי מסייעת. היחס של השגרירות הרבה יותר חיובי ממדינות אחרות. למעשה היא גם ממש חורגת מהכללים למען היהודים, אם כי בתור הכללים המיוחדים אין אצלה חריגים. גרמניה גם קולטת בשנים האחרונות יותר יהודים מרוסיה מאשר ישראל. ישראל כמובן מאוד התנגדה למדיניות הזו. זה מנוגד לתפישה הישראלית כי זה אומר: מה אתם צריכים מדינה, תראו איזה יופי יהודים חיים בגלות. ברור שהם לא עושים את זה בשירות העם היהודי, אלא מתוך אינטרס של לגיטימציה עצמית. ברור גם שיש בזה עמדה קצת פטרונית – בעצם הם משתמשים בדרכונים שהם נותנים ובקליטת מהגרים מרוסיה כדי להראות ששוב יש חיים יהודיים בגרמניה.

ישראלים גם מאוד פעילים מבחינה כלכלית ברומניה, בולגריה ופולין.

זה מעניין, כי אנחנו חיים עם העמים האלה כבר 700 שנה. הקשרים הם עתיקים ויש להם היסטוריה ארוכה. גם לישראל כמדינה יש כיום חיבור מאוד טוב לכל המדינות של מזרח  אירופה. אנחנו במובן  מסוים חלק מהאזור הזה, גם אם טורקיה מפרידה אותנו ממנו. המדינה שלנו שייכת לעולם הזה. היא נבנתה כמדינה מזרח אירופית, וחיקתה יותר את המודלים של גרמניה ורוסיה מאשר את אנגליה וצרפת. נדמה לי גם שמבחינת התפיסה של הלאום, יש קרבה מסוימת בין ישראל למדינות כמו סרביה ופולין, שהעמים בהן מזדהים עם הסיפור של עם קטן ורדוף-תלאות שעבר שעבוד וחורבן, גם בסיפורי התנ"ך וגם בהיסטוריה המודרנית של היהודים. זה לא בהכרח עומד בסתירה לשנאת יהודים.

אתה טוען שיש קסם בדרכון עצמו, כאובייקט. שאנשים אוהבים להחזיק אותו, להראות אותו.

כן. כי הדרכון עצמו הוא הביטוי היחיד של האזרחות והזיקה למדינה – הרי לא חיים במדינה מעניקת האזרחות, לא משלמים שם ביטוח לאומי ולא משרתים בצבא. בשבילי, למשל, האזרחות הרומנית היא הדרכון. שום דבר אחר. בגלל זה אומרים "הוצאתי דרכון" ולא "הוצאתי אזרחות". זה עוזר לאנשים לראות בזה משהו שהוא מוצר. לא כרתי ברית דמים עם מדינה אלא הצלחתי לעשות קומבינה ולקבל איזה דוקומנט.

אתה כותב שרק בערך 10% מבעלי האזרחות האירופאית עשו בה שימוש כלשהו. עבור 90% הנותרים, הדרכון נותר כפוטנציאל בלתי-ממומש.

נכון. יש פנטזיה כזאת, שעם דרכון הם יעבדו באירופה. אבל אם בודקים את זה מגלים שזאת בעיקר פנטזיה. כי לגבי עבודה – המשכורות  בישראל לרוב יותר גבוהות מאשר באירופה בשביל עובדים מיומנים.  שוק העבודה של גרמניה וצרפת וגם של המדינות האחרות לא אטרקטיווי לישראלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה כי הם יכולים לקבל משכורות גבוהות יחסית בישראל. אם יש להם מה לחפש איפשהו, זה בארה"ב. לכן בישראל לא כל כך מהגרים לאירופה. לגבי לימודים – הלימודים באירופה לא בחינם, כשמשקללים את ההוצאות האחרות זה יוצא יקר מאוד, במיוחד שגם צריך ללמוד שפה. גם שכר לימוד בישראל הוא לא גבוה באופן יחסי, בשקלול כולל. הלימודים באירופה גם לא בהכרח ברמה יותר גבוהה ברוב האוניברסיטאות. הלימודים בגרמניה, למשל, הם לא ברמה יותר גבוהה מאשר בישראל. לא במקרה ישראלים הולכים ללמוד כמעט רק בארה"ב או באנגליה – אבל שם הדרכון לא משפיע על שכר לימוד.
בסך הכול, ישראל מספקת רמת חיים שלא נופלת ממערב אירופה, לפחות בשביל אשכנזים. לכן אנחנו רואים עשרות אלפי אזרחים אירופאיים חדשים שמוציאים דרכון ונשארים בארץ.

בסופו של דבר, אתה טוען שהדרכונים הזרים לא מראים על היחלשות של מדינת ישראל, ושהחרדה מזה היא חסרת בסיס.

אני חושב שיש מן ההיסטריה המיותרת בחרדה הזאת. כי כמו שהסוציולוג ינון כהן כותב, המשמעות של ההצלחה הדמוגרפית של הציונות היא שנשמר רוב יהודי בארץ, ושיש שיעור גדל והולך של יהודי העולם שחיים בישראל. בעשור שחלף ישראל הפכה לקהילה היהודית הגדולה בעולם, ועד סוף העשור הנוכחי היא צפויה להכיל יותר ממחצית היהודים בעולם; המדד השלישי הוא שימור אוכלוסיה איכותית. ישראל כל הזמן נמצאת בתחרות מול המערב גם בלי קשר לדרכונים. אם רמת החיים פה היתה נמוכה, המוכשרים היו עוזבים. אם השכר הממוצע פה היה 5,000 שקל, יותר אנשים היו מהגרים. אין סנטימנטים בעניינים האלה לכן. הפחד מהדרכונים הזרים הוא בעצם די וירטואלי.

אבל הרי הפרויקט הציוני ניסה לבנות כאן אומה שמחוברת למקום. להוציא דרכון פולני זה כן סימן של ניתוק, בעיקר אם שמים את זה בהקשר של האידיאולוגיה של "ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי".

כן אבל יש מסגרת של גלובליזציה שבה האזרח הכפול הפך את הערך שלו. בעבר מעט מאוד מדינות הכירו באזרחות כפולה. עד שנות השמונים כמעט אף אחד לא קיבל אזרחות כפולה. זה היה אסור, כי אזרחות היתה אזרחות רפובליקאית, והאזרח נמדד כחייל פוטנציאלי. היום בגלובליזציה יש הגדרה אחרת של אזרחות טובה: האזרח הוא מי שמייצר שגשוג למדינה אליה הוא משתייך. האזרח הטוב הוא זה שמצליח לייצר קשרים בין מדינות. לכן אזרחים כפולים זה טוב. רומניה והונגריה רוצות שיהיו להן הרבה אזרחים כפולים, גם אם הן מעדיפות אזרחים כפולים בארה"ב מאשר בישראל. הרי נכנס כסף חוץ. בתוך המגמה הזאת גם הלאומיות הישראלית משתנה.

אז למה אנשים מוציאים דרכונים אירופיים?

עברתי תהליך מחשבתי במהלך המחקר. האינטרפרטציה הראשונית שלי היתה להבין את התופעה בתוך יחסי כוח בתוך מדינת ישראל, כלומר כסממן של זהות אשכנזית או זהות אירופית. במהלך העבודה ראיתי שבשביל ההסבר הזה צריך כל הזמן להניח תודעה כוזבת. להתעלם ממה שאנשים אומרים לי, כי הם אומרים דברים אחרים, לא מדברים על רצון 'להיות אירופאיים' אלא על יתרונות פרקטיים שהדרכון מקנה להם. אז בואו ננסה לראות את כל האלמנטים, ולא רק לראות בזה סימפטום לכך שהאשכנזים רואים שההגמוניה שלהם במדינה מתערערת ואז הם פונים לדרכון זר כדי לקבל חיזוק. לייצר הסבר שכולל בתוכו את הרבדים השונים של מה שאנשים חושבים, אומרים ועושים, ולא להניח שרמה אחת, סימבולית או מטריאלית, קובעת הכל.

ניסיתי להראות: יש כאן קבוצה של אנשים שהם תוצר של הגירה. הם צאצאים של קבוצה שבמשך מאות שנים מתפקדת כקסטת סוחרים ניידת. בקונטקסט ההיסטורי, אנחנו תוצר של מאות שנות הגירה ונדודים. ברור שאנשים ששייכים לקבוצה כזו יוציאו אזרחות זרה אם יש אפשרות כזו – פולנים, ממרוקאים ורוסים. יש כאן רווח שאפשר לממש: לקחת ארץ מוצא של הסבא ולהפוך אותה לכלי שימושי. זה משהו שיהודים עושים – למקסם יתרונות בתחום הזה של ניידות וגמישות כלכלית ופוליטית.

אבל בסופו של דבר, אין הסבר חד-משמעי לתופעה של הדרכונים הזרים. אפשר להוסיף רבדים, אבל  אי אפשר לבודד משתנה אחד. קשה מאוד לבודד משתנה אחד. האיחוד האירופי, גלובליזציה, יהודים, שינוי בהגדרת האזרחות – כל אלה משחקים תפקיד. אבל הדברים העיקריים לדעתי הם הגלובליזציה, שמפיצה אזרחות כפולה בעולם; וזה שבמצב שבו יש אופציה כזו, היהודים יהיו בין הראשונים שיקפצו על זה. כפי שטוען ההיסטוריון יורי סלזקין, הגלובליזציה קצת הופכת את כולם ליהודים.

כתבת שתופעת הדרכונים קשורה ל"אופייה של האוכלוסיה היהודית, אשר מוטבע בה הביטוס של קאסטת סוחרים ניידת". אבל בפועל, איך ההביטוס "מוטבע" בדור השלישי?

זאת התיאוריה של קרל מאנהיים. הדור השני רכש צורות התנהגות ולמד להפגין ישראליות שורשית. אבל כשהם מחפשים מודל של הורות הם מכירים רק את המודל של ההורים שלהם,  שעבר בלי שינויים. מאחורי הישראליות השורשית מסתתרת יידיע מאמע. זה מאוד דומה להשתלבות של יהודים במקומות אחרים. גם בארה"ב יהודים לא מתנהגים בצורה מאוד שונה – העובדה שפה זה המולדת משנה דברים מסוימים, אבל זה לא הכול.
אז הדור השני  מבקש מהם את זה, בהתחלה הם קצת עושים פרצוף, אבל אז קורה דבר מעניין: הם מצדיקים את עצמם באמצעות הדור הקודם. הם אומרים – אמא שלי, שהגיעה כפליטה מגרמניה או פולין היתה תומכת. הילדים רוצים, אז מי אנחנו שנגיד להם לא.

למה אתה הוצאת דרכון רומני?

פשוט רציתי את זה. שמעתי שיש  אופציה, וחשבתי שזה מגניב שיהיה. שמחתי כשקיבלתי את הדרכון עצמו. חשבתי שזה אולי שימושי. שזה מגניב. נמשכתי לחקור את התופעה הזאת בדיוק בגלל שתפסתי עד כמה הרצון שלי עצמי בדרכון היה מעורפל. אני חושב שמקרים כאלה שבהם אתה רואה את הרצון אבל לא יודע להסביר למה, אתה יכול לראות איך כוח מעמקים חברתי פועל דרך היחיד בלי שהיחיד ידע להסביר את זה.

מה זה אומר "זה מגניב"? המלה "מגניב" מצפינה ערך מסוים.

כמו שאני מבין את  זה, זה אומר שאתה מרגיש משהו, איזו קריאה, אבל אתה לא יודע להסביר למה. אם אני אשאל למה אתה מצחצח שיניים אתה תסביר: כי זה שומר על היגיינת הפה. יש לך הסבר אינסטרומנטלי-רציונלי. אבל אם אני אשאל: למה ברלין מוצאת חן בעיניך אתה לא תמיד תדע להסביר. זה קולה של החברה שמדבר דרכך. הדיספוזיציות ההיסטורית שגורמות לך להידלק על דברים מסוימים ולא על דברים אחרים. אפשר לשאול למשל למה ישראלים אוהבים את הודו? כי יש התלכדות בין המציאות של הודו לבין תפישות מסוימות, אלמנטים בדת ובמסורת היהודית, מיקום ספציפי של צעירים ישראלים ביחס למערב ולתרבות המסורתית היהודית, יש חיבור. הנקודות האלה, הרצון המסתורי הזה – הן מאוד מעניינות אותי. בתופעה של הדרכונים, משהו שהיה דוחה ומביך עד לאחרונה הופך פתאום להיות יוקרתי ואטרקטיבי, "מגניב". הסבר חד-ממדי או אינסטרומנטלי – למשל, "הם רוצים לברוח מהארץ" – לא יכול למצות את התופעה הזאת.

הרי יש משהו קצת קומי בדרכונים האירופיים. התופעה הזאת עושה יותר רעש ממה שקורה בשטח. מדברים על זה הרבה – איך להוציא, מי הוציא, אם זה טוב או לא טוב ועוד ועוד – אבל בסופו של דבר, לא עושים עם זה יותר מדי, כמעט אצל כולם בסוף הדרכון פשוט שוכב באיזו מגירה.

נתזים 19: אני רוצה שאפילו פילים יאהבו אותי

מחקרים המנסים לאפיין הומוסקסואלים מבחינה פסיכולוגית הם די נדירים בשנים האחרונות. מחקרו של גידי רובינשטיין שפורסם ב- Journal of Sex & Marital Therapy הלך נגד הזרם ובדק את ההערכה העצמית והנרציזם של סטודנטים הומואים בישראל (גברים בלבד). הוא מצא שהם נוטים לרמה גבוהה יותר של נרציזם, ולרמה נמוכה יותר של הערכה עצמית, ממקביליהם הסטרייטים.
האם יש בכך כדי לאשש את ההיפותזה הפרוידיאניות על פיה הומוסקסואליות אינה אלא צורה של נרציזם, והאהבה החד-מינית אינה אלא אהבה לבן דמותו של האוהב? רובינשטיין טוען ש"בהתאמה לטענותיו של פרויד, נמצא שהומוסקסואלים שנבדקו במחקר הם במובהק נרציסטים יותר מההטרוסקסואלים". עם זאת, הוא מציע גם פרשנויות נוספות – למשל שהמאפיינים הנרציסטים מתפתחים בתגובה לסביבה דכאנית, ותכונות כמו אגוצנטריות, היעדר אמפתיה, פנטזיות גדלות ואקסהיביציוניזם הם בבחינה מחאה נגד הנורמות ההומופוביות של החברה. ועוד אפשרות: התנהגויות נרציסטיות הן אסטרטגיות אדפטיביות בתוך הקהילה ההומואית שמציבה לחבריה סטנדרטים אסתטיים נוקשים

ב-16 ביוני 1936 פוצץ הצבא הבריטי כ-240 בתים של פלסטינים ביפו, והותיר אלפים מתושבי העיר ללא בית. על הפעולה הוטלה צנזורה חמורה, ועיתוני יפו נאלצו לדווח ש"מבצע לשיפור חזותי של העיר יפו בוצע באמצעות דינמיט" ו"להתראות, יפו העתיקה, הצבא פוצץ אותך". היה זה אחד העונשים הקולקטיוויים שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת הדיכוי האלים של המרד הערבי, שהתבסס גם על עינויים בקנה מידה גדול. מאמרו של מתיו יוז ב-Journal of Palestinian Studies מתאר בהרחבה את הדיכוי האלים של המרד הערבי בפלשתינה על ידי שלטונות המנדט, כולל ציטוטים של חיילים מתלבטים שנדרשים לבצע חיפושים בבתים

מתוך הסרט "צ'ופ סוי" של ברוס ובר

ועוד נתזים:

גילויים מעניינים בנושא נסיבות רציחתו של פייר פאולו פזוליני לפני 35 שנה: במארס, טען סנאטור איטלקי שמקור כלשהו הציע להעביר לידיו פרק שטרם פורסם מהרומאן הבלתי גמור Petrolio שכתב פזוליני לפני מותו. לפי הטענות, הפרק כולל גילויים על הקשרים בין המאפיה לשלטון ופרטים על נסיבות מותו של אנריקו מטאי – פקיד ממשלה איטלקי שנאבק בחברות הנפט הגדולות. יש בכך כדי לתמוך בטענות שפזוליני לא נרצח על ידי עובד המין פינו פלוסי, אלא על ידי המאפיה או השלטונות (שזה בערך אותו דבר). אלא שכמה חודשים אחרי ההודעה, הסנאטור חזר בו ואמר שהקשר עם המקור ניתק

עימות פוליטי בין-מעצמתי גדול קרב ובא, טוען ספר חדש בשם "2014: איך לשרוד את המשבר העולמי הבא". ההסדר שאחריו יצטרך להחליש את מדינות הלאום וליצור מסגרות בסגנון האימפריות הרב לאומיות של המאה ה-19

יותר ויותר נשים מגלות את האופציה הלסבית בגיל מאוחר. בחודש הבא יערך מושב מיוחד בכנס החברה הפסיכולוגית האמריקאית בנושא נזילות מינית

במחנה אימונים בברנדנבורג מתכוננים כוחות שיטור אירופיים לתסריט של השתלטות על מדינה אירופית במלחמת אזרחים

ובית המשפט החוקתי בגרמניה אישר להמשיך לנהל מעקב של רשויות הביטחון אחרי מפלגת Die Linke, בטענה שהיא כוללת "יסודות אנטי חוקתיים"

עצומה שפירסמו 75 מתנגדי משטר איראנים נגד המצור על עזה וטבח המשט עוררה ויכוח באופוזיציה האיראנית בדבר היחס לישראל

האם מהפכת הפורנו 2.0, כלומר פורנו המופק באופן עצמי ומועלה לאינטרנט על ידי הגולשים, הפכה את הביקורת הפמיניסטית על הפורנו לבלתי רלוונטית?

נמשך הוויכוח בשאלה האם יש להגדיר את הפיאדיזם בגדה כאחד המשטרים הסמכותניים הראשונים שצמחו במאה ה-21?

היסטוריון אמריקאי מציג באור חדש את מלחמת קוריאה וטוען שהאמריקאים ובני בריתם בדרום ביצעו פשעים חמורים הרבה יותר מהצפון קוריאנים של קים איל סונג – בין השאר ג'נוסייד באמצעות הפצצות

המפלגה הרפובליקנית במצב פחות טוב ממה שכולם חושבים; רפורמת ההגירה עשויה לקרב את האוונגליסטים לאובמה; אבל בינתיים ג'ב בוש כבר בדרך לבית הלבן

אל אהרם ויקלי על גבעת אנדרומדה והסגרגציה ביפו; ו-וחיד עבד אל-מגיד בתחזית מעניינת בדבר הפוליטיקה המצרית בשנת 2020

ו-FW הסורי מדווח על מצבה של השפה הארמית ומראיין את פאולו קואלו בנושא ההשפעות הסוּפיות על כתיבתו

במאמר מעורר מחלוקת בקייב פוסט, הפובליציסטית יוליה פופובה תוקפת את האופי הסמכותני של העמים הסלאביים. לדוגמא, היא מתוסכלת מכך שצעירים אוקראינים ורוסים לא יוצאים לטיולי תרמילאות

סטודנטים יהודים בארה"ב הם הכי ליברלים בנוגע לסקס לפני הנישואין

What are the job prospects in Israel?: רשמים מנסיעה להודו (חלק ב')

לחלק הראשון

הברהמין השני שלי או: המהפכה המינית. האתגר שהצבתי לעצמי עם הגיעי להודו – פגישה עם ברהמין – נראה יותר ויותר עלוב. אני מתקשה לפגוש מי שאינם ברהמינים. ובעצם, הרי זה לא מפתיע שיוצא לי לשוחח בעיקר עם גברים אשכנזים וסטרייטים. אולי מוטב להציב לעצמי אתגר ראוי יותר, למשל שיחה באנגלית עם דאלית משכיל (קומוניסט?).

את הברהמין השני שלי פגשתי ברישיקש, ביום ההמתנה לאוטובוס הלילה לשימלה. היה זה לא אחר מאשר הבן של בעלי "הקוטג' השווייצרי", הגסטהאוס החביב על תרמילאי וישראלי רישיקש. הבעלים אמנם אינם שווייצרים אבל הכי קרוב שאפשר באקלים הטרופי הזה – ברהמינים שחומים למחצה וארים למהדרין. אותו בחור, בן 24 בסך הכל, פתח בשאלה כבדה: "למה לדעתך הודו כל כך ענייה?". אבל במהרה הפוליטי פינה מקום לאישי, או לאישי הפוליטי. התברר שהתכנסנו כאן, למעשה, כדי לדבר על החברה שלו, שזרקה אותו לפני חודשיים.

"היא אמרה לי: אתה שואל אותי לאן אני הולכת, מה אני עושה, עם מי אני מדברת?" חבל, גם היא היתה ברהמינית, וההורים ודאי היו מאשרים את החתונה, למרות שהיא לא "מוסדרת" (arranged). אלא שנמאס לה מהחקירות – היא עברה לדלהי והחלה ללמוד עיצוב פנים.

אתה יודע, הוא אומר, הבנות היום הן לא מה שהיו פעם – רק רוצה פאק פאק. הן הולכות כמו במערב. גם אני עכשיו פאק פאק, לא אכפת לי, רק לעשות פאן. אז איפה אתה פוגש בנות? בהודו כל כך פשוט לזיין? "רק פאק פאק, זה מה שאני רוצה עכשיו". כן, אבל איפה אתה פוגש אותן ופאק פאק? איפה — נגיד באינטרנט, במועדון לילה? איפה? "לא באינטרנט. אין מועדון לילה". אז מה, בדרה דון יש מועדון לילה? "לא, רק בלדהי".

אבל דלהי רחוקה מרישיקש לפחות שבע שעות נסיעה.

לא פלא שהברהמין כבר מביט קדימה. בקרוב הפמיניזם של האקסית, שברחה לעיר הגדולה, יישאר זיכרון מטושטש. הוא אינו פוסל "נישואים מוסדרים". ואיך תדע שהיא זו שמתאימה לך? הרי תפגוש אותה רק פעם אחת, אולי פעמיים. "אני בטוח שהורינו רוצים את הטוב ביותר בשבילנו. הם יודעים".

דרה דון. את האוטובוס לשימלה לקחתי מדרה דון. הלונלי פלנט הבטיח מסוף אוטובוסים "סופר מודרני". אולי כך זה היה ב"זמן ביצוע התחקיר", כפי שאוהבים לכתוב שם. בינתיים הודו הולכת ומשתלטת על המסוף, שוודאי תוכנן במשרד ממוזג הרחק הרחק מכאן. הרוח והשמש והזוהמה מעכלים את ספספלי הפלסטיק. בהודו אתה יכול להבין איך ערים שלמות התכסו בחול והפכו לשמועה, כתב יפה ו.ס. נאיפול. שכבות חדשות של ציביליזציה קמו על זיכרונן. ולא שאין בזה נחמה — פולחן השימור יהפוך את כולנו, ביום מן הימים, לתמונות בתערוכה.

באתי לפה בשעה חמש אחר הצהריים ואז הבנתי שהאוטובוס יבוא רק בחצות הלילה. הייאוש אחז בי. היה חם כל כך ומלוכלך. הילכתי הנה והנה עם כל התיקים. ולפתע ארע נס – במרכז התחנה התגלה גן פתוח. פיאות דשא סימטריות, ערוגות פרחים, שני טורים נאים של עצי פרי. אולי מחווה נאה לדרה דון שהיתה, עיר מטעי התה של ימי הבריטים. מעט החסד הזה גרם לי לחשוב כמה מעט חסד עושה הארץ הזו עם יושביה. הבנתי יותר את עולי הרגל העולים יחפים אל גנגוטרי, במספרים הולכים וגדלים. שהרי בכרכי הענק האלה, יש כל כך מעט מקום לשיחה או לשתיקה.

ארמונות וגנים. ואז עוד נס – שלושה נערי חמודות ניגשים אליי. Hello, we are north eastern people, כאילו עצם העובדה הזו, שהם אנשים צפון מזרחיים (כלומר מהארצות ההודיות שממזרח לבנגלדש) אמורה לגרום לי להתעניין בהם. מה שנכון, כמובן. ביליתי איתם את כל השעות הבאות, במיוחד עם דובר האנגלית הנפלאה, השוצפת, ממדינת אסאם.

אביו מוסלמי ואמו נוצרייה, אבל הם כולם – הוא מספר – "רציונאליסטים". את התיכון הוא למד במדראס שבדרום, בתיכון מהולל של המיסיון. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הם למדו בשיעורי היסטוריה וספרות.

הוא העדיף להתמקד בהיסטוריה וסיפר שהוא קורא אדוק של מגזינים על פוליטיקה בינלאומית (לצד מגזינים על מכוניות, תעשיית ההייטק המתפתחת וכוכבני בוליווד). הם למדו על המהפכה הצרפתית, ועל זו הרוסית, וגם על זו הסינית. היסטוריה הודית הם למדו גם, אבל היא מעולם לא עניינה אותו יותר מדי. "זה לא מה שמשנה" (what matters). "מה היה פה לפני שהבריטים הגיעו? כלום. אוסף של נסיכויות ומלכים". סיפרתי לו שבדיוק קראתי על השליטים השיעים של לוקנאו (כיום בירת אוטאר פראדש), שהפכו את עירם למחוז אגדה של גנים וארמונות ושירה מעודנת, עד שזו נחרבה ב-1857, עת הבריטים דיכאו את המרד ההודי הראשון.

"אז היו ארמונות וגנים, אז מה? הבריטים בנו מסילות רכבת וכבישים". רציתי לומר לו שהיום אין ארמונות וגנים, וגם הכבישים לא משהו. אך שתקתי. חשבתי על הגן הזה, בתחנה ה"סופר מודרנית", שאפילו הוא – ממבט קרוב יותר – מתכסה אט אט באשפה, והערוגות מאבדות את קווי המתאר שלהן. כך הולכות לאיבוד כוונותיו הטובות של האדריכל, שוודאי שב מבית ספר אופנתי בלונדון, או שמעולם לא טרח לצאת מלונדון.

שימלה. האנשים יפים כל כך בעיר הערפילית והעשירה הזו, בירת הקיץ של הודו הבריטית. מדי קיץ עלו לפה הפקידים בהמוניהם ממישוריה הלוהטים של דלהי. ואכן, מלבד הקופים האפורים והאנשים החומים, זה נראה כמעט אותו דבר כמו המולדת הישנה: רחוב ראשי יורד במתינות ועוטף את הגבעה, והילדים חוזרים מבתי הספר באפודות ועניבות צווארון. הנערים והנערות כאחד לובשים סקיני ג'ינס וסנדלים ומאזינים לאיזו מוזיקה באוזניות. והשיא: על כל מי שיעשן או יירק ברחוב יושת קנס של 500 רופי (מה שמציב בעיה בפני התייר המזרח תיכוני).

ברחבה המרכזית פסל אשה. חשבתי שזו המלכה אליזבת השנייה (משהו בשיער ובפוזיציה), אבל התברר שזו אינדירה גנדי. חרות עליו איזה ציטוט סתמי לחלוטין, משהו בסגנון: "תמיד התגעגתי לגבעות הירוקות ולאנשים הטובים של הימצ'אל פראדש" (המדינה ששימלה היא בירתה).  חשבתי לעצמי שזה די פאתטי (ולא שאליזבת השנייה לא פאתטית, אבל תמיד יש להם, למשל, את אליזבת הראשונה). האם זה גורלן של כל מדינות הלאום שאינן באירופה? הן נידונו לפאתטיות? לפתע החיקוי המושלם של עיירת נופש בריטית, עליו התענגתי כל כך עד לפני רגע, נראה לי פרוורטי, כמעט כמו עלילותיה של משפחת המלוכה הבריטית בדור האחרון – מין מסך קרטון, תחליף זול לממשות הפוליטית וההיסטורית. אפשר לקרוא לזה קיטש.

אבל בסין – גם היא לא באירופה – לא הרגשתי כך. כשראיתי את פסלו של מאו בערים הגדולות ובעיירות הקטנות (ובכל עיירה היה פסל של מאו – התחרות היא על גודלו), זה לא נראה לי כמו חיקוי. הפסל רצה לומר: פה ביקרה ההיסטוריה. על הכפר הזה יכולים לכתוב בניו יורק טיימס. גם מהכפר הזה חוששים האנליסטים במכוני המחקר בוושינגטון.

אז זה לא שמרכז העיר שימלה נראה לי קיטשי מפני שזו אינה הודית האמיתית, האותנטית (למעשה, דווקא הודו האמיתית, האותנטית, הופכת קיטש בעודה מתגלית לעיני התייר המערבי – אם היא נותרת לכאורה בתרדמתה). הוא נראה לי קיטשי מפני שהוא ייצוג ריק של מפגש בין מזרח למערב. זה לא המפגש רווי המתחים שאכן מגלם את הרגע ההיסטורי הנוכחי — בשנחאי, בבנגלור או ברובעי המהגרים של פאריס — אלא מפגש שלכאורה כבר נגמר והסתיים בשלום, הסתיים בשלום כבר בסוף המאה ה-19.

מוסא עליו השלום. בדרך לשימלה, על ספסל ההמתנה לאוטובוס: מאיפה אתה? ישראל. אתה מוסלמי? לא. אני יהודי. קוראים לי גל. ולך? חוסיין עלי. אז אתה מוסלמי? כן. תגיד, הוא שואל, What are the job prospects in Israel? מצחיק. לא ידעתי מה לענות. אפילו חוסיינים ישראלים מתקשים למצוא עבודה, אז איזה חוסיין עלי מהודו? רשיד, שנראה כמו מנהיג החבורה, היה חסר מנוחה.

אתה דתי, שאלתי את רשיד, הולך למסגד? "כמובן. אני מתפלל חמש פעמים ביום ובקרוב אעלה לרגל למכה. אם אתה מוסלמי אתה הולך למסגד, אין דרך אחרת".

החלטתי לעבור לנושא קליל יותר, ללא הצלחה. בעד מי אתה במונדיאל? "גרמניה".

שתיקה קלה. אני אומר שאני בעד הולנד. "למה?" לא סיפרתי לו על הסצנה ב"אנה פרנק" שבה תושבי אמסטרדם תוקעים צבעוני צהוב בדש החולצה.

לשמחתי, שני האחרים – היותר עליזים בחבורה – החלו לשמוע מוזיקה. אתה אוהב מוזיקה הינדית? שאלתי את חוסיין עלי. "כמובן", ענה בשבילו רשיד, "מוזיקה הודית, בוליווד". זה היה אותו "כמובן" החלטי של ההליכה למסגד.

אז איך המלחמות הגדולות – אם בכלל – רשומות בחייהם של שלושה סטודנטים מוסלמים הודים, בדרכם לחופשת קיץ בשימלה? בגאווה הם אמרו שהם לומדים בג'אמיעה מיליה אסלאמיה (האוניברסיטה האיסלאמית הלאומית), שנוסדה על ידי ד"ר זכר חוסיין, הנשיא השלישי של הודו  אז הכל טוב ויפה בהודו הרב-תרבותית? ייתכן. ממהדורת הנתזים האחרונה למדתי שגם הינדים לאומנים אוהדים את נבחרת גרמניה – אז אולי זו אפשרות של גשר.

אחרי המתח הראשוני, שלושת הסטודנטים מדלהי היו אדיבים עד מאוד, ובדרך הארוכה לשימלה קנו לי כוסות צ'אי בכל הפסקת השתנה. כמו במפגש עם האויגורים המוסלמים, בצפון מערב סין, גם כעת הרגשתי באופן מוזר קצת בבית: הלהג בו הם דיברו (תערובת של הינדי ואורדו) נשמע ידידותי יותר לאוזניים, ופתאום רשיד שאל אותי אם אנו עובדים את "מוסא עליו השלום" (מוסא עלא סלאם). אנו לא עובדים אף אדם, השבתי, רק את אלוהים. כמובן כמובן, הוא אמר, "אין אלוהים מבלעדי אללה", ותיקן: התכוונתי לשאול אם הוא הנביא שלכם (your Rasul)? הנהנתי באחווה מונותיאיסטית – אני ורשיד בין כל הפגאנים מסביב.

אנדי וסינתיה. באחת מארוחות הבוקר בשימלה פגשתי את אנדי וסינתיה, שגרים בסנטה קרוז שבקליפורניה. אנדי הוא מורה לכתיבה יוצרת, וגם "מסאי וסופר" (ככתוב בכריכה האחורית של ספריו). סינתיה לומדת, בין השאר, שירה הודית ורגועה בהרבה מאז שאובמה נבחר. "הוא לא מושלם. הוא לא יכול לשנות את הכל". אנדי יהודי אבל אינו מוכן לבקר בישראל. גם לא ביקר. עד גיל 17 (אי שם בשנות השבעים) הוא היה ציוני. אבל אז קרא ספר על ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הוא סיפר את זה במבוכה, מחוסר ברירה. הוא פחד שאם נדבר על ישראל אני אשנא אותו – אבל אחרי השיחה שלנו אנדי התחיל לשקול ביקור בירושלים. הרגשתי קצת כמו עמוס עוז, אם כי אני באמת ובתמים באתי לקלל. ובכל זאת, יצאתי מברך.

לאנדי וסינתיה יש גם בית בצפון קליפורניה, ביערות, כזה שהם בנו לגמרי לבד, ועשו בו (במו ידיהם) כמעט את הכל. אי אז, בשנות התשעים, כשבנו אותו, גרו באזור זוג ישראלי. קראו להם איימי וגבי. גבי בדיוק כתב ספר. הם שאלו אותו: איזה ספר? גבי אמר: עזבו, זה בעברית, על איזו מלכה אחת. קוראים לה "באדולינה". הם שואלים אותי: "תגיד, זה נכון שהספר מאוד הצליח?" כן. ומה אתה חושב עליו? לא קראתי. אבל זה לא הפריע לי לצטט מאמר ישן של גדי טאוב, מהימים בהם עדיין הסכמתי איתו מדי פעם. "וזה נכון שאיימי הפכה לגורו?" לא יודע. אולי מי מהקוראים יידע.

לאנדי וסינתיה אין ילדים. לא שאלתי. הסקתי זאת מהעובדה שהם מרבים לטייל בעולם, אחרי שאנדי מרוויח מספיק משיעורי הכתיבה יוצרת. הם מטיילים עד שנגמר הכסף. הפעם זה אמור להימשך לפחות חצי שנה. רציתי לשאול: למה החלטתם לא להביא ילדים? לא שאלתי. את ספרו הראשון (הוא השאיל לי אותו ליומיים) הוא מקדיש ל"סינתיה, שידעה מה לעשות". חשבתי שזה קשור למשהו. לצערי אני עדיין מדמיין איזו טרגדיה אפלה כאשר אין ילדים בסביבה.

חיבבתי מאוד את אנדי וסינתיה, והם שיכנעו אותי לבוא איתם לקינור.

עמק קינור. האדמה כאן טובה לבעליה. השלג לבן על הפסגות הרחוקות והתפוחים אדומים על העצים. טורים טורים הם עולים מתוך מרבדים של תלתן ופרחי בר. והבתים עדיין עשויים עץ ואבן, לסירוגין. בלונלי פלנט כתוב שזה טוב נגד רעידת אדמה.

הנשים חזקות, סוחבות שקים של תפוחי אדמה. הגברים רזים ומכווצים משהו. שני המינים חובשים מגבעות לבד ירוקות ואפורות, ולחלקם יש עיניים בכחול מסוים מאוד. אחד מכחולי העיניים שואל אותי (אשתו מחייכת): מאיפה אתה? ישראל. "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מישראל". באמת (להפתעתי אני כמעט גאה)? איזו? "טכנולוגיית השקייה, בשביל התפוחים". סיפרתי לו שגם סבא שלי היה מגדל תפוחים בהרים.

"איזה זן תפוחים אתה אוהב?" גרנד סמית (האמת שגם חרמון, אבל לא ידעתי את שמו הלועזי של הזן האדום הזה). יש לכם כזה? "מעט. כמות קטנה. ההודים לא אוהבים חמוץ, אוהבים מתוק". הוא צוחק.

אנדי אומר לי: "אני תוהה אם הם יודעים כמה התמזל מזלם לחיות את החיים האלה". ואני חושב:

אידיאליזציה אמריקאו-ליברלית אופיינית. הרי ראיתי את האיכרים מזי הרעב, בשדות הלוהטים שבין דלהי לרישיקש. אולי רק בקינור, עם התפוחים, הג'ראס והפרויקטים ההידרו-אלקטריים זה שונה. אבל הלונלי פלנט מבכה את העמק הבתולי האבוד, שלפני ההידרו-אלקטריקה. ואני חושב: הם רוצים קיטש.

שלגל, היידגר וסחים אחרים

ב-1802, כשפרידריך שלגל היה בן 30, הוא עוד החשיב את עצמו למשורר חופשי בדעותיו ומבקר ספרות קוסמופוליטי, רדיקלי וליברלי. באותה שנה הוא נסע לפאריס, שם קיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים המעודכנים שאת ספריהם קרא בגטינגן שבגרמניה.

למרבה האכזבה, זה לא קרה. פאריס היתה רעה אל שלגל. אף אחד לא התעניין ברעיונות שלו, והוא הרגיש זר ודחוי. אפשר רק לדמיין את הגרמני המסורבל, מתאמץ להתחבב על הצרפתים השחצנים במסיבות ובסלונים הספרותיים, מספר להם סיפורים לא מעניינים וסופג מבטים תמהים.

על אף הכישלון, שלגל לא חזר הביתה לגרמניה. הוא נשאר בפאריס, אך מתוך התסכול הגה רעיון חדש: הלאומיות הגרמנית. בספרייה של פאריס הוא קרא כתבים בסנסקריט, ובישר לחבריו הרומנטיקנים בגרמניה שמצא את המקור האמיתי והקדום ביותר של התרבות: ההינדו-גרמאנים.

כך נולד המיתוס הארי מתוך תסכוליו החברתיים של שלגל הצעיר, שרק חיפש אהבה בעיר הגדולה. הוא כל כך התאמץ: למד צרפתית, האמין במהפכה, בחירות ובשוויון, אבל זה לא עזר. תוך זמן קצר הוא כבר המיר את דתו לקתוליות, נסע לווינה, נעשה ריאקציונר אדוק והפך לאחד התועמלנים הגרמנים התקיפים ביותר נגד צרפת.

אפשר לספר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הגרמנית מתחילת המאה ה-19 כתולדותיה של השנאה הפרובינציאלית לפאריס, ולכל מה שהיא מייצגת. אם להרחיק לכת, אפשר להשתעשע במחשבה שיחס פחות סנובי מצד הצרפתים כלפי הגרמני הפרובינציאלי שרק רצה אהבה היה חוסך להם כמה מלחמות די קטלניות.

פרידריך שלגל. לא השתלב בפאריס

אם מאמצים לרגע את נקודת המבט השלגליאנית, רואים דברים באור די שונה מהרגיל. אינטלקטואלים אוהבים את פאריס, את ניו יורק ואת תל אביב. אינטלקטואלים אוהבים לדבר על אורבניות, שהפכה לאידיאולוגיה היחידה שליברלים ושמאלנים יכולים להאמין בה בקנאות בלי להתנצל. מעטים מדברים על האומללות שהאורבניות מסבה לאנשים רבים – למעשה לרוב האנשים, מלבד לשכבה דקה וזחוחה של אורבניים מקצועיים. האומללות הזאת היא סנטימנט שכמעט אין לו ביטוי. זאת לא שוועתם של המדוכאים עלי אדמות, שאיתה קל להזדהות מרחוק. קורבנותיה של הסנוביות האורבנית נמצאים תמיד קרוב אלינו מאוד, ובכל זאת הם רחוקים מאוד מאיתנו. הם יושבים כיסא לידינו בסמינר של עדי אופיר, ושואלים שאלות שמביכות את המרצה, או נכנסים ל"מרסנד" ומוצאים סיבה להתווכח עם המלצרית שמביטה בהם בעיניים מזוגגות. הם לא אפריקאים, לא ערבים, לא חולי נפש, בדרך כלל אפילו לא מזרחים. הם פשוט סחים.

את כל זה אני כותב בעקבות כתבת השער של "העיר", שנכתבה על ידי עיתונאי לא מוכר וחסר עבר בשם גיא גרוס. פרסום הכתבה הזאת הוא נקודת השיא בדיון שמתנהל כבר כמה חודשים, מאז עלה לאוויר האתר הדי-מבריק "סחים, הם בכל מקום". לא אתעכב על הגניאלוגיה של המושג, שמוסברת בכתבה, בבלוג ובכל מקום. אציין רק שהיו שזלזלו בקמפיין הנוכחי נגד הסחים, אבל אני לגמרי לא מזלזל בו. יש משהו  מאוד מדויק בבלוג הזה מבחינת היכולת לצייר דיוקן אתנוגרפי רגיש למדיי של הישראליות המיינסטרימית העכשווית, ליצור קטגוריה תיאורית חדשה (סחי), ולבטא אותה באמצעות חומרים מהמציאות כמו תמונות, ברושורים ודפי פייסבוק. מבט חטוף בבלוג מעניק תמונה הרבה יותר מדויקת של הישות הנקראת סחי מאשר התיאור שמופיע בכתבתו של גרוס, ובכל זאת אביא אותו כאן, עם השמטות הכרחיות:

"על כן, הנה כמה סממני זיהוי של הסחי הבסיסי: הוא גר מחוץ לתל אביב, הוא עבר את גיל 40 בגופו או ברוחו, הוא נועל קרוקס בקיץ, הוא אומר 'אחי', הוא צופה ב'מועצת החכמים' ולא מטעמים אירוניים… הוא עושה מילואים, הוא אובססיבי בנושא גלעד שליט, הוא ציוני (בלי מרכאות), הוא צוחק ברצינות מ'מועדון לילה', הוא לומד ברייכמן, הוא מדבר על 'לחשוב מחוץ לקופסא' אך מימיו לא שהה מחוץ לה, הוא מתעב ציניות אבל לא מבדיל בינה לבין אירוניה או סרקזם, הוא טוען שיש לו חוש הומור 'אבל גם קווים אדומים' בזמן שלמעשה יש לו רק קווים אדומים ואפס חוש הומור, הוא אוהב רוק ישראלי… הוא יכול להיות ערס, קיבוצניק, סטלן או חנון"

יש הרבה כנות בניהיליזם של התיאור הזה. קחו לדוגמא את גלעד שליט. אין כאן טענה עקרונית נגד הקמפיין בנושא גלעד שליט, אלא רק נגד הסחים הלא מגניבים שמדברים על גלעד שליט ולא חושבים שזה מביך. זוהי הודאה די נדירה בכוח הכל יכול של עקרון ההתבחנות החברתית: אני שמאלני פשוט כי אני לא רוצה להיות במחנה אחד עם אנשים שמתלבשים כל כך גרוע. ברור שסוג כזה של מוטיווציה הוא המניע העיקרי שקובע עמדות של אנשים בשדה החברתי והפוליטי (אם כי אני לא משוכנע שאנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם כדי להיות מגניבים).  לא במקרה, פחות או יותר במקביל להשקתו של הבלוג האנטי-סחי הושק בלוג נוסף עם עיצוב די דומה נגד טוקבקיסטים ימניים.

פייר בורדייה. מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם

הבעיה היא שמוטיווציית המגניבות היא מהגדרתה די עקרה מבחינה פוליטית, כי מרגע שרובי ריבלין תומך במדינה האחת, למשל, זה כבר לא כל כך מרגש. כפי שכותב פייר בורדייה ב"סקיצה לאנליזה עצמית" על ההסתגרות של המעגלים האקדמיים הרדיקליים:

"…האפקטים של הנבחרות הבית ספרית ושל החיים המשותפים במשך זמן רב בתוך קבוצה הומוגנית מאוד מבחינה חברתית, אינם יכולים אלא לעודד מרחק חברתי והכרתי ביחס לעולם. באופן פרדוקסלי, מרחק זה לעולם אינו [מורגש] יותר מאשר בניסיונות – הפאתטיים לעתים קרובות – להתחבר אל העולם הממשי, בעיקר דרך התגייסות פוליטית בצורות שונות (סטליניזם, מאואיזם וכו'); צורות שהאוטופיות הבלתי-אחראית שלהן והרדיקליות הבלתי-מציאותית שלהן, מעידות על היותן דרך פרדוקסלית נוספת להכחשת המציאויות של העולם החברתי"

נדמה לפעמים שבדומה לפרידריך שלגל, הרבה מהדוברים של הציונות האלימה שביצבצו בשנים האחרונות מוּנעים על ידי עלבון וחוסר הצלחה להשתלב בשיח הפוסט ומוסדותיו. זאת תופעה מוכרת מגילמן: אנשים שלא הצליחו להבין את דרידה אז הם מתעצבנים, הולכים למילואים ומוציאים את התסכול על הפלסטינים. אבל יש מקום לשאול מה צריך להסיק מזה. העבודה ששמאלנות רדיקלית כרוכה לעתים בתשוקה להתבחנות ומגניבות לא אומרת שצריך לשתוק על טבח תושבי עזה, למשל. ברור גם שהסחים שהולכים להפגנות של "אם תרצו" (התנועה הפוליטית הכי סחית שהיתה פה מאז ומעולם) הם לא כאלה מסכנים, ואין סיבה לרחם עליהם.

ובנוסף, אם להתעכב על הבעיה הפוליטית – אני נוטה לקוות שרוב השמאלנים בארץ בכלל לא הולכים ל"סלון ברלין", אלא גרים באזורי הספר ועובדים בעבודות רגילות. הם מתעצבנים ואבלים על הדברים שעושים כאן הצבא והממשלה, אבל הם כמעט לא יכולים לדבר על זה כי כל הסביבה שלהם היא מיליטריסטית (במידה רבה, זה דומה להומואים בארון). אבל ברור שהם גם לא יעברו לתל אביב. קודם כל אין להם סיבה, וחוץ מזה גם תל אביב דוחה אותם. הם סחים.

מרטין היידגר (למטה מימין). עוד שוואבי עם שפם

מה שכן, הייתי מציע להיפסטרים האנטי-סחים להקפיד על קצת יותר צניעות. גם ההיפסטר המדויק ביותר נראה כאחד האדם כשהוא הולך לשירותים. חוץ מזה כשהם נסחפים לכדי פאתוס, מגניבים נשמעים די רע, למשל במשפט המתנוסס בראש הבלוג: "בעוד שכוחות חדשניים שואפים תמיד להתקדם ולהרחיב את גבולות האפשרי, הסחיות תמיד תשאף אחורה ופנימה, אל המרכז, אל המשותף, אל הממוצע".

אני חושש שהמניפסט הזה הוא לא כל כך מדויק. לעתים קרובות, החידושים היצירתיים קורים דווקא רחוק ממרכז העיר. יותר מכך: סחי זה הכי סקסי. מה שמוכחש בבלוג, בכתבה ובדיון כולו, הוא המבט העורג של ההיספטר הדכאוני על הסחי הטבעי והוויטאלי. אף אחד לא ניסח את זה טוב יותר מתומאס מאן ב"טוניו קרגר", בתיאור תשוקתו של טוניו האמן לחברו הסחי האנס האנסן:

כזה היה האנס האנסן, ומיום שהכירו טוניו היו געגועים מציפים אותו כל אימת שראהו, געגועים רוויי קנאה, שאיוו להם מושב במעלה החזה ובערו שם כאש. מי עוד עיניו כחולות כעיניך, היה אומר בינו לבינו, מי עוד חי כמוך מתוך תואם שכזה ואחוות-נועם עם עולם ומלואו! כל הימים אתה שוקד על עיסוקים ראויים וכשרים, שהכול מוקירים אותם. בתום הכנת שיעורי הבית אתה לומד לרכוב על סוס או גוזם את השיחים, ואפילו בימי הפגרה, על חוף הים, נתונות עיתותיך לחתירה, לשייט ולשחייה, בעוד אני שרוע לי על החול אובד ובטל ממעש ובוהה אל הים, אל חילופי-הארשת החמקמקים, אפופי הרז, המשתעשעים בלי הרף על קלסתרו. אך הלוא מפני זה עיניך צלולות כל-כך. אילו הייתי כמוך…

אחרי הכול, בחוסר האלגנטיות הגרמני יש בסופו של דבר לא פחות סקס אפיל מאשר בליטוש הצרפתי. גם הפריסאים למדו להעריץ את שלגל הפרובינציאלי, ואם לא אותו אז את שופנאהוואר ואת היידגר, השוואבי המשופם מהיער השחור.

נתזים (18): טלכארד, קפה וסיגריות

הגיליון האחרון של "צוהר לבית הסוהר" כולל מאמר של תומר עינת וגילה חן על "רכילות והלשנה בקרב אסירות". על סמך ריאיונות עם 46 אסירות בכלא נווה תרצה מסיקים המחברים "על הנפיצות הרבה של תופעת הרכילות וההלשנה בכלא" וקובעים שבניגוד גמור לבתי כלא לגברים, "נשים אסירות נוטות להלשין על חברותיהן למאסר באופן שכיח וגלוי". יש במאמר כמה ציטוטים די מזעזעים שמספקים תחושה מסוימת של חברת האסירות והיחסים ביניהן. והנה כמה (הסוגריים במקור):

"הם (השב"ס) ניצחו אותנו בזה וגרמו לרוב הבנות להלשין זו על זו לאנשי הסגל… יש בנות שמקבלות פריבילגיות ויש שלא. יש כאלו שמגיעות מחופשה עם עשרה טלכארדים ולא אומרים להן כלום ולא מעירים להן למרות שהן חורגות מהמותר ויש כאלו שמגיעות עם שלושה ואומרים להן שהן הגזימו"

“פה (בכלא) זה היום היא הולכת איתך (בת-זוג שלך) מחר כל האגף יודע. יש את הקטע של הריכול. היא (הבת-זוג לשעבר) הולכת ואומרת שהיא (בת זוגה לשעבר) ככה וככה וככה. כאילו, נגיד עכשיו יש לי מערכת יחסים עם מישהי.  היינו ביחד שבוע, היה טוב, הכל היה יפה ולא יצא (מערכת היחסים הסתיימה), יצא ריב (היחסים הסתיימו בריב), היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת לפני כולם…"

"יש פה (אסירות) צווארון לבן ואלו הכי מניאקיות. אלו הכי סכנה. יושבות בשקט אבל משתנקרות (מלשינות) מניאקיות".

המחברים מסיקים ש"ששלטונות הכלא מעודדים הלשנה כאמצעי להשגת מידע מודיעיני באמצעות מתן פרסים חומריים למלשינות, הכוללים אמצעים בסיסיים והכרחיים  לקיומן כגון טלכארד, קפה וסיגריות", ומסכמים כי "ממצאי מחקר זה מעידים על חוסר לכידותה של תת-תרבות הכלא לנשים בישראל ועל היותה מושתתת על חשדנות, יריבות ואויבות".

ועוד נתזים:

הסרט ההודי השערורייתי "היטלר יקירי" הוא רק ביטוי אחד להערצה המשונה-מדאיגה של הודים בני זמננו להיטלר, שמשתלבת בגל הפונדמנטליזם ההינדואיסטי

ורמ'צ'נדרה גוהה טוען ב-Hindustan Times שבהודו צומח דור של צעירים חסרי תקווה, המנתבים את הייאוש שלהם לאלימות שרירותית, כמו מהומות הרחוב של מעריצי השחקן ראג'קומאר

האם חובבי טבע צריכים להתמסר לקינה מתמשכת על הכחדת מינים, או לחגוג את אהבתם לעולם הטבע הקיים?

הדור הראשון של הומואים גרמנים מחוץ לארון מגיע לגיל פנסיה

הייצוא הפלסטיני של מוצרי מזון לארה"ב זינק מ-63 אלף דולר ב-2005 למיליון דולר היום. כתבה ב-Foreign Policy מתארת בהרחבה את הכניסה של ישויות פוליטיות קטנות לשוק המזון האמריקאי, ומתמקדת בעיקר בפלסטינים: למשל Canaan Fare Trade, קואופרציה של מגדלים פלסטינים מאזור ג'נין. וכדאי לנסות גם את Jericho Chocolate Wafers

המיתוס של השגשוג הכלכלי בגדה והפרכתו

יותר גרוע מפורנוגרפיה, יותר מסוכן מהימורים: שירות סינון חדש, godblock.com, מבטיח להגן על ילדיכם מחשיפה לתכנים דתיים (אל תדאגו, זה לא כולל את הבלוג של תומר פרסיקו) 

כולנו שמענו על Peak Oil (אני מקווה), אבל באופק נראה עוד איום: Peak Phosphate – מחסור בפוספטים שיאיים על ייצור המזון העולמי (שמבוסס על דשנים). סמי עופר יכול לחכך את ידיו בהנאה

טרנד מתחזק: שימוש בצואת כלבים כתרופה הומיאופטית

שמאלנים יקרים, שלא יהיה לכם ספק: למרות שערוריית בטאנקור, סרקוזי ייבחר מחדש ב-2012, כותב הולק. ויש לו גם טענה רחבה יותר: הימין הניאו-ליברלי כבר נטוע עמוק בחברות האירופיות, ואין דרך חזרה למשטר הישן

ואילו נועם חומסקי מוציא ספר חדש, Hopes and Prospects, ובו הוא מציב בין השאר את בוליוויה של איוו מוראלס כמודל החיובי ביותר לדמוקרטיה רדיקלית בזמננו

הצלם ריינייר גריצן מציג תערוכה המבוססת על תצלומים של אמריקאים ברכבת התחתית בנקודת השיא של המשבר הכלכלי. די צייט מביא את זה במצגת (האמת שרובם נראים כאילו שהם מוטרדים ממשהו אחר)

בריטניה נשטפת בגל של נוסטלגיה לאומנית סנטימנטלית, שמתבטאת בהמון אנדרטאות לחללי הממלכה. ג'וליאן גלובר חושב שאנחנו (כלומר הם) לא צריכים יותר אנדרטאות

המאבק בבונדסטאג בנושא ה-Bundesausbildungsförderungsgesetz. אצלנו בכנסת רעיון כזה לא היה עולה – ולו רק כי אף ח"כ לא היה מצליח להגיד מלה כזאת ארוכה

שתי שאריות מהמונדיאל: שיר חדש בשם The Shirt של קרול אן דאפי, משוררת החצר (poet laureate) הנוכחית של בריטניה, המגיב על כשלונה של נבחרת אנגליה; ופוסט של טל לינזן בבלוג "דגש קל" ממנו עולה (כנראה) שפירוש שם המשפחה של בסטיאן שוויינשטייגר הוא אשכרה "מטפס על חזירים". על כל המשתמע מכך

אף אחד לא ממש התעניין למה החליטו טרוריסטים סומאלים להכות דווקא באוגנדה (ולהרוג 74 אנשים). מייקל וילקרסון מזכיר שצבא אוגנדה הוא הזרוע המרכזית של ארה"ב בסומליה, ומחזיקה אלפי חיילים במוגדישו (לא שזה אומר שצריך להרוג אותם)

והמדינות שאובמה הזכיר הכי הרבה בנאומים שלו

האם ה-CIA ניסה להתנקש בחייו של בוב מארלי? ואיך יוצאי הס"ס קשורים למותו ב-1981? ביוגרפיה חדשה של בוב מארלי מנסה לספק תשובות

הצטרפו למועדון למועדון הספר הטוב של קארל רוב

בזיל דייוידסון, מחשובי ההיסטוריונים של הדה-קולוניזציה באפריקה וממנהיגי המאבק באפרטהייד, מת

תאורטיקן האינטרנט קליי שירקי הוציא ספר אופטימי במיוחד על האינטרנט, המתאר איך הרשת הפכה את הצרכנים הפאסיוויים של הטלוויזיה ליצרנים והולידה יש מאין משאבים קוגניטיוויים עצומים. לטענתו, הרשת מוכיחה שבני אדם הם הרבה פחות אנוכיים וחמדנים ממה שחשבנו

כמה ספרי פילוסופיה שיצאו לאחרונה – בניהם ספרה של סיגל בן פורת על מודל הפטרנליזם המובנה (Structured Paternalism). בן פורת גם התראיינה פעם לארנה קזין על מגבלות שיח ההטרדה המינית

וחיבור פילוסופי חדש של אמריטה סן על "רעיון הצדק"

האם בישראל מתרחשת מהפכה?

מהרבה בחינות, הפאזה הנוכחית של הציונות היא אחת הפאזות הריאקציונריות ביותר של הפרויקט הזה מאז ומעולם. ישראל מתקיימת כיום בין המשט שהיה למשט שיהיה, בקרב בלימה אגרסיווי שמתרחש בכל הרמות ובכל החזיתות. כל מה שעושים השלטון וזרועותיו מתמצה בהתגוננות, בחיפוש קדחתני אחר מענה לאיומים המתגודדים על הגבולות – החל מהדגם הבא של סירה אזרחית המשייטת לעבר נמל עזה (בזירה הימית), דרך מתקפת ועדות החקירה הבאה (בזירה המשפטית) ועד לאתגר הרוחני של "האנטישמיות החדשה", או כהגדרתו של אילן גור-זאב "המטא-נראטיב של הצליבה-מחדש-של-היהודי" (בזירה המטאפיזית).

על אופן המחשבה של ארה"ב וישראל בתקופתנו כתב לפני כמה שנים בועז עברון את המשפטים הבאים:

"זוהי חזרה על אותו סיפור: הסברה שטכנולוגיה משוכללת יותר תפתור בעיה שהיא במהותה פוליטית, סוציולוגית ורוחנית. מבחינה זו ארה"ב, הממללת גבוהה גבוהה על 'חירות', 'אלוהים','דמוקרטיה' ו'רוח האדם החופשית', היא החברה הטכנולוגית-חומרנית ביותר, החד-ממדית ביותר, שהיתה בהיסטוריה, חברה שאף אינה מסוגלת לתפוס את ממד החירות האנושית, את יכולת האדם להקריב כל תועלת ותגמול כדי לחוש שהוא סובייקט ולא אובייקט… כך נתקלת הטכנולוגיה המלחמתית העילית של ארצות-הברית ושפחתה, ישראל, בנשק שפותח לראשונה דווקא על-ידי המעצמות הצבאיות הטכנולוגיות הגדולות, גרמניה, ברית-המועצות וארצות-הברית, היינו הטיל. זה הנשק שהיקהה את מתקפות השריון הישראלי במלחמת יום-כיפור, שאיים על הטנקים שלנו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה וחדר ל"מרכבות" החדישות ביותר, ושהוצב בכמויות מאסיביות על ידי החיזבאללה".

מכל ההיבטים האלה, נראה ששום דבר לא קורה כרגע בישראל מלבד עיבוי וביצור של הבונקר, השריון, או החומה החדשה שתגן עלינו מפני העולם והמציאות בכלל. ובכל זאת, נדמה לי שעוד משהו קורה. משהו זע, לכיוון די שונה ממה שתואר עד כה. כולנו מרגישים אותו, מדברים עליו בלחש ובקול, ובכל זאת אף אחד לא קורא לו בשמו: בישראל מתרחשת מהפכה, אבל זאת לא המהפכה שלנו.

ב"הארץ" התפרסם היום מאמר מאת אליה ליבוביץ, שבו הוא משווה את גל הפעילות האנטי-אינטלקטואלית של ארגון "אם תרצו" ודומיו למהפכת התרבות בסין של שנות ה-60 וה-70 – הטרור של "המשמרות האדומים" נגד אינטלקטואלים, סופרים ואנשי רוח. גם בישראל של 2010, מתאר ליבוביץ איך –

"אגודות סטודנטים לאומניות מפיצות מסמכים בנוסח ה"דאזיבאו" בעידוד שר החינוך וחברי ועדת החינוך של הכנסת, ובשתיקה שבהסכמה מצד המנהיגות השלטת בישראל. אם פעילות זו היא סימן לבאות, כי אז אנו בפתחו של צעד משמעותי נוסף במצעד מהפיכת התרבות בישראל".

כרזה ממהפכת התרבות שכותרתה "יושמד העולם הישן"

למען ההגינות יש לציין שליבוביץ הבן הוא ריאקציונר לא קטן. בלא מעט מכתביו הוא מציב כמופת אליטיזם מסתגר בכפוף לעליונותה של התבונה על הבערות. כל זה לא אומר שאין צדק באבחנה שלו. לא מדובר רק על הצעקות של "אם תרצו", אלא גם על הבריונות המאורגנת למדיי של "לה פאמיליה". יש מגוון רחב של תופעות בישראל של השנתיים האחרונות שנושאות אופי של אלימות מהפכנית של הפריפריה כלפי המרכז. באופן המוחשי ביותר, הרגשתי את זה בערב של הפגנת השמאל הגדולה, כשכנופיות של רעולי פנים שבאו מחוץ לעיר או מפרווריה הטילו אימה באבן גבירול וברחובות הסמוכים.

נושא הדגל של המהפכה הזאת הוא עמיר בניון, שעל המשמעות כבדת המשקל של התבטאויותיו כבר נכתב כאן לפני כמה חודשים. אבל הביטוי הכוחני ביותר שלה הוא הגל הנוכחי של האלימות וההטרדות המשטרתיות נגד אנשים עם משקפיים. גם השוטרים מרגישים לאן נושבת הרוח, ומסתערים לשם כמו כלבים טורפים.

מיותר לציין שזה שהמהפכה הזאת נישאת על ידי שוטרים, ונהנית משאגות עידוד של הכנסת ורוב שרי הממשלה, לא הופך אותה לפחות מהפכנית. זאת בוודאי לא מהפכה מהסוג שהכרנו. אלה מאיתנו שמתקשים לסלוח לעצמם על שהחמיצו את 1789, ואחר כך את הקומונה הפריסאית, ואת מהפכת אוקטובר, ואפילו את מהפכת הסטודנטים של 68' – כל אלה כנראה לא ימצאו את מקומם במהפכת "אם תרצו". אבל למעשה, המהפכה הזאת היא אותנטית מאוד, כמו הרבה התקוממויות ואירועים מהפכניים שקורים במקומות אחרים בעולם, ולא לגמרי תואמים את התוכניות של טרוצקי או של נגרי.

אפשר להשוות אותה למשל להפגנות הנרחבות שהיו בתאילנד לפני חודשיים. ביקשתי אז מחבר שלי שמבין בתאילנד (או למעשה בתאילנדים) שיסביר לי מה טיב האירועים האלה, והאם אפשר לראות בחולצות האדומות סוג של מהפכנים אנטי-קפיטליסטים. הוא השיב ש"בפשטות רבה מאוד: שני הצדדים תומכים בפטרונים מושחתים. רה"מ המודח הוא מושחת מסוג ברלוסקוני (משתמש בשלטון לקידום עסקיו האישיים) ורה"מ המכהן, הוא מושחת מסוג אולמרט (גוזר קופונים מעסקאות). בקיצור, הבחירה שעומדת בפני התאילנדים היא בין סוג השחיתות הרצוי בעניהם וכן בחירה אופנתית לעניין צבע החולצה".

אדומי החולצות בבנגקוק. השמאל איבד את היכולת להניע מהלכים מהפכניים

גם אם אפשר להתווכח על הניתוח הזה, אפשר להסכים שמהפכת החולצות האדומות, אם היתה כזו, היתה מהפכה של הפריפריה נגד האליטה הקפיטליסטית-ליברלית, אף על פי שהמנהיג שלה (תקסין, ראש הממשלה המודח) הוא קפיטליסט יותר מאלה שנגדם הוא יוצא. בסופו של דבר, כמו שכתב לאחרונה הפילוסוף אטיין בליבאר, השמאל "איבד כל יכולת שהיתה לו להוציא לפועל מאבקים חברתיים או ליצור תנועות אמנציפטוריות". בטווח הנראה לעין, מי שיקטוף את הפירות מהמשברים המחמירים של הקפיטליזם הוא לא השמאל, אלא פופוליסטים לאומנים כמו ליברמן, ברלוסקוני, תקסין, חירט וילדרס ואולי גם אחמדינג'אד.

ואם לחזור לזירה המקומית: אני מעז לומר שהניכור של השמאל מהפריפריה החברתית  – אותו ניכור שהיה עד לאחרונה מין בעיה מביכה שמדברים עליה בגדה השמאלית – הפך לסכנה מוחשית ביותר, מוחשית כמו אגרוף בפרצוף. הנה זה בא: הטוקבקיסטים ש"בצלם" צחקה עליהם בקמפיין שלה מופיעים עכשיו כאנשים אמיתיים עם דגלי ישראל ורצח בעיניים. הם באו ללחם ארז ולבראסרי, ולא כדי לאכול Cat Fish. הם באו כדי להזכיר שמשהו משתנה.

ועם זאת – לדינמיקה הזאת יש מאפיינים מיוחדים. למשל: צה"ל, השייטת והמיליטיריזם בכלל הם כמובן האלילים של המהפכה הלאומנית; אבל הקצונה הבכירה משמשת בה גם כסוג של שסתום או גורם מרסן. כמו שציין לאחרונה אמיר אורן בכתבה מעניינת, מבחינת הפנטגון, המבוגר האחראי כאן הוא גבי אשכנזי. איתו הם יכולים לדבר, וממילא העסקאות הביטחוניות והתיאום האסטרטגי הם ציר משמעותי הרבה יותר בקשר בין ארה"ב לישראל מאשר פגישות מזדמנות של אובמה עם פוליטיקאי כזה או אחר. לכן, לא יהיה זה מפתיע אם הסוף של כל זה יהיה סוג כזה או אחר של משטר צבאי של איזה אבסולוטיסט נאור בסגנון אשכנזי או אהוד ברק – מעין גנרל מושארף מקומי, שימצא חן גם בעיני האמריקאים. מצד שני – זה לא מה שקורה כאן כבר 60 ומשהו שנה?

פה ושם בארץ פלסטין

מתי שמואלוף

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).  

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ראח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

כיתוב: הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6 תצלום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

בדרך לירושלים יש תנועה ערה, ואני מוצא כי תמיד נדבק אלי הסיפור של "שחרור ירושלים". כאילו המפה היחידה שיוצרה במוחי היא זו של הממשלה. איך אני יכול למחוק את התוכנה, מישהו יכול לעשות לי פירמוט. "אולי רק הלב שלךָ" עונה לי הרוח ועוברת הלאה. בינתיים אנל'א מוצא מי השתחרר ממי? ואם התבצע השחרור, מדוע הלב שלי כל כך כבד עלי, כשאני שומע את הסיפורים על פעילות המחאה המשותפת של פעילי שייח' ג'ראח ביחד עם תושבי סילוואן.  משטרות של מג"ב מתערבבות לי ביחד עם חברות אבטחה פרטיות ושוב אותו סיפור על התנחלות יהודית בתוך שכונה פלסטינית בחסות החשיכה, המשטר. רחוק ביותר מאהדת התקשורת המקומית.

מנקודה זו מתחילים להנות מחו"ל. מאיר גל, צילום צבע, 2008

אני מחפש את שלטי ה"יציאה" ליד מבשרת ציון. אבל אין יציאה מתוך אישרעיל. אין באמת "יציאה" לנתב"ג. קטגוריית "היציאה" כמו המסמן שלו – שלט היציאה –  לא מתבצעת כשאני מביט אל האופק של ישראל 2010. אבל אני לא מפסיק לחפש את ה"יציאה". אותה מילה שהפכה להיות הדרך בה אנו מבלים – כלומר הדרך בה אנחנו "יוצאים". לפני כמה ימים השתתפתי בכנס של הקרן החדשה לישראל שנערך ביפו. ניר ברעם שהשתתף איתי שאל מדוע התקשורת התעלמה מהמאמר של משה ארנס ("אזרחות ישראלית לפלסטינים", הארץ, 2.6.2010)  בצורך בסיפוח השטחים ומתן זכויות שוות לתושבי הגדה. אמרתי לו שזה באמת מאמר שעורר אותי לחשוב האם מתבצע שינוי רוחב בחברה בישראל כמו זה שתואר בספר של רמון ארון "הטרגדיה האלג'ירית" (תרגם דורי מנור, ספרי עליית הגג, 2005). ארון היה האינטלקטואל הגדול של הימין הצרפתי הודיע שאין דרך להחזיק באלג'יריה ובזכותו בין השאר החל המפץ שהוביל לנסיגה מאלג'יריה וסיום הקולוניאליזם הצרפתי.

מערב העיר בירושלים, קורי העכביש של הבורגנות הבודדת בין המון רעב, נראה נטוש. שתי ילדות מסתכלות על הכיתוב בחולצה "אין קדושה בעיר כבושה" בשתי השפות. אחת מהן נלחצת. היא רואה את כל שלל אביזרי ההפגנות (מגאפונים, שלטים בעברית ובערבית, מסיכות של הקיסר נירון ברקת). הילדה הולכת מאיתנו וחוזרת והולכת ומסתובבת. ומתרחקת ומגניבה עוד סיבוב והולכת ודי. אני רוצה לשלם למלאך ההיסטוריה בעד ביקור במחשבותיה. אבל אין לי עם מי לדבר. האם היא מפחדת מערבית. האם היא לא אוהבת את חילול הקודש המתיימר. האם היא באה מחינוך רוויזיוניסטי או שמא היא פשוט משתוקקת להיות פעילה ומביעה כלפי חוץ את הדחייה מהדומים לנפשה. אני יכול רק לנחש. אבל אני רחוק מהצלחה של הבנת המרקם האנושי באיזור.

בפעולה האחרונה של גרילה תרבות "שירת שייח' ג'ראח" השתתף גם הילד מוחמד אל כורד (אשר משפחתו נושלה באופן לא חוקי מדירתה (תוספת הבנייה של ביתם ניתנה למתנחלים, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו משפחת אל-כורד חיה בביתה מאחור, בחלק הקדמי החדש גרים מתנחלים, והמפגש בין השניים בחצר ובשביל שמוביל לבית הוא בלתי פוסק ובלתי נמנע. יש לציין שהתוספת נבנתה באופן לא חוקי היות ועיריית ירושלים בקושי מאפשרת בנייה במזרח ירושלים. המפתח של תוספת הבנייה היה בבית המשפט במשך קרוב ל-10 שנים, כל עוד נמשכו הדיונים האם להרוס את התוספת או לא. יום בהיר אחד המפתח עבר לעורך דין של המתנחלים והם נכנסו לתוספת בנייה שהייתה אמורה לשמש את ילדיו של נביל אל-כורד. נביל בעצמו אמר לא פעם שהיה מעדיף שכבר יהרסו את התוספת בנייה מאשר שיתנו אותה למתנחלים), שנמסרה לעמותת שמעון הצדיק אינטרנשטיונל בשייח' ג'ראח). מוחמד קרא שיר שכתב. שיר די רדיקלי ונוקב. התמונה של הילד מקריא שיר בהפגנת גרילה נחקקה בי. שאלתי את עצמי מהי הגבולות של הפעולה הספרותית שלנו. האם מותר לילדים להשתתף בפעולות פוליטיות. שהרי יש בכך סכנה (בראשי עובר הדימוי של ילדים בשירות מחתרת צבאית שנושאים רובה). אך יש בכך גם ברכה כי באמצעות חינוך פוליטי הילדים לומדים על ישראל האמיתית ולא זו הדמיונית שמסופרת להם מעבר לדפי התעמולה.

מולנו נוסע הרכב של מאבטחי ההתנחלות בסילוואן. זהו ג'יפ צבאי דפוק וחבול, שקשה לראות את פרצוף של הנהג שלו. אחת הפעילות מספרת לי על ההתנהגות האלימה שלהם באותו ערב. בשבת קראתי כי השר אהרונוביץ טוען שהאנרכיסטים הם שהסיתו את תושבי סילוואן. הוא לא רוצה להתייחס לעובדות של ישוב שלם שאין בו זכויות אזרח ואדם בסיסיות! אחד הפעילים מניח בידי את הפלייר החדש שהוציא "לרסן את ברקת": "מאות תושבים בשכונת אל בוסתאן בסילוואן עתידים להפוך לחסרי בית בעקבות כונת העירייה להקים במקום "גן ארכיאולוגי". מדובר למעשה בפנטזיות תנכ"יות שמטרתן האמיתית היא ייהוד מזרח ירושלים ודחיקת רגלי תושביה הפלסטינים. ניר ברקת נבחר על ידי תושבי ירושלים אבל פועל כמשרתן של עמותות הימין. המדיניות ההרסנית שלו מזיקה למרקם החיים העדין במזרח ירושלים. הפינויים בשייח' ג'ראח, ההריסות בסילוואן ובניית ההתנחלויות במזרח ירושלים ימנעו כל סיכוי להסכם בירושלים ויפגעו בעתיד של כולנו."

המשורר אלמוג בהר מזכיר לנו במאמרו "חרדים מניר ברקת" (הארץ, 28.6.2010) שברקת נבחר בשל היותו התקווה ה"לבנה": משום שהוא לא חרדי, לא דתי, לא מזרחי ולא ערבי. והוא מבעיר את ירושלים בכדי לסלול את דרכו למעלה הפוליטיקה. מזכיר לי קצת את ברק שהיה אחראי על אינתיפאדת אל אקצה וגם על מהומות אוקטובר והנה שוב חוזר אלינו כשר הביטחון וראש מפלגת העבודה. בסוף מאמרו אלמוג בהר מבקש מסר חברתי מתקן גם למזרח ירושלים וגם למערבה. האם זה אפשרי לחבר בין שני המאבקים?

אין מדרכות בבית צפאפה

בית צפאפה. מצד שמאל של התמונה בית המתנחלים ומצד ימין בית משפחת אבו עאלי. 2010

התחנה הראשונה היא היישוב הפלסטיני של בית צפאפה. במקום אנו פוגשים עוד פעילים ופעילות. בדיבור שלהם אני שומע קולות שלא שמעתי בעבר. סיפורים מפחידים. ייאוש גדול מאלו שדווקא פועלים ופועלות להביא שינוי חברתי. החום כבר מונח לי הכתפיים כמו השלטים, המגאפונים ואני מתגעגע לשבת הכתיבה שלי. אותו זמן קדוש בוא אני קופץ לעולם אחר. אבל זו חובתי המוסרית שלא לתת לתרבות הפנאי להשתלט על הסופש שלי. אני בוחר במודע לבקר בתוך לב המאפליה המקומית.

מכון לרחיצת רכב, עצי זית וסלעים כתומים מקבלים את פנינו בכניסה הצפונית לבית צפאפה. ברקע רדיו ערבי מתערבב עם תוכנית שמארחת את חווה אלברשטיין. היא בוחרת שירים שונים וביניהם גם זמר ברברי ממרוקו. האם היא יכולה להגיע קרוב לעמה ולהביא מוזיקה מזרחית? שלטים בעברית מסמנים סכנה לנוסעים במהירות. הערבית נדחקת לשולי התמרור. כך מהונדס האיזור בידי העבריות, או שאולי צריך לומר ציונות.

תוכנית של בניית 6200 דירות מאיימת על המרקם המקומי של מזרח ירושלים הכבושה. הבתים אמורים להיבנות בגבעת המטוס, בואכה בית צפאפה, עד הר חומה. אחד הפעילים מעדכן אותנו שבשבוע שעבר היו 300-400 רובם פלסטינים, אך גם כמה יהודים ואמריקאים. האדמות עליהם בונים את התוכנית כחלק מעוטף ירושלים מופקעות. המשפחה שבאנו לבקר בבית צפאפה יושבת על אדמה שנמכרה ליהודים על ידי הכנסייה היוונית. השטח שנותר, שבו הם גרים במעין בקתות, שייך לדבריהם למשפחה ארמנית. הם לא בעלי הקרקע, אך מאז שהמתנחלים, שקנו חלק מהקרקע מהכנסייה היוונית, עברו לחיות לידם הם מנסים להביא לגירושם – על ידי איום בהריסת בתיהם על ידי הרשויות ועל ידי התקפתם באמצע הלילה. מדובר במשפחה של כשבעים איש, שהגיע כנראה אחרי 67 מהכפר עבאדייה (שנמצא אחרי בית לחם, וליד בית סחור)

כרגע עתיד האיזור נמצא לכאורה בדיון משפטי. אך מתנחלים כבר עברו לצד המשפחה וממררים את חייהם. יש כל הזמן עימותים. המתנחלים משתמשים במשטרה בכדי לאיים עליהם. המתנחלים אומרים להם שיסלקו אותם לגדה או לעזה. זאת מפני שיש למשפחה הזו תעודות זהות כתומות, למרות שהם משתמשים בחלק מהשירותים המקומיים, כחלק ממצב הכיבוש המתמשך. למשפחה יש הגנה מכמה עורכי דין. הבעל הלך להתפלל באל אקצה ולא במסגד המקומי של בית צפאפה. אנחנו מדברים באמצעות תירגום עם האימהות, אליהם מתלווים ילדים וילדות.

הפעילות והפעילים מתחילות להרהר בקול על תוכנית פעולה. אולי להפגין מול הכנסייה שמכרה את האדמה. מה לעשות במקרה שיותקפו. אריק אשרמן מ"רבנים למען זכויות אדם" (http://www.rhr.org.il/) מלמד אותנו כי חלק מבית צפאפה לפני מלחמת 67 היה עדיין בירדן. אך מי נגד מי בסיפור? מה החלק של מדינת ישראל? איך בונים הפגנה למען תושבי המקום ואל מול מי? אריק חוזר עם עובדות אחרי שיחת טלפון ארוכה עם אחד עורכי הדין. מדובר במשפחה ארמנית שמכרה ליהודים וכבר פינו חלק מהמשפחות וזה אבוד. אבל המשפחה הארמנית גם בקשר עם המשפחה הפלסטינית שנשארה במקום ורוצה שתקנה גם חלק מהאדמה. עדיין הסיפור לא לגמרי ברור.

החום הכבד הורג אותי. הוא מטפס לי על הרגלים ושולח משם מסרים מלהיטים לשאר הגוף. הגב שלי מלא זיעה, חבל שהבאתי תיק. גם ככה אני נושא את הדפים והעט כל הזמן ביד שלי. הפעילים סביב משתמשים בסלולרי. מסביבנו גם עז מלאת חוכמה שרוצה לשמוע על מה אנחנו מדברים.

הכניסה הצפונית לבית צפאפה, 2010

כלום יכולות המוכפפות לספר לנו את הסיפור שלהן, איני בטוח. אני קופצים לבקר במקום חסר ריבונות. אנו בנויים מתוך הריבונות של ישראל שממררת את חייהם מהרגע בו נולדו. ובכל זאת הסיפור מזנק מולנו. מתברר שהמתנחלים שמו מצלמות (מצביעה אל המצלמה התלויה על פנס כמה מאות מטרים מבית המשפחה". יום אחד מתנחלים נוספים מקרית ארבע עם כלבים והרביצו למקומיים. הם איימו עליהם שהם יגורשו מהמקום אם לא יתפנו ברצון. המתנחלים אמרו להם שאם הם יפנו לתקשורת, או לפעילים אז הם יגרמו להם לשלם הרבה. ושהמתנחלים מלווים על ידי המשטרה ששומרת עליהם.

הפעילות לא נרתעות ומתחילות לשרטט דרכי פעולה, עזרה במיידי במקרה של התקפה בידי מתנחלים. אחד הפעילים מלמד שכבר היה במקום עם חברה מקומיים והם מנעו מבולדוזר להרוס חלק מהמקום. עולה השאלה האם יהיה שיתוף פעולה בין המשפחה המקומית לבין הפעילים. שכן יגיע אחד הפעילים עם חולצה בעברית הם עלולים לחשוב שהוא חלק מהמתנחלים. איך יוצרים שיתוף פעולה באיזור מוכה דיכוי?! בינתיים הפתרון מגיע באמצעות הסכמה על החלפת מספרי טלפונים, העברת מצלמות לתושבי המקום, פגישה נוספת ללמוד על הפעולה באיזור למניעת כניסת יהודים לשכונה בכדי לבסס גושים יהודים בתוך כפרים ערביים. ובטווח הארוך נטוורקינג לחיבור בין סילוואן, שייח' ג'ראח, ובית צפאפה ויישובים נוספים. פעולה יהודית וערבית בכדי לייסד מרחב חדש של שיתוף-פעולה. שהרי חלק מההצלחה האדירה בשימור הכיבוש, הוא מדיניות הפרד ומשול. העניים, המזרחים והחרדים לא מפגינים בעד זכויות פלסטינים ואלו לא יכולים להפגין בעד זכויות האוכלוסיות הרשומות כחלק מהכוח שמדכא אותם.

עד כה עמדנו בחוץ ודיברנו מול האימהות המוקפות ילדים. אנו נענים בשימחה של צל צוהלת להכנס לתוך חצר המשפחה. הצל מקרר את הראש, הגוף מזיע כמו מכונת הנשמה. עוד מעט כבר נצא לכיוון שער שכם. אדון זמן נכנס ומודיע לנו על קיומו. לחץ מתפשט אצל הפעילים לזוז, שלא לאחר לנקודת המפגש השנייה. הקפה שמוגש לנו מתוק. אני חושד כי שמו סוכר בקפה בכדי לספק אותנו היהודים. רגיל לשתות קפה מר, כמו שהייתי מסתובב עם אבי בסמטאות נצרת, כשהוא הגיע למכור בגדים לסוחרים ערבים. עד היום עומד באפי הריח של השוק. מביט באבי מלמטה. מה חשבתי כשדיבר בערבית עם מבטא פרסי עם הסוחרים הפלסטינים? לעולם לא אדע.

מוצא את עצמי מהרהר בכוח של המצלמה במלחמה נגד הכיבוש. עם המצלמה מגיע גם מלאך ההיסטוריה ואנו יכולים לנסח את הסיפור של המפסידים. אך האם באמת נוכל להאזין לקולו של האחר, כשאנו עשויים מדם המנצחים? נשפך קפה שחור על המכנסים של אחת הפעילות, כמה בנות ניגשות אליה במהירות מגדרית עם נייר ומים. פעולה זו מזכירה לי את האוניברסלי דווקא מתוך הייחודי. אני מרגיש את הצורך לפרק את הסטריאוטיפ של המתנחלים. כמו שאמר פעם יהודה שנהב יום אחד נגלה כי לא מעט מהשמאל ישכון דווקא בתוך המתנחלים. כך נוכל לחזור לשלום על פי קווי 48 ולא נזדקק להפרדה בין יהודים וערבים שבנה מחנה השלום של השמאל האשכנזי של 67.  יום אחד התקווה תבוא ממחנה השמאל של המתנחלים, אני חוזר ומהרהר באמירה הזו. כמה נדירה היא בימינו. המתנחלים הם הרעים. אך מה יקרה כשמנהיגים ישמיעו קול שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו בישראל/פלסטין.

שער דמשק

שער שכם נודע בשמו שער דמשק, כי פעם הוביל לדמשק. כן, היה כאן מרחב עם ריבוי של תרבותיות וסובלנות. זאת לפני הממד הקולוניאלי שהביאה אירופה עם שרטוט גבולות בלתי אפשריים. אחרי התיכון אבי טייל בשנות השלושים לדמשק וגם לביירות. מה אני יודע על הרגשה של מרחב ללא גבולות מוכרים. התשובה פשוטה. אני זר למרחב כזה. והוא זר לי. אבל יומאחד הזרות תיהפך למוכרות.

מוכר בזאר, ילדים פלסטינים, מוקפים באקטיביזם יהודי, פלסטיני ובינלאומי מתחילים בצעדה לשיבוש המרחב הציבורי, בכדי לשנות את הסדר החברתי היונק ממנו. משער שכם נרד לשייח' ג'ראח. זו תהלוכה שהתחילה ב-1 במאי מספרת לי אחת הפעילות. המשטרה לא מונעת אותה באופן כוחני. אך בשייח' ג'ראח יחכו לנו כבר כוחות גדולים של שוטרים שימנעו אותנו להפגין בפני ההתנחלות הלא חוקית מעל הבית של נאסר וגם של משפחת אל כורד. הסיסמאות קופצות לאויר החמים הצבעוני של השוק "משייח' ג'ראח לבילעין, חורא חורא פלסטין". פלסטינים מצטרפים לשוק הרב-גווני של המחאה.

אורי עגנון, אחראי על להקת המתופפות. יש תמונה חזקה שלו, מעיתון אל קודס אל ערבי ביחד עם שרה בנינגה כשהוא מתופף המהפכה (כאותה שורה אלמותית משירו של רוני סומק) מכה בחוזקה על התוף, זועם, והיא עם המגאפון קורעת את השמים בצעדה המשותפת של השייח' ג'ראחים ביחד עם הסילוואנים… ובינתיים המתופפות מביאות אותי לרקוד, עם דף ועט בידי. איך אפשר לכתוב, מבלי לרקוד, איך אפשר לרקוד מבלי לכתוב. ההיסטוריה כולה רטט גדול. החום נשכח. היה חם, מי אמר למי? אני לא זוכר מה היה, רק ריקוד גדול בקצב משתנה.

מאה איש מתלכדים לכדי קבוצה. זה דבר לא רגיל בעולם כה ליברלי, מנוכר ומערבי הנשען על פולחן האגו. הן מניחות את האגו בצד ומתבגשות לקבוצת מחאה שמחה. המחאה מתחילה במוסיקה, אולי מקצב הבטקודה. הצליל משנה את האוויר וזה מוריד גשם של רעיונות כל כך אפשריים ויחד עם זה נדירים באיזור. אל תוותרו עלינו אנו מבקשים. פלסטין וישראל לא כל כך שונות. אפשר לרקוד ביחד באמצע יום שישי בצהריים. השבת לא נכנסה לפרשת פנחס. אבל איך תכנס ללא ריקוד וצליל. אללה הוא אכבר. בדרך המתגלגלת אני מוצא לפתע את עצמי בקדחת אקזוטית של רעב. יוצא מהמצעד והולך לקנות לעצמי משו לאכול. יש מאפה בצקי צהוב עם פינות חומות. יכול להיות מאפה וניל עם שוקולד. יכול להיות מאפה מלוח. העיניים לא מספקות פיתרון וממתינות לפה שייתן את תוצאותיו. מוכר הבאסטה עונה לי בערבית. כשאני שואל בערבית. אבל ברור אולי ברור לו שאני היהודי. אני מברך אותו "אללה יעטיק עפיה" ומשלם שתי שקל! החיים כאן זולים, אבל לא מברירה.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ראח, 2010

הקהל מתמלא בצעדה. הכורזת במגאפון מכריזה והקהל עונה. כמו בראפ. כמו בתפילה. שליח ציבור אמיתית היא. הטריטוריה משתנה במילה. רוב הקריאות בערבית מתובלות עם עברית. איזה כייף לשמוע את המזרח התיכון בשפה שלו. אני רואה את מוסטפא, ראפר פלסטיני, שהופיע איתי ביום הסטודנט האלטרנטיבי בירושלים. זה לא היה פשוט להופיע יום אחרי המשט, אבל הוא וגם אני עלינו על הבמה. הוא אהב את השירים שלי וקשר טוב נוצר אחרי ההופעה. וגם כשהופענו עם שירת גרילה תרבות בשייח' ג'ראח הוא הצטרף. אנו מחליפים שלום סטייל אמריקה במזרח ירושלים הכבושה. הוא שואל "מה קורה ניגר". אני מחייך. אחוות הניגרים. כאותה תנועה "ניגרטיוד" ("שחוּרות" מהעולם השלישי של המשורר מגאנה ליאופלד סנגור – שהחלה לפעול בשנות השלישים של המאה הקודמת).

אם תהיתי קודם לחלקם של ילדים במאבקים פוליטיים, כאן בצעידה היורדת משער שכם לשכונת ג'ראח התשובה ברורה יותר. הילדים הם אלו שמובילים את תהלוכת המחאה. אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה הפגנה שזאטוטים גאים ואמיצים כל כך הובילו אותה.  מתי אני כילד הובלתי תהלוכה. התשובה יותר בהירה. מעולם לא. בדרך מכוניות צופרות בעד ומכוניות צופרות נגד. אני מפחד מהנגד. שלא ייכנסו בנו. כי חלקנו עומד על הכביש. אני גם כותב מבחוץ על הקבוצה וגם חלק ממנה. גם רושם את הריקוד וגם רוקד את הרישום. אני מזכיר לעצמי שאסור להזדהות יותר מדי. הזדהות, יוצרת זהות, ומהם אמצעי הזיהוי שלי, הכול קורס לתנועה.

ישו כהה מופיע בתהלוכה הסגנונית, הוא זיכרון שמעניק מסגרת לחוויה חסרת המובן. אני מכניס את השיירה לזו של דורשי הצדק החברתי המתקן שיצאו, לפני שנים רבות, נגד הכוהנים של הדור הישן שהסתאבו ומכרו את נשמתם לסוחרים ולבאסטות בבית המקדש. ישו לא זכה לראות את הדת החדשה שצמחה מתוך היהדות שלו. גם כאן כנראה לא נזכה לראות את סיום הכיבוש עוד בחיינו. האם ככה חשבו הורינו. מה בכלל למדו אותי הוריי על הכיבוש, ומה למדתי בבית הספר. למה אני מחפש אשמים. כנראה כי אני רוצה פתרון. אבל את זה המיידי קשה לתפוס. הוא מתחמק ממיסגור ובכל זאת הוא טמון בהיסטוריה של הפוליטי.

אני פתאום שם לב שהמכריזה במגאפון הפכה למואזינית ראפרית:

Money for jobs and education

Not for war and occupation

הקהל מורח את המילים איתה ומניח אותן בתוך סד מוסיקלי שחור. היא נטענת באנרגיות הללו וחוזרת על המילים והקהל המשולהב עוד יותר מחזיר לה. אני אוהב ראפ, ספוקן וורד, שאלה ותשובה, יש בכך כוח גדול. זו אמנות הדיאלוג. מתוך הדרמה הזו צמחה התרבות בכלל והתיאטרון בפרט.

אני שם לב שאורי, המנצח על מתופפות המהפכה הולך הפוך. עם פניו אל התופים. כשכל גופו הוא מקל הניצוח. בניגוד למוזיקה הקלאסית, או אפילו לניצוח ההודי (ממליץ לראות את אנושקה שנקר כשהיא מנצחת על אירוע ההספד לג'ורג' האריסון) כאן כל חלק בגופו הוא המקל. הוא לא צריך שרביט. יש לו אמנם משרוקית בפה, אבל צריך לראות בכדי להבין את המבט של המתופפות בגופו עת הם לומדות איך להפוך לקצב את איבריו. התיאור הופך כאן מיני. מעניין מדוע. לא מתנגד לפטיש הזו. שיהיה. מקדימה לאורי, הולך בחור נוסף שמוליך אותו, כמו היה עוזר לאדם עיוור. זה יפה. זהו החוט של הפתיל של התבערה. המוזיקה של הראפ המחאתי המתגלגל ביחד עם התופים משני הקצב – ביט בוקס מתופפי הם הלב של המהפכה בגישה שיילדו השייח' ג'ראחים. הם אלו שגרמו למאות להגיע בכל שבת לכל מקום בו הם יהיו, אם זה בדהמש בין רמלה ובין לוד, ואם זה בסילוואן ועוד. זו התנועה של הדור החדש. המוסיקה היא המסר. המסר טמון במוזיקה. לא ראיתי את זה בהפגנות אחרות. וכשראיתי את זה – זה היה כשסיפרו לי – כלומר מתוך דמיוני הפורה. אך זה מנתח את השיגיונות המזרחיים שלי (-: ואני שמח שסוף סוף הגעתי לירושלים והצטרפתי לרוח הרעננה הזו.

אחת מהפעילות מידעת אותי כי זוג מרגלים משטרתיים (יס"מ) עוקב אחר התהלוכה. אני מודע לקיומם מצד ימין של המוזיקה. לבושים כמו אבירים שחורים באיזה סרט פנטזיה. מהנעלים ועד הראש המכוסה קסדה הם נראים כמו נבלים במלודרמה. כשהשייח' ג'ראחים מבקשים אישור להפגין אז המשטרה מבקשת למנוע צעדות נוספות כאלו במזרח ירושלים. אך השייח' ג'ארחים מתנגדים לכך. הפעם נשלחו אלו לתור את הארץ הקדושה ולתהות על הפרי, ועל פוריותה. מעניין איזה מסר הם העבירו לממוניהם – שאנו בכספי ציבור שלחנו והבאנו עלינו. השם ישמור למה יש לי חלק בכך?!

הפשיזם לא יעבור. והנה המוזיקה משתנה.

יש קדושה בהפגנה

המקום הולך ומתמלא. שוב לידי ילד זועק למגאפון. אני מזהה כאן כמה תל אביבים וגם מזוהה על ידי כמה אחרים מהפגנת הסולידריות של משוררות גרילה תרבות. התושבים הם חלק מההפגנה. מערב ירושלים לא נמצאת פה. היא מדינה רחוקה, אך כל כך קרובה. פוגש את יוסי יונה שאומר שזו הפגנה של דור חדש. אורלי נוי מסבירה לי איך המשטרה הצליחה להרחיק את ההפגנה מלהכנס לתוך השכונה עצמה ולעמוד מול ההתנחלויות הפוגעניות. כשנכנסו להקריא שירה הצלחנו לעבור את המחסום הזה. אולי כי שירה לא מאיימת על השוטרים.

מול ההפגנה שלושה קבוצות עומדות ומתנהלות בתוכן. עיתונאים ביחד הדוברות של השייח' ג'ארחים, שוטרים מתחת לעץ גדול ומגבניקים. המשטרה כהה יותר מרוב המפגינים היהודים. מדוע החלוקה האתנית כל כך ברורה על בסיס הצבע.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ארח, 2010

מילים ערביות צובעות את ההפגנה בגוון דו לאומי. הטריטוריה הפלסטינית היא לא רק אדמה, היא גם תרבות, שפה והיסטוריה. מדוע השמאל הציוני נרתע משימוש בשפה הערבית בהפגנותיו. נדמה כי חלק מהקהל של שייח' ג'ארח לא באמת בא להפגין ביחד עם השייח' ג'ארחים, אלא יותר להחליף שמאל-טוק. מישהי אחת אומרת לחבר תל אביבי אם הוא יכול להכיר לה את גדעון לוי שמסתובב בקהל מלא פאר. הוא לא רוצה. מפחד מגדעון לוי. אני מצחקק לי. ואז עוקף אותי דויד גרוסמן שנראה עייף מבעיתונות. מה הוא יגיד על קריסת הזמן הצהוב ועלייתו של שנת 1948 כקו פרשת המים. אני לא מעיז לשאול. הספיק לי הריתחה שספגתי על מאמר הדעה שכתבתי על ספרותו של עוז. פוגש את רועי ילין מ"אם תרצו – תנועה פאשיסטית". הוא אומר שצריך רק תנועה קטנה בכדי לייצר שינוי גדול. עשרה מנדטים בתנועה חדשה של השמאל. אני טוען שקדימה צריכה להתפרק לתוך השמאל. מישהו לידינו מחתים למשמרות בשייח' ג'ארח. רק לראות את סדר היום של התנועה הזו ולהבין עד כמה היא גדלה בקצב מהיר.

 

 

 

 

 

האם אפשר לצלם כיבוש

יוצאים לסיור במלון שפארד שעומד לקום וגם להתנחלות שהוקמה מעל הבית של נאסר בשכונת שייח ג'ארח.  בדרך עוברים בהתנחלות שהוקמה בתוך ביתו של נאסר. יוצא אלינו אדם עם כיפה שחורה, חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס וצועק: "נאסר תראה להם את כל הבתים שאני אקח לכם". מיכה רחמן, אחד מחבריה הותיקים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, עונה לו: "יהודי שחצן, אתה לא מתבייש". למיכה היה את האומץ לענות. רובינו שתקנו מרוב בושה ואשמה. מזמן לא נתקלתי בכזו שחצנות. אני מתנחם שנאסר מתושבי המקום יכול להלך איתנו. אני נשאר לדבר עימו על שאלת 1948 שהולכת ומחליפה את יוזמות השלום של 67 שמתוכן יצאו עד היום תנועות שמאל.

אין מדרכות מסודרות בדרך למלון שפארד. הולכים ביחד, חלקנו על הכביש. בדרך מכוניות שוב הופכות לחלק מהמחאה הפוליטית. השמאלנים, חלקם תושבי המקום מצפצפים בעד. החלק השני הימין הגזעני מוציאים לנו אצבע משולשת. אני פוחד להידרס. לא רוצה להיות קורבן.

נאסר מסביר לנו על כל העיסקה האפילה של קניית מלון שפארד. באתר של עיר עמים כותבים ברוח דבריו, אני מצטט: "תכנית הבנייה במלון שפארד היא אחת משורת תוכניות החותרות לחדור אל שכונת שיח' ג'ראח ולהקיפה בהתנחלויות ישראליות, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים, כמו גם בגן לאומי." לפי נאסר מ-67 נמכרו ליהודים רק עשרים ושבעה בתים בלבד. המטרה הסופית היא לייצר גושי התיישבות יהודיים ממעלה אדומים, דרך עוטף ירושלים, עד גוש עציון, סיפוח של כל הסביבה לירושלים לחתוך את בית לחם. הרכבת הקלה לא תאפשר להגיע לשלום בגלל סיפוח מזרח ירושלים. קלינטון אמר שנפריד בין גוש בנייה יהודי לבין גוש בנייה ערבי. והמתנחלים קובעים עובדות בשטח והופכים גושים ערביים ליהודיים. כמו התוכנית לבנות גן ארכיאולוגי באמצע סילוואן. להכשיר לכאורה את המקום באמצעות אלפי מטיילים שיבואו אליו.

יורדים חזרה לשכונה. הגוף שלי עייף. הרגליים כואבות. הלב מתפוצץ. צריך משו להירגע. הבשורה של אדוארד סעיד מהדהדת לי בראש. הוא טען שעם ההתנחלויות לא יהיה מנוס ממדינה אחת. האם היא כבר בפתח. ואם היא נכנסת בצורה כל כך אלימה למרחב, מה זה אומר על העתיד של האיזור. התנועה הלא אלימה של השייח' ג'ארחים מרעננת כמו כוס תפוזים סחוט עם קרח, היא יוצאת מתוך המקום. אך קהילות שלמות עדיין מנוכרות למאבק הפלסטיני. איך לחבר, עולם שנראה כה זר. אני מנסה להסביר לאימי מה עשיתי ביום השישי. בזמן כתיבת הדברים אני כבר אדם אחר. על גופי נחקקות התמונות מבית צפאפה, הריחות של שער שכם וחילופי הדברים בשכונת שייח' ג'ארח. אין טעם לכתוב את זה. צריך להיות איתם/ן לחוות את המחאה, האחווה והריקוד.

 

 

(הרשימה נכתבה במהלך סיור משולש שערכתי ביחד עם פעילי/ות שייח' ג'ארח ביום שישי, בתאריך ה-2.6.2010)

נתזים (17): התופת בחוף אכזיב

גם התנ"ך, וגם סופרים יוונים ורומים, טענו שהכנענים / פיניקים תושבי ארצנו וצאצאיהם אנשי קרתגו (בהתאמה) נהגו להקריב ילדים לאלוהיהם. לכאורה, הטקס מעורר הפלצות נערך ב"במות תופת" שיועדו למטרה זו. בעשורים האחרונים, ארכיאולוגים מטילים ספק בקיומם של פולחנים כאלה, וטוענים שהתיאור התנ"כי בכלל לא מציין קרבן אדם, ושהתיאור היווני-רומי הוא ביסודו השמצות תעמולתיות של אויבי הפיניקים.
מאמרה של אילת מזר בכתב העת קדמוניות, "מנהגי הקבורה הפיניקיים באכזיב", מתאר בתי קברות פיניקיים מלפני 2,600 -3,000 שנה שנחשפו באכזיב. בין השאר, התגלה באתר קרמטוריום שבו שרפו את גופות המתים, לפני שקברו אותם בכלי חרס גדולים. זהו אחד המקומות היחידים באזורנו שבהם נמצאה "התופת" המפורסמת (מצאו אחת גם בצור), והיא פעלה ללא הפסק במשך כ-500 שנה.
באתר נמצאו עשרות כלי חרס, שבכל אחד מהם עצמות שרופות של אדם בוגר אחד. מעל הכדים הועמדה מצבה לציון מקום הקבורה, ולמרגלותיה נערכה מדורה, "ששימשה אולי להכנת סעודה 'משותפת' עם הנקבר". על המצבות יש סימנים פולחניים של בעל ועשתורת. בין המצבות נמצאו כמה קברים של ילדים, אבל לא שרופים.
בהתבסס על כך שהנקברים השרופים שנמצאו הם מבוגרים ולא ילדים, מעריכה מזר ש"מכיוון שאין להניח שעשרות קבורות הבוגרים שהתגלו באכזיב ובאתר התופת המקביל בצור הוקרבו בעודם חיים". כלומר – אין הוכחה לכך שבכנען נערך קורבן אדם.
ומדוע רוב האנשים נקברו וחלקם הקטן נשרפו. מזר מציעה ש"מדובר בבכורים, בנים ובנות, שמעמדם כ'פטר רחם' נקבע עם הוולדם. בכורים חיו חיים רגילים בקרב משפחתם, רך במותם היה עליהם לעבור מעין הטהרות בשריפה בדרכם חזרה אל חיק האל".

בוטיצ'לי, סדומאים בתופת

ועוד נתזים:

הגיחוך שבהתעניינות המאולצת של הגויים בשואה נחשפת באימייל של דייוויד פטראוס, מפקד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, שהודלף. מהאימייל התברר שהגנרל הנערץ נבהל מעצמו לאחר שאמר משהו על כך שהתמשכות הסכסוך הישראלי-פלשתיני מסכן את כוחות ארה"ב במזרח התיכון. כדי לתקן את הנזק מול הלובי היהודי, הוא מיהר לברר אם יש סיכוי שאזכור העובדה שהוא אירח את אלי ויזל ואשתו במגורי הקצינים שלו יכול לעזור

הקטע החדש בתעשיית הפורנוגרפיה הן קומדיות פורנו, שבנויות כפרודיות על סיטקומים ידועים (למשל משפחת קוסבי. קן לוין טוען שהז'אנר הזה הוא משפיל במיוחד בשביל השחקניות/ים

במוזיאון האתנוגרפי של סט. גאלן בשווייץ מציגים תערוכה של ראשי אדם מפוחלצים, מעשה ידיהם של בני החיבארו באקוואדור שבעבר היו משמרים כך את אויביהם ההרוגים. בדי צייט תוהים אם זה אתי, ומגיעים למסקנה שכן

התחממות עולמית זה פאסה: סרט חדש בסגנון Inconvenient Truth מזהיר מפני סכנות הקטסטרופה הגרעינית

סקירה על המסורת הניאו-נאצית הוותיקה של מעריצי נבחרת גרמניה

חדשות טובות: אוכלוסיית תוכיי הים (Puffin) של בריטניה השתקמה באופן מפתיע, אחרי שהגיעה למצב מדאיג

יום הולדת 125 לארנסט בלוך. מזל טוב!

האם בעידן שחרור הגיי נסתם הגולל על אהבה לא-מינית של גבר לגבר אחר?

חאלד דיאב כותב על הסכנה שבאידיאולוגיות של שיבה מהגולה למולדת הישנה, וסוקר כמה פרויקטים כאלה שנכשלו או גרמו לדי הרבה סבל: יוונים ליוון ההיסטורית, שחורים לאפריקה ועוד

אם מישהו צריך הוכחה שהימין השמרני לא ינוח עד שהוא ימוטט בזה אחר זה את כל הישגי הציוויליזציה – פוקס ניוז נלחמים עכשיו נגד התקצוב של ספריות ציבוריות

התרופות הפסיכיאטריות החדשות לא נועדו לעזור לנו להתגבר על סבל, אלא להפוך אותנו לעבדים יעילים יותר של הקפיטליזם

תוכנית להקים את בית המטבחיים הגדול ביותר באירופה, שבו יישחטו 482,000 חיות ביום. פעילי זכויות בע"ח הקימו במקום מאחז מחאה

פריץ טויפל, הליצן של דור 68' בגרמניה, שנודע בין השאר כשהניח מטען עשוי פודינג לסגן נשיא ארה"ב, אבל התעסק גם עם כלי נשק מסוכנים יותר, מת

רובין בוש, הארכיבאי הזוהר היותר בעולם, שנודע בזכות תוכנית הרדיו של בנושא ארכיונאות לכל, מת

המבקר האמריקאי לי סיגל טוען שהרומאן מת, ושכל מה שמעניין היום בספרות קורה ב-non-fiction. רוברט מק'קרום מהגרדיאן טוען בתגובה שאנחנו דווקא בשיאו של תור זהב לרומאן בשפה האנגלית, וג'ונתן ג'ונס סבור שמי שבמשבר היא רק הספרות האמריקאית

האם האקטיוויזם הפוליטי הפרוגרסיווי בארה"ב מת?
והאם רק השמרנים מסוגלים לייצר תנועות עממיות?