נתזים: האיסלאם נעשה יותר איסלאמי

טרנד סביבתני חדש: איסוף חיות דרוסות לצורך אכילה. כתבה נרחבת מפרטת את היתרונות והחסרונות של סגנון החיים ומזהירה: ההיפסטרים יגלו את זה בקרוב

תעשיית הפורנו ההומואי מזדהה עם הציונות: במרכז הקהילתי הגאה של ניו יורק היתה אמורה להיערך מסיבה נגד האפרטהייד הישראלי. מפיק הפורנו מייקל לוקאס, שידוע בחיבתו העזה לישראל, הפעיל לחץ כבד על מנהלי המרכז והצליח להביא לביטול האירוע, בטענה שהוא "אנטישמי". הוא גם תיאר כיצד צילם סרט פורנו בכפר ההרוס ליפתא. בינתיים ג'ודית בטלר מובילה את המחאה נגד לוקאס

ובינתיים בצ'כיה: מפיק הפורנו הפופולארי בלאמי הגדיר מחדש את גבולות הז'אנר לאחר שליהק שני אחים תאומים לאחד מסרטיו. כתבה ב-Salon עוסקת בשערוריה סביב שני האחים הצ'כים, אליה ומילו פיטרס, שדרך אגב מציגים את עצמם בתור "זוג"

אחד האלמנטים השנויים ביותר במחלוקת באידיאולוגיה של התנועה הפוליטית האפרו-אמריקאית "אומת האיסלאם" הוא האמונה בעב"מים. מתברר שלואיס פרחאן ראה במקסיקו ב-1985 גוף שמימי שהוא מכנה "הגלגל", שאותו הוא מקשר לחזון יחזקאל. בוועדית התנועה בשיקאגו ייערך פאנל בנושא

לסביות מוסלמיות בבריטניה מוצאות דרכים למסד את זוגיותן תוך השגת לגיטימציה הלכתית (כזו או אחרת)

 

(כל התמונות היום מתוך "אלף לילה ולילה" לפייר פאולו פאזוליני)

המאמר הפותח את הגיליון האחרון של Journal of the History of Sexuality עוסק ביחסי זוגיות בין נזירים ביזנטים במדבר יהודה, שנמשכו לפעמים לאורך כל חייהם של הנזירים – המבנה הדומה ביותר לזוגיות בין גברים שהתקיים בעולם הנוצרי. זוגות הנזירים חיו ביחד בתא אחד בפרישות משותפת, עד שהמוות הפריד ביניהם. מקורות בני התקופה מתארים את העניין שעוררה צורת החיים הזאת, כולל פנטזיות אירוטיות של נזירים אחרים

ומאמרם של רג'ה חלידי וסובחי סמור ב-Journal of Palestinian Studies עוסק בפאזה הניאו-ליברלית הנוכחית של הלאומיות הפלסטינית תחת שלטונו של סלאם פיאד. הכותבים מראים כיצד הפרויקט הלאומי הפלסטיני, כמו תנועות אחרות שצמחו בתקופת הדה-קולוניזציה, נאלץ לאמץ לעצמו את לוגיקת הגלובליזציה, בחסותה של התמיכה הכלכלית האירופית וה-NGOs

זין ענק בגובה 65 מטר שצויר על אחד הגשרים בסנט פטרבורג על ידי קולקטיב האמנים האופוזיציונרי Voina מעורר מחלוקת בסצנת האמנות הרוסית השוקקת

גורבנגולי ברדימוחמדוב, שליטה האוטוריטארי-משהו של טורקמניסטאן מאז 2006, הוא חסיד נלהב של הפילוסוף הטורקמני מגטימגולי פיראגי (1797-1733). הפילוסופיה של פיראגי, בן זמנו של קאנט, ממלאת תפקיד מרכזי בניהול המדינה – מה שהופך את טורקמניסטן לדבר הקרוב ביותר בעולם למדינת הפילוסופים של אפלטון.

בית המשפט בהודו פירסם תקנות המגבילות את השימוש בחומרים מסוכנים לצורך ייצור פסלים של האל דמוי הפיל גאנש. המפלגה ההינדו-פונדמנטליסטית Shiv Sena מארגנת בתגובה מחאה של יצרני גאנשים

הפעיל הסביבתי מייק טידוול התחיל כבר לפני עשור להתכונן לסוף עידן הנפט והתקין קולטי שמש על הגג שלו. עכשיו בעקבות האירועים הסביבתיים האחרונים הוא העלה הילוך, והחל לגדל חסה במרתף. הוא ממליץ לכולנו לעשות כמוהו (אבל מה עם אנשים שגרים במרתף?)

ובינתיים, באמריקה מתחזקת תנועה "אחרינו המבול" של סרבני החיסכון והאנרגיה המתחדשת

נפילתו הצפויה של קדאפי מבשרת את סוף עידן הדיקטטורים האקצנטרים. עכשיו הדיקטטורים יהיו סתם מיליארדרים אפרוריים שלמדו בהרווארד ועובדים בשביל קרן המטבע העולמית

Neues Deutschland מנצל את הפיאסקו של הפרייהר צו גוטנברג כדי לדון בהתפוררותה של האצולה הגרמנית

בתקופתו של חוסני מובראק, השלטון במצרים העלים את המסמכים המתעדים את עברה של המדינה. ההיסטוריון יואב די-קפואה מסביר במאמר מעניין באלג'זירה שתעודות הנוגעות לתבוסה ב-67' או להסכמי קמפ דיוויד אינן נגישות להיסטוריונים

המושג הלוהט בתרפיה של הומוסקסואלים הוא Velvet Rage – התקפות של שנאה עצמית שמקורן בילדות נטולת אהבה. הפסיכולוג אלאן דאונס, מחבר הספר המשפיע, טוען שבגלל זה הומואים הם דכאוניים ואובססיוויים יותר

ההיסטוריון הפופולארי איאן קרשו מעריך את הסיכויים לפאשיזם אנטי-איסלאמי באירופה. המסקנה: זה יקרה במצב של קריסה כלכלית או של מגה-פיגוע בעיר אירופית גדולה

ובינתיים, הלך רוח אפוקליפטי גם בתנועה הראלית: מנהיג התנועה בישראל, לאון מלול, טוען שהעב"מים שנראו מעל הר הבית הם מסר מקבוצת המדענים Elohim לעם הישראלי, בדרישה להקים סוף סוף את השגרירות הראלית בירושלים שכולנו מצפים להקמתה במהרה בימינו (אגב, הם אפילו פנו בעניין אפילו לעוזי דיין – ללא הועיל)

חזית הריאקציה

הרב אורי שרקי, איש חטיבת "מנהיגות יהודית" של פייגלין, טוען ש"האיסלאם נעשה יותר איסלאמי" (???!), מה שמתבטא באירועים האחרונים בעולם המוסלמי. אבל דווקא בנקודה הזו, שבו הסכסוך נעשה יותר דתי, יש יותר מקום לדיאלוג בין היהדות לאיסלאם

יונגה פרייהייט מסביר: פוליטיקאים מהימין הם יותר חתיכים!, ומכריז בפעם המי יודע כמה: אין חיה  כזאת אשמה קולקטיווית

אם בן דרור ימיני היה כותב את "התפסן בשדה שיפון", כנראה שהתוצאה היתה נראית כמו הפוסט הזה של העיתונאי העצמאי עדי שוורץ: תיאור ארוך ומפותל למדי של מסעו של עיתונאי פטריוט בישראל ובשטחים עם קבוצת עיתונאים שוודים, חלקם יהודים, שמתואר על ידיו כ"מיקרוקוסמוס למתרחש בזירה הבינלאומית" וכביטוי של "אלימות מחשבתית קשה". טוב, בכל זאת שילמו לך על המלון, לא?

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

רחל בית-אריה
בייג'ינג

"סין היא ארץ נהדרת. כלומר, כל עוד את מבינה את החוקים הלא כתובים, מסתגלת אליהם ולומדת להשתמש בהם, כל עוד את חושבת שלא נורא כל כך שהמערכת פוליטית אינה מתורבתת ואינה בוגרת, שאין איזונים ובלמים, שהעתיד אינו בטוח; כל עוד את בוחרת לא לראות את היעדר שלטון החוק, חוסר הצדק החברתי, הפער בין עשירים ועניים; כל עוד את לא צריכה חופש דיבור, חופש דת, חופש ממחסור או חופש מפחד, וכל עוד לא ממש אכפת לך מניצול יתר של משאבים, התמוטטות מערכות אקולוגיות, זיהום אוויר, מים וקרקע, זה פשוט גן עדן.

(צ'נג ייג'ונג, עיתונאי, בציוץ שהוסר על ידי הצנזורה משירות המיקרובלוגינג הסיני "סינה וויבו”).

בשיח, או יותר נכון הרטינה השמאלנית על הידרדרות והתרסקות הדמוקרטיה הישראלית, מועלות לא פעם השוואות לרפובליקת ויימאר ולמה שבא אחריה. השוואה שללא ספק פורטת על מיתר כלשהו אצל כל ישראלי, אצל כל אדם, יש לקוות, ומעוררת, בצדק, רגשות עזים מכל כיוון.

אבל יש השוואות אחרות. פחות נפיצות, יותר אקטואליות, ופחות מסתבכות עם חוק גודווין. אחרי הכל, גם אם תחילת התהליך דומה למה שהיה אז בגרמניה, בכלל לא ברור שסופו יהיה דומה. הנה אפשרות אחת לקיום מדינה שבהחלט איננה גרמניה הנאצית, שמהווה היום מודל לחיקוי בחלקים נרחבים של העולם, ושגם היא מחזיקה עם אחר (למעשה שני עמים אחרים), תחת משטר כיבוש מתמשך. זאת מדינה שהצליחה לבסס חילופי שלטון מסודרים במועדים קבועים מראש ומגבלת תקופת כהונה, ואגב כך הגבילה מאד את כוחו של ראש המדינה. מדינה שמאפשרת לאזרחיה הרבה יותר חופש אישי מאשר בעבר, או כמו שאומרת אחת האזרחיות שלה, הסופרת ליג'יה ג'אנג: סורגי הכלוב התרחבו כל כך, שלפעמים אנחנו לא מרגישות בהם כלל. זאת גם מדינה שמצליחה לקדם פרויקטים גדולים, שאפתניים ומעוררי השראה שכמה מהם מביאים שיפור ממשי לחייהם של עשרות מיליונים, ומדינה שהצמיחה הכלכלית בה אמנם בלתי שוויונית באופן מבהיל, אבל עדיין מצליחה לדחוף קדימה שכבה רחבה מאד, ולא רק אליטה שלטונית מצומצמת.

 

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. מספיק כדי למלא את רחבת הסינמטק?

והדחיפה הזאת קדימה היא כנראה הסיבה לכך שההמונים לא יוצאים בינתיים לכיכר טיאנאנמן כמו שיצאו לכיכר תחריר. אוטוקרטיה שמצליחה להיות גמישה וללמוד את גבולות הכוח של עצמה יכולה להחזיק מעמד הרבה, הרבה זמן וליהנות מתמיכה לא מועטה של הנשלטים, וזה בדיוק מה שמפחיד כל כך באפשרות הזאת. הנה כמה סיפורים סיניים מהזמן האחרון שינסו להדגים איך עובדים המנגנונים בדיקטטורה "רכה". הם מבוססים בחלקם על חומר מהעיתונות ומהרשת בסין ובחלקם על שיחות אישיות. דימיון למקומות אחרים עלול להימצא בין השורות שלא במכוון.

הדילמה של ג'אנג:

סיפורה של מהפכנית כושלת: ג'אנג, ניצולת הפגנות הסטודנטים ב-1989, עובדת היום במשרד ממשלתי באחת הפרובינציות ומפעילה מן הצד עסק קטן שמשגשג, בין השאר, בזכות המשרה הציבורית שלה. שחיתות? כן, אבל בקטנה. היא מאזנת את המצפון עם הרבה פעילות צדקה, חינוך, העצמה נשית. היא מודה שהייתה רוצה לכתוב מאמרים פוליטיים ולזעוק את אשר על ליבה, מודה שהיא מודאגת מהכיוון אליו החברה סביבה צועדת. אבל הדאגות האלה מושמעות מעל כוס תה לכמה חברים קרובים. במאבק הפרטי מאד הזה בין בטחון יחסי למשפחתה ובין חופש הביטוי והרצון לתיקון עולם, היציבות, בינתיים, מנצחת. את הסיפור שלה אפשר לשכפל עשרות, אולי מאות מיליוני פעמים  ולקבל נתחים גדולים מהחברה הסינית של היום. האם מתישהו, שוב, המגבלות ואי הצדק יהפכו בלתי נסבלים מספיק בשביל לנער שוב את הכבלים? אולי, אבל למדוכאים האלה, זה ברור, יש הרבה יותר לאבד מאשר את כבליהם.

גם דיסידנטים אוהבים יין:

ליו שיאובו הוא חתן פרס נובל לשלום לשנת 2010. פעם, עוד לפני שהוכנס לכלא בעוון ניסוח עצומה, הוא סיפר פעם היה רוצה לקנות יין יקר לו היה לו כסף. זה, כמובן, מוכיח באיזה אדם מושחת ומנוון מדובר. כך לפחות סברו ב"צ'יינה דיילי",  כשנאלצו שם להפסיק להתעלם מקיומו ולהסביר לציבור במי מדובר. באותו מאמר מערכת, שהתפרסם במקביל בעוד כמה עיתונים בסין, הוסבר לקוראים שליו הוא בוגד בארצו שמקבל כסף מסעודיה, סליחה, מארה"ב, כדי לחתור תחת סמכות המדינה הסינית ולהשליט בה ערכים מערביים מזויפים. זאת פרופגנדה מטעם, כמובן, אבל היא משכנעת לא מעט אנשים. למה, אחרי הכל, כשהמצב טוב כל כך, ירצה מישהו לבקר כך את ארצו המתקדמת בצעדי ענק אם אינו משרת של מדינת אויב?

מהפכת היסמין בבייג'ינג, שבוע שעבר. איפה ההיפסטרים כשצריך אותם?

הדיסוננס הקוגניטיבי:

– קראתי במאמר בעיתון שישראל היא קולוניאליסטית. אתם צריכים להפסיק את זה. הקולוניאליזם היה רע מאד. הם הרסו לנו את סין, השפילו אותנו.

– כן, צודק, אבל אתה לא חושב שגם סין היא קולוניאליסטית?

– סין? מה פתאום? אנחנו היינו קרבן של הקולוניאליסטים. את בטח מתכוונת לטיבט. התקשורת המערבית משקרת לכם בקשר לזה. אני יודע, עבדתי שנה בטיבט. החיים שלהם כל הזמן משתפרים. חוץ מזה, טיבט תמיד הייתה חלק מסין.

(שיחה במהלך נסיעת רכבת עם יו, מהנדס שקיבל הטבות כדי לעבוד שנה בלהסה)

מקרה מיוחד:

לסין חמשת-אלפים שנות היסטוריה. היא אינה דומה לשום מדינה אחרת. היא עם לבדד ישכון עם תנאי גיאוגרפיה ודמוגרפיה יוצאי דופן. ניסיון להחיל עליה את הקריטריונים הדמוקרטיים של מדינות המערב יוביל לאסון ולהתפרקות, וכנראה שלכך מכוונים כל מי שקוראים לדמוקרטיזציה מיידית

(עיבוד חופשי של טענה שנשמעת באינספור מאמרים, הצהרות מדינאים, פוסטים ברשת, נאומים לאומה וסתם שיחות מסדרון)

להרוג את התרנגול, להפחיד את הקוף*:

אחת הבעיות של דיקטטורות הארד-קור הייתה שהן כילו את עצמן. הרעבה המונית, השמדות עם, טיהורים רחבי היקף, מעצרים המוניים, כל אלה משבשים את החיים באופן חמור, עוצרים את הכלכלה ומדרדרים את הדיקטטורה למצב של מדינה כושלת שאינה מסוגלת להאכיל את אנשיה. הדיקטטורה הרכה אינה נוקטת  – בדרך כלל – באמצעים כאלה. היא מכוונת את האלימות שלה כלפי בודדים שעלולים להוות אתגר רציני לשלטונה. לכן ליו שיאובו יישב בכלא 11 שנה בעוד כמה משותפיו לדרך ספגו לא יותר מאשר שיחת נזיפה. לכן צ'ן גואנגצ'נג וכל משפחתו כלואים בביתם ומנותקים מהעולם, לכן גאו ג'ישנג הועלם, ורק העדות על העינויים שעבר נשארה אחריו.

הבטחתי לעופרי את הפוסט הזה כבר לפני שבוע אבל במשך כמה ימים לא הצלחתי לכתוב אותו, ולא רק מטעמי קוצר זמן. בלתי אפשרי להסביר ממש את הסתירה בתנועה שהיא סין של היום, בטח בכמה פסקאות, קשה להבהיר את האנלוגיות, שכמובן אינן מלאות או מדויקות, ולא בטוח שאפשר להעביר את תחושת אי הנוחות המלווה בחרדה קלה כשרואים דברים כאן שמזכירים יותר מדי דברים שקורים שם.

במהלך השבוע הזה שבו התחמקתי מהכתיבה התחילו לצוף הודעות פייסבוק וטוויטר, כנראה ביוזמה של כמה סינים שחיים בחו"ל, שקראו ל"מהפכת יסמין" סינית בהשראת תוניסיה ומצריים. זה לא היה נראה כמו משהו שיכול להתפתח למימדים משמעותיים אבל יצירת גוגל אחת סיפקה מפה מדויקת של מוקדי ההפגנות בערים השונות ואמרתי, נסורה נא ונראה את המראה הגדול. בבייג'ינג, באופן שאין הולם ממנו, המהפכה תוכננה לפרוץ בכניסה לסניף מקדונלדס בוואנגפוג'ינג, רחוב הקניות הראשי של העיר. כיוון שהגעתי קצת מוקדם מדי ניצלתי את הזמן ללכת לראות את חנות "גאפ" החדשה באותו רחוב עם רעיון לבדוק את מידת ההצלחה של רשתות זרות בסין (בעוונותי, אני מתפרנסת חלקית מכתיבה על כלכלה ועסקים).

 

מהפיכת היסמין בבייג'ינג בשבוע שעבר. אחזקת פרחי יסמין שלא כחוק

המהפכה התחילה כמתוכנן בשעה שתיים אחה"צ בדיוק והסתיימה בשעה שתיים ועשרה. נכחו בעיקר כתבים זרים, שוטרי חרש וסתם עוברי אורח מבולבלים שניסו להבין מי הסלבריטי שמשך לכאן כל כך הרבה מצלמות. אה, והיו גם כמה מפגינים שמחוסר ניסיון באירועי מחאה לא ממש ידעו מה לעשות, צילמו את עצמם וחיכו שמשהו יקרה. על כל האופרציה הלא מרשימה הזאת פיקח כוח של לפחות מאה שוטרים, עם מכוניות משטרה ומשטרת פיזור הפגנות שהתפרשו לאורך הכביש בין וואנגפוג'ינג לכיכר טיאנאנמן. בסוף, מפגין אחד נעצר בעוון אחזקת פרחי יסמין בציבור, ועוד אחד התעמת קלות עם שוטר והועלה למכונית משטרה. השאר פוזרו בכמה דחיפות קלות. בשיא האירוע נראתה אשה עם ילד קטן על המדרגות המובילות לסניף מקדונלדס. אחד השוטרים התקרב כדי להדוף אותה ונעצר כשהסבירה לו שהיא בסך הכל צרכנית עייפה של יום ראשון שמעוניינת להשתיק את הילד המנג'ס בעזרת ארוחת ילדים. נציג מנגנון האופל החווה בשיא האדיבות לעבר הדלת, ואפילו עזר לה לסחוב את התיק. אחד מחבריו הדף כמה צעירים מעל המדרגות בדחיפות עדינות למדי תוך שהוא קורא אליהם: לכו תעשו קניות. אז הם הלכו.

וככה עובדת דיקטטורה נאורה: השימוש בכוח מוגבל (לפחות כשעוסקים בחלק שבע וצייתני יחסית של האוכלוסיה. דיכוי מהומות באזורי הכפר נראה אחרת לגמרי, שלא לדבר על מהומות אתניות באזורים הכבושים) והגירויים מסביב רבים. כל אחת עושה את החשבון, והמתמטיקה מצביעה על כך שעדיף לבלות בחנות גאפ מאשר בתחנת משטרה. העולם החדש המופלא הזה יכול להתקיים לנצח.

או שלא. כדי להשתלט על תנועת מחאה בלתי קיימת ולהבטיח חוסר השתתפות בהפגנות שאורגנו ברישול ולא עוררו עניין כלשהו בציבור, המשטר נאלץ להכניס לפעולה כוחות עצומים של משטרה ביותר מעשרים מוקדים ברחבי המדינה, מנגנוני הצנזורה שודרג ושוב ובדוגמה מרהיבה במיוחד של נחש הבולע את זנב עצמו, בין מילות החיפוש החסומות ביום ראשון נמנו לא רק "יסמין" "מהפכה" ו"חברה אזרחית", אלא גם המילים "היום" ואפילו "סין". לפחות עשרים פעילים מוכרים נעצרו מראש ועוד מאות הוכנסו למעצר בית או הוזהרו, הכל כדי להבטיח שלהפגנות לא תהיה הנהגה כלשהי. נראה כאילו ככל שהמעצמה הזאת הופכת חזקה ועשירה יותר, היא גם הופכת יותר היסטרית, פחות בטוחה בעצמה, ומתקרבת יותר ויותר לקו שבו המסווה הכאילו נאור נקרע מעל פניה והיא צריכה להחליט אם היא צפון קוריאה או דרום קוריאה. הרגעים האלה, שבהם את צופה בענק בחולשתו, מרתקים ממש.

* פתגם סיני עתיק, ושיטה קיסרית עתיקה לשליטה באוכלוסיה. ידועה באזורים אחרים של העולם כשיטת "שעיר לעזאזל".

החלוצים

איתמר מן
אתונה

הפאניקה מפני גל של ערבים, שחורים ועניים מאפריקה מתפשטת באירופה בשבועות האחרונים כמו האש האוכלת את הפרלמנט בטריפולי. עם המהפכה במצרים, מיד החלו להישמע באירופה ביטויים לפחד הזה. ראשונה קפצה דווקא בולגריה, שפתחה לאחרונה בקמפיין שמטרתו להצטרף למדינות אמנת שנגן (ביניהן הוסרו מגבלות התנועה). לאחר שספגה בשנה שעברה ביקורת קשה על פגיעתה בזכויות אדם, בעיקר של הצוענים והמקדונים, ביקשה בתחילת החודש להוכיח למדינות המתוקנות שיש להן מה להרוויח ממנה: המדינה הענייה ביותר באיחוד תתקבל למועדון בכך שתחסום את פליטי המהפכות.

הקשר בין מהפכה לפליטות המלהיט את הדמיון באירופה נולד באזור הזה, במלחמות הבלקנים, עת נפוצו מיעוטים שהוקאו מהמדינות החדשות והפכו מסה נודדת על אדמת אירופה. כך נולדה פליטות מודרנית – מתוך מהפכה והקמת מדינה וסילוקם של הבלתי רצויים מתוכה לכל עבר. כך גם קרה בפלסטין.

לא יצאו שבועיים והתחזיות ההזויות של הנשיא הבולגרי בוריסוב – על נחשול מצרים שיעשו את דרכם לסופיה – התממש. אולם במקום פחות מפתיע: על פי דיווחי האיחוד, כ-5,500 מהגרים, על גבי 116 סירות, נחתו עד 13 בפרואר באי האיטלקי למפדוזה ובאיים סמוכים. לדברי האו"ם, ברוב המקרים לא מדובר בשארית הפליטה מהמשטר הישן, אלא בעניים ובמובטלים, שרק רבע מהם תוניסאים. בהנחה שהנתונים נכונים, מדובר כנראה במי שניצלו את ההזדמנות לעשות מה שרצו לעשות כבר מזמן.

אז למה דווקא עכשיו? המהפכה שיחררה את תוניסיה מרודן מבית, אך גם, באופן זמני, מנוגש מחוץ: האיחוד האירופי. בשנים האחרונות המדיניות הביטחונית של האיחוד הפכה מדינות כמו תוניסיה לקבלניות גבול. כך הקים ברלוסקוני את חיל הים של קדאפי כסכר שיעצור את נהר האפריקאים בים התיכון. על פי מודל זה, המדינות שימשו מחסום מפני אזרחיהן, אך בעיקר מפני פליטים ומהגרים הבאים ממדינות חלשות עוד יותר מדרום להן: סודאן, צ'אד, אתיופיה, אריתריאה, סומליה. והרשימה ארוכה.

הפליטות הזו שונה מהמודרנית, זו של ההמון הנגוז מפני מהפכה. נקודת המוצא צריכה להיות שהאנושות בתנועה, ויציבותן של מדינות ושיתופי פעולה אזוריים פוקקים וחוסמים אותה. המהפכה אינה מפץ הזורק אנשים לכל עבר, אלא היא התפרקותן של חומות המונעות, לפעמים, מהמפץ הזה להופיע. הקטסטרופה הסביבתית, שכפי שכתב עפרי, כבר כאן, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה.

גם נתניהו השמיע קולות דומים, וקרא להאצת בניית החומה בדרום. במובן זה ישראל אינה ראש סיכה, כפי שכתב כאן יותם פלדמן, אלא שוליים של מערכה שניטשת בין ממשלות נייחות לאנשים ניידים בחזיתות שונות מסביב לים התיכון. ובכל מקום ראשי המדינות מדברים בערך את אותה השפה. נתניהו לא חשש מגל של פליטים מאנשיו של מובארק שיתיישבו בדרום תל–אביב. קשה להאמין גם שהתכוון שאפשר להציב חומה מהיום למחר שתחסום את תומכי מובארק שיצבאו כביכול על דלתות דירות המסתור בנווה–שאנן. השערה סבירה יותר היא שגם לישראל היה שיתוף פעולה עם בריון שכונתי שיחסום את הגעת הפליטים מאפריקה באלימות – או בהעלמת עין מאלימות. ומי יודע אם אחרי המהפכה יכבדו את ההסכמים.

לאחר שאיטליה מחתה נמרצות על התרופפות השליטה בים התיכון, ביום חמישי דיווחה אלג'זירה שהתוניסאים חזרו לסורם ומפעילים אכיפה ימית. גם שוטרי פרונטקס (Frontex) – משטרת ההגירה המשותפת של האיחוד האירופי היושבת בוורשה – נשלחו לאזור, ומי יודע כיצד הם משתכשכים. אולם כל עוד חלק ניכר מהמהגרים הם תוניסאים, משמר חופים של תוניסיה דמוקרטית יתקשה לשמור על אגרוף קפוץ: המשטר יצטרך לנשוא חן גם בעיני מי שנושאים פניהם לאירופה.

קלחת הים התיכון מגיעה כעת לרתיחה חסרת תקדים, ומשנה את פניה פעם נוספת עם המהפכה בלוב, ש-14% מתושביה חסרי מעמד. כרגע באן–קי–מון מדבר על פשעי מלחמה, ובלונדון, פריס וברלין עוד סופקים כפיים בדאגה לנוכח מפגינים רטושים. אך לא לזמן רב. מרומא כבר שלחו ספינת קומנדו לסיועו של בעל הברית החשוב; בפראג הקדימו להזהיר מפני קטסטרופה שתתרגש על היבשת; ומבודפשט נמסר שהרודן הנאבק על הישרדותו כבר הודיע שיפסיק את שיתופי הפעולה המשטרתיים.

שריפת בתי הפרלמנט (ויליאם טרנר, 1834)

*

גם בקרן מרשל הגרמנית, קבוצת חשיבה אירופית–אמריקאית שעוסקת במדיניות הגירה בינלאומית, כבר מתכוננים לנחשול. "צפון אפריקה משתנה, וכך צריכה גם לעשות מדיניות ההגירה האירופית", מכריזה כותרת מאמר דעה שהתפרסם לאחרונה באתר הקרן. כפי שמסבירה המחברת, הגעת המהגרים ללמפדוזה היא רק דוגמה אחת לזרם שיתגבר לכל רוחבו של הים התיכון. לכן, במקום להשקיע משאבים במערכות המקלט והגירוש, שיעילותן מוטלת בספק, על אירופה להשקיע בפיתוח הכלכלות הצפון אפריקאיות. על פי הסקר שבמאמר, רוב האירופים מעדיפים את יצירתם של "פתרונות מבית", כלומר מחוץ לאירופה, גם אם אלו יקרים יותר. מה שהמחברת לא מסבירה, הוא שהסיבה לגל ההגירה הוא בעצמו שיתוף פעולה עמוק שיצרה אירופה – בדמות תמריצים כלכליים למשטרים שעכשיו נופלים.

מי שמשמחות אותו המהפכות במדינות ערב, צריך לשמוח לא רק על האפשרות שבמדינות אלו יכוננו משטרים המכבדים את חירויות הפרט. עוד חזון למועד. רווח מיידי וקונקרטי הרבה יותר – שמצטבר כבר עכשיו – נובע דווקא מהתרופפות השליטה הקיימת והאפשרות שהיא פותחת לחלוקה מחדש של העושר באזור. עד שלא תושכן "יציבות" בצפון אפריקה, לא ניתן עוד יהיה לשלשל לכיסיהם של רודנים כספים והטבות כדי שיעצרו בכוח הזרוע את ההמון ש"רוצה חיים טובים יותר". את העבודה המלוכלכת שקדאפי עשה עבורה, כנראה לא תמהר אירופה לעשות בעצמה.

תחת זאת, יש שתי אפשרויות: או שאירופה תשקיע, כפי שמציעים בקרן מרשל, כספי פיתוח רבים במדינות אלו, באופן שיגיע לא רק לשכבה דקה של אנשי שלטון ושירותי ביטחון, אלא יזלוג גם לשכבות התחתונות – שהן אלו שמנצלות עכשיו את שעת הכושר כדי לצאת. ככה אולי, בטווח הרחוק, באמת יהיה פחות כדאי להגר. יש גם כבר מי שחושב איך לעשות מזה כסף. אפשרות מסתברת יותר, היא שהשקעה בסכומים שיצמצמו פערים קיצוניים ביחס למדינות אפריקה תיתפש כיקרה מדי, וככזו שדורשת חדירה עמוקה מדי אל הכיס של משלם המסים בברלין. הקמצנות תתגבר על הגזענות, ומדינות אירופה יצטרכו לקבל אל תוכן המוני ערבים, שחורים ועניים.

*

אירופה מחויבת לערכי המקלט שנקבעו באמנת הפליטים שנחתמה ב-1951. בתקופה שאפשר רק לקוות שחולפת עכשיו מכמה מקומות בעולם, העניקה האמנה מעמד למתנגדי משטר שנרדפו רק בשל כך שהביעו את דעתם, או כי תמכו בדמוקרטיה. אמנת הפליטים עומדת על הדימוי המודרני של הפליט. אבל גם אם ייפול קדאפי, וגם אם תינגף חתיתו של עומר אל בשיר מסודאן, בליבה של האמנה עומדת הבחנה אכזרית בין הפוליטיקה לכלכלה. הדבר הזה עלה בצורה ברורה לגמרי מכמה דברים שאמרו לי בשבוע שעבר פליטים–מהגרים בפחונים שהקימו בפאתי כפר מחוץ לאתונה. בין פרדסים ומטעי זיתים, כמאה גברים – מרוקאים, אלג'יראים, תוניסאים וסודאנים – מתחממים ממדורות שהדליקו בחביות מתכת, יוצאים ממחנות העבודה שלהם לעמוד בצומת, ומקווים לקטוף הדרים.

אם יש בכלל דבר כזה הגדרת "פליט" שמנותקת מההקשר הפוליטי והמוסדי שבו היא ניתנת למישהי או נמנעת ממנה, אני מניח שניתן היה לראות בחלקם פליטים ובחלקם מהגרי עבודה. אולם מה שמשותף להם, הוא סירוב עיקש להגיש בקשות למעמד פליטות, שיחייבו אותם לבוא במגע עם השלטון. גם ל"פליטים" שביניהם יש סיבה לא לסמוך על השלטון, והם מעדיפים לחיות בצללים. המשטרה הורסת להם את המגורים מדי מספר חודשים, אך מעלימה עין מעצם שהותם שם, כי כמובן יש מי שמעוניין בעובדים בתת–תנאים.

ברור שיש קשר בין הנוכחות של האנשים האלה במקום שבו הם נמצאים, לדיכוי הפוליטי, האתני, המיני, שכנגדו עמדו מפגינות ומפגינים בכיכר תחריר. כפי שאמר לי גבר טרוט עיניים בן חמישים בערך, "מאסנו בחיים שלנו שמה. אנחנו רואים איך חיים באירופה ואנחנו רוצים גם". אלו בדיוק המילים בהן השתמש תומס פרידמן כשהתראיין על המהפכה במצרים ממש עם התפטרותו של מובארק. ויחד עם זאת, כפי שהוסיף נער מרוקאי בצורה שאין רהוטה ממנה:

"למשפט הבינלאומי של הפליטים אין שום דבר להציע לנו. אולי במקום פליטים תכתוב בדו"ח שלך על העבדים החדשים"

את הניסוח המדויק ביותר של האכזריות שבמעמד הפליט הנוכחי שמעתי דווקא ממתרגם אפגאני, שבעצמו נפלט כמה פעמים ובסוף הגיע לאירופה על מלגת לימודים. שאלתי אותו אם הוא חושב שזה צודק להגן רק על פליטים פוליטיים, ולהבחין בינם לבין פליטים כלכליים:

"ברור שלא. למי שבורח כי אין לו כלום אין ברירה. מי שבורח בגלל דעה פוליטית תמיד יכול לשנות את דעתו"

קיר מכלאה למהגרים באתונה

העבדות החדשה דומה יותר לעבדות בעולם העתיק מאשר לעבדות שהביאו עמם שלטונות קולוניאליים לאמריקה (לפחות בדימוי הפופולארי שלה). אין מדובר באנשים שנתלשו באלימות ממקומות מגוריהם ונכבלו בשלשלאות, אלא באנשים שהגיעו בעצמם, וכתוצאה ממצבים של מצוקה קיצונית הפכו לעבדים נרצעים. גם אם עבדות זו מביאה עמה חיי השפלה ומחסור בצרכים בסיסיים כמו מזון ומרפא, מדובר בדרך כלל בעבדות לתקופות מוגבלות שלאחריהן יחזרו למקומות מגוריהם (וחוזר חלילה).

עם מערכות מקלט שגם ככה קורסות בכמה מקומות באיחוד, ועם מספר מצומצם של ויזות, האפשרות שאירופה תקבל אליה עוד מהגרים לא נראית מעודדת. האנשים הללו ימשיכו לחיות במאורותיהם, מושחים שיער בג'ל מול מראה שבורה, בידיים מפוחמות, בגוף דואב ממכות שחטפו משוטרים בנמל. אבל אפשר לסמוך עליהם שאם הם משלמים מחירים אישיים כבדים, הם בכל זאת לוקחים משהו לעצמם. קצת יותר מהפירורים שמפזר על שולחנם מערך שליטה שלא מאפשר להם אפילו לצאת לחו"ל. בכך הם מצמצמים, ולו במעט, פערים כלכליים קיצוניים בין אירופה לקולוניות לשעבר.

אם באמת מה שקרה במצרים הוא מפץ גדול, זה כנראה לא רק בגלל שאת המשטרים האפלים יחליפו משטרים דמוקרטיים. המשטר התורכי, האופנתי כמודל לדמוקרטיה מזרח–תיכונית, הוא בסך הכל משטר די שמרני שנישואי השוק החופשי לדת עומדים בבסיסו ממש כמו בגרמניה של מרקל. זהו משטר כיבוש כורדיסטן שמשמרות אותו אלות וגז מדמיע, של הפליה קיצונית בין איסטנבול המהממת לאזורי הספר הנידחים ובהם אודי כפרים ארמנים שנחרבו ואפילו לא טרחו לכסותם ביערות קק"ל – מעצמת ההכחשה. המפץ האמיתי שאולי ממתין מעבר לפינה גלום דווקא באקסודוס שמחכים לו באירופה. ומי שמחכה יותר מכל לאקסודוס הזה, הוא חיל חלוץ של עובדים שכבר נמצאים באתונה ובפרבריה, כמו בערים רבות אחרות.

טכנולוגיות לקריעת האופק

באחד העמודים הפנימיים של עיתון "הארץ", פורסמה לפני כמה ימים ידיעה של צפריר רינת שעניינה ההתפתחויות האחרונות במפלגת "התנועה הירוקה". ברגע הראשון משכה את תשומת לבי התמונה, שבה נראתה ההנהגה החדשה של המפלגה: פרופ' אלון טל, מנהיג האגף הימני שניצח בפריימריז של התנועה לפני כמה חודשים, ורחלי תדהר-קנר, שנראתה לי איכשהו מוכרת. כשהסתכלתי טוב הבנתי שאני מכיר את היו"ר החדשה די טוב: הרי זו לא אחרת מ"רחלי הקטנה" ממחזור ט"ז, שלמדה שנתיים מעליי בבית הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר. אני זוכר די טוב איך בסוף טקס ההשבעה האימתני שערכו לנו הי"בניקים ממחזור ט"ו כשהגענו לפנימייה, בהתאם לאחת המסורות האטוויסטיות של המוסד הזה, חיכתה לנו רחלי עם ביסקוויטים ותה, ועזרה לנו לנקות את הבוץ הלבן, שהיה מעורב כמיטב המסורת בצואה של צבועים (או ככה לפחות אמרו לנו).

אז מתברר שרחלי הפכה לפוליטיקאית! באופן כלשהו שמחתי, כי בחירתה מגשימה את החזון שתמיד היה לבית הספר הזה: לעצב אליטה סביבתנית קנאית שתשתלט בשלב מסוים על מוקדי הכוח במדינה. עכשיו, אחרי שהתנועה הירוקה קנתה את עולמה כשהכשילה את מינויו של פושע המלחמה גלנט בזכות ערוגת זיתים, יש סיכוי גדול שגם רחלי תיכנס לכנסת, והחזון הזה עשוי להתממש.

אני בעצמי, כיוצא שדה בוקר שהאמונה הירוקה בוערת בחזו, שקלתי בנקודה מסוימת לפני הבחירות האחרונות להצביע לתנועה הירוקה בראשות הרב מלכיאור, אם כי בסוף שיניתי את דעתי. על כל פנים, כותרת הידיעה בהארץ שהיתה צמודה לתמונה בישרה על רכיב חדשני שייכנס כנראה למצע של התנועה: צמצום קצב גידול האוכלוסייה. כפי שכותב רינת, האמצעי המרכזי שמציע פרופ' טל הוא צמצום קצבאות הילדים:

טל הזהיר כי אם תימשך המגמה הנוכחית, לא תוכל ישראל לתת לתושביה רמת חיים נאותה ולשמר משאבי טבע. "כיום אנחנו מסבסדים את ההתאבדות האקולוגית שלנו", הוא טוען. "אם תהיה אוכלוסייה של 20-30 מיליון תושבים בין הירדן והים, לא יהיו טבע ונופים שעליהם נוכל לשמור".

מה יש להגיד? אידיאולוגיה של צמצום ילודה היא בהחלט מרכיב חדשני בשיח הפוליטי בישראל. אבל בנקודה זו, ובהתחשב בעמדות שהביע טל לאחרונה, יש מקום לשאול האם צמצום האוכלוסייה שעליו מדברת התנועה הוא לא שם נרדף לצמצומן הסלקטיווי של אוכלוסיות מסוימות. מעניין לציין גם שחלקים מההנהגה של התנועה מעידים על עצמם שיש להם שלושה ילדים לפחות, בלי עין הרע.

(ועוד הערה: יש דרך יעילה, זמינה ואפילו די מהנה שאני מכיר באופן אישי להיות בלתי פורה מבחינה ביולוגית: קוראים לזה הומוסקסואליות. אולי כדאי להציע לתנועה הירוקה להכניס הטפה להומוסקסואליות למצע שלה. אפשר כבר להתחיל ללמד את זה בתיכון לחינוך סביבתי.)

אבל אני רוצה ברשותכם להניח לרגע, ולו באופן טקטי, לשאלת הילודה, ולעבור לנושא אחר: המהפכה.

*

הדבר הכי בלתי נתפש שעשתה המהפכה במצרים הוא להחזיר לעולם את התקווה לשינוי פוליטי, ולמעשה להחזיר לעולם את הפוליטיקה בכלל. רבים כתבו בימים האחרונים שהדי נפילתו של מובראק נשמעו לא רק ברחבי המזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה. נראה שהמפגינים בקהיר, באלכסנדריה ובסואץ שברו לראשונה זה שנים את אותה תחושה של הידרדרות סטיכית, דטרמיניסטית, שמונעת על ידי תהליכים גלובליים שבעצם איש לא ממש שולט בהם, ושחלשה על ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות (בנוסף אולי לבחירה של ברק אובמה – בלי קשר למה שיצא ממנה). והרי, נראטיב ההידרדרות משותף לכל כך הרבה תחומים שבהם אנחנו חיים: האקדמיה, העיתונות, החינוך ובקיצור פרויקט המודרניות כולו.

כבר שנים אני מתאר את עצמי בתור מי שחי בתוך ספינת נייר שטובעת בתוך אמבטיה שטובעת בתוך ספינה שבעצמה טובעת. תמיד חשבתי שכל המישורים של הקיום שלי קשורים למערכות שמצויות בשקיעה מהירה (אולי חוץ מארץ האמורי, וגם לגבי זה יש ויכוח).  כמו שכתב כאן אסף, ברגע אחד, מתברר פתאום שהכול, ממש הכול אפשרי. המעגל לא מצטמצם, אלא מתרחב. אני מעז לומר שבמונחים קוסמולוגיים, כאילו היקום שינה כיוון, הפסיק להתכווץ והתחיל להתפשט. מבחינה פוליטית, תרבותית וקיומית, מה שקרה במצרים ושקורה ברגעים אלה במדינות אחרות הוא לא פחות ממפץ גדול חדש, שיברא אינספור עולמות חדשים.

ובכל זאת, למדתי כאמור בבית ספר סביבתי, ומשהו כנראה נצרב לי בראש. ובבוקר שאחרי, ניקר בראשי המשפט הדבילי מהפרסומת: ישראל עדיין מתייבשת.

אני יודע שזה נשמע כמו ניסיון לא מוצלח להשבית את השמחה. כתבתי כבר כאן, שכולנו עייפים מלשמוע על ההתחממות העולמית. אולי זה נשמע כמו עניין לגמרי לא רלוונטי, או שאפשר לדבר עליו בזמן אחר. ובכל זאת: אם לא יהיו מים בנילוס, שום מהפכה לא תציל את מצרים. לפני כמה חודשים טענתי שהקטסטרופה כבר התחילה – במובן הסביבתי והפוליטי – ושבתוך הקטסטרופה לפוליטיקה יש משמעות חדשה לגמרי. אני עדיין דבק בעמדה הזאת.

אבל איך היא כל זה מסתדר עם מצב הפוסט-תחרירי? איך המהפכה בכלל אפשרית בתוך אופק קיומי שהולך ומצטמצם, הולך ונסגר, בגלל תהליכים גלובליים כמו שינוי האקלים והידלדלות המשאבים?

אפשר לציין בעניין הזה גם את המחאה על מחירי הדלק – אותה מחאה שהביאה את נתניהו לנאום לאומה בדיוק באותו ערב שבו נאם מובארק את נאומו האחרון. המחאה הזאת לא הצליחה לרגש אותי במיוחד, וזאת לא רק בתור אדם שמחשיב את זהותו הראשונית ביותר ל"חסר רישיון נהיגה". דווקא בסוגיית מחיר הדלק – אולי הסוגיה היחידה שתוכל אי פעם להצית מהפכה אלימה באומת בעלי המאזדה שנקראת ישראל – נראה לי שנתניהו די צודק. שהרי, אם הנהגים יציצו מעבר לחרטום של האוטו שלהם, הם יראו שמחירי הנפט עולים בכל העולם. בין אם המס על הדלק יעלה או יירד, במוקדם או במאוחר המחיר ימשיך לעלות, פשוט כי אין מספיק נפט כדי להזין את הציוויליזציה התעשייתית האינפלציונית שלנו. כך שרפובליקת הנהגים שלנו פשוט מתנהגת כמו ילד קטן, שמתקומם על כך שלא מספקים את רצונותיו בלי להתייחס בכלל לתמונה הכללית שלא ממש תלויה בהורים שלו.

מה שבמיוחד מצער, הוא שגם המהפכות במצרים ובתוניסיה פרצו במידה רבה בגלל עליית מחירי המצרכים הבסיסיים. ושוב: גם אם תהיה במצרים חירות פוליטית, ואפילו צדק סוציאלי מסוים, הקרקעות הפוריות ימשיכו להצטמצם. ואפילו במצב פוליטי היפותטי שבו כלל המשאבים הטבעיים של העולם יחולקו באופן שוויוני יותר בין הצפון והדרום – כלל המשאבים הוא בכל מקרה מוגבל, ונעשה מוגבל יותר ויותר מדי יום.

**

כך שנשארות לכאורה שתי אפשרויות: אחת היא ללכת בדרכם של תדהר-קנר וטל מהתנועה הירוקה, ולדרוש מהמדינה לנהל טוב יותר, ובקשיחות רבה יותר, את הקיום הביולוגי של נתיניה. זאת הדיקטטורה האקולוגית שסביבתנים מסוימים מפנטזים עליה, הגילום השלם ביותר של מה שכינה פוקו "ביו-כוח" – צורה מודרנית של מדינה שמפעילה את כוחה על "מִנהל הגופים והניהול החשבונאי של החיים". באופן כזה, האזרחים יהפכו יותר ויותר מסובייקטים פוליטיים לתרנגולות בלול מתועש, שצריכות לקבל את הכמות האופטימלית של מים ותערובת כדי שלא ימותו וימשיכו להטיל ביצים. לצורך הישרדות, נעבור כולנו אינסטרומנטליזציה מוחלטת. אבל זה, בעצם, בדיוק ההיפך ממה שמבשרת המהפכה במצרים. כי תמיד יהיו את אלה שמנהלים את הלול ואת אלה שמנוהלים בתוכו.

האפשרות האחרת היא להתפתח מבחינה טכנולוגית. שהרי, מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו'. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג'ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ"ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

"יום הזעם", "יום העזיבה", קריאות ה"סלמייה", הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

***

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

כמובן שהטכנולוגיות הפוליטיות החדשות שמומצאות ועוד יומצאו לא חייבות להיות סטנדרטיות. הן יכולות למשל להיות טכנולוגיות רוחניות – כאלה שישנו את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת הסביבה שלנו במובן הרחב ביותר.

מבחינה זו, אני תומך אם כבר דווקא בזרמים השוליים וההזויים יותר בתנועה הירוקה, שהתמודדו בפריימריז האחרונים לרשימה: למשל הרב אוהד אזרחי, חוקר קבלה ומיניות מקודשת שעוסק בקשר בין יהדות שמאניסטית לאקולוגיה; או ידידי לקט העשבים שימי רף.

לטוב ולרע, בכל אותם תחומים של "אקולוגיה עמוקה", אפשר ללמוד הרבה מהניסיון הגרמני. בועז נוימן כתב לפני זמן מה על האקולוגיה הנאצית, אבל בגרמניה הומצאה גם מפלגת הירוקים, שבשנותיה הראשונות עשתה ניסויים מעניינים בקשר בין סביבה לפוליטיקה.

בעניין זה אני לא יכול להימנע מלצטט כמה שורות של גרמני בשם מרטין היידגר, מתוך המאמר "השאלה אודות הטכניקה"  (1962. תרגום: אדם טננבאום). דרך אגב, אלה הן אולי השורות הכי ברורות ופשוטות שכתב היידגר בחיבור כלשהו:

כיום החקלאות היא תעשיית מזון ממוכנת. האוויר מוצב למען פליטת חנקן, האדמה מוצבת למען מחצבים, המחצבים, לדוגמא, למען אורניום וזה האחרון – למען אנרגיית הגרעין שאפשר לשחררה למען השמדה או שימוש אזרחי… הדיבור הרווח על החומר האנושי, על מצבת החולים של קליניקה, תומך בכך. היערן, המודד ביער את העץ הכרות, ולמראית עין צועד באותו האופן ובאותן דרכי יער כסבו, זומן כיום על ידי תעשיית העץ, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לא. הוא זומן לזמינות של תאית, המאותגרת מצדה על-ידי הביקוש לנייר, המוקצב לעיתונים ולירחונים מאויירים, ואלה אף מציבים את דעת הקהל לבליעת המודפס, כדי להיעשות זמינים לעריכת דעות מזומנת. עם זאת, דווקא משום שהאדם מאותגר באופן מקורי יותר מאנרגיות הטבע – היינו, אל הזימון – לעולם אין הוא הופך למשאב סתמי. בהפעילו את הטכניקה, האדם נוטל חלק בזימון כאופן של חשיפה.
…

בכל מקום שבו האדם פוקח את עיניו ואת אוזניו, פותח את לבו, משחרר את עצמו לקראת הרהורים ושאיפות, עיצוב ומעשה, בקשה והודיה הוא כבר מוצא את עצמו מובל אל הלא-מוסתר.

ובאמת, אם משלבים בחשיבה הסביבתית את הטכנולוגיות הרוחניות-פולטיות שהזכרתי קודם, יכול להיות שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי להציל את הסביבה הוא להפסיק לחשוב עליה בתור סביבה, כלומר בתור סך מסוים של משאבים מוגבלים. כי אם נחשוב על העולם בתור לול עם כמות מוגבלת של תערובת לעופות, נהפוך מיד בעצמנו לעופות בלול.

****

בקיצור, פתרנו גם את הבעיה של "ישראל מתייבשת". האופק פתוח, בלי תירוצים, פתוח ממש, פתוח לגמרי.

אני מוצף באופטימיות טוטאלית.

ט-ו-ט-א-ל-י-ת.

ארץ האמורי בת שנה

ארץ האמורי בת שנה.

לא היו לנו הרבה ציפיות כשפתחנו את הבלוג הזה, אבל בינתיים הוא הצליח הרבה יותר ממה שיכולנו לקוות. בשנה הראשונה לקיומו, התפרסמו בבלוג 158 פוסטים (כ-45 מתוכם של כותבות אורחות) והוא צבר מעל 300,000  כניסות. מתוך כמעט 5,000 תגובות נכתבו, סיננו עד עכשיו פחות מעשרים – בעיקר תגובות סקסיסטיות וגזעניות באופן בוטה, האשמות אישיות שלא יכולנו לבדוק נגד כותבים או מגיבים או תגובות של טרדנים שיטתיים.

כמו שהצהרנו בדף האודות, המטרה שלנו היתה ונשארה להפוך את "ארץ האמורי" לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה. זאת הסיבה שאנחנו לא מעלים לבלוג רק טקסטים שכתבנו בעצמנו, אלא גם פוסטים אורחים וסקירות כמו נתזים (ולאחרונה גם "חזית הריאקציה") על תופעות והתרחשויות מעניינות בעולם. נשמח לשמוע מכן, מה אתן אוהבות בבלוג ומה צריך לדעתכן לשנות. לרגל יום ההולדת החלטנו לפתוח כתובת אימייל חדשה haemori@gmail.com אליה אתן מוזמנות לשלוח תגובות או פוסטים אורחים. גם אם יש לכן רעיון שאין לכן זמן או כוח לפתח לפוסט, אתן מוזמנות לשלוח — אם נעשה איתו משהו, נודה לבעליו.

אחד הדברים הלגמרי בלתי צפויים שקרו בבלוג, הוא הקהילה הבינלאומית שנוצרה סביבו. זה כנראה מסימני הזמן, שכמעט חצי מהקוראים והמגיבים בבלוג עברי בנושאים פוליטיים-תרבותיים יושבים בניו יורק, ברלין, בייג'ין, סן פרנסיסקו, לונדון, אמסטרדם, טורונטו, ורשה, בוסטון, פאריס וגטינגן.

עם זאת, יש לציין שזאת לא הייתה הכוונה: היינו דווקא אנשים די שורשיים כשפתחנו את הבלוג לפני שנה, מה שמתבטא בשם המקראי-הבראיסטי שבחרנו לו. היו אפילו שחשדו ששנינו ירושלמים. אלא שהרבה דברים קרו בשנה הזאת – וזה אפילו לפני שמובראק עזב את הליופוליס. כשהתחלנו את הבלוג חיינו עדיין בעולם די שונה, שבו כולם עדיין דיברו על "אווטאר", ולא מעט אנשים לא ידעו איפה זה המדינה האחת. אלוהים אדירים, חלקנו אפילו לא ידענו איך נעשים סחים!

מה דעתך על משהו דינאמי בסגנון "ארץ האמורי"?

במקום סיכום, אנחנו רוצים בחלק השני של הפוסט הזה לסקור בקצרה, במבט רטרוספקטיווי, כמה מההתפתחויות העמוקות שקרו לדעתנו בשנה האחרונה, ושהופכות את נקודת הזמן הזאת לשונה כל כך מאשתקד, ולהגיד משהו על הצורה שבה אנחנו רואים אותן.

ונפתח במשבר ההומוסקסואליות הפוליטית.

משבר ההומוסקסואליות הפוליטית – פתחנו את הבלוג בדיווח על הרומאן ההומואירוטי של דוברו של שר החוץ ליברמן. מכמה בחינות, פרסום הרומאן הזה הוא יותר מאנקדוטה. דמויות כמו יוסי אבני-לוי, גידו וסטרוולה (שר החוץ הניאו-ליברלי של גרמניה), יניב ויצמן (ואולי אפילו אורד וינגייט), יחד עם המיליטריזציה של פוליטיקת הלהט"ב סביב שאלת גיוס ההומואים, הרומאן של הליכוד החדש עם "הקהילה", והשימוש הבוטה של ישראל בחיים הנוחים של הומואים בתל אביב  (שכזכור, בכל זאת גם נטבחים כאן מדי פעם) לצורך תעמולה באירופה, הפכו את דגל הגאווה לסמל ריאקציונרי במובהק.

אפשר להאשים את מי שרוצים, אבל צריך להודות: משהו תקוע בפוליטיקה הלהט"בית, אם היא משמשת בעיקר פוליטיקאים שמרנים ותאגידי ענק. הומואים, כמו יהודים, הם לא קטגוריה קדושה – אפשר להשתחרר גם ממנה. עכשיו, במסגרת עולם המחר של כיכר תחריר, אנחנו מזכירים שוב מה הצענו בעבר: להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. אבל גם את הסטרייטיות.

משבר המשבר הסביבתי – התנועה הירוקה אמנם הפילה את גלנט, אבל מחוץ למושב עמיקם הפוליטיקה האקולוגית נמצאת במשבר עמוק. אף על פי שהאפקטים של ההתחממות העולמית הולכים ומתחזקים, והוכרו אפילו על ידי מנהיג הליכוד (!), אנו מצויים בנקודת שפל מבחינת רמת העניין בצעדים למניעת משבר האקלים. אחד הדברים המעניינים שהשתנו בשנה האחרונה, הוא ההכרה המתרחבת בכך שהרעיון למנוע את הקטסטרופה מבעוד מועד הוא בעייתי – ולו רק מכיוון שהקטסטרופה כבר התחילה מזמן במקומות אחרים, ועכשיו היא כבר כאן. בעצם, זה נכון לא רק לגבי הקטסטרופה הסביבתית, אלא גם לגבי קטסטרופות אחרות. נשאר רק לחשוב מה זה אומר.

השמאל והמהפכה הלאומנית – יהיו שיאמרו שהתהליך החשוב ביותר שקרה בשנה האחרונה בישראל הוא שחיקת הדמוקרטיה וחופש הביטוי וצמצום המרחב הדמוקרטי. אבל אפשר גם לנסח את זה אחרת: מדינת ישראל הכריזה מלחמה על קבוצה של כמה אלפי אנשים, שנושאת את השם "השמאל". קבוצה קטנה אבל לא זניחה, בעיקר בגלל זיקתה לחוגים ליברליים נרחבים יותר ברחבי העולם, והשפעתה על צעדים משמעותיים כמו החרם על ישראל. התהליך הזה כנראה לא מוצא חן בעינינו, אבל קשה לומר אם הוא מסמן ריאקציה קיצונית או דווקא מהפכה פופוליסטית ודי דמוקרטית.

מי שעקב אחרי הבלוג, הבחין בוודאי שניסינו לחשוב כאן פעם אחרי פעם על הקונסטלציה הזאת של "השמאל נגד העם" (או אם נוח לכם יותר, נגד המדינה) ומה המשמעויות שלה, על כל הייסורים והחרדות הכרוכים בדבר, והאפשרות הגוברת שנאלץ לרדת למחתרת, להיעלם כמו הצלבנים, או לפחות ללמוד תורה. זה נושא מסובך מכדי להגיד עליו משהו משמעותי בכמה שורות, אבל עצם העובדה שהיא מטרידה אותנו נובעת מכך שלדעתנו השמאל לא חושב עליו מספיק ברצינות.

המעמד העברי הגלובלי – ציינו למעלה שרבים מהקוראים את שורות אלה, וחלק מהכותבים אותן, לא נמצאים בישראל. הבלוג הזה הוא רק סימפטום לכך שהתרבות העברית כבר לא לגמרי מתרחשת בעבר המערבי של נהר הירדן (וגם לא של נהר הפרת). לטוב או לרע, ובמסגרת המצב הפוסט-קטסטרופלי העכשווי, אנחנו מאמינים שההתמקמות על הרשת הגלובלית הזאת רק תתעצם בחודשים והשנים הקרובות. אפשר להגיד בזהירות שהאומה החדשה-ישנה הזאת עוד זקוקה להגדרה עצמית – אם לא לסוג מסוים של הסתדרות (לא) ציונית.

קהילות עיקריות של קוראי ארץ האמורי, פברואר 2011

 

אחת או שתיים – המאמר הכי פופולרי באתר "הארץ", בחודש הולדתה של ארץ האמורי, היה מסתו של מירון בנבנישתי: "כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית". המדינה האחת יצאה מהספרים של ז'בוטינסקי ובובר – או מכנסים של "בני הכפר" – והפכה לאייטם פוליטי לוהט, לפחות בהארץ ובארץ האמורי. אם הייאוש נעשה יותר נוח, זה אולי מפני שהוא מזמן את החופש לדמיין. ואכן, ניסינו לדמיין את המדינה האחת, או לפחות את הדרך אליה, וגילינו שזו דרך לחשוב מחדש לא רק העתיד, אלא גם את ההווה, לא רק את הזירה הפוליטית, אלא גם את הגוף. ציפי חטובלי זכתה לחמש דקות התהילה שלה כיקירת הבלוג, ונמצא המענה הציוני ההולם לשמאל הלאומי: השמאל הדו-לאומי. בסוף השנה הזו עדיין לא ברור מה יהיה, אבל המהפכה במצרים מוכיחה, לפחות, שהכל יכול להיות. זה מרגש ומעורר אימה כאחד.

הפוליטיקה הפוסט-שלומניקית – מישהו עוד מדבר על שלום, חוץ מסאיב עריקאת וציפי לבני? נדמה שבשנה החולפת כולם מדברים על דמוקרטיה, ואולי, בשוליים, גם על צדק. "השלום" נפל בפח של רעיונות חשובים לא פחות – חירות, פמיניזם או שתי המדינות – והופך לא אחת לסיסמא ריאקציונרית. בארץ האמורי ניסינו לחשוב על אלימות צודקת (או לפחות מוצדקת) התאסלמות צודקת, שיפוט קהילתי צודק, ואפילו על שנאה צודקת – ומיקמנו את הריאקציה המקומית בהקשר גלובאלי, מול מגמות דומות בגיאורגיה ובסרי לנקה. בינתיים אין שלום ואין צדק, אבל לפחות הממשות ברורה יותר, פרדוקסאלית ומרתקת עד כאב (לפעמים אפילו מצחיקה).

הפנטזיה הליברלית – בשנה האחרונה מראה ההוויה הליברלית הישראלית סימנים מתקדמים של גסיסה. בקרוב יציגו את ברכט באריאל, מה שמלמד שאת ברכט כבר אי אפשר להציג בתל אביב, לא משנה כמה קיטש אודי בן משה ידחוף בהתחלה. שחקני תיאטרון ספורים למדו השנה לייצר תדהמה, אבל רובם מעדיפים, כמעט תמיד, להיות רק רדיו ולשלוח את ילדיהם ל-8200 או לגילמן (שהם לאחרונה, כך חשפנו, כמעט היינו הך).

ניסינו לחשוב על המשבר הזה כחורג מגבולות הארץ, ועל הליברליזם כצורת חיים המתכחשת לתנאים הפוליטיים שלה, כולל לחורבנה הבלתי נמנע, ולסבך הסתירות המקננות בה. משכנו קווים לדמותו של הליברל מכחיש המסורת והדת, זה שנולד לכאורה מן הים, לדמותו של ההורה הליברל, החרד מהומואים, ממזרחים, ממוסלמיות, מבתי ילדים בקיבוץ, מעופרה חזה ואפילו מניאנדרתלים, או לליברל המתרברב בשפיותו הריקה. בה בעת, ניסינו לראות את המציאות מחדש, בניסיון (נואש לעתים) ללקט פוטנציאל פרוגרסיבי באפריה של השריפה השמרנית: אפילו הכנסייה הקתולית זכתה למלה טובה, שלא נדבר על ירושלים.

שקיעת המערב — כידוע, ישראל יצאה מהמשבר הכלכלי העולמי כמעט ללא פגע. או זו לפחות גירסת האידיאולוגיה הביביסטית השלטת. בחוץ העולם היה, גם בשנה האחרונה, כמרקחה: בין ההפגנות הסוערות והכושלות ביוון, להפגנות המוצלחות בתחריר, ברור שמסמר נוסף ננעץ בארון החבוט של "המערב". איחלנו לאירופה ליל מנוחה. מה שלא ברור, עדיין, האם זה ניצחון (דיאלקטי כמובן) של הסיפור הגדול שהיגל ומרקס (המערביים) סיפרו לנו, או שמא אנו כבר לא יודעים את שפת הפוליטיקה. זה תלוי כמובן, בפתיחות שלנו ושל כמותנו, אם כי יש המעדיפים שמכונת הכביסה הליברלית תמשיך לתפקד, כל עוד אפשר, ולעזאזל המוסלמים והסינים.

ארץ האמורי סיפקה לכם בשנה האחרונה דיווחים מהשטח על ההתפתחויות הגלובאליות — מגטינגן, ניו דלהי, ברלין, לונדון, פאריס וניו יורק, וגם (ובעיקר) מתל אביב ומירושלים. אנחנו מקווים להמשיך להיות כאן גם בשנה הבאה, משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר. 

המהפכה המצרית: שלוש בשורות לפעילים בישראל-פלסטין

אסף אורון

לא מזמן, הפתיעה אותי זוגתי בשאלה: "אם אתה פעיל שלום, איך זה שכל הזמן אתה רב ומתעצבן?" תשובתי היתה קצרה, ברורה ומיידית: אני לא נאבק למען השלום, אני נלחם בשלטון עריצות. כל עוד העריצות הזו חיה וקיימת, אין משמעות למילה "שלום". כשתיפול העריצות, יבוא גם השלום.

אולי זה נשמע מליצי, אבל מי שעוקב אפילו קצת אחרי ההתפתחויות במקומות כמו אל-עראקיב, מזרח ירושלים, דרום הר חברון, הכפרים שאדמתם נאכלה על-ידי "גדר ההפרדה" וכו' וכו', יודע בדיוק על מה אני מדבר. בעצם המקומות האלה הם לא המוקדים העיקריים של משטר העריצות בישראל-פלסטין, אלא תופעות-לוואי גרוטסקיות של משטר שהפך כל-כך שאנן, שכבר בכלל לא אכפת לו אם רואים לו באמצע היום בכיכר העיר.

והנה באה כיכר תחריר, העניקה למאבק שלנו הזדמנות להיוולד מחדש, וצבעה את העתיד בצבעים אחרים לגמרי. הנה שלוש בשורות, והן לא היחידות.

בשורה 1: שובה של התקווה

טבע האדם הוא למצוא הסברים שמקדשים את המציאות הקיימת, להפוך תרחישים חלופיים לבלתי-אפשריים בדיעבד, ולחזות את העתיד כהמשך לינארי של ההווה. בפוליטיקה מובילה הנטייה הזו לעיוורון ולקוצר-ראות. לדוגמא, ב-2004 אחרי שבוש נבחר מחדש, קפצו שלל פרשנים וכתבו ספרים שהסבירו למה ארה"ב נדונה לדורות של שלטון רפובליקני. לא עברה שנה ומחדל הוריקן קתרינה קבר את הנשיאות של בוש ואת הרוב הרפובליקני. ב-2008 אחרי שהרפובליקנים החריבו את הכלכלה העולמית ונחלו תבוסה שנייה ברציפות למפלגה דמוקרטית שבראשה מנהיג רענן וכריזמטי, שוב מיהרו רבים – כמעט כולם, בעצם – והכריזו על מות הימין האמריקני. ושוב הכל התהפך.

אצלנו, במהלך העשור האחרון השתרשה בשמאל הישראלי-פלסטיני התחושה שהכיבוש פשוט חזק מדי. קשה היה להתווכח עם מה שנראה כמו עובדות מוצקות. אבל בשורה התחתונה הכל מסתכם בגיאופוליטיקה. עם של 6 מיליון איש שחי באזור שזוכה לכל-כך הרבה תשומת לב, לא יכול גם לשלוט בכוח בעם של 4 מיליון וגם להמשיך לחגוג כאילו אין מחר. בטח לא כשמסביב חיים 300 מיליון קרובי משפחה של ה-4 מיליון האלה.

הגלגול החדש של הכיבוש פוסט-אוסלו בנה את עצמו על צירוף נסיבות מאוד מאוד קיצוני, שנותן לו מראית עין של עוצמה ויציבות. אבל בבסיסו זהו משטר לא יציב בהגדרה. ברגע שנשמט אפילו יסוד אחד מן המערך הגיאופוליטי שהכיבוש סמך עליו בעיניים עצומות, אי היציבות המבנית יכולה שוב לבוא לידי ביטוי. ועכשיו זה קרה: ישראל כבר לא יכולה לבנות על משטרי הבובה הפרו-מערביים בארצות השכנות, שיעשו עבורה את העבודה המלוכלכת. המשך יבוא.

בשורה 2: בסך הכל הם כמונו

אני לא מתיימר להיות מומחה למצרים בכלל ולמהפכה הזו בפרט. אבל מן השעות שביליתי בזמן האחרון בספיגת מידע על הדרך בה התפתחה, נראה שיסוד חשוב – אם לא המרכזי – במהפכה היה פעילות מתמשכת לאורך שנים, של פעילים שבישראל היו קוראים להם "שמאלנים לפלפים". בלוגרים וקבוצות קטנות של זכויות אדם וארגוני עובדים, שבילו שנים בעבודה סיזיפית של התארגנות, משחקי חתול ועכבר עם השלטונות, פוסטים שנקראים על ידי (אולי) מאה איש, הפגנות קטנות שמפוזרות באכזריות, וכל הדברים שמוכרים לפעילים בארץ מגוף ראשון.

במילים אחרות, אין כאן שום קסם. או כמו שאמר איש חכם לפני 2000 שנה: יגעת ומצאת תאמין. המרירות והייאוש שהם מנת חלקו של השמאל הישראלי, וקשורים לחוסר-הסיכוי כביכול (ע"ע בשורה 1 למעלה) ולבידוד ושנאה מצד רוב העם (ע"ע בשורה 3 למטה), אינם הכרח המציאות. בסך הכל, בראייה גלובאלית, זה לא שאנחנו דפוקים, אלא עד עכשיו פשוט לא היה לנו מזל, או אולי יותר מדוייק, לא מצאנו את החולייה הקריטית ברגע הקריטי, שתשנה את התמונה הגדולה. המאבק שלנו צודק, אנחנו עושים המון דברים נכונים וגם המון טעויות מן הסתם. אבל אפשר, כדאי, ומוצדק להתעודד וגם לפרגן קצת לציבור של אלפי ישראלים ופלסטינים שעובדים כל-כך קשה כל-כך הרבה שנים, וממשיכים למרות הכל לפעול למען חופש ושוויון.

ועוד יותר כדאי ללמוד מקרוב איך ולמה זה הצליח במצרים. בין השאר הם קיבלו הדרכה ממוקדת מתנועת המחאה שהפילה את מילושביץ בסרביה, כך שיש גם ידע מעשי שניתן לרכוש, פתרונות פרוזאיים לבעיות שחוזרות על עצמן ברחבי העולם. אפשר ללמוד צעדים ואסטרטגיות שינחילו הצלחות גדולות יותר בשטח. שווה מאוד ליצור עם הפעילים האלה, וגם עם הסרבים, קשר ישיר. גם כאן אני מנחש שאין יותר מדי קסמים שנעלמו מעינינו עד עכשיו. למשל, זו אולי כבר קלישאה, אבל עדיין לא מאוחר למצוא דרכים לחבור אל ציבורים אחרים העשויים להיות שותפים טבעיים אבל היו מנוכרים מן המאבק שלנו עד עכשיו. בטוח שאפשר ללמוד משהו מן המצרים, שם בחור שגדל באליטות העשירות ונחת לג'וב מרופד במטה גוגל באמירויות, הפך בן לילה לגיבור ולדובר הבלתי רשמי של המהפכה. בהקבלה אלינו, זה כמו שדויד זונשיין, נטע גולן או אפילו יונתן פולק היו הופכים לגיבורי המונים במקום למטרות ללגלוג ולשנאה.

בשורה 3: מדינת ישראל באופסייד סטורי, לא אנחנו

הייאוש השמאלני נובע גם מן הפער התהומי בראיית המציאות. פעם אחרי פעם מצאתי את עצמי נדהם: איך הציבור קונה את זה? איך קנו את ההתנתקות, תרגיל שקוף וציני מן הרגע הראשון, והתמכרו להיסטריה של "כחולים נגד כתומים" ולקינות על חבל ארץ שאף ישראלי לא רצה בו? איך קנו את מלחמת לבנון 2006 (קנו בקלות: "מה אתם רוצים, זה לא כיבוש אז למה אתם נגד זה, יא שמאלנים מטומטמים?") ושוב קנו את עופרת יצוקה? ועוד עשרות אירועים קטנים יותר בהם נחשפה ערוותו של הכיבוש, ובכל זאת עם ישראל המשיך להלל את בגדי המלך החדשים.

אז בסדר, אנחנו יודעים שהניתוח שלנו מסביר את המציאות בארץ יותר טוב מזה של המרכז או הימין, ושהעקרונות שאנחנו נלחמים עליהם הם אוניברסליים ונצחיים ולא איזו קומבינה. אבל זו נחמה מאוד קטנה עבור כל מי שאינו מוקף בבעלי דעות דומות. אלה בינינו שרוב החוג החברתי והמשפחתי שלהם הוא בקונצנזוס, מסתובבים כבר שנים עם אות קין על המצח. במקרה הטוב זה גורם להחלטה קולקטיבית ש"לא מדברים על פוליטיקה" (לפחות לא לידנו), החלטה המופרת מדי פעם כשמישהו רוצה להשתעשע ולהתגרות קצת בשמאלן ההזוי. במקרה הפחות טוב, כבר מפקפקים בכושר השיפוט שלך לגבי כל דבר אחר, או בכלל מצננים את היחסים איתך. המראה הרב-מימדית הזו – המשפחה, החברה, התקשורת – שמשדרת לך כל הזמן שמשהו לא בסדר בראיית העולם שלך ובאישיות שלך, היא מאוד שוחקת. ואני כותב את זה כמישהו בחו"ל שלא סובל מכך באותן עוצמות של מי שנמצא בארץ.

אז באיזשהו מקום זה מרגיע ומחזק, לדעת באופן מוחלט וסופי שהבעייה לא אצלך אלא אצלם. ללא ספק הפסיכוזות הלאומיות שישראל נכנסה אליהן באירועים שנזכרו לעיל (התנתקות, לבנון, עזה) עזרו להזכיר את זה. ההתקפה על המשט, אחריה עם ישראל איכשהו קיבל את התיאוריה שלוחמי השייטת היו תיירים חסרי אונים שהותקפו על-ידי מחבלים בלב ים, היתה דוגמא עוד יותר בוטה. אבל עדיין, במקרים אלה ישראל וה"ביטחון" הקדוש שלה שיחקו תפקיד ראשי, התקשורת העולמית (במיוחד האמריקנית) נתנה משקל יתר בלתי-מוצדק לגירסת ירושלים, וכך יכול הקונצנזוס לפחות ליהנות מן הספק.

לעומת זאת, בסיפור תחריר ישראל היתה רק קיביצער. ואיזה קיביצער. כשכל העולם ראה ציבור רחב נאבק בגבורה ואצילות למען חירות ושוויון, ישראל ראתה אספסוף מוסת בידי האחים המוסלמים. כשכל העולם ראה ניצחון, יום חדש ומלא תקווה העולה על המזרח התיכון, ישראל ראתה מחדל – איך ולמה נתנו למובארכ ליפול – ולבסוף החליטה להסביר את ה"כישלון" כקונספירציה של אובמה נגד האנושות. דווקא אובמה, שהמימשל שלו גימגם ונגרר באופן כל-כך מביך כמעט עד הרגע האחרון. התיאורים וההסברים השקריים וההזויים של התקשורת בארץ למתרחש, והמעורבות הבזיונית של גורמי שלטון בניסיון להציל את מובארכ, גורמים אי-נוחות אפילו להרבה ישראלים הנמצאים עמוק בקונצנזוס, ומבהירים באופן סופי מי מבין את המזרח התיכון ומי לא.

אז בפעם הבאה שמישהו יתקוף אתכם במילים או סתם ילעג לדעותיכם ההזויות, תזכרו שבמקרה הטוב הוא תינוק שנשבה ונפל קורבן להונאה רחבת-היקף, ובמקרה הרע הוא בעצמו שותף ברצון להונאה הזו, או לכל הפחות משתמש בה כטריפ הזייתי קולקטיבי שנמשך עשור שלם, טריפ של הכחשת המציאות והיפוכה על ראשה. תהיו סלחנים אליהם ואל תקחו ללב, ובעיקר אל תתנו לזה להפריע לכם להיות פעילים אפקטיבים.

לא פחות חשוב: אפשר להירגע קצת מן התחביב החדש של למצוא הסברים למה בעצם המשפחות המורחבות שלנו צודקות ומשהו לא בסדר איתנו. ש"אולי אנחנו רק נשמות תועות המוצאות טעם בחיים דרך עבודה בארגונים במימון אירופי שמספרים לעולם כמה הכיבוש אכזרי". או שאולי כל הבעייה תיפתר כשימצאו איזה סידור חלופי לנפש האבודה שלנו, כי ממילא אנחנו לא רציניים בקשר לסיום הכיבוש, הנה עובדה שהוא נמשך. כמו שיותם פלדמן כתב כאן לא מזמן.

לא. אפשר להירגע מן השטויות האלה, וגם ממשחקי לגלוג וזילזול הדדי פנימיים בין פעילים שהם ציונים מדי או קיצונים מדי, תוקפנים מדי או רוחניים מדי, חיים רק באינטרנט או חיים רק בשטח בסגנון ימי הביניים. אני חושב שרוב הפעילים יודעים לשתף פעולה באופן רוחבי, אבל יש כאלה שלא ושאוהבים את המשחקים האלה. אז כדאי להפנות את תשומת הלב לכך שהמהפכה המצרית השתמשה בתרומה של כל סוגי הפעילים, בשטח, ברשת, בשאנטי ובקריזה, עם או בלי מטפחת על הראש. כולם היו חיוניים למאבק, כולם שיתפו פעולה כמו גדולים, וגם אנחנו יכולים. צריך רק לקבל השראה מהם, להמשיך ולבנות את הקהילה היפה הזו, לא להתייאש ובטח שלא להתבייש.

במחנה (עוד תגובה)

האדם הטבעי: תגובה / יובל וינקלר

הפאשניסטים נגד הפאשיסטים / יואב ליפשיץ 

ליבי גלבר
רכזת תקשורת בקרן החדשה לישראל

"לא נסתום את הפה" הוא פרויקט שנוצר כדי לאחד קהילה ולגרום לה לפעול. הצלחנו לעשות את זה, גם אם לא בגישה שכולם מסכימים איתה. ועכשיו בין הפגנת מחאה לפניות לח"כים, אנחנו מתכוונים לרקוד לבושים בחולצות מהממות. בתגובה ליואב ליפשיץ ובהתייחס למציאות

המאבק בהתפוררות הדמוקרטיה הולך ונחלש בעקבות הפרדה מתמדת בין גישות ראדיקליות למתונות, כאילו לא מספיקה הביקורת מצד המתנגדים. ולא שאסור לבקר, אבל יהיה יעיל אם הביקורת תתמקד במה כן אפשר לעשות. בתמימותנו, אנחנו חושבים שכל פעילות המקרבת קהל חדש לעשייה חברתית הוא מבורך. אכן, הדמוקרטיה היא "מוצר במחסור" כפי שכותב ליפשיץ, אז מה עושים? איך בכל זאת אפשר ליצור קהילה אקטיביסטית שמורכבת מפעילים מנוסים לצד אנשים פרטיים שרוצים או יכולים להשקיע רק כמה דקות ביום למען קידום הדמוקרטיה לה הם כה חוששים? בדיוק על השאלות האלה ניסינו לענות לפני כמה חודשים כשהתבשל פרויקט "לא נסתום את הפה".

מצד הרדיקלים שמסתגרים בינם לבין עצמם ומבטלים כל אפשרות לשיח לא תבוא הבשורה, כמו שלא תגיע מצד הציבור האדיש. אז יצאנו בקמפיין צנוע מבחינת תקציב ויומרני מבחינת שאיפות. המטרה היתה ליצור קהילה שפועלת למען מטרה משותפת, אם בהפגנות מחאה ואם בדיון, ובכך הצליח הקמפיין. לא, אין לנו עניין בלהתאים את עצמנו "לכלכלת המותגים ולמדיה החברתית", אבל אנחנו גם לא לוקים בעיוורון. צריך למצוא דרך לפנות לכמה שיותר אנשים שאכפת להם, וקידום של אמנות מחאה מודפסת על חולצות טי היא עוד דרך לעשות את זה.

מיסגור של פרויקט כמו Democra-T כ"תיווך של מסרים על דמוקרטיה בתמורה לכסף ולמעמד" הוא לא רק חלול, הוא מקומם. העובדה ששיתפנו פעולה עם אמנים ומעצבים שמוכנים לצאת באמירה פוליטית לא פוגעת במאבקים של המחנה הדמוקרטי, לא מרדדת ולא פוגעת במחאות ה"רגילות" שלנו, ובטח שאין בה כדי לייצר רווח כלשהו. ייתכן שעצם היותם של משתתפי הפקת אופנה תושבי תל אביב מפריעה לליפשיץ, כאילו שהיותם מחויבים למטרות לא מספיקה? כן, אנחנו יודעים דבר או שניים על גם על השרברב ועובדת הנקיון המדוכאים על ידי החברה הישראלית, את האימג' של הסחי הלא אופנתי אנחנו שומרים לברושורים של הקרן ונשמח לשלוח אותם לכל דורש. אנחנו גם נמצאים בשייח' ג'ראח, באל עראקיב, בגליל ובחיפה, אבל מבינים שלא בהכרח צריך להיות מפגין מיוזע בבלעין כדי לפעול למען החברה.

קל לבקר את התל אביביות של הפרויקט כשעושים זאת תוך התעלמות מוחלטת מההישגים הרבים והפעילות היום-יומית האינטנסיבית. אבל גוף המסייע למאות ארגונים לא יכול להתעלם מהמסרים שהוא עצמו פועל למענם כבר 30 שנים. אין לנו כל תמורה כספית לחולצות שאנחנו מוכרים במחיר עלות, שאותם עיצבו האמנים בהתנדבות מתוך אמונה בדרכנו ומתוך חשש משותף לדמוקרטיה הישראלית. הקמפיין הזה אולי תל אביבי, אבל נסה להביא תל אביבי (או עפולאי לצורך העניין) לעזור לילדים בכפר לא מוכר בנגב ונראה מה תהיה ההיענות.

היום, בזכות "לא נסתום", אנשים שלא היו פעילים מעולם רוצים לקחת חלק במאבק למען הדמוקרטיה. המסיבה שנקיים השבוע לא מייצגת את העשייה של "לא נסתום" או של הקרן, היא חלק ממנה. אנחנו לא צריכים להוכיח את העשייה במאבק נגד התפוררות הדמוקרטיה, כי את הסיפוק הזה מקבלת הקרן ממאות הארגונים להם היא מסייעת, וקמפיין 'לא נסתום' מכל מכתב מחאה שנשלח דרכנו לח"כ זה או אחר, מהפעילים שצועדים איתנו בהפגנות ומכל מייל שאנחנו מקבלים מאנשים שמזדהים עם המאבקים ורוצים לקחת חלק. תוך התעסקות אינטנסיבית בשינוי חברתי, בשכנוע, בהנעה לפעולה, ובעיקר בקידום ארגונים העוסקים בנושאים הבוערים, הרגישים, הנפיצים והכואבים ביותר בחברה הישראלית – אנחנו מתכוונים גם לחגוג. ואנחנו גאים בזה מאוד.

האדם הטבעי: תגובה

יובל וינקלר

לפני כמה חודשים החל להופיע טוקבק בנוסח קבוע בתגובה לידיעות שונות באתרי החדשות. מקורו של הטוקבק כנראה באתר "רוטר" והוא מנוסח בצורת פואמה:

רואים אותן דוהרות ברחובות רמת השרון

ברמת אביב ובהרצליה פיתוח,

בתוך ג'יפים שחורים וגדולים, עם חלונות סגורים,

עם דרכונים כפולים, נושאות את טפן לבתי ספר פרטיים,

צופרות בצופרים גבוהים על מכוניות 1600 סמ"ק נמוכות,

עולות על מדרכות ועוקפות בהחלטיות,

מרכבותיהן פולטות עשן ומתיזות שלולית,

וכולן נושאות בעזוז סיסמאות 'לא נשכח ולא נסלח',

וגם 4.11.95 בשחור,

וליבנו נמלא בגאווה.

אלו הנשים הנושאות את הבשורה,

קולן נשמע בגאון מעל דפי העיתונים, הרדיו, ובכלל,

הן אלו הרודפות את השלום, נגד זיהום האוויר,

הן הן המנהלות עמותות בעד כל העניים האביונים ומזי הרעב,

אלו נשות התרבות שלנו, מחלקות את הפרסים בינן לבין עצמן,

בארגונים לזכויות האדם, ובצלם.

ואנו האזרחים, בקאסטות הנמוכות, ליבנו נמלא בגאווה,

וכשאנו פותחים את דלת המקרר הריק אנו נזכרים באושר,

שאנו מגש הכסף עליו להן ניתנה מדינת היהודים.

קראנה את הפואמה בעיון (אני ממליץ גם לחפש בגוגל את התבנית "רואים אותן דוהרות ברחובות רמת השרון" ולבחון את הידיעות להן היא מתפרסמת כתגובה). היא יחסית פשוטה וישירה, אבל משקפת הלך רוח וסנטימנטים אמיתיים וכנים. הלכי הרוח האלה לא זרים לאיתמר טהרלב, לדוגמה, שכתב כאן על ה-"שמאל מודרנים".

במפגשים של פלסטינים עם שמאל-מודרניסטים, נראה כי השמאל-מודרניסטיים אינם נמצאים בהוויה משותפת במובן ה- Dasein של המילה. נראה שהמפגש מתרחש בכלל בזמן עתיד ולא כבילוי מהנה. המודרניים מדמיינים את מסמך קורות החיים שלהם מתמלא, בדרך לעוד משרה נוחה או תכנית לימודים באנגליה, כולל מלגה מלאה. לפי רעיון של "הזמן הכלכלי המערבי", המתקיים בעיקר לפי פרודוקטים של העתיד, השמאל-מודרניסטיים בסה"כ רוצים שמפגש השלום "ייגמר בשלום" והם יוכלו כבר ללכת הביתה, אחרי שסימנו וי ביומן הנאורות הנקי שהם מנהלים בדמיונם.

נקודת הדמיון, אני מאמין, בולטת לעין. העקרון מתבסס על חלוקה מאוד ברורה – יש זהות "אותנטית" אחת ויחידה המותרת כאן, ואין בלתה. באופן לא מפתיע, "אם תרצו" מתמחים בדיוק בסוג הרטוריקה ותפיסת העולם הזו. צירוף הלשון "מדינת תל אביב" זריז על לשונם, והרעיון הבסיסי הוא שישנה קבוצה שמנותקת מהעם ה-"אותנטי". למעשה, נקודת הדמיון הבולטת ביותר בין האידיאולוגיה של "אם תרצו" לבין האידיאולוגיה הפשיסטית היא בדיוק זו – קיומה של זהות אותנטית הטבועה בעם, וסימון הגורמים הזרים ככאלו, והדרישה להקיאם החוצה. אמנם כותב הפואמה ואנשי "אם תרצו" מחד, וטהרלב ועפרי אילני – שכותב ש"מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח ה1תיכון, שירים את היד" – מאידך, לא יסכימו בדיוק על מיהם האנשים הנמצאים בתוך הזהות הזו בהכרח (אני מאמין, לדוגמה, שארז תדמור לא ימהר להכליל את הפלסטיני ברמאללה אבל כן ינכס מהגר רוסי שמשרת במג"ב) אבל הם מסכימים על משהו חשוב בהרבה: מי בטוח נמצא מחוץ לזהות הזו. מי הוא הגורם הזר, הלא אותנטי. זוהי "תל אביב", "בצלם", הצמחונים והלא מעשנים. החשיבות בחלוקה הזו היא לא בסמן החיובי שלה, אלא בסמן השלילי, כי הקריאה לפעולה אינה קריאה לפעולה חיובית, אלא לפעולה כנגד הגורמים הזרים. הכו בהיפסטרים התל אביבים, הפאשינסטים, והצילו את המולדת.

רעיון ה-"אותנטיות" אינו מוגבל לזהות תרבותית או אתנית. הנה יותם פלדמן מסביר שהפחד מחקירת מקורות המימון של השמאל נובעת מהעובדה שבעצם מרבית פעילי השמאל מתפרנסים מכך. האותנטיות שחסרה לפלדמן היא האותנטיות של הפעילות. בניגוד למתנדב שמשתכר אל צרור נקוב ועדיין מוותר על יום עבודה כדי להאבק למען המטרה הנעלה, הרי שמי שעובד בארגון זכויות האדם אינו פעיל אותנטי – זוהי עבודתו. הוא פעיל-להשכיר. גם הרעיון הזה, כמובן, מהדהד בפעילות הנמרצת של "אם תרצו" שאומרת בעצם את אותו הדבר – רק קטעו לשמאל את מקורות המימון, וראו כיצד הגורמים הזרים יתמוטטו. כי הרי רק מכך שאדם מקריב את פרנסתו למען המטרה הפוליטית נובע שהמטרה ראויה. הזהות הפרסונלית של הפועל, ויותר מכך – כיסו הפרסונלי של הפעיל, הן הדברים שמלמדים אותנו על מטרת פעילותו.

שתי התפיסות הללו של "אותנטיות" חופפות לא רק מבחינת מי שמסומן כגורם הזר – אלו שנוסעים "בתוך ג'יפים שחורים וגדולים, עם חלונות סגורים, עם דרכונים כפולים" – אלא גם בסנטימנטליות והרומנטיות שלהם. נראה שדמות האדם האותנטי שנחצבה מהם כמו הועתקה משלהי המאה ה-19: האדם המסתפק במועט והמייסר את עצמו, המתחבר אל הטבע וסביבתו, המשתלב בתוך העמים הילידים ומזהה את האופי האמיתי הטבוע בהם. זוהי תפיסה ריאקציונרית במובן הצר ביותר של המלה. כאילו לא למדנו כבר שהאותנטיות הזו מדומיינת לגמרי, שאין טבע אחד ו-"אמיתי" לעמים או לאזורים. כאילו במצרים או בלבנון אין קבוצות ליברליות-שמאליות השואבות השראה לתרבותן מהמערב. כאילו הדברים הללו חייבים להתקיים מתוך סתירה קריטית. כאילו העובדה שמישהו שייך לקבוצה המגונה הזו – אותה קבוצה שעדיין אוחזת בהון כלכלי ותרבותי רב – בהכרח גוזרת את העמדה הפוליטית שלו.

אבל יותר מכך שהעמדה הזו ריאקציונרית, היא פשוט עמדה משעממת ונדושה. יש לי הצעה: בפעם הבאה שמישהו ירצה להסביר למה ההיפסטרים בתל אביב מנותקים מה-"עם" וזרים למרחב, שפשוט יצטט את הפואמה מ-"רוטר". היא באמת מסכמת את הרעיון הזה בצורה טובה יותר.

הפאשניסטים נגד הפאשיסטים

יואב ליפשיץ

1.

ביקורת קשה נמתחת על הקרן החדשה לישראל, לא רק מימין אלא גם משמאל. כדי לתת מענה תקשורתי לרעש הביקורות מימין, ותוך התעלמות מופגנת מרחש הביקורות משמאל, השיקה הקרן את קמפיין "לא נסתום".

"לא נסתום" מכריז על עצמו כ"פרויקט של הקרן החדשה לישראל" שמטרתו "לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, ולהחזיר את היכולת שלו לתפקד ככוח משמעותי בציבוריות הישראלית". את הקמפיין מנהלת עבור הקרן חברת DIBOOR, "חברה המתמחה בשיווק במדיה חברתית, פרסום בפייסבוק, פרסום בטוויטר ופרסום באינטרנט".

2.

קמפיינים, אם יודעים כיצד לקרוא בהם, מגלים פעמים רבות כיצד יוצריהם תופשים את קהל היעד הדמוגרפי. המקרה של "לא נסתום" אינו יוצא דופן. מאחר והקמפיין הוא גם "פרויקט" לכאורה – כלומר אינו רק תכסיס שיווקי–תדמיתי אלא מתיימר לבנות מחדש את המחנה הדמוקרטי בישראל, לא פחות – ייתכן והוא מגלה משהו על התנהלות הקרן ועבור מי היא פועלת, שני נושאים העומדים בלב הביקורת מימין ומשמאל. או לכל הפחות הוא מלמד על הצורה בה הקרן רואה את פעולתה ומה עומד לנגד עיניהם של העוסקים במלאכה.

אילו פעולות ננקטו במסגרת הפרויקט בינתיים? בעיקר מספר קמפיינים אינטרנטיים בשיתוף בלוגרים מהשמאל, פוסטים בגנות "אם תרצו", ליברמן ובן–דרור ימיני, וליין חולצות מסוגננות בשם Democra-T. יותר מהכל, "לא נסתום" הוא מותג, סימן מסחר רשום בלבד ללא מוצר, דרכו מנהלת הקרן החדשה לישראל את מערך ההסברה שלה באינטרנט. המותג הזה מאפשר לקרן, גוף המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, לנכס לעצמה את המחנה הדמוקרטי כולו בישראל. כך מתאימות עצמן העמותות לכלכלת המותגים ולמדיה החברתית. זהו כנראה לא המצב, זו התודעה.

דרור פוייר. בעל טור, סולן וסופר. תצלומים: גוני ריסקין

3.

ועכשיו "לא נסתום" עורכים מסיבה של המחנה הדמוקרטי בישראל, עם די ג'יי ישראלית מתל אביב ודי ג'יי פלסטיני מיפו ועוד איזה בחור מברלין. קראו את ההזמנה:

ביום חמישי, 17.2.11, אנחנו נפגשים כדי לחגוג את ההשקה הרשמית של פרויקט Democra-T, ליין הטי שירטים שלא סותמים את הפה. עוד פרטים? בבקשה. פנינו למעצבים ואמני רחוב ישראלים כמו klone, Jewboy, know hope, ירמי אמסטר, אנה מירקין, הילה הראל, תמר טסלר ועוד, כדי שיעצבו חולצות עם מסר של תמיכה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי, נגד סתימת פיות, הסתה וגזענות.

עבור הפקת האופנה שלנו שצולמה על ידי גוני ריסקין, מצאנו אנשים שונים בכל מיני מקומות: העיתונאי והסופר דרור פויר, האמן וסולן להקת סיסטם עאלי נטע וינר, האקטיביסטית מהאגודה לזכויות האזרח יוענה גונן, הסוציולוגית הפמיניסטית אורטל בן דיין, הפעיל הפוליטי והעוזר הפרלמנטרי של ח"כ דב חנין – אלון–לי גרין, הצלמת והדי.ג'יי פז בונפיל, איש המחשבים והדי.ג'יי הפלסטיני סמי מטר, ועוד.

אם ראיתם איזו חולצה ובא לכם לרכוש אותה, אפשר לעשות את זה כאן. וחוץ מזה, בואו לחגוג איתנו ביום חמישי הקרוב במועדון הקומפורט בפלורנטין, פתיחת דלתות ב-20:00, הכניסה חופשית, תהיה מוזיקה מעולה (DJ שירה ארד, DJ מוחמד ג'בלי, DJ אן שטרייכמן), בטוח יהיו שם חברים או חברות שלכם, ואם לא, מובטחים אנשים חמודים ששווה להכיר.

זה עמוד המסיבה בפייסבוק, מילות המפתח הן אשרו ושתפו.

נתראה שם.

אי אפשר שלא לתהות האם מדובר בהזמנה לחגיגה של המחנה הדמוקרטי או בקומוניקט המזמין את הקורא להשקת ליין אופנתי חדש. מדובר בכלל באירוע מינגלינג, לראות ולהיראות. מוזיקה מעולה, חברים, אנשים חמודים. כאמור, ניכר שבקרן החדשה יודעים את נפש פעיליהם, מה מניע אותם. לכו תדעו, אומרים בהזמנה, אולי ייצא לכם מזה קשר, עסקי או רומנטי. כך הקרן בונה (מחדש!) את המחנה הדמוקרטי, מחנה בו הבליינים התל אביבים הם בעלי ההון התרבותי והכלכלי, באמצעות הרשת ובאמצעות הרישות.

הקומוניקט מסביר שהקמפיינרים של "לא נסתום" מצאו "אנשים שונים בכל מיני מקומות" (ממש כך, כאילו נלקחו התמונות מטור של איזה הולך רגל ברחובות תל אביב, ואין מדובר בהפקת אופנה מבויימת).

מיהם האנשים השונים? כולם תל אביבים. לכולם יש טייטל, כאילו היו זעיר–מפורסמים והטקסט אודותם מיועד למדור הרכילות של טיים אאוט. ה–אמן, ה–צלמת, ה–אקטיביסטית, משל היו ה–סופר עמוס עוז. ה–פז בונפיל. אין ביניהם שרברב או מלצרית או יועצת מס, כלומר ה–שרברב, ה–מלצרית או יועצת ה–מס. ואין ביניהם זקנה או שמנה, ואין דתי או תימני. הם לא עוברים סלקציה או אודישן. בוודאי שאין ביניהם סחי לא אופנתי.

סמי מטר. מתכנת ודי ג'יי

כך ייראה המחנה הדמוקרטי אותו מבקשים ב"לא נסתום" לבנות במועדון תל אביבי, נתון כולו לעריצות היופי והפוטוגניות. הסתכלו על התמונות, חישבו על הדימויים העולים מהן. דמוקרטיה נוסח הוליווד, בה הנבלים הפאשיסטים הם חנונים שמנמנים ומרושלים והטובות והפאשניסטות הן "קהל צעיר בעל מודעות גבוהה לאופנה". מי שלא עובר מצלמה, מקומו אינו במחנה הדמוקרטי החדש. לרגע מתגנבת ללב התקווה שמדובר בסאטירה חברתית ושמבעד למודעות האופנתית מתגלה מודעות עצמית, אך לשווא.

ומהם המקומות השונים בהם הם נמצאו? ב"גלריה" מסבירים: "כדי לשמור על האווירה העולצת, בחרו אנשי הקרן לצלם את החולצות במוקדי בתל אביב [הטעות במקור – יואב] ובהם ברקפסט קלאב, מילק, הפרוזדור החדש וקפה אדר". אכן, שמח וצבעוני במיוחד הוא המרחב הדמוקרטי הווירטואלי התל אביבי.

4.

לו ירצה ישראלי שאינו תל אביבי להצטרף למחנה הפאשניסטות ולהתהדר בחולצת מעצבים המכילה מסרים של חופש ביטוי ודמוקרטיה, ייאלץ להיפרד מ-50 ש"ח (כולל משלוח) עבור חולצת טריקו. בקרן קוראים לזה "מחיר עלות". חולצות של הקרן החדשה לישראל כנראה אינן מצרך מבוקש בימים אלו, אך על חולצות מעצבים של המותג החדש והנוצץ, התל אביבי במובן הטוב והיוקרתי, ניתן לשים תג מחיר גבוה. בשוק הרעיונות אולי אין הצלחה לקמפיין, אך בשוק המותגים נרשם רווח נאה. עניין של היצע וביקוש, כוחות השוק החופשי של הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה היא מוצר במחסור, והפאשניסטים – אלו שמוכרים חולצות במקום להקים מחנה דמוקרטי – מתוגמלים ממילוי הצורך אצל הציבור; וככל שיעמיק הגרעון הדמוקרטי, יוסיפו ויתמלאו כיסיהם של אנשי הקרן וממ"חיה ממכירת חולצות אופנתיות. מדובר בהיגיון כלכלי פשוט. ליין החולצות של "לא נסתום" הוא דימוי מוצלח לביקורת משמאל כנגד אנשי הקרן החדשה לישראל – מדובר בתיווך של מסרים על דמוקרטיה בתמורה לכסף ולמעמד. אך אין מדובר רק בדימוי, זוהי באמת התועלת היחידה שצומחת מההפקה הזו. מחנה דמוקרטי לא יקום ממנה. זה בערך כל מה שעושים ב"פרויקט" הזה של הקרן החדשה לישראל, קמפיין פנים תל אביבי בפייסבוק, בטוויטר ובאינטרנט.

פז בונפיל. צלמת ודי ג'יי (מזל שמותר לעשן)

אפשר רק לתהות מדוע קרן החולשת על תקציבי עתק אינה מדפיסה חולצות בסיטונות ומחלקת אותן בחינם, דרך הסניפים השונים של העמותות השונות הפזורים ברחבי הארץ, לכל אדם שמכריז שהוא אמיץ מספיק להראות את תמיכתו באג'נדה שלה בחוצות ישראל בימים קשים אלו. במקום זאת היא מוכרת חולצות כאילו היו מרצ'נדייז. זוהי כלכלת המותגים של העמותות, בה כל משבר תדמיתי הוא גם הזדמנות עסקית עבור הפרסומאים של השמאל, בה האדם צריך לשלם עבור הזכות לפרסם את המותג של "מיזם המחאה" ולא להיפך, בדומה לאוהד של קבוצת כדורגל המשלם כסף טוב כדי לקנות חולצת מועדון מקורית. זהו עוד סממן של המרחב הדמוקרטי החדש שמקדמת ככל הנראה הקרן החדשה לישראל, בו הזכות להפגין מסרים של דמוקרטיה וחופש ביטוי שמורה רק לאלו שהממון בכיסם. על הדמוקרטיה הזו נלחם המחנה הפאשניסטי.

ואולי בעצם מדובר בדמי רצינות הנועדו לבדוק האם האדם באמת משתייך למחנה הפאשניסטי ולהרחיק מן המחנה את המתחזים והטרמפיסטים, לובשי החינם, כי רק פאשניסטות אמיתיים ישלמו 50 ש"ח עבור חולצת טריקו.

5.

בתגובה לקריאות להטיל חרם תרבותי על ישראל, הכינה לאחרונה קבוצת סטודנטים ישראלים סרטון הקורא למייסי גריי להופיע בישראל למרות שאינה מסכימה עם מדיניות הממשלה. תגובתם של צעירי ישראל לטענות כבדות המשקל של אנשי תנועת ה-BDS היא קליפ מלא בדימויים יבשים של בחורות בחוף הים, נהנתנות בבריכה, "הלו, פיס, שלום" ובכיינות של קוזאק נגזל על כך שאנחנו בסך הכל רוצים "לרקוד כל הלילה". גם אנשי "לא נסתום" רק רוצים לרקוד . איפה הבושה?

במרחק שתי תקוות: פרשנויות וידיעות על המהפכה במצרים

את העדכונים על המהפכה במצרים השוטפים תמצאו בקו חוץ; כהשלמה, קיבצנו מגוון נקודות מבט על האירועים מרחבי העולם והאזור:

מגזין הרשת Gayegypt.com, יחד עם שאר קהילת הלהט"ב שעל גדות הנילוס, מתייצבים בגאווה מאחורי המהפכה המצרית. להזכירכם: להומואים המצרים אין דבר להפסיד מלבד כבליהם. וקצת תמונות כאן וכאן

למי שעוד לא ראו: הריאיון היפה עם הלוחמת הפמיניסטית המצרית בת השמונים נוואל אל סעדאווי

כתבת וידיאו של ניו יורק טיימס חושפת: המהפכה במצרים לא היתה אלא פרויקט גמר של חבורת סטודנטים היפסטרים לאמנות מקהיר

מצגת: כל מה שרציתם לדעת על האחים המוסלמים בתמונות – מחסן אל-בנא ועד ועד סעד אל קטאני

עיתון Al-Ahram Weekly, שהיה עד לפני שבועיים שופר רמוס למדיי של השלטון המצרי אל העולם דובר האנגלית, שינה את פניו ונעשה די אופוזיציונרי. בין השאר: איך תסבירו לילדכם מה זה מהפכה? גמאל נקרומה (הבן של) מראיין את הודה עבד אל-נאצר (הבת של) על הדמיון בין מהפכות הדה-קולוניזציה למהפכת תחריר; כוכבי הקולנוע המצרי מגיבים על האירועים; ופרשנות על אפשריותה של מהפכה בסוריה

שליח "קפטן אינטרנט" דיווח כבר ב-2007 על סצנת הבלוגרים האופוזיציונרים בקהיר

אלג'זירה על המנהיגים האפשריים של מצרים. או כמו שאמר ש. פרס: "איבדנו מנהיג וגילינו דור"

טריילר של הסרט בית יעקוביאן שפחות או יותר חזה את המהפכה, והפתיחה הפרובוקטיווית של הסרט

סין חוסמת את מלת החיפוש  egypt מחשש לטייננמן חדש סגנון תחריר

והאם עמרו מוסא, הפרצוף ממהדורות "יומן" של שנות ה-90, יהיה בסופו של דבר הנשיא הבא של מצרים?

המהפכה במצרים הצליחה להשיג עוד מטרה קדושה: מלחמת הכול בכל בימין האמריקאי. מיודענו המניאק גלן בק יצא במתקפה על המהפכה במצרים והזהיר מקונספירציה להקמת "חליפות איסלאמו-קומוניסטית" בתמיכת השמאל האמריקאי. הארכי-מניאק ביל קריסטול, שמרן חדש מהסוג הישן, הביע תמיכה מסויגת בעם המצרים וטען שבק נדחק לשוליים ההזויים בתגובה, בק האשים את קריסטול שהוא "כבר לא מבין מה זה אומר להיות שמרן" (!) ולא מבין ש"אנחנו נלחמים בכוחות האופל על פני כדור הארץ". בחזון האימים של בק, כוחות האופל מקימים חליפות במזרח התיכון ואירופה, בעוד סין משתלטת על אסיה וניו זילנד ורוסיה על מזרח אירופה והולנד (!?)

עזמי בשארה בקדיתא.נט על העידן החדש של העמים הערביים

בעל הטור התורכי צ’ינאר אוסקאי במבט מאיסטנבול על המהפכה במצרים – באתר "זווית אחרת"

עוד דיווח בעל טון קונספירטיווי מבטאונה של התנועה הארמסטרונגיסטית "כנסיית האל של פילדלפיה", על ההשפעה של גרמניה בתנועת האחים המוסלמים

המפלגה הקומוניסטית המצרית תגמוע היתה חלוצת מחנה הפורשים מהשיחות עם עומאר סולימאן

התיאורטיקן האיסלאמי טארק רמדאן והפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק (איך לא) מתארחים באולפן אלג'זירה ומדברים על המהפכה במצרים והעתיד

סרט קצר על משפטו ומותו של סעיד קוטב, התיאורטיקן והקדוש המעונה של האחים המוסלמים בתקופתו של נאצר, וכן על התיאורייה שלו בדבר דקאדנס וג'הילייה

הסוציולוג עמנואל ולרשטיין, נביא תורת "המערכת העולמית", על המפסידים (אמריקה) והמרוויחים (טורקיה, איראן והעמים הערביים) מהמהפכות במזרח התיכון

זה לא רק מצרים: צעירי העולם פשוט ממציאים מחדש את המהפכה, מסביר פתחי א-שיביבי

ולבסוף: דגימה מפרשנויותיו המאוד-נלהבות של המזרחן גיא בכור (סליחה, הד"ר גיא בכור), הגורו הכריזמטי של המועדון האוריינטליסטי-פרנואידי ג'יפלאנט

עדכונים שוטפים בבלוג קו חוץ