על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדה–קונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לא–נעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.

גרד אלברטוס מת

תרגם מגרמנית: יוסי ברטל

תרגום השיר מספרדית: מתן קמינר

הדימויים הויזואליים מתוך הסרט Deutschland im Herbst

הטקסט שלהלן נכתב בגרמנית ב1991 על ידי קבוצה מארגון "התאים המהפכניים". הוא עוסק בעיקר בשאלת המאבק האלים והסולידריות עם פלסטין ועם עמי העולם השלישי בכלל.

גרד אלברטוס עבד כנראה יחד עם החזית העממית – המפקדה הכללית, והוצא להורג על ידי הארגון כשהיה בלבנון או בעזה. הסיבות למותו לא הובהרו עד היום, אך נטען שהיותו הומו או החשש שקיים קשרים מיניים עם ישראלים הובילו את חברי הקבוצה להחלטה להורגו.

הטקסט, שנכתב על ידי התא מדיסלדורף, מתרכז בעיקר בקשר בין התאים המהפכניים לבין החזית העממית לשיחרור פלסטין, איתם חטפו יחד את המטוס לאנטבה ("מבצע יונתן"), ועם החזית העממית לשיחרור פלסטין, המפקדה הכללית (של אחמד ג'יבריל).

ה"תאים המהפכניים" היתה קבוצה שקמה בראשית שנות השבעים ועסקה בפעילות ישירה די אלימה כנגד השלטון הגרמני, הקפיטליזם והאימפריאליזם. הם פעלו יחד עם סיעת הצבא האדום (רא"פ, הידועים גם בתור באדר-מיינהוף) ותנועת השני ביוני, על אף שחלקו על עמדות פוליטיות רבות של שתי הקבוצות האחרות. צורת הארגון שלהם הייתה בתאים, ללא הנהגה מרכזית או היררכיה ברורה אך תוך כדי שמירה על תקשורת בין התאים השונים.

בשונה מקבוצות אחרות בסביבה זו, הת"מ תמכו פחות ברצח של פוליטיקאים והאמינו יותר בטקטיקה של סבוטאז'. מתוך הת"מ התפלגה קבוצת נשים שקראה לעצמה "צורה האדומה" על שם ספר ילדים אנרכיסטי מפורסם. בראשית שנות ה-90 הפסיקו הקבוצות השונות של התאים המהפכניים לבצע פעולות מיליטנטיות.

רוקו דלטון, ששירו מובא בפתיחה, היה משורר אל-סלוודורי אשר נרצח בשנות ה70 על ידי הקבוצה שבה עבד (צבא העם המהפכני) בהאשמה שהיה סוכן של הסי.אי.איי. הסיבות האמיתיות לרציחתו נבעו מתוך מאבק כוחות בתוך הארגון.

את המאמר במלואו בגרמנית אפשר לקרוא כאן. לנוסח מלא של המאמר בעברית אפשר לשלוח לי מייל – הכתובת שמורה במערכת הבלוג.

י. ב.

דצמבר 1991

חדשות רעות בחתיכת עיתון

היום, כשמתים לי החברים

רק שמותיהם מתים.

בבור האלים הזה, איך אפשר לצפות

להגיע מעבר לאותיות,

הנוֹרוֹת בזוהר שחור ועדין

כמו חצים אל תוך הזיכרונות הכי אינטימיים?

רק מי שחי מחוץ לכלא

יכול לתת כבוד לגוויות, להתמרק

בחיבוק מכאב המתים,

לחרוט בציפורן ודמעה על המצבות.

לנו אסור; לאסירים לא נותר אלא לשרוק

עד שההד ישתיק את הידיעה.

 

גרד אלברטוס מת.

הוא הוצא להורג כבר בדצמבר 1987, לאחר שנשפט למוות על ידי קבוצה המשייכת את עצמה להתנגדות הפלסטינית ואשר למענה עבד. הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק זמן רב לאחר מכן. עד אז שיערנו שגרד נמנע לחזור ממסעו אל הקבוצה מפני ששמע על גל הפשיטות, המעצרים והחיפושים בדצמבר  1987וחשש להיעצר בשובו לגרמניה. ניסיונותינו לקבל מידע על דבר הימצאו נשארו ללא מענה או שאיששו השערה זה. במשך הזמן המתמשך של היעדרותו, היינו בטוחים, כמו רוב חבריו וחברותיו, שהוא ניצל את ההזדמנות להתחמק מהמעקב וההצקות המשטרתיות שהחריפו מאז תקופת מעצרו. היינו משוכנעים שהוא ירד למחתרת ומצא מקום בטוח בחברת קבוצה אליה היה קרוב פוליטית.

גרד ישב בכלא בזמן שלאחר אנטבה. הוא היה תחת מעקב משטרתי כאשר ניסה להצית בית קולנוע בו הוקרן הסרט על חטיפת המטוס ("מבצע יונתן" של מנחם גולן – י"ב) והוא נעצר יום לאחר מכן, בינואר 1977. בית המשפט בדיסלדורף שפט אותו לחמש שנות מאסר באשמת הצתה וחברות בארגון הטרור "התאים המהפכניים". כשהשתחרר בסוף  1981 הוא פגש אותנו במצב שונה לחלוטין. הוא מעולם לא קיבל את השבר שאותו ביצענו עם החלק הזה של ההיסטוריה.

הוא חלק את הביקורת של חברים/ות אחרים שעימם היו קיימות מחלוקות קשות – מחלוקות שהובילו עד לכדי פילוג לאור ההתנתקות הגמורה שלנו מהקשרים הבינלאומיים. הוא חש שהצטמצמות להקשר המקומי היא חולשה וראה בהדגשת ההבדלים פיצול. המחיר אותו שילמנו לחיזוקה של האוטונומיה שלנו תוביל לדעתו להעלמות בחוסר משמעות. הוא טען שהויתור מרצון חופשי על ההוצאה לפועל של אנטי-אימפריאליזם מעשי הפכו את היומרות המהפכניות שלנו לפארסה והיוו בו זמנית ויתור על דרישות פרקטיות – למשל שמירת האפשרות של שחרור האסירים, היכולת לסגת למדינה שלישית או קיומה של דרגת פעילות קבועה. לדעתו הייתה זאת אשליה להאמין שהת"מ יוכלו לענות בכוחות עצמם על המשימות אשר הצבנו לעצמנו. בנוסף, סבר שהשבר יוביל להפסד ברדיקליות הסובייקטיבית, ושגם כך לשבר שאותו חווינו אחראית רוח הנכאים שלנו יותר מאשר הכרח אמיתי. למען היתרון המוטעה של "תיק נקי" הבאנו את הת"מ לרמת מיליטנטיות של סיעת שמאל קטנה, ואת יומרות הגרילה זרקנו מהסיפון. ה"ביקורת העצמית" שלנו בנושא אנטבה ולאחריו היוותה מסמך של מוסר כפול וכוזב, אשר התאפשרה רק בגלל שתפישתנו התעלמה לחלוטין ממציאויות אחרות. זאת הייתה משאלת לב מוטעית וציניות כלפי סבל ממשי כאשר אנו רוצים כמהפכניים לשמור לפני הכול על ידיים נקיות. פוליטיקה לא עובדת בקני המידה של מוסר בין-אישי. השבר, כך ניבא, יקדם את הסוף המהיר של הת"מ.

בניגוד להחלטתנו, גרד המשיך להחזיק ברעיון של זיקה ישירה להתנגדות הפלסטינית. בין השאר גם כי משכו אותו הסולידריות אותה חווה במקום והרדיקליות הסובייקטיבית שם. הוא היה מודע לכך שהנחישות של המאבק הושגה דרך צורות יחסים מצ'ואיסטיות עמוקות, ולכן אף נמנע מהבחירה הסופית להעביר את חייו למסגרות שלהם. הוא ניסה לממש באישיותו את השונות של קביעת המטרות והדרישות. למרות הסתירות שנוצרו בינינו לבין גרד, חשנו שמדובר גם בעצמה, שהוא מסוגל לחשוב בניגודים ולשאת את המתחים שיצרו האמביוולנטיות והשבירות של הסוביקטיוויות המטרופולית. במקום בו אנו נסוגונו למשטח הבטוח לכאורה של הפרקסיס הפוליטי גרד חיפש פתרונות מקיפים יותר. במקום בו ספקות, שאלות וחוסר ביטחון עיכבו אותנו, הוא פרץ קדימה כשבפיו המוטו "לעזאזל, חייבים להמשיך". הוא שמר על הקשרים הישנים בגלל שכך רצה ומכיוון שהרגיש אחריות כלפי החברים/ות שם, אבל אולי גם מתוך הציפייה שלא נאמרה, שיום אחד נראה זאת לטובה והוא יוכל לשוב ולחבר את הקשרים שנותקו. הוא נחלץ מניסיונותינו להכריח אותו להתחייב להחלטותינו. הוא דבק בדרכו שלו – נגד דרישות טוטאליטריות של קבוצות, נגד כל ניסיונות ההשתלטות מכל הצדדים. הוא סירב לפסוע היכן שהתלם הצר של מחויבות הפך למשטור. היו לנו קשיים עם התנהגות זו, אך כנראה שדווקא בגלל כך אהבנו אותו. הדרך והאופן בה הוא חי את אמונתנו תמיד ריתקה אותנו, בדיוק בגלל שהיא הייתה זרה לנו בצורתה.

הוא לא כפה על עצמו שום דבר, גם כשהיה נראה לו כדבר הנכון. מי שהכיר אותו ידע על אלפי המעללים בהם לקח חלק בלא שהגביל את עצמו רק לפרויקט אחד. הוא חשד עמוקות בפוריטניות ובנוקשות של שמאלנים אחדים, אשר יום אחד גם יקוננו על כך שהקריבו פרק שלם מחייהם למען המהפכה. מה שבהתבוננות שטחית יכול היה ליצור  רושם של הפכפכות היה החשק לחיות בתוך הסתירות. רצון זה נולד מתוך הידיעה שקו ישר הוא אולי מתמטית הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אבל מבחינה פוליטית בהחלט לא הדרך הטובה או המהירה ביותר להצלחה. מה שנופל לצדדים בדרך הישרה יוכל להוכיח את עצמו מאוחר יותר כהכרחי וחסר תחליף. היישוב של ניגודים לכאורה והשכנוע העצמי של להיות נגד כל מה שמדיר אחרות או אחרים היה תשובתו לשאלה איך, תחת תנאים מטרופוליים, מתאפשרים בכלל חיים באנטגוניזם ליחסים השולטים.

את ההבנה הזאת הוא לא הטיף אלא חי בהפגנתיות בכל מקום. ניתן לדמיין זאת רק אם נשווה לנגד עיננו את מגוון הפעילויות שהרכיבו את חייו לאחר היציאה מהכלא. הוא עבד כפקיד בשביל ה"ירוקים" בפרלמנט האירופי וערך כתבות בשביל הרדיו המערב-גרמני בהן הוא עסק בנושאים כמו הארכות מעצר ללא משפט, הימורים אסורים או אפילו התריאטלון. הוא היה מעורב ב"קבוצת הכלא" כתב לחברים אסורים וביקר אותם, השתתף בהקמת העיתון "ברוכשטוקה" (פיסות שבר) ושמר על קשרים עם חבריו למאסר שכבר שוחררו.

הוא חי בצורה מופגנת כהומו, הוא אירגן הרצאות על איידס ונהנה מהסצנה ההומואית באיביזה. הוא פירסם ספר על הפוליטיקה של ישראל ולקח על עצמו משימות אשר נבעו מקשריו הבינלאומיים. הוא חי במרכזה של הסצנה הפוליטית של דיסלדורף אך נמלט ממנה כאשר המצב החוקי נעשה דוחק מדי. הוא ביקר את חוסר ההחלטיות של הת"מ ועזר לנו ללא תנאים כאשר היה זה ביכולתו. הוא עורר ציפיות אצל רבים ובאופן בלתי נמנע הגשים רק את חלקן. מי שרצה לקבל את כולו, היה צפוי תמיד לאכזבה.

גרד נסע לפגישה עם הקבוצה בנובמבר  1987 לפי דרישתו. העמדתו למשפט לאחר הגעתו לבטח תפסה אותו לגמרי לא מוכן. אילו היה מודע לאיזושהי טעות או מחדל כנראה שלא היה נוסע לשם ללא חשש: הוא הרי הכיר וקיבל את הקודקס והחוקים של הקבוצה ולא השלה את עצמו לגביהם.

איננו רוצים להעלות ספקולציות בקשר לסיבות אשר הניעו את אלו אשר אחראים למותו. הדבר היחיד שברור הוא שקני מידה אשר נובעים משני עולמות שונים התנגשו אחד בשני. תחת תנאים אשר מוכתבים על ידי היגיון המלחמה, מוענקת חשיבות למחויבות ללא תנאים ולמוכנות לקבלת מרות זוכות, בעוד השקפות ודרכי התנהגות שלא תואמים את המבנים המורגלים נתקלים בדחייה וחשד. הגבולות ברורים במקום בו החיים היומיומיים נקבעים על ידי תקיפות צבאיות, מצב חרום תמידי, עוצר, מעצרים ועינויים. יש שם מקום מועט לאמביוולנטיות אשר מאפשר המוצא המטרופולי. השאלה של המימוש העצמי נשמעת שם כמעט מגוחכת. החיפוש, הניסוי והמאבק אחר דחפים חדשים אשר לא רק מורשה אלא אף דרוש פה, מוחשד שם במהרה כחוסר נחישות, כהססנות וכסטייה. מדובר גבול דק מפריד בין פקפוק בנאמנות להאשמה בבגידה אשר מלווה בתוצאות רצחניות.

עם זאת אנחנו חושבים שהסבר שכזה הוא מוטעה, שטחי וקצר ראיה. הוא מכשיר הסכמה מודעת עם הכורח של הנסיבות ומכריז עליהם כקורבנות של פעולות אשר הם בעצמם ביצעו. החוויה של זוועות האויב אינו פוטר אף אחד מהמחויבות לתת בכל רגע דין וחשבון על השיטות והאמצעים בהם הוא נוקט. ניסינו למצוא הסבר לתהליכים אשר מבחינתנו הם בלתי נתפשים, בעזרת הסברה שתחת תנאי המלחמה חל פיחות בערך החיים, אך סברה זאת היא ציניות אשר מתבדה אל מול התמונות הנוראות שמגיעות משם. הבנה זאת תציע גם במקרה הקונקרטי שמה שנופל באחריות של קבוצה אחת נכון למעשה לכלל ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת אין לנו כל סיבה לבצע הכללה. אנחנו מחזיקים בעמדה, שזה מוטעה להחיל על מצבה של תנועה שלמה מסקנות אשר נובעות מהשיטות והאמצעים של קבוצה אחת.

 המוכנות להרוג חבר אינה מצדיקה את עצמה בשל הקושי של התנאים. היא מהווה ביטוי של פרוגרמה פוליטית אשר תוכנה היחיד היא ההשגה של הכוח ושפתו, שפת הצוררים העתידיים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות וארגונים מהפכניים אשר נאלצו להילחם תחת תנאים ברוטלים דומים בלי שאימצו את שיטות היריב (עליהם הם עירערו). אין זה טיעון נגדי לומר שמדובר רק בחלק קטן מאוד מהכלל, בעוד שרוב המפלגות הבולשוויקיות והתנועות לשחרור לאומי עקבו אחר המוטו שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהכול כשר כנגד האויב. מדובר בויכוח פוליטי אשר נקודת ההתייחסות ההיסטורית שלו נמצאת בקומונה הפריזאית כמו גם במהפכת אוקטובר או במלחמת האזרחים בספרד: במקום בו הניצחון מהווה אמת המידה היחידה משוחררים לא רק הכוחות הטובים ביותר אלא גם הרעים ביותר.

מי שרוצה להשיג את הכוח (ויעלה כמה שיעלה) ולהגן עליו בכל מחיר, חותר תחתיו באותו הרגע."סטייתה של המהפכה" כתבה רוזה לוקסמבורג לבולשוויקים "גרועה יותר מכשלונה". הטיעון של ההצלחה, אשר על צדקתו התעקשו במשך עשרות שנים הקומוניסטים האורתודוקסים כנגד ה"מפסידנים הרומנטיים" מהקבוצות הליברטריות מוכיח בימים אלו את קוצר ידו. איננו רוצים להתעלם יותר מכך שמדובר פה בשחרור קיטור בעולם של גברים, שמדובר במבצרי כוח אבסולוטים וספירות של השפעה אשר מבודדים את עצמם אחד כנגד השני אל מול התנגדותו של העם, ושקיומה של זהות הומואית בעולם שכזה נתקלת תמיד בחשד. אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו הרבה יותר כחלק מהמסורת של האנרכיסטים בספרד מאשר של הקומינטרן, ובשל כך אנחנו נמנעים מכל הדיבורים היופימיסטים אשר מסתמכים על חוקי מלחמה. חוקים מסוימים אולי ניתנים להסבר במקומות אחרים, אבל רק מפני שהם יוצרים לעצמם תחולה אשר קדמה לה החלטה פוליטית מודעת. איננו מסוגלים לאמץ חוקים אלו לא רק מפני שאנו נאבקים תחת תנאים שונים אלא מפני שהם עומדים בניגוד קוטרי לשאיפות ולאוטופיות שלנו. המוות של גרד הבהיר עוד פעם שעולמות מפרידים בין המחשבות שלנו לשלהם, וגישור ביניהם איננו אפשרי.

הביקורת אותה אנו מוכרחים לקבל היא שרק עכשיו, לאחר שנפגענו בעצמנו מהאלימות בתוך השורות,  אנחנו זועמים, בעוד שקודם לכן הנושא היה טאבו מבחינתנו. אין לנו הצדקה לכך. רק מותו של גרד הפך אותנו לרגישים לממדיה של הטרגדיה של מענה באמצעים צבאיים על שאלות פוליטיות בתוך אירגונים מהפכניים. מותו של גרד היווה עילה להיזכר בכל האלפים, בחברים הידועים כמו גם בחסרי השם אשר סבלו או איבדו את חייהם בגלל שהואשמו בבגידה או רק בגלל שנפלו בין אבני הריחיים של מאבק כוחות פנים אירגוני.

עם זאת, מותו איננו השגה כנגד פרקסיס מהפכני בכללותו. הידיעה על האלימות בין השורות מהווה לנו סיבה לעצור, להתאבל ולהתייאש אבל לא כהזדמנות מבורכת להיכנע ולהשלים עם הנסיבות. מי שחושב שכעת לאחר שאחד משלנו נפגע, נחבור אל אלו אשר בשבילם הטרור תמיד היה האמצעי הנורמלי של העסק הפוליטי טועה לחלוטין. אנחנו סולדים מאותם בורגנים עם זחיחות ליבם והצביעות שלהם,  אשר מחטטים כעת בהנאה רבה בפצעיהן של תנועות מהפכניות ומתוכם מנסים לאתר את עקבות התנוונותן המוסרית. הם עושים זאת בעודם מתעלמים בידיעה ברורה מהררי גופות עליהם מונחים השפע המערבי המכובד בעיניהם והמערכת הדמוקרטית אשר באה כעת כקריאת קרב לגדולה מחודשת.

המחלוקת שרציחתו של גרד עוררה מתרחשת בצד הזה של הבריקדות. היא תעסוק בקשר בין פוליטיקה למוסר, בניגוד בין ריבונות לאומית ושיחרור חברתי ובהבדל בין אלימות מהפכנית וטרור. לרשותנו תעמוד אותה ירושה לניניסטית אשר התחפרה בראשנו ואשר השפיעה בחוזקה על החשיבה הפוליטית שלנו. הנסיגה אל ההיסטוריה כמו גם הזיקה האמפתית למאבקים ברחבי העולם לא יכולים לפתור את הקשיים שמולם אנו עומדים.  דווקא מכיוון שהפוליטיקה המהפכנית במדינה כמו גרמניה היא כה מבודדת, היא חייבת לשמור לעצמה באופן תמידי מיקום חברתי אם היא רוצה להיות יותר מביטוי הרגישויות הסובייקטיביות של שחקניה או ההשתקפות החלשה של המבנים האידיאולוגיים. ברגע שאנחנו לא מתייחסים למציאות קונקרטית אלא לדרישות אשר מוצאם בתנאים אחרים, הופכות במהרה כל המילים היפות והעמדות הטובות ביותר לנייר פסולת, ועל כך מעיד גם הפרק ההוא בהיסטוריה שלנו.

ב1973 צוטטו חברי הת"מ בראיון: "ישנו עוד חלק של הפוליטיקה שלנו שאותו (…) חברים רבים לא מבינים ולא מקבלים, וגם ההמונים לא מבינים ולא מתעניינים בו לעת עתה. ועם זאת אנו כנכון עומדים מאחוריו. חלק זה של המאבק מתייחס לאינטרנציונליזם אשר עיקרו הוא הסולידריות עם החברים בתנועות הגרילה בחו"ל ועם העמים הנאבקים של מדינות אחרות." מה שנוסח בראיון כניסיון למציאת תשובה להתפתחויות המהפכניות הלא-סימולטניות ברחבי העולם היה למעשה גם הניתוק מהתהליך החברתי המקומי […]. העובדה ששתקנו במשך שנים על אנטבה מגולמת כבר בהיגיון של הטיעון. בד בבד היתה השתיקה גם הוידוי שתמרנו את עצמנו למבוי סתום: מה שעשינו ברמה הבינלאומית לא היה המימד האנטי-אימפריאליסטי של מה שלמענו נאבקנו בגרמניה אלא עמד בניגוד בולט אליו. היינו חייבים להחליט. מי שעקב אחר הפרקסיס שלנו בשנות ה-80, יודע להיכן נפלה ההחלטה.

 

והיה מחננו טהור: על פרטיקת ההוקעה ב"מחנה השמאל"

ש: מתי כפרת בדעות האופוזיציה, לפני או אחרי שזינובייב שלח את בקשת החרטה האחרונה למפלגה?
ת: ההכרה בטעותה של האופוזיציה התחוורה לי בהדרגה, אבל מכתבו האחרון של זינובייב בהחלט הכריע את הכף.

…

ש: באילו נסיבות התחברת עם קוטוזוב?
ת: קוטוזוב הודיע לי שיש מאמר מאת טרוצקי על אודות המועצה הרוסית-בריטית. העפתי בו מבט…
ש: מה תאמר עכשיו על מכתב החרטה השני שלך שבו כתבת כי אין לך קשרים ארגוניים עם האופוזיציה?
ת: לא הייתי חבר בסיעה. ולא נכחתי בנשף של קוטוזוב. … מעולם לא שמעתי על בית הדפוס ולא ידעתי דבר על הפצת עלונים אופוזיציוניים.

(חקירות בולשוויקיות, מתוך "הטיהורים הסטליניסטיים", יגאל חלפין)

אני רוצה לכתוב כאן על פרקטיקה נפוצה בחוגי השמאל, שאותה אכנה "פרקטיקת ההוקעה". לאחרונה נראה לי שהשימוש בהוקעה הגיע לנקודת שיא מסוימת, עד כדי כך שהוא מאיים לקבור כל דיבור אחר שקיים בכלל. כל סטטוס פייסבוק שני, כל תגובה שלישית בבלוג הזה ובבלוגים אחרים נושאת מבנה מהסוג הבא:

"w חשף את פרצופו האמיתי. השמאל האמיתי צריך להתנער מאנשים כאלה "

"x? הוא אף פעם לא היה בשמאל. רק בישראל אנשים כמוהו מחשיבים את עצמם לשמאל"

"איך אתה מעז לעשות y ולקרוא לעצמך סוציאליסט?"

"מי שמשתתף ב-z לא ראוי בעיניי להיחשב לשמאל. אני והוא כנראה לא שייכים לאותו מאבק"

הפרקטיקה הזאת היא למעשה כל כך נפוצה וכל כך מוכרת למי שהתנסה קצת בלהיות שמאלני, שלרגעים נראה שמיותר לדבר עליה – כמו שמיותר לדבר על "הסכנה שכאשר נופלים עלולים לקבל מכה בברך". אחרי כעשר שנים בסביבה חברתית זו, הייתי אומר שהמבנה הזה של ההוקעה והטיהור ממש מחווט לי במוח.

בדיוק מכיוון שהוא חלק מצורת המחשבה שלי, אני מרגיש צורך עז לכתוב עליו. אציין שהקמפיין שהביא לביטול כנס הבלוגרים שהיה אמור להתקיים מחר בגלל השתתפותו של בני ציפר, ושעליו היטיבה לכתוב גם חנה בית הלחמי, דחף אותי לעשות את זה. התברר לי, שבפעם הראשונה שבה באמת הושתקתי באירוע כלשהו, ההשתקה באה דווקא "מתוך המחנה". בד בבד, נפלתי לאחרונה בעצמי קורבן להוקעות נוספות בסגנון "חשפת את פרצופך האמיתי!" – וזאת בעקבות איור מימי הביניים שהעליתי לבלוג!

אבל למעשה אני חושב כבר כמה שבועות לכתוב על הנושא הזה, דווקא בגלל אקט הוקעה כלשהו שאני בעצמי ביצעתי. כי מיותר לציין שגם בבלוג הזה ובפוסטים שלי באופן אישי מופיעות לא מעט הוקעות. כפי שאבהיר להלן, הפרקטיקה הזאת הפכה למחלה שמעטים חפים ממנה. אתם מוזמנים להוכיח אותי על צביעותי ולשלוף ציטוטים מרשיעים נגדי, אבל זה לא כל כך יעזור – ההוקעה תישאר בשטח.*

יותר מכך: אני לא יכול בנקודה הזאת להתחייב שאמנע ממנו לחלוטין מכאן והלאה. אבל לגבי מה שמכאן והלאה, אגיע לזה בהמשך.

דנטון מוקיע את אויבי המהפכה. המוקיע הופך למוקע

אם נחזור לאקט ההוקעה עצמו: שימו לב למבנה הקבוע של הטענה, כמו אלה שהובאו למעלה. השאלה היא אף פעם לא: האם אתה חרא? אלא: האם חרא כמוך רשאי להחשיב את עצמו לשמאלני/פמיניסטית/סוציאליסט/הומואית? אקדים את המאוחר ואומר שהתוצאה היא, שכל מה שנדרש ממך כדי להסיר מעל עצמך את אימת ההוקעה הוא להצהיר מראש שאתה לא איש שמאל. מבחינה זו, איש שמאל הוא כמו חבר המפלגה בתקופת הטיהורים: מי שלא מתיימר להיות בשמאל גם ככה לא שייך לקבוצת ההתייחסות, ולכן הסכנה שנשקפת לו היא הרבה יותר קטנה (ואז, אפשר אפילו לחבב אותו, כמו שסטאלין חיבב את דוסטוייבסקי הריאקציונר וכנראה גם את בולגקוב). ההבדל הוא שבישראל של ימינו, אתה אפילו לא שואב טובות הנאה של ממש מהשייכות הזאת – ולמעשה אפילו להיפך.

בכלל, בהתבוננויותיי בתופעת ההוקעה הבחנתי בכמה דפוסים מעניינים. אחד מהם הוא עיקרון "המוקיע הופך למוקע". את העיקרון הזה ניסחתי כשיצא לי להתקרב קצת למוקיעים הגדולים ביותר במחנה, שאותם הכרתי עד אז רק מרחוק. רק כשהתיידדנו, התברר לי שהם עצמם סובלים עוד יותר ממני מאימת ההוקעה!

וכך, מכיוון שכולנו בסכנת הוקעה, ומשפט החברים מאיים כצל מעל ראשינו, ההוקעה הופכת לסוג של התגוננות. רבת עם מישהו? חכה כמה שבועות עד שהוא יעשה איזו טעות פוליטית ואז תוקיע אותו ותגמור עניין. חשבת להוקיע אותי? רמזת שאני "בעייתי"? זין! אני אוקיע אותך עוד לפני שתספיקי לכתוב סטטוס בפייסבוק. אתה מחוסל, בייבי! לא תוכל להראות את פרצופך בהפגנות ליד משרד הביטחון בלי שאנשים מסביב יתלחששו ויעיפו בך מבטים זועפים.

עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות.

– החבר א', בהפגנה שנערכה ברחבת הסינמטק לפני שבועיים, נצפית משוחח עם שני אנשים בבלוק של "שלום עכשיו".
– כן, אלה אנשים חלשים מבחינה פוליטית, אבל בבחירות האחרונות הם הצביעו ל"עיר לכולנו".
– החבר א', זו תשובה מפוקפקת. עיר לכולנו מלאה יסודות תבוסתניים.

– החבר א', האם אתה קראת בכתב העת "מטעם" אחרי 15.2.2010?
– כן… כלומר לא… כלומר: אני מנוי אבל אני שוקל לא לחדש את המנוי. כן! אני מבטיח לא לחדש את המנוי!
– החבר א', פשעיך הולכים ומתגלים. לנו סיפרו רק שדיפדפת ב"מטעם" על המדף של תולעת ספרים.

– החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש "ירושלים של זהב" ליד חנות "האוזן השלישית".
– טעות בידיכים. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר את "ירושלים של זהב". פיזמתי את שיר העם הבאסקי "Pello Joxepe" שממנו הציונית הפאשיסטית נעמי שמר גנבה את המלים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית.

– מקורות מהימנים מסרו לנו, החבר א', שאתה קורא בשירותים בספריו של עמוס עוז.
– לא! לא מאז "לדעת אשה"! כלומר, ב-69' קראתי את "מיכאל שלי", וגם שם דילגתי על הקטע עם חליל ועזיז!

ברור לי שפרקטיקות ההוקעה והטיהור הן לא חסרות טעם לחלוטין, ולא צמחו סתם מתוך רשעות. יש בהן היגיון, למשל מכיוון שבישראל של העשורים האחרונים תרבות השלום והליברליזם שימשה אידיאולוגיה של המעמדות החזקים ביותר בחברה. או למשל, כי תחת הכסות של חתירה לשוויון ולצדק התקבעו במחנה השמאל פרקטיקות סקסיסטיות ומצ'ואיסטיות. בתוך מערך כזה, סימון הגבולות נעשה קריטי.

יותר מכך: כיוון שכוחו הממשי של השמאל הוא קטן (מבחינה אלקטורלית, כלכלית, צבאית וכו'), ההוקעה וההחרמה הן מהפרקטיקות הבודדות שנותרו לו. מה שאירוני הוא שהפרקטיקות האלה אפקטיוויות כאמור בעיקר כלפי פנים, כלומר כלפי האנשים המועטים שמעוניינים בכלל לקחת חלק בפרויקט השמאל. בהתייחסות למטאפורה של איתמר טהרלב של השמאל כמטהר אוויר, נכון אולי יותר לתאר את השמאל כמזגן ששואב את האוויר שבתוך החדר ומקרר אותו שוב ושוב.

בעידן שבו המלה מקרתיזם נישאת בפי כל, צריך להודות שההחרמה וההוקעה היא נשק ששוכלל בשמאל לכדי אמנות, ויש מקום לחשוב מה ההשלכות של זה – לא על אלה שאותם אנחנו קוראים להחרים (כלומר, בערך את כולם), אלא על המחרימים עצמם. לדעתי, באופן מצטבר ההשלכות הן הרסניות למדי. שיהיה ברור: הרבה אנשים נפגעים מאוד מהטרור הזה – פגיעות שאינן נופלות מחלק מהפשעים וצורות האלימות שנגדן השמאל נאבק.

דנטון מוצא להורג בהוראת רובספייר. המוקיע הופך למוקע

מה שמצחיק הוא שדינמיקות הטיהור מיושמות לעתים קרובות דווקא כדי להגן על אנשים – למשל: יש אנשים שקשה להם להתבטא בנוכחותם של סטרייטים, אוכלי בשר או אנשים שהיו בצבא, ולכן מוקמות קבוצות שסגורות לאנשים כאלה – במוצהר או במובלע. אלא שהתוצאה היא אקסקלוסיוויות מועצמת, טהרנות קיצונית ופליטה של כל גורם זר. כמה שהאידיאולוגיה היא קיצונית יותר בתביעתה לקבלת האחר, כך היא בפועל אקסקלוסיווית יותר – עד כדי קבוצות מוכרות שיש בהן אדם אחד בלבד.

אני מרשה לעצמי להעריך שאם השמאל היה אקסקלוסיווי קצת פחות ומתעסק פחות בטיהור עצמי לסוגיו, הוא היה יכול להיות גדול פי כמה. להרבה מאוד אנשים יש הזדהות עם הרצון בצדק ושלום, אבל פשוט אין כוח להתעסק עם החרא הזה של חרדת ההוקעה, ובצדק. למעשה, אני תוהה אם התופעה שתיארתי באכזריות מסוימת בפוסט "הגלגול" היא לא במקרים רבים תוצאה של טראומת הוקעה בתוך השמאל.

בעצם, לא לגמרי ברור לי מה התועלת הפוליטית בלפלוט אנשים החוצה מהמחנה – הרי הם יישארו בחוץ ויחזיקו באותן דיעות או יבצעו את אותם מעשים. אני מעז אפילו לומר: הבולשוויקים לפחות חיסלו את חברי המפלגה שסרחו. שמאלנים ש"נחשף פרצופם האמיתי" פשוט יישארו בחוץ ויפתחו טינה הולכת וגוברת כלפי השמאל.

*

כעת נשאלת השאלה: אז מה אני מציע לעשות?

ברור שיש מגוון תשובות ודרכי התמודדות. לכאורה, זו אינה גזירת גורל שבמחנה השמאל יהיו פרקטיקות אלימות כל כך.

עם זאת, באופן אישי אני קצת פחות אופטימי, ואני מעדיף לנקוט בגישה אחרת, שעליה כבר רמזתי קודם. נכון לנקודת הזמן הזאת, אני מעדיף פשוט לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל, כלומר להפסיק בפועל להיות איש שמאל. גם ה-שמאל לא יגזול ממני את חירותי. כמובן שזה מחייב רק אותי באופן אישי. לצורך העניין, ועד שיוכח אחרת, ראו בי בבקשה ריאקציונר. ברור שהעמדות שלי ויחסי לציונות, הצבא, האימפריה, הקפיטליזם, החברה ההטרונורמטיווית וכו' וכו' לא השתנו בכלום, וכך גם הפעולות שלי בדיבור או במעשה. אבל אני מעדיף לא לראות עצמי שייך למחנה כזה או אחר – וזאת אף על פי שכמעט כל חבריי שייכים למחנה הזה.

במצב הנוכחי, יש משהו משחרר בלא להיות בשמאל. במובן מסוים, רק ברגע הזה מתחילים להקשיב לך (שהרי לראאד סלאח אנחנו מנסים להקשיב, אבל לדניאל בן סימון לא ממש). לפחות בהיבטים מסוימים, יש מידה של אומץ בהכרזה של שלי יחימוביץ שמפלגת העבודה היא לא מפלגת שמאל. מה זה בדיוק נותן שהיא תכריז שהיא "בשמאל"? האם זה אומר שהחוקים שהיא מחוקקת יהיו טובים יותר או טובים פחות?

אני מרשה לעצמי לשאול, האם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב בישראל/פלסטין, ומה יתגלה אם נניח אותה בצד, ולו רק בתור ניסוי.

אסיים בווידוי. לפני כשנתיים נכנסתי ל"טבע מרקט" כדי לקנות יוגורט. בין עשרות סוגי היוגורטים, נתקלתי שם למרבה הבעתה בבקבוק פלסטיק קטן ועליו הכתובת "גבעות עולם". כידוע, מדובר בחוותו של אברי רן ליד איתמר – אותו מנהיג מיליציה שמתמחה בפוגרומים נגד פלסטינים ופעילי שמאל. נדהמתי שחנות אורגנית בלב תל אביב מוכרת יוגורט שמיוצר בחווה של פורעי חוק אלימים במיוחד. כיוון שעבדתי אז ב"הארץ", קניתי את היוגורט במחשבה לברר את העניין ולכתוב על זה אייטם.

כשהגעתי הביתה נכנסתי לאינטרנט, וגיליתי שאייטם בנושא כבר נכתב. שכחתי מהעניין.

למחרת בבוקר פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו לאכול. היוגורט נוטף דם הפלסטינים של "גבעות עולם" חיכה לי שם, קריר ומפתה. ברגע של חולשת דעת, אפוף בערפילי השינה, שלחתי יד ושתיתי אותו.

ואתם יודעים מה? נהניתי. ממש ממש נהניתי.

 

* עם זאת אני חושב ומאמין שזה לא המרכיב המרכזי בבלוג הזה, ושאנחנו דווקא מנסים כאן יותר להכניס רעיונות לתוך הדיון מאשר להכריז אילו רעיונות ואנשים הם אסורים למגע. ההיגיון שלנו, לפחות בזמן האחרון, הוא שדווקא אם פוסט כלשהו מעורר אי נוחות ואי נחת אצל הקהל הטבעי של הבלוג הזה, יש סיכוי סביר שזה פוסט טוב.

הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה עצמית!

זהר ויימן-קלמן

בפוסט מלפני כמה ימים, ישי דיבר על הלקאה עצמית כחלק מחוויית היסוד של הפוליטיות הרדיקאלית בישראל, ואין לי אלא להסכים איתו. אני רוצה להתייחס לשליליות הנרמזת במושג "הלקאה עצמית", בדומה נגיד ל"אוננות אינטלקטואלית", עוד פעילות חביבה שמשויכת, על מנת להעליב, כמובן, לאותם "שמאלנים יפי נפש". כשם שיש לי ויכוח עם אותם אנשים הממעיטים מערך האוננות, אינטלקטואלית ואחרת, גם לגבי הלקאה עמדתי היא אחרת, שכן הלקאה זו מגלמת בתוכה פוטנציאל למעבר בין תפיסת הקורבנות העצמית היהודית להכרה בקורבנות שפשע הכיבוש הישראלי ייצר וממשיך לייצר. יש על מה להרגיש רע, וכדאי מאוד להרגיש את זה.

השליליות המיוחסת להלקאה נובעת מהעונג הנרמז בהלקאה זו, ואכן הלקאה היא אחת ממגוון הפעילויות המכאיבות  שמטרתן לגרום הנאה בקהילת הבדס"מ (BDSM). בתוך קהילה זו, האלימות השוררת בעולם מתורגמת לסט של פרקטיקות בין אישיות שמבוססות על הגדרה מחודשת של "הסכמה". הסכמה זו היא הקובעת את מרחב הפעולה (או ה"משחק" כפי שהוא נקרא בתוך הקהילה) כמרחב בטוח, בתוכו יש לכל המשתתפות את הזכות ואפילו החובה למקם את עצמן בתוך מערך הכוחות המתהווה. סוג הפעולה והכאב שהיא תביא עימה איננו מוכתב מראש, אלא נקבע בין המשתתפות בתקשורת החותרת להבטיח את ביטחונן וטובתן של המשתתפות.

תקשורת זו היא קריטית בדיוק על מנת לאפשר מרחב בו משתנים הכללים הנורמטיבים. כך, ה"לא", שהפמיניסטיות של שנות ה-70 נאבקו להבטיח את מעמדו, את זכותה של כל אישה להגיד "לא" (ועל כך אני ובנות דורי אסירות תודה) במשחק בדסמ"י אינו דווקא מובן כ"לא", ובמקומו נבחרות מילות מבטח (safe words) חלופיות. בתוך המשחק שימוש במילת בטחון באה במקום ה"לא" החד משמעי, והיא תמיד מסמנת "סוף משחק", את היציאה מהמרחב הבדסמ"י והשיבה אל יחסי הכוחות השיוויונים שכוננו את המשחק עצמו. שימוש במילת מבטח אלטרנטיבית מאפשר התנגדות שהיא בתוך תחום התשוקה לכאב, שהיא למעשה חלק ממימוש הכאב שבהסכמה, הסכמה שבלעדיה לא נכיר את הגבול הקדוש בין "די" ל"עוד".

ללכת עם ולהרגיש בלי

השמאל הרחב (בשורותיו נמניתי בגאוה בנעורי ועוד נמנים בו רבים ממכרי), זה הנהנה כבר זמן רב מהלקאה עצמית, שימש מאז אוסלו (ואולי אפילו לפני) כפנים הנאורות של ישראל, כהוכחה בעולם שישראל באמת באמת רוצה שלום. אבל אם יש משהו אחד שהשנים האחרונות הוכיחו, זה שישראל באמת באמת לא מוכנה לעשות מאומה למען השלום הזה, במיוחד לא משהו שחס וחלילה יכאיב לה. והרי למה לה? כך קריאות ה"די לכיבוש" הפכו לחלק מהתדמית הישראלית שאפשרו, בטוויסט אירוני, דווקא את המשך הכיבוש.

סתירה זו מקיימת את לב הלוגיקה הפטישיסטית. לפי פרויד, הפטישיסט הוא זה שדוחה את ההכרה במציאות כואבת (נגיד של הכיבוש, או במקרה של פרויד, מציאות העדר הפין של האם) ומוצא סיפוק בתחליף שהוא בהכרח 'לא הדבר עצמו' (שיח של שלום במקום כיבוש, תחתוני נשים במקום העדר הפין). פרויד מצביע על כך שלבעל הפטיש אין שום רצון או אינטרס להרפא, משום שהירפאות משמעותה אובדן: הכרה בהעדר, וויתור על הפטיש שכיפר על העדר זה. כזה הוא מצבו של השמאל, שנאחז בשמאלנותו כהיאחז הפטישיסט בתחתוני אימו. ורבים בעולם נאחזים גם כן ב"שמאל" זה, כאות לרצון טוב ישראלי, גם כשהעובדות בשטח חושפות מציאות קשה פי כמה.

השמאל יכול לזעוק "די" ו"לא" בלי שום חשש לשינוי אמיתי, בלי שישתנו הכללים. שמאל זה כואב את הכיבוש, כואב את ההלקאות והסטירות, אך זהו כאב נשלט ונסבל, וכן, אולי, אפילו נעים לפרקים. זה סוג כאב שקל להסכים לו, ולמעשה השמאל לא נדרש באמת לתת לו את הסכמתו, וכך נשאר יחסית בנעימים במיטה עם שאר חברי המפה הפוליטית, עד כדי כך בנעימים שאפשר לחשוב שמדובר בזיון די פרווה (המקבילה ל"ונילה", בניגוד למין בדסמ"י).

אבל אם נעבור להגיון בדסמ"י, אולי יסתבר שמה שקורה איננו פרווה כלל ועיקר, והגיע זמן להכיר במשחק, ומתוך כך לבחון מקרוב את כלליו, ולהבין כיצד אפשר להשתמש בהם ולשבור אותם. כך נוכל להבין בדיוק למה אנחנו נותנים "הסכמה", ומה נמצא מעבר לקו האדום (או הירוק). הכרה זו היא שתיתן לשמאל "מילת מבטח" שתוכל אולי לסמן את סוף השתתפותו בסצנת המשחק הספיציפית הזו, על מנת לכונן (או לפחות לדמיין) מערך כוחות חדש וצודק בישראל/פלסטין.

B D S וגם M / בפשיזם נלחם

אני רוצה להציע את תנועת הבד"ס (Boycott Divestment and Sanctions) כאופק חדש דרכו נוכל לחשוב על התנגדות, סרוב ויציאה מהמשחק, בה בעת שהוא מזמין סוג חדש של כאב בהסכמה. זהו, אם כן, בד"ס בסדמ"י, חרם שבהסכמה, שמזמין את הכאב מבית ומחוץ, תוך קבלה מודעת של העונשים הממשלתיים והבינלאומיים. החרם על ישראל מאיים לשנות את כללי המשחק, ולמעשה גם החרם וגם חוק החרם שאושר בקריאה ראשונה משתתפים בכינון משחק חדש שבו עלול לכאוב באמת. זהו רגע קריטי שבו ישראלים עשויים להתחיל לשלם את מחיר הכיבוש וכן את מחיר ההתנגדות לכיבוש. בנקודה זו השמאל (ובהגדרה מעורפלת זו כוונתי בגדול לאוכלוסייה תומכת שלום אך מתנגדת לחרם, עוד הגדרות יתקבלו בברכה) נמצא איפשהו בין הפטיש לסדן, שכן מתוקף היותו ישראלי הוא נמצא בסכנת חרם בינלאומי, אך בהתנגדותו לכיבוש אין לדעת מתי חוק החרם הישראלי יחול גם עליו.

הקריאה הישראלית לחרם, שתומכת גם ביוזמה הפלסטינית וגם בביצועה הבינלאומי מכירה סוף סוף במציאות הבלתי אפשרית של הכיבוש. קיומנו כאן במזה"ת תמיד יהווה סתירה, ובכך אולי לא נתגבר על הפטיש, אבל נוכל אולי להתחיל להבין ולהשתמש בו. כך, אותן "סטיות" כמו התחתונים הורודים שהוצגו למטרת השפלה בפוסט אחר בבלוג זה, הופכות בקהילת הבדס"ם לעוד פרקטיקה לגיטימית שחוגגת שונות וסתירות במקום להוקיע אותם. אפרופו סתירות, אני רוצה גם להכיר במידה שבה קריאה לחרם יכולה להוות הון תרבותי, כפי שנידון גם בבלוג זה. מזל שבתוך הגיון הפטיש אין ברירה אלא להעמיד בו זמנית דבר והיפוכו, ובתוך פרקטיקה בסדמי"ת אנחנו יכולים גם ליהנות מכך, וללבוש בגאווה את הסוד הגלוי של תחתונינו הוורודים, של שאיפתנו להיות גם ישראלים גם צודקים.

המעבר מהעמדה הפוליטית שאפשר הכול, גם כיבוש וגם שלום, בלי לשלם על כך מחיר קשה, הוא עצמו מעבר כואב, וייתכן שהלקאה עצמית לא תספיק לכך. ייתכן שמה שנחוץ זו הלקאה טובה מבחוץ, וזה מה שמציע החרם. בתור פיתרון  (פחות דרמטי מהפתרון שפרויד מציע בעקיפין לפטישיסט, שהוא לפנות לאהבה הומוסקסואלית, וכך למצוא באובייקט התשוקה את הפין האבוד של האם. אגב, אין אצל פרויד אישה שיש לה פטיש, אבל זה כבר דיון אחר), כדאי לו, לשמאל, לוותר על שאיפתו לנישואי אושר ועושר וסקס פרווה עם שאר מדינת ישראל, בלי להכיר באלימות שמתקרבת אל נקודת שבירה, בדיוק משום שאין לה מילת מבטח או הסכמה בדסמי"ת.

החרם, במידה שהוא באמת יזיק לישראלים, יקרב אותם למציאות הפלסטינית, המציאות שבה אי אפשר לתת לכיבוש להמשיך. הקריאה הישראלית נחוצה כדי לגייס עזרה מבחוץ לסיום הכיבוש, בדיוק משום שהסיסמאות של השמאל כבר מזמן הפכו לכלי רטורי בשיח הפשיסטי, לחוד החנית של הדחקת הכיבוש. הקריאה הישראלית היא זו השוברת את הלבנת הכיבוש בשיח של שלום. הקריאה הקווירית הישראלית לחרם מהווה צעד עוד יותר חשוב במאבק ב"הוורדה" (pinkwashing) של הכיבוש בעזרת שיח זכויות להטב"י (זוהי גם נקודת המפגש הברורה ביותר בין "BDS וגם M" ואכן סיסמא זו לקוחה מהבלוק הטרנסי הרדיקאלי במצעד הגאווה בירושלים ב- 2010). זוהי זעקה ישראלית לעזרה מבחוץ, שתאפשר התגייסות נרחבת של הקהילה הבינלאומית שעוד מהססת לצדד בבד"ס פן תראה אנטישמית.

וכן, יש פעילי בד"ס אנטישמים, ובכלל פעילים, כמו אלו שישי מציג, שפשוט לא כואב להם, וזה מדאיג פוליטית. לא ברור לאן החרם יוביל, ואיך ייראה אזורנו, במקרה הטוב או במקרה הרע, אם הוא ישיג את מטרותיו, אבל אני נמשכת לחרם פשוט מתוך הכרה נואשת שמשהו חייב להשתנות, כדי ש"די" יהיה "די" ולא "עוד". אני רוצה לקוות שהוספת הקול היהודי-ישראלי, שכבר "מרגיש רע" אבל מוכן להתמודד עם הכאב שבשינוי אמיתי, יעזור להפוך את הבד"ס לתנועה משמעותית. זאת בעצם ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על ה"לא" שלנו, ואם נקבל עלינו בהסכמה מודעת עול חדש של כאב, מתוך אחריות יתרה על הכאב שאנו גורמים, אולי זה יעשה, בסופו של דבר, טוב לכולם.

נ.ב – זה פוסט מפחיד לכתוב, בתור יהודיה נודדת הנהנית מהפריוולגיה של הגלות והזוהר של ההתנגדות, אך מסתכנת בהדרה הן מהשיח הפנים-ישראלי ממנו באתי והן מהשיח היהודי-אמריקאי בתוכו אני חיה. כוונתי לפתוח שאלות ולעורר פה דיון מתוך התשוקה והכאב, על כל פניהם.

נתזים: "חלמתי: תבל מכוסה אפר"

הציונות הופכת לדת של כוחות האופל העולמיים, ובעקבות כך אוונגליסטים אמריקאים מאמצים מנהגים יהודיים

עזבו את ברלין, תשכחו מוורשה: הדבר הבא בשביל אמנים תפרנים והיפסטרים הוא דאר א-סלאם, טנזניה, מדווח מגזין פמבזוקה

עבודת הדוקטורט הטרייה של ג'ייסון ריצ'י באוניברסיטת אילינוי נושאת את הכותרת Queer Checkpoints: Sexuality, Survival, and the Paradoxes of Sovereignty in Israel-Palestine. העבודה פותחת בתפקידו של הקוויר הפלסטיני בשיח הלאומי וההומו-לאומי הישראלי. שיח זה מציג את הלהט"בים הפלסטינים כאוכלוסייה אומללה במיוחד הסובלת תמיד, ומתאר את האלימות המדינתית הישראלית נגד הפלסטינים כאמצעי המגן על הקווירים הפלסטינים הסובלים מתרבותם "החשוכה". על סמך מחקר שדה ממושך, החוקר מדגיש דווקא את הצלחתם של פלסטינים קווירים לפתח כישורי הישרדות במצבם המורכב, לשמור על יחסים עם סביבתם החברתית והמשפחתית ואפילו לשאוב הנאה מהסיטואציה. בכך הוא מנסה לחשוף סובייקטיביות קווירית השונה מזו הליברלית המוכרת להומו המערבי

ג'נה ווגינריץ', צמחונית לשעבר, מסבירה בגרדיאן למה חזרה לאכול בשר – אבל רק ארנבות ותרנגולות שהיא בעצמה גידלה בכבוד. ווגינריץ' טוענת שהצמחונות לא מאיימת באמת על תעשיית הבשר, ולא מציעה אלטרנטיווה לאנשים שלא יוותרו בשום מקרה על אכילת בשר. לשיטתה, המשמעות של צמחונות היא "לברוח מהמאבק" על גידול הוגן של חיות לבשר. הפיתרון היחיד: תאכלו את הכלבים שלכם!

ומאמר מעניין בג'רוזלם פוסט הטוען שהיהדות מעודדת הימנעות מאכילת בשר. הכותב, נשיא ארגון Jewish Vegetarians of North America (JVNA) טוען שבתקופת התגבשותה של ההלכה בשר נאכל רק בהזדמנויות שבהן הוקרבו קורבנות, לכן גם היום אין להתייחס לבשר כאל סתם אוכל שאוכלים כשרעבים. הוא מסתמך בי השאר על הרב שלמה ריסקין מאפרת

פוסט-פורים: מאמר מעניין על המיעוט המיני הנשכח ביותר במגילת אסתר: הסריסים

כתבה נרחבת ב-OWNI על תרבות המאנגה הקווירית ביפאן ונושאים סמוכים

מי היא גוגה אשכנזי, אשת סודו הקזחסטאנית של הנסיך-האולי-פדופיל אנדרו דוכס יורק, ומה הקשר שלה לגבי אשכנזי? (ספוילר: אין קשר)

Falafel Road, פרויקט וידאו מעניין של האמנית הפלסטינית לריסה סנסור והאמנית הישראלו-לונדונית אורית אשרי עוסק בשאלה מתי ואיך גנבה ישראל את הפלאפל? זאת בעיקר על בסיס ריאיונות עם בעלי דוכני פלאפל ישראלים וערבים בלונדון. וגם בעברית כאן.

בראדלי מאנינג החמוד קורא בצינוק את ביקורת התבונה הטהורה של קאנט

יוזמה בקהילה הגאה בבריטניה: במפקד הקרוב להט"בים יצהירו שהדת שלהם היא "לסבית". ויש מי שמתנגדים

קריאה רעננה להתאגדות של שחקניות פורנו

סקווטרים השתלטו על ביתו הענק של גאי ריצ'י והקימו בו בית ספר פרוגרסיווי. הם פונו

למה "סובלנות כלפי הומואים" הפכה לנושא החביב ביותר על כנסיות פרוטסטנטיות ליברליות ומה זה אומר על פוליטיקת ה-gay friendly הליברלית בכלל

למה לא נותנים לליברלים (כאן במובן החיובי של הביטוי) לגמור משפט בתוכניות טוק שואו אמריקאיות?

ניתוח עומק על תוצאות משאל העם על החוקה במצרים ומשמעויותיו מבחינת השמאל

כתבה נרחבת בניו יורק טיימס על טכניקות מתוחכמות יותר מבעבר ללימוד מדעי הרוח, כולל למשל שירה, באמצעות כלים דיגיטליים שונים

אסופה חדשה של שירה פרוגרסיווית באורדו

UFO digest על מעורבות החיזרים בצונאמי ביפאן

ובקרוב אצלכם:13  הכורים האטומיים המסוכנים ביותר באמריקה

בפינת ההתרופפות המוסרית: סטודנטית מקליפורניה חגגה ועלצה בעקבות רעידת האדמה ביפאן רק כי הסטודנטים היפאנים הפריעו לה ללמוד בספרייה

לחובבי הז'אנר: תגובה אנטי-ציונית הולמת למניפסט הפרו-ציוני של האנטידויטש, עם תיאור מעניין של ההתפתחות ההיסטורית של השמאל הגרמני מבחינת היחס לישראל

האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?

עודד נעמן

השאלה בכותרת לא מפרטת אם המאבק המדובר הוא מאבק פלשתיני אלים בכיבוש או מאבק ישראלי אלים בכיבוש. זאת משום שאני חושב שכך או כך התשובה היא אותה תשובה. אך לפני שאנסה לענות על השאלה אנסה לשאול אותה.

שאלה

השאלה 'האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש הישראלי?' היא שאלה קשה. היא שאלה קשה לא משום שקשה לענות עליה אלא משום שקשה לשאול אותה. כדי לשאול אותה יש להכיר באפשרות שיש לתמוך במאבק אלים. אבל אם נגלה שהתשובה לשאלה היא 'לא! בשום פנים ואופן אין לתמוך במאבק אלים!' אז עצם בחינת האפשרות תיראה לנו ככשל, כעיוורון מוסרי. 'שאלות קשות' הן שאלות שמעלות על הדעת אפשרויות שעצם העלתן על הדעת עלולה להפליל אותנו.

קחו לדוגמא את השאלה 'האם לפתות את אמא שלי?'. זו 'שאלה קשה' משום שהיא מעלה על דעתנו אפשרות שתפליל אותנו בעיני עצמנו גם ובמיוחד אם לבסוף נכריע באופן נחרץ נגדה. ההצהרה "שקלתי את העניין והחלטתי שלא לפתות את אמא שלי" נראית רק קצת פחות מטרידה מחברתה "שקלתי את העניין והחלטתי לפתות את אמא שלי". הדוגמא הזו מראה דבר נוסף. היא מראה שיש שאלות קשות שקל לא לשאול. יש שאלות קשות שאנחנו דוחים על הסף.

הנה דוגמא מעניינת יותר. ברשימה "עבדות בתוך חירות", שנתפרסמה ב-1891, אחד–העם טען שמאחורי השתתפותם של יהודי מערב אירופה בשיח הזכויות מסתתרת "עבדות רוחנית". אחד–העם מתאר את ניסיונותיהם של הוגים יהודים–צרפתים לשכנע את עמיתיהם הצרפתים שגורל היהודים כרוך בגורל שאר העמים, שצרת היהודים היא צרת העמים, ושלפיכך כדאי לעמים בכלל ולצרפתים בפרט לתמוך ביהודים ולהעניק להם חירויות כאזרחים שווים. טיעון זה נראה בעיני אחד העם כניסיון "לעורר רחמים על ישראל לשם תועלת אחרים", ולהוכיח "כי פרה חולבת ישראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה".

גם כשהגנו על זכויותיהם שלהם, יהודי צרפת עשו זאת מתוך הזדהות עם גזענותם של צריהם האירופים. אחד–העם האמין שהעבדות הרוחנית של יהודי צרפת נבעה מהשאלה שטרדה את מנוחתם – השאלה "מיהו יהודי?" הניסיון לענות על שאלה זו, טען אחד–העם, הביא את יהודי צרפת לכדי ביטול–עצמי. מקור חולשתם אינו בתשובה שהם מציעים לשאלה אלא בעצם שאילת השאלה, בעצם הניסיון להגדיר את עצמם:

"אני יכול להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכות' בצבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה'; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עלי שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות אחרים או את עצמי." (המוסר הלאומי", כל כתבי אחד העם, עמ' סח–סט, המאמר התפרסם לראשונה ב-1899).

יתכן, כמובן, שהשאלה "מיהו יהודי?" היא שאלה לגיטימית בהקשר אקדמי, כשאלה סוציולוגית או אנתרופולוגית. אבל כשהשאלה "מיהו יהודי?" דורשת תשומת–לב ציבורית היא שאלה שיש לדחות על הסף. כמו העיסוק בשאלה "האם לפתות את אמא שלי?", גם העיסוק בשאלה "מיהו יהודי?" הוא עיסוק מזיק. השאלה "מיהו יהודי?" מעמידה במרכז הבמה את מלאכת הסימון וההפרדה – הפרדה של יהודים מלא–יהודים – מלאכתו של הגזען. גם האנטישמי וגם היהודי–הלאומן שואלים "מיהו יהודי?", כל אחד בשם גזעו. נדמה לי שקשה להבין את מדינת ישראל ואת הפוליטיקה היהודית של היום בלי להודות שבניגוד לעצתו של אחד–העם, שאלת ההגדרה העצמית לא נדחתה על הסף אלא המשיכה למלוך בסדר היום היהודי לכל אורך המאה העשרים והלאה, אל המאה–העשרים ואחת.

*

יש שאלות קשות שיש לדחות על הסף. בעוד שקל לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לפתות את אמא שלי?" שאלות קשות אחרות, כמו השאלה "מיהו יהודי?", לא קל לדחות על הסף למרות שראוי לדחותן על הסף. עד לפני זמן מה חשבתי שהשאלה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" היא שאלה מהזן השני – שאלה שראוי לדחות על הסף גם אם קשה מאוד לעשות זאת לאור האלימות הרבה של הכיבוש. אבל שיניתי את דעתי. אני רוצה להסביר מדוע אני חושב שעלינו לשאול – ולא לדחות על הסף – את השאלה הקשה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?"

פצפיסטים אולי ידחו על הסף את השאלה אודות מאבק אלים בכיבוש משום שאלימות לדידם לעולם אינה מוצדקת. גם אם הפצפיסטים צודקים, אני חושב שישנם לא–פציפיסטים שדוחים מאבק אלים בכיבוש. אני, למשל, אחד מהם. מה יהיה עלינו? האם גם אנחנו – הלא–פצפיסטים – נדחה את השאלה? נראה שברגע שמודים שלפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית למשל, השימוש באלימות מוצדק, אז קשה להמנע מהשאלה האם הוא מוצדק כתגובה לכיבוש. האפשרות של מאבק אלים לגיטימי בכיבוש הופכת סבירה יותר ככל שמתוודעים לאלימות של הכיבוש עצמו.

אבל יש עוד עניין שהביא אותי לשנות את דעתי. נדמה לי שהשאלה "מדוע לא לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" כבר מהדהדת באזנינו. כלומר, היא כבר כאן, בין השורות. אם נמשיך להתכחש לה, נמצא את עצמנו מצדדים בתשובות גרועות. אם לא נכריז על השאלה, אם לא נתייחס אל האפשרות לתמוך במאבק אלים ברצינות ונגבש עמדה לגביה, נמצא את עצמנו מתחבטים אודות הלגיטימיות של שחיטת תינוקות בשם המאבק בכיבוש. השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" כבר הגיעה, בין אם נכריז עליה ובין אם לאו. יש לטפל בה כמו שמדינות מחוכמות מטפלות באלכוהול ובחשיש: לעשות אותה חוקית על–מנת לשלוט בה.

אני לא מצטער שהשאלה הזו מרחפת באוויר. השאלה אודות אלימות יכולה לעזור לנו לסלק עמימות מזיקה. אסביר למה אני מתכוון. פעולות פוליטיות לא–אלימות הן לא עניין מובן מאליו. גם כשאנחנו משתתפים בבחירות לכנסת אנחנו לא נוקטים באלימות אבל אף–אחד לא חושב שכשאנחנו מצביעים אנחנו משתתפים במאבק לא–אלים. הכינוי "מאבק לא–אלים" הוא כינוי מטעה משום שהוא מתאר העדר–פעולה. אבל כשאנחנו משתתפים בפעולה לא–אלימה אנחנו לא רק בלתי–אלימים. פעולות פוליטיות לא–אלימות הן פעולות בהן אנחנו מתעמתים עם אלימות שלטונית בלתי–מוצדקת באמצעות בחירה מפורשת באי–אלימות, באמצעות המנעות אקטיבית מתגובה אלימה. הפעולה הלא–אלימה מכירה באפשרותה של תגובה אלימה ודוחה אותה. לכן כדי להשתתף במאבק לא–אלים עלינו להכיר באלימות כאפשרות אמיתית ולבחור שלא לנקוט בה. במילים אחרות, עלינו לענות על השאלה.

היתה סיבה נוספת שבגינה תמיד דחיתי את השאלה: מאבק אלים בכיבוש הוא מאוד לא יעיל ומאוד מסוכן ולא ברור למה לשקול אותו ברצינות מלכתחילה. אבל השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" היא שאלה עקרונית, לא שאלה אסטרטגית. השאלה היא: בתנאים בהם אלימות מקדמת את קץ הכיבוש, האם יש לנקוט בה? גם אם תנאים כאלה לא מתקיימים כיום, השאלה עודנה חשובה ובוערת. אם בשייח–ג'ראח מפגינים לא יורים בשוטרים רק בגלל הפחד מתגובת השוטרים אז לשוטרים יש סיבה טובה להיות אלימים – הם צריכים להפחיד את המפגינים. באופן כללי יותר, הניסיון של הממסד הישראלי להציג את הפלשתינים – ולאחרונה, במידה פחותה בהרבה, גם את השמאל הישראלי – כמי שהיו נוקטים באלימות אם רק היו יכולים, הוא ניסיון להצדיק את האלימות בה נוקטת ישראל כלפיהם. הרי מושג ה"סיכול", שהוא התגלמות מדיניות הביטחון הישראלית, מתבסס על ההנחה שאם לא נכניס להם קודם הם יכניסו לנו אחר–כך. כדי לחתור תחת ההיגיון הזה צריך לגרום למי שמוציאים אל הפועל את משימות הכיבוש להרגיש שהאלימות שהם מפעילים אינה משמשת להגנה עצמית. עליהם להרגיש שאינם נתונים בסכנה כלל ומתוך כך להרגיש את האבסורד שבהגיון ה"סיכול". לכן רק אם המחויבות למאבק לא–אלים היא בלתי–מותנית מאבק לא–אלים יכול להתקיים ולשאת פרי. מי שרוצות לתמוך במאבק לא–אלים בנסיבות הקיימות צריכות לשאול את עצמן אם הן מוכנות להתחייב למאבק לא–אלים גם בנסיבות בהן אלימות משתלמת.

תשובה

כוחה של הפגנה לא–אלימה אינו באיום על השלטון האלים אלא בחשיפתו ככלי ריק, כשקר, כפארסה. המפגינות הלא–אלימות שואפות לגרום לחיילים ולשוטרים שעימם הן מתעמתות לחוש ניכור מהמדים שהם לובשים. מטרתן לגרום לשוטר לפשוט את מדיו ולהצטרף למפגינים. כמו ישוע הנוצרי, המפגינים הלא–אלימים מבינים שהבחירה להפנות את הלחי השנייה היא ביטוי לאהבה, ושאהבה היא כוח פוליטי. המפגינים הלא–אלימים אוהבים את השוטרים ושונאים את המשטרה, אוהבים את החיילים ושונאים את הצבא, אוהבים את המדכאים ושונאים את הדיכוי. כל עוד אנחנו מבחינים בין המוסד המדכא לבין האנשים שלוקחים בו חלק, עלינו להתנגד לכל מאבק במוסדות הכיבוש שכרוך בפגיעה פיסית באנשים. המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק לקץ שלטון השררה בפלשתינים, הוא גם מאבק לקץ שלטון השררה של הישראלים. כשהכיבוש יבוא אל קיצו הפלשתינים לא יהיו עוד כבושים והישראלים לא יהיו עוד כובשים. ישראלים שנאבקים בכיבוש מסרבים לקבל את הנחת היסוד של מדינת ישראל: שהכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש. לכן המאבק בכיבוש הוא גם מאבק למען ישראל. הנה, אם כן, התשובה שאני מציע: רק כשלא אבחין עוד בין המחסום לבין החייל במחסום, אלימות נגד החייל במחסום תראה כאמצעי לגיטימי למאבק במחסום עצמו. רק כשלא אבחין עוד בין הכיבוש לבין הישראליות אפסיק להאבק מתוך החברה הישראלית ואתחיל להאבק בחברה הישראלית.

I say to you today that I still stand by nonviolence. And I am still convinced that it is the most potent weapon available to the Negro in his struggle for justice in this country. And the other thing is that I am concerned about a better world. I'm concerned about justice. I'm concerned about brotherhood. I'm concerned about truth. And when one is concerned about these, he can never advocate violence. For through violence you may murder a murderer but you can't murder murder. Through violence you may murder a liar but you can't establish truth. Through violence you may murder a hater, but you can't murder hate. Darkness cannot put out darkness. Only light can do that.

Martin luther king, Jr.,

Where Do We Go From Here? Address to the Southern Christian leadership Conference (16.8.1967)

באופן טבעי, פלשתינים רבים, אשר חיים כשחרב הכיבוש מתחככת בצווארם, לא מבחינים בין החייל לבין המחסום, בין המדכא לבין הדיכוי. עבורם, תקיפת החייל היא תקיפת הכיבוש וככזו היא מוצדקת. יתכן שאם הייתי במקומם גם אני לא הייתי מבחין בין השניים. אבל איני במקומם ואשקר אם אעמיד פנים שכמוהם גם אני איני מבחין בין הישראלים לבין הכיבוש. אפשר להבין מדוע מי שדוכא כל חייו לא יוכל עוד להבחין באנושיותם של מדכאיו. אבל אני לא דוכאתי כל חיי, אני חייתי חיים חופשיים, ולכן אני רואה שהמדכאים לא פחות אנושיים מהמדוכאים. איך לא אראה זאת? הרי אני בן למדכאים. אבל האחריות שאני נושא לכיבוש לא משנה את מה שאני רואה: שמאבק אלים בכובשים איננו מאבק בכיבוש כלל. להפך, מאבק אלים בכובשים הוא כניעה לכיבוש, הוא המשך הכיבוש באמצעים אחרים. הטרגדיה של מאבק פלשתיני אלים בכיבוש היא לא רק הטרגדיה של קורבנות האלימות פלשתינית אלא גם הטרגדיה של הפלשתינים עצמם, שבעצם השימוש באלימות מזינים את הכיבוש.

*

אני מעז לומר שאיני יוצא דופן, שנכון להיום השמאל כולו אוהב את החברה הישראלית ושונא את מערכות השלטון הישראליות. אני מעז לומר יותר מזה: אין הרבה קהילות בישראל שאוהבות את החברה הישראלית כפי שהשמאל אוהב אותה. איך אפשר להסביר אחרת את ההתעקשות להשניא את עצמך על סביבתך רק למען האפשרות, זניחה ככל שתהיה, שאחד מכל אותם שונאים יבחין סוף סוף באי–הצדק? מי שחוטפים מכות, צורחים, ונעצרים שבוע אחר שבוע מפגינים את אהבתם לישראלים. אבל לא רק הם. אהבה לישראלים מניעה גם את מי שנקלעות לויכוחים משפחתיים, לעימותים ברחוב ולקטטות באוטובוס. אהבת ישראל – לא שנאת הכיבוש – היא שעומדת מאחורי שיח השמאל העברי. באתרי האינטרנט ובכיכרות הטוקבקיסטים מתעקשים ששמאלנים הם חולי נפש. איך אפשר אחרת להסביר את התפקיד שלקחו על עצמם, חושבים הטוקבקיסטים, איך אפשר להסביר את מאמציהם הבלתי–נלאים של השמאלנים להזכיר לישראלים את מה שהישראלים מעדיפים לשכוח? הטוקבקיסטים היהודים, בנים ובנות למסורת של ביטול–עצמי, לא מבינים מה השמאלנים מוצאים בהם, למה לשמאלנים אכפת כל–כך. הם מניחים שצריך להיות חולה נפש בשביל לאהוב יהודים כל–כך.

נהוג להתלונן שלשמאל אין "הצעה חיובית", שבשמאל רק מבקרים ולא מציעים פתרונות. לתלונה זו מצטרף הלך הרוח המריר והציני שרווח בשמאל והתחושה של ישראלים רבים ש"לא ברור אם השמאל איתנו או נגדנו". אני חושב שהלך הרוח הזה מזיק לשמאל ולישראלים בכלל. כמו שהשמאלנים דוחים את השאלה "מיהו יהודי?" עליהם גם לדחות את השאלה "מיהו ישראלי?" עליהם לומר במפורש שהם חלק מהחברה הישראלית, שהם אוהבים אותה, שהאהבה לחברה הזו מונחת ביסוד פעילותם ושהם לא ינוחו עד שהחברה שהם אוהבים תהיה חברה צודקת.

מכתב מסן פרנסיסקו

ישי מישורי

16.03.11

היי,

טוקיו, דימונה, בנגאזי, רמאללה: ארבעה מקומות שאני לא נמצא בהם כרגע. אני הרי גר כעת, כידוע, בעיר סן פרנסיסקו. עברתי לכאן לפני שלושה חודשים וטרם מצאתי עבודה (או אופניים). אני מתפרנס כרגע ממעט תרגומים שאני עושה עבור לקוחות ישראליים שנותרו לי – ואם מישהו זקוק לתרגום לאנגלית, אשמח מאוד לדעת על כך. תקוותי למצוא עבודה כאן במסגרת "הרשת החברתית" שלי די התערערה כאשר הבנתי שכל המכרים שלי כאן נמנים על קוראי "ארץ האמורי", כולם שמאלנים – וכולם אקדמאים. תודה רבה! אני הרי מחפש עבודה בעולם האמיתי.

בכל אופן הדבר מותיר לי הרבה זמן פנוי, ועקבתי בדריכות אחרי המהפכות המדהימות במזרח התיכון. התכוונתי לכתוב עליהן, ועל המפגש שלי עם הליבראלים המקומיים; אבל אז התרחש הצונאמי ביפן. אני כותב בהשפעת האירוע הזה, המתחבר – באופן מבהיל מעט – לכמה מחשבות שהיו לי לגבי דברים אחרים. כדי להסביר כמה מחשבות שהיו לי בנושא – בעיקר בנוגע לשיח סביב הקטסטרופה המתנהל בבלוג הזה – אני חייב לקחת צעד אחורה ולהקדים כמה משפטים לגבי המקום בו אני נמצא כעת.

פוסטר ברחוב ולנסיה פינת רחוב 22, סן פרנסיסקו

 

1. ייצוג מס.1: יש הרבה "שָם" שָם

גל כתב כאן כמה פעמים כבר על דמותו של הליבראל, ואני מוצא את עצמי מנהל מחקר כמו-אנתרופולוגי משל עצמי בנושא. כולם כאן הרי "ליבראלים". גם ה"רדיקאליות" שפגשתי היו, נו, די ליברארליות בעיני. ומצאתי שיש מאפיין המשותף לליבראליות של גל (ניו יורק) ולליבראליות המקומיות (קליפורניה), למרות ששלל מאפיינים אחרים מפרידים ביניהן: המאפיין הזה הוא זחיחותן הבלתי-נגמרת. ההבנה שמרב ה"רדיקליות" כאן הן בעצם, במושגים הישראליים שלי, "ליבראליות" הטרידה את שלוותי. אני הרי חולק את אותן התפישות הפוליטיות עם כמה מהן. אז למה הן נראות לי כל כך זחוחות? וכל כך מרוצות מעצמן? הלוא אחד מהיבטי היסוד של החוויה הרדיקאלית בישראל, כמו שאני מבין אותה לפחות, היא הלקאה עצמית ברמה כלשהי (גם אם נמוכה יחסית). צריך קצת להרגיש רע כדי להיות "פוליטי" (ועל אחת כמה וכמה "רדיקאלי") בישראל. כאן – לא.

גרטרוד סטיין כתבה על אוקלנד, העיר השוכנת לחופיו המזרחיים של מפרץ סן פרנסיסקו, ש"אין שם 'שם'" (there’s no “there” there). אני ממש חולק עליה. אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים של החווייה הליבראלית-מערבית הוא ריחוק הכרחי, מדומיין וממשי, מזירת ההתרחשות הפוליטית. בין אם מדובר ב"מזרח התיכון" (שזה הכי "שם" שיכול להיות כאן, בכל מיני מובנים); בהפגנות הנוכחיות נגד שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים במדינת וויסקונסין (כלומר במה שמכונה כאן "מידל אמריקה"); במלחמה באפגניסטאן או בשערוריית "וויקיליקס" – הכל מתרחש "שם". ועל אחת כמה וכמה האסון היפני.

וזה מוקד הזחיחות. חייזר שהיה מגיע לארץ וצופה ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט – אולי תמצית השמאל-מרכז הליבראלי והתגלמותו השנונה ביותר – היה עשוי לקבל את התחושה שניו יורק היא אי באוקיינוס האטלנטי, המרוחק אלפי קילומטרים מארה"ב. אמריקה מוצגת בתוכנית כאומה של תמהונים מצחיקים (וכך כמובן גם שאר העולם). האמריקאים הסובבים אותי מסרבים כאחד להתייחס לשרה פיילין, למשל, כיישות פוליטית ממשית; הרי אסור להפריע לדחקה. האמריקאים שבאו לחיות בשולי היבשת – למשל בניו יורק או באיזור המפרץ – כאילו נחלצו מ"אמריקה האמיתית" (ובכך שהם מקבלים את המושג הזה הם כמובן שותפים לשיח של אנשים כמו גלן בק), וכעת הם חיים במקום-לא-מקום, שממנו הם יכולים לבקר באופן מנותק ואובייקטיבי את שאר העולם. מועמר קדאפי רחוק מהם כביכול אותו מרחק כמו ג'רי פולוול; ומצחיק בדיוק כמוהו.

טינה פיי בתפקיד שרה פיילין. לא להפריע לדחקה

 

אני חייב להגיד שבמחשבה שניה זה דווקא משהו שאני כן מכיר מישראל. כשמגיע תייר מחו"ל ושואל על הכיבוש או על מתנחלים, רוב מכרינו היהודים-ישראלים מגלגלים עיניים וממהרים להפריד את עצמם מהם. ההתנחלויות הם ה"מידל איזראל" של הליבראלים מתל-אביב; ההכרה-העצמית שלהם מבוססת על ההתבדלות מהן. פלסטין נמצאת אף היא הרי מבחינתם "שם". במאמר מוסגר אציין שמעניין בעיני שאחד הפרוייקטים המרכזיים של "אנארכיסטים נגד הגדר" הוא להביא אנשים "לשם" (ואולי גם, ש"להיות כאן" זה עקרון מהותי להבנה הרחבה של מה זה אנארכיזם בעיני).

2. ייצוג מס. 2: עמימות הכור העולה בלהבות

כל זאת כהקדמה למה שאני רוצה לכתוב לך בעצם על יפן. ככל שאני שוהה כאן יותר, אני מתחיל להבין שאחד ההיבטים המרכזיים בתודעתי הפוליטית בישראל היה העובדה שהיתה מבוססת-מיקום, ואילו כאן היא מבוססת בדימויים. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה של הפעולה הישירה – ברור שהיא מתווכת בדימויים; אבל לפחות ישנו נסיון לגשר בין שני התחומים. היחס בניכר הפוך. כל המידע על "מה שקורה" מבוסס על דימויים; והדיון על "מה צריך לעשות", אף הוא ברמת הדימוי (אם בכלל). ברור שאפשר לטעון את אותו הדבר גם על ישראל (העובדה שעבור רוב הציבור, חדשות ערוץ שתיים הן המציאות); אבל בארה"ב מועקת הסימולקרה הופכת ממש קשה מנשוא. התחושה המצטברת היא שבעוד הישראלים יודעים מה קורה, אבל מכחישים (או מאמנים את תודעתם "שלא לדעת"); האמריקאים פשוט לא יודעים שום דבר, ומתגאים בכך.

הצונאמי ביפן, על תוצאותיו הגרעיניות-אפוקליטיות, מהווה דוגמא מאלפת. כל החברים האמריקאים שלי שולחים זה לזה קטעי וידאו מדהימים המראים רמות הרס בדיוניות (בדיוק כאלה המוכרות מסרטי האסונות למיניהם). אבל אף אחד מהם לא עוצר להרהר בהשתמעויות הרלוונטיות של הנושא למדינת קליפורניה – מדינה שיש בה מספר כורים אטומיים פעילים, הבנויים ביודעין על גבי קווי שבר רגישים, דווקא באיזור המועד לרעידות אדמה תכופות. זאת, למרות שאם נאמין לדיווח בתוכנית החדשות הדי-רדיקאלית Democracy Now, הרי שהישנות האירוע כאן בארה"ב ייתכן ואף כנראה צפוי. לדברי המהנדס הגרעיני ארני גונדרסון (Arnie Gunderson), בארה"ב אף פועלים כיום לפחות 24 כורים גרעיניים שהמפרט שלהם זהה לזה של כור פוקושימה דאיצ'י – ואשר נבנו על-ידי אותה החברה: ג'נראל אלקטריק. די מפחיד.

 

עשן מיתמר מיחידה מס. 1 בכור האטומי פוקושימה דאיצ'י, 12.03

כאשר האזנתי לתוכנית, חשבתי על הדברים שכתב בעבר בבלוג עופרי, על העובדה שהקטסטרופה כבר כאן. ואני לא מתכוון להפניית אצבע מאשימה בסגנון "ראיתם? הנה התרחש אסון גרעיני!". אני מתייחס לעובדה שלדברי איילין מיוקו סמית' (Aileen Mioko Smith), מנהלת ארגון Green Actionהמבוסס בטוקיו – ואף היא מרואיינת באותה התוכנית – מדובר פחות באסון טבע ויותר במחדל מעשה ידי אדם. היא מפנה את תשומת-הלב, למשל, להיעדר פרוטוקולים ברורים בנודע לפינוי התושבים מאיזור הקרינה. במובן הזה, אם ניקח בחשבון שוב את הזהות בין הכורים הפועלים בארה"ב לבין זה שפעל עד לא מכבר ביפן, הרי ש"האסון הגרעיני" כבר לגמרי כאן, ורק מחכה לקרות.

ואפרופו המרחק בין המציאות לדימויים: השאלה הראשונה שעלתה בראשי כששמעתי את דבריה של סימת' היתה, האם יש פרוטוקולים לפינוי המוני במקרה של דליפה בכור בדימונה? איך בדיוק מנסחים נהלי פינוי במקרה של תקלה בכור שלא קיים? אין לי ספק שהתקשורת הישראלית לא התייחסה לנושא הזה אפילו ברמז. ולפני שאחד הקוראים בבלוג מאשים אותי בחוסר היכרות עם התחום – הרי אין לי שום מושג אם הכור בדימונה דומה לזה שבפוקושימה, יכול להיות שהוא שונה לחלוטין ואין מה להשוות – אני ממהר להדגיש שאני רק מתייחס כאן לקיומו של הכור כדימוי מתעתע (או "עמום"). אחד המאפיינים הברורים של ראוות האסון היא העובדה שפתאום פורצת לתוך ה"מציאות" ההכרה שבעצם אף אחד לא מנהל את מהלך העניינים: הקטסטרופה כבר כאן.

 

מועמר קדאפי והמטריה. מטורלל?

 

3. ייצוג מס. 3: מי הוא המשוגע

זה אותו התהליך שלאורו חוויתי את ההתפתחויות בלוב, ובמזרח התיכון בכלל. התחושה שווילון כבד הוסר מעל המציאות (כלומר, במקום שאני נמצא, מעל דימוייה) – וגילה בהסרתו את גודלם האמיתי של הדברים והאירועים. למשל: שהעם (כל עם) יודע יותר טוב מכל מנהיגיו איך לנהל את עצמו. למשל: ששליטי בחריין נאמנים לסעודיה וארה"ב יותר משהם נאמנים לבני-עמם. למשל: שבראש לוב עומד עריץ קטן ומשוגע. הדימוי האחרון היה חביב במיוחד על התקשורת הליבראלית בארה"ב, הממשיכה להתעכב בהנאה מופגנת על מלוא הופעותיו התמהוניות (כמובן שהזכורה ביותר היתה כשאר ישב במכונית עם מטריה). שער ה"ניו יורקר" (שופר הליבראליזם המגה-זחוח) של השבוע אף מציג אותו בדמות דחליל.

סייף אל-איסלאם קדאפי בעל החזות ה"מערבית". לא מטורלל?

 

עכשיו, אני לא מתווכח עם העבודה שקדאפי הוא רודן משוגע; השאלה היא למה בדיוק התקשורת המערבית התאפקה מלהציג אותו ככזה במשך ארבעים שנה? התשובה היא, כמובן, שבמשך כל התקופה הזו פעל בשיתוף-פעולה הדוק עם האינטרסים המערביים והאמריקאיים. מרגע שאלה השתנו, פתאום בשלה הקרקע להציגו כמטורלל. דוגמה מושלמת לכך היו מסיבות העיתונאים והראיונות שניהל בנו בעל "החזות המערבית", סייף אל-איסלאם: לו שודרו לפני חצי שנה היו מהוות, מבחינת התקשורת המערבית, דוגמא נהדרת להיותה של לוב "כלכלה מתפתחת" או משהו כזה. ובהקשר הזה אני רוצה לפתח עוד את הרעיון שהקסטרופה כבר כאן: הווילון שנקרע מעל המציאות במזרח התיכון הוכיח שמי ששולטים במדינות האיזור אינם אנשי מקצוע נטולי-פניות; השליטים – ממצרים ועד בחריין, מלוב ועד לישראל, הם חבורה של מטורללים. קטסטרופה שלטונית.

שמעון פרס וחברים. סליחה, לא מטורלל?!

ונדמה לי שמחובתנו הפוליטית להצביע דווקא על הייצוגים המתיימרים להיות "נורמטיביים" ו"נורמאלים". אלה המציגים את השליטים כאזרחים מערביים, או לכל הפחות מתמערבים (חליפה ועניבה, פקידים נטולי פניות שמנהלים את העניינים באופן אובייקטיבי יעני). אני מתכוון, למשל, לדימוי שעלה בדעתי ברגע שראיתי את הווידאו של קדאפי: הצילום של שמעון פרס שהסתובב בקרב חברי ב"פייסבוק" בשבועות האחרונים – בחברת כמה מחבריו המסתערבים. לא מטורלל? וממתי בכלל פרס מסתובב בחליפה, כמו איזה פקיד מהבנק העולמי?

כחלק מזיהוי העובדה שהקטסטרופה כבר כאן, אני חוזר למסקנה שהסקתי כבר במלחמת לבנון השניה: אחת השאלות המכריעות בנוגע לכל ביקורת היא מתי היא נאמרת (למשל, כשהפגַנו נגד מלחמת לבנון עוד במהלך הקרבות, חטפנו מכות רצח מהיס"מ ונעצרנו; שלושה חודשים אחרי-כן, העמדה שלפיה לא היה צריך לצאת בכלל למלחמה כבר היתה מיינסטרימית אפילו בתקשורת). מחובתנו להצביע כיום, עכשיו ובזה הרגע על דימויים המתקבלים כנורמטיביים בתרבות הישראלית – ולהודיע שהם מטורללים לחלוטין. ואולי תמיכה בהפגנות העממיות שהתרחשו בימים האחרונים בגדה ובעזה תהיה התחלה טובה.

אז שלום מאיזור המפרץ המנומנם, ואם מישהו מקוראי הבלוג איננו עובד באקדמיה, ויש לו כיוון להעסקה משתלמת כלשהי כאן באיזור, אשמח לשמוע.

תודה,

ישי

הדור שלכם

(דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר)

"מהי תרבות הצעירים העכשווית? האם היא באמת שטחית ופסיבית?" כך שואלת הההזמה לכנס תרבות הצעירים בשנקר, תוך התייחסות למאמרו של גדעון עפרת על "הזן החדש של הצעירים". גם אני, כמו אנשים אחרים לפניי, רוצה לנסות להשיב למאמר. אבל בשונה מהנימה האפולוגטית שהיתה לכמה מההרצאות של נציגי הדור הצעיר עד כאן, אני רוצה ברשותכם לעבור להתקפה. בשביל להבין את דור הצעירים, צריך לדעתי להחזיר מבט, כלומר להסב לרגע את המבט אל דור האם, דור ההורים – זה שמסתכל עלינו.
אני רוצה להתחשבן עם הדור הזה, באותו אופן שבו נהוג להתחשבן בתרבות שלנו עם דור הסבים.

כיוון שההגדרה של "הצעירים" היא מאוד רחבה, אני אשתמש לצורך העניין בהגדרה רחבה לא פחות של דור האם. אני מתכוון לאנשים שנולדו משנות ה-50 עד שנות ה-70, ואולי בניסוח אחר – אלה שהגיעו לבגרות ממלחמת 67' עד מלחמת לבנון הראשונה, וקצת אחריה.

אני מפנה את הדברים לדור של גדעון עפרת, ולכן אקרא לקבוצה הזו "הדור שלכם".

מה זאת אומרת להתחשבן עם דור ההורים שלנו כמו שמתחשבנים עם דור הסבים? זאת אומרת, שבשני העשורים האחרונים, התרבות הישראלית מרבה להתעסק בחיסול חשבונות עם הסוציאליזם, ההסתדרות, הקיבוצים וכו' – מפעלים שהוקמו על ידי דור הסבים או הדור שלפניו. היחס לרעיונות ולמוסדות של אותו דור נע בין התעלמות או זלזלול קנטרני, לבין התחשבנות תוקפנית יותר.

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא התלונות החוזרות ונשנות על הלינה המשותפת בקיבוצים, ועל החיים הקיבוציים בכלל. התלונות האלה לא באות מהדור הצעיר. הן מין המנון של דור האשכנזים שנולד אחרי הקמת המדינה, ושעזב את הקיבוצים ואת ישראל הסוציאליסטית בכלל. הפונקציה שלהן הוא לאשרר את המערך החברתי הנוכחי, ולהראות שכל אפשרות אחרת וכל עולם ערכים אחר הם מסוכנים ו"לא טבעיים".

באותה מידה, ואם להיות כנים, אפשר לומר את זה גם על ההתחשבנות מצד שמאל עם דור תש"ח. קל להאשים את דור תש"ח – אנשים שרובם מתו, או שנתמכים על ידי מטפל פיליפיני – בגירוש הפלסטינים ב-48'. אבל בפועל, חלק גדול מהמתחשבנים חיים בעצמם בבתים או ביישובים שבהם חיו פלסטינים לפני 48', ולא היו מוכנים בשום מחיר שאותם פלסטינים יחזרו לבתים האלה. עם זאת, קל יותר להינות מהשלל, ובו זמנית לחשוב "זה לא אנחנו עשינו".

אנחנו חיים בתקופה של רגישות עזה, ולפעמים די מסרסת, לפגיעה ברגשות של קבוצות שונות. אבל נראה לי שפגיעה ברגשות של דור שלם לא נכללת בדברים שצריך להימנע מהם. בכל מקרה, המטרה היא לא  לפגוע במישהו – ממילא מדובר במיליוני אנשים מקבוצות שונות שלמזלם או חוסר מזלם נולדו בתקופה הנידונה – אלא לנצל את הדיון הדורי כדי להעלות נקודות למחשבה.

אני לא טוען באמת ש"הדור שלכם" הוא יותר גרוע או יותר טוב מכל דור אחר. מה שמייחד אותו, זה שתמיד הוא זה שישפוט את האחרים. בני הדור שלכם הם הסובייקט הקולוניאלי של החברה הישראלית: הם שופטים את האחרים, אף אחד לא שופט אותם.

זה דור שמתחשבן עם כולם, אבל אף אחד לא מתחשבן איתו, בגלל שהוא מחזיק בעמדות שמהן אפשר להתחשבן. גם הילדים שלכם לא ממש מתחשבנים איתכם –  זה לא כל כך מעניין אותם. מסיבה זו, הדור הזה הוא הדור השקוף ביותר – כיוון שהוא נמצא בכל מקום, לפעמים לא זוכרים שהוא קיים.

אחרי ההקדמה הזאת, אחזור למאמר של גדעון עפרת.

התלונה הגדולה הראשונה של עפרת על הצעירים נוגעת לשפה שלהם.  גדעון עפרת כותב בין השאר:

"שפתם דלה להפליא, עתירת שגיאות, לקונית וחסכנית כמידות האֶס אֶם אֶס… קריאה? ספרייתם היא תמציות הוויקיפדיה האינטרנטית. מכאן הם דולים עיקר מידעם הכללי. לא, אל תבקשו בשפתם אחר רובדי לשון, רב משמעות, קונוטציות, מטפורות, אָלוזיות לספרות הקלאסית או האחרת.

והוא ממשיך:

וכי מדוע יידרשו לשפתנו המורכבת, העשירה והמסורבלת יותר? אין הם זקוקים לה. משהו בהם אומר אי צורך בתקשורת אנושית מהסוג המוּכר לנו. הן הם כלואים בעולמם הווירטואלי, אוזניות ה"אַי פּוֹד" והטלפון הסֶלולרי אטמו אותם בבועה. עולמם הרגשי ניזון מסנסציות זוטא מציצניות מסוג ה"יוּ טיובּ".

הקטע הזה מזכיר לי כתבה שראיתי באיזה יום שישי לפני כעשר שנים, אולי ביומן של ערוץ 1, שעסקה בש"ס. בכתבה ראיינו את נתן זך. זך התלונן שש"ס מחנכת לבערות, ומחריבה את כל ההישגים של היהדות החילונית והתרבות המערבית. בסוף הוא אמר שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לעצמך בן תרבות בלי שקראת את היגל ושופנהאוור.

כידוע, כשכשבנאדם יוצא לרחוב בתל אביב, כל האנשים מסביבו מתווכחים על היגל ושופנהאוואר.

להזכירכם, היצירות העיקריות של היגל בכלל לא תורגמו מעולם לעברית, וכך גם שופנהוואר. אני מעריך שיש בישראל לכל היותר כמה עשרות אנשים שמחזיקים בבית את "העולם כרצון וכדימוי" של שופנהוואר. כשהסבים מתים, הדור שלכם נוהג להוציא את הספרים האלה ולזרוק אותם לרחוב.

מתי נזכרים בהיגל ושופנהאוור? נזכרים בהם כשמדברים על ש"ס. פתאום הם "שלנו". אבל זה מאוד נוח לזך לעשות איזו אידיאליזציה של "היהדות החילונית" שאליה הוא משתייך.

אותה תופעה ניכרת ביחס של הדור שלכם לצעירים.

רק כשאתם מדברים על הצעירים, פתאום מטריד אתכם ש"הם לא יודעים כלום". אבל מה אתם יודעים? רק כשמדברים על הצעירים, אומרים שהם לא קוראים ספרים. ואתם קוראים ספרים?

מה הדור של גדעון עפרת קורא?

נדמה לי שהוא קורא את דה מרקר.

הטענה השנייה של גדעון עפרת היא שהדור הצעיר "לא טעם מטעם התמימות הנהדרת של האידיאליזם".

הוא ממשיך וכותב:

"אולי במפעל חיינו הגדול – הרס האוטוריטות (הורים, ממסדים, שלטון – מסורת שנות ה-60) – שיבשנו את מבנה הנפש של ילדינו. גידלנו אותם בהיתרים בלתי מוגבלים, והטמענו בהם את אי האמון שלנו בסמכויות".

אז השורה התחתונה היא כמובן: יותר סמכות לדור שלכם – שגם ככה מחזיק כמעט בכל הסמכויות. אבל לפני המסקנות, בואו נסתכל על ההנחות של הטענה הזאת. האם "הרס האוטוריטות" הוא מפעל חייכם הגדול? איפה ראיתם בישראל הרס של אוטוריטות?

איפה ראיתם בישראל את מסורת שנות ה-60?

על מה מדבר גדעון עפרת?

הוא כותב:

"[זהו] דור שלא ידע תמימותם של אהבה, אמונה ושאר ערכים. דור שהתפכח מכל אלה עוד בטרם חווה אותם".

מה שעולה מהמשפט הזה הוא קצת לא הוגן: הדור שלנו מואשם שהוא נטש את הערכים לפני שחווה אותם, כי הוא לא יכול היה בכלל לחוות אותם. אתם, לעומת זאת, נטשתם את הערכים למרות שכן חוויתם אותם, או לפחות יכולתם לחוות אותם. אבל כדי להצדיק את מצבכם הנוכחי, אתם קוראים לתהליך שעברתם "התפכחות".

קראתי בסוף השבוע האחרון מאמר של יצחק לאור על המשורר אברהם שלונסקי. לאור שואל מדוע שלונסקי נשכח בתרבות העכשווית, וקובל על "הפיכת הבערות לדגל". הוא מסכם ש"באמת הכול נשטף בלא-כלום. העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו נעלם".

נכון שאחד המאפיינים הבולטים של התרבות העכשווית בישראל היא שהיא חסרת זיכרון. אבל השכחה של העולם ששלונסקי השתתף בבנייתו היא לא הפרויקט שלנו, אלא שלכם.

לאור גם לא לגמרי צודק בטענה שאין בקרב הצעירים אנשים שמנסים להתעניין בהיסטוריה של חברתם. דווקא יש צעירים שמנסים להתעניין. אבל לטוב ולרע, אנחנו לא מסוגלים להבין מה שהיה כאן לפני שנות ה-80. אנחנו כאילו לא יודעים את השפה. נולדנו בארץ שבה השפה הזאת כבר לא דוברה. אתם לעומת זאת נולדתם בארץ שבה השפה הזאת דוברה, אבל שכחתם אותה.

לא מזמן, נתקלתי בבית אריאלה בכרך של "מעריב" משנות השישים. דפדפתי למאי 68', לראות איך מהפכות הסטודנטים בפאריס ובאירופה הוצגו בעיתונות הישראלית.

ובכן, שליח מעריב בפאריס היה אורי דן, כתב החצר של אריאל שרון. בכתבה נרחבת, הוא מתאר בזלזול את עצרות הסטודנטים ומגיע למסקנה שמדובר בחבורת ליצנים, שלדבריו, "חיים בכוכב אחר".

לצידו מתפרסם מונולוג מאת דב ינאי, שכיהן באותו זמן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. ינאי מסביר למה הסטודנטים הישראלים הם היחידים במערב שלא מצטרפים לתנועה המהפכנית העולמית. הוא טוען שהסטודנטים בישראל פשוט לא צריכים לצאת נגד הממסד.

"הסטודנטים במדינות רבות מוכנים ומזומנים לקעקע את המימסד, בעוד שהסטודנט הישראלי המצוי אינו מעוניין להרוס, הוא רוצה כי הממסד ישמע אותו. לי נדמה, שאם יש למישהו אצלנו עודף מרץ, הרי אחרי חודשיים על יד גשר דמיה [בשטחים (ע"א)], שוב אין לאף אחד רצון וכוח להפגין ברחובות! לאור מצבנו המיוחד מקבלות הרבה בעיות הנראות חשובות נורא – ממדים גמדיים".

בהערת אגב מעניין לציין שכיום דב ינאי הוא מהבעלים של קבוצת ג'נסיס לייעוץ ניהולי בארץ ובעולם ושל מכון אדם מילוא לגיוס כוח אדם ומיקור חוץ, וגם מבעלי השליטה ב"אינטגרה אמינות עובדים בע"מ", חברה המספקת מבדקי אמינות ממוחשבים ושירותים אחרים שנועדו למנוע עבריינות תעסוקתית במקום העבודה".

אז זהו, שהדור שלכם באמת הושפע ממה שקרה בעולם מאז שנות ה-60, ובאמת למד הרבה מהעולם:

הוא למד להשקיע בבורסה.

הדור שלכם הוא הדור הקונפורמיסטי ביותר שהיה כאן. זה דור שמצד אחד עבר גלובליזציה, והתחיל בגיל צעיר לנסוע לפאריס ולניו יורק, ומצד שני האופקים שלו צרים יותר מכל דור אחר.

זה דור שהכניס לשפה את הביטוי "זה לא עניין פוליטי" ו"אני לא בנאדם פוליטי".

הוא הדור של המצב הקיים, הוא לא מכיר שום דבר חוץ מהמצב הקיים, והוא גם יפול יחד עם המצב הקיים.

איזה דמויות מרדניות או חתרניות יש בדור הזה? הרבה פחות מאשר בדור הפלמ"ח למשל. אין לו מקסים גילן, אורי אבנרי, גם לא ס' יזהר. אפילו לא שמעון פרס.

המעשה האמיץ ביותר שאנשים בדור שלכם העזו לעשות הוא לחזור בתשובה.

בדור שלכם מי שגילה שמץ של מרדנות נדחק מהר מאוד לשוליים. יותר מזה: חנקתם גם כל רעיון מרדני שהגיע מהדור שלפניכם או מהדור שאחריכם. לעומת זאת, אימצתם את כל צורות הקונפורמיזם של הדור שלפניכם – ושל הדור שאחריכם.

אני לא מדבר רק על דור המנהיגות שהצמחתם – נתניהו, ברק, חיים רמון, משה שחל – דור מנהיגות שהוא אולי העלוב ביותר מאז המלך רחבעם. והוא עוד ממשיך להידרדר.

הדור שלכם אוהב להתלונן על אבדן הערכים. אבל הוא שכח כל צורה של אידיאל שהדור שלפניו ידע, אבל לא למד שום דבר חדש. חוץ מדבר אחד: לקנות בתים.

ביקרתי פעם חבר בשוהם. אבא שלו, בן 55 בערך, ישב איתנו והתחיל לגולל את השקפת עולמו. קודם כל, הנאום נפתח כמובן בזה שכל המשפחה של ההורים שלה קבורים בערמה בטרבלינקה.

ככה הדור שלכם מעגן בשואה את כל ההוויה שלו, למרות שהוא לא הריח מימיו ריח של משרפה.

משם הוא התקדם הלאה, אבל העצה העיקרית שלו לחיים היתה אחת: לקנות בתים. היו אמר לי: הדור שלכם לא יודע לקנות בתים. בגילכם כבר קנינו בתים והתחלנו לשלם משכנתא.

ואכן, הדגל האמיתי של הדור שלכם הוא לקנות בתים.

אם הביטלס שרו על דור הפרחים את השיר "She's leaving home bye-bye", עליכם היה צריך לשיר: "She's buying home, bye-bye".

אני לא טוען שלא עבדתם: בוודאי שעבדתם, וכל העבודה שלכם הפכה לבתים. מבחינה זו הנוף הבנוי, ובעצם הנוף בכלל של ישראל העכשווית הוא כולו העבודה של הדור שלכם. אבל בתים, גם אם הם נראים יציבים, הם בני חלוף.

בסוף כותב גדעון עפרת:

"הם מתגוררים עם הוריהם עד גילאי השלושים, רבים ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם, אך בינם לבין הוריהם אוקיאנוס של אחרות, זואולוגיה אחרת".

אני מבין קצת בזואולוגיה, אבל אני לא כל כך יודע על מה הוא מדבר. אנשים שאני מכיר סביבי עבדו קשה מאוד כל שנות ה-20 לחייהם.

בנוסף, לא נעים להגיד, אבל הדור שלכם הפריט את מדינת הרווחה שממנה הוא נבנה. הזרמתם אותה לכיסים שלכם, לבתים שלכם בראשון או בשוהם או ברמת השרון. עכשיו אתם מתלוננים שהצעירים "ממשיכים להיתמך כספית על ידי הוריהם".

לסיום:

ראיתי פעם סרט גרמני קצר, שבמרכזו עמדה זקנה נרגנת שישבה באוטובוס העירוני והתלוננה על המהגרים שמסביבה. היא היתה מוצגת באופן מאוד שלילי, וגם הצעירים התייחסו אליה בחוסר כבוד מופגן.

חשבתי על זה שהגרמנים, בזכות ההיסטוריה שלהם, פטורים מלרכוש כבוד לזקנים. זאת עמדה מוזרה, שלא ממש מוכרת לנו.

כשאתם תהיו זקנים, אני מאמין שדווקא נקום לכם באוטובוס. אבל למעשה, אין לכם מה לדאוג. אתם לא תסעו באוטובוס:

יש לכם אוטו.

תוגת הישראלית

נטע אלכסנדר

תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתהלך בעולם כשידכם הימנית קשורה מאחורי הגב. תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתנהל כרגיל, לבצע את המטלות היומיומיות מבלי להאט את הקצב (למעשה, עדיף אפילו להגביר אותו) והכי חשוב – לא להשתמש לעולם ביד הקשורה כתירוץ. כך מרגיש ישראלי עם מבטא שלומד באוניברסיטה דוברת–אנגלית.

"השיח של המבטא", אם אפשר לקרוא לו כך, עלול להיות מתעתע. אף אמריקאי לעולם לא יגיד לכם בפניכם שהוא פשוט לא מבין מה אתם אומרים. אבל האמת צריכה להיאמר: אנשים עם מבטא נחשבים לטיפשים יותר. אין ספור סיבות רציונאליות יכולות לפעול ברקע, אבל גם מרצים בעלי פני פוקר מתקשים להסתיר את מה שעובר להם בראש: שפת הגוף משתנה, הראש נרכן קדימה, הגבות מתכווצות בריכוז, האוזן פונה בעדינות לכיוון הדובר – שרשרת בלתי מודעת של פעולות שמסתיימת במסקנה אחת: המבטא מחייב מאמץ, והאנרגיות שמושקעות בהסתרת המאמץ מובילות לאי נוחות גדולה עוד יותר.

"השיח של המבטא" דר בכפיפה אחת עם השיח של הפוליטיקלי–קורקט. אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות אוהבות זרים, ומחבקות אותם. הסיכוי לקבל ציונים גבוהים אינו נפגע כתוצאה ממבטא כבד או אפילו שגיאות כתיב. הבעיה מגיעה כאשר הסטודנט מבקש להיות יותר מנוכח–נעדר בכיתה. כאשר הוא מבקש להפוך מסטודנט לבן–שיח. אמנות ה-Smalltalk האמריקאית, שמאפשרת לסטודנטים ולמרצים ללכת לבר ביחד, לפטפט באופן לא מחייב בסמינרים מחלקתיים ולהחליף רעיונות שחורגים מהחומר הלימודי, היא אמנות שקשה לשלוט בה עם מבטא ישראלי כבד.

כמובן, תמיד כדאי להשאיר מקום להסתייגויות. יש מרצים שלמדו לפרש כל מבטא שהוא – ישראלי, גרמני, סיני או איראני – והם ינהגו בזרים כאילו היו אמריקאים מבטן ומלידה. במקביל, ישנם לא מעט ישראלים שהצליחו להשתלט על האנגלית בצורה כזו שהמבטא שלהם בקושי מורגש. כדאי גם לזכור שהאמריקאים מקדשים את התוכן על פני הצורה, כך שטיעונים רלוונטיים ואינטליגנטים תמיד יתקבלו בברכה וגם הציונים, כאמור, ישקפו את איכות הסמינר הסופי ולא את הפרזנטציה המגומגמת.

מעבר לתחושות אישיות של רגשי נחיתות (שאין לזלזל בהן), סוגיית המבטא נוגעת בשורה של בעיות עמוקות יותר. ככל שיותר ויותר ישראלים צעירים מוצאים את עצמם מבלים שנים ארוכות (ולעיתים עשורים שלמים) בחו"ל, כך שאלת הדו–לשוניות שלהם מתחדדת. בשיחות קפיטריה עם ישראלים אחרים באוניברסיטה האמריקאית שבה אני לומדת נתקלתי לא פעם בביטויי קנאה בישראלים שבילו את ילדותם או את גיל ההתבגרות שלהם במדינה דוברת אנגלית. משפטים בסגנון "איזה כיף למ' שההורים שלו היו בשליחות בלונדון כשהוא היה בן 6" מבטאים את הכמיהה הפוסט–ציונית הרווחת להשיל מעלינו את הזהות הלא–מובנת והפרימיטיבית של הלבנט. השאיפה היא לאמץ אזרחות קוסמופוליטית שבזה לגבולות וללאומיות, ושמבקשת להאמין שהעובדה שנולדנו במדינת ישראל היא טעות סטטיסטית מצערת – אך ניתנת לתיקון.

מכיוון שאוניברסיטאות מובילות בארה"ב דורשות תהליך קבלה תחרותי וסיזיפי, ישראלים שמתקבלים ללמוד בהן עלולים לנוע בין שני קצוות: מצד אחד – נאמר להם – אתם צעירים מוכשרים, מבריקים ומבטיחים (אחרת לא הייתם מתקבלים מלכתחילה); מצד שני, המבטא, השגיאות הדקדוקיות והזרות התרבותית יוצרים "קצר תקשורתי" – בין הרצון לשכנע את המרצים שמדובר ב"מוח שברח" לבין המציאות המתסכלת שבה מרצה רוכן לעברך, מכווץ את גבותיו ועובר באלגנטיות לנושא אחר או לתלמיד הבא, מכיוון שהוא פשוט לא הבין מה לעזאזל רצית להגיד. מהר מאוד הפער עובר מקשיי ההווה לפנטזיות העתידיות: לא מעט סטודנטים לתארים מתקדמים חושבים על הגירה למדינה שבה הם לומדים ועל גלות מרצון לא רק לחמש שנים – אלא לתקופה בלתי מוגבלת. סוגיות של מבטא, מעמד חוקי, כסף והריחוק מהמשפחה ומהחברים בארץ נדחקות הצידה לנוכח פנטזיות הכיבוש הקוסמופוליטיות. אחרי הכל, מי צריך את הדודה מנתניה כשאפשר להשתלב במכון מחקר שטוף שמש בקליפורניה או בחברת הפקות ניו יורקית?

כפי שנכתב בבלוג הזה פעם אחר פעם, אותם "מוחות בורחים" לא מהווים ייצוג מגוון של כל שכבות האוכלוסייה. רובם המכריע מגיע מתוך האליטה האשכנזית שגרה במוקדי הכוח בתל אביב וירושלים. בהתאם, רובם ככולם עברו באחת מתחנות החובה בדרך אל התואר, בין אם מדובר בתיכון יוקרתי, שירות בגלי צה"ל או 8200 ועבודה כלשהי בתקשורת, בארגונים חברתיים או במקצוע חופשי אחר. באופן חריג יחסית, נאמר להם באופן ישיר יותר או פחות שהם יוכלו להגיע למימוש עצמי אמיתי רק מחוץ לגבולות ישראל. המסר, כך נראה, הופנם לחלוטין.

אבל אז, דווקא אחרי שהחלום כבר הוגשם וגילמן או הר הצופים ננטשו לטובת מסדרונות ברקלי, קולומביה או ייל, פתאום מתברר שהתמונה היא מורכבת יותר. "השיח של המבטא", בדרכו העדינה יחסית, חושף את האמת העירומה. אותן גבות מכווצות – מחווה גופנית קטנה ביותר – אומרות יותר מאלף מילים: להיות מהגר זה לא פיקניק. אפילו אם אתה אזרח העולם.

היהודים ואנחנו

היפ הופ ציוני

ביום ראשון האחרון נכחתי באירוע ההשקה של Celebrate Israel Project, תשובה ציונית הולמת לשבוע האפרטהייד המתקיים כעת בקמפוסים ברחבי ארה"ב. כשליח ארץ האמורי בניו יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם, לא יכולתי להפסיד אטרקציה חינמית שכזו: הבטיחו לי נאומים של השר לענייני תפוצות יולי אדלשטיין ושל סגן יו"ר הכנסת מגלי ווהבה, ולקינוח – הופעה של הדג נחש.

בשעה שבע בערב נכנסתי בשערי "ברוך קולג'” בשדרות לקסינגטון — מוסד יהודי מיתולוגי, מהימים בהם הכניסה להרווארד או לקולומביה היתה חסומה בפני יהודים (כיום הם מרכיבים כ-30% מהסטודנטים בקולג' היקר והיוקרתי של קולומביה, בעוד שבברוך, הציבורי, רובם של הסטודנטים הם היספאנים ומהגרים אחרים). האבטחה היתה כבדה. מסביב היו המון יהודים, כולם ציונים ונלהבים למראה. אם כדי לראות עיר אירופית אמיתית, כך אומרים, צריך להרחיק עד בואנוס איירס, אז כדי לראות ציונים אמיתיים מוטב להתרועע עם יהודים אמריקאים. את זמנו של הקהל, עד תחילת התוכנית, הנעימה מצגת נעימה – בעיקר של חוף הים בתל אביב (מהמון זוויות).

הקונסול אהרוני. היהודי הגבוה בעולם?

את האירוע הנחה אחד רבי ג'ו פוטסניק, טיפוס גוץ בשיער מאפיר, שופע הומור אורי אורבכי. הקונסול הכללי בניו יורק, עידו אהרוני, הוא, אליבא דפוטסניק, “היהודי הגבוה בעולם", ואילו השר אדלשטיין הוא ההוכחה ש"אחד ועוד אחד שווה אחד" (לא הבנתי את הבדיחה). תפקידו של דובר אחר, מלקולם הונליין, סגן יו"ר ועידת הנשיאים של הקהילות היהודיות, הוא קשה, היות ש"בעולם יש 14 מיליון יהודים ולכן גם 14 מיליון נשיאים". בקיצור, הבנתם את הז'אנר. וזה, אגב, אירוע הפתיחה של פרויקט שאמור to energize את ה-HASBARA בניו יורק רבתי. עוכרי ישראל יכולים לישון בשקט.

עוד לפני סדרת הדוברים המרגשים (לצערי ח"כ ווהבה לא הופיע בסוף) נחשפנו לסרטון הסברה קצבי. זה נפתח עם ערבי בודד, בגלביה צחורה, מהלך בדממה באמצע המדבר ומסביב רק חול וחול. הלבן הלבן רוכן אל הקרקע וחופן אדמה מתפוררת, הזולגת מייד בין האצבעות. בין רגע הוא נעלם והכל נעשה ירוק מסביב, שדות עגבניות וחממות פרחים עד קצה האופק. פתאום המון אנשים רוקדים. איזו עגבניה נזרקת לחלל ונוחתת בישיבת דירקטוריון הייטקית ומחוייטת. כל מיני צורות באויר – משהו שמזכיר סליל דיאנאיי, וגם טלפון נייד. כמה אתיופים רוקדים ברייקדנס בוויה דולורוזה, ליד ההוספיס האוסטרי, הנזירות מצטרפות ומפה לשם הן כבר מצביעות בקלפי כחולה–לבנה, יחד עם "אשה מוסלמית" בכיסוי ראש. רשמתי לעצמי בפנקס: "לא לנתח. מטרה קלה מדי”.

ואז הדג נחש. אבל האמת שלא מעניין אותי לכתוב "ביקורת על הדג נחש" (את רוב מה שאפשר להגיד בסוגיה עפרי כבר אמר כאן). כל האירוע היה בעיקר מצחיק, וקצת עצוב. הסתכלתי על שאנן סטריט מקפץ על הבמה, באיזו חולצת כפתורים מבריקה, מזמר את המלים הביקורתיות, לכאורה, שרוב הקהל לא הבין. ניסיתי לכעוס עליו ולא הצלחתי. הוא נראה כמו דובון צעצוע קשור בסרט שנשלח בחבילה לדוד מאמריקה. אלא שהדוד מאמריקה, כמו תמיד, משלם – ישירות או בעקיפין – על המתנות של עצמו. הדג נחש הפכו לעוד ספקטקל של קיטש יהודי–אמריקאי, והשתלבו היטב עם התפייטותו של חבר מועצת העיר מברוקלין על פרס נובל והיהודים.

והנה מחשבה שצפה בי, שעה שהאזנתי לגברת ג'ניפר פאלק מ"המועצה היהודית ליחסי קהילה": שמא הציונות כולה היא ספקטקל של קיטש יהודי–אמריקאי, מתנה שהדוד מאמריקה שולח לעצמו?

היודו–ציונים

מבחינה פוליטית, המודרניות היהודית הולידה שני סיפורי הצלחה: הציונות והתפוצה הגדולה בארה"ב. בשני המקרים הצליחו יהודים, במספרים גדולים מאוד, לשמר את זהותם כיהודים ובה בעת לכונן לעצמם חופש קולקטיבי ואישי. עם זאת, אם נחשוב על זה, בעשורים האחרונים שני הסיפורים הותכו לפרויקט פוליטי אחד ויחיד, נקרא לו היודו–ציונות. המדינה הציונית כפי שהתגבשה מאז 67', כבריון שכונתי עם מעט מאוד עכבות, לא היתה יכולה לשרוד אילולא התמיכה הכלכלית והפוליטית של הדודים מאמריקה, ואילו יהודי ארה"ב, מצדם, זקוקים לישראל כמוקד של זהות אל מול היחלשות הזיקה הדתית וההתבוללות המתרחבת.

יהודי אמריקה, לפיכך, נושאים באחריות להתנהלותה של ישראל בארבעים השנה האחרונות. זו אחריות דומה לאחריות של כל אחד מאיתנו, היהודים בישראל – אם לא גדולה יותר מזו של חלקנו, אלה הרחוקים מעוגת הכוח הנפרסת בתל אביב, וושינגטון וניו יורק. יתרה מכך: הדימוי הקיטשי, הסכריני שהיהודים בארה"ב יצרו לישראל מקשה על כל שינוי פוליטי רדיקאלי, היות שישראל חייבת להישאר מין מולדת ערטילאית, עיר מקלט לאחרית הלא ברורה (והלא סבירה) שבה האנטישמיות באמריקה תזקוף את ראשה.

אדם בערבה. יחיאל שמי (~1951)

הרי יש מתח בין הפרויקט הציוני לבין התפוצות, שמכונת התעמולה היודו–ציונית מנסה לטשטש. אם היה (או יש) סיכוי לציונות, כמו לכל כובש בהיסטוריה, זה בהשתלבות והתבוללות בעמי האזור. ולדימיר ז'בוטינסקי הבין את זה, ולכן דרש, כפי שכותב דמיטרי שומסקי, שבמדינה העתידית היהודים – בניגוד לכל עדה אחרת – לא יוכלו להתנהל כעדה דתית סגורה. ההצטרפות אל הקבוצה היהודית תהיה חופשית ולא תותנה בהמרת דת, וזאת בניגוד לקבוצות האחרות שיוכלו לשמר אוטונומיה תרבותית ודתית (וזה כחלק מפרוגרמה דו-לאומית רחבה יותר). זו היתה דרכו לוודא שהמדינה הציונית תהיה ליברלית ויהודית כאחד: כל הקבוצות ייהנו מזכויות קולקטיביות אבל יהיה תמריץ ניכר להצטרף לרוב היהודי. אלא שזה "רוב יהודי" שונה מאוד מזה שמדברים עליו עכשיו. מדובר בגוף האזרחים האינקלוסיבי, החילוני, של המדינה הדמוקרטית. הגם שעדיין יקראו להם "יהודים", ספק אם יהודי ארה"ב (או התפוצות בכלל) היו יכולים להזדהות איתם.

היות שירשנו מז'בוטינסקי רק את האלימות ו”קיר הברזל”, ללא המוכנות להיפתח למרחב שסביבנו, קיבלנו את הבעיה עם הציונות בצורתה הנוכחית: מצד אחד, מדובר בבריון שכונתי, ומצד שני, זה בריון שכונתי הרואה עצמו כנציג הדמוקרטיה, הקידמה והמוסר עלי אדמות, ואף זוכה לאשראי בינלאומי ניכר הודות לדימוי הזה. אני חושד שהסירוב להיפתח למרחב משקף (גם) את האינטרס של יהודי ארה"ב, כמו גם של הממסד הציוני הזקוק להזדהותם. במלים אחרות, הציונים חייבים להישאר יהודים (שלא לומר אשכנזים) — דומים מספיק לחבר המועצה מברוקלין, כאלה שיכולים להבין בדיחה יהודית טובה (או לפחות להעמיד פנים).

מילא היינו נשארים יהודים אותנטיים, על כל המשתמע מכך (פרס נובל, היינריך היינה וכו'), אבל הפכנו ליהודים בעולם הדימויים – למשל בפגישות עם הדוד מאמריקה — ובריונים קוזאקים בממשות. בפועל, מממשת הציונות את "קיר הברזל”, אך ברובד הדמיוני אוהבת לחשוב על עצמה כמופע של "תיקון עולם" – יהודי ואוניברסלי כאחד – ובמסגרת זאת כעליונה ונבדלת משכניה.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לגרום לבריון לחדול מבריונותו. אבל זה לא נראה לי מעשי – בריונים בשכונה הזו יש הרבה, כמו בכל שכונה אחרת. מה עוד שגם אם ישראל תחדל מבריונותה העכשווית, יש את בריונותה ההיסטורית, זו העומדת בבסיס קיומה במרחב. התכחשות לבריונות ההיסטורית משמעה ביטול עצמי.

לכן, במקום להרוג את הבריון, עדיף להחליש אותו מאוד, באופן שישיב מידה של איזון וצדק אל הארץ, ואולי גם יאפשר התערבבות הדדית (או שזה כבר קורה?). במסגרת זו יש לנטרל את הדימוי הנרקיסיסטי המזין את שיגעון הגדלות של חלק ממנהיגינו ואת התמיכה העיוורת מצד יהודי ארה"ב.

המהפכות בתוניסיה ובמצרים הן כמובן התפתחות חיובית ביותר, מבחינה זו, ומאיימות על אחת האקסיומות של היודו–ציונות: ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". שלא במפתיע, היה נראה שתותחי הקיטש בברוך קולג' מתקשים להתמודד עם הסתירה המבעבעת בין האקסיומה לממשות. אני נשבע לכם שמלקולם הונליין הוציא מפיו את המשפט הבא: “בקהיר אין מצעדים נגד ישראל. זה מפני שישראל מהווה בשבילם מופת של דמוקרטיה!” (מחיאות כפיים).

נגן קרן, אחיעם (1964)

בעיניי דבר ההבל הזה, מפי מנהיג יהודי חשוב, משקף קושי אותנטי להתמודד עם המציאות החדשה: יהודים אמריקאים רבים רוצים להישאר המיעוט הליברלי המתייפייף שתומך בדמוקרטיה ובכל מיעוט על פני הגלובוס, ומצד שני לשמר את תמיכתם האיתנה בישראל (המלווה, לעתים, בבורות מזעזעת באשר לנסיבות באזור). אם אתם חושבים שזה רק הונליין (שהוא שמרן רפובליקאי), אתם טועים. זה גם, למשל, סטודנט צעיר שישב אתי באחד הסמינרים. הוא קורא היידיגר והגל, וחולצת הפלנל שלו ודאי נרכשה לאחרונה בוויליאמסבורג, אבל הוא מדבר בעיניים נוצצות על מסע ה"תגלית" שעשה בחורף האחרון (לטיול של הקיץ הקרוב, אגב, הגישו מועמדות לא פחות מארבעים אלף צעירים אמריקאים). אל מול הסתירה העצמית הזו, עטופה בסוכר – בין פוליטיקה פרוגרסיבית בכל תחום, כולל תמיכה במהפכה המצרית, לבין הזדהות עיוורת עם ישראל – אני מכבד יותר טוקבקיסטים כנים בוויינט.

עם זאת, אולי יש מקום לתקווה: אחרי הכל מדובר ביהודים ממוצא מזרח אירופי, ממש כמוני, ועם אנשים מסוגנו יש משהו שתמיד עובד – רגשי אשם. אז הנה, גם אני אתנסה בז'אנר הפופולארי של “מכתב ליהודי אמריקה”:

יהודים יקרים, אתם אחראים, ממש כמונו, לגזענות ולאכזריות שגברו בעשורים האחרונים. ההתגייסות שלכם להפסקת המצב הזה אינה "תיקון עולם" מוסרני — היא חובתו של הנוגש כלפי קרבנו. במסגרת זו, אשמח אם תרפו בהדרגה מהמדינה שעזרתם ליצור, ותיפרדו מהפנטזיות הקיטשיות שלכם עליה.

עדיף גם שתפסיקו – המעטים מכם שטורחים – לעלות לארץ. זהו. איחרתם את המועד. אם חלילה תיקלעו לצרה, אנחנו נעזור. אבל בינתיים, נראה לי שראוי יותר לקלוט פליטים יהודים ופלסטינים – ואפילו אפריקאים – מאשר את בני המעמד הבינוני–גבוה של המדינה העשירה בעולם. ארץ ישראל, בניגוד למשתמע מסרטון ה-HASBARA, מעולם לא היתה ריקה, וודאי שאינה ריקה כיום. יש בה הרבה ערבים ויהודים ומעט מקום ואויר, ואפילו הדירות ברחביה הן משאב נדיר.

היודו–ציונות, לסיכום, היא מקור לסתירות עצמיות משני צדי האוקיינוס. בישראל היא מתחזקת ישות יהודית טהרנית ובדלנית, המתכחשת לארציות ולמזרח–תיכוניות של עצמה, ואילו באמריקה היא חושפת את הפוליטיקה היהודית הליברלית בכל צביעותה. ברור למה היצור הדו–ראשי הזה, היודו–ציונות, חי ומתפקד: הממסד הישראלי מקבל כסף וגיבוי פוליטי וצבאי, ואילו הדודים באמריקה מקבלים זהות ואידישקייט. עם זאת, נראה לי שבטווח הארוך הוא מאיים על האינטרסים של שני הצדדים. במקום להרוג אותו, אפשר – וצריך – לבצע ניתוח הפרדה. או אז יוכלו היהודים בארה"ב להמשיך ולשגשג, ואילו הציונות תנצח, כלומר תגשים עצמה ותיעלם.

העם הציוני, הערבי–עברי, הפלסטינו-יהודי – או, אם תרצו, הכנעני – יוכל להכריז סוף סוף על עצמאות.

שבזיה, יצחק דנציגר (1939)