אל תחתום

איתמר מן

כתב האישום של אורי בלאו עוד לא הוגש, אבל כבר די ברור שבתיק הזה עולה דילמה עתיקת יומין. לפני כמה ימים בלבד, בשחזור המשפט שנערך לסוקרטס באתונה, זוכה הפילוסוף על חודו של קול. ההשוואה לאתונאי אולי נראית קצת קיצונית, אבל בתיאטרון של הפוליטיקה הישראלית יש עכשיו עיתונאי שעומד מול כוס תרעלה.

עם ההחלטה להגיש כתב אישום, נאשם בתיק פלילי עומד בדרך כלל מול שני תהליכים מקבילים. באחד, שאמור להיות ציבורי, מתנהל משפט שמטרתו בירור האשמה מעבר לספק סביר (במקרה הזה מדובר בעבירת ריגול חמור שגזר דינה המקסימלי הוא שבע שנים). בשני, המתנהל מאחורי דלתיים סגורות, עומדים הסנגורים והפרקליטות על המקח כדי להגיע להסדר טיעון. כאן המטרה היא להביא את הנאשם להודות במשהו, בתמורה לפיתוי שמחזיקה הפרקליטות והוא הקלה בעונש (וכבר עמד היסטוריון חשוב על כך שמקורו של הסדר הטיעון בפרקטיקות עינויים שהיו נוהגות במשפט האנגלי).

כמו במקרה של ענת קם, גם במקרה של בלאו יש למדינה ולנאשם כאחד אינטרסים מובנים לגמור את העניין בהסדר. הסדר טיעון יגן על בלאו מפני עונש מאסר, ואולי אף יאפשר לו להמשיך לעבוד. מצד אחר, המדינה תוכל לחסוך את ניהולו של משפט די מורכב, ותשלח אזהרה רועמת לתקשורת פן תרשה לעצמה לפשפש עמוק מידי במסמכים לא לה.

גם אם ירצו עורכי הדין של בלאו לנהל משפט ולנאום עד מחרתיים על חופש העיתונות, חופש הביטוי, הדמוקרטיה, הם לא יוכלו לעשות את זה אם יוצע לבלאו הסדר שהוא יעדיף. המחויבות האתית שלהם היא לממש את האינטרסים שלו – גם כשאלו אינם בטובתה של החברה. במצב כזה, השיקולים הציבוריים נתונים על כתפיו של בלאו באופן אישי. אי אפשר לקחת ממנו את מה שכבר עשה למעננו. אבל ברור גם שאם יבחר לא לנהל משפט, הוא יאפשר ליהודה וינשטיין להמשיך וליצוק בטון אל חרירי המנעול — אלה שדרכם אנו אמורים לראות מה מעוללת בשמנו המדינה, ולא רק בשטחים.

אפשר כמובן לומר שזה לא משנה אם בלאו ינהל משפט או לא. שהנזק כבר נגרם, בין היתר עם הרשעתה של ענת קם (בהסדר טיעון). לפי גרסה זו, כתב האישום נגד קם נולד בחטא: מערכת משפט המגנה על חופש הביטוי לא תובעת את מי שחושפת מידע במטרה למנוע פשעי מלחמה. אבל התפקיד של בלאו כעיתונאי בכל זאת יוצר הבדל ענק בין התיק שלו לבין התיק של קם החיילת.

אפשר אפילו לחשוב שאם יורשע בלאו בהכרעת דין מנומקת, הנזק שייגרם לחופש העיתונות יהיה גדול מהנזק שבהרשעה מוסכמת (שאינה הופכת לתקדים): טוב הסדר טיעון עלוב, מפסק דין גרוע.

אבל הטיעונים האלה אינם משכנעים. כל הסימנים מראים שבלאו לא עבר שום עבירה, ואין נוסח של הסדר טיעון עליו יוכל לחתום. זה נשמע נורא ולא נעים להגיד, אבל וינשטיין הצליח לרקוח כאן את הסצינה הדרמטית ביותר שהמשפט יודע לייצר: או שהנאשם מקריב את האמת, או שהוא מקריב את עצמו.

החלטה לנהל משפט עם קו הגנה המתבסס על חופש העיתונות, במקום להגיע להסדר טיעון, היא די התאבדותית. תיקים פליליים כמעט תמיד מסתיימים בהרשעה, והסיכויים ששופט יאזור אומץ מול הממשלה הם קטנים – במיוחד בימים אלה. ועדיין, הפיתוי לא לחתום הוא גדול. אולי גדול יותר מכל פיתוי של הקלה בעונש שיכולה הפרקליטות להציע. לא כל יום יש הזדמנות כזו.

*

דימוי: אונורה דומיה, "שני עורכי דין משוחחים". 

מדרש גזען

“הוא לא גזען. אני עוקב אחריו וקורא אותו"

גזענות היא עוד מילה. אפשר לעשות איתה כל מיני דברים. הכל תלוי בהגדרה. אבל האמת שאני מתקשה לראות איך אפשר שלא להיות גזענים במקום שבו אנחנו חיים. זה מזכיר לי שפעם שאלו את פרופ' חנן חבר (אני מקווה, לא הייתי שם, זה מפי השמועה): חנן, אתה ציוני? בתגובה הוא אמר שהוא ציוני כפי שהוא קפיטליסט, והוא ודאי קפיטליסט, כי קולה הוא קונה ושותה לפעמים, ועוד המון דברים אחרים.

אנחנו חיים במערך גזעני שעיצב ומעצב את הזהות, התרבות והפוליטיקה שלנו. המוזיקה שאנחנו אוהבים, המיתוסים, דימוי העבר וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד – הכול הן (גם) דרכים לסמן אותנו כטובים יותר או פחות מאחרים, כזכאים ליותר או פחות (או כמעט לכלום), כרשאים לעבור (או לא), לעבוד (או לא), להצביע (או לא), לכתוב שירה כזו או אחרת.

כשגדלתי בפתח תקוה, היו לנו שכנים שהיו ממש כמונו. האמא, כמו אמא שלי, עבדה במשרד הפנים, האבא עבד ב"דן" (אבא שלי ב"אגד”), לשתי המשפחות היו שלושה ילדים ואותה כמות (קטנה אך מספקת) של רכוש. ובכל זאת, אני והאחים שלי "התקדמנו", הפכנו לחלק מהמעמד הבינוני הגבוה, בפועל או בפוטנציאל. הם, לעומת זאת, נאבקים בקצה התחתון של המעמד הבינוני, אם לא הנמוך, דור המשך ב"דן", שהיא עכשיו כבר לא קואופרטיב אלא חברה מופרטת ונצלנית.

לעתים אני שואל את עצמי: מה קרה? התשובה שלי די פשוטה: הם היו עיראקים. כשאחי הגדול שמע פינק פלויד, הם שמעו מוזיקה מזרחית (גם שלמה ארצי, אגב), כשאחותי הסתובבה עם מגניבים מכפר גנים (הכי קרוב לצפונים שיש בפתח תקוה), הם נאלצו להישאר בשכונה. אני הרגשתי שהכל פתוח בפניי, דיברתי נכון, היו לי עיניים כחולות, ידעתי שסבא וסבתא שלי היו חלוצים וצודקים ויפים, והחל מגיל מסוים אנשים הניחו שההורים שלי הם אינטלקטואלים מרחובות. הייתי אחד מתוך 90% אשכנזים שחבשו את ספסל הקורס היוקרתי של אמ"ן, ואז אחד מהרבה מאוד אשכנזים שהתאספו בקפיטריה בגילמן. הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד.

אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה. לא רק אשכנזים, אגב, גם מזרחים, וגם כל מי שבאמצע, ומי שאפילו לא במשחק (ערבים או מהגרים, שעליהם רק מדברים. לרוב הם לא ממש נוכחים).

אפשר כמובן לנסות להתמודד עם זה באופן קונסטרוקטיבי – אבל עדיף להימנע מהאשליה שאפשר להתכוון לא להיות גזענים. גזענות היא לא עניין אישי אלא בראש ובראשונה חברתי ותרבותי. כבר כתבתי בעבר שכוונות הן פריבילגיה. אנחנו עוסקים בעולם הפנימי של חלקים מאוד ספציפיים באוכלוסייה, בארץ או בעולם, של מי שמורשים לדבר על העולם הפנימי שלהם, ויש להם את המלים לגעת בעולם הפנימי של אנשים אחרים מסוגם. לכן העובדה שמישהו לא מתכוון להיות גזעני, שאני מכיר אותו וברור לי שהוא לא גזעני – זה לא ממש רלוונטי. מה שמשנה זה המבנים החברתיים והתרבותיים שבהם אנחנו פועלים. אם כבר, פרקטיקות של ביקורתיות עצמית הן היום אסטרטגיה מובהקת של לובן, של אשרור ההבדלה התרבותית בין יפי נפש שמאלנים, תמיד לבנים, וכל השאר.

מנגד, אפשר לשבש את המערך מבפנים. להפתיע את הכוח בחיבורים בלתי צפויים. שמאלנים, יהודים, מוסלמים, מהגרים, הומואים, בי-לאומיים, בי-סקסואלים, אפילו מתנחלים. אבל בשביל זה צריך להפסיק לשנוא את כל מי שאינו מגלם איזה אידיאל ליברלי עבש בסגנון עדות ג'ורג' אורוול (כתבתי על זה כאן). וכן, גם להפסיק להתעסק בעד כמה אנחנו לא גזענים, ועד כמה אנחנו נגד אלימות (תמיד של אחרים, שהרי אנחנו לא אלימים בכלל).

מה שמוביל אותי להיגד הבא.

 

“צריך להתייצב לצד הקרבן, לא לצד האלימים"

 אולי להתעסק קצת פחות בכוונות הטהורות שלנו? למי אכפת לצד מי בלוגר כזה או אחר "מתייצב"? כאילו כולם מחכים למוצא פיו של איזה גורביץ (או גל כץ, לצורך העניין).

 לאור העובדה שאיש לא קורא את הטקסטים הללו חוץ מכמה מאות אנשי שמאל, ההתעקשות הזו לתת ציונים לתושבי שכונת התקווה היא די פתטית, ואני מתקשה להבין את הפונקציה שלה – מלבד, אולי, איזה סוג של אישור עצמי. היא משכפלת את המבנה הגזעני שאני מדבר עליו, ודאי לא מנסה לשבש אותו. היא שבה ומבנה את דרום תל אביב כמחוז אפל של נחשלות ושמרנות, כמו דרום ארה"ב.

אני מסוייג מעיסוק יתר בחיה המדומיינת הזו המכונה "תושבי דרום תל אביב". רוב קוראי הבלוג הזה מעולם לא פגשו אותה, והעיסוק בה – לחיוב או לשלילה – מייצר אנתרופולוגיה בגרוש. מי שבאמת בעניין של לשנות משהו, מוזמן להתעסק, לשם שינוי, בו עצמו, באינטרסים שלו, ולא באחרים. אנחנו צריכים להבין שהזהות שלנו גוזרת עלינו מגבלות אפיסטמיות מסוימות, שלא לומר פוליטיות. העובדה שאני אשכנזי שסבא וסבתא שלו היו חלוצים לא הופכת אותי למנהיג פוטנציאלי של כל מה שיזוז כאן. כנראה ההפך. תנו מקום לאחרים.

כמובן, להתעסק באינטרסים שלנו זה לא אומר בהכרח איש איש לביתו. אני לגמרי בעד לנסות לחשוב מחדש על האינטרסים שלנו באופן שיחבר אותנו עם קבוצות אחרות, כפי שקבוצות פוליטיות מסוימות כבר עושות עכשיו. אבל שוב, גם בשביל זה מוטב להפסיק לחלק לקבוצות אחרות ציונים על מידת נאורותן.

וכן, גם איסלאמופוביה היא בעייתית בהקשר זה.

“גזענות כלפי אשכנזים"

לא כל יריבות בין קבוצות זהות היא דבר רע. אם תרצו, אין לי בעיה לקרוא לזה גזענות (שׁהרי הכל עניין של הגדרה, ואני אימצתי הגדרה רחבה למדי), ואז אני טוען: לפעמים גזענות היא חשובה. היא מכשיר של העצמה ושינוע פוליטי. כמה מהמנהיגים הבולטים של הקהילה השחורה באמריקה אמרו דברים מאוד קשים על לבנים, וזה היה מאוד חשוב להיסטוריה של השחרור הפוליטי. גזענות, אם כן, יכולה להיות משחררת, אפילו פרוגרסיבית.

חבריי האשכנזים הרגישים, אני מפציר בכם: תשתחררו. הומור עצמי הוא חלק מהמורשת שלנו. כאשר ישימו אשכנזים במעברות, או לפחות ישלפו את הראשון מהבאצ'ו, אני אהיה הראשון שאתייצב לצד הקרבן. כאן בארץ האמורי. אני מבטיח. בינתיים אפשר להירגע.

"ליל הבדולח"

יש הרבה דברים שיש רק בישראל. סכנת מלחמה גרעינית. אפרטהייד. אבל גזענות והפגנות נגד מהגרים מאפריקה דווקא יש בהרבה מקומות אחרים. זה לא מפחית כמובן מעוצמת העוול שנעשה. יש להיאבק בו. אבל אולי זה מזמן סוג של פרופורציה. לשם שינוי אנחנו כמעט כמו באירופה, וכמו שם – זה מאבק ארוך. זה לא רק מאבק פוליטי במובן המצומצם אלא מצריך גם שינוי תרבותי וזהותי מעמיק.

השמאל התגבש מבחינה היסטורית בחברות הומוגניות יחסית, ואילו כעת מי שבאמת אינם יכולים לסבול את המצב הקיים, הם האחרים של החברות הללו. מוסלמים, אפריקאים, ערבים. הם מנועי השינוי באירופה – וגם פה.

אשכנזים, במוצא או בהזדהות, יכולים כמובן לקחת חלק בשינוי, ואפילו חשוב שייקחו. אבל ההשוואה של דרום תל אביב לגרמניה של 1938 היא כל כך מופרכת, שהיא מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים.

 נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

*

סרטון: "443" מאת מאיה ידיד (מומלץ לצפות).

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות

חיכינו לקיץ? אז הנה הקיץ הגיע. והפעם, כמו שקיווינו, יש גם חלונות שבורים, ואפילו קצת אלימות. רק שהפעם, עדיף לבוא בלי ילדים על הכתפיים.

הקיץ של מיכאל בן ארי לא קורה רק בשכונת התקווה. הוא קורה גם באוניברסיטת תל אביב, שם סטודנטים בעלי השקפה טכנוקרטית שואגים "הבאנו נכבה עליכם" על סטודנטים פלסטינים ושמאלנים. הוא קורה גם במקומות אחרים שבהם אפשר לעורר שנאה ואלימות אתנית. משתתפים בו אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים. אבל מול הקיץ הזה, הקיץ הקודם עדיין יכול להתעורר.

הרבה אנשים זוכרים את הערבים ההם במאהל לוינסקי, לפני קצת פחות משנה. עמדו שם ביחד פליטות מדרום סודאן ומצפון סודאן, תושבים מהשכונה, תומכים ממאהל רוטשילד ועוד אנשים שצעקו "רוטשילד, לווינסקי – אותה מהפכה". ולא שהיתה שם הרמוניה. כשאחת הפליטות לקחה את המגפון ודיברה, היו נערים שהתפרצו לעברה וצעקו. אבל למרות המתח, היתה שיחה, ואף בנאדם לא היה מחוץ לשיחה. והיתה גם תחושה מסוימת של התעלות.

יכול להיות שכמה מהנערים האלה, שבאו למאהל לוינסקי והתווכחו, אבל גם הצטרפו לאותה "שאגת הדרום" שיצאה מהמאהל, השתתפו אתמול בפרעות בדרום תל אביב. אפשר להצטער על זה, אבל אפשר גם לראות בזה מקור לתקווה. תקווה במובן זה, שעמדות פוליטיות תלויות תמיד בקונסטלציה, וכמאמר המשורר, "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות". ואפילו לא מזמן.

אבל אין טעם להתנחם בידיעה המעורפלת שהאדם טוב מיסודו. היד היתה פתוחה בסיטואציה מסוימת, ושמה מאבק לצדק חברתי ולחלוקה שוויונית. ויש רק תרופה אחת לאגרוף הקפוץ – המחאה החברתית. אל מול ההתלהטות הגזענית יש רק שתי דרכי פעולה. אחת היא התבצרות בצדק ובחרדה, הכנת מרתפי מילוט וכרטיסי טיסה. והשנייה היא ניסיון לבנות גשרים, על ידי פנייה נגד השלטון – נגד כל צורות המדיניות שפוגעות בכולנו.

בכל יום שעובר, קטן הסיכוי להתעוררות מחודשת בקנה מידה גדול, ומתחזקים המאפיינים הפאשיסטיים של ההתעוררות שכנגד. נכון ש"המחאה" לא במצב טוב. אומרים שיש את אלה שקוראים למחאה פוליטית, אבל הם ילדי שמנת אשכנזים מתנשאים. ויש את אלה שהם פחות אשכנזים, אבל אם הבנתי נכון – הם גם אלה שצועקים "לא פוליטי". יש גם כאלה שהם כן "פוליטיים" ולא "ילדי שמנת" – אבל לא הצלחתי להבין איפה בדיוק הם נמצאים.

מה שבטוח, הוא שבמצב הנוכחי אין מקום לאנינות טעם. אני שוב טוען, שחוץ מתנועת המחאה שפרצה בקיץ הקודם אין בשטח שום תנועה שיכולה להוציא יותר מכמה מאות אנשים. אם יש תנועה כזאת, היא תייצג רק את האליטות המגלגלות עיניים לשמיים, והיא תהיה לבנה ומתחסדת הרבה יותר מהמחאה. אין גם שום תנועה אחרת שהצליחה לקום מול השלטון, בלי לשסות קבוצות בחברה אחת נגד השנייה.

המחאה היא לא אחת, ויש בה ניגודים ושסעים שהולכים ומתרחבים. אבל מי שמוכן לוותר כלאחר יד על המחאה – צריך לקחת בחשבון שלא יהיה שום דבר יותר טוב במקומה. מי שחושב שהמחאה היא מזויפת, או שקרית, או בורגנית, וצריך לחסל אותה כדי שתצמח "מחאה אמיתית" – יצטרך לתת דין וחשבון לפני ההיסטוריה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יישאר בחיים.

כי יום אחד, אולי איזה ילד ישאל: "ולא היתה שום התנגדות לדני דנון ולמיכאל בן ארי?". ואז תיזכרו – "האמת שהיה משהו. האמת שבקיץ שלפני יצאו מאות אלפי אנשים להפגין, וראש הממשלה כינס מסיבות עיתונאים מבוהלות, ואפילו ש"ס כמעט הפילה את הממשלה". ואז הילד ישאל: "אז מה קרה?", ואתם תענו – "נדמה לי שהיה סכסוך בין סתיו שפיר לתמיר חג'ג'. או בין דפני ליף לסתיו שפיר. או שאמרו שהמחאה לא פוליטית. האמת שאני כבר לא זוכר, צריך להסתכל בארכיון של פייסבוק".

לא יהיה יותר טוב אחרי שיהיה יותר רע. עכשיו מספיק רע, והיה כבר משהו די טוב. מי שאומר שצריך לזרוע זרעים כדי שתצמח יום אחד תנועה חברתית אמיתית, צריך לקחת בחשבון שאין זמן. הזמן נדחס. אירועים קורים במהירות. תהליכים ארוכי טווח אפשר לנסות לתכנן, אבל בינתיים האדמה בוערת.

אנשים אחראים צריכים למצוא פשרה, למחול על כבודם, לסתום את האף וליצור קואליציה חברתית שתוכל לפעול ביחד. ומי שצריכים למחול על כבודם ולפנות מקום הם גם, ואולי בעיקר, אלה שנחשבו בקיץ הקודם לפנים של המחאה. כדי שיהיו בה חיים, המחאה צריכה להשתנות. ועם זאת, מי שסובל מאלרגיה לסתיו שפיר ומעדיף להישאר בבית מאשר לצעוד לידה, מתנהג לדעתי בחוסר אחריות. כל המאבקים הצודקים יכולים להתרחש בתוך המסגרת הרחבה של המחאה. גם מי שעסוק רק בלהזדעזע מכמה העם הוא פאשיסטי, ולהתענג על המרטיריות שלו, ולחשוב שהוא שם אצבע בסכר – כדאי שידע שהוא רק מחמיר את המצב.

אני לא יודע מה קורה בחדרים האחוריים, ולא ממש מתעניין מי נגד מי כרגע. אבל בסופו של דבר, האם זה באמת כל כך מסובך? האם באמת כל כך בלתי אפשרי לגשר על הפערים? לא מדובר כאן על חלוקת תיקים, או על הסדר קבע של חלוקת הנכסים. מדובר בסך הכול על ועד הצלה חברתי לקיץ הקרוב. כלומר לעכשיו.

כי אין זמן. יש כמה שעונים, וכולם מתקתקים ביחד לכיוון אחד: הבאנו נכבה עליכם.

שובה של הדיאלקטיקה

יהושע סימון

אם יש טענה אופרטיבית לדברים שאני מנסח כאן היא מחולקת לשלוש – הראשונה היא שהדיאלקטיקה חזרה בענק. השנייה היא ההכרה שיש כח. הכחשת הכח, היא לא רק מיתממת וחסרת אחריות פוליטית, אלא היא גם בזבזנית באלימות שלה – כפי שהוכח בקריאות נגד מפגינים המזוהים עם מפלגות פוליטיות (ובקריעת השלטים שלהם) בעצרת של 12.05 בכיכר רבין. כדי לשמור על הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה צריך אלימות – את זה המשטרה הוכיחה גם היא בהפגנה של 08.05 בכיכר הבימה. והנקודה השלישית היא שילוב של השניים הראשונות – שימת דגש על האופציה הלניניסטית ביחס לרגע הפוליטי, זאת ברוח הדיאליקטיקה ובניגוד לאופציה האנטי-היררכית ההרסנית של דמוקרטיה ישירה (המכחישה את הכח).

ברגעים מסויימים ההיסטוריה עצמה מציעה את הדיאלקטיקה כדי לקרוא אותה. אלה רגעים אשר, כפי שמרקס קרא לזה – גורמים לעולם להיות מודע לתודעה שלו עצמו. במובן זה, למרות אידיאולוגיה מתישה ומרוקנת של קץ ההיסטוריה תחתיה המוסדות הפוליטיים עדיין פועלים, הרגע הנוכחי מציע עצמו כהיפר-דיאלקטי.

היינו אמורים היום כבר להיות מחוץ להיסטוריה, בשלב ניהולי עליון של ניאו-ליברליזם רובוטי, כך לפי דוקטרינת קץ ההיסטוריה. אבל הערבים העניקו לעולם שוב את ההיסטוריה. הדיאלקטיקה חזרה. מושגים כמו עורמת התבונה וחמורו של משיח מבטאים את הדינמיקה שנוצרת מתוך פעולות הסוכנים השונים וכנגד כוונותיהם – כפי שישוע אומר בבשורה על פי לוקאס: "אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים".

המשמעות של המושג בה אני עושה שימוש נסמכת על התסריט לפי רעיון מוצא את השלילה שלו במציאות יישומו, ומביא לרעיון נוסף לעלות כנגד מציאות זו שנוצרה. המחשבות שהבשילו לתוך הדברים כאן קשורות ברגע של ביקור אטיין בליבר בת"א ובדברים שאמר בבית העם, באירועי 1 במאי, בבחירות הבזק שהוכרזו, במה שנקרא ברית הפחדנים של נתניהו ומופז ובהפגנה בתל אביב ב-08.05 נגד דחיית בחירות הבזק.

את החוכמה המיוחסת לולטר בנימין בדבר כל פאשיזם כדוגמא של מהפכה שכשלה, אפשר לקרוא במהופך, באופן מובן מאליו אולי, לפיו המחאה היא דוגמא לפאשיזם שכשל. בתחילת השנה הזדמן לאלישבע ולי להיות בארוחת ערב בה נכח גם יאיר לפיד (זה היה מאוד לא צפוי מבחינתנו. לפיד התחיל בשיחה עם אלישבע כשהלכה לבּוּפּה, שם הוגשה ארוחת הערב, והתיישב לשולחן בו ישבנו). בנוסף ללפיד היו עוד אנשים בשולחן, שהתמסרו לשיחה שנושאה "הפלא הישראלי" – הם התבשמו בהישגי חברות הטכנולוגיה הישראליות ונהנו לספר לעצמם על מה טובו אוהלי הצבא שמוציא מתוכו פיתוחים נהדרים. באמצע החגיגה הזו אלישבע העירה ביושר ובנעימות: "זה ממש פאשיסטי". הדברים הוכיחו עצמם נכונים מיד. הם התעלמו מההערה שלה. אחד הדברים המענינים במצב הנוכחי של הפאשיזם (הניאו-ליברלי), הוא היעדר התפיסה הדיאלקטית שלו. ככל שהוא יותר נוקשה בהבנה המוגבלת שלו, כך הרגע שהוא מייצר מחדד את המתחים הדיאלקטים שמתוכם הוא פועל. ההצלחה של הפאשיזם הזה היא הכשלון שלו.

ההכרזה על בחירות בזק, תוכננה לתאריך מוקדם מאוד מבחינת האפשרות להיערכות אירגונית, ובכך הפכה את הבחירות עצמן, ה-אליבי של המשטרים המתקראים דמוקרטיים, לעוד אמצעי לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה (פעם היו קוראים לדבר כזה ספין, מלה אחרת לשקר. היום תחת המשטר הנוכחי, המלה כבר לא זמינה אפילו). ועדיין, כשדובר באפשרות של בחירות מוקדמות, הטענות היו ששאלת גיוס ערבים וחרדים לשירות צבאי ולשירות לאומי היא שמייצרת את הציבור הגדול, הרוב, בשבילו מקדימים את הבחירות. את הטענה הימנית בשם אותו רוב ניסחו יאיר לפיד וישראל ביתנו כבעלי הפרבילגיות כנגד היתר, כשדרשו לכפות על האזרחים החרדים והערבים מה שהם כינו שיוויון בנטל.

במידה רבה, כבר אז ניתן היה להבין את הבחירות כבטלות בגלל עצם הדרישה שלשמה כביכול יצאו אליהן. הציבורים המשרתים זכאים לפרבילגיות, בהיותם משרתים, כך נטען. אבל ברגע של שיוויון בנטל השירות הצבאי והלאומי, יאבדו בעלי הפרבילגיות את העמדה מתוכה הטענה שלהם מוצדקת לשיטתם. כי אז, לפי אותו הגיון, גם ערבים וחרדים יהיו זכאים לאותן פרבילגיות של אותם ציבורים משרתים. לכן, הדרישה שעלתה לא יכולה להגדיר את הבחירות, אלא כאמצעי האשמה ודיבה. במובן הזה, בעלי הפרבילגיות אף פעם לא צריכים את הבחירות עצמן אלא כאמצעי לניסוח האשמה והפצת דיבה. זאת ועוד, הדרישה לשיוויון בנטל כמהות הקדמת הבחירות היתה לא יותר מדרך לדרוש משהו אחר. מחיקת התמונה המעמדית שנוסחה מבחינה פוליטית בקיץ האחרון – זו היתה המטרה של הטענה הפרבילגית לשיווין בנטל. במובן זה, גם ניסוח הדרישה הזאת היה לא יותר מעוד כלי של המשטר לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה.

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אלפה פלטינום, צוטט בכלכליסט, מחמיא לברית הפחדנים של נתניהו ומופז ש"ראו לנגד עיניהם את טובת העם" לדבריו. בתוך כך, מעוז סתר את דבריו שלו. מצד אחד הוא הסביר את ההגיון שבביטול בחירות הבזק כביצור היציבות: "המהלך המפתיע חסך למשק הישראלי המון הוצאות על מערכת בחירות ומנע חריגה ממסגרת התקציב", ומצד שני הוא הכיר בכך ש"המהלך של נתניהו ומופז עשוי לעורר זעם בציבור ולהצית מחדש את המחאה". זאת אומרת, מצד אחד דמוקרטיה זה יקר מדי אז טוב שחסכו, מצד שני, אנשים ירגישו שדופקים אותם בזה שחוסכים עליהם אז אולי זה יעלה יותר. אם כן, מעוז אומר את האמת: מה שמופז ונתניהו קוראים טובת העם היא רעתו – זאת אומרת טובת ההון.

נתניהו הסביר שמה שמעניין אותו זו יציבות. לכן קרא לבחירות בזק וכשקם מהשבעה על אביו, כרת את ברית הפחדנים וביטל את הבחירות. בעוד טקטיקת הרואופ-אה-דואופ שרקח המשטר באמצעות שילוב של התעלמות ואגרסיביות (ועדת טרכטנברג ואלימות משטרתית; "נרגילות וסושי" ו"מחאה אותנטית"), הוכיחה עצמה כמייצבת את המשטר הנוכחי, באירוניה דיאלקטית קלאסית, דווקא המהלך של ברית הפחדנים שנועד לייצב כביכול את המשטר, הוא שמאפשר למחאה למען צדק חברתי לעבור לפסים של מאבק פוליטי.

אדורנו והורקהיימר העלו את השאלה של הדיאלקטיקה של הנאורות – איך עם כל כך הרבה רעיונות יפים, הדברים הגיעו לכדי כך. נועם יורן טבע את המונח המדוייק "עורמת הטיפשות" כדי לתאר את המשטר המשברי של ההון, ובמיוחד את הרגע הנוכחי של האסון הפוליטי בו אנחנו נתונים – אצלנו כולם כל כך חכמים ומתחכמים, אז איך זה שהתוצאה המצטברת היא כזה טימטום?

בהרצאה שלו, בליבר התייחס כמה פעמים למאמרה של וונדי בראון "שובה של הרפובליקה המודחקת" על תנועת אוקופיי וול-סטריט (מאמר מתוך גיליון מעניין של "Theory & Event" שעורכת הפילוסופית הלניניסטית ג'ודי דין). במאמרה, בראון מתייחסת גם היא לשובה של הדיאלקטיקה במלוא אונה – היא אומרת: "דווקא ההרס השיטתי של קבוצות אינטרס מאורגנות (למשל איגודים, י"ס), איפשר את יצירתה של תודעה פוליטית פופוליסטית חדשה". בראון מסבירה שהאסון הניאו-ליברלי הביא אותנו לרגע חסר תקדים של הזדהות הדדית בין משפחות מעמד ביניים שכורעות תחת נטל משכנתאות, צעירים מובטלים תחת נטל הלוואות הלימודים, מפוטרי תעשייה נטולי פיצויים, עובדי השירות הציבורי עליהם נכפים כל העת קיצוצים ב"הטבות" והפסדים מצטברים של הפנסיות שלהם אשר נותבו בכפייה אל הבורסה, יחד עם עובדים חסרי ובעלי הכשרה – מגננות ועד טייסים – ששכרם במשרה מלאה לא מאפשר להם להעלות את משפחותיהם מעל לקו העוני.

ועוד מקרה של שובה של הדיאלקטיקה – בקיץ שעבר נטען כנגד ההנהגה של המחאה (דפני, סתיו, אלון-לי, רגב קונטס, יונתן לוי, יגאל רמב"ם), שאיננה הנהגה נבחרת. זו כביכול היתה ההוכחה שהיא איננה לגיטימית כמייצגת את העם שיצא לרחובות (אחרי שהיא העניקה לו את שמו, "העם", והוא בא). ביום שלישי 08.05 בערב, בכיכר הבימה, המשטרה, במעצרים של רמי הוד, אלון-לי גרין, יואב גולדרינג, ניר נאדר וערן בריל – בחרה בשבילנו את ההנהגה של הקיץ הקרוב.

יש שיגידו שאנחנו מאפיה, זאת טעות: אנחנו ה-מאפיה, זאת שהביסה את כל האחרות

אלי פטל, האחים יתום

כללי המשחק של מלחמת האזרחים

1. מעכשיו ועד להודעה חדשה כל הזכויות שלך מושהות. באופן טבעי, רצוי שתשמור על האשליה שיש לך כמה זכויות לעוד זמן מה. באופן הזה נוכל להפר אותן אחת אחת, מקרה אחר מקרה.

2. תהיה נחמד. אל תזכיר חוקים, חוקה, או כל מיני נושאי לימוד שבעידן שחלף היו דוגרים עליהם בשעת לילה מאוחרת. לפני זמן מה, כפי שאולי שמת לב, העברנו חוקים מסוימים ששמו אותנו מעל לכול חוק או חוקה.

3. אתה חלש, מבודד, טיפש ומנוצל. אנחנו רבים, מאורגנים, חזקים ונאורים. יש שיגידו שאנחנו מאפיה, זאת טעות: אנחנו המאפיה, זאת שהביסה את כל האחרות. רק אנחנו יכולים להגן עליך מהכאוס של העולם. משום כך זה מסב לנו עונג רב לגרום לך לחשוב שאתה חלש, לגרום לך להאמין שאתה במצב של "חוסר ביטחון". זה סוד ההצלחה של הקומבינה שלנו.

4. עבורך המשחק יתמצה בלהימלט, או לפחות בניסיון להימלט. בלהימלט אנחנו מתכוונים: ללכת מעבר מצב התלות שלך בנו. לעת עתה, זה נכון, אתה תלוי בנו בכול היבט שלך החיים שלך. אתה אוכל את מה שאנחנו מייצרים, אתה נושם את מה שאנחנו פולטים. אתה נתון לחסדינו בכול מקרה פעוט, אפילו של עששת בשן. ומעל לכול אתה לא יכול לעשות כלום נגד הריבונות של המשטרה שלנו, שלה הענקנו מגוון שלם של כוחות – גם של החלטה וגם של פעולה.

5. אף פעם לא תצליח לברוח לבדך. מכאן שתצטרך להתחיל בלבנות את הסולידריות ההכרחית. בשביל שהמשחק יהיה טיפה קשה יותר, חיסלנו את כל צורות החברותיות האוטונומית. נתנו רק לדבר אחד לשרוד: עבודה, משמע חברותיות נשלטת. מזה תצטרך לברוח, באמצעות גניבה, ידידות, חבלה, וארגון עצמי. אה, דרך אגב: כל דרכי הבריחה הן עכשיו פשעים.

6. נגיד את זה שוב ושוב: פושעים הם האויבים שלנו. אבל מזה כדאי שתבין את זה: כל האויבים שלנו הם פושעים. כנמלטים פוטנציאלים, כל אחד מכם הוא גם פושע פוטנציאלי. משום כך, זה טוב שאנו שומרים על רשימת המספרים שאליהם אתם מחייגים מהטלפונים שלכם, שהטלפון הסלולארי מאפשר לנו לאתר אתכם בכול זמן, ושכרטיס האשראי שלכם מאפשר לנו ללמוד על ההרגלים שלכם בקלות נפלאה.

7. במשחק הקטן הזה שלנו, כל מי נמלט מהבידוד שלו נקרא "פושע". בשביל אלה שהציבו לעצמם מטרה למחות נגד המעמד הזה שמור המונח "טרוריסט". את הטרוריסט אפשר להמית בכול זמן מבלי שהדבר ייפול תחת קטגוריות משפטיות כגון רצח.

8. אנחנו מודעים היטב לכך שהחיים בחברה שלנו מכילים בערך אותה כמות של עונג כמו נסיעה ברכבת פרברית;  שהקפיטליזם ייצר עד עכשיו, בכל מה שנוגע לשפע, משהו כמו מכון עיסוי באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב; שלא נשארו שם נימוקים להגנת "הסדר" אכול-התולעים שלנו מלבד אלות ופנסים משטרתיים. אבל למה ציפית? ככה זה! פירזנו אותך מנטלית ופיסית, ולנו המונופול על כל מה שאסור לך: אלימות, קנוניות, התעוררות. ואחרי הכול, אם לדבר בכנות, היית מתנהג אחרת במקומנו?

9. אתה תדע את בית הסוהר.

10. אין יותר כללים. כל התקיפות מותרות.

מאת: Tiqqun

תרגום: האורח

מאחזים בלתי חוקיים: גם השמאל יכול

יריב מוהר

נדמה שאי-אפשר, במערב בכלל ובישראל בפרט, לחיות מחוץ למודרניות. המודרניות אינה בחירה, היא כפייה. במיוחד אני מתכוון לסדר החברתי של הקפיטליזם, על השוק המשוכלל שהוא מייצג והרציונאליות האינסטרומנטלית שהוא משוקע בה, זו הבוחנת ומודדת דברים לפי שורת הרווח והיעילות. נכון, אפשר לקנות בית ביישוב כליל ולעבד חלקת אדמה אורגנית, אבל פריווילגיה זו שמורה למעטים שהם – או הוריהם – היו ברגים מספיק גדולים בשוק הקפיטליסטי על מנת לרכוש חלקה כזו מלכתחילה. בימינו אי אפשר להתקיים מחוץ לסדר של השוק: אי אפשר, למשל, פשוט לזהות פיסת אדמה נטושה ולעבד אותה. המשמעות היא שהשתתפות בשוק היא לא בחירה של מותרות, אלא עניין של הישרדות ממשית.

חברתי רחל לוי מיבנה, שנזרקה מדירת העמידר בה גרה כל חייה, לא יכולה – לא היא ולא רבים במצבה – פשוט לבנות בית מעץ בשדות הבור שבפאתי ערי הארץ ופרבריה. זה אומר שהן תלויות להישרדותן ביכולת להשתלב בשוק העבודה הקפיטליסטי המודרני – שוק בו קורות חיים הם במידה רבה ערובה לחיים; ערובה לעבודה מקיימת (בקושי).

מבלי לחטוא ברומנטיזציית יתר, תרשו לי להמר שיש משהו בעבודת החקלאות הבסיסית ששונה מהותית ברמת החוויה לעומת מרבית העבודות בשוק הקפיטליסטי. מושג הניכור המרקסיסטי הוא בעל כוח הסברי חזק בהקשר הזה: העבודות הנמוכות בקפיטליזם התעשייתי ואולי עוד יותר מכך בקפיטליזם מבוסס השירותים הן עבודות מנכרות ואף מדכאות. הקפיטליזם של הפרונט-דסק במק'דונלדס הוא ראשית כל קפיטליזם של מחיקת העולם הפנימי. והטלמרקטינג הוא ככל הנראה צורת השיעבוד הגדולה ביותר של נפש האדם בחלקים הלגליים של העולם הנחשב ל"חופשי" (אפשר להניח שזנות גרועה בהרבה).

ייתכן ולא ניתן להכריע מה מדכא יותר את נשמתם ואת הליבידו של מרבית האנשים – עבודה בטלמרקטינג או ניקיון או שמא עבודה חקלאית, עם הטבע, להוצאת לחם מן הארץ. אבל גם אם לא השתכנעתם שחקלאות מטבעה טובה יותר, ודאי תסכימו שצריכה לפחות להיות אופציה לא להיות חלק משוק התעסוקה הפוגעני והמנוכר של קיומנו הנוכחי; שלכל הפחות שמורה לאדם הזכות לקיים את עצמו בצורה אחרת; שלכל אחת מגיעה זכות יציאה מהקפיטליזם. ולבסוף שהביטחון הקיומי בחקלאות כזו גבוה מהביטחון של מי שתלוי במעסיק שיכול לפטרו במחי יד.

למעמד הבינוני-גבוה ומעלה, לפחות תיאורטית, יש את אופציית המצפה בגליל – וגם זאת על חשבון הפלסטינים אזרחי ישראל ובמצב צפיפות האוכלוסין הנוכחי גם על חשבון מעט ערכי הסביבה שנותרו לנו. למעמד הבינוני, למעמד העובדים ולעניים אין אפילו את זה. הם כבולים לשוק.

אז אם האופציה לצאת מהקפיטליזם, יציאה בסגנון הפרה-מודרני, לא מעשית ולא יכולה להיות מעשית להמונים בשל אילוצי קרקע וסביבה, האם זה לא מחייב זכות יציאה אחרת מהקפיטליזם? תמיכה בצורת קייום אחרת שאינה קפיטליסטית? האם מדינה קפיטליסטית הגונה בליברליותה לא מחוייבת לפחות לעודד ולסייע למודלים מתחרים כך שיהיה להם זכות קיום לצד הקפיטליזם? למשל לתמוך בכל מיני קומונות קואופרטיביות ולא-קפיטליסטיות המאפשרות צורת קיום שונה, ולו כמודל מתחרה לשוק החופשי-לחזקים שהיא מקיימת. ובקצרה: האם קפיטליזם חובק-כל עומד בקנה אחד עם עקרונות ליברליים ופלורליסטים?

למרבה המזל ישנן כמה תופעות וצורות אקטיביזם מרעננות שיכולות לחשוף בדיוק את אופיו המדכא-לעתים של הקפיטליזם החובק-כל. הן חושפות את העובדה שהמדינה הקפיטליסטית לא רק נמנעת (בפאסיביות) מלספק רווחה, אלא גם מונעת באופן אקטיבי צורות קיום חלופיות ועצמאיות על ידי דה-לגליזציה שלהן. אציע רק כמה דוגמאות:

מעבר לריבוי הקומונות וקהילות הסקווטינג, שאפשר בהחלט להתווכח עד כמה הן חוץ-קפיטליסטיות ועד כמה הן זמינות למוחלשים, אני רוצה לציין במיוחד מספר צורות התקיימות: כזוהי למשל תופעת הגינון גרילה המלבבת, במידה שהיא למטרות תזונה. נדמיין גינת ירק שנעקרת על ידי פקחי העירייה לאחר שהחליפה כר דשא יאפי או סתם עזובה. תופעה זו חושפת את האקטיביות של הרשויות במחיקת צורות קיום חלופיות לשוק הקפיטליסטי. הבדואים בנגב והבדואים והפלאחים בדרום הר-חברון מקיימים בחלק מישוביהם משקים כמעט-אוטרקיים (טוב, כשאתה לא מחובר לחשמל ומים ועני מכדי לקנות את כל דברי האוכל בשוק זו די הברירה היחידה שלך). ההתנגדות ליישוביהם חושפת את תפקידה של המדינה במניעת צורת קיום סמי-קפיטליסטית. בהתנגדות זו של המדינה מעורבים מטענים גזעניים ואתנוצנטריים עם חוסר סובלנות לקיום שאינו כפוף לסדר התכנון-קניין המודרני.

מאהלי האין-ברירה (מושג שהיה לי הכבוד לטבוע עת סייענו בהקמת המאהל בגן העצמאות בירושלים בקיץ שעבר), בהם ביקשו משפחות לחיות באופן חליפי לפחות עד שיינתנו להן פתרונות דיור מוסדרים וראויים יותר, פונו ברובם, לא-פעם באלימות, ורק שלא יתקבעו פה צורות מגורים שאינן חלק מהשוק (שוק הנדל"ן במקרה זה) וממערכת התכנון-קניין המודרנית. ייתכן והאוהלים כהוויה קבועה (כפי שמציע עופרי להבין את התופעה) הם שאיימו מכל על המימסד. ועוד יותר מכך, מחשבות שעולות במעגלים האקטיביסטיים לבנות ממש בתי עץ חלופיים – ואני מקווה שהתוכנית תקרום עור וקרשים – יכולות במימושן להמחיש שאפילו כשמדובר בפתרונות דיור סבירים ואמיתיים יותר ממאהל זמני, עדיין המדינה צפויה להפעיל את המונופול שלה על האלימות כדי למנוע זאת. המדינה לא רק שלא תספק בתים לעניים, היא תהרוס בתים שבנו בעצמם.

למעשה יש מקום אחד שבו המדינה יחסית סלחנית ביחס לקיום א-קפיטליסטי או סמי-קפיטליסטי השמור ליהודים בלבד: חלק מהמאחזים בשטחים הוקמו בצורה שלפחות פוטנציאלית מאפשרת משק אוטרקי ובוודאי מנותקת ממערכת התכנון והקניין של הקרקעות. לעיתים תכופות זכו מאחזים אלו להכשרה בדיעבד או לעצימת עין ממוסדת. גם חוות הבודדים בנגב זה לא תמיד חוקי או מוסדר לחלוטין.

לכן אני מציע שהאתגר הגדול שאפשר להציב למדינה יכול להיות בהקמת מה שיוגדר כמאחזים או כחוות בודדים בתוך שטחי 48'. הם ייועדו למחוסרי דיור ללא הבדל דת גזע ומין, על מנת לפתור את מצוקותיהם ולא כדי לחסום את "התפשטותם" של אנשים עם זהות שונה, ולא על שטחם הפרטי של אחרים (ההצעה התגבשה במהלך שיחה עם הפעילה ספיר סלוצקר שזרקה רעיון כזה כבדרך אגב). גם מאחזים "חברתיים"אלו וודאי ייהרסו, אבל לפחות ייחשף בכך שהמדינה לא רק שחוסמת צורות קיום א-קפיטליסטיות, אלא שהיא גם עושה זאת באופן מפלה, כך שיהודים מהימין המייהד הם הנהנים היחידים מאפשרות זו.

ייתכן ואקט כזה יכול אף להעמיד אתגר נאה בפני יומרת השיוויון של בג"צ, כשמושאי ההשוואה הפעם הם לא הפלסטינים –  אלה שמודרים תמיד בתירוץ של "שטחים מוחזקים באופן זמני" – אלא עניין פנים-ישראלי, בין שני סוגי אזרחים: עניים ישראלים (ואפילו יהיו אלו יהודים) לעומת מתנחלי מאחזים ומתנחלי חוות בודדים מהסוג המייהד בכוחנות. שהרי מי שלא רוצה לקדם בגופו את האג'נדה המתנחלית מופלה לרעה.

גורלם של "המאחזים החברתיים" צפוי להיות דומה לגורל ה"מאחזים הפלסטינים", שהוקמו על ידי פלסטינים ואקטיביסטים על מנת לחשוף את האפלייה על רקע אתני ונהרסו במהירות ובנחישות. הגורל הדומה הצפוי למאחזים ה"חברתיים" עשוי לסמן שיוויון מצער בין פלסטינים לעניים בישראל: לפחות מבחינת הזכות שלהם לפרוש מהקפיטליזם, שניהם קרבנות של אפליה לרעה. מה שמותר לסוכני ייהוד המרחב, אסור לפלסטינים ולעניים.

ולא יראה בכך מעשי בהמה, כי אם מעשי אלוהים

יונתן קרצמר

לאומיות חייבת סימלי לאום, נקודה. המהפכה הציונית באה ליצור "לאומיות-יהודית" משמע לאומיות השואבת את מקורות זהותה מדת ישראל ובכך הבטים דתיים רוחניים או פיזים נהפכו לסמלי לאום והרעיון שהם ייצגו הוסר, הושלך מהם ונשכח. כך ירושלים, מערת המכפלה, קבר רשב"י, מקומות בהם אדם מאמין, מתוקף אמונתו הקיימת, יוכל להרגיש העצמה רוחנית, תחושת התעלות ואולי תזכורת לילך בדרכי היושר, נהפכו לנכסים לאומיים שמטרתם החדשה הינה ליצור תחושה פטריוטית, קרי רכושנות כלפי האדמה ומיקומם הפיזי בלבד. על פי הרב שמשון רפאל הירש, יראת השם הינה "לראות ולחוש את מציאות ה' בכל מקום ולחוש בגדולתו את קטנותך" (ספר חורב). רגעים אלו בהם חשנו בגדולתו נצרבים בתודעתינו בזמן ולא במקום, המקומות בהם התרחשו נותנים זכר לתחושת ההתעלות והמחויבות האנושית/דתית, וללא תוכן זה מיקומם אינו שווה דבר. הפיכת מקומות אלו ממקומות קדושים לסימלי לאום מרוקנת אותם מכל חשיבות, וע"י צימצומם למקום גאוגרפי בלבד אנו בעצם מנסים לכבוש אותם במוחינו ולהפוך את הרוחני/מוסרי לפיזי. ניתן לומר שבעשות דבר זה אדם מנסה להרגיש את גדלותו שלו את מול קטנות ומוחשיות המקום, היפוך מוחלט של יראת ואמונת ה'.  אקט כזה של המרה אינו אלא עבודה זרה בצורתה המושלמת.

 "המגמה היא להדגיש ולחזק את התודעה של 'ארץ האבות', קברי האבות, המהווה את ערש האומה היהודית ונקודת ציון משמעותית בהתהוותו של העם היהודי" (גדעון סער – הארץ,2.2.12 )

שר החינוך גדעון סער מודה שיש לחזק את התודעה, ומכאן נראה שזו אינה קיימת באופן טבעי או לפחות אינה חזקה דיה, גם לאחר 120 שנות "לאומיות יהודית". הוא רואה את מקום קבורתם של אבותינו כמכשיר יעיל לחיזוק, או ליתר דיוק, להמשכת הפיכתה של דת-ישראל – עם ישראל במתכונתו התורנית – לאומה ככל האומות, כלומר הגדרה של "עם-ישראל" על בסיס רגש לאומי בלבד. סער אינו מדבר על חיזוק האמונה בה', או האמונה ביופיו של האדם ע"י שקידה ולימוד חייהם הרוחנים של אבות ישראל. רצונו, כמו רצון רבים מקודמיו, הוא לקדם אחיזה פיזית בעזרת גופותיהם המתות של אברהם, יצחק ויעקב.

למסקנה, שר החינוך גדעון סער החליט לנצל את משרתו על מנת ליצור ולבסס סימלי לאום יהודיים. מנגד, בעינים מאמינות לא יתכן שמערת המכפלה תהייה מטרה בפני עצמה. מקומות קדושים יכולים להיות מובנים אך ורק כסימנים כמו תפילין וציצית, כעדות ותזכורת. הרעיונות שסימנים אילו מייצגים – האמונה, התורה, האמת, גמילות חסדים – בסיסי החיים כפי שדת ישראל רואה אותם, לא מעניינים את סער. רצונו הוא פשוט לחזק את האחיזה במקום הפיזי וליצור סימביוזה לאומית קלאסית של ארץ-אומה: אומתינו היא ארצינו וארצינו היא אומתינו. אלילות מסוג זה, בה אדם מחליף את הנוכחות האלוהית ועל פניה משתחווה לפסל ותמונה, קרי סמלי לאום שחשיבותם היא סימלייותם, עומדת בסתירה ישירה לדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ, ג), ומהווה את הבסיס הנפוץ ביותר לעבודה זרה בימינו.

סער ממשיך מסורת ציונית מפוקפקת ומבקש להחליף את מהות הדת עצמה ב"מורשת ההיסטורית של המקום וחשיבותה בתולדות העם היהודי" (….). קריאה זו של 'תולדות העם היהודי' והערכים שהיו חשובים לתולדות אלה מקוממת במיוחד. בראייתו החומרית אין זכר "לדת" עצמה, לרוח, לעדות, לחוקים ולמשפטים ככל שלא יהיו, אלא אך ורק מחשבה לאומית טהורה הרואה גם בדת עצמה, ממנה היא שואבת את הלגיטימיות הזהותית שלה, מכשיר ואמצעי בלבד.

בגישתו זו, ניתן לחשוב שעל פי סער חטא העגל – הפיכתה של האמונה הפנימית בייצוג נראה וכוחני – לאו דווקא היה רעיון גרוע. הרי במעשיו ובהיסתכלותו החומרית-לאומית הוא מבקש לעשות בדיוק את זה (ואף גרוע מכך) להפוך את הדת למורשת לאומית ובמקום לקדש עצמינו כעבדיו הנאמנים של הקב"ה להכתיר עצמינו ביוהרה כעבדיה הנאמנים של הלאומיות. "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.." (שמות לב ח') מהותה של עבודה זרה היא הסגידה לכל יישות פרט לקב"ה בוראינו, פסוק זה מזכיר לנו את מהות החטא – לא רק העגל עצמו אלא גם הכוונות האלוהיות השקריות שניצוקו אל תוכו. במעמד הר סיני היה זה עגל. בימינו אנו יכול זה להיות, קבר, אתר היסטורי, אידיאולוגיה שיקרית או אף מדינה.

"עבודה זרה אינה בגדר טעות, הווי אומר, תעייה מן האמת אל הכזב. אילו כך היו פני הדברים, הרי שהיה בכך משום שגגת הדעת בלבד, דמיון שווא מצער, אך לא הגרוע ביותר. כי עדיין נותרו, כביכול, ערכי האדם: היושר והצדק של מעשיו. אולם לא כך הם פני הדברים. בשעה שתשתף דבר כלשהו אל ה' כאלוהים, וגרוע מכך: כאלוהיך שלך, מיד נכחדים ערכי אדם, היושר והצדק, ונופל בנין הטוהר של החיים."… "לפיכך אדם הסוגד להן (לכל ישות פרט לקב"ה) כאלים ילך בהכרח בדרכי האלימות וסיפוק תאוותיו – ולא יראה בכך מעשי בהמה, כלומר מתחת למעלת האדם, כי אם מעשי אלוהים, כלומר מעל מעלת האדם, ולכן ראויים ומתאימים לו"

משפטים אלו של הרש"ר הירש זצ"ל נשמעים כמעין נבואה לכל 120 שנות השתחוותינו לעגל הזהב הציוני. ערכי האדם, ובהם היושר והצדק, נכחדו מעמנו והאלימות חדרה אל חיינו מבלי משים. יתרה מכך, לאחר שהאירו עינינו לכך, הכחשנו, התגוננו ובהחלט לא ראינו בכך מעשה בהמה. להפך, התפארנו בכך ואנו ממשיכים לראות במעשי כיבוש אלו מעשים ראויים.

הינו מצפים שרצונו של סער להפוך את כל הארץ עגלים עגלים תתקל בהיתנגדות חריפה מצד אנשי הדת בסביבה. כמובן, לדאבוני, ההפך הוא הנכון. המתנחלים (הדתיים-לאומיים) כבר מזמן קיבלו על עצמם "עול מלכות לאומיות" והינם סוגדים לה כתחליף אלוהי מובהק. את קורבנותיהם, תפילות במתכונתם הפוסט מקדשי, מקריבים הם לא לגדולתו ורוממתו וחסדו של הקב"ה אלא לגדולתה של המדינה ולגדולתו של האדם הפרטי וליכולתו, מאחר וחופשי הוא מעול מלכות שמיים, לעשות כחפצת ליבו – לגזול, לכבוש, לדכא, להשפיל, להרוג ולרצוח ובתנאי שלא יוותר הוא ולו על הפיסה הקטנה ביותר של "אדמתינו" הקדושה ואולי אף יותר מכך על צורתה "היהודית" של מדינת ישראל. "סולם" המוסר של התורה המחזקת את אבן הבוחן שבלב האדם ויוצרת נצחיות ערכית פנימית ובלתי תלויה באופנה זו או אחרת, הוחלף  ב"סולם" מוסרי זר, סולם מוסרי מעשי ידי אדם המשתחווה אך לכוח ומעמיד במקום הראשון את רגש הגאווה הלאומית ובכך מעוות כל הלך מחשבה של המוסר הישן – התורה.

יש לזכור ששקריותו של המשפט המפורסם "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (שצוטט ע"י ישראל זנגוויל) אינו רק בכך שחציו הראשון מוטעה ואכזרי מבחינה דמוגרפית אלא גם שחציו השני "עם ללא ארץ" מבוסס על שקר או ליתר דיוק על פרדיגמה לאומית. ישראל איננו "עם ללא ארץ". נחלת ארץ כנען הובטחה לבני ישראל כתנאי להתנהגותם הערכית/דתית. "עם ישראל" לא הפך לעם בזכות חבל ארץ, שפה או תרבות משותפים הוא הפך לעם בזכות אותה ברית מצוות עם הקב"ה. טריטוריה אינה תנאי הכרחי או מספק ליצירת "עם" זה. מבחינה זו הציונות-"החילונית" והציונות-הדתית עומדות באותו מתרס של המפה הדתית, בכך שלא עמדו בנסיון המהפכות הלאומיות וניסו להחיל את ההגדרות החדשות של מהו לאום או עם על יהודים. המהפכה הזו אצל היהודים, מאחר ומטרתה היא לאומית, מוציאה מן התמונה את נוכחותו של הקב"ה ואת חובותינו המוסריות כלפיו ית' וכלפי שאר ברואיו, או לכל היותר שמה אותם במקום משני לחשיבות קיום ה"אומה". האומה, ע"פ מהפכה זו, הפכה היא להיות ה"מקודשת" ו"עם ישראל", תחת הגדרתו החדשה, נהפך מעם שנבחר לקיים מצוות/חובות מוסריות לעם מובחר. מתוך "החוזה" האלוהי הנאמר בקריאת שמע וברכותיה – "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם"(דברים יא, טז-יז) לקחה הציונות את חצי הברית בה היא מרוויחה, ואת התמורות הבאות בעקבות מילוי החובות המוסריות, המצוות על האדם, הפכה היא לזכות אוטומטית וקנויה מראש. יש אך להיזכר בדבריו של הרש"ר הירש (המצוטטים לעיל) ולהבין שהרקבון המוסרי שאנו עדים לו בתוך תפיסה "דתית" זו, קרי הציונות, היא תוצאה ישירה של סגידה לכוח מעשי ידי אדם.

יתכן והקוראת או הקורא "החילוני/ת" לאו דווקא ירגישו איך חילול הקודש או עבודה זרה מתקשרים אל עולמם. לא פעם שומעים ויכוחים בהם "החילוניות" נכנעת ל"דתיות" בכך שהיא אומרת "יתכן ומבחינה 'דתית' יש צדק בדבריך אך מבחינה מוסרית/הומנית…". קטיעת ה"ושיננתם לבנך" זאת אומרת קטיעתה המכוונת של העברת ציוויו של ה' מדור לדור, יצרה מצב בו נגזר על החילונים להרכין את ראשם בפני כל עמדה דתית ולהתימר לדבר אל עמדה זו מתוך גישה "חילונית" מונגדת. הסכנה כמובן היא שלחילוניות החדשה אין שום קנה מידה למדוד משקל או נכונות דתית. והתוצאה היא שכבר שנים ראשי הציונות והציונות-הדתית מוכרים לכם לחילונים לוקשים לגבי דת ישראל (היהדות). ציונות או לאומיות-יהודית טומנים בתוכם סיכסוך דתי, כיוון שהשיח סביבם מבוסס אך ורק על פרדיגמות דתיות שעברו הלאמה. הנטיה של החילוניות היא לא לתשאל פרדיגמות דתיות-לאומיות. בויכוחים בהם שומעים הבלים כגון "זכותינו על הארץ" או "זכות אבות" (בהקשר הלאומי) החילוניות לא רואה לנכון לתשאל את עצם הטענה ה"דתית" ואף תראה אותם כנכונים "מבחינה דתית", וכמובן שאם מילים אילו נאמרות על ידי מישהי עם כיסוי ראש או ע"י חובש כיפה תחושת "הנכונות הדתית" רק מתעצמת. יש לומר בברור: כל הדוקטרינה הדתית-לאומית בנויה על גיוס תכנים דתיים למען מטרה לאומית ולא למען שם כבודו של הקב"ה. אמונה תמימה, פשוטה וראשונית בקב"ה וברחמיו וחסדיו כלפי כל ברואיו היא זו שצריכה להוות את אבן הבוחן האנושית, ומתוך אמונה זו בראותינו אדם גוזל שטחים לא לו ניתן להבין ולהסיק בבירור שאינו פועל מתוך "דתיות" אלא לכל היותר הוא פועל מתוך "דתיות מעוותת ואלילית". הכפיה הדתית של ימינו היא לא זו של אוטובוסים נפרדים או יריקות בבית שמש, הכפיה הדתית היא זו שכפתה את הקב"ה למרכבת הלאומיות ובכך כפתה עלינו חיי "דת" חדשים עם "סולם ערכים" חדש הנתון לחלוטין לחסדיו של האדם וליכולתו החופשית לנצל את דברי אלוקים חיים למען מטרותיו הפוליטיות גאוגרפיות-לאומיות.

אותו הלוקש של "זכותינו על הארץ" המנצל את התורה לטובתו הלאומית גם מנצל את הוויתכם הבלתי דתית לצורך הגשמותיו הלאומיות בכך שרואה הוא את קיומכם כיהודים חילוניים כהוכחה הגדולה ביותר לקיומו של ה:"לאום יהודי", עוד פרדיגמה דתית שיקרית. הרב אלמר ברגר ז"ל כרבים אחרים לא הסכים להיכנע לתכתיב הזה :

"אני חייב לומר כאן מילה על מי שנקראים יהודים 'לא דתיים', על אנשים שאומרים 'אני יהודי אך אינני מקיים את היהדות…' אנשים עשויים להצביע על סוג כזה של אדם כדי להוכיח שמשום שהוא לא דתי, אך עדיין טוען להיות יהודי, יהודים חייבים להיות משהו יותר מאשר קבוצה דתית.

אני אינני מאמין שזהו היקש לוגי… אנשים כאלה נמצאים בכל דת. בזמן משברים בחייהם, בזמן נישואים, בזמן מוות, אם אנשים כאלה פונים בכלל לדת, הם פונים ליהדות, גם אם הם אף פעם לא שמרו על מצוות היהדות לפני כן. במובנים דתיים, הם פשוט יהודים רעים, ממש כמו שיש, במונחים דתיים, קתולים או פרוטסטנטים רעים.

אם האנשים האלה לעולם לא פונים ליהדות, מה הופך אותם ליהודים? תרומה למטרות צדקה יהודיות? האם התרומות שלהם לסיוע הומניטרי בסין הופכות אותם לסינים, או תרומה לנשף של המשטרה, הופכת אותם לשוטרים?

אלא אם נקבל את הדוקטורינה המוטעית של אומות-גזע, האנשים האלה הם יהודים רק אם הם, אפילו במידה המזערית ביותר, מכירים ביהודות כדת שלהם. אחרת, הם לא יהודים." ("הדילמה היהודית", 17)

לפי המשנה בפרקי אבות, מן הטקסטים החשובים של מורשתינו האמיתית, העולם עומד על שלושה דברים "על העבודה, על התורה ועל גמילות חסדים". בגרסא אחרת באותו החיבור, מתקיים העולם על שלושה דברים אחרים: על הדין, על האמת ועל השלום (אבות א, ב + יח). בחברון ניתן לראות את הכיבוש במלא הדרו המכוער, אם השכינה שרתה שם פעם קרוב לוודאי ששנים של דיכוי, השפלת כבוד האדם שנברא בצלמו, גנבה ורציחה כבר גירשוה למחוזות אחרים. במעשינו ב-45 שנות הכיבוש בחברון אין לא דין לא אמת לא שלום ווודאי שלא גמילות חסדים, במקום שאין את אילו גם לא יכולה להיות תורה ועבודה. נישאר לנו לחשוב אם אנו מעוניינים בשר חינוך הרואה לנכון לחזק את הזיקה של כל ילד "למורשת התרבותית של עם ישראל, הנטועה בהר, כיסוד לזהות היהודית והלאומית" (מתוך "ההר כמורשת האומה" הארץ 2.2.12) על פני הערכים האמיתיים של דת ישראל: האמת, התורה והשלום.