מה נורא המקום הזה: לביקורת השמאל האימננטי

בתוך העגמומיות הכללית מסביב, אפשר להבחין במגמה פוליטית-תרבותית מסוימת בחוגי השמאל, שזוכה לאחרונה לניסוח מדויק יותר מבעבר. קשה להגדיר את המגמה הזאת, כי מטבעה היא חומקת מהגדרות נוקשות. היא מקבצת כמה זרמים אידיאולוגיים שרק בקושי אפשר להגדיר בתור זרמים – אולי פלגים המפכפכים באופן בלתי-רציף. ובכל זאת, כשמביטים עליה מזווית מסוימת, ומעריכים אותה באופן איכותי יותר מאשר כמותי, אפשר לראות בה בהחלט את אחת המגמות הייחודיות לנקודת הזמן הזאת. זוהי, כאמור, אידיאולוגיית שמאל – אלא שמדובר בשמאל אנטי-אידיאולוגי, ולכן גם אנטי-שמאלי. אכנה אותו להלן השמאל האימננטי.

מהו השמאל האימננטי? את השמאל האימננטי אפשר להגדיר בעיקר אל מול ניגודו – השמאל הדוגמטי, הטרנצנדנטי. השמאל הדוגמטי מתנגד לכיבוש ודוגל בסוציאליזם, חילוניות, זכויות אדם וזכויות לקבוצות מדוכאות ומופלות. כל אלה מהווים דוֹגמוֹת של השמאל, שעליהן הוא יוצא להיאבק, בפועל או בכוח. לעומת זאת, השמאל האימננטי מעדיף לא להיאבק יותר מדי. הוא בוודאי לא תומך בקפיטליזם או בכיבוש, אבל סבור שבמקרים רבים המאבק בהם מזיק יותר משהוא מועיל. הוא משתדל להימנע בכל מחיר מ"לזעוק בגרון ניחר" – פוזיציה שמזוהה אצלו עם כישלונותיו של השמאל הדוגמטי. עמדת הזעקה היא לשיטתו מודרניסטית, שמרנית, אירופית, ובעיקר פאתטית. עם זאת הוא גם לא פוסט-מודרניסט – גם זו, לשיטתו, הגדרה אנורקטית מדי.

יותר מהכול, השמאל האימננטי משתדל להסתגל למציאות; לא ליצור חזיתות חדשות של מאבק, אלא דווקא למסמס את החזיתות הקיימות. לתפישתו, זו הדרך היחידה לשרוד לאורך זמן במקום הזה. יותר מכך: היכולת להסתגל תיעשה נחוצה יותר ויותר במציאות שבה ערכי הנאורות יישחקו ויידחקו. במציאות כזאת, השמאלני האימננטי מתאמץ שלא לשלול את העולם, אלא להיות בתוכו. לא להתמכר לערכים מוחלטים, אלא לשאוף אל ריאותיו את המציאות החלקית. חייו הם מעין מדיטציה מתמשכת לצורך השלמה עם המציאות. במובן הזה, השמאל האימננטי הוא אופטימי: אמנם אין שום סיכוי להפוך את העולם לגן עדן, אבל אפשר להכריז שהעולם הוא כבר מעין גן עדן אנטי-אוטופי. ניסן שור ניסח את זה לאחרונה בטור שהקדיש לשיר "דרך השלום". לטענתו, השיר הזה מנסח אידאה של תל אביב אחרת שחומקת מאיתנו –

זו לא תל אביב כמו ב״מכה אפורה״ של מוניקה סקס ששרה ״יש כאב יפה שעובר מהר״. זו תל אביב בלי כאבים. שהאשכנזים ישירו על כאבים. זו תל אביב מזרחית והיא מנוסחת מחדש על ידי מזרחים. הם עושים לה ״היי היי״ ו״וואיי וואיי״. כשפאר טסי ועומר אדם מוציאים מהפה שלהם את המילים ״תל אביב״ זה נשמע כמו הגשמה של אידאה שעבורנו – התל אביבים התשושים ומוכי שכר הדירה – כבר לא קיימת. זו תל אביב כטריטוריה של סבבה. מתי בפעם האחרונה היה סבבה בתל אביב? יש כאלה שעבורם תמיד סבבה בתל אביב. אני תל אביבי זקן ומריר ואני קצת מקנא בהם.

בתוך המציאות, אין ברירה אלא לחיות, ואם אפשר – לגלות שהיא "שמחה" ו"סקסית". איתמר טובי טהרלב, נציג הפלג המזרחי של המחנה הזה מודיע לשמאל הדוגמטי ש"היופי כבר כאן". אבל גם המאבק המזרחי ייחשב דוגמטי מדי בעיניי הטיפוס האידיאלי של השמאל האימננטי, שרוצה בסופו של דבר "לכייף". כפי שהגדיר זאת רועי ארד: "אני גם יותר כמו הפלסטיני הממוצע: איני איש של עקרונות, אידאלים, וויכוחי סרק על פוליטיקה שמאלנית, אני במזרח התיכון כדי לכייף". ובני ציפר כתב השבוע על "הדת הלבנטינית":

אחד הדיברות של דת זו הוא: לא תלך עם הראש בקיר! ללכת עם הראש בקיר הוא הפריבילגיה של אנשים חזקים. אתה חלש, לכן השג את מטרתך בדרכים של תחמון.

מי שעקב עד כאן יכול לנחש, שהשמאל האימננטי הוא אנטי-שואתי. מול שערי אושוויץ קשה להיות קליל וחיובי. אבל אנחנו לא באושוויץ, אלא במזרח התיכון; "אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים", כמו שכתבתי מתישהו. "בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים".

אל מול החומרה והאיסור של השמאל הדוגמטי, השמאל האימננטי מעלה על נס את "התשוקה". "זוהי הטרגדיה של השמאל הציוני: מרוב ניסיון להרגיע את חרדותיו של הימין־מרכז הוא שכח לברר מהם מושאי תשוקתו" כתב עירן דורפמן. כך, כמו גלאי חום, עומד השמאל האימננטי מול העולם ומזהה בכל מקום "פרצי תשוקה" – שאכן לא חסרים במציאות שסביבנו. בווריאציות מסוימות, הוא מתאווה דווקא אל הזרם המרכזי, "המרכז הרדיקלי", ומבקש לבודד את התשוקה שמפכה מתחת לאידיאולוגיה שלו.

דובריו של השמאל האימננטי הם כמעט תמיד גברים, ובמקרים רבים – הומוסקסואלים. שהרי לכאורה, ההומוסקסואל יכול לממש את תשוקתו בלי להתנצל. אך באופן טבעי, דובריו מסתייגים גם מהפוליטיקה הדומיננטית של זכויות הגייז. "האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה", כתב גל. "האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת". לעתים הוא מתרפק על מציאות טרום-אמנציפטורית, טרום-פוליטית, שבה התשוקה ההומוסקסואלית רחשה בגנים ציבוריים ובאתרים סמויים מן העין. כך מציין עופר נור-נורדהיימר כי "שיח הגאווה הוא חלק מתפישת העולם הליברלית מערבית פוליטית של מעמד הביניים האורבני. ללא כוונות רעות דווקא, שיח זה רומס לעתים רומס את האחרות הלהט"בית, שאינה יכולה להיות פוליטית גם אם מאוד היתה רוצה".

השמאל האימננטי, השמאל של התשוקה, חומק גם מהחלוקה בין "שמאל ציוני" ל"שמאל רדיקלי". הוא בז לציונות, כיוון שהיא הורגת את התשוקה ואת החיים. אבל מאותן סיבות, הוא מסתייג גם מהאנטי-ציונות הלוחמנית. לכן הוא אינו מתעמת עם הציונות אלא מפעפע מסביבה בתקווה לכרסם קצת ביסודותיה.

2.

אני מקווה שאיפיינתי כאן את קוויו הכלליים של השמאל האימננטי. יש לציין שעל אף היומרה למקומיות וספונטניות, רבים מרעיונותיו נוסחו כבר בסוף המאה ה-19 על ידי חסידיה הגרמנים של "פילוסופיית החיים" (Lebensphilosophie) וזרמים מחשבתיים קרובים.

בחשבון אחרון, השמאל האימננטי הוא גישה אפקטיבית למצבו העגום של השמאל, שבכלל מאפשרת להתמודד עם מגוון רחב של מצבים. ועם זאת, יש מישור אחד שהוא מתקשה להתמודד איתו: ההתגלות.

כמעט מהגדרה, השמאל האימננטי עומד חסר אונים מול הטרנסצנדנטי. כיוון שהוא סוגד לתשוקה ולהנאה, אין לו שום יכולת לעבד ולהכיל את מסגד אל אקצה, את כנסיית הקבר ואת הכותל. השמאלן של הכיף עשוי לתאר גם את מה שנעשה שם בתור מעין "קרנבל אוריינטלי": תגרנים, עסקנים, ילדים משועממים, קרעי כרזות של "כהנא חי" מודבקות על כרזות של הוואקף, ולהיפך. הוא יכול ללחוש הנזירים בכנסיית הקבר הם בעצם חבורה של סדומאים. ועם זאת, כל אדם בוגר יבין שראייה כזאת מחמיצה את מהותה של החוויה הדתית, את מה שמביא אנשים להתרכז בהר הבית ובכותל שלידו. במידה רבה, היא מחמיצה גם את מהותה של פיסת הארץ שבה אנחנו חיים, שהיא, אולי שכחנו, ארץ הקודש.

אולי זה מאכזב לגלות, אבל הארץ הזאת מעולם לא הייתה סתם "ארץ לבנטינית". ארצות כאלה יש מסביבנו; אבל הארץ שלנו היא קלילה ולבנטינית בערך כמו מֶכָּה. זה, בסופו של דבר, הפיצ'ר שאפיין את המקום הזה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, ושמאפיין אותו גם עכשיו. אפשר לנסות להתעלם מזה, אבל זה הגיוני כמו להחליט ללמוד דף גמרא במועדון דיסקו. שגם זה, אולי, הגיוני.

במעמקי ליבו, השמאלני האימננטי מודע לכך היטב. לכן הוא פוחד מהדת כמו שהנשר פוחד מהשממית. הדת היא בעיניו האסון שיביא על ארצנו את חורבנה. לו רק הייתה האדמה פוצה את פיה, בולעת את ירושלים וחברון, ומשאירה לנו את המרחב הלבנטיני רווי התשוקה בין חיפה ל"דרך השלום"!

3.

אלא שהשמאלן האימננטי טועה. ירושלים היא התקווה שלנו. בלעדיה לא היינו כאן.

התיאולוג הפלסטיני הלותרני מיטרי ראהב כתב בספרו Faith in the Face of Empire:

אלוהים בא לפלסטין כדי לשנות את הדינמיקה של של המציאות הפוליטית, והצליח. בלעדיו, פלסטין היתה פשוט שדה קרב, המקום נטול התקווה ביותר בכדור הארץ. אך בזכות האלוהי, שדה הקרב הפך לארץ קדושה. לעתים קרובות אני נתקל בדעה שפלסטין היא שדה קרב מכיוון שהיא ארץ הקודש, ולכן אימפריות רוצות לשלוט בה. יש בכך אמת מסוימת. אך ההיפך נכון עוד יותר. פלסטין בלי אלוהים היתה רק מסדרון לצבאות פולשים, והאתר המתאים וההגיוני ביותר למלחמות אזוריות. הארץ הזאת נזקקה באופן נואש לאלוהים, כדי להפוך את שדה הקרב לארץ קדושה. מבחינת תושבי פלסטין, זה היה חשוב להפליא. מי רוצה לחיות בשדה קרב? מי יכול לשרוד בתוך הקשר כזה? איזו משמעות יש לזה שממשיכים לחיות במקום כזה? רק מכיוון שאלוהים בחר את הארץ הזאת למקום ההתגלות שלו, הארץ המדממת הזאת נעשתה קדושה; היא נעשתה קדושה כדי לשנות את מצבה משדה קרב לאדמת קודש. אלמלא בחר אלוהים את הארץ הזאת, החיים בה היו לגמרי בלתי נסבלים; לא היה כאן איש, מלבד גנבים וזאבים. אבל רק מכיוון שנעשתה מקודשת, אנשים מזהים את הקריאה שבהישארות כאן. הם מוכנים לסבול את הבלתי נסבל, הם מסוגלים להתמודד עם כל המלחמות הטמאות של המין האנושי, כיוון שארץ זו היא ארצו של המלך השמימי.

מבחינתו של השמאלני-היהודי המצוי, יש לכאורה שלוש בעיות עם הפסקה הזאת. ראשית, שמי שכתב אותה הוא דתי. שנית, שהוא נוצרי. ושלישית, שהוא פלסטיני. ואף על פי כן, כל מה שהוא אומר נכון ורלוונטי. אלוהים התגלה בהיסטוריה של הארץ הזאת. בלעדיו, אין שום משמעות להיסטוריה שלה.

ראהב מוסיף –

בלי אלוהים, פלסטין לא היתה זוכה כלל לתשומת לב תקשורתית. המצב הפוליטי בפלסטין הוא לעתים קרובות מתוח, ולכן היא ראויה לכיסוי. אבל יש אינספור אזורי סכסוך בעולם שבהם המצב גרוע בהרבה, שבהם גם המגפות, המחלות, וההרס הם חמורים להזוויע, ועם זאת הם אינם מגיעים לכותרות… הארץ שבפריפריה הפכה למוקד העניין העולמי בזכות אלוהים, ורק בזכותו.  

בין אם אתה יהודי או פלסטיני – אפשר להודות שהקדושה של הארץ הזאת מצילה אותנו. אין בזה שום דבר מיסטי: מספיק להסתכל במצב הנוכחי של הארצות שמסביבנו, שמעוררות הרבה פחות עניין עולמי כיוון שאין להן קשר ישיר לאלוהים. אפשר למצוא בזה נחמה גדולה: בניגוד למה שמספרים בתקשורת, כאן אף פעם לא תהיה השמדה. שום פצצת אטום לא תנחת על ירושלים. באופן עמוק, היא המקום הבטוח ביותר בעולם.

נזכרנו מאוחר מדי לגלות שיש מסביבנו גן עדן לבנטיני – דווקא ברגע שבו הלבנט הופך לגיהינום. במצב הנוכחי, דווקא הר הבית הוא מקור חיים. בסופו של דבר, רק מולו אפשר להיחלץ מהריבים התקופתיים בפייסבוק ולהיאחז במשהו. אינני טוען שחייבים להיות דתיים. אולי להיפך. אבל חייבים להתייצב מול טבור העולם, לנסח מולו עמדה, ולא להתחמק ממנו. איננו חיים בקרנבל אלא במקום נורא, בשני המובנים של המלה. גם התייוונות היא עמדה, אבל זו אינה עמדה ניטרלית או הרמונית יותר מעמדות אחרות.

בארץ הקודש, אפשר להיות רק אליהו הנביא או נביא הבעל. אין דרך ביניים.

הדימוי: אליהו הנביא והעורבים, ג'ובאני לנפראנקו

המשפטיזציה של החיים האתיים

בימים האחרונים התחדש קמפיין הפייסבוק נגד יצחק לאור בעקבות ההחלטה להעניק לו פרס של מפעל הפיס. אם נאמץ חלוקה פשטנית משהו: תומכיו של לאור טוענים שבשל העובדה שעומדת לו "חזקת החפות" וככזה הוא "חף מפשע", העדויות של נשים נגדו אינן רלוונטיות להענקת הפרס בפרט וליחס אליו בכלל. רק איכויותיו כמשורר, אינטלקטואל או פעיל שמאל רלוונטיות. מתנגדיו של לאור סבורים שבשל העובדה שהוא "אנס" או "הטריד מינית" שום דבר אחר אינו רלוונטי. צריך להחרים את לאור מעתה ועד עולם, ודאי לא לחלק לו פרסים.

כל המושגים ששמתי במרכאות הם מושגים משפטיים, וככאלה רק בית המשפט יכול להחיל אותם. "חזקת החפות" הוא אמנם מושג שהוא ברירת מחדל – הוא חל כל עוד בית המשפט לא אמר את דברו — אם כי בחיי היומיום לא נשתמש בו ביחס לאדם ששאלה משפטית אף לא התעוררה לגביו. אבל מה לעשות שבית המשפט הוא כלל לא חלק מהמשחק הזה. שום עדות נגד לאור אפילו לא התקרבה לבירור משפטי (ולא, ערוץ 10 הוא לא בית משפט). אמנם לא רק שופטים עושים שימוש במושגים הללו. אם אישה נאנסה או הוטרדה מינית היא תגיד "נאנסתי" או "הוטרדתי מינית" ואף תטען כך בבית המשפט. אבל יהיו אלה השופטים שמוסמכים להחליט האם כאשר היא משתמשת במלים הללו היא מתייחסת למה שנופל תחת המושגים "אונס" או "הטרדה מינית" בחוק הפלילי.

המסקנה היא לא שאסור להשתמש במלים הללו אלא שאנחנו צריכים להבין אותן כחלק מטענות פרטיות או פרטיקולאריות, וזאת בניגוד להכרעה סמכותית של בית המשפט. זה לא אומר שהן לא אמורות להשפיע עלינו. ההפך. טענות ודרישות של הקרובים אלינו מעצבים את החיים שלנו כאנשים פרטיים (להבדיל מהסטטוס שלנו כאזרחים של המדינה). נגיד שחברה סיפרה לי שהיא הוטרדה מינית – לא כל שכן נאנסה – על ידי אדם אחר. אני אגעל ואתרחק מהאדם הזה ואנסה לשכנע אותה להגיש תלונה במשטרה. אם היא תסרב בטענה שהיא לא מסוגלת לעבור את התהליך הזה או שאיננה מאמינה באובייקטיביות של המערכת, אני אכבד את ההחלטה שלה. זה לא ישנה את היחס שלי לאדם הזה, אבל אני (או היא) לא בית משפט. אנחנו לא יכולים לשלוח אותו לכלא וגם יש גבול מסוים (שקשה להגדיר) לציפיות שלי מחברים אחרים שלי לשתף פעולה. אם הם מכירים את החברה אישית, אני כנראה אצפה שגם הם יחרימו אותו. אם לא, אז פחות. אם גם הם נפלו קרבן לפשע דומה אצפה מהם ליותר הבנה, או שדווקא אבין אם הם לא ירצו לשמוע על זה כלום. הרבה משתנים פרטיקולאריים שמעצבים את הציפיות שלנו מאנשים בחיים הפרטיים, והם מטבעם נזילים ולא חד משמעיים, וזאת בניגוד לנורמות האוניברסאליות שמנחות את בית המשפט ולסמכות המוחלטת של ההחלטות שלו.

אבל גם אם אין כללים ברורים ביחס לעוולות פרטיות שלא זכו לבירור משפטי, אולי אפשר להגיד את הדבר הבא: ככל שהטענה על עוולה יותר חזקה, מפורטת, או נתמכת על ידי טענות פרטיות נוספות, אז היא צריכה להשפיע יותר. היות שזה המצב במקרה של לאור – גם כי קראתי ושמעתי וגם כי אני מכיר אישית נשים שנפגעו ממנו – אני נגעל ונמנע מהאיש וכן, אני חושב שלא צריך לתת לו את הפרס. עם זאת, בשל העובדה שאלה טענות פרטיות, אפשר לאזן אותן עם שיקולים נוספים, ודאי אצל אנשים שלא נחשפו באופן אישי לעדויות על האלימות שלו – במקרה זה איכויותיו כמשורר ואינטלקטואל. אני לא חושב שיש לי זכות להחרים אנשים אם הם לא מיישרים קו. משבר אמון

פרשת לאור חושפת את המשבר של של קהילה שאיבדה את האמון שלה במקור סמכות מוסכם. הרי יש משטרה ובתי משפט אבל נשים רבות, ובצדק, אינן מאמינות בצדק שלהן. במידה והיה מקור סמכות מוסכם הדברים היו קלים יותר לפתרון. אם לאור היה עומד למשפט ומזוכה, הדרישות להחרים אותו היו נדחקות. אבל גם אם הוא היה מורשע הן היו נדחקות בסופו של דבר. כי היינו מרגישים שהוא כבר קיבל את העונש שלו, ולכן אפשר סוף סוף להעמיד כמה דברים לכף הזכות. אבל בהיעדר סמכות מוסכמת שתעניש, העונש פשוט ממשיך וממשיך וממשיך.

וזו אחת הסיבות שהגל נותן, ב"פילוסופיה של המשפט", לצורך בסמכות משפטית אוניברסלית שתכריע במחלוקות בין אנשים וקבוצות פרטיים. בהיעדר סמכות כזו אנחנו נכנסים למעגלי נקמה אינסופיים מהסוג המוכר מהטרגדיה היוונית. אדם פשע וכל נקמה על כך רק גוררת נקמות נוספות, כי תמיד יש איזו "שארית", איזו אי-הלימה, בין המעשה למעשים שנעשו בנקמה, שארית שקוראת למעשי אלימות נוספים. לכן בדיוק צריך סמכות אוניברסלית שתגדיר זהות בין הפשע לעונש ובזאת תסיים את העניין. לפי היגל עונש הוא לא החרמה או נידוי של הפושע. בדיוק ההפך. העונש דווקא מחזיר את הפושע לקהילה אחרי שבפשעיו הוא הרחיק עצמו ממנה. במובן זה העונש הוא דווקא מעין טובה שהקהילה הפוליטית עושה לפושע, בכך שהוא מבטא את ההכרה בו – ולכן את המחויבות אליו – כחבר בה (הביטוי "שילם את חובו לחברה" מבטא היטב את הרעיון הזה). לכן זה לא מפתיע שאחרי העונש פתאום אנחנו מוצאים מקום לסלוח לפושע, לשקול שיקולים נוספים ביחס שלנו אליו.

אבל אין לנו סמכות אוניברסלית. מה נעשה בהיעדרה? אני רוצה לומר: על מתנגדיו של לאור להגיד מה יספק מבחינתם את הנקמה. אם הוא יוחרם עשור זה יספיק? לא יקבל פרסים במשך שני עשורים? אבל אני לא יכול לומר את זה. כי איך אפשר לומר לקרבן להגביל את הקובלנה שלו, את הצעקה שלה? בחברה מתוקנת, העובדה שיש סמכות אוניברסלית מאפשרת לקרבן לצעוק את הצעקה בכל הכוח, דווקא כי אנחנו יודעים שיש מי שיידע לשקול את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית או כללית. הצדק מתרחש בדיאלקטיקה שבין נקודת המבט של הסובייקט, ממנה נמסר הביטוי החשוף של העוול, לבין העמדה האובייקטיבית של בית המשפט. כאשר אחד הקטבים נעלם, הצדק לא נראה ולא נעשה. לכן פרשת לאור היא הזדמנות להבין את עומק המשבר שבו אנחנו נתונים. הבעיה היא לא רק שאין סמכות אוניברסלית שתכריע עבורנו, אלא שבהיעדרה אנחנו נוטלים על עצמנו את הסמכות הזאת ומאמצים מונחים משפטיים. הקהילה הופכת לבית דין שדה. זו קהילה עם שפה והתנהלות של בית משפט אבל ללא הסמכות המוסרית והפוליטית של בית משפט אמיתי – הסמכות ששמה סוף למעגל הנקמות (או השיימינג הפייסבוקי).

ואם נשוב להיגל: כפי שהכרחי מבחינתו שתהיה סמכות אוניברסלית, כך חשוב לא פחות שתחום ההשפעה שלה יהיה מוגבל. במשפחה למשל, או בין חברים – כלומר בחלקים מסוימים ממה שהיגל מכנה החיים האתיים" – דווקא חשוב שהנורמות לא יהיו מפורשות וברורות ושלאף אחד לא תהיה סמכות מוחלטת לאכוף אותן. פילוסוף אחר, סטנלי קאוול, מציע לנו באחד מספריו לדמיין זוג נשוי שבכל מחלוקת פונה לבית משפט שיכריע בעניין. זה דימוי פרדוקסלי כי בירור משפטי סותר את הדקדוק הפנימי של חיי נישואים או משפחה. וזה לא אומר שאין נורמות התנהגות במרחבים האלה. אם העלבתי חבר, הוא ידרוש ממני הסברים, ותהיה בינינו מחלוקת אם הפרתי נורמה מפורשת או לא-מפורשת בינינו, ואם היתה או לא היתה לי זכות לעשות זאת לאור דברים שהוא עשה או לא עשה בעבר. אבל בין חברים ואוהבים האי-בהירות – השוויון היחסי בין הכוחות בהבנת הנורמות ובהתנהלות לפיהן – הוא דווקא חלק ממה שמכונן את התשוקה בין הסובייקטים, שמעורר את השיחה המתמדת ביניהם. בעשורים האחרונים מתרחבת ההבנה לגבי הבעייתיות של המרחבים האתיים (או הפרטיים) הללו. בהיעדר נורמות ברורות מי שמרוויח הם בעלי הכוח, גברים וקבוצות אחרות (בשביל היגל, שהשווה נשים לצמחים, זו מין הסתם לא היתה בעיה). התגובה לכך היא משפטיזציה של החיים האתיים – כלומר הגדרה חוקית ברורה יותר של נורמות התנהגות מתחייבות, עם סנקציות פליליות, גם בתוך המשפחה או בין מכרים. החוקים נגד הטרדה מינית הם ודאי חלק מזה. אבל בפרשת לאור (וביקום הפייסבוקי בכלל) אנחנו עדים לשלב הבא – משפטיזציה ללא בית משפט. נעשה שימוש במונחים משפטיים בידי אנשים פרטיים נגד אנשים פרטיים אחרים, אבל בלי סמכות אוניברסלית שתכריע אם השימוש הזה סביר ותחיל סנקציות מוסכמות.

המשפיטיזציה הזו נפוצה בשני הצדדים בוויכוח הנוכחי. כאמור, תומכיו של לאור מתעלמים מהעדויות (האמנם פרטיות, אך עדיין מאוד חזקות) נגדו ונתלים במושג המשפטי "חזקת החפות", ואילו מתנגדיו של לאור חושבים שהשימוש במושגים משפטיים כמו "אונס" או "פושע" מקנה להם את הסמכות לדרוש מאנשים להחרים את לאור מעתה ועד עולם.

אני לא יודע איך לפתור את המשבר שלנו, ניסיתי רק לאפיין אותו. למולו אני מנסה להתרחק מעט מההמולה הפייסבוקית, מקשיב לחברות שלי ולעצמי – להבדיל מפרופילים של "חברים" שאינני מכיר — ומחליט מה דעתי ביחס ללאור או לסוגיות אחרות. וזה אם דעתי בכלל חשובה – אם היא משנה למישהו או למשהו – כי הרי אחת הרעות הגדולות של פייסבוק היא שפתאום לכולם אמורה להיות עמדה לגבי הכול. ואכן, זה לא מקרי שפייסבוק הוא המדיום של מה שקראתי "משפטיזציה ללא משפט". הוא מגלם את הטשטוש בין המרחב האתי-פרטי לבין המרחב הציבורי-פוליטי. מצד אחד אנשים מתחתנים בפייסבוק – פעולה ציבורית שפעם דרשה נוכחות של הסמכות האוניברסלית (הכנסייה או המדינה) – ומצד שני הם מתוודים על טראומות. והכל מתערבב לסלט רגשני שחותר תחת הציבורי והפרטי כאחד.

דימויים, מלמעלה למטה: לואיז בורז'ואה (שבעה במיטה, 2001), בורז'ואה (פילט, 1968), רוברט מייפלת'ורפ (לואיז בורז'ואה עם פילט, 1982), בורז'ואה (מקלפת מנדרינה, 2008).