הנצורים והצודקים

 לדנה ר.

כשהגעתי לבאצ'ו אמרו לי שהקומנדנטה בחצר. על הקיר, ליד איפה שהיו פעם השירותים, היתה פרוסה מפה ענקית של המזרח התיכון. הקומנדנטה נופפה בידיים, מסמנת בקווים גסים צירים וחיצים לכיוון המפרץ הפרסי וים סוף. כמה קצינים במדים בלויים, כנראה משוררים צעירים לשעבר, עמדו מולה והנהנו. אחר כך כשהיא ראתה אותי היא אמרה להם משהו והם הצדיעו ב"כף החתול" והתפזרו.

– "מה המצב, קולונל?", היא שאלה אותי.
– "הכול סבבה, בגבולות האפשר. מה זה המפה הזאת? חשבתי שאנחנו שולטים רק במרכז תל אביב".
– "אתה יודע, קולונל, צריך לייצר תנועה. חוץ מזה, אומרים שהסינים שוקלים לתת לנו את דרום עיראק, ואולי גם את פרנצלאוורברג. הם מאוד מרוצים מהביצועים שלנו".

הסתכלתי עליה וחייכתי. כמו כולנו, גם הקומנדנטה הזדקנה באיזה עשר שנים מאז שהתחילה המלחמה. עור הפנים שלה כבר לא היה צעיר כמו פעם, ובאור הכתום של בין הערביים אפשר היה לראות שקמט עמוק נחרץ במצחה. מרחוב זמנהוף, מחוץ למפקדה, נשמעה קבוצת פיונרים צעירים שרה את ההמנון המלחמתי החדש:

למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים ישיבו מלחמה / למרות הסבל, האימה, הנצורים והצודקים – ישיבו מלחמה!

– "חמודים. ילדי הקהילה. הם כבר לא יזכרו את העולם הישן של ההטרונורמטיוויות. כלומר, בהנחה שהכול ילך כמו שצריך".
– "בהחלט, קומנדנטה. אנחנו מחזיקים מעמד כבר יותר זמן מהרפובליקה של בוואריה, וזה ממש נפלא שאפשר כבר ללכת בחוץ בלי לפחוד מהפגזות. הייתי עכשיו בחזית הצפונית – גילמן שוב בידינו. כוחותינו מבוצרים בקפיטריה של משפטים, ואוטוטו אנחנו כובשים מחדש את נפתלי. האויב שם בדה-מורליזציה גמורה. מתברר שהבריגדה של יוצאי ארגון הנוער הגאה יודעים להילחם די טוב כשצריך. היה צריך רק להעיף את החבר'ה של יניב ויצמן ולדאוג לחינוך הפוליטי שלהם…".
– "אין לי זמן לעניינים מוניציפליים, קולונל", קטעה אותי הקומנדנטה. "מה עם הקבינט החדש? הכנת כבר רשימה?".
– "Jawohl, קומנדנטה. הנה, את יכולה לקרוא. לדעתי אפשר להביא את זה לאישורה של הוועדה המהפכנית כבר מחר".
הקומנדנטה הסתכלה בדף. כמו שחששתי, היא לא נראתה מרוצה.
– "אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים. כמה אפשר, קולונל? מה עם קצת מגיהות? ערבים?".
היא נעצרה לרגע.
– "זה לא מספיק! ומה עם מומחים צבאיים? מודיעין יש לנו הרבה. יותר מדי. אי אפשר לבנות צבא על מש"קי חינוך. אתה לא מבין שבלי שריון אנחנו אבודים? אמרת שלפחות התותחנים עומדים לעבור לצד שלנו. מה קורה עם זה?".
– "בינתיים הצלחתי לגייס רק את מערך הנ"מ, קומנדנטה. יש לי שם קשרים".
– "תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק? מה אנחנו צריכים נ"מ? למישהו בסביבה יש דלק למטוסים? די אני מתה. שמעת על פיק אויל, כאילו? יו נואו בנאדם, לי יש דרכון רומני. אני רצינית, תיכף אני אומרת לכם ביי ביי, ברוך השם יש לי איפה לישון בברלין".
היא קרעה את הרשימה לשתי חתיכות וזרקה אותן עליי. מסתבר שהקומנדנטה הפכה לאשה קשה.
– "לפקודתך, קומנדנטה. אני אשלח כמה אימיילים. נראה מה אפשר לעשות".
– "ותבדוק מה עם קווי האספקה. בלי דלק נסתדר, אבל בלי קלונקס לא נחזיק מעמד שעתיים".

כאשר שואלים אותי איך קרה שאנחנו – קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים – הצלחנו להשתלט על מה שנשאר מהישות הציונית ולהקים את הרפובליקה העממית, אני עונה בדרך כלל שהכול עניין של מוכנות נפשית. כשהכול קרס, התברר שכמו שחשבנו, לאף אחד אין מושג מה לעשות. שבוע של הפגנות אלימות, וליברמן לא היה איתנו. גם לא גל אוחובסקי. החונטה הציונית התמוטטה תוך כמה ימים.

בשבילנו, לעומת זאת, האפוקליפסה לא היתה בגדר הפתעה. ידענו שהקטסטרופה כבר התחילה. ידענו שהכול מסביב מונח על כרעי תרנגולת. ידענו שמרקס צדק – וגם חיים דעואל לוסקי. מסביבנו נערמו עיי חורבות, ואנחנו הלכנו עם האופניים בשדרות בן ציון, נחושים ומפוכחים. רוח האפוקליפסה חלפה על פנינו, הניפה לאחור את שערותינו, אבל אנחנו נותרנו ללא פגע. לכל היותר, כאמור, עור הפנים שלנו קצת נסדק.

ברור שמכאן עד ניצחון פוליטי עוד היו חסרים כמה שלבים. אבל כיוון שנותרנו יציבים ובתנועה, הכול מסביב התגלגל לטובתנו. בעין חרוד, יוליה שמאלוב הקימה תוך זמן קצר מדינה פאשיסטית-ריאקציונרית-הומופובית שהשתרעה מזרחה עד איתמר ודרומה עד ראשון. היא ניסתה לייסד שם משטר פמיליסטי פסאודו-תנ"כי. כך נהרו לתל אביב גם כל ההומואים של ראשון ונס ציונה – אוכלוסייה גדולה למדי, ודי בלתי נסבלת, שעד לאותו זמן בכלל לא הכרנו. היינו צריכים למצוא להם מקומות לישון, אבל איכשהו הסתדרנו עם זה. באמצעותם הקמנו את "הבריגדה המהפכנית על שם יונה וולך" ואת פלוגת הקומנדו "הראל סקעת". בינתיים, שמאלוב התחילה לחוקק כל מיני חוקים זוועתיים, ומרחבי הארץ הגיעו אלפי פמיניסטיות מהגל הראשון והשני – כל אלה שהצביעו לציפי ליבני בבחירות האחרונות לפני הקריסה. כך נולדה הדיוויזיה המשוריינת "ג'ודית באטלר" ויחידת המודיעין העילית "מרשה פרידמן".

פתאום נשמעו צעקות מכיוון בית הקפה. זינקתי פנימה, מחפה על הקומנדנטה. מישהו הסתער על סליל התיל שהיה מונח לאורך רחוב קינג ג'ורג' וניסה להגיע לבאצ'ו.
"חבורת מזדיינים! תחזרו לגילמן! מי נתן לכם לנהל מדינה! בן דרור ימיני צדק!".
הוא עצר, שלף אקדח וירה פנימה. הכדור ניקב את המיכל של גלידת הדבש עם הצנוברים ואחר כך המשיך וחתך לי את השרוול. אחד הקצינים שישב על הבר הרים את הקלצ'ניקוב שלו וירה באוטומט דרך החלון. הפאשיסט נפל שדוד על המדרכה. רק עכשיו אפשר היה לראות מי זה: משורר צעיר, אבל לא מהסוג שאנחנו אוהבים.
הקומנדנטה התקרבה לחלון, סידרה את המשקפיים והסתכלה החוצה. משום מה, היא פרצה בצחוק צווחני.
"איך אמרו בבוכנוואלד? לכל אחד מה שמגיע לו".
היא נעשתה הרבה יותר קשוחה, אמרתי לעצמי.
"לחיי הקומנדנטה שלנו!", צרחתי והנפתי כוס של דיאט קולה. ארבעת הקצינים הצדיעו ב"כף החתול" וקראו "מיאו".

מאיפה היה לנו נשק? לא ממש היה לנו. חוץ מכמה טנקים שהצלחנו לגנוב מהתערוכה של יום העצמאות 2011, היו לנו רק אופניים וכמה חסק'ה – שאותן כינינו "יחידת הצוללות 'אנני ספרינקל'". אבל למען האמת, כמעט לא היינו צריכים להילחם נגד הציונים. האיראנים כבר טבחו בהם כמו שצריך. אנחנו, לעומת זאת, עשינו מהלך מבריק. ברגע שבו השתלטנו על הבאצ'ו, הטלפון הראשון שהרמנו היה לסינים. הזמנו אותם להיכנס למזרח התיכון, והם די התלהבו מההצעה. אמרנו שאנחנו מייצגים כל מיני קבוצות עממיות כמו "המיושנות החדשה", "הוועד המרקסיסטי-ז'יז'קיסטי", "סודאנים תומכי הבונד" ו"מזוכיזם או ברבריות", והם לגמרי קנו את זה – היה ברור שאין להם מושג מהחיים שלהם.

ככה ניהלנו משא ומתן מזהיר והצלנו בשלב הראשון את המשולש שבין המרסנד, הבאצ'ו וקפה נח. אחר כך סומנו קווי הפסקת אש מסודרים, לפי תוצאות הבחירות לעירייה של 2008 – אנחנו קיבלנו כמעט את כל השכונות שהצביעו לדב חנין. מעבר הגבול לצד של הפאשיסטים הוקם ב"קפה אדר" ההיסטורי. בהמשך התברר שגם עם האיראנים יש מה לדבר. הם פשוט רצו שנתאסלם, אבל אחרי איזה אקט פורמלי מותר היה לעשות כמעט הכול, חוץ מאלכוהול ומין אנאלי. מה לא עושים כדי להציל את המולדת. "תסבלו קצת. ממילא, למי יש זמן לסקס", אמרה הקומנדנטה.

עם זאת, ידענו שהרפובליקה לא תחזיק מעמד בכוחות עצמה. קיוויתי ליצור ראש גשר לאוטונומיה הטבעונית של "הדרום" – ממלכה אגדית למחצה, שממנה הגיעו רק כמה שדרים לא ברורים.

נשאלת השאלה – מה עם הקומוניסטים? במצב שנוצר אחרי הקריסה, הם היו לכאורה הכוח המאורגן ביותר שההמונים בתל אביב היו מוכנים לקבל. אלא שלמק"י היתה בעיה. מתברר שבוועידה ה-22, שהתכנסה ב-1993 אחרי נפילת ברה"מ, הוחלט שהפרולטריון הישראלי אינו בשל למהפכה. היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון; אך מולם התייצבו אחרים שמצאו ב"תיאוריות על הערך העודף" של מרקס הוראות הפוכות. בינתיים, החלטת הוועידה עמדה בתוקפה, ולכן הקומוניסטים לא יכלו לתמוך בתפישת השלטון, עד לכינוס ועידה חדשה. למזלנו, אי אפשר היה לכנס ועידה, כי דרכי הגישה לבת ים היו חסומות – כך שתמר גוז'נסקי היתה מנועה מלהגיע. הקומוניסטים בתל אביב המתינו לכיבוש בת ים, ובינתיים תמכו בנו מבחוץ. ממילא, הקומנדנטה לא רצתה אותם בוועדה המהפכנית – היא אמרה שהם משעממים אותה עם המרקסיזם האורתודוכסי שלהם.

בתוך הבוטקה של השירותים היתה עכשיו תחנת אלחוט. נכנסתי פנימה וניסיתי לשדר שוב לכיוון דרום.
– "חברים! הרפובליקה העממית של הבאצ'ו פורשת לכם שלום וקוראת לכם להתייצב איתנו במאבק נגד אויבי הרוח האנושית! אנא, השמיעו את קולכם, עבור".
למשך כמה רגעים לא נשמע קול, מלבד הדים עמומים של הפגזות במרחק. פתאום בקע קול מהמקלט.
– "כאן הרפובליקה המשוחררת של התרנגולות ובנות האדם. האם אתם אוכלים ביצים?".
הסתכלתי על הקומנדנטה. היא עשתה 'לא' עם הראש.
– "שלילי, חברות. קדימה לניצחון, למען תבוסת כוחות האופל הריאקציונריים עבור!".
שוב השתררה שתיקה, ואז התפוצץ המקלט בעצמה מחרישת אזניים.
– "שקרנים! זוללי עוגות! בולסי גלידות! הלוואי שהפאשיסטים יהרגו אתכם! סוף!".

נדמה לי שהחוורתי. שריקת פגז פילחה את האוויר, והסתיימה בפיצוץ מחריש אזניים לא רחוק מאיתנו, אולי בכיכר מסריק.
– "אנחנו מחוסלים, קומנדנטה. הרי זה הכול הצגה. מה נעשה בלי הקאדרים של הטבעונים? מה יש לנו כאן? כמה היפסטרים?".
הקומנדנטה תקעה בי חיוך עקום.
– "תנוחי, קולונלית. חשבתי על הכול. בזמן שאתם הסרחתם בעיתונות, אני כידוע חציתי את הקווים להייטק וכתבתי קוד. עכשיו יש לי סוד בשבילך: יש לנו נשק שאף אחד לא שמע עליו. אני קוראת לו הנשק הסודי".
הבטתי בה כלא מאמין.
– "קומנדנטה, את מצליחה להדהים אותנו כל פעם מחדש. אנחנו לא ראויים…".
היא טפחה לי על הכתף בפטרונות.
– "הקומנדנטה לא פראיירית. סבתא שלי מקירליבבה".

החיים בקולוניה מצרית

1.

"מבחינה גיאולוגית, ארץ ישראל היא טריז המפריע לים התיכון להתחבר לים סוף. אבל גם זה עניין זמני".

(גרפיטי על קיר המכון הגיאולוגי. מיוחס לאחד מנכדיו של ד"ר בני בגין)

מה שמקומם בסיפור יציאת מצרים הוא לא אי-האמת שיש בו, אלא האמת שהוא מסתיר. כבר יותר ממאה שנה, יודעים הארכיאולוגים שסיפור יציאת מצרים הוא פיקציה פוליטית מתוחכמת. אלא שהבעיה היא בכלל לא חוסר הדיוק של התיאור, או חוסר הסבירות של אירוע נסי כזה או אחר. כשמדובר בטקסט שנכתב לפני אלפי שנים, כל זה לא מפתיע. מבחינה פוליטית, מה ששערורייתי בסיפור המסופר בפסח הוא שיציאת מצרים בכלל לא יכלה להתרחש, כי גם הארץ המובטחת היתה חלק ממצרים. לכן אין בכלל לאן לצאת.

"בארץ-מצרים קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי נתינות בדרגות שונות שבין שגשוג לשעבוד". הקביעה הזאת היא די טריוויאלית, ועולה מהטקסט עצמו. פרעה הוא הראשון שמכנה את בני ישראל "עם", ורק אחריו בא משה. רק פולני אלים בעל מחשבה מעוותת כמו בן גוריון יכול היה לטעון – בדיוק בניגוד לנאמר במפורש בתורה – שהעם היהודי קם בארץ ישראל, ועוד להפוך את זה למוסכמה כלל אנושית.

מה שאינו עולה מהטקסט עצמו הוא שממילא, גם ארץ ישראל היא מצרים. התנ"ך מכחיש ומעלים עובדה ידועה: לאורך רוב התקופה המתוארת בתנ"ך, הארץ הזאת היתה קולוניה פרעונית. במשך 400 שנה לפחות, שרר שלטון מצרי בארץ, וגם אחר כך חלקים גדולים ממנה היו נתונים להשפעה מצרית. הניסיון להבחין בין ישראל למצרים הוא למעשה מאולץ למדי.

אפשר אם כן להתחיל מזה. כאשר נתניהו או עותניאל שנלר מדברים בנוסטלגיה על נחלת האבות ועל ההתנחלות בהר, אפשר להזכיר להם שבתקופה שהם מדברים עליה היה כאן מצרים. כדי להוכיח שאני לא ממציא כאן שום תיאוריה, להלן ציטוט ממאמרו של יוחנן אהרוני, אולי בכיר הארכיאולוגים הציונים:

ארץ כנען נכללה באימפריה של הממלכה הפרעונית החדשה שנוסדה על גדות היאור… [אך] עוזה של מצרים הקדומה ושלטונה בארץ בתקופת ההתנחלות אינם משתקפים במקרא. בקראנו את תיאור כיבוש הארץ על ידי יהושע, קשה לנו לתאר שמאורעות אלה התרחשו במאה ה-13 לפנה"ס, בימי שלטונו הממושך של רעמסס השני, שמשל גם בארץ כנען…

יש משהו משעשע בכך שההוכחה ההיסטורית העיקרית לקיומו של עם ושמו ישראל בתקופת התנ"ך הוא כתובת מרנפתח, שבה מלך מצרי מספר כלאחר יד כיצד הכה את אותו עם ומחה את זרעו. אם התנ"ך היה מספר את האמת, אפשר היה לסכם את הסיפור בערך במלים האלה: "היו כאן מצרים, וכל השאר הוא קצף על פני המים". אלא שבאופן מכוון, התנ"ך מעלים את הפרט ההיסטורי השולי הזה. זה בערך כמו שמדינת ויסקונסין היתה מספרת את ההיסטוריה שלה במאות השנים האחרונות בלי להזכיר ישות ושמה ארצות הברית.

במשך הארוך, כנען היא פרובינציה מצרית. ההשפעה המצרית היא רלוונטית במיוחד לגבי מישור החוף. יפו, מהערים העתיקות בארץ, היתה עיר מצרית (שריד לכך נותר בשער רעמסס). ההשפעה המצרית על התרבות המקומית מתבטאת במגוון רחב של ממצאים, בין השאר בארונות הקבורה האנתרופואידים שכמה מהם משקיפים על העוברים בקומה השנייה של בניין גילמן. הדת התנ"כית גדושה ביסודות מצריים. הטקסט הראשון בשפה הדומה לעברית כתוב בכתב הירוגליפי. תקופות ארוכות, האליטה המקומית התחנכה במצרים והטמיעה את תרבותה. כאשר שליטים מקומיים הצליחו להשתחרר ממצרים, זה היה רק לזמן מוגבל ובתמיכתן של אימפריות אחרות.

לא שלא היו ניסיונות התנגדות. היו אמנם תקופות ארוכות שבהן המצרים איבדו את הארץ. אבל האירועים הגדולים בתולדות הארץ קשורים לרוב לחיבור המחודש עם מצרים. מצרים חזרה כל פעם. היא חזרה עם פרעה שישק וחזרה עם פרעה נכה. גם אחרי תקופת התנ"ך, מצרים חזרה. היא חזרה עם התלמיים, וחזרה עם סלאח א-דין ועם הממלוכים, וחזרה עם מוחמד עלי במאה ה-19 שבתקופתו נולד העם הפלסטיני. רק ב-1906 סומן קו הגבול הישר והמלאכותי בין מצרים הבריטית לפלשתינה העות'מאנית. אבל גם זה היה זמני. השלטון הבריטי איחד מחדש את מצרים ופלשתינה. מי שמסתכל בעיתונים מתקופת המנדט רואה שהדיווחים של סוכנויות הידיעות הגיעו דרך קהיר. למעשה, קהיר היתה הבירה שלנו.

2.

"אך ראה את ארץ-העיר ירושלים הזאת! לא אבי ולא אמי [נ]תנו לי אותה, – ידו ה[חזקה של מלכי] [נ]תנה אותה לי!

(קטע ממכתב לפרעה, מתוך תעודות אל עמארנה, תעודה מס' 287)

היסטוריונים הגונים כבר הוכיחו שהמיתוס הציוני על בלימת טור השיריון המצרי בגשר "עד הלום" אינו תואם את המציאות. דוד טל הראה שמסעו של הטור המצרי צפונה לא הופרע בכלל על ידי צה"ל, והוא נעצר בעיקר משיקוליו של המפקד המצרי. יותר מכך: המצרים לא ממש קיוו להגיע לתל אביב, ותכננו להגיע לכל היותר ליבנה.

עם זאת, המיתוס של "עד הלום" מצביע על משהו מהותי: החרדה העמוקה של הציונות מפני פלישה מצרית. זהו למעשה המצב הקטסטרופלי שאותו רואים הישראלים בסיוטיהם: המצרים באים. 25 שנה אחר כך, אותה סצנה התגלמה באופן טראגי הרבה יותר בקרבות הבלימה בסיני נגד הפלישה המצרית. כשדיבר דיין על חורבן בית שלישי, הוא ידע מה יבוא במקומו: שלטון מצרי על הארץ, שהוא ברירת המחדל – המצב הטבעי, הפוסט קטסטרופלי. אני, שגדלתי בצל הסכמי קמפ דיוויד, כבר שמעתי בעיקר את המשפט "הסורים על הגדר". הסכם השלום עם מצרים סימן שוב את הגבול, והאיום העיקרי עבר לצפון. אלא שהמצב שאחרי קמפ דיוויד הוא חריג ולא יציב: לא רק שמצרים אינה שולטת בישראל, כמקובל, אלא שבמובן מסוים ישראל שולטת במצרים, באמצעות שיתוף הפעולה של מובארק עם האימפריה האמריקאית-ציונית. קונסטלציה כזאת קרתה בפעם הראשונה בימי כיבוש מצרים על ידי החיקסוס, לפני כ-3,740 שנה.

ומה עכשיו, כשמצרים משתנה? ממה נבעה החרדה הגדולה כשכסאו של מובראק התחיל לרעוד? זוהי אותה חרדה קמאית מפלישה מצרית, שהיא יסוד כה ראשוני בקיום כאן. אולי צריך להשתחרר ממנה.

3.

חכמים אומרים, כי בעת התרחש השבר הסורי
אפריקני, שוכני המקומות לא היו
מעודכנים. עסק איש איש
במלאכתו. בשחיזת גרזינים. בביקוע חיות

(אבות ישורון, מתוך "השיר על ליל היום הזה")

לפני כמה שנים השתתפתי באחת מאותן פגישות שמארגן האיחוד האירופי לעיתונאים מהמזרח התיכון. זה היה בזמן "עופרת יצוקה". העיתונאים הירדנים היו מודעים היטב למשבר התודעתי-אסטרטגי שבו נמצאת ישראל, שמביא אותה להגיב באופן אלים כל כך. אבל הם לא הבינו למה אנחנו מתעלמים מאופציה שנראית להם מתבקשת: לתת למלך הירדני לנהל את העניינים בפלסטין. "המלך ואבא שלו, הם אנשים מתוחכמים מאוד", הם אמרו. "הם יודעים איך לטפל בעניינים האלה".

ואכן, האופציה של קונפדרציה עם ירדן נמצאת תמיד איפשהו באופק. אלא שירדן היא משענת קנה רצוץ – מדינה חלשה, פיקטיווית עוד יותר מישראל. זהו גם משטר ריאקציונרי ששנוא על הפלסטינים.

לעומת זאת, יש באזור מעצמה אחרת שאיתה אפשר להתאחד: מצרים. מצרים היא העתיד. היא הכוח האקטיווי והיצירתי היחיד בסביבה. לטוב או לרע, הדברים המעניינים באזור קורים במצרים: מנאצר, דרך מלחמת אוקטובר, הסכמי השלום ומהפכת תחריר.

יותר מכך: הדיבורים על איחוד כזה או אחר בין ירדן, הגדה וישראל מתעלמים תמיד מעזה, שנשארת בבחינת הפרעה הנידונה לאומללות תמידית. הפרשנים לענייני ערבים ששים להסביר שתושבי עזה ותושבי הגדה בכלל לא שייכים לעם אחד – העזתים מדברים בניב מצרי ומושפעים מהפוליטיקה המצרית.

רק איחוד עם מצרים, בצורה כזו או אחרת, יעניק תפקיד מהותי לרצועת עזה – לא כסרח עודף דרומי של פלסטין, אלא כנקודת חיבור בין אפריקה, אסיה ואירופה, תחנת מעבר מסבירת פנים לפליטים, מהגרים, צליינים ותיירים.

אלפי שנים (בלי להגזים) של אינדוקטרינציה גרמו לנו לחשוב שהרעיון הזה מופרך. אלא שהוא עשוי להיות רלוונטי, ואפילו בקרוב. כשאסד יפול בסוריה, עשוי לקום בה משטר-אח למשטר שיקום במצרים. במצב כזה, לא בלתי סביר שיוקם איחוד כלשהו בין שתי המדינות, בדומה לקע"ם של נאצר. אלא שהפעם, ישראל-פלסטין חייבת להיות חלק מהאיחוד.

למעשה, התמזגות במצרים היא האופציה היחידה שיכולה להבטיח כאן יציבות ושגשוג. דווקא בגלל שהוא נוגד את האינטואיציה הכוזבת שלנו, הוא מלהיב הרבה יותר.

על פני השטח, ההשפעה של התרבות המצרית על ישראל העכשווית היא זניחה. היא מורגשת אולי רק במחוזות הדרומיים כמו אילת וניצנה. אלא שברובד עמוק יותר, מצרים היא הכול. הניסיון להתנגד להשפעה המצרית, להציב חומות, מבצרים ומחסומים בינינו לבין מצרים, הוא במקרה הטוב הירואי אך חסר טעם ובמקרה הרע פאתטי ואכזרי. לא רק החומה של שרון, גם החומה של ביבי תיפול יום אחד.

אחרית דבר תיאולוגית: ביטול הפסח

בליל הסדר אני בגן העצמאות

(מיוחס לחזי לסקלי)

מהגדרתה, הדת המונותיאיסטית היא בראש ובראשונה שלילה של ריבוי אלים. "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי", אמר משה כשייסד את דת ישראל. בהתאם לכך, הדת המונותיאיסטית שלובה ברדיפה ושלילה של דתות אחרות. לכן ייסוד דת מונותיאיסטית מלווה בהרס של מקדשים ובטבח של מאמינים.

לפני הולדתו של המונותיאיזם במצרים, לא היו למעשה דתות בעולם. לכל עיר או ממלכה היו אלים משלה, אך כאשר יווני מתביי ביקר במצרים או בסוריה הוא הקריב קורבנות לאלים המקומיים. האגיפטולוג התיאורטי יאן אסמן מצביע על יציאת מצרים בתור  הרגע ההיסטורי שבו נולדה הדת המונותיאיסטית הראשונה. הוא מכנה אותו "The Mosaic Distinction", "האבחנה של משה". זהו קו שסומן על האדמה, וקבע: עד כאן עבודת האלילים המצרית, מכאן עבודת "האל האמיתי". זאת בעצם האבחנה האידיאולוגית הראשונה; אם תרצו: הטיהור האידיאולוגי הראשון בהיסטוריה. באותו רגע נולד גלאי המתכות, ונולדה החומה, ונולדה גם אותה סטריליות מצמיתה שמורגשת כשנכנסים לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים מרבעים סימפטיים יותר. מרגע שסומן הקו, נולדו ממנו במהרה אינספור אבחנות משניות, מלוות באלימות הרסנית. ואכן, מיד אחרי ההתנתקות ממצרים בא הטבח של האמורי ושל עמי כנען.

למעשה, הטענה של אסמן היא יותר מורכבת. בספר Moses the Egyptian הוא מוכיח די בהצלחה שסיפור יציאת מצרים הוא למעשה עיבוד של אירוע טראומטי בהיסטוריה המצרית: המהפכה הדתית המונותיאיסטית של פרעה אחנתון. ללמדכם, שגם האירוע המכונן של ההיסטוריה היהודית הוא למעשה התרחשות מצרית פנימית.

והרי פרויד, ואחרים לפניו, טענו כבר שמשה היה למעשה כהן מצרי. מבחינה זו, השיבה אל מצרים, או שיבתה של מצרים אלינו, היא לא רק התרחשות דרמטית ברמה המקומית או האזורית. זוהי  סגירת מעגל דתית-קוסמית. כי חג הפסח מבוסס כולו על האבחנה הזאת, בין מצרי לבין עברי:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

לכן אחרי שנתאחד עם מצרים אפשר יהיה לבטל באופן טקסי את חג הפסח. כן: החג החשוב ביותר של היהדות, עם כל היידישקייט והמורשת והדמעות והשירים, ה-חג ה-מונותיאיסטי, החג שחגג ישוע עצמו ושחגגו יהודי גטו ורשה לפני המרד – החג הזה לא יהיה נחוץ יותר.

כל זה נשמע דמיוני, אבל זה יכול לקרות ואפילו בקרוב. במוקדם או במאוחר, מצרים תחזור. התנאי העיקרי שצריך להתקיים הוא שהמצרים ירצו אותנו בחזרה.

חילופי העונות / התנצלות / שובו של הסוריאליסט

1.

מה אפשר להגיד על מלחמת עזה השלישית, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה השנייה? מה אפשר להגיד על מלחמת עזה 2.5, שאי אפשר היה להגיד על מלחמת עזה 1.3, ושאי אפשר יהיה להגיד על מלחמת עזה 5.1? אנחנו רוצים להאמין שכל מלחמה כזאת לפחות מקרבת את הקץ. אבל בכלל לא ברור אם זה נכון. לא בכדי, נשלח סטנלי פישר לסין: גאוני הפיננסים של ישראל שכללו לכדי אמנות את היכולת לגייס עוד קצת קרדיט, כדי שיוכלו לחזור שוב ושוב על ההפרעה הטורדנית האלימה שלהם. הנה, החזרה בתשובה של גולדסטון סיפקה לצבא קרדיט לעוד מלחמה וחצי. כלומר, לא מלחמה אחת, אלא קצת יותר – שולי הרווח שהם אמנותו של הקפיטליסט המוצלח.

וגם אם הסיבוב האחרון קרה אחרי המהפכה במצרים ולפני המהפכה בסוריה, הוא נראה בדיוק כמו הסיבוב הקודם והסיבוב שלפניו. מספיק לשבת בארכיון ולפתוח עיתונים מלפני עשור, שני עשורים או שלושה כדי להגיע למסקנה העגומה: אם יש הישג מטאפיסי אחד לציונות, הרי הוא הפרכתה של הקביעה העתיקה על פיה אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

האם משהו באמת ישתנה, או שהכול יישאר אותו דבר? עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו: עונה חדשה של כוכב נולד, עונה חדשה של האח הגדול, עונה חדשה של הישרדות, עוד עונה חדשה של כוכב נולד. נזכרתי אתמול בשיחה שהייתה לי עם אותו ריאקציונר שהזכרתי בתחילת הפוסט הקודם. זה היה ב-2004. המשבר הכלכלי של תחילת העשור כבר נגמר, והריאקציונר ממש אהב את כוכב נולד. כשהתחילה העונה השנייה, עלה חשש שההתלהבות פוחתת והרייטינג נופל, אבל בזכות הראל סקעת הוא התאושש במהרה. ישבנו במשרד, והוא קרא את נתוני הרייטינג, חיכך ידיים ואמר בסיפוק: "עכשיו אפשר לומר בוודאות שיהיו לפחות עוד עשר עונות של כוכב נולד". כיוון שהייתי אז מרכסיסט יותר טוב מאשר היום, חרחרתי בזלזול. "הטעות הכי גדולה שלך היא המחשבה שהכול יישאר אותו דבר", אמרתי לו. "היציבות שאתה חי בה היא מדומה. אתה מדבר על עשר עונות של כוכב נולד? חכה שנתיים, ותראה שהכול במקום הזה יהיה שונה, שונה לגמרי, עד כדי כך שאתה בכלל לא תזכור מה זה כוכב נולד". הוא הביט בי בבעתה.
והנה, העונה התשיעית של כוכב נולד כבר התחילה. האם תהיה עונה עשירית? אני חושש שכן. קל יותר לדמיין את סופה של מדינת ישראל מאשר את סופו של כוכב נולד.

2.

בעקבות המהומה שהיתה כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני מרגיש צורך להסביר משהו. כשכותבים פוסט כל שבוע, הכתיבה הופכת לסוג של מדיטציה. יש בעלי בלוגים שתוקפים בכל פוסט שוב ושוב את נתניהו או את ליברמן. לי זה נראה קצת חסר טעם. יותר מכך: זה נראה לי כמו כניעה לדינמיקה הכללית של כפיית החזרה שתיארתי קודם. על קירות הסורבון ב-68' נמרחה הכתובת: "השעמום הוא קונטר-רבולוציונרי".

אחת הדרכים שבה אנחנו מנסים כאן לא לחזור על עצמנו, היא להכניס לדיון עוד ועוד תכנים, במאמץ לתחח אותו, או להזרים אליו קצת חמצן. הואשמנו ב"עידוד לפאסיוויות". זאת נראית לי האשמה מוזרה בהתחשב בכך שבמדור "נתזים", למשל, אנחנו מנסים לקושש מתוך מאות אלפי ידיעות שמתפרסמות ברחבי העולם מדי שבוע כמה ידיעות אופטימיות ממקומות אחרים שמספקות השראה פוליטית, ואולי גם עידוד. אגב, אנחנו עושים את זה באופן די אקטיווי.

דרך נוספת לשמר את התנועה המחשבתית היא לערער שוב ושוב על הנחות היסוד. אבל כשפועלים ככה, מגיעים לפעמים למקומות שלא צפית מראש. וכך, יש אנשים שאהבו את ההתקפה את הסטרייטים, אבל לא אהבו את ההתקפה על ההומואים. יש כאלה שהזדהו עם המלחמה נגד מחזירי המנות, אבל לא הזדהו עם המלחמה נגד רביב דרוקר. או שהזדהו עם הביקורת על המחנה הציוני, אבל לא עם הביקורת על המחנה הלא-ציוני.

אבל לא נורא. עם פוסטים באינטרנט אפילו לא עוטפים דגים בשוק. אין ברירה אלא להמשיך הלאה. כמאמר השיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע ליום הזוהר".

מקס ארנסט, כל העיר

 

3.

כיוון שרבים מקוראי הבלוג הזה נמצאים מעבר לים, אני חושש שחלקם לא שמעו על ה"האו", היבבה החדשה של הדור הבא. אני מפנה אליו גם כאן כשירות לציבור. ה"האו" עצמו נפתח בנימה די סוריאליסטית, עם שורה כמו "צבים מוטנטיים שהוכנסו למיקרוגל של הקיום, הפוכים על גבם, ברגלים מפרפרות, מתפגרים משיעמום ברחובות חד סטריים". אחר כך הוא הולך לכיוונים אחרים. אבל עכשיו, בבלוג "שתף", העלו אבנר עמית וגבריאל בורדון תרגום לחמישה קצרצרים מתוך 'השדות המגנטיים' של אנדרה ברטון ופיליפ סופו.
בקיצור, מתברר שהסוריאליזם הגיע לתל אביב. אמנם, באיחור של כמעט מאה שנה, אבל בהתחשב בכך שממילא הכול מחזורי, הרבה יותר מעניין להיתקע בטרנד של ראשית המאה הקודמת מאשר בטרנד של הקיץ הקרוב.
שמחתי, גם כי בדיוק התעסקתי בנושא, לצורך משהו שיתפרסם בקרוב, ושעוסק בין השאר ביחסיהם של הסוריאליסטים עם המהפכה. זאת פרשה די מעניינת, שמטבע הדברים גם נכתב עליה לא מעט. אבל נראה לי שאפשר גם לחשוב דרכה על שאלות שעלו כאן לאחרונה.
ב-1925, כמה שנים אחרי "השדות המגנטיים", פירסמו המשוררים הסוריאליסטים הצהרה מיליטנטית בשם "הסוריאליזם בשירות המהפכה". היא כוללת שורות כמו "אנו נחושים לחולל מהפכה"; "החברה תיתקל בנו בכל אחד מצומתי המחשבה שלה", ולבסוף:

הסוריאליזם אינו צורה שירית.
הוא זעקת הרוח השבה אל עצמה ודעתה נחושה לשבור את אזיקיה.
ואם יהא צורך, בפטישים ממשיים!

(תרגום: הלית ישורון, בתוך האנתולוגיה השימושית "דאדא וסוריאליזם בצרפת)

קשה להגיד שמישהו נבהל מהאיום. קריאת הקרב ההיסטרית של קבוצת המשוררים מתוארת לרוב כסוג של "העכבר ששאג". ז'אן פול סארטר כתב על כך ב-1948 את הדברים הבאים, שאצטט בהרחבה מסוימת –

…הסוריאליזם מכריז על עצמו כמהפכן ומושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית. זו הפעם הראשונה מאז הרסטורציה שאסכולה ספרותית מזדהה במפורש עם תנועה מהפכנית מאורגנת. הסיבות לכך ברורות: סופרים אלה, שהם גם אנשים צעירים, רוצים בעיקר לאיין את משפחתם – את הדוד הגנרל, את בן-הדוד הכומר –  כפי שבודלר, ב-1848, ראה במהפכת פברואר את ההזדמנות להעלות באש את ביתו של הגנרל אופיק [אביו החורג – ע"א]…  ומלבד זאת, הם מתמרדים כנגד האילוצים החיצוניים: המלחמה שזה אך הסתיימה, המלחמה על הצנזורה שלה, השירות הצבאי, המיסים, בתי הדין הצבאיים, שטיפת המוח; הם כולם אנטי-דתיים… וסולדים ברוחב לב מן הקולוניאליזם ומלחמת מרוקו. שאט נפש זה, שנאה זו, עשויים להתבטא במופשט, בתפישה של השלילה היסודית, שמני-וביה – ובלי שיהיה צורך להעמיד זאת כמטרה בפני עצמה – תגרור את שלילת המעמד הבורגני… אלא שזה גם הביטוי המותיר את העולם לחלוטין כמות שהוא. הם אמנם מצרפים לזה כמה מעשי אלימות פה ושם, אולם הפגנות לא סדירות אלה מצליחות לכל היותר לעורר שערורייה… התוצאה היא איפה שהם מייחלים כי יימצאו לצדם אחרים שיטלו על עצמם לבצע בכוח הזרוע את ההרס המוחשי, בעוד הם מייחדים עצמם לניסיונות הרוחניים… החורבן המוחלט שהוא [הסוריאליסט] חולם עליו איננו מזיק לאיש, דווקא משום שהוא שלם.
(תרגום: אליה גילדין, שם)

הסוריאליסט התל אביבי אפילו לא נלחם בדודו הגנרל. במקרים מסוימים, הוא בעצמו היה קצין עד לא מזמן. על כל זה כבר נכתב כאן הרבה. אבל ככל שהאבחנה הזאת מדויקת, ונכונה גם לתקופות ולמקומות אחרים, אני מוצא את עצמי מזדהה כרגע יותר עם הסוריאליסטים, "האינטלקטואלים הבורגנים" לפי סארטר, מאשר עם העמדה שלו עצמו. נראה לי שבחשבון ההיסטורי, המפעל הפוליטי של סארטר לא הגיע הרבה יותר רחוק מהמפעל של הסוריאליסטים.

כלומר, אם הסוריאליסט שלנו יושיט את ידו למפלגה הקומוניסטית, וגם יתאפק לפחות שנתיים (ליותר מזה קשה לצפות) מתחילת פעילותו הסוריאליסטית ועד שייקטף על ידי איזשהו משרד פרסום – אז יופי, גם אם העולם יוותר לחלוטין כמות שהוא. כפי שכתב הוגה מפורסם אחר שאני נבוך להזכיר את שמו, אם יש לסוריאליסט תכונה חשובה אחת, הרי זה הפסימיזם. "ופירושו של דבר: פסימיזם לכל אורך הקו".

אם כבר, מה שהייתי מצפה מהסוריאליסט, במובנו הרחב של הביטוי, זה שיהיה קצת נגד תל אביב, ולא רק בעדה. אה, כן, ולא בגלל שברלין יותר טובה. כי כמו שברלין היא יותר מכל דבר אחר המקום שבו יושב שר האוצר של גרמניה, כך תל אביב היא לא רק בירת התרבות, מקדש הפתיחוּת ומעוז החופש. היא לא רק העיר שבה דגלי הגאווה מתנופפים ברחוב הראשי והשירה מודפסת על תחנות האוטובוס (אגב, המיזם הזה הספיק להידרדר במהירות: כרגע מה שמודפס על התחנות הוא שורות הפתיחה של עוץ לי גוץ לי).

אין מה להיות מאוהב כל כך בתל אביב, כי יותר מכל דבר אחר, תל אביב היא המקום שבו יושב הרמטכ"ל. אגב, האיראנים מזכירים את זה שוב ושוב, ובנקודה הזאת הם לגמרי צודקים.

 

יואש פלדש, דיוקן דניאל ק.

נתזים (β): אם אתה לא מנוצל, כנראה שאתה פרזיט

איורים: אתנסיוס קירשר (1601-1680)

יואב פלד ואורית הרמן מסבירים בהרחבה לשמאל העולמי ב-New Left Review את הפאזה הפוסט-פוסט-ציונית של האינטליגנציה הישראלית העכשווית (או במלים אחרות: בכירי גילמן וקפה נח), תוך התייחסות לשלושה ספרים שיצאו כאן לאחרונה:  "משטר זה שאינו אחד" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "תשוקת החלוצים" של בועז נוימן ו"במלכודת הקו הירוק" של יהודה שנהב.
לטענת המחברים, המשותף לשלוש היצירות הוא ההבנה של קריסת קונספציית שתי המדינות. בין השאר, הם מבקרים את הערפול, לשיטתם, בפרוגרמה הפוליטית של שנהב בדבר דמוקרטיה הסדרית במבנה של קנטונים; את היעדר התוכן בפרוגרמה של אופיר ואזולאי; ואת הרהביליטציה של השפה הציונית שגלומה בספרו של נוימן. כל מי שמחויב לערכי הנאורות צריך לטענתם לתמוך בפתרון פשוט: מדינה דמוקרטית לא-אתנית ובעיקר חילונית בין הים לירדן.

ריאיון מעניין ב-New Left Project עם התיאורטיקן הסוציאליסט ליאו פאניץ',על הדרכים שבהם השמאל העולמי יכול לצאת מהמשבר בו הוא מצוי. פאניץ מזכיר שגם במאה ה-19, עברו כ-40 עד 50 שנה בין כשלון השמאל במהפכות 1848 לעלייתו המחודשת בסוף המאה. לכן לא צריך לאבד תקווה. בנוסף הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית

מפלגת הירוקים, שהיתה בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר בגרמניה, הלכה והתמתנה במשך השנים. אחרי שניצחה בבאדן-וירטמברג, יש לה עכשיו סיכוי ממשי לנצח בבחירות הפדרליות הבאות. עיתונות השמאל בגרמניה דנה בהרחבה בסיטואציה: האם השמאל יכול לתת בירוקים אמון? האם הם מוטרדים ממצבן של הקבוצות החלשות בחברה, או רק מהיערות והמורשת האדריכלית של שטוטגרט? ודי צייט מציג את ההיסטוריה של המפלגה מאז שהכניסה לבונדסטאג היפים רדיקלים עם זקנים

בית המשפט בצרפת פסק שמשתתפי תוכניות ריאליטי ראויים לשכר מינימום על שעת עבודה כמשתתפים בתוכנית. עו"ד שניצח בתביעה מסתער עכשיו על תוכניות "האח הגדול", שבהן עובדים המתמודדים 24 שעות ביממה, וטוען: מדובר בעבדות

פרויקט נחמד של FP על פרוזה של דיקטטורים: הסיפורים הקצרים של מועמר קדאפי, האלגוריות הפורנוגרפיות של סדאם חוסיין ושל סטאלין וביקורות הקולנוע של קים ז'ונג איל (שכתב לא פחות מ-1,500 ספרים)

אז איך בעצם נראו חיי המין של המעמד הבינוני והנמוך בעשורים שלפני המהפכה המינית? ספר חדש ומעניין מנסה להציג לא את המין שדוכא, אלא את המין שהיה

הדיון הציבורי על שאלת מהגרי העבודה מתעלם לרוב מהצד הדתי שיש לשהות בישראל מבחינת המהגרים עצמם. מאמר בכתב העת Feminist Review עוסק באופן שבו עובדות סיעוד פיליפיניות בישראל מקנות לשהות ולעבודה שלהן פה משמעות רוחנית נוצרית (תודה לעידו)

הפגנה של עובדות תעשיית המין בברלין מול ה-Schaubühne, שהדיר אותן מדיון על זנות

תרבות המנגה מגיעה לשיאים חדשים של פופולאריות בקרב צעירי גרמניה

המדריך לסקס בטיולי תגלית מספק כמה המלצות לצעירים האמריקאים שהחליטו להיות פעילים מינית בזמן שהם מגשימים את זיקתם לפרויקט הציוני. בין שאר ההמלצות: לא לקנות קונדומים ב-makolet; להיזהר מחיילים שרק רוצים את הדרכון שלך כדי לעבוד בלוס אנג'לס; ובעיקר – לא להזדיין עם מורי דרך ועם נהגי אוטובוס (תודה לחגי)

הפמיניזם נהנה מפריחה חסרת תקדים בפולין

גם הימין וגם השמאל משלבים בימים אלה בין אנטישמיות לפילושמיות ומתאמצים להבחין בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". היהודים צריכים להתנגד, טוען הסוציולוג קית קאהן-האריס

אנטון היסן: שחקן הכדורגל המקצועי הראשון בהיסטוריה שיצא מהארון

נרציסיסטים – לא מה שחשבתם

ספר חדש על להט"בים בשמאל האמריקאי של שנות ה-60

וביוגרפיה חדשה של מלקולם X

חזית הריאקציה

ועוד סוג של מדינה אחת: בעוד הגזענות והסגרגציה מגיעות לשיאים חדשים בימין, בחוגי ימין מסוימים צומחת תנועה אידיאולוגית חדשה ומסקרנת, התובעת להשתחרר מהיגיון ההפרדה ולהטמיע את הפלסטינים בעם היהודי. בדומה לשלמה זנד ואחרים, טוענים חברי הקבוצה שהפלסטינים הם יהודים שהתאסלמו, ומביאים עדויות ל"ערבים שמניחים תפילין שמוחבאים בגרביים". לטענתם, "הגיעה זמנה של התנועה הציונית להשלים את יעודה ולפעול לביצוע השיבה האמיתית – זו של הפלשתינאים לעמם המקורי, תוך צירופם ללאום הישראלי ללא כפייה בענייני דת, כמקובל בהלכה היהודית הרלבנטית לארץ ישראל". אחד מדובריה הרהוטים של הקבוצה הוא המוסיקאי דודו אלהרר – אדם מעניין כשלעצמו. לאתר שלהם קוראים "התחברות"

במגזין "פטריוט ישראלי" לא שונאים רק ערבים ופליטים, אלא גם יפאנים – ודווקא בזמן אסונם. בניסיון להסביר ולהצדיק את רעידת האדמה, מסביר המגזין שהיפאנים הם מניאקים

ד"ר לאשה דארקמון על הקונספירציה היהודית באמנות המודרנית. וזאת, בלשון המעטה

לפני כמה שבועות נמצאה ליד ההתנחלות רבבה גופתו של הרב משה טלבי, רב צבאי בדרגת רס"ן מחיספין בגולן. המשטרה הודיעה שמדובר בהתאבדות. הקול היהודי טוען: "טלבי  לא ראוי לפגיעה הזו בשמו הטוב." אז מי הרוצח?

אמריקן ספקטייטור מוכיח, באופן די משכנע, שיותר עשירים מצביעים לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים

מגזין האינטרנט "ההומו השמרן" מתוסכל שוב מהמפלגה הרפובליקנית, מושא תשוקתו. זאת, בעקבות מנהיג סטודנטיאלי מבטיח של ה-GOP שכינה את יריביו nerds and fags והזהיר אותם שהם יצטרכו להתאושש מכאב בתחת. חוץ מזה קורא המגזין להומואים צעירים לא להיות הומואים ו"להשיב מלחמה" כשהומופובים מציקים להם

אחרי שהימין המילטון-פרידמני פיתח את רעיון הוואוצ'ר כמודל תקציבי למערכת החינוך, הטלגרף מביא הצעה לטיפול בבעיית ההשמנה הקיצונית באמריקה על בסיס עקרונות השוק החופשי: ואוצ'רים לשמנים

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

עודד נעמן

צל העצים מהבהב מעליו כשהוא חוצה את השדרה הסואנת, ברחוב מרילבון, ונבלע אל מדרגות האקדמיה המלכותית למוסיקה. הוא הולך במסדרון, פונה, עולה במדרגות, וחוזר על עקבותיו. כבר כמה ימים שזה ככה, שהוא צועד הלוך ושוב. הוא הגיע ללונדון בשבת, במוצאי שבת, ללילה אחד, ומאז הלילה נמשך כבר כמה ימים. אנט עזבה אותו – כל כמה שעות הוא מוצא תא טלפון מטונף ומצלצל אליה אבל היא אף-פעם לא עונה. הוא עומד בתא הטלפון ומחכה שתענה. צליל חיוג בוקע מאפרכסת דביקה שצמודה לאוזנו. על רצפת התא בדלי סיגריות מבצבצים בין שאריות אוכל שהפכו לעיסה חומה צהובה בנייר עטיפה של מקדונלדס. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים. הוא נגעל ורוצה לצאת אבל נשאר בגלל המחשבה שבדיוק כשיניח את השפופרת אנט תענה. ואז, כשהמתין בתא השתן והשפיך, הבין פתאום שצליל החיוג שממלא אותו תקווה הוא הסוהר של תא הטלפון. הוא החליט להפסיק עם זה, יצא מתא הטלפון, נשם לרווחה והלך ללא מטרה. הוא עזב את אנט מסג'ר והלך.

אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו. הוא השתכנע שעליבותו תמיד מקדימה אותו, מפלסת לו דרך כענן של סירחון, מרוקנת כל פינה בעיר רגע לפני שהוא פוקד אותה. הוא נטוש, וכל כמה שיתפלש ברחובות שום דבר לא יקרה לו, אף-אחת לא תיקח אותו. דווקא כשהוא אוהב את כולן הן עושות יד-אחת נגדו. דווקא כשהוא פגיע מכל הן בזות לו. וההתעקשות להמשיך לחפש רק מרחיקה ממנו כל מי שהוא כָּמֵהַּ למצוא. הוא תא טלפון מהלך.

הוא החליט להפסיק לחפש ולקבוע יעד. נכנס לאינטרנט-קפה ושילם עבור חמש-עשרה דקות. אחרי ששילם האיש בדלפק מסר לו פתק עם קוד שעליו להקליד כדי להשתמש במחשב מספר 4. החדר היה קטן ומלא וצפוף. היו שם עשרים או שלושים מחשבים צמודים זה לזה. כל משתמש התכרבל מול מסך המחשב שהוקצה לו והציץ בקנאות לצדדים, לוודא שהוא לבדו עם מסך המחשב שלו, עם המחשבות שלו. גרהרד התיישב מול מחשב מספר 4, הקליד את הקוד ופתח את הדפדפן. שם הוא מצא את לוח האירועים של האקדמיה המלכותית למוסיקה. בדרכו לבניין האקדמיה הוא הלך נחרץ, בלי להסתכל לצדדים, כי ידע שמבטו מבריח מבטים אחרים ושעכשיו, משיש לו יעד, הוא יכול להרשות לעצמו לא לחפש אחר אנשים אחרים, לא לבהות בשפתיים שלהם. הוא התקדם אל עבר האקדמיה למוסיקה כבן העיר, כמי שהרחובות מובנים לו, מובנים מאליהם. כשראה את בניין האקדמיה מבצבץ בין העצים בשדרה הוא נעמד, כי המראה היה יפה כל-כך. כשפניו אל האקדמיה למוסיקה הוא חצה את השדרה בקלות ובבת-אחת, כמו שצל ציפור חוצה את המדבר.

הוא יורד בגרם מדרגות ופונה ודוחף דלת עץ כבדה ומוצא שלט שמורה לו לרדת עוד קומה וללכת עד סוף המסדרון. מגיע ומתיישב בחדר, באמצע שורת הכיסאות האחרונה. שטיח כחול מכסה את הרצפה עד כל קצותיה והתקרה נמוכה. הכיסאות ערוכים בעשר שורות ועשויים מסגרת ברזל ומושב מרופד בצבע סגול. פסנתר כנף עומד בצד החדר וכיסוי שחור כבד מאפיל עליו. החדר נמלא אנשים שלא אבדו במסדרונות. הם מתרועעים בבדיחות מנומסת וניכר שכולם מכירים זה מכבר. גרהרד ממהר להטביע את עיניו בשטיח הכחול. אחרי כמה רגעים ארוכים הצ'לנית מתחילה לנגן את הסוויטה מספר ארבע במי-במול מז'ור לבאך.

גרהרד למד על באך מהמלחין אפרים. כשהיה בן שבע-עשרה גרהרד היה נוסע כל שבועיים לשיעור אצל אפרים,  שגר על הר הכרמל, בחיפה. כמו תקרת החדר בו גרהרד יושב עכשיו, באקדמיה המלכותית למוסיקה, גם התקרה בבית של אפרים היתה נמוכה. אבל הבית של אפרים לא היה כחול וסגול אלא חום, צהוב, בז' ולבן. אפרים עישן סיגריות ברודווי, שהן גרועות יותר מסיגריות טיים. מסנן מפלסטיק שחור היה נעוץ בין שפתיו ואפרים שלף אותו רק כדי לרוקן את שאריות הסיגריה שעוכלה ולהתקין סיגריה חדשה במקומה. קולו של אפרים היה עמוק וצורמני בעת ובעונה אחת. הוא היה נמוך, כתפיו צרות וגפיו רזים. כשהיה ילד חלה בפּוֹליו. אבל למרות מבנה גופו, המחלות והעישון, אפרים היה חזק ובריא מאוד. בגלל שאימץ את החולי הוא היה בריא יותר מרבים אחרים, שלמרות בריאותם הם חרדים ממחלות. "לא גייסו אותי לצבא בגלל הפוליו. הייתי הרוס! בטח! רציתי ללכת לצבא כי הייתי צעיר וטיפש! היה לי מזל!"

אפרים דיבר במשפטים קצרים ומהירים, ובחיתוכי הברות חדים. לפעמים, בזמן שהיו משוחחים, גרהרד היה חושב שבמקום להשתמש בקול כדי לבטא מילים אפרים משתמש במילים כדי להפיק קול. עשן הסיגריות התנועע בבית של אפרים בשקט, כרוח-רפאים ידידותית. את רוב רובו של חדר העבודה תפס פסנתר כנף גדול. מתחת לחלון עמד שולחן העבודה של אפרים, שתמיד נראה לגרהרד כאילו נבנה לעבודת כפיים, כשולחן נפחים או נגרים. על השולחן הונח לוח זכוכית שבעדו אפשר להתבונן בתצלומי ילדיו ונכדיו של אפרים. ברגעים בהם רצף דיבורו של אפרים היה נקטע – כשאפרים הושיט את ידו אל הכוננית לשלוף חפיסת סיגריות ברודווי חדשה – אז גרהרד היה מסתכל מהחלון שמעל שולחן הכתיבה אל מורדות הכרמל ומשטח הים.

אפרים סיפר לו שמערכת התווים נוצרה בכנסייה, כדי לסייע למקהלה לזכור מנגינות. כולם היו אז אנאלפבתים והיה צריך למצוא שיטת סימון שאנשי המקהלה יצליחו לזכור. לכל תו הוצמדה ההברה הראשונה של שורה מתוך תפילה ליוחנן המטביל. למשל דו הוא דומינו, אדונָי. אפרים לימד אותו לשיר כוראלים של באך. הוא לימד אותו קונטרפונקט. בכל שיעור, אחרי שעתיים בהן תרגלו תיאוריה וסולפג', אפרים היה סוגר את ספרי התווים והם היו מדברים על מוסיקה, על אמנות בכלל, ובמיוחד על תפקידו של המלחין, על הקומפוזיטור.

בפעם הראשונה שהגיע, גרהרד לא ידע כמה זמן השיעור ימשך. אחרי שעתיים אפרים סגר את הספרים וגרהרד התכונן ללכת. אלא שאז אפרים שאל פתאום, בהתרסה: "מה אתה מנגן?" -"קונטרבס". -"או! קונטרבס! יש לי משהו שכתבתי לקונטרבס סולו!" אפרים הורה לגרהרד לשוב למקומו והצביע על אזניו לסמן לו להקשיב. הוא ניגש למערכת הסטריאו, הניח תקליטור על מגש קטן, לחץ על כפתור והתיישב לצד גרהרד. קולות עמוקים ומעורבלים בקעו מהרמקולים הגדולים בחדר העבודה. קול הקונטרבס נשמע מוכר אך מעוות ואטום. לאחר שהקליט את נגן הקונטרבס אפרים השתמש במכשירים לעבד את ההקלטה. הוא שינה את הצלילים, קטע וערך מחדש, עד שהמנגינה התמוססה. גרהרד הרגיש שהוא מקשיב לקונטרבס במצוקה, קונטרבס שקורא לעזרה, שהקרקע נשמטת תחתיו. היצירה נמשכה שש דקות ארוכות.

"נו! תשאל!" אפרים קרא אחרי שהקול השתתק. גרהרד לא ידע מה לשאול. אפרים הסביר לו: "האמן מבטא זמן ומקום. הוא מבטא את הזמן והמקום בהם הוא חי. זה מה שהאמן עושה." גרהרד לא הבין. "תראה, לפני כמה שנים טובות בא אליי מלחין צעיר להשמיע לי את היצירות שלו. הוא השמיע לי יצירה שהוא כתב 'בסגנון רחמנינוב'. הקשבתי ליצירה ואמרתי לו שזה תרגיל מוצלח. הוא התעצבן! הוא אמר לי: מה תרגיל?! זאת יצירה! אז אמרתי לו: תגיד לי, אתה נולדת בסמיונוב ברוסיה ב1873 וראית כל החיים שלך רק שלג? לא! אתה נולדת ברמת-גן ב1970 וכל החיים שלך ראית שמש! איך יכול להיות שאתה תכתוב כמו רחמנינוב?! אתה מבין?"

בגלל שהאמין שהאמן מבטא זמן ומקום אפרים למד את קורותיהם של כל המלחינים שעניינו אותו. בשביל אפרים ללמוד היסטוריה היה ללמוד מוסיקה וללמוד מוסיקה היה ללמוד היסטוריה. "בטח שווגנר אנטישמי!" אפרים צעק פעם, "אני יכול להראות לך בפרטיטורה!". הוא התלונן על המוסיקה הנוראה שמולחנת בישראל. "אנחנו שבויים של אירופה, זאת הבעיה שלנו, אנחנו שבויים של אירופה. אנחנו לא באירופה! אנחנו במזרח התיכון ואין יותר אירופה! די!". המוסיקה של אפרים לא רוצָה שישמעו אותה, שינגנו אותה ברקע, היא מוכנה רק שיקשיבו לה, בכוח. כי בשביל אפרים מוסיקה היא כל-כך בלתי-נסבלת וכל-כך חשובה. גרהרד התרגש מכל זה. אפרים היה בלתי-מתפשר, במקום לפחד ולשתוק הוא היה צועק ובמקום להתרחק בבעתה הוא היה מחייך ומתקרב אל המהומה. "אני נולדתי בפלשתינה ב1943. שנתיים אחר-כך, ב1945, המלחמה הנוראה נגמרה. אתה מבין, מאי 1945 היה הרגע של המפץ הגדול. אנחנו ברגע שאחרי המפץ הגדול, כשהכל עוד רסיסים-רסיסים, ללא צורה, וצריך לחבר חלקיק לחלקיק, לאט לאט, כדי ליצור דבר חדש, תרבות חדשה. אתה מבין? אי-אפשר לחיות במזרח-התיכון במאה העשרים ולכתוב כאילו אתה בגרמניה במאה התשע-עשרה. לפה אנחנו הגענו אחרי שעזבנו את אירופה. כאן אנחנו מדברים עברית, שזו שפה קשה ואלימה. מדברים אותה מהגרון. עם העברית גם השתיקו ערבית. אתה מבין? לעברית אין עוד מוסיקה משלה. העברית מחכה שמלחינים יבינו אותה אבל רובם אפילו לא מנסים".  גרהרד היה מהנהן ומסתכל מבעד החלון, אל השמיים שיורדים אל הים.

"גם מוצרט וגם בטהובן היו תלמידים של היידן! אבל מוצרט המוסיקה שלו היא כמו יהלום. היא מלוטשת מדי. היא מבטאת את השאננות האריסטוקרטית שלפני המהפכה הצרפתית. בטהובן היה בן תשע-עשרה בזמן המהפכה הצרפתית. הוא גר ליד הריין, שהיה הגבול בין צרפת לגרמניה, והמהפיכה הצרפתית הסעירה אותו מאוד. בגלל זה בטהובן היה הראשון שהכניס את הדרמה אל המוסיקה." פעם אחת, אחרי שהקשיב ליצירה חדשה שאפרים הלחין, גרהרד אמר לאפרים שלמרות שהוא מנסה להיות קשוח וציני אפשר לשמוע במוסיקה שהוא בעצם רגשן. "בדיוק!" אפרים קרא, סיגריה מרצדת בין שפתיו, "זו טכניקה שאני משתמש בה!". פעם אחרת גרהרד שאל את אפרים אם מטריד אותו שעם מוסיקה כמו שלו הוא נידון לקהל מאזינים מצומצם מאוד. אפרים נחר בבוז: "אמן לא צריך קהל. אל הקונצרטים הראשונים של בטהובן כמעט ולא הגיעו אנשים. המוסיקה שלו נשמעה להם צורמנית ונוראה. הקהל לא יודע כלום. האמן צריך לבטא זמן ומקום טוב ככל שהוא יכול. אתה אף פעם לא תדע אם הצלחת אבל זה מה שאתה עושה. במקרה הטוב הסיכוי שלך הוא חמישים-חמישים. אם האמת תתגלה היא תתגלה רק אחרי שתמות." ולמרות זאת אפרים התגאה כשניגנו יצירות שלו, כשהזמינו ממנו יצירות חדשות או כשקיבל פרס מאקדמיה למוסיקה בשבדיה, למשל. "השבדים דווקא אוהבים אותי! לך תבין מה יש להם השבדים!"

כשתמו לימודיו בבית-ספר התיכון גרהרד הגיע לחיפה לעתים קרובות יותר. בזמן ההוא, בחודשים שאחרי התיכון, גרהרד קרא ושתה ובילה זמן רב לבדו. הביקורים אצל אפרים הפכו לעניין המרכזי בחייו. בינו לבינו גרהרד כבר קבע שיהיה מלחין אבל תאריך הגיוס שלו התקרב. גרהרד לא ידע מה לעשות, אם ללכת לצבא, ואפרים אמר לו שהוא לא צריך ללכת לצבא, שאין שום טעם. וגם, אפרים אמר, שלאף אחד לא באמת אכפת אם גרהרד ישרת בצבא ושכבר עדיף שימשיך ללמוד מוסיקה ושיעשה את מה שהוא אוהב. אבל גרהרד הרגיש שהוא צריך ללכת לצבא, שזה חשוב למרות הכל, שדווקא אכפת להרבה מאוד אנשים. גרהרד לא הבין איך אפרים יכול להתייחס לעניין בקלות ראש כזו. שבועיים לפני יום הגיוס גרהרד ביקר את אפרים בפעם האחרונה. בסוף השיעור הם עישנו סיגריה יחד וכשגרהרד נעמד ללכת אפרים אמר "בהצלחה ילד" והם התחבקו.

היא לא מנגנת טוב, הצ'לנית. גרהרד רכון קדימה, מרפקיו על ברכיו, ראשו שקוע בין ידיו ועיניו עוד נעוצות בשטיח הכחול. היא הורסת את באך הצ'לנית הזו. הוא היה מקשיב לבאך בצבא. בתקופה ששירת בבסיס הדרכה ענק במדבר הוא הקשיב לבאך בימי שישי בערב. הוא היה מפקד-מדריך בקורס מפקדים. בימי שישי כולם היו הולכים לחדר האוכל הגדול לארוחת שבת, לשתות אלכוהול גרוע ולאכול בורקסים ולהרגיש חגיגיים. גרהרד היה נשאר לבדו במגורי הסגל – עשרה ביתנים בצורת מלבן וביניהם כמה ספסלים ושולחנות פיקניק. כשכולם הסתלקו הוא היה ממהר להוציא את הרמקולים אל רחבת המגורים, מגביר את הווליום עד הסוף, ומשמיע את גלן גוּלד מנגן את הטוקטה ברה מינור. ברגעים הראשונים של הטוקטה, כשהנגינה עוד שקטה, גרהרד רק עמד והקשיב לקלידים של גלן גולד ממלאים את המדבר. כשהקצב גבר הוא התחיל לרקוד. הוא היה קופץ ומסתובב ומשליך את זרועותיו לצדדים. השמיים היו אז גדולים מאוד. הוא היה מדמיין שכולם עזבו את הבסיס, שהמבנים כולם נטושים ושהוא לבד במדבר. נואש ושמח הוא היה מחייך ושואל – מה אני עושה כאן? – ונגינת הפסנתר הרצחנית של גלן גולד היתה שוברת אותו. הוא היה קופץ ובועט בכיסאות הפלסטיק, בקירות, מטלטל את מיטות הברזל. ברגעים האלה, שהיו מהקשים והמסעירים בחייו, הוא לא האמין לכל התפאורה הצבאית סביבו, לא האמין שישוב להיות חייל. הוא האמין למוסיקה, לגלן גולד ולבאך, הוא האמין להם שהוא חופשי, שהוא בלתי מתפשר. כל כך הוא האמין בזה שגם כשארוחת הערב נגמרה וכולם חזרו הוא המשיך לרקוד, מתעלם מהאנשים סביבו, עד שהוא לא יכל יותר ונשכב על האספלט, ברחבת מגורי הסגל, והשגרה הצבאית היתה שוטפת אותו כמו ים שעולה על ספינה טרופה.

הוא קם ומתקדם אל קצה שורת הכיסאות. הצ'לנית עוד מנגנת, עוד שוחטת את באך. הוא מבקש מיושבי השורה לעבור ומעורר אי-נחת. כמה אנשים בקהל מסתכלים, לראות מי מפריע לקונצרט. סוף-סוף הוא מגיע לקצה השורה וממהר לצאת. הוא יוצא מהחדר ורץ במסדרונות האקדמיה המלכותית למוסיקה. רץ, עולה ויורד מדרגות, דוחף ומושך דלתות, עד שהוא שוב בשדרה והערב כבר ירד. הוא מתמהמה רגע והולך, והולך והולך – כלוא בתא טלפון, שבוי באירופה.

פרק מתוך "לימבו", סיפור על גרהרד ריכטר, ישראלי שנתקע בלונדון בדרכו לחייו החדשים בגולה.

הכוונה הקדושה

מה למדנו השבוע? שריצ'רד גולדסטון הוא יהודי טוב, יודו–ציוני. משלנו. הוא יורה ובוכה, מפרסם דו"חות ומתמלא חרטה, נואם ושותק ונבוך ובסוף גם שובר שתיקה – באותו מאמר מוזר (ודי מופרך) שפרסם לפני שבוע בוושינגטון פוסט. ואז הוא שב ושתק, לא עונה לשאלות העיתונאים (ועכשיו שוב נשבר). כי הלא גולדסטון, מתפייט אלון עידן, הוא "אציל נפש", יש בו "ענווה וענייניות". הוא מעז – לא רק לנצח אלא גם להודות בתבוסתו — הוא אמיץ מספיק כדי "לחשוב מחדש". גולדסטון הוא איש כבוד, כמובן. יש לו כוונות.

ואכן, כבר כמה ימים יש הרבה דיבורים על הכוונה – מה שהיה או לא היה ל"ישראל", אותה ישות אמורפית, כאשר חייליה ירו לתוך ריכוזי אוכלוסייה, מטווחים מקרוב ומרחוק מיליון וחצי אזרחים החיים תחת מצור. כן, זו הממשות מחוץ לתיאטרון הפנימי של "הכוונות" – תיאטרון למוזמנים בלבד.

כל כך הרבה מדברים על הכוונה, שהיא נראית ממש כמו עובדת טבע, כאילו לכולם יש כוונות, ולא רק למי שנולדו למעמד בעלי הכוונות, נשואי ובהירי הפנים, אנשי הכבוד, שהם רק חלק זעיר יחסית מאוכלוסיית הכדור.

למעמד בעלי הכוונות שייך, בין השאר, ניקולא סרקוזי, ידידו של הרודן התוניסאי זין עבאדין בן עלי ומארחו הנלהב של מועמר קדאפי. כבעל כוונות מותר לו להתחרט על תמיכתו בדיקטטורים, ועל מעשיה של המעצמה הקולוניאלית שלו. גם אנחנו, קוראי וכותבי הבלוג הזה, שייכים למעמד בעלי הכוונות – כמו גולדסטון, אנחנו מבקרים ומוקיעים, מוקעים, שותקים, שוברים, בוכים. חלקנו, כשהיו בצבא, ידעו לבחון את מעשיהם מול הצו הקטגורי של קאנט. וקאנט, איזו הקלה, לרוב סיפק את הסחורה. ואחרי הצבא, הבנו (הבנתי) שצריך להתחרט. שהרי אנחנו בעלי כוונות. מותר לנו. זה אפילו משתלם. לחיילים שלא חשבו על קאנט (אולי לא שמעו עליו), שחשבו על דברים אחרים, לא היו כוונות. ואולי היו להם, חלילה, אפילו כוונות רעות – הם ירו סתם כי התחשק להם, כי הם סאדיסטים. לא כמונו.

אני מציע את החלוקה הבאה, שתיקרא מעתה "הירארכיית הכוונות": למטה למטה ניצבים "הפראים" – להם אין כוונות. הם פועלים ואלימים מכוח איזו הכרחיות פנימית. אלה הם רוב עמי אפריקה, מג"בניקים, ולעתים גם פלסטינים (לפחות לפי אתר האינטרנט של משפחת מוזס, שכינה אותם השבוע "אוכלוסיית מפלצות").

קצת מעל נמצאים "המניאקים" – אלה בעלי הכוונות הרעות. הם בבסיסם פראים, אבל מסיבות פנים–מערביות צריך לייחס להם כוונות, רק צריך לדאוג שהן יוצגו כרעות באופן מהותי, אפילו אכזריות. לכאן משתייכים ערבים, אפריקאים ושחורים אחרים — כולל 23 הנאשמים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאפריקה.

במעלה ההירארכיה תמצאו, כמובן, את בעלי הכוונות, בהם נציג מובהק של המשטר הפלילי הבינלאומי, כבוד השופט ריצ'רד גולדסטון. בעלי הכוונות זכאים לקשת רחבה של כוונות. הם יכולים להיות טובים, ולפעמים גם רעים. אבל אז שמורה להם הזכות להתחרט. הם יכולים לשרת את האפרטהייד אבל לטעון (בצדק מסוים) שרק ניסו (והצליחו) "לשנות מבפנים". תמיד אפשר לטעון ש"החיים מורכבים". שלא במקרה, אין ולו אדם לבן אחד בין 23 האנשים שהואשמו בבית הדין בהאג מאז הקמתו. וזה למרות הסיוע המאסיבי של פרנסואה מיטראן למשטר ההוטו ברואנדה, האסון הקולוסאלי בעיראק, או העובדה שבימים אלה ממש, כותב פיטר סינגר, חיים של בריטי אחד שווים לחייהם של 32 אפגנים (ואילו אמריקאי אחד = 144 אפגנים). גם הפרשה החדשה שנחקרת בהאג, המצב בלוב, לא תשנה את התמונה.

במסגרת דת זכויות האדם, שגולדסטון הוא אחד ממשרתיה בקודש, לא מספיק ליחס כוונות רק לבעלי הכוונות. שהרי כוונות הן עניין אוניברסאלי, כלל אנושי, עובדת טבע. זה מקור הלגיטימציה שלהן. במלים אחרות, יש לייחס כוונות גם לפראים, שבזאת מועלים למעמד המניאקים. זה מסביר למה כל מיני "קצבים אפריקאים" (שהם פראים בבסיסם) הופכים לבעלי אחריות פלילית, לנאשמים עם כוונות, כשזה משרת את האינטרס המערבי. הם הופכים למניאקים. ממש כמו חמא"ס – שגם אותו העלה גולדסטון ל"מעמד המניאקים", כאשר דרש שיחקור את הכוונה לפגוע באזרחים בשדרות. גולדסטון (שהוא איש עניו, יהודי תמים בסך הכל) מופתע מכך שחמא"ס לא ביצע חקירות. למרבה המזל, ארגון חמא"ס אישר את מעמדו כמניאק מן המניין – צריך לייחס לו כוונות כדי שלא יגידו שאנחנו מצפים לאחריות רק מאנשים לבנים, אבל לשמחתנו הכוונות תמיד מתבררות כרעות.

והאם לישראל היו "כוונות"? היה את אלי ישי למשל, שקרא להחריב את עזה. אבל זו היתה רק "התבטאות חסרת אחריות” (ישי, אחרי הכל, הוא סוג של מג”בניק). לישראל יש "כוונות" אבל אלה כוונות טובות, שהרי ישראל יודעת "לבצע חקירות". גם אם יש לפעמים כוונות רעות, אפשר להיטהר, שהרי יש מנגנון, פרוצדורה, משפטנים יהודים בסטנפורד, היסטוריה, צדק, השואה. המון דיבורים בתיאטרון הפנימי. ובחוץ יש את הממשות – 1400 הרוגים. טנקים ומטוסים מול אוכלוסייה חסרת ישע. 44 שנים בהם מיליוני אנשים משוללים כל זכויות פוליטיות.

למה צריך כוונות כשהכול ידוע והרשות נתונה? שנה אחרי המלחמה בלבנון שוחחתי עם מכר מתקופת הצבא, שהיה במילואים באותו קיץ מדמם. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה המפקדים שלו נלחצו – בבור הפיקוד, בו נכחו דרך קבע שר הביטחון והרמטכ"ל, ולפעמים אפילו ראש הממשלה, רצו להמשיך את המלחמה. ובמלחמה כזו, שבה יש מרכיב מרכזי של הפצצות מהאויר, צריך לספק כל הזמן "יעדי טרור" להפגזה. אלא שהיעדים עמדו להיגמר. מה עושים? מורידים את הרף המודיעיני – הן מבחינת כמות המידע הנדרשת כדי לאשר שאתר מסוים הוא אכן "יעד טרור" והן מבחינת הזמן שעבר מאז התקבל המידע הזה. המשמעות היא שהופצצו בנייני מגורים בבירות למרות שהמידע האחרון שהגיע על היותם "יעדי טרור" היה לא עדכני או בעל איכות מפוקפקת.

אותו מכר כמובן התייסר, שהרי הוא משתייך, כמוני, למעמד בעלי כוונות. יש לו נפש יפה. אבל האמת שלא התיאטרון הפנימי שלו, ולא התיאטרון הפנימי של אהוד ברק, נראים לי מעניינים במיוחד. בממשות הופצצו בנייני מגורים. הרבה אנשים מתו, לא רק כי גרו ליד מפקדה של חזבאללה, אלא לפעמים מפני שגרו במקום בו היתה מפקדה של חזבאללה. אז היתה או לא היתה כוונה? תלוי את מי זה משרת.

מה המסקנה? יש לי שתיים כאלה, לעת עתה. קודם כל, שאת גולדסטון ובית הדין בהאג והחוק הבינלאומי צריך לקחת בערבון מוגבל. מותר – אפילו חשוב – להשתמש בהם. אבל חשוב לזכור, כל הזמן, ששיח הכוונות משרת, בראש ובראשונה, את הסדר הבינלאומי הקיים. אסור להזדהות איתו. הקרימינליזציה של הפוליטיקה מעמידה אל עמוד הקלון שעירים לעזאזל מאפריקה – או את חמא"ס – ומותירה את הלבנים להתעסק (ולהתבשם) בכוונותיהם.

אני כותב את זה כי בימים אחרי חרטת גולדסטון עמוד הפייסבוק שלי הסגיר איזו מבוכה. היו אף מי שהציעו לגולדסטון "ללכת לתלות איזה כושי". זה קצת לא הוגן, שהרי גולדסטון פעל בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת הרים תרומה חשובה לסוף האפרטהייד. מה שכן, העלבון מגולדסטון מלמד כנראה על הציפיות הגבוהות שהיו לנו ממנו.

זה הזכיר לי את המבוכה המסוימת שהשתררה כאשר התברר שאנשי הספינה מרמרה הגיבו באלימות קלה להתקפה של השייטת. גם אז הדריך את הנבוכים איזה שיח שלום מערבי, לפיו מותר להתנגד לכוח רק אם אתה בלונדיני ושוכב ללא ניע על הסיפון. בשני המקרים מדובר באירוע שאינו מתנהל לפי הקונבנציות של דת זכויות האדם, ובמקום להגיב לכך במסגרת השיח הזה, מוטב להיזכר באמיתות בסיסיות החורגות ממנו – ראשית, כאשר תוקפים אותך מהאויר מותר להרביץ, ושנית, העובדה שלמאן דהו היתה או לא היתה כוונה להרוג אזרחים, אינה רלוונטית כאשר בפועל נהרגים מאות אזרחים.

במלים אחרות, אני מציע לא לקחת את גולדסטון ללב, ובטוח לא להיכנס למבוכה, שהרי מה שצריך להדריך את השמאל זה לא שופט מיוסר מדרום אפריקה, שנעלב כי הורחק מהבר מצווה של הנכד, אלא הממשות – הדיכוי העמוק, ההרג היומיומי. ואם יש סיכוי לשינוי, הוא נעוץ בנחישותם של המדוכאים להתקומם.

]

המסקנה השנייה שלי היא די פסימית: נדמה לי שאלוף בן צודק בפרשנות האופטימית שפרסם השבוע (בהמשך לזאת) – מאחורי הקלעים מעמדה של ישראל במערב השתפר בחודשים האחרונים. המהפכות הערביות ואי–היציבות בלבנון הוכיחו שישראל היא, אכן, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – במובן המיוחד שבו אובמה, קלינטון, סרקוזי או מרקל תופשים דמוקרטיה – קרי: בסיס יציב לשמירה על האינטרסים הפרטיקולאריים של הממסד הפוליטי והצבאי במערב תוך שימוש ברטוריקה אוניברסאליסטית (זכויות אדם, משפט בינלאומי וגולדסטון).

המערב צבוע, זה ידוע. אבל לפעמים נדמה שהצביעות הזו עשויה להוביל ללחץ על ישראל לסיים את הכיבוש — ולו בשל האיום להוריד את ישראל למעמד המניאקים, כלומר לשפוט את אנשיה בהאג. התקווה הזו נראית לי כרגע קלושה. ריצ'רד גולדסטון הוא רק משל. חרטתו הפאתטית משהו משקפת את האופן בו, בחשבון אחרון, המשפטיזציה של הפוליטיקה הבינלאומית משרתת את הנאהבים, הנעימים, המתחרטים, הענווים, הלבנים – בעלי הכוונות הקדושות.

אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)

אחרי שהחלטתי שאני לא ראוי להשתייך יותר למחנה השמאל, ושלמעשה אני ריאקציונר, קראתי קצת בקפיטל של מרקס. בד בבד, נברתי מעט בהארד דיסק, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי באיזה קובץ במחשב מלפני יותר מ-12 שנה. הם עוררו בי כמה מחשבות.

יצא לי בשנים האחרונות להכיר מקרוב צעירים אשכנזים משכילים, מצליחים ושמרנים מאוד – כאלה שרואים בכל מה ששונה מהם הפרעה לסדר ולהיגיון. אני חושב במיוחד על טיפוס אחד כזה שאיתו עבדתי פעם, אדם מוכשר, אינטליגנטי ולבן – מעין ירון לונדון בן גילי. כשאני חושב על משמעות המלה ריאקציונר בישראל, הבנאדם הזה עולה לי בראש. אותו אדם ידע למצוא תשובה לכל בעיה על ידי ניתוח פשוט והגיוני. הוא החשיב את עצמו לאיש מחנה השלום, אבל כשהחלו לעוף קסאמים מעזה הוא אמר שצריך להעלות לאוויר כמה מטוסי אף-16 ולהרוג אלף אנשים בדיוק. הוא טען שהדבר יבטיח שקט וכך יחסוך סבל עתידי לכל הצדדים. "בדיוק כמו שעשו לערבים בגליל ובמשולש כשהם התחילו לחסום כבישים, ככה צריך היה לעשות לפלסטינים, רק בקנה מידה יותר גדול. בסופו של דבר זה לטובתם – גם מבחינת מספר האנשים שימותו", אמר.

העניין הוא שהסתדרתי איתו ממש טוב. השפה שלנו היתה דומה, וכך גם עולם המושגים. כמוהו, גם אני הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. כשהילדים אחרים בכיתה היו מתלוננים שהבחינה היתה קשה מדי וכללה נושאים שלא נכללו בחומר הלימוד, שימשתי תמיד הוכחה לכך שהבחינה היתה דווקא אפשרית – עובדה שקיבלתי 96. לכן אימצתי בשלבים מסוימים את האידיאולוגיה הבורגנית הנפוצה, על פיה אלה שלא הצליחו פשוט לא התאמצו מספיק: בזמן שאני התכוננתי למבחן, הם הרי שיחקו כדורסל. יותר מכך: ראיתי בעצמי קורבן של אותם "עצלנים".

אם היתה נקודת זמן שבה שיניתי את השקפתי, זה היה בצבא. זה קרה בעקבות חוויה די בנאלית, אבל שבאופן מפתיע דווקא לא קשורה למחסומים. לא ראיתי אפילו קצה של מחסום בצבא.

בדצמבר 97', מיד עם תום הטירונות הכלל צה"לית, הוצבתי בבסיס נ"מ גדול בנגב כפקיד במשרד המילואים. כשהגעתי לשם, היה ברור לי לגמרי שזה הולך להיות עניין זמני. עוד לפני הגיוס התחלתי במיונים ל"ביטאון חיל האוויר", שאותם עברתי די בקלילות. כאמור – הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, אם לא למעלה מזה. דמיינתי שתוך חודשיים, אחרי שהעניינים הפרוצדורליים יוסדרו, אגיד שלום לפקידות המילואים שמסביבי ולבסיס בכלל, ואקח אוטובוס לתל אביב. בתל אביב דמיינתי איך  אשכור דירה קטנה, שממנה אצעד כל יום לבית מעריב, שם שכנה מערכת הביטאון. בצהריים אוכל עם הכתבים האחרים – כולם בוודאי אנשים אינטליגנטים להפליא. את חלקם כבר הכרתי מהמיונים – דיברתי איתם, והם סיפרו לי על הצ'ופרים שמקבלים הכתבים המצטיינים – ריאיון עם מפקד חיל האוויר, טיסה באף-16, ואפילו נסיעה לסלון האווירי בפאריס.

דמיינתי גם איך אשתלב בתוך רשימת התפקידים המזהירים של חבריי לכיתה בשדה בוקר. אייל התקבל לסיירת יהלום; שי לפלס"ר נח"ל; אורי – שלד"ג; רועי לסיירת מטכ"ל; עופר, שסבל מפרופיל נמוך בגלל אסטמה, נעשה מש"ק מודיעין בסיירת מטכ"ל; אמרי ושיר הלכו לגרעין נח"ל בבקעה, יחד עם כמה טיפוסים אמנותיים מירושלים שהפכו לחבריהם החדשים; ואני, שתמיד ידעתי שאהיה סופר, אשרת בביטאון חיל אוויר. כבר התקבלתי.

אלא שמשהו בפרוצדורה השתבש. בהתחלה התברר שאצטרך להמתין לא פחות מחצי שנה עד שאהיה זכאי להגיש בקשה לשינוי שיבוץ. אבל גם כשעברה חצי שנה, הבקשה נתקעה איפשהו. עבר שבוע ועוד שבוע, ותשובה לא באה. בפעם הראשונה שהתקשרתי לברר באגף כוח אדם, קצין המיון הממונה על העניין עוד שוחח איתי במידה לא מבוטלת של כבוד – הרי התקבלתי לביטאון חיל אוויר. אבל בפעם השנייה, כבר נעניתי בקוצר רוח מסוים, ובפעם השלישית הפקידה צרחה עליי וטרקה את הטלפון.

רק באותו רגע הסתכלתי מסביבי והבנתי: אני פקיד שלישות בבסיס נ"מ בדרום. זה לא עניין זמני. זה מה שאני, וזה מה שאשאר בשנתיים וחצי הקרובות.

ובינתיים, התחילו השמירות.

באותו בסיס שבו שירתתי היו כמה מאות גו'בניקים בשירות סדיר. לכאורה, לכל אחד מהם היה תפקיד. אבל למעשה, הדבר העיקרי שעשו כולם זה שמירות.

במשך הצבא, וגם אחריו, שמעתי על כל מיני צורות של שמירה. שמעתי על שמונה-שמונה, ושמעתי על שתיים-ארבע. אצלנו, מבנה השמירות היה אחר: כל כמה שבועות, שובצת לשבוע שמירות. בכל יום בשבוע הזה שמרנו עשר שעות –  שלוש שעות, עוד שלוש שעות ועוד ארבע, עם מרווחי שינה משתנים של שלוש עד שש שעות – ככה כל השבוע. בשאר הזמן שכבנו באוהלים המאובקים של האבטחה.

אני יודע שאצל חיילי חי"ר, נבנית סביב השמירות מיתולוגיה של גבריות, סבל וייאוש הירואי. בבסיס הג'ובניקים שלי, לא היתה שום מיתולוגיה. אף אחד לא הכין אותי לעניין הזה של השמירות. גם לא הכרתי את האנשים שמסביבי, שהיו ממחלקות אחרות בבסיס. פשוט שמו אותנו שם בעמדות, שבהן אסור לשבת, לישון או לקרוא. לא היתה כמובן גם שום סכנה, ולפחות לחלק מהעמדות לא היתה שום פונקציה אבטחתית סבירה.

בשלב מסוים גם הבנתי, שאנחנו לא שומרים על הבסיס, אלא על עצמנו. מבחינת הצבא, מי שמסוכן זה החיילים עצמם. אנחנו שומרים, כמו ששומרים שבת או ששומרים משקל. זאת הצורה שבה נוח לצבא שהחייל יהיה מצוי – בִּמקום שיצטרכו לשמור עליו, הוא שומר על עצמו.

אני אסיר, אסיר ששכנעו אותו שהוא שומר. כמו מדפים באפסנאות, כמו כנים לנשק, העמדות הן המקום שבו מאוחסנים חיילי המינהלה והתחזוקה. העמדה החלודה, עם ריח השתן והציורים הפורנוגרפיים המכוערים, היא לא בבחינת יוצא דופן. היא המצב הבסיסי. היא המקום שבו אני גר, ובו אני אמור להיות – עד סוף הצבא.

והזמן לא עבר. דקות, ועוד דקות, ועוד דקות בעמדה "13". דקות, ועוד דקות ועוד דקות ב"חלי". אני מנסה לדמיין עכשיו לעמוד שעתיים בלי לעשות כלום במקום שאין בו כלום (ומה שמסביב לעמדות האלה הוא באמת מרחב של כלום אולטימטיווי). זה נראה לי סיוט. באותה תקופה, עשיתי את זה עשרות פעמים בשבוע אחד.

רציתי לעשות משהו עם הזמן. ניסיתי לתפוס אותו איכשהו. לכן כתבתי  מין סיפור, בסגנון הפסאודו-תומס מאני שאימצתי לעצמי אז. זה הטקסט הראשון שמצאתי, מבין הטקסטים שהזכרתי קודם. כך כתוב שם למשל –

העור שבכפות הידיים, וגם סביב לנחיריים, ובצוואר ועל גשר האף, כולו יבש ומאובק, שחוק מעמידה בקור, בתנועת הרוח, בחילופי העונות. המעיל המלוכלך, המכנסיים הכבדים, כפפות הסיבים הפרומות, הכובע העשוי פרוות כלב מלאכותית, הגרביים האפורות, רצועת הקסדה, עורו הלבנוני סובל מהמגע הממושך, כמעט אינו יכול לזוז מבלי להתגרד, הוא מצמצם את עיניו, בולע את שארית הרוק ומושך את נעליו הכבדות קדימה, למקום בו אולי יש פתח. ובאמת הגדר נעלמת לכבודו, שער מוגבל במקום ובזמן מופיע בחושך, והוא עובר כמעט בלי להביט, רק הוא, רק בשער, מפגש חד פעמי.

עכשיו צריך לחצות את החצר אל חדר השומרים שנמצא בצידה השני, כדי לישון, כי השעה כבר שתים-עשרה עשרים ושבע, נשארו קצת יותר משעתיים למשמרת הבאה, בהתחשב בחוסר הסבלנות של מפקד המשמר, שבוודאי יעיר את השומרים ליתר ביטחון כמעט עשרים דקות לפני הזמן.

אנ די נבוך כשאניי קורא את הסיפור הזה עכשיו. יותר מכל דבר אחר, הוא מנסה לתפוס את הזמן הריק, את הריקנות של הזמן. אבל זמן אי אפשר לתאר. כל מה שנשאר זה סדרות של מספרים –

אבל בינתיים חובה עליך לישון, הוא פוקד על עצמו. לישון, זה העיקר עכשיו. לישון. שלוש שעות עוד שעתיים בערך, בבוקר עוד ארבע שעות שמירה, בלילה עוד שלוש ועוד שלוש ועוד ארבע, אותו דבר מחר ומחרתיים וזהו.

ומדי פעם, באותן שעות ארוכות – לא, באותן מאות דקות בכל משמרת, באותן אלפי דקות בכל שבוע שמירה – שאלתי את עצמי איך זה הגיוני. ידעתי, שאני אולי איחלץ מזה, אבל החיילים שמסביבי – נהגים, טכנאים, עובדי רס"ר, אפסנאים – הם יעשו שבוע שמירות ועוד שבוע שמירות, עד סוף הצבא. הם עושים את זה גם עכשיו, כשאני כותב את המשפטים האלה. ואם מישהו מהם יתמרד, או יצעק, או ייאחר – הוא פשוט ילך למעצר, ואחר כך יצטרך להשלים גם את שבוע השמירה שלא עשה. וזה, כמובן, בנוסף לדפוק.

 

אמרתי לעצמי שזה לא סביר. זה הרי לא הגיוני. הקצינים האלה שמחליטים, כשהם עוברים בדרך לחדר האוכל שלהם, נראים לי כמו אנשים רציונליים, חייכנים, אנשים כמו החברים שלי, אנשים מהסוג שהיה מסביבי כל החיים עד הצבא, ובעצם כמו חלק מהאנשים שמסביבי היום. הם כנראה לא מבינים כמה נורא בעמדה – מאות, אלפי דקות שלא עוברות. אם הם היו יודעים איך זה, הם לא היו נותנים לזה לקרות.

בנקודה הזאת, שמתי לב שרוב הקצינים הם אשכנזים, ואילו האנשים שעושים את השמירות הם כמעט רק מזרחים. ואז הבנתי. גם את זה כתבתי – טקסט נוסף, שכתוב במלים הרבה פחות פיוטיות:

הסיבה שאני שומר כמו כלב היא שאני נמצא במקום הלא נכון. נכנסתי במקרה, בשל טעות מצערת ואי הבנה, לתפקיד של הנחותים: עובדי הרס"ר, הטכנאים, האפסנאים, הפקידונים הקטנים, אלה שלא צריך להתבייש לדפוק אותם, להפוך אותם לכלבי שמירה, כי מבחינתנו, מבחינת האנשים שאני שייך אליהם, הם לא סובלים, הם לא מסוגלים לסבול, כי לא יכול להיות שיש להם תודעה בכלל. כשהאנשים האלה צועקים, אנחנו מגחכים ולא מאמינים להם.

אם הקצינים האשכנזים היו שמים לב שאני משלהם, הם כבר היו שולפים אותי משם. הם היו אומרים לי: סליחה, הדבר הזה לא מיועד בשבילך.

אם להשתמש במלים מעט בומבסטיות, הייתי אומר שככה הבנתי מה זה מעמד, ובכלל – מה קורה מסביבי. וזה, רק בזכות כך שחוויתי לתקופה מוגבלת צורה כלשהי של דיכוי טריוויאלי למדי, מצורות הדיכוי הקלות ביותר שעוברים המעמדות המדוכאים.

מכאן אפשר לחזור לאותו צעיר אשכנזי חביב והפיתרון שלו לבעיית עזה. מבחינתו, פשוט לא יכול להיות שהערבים סובלים. או במלים אחרות: הפועל "סבל" מקבלת משמעויות שונות בהתאם לשם העצם הצמוד אליו. יהודי צועק – זה הכול. ערבי צועק – זה כלום, קלישאה, רעש רקע.

אני מניח, דרך אגב, שהדבר היחיד שיכול לשבור את צורת המחשבה הזאת הוא אלימות. אבל המסקנה שלי היתה מעט שונה: החלטתי לנסות בכל מאודי לא להיות ב"קבוצת המחליטים" שמנהלת כל דבר ודבר ותמיד יודעת מה צריך לעשות. בקיצור, החלטתי לנסות לא להפוך לסובייקט. אני חושש שנכשלתי. אבל על אחת העמדות כתבתי אז את השורות הבאות, בסגנון אביב גפן:

אמא, תעשי אותי סובייקט
תלמדי אותי לבנות מגדל
אני רוצה להיות מדען או ארכיטקט
אני רוצה להיות רוצח או חייל.

פזמון: אני כובש מהחזית או מאחור
אני בונה גשרים גבוהים מעל הים
הזין הלבן שלי עשוי מאור
אני נוהג, אני יורה, אני קיים

אמא תעשי אותי סובייקט
אם לא תצליחי זה יהיה חבל
אמא, בשבילך זה הפרוייקט
אם תיכשלי ייצא לך ילד מבולבל
אם תיכשלי ייצא לך אינטלקטואל!

*

אני בכל מקרה לא התמרדתי. ניסיתי לפעול בדרכים אחרות. באחת משיחות הטלפון שניהלתי בעניין, אמר לי מישהו שהבנאדם היחיד שיוכל אולי לעזור לי להיחלץ מהבסיס הוא מפקד הבסיס עצמו, אל"מ נתי חמימי. רק אם הוא ירצה, יעבירו אותי מהבינמ"מ לארץ המובטחת של בית מעריב. אבל אני הייתי פקיד מינהלה, מזכירה של אחת מקצינות הקישור. לכאורה לא היה לי שום סיכוי לראות את פניו של המב"ס. ואפילו אם אראה אותו – ידעתי שהוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל.

יום אחד, אחרי בערך שמונה חודשים בבסיס, ראיתי על לוח המודעות שליד חדר האוכל הזמנה לחידון בנושא מורשת הקרב של מערך הנ"מ, שייערך בבסיס בעוד כשלושה שבועות, במעמד מפקד הבסיס אל"מ נתי חמימי. חומרי הכנה, נאמר בהודעה, אפשר לקבל במשרד של מש"קיות החינוך.

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. רצתי למשרד של המש"קיות – כולן כמובן בלונדיניות אשכנזיות – ואמרתי שאני רוצה להירשם לחידון ולקבל את חומרי ההכנה.

וכך למדתי בטירוף, על מערכות נשק שמעולם בחיי לא ראיתי. שהרי לעבודה המשרדית ולשמירות לא היה שום קשר לנ"מ עצמו. למדתי על רכישתם של טילי ההוק על ידי בן גוריון, ועל הישגיו של הנ"מ במלחמת יום כיפור, ועל השימוש בטילי סטינגר. כשהגיע החידון והתיישבתי על הבמה כנציג "טייסת מינהלה", התברר שכל שאר המתמודדים הם מדריכי מערכות נ"מ, כלומר שייכים למעמד המיוחס, האשכנזי, שכמובן גם לא עושה שמירות.

החידון היה קל. ידעתי את התשובות לכל השאלות. אחר כך סיפרו לי שהמט"מ, כלומר הסא"ל שמפקד על המינהלה בבסיס, שאל את מפקדי הגפים שמסביבו מי זה החייל הזה, ומפקד המטבח אמר לו: "אתה לא מכיר אותו? הוא טבח!".

בסוף נשארתי באחד-על אחד עם מדריך שמנמן עם משקפיים שנחשב לגאון של מחלקת הדרכה. הבסתי אותו בהפרש קטן. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידו של אל"מ נתי חמימי, שהעניק לי תעודה של אלוף מור"ק הנ"מ לתקופה 1998/1.

אחרי בערך עשרה ימים, ראיתי עוד מודעה, שהכריזה על "דלת פתוחה במשרד המב"ס". נרשמתי גם לזה. הייתי בטוח שסוף-סוף אלת המזל לצדי. כמו שתיכננתי, כשנכנסתי והצדעתי, נראה היה שהוא עדיין זוכר אותי מהחידון, אמנם במעורפל. כל מה שנשאר לי זה להתחנן.

הוא הסתכל בי בתימהון מסוים, מנסה להבין איך לסווג אותי, ואז שאל –

"למה בעצם שתלך לשם? למה שלא תישאר כאן בבינת"מ?".

 על סף דמעות, הסברתי לו שהייתי באמת שמח להישאר בבסיס, אבל אני באמת באמת מאמין שאוכל לתרום תרומה משמעותית יותר לצבא בתור כתב בביטאון חיל האוויר.

הוא חשב רגע ואז אמר לי –

"יש לי רעיון מצוין בשבילך. אנחנו עומדים להפיק עלון מידע של הבסיס, שייצא כל חודשיים. יקראו לזה 'בינמ"מון'. אני מציע לך לקחת בזה חלק". הוא עצר לרגע ואמר, "בנוסף, כמובן, למשימות האחרות שמוטלות עליך במסגרת התפקיד שלך היום".

הודיתי לו בנימוס.

לביטאון חיל האוויר מעולם לא הגעתי. בסופו של דבר, נשלחתי לקורס חובשים, וחזרתי לבסיס בתור חובש במרפאה. על ימי האימה במרפאה, שגם הם קשורים לאשכנזים ואשכנזיות סדיסטיות כבר כתבתי כאן.

אבל העיקר שלא עשיתי יותר שמירות. אלוהים אלוהים אלוהים איזה מזל.