העוף על השולחן

1.

סיפורים ששמעתי עוד לפני שידעתי מי אני. משפטים מעורפלים, לא ברורים, שאמא שלי סיפרה, למשל כשהיינו נוסעים לירושלים. נשאר לי בראש רק השם הזה, "קטמון". לא הבנתי למה זה קשור. הרי לוקח זמן עד שמופיעה ממש תמונה של ההיסטוריה, ועד גיל מסוים כל המלחמות והאסונות נשמעות כמו אירוע אחד.

אחר כך כבר הבנתי שהיתה מלחמה, "מלחמת השחרור". אמא שלי היתה ילדה, והיא והכיתה שלה מהקיבוץ בהרי ירושלים נשלחו לשכונת קטמון, כי שם היה יותר בטוח. שם שמו אותם ושם הם חיו, כמה חודשים. הם היו בני 11. ומה הם עשו שם? הם הסתובבו כמו ילדי פרא, בלי מבוגרים כמעט. הם חשבו שההורים שלהם מתים. ובכמה מקרים, ההורים שלהם באמת מתו.

למשל, הילד שאבא שלו נהרג בקרב נגד הליגיון הירדני ביום שבו הם פונו, וכל הדרך בנסיעה מהקיבוץ כולם בכו. זה לפחות מה שאני זוכר מהסיפור. ובגלל זה, בקטמון, כשהם היו עוברים בין הבתים הריקים ולוקחים לעצמם בגדים, הילד הזה לקח לעצמו רק בגדים שחורים. רגע, אבל איזה בגדים? איזה בתים? בתים של מי? לא הבנתי.

אלה היו הבתים של "תושבי קטמון", שעזבו. במשך שנים, לא הבנתי לאן הם הלכו. אף אחד לא אמר: "זה סיפור על הנכבה", על תושבי הארץ שהיו ואינם.

אבל סיפרו שבבתים היו כלי זכוכית וחרסינה יקרים, שהם, הילדים, היו זורקים מהגגות.

וסיפרו שכשנכנסו לאחד הבתים, היו על השולחן צלחות עם עוף, עוף מעלה עובש. את המשפט הזה אני זוכר.

 

2.

הרבה אנשים שמעו סיפורים כאלה, או נתקלו בהם כשניסו להבין מה היה במקום שבו הם גרים לפני שהם באו אליו. אבל לרוב, הסיפורים האלה נשארים מעורפלים, ולא מתקשרים לסיפור גדול יותר, או למשהו פוליטי. הרבה אנשים כמובן גם לא שמעו סיפור כזה מעולם.

פעם היו אומרים "הם התחילו" או "המופתי אמר להם לברוח". היום, דווקא כשכאילו מדברים על הנכבה כל הזמן, אנשים צעירים נורמלים בישראל פשוט לא שמעו על זה. הם מצייתים לציווי הצבאי המוכר: "אתה לא אמור לדעת". אני זוכר שדיברתי פעם עם השותף לחדר שהיה לי במעונות, ואמרתי משהו על 400 כפרים, והוא אמר שהוא אף פעם לא שמע על זה. הוא שומע על זה בפעם הראשונה.

אני מתאר לעצמי שגם השוטרים אתמול ליד המשרדים של "זוכרות", אנשים בני 20, חשבו ש"נכבה" זה משהו כמו "השמדת מדינת ישראל". כמו בחדשות בטלוויזיה, שכשפלסטיני אומר "התנגדות" מתרגמים "טרור". כלומר, כעוד היו מראים פלסטינים בחדשות בטלוויזיה. בעצם כבר מזמן לא מראים.

כך שמבחינת השוטרים, האנשים האלה עם השלטים האלה הם במקרה הטוב עב"מים, ובמקרה הרע אויב עם יכולות מסתוריות, מסוכנות. משהו מאיים, שצריך להעלים מיד כשהוא מופיע, כמו פעילי "המטס". סביר מאוד שהשוטרים באמת מפחדים מהאנשים האלה מ"זוכרות" שעמדו שם – קשישים, נשים.

מעניין באיזה דרג התקבלה ההחלטה להטיל מצור על המשרד של זוכרות. אם זה השב"כ, או בדרגת שר או סתם איזה קצין. מבחינת השוטרים האלה מה שהם עושים זה נורמלי ,ואילו השמאל זה אנשים שהופיעו פתאום מאיפשהו, כנראה מבחוץ. משהו זר לגמרי. הם לא חושבים שהם עושים משהו חריג, הרי כל מי שהם מכירים או יכולים להכיר חושב כמוהם. ומסביב כולם מתיזים קצף, מרביצים בפטישים – עושים דברים שאנשים נורמלים עושים.

כשדיברתי עם אחד השוטרים האלה הוא הסתכל עליי כמו על חייזר, על משהו שהוא לגמרי לא יכול להבין. הוא שאל אותי בתוקפנות אם "אתה חלק מהם" ורצה לבדוק אם יש לי "חומרי הסתה". אחר כך הוא רצה להסתכל לי בתעודת זהות איפה אני גר. בעצם, איפה הוא חשב שאני גר? הוא כנראה ציפה שיהיה כתוב שם "איראן" או "שוודיה" או "עזה" – איזשהו מקום שאויבים מגיעים ממנו.

מה שמדהים הוא שהמדינה הזאת באמת ממש ממש מפחדת מהשמאל. היא כאילו מחצינה אל פעילי השמאל את כל האי-ודאויות והפחדים שלה מעצמה. כל מה שהחגיגות המגעילות למדי ברחוב נועדו להשכיח מתפרץ מול כמה פעילי שמאל בעוצמה לא שפויה.

השמאל הוא ממש האויב. השמאל הוא הבעיה. והאמת שזה מצב די מסוכן.

אני מעריץ את יובל הלפרין. זה ממש גבורה מה שהוא עשה.

שימורים

 אורטל בן דיין

סיפור

"בחורות מתות שמישהו יפתח אותן, אבל אף גבר לא רוצה לפתוח בחורה" אמר אלכס, "זה עושה הרבה צרות, וגם, זאת עבודה  קשה."

הבטתי בו  וניסיתי להבין אם הוא יהיה מוכן לפתוח אותי. לא הבנתי מה גורם לבנים לפתוח בנות אם זאת כזאת עבודה קשה. אבל אלכס הסביר לי שאם בנות רוצות לקשור אליהן בנים בשרשראות ברזל הן צריכות לגרום לגבר לפתוח אותן. אלכס שלף סיגריה ונשף הצידה כדי לסלק את הפוני הארוך שהציק לו בעיניים. הוא עשה את זה לעיתים קרובות, ובעיניי זה היה הדבר הכי יפה בעולם, על אף שהתפאורה שלו הייתה הביובים הקודרים והמכוערים בשכונת הטרומים.

אלכס היה הילד הכי יפה שראיתי. הוא הגיע אלינו לשכונה לפני שנה בערך, קצת אחרי שעליתי לכיתה ח'. לאלכס היה שיער שחור מבריק ועיניים ירוקות מלוכסנות, הוא תמיד לבש מעיל עור שחור עם הרבה רוכסנים שהיה גדול עליו בכמה מידות. הייתי טיפה יותר גבוהה ממנו למרות שהיה מבוגר ממני בשנה. אלכס לא דמה לרוסים שהראו אז בטלוויזיה, גם הנערים האחרים שהגיעו לשכונה לא דמו להם, לא היה להם שיער בלונדיני וההורים שלהם לא היו מהנדסים.

אלכס כל הזמן רצה לנשק אותי והתחמקתי ממנו בכל מיני תירוצים. מאוד התביישתי שהוא יגלה שאין לי ניסיון עם בנים. שנאתי את המבוכה שלי. פעם, בזמן שכל החבר'ה התרברבו בנשיקות שלהם, אמרתי בהפגנתיות, מול כולם, שעדיין לא התנשקתי עם אף אחד. תמיד היה לי יותר אומץ מול כולם מאשר אחד על אחד, ובגלל זה נתנו לי כבוד. אלכס לקח אותי מיד הצידה והתנצל שלחץ עלי להתנשק איתו. "הייתי בטוח שהתנשקת כבר," אמר לי, "את מתנהגת כמו בת 20."

פתאום אלכס לא היה נראה כל כך קשוח וכשהוא חייך העיניים שלו התלכסנו יותר ממה שכבר היו. היתה לי צמרמורת בכל הגוף ואז נישקתי אותו. רעדתי מהתרגשות, וכשעצרנו לקחת קצת אויר, העברתי יד על קווצת הפוני שלו, שאלתי את עצמי תוך כדי האם עכשיו הוא יהיה מוכן לפתוח אותי. פחדתי שבסוף הוא לא ירצה ואז אני אתקע עם הדבר הזה לכל החיים. וגם, שאולי מישהי תבוא לפני ותקשור אותו אליה בשרשראות ברזל.

"למה שגבר ירצה להיקשר לאותה בחורה לכל החיים?" שאלתי את אלכס.

"גברים מפחדים להתחייב לתמיד" ענה לי, "אבל אם הם אוהבים באמת, הם מתים מפחד שזה יגמר, אז הם מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על הבחורה שלהם"

"למה להם להסתבך? שאלתי, שישכבו רק עם בחורות שמישהו כבר פתח אותן וזהו."

אלכס אמר, "תחשבי שאף אחד לא ירצה לעשות את זה וכולם ילכו רק עם הפתוחות, בסוף יהיה מצב שכל הבחורות הפנויות יהיו סגורות והגברים לא באמת יתאהבו."

עברו כמה ימים מאז השיחה שלנו, הרגשתי שיש יותר מידי דברים שאני לא יודעת, אז החלטתי להעלות שוב את הנושא.

"אני מקווה שאתה לא עובד עלי," אמרתי לו, "הבנים מהכיתה שלי אמרו שזה בדיוק ההיפך ממה שאמרת."

"מה ההיפך?" שאל, "על מה את מדברת?"

"הם אמרו שבחורה הופכת להיות שפוטה של הגבר שפתח אותה, שבחורה בחיים לא שוכחת את הראשון שלה, וזה ההיפך ממה שאמרת."

"איזה שטויות של הישראלים," צחק בזלזול, "זה למה הגברים בורחים לכם עם נשים רוסיות, נשים רוסיות יודעות איך להחזיק את הגבר."

קיוויתי שאלכס צודק, כי אצלנו היו אומרים דברים ממש גסים על בנות, למשל שבחורה היא כמו קופסת שימורים: ברגע שאחד פותח, כולם טועמים. אני לא אהיה קופסת שימורים, את זה ידעתי על בטוח.

"אז סיפרת לי הכל, נכון?" שאלתי.

אלכס חשב רגע ואמר: "יש עוד משהו, אבל תבטיחי לא לשאול אחר כך עוד מיליון שאלות." הבטחתי. "אני מכיר מישהי שפתחו אותה ואחרי כמה ימים היא שוב נסגרה, צריך לדעת לעשות את זה, לא כל אחד יודע. זה לא צחוק, זאת עבודה קשה."

שאלתי את עצמי מה יקרה אם אלכס יסכים לפתוח אותי ובסוף גם אני אסגר? חשבתי שאולי בחורה נסגרת כשהגבר לא באמת רצה אותה עמוק בפנים, ושאולי זאת הדרך של הטבע להגן על הבנים כשהם לא בטוחים אם זאת אהבת אמת. אולי, כשבחורה נסגרת זה הסימן שהטבע נותן להם. תהיתי אם אלכס יודע את כל זה ועדיין מסתיר משהו. זה לא הסתדר לי, מי תרצה להיפתח ולהיסגר כל הזמן?

באותה תקופה אבא שלי עזב את הבית ואמא שלי אמרה שזה בגלל הזונה שלו. תהיתי  אם אמא מספרת לי את כל האמת או שבעצם הכל קשור לזה שאבא לא פתח אותה ובגלל זה הוא לא היה קשור אליה בשרשראות ברזל. "גברים נשארים רק כשהם ראשונים" נזכרתי במה שאלכס אמר, ונכנסתי ללחץ.

למחרת תפסתי אומץ ושאלתי את אמא אם זה נכון שגבר נקשר רק לבחורה שהוא הראשון שלה, "מה קורה לילדה הזאת?" אמא דיברה לעצמה כאילו אני לא שם, "שאלוהים יעזור לי, מי מכניס לה שטויות כאלה לראש? בטח שמעת את זה אצל אבא שלך, את הפה המלוכלך שלך הבאת ממנו, זה לא מאצלנו, עוד פעם אחת ואת עוברת לגור איתו, נראה איך הזונה שלו תתמודד איתך". הבנתי שהיא לא רוצה לספר לי כלום ומנסה להפיל את הכל על אבא שלי. אז החלטתי לא לשאול אותה יותר, ממילא אבא שלי עזב אותה בסוף, אז מה היא כבר יכלה ללמד אותי על גברים.

אני ואלכס חיכינו הרבה זמן לאפשרות שיהיה לנו בית לבד. כשאמא שלו נסעה לבקר את הדודים שלה בנתניה, קפצנו על ההזדמנות. סיפרתי לאמא שלי שאני הולכת לישון אצל חברה כדי להתכונן למבחן בתושב"ע ושההורים שלה יקפיצו אותנו בבוקר לבית ספר. אלכס חיכה לי בבית. כשנכנסתי שמעתי את השיר "לתת" של בועז שרעבי. זה השיר שהוא הכי אהב מאז שעלה לארץ. אלכס הכין מראש את הקסטה על הנקודה שבה מתחיל השיר, הבנתי שהוא לחץ על "play" בדיוק כששמע אותי בדלת. התרגשתי, כי אני הקלטתי לו את הקסטה הזאת. התחלנו להתנשק על הספה בסלון והוא הכניס לי ידיים מתחת לחולצה, התגלגלתי מצחוק כי זה היה מדגדג. ואז פתאום הוא קם, הוריד חולצה ולרגע ממש נבהלתי, עד שהבנתי שהוא רק מחליף אותה, לאחרת, נקיה, אז נרגעתי. אלכס כל הזמן החליף בגדים כי מאוד היה חשוב לו להיראות יפה, זה משהו שמאוד שאהבתי בו. אהבתי גם שהוא תמיד ידע מתי אני עצובה ועשה הכל כדי להצחיק אותי. באותו ערב קסום, הוא חיקה את הבעות הפנים שאמא שלו תעשה כשהיא תגלה שישנתי בבית שלהם בלי רשות. כשהפסקנו לצחוק, אמרתי לו שאני בטוחה שהיא לא תעשה לו כלום, אבל אם אמא שלי תגלה, היא תשלח אותי על טיל לאבא שלי, "אז תבואי לגור פה איתנו" הוא הציע בלי לחשוב פעמיים, אהבתי את הרעיון, כי אהבתי להגיע לבית שלהם, אמא של אלכס קיבלה אותי יפה ותמיד היתה שמחה שאני באה, התרוצצתי לה שעות בין הרגליים וזה בכלל לא הפריע לה.

למחרת התגנבתי בזהירות החוצה. פחדתי שאמא שלי תתפוס אותי יוצאת מהבלוק שלו אז הצצתי מהכניסה לבניין, ובדקתי כמה פעמים שאף אחד לא רואה אותי. עשיתי את  כל העיקוף דרך החצרות של שיכוני הטלוויזיה, כדי להגיע לתחנת האוטובוס ממנה אני נוסעת לבית ספר, כשאני לא מבריזה. כל היום בבית ספר חשבתי על אלכס. הייתי עצובה כי הוא לא פתח אותי, אפילו לא קרוב. פחדתי שהוא לא באמת אוהב אותי והוא מאלה שמספרים לבחורות הכל רק כדי שיהיו איתן. באותו  היום בבית ספר, מישהו  מהכיתה צעק לי בחצר, מול כולם, "זונה של רוסים מסריחים", וכולם צחקו. התעצבנתי מאוד אבל הייתי עסוקה מידי בכמות האהבה של אלכס ובכמה זמן עוד נשאר לנו להיות ביחד אם לא אצליח לגרום לו לפתוח אותי.

כל יום זה היה מישהו אחר שצעק לי "זונה של רוסים" ואף אחד לא העניש את הילדים שצעקו לי את זה. יום אחד, בהפסקה השניה, צחי קילל את אלינור בגלל שהיא לא רצתה להיות חברה שלו, וקרא לה "יא' פתוחה" מול כולם. הוא לא שם לב ששוש גולדשטיין, המורה הכי קשוחה בבית ספר, היא התורנית בהפסקה, מה שאומר שהוא אכל אותה ובגדול. היא זימנה אותו מיד לחדר המנהלת. אלינור בכתה וכל הבנות ניחמו אותה ואמרו לה שצחי מטומטם. שוש הזמינה את ההורים של צחי והשעו אותו לשלושה ימים. זה היה מוזר, את צחי הענישו בגלל שקרא לאלינור פתוחה, שבכלל לא הבנתי למה זאת קללה, ואת אלו שקראו לי זונה של רוסים לא הענישו.

התרגלתי שקוראים לי ככה בבית ספר, אבל כבר לא היה ממש איכפת לי, אחרי החרם שעשו עלי בכיתה ו' ואף אחד לא דיבר איתי שלושה חודשים, ממש לא החזקתי מהם חכמים. כשהיו אומרים לי שאני מסתובבת עם רוסים מסריחים, הייתי עונה שהרוסים הם כמו כולם ושזה טיפשי להכליל. בכל מקרה כמעט שהפסקתי ללכת לבית ספר והייתי מבלה את רוב היום עם אלכס והחבר'ה בשכונה. הם אפילו נתנו לי שם חיבה, כמו שהיה לכולם: 'צ'ורנאיה', וכשרצו לעצבן- 'מארוקאנסקאיה'. הם קלטו אותי אליהם ושם היה לי מעמד. הייתי הבחורה של אלכס והם היו החבורה שלי.

אמא שלי ביקשה שאפסיק להיפגש עם אלכס, "מה את רוצה ממנו?" שאלתי אותה, "הוא באמת מיוחד ומתייחס אלי בכבוד."

"כל הגברים אותו דבר, כשתגדלי תביני, תראי שכולם אותו דבר."

"מה אותו דבר בהם?" שאלתי,

"הם כולם רוצים משהו וכשאת נותנת להם אותו הם עוברים הלאה, נשים צריכות לשמור על  עצמן."

"מה זה המשהו הזה שהם רוצים, אמא? למה את מתכוונת?"

"קצת סבלנות," אמרה לי, "את לא צריכה לדעת הכל עכשיו, יש לך עוד זמן לדברים האלה."

חשבתי על דרכים לתחמן את אמא שלי כדי שתגלה לי מה זה הדבר הזה שהיא נתנה לאבא ובגללו הוא הלך. חשבתי לעצמי שאם אני אגיד משהו טוב על החברה של אבא אז אני אוציא אותה מהכלים, ואז אפשר יהיה לסחוט ממנה הכל, כי אז היא לא שולטת בעצמה. כשחזרתי מבית ספר אמרתי לה, שאני לא רוצה לאכול ארוחת צהריים כי חברה של אבא הכינה אוכל טעים ואני רוצה לשמור לו מקום. בדיוק כמו שתכננתי היא השתוללה והתחילה לצעוק:

"אז לכי תגורי עם אבא שלך, שהזונה שלו תגדל אותך, יצאת כמוהו, לא מעריכה כלום, מה  לא נתתי לו? את החיים שלי נתתי לו. מאפס בניתי אותו. מאפס."

כשהיא הפסיקה לצעוק היא התחילה לבכות והרגשתי רע שפגעתי בה, הלכתי אליה ואמרתי לה שברור שהאוכל שלה הרבה יותר טעים ורק רציתי לעצבן אותה כדי שתגלה לי מה היא נתנה לאבא שגרם לו ללכת. "למה את צריכה לדעת את הדברים האלה?" אמרה, "הוא הלך וזהו. ברוך שפטרנו."

"אמא, מה אבא לקח ממך ועבר הלאה?" התעקשתי.

"מה זה משנה עכשיו?" שאלה אמא, "אלכס ביקש ממך משהו?"

"לא, מה פתאום, הוא לא ביקש כלום."

אמא שתקה לרגע ואז אמרה: "מה שגברים מבטיחים לך את יכולה לרשום על הקרח. תשמרי על עצמך. זה הכי חשוב."

שעות גלגלתי את כל השיחה הזאת בראש ואז פתאום נפל לי האסימון, הבנתי שיש משהו שאם אני אתן אותו לאלכס אז הוא יעבור לבחורה הבאה. אבל אם אני אצליח לגרום לו לפתוח אותי לפני שאני נותנת לו, אז הוא יהיה קשור אלי לתמיד, הוא לא ירצה אף אחת אחרת. הבעיה היא  שלא ידעתי מה זה הדבר הזה שאסור לי לתת.

כמה ימים אחר כך הלכנו למגרש בשכונת הטרומים, ידעתי שמשהו הולך לקרות, ממש הרגשתי את זה מתקרב. שכבנו על הדשא והתחלנו להתנשק ולגעת, פתאום אלכס אמר לי, "אני מוכן לעשות את זה, אני אוהב אותך." "באמת?", שאלתי בהתרגשות, "אתה בטוח?", "מאה אחוז בטוח", ענה לי. הצלחתי, חשבתי לעצמי. עכשיו אלכס יהיה שלי, לתמיד, כמו שרציתי. עוד לא נתתי לו את הדבר ההוא והנה הוא מוכן לפתוח אותי, כנראה שהוא באמת אוהב אותי. כבר לא היה לי חשוב לגלות מה זה הדבר הזה. הבטתי אל תוך העיניים היפות שלו ואמרתי טוב.

 דימויים: טרייסי אמין.

כתריאליבקה החדשה

איתמר טובי טהרלב

כשהייתי בתיכון השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אבל אחד הזיכרונות החזקים הוא דווקא משלבי ההכנה. במסגרת ההכנות היינו צריכים להיפגש עם ניצול שואה להרצאה. פגשנו אותו בחדר סמינרים ליד יד ושם. הוא דיבר על איזה רב יהודי, אמר שהוא עדיין חי בארץ, שמכר יהודים תמורת כסף והוא עוד מקבל פרסים. הוא אמר גם שבכל יום שואה הוא מתאשפז כי הוא לא יכול לשאת את היום הזה והיה רוצה שיבטלו את יום השואה, כי כל הזמן צריך לזכור.

אבל לא פחות מזה אני זוכר שהוא שאל בישירות אותי ואת עינת ברזאני: "רגע, אתם לא אשכנזים. למה אתם נוסעים לפולין? מה לכם ולשואה?".

השאלה שלו הייתה מוזרה בהתחשב בכך שרוב המשלחת הייתה מורכבת ממזרחים. מעלה אדומים, העיר בה גדלתי, היא עיר מזרחית ברובה שמורכבת ממזרחים פליטי ישראל הראשונה וירושלים מוכת הג'נטריפיקציה.

 אך אני ועינת, שצבע עורנו היה שחום, לא הצלחנו כנראה לחמוק מתחת לרדאר ממנו מזרחים בהירים לרוב מצליחים לחמוק (אולי אחרי זה הסוציולוגיה תדבר על כך שרוב המזרחים שכבר איכשהו מגיעים לאוניברסיטאות ולעמדות גבוהות אחרות הם ברובם מזרחים בהירים למדיי, שייתכן ולא מאיימים ויזואלית על הרשתות החברתיות האשכנזיות).

התהייה שלו לגביי הנוכחות המזרחית שלנו במסע לפולין הייתה מעניינת כי היא סימנה את האתר של השואה כאתר אשכנזי בלבד. לנו כמזרחים, לא אמור להיות קשר לשואה. ואכן "מוראות השואה" לא חלחלו בקירות ביתנו ולא היינו מוצפים בטראומות מאירופה בהזנה ישירה מהסבתא או הדודה. אבל כמו רוב אזרחי ישראל, היינו מוזנים בזה דרך מסכי הטלוויזיה.

תמיד הרגשתי שאנחנו כמזרחים חייבים לראות את הסרטים האלה דווקא כי אין לנו מספרי סיפורים משפחתיים מהשואה, להפך אנחנו צריכים לראות אותם, ללא סיפורי משפחה מתווכים, בתור ווידאו ארטים ארוכים וטלוויזיוניים המקבילים בדרמטיות שלהם למעמד הר סיני.

אווה אילוז כותבת:

בסעודות השבת הארוכות אצלנו בבית העבירו לי הורי תחושה מעורפלת של אחריות של הספרדים כלפי האשכנזים: הופקדה בידינו המשימה לעזור להם לרכוש מחדש את אמונם בהיסטוריה שלהם, שכן זוועות היסטוריה זו נחסכו מאיתנו, הספרדים.

ייתכן וגם ההורים שלי העבירו לנו את התחושה הזו. אני זוכר שלפני הטיסה לפולין לקחתי מחברים אשכנזים של אבא שלי שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה בשביל להקריא בהיכל השמות באחד המחנות.

 התפלאתי מאוד שהילדים שלהם לא נוסעים לשם גם כמוני. תמיד תהיתי למה הם לא מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה שלהם. הם היו עונים לי "שהם לא יודעים" בתשובה על כל מיני שאלות ששאלתי אותם על השואה. נראה שהיה מעניין אותם יותר להזמין פיצה או ללכת לסרט בקניוכל בחולון.

כשאני חושב על זה עכשיו, מדהימה אותי המהירות שבה אבא שלי הסכים לשלם על הטיול לפולין. המצב של ההורים שלי באותם ימים לא היה מזהיר מבחינה כלכלית, ולמרות זאת אבא שלי שילם על הטיול היקר שעלה בסביבות 1,200$ ועוד הביא לי 300 $ לבזבוזים. לא היה מה לקנות בפולין חוץ מעוגיות טעימות שקניתי כמעט בכל הזדמנות, וחזרתי עם 240 $ לארץ אולי כחלק מהגלותיות הסגפנית שדבקה בי במהלך הטיול.

ובכל זאת, היו במשלחת כמה אשכנזים שיצאו מהשכבה שלנו. בסופו של דבר, הגרעין המקים של מעלה אדומים היה גרעין אשכנזי. אגב, לאחר שהעיר "התמזרחה" דמוגרפית, רובם התחילו לעבור למקומות מבוססים יותר כמו מבשרת, הר הדר, ארנונה או ניו יורק.

אני זוכר את ערן דוידזון שלקח חלק במשלחת מהשכבה המדוברת שלנו. הוא סיפר לי פעם שסבא שלו נולד בלודג'. כל ערב במלון כולנו היינו עסוקים בלהכיר את שאר הקבוצות מישראל מאשדוד, פתח תקווה ויהוד, רובם היו גם מזרחים והאווירה הייתה דיי מהנה וחברית. שם לראשונה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא "קראית" עד אז לא ידעתי מה זה. ערן דווידזון היה הולך לחפש חשפניות במלון וערב אחד חזר ואמר שהן בכלל לא פולניות אלא רוסיות.

אני לא יכול לשכוח את התחושה הקדושה שהייתה לנו בכל המסע הזה, שאנחנו יהודים גלותיים כפי שלימדו אותנו ביצירות הספרות האשכנזיות שנלמדות בבית הספר. אנחנו היינו במסע לעבר היהודי הטוטאלי. ערן דוידזון היה בעיצומו של מסע אחר. הוא דווקא רצה להתנער מהאשכנזיות ומהמטען הגלותי. אולי דווקא במקום שבו סבא שלו גדל וסבל כל כך הוא רצה למרוד ולהמשיך את המהפכה הציונית – ללכת ולהציץ לחשפניות רוסיות. מה שהיה בולט אצל ערן זה שהוא היה נראה כמו מישהו שמשוחרר ממשימת הזיכרון שאנחנו המזרחים המתאשכנזים לקחנו כל כך ברצינות. במהלך הטיול הוא לא כונן על ידי הסיטואציה של הטיול, אלא היה עסוק בפן ההדוני שלו כאילו לא היינו בלב ליבה של ממלכת המוות הרדומה של מזרח אירופה.אבל אולי זה גם קשור לכך שהתפקיד של המזרחים בישראל הוא להיות היהודיים הגלותיים. כמו שטוען החוקר אמנון רז קרקוצקין שאותו מנגנון שהופנה לשלילת הגלות מופנה נגד המזרחים שנחשבים דתיים ולכן גלותיים ולא מודרניים.

והרי היחס השלטוני מבן גוריון למזרחים באמת החזיר אותנו אחורה בזמן דרך תהליכים של הפגרה חינוכית ורישוש כלכלי (למשל המקרה של יהודי עיראק ומצרים-הגיעו משכילים יותר מרומנים ופולנים- וילדיהם פחות משכילים מאותם הורים בגדאדיים או אלכסנדרוניים).

אם היהודים המזרחים בישראל משחקים את התפקיד של היהודי הגלותי המזרחי, אולי זה אומר שהיהודי האשכנזי בישראל הוא נטול גלות לחלוטין ויכול לדמיין לעצמו שהריינוס והאלבה הם הארכיטיפים המייסדים שלו.

כיום עדויות רבות של ניצולי שואה מועלות ליו-טיוב, וזו פעם ראשונה שהצלחתי להקשיב לסיפורים מהשואה בצורה ישירה ובלי שישאלו אותי "מה הקשר שלי לשואה". רק עכשיו, כשהשואה עלתה לרשת, היא שייכת לשבכה אין סופית של מידע, מחלישה את הקשר בין היוצר ליצירה ומאתגרת מחדש את האופן בו הזיכרון שלנו מתארגן.

כפי שזה משתקף בסטטוסים ביקורתיים מניו יורק וברלין נגד ישראל, שם גרים רבבות ישראלים פוסט-פוסט-גלותיים, נראה שהגלותיות חוזרת וכתריאליבקה כבר פה. ישראלים שחיים בחו"ל נחשבו עד לא מזמן ליהודים שחיים "בגלות". אבל היום, כמו שכתב עפרי, ישראלים שחיים בחו"ל מסתכלים על ישראלים בתור גלותיים- אוסט יודנים, מנוגבי חומוס שמדברים בשפה מזרחית ויוצאים להפגנות שווא בקיץ. אולי בקרוב הם יציעו להחליף את שמה של ישראל לכתריאליבקה ויכתבו עלינו סיפורים פולקלוריסטיים עם גוון קומי.

ייתכן והטיול הזה לפולין היה למעשה טיול לייצור של זהות אשכנזית. לא רק מזרחים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים; גם אשכנזים צעירים נכנסו לפולין ויצאו אשכנזים מבוגרים. כבר לפני הטיסה התחלנו בהכנות לטקס הפיכתנו לאשכנזים ממושמעים כשאמרו לנו לקנות יומנים בשביל לרשום יומן מסע. ולרשום יומני מסע זה מאוד אשכנזי בעיני.

שחורלבן

יונתן יוֹבֵל

גם אני תוצר של מכונת הטראומה:

מכניסים ילדים, יוצאים אזרחים.

בגיל תשע הצטופפתי על ספסל עץ צר

עם עוד שלש מאות ילדים יהודים רועדים

באולם ההתעמלות של גימנסיה רחביה, ירושלים

מביט בבעתה שחורה-לבנה

בערמות של גופות של מה

שלא נראה בכלל כבני אדם, ודאי שלא בני עמי (אני

מכיר אותם, רואה אותם יום יום ברחובות

הם לא נראים כך)

טרטור המכונה, גדרות תיל, כלבים

והקאפו החינוכי

בשתיקה קפדנית

מאחורי גבי מתעסק במכונה

מחליף סרט

אחר סרט

אחר סרט.

כאב עברי

אסעד זועבי

דינה לי, בעצם דינה כי אף פעם לא קראתי לה דינה לי ורק בעקבות פרסום ידיעת המוות הפכה לדינה לי, מן הסתם שם המשפחה מצורף לשמותינו ברגעים משמעותיים. שמעתי עליה לראשונה מחברי שחר עג'מי, שתמיד ובהתלהבות סיפר לי עד כמה היא אמיצה ונלחמת ואני לא הבנתי מה יש להלחם כדי להקים בית קפה וחנות ספרים. חשדן שכמוני לא נמשך בקלות למחוזות הדיאלוג ושיחות הדו קיום. על מה יש לנו לדבר? הרצחת וגם ירשת? לקחו את הכול אני אומר לעצמי, את האוויר, היבשה, המים, שלא לדבר על האדם הפלשתיני שרוסק ופוזר ברחבי תבל. אז על זה רוצים לדבר? ועוד על כוס קפה? יותר גרוע מהכל – לפעמים זה מתרחש בערבית עילגת. למה הם רוצים ללמוד ערבית? כמה ערבים בסוריה יודעים כורדית אני אומר לעצמי? כמה צרפתים דוברי ערבית? ממתי רוב נוטה ללמוד שפה של מיעוט חלש ומפגר? הלקאה עצמית או רצון אמיתי?

בפועל הפסקתי לדבר בערבית מאז שנדדתי למרכז הארץ, לא רק שרוב המרחב דובר עברית, יותר מפעם מצאתי את עצמי מדבר בערבית וחיוך של אי הבנה או גיחוך הצטייר על פניהם של שומעיי, בין אם הם ערבים או עבריים. המבטא הכפרי שם אותי ללעג, הערבית היפואית נוטה לכיוון המבטא הסורי לבנוני זה שנהוג בערי הצפון אך עם השפעה עברית בולטת, לומדי הערבית גם הם לומדים את אותה ערבית עירונית שתמיד שנאתי, כך שיש לי עוד סיבה לא לפתוח את הפה.

דינה הקימה את יאפא, שמאז 48' חדלה להיות יאפא, וניסתה להחזיר למקום את רוחו האבודה. יאפא, חנות הספרים הראשונה אחרי 48' ניסתה להחזיר חלק ממה שאבד לעיר המובסת. במרוצת הזמן פרשה דינה מיאפא והקימה לא הרחק משם את קפה דינה. שחר, שיום אחד התעקש וגרר אותי לשם, הפיל אותי במלכודת הדבש. נמשכתי לדינה, הקול השקט והמבט הנינוח השליכו ממני את החשדנות התמידית, מהר מאוד תכפו ביקוריי למקום ודינה מינתה אותי לתפקיד "שר התרבות". במישור האישי ההיכרות הלכה והעמיקה עם השנים, דינה הפכה לבית חם עבור אדם שלא מאמין בבתים.

תמיד ניסינו לברוח בשיחות שלנו מהמקום, למרות שהן נסובו סביבו. ידענו שזה כל מה שבני אדם צריכים כדי לחיות – הבריחה מהטירוף וחיפוש הנורמאליות הופכת למעשה מסוכן במקומות המטורפים, זה מה שעשינו והצלחנו לעשות כל הזמן. הרגישות העצומה שגילתה דינה כלפי האחרים לא הותירה מקום של ספק לגבי ייחודה. תקיעת יתד בלבו של מקום זר ועוין לפעמים היא מעשה לא פשוט ודורש אורך נשימה, מי כמוני יודע. ביאפא ובקפה דינה יצרה דינה איים של שפיות במקום שאולי יכול להיות שפוי. תמיד התעקשתי שאי אפשר, ודינה התעקשה להילחם, מאיפה היה לה הכוח אני לא יודע, אך לה היה ולי אין.

אום אלגריב, אם הזר, כפי שאהבת לכנות את יפו, היא מקום קשה, ואת החלטת להילחם בכל הקשיים על מנת לקדם את המקום ולהפוך אותו למקום אחר, שלא לדבר על הקשיים הפיזיים שהתעלמת מהם כאילו שלא היו קיימים. מבין כל הקשיים שנתקלת בהם הכאיבה לי התנהגותם הלא מוסרית של חלק מן האנשים כלפייך, אנשים שאני נמנה על לשונם ותרבותם שניסו כל הזמן להפריע ולהציק, וכל אחד בדרכו. את בטח זוכרת כשנסענו ערב אחד ברכב שנפרץ יותר מפעם לשכונה שלך, אחד הנהגים שהיה בדרכו החוצה מן השכונה ברוורס התעקש שתפני לו את הדרך כמה שיותר מהר כדי שיוכל לצאת. כשראה שהרוורס מתקדם לאט, הוא ירד מן הרכב. לתומנו חשבנו שהוא רוצה לכוון ואולי לעזור, ואת לתומך עמדת לפתוח את החלון כדי לדבר. למזלנו לא הספקת לפתוח אותו וכך ניצלנו מיריקה עבה וסמיכה שהדביק על הזכוכית בליווי קללה עסיסית. לרגע השתתקנו ומשנסע בטירוף פרצנו בצחוק, נשבעתי לך שאם היה לו אקדח היה יורה בשנינו.

השכנים של בית הקפה עשו לך את המוות יותר מפעם, הילדים התרוצצו, שברו, וגנבו, ההורים לא רצו שאלכוהול יהיה על השולחנות בחוץ, שכלבים לא ירבצו על המדרכה, שלא יחנו אופניים, מה לא רצו, היו להם דרישות יותר מהעירייה, ובאחד הוויכוחים איתם, אחד מהם צעק שהוא כאן מלפני 48' ושהוא ישרוף את המקום, אני עמדתי דום והבנתי את עומק המשבר, אותך זה לא שבר והמשכת להחזיק את המקום ולעבוד כל יום כמו גיבורה.

בחודשים האחרונים פרצו פעמיים לבית הקפה, בפעם הראשונה גנבו את המצלמה ואת הטלפון הנייד שלך, אחרי מספר ימים נכנס עלם חמודות חבוש בקסדה ודרש את הכסף, וכשהבין שלא יקבל כסף, גנב את המחשב הנייד וברח מן המקום. וכשהלכת להתלונן, למרות שזה אבוד ולא עוזר, רצו להשאיר אותך במעצר בגלל חוב כספי פעוט.

המשכת להלחם ולא נכנעת לתכתיבים של המציאות היפואית, מה שהדהים אותי כל פעם הוא הקלות שבה לקחת את הדברים, ותמיד צחקת על המצבים שלהם את נקלעת, כאילו שזה לא קרה לך, אלא בארץ רחוקה ועם אנשים אחרים. נפשך החזקה – ובשונה מן הגוף השברירי – הצליחה לעמוד מול כל האתגרים, והנה אפילו אחרי מותך אני שומע שגם הפעם פרצו לבית והפכו את כל דברייך, את הפנינים שהסתרת שם הם לא הצליחו למצוא.

כשליוויתי אותך ביום הראשון של האשפוז הצגת אותי בפני הרופאים, ידידי אסעד, אמרת להם. מלבד המבט המתפלא על נוכחותו של בחור ערבי לצידה של אישה ישראלית, הגדיר אותי אחד מהם – ובלעג – כידיד נפש. את ענית שכן. אמרתי לך, בטח חושבים שאני המאהב שלוטש עיניים בירושה, ובאמת אולי הגיע הזמן שתכניסי אותי לירושה כי אנחנו לא יכולים להיות ביחד כך סתם.

השהות שלך בבית החולים לא שברה את רוחך, ובלבי צמח הפחד שמא אולי יום אחד לא תוכלי לעמוד בנטל, אך גם מהמיטה באיכילוב תפסת פיקוד על המתרחש, הערות הרופאים והמלצותיהם היו דבר שולי בעינייך, יש דברים יותר חשובים. כשהתעוררת אחרי שכמעט איבדנו אותך סימסת לי בחושך וסיפרת לי שחזרת ממסע לגהנום (היה דיל לחברי מכבי) ושיש עוד דרך ארוכה, ואני לתומי האמנתי גם כמוך שיש עוד דרך ארוכה ושאפשר להתגבר. לא תיארתי לעצמי שהמוות יגיע כל כך מהר.

כמו שהייתי איתך ביום הראשון הייתי איתך ביום האחרון, הילה של אורה קרנה מגופך שהלך ונשחק, עינייך היו עצומות, עמדתי והבטתי בך, פתאום פקחת את עינייך וחייכת, שאלתי לשלומך, כתבת לי להיט, דיברנו כמו תמיד, וצחקנו על מצבים שונים, לבי היה מלא דאגה, סירבתי להבין שאת הולכת למות, העמדתי פנים שאת הולכת לצאת משם ולחזור אלינו, מילותיי האחרונות לך היו תהיי חזקה ותהיי אופטימית, וכמו תמיד גם הפעם חייכת למשמע המילים הללו, ואני בכל מאודי רציתי שגם הפעם תנצחי את המשבר הזמני ותחזרי אלינו ולא חזרת.

מותך שובר את הלב, כי התרגלתי אלייך חייה, ולא הבנתי שהגעגועים למת הם הדבר הכי קשה שבן אדם יכול לחוות, אני מתגעגע ויודע שלא עוזרים הגעגועים, ולא מרפאים את הלב. בדרך כלל כשהתגעגעתי והתגעגעת נפגשנו, אכלנו, שתינו, דיברנו, ופתאום עכשיו כל הדברים הפעוטים שעשינו ביחד הופכים לדוקרנים בלב. עכשיו, לא אראה אותך יותר, תמו השיחות ומתה האהבה, ונשארתי אני החי שאוצר בתוכו את הזיכרונות והרגעים, סוחב אותם ממקום למקום ומנסה לשכתב אותם במילים עבריות, אותן מילים שבדרך כלל התבדחנו על הייסורים הרבים שיש בלידתן, נולדות להן לבד ומנסות להביע את כאבן ואת תודתן להזדמנות הכבירה שנפלה בחלקי להכיר ולאהוב אותך.

דימויים: תצלום של דינה ושני רישומים של אביבה אורי.

יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית

טל מסינג ויואב ליפשיץ 

מזה שנים רבות שהשמאל הישראלי מצוי בשבר אידיאולוגי עמוק. אין חזון, וללא אידיאולוגיה לא צומחים מנהיגים. בעוד לימין דווקא יש חזון, והחזון הזה הצמיח מתוכו את המנהיג נתניהו, האמת הפשוטה היא שלרבים בשמאל פשוט אין למי להצביע. למי נצביע, לשלי יחימוביץ? לזהבה גלאון? מי בכלל נמצא ברשימה של חד"ש חוץ מדב חנין? אחרי מי נלך – דרור פויר? אורי משגב? אם ככה עדיף כבר להצביע יאיר לפיד.

השבר הזה מוביל לכך ששמאלנים רבים מוצאים עצמם מצביעים למפלגות שהיו צריכות כבר לעבור מן העולם, כמו למשל המפלגה הקומוניסטית, או גרוע מכך – הם מתפקדים לליכוד. כפי שבקיץ אנשים קראו ל"מדינת רווחה" רק כי לא הכירו שפה חדשה, כךאותם אנשים, רובם אבודים אידיאולוגית לטעמנו, מצביעים למפלגות כמו הקומוניסטים או הסוציאל דמוקרטים רק כי זו השפה שהם רגילים לדבר בה.

את ההעדר הזה אפשר וצריך להפוך ליתרון, והפתרון לדעתנו הוא מפלגת פיראטים ישראלית. המבנה הפיראטי הוא מראש הוריזונטלי, חסר מנהיגים. חוסר האונים הכריזמטי של השמאל יכול להפוך כך לכוורת מבוזרת של רעיונות.

הרעיון צמח בשבדיה, שם תנועת הנוער הפוליטית הגדולה ביותר היא של המפלגה הפיראטית. כבר היום קיימת פעילות של מפלגות פיראטים ברוב העולם, למעשה כמעט בכולו חוץ מבאפריקה והעולם הערבי. החדשות הטריות הן שעכשיו, לפי סקר חדש, המפלגה הפיראטית צפויה להיות המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני – לפני הירוקים, הליברלים והשמאל.

הרעיונות שמקדמות מפלגות הפיראטים ברחבי העולם חופפים רבות עם העקרונות שתנועות ה-Occupy מבקשות לקדם, ולא בכדי. הנושאים העיקריים אותן מקדמות מפלגות הפיראטים – מלבד הפיראטיות הטכנולוגית של זכויות יוצרים ופטנטים – הם דמוקרטיה ישירה, חופש ביטוי, משפט הוגן, שקיפות שלטונית והחלשת כוחם של הלוביסטים, חופש מידע, פעולה על בסיס קונצנזוס, הגנת הפרטיות ועוד. כל הנושאים האלו קשורים ונובעים מתוך ההוויה הטכנולוגית של הפיראטים. מומלץ לעיין בהסכמות אליהן הגיעו אנשי מפלגות הפיראטים האירופיות השונות; במצע הטכנולוגי של הירוקה-מימד, שייתכן שהייתה פיילוט למפלגת פיראטים ישראלית בראשות מלכיאור עב הזקן. ואכן הפיראטיות היא צורת חיים "ירוקה" למדי, מינימליסטית ובת קיימא.

מפלגת הפיראטים היא הצעה לפוליטיקה  ממשית, של השטח, של היבשה. מפלגת הפיראטים היא מפלגה כנה, לא אירונית, המפלגה של תשעים ותשעת האחוזים. כנות היא עצם העניין: המפלגה הפיראטית מזדהה עם מצבה המרופט של אידיאת המדינה. למעשה, ההוויה הפיראטית מרופטת ובלויה בהגדרתה. במבנה הפיראטי המבוזר אין מנהיגים, אלא כולם מנהיגים. דווקא המבנה הזה, שנשען על בסיס אידיאולוגי איתן, יצמיח מתוכו מיקרו-מנהיגים, כפי שאלו צומחים בשכונות ובאסיפות העם מאז הקיץ האחרון.

בהקשר של השפה יש לציין כי לרוב השמות של המפלגות הישנות אין תוכן והן מנותקות מהמקור שלהן – עבודה, ליכוד, מרצ השמרנית (חוק הספרים אותו מקדם ניצן הורוביץ הוא ההיפך הגמור מפיראטיות), וקדימה –  הריקה מכולן. לעומתן הכינוי "פיראטים" עמוס במשמעות, הן מיתולוגית, הן עכשווית, והן עם מבט אל העתיד. תהל כבר כתבה שאנו חברת נוודים עירונית. ובכן, פיראטים הם נוודים, והנוודים הם פיראטים.

עם זאת, חשוב לציין שיש הבדל מהותי בין הפיראט לנווד. הפיראט אינו זורם עם העולם, אלא מתנגח בו וברוחות הסוערות. אם הנווד הוא חסר יעד, הפיראט מנווט את ספינתו במיומנות. אם הנווד לא שואל שאלות, הפיראט מכיל את האופל, העוני, הכיעור והכאוס של העולם. ואולי חשוב מכל: שלא כמו הירוקים, הפיראטים אינם פציפיסטים ולא נרתעים מעימותים. פיראטים הם מסוכנים וקצת מפחידים, וזה בסדר גמור – הפוליטיקה הישראלית כיום נעדרת סכנה. עם טוב לב לבדו לא נוכל לנצח. גם המחאה הרי עוברת מן השלב ההיפי לשלב האנרכיסטי הגאה, שלב ה"לא נחמדים".

הפיראט הוא ישות חסרת טריטוריה, שגבולות הגזרה שלה, קווי הרוחב והאורך משתנים תדיר, לפי מצב רוחו של הים, גובה הגלים ומזג האוויר. הפיראט אינו כובש, שכן אין לו צורך בכך. מצד שני, אין לו רגשת אשם על הבזיזה שמכתיבה לו המציאות. הפיראט המודרני משייט על האקס-טריטוריה של האוקיינוס הדיגיטלי.

האתוס הפיראטי מקביל במובנים רבים לאתוס הנדודים של היהדות. היהודים הם הרי הפיראטים/נווודים המקוריים. ישראל היא פיסת אדמה בעלת גבולות דינאמיים, ספינת מעפילים שמעולם לא הטילה עוגן,. במילים אחרות: ישראל היא מדינה פיראטית, ולכן היא צריכה מפלגה פיראטית. מדינת ישראל מעניקה לכל יהודי שנולד אי שם על פני הגלובוס את האפשרות האוטומטית לאחוז באזרחות כפולה, את היכולת המולדת לבחור בחיי נדודים לו ירצה בכך. כל יהודי בעולם למעשה נולד כפיראט. כמובן שישראל מעניקה את האפשרות הזו כדי לקרוא ליהודי העולם לשים "סוף לנדודים", ומהבחינה הזו מפלגת הפיראטים היא אולי פוסט-ציונית, במובן החיובי של הביטוי: היא ממשיכה את הציונות, לא מתנגדת לקיומה ההיסטורי.

ועתה הגיע הזמן שגם היהודים בישראל,אוניית המעפילים שהפכה לטיטאניק, יזהו את היסוד הפיראטי בתוכם. מוטב עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי. בניגוד לאופורטוניסטים עם הראייה הצרה שמתפקדים לליכוד, אנו הפיראטים מסתכלים אל האופק ורואים את היבשה.

מפלגת הפיראטים איננה בהכרח שמאל, כשם שאיננה ימין-שמרנית, ולכן היא מתעלה מעל הסחטנות המובנית של הפוליטיקה הישנה. פוליטיקת הקטבים מתה עם הופעתם של 99%. זה כבר לא "אנחנו" ו"הם", אלא רק אנחנו. פיראטיות היא התשובה לריק האידיאולוגי של השמאל הקפיטליסטי (מהעבודה עד הקרן החדשה).

מפלגות הפיראטים העולמיות התפתחו מן הגישה שכולנו שודדים, ושכולנו ילידים של כלכלת השיתוף. כולנו מסכימים, במודע או לא, על הצורך בהורדות "בלתי חוקיות", ולא מסוגלים לדמיין עולם בלעדיהן. כולנו סחים ששולחים שירי יוטיוב אהובים לחברים, ללא תלות בשיוך פוליטי. קחו את ביתנו, אך לעולם לא נוותר על חשבון הפייסבוק שלנו. כולנו מקיימים את החזון האוטופי של "מידע רוצה להיות חופשי", עליו מושתת האינטרנט, ולשם כך אנו שודדים. שודדים מידע ממקום למקום. משתתפים ברפרודוקציה האינסופית שלו. חשוב להבין זאת: היום כולנו פושעים פיראטים, בעל כורחנו, כולנו אנרכו-סחים.

הפיראטים, כמו הציונות הפרגמטית, מתבוננים במציאות בעין אחת ועליה רטייה: הקטסטרופה כבר פה, וכדי לשרוד אנו שודדים. הקיום שלנו היום הוא קיום של שורדים שודדים, והגיע הזמן שגם האנטי-ציונים יכירו בזאת, ויסתכלו למציאות בעין האחת.

עפרי כתב שהעתיד הוא אוהלים, שזו הטכנולוגיה שלנו. וכך בעולם בו רכוש הוא גניבה, ספינתו של הפיראט תהיה האוהל. אנשי האוהלים הם פיראטים אורבניים, הפיראטים של חוף הבטון עליו אנו פוסעים. אם האוהלים הם רשת, והרשת היא פיראטית, הרי שהמפלגה שצריכה לצמוח מפוליטיקת האוהלים, היא מפלגת הפיראטים.

הצעתנו כפולה: זהו מרחב פתוח של פעולה, ומרחב פתוח של משמעות. אנחנו לא מתיימרים לדעת כיצד תיראה מדינת הפיראטים, אך אנו מסתכלים תחתינוורואים רבבות רפסודות שעליהן להתאחד. יכולנו לדבר על הון שיתופי, כסף דיגיטלי, אוטופיה אוטרקית ורעיונות אחרים, אבל זה יהיה לא אחראי מצידנו. אנחנו מציעים לכתוב את המצע הפוך, בקוד פתוח: המצע יצמח מתוךההכרה בקיום הפיראטי וקשת הפרשנויות שנפרשת מתוכה. הלאה הטכנוקרטיה של הפוליטיקה הישראלית, ויאללה דמוקרטיה נזילה! בואו נפנטז על המיתולוגיה של הים! במקום לזרוק את הערבים לים, נזרוק את עצמנו לים!

"אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם"*

אישור הזמנה לקבוצת פייסבוק שפתח משורר הביאה אותנו, קבוצת יוצרות ויוצרים לעקבה. היצירה באה בעקבותינו. שירה שיתופית בשטף, שתף של שירה שיטפונית. ישבנו בחדר מלון, והתחלנו ללהג ביחד. זה לא מובן מאליו (הביחד החדש הזה). כי למדנו על כל המשוררים האירופאים הלבנים המתים שכתבו ומתו לבד ופתאום גם תקרית דיפלומטית בשדה החיטה של המילים.

הכתיבה לא היתה זקוקה לצבא. המבוכה השתלטה והשתיקה את מה שלא ניתן היה להביך ולהשתיק. הפנקס של עתידן-עתיקן עבד סיגריות נוספות מבלי שנצטרך להפעיל איזה שרת קפוא בערבות סיביר. הסיקסטיז רצו שנעשה מין חופשי, מאה עשרים ואחת מלחמות של הלב רצו שנכתוב ביחד, אז צאו החוצה ותנו לשתף. המהפכה מתחילה בתוך העצמי, אך דווקא שם נגלה את כולנו מקופלים כסרדינים בתוך שימורי שיר.

 

ג'יניוס פיש

הנפשות שלקחו חלק בצורה כזו או אחרת במחרוזת:

יעל בירנבאום

יערה כליף

מתי שמואלוף

נעם אדרי

אבנר עמית

נעמה בוצר

 בראשית

*

ארבעים דקות מהגבול

התרגשות נספגת בבייגלה

*

גבול חדש מדגדג להיפרץ.

דרך הערווה

מטוס על חוט

*

חתול בבטן | חתול נמר | חתול מגרגר | חתול גורי | חתול גרילה | חתול בוגר | חתול רבגוני | חתול בורגני | חתול נרגן | חתול גנרי | חתול רגיל

*

אמן סלע אדום

 

 

שמות

*

הן חצו את הגבול

צפורניים אוחזות ברגליים

ידיים בעיניים

רכובות כפיות על גלגשת

דלת נטרקה

והד חזר מגוף

להתריע

 

 

ויקרא

*

בכי קורס בגעגוע לשֵם

למה הוא הנמיך את הקול?

צליל זכרוני כמו סוכר בתה

הנני, אתה פה?

*

עצה | לישון ביחד ולנוח לבד

*

מיכליפיב עולה על הגב ונוגעת

כמו כלבלב שחזר מן הים

                   עם הגאוּת

חלבלבית ומשוגעת

נשימתה צדפות

*

יא חביבי, אור עינֵיך אלמוגים

*

העץ שחיבק אותך | שמח מאד | צמח מאד

*

חוף זהויות | להזות בו

הייה הזוויות | הייה הזוויות

*

הקטע של המזרח התיכון: תקריות דיפלומטיות.

נא לבוא בעירום רשמי בלבד

*

( "על אהבה בפיתה")
גם אתה כותב שירים
על אהבה
את שלך איבדת בחושה בסיני
אני את שלי בעקבה
מצאתי
הרווק הכי זוגי בתל-אביב
לוקח אותי לפלסטין טין טין
פותח לי את דלת ימין מין מין
מתי בפעם האחרונה פתחת את המנהרה
אוף, תשאיר את ביבי פעם אחת מחוץ לתמונה
יש לו את כל הגינונים
המגונים המשונים
של ג'נטלמן פולני
במכנסי ספנדקס
עם רווח בשיניים
בשני דינר קונה לי
את השקיעה בפיתה
אני אטרוף אותה על הסלעים
הוא ישחרר את השלייקעס
יש לך קצת טחינה על השפה העליונה
שר הבדואי בשפת הסימנים
אני עונה במרוקאית מדומה
נ נ נ ה  נ נ ה  א ב י ו נ ה

*

כל זאת ועוּד

 

 

במדבר

*

בעורק הירדני הראשי

משאית סוחבת סלע

*

אבן אבנים הכל אבן

*

בג'יפ שיחה על יצירה וכלכלה בישראל

"אין כאן שום הערכה לאסתטיקה"

בחוץ המדבר נפרס כמניפה קדמונית

*

דיונה אדומה | זקַן מנשק עין | אנחת כאב

*

באמצע ואדי ראם

שממה אל עד-אין-דור

מדברים על מלחמה עם איראן

*

תגיד לי, אתם מישראל? כן

תלאביב? כן

אני פלסטיני, מרמלה

הייתי קטן

ואז ביום אחד – פוף

                   ירדן.

תלאביב? טוב, טוב

תל אביב טוב

חיפה

טבריה

תלאביב? טוב, טוב מאד

הרבה תפוזים

       ים

                   ראיתי

*

אנא מעאכ

מן כל אלבי

יא פלסטין

 

 

דברים

*

לא מצאנו את הטנק | אבל המדוזות הסגולות

*

ישראליות בחמאם

הכי חו"ל בעולם

ישראליות באדים

עם סבון בלי בגדים

*

אוהב נעים בגב | אני והגבר הסורי-אפריקאי | כמו בן ואב

*

תודה ערבה

*

השבח לאֵם

 

* סעיף שתיים ב"מות המחבר ותחיית המחברים" של "שֶתֶף: בית ליצירה שיטופית"

סולידריות עם גינתר גראס

לפני קצת יותר משבוע כתב כאן יהושע סימון בהתייחסות לתערוכה איראן, שבעידן הנוכחי שבו הזירה הפוליטית הפכה לבדיחה, "יותר ויותר הצעות פוליטיות ממשיות מוצאות מקלט באקדמיה ובעולם האמנות". היו מי שפירשו את טענתו של סימון כשעשוע אינטלקטואלי, ואולי כקריאה חסרת אחריות לפוליטיזציה של האמנות. פרשת שירו האנטי-ישראלי של הסופר חתן פרס נובל גינתר גראס, "מה שחייב להיאמר", מוכיחה שוב שהאמת הפוליטית יכולה להיאמר היום כמעט רק בתוך הספירה האמנותית.

הבוקר, במאמר ב"הארץ", טוען תום שגב ששירו של גראס הוא לא אנטישמי וגם לא אנטי-ישראלי, אלא פשוט "פאתטי". כרגיל במצבים כאלה, הוא מוצא לנכון לבקר את גראס על האיכות הספרותית של שירו, וממליץ לו לחזור לכתוב רומאנים. זאת דרך פשוטה למדי להגחיך טענה – להגיד שאין בה שום דבר חדש, ושהיא לא יותר מפליטת קולמוס של סופר דמנטי. אבל בעובדה שבכיר האינטלקטואלים הגרמנים תוקף את יחסה המתרפס של גרמניה כלפי הביריונות הישראלית יש הרבה מאוד חדש. כאחרון הפרשנים הביטחוניים, שגב ממליץ לגראס לשתוק, כי "כמו רוב קוראי העיתונים בעולם – אין לו שמץ של מושג על מה מדובר". לשיטתו, רק למאיר דגן ולמומחי המודיעין הישראלים מותר לדבר על המלחמה האפוקליפטית שעומדת בפתח.

נראה לי כמעט מיותר לציין שגראס צודק לגמרי, ברוב מוחלט של הטענות המושמעות בשירו, ובפרט בנוגע לקשר השתיקה בדבר מדיניות אספקת צוללות הגרעין של גרמניה לישראל. ככל שהאיום לתקוף את איראן נעשה מוחשי יותר, האספקה הפראית של צוללות גרעיניות מקיל לחיפה נראית יותר ויותר מופרעת. מי שרוצה לקרוא על צי הצוללות הגרעיניות של ישראל יכול למצוא לא מעט מידע כאן. אבל מאז שהועלה הטקסט הזה, המצב רק מחמיר. גרמניה של מרקל מצויה בריצת-אמוק (מושג חביב על הגרמנים) להעצמת יכולתה של ישראל להשמיד חלקים ניכרים מהעולם. כדאי להזכיר את הדברים שאמר עוזי ארד בריאיון ב-2009, שנוגעים לצוללות האלה באופן ישיר –

"… אם אתה רוצה שלא כל מלחמה גרעינית תסלים לגוג ומגוג אתה חייב לחשוב על הדברים הללו. ובנקודה מסוימת קורה לך מה שקורה לשנינו עכשיו. אנחנו חוצים את הקו מהעולם השפוי לעולם החצי הזוי של הבלתי ניתן לחשיבה. אבל כשהמצב הוא מצב גרעיני אתה חייב לעשות זאת. אם לא תעשה זאת ואם לא תחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה – אתה אבוד […]. לכאורה, מה הטעם בכך. מדוע לממש את האיום על האויב אחרי שההרתעה כשלה. אבל על פי דרור צריך לוודא שההרתעה תפעל, גם אם אתה עצמך הושמדת. הוא רואה בכך תרומה לתיקון עולם. כשאנחנו אומרים לא עוד יש בכך שלושה ציוויים: לא עוד יפילו בנו המונים, לא עוד נהיה חסרי מגן, לא עוד מי שיפגע בנו לא ייענש. במצב גרעיני, הציווי הראשון לא מובטח לנו. אויבנו עלולים להרוג בנו רבים. אבל עלינו להבטיח ששני הציוויים האחרים יתקיימו. לכך התכוון שמעון פרס כשאמר שאם איראן מאיימת להשמיד את ישראל, גם את איראן יש להרוס".

שר הביטחון הגרמני פגש לאחרונה את ברק ואמר שאחרי הפגישה "הוא נעשה מודאג יותר" – התבטאות נדירה בקנה מידה דיפלומטי, במיוחד כשמדובר ביחסי גרמניה-ישראל. ובכל זאת, הצוללת הגרעינית השישית כבר בדרך לחופינו. יש כאן, אם כן, ברית מאוד בלתי-קדושה בין מדינה המתאוששת עדיין מסימפטומים של מופרעות, למדינה הנעשית מופרעת יותר ויותר. כידוע, השיפוטים של גרמנים בנוגע לישראל נוטים לקרוס לכדי פסיכוזה. רק גרמנים יכולים להגיד בימינו אלה משפט כמו: "אני אנטי-לאומי ושונא כל דגל, חוץ מדגל ישראל, כי ישראל היא התשובה לפאשיזם". לכן, גם גרמנים פיקחים נעשים מבולבלים לגמרי כשמדובר על ישראל.

אנשי שמאל ישראלים, בפרט אלה המצויים על ציר תל אביב-ברלין, חייבים לדעתי לעמוד לצדו של גראס ולהגן עליו מפני מתקפת הצביעות וה-Schwärmerei של גרמנים פילו-ישראליים מגלגלי עיניים לשמיים. בד בבד, יש לשמור על המומנטום, להשאיר את נושא ה- U-Boot על סדר היום ולהרחיב את הדיון הציבורי בנושא בגרמניה ובישראל. בכל הזדמנות של מפגשים תרבותיים, אקדמיים או מיניים בין גרמניה לישראל, חובה לדעתי להגיד לגרמנים באופן ברור: "תפסיקו למכור לברק ולליברמן צוללות להשמדת העולם! אתם לא מפצים בזה על שום עוול היסטורי, אלא מזרזים את התרחשותו של עוול אחר".

תגידו את זה ל-Linke, ותגידו את זה ל- Rechte. תגידו את זה לכולם. זה בדיוק סוג המאבקים שבו לקול הישראלי עשויה להיות אפקטיביות – הרבה יותר מחרם טוטאלי על ישראל, שהוא בעיניי ממש לא ריאלי ואפילו לא רצוי כשמדובר על גרמניה.

אגב, זה נכון גם לגבי ארה"ב. שלשום פירסם ראובן פדהצור נתונים מדהימים, על פיהם ארה"ב העבירה לישראל במשך השנים סיוע של 431 מיליארד שקל – סכום גדול יותר מזה שקיבלו 15 מדינות באירופה במסגרת תוכנית מרשל. יש מי שמנסים לשכנע את האמריקאים להחרים את ישראל – מבחינה צרכנית, אקדמית ותרבותית. נחמד מאוד לדבר בלי סוף על Pinkwashing – גם אני חושב לפעמים שגל אוחובסקי הוא נושא גורלי מבחינה אסטרטגית. אבל זה ילדותי.

הקריאה לחרם אמריקאי על ישראל הוא לדעתי פרויקט חסר סיכוי, ובמידה מסוימת אפילו לא אחראי, כיוון שהאמריקאים (יהודים ונוצרים) יצרו את הבעיה שנקראת ישראל העכשווית, ואין סיבה שרדיקלים יהודים בחוף המערבי ישתו מיץ אננס ורק אנחנו ה-Ostjuden נישא עכשיו בתוצאות. האמריקאים, יותר מכל גורם אחר, אחראים לקטסטרופה שנקראת ישראל 2012, ועכשיו כבר אין סיבה שהם ימשכו את ידיהם בהצטדקות. בקיצור, אין שום סיבה שאמריקאים יחרימו אותי – אולי להיפך. לא בגלל מה שהם עושים בעיראק, אלא בגלל מה שהם עושים בישראל.

 במקום זה, למה לא לנהל קמפיין ממוקד יותר להפסקה, או לפחות הפחתה מאסיווית, של הסיוע הצבאי לישראל? בעידן של גירעון תקציבי, קמפיין כזה יכול גם להתחבר לכוחות פוליטיים ממשיים באמריקה.

זה נחמד להשתעשע בהרהורים מטאפיזיים על עולם ללא ישראל – בעיקר כשאתה לא בישראל. אבל כל זה מסמן הכרעה טוטאלית, גורלית, שאפילו שמאלנים עומדים מולה נבוכים. התוצאה עשויה להיות דווקא שיתוק של הקמפיין נגד המיליטריזם הישראלי.

מה דעתכם להתחיל במשהו פשוט יותר, כמו "חיפה ללא צוללות"?

ולסיום: לחיי גינתר גראס! יוחזרו הצוללות לגרמניה!

[הדימויים מתוך הסרט "תוף הפח", פולקר שלנדורף 1979]

וביערת הרע מקרבך

 דניאל רוזנברג

העיסוק הדתי בעצמנו והחיטוט אחרי עומקים ומשמעות פנימיים (יש לי איזה חשד שהם לא נמצאים שם בכלל, אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת) הוא חלופה שאינה מעוררת כבוד. חלופה למאבק לצדק ולשוויון, חלופה להיותך חבר מודאג ואיכפתי בקהילה, חלופה לכל פעילות מחאה פוליטית, חברתית או אינטלקטואלית. (שלי יחימוביץ')

אחד המוטיבים החוזרים בשיח הציבורי הישראלי הוא הטענה עלפיה על פיו החיסול התרבותי של מדינת הרווחה, ההגדלה המשמעותית של מנגנוני השוק במשק, ההפרטה, מהלכי הדה-רגולציה וכו' וכו' לא היו יכולים לקרום עור וגידים ללא שינוי תרבותי מקיף ועמוק שחל בתודעתם של האנשים. הפוליטיקה הכלכלית איננה סתם פוליטיקה שעוסקת במאזנים, גרעונות, מיסים וכדומה, אלא עוסקת, ובמידה רבה תכליתה היא, עיצוב התודעה, או "הנשמה" לפי הפראזה השחורה של מרגרט תאצ'ר. הפרטת החברות הממשלתיות לא היתה יכולה לבוא ללא "הפרטת התודעה", המעבר למערכת רווחה ביזורית וולנטרית לא יכול היה לבוא ללא "מיגזור" החברה הישראלית, וכהנה וכהנה דוגמאות. במידה רבה מדובר כאן בניסוח מחדש של המשפט המרקסיסטי הקלאסי הטוען כי ההוויה קובעת את התודעה, והכרזה משתמעת כי התודעה התרבותית, בניין העל, בדרכו החמקמקה, חוזר להשפיע על הבסיס הכלכלי ומתנה אותו.

הדמויות המשחקות את האשמים בסיפור זה נוטות להתחלף לפי טעמו של המספר: החל מנאומים של בנימין נתניהו מהתקופה שהיה שר אוצר, שהצליח, במהלך של "הסברה", לצייר את המגזר הציבורי בתור האיש השמן הרוכב על גב האיש הרזה, ועד לנראטיבים העולים לרמת רזולוציה רחבה יותר, ומתארים את התעכרותה של המנטליות הישראלית הסולידריות החל משנות ה-80 או ה-70. סדרה של תאריכי מפתח נוטה להופיע בהסבר מסוג זה: 1985, 1977, ואפילו, אצל מיטיבי הלכת התיאורטיים, 1967. היתה זו הליברליזציה של שנות ה-90 אשר העבירה את הדור הצעיר על דעתו וגרמה לו להתמכר לטקסטים אינדיבידואליסטים בלתי-מגויסים; לא, היה זה מנחם בגין, אשר זרע אגואיזם בקרב מעמד הביניים וה"אליטות" והעביר אותן על דעתם; היה זה כיבוש השטחים, אשר מנע ביסוס של תודעה אזרחית שיתופית.

בתי המדרש – ואף צורות אחרות של "תרבות חיים חיובית" – אינם אלא עוד גילוי של מחאה מופרטת המסתגלת להנחותיו של משטר ההפרטה ומאשררת אותו. (דני גוטויין)

עם זאת, יש לציין כי סיפור זה, על תאריו ואיוריו, איננו מוגבל למדורות השבט השמאלנית; גם הימין, לפחות אותם חלקים בו המבכים את המדיניות הכלכלית הליברלית (בעיקר, אך לא רק, בכל הנוגע בעניינים הנוגעים להחזקה הממשלתית בקרקעות מדינה), משתמשים באותו שיח תרבותי-ציביליזציוני כדי להסביר מהלכים במדיניות כלכלית; גם מבחינת אותם אנשי ימין, היתה זו התודעה, המנטליות, השפה הליברלית, אשר השתתפה באותה תבוסה מהוללת של מדינת הרווחה. השחקנים כאן נוטים להיות שונים: במקום מנחם בגין תופיע דמותו של אהרון ברק בתור הדמון הליברלי, במקום הליכוד, מרצ, אבל התזה נוטה להיות דומה.

המוטיב העולה וחוזר בסיפורים אלה הוא של התפקרות הדור הצעיר. היו אלה הצעירים, הסטודנטים, בני הנוער, שפרקו מעל עצמם את העול ופנו לאינדיבידואליזם חסר פשרות, אשר בתורו אפשר את השחתת המנגנונים הקולקטיביים, את הפרטת קרנות הפנסיה, את מכירת כור, את הפקרת הקיבוצים. שוכני גילמן, הטיילים בארצות המזרח, המשתמטים, צרכני תכניות הטלוויזיה והספרות התל אביבית, כל אלה היו ביטוי של אותה מדיניות מפריטה, שביקשה לחסל את ה"כולנו" ולהחליפו בעדר סתום של אינדיבידואלים. השירה המשותפת בציבור הוחלפה בקול הבודד של המבצע בתכניות אמנות טלוויזיוניות, מדורי החדשות בעיתונים הוחלפו במדורי דעות, או אפילו בניו-ג'ורנליזם נרקיסיסטי.

המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית שהצעיר הישראלי חי בה הפכה אותו פגיע במיוחד לקסם הבקכי; אולם ההיקף והעוצמה החריגים של ההיענות לפיתוי זה בישראל לא היו מתאפשרים לולא נכשלה החברה ביצירתו של אתוס תרבותי מנוגד. הרנסנס הניאו-פגני של תרבות ה"אקסטזי" משגשג בוואקום הרוחני והערכי שהותירה אחריה דעיכת הציונות הישנה, והוא ניזון מחוסר האמון שחשים צעירים רבים כלפי כל מה שמזכיר את הסיסמאות וההבטחות הגדולות משכבר. (אסף שגיב)

ניתן להכין רשימה חלקית של מקדמי תזה ציביליזציונית זו: גדי טאוב, , פרופסור דני גוטויין, בן דרור ימיני, במידה מסוימת אסף שגיב, במידה רבה שלי יחימוביץ', אריק גלסנר, וגם (לעניות דעתו של כותב שורות אלה) רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי יותר מי פחות, בעד הרעיון כי היו אלה תהליכים תרבותיים, בעיקר כאלה שנתנו את אותותיהם בילידי שנות ה-80 המוקדמות, אשר הובילו, אפשרו, וקיימו את המדיניות הכלכלית הליברלית, שאותה הם בתורם מגנים. בדרכיהם היחידיות הם מדגימים תזה זו, בספרות, במחקר, בשירה; הם מקשרים בין כרטיס האשראי לסצנת הפיק-אפ, בין חוק ההסדרים לרפרטואר הקולנוע הישראלי, בין החיפוש העצמי האקזיסטנציאלי לבין הביקור בחנות הכלבו.

כשלעצמה, הוקעה תרבותית איננה עניין חדש במחוזותינו. זכורים דבריו של אברהם שפירא שגידף את הנוער של זמנו על הדקדנטיות וקהות החושים שלו, וכמובן שגם בתקופת הציונות הקלאסית לא היו חסרים דוברים מסוג זה. החידוש נמצא במקום אחר, והוא בזהות הדוברים. המקדמים את התזה הציביליזציונית אינם עסקנים מפא"יניקים או מחנכים קשי יום המבקשים להחזיר את הנוער למוטב (ס. יזהר, בהוקעתו את "דור האספרסו", דיבר כחבר כנסת, איש ממסד, לא פחות מאשר כאיש רוח). מדובר, כמעט בכל המקרים, בנפשות הפועלות באותו שדה תרבותי עצמו כמו מושאי הביקורת שלו, ואשר ניתן בהחלט להגדירן כחלק מאותה קבוצה מנותקת אשר זוכה אצלם לביקורת. רובם ככולם אנשים משכילים, בעלי טעם גבוה ומעלה, רובם קשורים לגופי האקדמיה, התקשורת או היצירה. רובם ככולם חוגגים, ובוודאי מרוויחים באופנים רבים, מאותה פתיחות ליברלית אותה הם מוקיעים. כיצד אם כן ניתן להבין יציאה זו של המיליה התרבותי כנגד בשר מבשרו? כיצד ניתן להבין ביקורת של אנשי תרבות על אותה התרבות שמהם הם יונקים?

מזיל דמעות על הכרית

כשגונבים לכולם את המזרונים

המשורר

(רועי צ'יקי ארד)

התשובות על כך עשויות להיות רבות ומגוונות. החל ממאבק בין אליטות על משאבים הולכים ומצטמצמים וכלה בביקורת פוליטית, שהיא בבחינת פק"ל לאדם יוצר בתקופתנו, המופנית כלפי המטרות המוכרות, הקרובות לבית. כל תשובות אלה, לגיטימיות ככל שיהיו, לא מסבירות את העניין לאשורו. על התשובה לקחת בחשבון את החדווה בה נעשית ביקורת זו, את התשוקה המוקרנת ממנה, ואת האירוניה, שהינה בוודאי מודעת לעצמה, בה נחרצת הלשון כלפי אותם נהנתנים. כאשר עיתונאי כלשהו מוקיע את החזון הפוסט-מודרני הניאו-ליברלי בספריה של אורלי קסטל בלום, ולאחר מכן ממהר לפתיחת תערוכה בגלריה אופנתית כלשהי, לא ניתן להבין זאת ללא התייחסות לפיצול האירוני, ואולי אף הטרגי, הנובע מכך.

לא כאן המקום להתעמת עם גישה זו, לנסות לאמת או לחילופין להפריך אותה (במידה והדבר אפשרי). יש להבין גישה זו, לנתח ולנסות אולי לחזות את השלכותיה במישור הפוליטי. ניתן במידה מסוימת להקביל את קורותיה של התזה הציביליזציונית לתופעה נוספת השגורה בשיח הציבורי המקומי, היא הניאו-ציונות. כמו הניאו-ציונות, מבקשת גם התזה הציביליזציונית להבין תהליכים פוליטיים וחברתיים במושגים תרבותיים וסמליים; כמו הניאו-ציונות גם היא מבוססת על "היפוך הפירמידה": העמדת הקונקרטי על הסימבולי, המוחשי על המופשט, הפיזיס על האתוס. את ההשלכות של השיח הניאו-ציוני מכירים כולנו היטב: ועדות חקירה פרלמנטריות לנושא החומרים המועברים באקדמיה, נאומים חוצבי להבות כנגד הצגות תיאטרון בלתי-ציוניות, הקמת קרנות שונות למען עידוד קולנוע ציוני וכיוצא בזאת. המהלך הניאו-ציוני, יש להוסיף, גם חופף לתזה הציביליזציונית מבחינת החברותא שלו (בעיקר באגפה השמאלי של הניאו-ציונות, גדי טאוב ואנשי השמאל הלאומי).

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב. (תודעה כוזבת)

האם ניתן לצפות לתהליך דומה שיניע השיח הציביליזציוני? מוקדם לומר. יתכן מאוד כי הוא יזכה לביטוי בגל הבא של המחאה החברתית, אם וכאשר תפרוץ בקיץ הקרוב. ניתן בנקל לדמיין איך יראה ביטוי זה: פניה כנגד "יושבי בתי הקפה המנותקים", נאומים חוצבי להבות המבקשים לטלטל את "ההיפסטרים משינקין", ואולי אף הצעות לסדר היום הכוללות סגירת ארועי שירה דקדנטיים לטובת תרבות עממית אותנטית עזה. רעיונות אלה אולי נשמעים דמיוניים, אך ניתן רק להזכר במהפכה הצרפתית, אשר בשנות הטרור שלה כלאה את אלו שלבשו בגדים "לא אזרחים". כל מהפכה ודרישותיה התרבותיות.

מה שחשוב להבין הוא שהקריאה מחדש של הטקסטים והמעש התרבותי של אותם מבקרים, מובילה באופן בלתי נמנע לפוליטיזציה של אותם טקסטים, ושל התרבות בכלל. פוליטיזציה, בסופו של עניין, משמעה עיסוק קונפליקטואלי, בו יש צדדים, וויכוחים, ומאבקים. במיוחד על רקע תקופות רדיקליות, אותם מבקרים אמורים לקחת בחשבון כי דבריהם עלולים להלקח, ואכן נלקחים, כקריאה לפעולה אשר תטלטל את האוטונומיה היחסית שממנה נהנת היצירה התרבותית, על סוגיה וגווניה, בארץ. מי שלא ירצה את המרד התל אביבי, יזכה, כך נראה, בהעמדה בשלשות אצל גדעון סער.

(הדימויים: חגיגות הקמת קולחוז ברומניה (1949); כרזה של פרויקט הקולקטיביזציה בברה"מ (1930); אנדרטה באדיס אבבה מתקופת השלטון הקומוניסטי – האינטלקטואלים עם העם)

כל העולם כולו גשר צר מאוד

כבר לפני כמה חודשים, מישהו החליט שהמחאה החברתית היא הכי has been. עד כדי, שבתקשורת מצד אחד ובחוגים רדיקליים מצד שני ממש אסור להזכיר את הנושא הזה – ואם הוא מוזכר הוא מתקבל בתנועה מזלזלת. כשמדובר על המחאה החברתית, מותר ואפילו מומלץ להיות ציני. זה מוזר, כי פרויקטים מופרכים הרבה יותר של השמאל נהנים בתוך המחנה ממעמד מקודש, ויוצרים במהירות אווירה של "שקט, מוחים". כמובן, תמיד יש ביקורת, אבל היא תיכתב רק בהודעות אישיות בפייסבוק, ולא על הקיר – לפחות עד שקורה משהו ממש חמור.

אבל לא כך המחאה החברתית. כבר חצי שנה, נראה שהמחאה משמשת מבחינת לא מעט אנשים לצורך תרגיל אקדמי בחידוד תיאוריות סוציולוגיות ופוליטולוגיות. אומרים שהבעיה היא שהמחאה הדירה ערבים, ואומרים שהבעיה היא שהיא הדירה מזרחים; אומרים שהבעיה היא שלא היתה אלימות, ואומרים שהבעיה היא שלא היו דרישות. כשאני שומע שיש כל כך הרבה טענות שונות, אני מגיע למסקנה שכנראה הסיבה לביקורת היא בכלל אחרת. במיוחד, כשהטענות האלה גם סותרות אחת את השנייה. למשל: מגוחך להתלונן שהשתתפו במחאה רק תל אביבים, ובו זמנית שהשתתפו בה אנשים שהולכים למילואים בעזה. אם אתם רוצים מחאה עממית, איך אתם רוצים שהיא תהיה פוסט-ציונית טהורה? כאילו – איפה אתם חיים? אנשים בשמאל נעים בין שנאה עזה לעם בישראל, לבין פנטזיה על איזה עם רפאים טהור ומדוכא שבעצם רוצה כל הזמן לצעוק סיסמאות של חד"ש אבל פשוט מצנזרים לו את הטוקבקים. למעשה, האמת ידועה – כמה אנשים יש כאן שלא טבלו את הידיים בדם הפלסטיני? אבל כל הרעיון של המחאה היא שאנשים יוציאו את הידיים מהדם ויעשו איתן משהו אחר.

יש כאן סוג של נרקיסיזם של "המחנה". אנשים חווים למעשה את הקולקטיב שלהם בתור המחנה הרדיקלי. אבל זאת מנטליות של אוהדי קבוצות כדורגל כושלות, לא פוליטיקה.

לכל אלה שמבקרים את המחאה החברתית מנבי סלאח: מה בעצם אתם רוצים? הייתם מצפים שמיליון אנשים בישראל יסעו לנבי סלאח? הרי זה מופרך לגמרי, וזאת תהיה הפקעה של המאבק הפלסטיני מידי הפלסטינים. "שדפני ליף תלך לרמאללה", אמרו בקיץ. אבל אתם כל כך בטוחים שרמאללה זקוקה עכשיו לדפני ליף? יש כל מיני דברים שאפשר לעשות לגבי זה, אבל נכון לעכשיו יש שני קולקטיבים לאומיים בין הים לירדן. ישראלים צריכים להתנגד למהלכים הרצחניים של הממשלה שלהם, ולתוכניות הרצחניות עוד יותר, אבל אין שום סיבה לצפות מהם לעשות בשביל הפלסטינים את המאבק שלהם.

בכלל, אני מעז לומר בזהירות, ניכר שהפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא כרגע בתקופת התארגנות ו-re-alignment שתוצאותיה לא ברורות. דברים מאוד גורליים קורים מסביב, ובהיותו צורה של לאומיות ערבית הפרויקט הפלסטיני מעולם לא היה מנותק מההתרחשויות במרחב – כלומר בעיקר מההתפתחויות בסוריה ומצרים. אבל זה לא אומר שצריך לחכות לאבו מאזן, פיאד או הנייה. למרות היותנו יהודים כובשים, כבני אנוש יש לנו זכות להתקיים באופן פוליטי.

לגבי הטענות שבאות מכיוון המאבק המזרחי: מהתחלה היה ברור שהמחאה היא תנועת התעוררות עם דומיננטיות אשכנזית לא מועטה. ובכל זאת, אני חושב שאתם טועים בביקורת עליה. אני יכול לומר באחריות שבין האנשים שהיו ברחובות היו הרבה יותר שיתופי פעולה בין מזרחים לאשכנזים, משהיו אי פעם בתנועות שמאל אחרות. מה עוד, שלפי התרשמותי התנועה המתעוררת שהתפרצה אתמול היתה כבר הרבה יותר פריפריאלית והרבה פחות בורגנית – כמו חלק מההפגנות שהיו בקיץ.

כך שאני לא כל כך מבין. אפשר לשלול כל צורה של מחאה, ולמצוא בה שכפול של הסדר המעמדי הישן. כבר טענתי שרק לפני המבול היה מבנה פוליטי שונה באופן אבסולוטי. אבל השאלה היא מה האלטרנטיבה, ואת מי זה משרת. לצערי, אני חושש שבקונסטלציה הנוכחית הביקורת הזאת משרתת רק את ביבי ואת הממשלה הצינית והמפלצתית שלו.

אני חוזר ושואל: מה אם כן המקור לבוז התהומי של רבים בשמאל העמוק כלפי המחאה? נדמה לי שאנחנו חוזרים למושג "סחים", שתמיד מבצבץ יש מאין בהתייחסויות להפגנות. אבל זה הרי היה מהתחלה, לא? מהתחלה אנשים התלוננו שברוטשילד יש מוסיקה גרועה ואנשים לובשים שרוואלים. אני טוען שזאת בסופו של דבר הביקורת האותנטית ביותר על המחאה החברתית: ביקורת של אנשים שנוסעים לברלין, ונגעלים מהרעיון שהם צריכים לסבול אנשים שנוסעים להודו.

אז צריך להגיד את זה במפורש: הזלזול הזה הוא ממש דוחה, ובמידה רבה גזעני. תחת מסווה של ביקורת חברתית, יש כאן ביקורת של הקצפת הגלובלית של האליטה כלפי השכבות שמתחתיה – אשכנזיות או מזרחיות. כשאני רואה מישהו נורא ציני כלפי המחאות על שכר הדירה או על מחיר החשמל, אני מחכה בדרך כלל לחופשה הבאה, לרגע שבו הוא יסע לחו"ל ויפרסם בפייסבוק את הדירה הרחבה והמוארת שלו במרכז תל אביב. בדרך כלל זה מסביר הכול.

אז מי שרוצה ויכול לצקצק מברלין, שיעוף לברלין וייהנה שם, אבל שלא יפריע לאנשים שממש חיים כאן, ורוצים לנסות לעצב את החיים שלהם.

אישית, לא אכחיש שגם אני התייאשתי בנקודה מסוימת מהתוחלת של המחאה החברתית. חשבתי שהרעיון של התקפלות וחזרה לאוהלים "בקיץ הבא" הופך את כל העניין לסוג של מחנה קיץ, ושבאותו "קיץ הבא" זה כבר יראה באמת כמו קרנבל של סלקום. אבל ממה שראיתי בימים האחרונים, נראה לי שהמחאה של 2012 דווקא מחושלת יותר.

והגודל בכלל לא משנה. כיף לצעוד ולצעוק, גם כשיש מסביבך רק 15 אנשים. בסופו של דבר, אני מתעקש שהמחאה החברתית היא פעילות אקזיסטנציאלית יותר מאשר פוליטית. היא כמו תנועות המצוקה של מי שנחנק, או אם תרצו, של מי שמנסים לסמם אותו והוא מנסה לבעוט ולהתנגד.

בעיניי, המחאה החברתית היא האופק לקיום שלנו. מעבר לגבולות שלה יש רק מוות – מוות במובן המילולי ביותר.

לפעמים יש לנו נטייה להכניס את המציאות לתוך דפוס עלילתי של סיפור קצר, או אפילו של פרק בסיטקום. היתה מחאה, היתה דפני ליף, היו רגעי שיא, ואז היא איכזבה ושקעה והסיפור נגמר. עכשיו, לדבוק בסיפור הזה זה "פאתטי", זה כמו להתלונן על זה שבן גוריון פירק את הפלמ"ח.

אבל אפשר לראות את הדברים אחרת – לא כמו סיפור קצר אלא כמו רומאן ארוך של דוסטוייבסקי. ברומאן כזה הגיבורים מתאהבים, מפתחים אובססיות, ורבים ריבים מחרידים, אבל הריב הוא אף פעם לא סוף הסיפור. אחרי הריב הדמויות מתאהבות שוב, שוב מאיימות לרצוח אחת את השנייה, וחוזר חלילה. עולות דמויות חדשות, מרשימות, אפילו באמצע הרומאן או בשליש האחרון שלו. ואולי אפילו לא שמענו על דפני ליף הבאה.

הגיע האביב, ובאביב אנו יוצאים לרחובות. כאשר הארנבות והשועלים יוצאים באביב ממחילותיהם כדי ללחך עשב, לטרוף ולהזדווג, אף אחד לא אומר להם: "כבר עשיתם את זה באביב הקודם".

בקיצור – שום דבר לא נגמר, אלא אם תרצו שהוא ייגמר. להיפך – משהו חדש נולד.