הנשיא המזיק-פחות

יש תופעה מסוימת בדיון הפוליטי הישראלי שאפשר לכנות "פרדוקס הפרפראזה". נאמר ששר כלשהו מהליכוד משתתף בתוכנית אקטואליה בערוץ 1. החלק הראשון של התוכנית עוסק בחוק ועדות הקבלה או בחוק הנכבה. כשיגיע תורו לדבר, השר האמור ינופף באצבע ויגיד שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן אנחנו חייבים לעגן בחוק את הצביון היהודי של המדינה ואת הזכות שלנו על ארץ ישראל, ולהיאבק בארגוני זכויות האדם שמערערים על יסודות קיומנו. החלק השני של התוכנית עוסק בהידרדרות מעמדה של ישראל בעולם. כעת, אותו שר עצמו יגיד שהעולם הדמוקרטי חייב להתעשת ולהכיר בכך שישראל היא בת בריתו, המגן האחרון של הדמוקרטיה מפני אויביה האיסלאמו-פאשיסטים. וכאשר מישהו יגיד לו (זה בדרך כלל לא קורה): "אבל כרגע אתה בעצמך, שר בממשלה, אמרת שהדמוקרטיה לא חשובה" – ברגע הזה הוא פשוט יתחרפן.

נראה שאנשים בישראל חיים באיזשהו שסע: מותר להגיד הכול, אבל אסור להגיד להם שהם אמרו את זה, ולמעשה – אסור לצטט אותם. מבחינה זו יש דמיון מבני מסוים לשנים הראשונות של גרמניה הנאצית, שבהן הופיעו בעיתונים ובנאומים אמירות אנטישמיות מחרידות, אבל כאשר מישהו ציטט את אותם נאומים בעיתון זר – האשימו אותו ב"תעמולת זוועה" והוא נשלח לדכאו.

נדמה לי שאפשר לצפות מאנשים לעמוד מאחורי ההיגדים שלהם – יהיו אשר יהיו. זה נכון, דרך אגב, גם לגבי השמאל. אם בסטטוס הקודם שלי בפייסבוק כתבתי "הלוואי הלוואי יבואו הפליטים ויגמרו סוף-סוף עם הציונות", אני לא ממש יכול ליילל כש"אם תרצו" מאשימים אותי בחתירה תחת יסודות מדינת ישראל.

על כל פנים, האפקט הזה של פרדוקס הפרפראזה עלה בדעתי כשקראתי כמה מאמרים שהופיעו בימים האחרונים בעיתונות הישראלית, סביב סדרת הנאומים האינסופית של אובמה ונתניהו. שאלתי את עצמי איזו תגובה היתה מתעוררת אם בעיתון כמו "ניו יורק טיימס" או "גרדיאן" היה נכתב שפעולותיו של אובמה מוכתבות על ידי אילי ההון היהודים; ושדניס רוס, יועצו הבכיר של אובמה, מתפקד כלוביסט של ישראל בתוך הבית הלבן. והנה, שתי האמירות האלה הופיעו בעיתונות הישראלית – ב-Ynet –

מובילי דעה כבר הודיעו בסוף השבוע כי הם שוקלים מחדש את תמיכתם בנשיא, שזקוק אולי יותר מהמצביעים – לתרומות מאילי ההון היהודים.

ובמעריב, אצל בן כספית –

היה ברור שמשהו קרה, שמישהו הצליח לכופף את הנשיא בניגוד למאמציו האדירים של דניס רוס, הלוביסט הישראלי בבית הלבן.

מה שאני רוצה לומר הוא, שבתקופה הנוכחית נעשה קשה יותר ויותר לתאר בפשטותה את המציאות הגלויה לעין של יחסי ישראל-ארה"ב, בלי לגלות שבניגוד לרצונך אתה קצת אנטישמי – לפחות מבחינת ההגדרות של הליגה נגד השמצה וגרורותיה. למעשה, אותם ארגונים מטילים משטר אימתני על התקשורת העולמית, ואוסרים עליה להגיד דברים שחשופים לגמרי לעיני כל. מגישי החדשות מורשים לכל היותר להצביע, להראות את התופעות האלה – למשל כשהם מציגים את הרצאתו היהירה של נתניהו במסיבת העיתונאים בבית הלבן, ואחר כך עם שובו של השידור לאולפן זוקפים גבה בגועל מסוים.

נדמה לי שזה אחד ההסברים להתפרצויות כמו זו שקרתה ללארס פון טרייר בשבוע שעבר, שפתאום החליט להכריז שהוא נאצי. עושה רושם שהוא, כמו רבים אחרים, פשוט רצה לשבור את הכלים, את כללי המשחק שנעשו אבסורדיים יותר ויותר.

לרגעים, נראה שגם נשיא ארה"ב עצמו קרוב להתפרצות כזו, שכנראה לא תבוא לעולם. כך הרגשתי כשראיתי את נאומו של אובמה בוועידת אייפאק ביום ראשון. אבל לפני שאפרט בעניין זה, אציג בכמה משפטים את האופן שבו אני רואה את דמותו של אובמה בכלל.

אובמה. האם בא לו לצעוק "אני נאצי"?

כזכור, תל אביב עלזה ושמחה ביום שאחרי בחירתו של אובמה לפני שנתיים. חבר שלי, ששוטט באותו יום ברחובות הצוהלים, פגש פילוסוף כלשהו, שנראה לו דווקא עגמומי מהרגיל. כשחברי שאל אותו האם הוא לא שמח על בחירתו של אובמה, הוא ענה שלא. וכששאל אותו למה, ענה לו הפילוסוף פחות או יותר: "כי אם זה קרה, לא יכול להיות שזה טוב".

חשבתי אז שזוהי תפישה פוליטית קודרת מאוד, גנוסטית, ואולי משיחית: העולם הזה הוא בבחינת עמק בכא, מציאות פוליטית שטנית מיסודה, ששום דבר טוב לא יכול לקרות בה. ובכל זאת, ככל שהקדנציה של אובמה מתקדמת, נראה לכאורה שהפילוסוף צדק, ושאובמה הוא אכן פיון בידי אותם כוחות רבי עצמה שאיפשרו את בחירתו – וול סטריט, חברות הביטוח, חברות הנשק, הלובי הפרו-ישראלי וכו' וכו'.

ובכל זאת, אני נוצר בלבי אהדה מסוימת לאובמה, ומבקש למצוא דרך לגאול אותו – ולו רק כדי להצדיק את אותה שמחה שפרצה עם בחירתו. בשלוש מלים, הייתי מגדיר אותו בתור הנשיא שמפריע פחות. באומרי "מפריע פחות", אני לא מתייחס לקטגוריה המוסרית של "הרע במיעוטו", אלא לשאלה האסטרטגית של ההשפעה שלו בתור שחקן מרכזי בזירה הגלובלית והאזורית.

שהרי, אם אובמה הוא שחקן, הרי שהוא שחקן במחזה שכלליו הוכתבו עוד לפני בחירתו, והם שהכתיבו את בחירתו. אלה הם כללים צבועים, כוחניים ומרושעים – כלליה של האימפריה האמריקאית. אובמה משחק לפי הכללים האלה – לא רק כי הוא חייב, אלא גם כי הוא רוצה. אבל מה שאפשר לדעתי להגיד, הוא שהוא משחק במחזה בפחות תשוקה, בפחות התלהבות מנשיאים קודמים. לרגעים, נראה שמשהו בו חורק, שמרכיב כלשהו באישיותו גורם שתתעורר בתוכו התנגדות מסוימת.

וכך, בטקסט של נאומי אובמה האחרונים, וגם אלה שלפניהם, אין למעשה שום בשורה. אבל אם יש איפשהו בשורה, היא נמצאת באופן שבו הוא מדקלם את הטקסט הזה, המוכתב לו על ידי הטלפרומפטר השקוף. בנאום באייפק זה היה מורגש במיוחד: אובמה נראה עייף מהציונים, עייף מנתניהו ועייף מדניס רוס. כמו גלדיאטור עייף, הוא היה מוקף באלפי ציונים אגרסיוויים ועשירים מאוד, ואמר בדיוק את מה שהם רצו לשמוע. אבל בטון שלו אפשר היה לזהות כעס. הסבטקסט היה: "אני אגיד בדיוק מה שאתם רוצים, ואעשה בדיוק את מה שאתם רוצים אבל בחוסר התלהבות. אתם לא תגרמו לי להאמין במה שאני עושה".

מיותר לציין, שב"חזון אובמה לשתי המדינות" אין שום תוכן. שהרי הוא בעצמו אומר שהחזון הזה לא יכול להתגשם באמצעות משא ומתן – בגלל חמאס, ההתנחלויות וכל השאר. מבחינת העתיד של ישראל-פלסטין, התקווה אינה טמונה, אם כן, בכוח האמריקאי (כלומר, בפנטזיה על הלחץ האמריקאי על ישראל שיגרום לה לסגרת מהשטחים) אלא בנסיגתו של הכוח האמריקאי. כי ניתנה האמת להיאמר שבחירתו של אובמה עצמו היא סימפטום להיחלשותה של אמריקה: אמריקה בשיא כוחה לעולם לא היתה בוחרת נשיא שחור. וכך, אם העולם תחת האימפריה האמריקאית הוא ממלכת השטן, הרי שאם לאובמה יש תפקיד חיובי כלשהו הוא מתממש דווקא בהיעדרו של התפקיד, כלומר ברגע שבו הכוח האמריקאי חובק-הכול מבצע מעין צמצום קבלי ונעדר ממקומות מסוימים.

צמצום קבלי, מתוך hebrew4christians.com

ומה שאפשר בהחלט לומר הוא, שהצמצום הזה לגמרי קורה בימים אלה. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא ביסודו של דבר אובדן שליטה אמריקאי, גם אם אמריקה מנסה להחזיר לעצמה את השליטה. אובמה יודע את זה, והידיעה הזאת נמצאת בסבטקסט של דבריו המתקתקים באייפאק. כאשר אובמה אמר שם ש –

דור חדש של ערבים מעצב את האזור מחדש, ולא ניתן יותר להשיג שלום עם מנהיג ערבי אחד או שניים. מיליוני ערבים חייבים לראות ששלום אפשרי, כדי שניתן יהיה לשמר את השלום.

הוא מתכוון לומר שגם אם הוא לגמרי שפוט של ישראל,  לחלוטין עבד נרצע של המורה נתניהו, הכוח שלו מוגבל.

הנבואה הזאת אמורה להתממש בספטמבר. ברור כבר, והיה בעצם ברור מהתחלה, שארה"ב תטיל וטו על הכרה של מועצת הביטחון בפלסטין העצמאית. אלא שגם הוטו הזה לא יוכל למנוע מכל מיני דברים לקרות. הזמן שיתחיל בספטמבר הוא זמן של חוסר ודאות כמעט מוחלט, זמן שהכול יכול לקרות בו. כמו סינגולאריות פיזיקלית, אפשר לדעת איך נכנסים לספטמבר אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים. מלבד אותן צעדות שיכולות להתרחש בכל מקום, עשויים לקרות זעזועים משניים שיכו מצדם בסיטואציה המקומית – למשל הפגנות במדינות באזור שיגרמו לשינויים פוליטיים. לבסוף, כדאי לזכור שישראל חיה כיום על גבי בועת נדל"ן, ומספיק שהזעזועים יהיו חזקים מספיק – הבועה הזאת תתפוצץ.

כמו במשברים רבי עצמה אחרים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות, למשל המשבר הכלכלי של 2008, ברור שכוחות עצומים יתגייסו לבלום כל שינוי, ולהבטיח שמי שסבל עד עכשיו יסבול גם מעכשיו. אלא שבדבריו של אובמה ניכרת ההבנה, שהכוחות האלה כבר אינם כל יכולים. המכונה האוטומטית של התמיכה האמריקאית תפעל גם בספטמבר; בהיותה אוטומט הפועל בכוחם של גלגלים וקפיצים ידועים, אין טעם לצפות שהיא תפעל אחרת. אבל אובמה רומז שהמכונה הזאת נשחקת לאטה: הדלק פוחת והנהג עייף.

בסוף הנאום שלו, אמר אובמה את הברכה המסורתית, שנטועה בתיאולוגיית הבחירה הציונית-אמריקאית: "God bless Israel". אבל בסבטקסט של המלים, שמעתי נימה של פרידה, כאילו הוא אומר:

"Only God can save Israel"

המקרה המוזר של עמיר בניון

דניאל רוזנברג

עמיר בניון נכנס לחיינו בראשית שנות האלפיים, אז הוציא את אחד משיריו הראשונים "וניצחת איתי הכל", ובעקבותיו אלבום באותו השם. בניון זכה אז להצלחה גדולה, מסחרית וביקורתית. הוא הוכתר בתור הקול החדש של המוזיקה המזרחית האיכותית (להבדיל ממקבילתה הגלגל"צית המסחרית), נציג של יצירה עממית אמיתית, או במילים אחרות, של תרבות "אותנטית", על כל מטען הדימויים שנושא שם תואר זה.

כזה היה הטון שבו התקבל בניון בעולם המוזיקה ובציבור הישראלי, שהעניקו תשומת לב רבה לזהותו של בניון ולסממניו החיצוניים. התקשורת הרבתה לסקר את אמונתו הדתית המופגנת, שהתבטאה בין השאר במילות שיריו ובדברים שסיפר בראיונות, את מוצאו המזרחי ואת הרקע החברתי הצנוע של משפחתו. בנוסף לזאת, הדגישו רוב המבקרים את האמוציונאליות הגדולה שמבטא בניון בשיריו ואת המטען הרגשי העמוק שלהם. לא היה כמעט מבקר מוזיקה שלא התרשם מקולו ומסגנון ההגשה של בניון, שתואר על ידי המבקרים כמלא וגדוש בדרמה, עם מלל ישיר ובלתי מתיפייף. בניון נחשב אז לתקווה הגדולה של המוזיקה המזרחית, ואולי הישראלית בכלל, בשילוב של אותה "אותנטיות", המתבטאת במילים, בזמרה ובלחנים, יחד עם איכות קולית גבוהה והפקה מודרנית. ֿֿ

אותנטיות זו זכתה, באופן מעניין, להגדרה שלילית, כאשר בשנת 2002, בזמן מבצע חומת מגן, טען יוסף "טומי" לפיד באוזני רזי ברקאי כי "לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו", בהתייחסו לשיר "את אינך" של בניון ששודר לפני כן. התפרצות זו של לפיד סימנה את בניון בתור הקול העממי החדש, העומד מנגד לממסד המדושן שייצג לפיד (איש התקשורת מרשות השידור, הפוליטיקאי ממפלגת "שינוי" הארכי–ליברלית האשכנזית). עמדה זו, שבו העמיד בניון את עצמו בסיוע התקשורת, מיצבה אותו בתור גורם נון–קונפורמיסטי, שלא לומר חתרני, על הסקאלה של התרבות והיצירה הישראלית. בניון נראה אז לא רק, בקלישאות השגורות כלפי זמרים מזרחיים, כמייצג של רגישות ו"חום", אלא גם כנושא אמת, כבעל אמירה כלשהי שאמורה להישמע.

עם השנים החל בניון לאמץ צביון דתי ולאומי יותר מבעבר. בשנת 2004 סיים תהליך של חזרה בתשובה, והחל ללבוש כיפה לבנה גדולה בסגנון חסידות חב"ד. גם צעד החזרה בתשובה התאים לזהותו הציבורית והאמנותית של בניון, ובראיונות שנעשו איתו הדגיש מחד את דבקותו הקיצונית באמונה, ומצד שני את סוג האמונה האישית והאינדיבידואלית שלו. הדת היהודית בנוסח החב"די שלה נוטה בכללה לראות בדת שילוב של קיום מצוות דתיות, יחד עם תחושה אישית ומחויבות קהילתית חזקה. מבחינות מסוימות זו אחת הגרסאות ה"לאומיות" ביותר של היהדות, ולא במקרה נוכחותם של נציגי חב"ד ניכרת בגרעיני התנחלות בשטחים ובצה"ל. חזרתו של בניון בתשובה יצרה מיזוג בין מעמדו כ"אנדרדוג" וכיוצר מקורי ונועז, לבין התכנים הלאומיים של הימין הדתי, מיזוג שהתבטא בטקסטים שלו ובאמירותיו הציבוריות.

ויליאם ג'נינס בראון. מועמד הפופוליסטים לנשיאות ארה"ב והתובע ב"משפט הקופים"

בד בבד עם תהליך זה, החלה גם יצירתו של בניון לקבל צביון פוליטי יותר. ב-2008 הוא הקליט גרסה מחודשת להמנון הלאומי, בלחן חדש, ועם קטעי רדיו המופיעים ברקע לשיר ומזכירים נושאים כגון פערים חברתיים–כלכליים, גלעד שליט והמצב המדיני. בתקופה הזאת הקליט בניון מספר שירים אחרים שנושאים צביון פוליטי, כגון "לא כחול ולא לבן", שיר שבמילותיו נוגע במספר נושאים אקטואליים, כמו התנהלותם של פוליטיקאים בכירים, עוני והתקפות החמאס. מעל הכל, בולט בשיריו של בניון המוטיב של "אנחנו נגדם", כאשר זהות ה"אנחנו" יציבה (ישראלים יהודים עניים, לא "מתוחכמים", לעתים תושבי הפריפריה), אך זהותם של ה"הם" נותרת חמקמקה (פוליטיקאים? בעלי הון? שמאלנים? ליברלים? חילונים?).

בשנת 2010, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ובשיאה של הסערה הציבורית סביב דו"ח גולדסטון, הוציא בניון את השיר "אני אחיך". שיר זה מרכז פחות או יותר את כל האלמנטים הפוליטיים של הימין הדתי הישראלי: מיליטריזם, זהות אתנית יהודית חזקה, תחושת שליחות דתית היסטורית ומטאפיזית ומנה גדושה של ריסנטימנט ורגשי נחיתות מובנים. מילות השיר, המופנות ל"אחי" ש"יורק לי בפנים", מתארות את השמאל הישראלי כבוגד, כשונא, כגורם הרסני. יחד עם המסר הפוליטי החד משמעי שלו, שומר השיר על הייחודיות של סגנונו של בניון, בכך שעולה ממנו מטען רגשי חזק: בעוד האויב "שונא", בניון "אוהב", בעוד הבוגד השמאלני "צוחק", בניון "בוכה". הסגנון האמוציונאלי שאפיין את שיריו המוקדמים של בניון נשמר כאן, אך נרתם לשירות המטרות הלאומיות והפוליטיות.

מספר שבועות לאחר הוצאת השיר "אני אחיך", הלחין בניון את "שיר ערש", שהיה שיר מחווה לצה"ל ולשייטת 13 לאחר פרשת ההשתלטות של חיל הים על המשט התורכי לעזה. השיר, שנכתב על ידי יועץ התקשורת משה קלוגהופט (המזוהה עם הימין הדתי ה"כתום", ועל קשריו עם תנועות ימין בכלל ועם תנועת אם תרצו בפרט נכתב כבר רבות), בוצע על ידי בניון וחברי כנסת ממפלגות קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. ניתן לדון רבות באופן שבו השפיעו אירועי המשט על הציבוריות הישראלית, אבל הדבר המרכזי הוא שאירועים אלה, ובמיוחד תגובת ה"הסברה" הישראלית, יצרו קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפעולת השייטת. זכור כמובן מסע ההכפשה הציבורי נגד ח"כ חנין זועבי, שלקחה חלק במשט, שהסתיים בהגבלת זכויותיה כחברת כנסת. באפריל האחרון הוסיף בניון עוד יצירה לרפרטואר הפוליטי שלו, כאשר הקליט אלבום שלם בשפה הערבית, והקדיש אותו למפגינים נגד המשטר בסוריה. אלבום זה הכיל טקסטים תנ"כיים מספר קהלת.

עבודות אלה לא היו ההצהרה הציבורית האחרונה של בניון. בראיון למעריב השבוע, אמר בניון את הדברים הבאים: "יוסי ביילין יכול לדבר על שמאל כלכלי, אבל אני ולא הוא אכלתי גבינה וחצי לחם שחור עם ערבים ועבדתי איתם מבוקר ועד ערב אצל אבא שלי בבניין. אספנו אותם לעבודה כדי שירוויחו 200 שקל ביום, וכשחזרו למחסום נציג השלטון לקח מהם מאה. זה הורג לי את הנשמה". המילים האלה הוכתרו כבר על ידי אחדים בתור מסר חברתי חריף, אמירה מעמדית אל מול פני השמאל היומרני והאליטיסטי. אך למעשה אי אפשר להבין את אמירתו של בניון ללא הזדקקות למושג הפופוליזם.

מהו פופוליזם? בקצרה, ניתן להגדירו בתור אופן התנסחות תרבותי שמעמיד את "העם" אל מול "האליטות", כאשר כל אחד מהגורמים האלה מוגדר לא באופן פוליטי, כלכלי או חברתי, אלא בדרך סמלית, המרוכזת בעיקר בסממנים חיצוניים ומתאפיינת בערפול ומיסטיפיקציה. הפופוליזם לא מציע לרוב לקבוצות החברתיות המנושלות מזור אמיתי, באמצעות צדק כלכלי או אזרחות שוויונית, אלא תיקון סמלי, באמצעות האדרה ערכית שלהם ושל עולמם התרבותי. מנחם בגין, אשר לרוב מוכתר כנביא הפופוליזם הישראלי–יהודי, ידע היטב להחמיא לשכבות העממיות (היהודיות) בכך ששייך אותן למסורת ארוכה של לוחמים ציונים, מדוד המלך ועד רפול; אך במישור הממשי לא זרק להם יותר מעצם יבשה תחת הכותרת של "פרויקט שיקום שכונות".

את מי, אם כן, מעמיד כאן בניון בתור הגורם הפופוליסטי? קודם כל, את עצמו. בניון עבד בבניין והוא מכיר את חיי הדוחק, דבר שמאפשר לו לדבר עליהם בצורה אותנטית. הוא מייצג אמין של "העם". בנוסף, גם חבריו של בניון למקום העבודה מייצגים את "העם": כאן מדובר בפועלים פלסטינים, ככל הנראה תושבי השטחים, שגם הם באים מחיי הדוחק. הפועלים הערביים אף סובלים כאן מדיכוי כפול: הם מנושלים קודם כל בהיותם פועלים "שחורים" המנוצלים על ידי מעסיקם, ושנית על ידי השלטון שעושק אותם. בניון כמובן לא רואה שום חוצץ בינו לבין אותם פועלים ערביים; להפך, הוא מזדהה איתם ועם מצוקתם, ואפילו מבטא כלפיהם סימפטיה על היותם "דפוקים" פעמיים.

לכאורה, דברים אלה מעמידים אותנו מול זעקה חברתית של ממש, הזדהות של בנים לאותו גורל אכזר ועיוור, בלי קשר למוצאם ולזהותם הלאומית. אך אופן ההתנסחות הפופוליסטי נפרד מזה הפוליטי. ראשית כל, בניון מעמיד דברים אלה כהתרסה אל מול "האליטה", שהיא, במקרה זה, יוסי ביילין (במאמר מוסגר, צריך לציין שביילין מעולם לא התיימר להיות "שמאל כלכלי" ומחזיק במוצהר בתפישה כלכלית–חברתית פחות או יותר ליברלית). בניון למעשה אומר כאן: השמאל בדמותו של ביילין לא מכיר את הערבים ולא מייצג אותם. אני, בניון, שעבדתי וחייתי עם הערבים, מכיר אותם טוב יותר מאשר השמאל.

בניון, איש הימין הדתי, שפוסל את הזהות הפוליטית הפלסטינית ונלחם בה (בשיר "ריבונו של עולם", למשל, הוא משווה בין חברי הכנסת הערביים לבין אנשי חיזבאללה), ושמתקיף בפראות את השמאל הישראלי המכיר בזהות זו, משבח ואפילו מזדהה עם התרבות הערבית, עם עולמה הסמלי והאמנותי, כפי שזה מתבטא למשל במוזיקה, בדת או בחייהם הפשוטים של פועלי הבניין הערבים. הזדהותו של בניון בטקסט הזה אינה עם הערבים, כפלסטינים או כפרולטרים, אלא עם הזהות הסמלית שלהם כמדוכאים, כאנשים פשוטים ועניים; כמייצגים של איזה אידאל רוחני של צניעות וענווה.

באותו אופן, ניתן לראות כי המחאה של בניון בטקסט הזה לא מכוונת כנגד המדינה, קל וחומר שלא כנגד הכיבוש, הצבא או הציונות; לא ניתן לגזור מדבריו שום מסקנה פוליטית אמיתית. הרי לא המעסיק של הפועלים הערבים (אביו של בניון?) ולא הדמות במחסום (אשר מוגדרת, שימו לב, כנציג "השלטון", השררה המופשטת, ולא כחייל צה"ל או כנציג המדינה היהודית) הם ישויות קונקרטיות שניתן להתנגד אליהן; אלא לכל היותר לכתוב שיר נוגה על ליבם המאובן. בראיון שהתקיים איתו בשנת 2010 תקף בניון בחריפות "חברות תקליטים, אנשי משפט, חברי כנסת ופוליטיקאים", בנוסף לרשות הפלסטינית, גלי צה"ל, בג"ץ וערוץ 2 (מיותר כמעט לציין שהראיון התקיים באחד מגופי התקשורת הגדולים). כך ניתן לראות, שהמרד שמציע הפופוליזם אינו מסמן אויב מוגדר אלא את "האליטות" באשר הן, אשר יהיו, ומכל סיבה שלא תהיה. אותם יריבים לא מוגדרים ככאלה על סמך פעולותיהם, על דברים שעשו או נמנעו מלעשות, אלא על סמך זהותם ותכונותיהם: הם מנותקים, מנוכרים, לא קשובים (בניגוד לבניון הרגיש, הנפגע, המתפרץ), חסרי נאמנות ובעלי זהות שונה; ככאלה, אין שום דבר שיוכלו לעשות על מנת להפסיק להיות יריבים, עליהם פשוט לחדול מלהיות.

במרכז: ז'טוליו ורגאס, נשיא ברזיל (1945-1930, 1954-1951)

זוהי, אם כן, הזעקה הפופוליסטית של עמיר בניון. בניון, שהעמיד את עצמו עוד בימיו הראשונים כיוצר אותנטי, לא מתווך ולא "מתוחכם", כאישיות עממית העומדת מול הממסד, ממשיך את המהלך הפופוליסטי בכך שהוא הופך את המחאה שלו לציבורית ולחיצונית יותר. אך בניון לא מפנה את חיציו נגד הישות המדינית האמיתית, שהיא מדינת ישראל, על מוסדותיה, צבאה והכוחות הכלכליים והחברתיים שפועלים במסגרתה, אלא נגד ישות מדומיינת, ממסד או "שלטון" אמורפי באשר הוא. בניון משכיר את המרד שלו לכל המרבה במחיר, ורותם אותו לעגלה של "אם תרצו", של היהודים האמריקאים חומדי הווילות בשטחים, של תעשיית הבטחון ושל המנגנון הממשלתי השמן שמחזיק ומפרה אותה. כל אלה, בהשקפה עולמו של בניון, הם הכוחות האותנטיים, האמיתיים והעממיים – רק לא ביילין.

הפופוליזם בישראל ידע שינויי פאזות רבים; יש כאלה המתארכים את תחילתו בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון (כמו דני פילק), ויש כאלה הרואים אותה כתופעה אינהרנטית לחברה המודרנית ולדמוקרטיה בפרט. עם זאת, את הפופוליזם בשיח הפוליטי העכשווי בישראל ניתן לאתר בעיקר סביב השיח הציוני המתחדש (המכונה לפעמים ניאו–ציונות), שבניון הוא מעין וריאציה עליו. כך למשל ארגון ניאו–ציוני כמו "אם תרצו" רואה את תפקידו בחשיפה ובהבסה של האליטות הפוסט–ציוניות באקדמיה ובעולם התקשורת, בעוד השמאל הציוני, מאזור אחר של המפה הפוליטית, הכריז מלחמה על "הסמולני שותה האספרסו". המשותף לשני הגורמים האלה, כמו גם לבניון, הוא ניתוק המאבק הפוליטי מהמישור הקונקרטי (המורכב מנושאים כגון ההחזקה בשטחים, זכויות האדם והאזרח בישראל, חלוקת משאבי המשק וכו') והעברתו למישור הסמלי. במישור סמלי זה האויב מוגדר כאוסף של סטאטוסים חברתיים (סטריאוטיפיים ושטחיים לרוב), והניצחון עליו מוגדר כהדרתו מהמרחב הציבורי; דבר שנעשה באמצעות הוקעתו הפומבית, השפלתו והאדרה של ה"אנחנו" האמורפי והמדומיין.

בעוד אמירה פוליטית ראויה יודעת לרדת מהערכי למעשי, ומהכללי לפרטי, אמירותיו של בניון ושל שאר הזרמים הפופוליסטים, נשארות ברמה מופשטת ולרוב לא יורדות משם, אלא לגיחות קצרות של הוקעת "בוגדים" ועידוד "יצירה ציונית". בעוד הפוליטיקה הישראלית, בשמאל כמו גם בימין, מאופיינת באקטיביזם, בפעלתנות ובפולחן ה"עשייה", מתאפיין הפופוליזם, על זרמיו, בהתנערות מהקונקרטי לטובת הסימבולי, ומהמעש לטובת נאומים חוצבי להבות, בין אם כאלה שנושאים צורה של שירים, כרזות או מניפסטים.

על רקע זה ניתן וצריך להבין את גלישתו ההדרגתית של בניון לימין. המסר האמיתי של בניון לאו דווקא שייך לעמדה פוליטית מסוימת כלשהי, כמו שאלה מצויות בשיח הפוליטי הישראלי, אלא בשליפה של הפוליטיקה מתוך המרחב הציבורי ובריקון כל אמירה מהמימד הפוליטי שלה. ניתן לסכם את המהלך הזה במשפט שאמר בניון לאחר שנשאל על שירו "אני אחיך": "צה"ל לא שייך לא לימין ולא לשמאל". העמדה הפוליטית, אם כן, היא שולית ביחס לצורה שבה היא מועברת: בניון יכול להיות בעד מפלגה כזו או אחרת, בעד או נגד פעולה צבאית כזו או אחרת או מדיניות כזו או אחרת, הדבר החשוב הוא הקונצנזוס. הפופוליזם, בהיותו לא יותר מאשר שפה, אוצר מילים סמלי, יכול להיות מנוכס על ידי כל גורם וגורם; ואפילו שלי יחימוביץ' טרחה בראיון אחרון לתקוף את אהוד ברק, לא על מדיניותו ועל מעשיו בתור שר בטחון, אלא על מגוריו במגדל אקירוב, על היותו "ציני ואינסטרומנטלי" ו"נהנתן" (גם הצירוף השגור "פוסט ציוני" לא נפקד מדבריה של יחימוביץ' על ברק).

כתשובה לשאלתו של עפרי אילני, אם כן, "מה קרה לעמיר בניון?", ניתן לענות כי לבניון לא קרה דבר. מה שהשתנה הוא הדפוס שבו מתנסח הפופוליזם הישראלי. אם בעבר, תחת מנחם בגין, ייצג הפופוליזם את "ישראל השניה" והעלה טרוניות רלוונטיות על קיפוח והדרה, ואם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הופנה הפופוליזם כנגד האליטות והשמאל, ולפחות שמר על קוהרנטיות פוליטית, הפופוליזם של קונגלומרט נתניהו–קדימה–ליברמן, זה של ה"הסברה" וההפרטה, מקבל תפנית פוסט–מודרנית, ועוסק בסופו של דבר בדימויי מדיה ריקים מתוכן. תחת המשטר הפופוליסטי הנוכחי יכול חב"דניק להעמיד פועלי בניין ערביים אל מול השמאלנים עם המשקפיים, ועורך דין תל אביבי יכול להעלות מהאוב את פרצופו של רבין איש הפלמ"ח כדי לנגח את ביבי איש הסיירת כ"לא ציוני".

שובה של הנכבה

שאול סתר

אנחנו חיים כיום בזמן של הנכבה. לא רק היום ממש, 15 במאי, היום שבו מציינים או לא מציינים, נמנעים או מנועים מלציין את הנכבה; אלא בשנים האחרונות בכלל, בישראל/פלסטין, בסביבותיה ובאשר לה, אפילו בלב ליבו של השיח הפוליטי היהודי–ישראלי – הנכבה, באשר נפנה, כבר כאן. החוק החדש, "חוק הנכבה" ("תיקון 40 לחוק יסודות התקציב", בשמו הרשמי – אבל מי בעצם לא קורא לו "חוק הנכבה"?), הוא חלק ממהלך שיבתה של הנכבה. שהרי ההגבלה, ההשתקה, האיסור – כך למדנו מפוקו (אם לא מפרויד, אם לא מפאולוס) – מצויים בלב ליבו של השיח, ביסוד כל תשוקת דיבור. ובאמת, מי לא מדבר היום על האיסור לדבר על הנכבה? ככל שהפוליטיקה הישראלית מקצינה יותר, נעשית ימנית יותר, כל יום בה הופך ליום נכבה. לא רק הפלסטינים שמציינים את חורבן כפריהם ועריהם, את הגלייתם וגירושם, לא רק השמאלנים המקצוענים שמוציאים כתבי עת, מקימים עמותות, אוצרים תערוכות, כותבים ספרי עיון, או רומאנים, או אנתולגויות שירה, לא רק אנשי הימין שיוצאים למלחמת חורמה; כו–לם חוגגים, בהרבה רעש וצלצולים, את הנכבה.

הנכבה, במילים אחרות, חזרה להיות עניינו של השלטון, השלטון הישראלי, על זרועותיו השונות. כזאת היתה מלכתחילה: 1948 היה רגע כינונו של אותו שלטון, והנכבה – "האלימות המכוננת" שהעמידה את השלטון, את תחום חלותו, את הסדריו ותקנותיו, כלומר האלימות שיצרה את החוק שמתוקפו מתקיים השלטון בישראל, מאז ועד היום — כעת שבה להיות לא רק בסיסו השתוק של השלטון, הגחלים הלוחשות מבעד לפעולותיו, אלא גם לשון החוק שלו: הכנסת חוקקה, משרד האוצר יוציא לפועל, כוחות השיטור יאכפו, מערכת המשפט תחרוץ דין. בימים אלה מובא העניין לבג"ץ, בעתירה שהוגשה כנגד החוק; רק את קולו של מבקר המדינה עוד לא שמענו, וגם לו יהיה, מן הסתם, מה לומר בנושא. אולם בין אם בג"ץ יאשר או ידחה את "חוק הנכבה”, בין אם ציון הנכבה ייאסר על ידי בית המחוקקים או יותר, לבסוף, על ידי בית המשפט, יהיה זה כעת זיכרון שנשען על כוחה של המדינה, על תוקפם של חוקיה, על חוק המדינה שניצב תמיד על האלימות שהובילה לכינונו. אין בכך כדי לבטל את הפנייה לבג"ץ כמהלך טקטי, כניסוי פוליטי–משפטי מעניין, ובעיקר כמעשה שאם יצלח, יסיר את חרב המאכלת מעל מספר גופים ציבוריים שבפעולתם אולי עוד יובילו לשינוי חברתי של ממש. אבל, כמו תמיד במקרים הללו, בג"ץ נתן ובג"ץ לקח, יהי שם בג"ץ מבורך. ובג"ץ, לא פחות מחברי הכנסת, הוא זרוע של השלטון, שלטון – והדבר נכון ביתר שאת באשר לשלטון הישראלי – שבהתירו מעשי זיכרון, אפילו בקידומם, מעצב אותם במידה רבה בדמותו.

הכפר סומייל (תצלום: דבורה ברייט). כל הדימויים מאתר "זוכרות"

אינני חושב כאן רק על ימי זיכרון ממלכתיים, בשר מבשרה של הממלכתיות עצמה. אלא גם, למשל, על התרת רסן "זיכרון השואה" בשנות ה-60 – נרטיב היסטורי שזכה, ולא בכדי, לקנוניזציה מואצת: הניצולים שהחלו לכאורה לדבר ועדותם שהחלה לכאורה להישמע, בציבוריות הישראלית של שנות השישים, בעקבות משפט אייכמן, אבל למעשה לא פחות מכך (כפי שהראתה עדית זרטל), בעקבות ההכנות למלחמת 1967, ובעיקר בעקבות היחס בין השניים, בין המשפט למלחמה, בין מעשה שלטוני אחד לרעהו. לפיכך, גם אם רסן האיסור על הדיבור אכן הותר אז, וגם אם אותו דיבור נישא אז לראשונה ברמה, הרי שהמדינה, שבהרשאתה, חסותה ועידודה נעשה הדבר, גם תבעה חזקה על דיבור זה, על משמעותו והשתמעויותיו. אולם מהצד האחר, עדותם של הניצולים לא החלה בבית העם ולא נחתמה שם: ניצולים נושאים את דברם כל הזמן, עם ובלי הקשבה, עם ובלי הרשאה. חובת הזיכרון איננה מוטלת עליהם; דבריהם פועמים בהם ומהם כהלמות לב. לכן גם האיסור על הזיכרון איננו באמת מעניינם. ניצולי השואה לא החלו לדבר במשפט אייכמן; ואפילו במהלך המשפט, הם לא דיברו אך ורק באופן בו היו אמורים לדבר. מול כל זיכרון המתקיים בגבולות המדינה, מורשה על פי חוקיה ומאושר על ידי מוסדותיה, מתקיים זיכרון אחר, בצידו, מתחתיו. אין זה זיכרון מתוקף חוק; זהו זיכרון ללא חוק.

בין אם יאושר "חוק הנכבה" ובין אם יידחה, זכרון הנכבה איננו עניינו של המשפט – וזאת לא מכיוון שהזיכרון הוא עניין "פרטי"; נהפוך הוא, הזיכרון לעולם איננו פרטי בלבד, קל וחומר זיכרון של "אסון" שנושא עדות באשר לאסון שחורג מהיחיד, אסון של הרס הקולקטיב, כלומר אסון של קולקטיב. הוא איננו עניינו של המשפט מכיוון שבהיותו ארוע הממוקם "לפני החוק" – כאלימות שהובילה לכינונו של חוק המדינה, ושמאז רוחשת בבסיסה – זכרו לעולם לא יוכל לבוא לכלל מיצוי בתחומו של החוק. זכרון הנכבה אף איננו עניין להיסטוריונים בלבד: גם אם ההיסטוריונים החדשים היו אלה שהציגו לציבור היהודי–ישראלי את הנכבה, אי אז בסוף שנות השמונים, הרי שהארכיב ההיסטורי שבו מיקמו את הנכבה, איננו יכול כיום לשאת אותה. גם הארכיב נוצק מתוקף החוק המארגן אותו. בעבודתו של בני מוריס, למשל, הארכיב ההיסטורי מורכב ממסמכים כתובים בלבד; וכך, "חוק הדוקומנטים" מבכר, מלכתחילה, את רשומות המדינה על פני רשמי קורבנותיה, כלומר מאשרר את האלימות המכוננת שהעמידה את המדינה, בין היתר, כרשות מארכבת. גם עבודות היסטוריות פוזיטיביסטיות פחות עדיין גודרות את הארכיב ההיסטורי ומגדירות, באופנים שונים, את רכיביו: כלל הארועים, או אפילו כלל הנרטיבים באשר לאותם ארועים. אולם אם ה"נכבה" – ה"אסון", ה"קטסטרופה" – משמעה הרס של צורת חיים, חורבן של קהילה פוליטית, ארוע קולקטיבי של אובדן, כיצד ארכיב כלשהו, כלומר אוסף של פרטים (מסמכים, עובדות, סיפורים, עדויות), יכול בכלל לקיים מושג של אובדן, מושג שפונה נגד חוק הצבירה של הארכיב עצמו?

שכונת עג'מי, יאפא (דבורה ברייט)

מהו, אם כן, זיכרון הנכבה – לא כזכות–מתוקף–חוק לזכור, ולא כזיכרון של ארוע מתוקף היסטורית, אלא כזיכרון של אובדן? "הנכבה שכאן” (כשמו של כתב–העת "סדק") לא רק כשיח הפושה בכל, אלא גם כחורבות המנקדות את כל מרחב החיים בישראל/פלסטין; החורבות כמקומות של היעלמות: הן קיימות כאן, לנגד עינינו, אבל נושאות עדות לגבי מה שכבר איננו כאן, שנעלם מן העין. אילן פפה כתב, בעקבות רציחתו של ג'וליאנו מר: “כל מי שמוכנים לראות בארץ הזאת את פלסטין שלפני 1948 אבל גם את ישראל שאחרי". כיצד, אם כן, רואים, בארץ הזאת, לא את ההווה האקטואלי (ישראל שאחרי 1948) ולא את העבר ההיסטורי (פלסטין שלפני 1948), אלא את המעבר בין זה לזה, את תנועת ההיעלמות עצמה? תנועת ההיעלמות הזאת איננה שייכת לעבר; היא איננה ארוע היסטורי, חתום וגדור, נכון לאירכוב. היא איננה ארוע, אלא מה שמוסיף להתארע במרחב הישראלי/פלסטיני, כל אימת שכפר נהרס, שבנייה ביישוב שעולה על גדותיו אינה מאושרת, שתושבים הופכים ללא–תושבים. אלו כולם מקרים, לא–ארועים, שבהם משהו נעלם ומותיר את עקבות היעלמותו. כיצד, שואלת לואיז בית–לחם, מופיעות כיום עקבות אלו, חורבות אלו, לא רק כעצמים המוגשים למבט, כמושאים לצפייה, אלא כתשתית המבט עצמו, כ"פריים" שמבעדו אנו רואים את ישראל/פלסטין? לא ארוע הניתן לזכירה, אלא תנאי הזיכרון עצמו; ראשיתו של זמן מלנכולי, שחג סביב לנכבה, כמעגל סביב מרכזו (לפי אחמד סעדי ולילה אבו–לורוד).

הנכבה היא כאן, לפיכך, מכיוון שאנחנו חיים את זמן החורבות שלה. אולי ה"אנחנו" שעוד אפשרי כאן הוא זה של אלה החיים את הזמן הזה: לטוב או לרע, לטוב ולרע, לא רק פלסטינים, באשר הם, נידונים לחיות אותו, אלא יותר ויותר יהודים–ישראלים מבינים שגם שישים שנות מדינה – כלומר, שישים שנים של חוק המדינה – לא הצליחו להפריד בינם לבין מהלך הזמן הזה. “חוק הנכבה" איננו משנה דבר בעניין; לכל היותר הוא עוד סימפטום של זמן שאין לו חוק, ושל חוק, שבין אם יאושר ובין אם יידחה, לא יוכל להיאכף על הזמן הזה.

גירוש תושבות אל-טנטורה, 18 ביוני 1948 (בנו רותנברג, גנזך המדינה)

נתזים (γ): חינוך מחדש לאמני מיצג

 

חזית הריאקציה

דיונים ערים, ואפוקליפטיים למדי, במדיה החרדית על המצב אחרי הכרזת המדינה הפלסטינית. על רקע זה, העיתונאי החרדי יצחק הורוויץ מספר ברדיו קול חי כיצד מנהיג הליטאים הרב שך התנגד להקמת ההתנחלות החרדית עמנואל וערים חרדיות נוספות בשטחים. "עכשיו, 25 שנים אחרי רואים שהוא צדק", הוא אומר בהתייחסות למצב שייווצר אחרי הכרזת פלסטין

משקיפים חדי העין מאתר "שער השמים" של עוזי מזרחי הבחינו בעובדה של אחוזתו של בן לאדן נראית כמו מפת ארץ ישראל השלמה. המקום בו נמצא בן לאדן עצמו הוא בדיוק קודש הקודשים בירושלים (אגב – חצר פינוי האשפה מקבילה לטבריה). מכאן הם מסיקים כי "בן לאדן נהרג על המזבח שבבית המקדש ועכשיו תפקידינו להוריד את האריה!!! [פירוש השם אוסמה – המערכת]" (תודה לעידו)

ועוד נבואות: רמח"ל פירש שמשיח בן יוסף נהרג אחרי חצות היום ביום הששי. האם מאיר כהנא הוא משיח בן יוסף?

וחשד שאלילים – ביניהם האפיפיור, דגון ואיזיס – הוטמעו במסווה בשטרות כסף ישראליים

המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מדבר בשבחי הגנה על איכות הסביבה, ומבטא את השקפותיו גם בנושאי אמנות עכשווית

ליכודניק, האתר של המפלגה של המדינה, בוחר את איש השנה של ליכודניק בהצבעה פתוחה. כל אחד יכול להשפיע. אפשר למשל להציע את גמאל זחלקה

לגמרי לא לצמחונים: הגר"פ גוטפרב, 'מגיד שיעור' בבית הכנסת "זכרון משה", החליט להסביר לתלמידיו באופן מעשי את דיני השחיטה. מול מאות צופים, הוא שחט כבש מעל הבמה. צלם "חדרי חרדים" תיעד את החיזיון מעורר הפלצות

איש עף / איתי רון-גלבוע

ועוד נתזים:

פעם האמנו שהתמזגות של ישראל עם מצרים היא רעיון מעניין אבל דמיוני. מאז שהתפרסם הפוסט בעניין, מתברר שזאת אופציה הרבה יותר רצינית ממה שחשבנו. שני הדים מפתיעים מן העבר מבססים את האופציה של איחוד פלסטינו-ישראלו-מצרי:
בכתב העת Near Eastern Archaeology התפרסם מאמר מעניין ושמו "Egyptian in Jaffa" המתאר את ההוויה הפרעונית ביפו של התקופה הכנענית. ממצאים שהתגלו ליד נמל יפו ופורסמו על ידי צוותו של הארכיאולוג ארון ברק מ-UCLA מצביעים על כך שבתקופה זו חיו ביפו בעיקר מצרים, או אליטה כנענית שאימצה לחלוטין את תרבות מצרים. הם גם חושפים את חיי המותרות המצריים בעיר
מאמר של הסוציולוג הפלסטיני סלים תמרי  ב-Jerusalem Quarterly עוסק ביומן יחיד במינו מ-1915, שנכתב על ידי חייל ג'ובניק פלסטיני בצבא העות'מאני, שהיה אינטלקטואל קוסמופוליט ופציפיסט. היומן המעניין כשלעצמו הוחרם מבית משפחה פלסטינית ב-48' ונמצא על ידי אביגיל יעקובסון. מהיומן עולה שאצל הכותב ובסביבתו האינטלקטואלית האל-קודסית, האופציה הפוליטית העיקרית שעמדה על הפרק אחרי המלחמה היתה איחוד של פלסטין עם מצרים – ולא עם סוריה כמו שבדרך כלל חושבים (תודה לאלי).
ובהזדמנות זו, תודה לבלוג המצרי "כה אמר כהן" שתרגם לערבית את פוסט "החיים בקולוניה מצרית". ותודה גם לבלוג השמאלי הישראלו-אמריקנו-רוסי "למרחב" שהפנה לפוסט אחר. כמו שאמרו במזרח גרמניה:  Wir sind Überall

מאמר מעניין ולא שטחי על הכניסה המוגברת של מתודולוגיות ביולוגיסטיות-אבולוציוניות לחקר הספרות (תודה לעמיעל)

כאן בנתזים אנחנו לא מרבים להפנות לבלוגים בעברית מתוך הנחה שקל להגיע אליהם. ובכל זאת, הנה המלצה על הפוסט "מחשבות של מלש'ב שחור" מתוך הבלוג המאוד מומלץ Young Ethiopian Students

קלאוס הופמן נזכר להציג לקוראי ה-Middle Eastern Studies את האידיאולוגיה הכנענית, ובוחן את הרלוונטיות שלה לפיתרון המדינה האחת. הוא מתבסס בעיקר על ציטוטים של מירון בנבנישתי – שמוצג בתור הניאו-כנעני המשמעותי ביותר במחנה זה, וכן על ציטוטים מכתבתו מרעידת הסיפים של נועם שיזף על חזון המדינה האחת של הימין

מאמר די אינטליגנטי על גילויים של אנטישמיות בתנועת האנטי-גלובליזציה ומקורותיהם הרעיוניים

הבלוג של דניס קופר על התבגרות מינית הומולסבית בעידן משחקי המחשב – כולל צילומי מסך סקסיים מ-Sims 3

שערוריית סירוס במדינת המחוז אוטאר פראדש שבהודו: קבוצת סריסים שהעסיקה מתופף סירסה אותו ללא הסכמתו, כנראה כדי להפוך אותו לחבר מן המניין בקבוצה

China Global Times מדווח על עונשו של אמן המיצג הסיני צ'נג לי, שנידון לשנת עבודת פרך במחנה חינוך מחדש בעוון מין פומבי עם בת זוגו במסגרת עבודת האמנות  "Art Whore". אמנים נקראים להביע תמיכה

ניתוח מדאיג של פיטר תיל, ממייסדי PayPal, על פיה אמריקה נמצאת כבר עכשיו בבועה כלכלית חדשה, הפעם בועת ההשכלה הגבוהה. לטענתו, האמריקאים חושבים שהשכלה היא ההשקעה הטובה ביותר כדי להבטיח את עתידם, ההלוואת פורחות ומחירי האוניברסיטאות גואים, אבל למעשה לימודים אקדמיים מכל סוג הם כבר הרבה פחות נחוצים בכלכלה הממשית (תודה לגור)

השפעת היגיון ה-SEO על התרבות והפוליטיקה

Rue89 מנסים להחזיר את אלבר קאמי לאופנה [הוא מתישהו היה לא באופנה? – המערכת]: לטענתם, כאשר סארטר שיבח את הסובייטים, קאמי בישר, ב"אדם המורד", את המהפכות בצפון אפריקה

התיאולוג ההומו דוד ברגר מתראיין על יציאתו מהארון, בעקבות הצהרה הומופובית של הבישוף מאסן. לטענתו בכנסייה הקתולית מתרחש בשנים האחרונות backlash הומופובי

ריאיון עם שרי הייט, מחברת "דו"ח הייט" המפורסם על האורגזמה הנשית

מחירי המקלטים האטומיים זינקו – אבל אפוקליפטיק פוסט מציג כמה עסקאות משתלמות של מקומות מפלט חמימים ונעימים באיים הבריטיים, החל מ-15 אלף דולר

מחקר דמוגרפי: בארה"ב יש 9 מיליון הומואים

 

בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

1.

עם פרוס יום העצמאות ביקש מרדכי ואנונו לוותר על אזרחותו הישראלית. הוא הסתמך על החוק החדש המאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות מישראלים שהואשמו בריגול.

ואנונו ראוי להערכה, ולא רק מפני שחשף את דימונה קבל עם ועולם, או מפני ששרד שנים ארוכות של בידוד. ואנונו הנוצרי, כמו טלי פחימה המוסלמית, לקח את ההיגיון של השמאל הרדיקאלי עד הקצה: לא ניתן להפריד בין הציונות לבין הדת היהודית, וגם לא בין הציונות למדינת ישראל. המסקנה ברורה: אנטי ציונות מחייבת נטישה. היטהרות לא רק מאיזו אידיאולוגיה אמורפית אלא מהשפה, הדת, הזיכרון, המיתוסים – מהזהות.

                                                                                                           graffititlv.com

אבל האמת שזו דרך מטעה להציג את הדברים. שהרי זו לא ממש היתה הזהות של ואנונו ופחימה, וגם אם כן, היא נכפתה עליהם במידה רבה מבחוץ. במובנים רבים, הם מעולם לא היו חלק מהישראליות, וממילא גם לא חלק מהשמאל הישראלי. לכן האחרים המוחלטים של השמאל הישראלי נותרו כאלה גם כשנטשו אותו – הם הפכו ל"מוזרים" עוד יותר. במקום לעשות קריירה כגולים פוליטיים בפאריס או בניו יורק, הם חסו בצלן של אמונות לא אופנתיות בעליל.

לכן ההערכה שאני רוחש לואנונו ופחימה היא גם על רקע חוסר ההערכה לשמאלנים רדיקאלים שעושים, על פניו, בחירה דומה. יוצא לי לא מעט להיתקל בכאלה, גולים פוליטיים בעיני עצמם, שסבא שלהם היה אלוף בפלמ"ח או בכיר במפא"י. לפעמים הם עצמם היו קצינים מוצלחים בצה"ל, עד שראו את האור, בדרך כלל כשהגיעו לאוניברסיטה או למדו על חשבון ההורים בלונדון (אירית יער–אדלבאום כותבת לעתים על המנגנונים הללו).

אני לא מבקר אנשים שעזבו את הארץ מסיבות שונות ומשונות, ולו משום שנמאס להם – אישית, פוליטית, או אישית–פוליטית. גם אני עשוי ללכת בדרך הזו, מבחירה או מכוח האינרציה. אבל אני מתקשה להעריך נטישה מלאת פאתוס, המקנה לנוטש איזה יתרון מוסרי, כביכול, על מי שנותרו מתבוססים בחטאם. הנטישה הזו, אגב, לא חייבת להיות פיזית. לפעמים הגולה הפוליטי הוא גולה פנימי, שעדיין מתגורר בארץ, נגיד בתל אביב או בהרצליה, אבל הפאתוס המוסרי מגן עליו מפגעי מזג האויר.

אני לא מבין למה להיות בריטי או צרפתי או אמריקאי זה יותר מוסרי או מרגיע את המצפון מאשר להיות ישראלי. רק השבוע חשף הגרדיאן איך ספינת מלחמה צרפתית הניחה ל-61 מהגרים מתוניסיה לגווע מרעב ומצמא בסירתם, טרף לרוחות הים התיכון, שלא נדבר על מאות אלפי האזרחים שמתו כתוצאה מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. הרי בחשבון אחרון גם קורבנותיה של ישראל הם, לפחות בחלקם, קורבנות של המעצמות הללו.

אבל מעל לכל, הנטישה מלאת הפאתוס היא בריחה מוחלטת מאחריות. הלא המורשת של אותם גולים פוליטיים – חיצוניים או פנימיים – היא שנושאת בעיקר האחריות לפשעים שנעשו נגד יושבי הארץ, הרבה יותר מאשר זו של מצביעי ליברמן. לא נראה לי שאפשר לצפות מישראל לקחת אחריות על הנכבה, למשל, כאשר מי שדורשים זאת מטהרים עצמם מכל קשר להיסטוריה שהובילה אל הנכבה, למרות שהם משוקעים בה עד צוואר. אם גרמני למשל יטהר עצמו מכל קשר להיסטוריה הגרמנית ויטען שהוא "מקבל אחריות", זה ייראה לי כמו מחווה ריקה למדי. לקבל אחריות זה גם לזהות את עצמך בפשע, ולהבין שמפני שאתה מזוהה איתו, עליך לעשות תיקון. לכן אני מעדיף גרמנים, אם יורשה לי, שרואים נכוחה את הקשר – גם אם פתלתל – בין קאנט לשואה (ואני אומר את זה כאוהד של קאנט). אז כן, אני רואה את הקשר בין בן גוריון לנכבה, בין הרצל לנכבה, בין מרטין בובר לנכבה, ובין סבתא שלי לנכבה. אבל לקבלת האחריות תהיה משמעות רק אם אראה נכוחה גם את הקשר ביני לבין סבתא שלי – לא רק הביולוגי אלא גם התרבותי והאידיאולוגי.

אבל המאמר הזה אינו מבקש לגנות את "היורדים", בשם איזו אליטה משרתת שנותרה מחויבת לעקרונותיה. אני דווקא רוצה להצביע על הקשר הפנימי בין אותם גולים פוליטיים למי שעדיין רואים עצמם כאליטה משרתת – ולא רק מפני שיש ביניהם זהות אתנית ותרבותית. זה אותו ההיבריס.

2.

נחזור מעט אחורה.

לפני שנה בדיוק, במוצאי יום העצמאות, פרסמתי פוסט שבורח מהמסקנה הטהרנית של השמאל הרדיקאלי. קראתי לו "תוגתו של השמאלן". ניסיתי להבין איך ניתן להתיר את הסתירה בין הזהות הציונות שלי – כפי שהיא מתגלה בשפה, בשפת הגוף, בעולם המיתוס שלי – לבין מה שכיניתי "עקרונות אוניברסאליים”. ואולי זו פשוט היתה מלנכוליה פאתטית משהו, סירוב לקבל את העובדה שמשהו בי מת ולהתאבל עליו כהלכה. ידעתי גם שבקרוב אהגר, לפחות זמנית, לניו יורק, ואולי פחדתי שיבוא הרגע בו פשוט לא יהיה לי אכפת יותר, אולי אמציא עצמי מחדש, בדומה לוואנונו ופחימה.

בינתיים זה לא קרה. לא המצאתי את עצמי מחדש (ולו משום שאין לי זמן, אפילו לכתוב לארץ האמורי אין לי זמן). אבל אולי הקיום החדש שלי, כישראלי בניכר – בשלל החידות והסתירות הקטנות שהוא מזמן לי מדי יום – גורם לי לקחת סתירות תיאורטיות פחות קשה. או במלים אחרות: אין לי בעיה שזה יימשך ככה.

אחרי הכל, רוב יושבי הארץ הם ציונים, אבל הם גם יותר ערבים מאשר אני אי פעם אוכל להיות, גם אם אלמד ערבית (מעבר לספרותית שלמדתי במודיעין). והאמת, דווקא אם אלמד ערבית אהיה פחות ערבי. שהרי אהיה האשכנזי השמאלן שלומד ערבית כדי להתקרב לערבים ובתוך כך מאשר את מובחנותו כאשכנזי שמאלן.

אז כן, אני אמנם "אשכנזי עגמומי" במונחי עפרי אילני, אבל אני משתדל לקבל את זה באהבה, או לפחות ללא שנאה–עצמית. נדמה לי שהרבה אשכנזים אפילו כבר אינם עגמומיים, אלא הופכים אט אט לערבים, כלומר לאבן מאבני המקום. שלא כמוני, הם לא עוסקים באופן אובססיבי בהבנת הקשר בינם לבין המקום ובתוך כך שבים ומבחינים עצמם מהמקום ומתושביו, בשבילם הקשר הזה מובן מאליו.

אם עדיין יכול להיות לקול שלי "תפקיד", אולי זה בקריאה המינורית להרפות – להבין שהסובייקט הפוליטי בארץ הוא כבר לא אני. אם תהיה תחריר ישראלית, זה לא יהיה בהובלת מרצ, או חנה מרון, ואפילו לא דב חנין. אלה יהיו אנשים אחרים, עליהם אני יודע די מעט, שהרי אני אשכנזי עגמומי, וצריך להכיר במגבלות האפיסטמיות והפוליטיות שזה גוזר עליי.

קרובים, קרובים

זה נראה לנו מובן מאליו, אני מקווה, שגברים לא יכולים להוביל ארגון פמיניסטי. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך. באותו אופן האשכנזו–שמאלנים אינם יכולים להוביל תהליך של שינוי פוליטי ממשי.

3.

שמא הגיע הזמן לקבל את מי שאני? צאצא של פליטים, יהודים–רוסים, שנולד וגדל בפינה הרחוקה של הים התיכון (בפתח תקוה, ליתר דיוק).

שלא תבינו לא נכון. זו לא איזו הכרזה א–פוליטית, בבחינת "יש לקבל את המובן מאליו", “אני זה אני", או טאוטולוגיות רוחניקיות אחרות. כי כדי לחזור אל האמת הפשוטה הזו צריך להתגבר על ההנחה המושרשת כל כך שאני איני רק אני. אני זה אנחנו, הסובייקט הפוליטי של הקולקטיב הישראלי. אני מייצג בגוף ובדיעות שלי את איך שהמדינה הזו צריכה להיראות.

כך חינכו אותי בתנועה ובצבא, ואני מרשה לעצמי להניח שהחוויה הזו משותפת גם לרבים אחרים, בוגרי כל אותן "מכינות קדם צבאיות למנהיגות" ותיכון הליד"ה. כולם – כולנו — מנהיגים. אבל אז גדלנו וגילינו שכבר אין איש מאחורינו, שכבר איננו מייצגים אף אחד. כמה משבצות כבר נותרו? שלושה חברי כנסת במר"צ והמשבצת לאשכנזי בחד"ש? אליטה משרתת בלי לקוחות.

אז מקימים כל מיני תנועות וארגונים וועדות ופורומים. שהרי אולי ייצוג פוליטי כבר אין, אבל לאשכנזו–שמאלנים עדיין יש די הרבה כסף ו/או זמן פנוי. במקום להנהיג אנשים, אפשר לנהל אותם, לייעץ להם, לתרום להם. או לפחות לעזור להם – לפלסטינים, לפליטים, לעניים, למסכנים אחרים.

4.

אבל האלטרנטיבה למעורבות יתר אינה התנתקות. המחשבה שאתה יכול יום אחד פשוט להתנתק, בלי לתת די וחשבון לסיפור האישי והקולקטיבי שלך, היא בעיניי מופת של זחיחות וחוסר קבלה עצמית.

הפאסיביות שאני מדבר עליה בכותרת הפוסט קשורה דווקא במידה של חסד וקבלה מחודשת של אבותינו. יש דיבור רווח על הציונים האשכנזים כקולוניאליסטים, אבל אני מרגיש שזה נותן לסבא וסבתא שלי הרבה יותר מדי כוח, כזה שפשוט לא היה להם. סבא שלי בא לארץ בשנות העשרים אחרי שכל משפחתו נרצחה בפוגרום. סבא שלי לא היה קולוניאליסט. רק בפלסטינה הוא גילה שהוא לבן (למרות שהיה די שחום), ושכאירופאי מן המניין (כאילו הוא לא מאיזו פינה נידחת של אוקראינה) הוא צריך לבקר מדי פעם בקונצרט של הפילהרמונית. אבל החיקוי הפאתטי הזה של האירופאי מזמין יותר חמלה מאשר זעם. אירופה הקיאה אותו מקירבה רק כדי שיעשה בשבילה את העבודה המלוכלכת בלוואנט.

כאשר אני אומר שסבא שלי לא היה קולוניאליסט, המסקנה היא לא שהסיפור הקולוניאלי לא רלוונטי למה שקרה (וקורה) בישראל/פלסטין. אבל אני חושב שנכון יותר לחשוב על הציונים האשכנזים לא כשלוחה של האימפריאליזם אלא, נגיד, כאלג'יראים מצורפתים, או כמו הטוטסי ברואנדה, שהגרמנים והבלגים האמינו שמוצאם הקדום הוא מאירופה ולכן רק הם זכאים לחינוך ולמשרות קולוניאליות. במלים אחרות, האשכנזים היו קבוצה מדוכאת שהמערב הקולוניאלי ניצל למטרותיו ובתמורה העניק לה טובין כלכליים וסימבוליים. ואולי הכי חשוב: את הדימוי האירופי הנחשק.

שמא ההתכחשות של רבים בשמאל לזהות הציונית שלהם נובעת מקושי להתמודד עם החולשה שהולידה אותה? ולא, אני לא חושב שזה מסיר מהציונים אחריות מהנכבה (ומכל מה שבא אחריה). אם יש סיכוי לקבלת אחריות, זה בהתנערות מהדיכוטומיה בין כוח מוחלט לקורבנות מוחלטת, זו שחביבה על המיינסטרים הציוני ועל השמאל כאחד.

5.

אני חושב שהניתוק – הנפוץ בשמאל הרדיקאלי (בישראל ובעולם כאחד) – בין הקורבנות היהודית לאיזה רשע ציוני רב כוח הוא כוזב. יצא לי השנה, מטבע הדברים, לבוא הרבה במגע עם אנשי שמאל בניו יורק. במארס האחרון למשל, בתום "שבוע האפרטהייד", הלכתי לשמוע את ג'ודית באטלר, שנאמה בפני קהל של מאות היפסטרים נלהבים באולם כדורסל, במרתף של כנסייה פרוגרסיבית בדאונטאון מנהטן. היא דיברה על "הבד"ס ופוליטיקה קווירית". ועד כמה שהסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו, האירוע הותיר בי אי–נחת שהתקשתה להתנסח (אתם מוזמנים לצפות בזה כאן).

לא הצלחתי להבין כיצד באטלר מנתקת, בקלות בלתי נסבלת, בין היהודי הקורבני שהיה סבא שלי, רגע לפני שעלה לארץ, לציוני הכוחני שהפך מרגע שנחת בנמל יפו. הרגשתי שזה לא עושה צדק עם הסיפור הציוני והיהודי כאחד. הרי היהודים לא היו קורבנות מוחלטים. בשורה של פרויקטים פוליטיים במאה העשרים הם הוכיחו שאפשר לתרגם את החוויה המיוחדת שלהם (שלנו) לשינוי עמוק במציאות, כולל הפיכה של אחרים לקורבנות. המהפכה הבולשביקית, הקהילה היהודית באמריקה והציונות אינן שונות מבחינה זו, על כל ההבדלים ביניהן, ויש ביניהם קשרים מסועפים, במיוחד בין שני הפרויקטים האחרונים, שבעשורים האחרונים, כפי שטענתי לאחרונה, הותכו לפרויקט אחד.

וכפי שהיהודים אינם קורבנות מוחלטים, כך הציונות היא לא מניפולציה כוחנית בלבד. היא אחת הדרכים בהן הקורבנות תבעו לעצמם מקום, חיים והכרה. זה לא אומר שהציונות "מוצדקת". האמת שהדיון הזה נראה לי מיותר. זה פשוט קרה, ואני מבין למה זה קרה, ואמפתי לאנשים שהיו חלק מזה. ואני גם מכיר בעובדה שזה היה כרוך (ועדיין כרוך) בפשעים עצומים שיש לקחת עליהם אחריות.

הצורך לתקן את הפשע אינו מתפוגג מפני שהפושע היה (גם) קרבן בעצמו. ההפך: אני מאמין שלצד זיהוי יחסי הכוח הנוכחיים ביניהם, ההבנה שגם הפלסטינים וגם היהודים הם קורבנות של אירופה היא פתח לברית חדשה.

6.

אותו ההיבריס מופיע בשני הצדדים. זה ההיבריס של הציונים המדמיינים עצמם כאחר המוחלט של יהודי הגולה, כמי שנטלו גורלם בידיהם והשאירו את הקורבנות היהודית מאחוריהם. וזה ההיבריס של רבים בשמאל הרדיקאלי, המדמיינים שהם יכולים להיטהר מהסיפור הזה מכוח הפריבילגיות הכלכליות והסימבוליות שהאליטה הציונית יצרה לעצמה.

הפלסטינים לא יקבלו אותנו, כפי שטענה לאחרונה פעילה ישראלית בבד"ס, בכך שניטהר לחלוטין מהפריבילגיות שלנו. ההפך: זה רק מאשר את הבידול האתנו–תרבותי והיתרונות הכלכליים של פעיל השמאל הממוצע – היות שרק הוא מסוגל למחוות אלטרואיסטיות שכאלה — ואילו בזירה הפנים–יהודית זה שב וצובע את רדיפת הצדק בצבע אשכנזי לבן.

במקום זאת אני מעדיף להניח לפלסטינים לשנוא אותי, למזרחים לשנוא אותי, לכל מי שמרגיש שיש לו זכות לכך. זו לא שנאה לשם שנאה אלא הזדמנות חיונית לקורבן להשמיע את קולו, ובמובן זה היא שלב חיוני בפיוס. אבל אני לא רוצה לשתוק מול השינאה. מותר לי לבטא בתגובה את החוויה שלי, את הזהות שלי – להיות, לשם שינוי, חלק מהמשחק, ולא לדמיין שאני מעליו או מנהל אותו.

מה שכן, כדי שאחרים יוכלו לדבר, צריך להפסיק להשתלט על המיקרופון – למרות כל הכוונות הטובות.

לכן האלטרנטיבה לַהיבריס היא מידה הגונה של פאסיביות פוליטית (ואפילו יאוש). אין לי כוונה לקדש אותה, אבל אני חושב שהיא מושמצת הרבה יותר מדי, ושבהקשר שלנו יש לה ערך חיובי. היא חשובה הן כדי לאפשר לאחרים להוביל את השחרור שלהם בעצמם (ולא, למשל, להכריז בשבילם על עצמאות בשדרות רוטשילד), והן כמומנט של אינטרוספקציה ובחינה עצמית. כך יוכלו האשכנזו–שמאלנים לנסח מחדש את החולשות והאינטרסים שלהם, במקום לפעול בשם האנושות כולה באופן שמשתיק ומנכר את כל השאר.

תשדורות אחרונות מפלשתינה/א"י

לקט פיסות הוויה מחרידות מתקופת המנדט הבריטי *

היד השחורה

 

בהלוויה

 

אימת הדיירים

 

הטפת מוסר

 

עילה למאסר

 

אוכל לדגים

 

ובינתיים בגולה

 

פנטזיה אוריינטלית

 

עמק, עמק

 

עוד ממעלליו של הד"ר (?) שמיכין

 

המורה לאה ברקן מוחה

 

מומחיותו של הערבי

וראו גם: תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

* מתוך גליונות עיתון "הארץ" משנות ה-30

מאחורי כל זה מסתתר עצב

גלעד רייך
אמסטרדם

עם כניסת יום הזיכרון התמלא עמוד הפייסבוק שלי במגוון סטטוסים אנטי-צבאיים ואנטי לאומיים. חבריי, אנשים שפרקטיקת ההלקאה העצמית של השמאל מביאה אותם לפרסם באופן תדיר כתבות מאתר "הארץ" המוכיחות את נאמנותם לרעיון האנטי-ציוני, למען ידעו חבריהם שהם הם השמאלנים האמיתיים, חידדו את מקלדותיהם ושיחררו לאוויר מגוון הצהרות קולעות כגון: “‎נזכור, את חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים (ברוח דרכו ודבריו של יצחק רבין) ומענים אותם בעינויים קשים", בתוספת קטעי וידאו מצמררים בהם נראים חיילי צה"ל שוברים ידיים ורגליים לפלסטינים. התגובות היו תואמות: “קלגסים ארורים! חיות אדם!”, כתב אחד. “רוצחים במדים", כתבה השנייה, “יפי הבלורית והתואר" התחכם השלישי, למקרה שמישהו פיספס התיזמון המקרי. 

אני, שמסכים עם כל מילה שהופיעה בתגובות ולעיתים גם כותב תגובות ברוח דומה, מצאתי את עצמי פתאום מרגיש לא בנוח עם עיתוי הפרסום של הסטטוסים האלו דווקא בערב יום הזיכרון, בזמן שטקסי הזיכרון, רשמיים או אלטרנטיביים, עדיין לא הסתיימו. יקומו בוודאי המבקרים ויאמרו: זהו בדיוק היום להזכיר לכל שאר חברינו בפייסבוק את עוולות הכיבוש ואת האלימות הצה"לית הברוטלית כלפי הפלסטינים. יום הזיכרון הוא יום התעמולה הרשמי של האידיאולוגיה המליטריסטית הרצחנית ופולחן מוות בשירות המדינה. זה הכל נכון. ועדיין, הרגשתי לא נוח. יכול להיות שמכבסת התעמולה הציונית נצחה אותי אחרי כל השנים האלו? שאני כבר לא באמת שמאלני אמיתי כמו שהייתי? או אולי אילו החיים בנכר שגרמו לי לשכוח שמאחורי האבל הרשמי מסתתרת אידיאולוגיה לא פחות רשמית שנועדה להצדיק אותו?

הודעת טקסט פשוטה שקיבלתי מאמא שלי: “אנחנו אחרי הטקס. אתה מאוד חסר לנו היום. תתקשר לסבתא", ריגשה אותי מאוד, אבל גם חידדה עבורי את הקונפליקט. הבנתי שמעבר למסך העשן של הנאומים, השירים והטקסים הבלתי נסבלים, יום הזיכרון צרוב אצלי כיום (כמעט יחיד) של אינטימיות משפחתית, שעצב גדול מאפשר אותה. ולא שהכרתי את מי מהנופלים במשפחתי. אבל אני מכיר היטב את פניה העצובות של דודתי רותי, שאחיה, שעל שמו קרוי אני, נהרג במלחמת 73', ואת גל הרגשות הגואה שעובר בי כששקופית עם תמונתו, יפה וצעיר, מוקרנת על המסך בטקס ב"בית הלוחם". אפילו טוב יותר אני מכיר את כתפיה הרועדות של סבתי, כשהיא בוכה על קברו של אחיה שנהרג במלחמת 48' והוא בן 15. כשעוד גרתי בארץ, רותי ואני היינו יוצאים מהטקס מלאים בכעס עצור: על הנאומים הריקים, על האופי הקולקטיבי של הזיכרון, על הדימויים הסמי-פשיסטיים שבהם היו מעטרים את במת הטקס. מבית העלמין בקריית ענבים הייתי יוצא בדיכאון מהול בייאוש: מהמנהג הצבאי המגונה לירות שלוש יריות "של כבוד”, כאילו אלו שבאו לזכור צריכים עוד תזכורת, מהחיילים הצעירים המחלקים פרחים ולא רואים את האבסורד שבכל העניין, ובעיקר מהיררכיית החיים הציונית, שבה ממלאים גיא שלם בקברים אבל לא דואגים לסדר גישה לנכים שבאו לבקר אותם, כמו סבתא שלי.   

מאז הגלות שכפיתי על עצמי, גלות הנובעת בחלקה מכל אותם מאפייני ישראליות שהפכו את החיים בארץ למתסכלים וכואבים כל כך, קל לי יותר לראות את ההבנייה האידיאולוגית, את שטיפת המוח, את העיוורון הציוני שגדלתי בו והפכתי בעל כורחי לאחד מתוצריו. אני לא יכול לחשוב על 48' בלי לחשוב על הנכבה, על 73' בלי לחשוב על היהירות והאלימות שקדמו למלחמה הזו, או על צה”ל בלי לחשוב על פשעי המלחמה שחייליו/חיילנו מבצעים בכל יום. אבל אתמול, כשקיבלתי את הודעת הטקסט מאמא שלי, הבנתי שלצד כל זה מסתתר גם עצב גדול, עצב א-פוליטי אם להשתמש במונחי הבלוג הזה, עצב על אלו שאיבדו את היקר להם מכל (סליחה על הקלישאה. אבל האם יש משהו עצוב יותר בעולם מאם שאיבדה את בנה, יהיו הנסיבות אשר יהיו?) וששום עמדה פוליטית ומוסרית לא תוכל להעלים אותו. טקסי זיכרון לאומיים הם בוודאי לא המקום לבטא את העצב הזה וברוכים מארגני טקסי הזיכרון האלטרנטיביים המכירים בקיומו ומחפשים מקום לבטא אותו מחוץ לשיח הלאומי-מליטריסטי. יש שיאמרו שטקסים כלל לא קשורים לחוויה האינטימית והפרטית של אובדן וגם אם זה אני מסכים, לפחות רציונלית. אבל האופן המוחצן, הכמעט אקסבציוניסטי, שבו חבריי כותבי הסטטוסים בחרו להדגיש את התנכרותם ממה שהתרחש באותו רגע בכל הארץ גרם לי להבין שכאן אני נבדל מהם. נבדל מהם כשם שאני נבדל מכל אדם שאינו מכיר בכאב, בעצב ובצער של האחר, או שלו עצמו.  

אין כאן יהודים וגם אין כאן נאצים

אחד הדברים המשמחים ביותר ששמעתי בימים האחרונים הוא הידיעה שטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ברשויות המקומיות עוברים תהליך של הפרטה. בכמה עיריות הם כבר הועברו לחברות הפקה פרטיות, שבוודאי יגייסו כמה ילדים מכוערים, אולי נפלים מהפסטיגל של שנה שעברה, לשיר את "תשמור על העולם ילד" ובתמורה יגבו כסף על כניסה.

כמובן שקם קול זעקה, וכמה אמנים מצפוניים ביטלו את השתתפותם בטקסים. אוי ואבוי, ממש נורא ואיום. מסחור השכול. זוועה.

למעשה, אין דבר חיובי יותר ממסחור של טקסי יום הזיכרון. ואני אומר את זה, כמו שאומרים, "כבן למשפחה שכולה". אם כבר ממסחרים ומפריטים כל דבר ציבורי במדינה הזאת, הגיע הזמן שיפריטו גם את הטקסים המפחידים האלה, שנועדו להפנט את הילדים ולשכנע אותם שטוב לעלות על מדים ולהיהרג בשביל כל גחמה של איזה גנרל מושחת עם או בלי מדים. יאללה, מסחרה. מי שרוצה להתאבל – שיתאבל עם המשפחה שלו, עם האנשים שבאמת הכירו את זה שהלך, בלי עמוד דום-עמוד נוח.

אין דבר יותר חיובי מאשר לנפץ את האשליה שעוד יש איזושהי ממלכתיות במקום הזה, שבשמה דופקים כאן כל אוכלוסיה אפשרית. אין דבר בריא יותר מאשר לנפץ את השקר שיש עדיין משהו שכולם מאמינים בו. זה לגמרי קשור להתפוגגות הכללית של הממלכתיות והטקסיות שמתרחשת כאן בקצב מהיר, והיא אולי התהליך הכי חיובי שקורה בישראל כיום – דווקא בגלל שבאופן כלשהו כולם כאילו נגדו.

נלך כמה ימים אחורה, מיום הזיכרון ליום השואה. הנה רק אתמול, התבשרנו שתוכנית תעודת הזהות הביומטרית יוצאת לדרך, בפיקודו של ראש הממשלה. די עצוב, בכנות. אבל איפשהו בידיעה הסתתר אלמנט קומי, כמעט בלתי יאומן. אני מתכוון לפסקה הבאה –

אנשי משרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליון, לזכר מספר היהודים שנספו בשואה. בנוסף, יוטמעו שישה מגיני דוד מסביב לשבב הביומטרי שיוכנס לכרטיס החכם.

זאת כנראה דרכם של "אנשי משרד הפנים" להתמודד עם ההאשמות שמאגר מידע ביומטרי הוא עסק טוטליטרי. אבל את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים. לעומת זאת, מזדקר מהפסקה עניין הרבה יותר גורלי: מדינת ישראל עברה את הפאזה של פולחן השואה, ונמצאת בשלבים הסופיים של הפיכת השואה לבדיחה. או ליתר דיוק, ישראל עצמה כבר הפכה לבדיחת השואה המושקעת והמאובטחת ביותר בעולם. שום בדיחת שואה, שום מערכון של ארץ נהדרת, לא יהיה מגוחך ואבסורדי יותר מהציונות עצמה, מתעודת זהות שממספרת את אזרחי המדינה החל משישה מליון, עם שישה מגיני דוד מסביב לקישוט.

השואה, שתוכננה כמעין אופרה גרמנית בטעם רע, הפכה לבדיחה, ואלה חדשות ממש טובות. זאת  לא קומדיה כמו "החיים יפים", כלומר כזו שבה מאחורי הצחוק מסתתרת טרגדיה נשגבת.כמו שכתב גל, זאת קומדיה קומדיה, משהו כמו "פעמיים בוסקילה" של זאב רווח.

כמובן, כמובן, זאת בדיחה שמייצרת הרבה סבל. אבל אני נוטה לחשוב שככל שהאלמנט הקומי יגבר על האלמנט הטראגי, הסבל דווקא יפחת ויתרופף.

חנה ארנדט בברלין. הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה

*

למעשה, כבר כיום, לפולחן הצווחני שיש בישראל סביב השואה אין שום קשר להשמדת יהודי אירופה. כלומר: אם הנאציזם הוא אפיפניה, התגלות של הרוע המוחלט עלי אדמות – הרי שפולחן השואה שלנו בכלל לא ירא מאותו כוח אלוהי אפל שהתגלה אי אז באירופה. אנחנו לא מתפללים לשם, אלא לאיזה אליל מגוחך עם זין גדול שקנינו בהכול בדולר, ואולי עושה צפצופים שנשמעים כמו היטלר. במרחב שלנו אין נאצים ואין יאנוש קורצ'קים. אנחנו לא שם, אנחנו במזרח התיכון.

צריך להודות, שחלק מהרצינות שבה אנחנו מתייחסים לפעמים ל"מה שקורה למדינת ישראל" או ל"פאשיזציה" ו"התרסקות הדמוקרטיה" רוכבת עדיין על אותה גורליות שיובאה משם. אבל הגיע הזמן להשתחרר מזה. ברור שיש הרבה על מה להיאבק כאן. אבל בלי שום קשר לזה, מזמן כבר אין כאן יהודים, ואף פעם לא יהיו כאן נאצים. נאציזם הוא משטר מאוד מסוים, עם מאפיינים ייחודיים למדי. איסמעיל הנייה הוא לא נאצי, ואביגדור ליברמן הוא לא נאצי. מצער להגיד, אבל האופרה נגמרה. אפילו "טבעת הניבלונגים" נגמרת אחרי 11 שעות. עכשיו מקרינים את גבעת חלפון, או את צ'רלי וחצי.

ולטר בנימין לא גר כאן יותר – אם הוא גר כאן אי פעם. לכן יש גם משהו מטריד בניסיון החוזר ונשנה להקים לתחייה את "ברית שלום". נעים לחשוב שביושבך בקפה נח אתה ממשיך במפעלם של מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון – כל מיני אנשים שיכלו להרים טלפון לחנה ארנדט ולדבר עם תיאודור אדורנו ב-du. אבל מדובר בחבורת יהודים גרמנים מוכי טראומה שנחתו ברחביה, נמסים מגעגועים לטיולי אחר הצהריים עם האומנת בדרזדן. הדו-לאומיות שלהם היא איזה רעיון שהם הביאו מהאוסטרו-מרקסיזם או השד יודע מאיפה. לטוב או לרע, אנחנו לא ממש חיים בעולם החוויות שלהם. לא צעדתי ב"וונדרפוגל" – שיחקתי קזבּוּבּוּ בנוער העובד.

אני קורא בספר "ארץ לשני עמים" של מרטין בובר, שבזזתי מספרייתו של פילוסוף יקה כלשהו. הנה ציטוט מ-1954, ריאיון עם אורי אבנרי –

"שרויים אנו עכשיו בירידה רוחנית ומוסרית איומה. אבל אינני מתייאש. עלינו לחזור אל האמת המיוחדת לנו, אל האוניברסליזם הלאומי… לחזור אל האוניברסליזם הלאומי, פירושו להילחם בקלקלות שפתחו לפנינו את שערי הלאומנות"

מרשים מאוד, באמת. איזה עונג. אבל בעצם, האם זה עוזר לנו במשהו? מרטין בובר – יהודי גרמני זקן, כבד ראש, יושב בספרייתו ברחביה, מדבר בעברית מיושנת שהוא למד בנעוריו מגזניוס או מיוהאן דוד מיכאליס. האם הדו-לאומיות שלו בכלל יכולה לעזור כאן? או שמא זו עוד צורה לספר שוב את סיפורו של היהודי האירופי הנאבק למען האוניברסליזם?

עוד משהו בברלין. יאללה יאללה

מבחינה מסוימת, הניסיון להמשיך ולתחזק את הגורליות השואתית של היהודי האירופי במקום הזה הוא מזיק יותר משהוא מועיל. זאת אולי הצורה היעילה ביותר לשמר את ההגמוניה של הסיפור היהודי-אשכנזי שהביא למקום הזה כל כך הרבה סבל. כל פעם שאיזה אשכנזי כבד ראש ובהיר שיער, מהשמאל או מהימין, צורח על שוטרים שהם נאצים (סליחה, אשכנזים לא צורחים, הם תמיד "זועקים") הוא צריך לעצור ולשאול את עצמו: האם הם באמת נאצים, או שאולי הייתי נורא רוצה שהם יהיו נאצים?

אני לא אומר שרק התסביכים של האשכנזים לסוגיהם מונעים מהמקום הזה להפוך לגן עדן אוריינטלי. יש במזרח התיכון קונפליקטים שלא קשורים בכלל לשואה. אבל נראה לי שאם יש משהו שעשוי להביא לכאן אפוקליפסה ממש, הרי אלה התסביכים של היהודי האירופי. עם שאר הדברים נצליח להתמודד איכשהו. כאשר אשכנזי מהימין או מהשמאל צורח בגרון ניחר ומשוכנע יותר מדי שהוא נאבק בנאצים, צריך להראות לו את הדרך לשדה התעופה. זאת תמיד היתה הדרך להרגיע אותם.

בינתיים בישראל מתחיל הקיץ. אין נאצים באופק, והחיים למעשה לא יותר גרועים משהיו לפני חמש או עשרים שנה. בכלל, לא כל כך נורא כאן, אפילו לאנשים שמתגעגעים לברלין. יחסית למקום במזרח יש כאן מלא בלונדינים.

שוב חנה ארנדט. שוב יאללה יאללה

**

אז מה, אז זה הכול? גבעת חלפון? האם החיים שלנו עד כדי כך מגוחכים?

אישית, אני לא חובב גדול של קומדיות. בכך (בין השאר!) אני שונה לצערי מצ'יקי: אני לא נמצא בדרך לים.

רוצה לומר: מבחינה מסוימת, אם יש משהו לאהוב בישראל זה את הגורליות הטראגית. מה נעשה בלעדיה? מה נעשה בלי פניו הנוגים של היהודי האירופי?

הייתי אומר שפניו הנוגים של היהודי האירופי גרמו מספיק ייסורים לפיסת הארץ הזאת. הגיע הזמן שרוח הרפאים הזאת תעבור הלאה למקום אחר. זה כמובן לא עניין פרסונלי – רוחות רפאים הן אף פעם לא עניין פרסונלי.

לאן? אתם כבר יודעים את התשובה. הפרויקט של היהודי האירופי בילה מספיק זמן בפלשתינה. הגיע הזמן שהוא יחזור למשימה שתמיד עניינה אותו:

להשתלט על העולם.

האירוטיקה של הפלזמה

ינאי ישראלי

קולות הנפץ מתחילים קצת אחרי חצות. אן ארבור: עיירה אוניברסיטאית, בועה לבנה ואמידה במערב התיכון העוטפת ספריית מחקר יוצאת מן הכלל, או לחילופין איצטדיון פוטבול מהגדולים בתבל.

אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה. אנשים לא מסתכלים אחד על השני ברחוב, ואם הם מסתכלים הם מברכים זה את זה. אם חוטפים למישהו תיק בצד השני של העיר, מקבלים אימייל אדום אותיות מהאוניברסיטה עם תיאור המקרה והחשוד.

יש גם הרבה משטרה.

"ניין–וואן-וואן, שלום!", הקול האדיב בצד השני נשמע כמו שירות לקוחות יותר מאשר "משטרה". אני לא מאמין שאני מתקשר למשטרה, ועוד כדי להלשין על השכנים ממורד רחוב פאקרד – משם עולים קולות הנפץ כל דקה או שתיים – שבטח רק המציאו איזה משחק אלכוהולי חדש שמערב נפצים. מצד שני, קבוצת הפוטבול לא הפסידה, או ניצחה, או שיחקה, כך שהפיצוצים הללו מעט משונים. נדמה לי שקראתי פעם משהו על ההתמודדות הפרשנית עם אירועים פולשניים שלא–מן–הסדר–הרגיל. מי זה היה, גופמן? ומה הוא אמר?

אמנם לא אן ארבור, אבל מספיק דומה

לפני שלוש שנים בערך ישבתי במרפסת בבית קפה ברחוב בלפור בתל אביב, בדיוק כאשר רימון–הלם שהושלך על ידי רוכב אופנוע חולף התפוצץ על המדרכה הסמוכה לקפה. לא ראיתי את האופנוען, אבל שמעתי אותו חולף, ושמעתי שמשהו הושלך והוא מתגלגל על המדרכה. בשלוש השניות שחלפו בין הטלת הרימון לבין ה-BOOM, הספקתי גם לזהות את הצליל – "מישהו זרק רימון!" – וגם ללעוג לזיהוי כביטוי של מערכת תודעתית הלומה – "מהצבא דרך בילעין, עכשיו אני שומע רימוני–הלם אפילו בבתי קפה בתל אביב!". אחרי הבום, באו שוטרים–חבלנים בטריינינגים כחולים, ופשפשו בפנסים זעירים באדניות הגרניום של הקפה.

"האם ישנה בעיה, אדוני?"

בשנה וחצי שאני גר באן ארבור הייתי עד מקרוב לארבעה מעצרים – עם אזיקים והכל – ולניסיון מעצר אחד שהסתיים בבריחה רבת תעוזה. אומרים שהנוכחות המשטרתית בעיר נועדה למנוע התפרצויות אלימות של תלמידי קולג' שתויים, אבל אף לא אחד מהמעצרים שאני הייתי עד להם כלל תלמיד קולג'. אחד המעצרים, למשל, התרחש בהדרן השני בהופעה הגרועה של בוב דילן. אדון אחד עם כובע קאובוי שישב כמה שורות מתחתיי, נעמד באמצע ההופעה ולא נענה לבקשת הסדרנים לשבת. לאחר שאלו הזעיקו את המשטרה, שני שוטרים עצומי מימדים פילסו דרך לאמצע השורה, התנפלו על האיש (בינתיים הוא כבר התיישב), וגררו אותו, אזוק, מן האולם. כל האירוע נבלע באקורדים האחרונים של דילן ובמחיאות הכפיים.

אני לא מאמין שהתקשרתי למשטרה ושאני שומע את האנגלית שלי עכשיו, רצוצה ונבוכה, מגמגמת משהו על פיצוצים משונים מרחוב פאקרד.

"אין בעיה, אדוני", אומרת המוקדנית, "אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו נשלח מישהו לבדוק. אבל… האם ראית את החדשות?"

"לא."

"ובכן, בן–לאדן נהרג. אנשים חוגגים".

"בן–לאדן נהרג? אה. אני מבין. לא… לא ראיתי את החדשות."

"כן. אנשים חוגגים ויורים זיקוקים. כנראה שזה מה שאתה שומע. אבל אם אתה מרגיש צורך, נשלח מישהו לבדוק מה קורה."

"בן–לאדן נהרג, את אומרת? לא, זה בסדר. זה כנראה רק זה."

"אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו יכולים לשלוח מישהו בכל זאת". אני מודה למוקדנית ומבטיח להסתכל להבא על החדשות.

***

איזה צירוף מקרים קוסמי: ארצות הברית מודיעה על חיסול השטן בדיוק כאשר אנחנו חוגגים את יום השואה. וכדרכם של אירועים קוסמיים, גם זה מאופיין בחגיגיות של מטח מים מסופר–טנקר על הלהבות. גאולה מעוד–פעם–אושוויץ בדמות "כן, אנחנו יכולים!" גדול ורם.

כמו כל גאולה, גם לזו יש היבט פיזי. כאשר בוויינט מחליפים את הפורמט המרובע–שגרתי של התמונה בכותרת הראשית בפורמט מלבני רחב עם תמונות–מתחלפות–ללא–צורך–בהקלקה, מה שנרשם בגופי הוא ללא ספק עונג. אני יודע שהשינוי בפורמט התמונה מעוגן בהרמוניה חובקת–כל, ושהשינוי הגרפי מבטא שינוי גדול ונורא יותר בגיאומטריה הקוסמית, בסדר הדברים ממש. עכשיו, כמו בפרק המבריק של מד–מן על רצח קנדי, הולדת הטלוויזיה, כולם מאוחדים בקשר הצפייה, שהופכת בעצמה למרכיב מהותי בסיפור. מהחיילים באפגניסטן, דרך אנשי ג'נין, ועד לשכנים ברחוב פאקרד, כולם רואים את החדשות ו-ויינט מקרינים את זה בתמונות.

למעשה, עבור טווי הסיפור רגעים כאלו הם פתח להפעלת ארסנל שלם של תחבולות עלילתיות וטכניקות–חגיגיוּת. קחו לדוגמה את האחוזה. לא מדובר כאן רק על מקרה של גיאומטריה קוסמית. בעוד שהנרטיב באנגלית מדבר בעיקר על "מתחם", בעברית היו מי שהחליטו להדגיש דווקא את האחוזה: השטן חוסל בפקיסטן, ארבעים קילומטרים מהבירה, בקרב שנמשך ארבעים דקות, באחוזה המשתרעת על שטח של למעלה מארבעה דונם. מהו העומס הגיאוגרפי והערפול ההגדרתי הזה אם לא הזדמנות להקרין עוד תמונות? הנה: האחוזה מהחזית, בתצ"א, בתרשים תלת מימדי מורכב. אבל האם ייתכן שהאחוזה גם מגלה משהו על המסגרת הפרשנית שדרכה מובנה האירוע? "אחוזה". זה מצלצל לי מוכר, ואולי דווקא לא באשמת ימי הביניים. ספר של רוג'ר זילאזני? תוכנית ריאליטי חדשה? אה, גלנט! הפיינליסט מהרמטכלות. הרי גם לו היתה אחוזה.

אז האם משמעותה הקוסמית–גיאומטרית של האחוזה היא שאם נקפל את היקום לשני חצאים שווים נקבל בצד אחד את טרפוד–הרמטכלות–בעמיקם ומצד שני את חיסול–השטן–בפקיסטן? ואולי פשוט לכל נבל מוכרחה להיות אחוזה? חישבו על כך: אם לא לפי המודל של טולקין – במעמקי המכרות של טורה–בורה – איפה עוד אפשר לחסל את השטן, אם לא באחוזתו השטנית? כאותו מרחב שהוא באופן ברור מחוץ לתחום עבורנו, מרחב הדברים המפוקפקים אך מלאי התשוקה, מרחב שהכניסה שלנו לתוכו יכולה להתממש רק כאקט של הצצה או של חדירה, ייתכן שהאחוזה גם מפעילה אותנו – אותי ואת מעונגי-וויינט האחרים – באופן אירוטי. אלא שלבסוף, ייתכן ומחשבה כרונוטופית בכל זאת מיותרת כאן. אחרי הכל, האם אי אפשר להסביר את האחוזה כטכניקת–חגיגיוּת, המבוססת, בפשטות, על חוסר השגרתיות של השימוש במילה? חברים וחברות, האם הארכאיות הזו לא מקליקה?

***

בניגוד לאלוהים, את פניו של השטן מותר לראות. אף אחד עוד לא נפטר מזה. למעשה, לעמוד מול השטן היא אחת מהפרדיגמות של לעמוד במבחן. לעומדים מול השטן מומלץ להחוות את סימן הצלב. האויב לא אוהב שרושמים את האל על הגוף — מה שעשוי לעבוד אפילו אם אתם יהודים, ובכל מקרה שווה לנסות.

כשהשטן חוסל בפקיסטן, "בכירי הממשל" האמריקאי צפו במתרחש דרך מצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי יחידות קומנדו, אריות הים. בוויינט הצליחו לנסח יפה את משמעות הצפייה הזו: "אובמה הסתכל לאוסמה בלבן שבעיניים – דרך הפלזמה". אם אוסמה הוא השטן, אובמה הוא לכל הפחות קדוש זוטר. והוא עמד במבחן. למעשה, בדיוק כאשר היה נדמה שהסיפור הידרדר לנקודת שפל מדאיגה – למי שייך ה"כן אנחנו יכולים!" המהדהד הזה, לנו או לערבים האלה, שהתחילו למרוד ברודניהם? – אובמה מתייצב לשטן בלבן שבעיניים, דרך הפלזמה. מה זה, אם לא גלנט במלוא מובן המילה? האם מול אוסמה החווה אובמה את סימן הצלב, דרך הפלזמה, באמצעות המצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי הקומנדו מיחידת אריות הים?

במסגרת הגיאומטריה הקוסמית הזו, אחת השאלות המתבקשות היא מדוע אנחנו, בניגוד לבכירי הממשל האמריקאי, לא רואים את השטן מקבל כדור בראש? איזה מין מ.ש.ל זה אם אנחנו, שראינו את התאומים קורסים, לא נראה את בן–לאדן מחוסל? האמת היא, שההימור שלי הוא שבקרוב דווקא כן ישוחררו התמונות מן האחוזה. עבור טווי הסיפורים, תהיה זו שעה יפה נוספת.

על כל פנים, גם אם המ.ש.ל הוא אולי לא לגמרי מ.ש.ל, בתחום גיאומטרית הצפייה ההישג הקוסמי של הבית הלבן היה מושלם.

לסיכום, קחו למשל את התמונה הזו:

לו רק הייתי זבוב על מסך הפלזמה של אובמה! נדמה לי שהאפקטיביות של התמונה טמונה באירוטיות שלה, בכך שהיא חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הממשל צופה במ.ש.ל, בשטן מקבל כדור בראש, ואילו אנחנו, הצופים בצופים, יכולים רק לדמיין. מצד שני, אנחנו מציצים. אמנם לא אל האחוזהשל אוסמה, אבל כן אל זו של אובמה, אל המתרחש ברגע הרגיש והאינטימי ביותר, בחדרי החדרים של הבית הלבן.

כמו כל הצצה, גם כוחה של זו טמון בחשיפה שהיא כביכול מאפשרת. מהותו האמיתית של כל אחד מהגיבורים מתבררת כאן, וכמו במד–מן ההתבררות הזו שזורה בהצגה המגדרית. כי זה לא רק שהסיטואציה בצילום היא גברית באופן מופגן, עם גיבורה אחת ודמות משנה לא מוכרת שמציצה מקצה החדר. האירוע הזה, אירוע הצפייה הכפול, מאפשר לנו להעריך את הגבריות של אובמה והנשיות של הילרי. הנה אובמה, יושב לצד האדמירל, מפגין קור רוח מופתי אבל גם ענייניות קאז'ואלית. האם הגבר הזה אינו אלא אל שהתגשם בבשר? והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת.

הצפייה הזו, חברים וחברות, היא הבית הלבן, ולא זה מהטלוויזיה.

מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל

 דנה רוטשילד

בואך חג הפסח השגתי שידה חדשה. בעבודה העתיקו את המשרדים מרמת החי"ל קרוב יותר למרכז, ואת הפסיליטיז שלא עברו איתנו, או נתרמו לעמותת ילדים בסיכון, העמידה החברה לרשותנו. הימים שלפני המעבר התאפיינו בניסיונות עיקשים להיפטר משמטעס – לא ייאמן כמה מתנות קטנות ו/או בינוניות צוברים עובדי חברה שמתייחסת יפה לעובדיה בזמן קצר, וכולן די מוצלחות – ספלים, שאריות ממשלוחי מנות עצומים של פורים, נעלי בית שהבוס שלי קיבל באיזו נסיעה והיו בול במידה שלי. כאלה דברים. במקביל ובאופן בלתי תלוי, קיבלתי מהורי סמארטפון ליומולדת. כך שביום הלפני אחרון במשרדים הישנים השתרכתי למכונית עם שתי שקיות נייר (זה אקולוגי!) ענקיות.

בגדול, זה עניין של חינוך. מכיוון שהמכונית אינה שלי (אלא של אחותי שבגולה), לא חניתי בחניון כמו כולם אלא בשכונה שמעבר לכביש. נווה שרת. זה האריך לי את הדרך בשתי דקות, אבל חסך ממני התעסקות בניירת, או התמודדות עם היותי הבעלים של משהו.

כך או כך, כשהגעתי למכונית ראיתי שבסמוך לה התגודדו כמה אנשים, בעיקר נשים, גהרו על מה שהיה מונח מסביב לכלוב המחזור הצהוב (לבקבוקי פלסטיק וקופסאות) ועשו מה שעשו. השעה היתה שמונה וחצי והייתי הרוגה. בכל זאת הסתקרנתי. כששאלתי מה הולך שם השיב לי הגבר היחיד, חרדי, מן הסתם, שלקראת חג הפסח ערך בית הכנסת הסמוך גמ"ח. ואלו השאריות. אכן, היו אלו ארגזי ירקות ועוד כל מיני. את מה שקרה בשתי הדקות הבאות אפשר לתאר כנפילה איטית של אסימון, או הכרה בנעיצה של מרפק בבטן. התנעתי את המכונית, נזהרתי על הילדות שמפשפשות בשאריות, יצאתי מהחנייה, הגעתי לכיכר העגולה שממנה פונים לכביש הראשי, ורק אז תפסתי לעצמי את הראש, קיללתי את עצמי, והמשכתי את הסיבוב בכיכר, בחזרה לחנייה.

נדמה שמעולם לא הרחתי את סופה של מדינת ישראל כה קרוב אלי. לא ככה.

מן הסתם, השארתי שם את כל השלל (להוציא הגריל האקולוגי). אתם מבינים? רק כביש אחד הפריד בין "קטר ההייטק של המשק הישראלי" לאנשים שמחפשים אוכל בזבל. פחות מחמישים מטר בין הוויכוח על אנדרואיד מול אייפון לרעב. רעב של ממש. תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה.

כאמור, זה עניין של חינוך. הצעד הראשון בדרך לסוציאליזם עובר דרך ההבנה שהמיקום שלך בשרשרת המזון הוא שרירותי. גם הסבים שלי היו מהגרים. גם הסבים שלי היו דוסים. גם אני יכולתי להיות כאן, בצד השני של הכביש, עם התפאורה הדיקנסיאנית הזו, בוהה בפועלי ההייטק ותוהה מאיפה הם משיגים ירקות לחג. השלב הבא יהיה אינתיפאדה חברתית. הגורם הריבוני שאמור למנוע התרחשות כזו – קרי, מדינת ישראל – נעדרה לגמרי מהסצינה כולה. רוב העובדים בקריית עתידים אף פעם לא חצו את הכביש לתוך השכונה. האבסורד הוא שעובדים איתי אנשים מקסימים וטובי לב (בחיי!), שלפחות לחלקם יש בתזונה של תודעה חברתית. אלא שחלק מהארכיטקטורה של של החברה הישראלית דהיום עובדת כך שהם לעולם לא ייתקלו בכאלה מופעים של עוני. אם פעם היה צריך להרחיק לעיירות פיתוח או לשיכונים כדי להיחשף למשהו כזה, היום המרחק הצטמצם לאפס – מעבר לכביש, כאמור – ובו בעת הפך בהדרגה לבלתי נראה, עד שהוא מוטח לך בפרצוף.

מה כן היה שם, במגרש החנייה? אם לשפוט לפי הטוקבקים בדהמארקר, די ברור לגולשים שהחרדים אשמים בכל תחלואי הכלכלה הישראלית. הם אלו שאוכלים את כל תקציב המדינה, ובגללם אין חינוך/בריאות/פנסיה.תשתיות/דירות במחיר סביר/תחבורה/סוף לשחיתות. אלא שתקציב הישיבות הוא משהו כמו מיליארד שקל – כסף קטן במונחי תקציב המדינה, ויתור על שניים-שלושה מטוסי הקרב חדשים סוגר את החור הזה בקלות. לאן הולך שאר הכסף? את המסים שלנו אנחנו לא משלמים לחרדים, אלא למדינה. ובכל זאת, המדינה לא היתה שם, ואת החלל שנפער במגרש החנייה מילאו, בהתנדבות ובחינם, החרדים. הגמ"ח הזה לא היה מבצע סגור בבני ברק, ההיפך – היו שם רוסיות ובחורות בלבוש חושפני (!), אבל החרדים היו שם גם בשבילם.

הבועה של שינקין, זו שנוהגים לקלס כל אימת שמדובר על ניתוק, לא מאפשרת כזו אפתיה. בגדול, אפשר לומר שזה עניין ארכיטקטוני. כל עוד מגדלי היוקרה לא ישבשו לגמרי את המרקם הסביבתי, אפשר יהיה לראות את הרחוב כמעט מכל חלון, וברגע שרואים משהו בזירה הציבורית, כבר אי אפשר עוד להדחיק אותו.

ברמת החי”ל, להבדיל, אותה "בועה תל אביבית” קיימת ממש. למעשה, היא בנויה כבועה – אין שום יכולת לראות החוצה, ואין שום יכולת לראות פנימה. מה שמתנהל בחברה הישראלית נמצא לאורך כל שעות היום סמוי מעין. איך ידעו אלה שבפנים על חייהם של אלה שבחוץ אם אי אפשר לראות אותם.

מיותר לציין שככל שאלו הופכים רחוקים מעיניהם של אלו, מבחינה כלכלית הם הולכים ומתקרבים – המדיניות הכלכלית של ישראל דוחקת את רוב מעמד הביניים לקטגוריות המקובלות של עוני, אבל מדיניות ההפרדה שומרת את כולם תחומים היטב בגבולות הגזרה שלהם. סולידריות זו לא מילה שמופיעה הרבה בטוקבקים בדהמארקר. אפילו לא חמלה (כל שכן בגרסה החרדית שלה).

מקור: הוועד נגד הריסת בתים