גילוי דעת איראני-ישראלי

ברלין

ב-5 במאי חגג המעגל האיראני-ישראלי את יום הולדתו הראשון. לפני שנה אירגנו הפגנה גדולה בברלין נגד מלחמה, סנקציות, כיבוש ודיכוי. מאז ועד היום הוספנו לעבוד כקבוצה, פעילות ופעילים איראניות וישראליות המתגוררות בברלין. האיראניות בקבוצה הן פעילות ותיקות נגד הדיקטטורה האיראנית, וחלקן אף איבדו בני משפחה במאבק והגיעו לגרמניה כפליטות. בין חברות הקבוצה הישראליות ניתן למנות פעילות מ"אנרכיסטים נגד הגדר" וכן מתנועות נוספות הפועלות נגד הכיבוש. איננו תומכות באף חלק של המשטר האיראני, ובו בזמן אנחנו גם לא ציוניות.

שמועות רבות נפוצו בקשר אלינו, הן במדיה הגרמנית והן בשיחות אישיות. על פי שמועות אלה אנחנו, מסתבר, ציוניות, שונאות ערבים, ובאותו הזמן גם לוביסטיות של המשטר האיראני. יצא לכן פעם לשמוע על חבורה פחות סימפטית מזו? על פי השמועה האחרונה ששמענו, ושבגללה החלטנו לכתוב את הטקסט שלפניכן, אנחנו למעשה סוכנות של המשטר האיראני, לא פחות. משעשע, כי הפצת שמועות שכזו היא בדיוק מסוג הדברים שהמשטר האיראני עצמו עושה מדי פעם כדי להיפטר ממתנגדיו, כפי שהפעילות האיראניות בקבוצה נאלצו לחוש על בשרן בעבר.

אבל צחוקים בצד, אנחנו מבינות שיש אנשים שקשה להם להבין איך אפשר להיות גם נגד המשטר האיראני וגם נגד ממשלת ישראל, גם נגד מלחמה וגם נגד סנקציות. איך אפשר גם לחשוב שהסנקציות המוטלות על איראן הן איומות וגם לשאוף לנפילת הדיקטטורה האיראנית. איך אפשר להתנגד למשלוחי נשק וטכנולוגיות עיקוב מן המערב בכלל ומגרמניה בפרט, לכל מדינה שהיא במזרח התיכון מוכה הקונפליקטים, גם לישראל, גם לאיראן, גם לערב הסעודית וגם לבחריין. איך אפשר להגיד לא גם להתערבות האיראנית וגם לזו הישראלית בסוריה. אבל אפשר, ואלו בדיוק עמדותינו.

אנחנו מגנות את כיבוש פלסטין לדורותיו ואת דיכוי עמה בידי ישראל, מגנות את דיכוי הציבור האיראני על ידי המשטר האיראני הרודני, מגנות את איומי וחרחור המלחמה על ידי מעצמות זרות שעבורן "דמוקרטיה" היא רק תירוץ למימוש שאיפותיהן האימפריאליסטיות במזרח התיכון, מגנות את הסנקציות הפוגעות בציבור בעודן מחזקות את המשטר באיראן, מגנות את משלוחי הנשק מגרמניה ומארצות רבות אחרות לישראל, איראן והמזרח התיכון כולו, וכן כל סוג של התערבות בענייניהן של מדינות אחרות, כולל ההתפתחויות האחרונות בהן ישראל, איראן ומעצמות העולם מעורבות בסוריה.

החודש לפני שנה הופיעו רבים ורבות להפגנה שלנו. כמה מהם צעדו בראש התהלוכה, והיו גם כאלה שניסו להבריח אותנו משם באלימות ולהפריע למחאתנו. מאוחר יותר, היו כאלה שזיהו את הקבוצה שלנו עם אנשים אלה. המעגל האיראני-ישראלי הוא קבוצה עצמאית, שאינה קשורה לשום קבוצה, מפלגה או ארגון התומכים במשטר האיראני או בזה הישראלי. אנו מסרבות להפוך למכשיר בידיהם של קבוצות, מפלגות וארגונים כאלה, אך אין בכוחנו למנוע מתומכיהם להגיע לפעילויות הציבוריות שלנו. בו בזמן, עמדותינו מתוארות בבירור בבלוג ובעמוד הפייסבוק שלנו, כמו גם בדפי המידע, הנאומים וחומר המולטימדיה שפרסמנו עד כה.

כשאנחנו שומעות שמועות מהסוג שהזכרנו למעלה, אנחנו מבינות שאנחנו כנראה עושות משהו נכון. אנשים רואים מה אנחנו עושות, חושבים על זה ומדברים על זה. זה גם מראה כמה חשוב להפיץ בגרמניה ובעולם את השיח של שינוי מלמטה, על ידי העם, כי השיח השליט בשמאל הגרמני ומחוצה לו מורכב כרגע מחד מאלה שמאמינים כי "אויבו של אויבי הוא ידידי" ולכן אסור לדבר או לפעול נגד הדיקטטורה האיראנית, ומאידך מכאלה שרוצים להציל את עמי המזה"ת הנאנקים על ידי הטלת פצצות, או לחילופין סנקציות כואבות, על ראשיהם. גם אלה וגם אלה רואים את המדינה, ולא את הציבור, כגורם היחיד שיכול להביא שינוי. אנחנו מתנגדות בתוקף לנקודת ההשקפה הזאת, ונוסיף להיאבק לצדן של אלה המאמינות כמונו שאין שום כח כמו כוחו של הציבור.

בהזדמנות זו, אנחנו רוצות להודות לכל הפעילים והפעילות, החברים והחברות על תמיכתן בנו. המאבק למזרח תיכון נקי מרודנות והתערבות צבאית יימשך עד שיבוא סוף לדיכוי העמים הפלסטיני והאיראני כאחד, סוף לאימפראיליזם וסוף למלחמות.

email: iio.anti.war@gmail.com

Blog: http://www.israelis-iranians-against-war.blogspot.de

Facebook page: http://www.facebook.com/iranian.israeli.circle

מסך פלסטיק שקוף, צהבהב, שחור בחלקים מסוימים

רוויטל מדר

יום שישי, ארבע אחה"צ, כניסת השבת עוד שנייה כאן, והעיר כבר נכנסת לשקט המאוד קצר שהיא יודעת. בסינמטק תל אביב יש תנועה ערה, על אף השעה. הסיבה היא פסטיבל דוק אביב שמושך קהל רב, אותו קהל ידוע מראש. בשעה האמורה מוקרן בשני אולמות סרטם של יעל קיפר ורונן זריצקי, "סופרוומן". הסרט, שעוקב אחר 5 קופאיות במגה, מושך קהל רב, ואפשר להבין מדוע. הוא מספק הצצה לעולם שאנחנו (צופות וצופי הסינמטק) רואות ורואים תמיד רק מצד אחד. אותו צד של הלקוח שבעיקר עסוק בכמה ייצא לו החשבון, ובכמה ארוך התור. אז כן, כל הסיבות ברורות. ניתן אפילו לומר שאנחנו מניחות מראש מה זה שאנחנו הולכות לראות. אבל כל הבהירות הזו אין בה כדי להכין אותנו לחוויה המשתקת שמתרחשת על המסך במשך 80 דקות.

אחת הסיבות לשיתוק הזה קשורה בפער שקיים בין תנאי הצפייה, המקום וקהל הצופים (שאני חלק ממנו בהרבה מאוד מובנים). ביציאה מהסרט, בעישון רצוף של כמה סיגריות, שמטרתן היתה לנסות להבהיר את שנראה על המסך, לנסות לייצר איזה זמן מעבר מחיים בהם המשכורת שניתנת בסוף החודש עומדת על 3600 שקלים לכיכר נעימה ששופצה זה מכבר, עם שקט ונחת של אחה"צ של שישי, חברה אמרה שזה, שהצפייה הזו, בספארי הזה שכל כך רחוק מאיתנו, היא מטורפת.

היא צדקה. לא כי הקופאיות מהוות חיות מאחורי כלוב. בין חמש הנשים שמהוות את גיבורות הסרט לבין חיות במובן הממושמע של המילה, במובן של אובייקט שעומד מאחורי פרגוד כדי לשעשע, אין ולו דבר. ועדיין, אי אפשר שלא לחשוב שהן נמצאות וחיות במרחב מחיה שמשותף לנו מחד, אך שמאידך למי מאיתנו שהגיעו לאולם הסינמטק באירוע מן הסוג הזה, הוא למעשה חסום.

אחד המוטיבים שמלווים את הסרט הוא דלת לא דלת, כלומר אותו מעבר פלסטיק עבה שמוכר לנו מעמדתנו כלקוחות בסופרים השונים. הפלסטיק שהיה שקוף הפך צהבהב בפינותיו והוכתם בשחור בחלקים מסוימים, והוא מהווה את אותה נקודת גבול. נקודת גבול שרובנו נהיה שמחות לא לעבור דרכה, כי המשמעות שלה, ברוב המקרים, היא אותה מציאות שמציגות לנו חמש הנשים שעברו דרכה זה מכבר. במובן הזה מדובר בנקודת גבול הפוכה – לא לגמרי נעולה, כן אמנם לעובדים בלבד, אך לא תמיד עם שלט שמבהיר זאת, ובעיקר נקודת גבול שאין חפצות לעבור אותה, להיות מעבר אליה.

אחת השאלות הגדולות שעולות מהצפייה בסרט היא כיצד אישרה רשת הסופרים מגה את הצילום של הסרט. אפשר להניח שחלקים רבים לא נכנסו, כמו לקוחות לא אדיבים (שעל מפגש עם אחד מהם יוליה מספרת רק לאחר המעשה), כמו הטרדות מיניות שאי אפשר שלא לשער שמתרחשות גם שם. גם כי אין חלל עבודה שנקי מאלה, אך גם כי כאשר העובדות נמצאות בעמדות כה מוחלשות, הסיכוי שמישהו לא ינצל את המצב לטובתו, הוא נדיר. ניתן להאמין שגם התעמרויות בעובדות ובעובדים נחתכו. ועדיין נשאר די והותר, די והותר כזה שמעורר את השאלה האם מגה לא חששו מהקרנת הסרט. האם היה נראה להם סביר שבימי חג הם מעסיקים את הקופאיות למשמרות של 12 שעות, אבל ברגע שבו יש פחות עבודה, הן נדרשות לעבוד מספר שעות שמגרד את משכורת המינימום שלהן במקרה הטוב. האם היה נראה להם סביר שהם מסרבים לתת לקופאיות קביעות, מהסיבה הפשוטה שהן 'מוצר זול' (כך דברי מנהל הסניף), שהן אותו סקטור שאינו דורש הכשרה מרובה, ולכן אין טעם להעניק לו קביעות. הוא ניתן להחלפה, תמיד. ומתוקף המצב הכלכלי, אין סיבה להשקיע בו עלויות שכר ממין זה.

כל המידע הזה, שעובר דרך עדשת המצלמה, דרך אמיצותה של לנה, הקופאית הראשית של הסניף, שלא מתייאשת וממשיכה להילחם את מלחמתן של הקופאיות, ככל הנראה לא נראה לאף אחד במגה בעייתי דיו. המחשבה היא שזה לא יעורר תגובות זעם. שאי הנחת שהסרט העלה בקרב הצופות והצופים יתאדה בסוף ההקרנה ולא ייהפך למחאה ממשית. כזו שתדרוש את שינוי תנאי ההעסקה של הקופאיות בסניפי מגה, לכל הפחות.

בהרבה מובנים אפשר להבין אותם. להבין אותם עד זעזוע, שכן גם ביום שישי הזה, כשהמחאה – כך אומרות ואומרים – מרשרשת שוב, אף אחד לא מדבר את החיים של הנשים הללו, שהן כולן נשים מוחלשות. נשים שלא יכולות לראות אופק אחר מול עיניהם, וזאת על אף שמדובר במנהיגות אמיתיות, שמפגינות בכל רגע ורגע סולידריות אמיתית וכנה ולא מתפשרת מהי. בראיון שיאיר לפיד נתן לערוץ 2 השבוע, הוא דיבר, שוב, על מעמד הביניים היקר ללבו, על כך שהיוצאים לרחובות לא מבינים כי בהפגנותיהם הם מסתכנים באיבוד 50% משווי ביתם. הוא אמר את זה כי בעולמו, אין אנשים ונשים שאין להם בית, ולכן אין עליהם סכנה במובן הזה.

על חמש הנשים הללו הסכנה רובצת בהרבה מאוד מובנים אחרים, כאלה שלפיד לא מעלה ברוחו. וזאת על אף שכל אחת מגיבורות הסרט מהווה את האישה העובדת. האישה העובדת בפרך. הן נשים שמוכנות היו לעבוד גם משמרות כפולות לו היו נותנים להן. אך לא נותנים להן. הן נתונות בתוך סבך שבו מחד הן מרוויחות משכורת מינימום לשעה, ומאידך הן נדרשות לא לתת יותר מידי שעות, כי יש תקציב מוגבל למשכורות של קופאיות, ובו צריך לעמוד. איך התקציב הזה מגלם את עצמו עת הוא מתחלק למשכורותיהן של הקופאיות, זה לא ממש משנה. כמו שזה לא ממש משנה, לא למנהיגות ומנהיגי המחאה ולא ליאיר לפיד עצמו ולא לתקשורת, שהלא נחמדים מפגינים כבר 6 שבועות מול ביתו של לפיד. הלוא כל מה שלא נוגע למעמד הביניים המדומיין, כל מה שהוא שקוף, טוב שכך יישאר. מזלנו שווילון הפלסטיק שמהווה את השער לחלקיו האחוריים של הסופר הוא כה מוכתם, שהסיכוי שמי מאיתנו תעבור דרכו מבלי משים, הוא קלוש עד בלתי אפשרי.

 

ירח דם יריחו

יפתח אשכנזי

(לזכר עומרי קורן)

שלושה ימים התקיימה הביזה, השוד, האונס והגזל ברחובות יריחו העיר האסורה. בני ישראל, שהמדבר ליהט אותם במין תאווה מטורפת לזהב, לתכשיטים ולנשים יפות, הסתירו יפה את שללם בבד שמלתם, כמו להסתירו מעיני אלוהים. את אבי הם רצחו אל מול פניי, והייתי רק בן עשר. את אחותי לקח לוחם עב גוף. הוא סימן לה בכידון מוכסף ויפה, והיא הלכה אחריו לחדר השינה של הוריי. קירות ביתנו היו עשויים קש, תבן וחימר. אני חושב שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה ערומה למשעי. זקנו האדום רטט עם גופו המשתרך עליה. כמו כלב על כלבה הוא ידע את אחותי הבוכייה. ראשה מתדפק על הקיר.

אחרי שהחליק את עצמו רחוק ממנה, פקד עליה בשפתו להתלבש. אז היא עוד לא הבינה עברית. הוא בעצבנות זרק עליה את שמלתה. שמלה שקיבלה רק שלשום מאבינו ליום הולדתה הארבעה עשר. מה שאצלנו כונה שנת הבגרות. השנה שלפני החתונה. היה לה כבר ארוס. רק האלים יודעים היכן הוא עכשיו.

הייתי די קטן לגילי, ואחותי היתה כל מה שנשאר לי בחיים. הלוחם הבחין בי. לפי מצוות האלוהים המוזר שלו הייתי חייב למות. הוא הביט באחותי משועשע כשהוא כיוון אלי את הכידון הכסוף בוהק. לבסוף הוא סימן לי לבוא איתם. השמש עמדה לזרוח, ועירי יריחו ההרוסה בערה בעשן כבד. חומותיה העצומות בגאוותן היו לגל אבנים צבוע באדום. קולות תופים ושמחה עלו ממחנה ישראל. האוהלים, המקנה והבקר היו לגוש שחור חסר צורה. רבים הלוחמים שחזרו מן הקרב, בבודדים, בקבוצות עליזות שרות. מעטים סחבו את גופות חבריהם שנפלו. איש לאוהלו נטה. האוהלים היו שחורים מתוחים מעור כבשים, ושרופים משמש המדבר. המחנות השונים היו מחולקים ביניהם בחללים ריקים. צעדנו בתוך המון הגברים החוזרים למשפחתם. בין כל המחנות עמד אוהל המנהיג צבוע בסגול. כל הלוחמים עברו משם, מחלקים מהשלל לערימות הנערמות של עירי. איש לבוש בבגד דק לבן ישב על כיסא והביט בלוחמים הפורקים את השלל. רציתי לחזור לשקט ששרר לפני שבוע.

האיש הציג סוף סוף את עצמו בפני אחותי. הוא אמר ששמו בישראל אליפז בן צופר. שבט בנימין, שחנה שלישי משמאל במניין השבטים. אוהלו היה עמוס באדם, ונכנסנו מבוישים, חייכתי בנימוס. אישה מבוגרת קמה לקראתו, נוגעת בו בנימוס. אליפז הניח את כידונו על הרצפה, ואכל מקערית מבלי להציע לנו. נער קצת יותר מבוגר ממני, שחתימת שפם היתה לו, עמד והסתכל בנו. הוא משך בשיערה הצהוב של אחותי. זו היתה הפעם הראשונה שראה שיער כזה. גם ביריחו נודעה אחותי בשל שיערה. לבסוף האישה המבוגרת לקחה אותי בידה, והתחילה לצעוק עלי בשפתה המוזרה. כשלא זזתי היא הכתה אותי, אבל ברוך של אם (לפחות כך הרגשתי).

בלילה עמד הירח המדמם מעל לנחלת מואב. בדיוק מעל חשבון, שאת שריפתה ראינו לפני עשרה ירחים. ישנתי צמוד לאחותי, שרעדה כל הלילה. כשהירח שקע, נכנס אליפז לשטח שהוקצה לנו. גילגל אותי מאחותי, אפילו לא טרח להפשיט אותה. ריח עמוק של יין וזיעה שלט בכול. לדמעות אחותי לא היה ריח או קול. כשסיים את מעשיו יצא, זרמתו נשפכה על השמלה הסגולה, שכבר נראתה בלויה ומתה. הכבשים המקוריות והגנובות פעו להן בערבוב.

כך עברו להם הלילות איתו, והימים עברו בעבודות שעבדנו שנינו. פעם, כשנשלחנו למלאות מים לצאן בלוויית בנו הבכור, נכנסנו אל העיר ההרוסה. כל הבורות היו מלוכלכים וגמורים. אווירה של מוות וריח נבלות אדם היו השליטים פה. התנים והנשרים פיצחו את העצמות, עקרו את עיני שכנינו, חברינו, משפחתנו. הגענו אל הבור שהיה משקיף אל ההרים סביב. שקט של זבובים. אחותי התקרבה אל סף הבאר לשאוב לכד, ואז דחף אותה בנו של אליפז, ואחותי נפלה לבוץ. שמלתה שנתפסה באבן חשפה את עכוזה הלבן. כשניסתה לקום הוא כבר היה עליה, שורט את גבה, רועד כולו. אחותי כבר לא התנגדה לכלום.

ערב אחד ישבנו בכבשים שותקים כרגיל. הגיע איש לבוש לבן, על צווארו מעין לוח בוהק, כובע לבן מרוהט זהב, אך היה צעיר. אליפז רץ לדיר לשחוט כבש לכבוד הצעיר. שמחתו היתה קצרה, לאחר זמן קצר התחילו צעקות ביניהם. האיש הצעיר עזב. הוא נראה כועס ונקמני.

למחרת נאספו כל גברי המשפחה. אשת אליפז, מאושרת, הביאה תער חד. הם קשרו את ידיה של אחותי, שמלתה כבר קרועה ואפורה. כל שיערה הזהוב נגזז והושלך לאש. אחר כך, צוחקים, הם תלשו את ציפורניה. אז הם הלכו. בלילה לא אליפז ולא בנו באו אל אחותי. כששקע הירח היא העירה אותי, וביקשה שאלווה אותה לשירותים. הלכנו רחוק, מוסווים, עוברים את כל המחנה ואת ערימות השלל, לפידים האירו אותם. כשיצאנו ממעגל האור המשכנו אל העיר ההרוסה, אל בית הורינו. זרם אוויר קר התהלך ברחובות, בפרצי הבתים ההרוסים. אחותי כרעה, ופשטה את המלבוש המטונף שלה. ככה ערומה נשארה. בבית הורינו.

הסירחון העיר אותנו. והזבובים. השמש כבר עמדה מעלינו. מאהל בני ישראל עמד כרגיל, אבל קבוצה גדולה מהם התרחקה, כנראה לעוד מלחמה. המשכנו ללכת, עד שראינו בית אחד שעדיין עומד על כנו. תור של גברים מכל הסוגים עמדו שם דרוכים. צעיף אדום עמד על החלון שפעם היה חלק מהחומה. אישה כבת ארבעים ערומה ויפה יצאה מהחדר, וחיבקה את אחותי. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, היא אמרה, לשארית הפליטה של יריחו.

(פורסם לראשונה ב"סיפורי מות עירי", הוצאת ז.ע.פ.)

להיות הומו במזרח: 4,500 שנה של להט"ביות במרחב השמי

ברובד הבסיסי, הפוסט שלהלן הוא כרוניקה היסטורית פשוטה של קיום להט"בי במזרח התיכון מימי קדם ועד זמננו, מבוססת על כמה עשרות מקורות ומחקרים. בד בבד, זאת הצעה לפרויקט שלא יושלם אף פעם, כי תמיד נמשיך לחיות אותו.

לפני חודשיים, כשנפטר הרב מנחם פרומן, כתב כאן עידו הררי פוסט על חזונו של פרומן, והתייחס לאפשרות שהבסיס לדיאלוג בין העמים והדתות בין הים לנהר יהיה דווקא "הפרימיטיביות" ההדדית של הפלסטינים והיהודים. בניסוח אחר: זאת קואליציה דתית של יהודים ומוסלמים נגד המערביות, החילוניות והליברליזם. יהודים, מוסלמים – הרמוניה.  אבל לאיזו קבוצה אין מקום בתוך הקואליציה הזאת? להומואים כמובן. הלהט"ביות מייצגת את היפוכה של השורשיות והפרימיטיביות; זאת תועבת יוון בצורתה המייצגת ביותר. והרב פרומן אינו היחיד. גם חילונים סטרייטים שמדמיינים את ההרמוניה העתידית בין הים לנהר מדמים אותה כמעין ריקוד על גופתם של ההומואים. ומה עם ההומואים? "הם יצטרכו לדאוג לעצמם".

אבל ההומואים לא ילכו לשום מקום. אנחנו כבר לא מעגל קוסמופוליטי מצומצם. אנחנו עם. יותר מכך: אנחנו פרימיטיבים, לא פחות אלא יותר פרימיטיבים מכל השאר. אמנון רז-קרקוצקין קרא לפני שנתיים לבחון את השאלה "מהן זכויות היהודים בישראל/פלסטין?". ברוח זו, אני מציע לשאול מהן זכויות הלהט"בים בישראל/פלסטין, ובמזרח התיכון בכלל. האם אנו מתייוונים, נציגי ה-Gay International, חוד החנית של הקולוניאליזם האירופי בצורתו החדשה? או שמא, בצורה אחרת, היינו כאן מאז ומתמיד, לא רק כפרטים מבוהלים, אלא במסגרת המוסדות, הדתות והטקסטים המכוננים של תרבויות המזרח?

הפרויקט הוא מסובך, כי היווניות משוקעת עמוק בשפה ההומו-לסבית. לא במקרה כונתה צורת הקיום הזאת במשך מאות שנים "אהבה יוונית" או "אהבה סוקרטית" – ודווקא על ידי אוהדיה. להט"ביות שמית, לסביות שמית, היא לפיכך כמעט אוקסימורון; ולכן ה"שמיות" היא לא רק אטריבוט של לסביות אלא מגדירה מחדש את שם העצם "לסביות". חיים דעואל-לוסקי, בחזרתו לספר עמוס, מעמיד אותו כבסיס לפילוסופיה פוליטית לפני היות השפה הפוליטית היוונית. בהתאמה, אני מציע לראות במיניות השמית בסיס [אחר ומקביל] להומוסקסואליות (במובנה הרחב) העכשווית, אלטרנטיבי להומוסקסואליות היוונית. במלים אחרות: אהבה יוונית אנטי-יוונית; פתיחה אלטרנטיבית להיסטוריה ביסקסואלית שתצייר מחדש את מהלך ההיסטוריה הזאת מראשיתה העלומה ועד ימינו.

כידוע לכל מי שעוסק בתחום, בעשורים האחרונים חקר המלומד היהודי-ברקלאי דניאל בויארין את המיניות היהודית, (למשל במאמר "רבנים וחברים" שגם תורגם לעברית). ממש בימים אלה יצא ספרו של הרב סטיבן גרינברג "הומוסקסואליות במסורת היהודית", ועוד היד נטויה. למיטב הבנתי, המהלך הזה של חיפוש טביעות אצבע הומוסקסואליות ביהדות – בסיפור דוד ויהונתן, בקבלה, בפרשת ריש לקיש וכו' – מיצה את עצמו ולא הניב תוצאות מרשימות, מלבד כמה בתי כנסת לקהילה הגאה בארה"ב. כאן בישראל, מה שאפשר להשיג מרבנים ליברלים-נאורים הוא לכל היותר "לגלות סובלנות", כלומר לא להילחם בלהט"בים. זאת שאיפה תבוסתנית.

בכל אופן, מבחינה פוליטית, דחוף יותר בעיניי להניח בסיס למחשבה הומוסקסואלית מקומית, שתוכל להכיל גם (ואף בעיקר) את הלהט"ב הערבי/מוסלמי. אבל לשם כך, צריך לדעת קודם כל פרטים היסטוריים בסיסיים, שנמחקו, עומעמו או עוותו על ידי סדרה של משכתבים – מהממסד הדתי היהודי והמוסלמי, דרך הקולוניאליזם האירופי ועד הממסד הלהט"בי האוריינטליסטי-גזעני. כדי להתגבר על כל המבטים המדכאים והמחפצנים, הכרחי לאכלס אותם ולהטמיע אותם.

נטלתי את המושג "הומוסקסואליות שמית" (Semitic Homosexuality) ממשפט במבוא לספרו של ז'אן פבריס נרדל, "הומוסקסואליות ולימינליות בגילגמש ושמואל" (זפ"נ, viii). אבל שוב, למה שמיות?  כי בשיח המיניות האירופי, התקיים תמיד קישור מובהק בין "המיניות היהודית" או "הנשיות היהודית" לבין המזרח. המיניות היהודית (אשכנזית או מזרחית), כמו זו של כל העמים הנימולים, נצבעה כמזרחית-שמית, אל מול הזין היווני-ארי. לכן, אני מאמץ את השימוש האסטרטגי של גיל אנידג'אר ב"פרספקטיבה השמית" – קטגוריה גזעית-תרבותית שכוננה על ידי אירופה אל מול "הארי", שכללה כזכור יהודים וערבים גם יחד.

חזרה לשורשים השמיים של הא-סטרייטיות יכולה גם לפתוח אופקים חדשים של קיום להט"בי. לפני כחודש, התפרסם ב"הארץ" קטע מרומאן על דוד המלך, המתאר גם מפגש מיני בין דוד ויהונתן. אלא שלמרבה הצער, המשורר המוכשר צייר את דמותם של שני הגיבורים השמיים כשני טווינקים, גייז לבנבנים המרצדים על המסך בסרט התבגרות ונילה. ג'וזף מסעד צודק בטענתו שה-gay הוא המצאה מערבית. אמנם, זה בכלל לא אומר שערבים או יהודים לא יכולים להיות gay – נדמה לי שזה לא מצריך כבר הוכחה. אבל המסורת המקומית מציעה צורות אחרות של מיניות. לא ארחיב על זה כאן, אבל היא יכולה לכלול כמה יסודות: חלוקה אחרת של היחס בין ציבורי לפרטי; שילוב של מיניות בפולחן ואף במוסדות המדינה; וכמובן – היעדר אקסקלוסיביות לאחד משני המינים, מה שאפשר לכנות ביסקסואליות.

על כך ועל נושאים אחרים ידובר בערב שיתקיים בבית העיר ביום שני, 12.5.2013, ויעסוק ברנסאנס הלהט"בי-מזרחי.

זאת ההקדמה. ועכשיו לכרוניקה.

א. לפני סוקרטס, לפני לסבוס

2500 לפנה"ס – שלטון גילגמש בעיר ארך. לפי האפוס עלילות גלגמש, המלך נטל את הבתולות לפני חתונתן והתאבק עם הגברים הצעירים, עד שבני העיר זעקו לאלים. הפרשן תורקילד יקובסן טוען כי גלגמש התיש את אזרחיות ואזרחי עירו מבחינה מינית, ולכן בראו לו האלים את הגיבור אנכידו שיהיה מאהב ורע (ס"א, 49-48).

1450 לפנה"ס – חוקי אשור התיכונה אינם מביעים התנגדות למין הומוסקסואלי בהסכמה הדדית, אך אוסרים על אונס. בחוקים נקבע כי מי שאנס את חברו – ייאנס על ידי השופטים: "אם איש את רעהו שגל והוכיחו וקבע את אשמתו – ישגלהו ולסריס יהפכו אותו". כמו כן קובעים החוקים כי מי שמוציא דיבה על רעהו "באומרו: כולם נוהגים לשכב עמו, או במריבה לפני אנשים אמר לו: כולם שוכבים איתך… אינו מסוגל להוכיח זאת – יסרסו אותו וילקו אותו במוטות". (נ"א, 101-102. וראו גם: מ"ט, 73-74)

המאה התשיעית לפנה"ס – קדשים, assinnu, משמשים כהני מין בטקסיה של האלה אשתר. הספרות השומרית והאכדית מתארת את הקדשים כיצורים שוליים ודחויים, אך מקורבים מאוד לפולחן האלה. האסינו מצוירים כ"זמרים שחקנים טרנס-וסטים וכלוחמים אמיצים בו זמנית" (נ"א, 17).מקורות מסוימים מציינים כי "גבר המזדווג עם אסינו – יונח לו מכל צרותיו" (בל"ג), אך חוקרים אחרים סבורים שהפולחן שביצעו לא כלל משגל (סמ"מ). בספרות המסופוטמית מתוארים גם sinnisanu, גברים נשיים, וגברים מחזיקים בפלך (nas pilaqqi) שישבו בין הנשים. במצרים העתיקה בוצעו ניתוחים פשוטים לשינוי מין (??) (נ"א, 120).

ראש סריס או assinu מארמון סרגון, דור שרוכין, המאה השמינית לפנה"ס

ב. אחרי "סדום" 

המאה הראשונה – אבות הכנסייה קושרים בין חטאי סדום לבין משכב זכר. נולד המושג "מעשה סדום".

המאה השנייה – לוקיאנוס מספר בספרו "האלה הסורית" על ביקור שערך במקדש עשתורת בהייראפוליס. מתחת לשערי המקדש עומדים צלמים פאליים שגובהם שלושים מטרים. פעמיים בשנה, איש אחד מטפס על הצלם ושוהה במרומיו שבעה ימים. הוא מתאר גם את הכוהנים של האלה אטארגטיס המכונים "גָאלי", המבצעים פולחן אורגיאסטי במקדש האלה. מדי פעם, אחד הצופים בטקסים מתפשט, נוטל חרב וכורת את איבר מינו בשאגה, ואחר כך רץ בעיר כשהוא נושא אותו בידיו. הוא בוחר בית שבו ישליך את המנחה, ושם מקבל בגדים ותכשיטי נשים.

785 – החליף העבאסי מוסא אל אל-האדי ערף את ראשן של שתי נשים צעירות מהרמונו שנתפשו באקט מיני בפומבי. הוא קישט את ראשיהן בעטרת ויצק עליהם בושם (סל"מ, 22-20)

ג. א-סטרייטיות יהודית-מוסלמית

800 – המשורר העבאסי אבו נוואס, ובעקבותיו פרשנים מהאסכולה המליכית, מסבירים כי למוסלמי מותר לזיין כופרים, כיוון שבכך הוא מאדיר את עליונותו של האסלאם על הכפירה.

סביבות 1150 – הרופא סמואל אלמוגרבי, יהודי שהומר לאסלאם, כותב ספר על יחסים מיניים בין גברים ובין נשים. אלמוגרבי מעניק הסבר לקיומן של לסביות ומציין כי אלה "נשים חכמות יותר מן האחרות, שמבקשות לחקות את הגברים ומאמצות את תנועותיהן, את צורת הדיבור ואת הקול", וכן את התפקיד המיני (סל"מ, 23) פרשנים אחרים מסבירים שהגורם ללסביאניזם הוא עקצוץ באיבר המין הנשי, שעליו אפשר להתגבר רק באמצעות גירוד באיבר מין של אשה אחרת (ס"ע).

המאה ה-13 – אחמד טיפאשי מפרסם אנתולוגיה העוסקת בהרחבה במין בין גברים ובין נשים, הרומז לקיומן של נשים עם קשרים ארוטיים לנשים בלבד. בין השאר, כולל הספר את השיר הבא "בשבח החיכוך", המושם בפיה של אשה –

(ס"ח, 80-79)

1517-1250 – השלטון הממלוכי במצרים וסוריה. באליטה הממלוכית קשרים אינטימיים בין גברים הם נפוצים במיוחד.

1318 – הנזיר הדומיניקני ויליאם מאדם כותב כי "בקרב הסרצנים" גברים חיים עם גברים כמו זוג נשוי, ומציין כי  "any sexual act at all is not only not forbidden but permitted and praised".

1342 – הנסיך הממלוכי אחמד אל-נצר מוחמד, מתאהב בזמן שהותו במבצר כרכ שליד ים המלח בצעיר נאה, כנראה פרח קצונה, ושמו אל-שועייב. אביו הסולטן דורש ממנו לגרש אותו, ומשהוא מסרב מנשל אותו מהשושלת. אחמד נלחם באחיו ותופס את השלטון, אך לאחר זמן קצר הוא נתפס בכרכ וראשו נערף.

1441 – ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי  מציין כי "אהבה לזכרים נעשתה נפוצה כל כך בקרב השליטים הממלוכים הצ'רקסים, שהנשים בממלכה החלו לקנא בגברים ולחבוש כובעים מהודרים כדי לחקות אותם" (אק"ר, 217).

סביבות 1600 – דיון תיאולוגי בשאלת קיומם של נערים בתולים בגן עדן. הפרשן חסן אל בוריני מדמשק פוסק ש"בגן עדן מצויים סוגים שונים של נפלאות, כולל נערים" (ח"ר, 139). המלומד מוסטפא עלי

איור מארמון טופקפי באסטנבול, המאה ה-19

איור מהממלכה המוגולית, המאה ה-17

ד. סטריאוטיפיזציה: "החושניות המזרחית"

המאה ה-17 – בספרות האירופית מעשה סדום מכונה "המידה הרעה הטורקית" (The Turkish Vice),  או הפרסית. הנוסע תומאס שרלי (Sherely) כותב שהנטייה הסדומאית שהיתה נהוגה אצל היוונים העתיקים משגשגת כיום במצרים.

בספרות היהודית הרבנית מופיעות טענות רבות על שכיחותם של יחסי מין בין גברים.

המאה ה-18 – המתירנות בענייני משכב זכר באימפריה העותמאנית גדלה. מתפרסמים מדריכי מין וספרי תמונות. מערכת קשרי הפטרונות שעמדה ביסוד הממסד הפוליטי באימפריה התבססה בחלקה הגדול על קשרים הומו-אירוטיים (יב"נ, 178).

אהבת נערים נחשבת למידה נעלה המובילה לאהבת האל המושלמת. המלומד חליל אל-מוראדי מדמשק מצטט שורת שיר דתי: "אינני מצפה לדבר אלא לנביא שיוביל אותי לנערי גן עדן בהנחייתו".

1768 – ר' יצחק מלכו מסלוניקי מציין בספרו "אורחות יושר" כי "רוב הבחורים נכשלים בלאו ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".

באסטנבול פועלות להקות של נערים רקדנים יהודים, שמגדלים שיער ארוך ומופיעים בבגדי נשים. ההיסטוריון פציל ביי אנדורני כותב ב"ספר הרקדנים" כי באסטנבול נשים יהודיות ונערים יהודים מצויים בשפע למי שחפץ בכך, ומתאר בפירוט את גופו של הנער הרקדן שווכי (יב"נ 184).

1851 – הארכיאולוג הצרפתי לואי פליסיין דה סוסי יוצא למסע בסוריה ובפלשתינה ומכריז שגילה את הריסות סדום. הדיווחים מתפשטים באירופה ומעוררים עניין מחודש בפשעי סדום ופאניקה מוסרית הומופובית (הג"ק).

ה. ניצול ונסיגה אל הצניעות

אמצע המאה ה-19 – אינטלקטואלים ערבים קוראים את תיאורי המיניות המזרחית "הדקדנטית" המופיעים אצל האוריינטליסטים האירופיים. במסגרת קריאתם לרפורמה של התרבות הערבית, הם מטיפים נגד הפיגור, הנחשלות שבהן שקעה תרבותם, המתבטאת גם ב"נשיות". האמאם המצרי רפעה אל טהטאווי, ביומן המסע שלו בפאריס מ-1826, מציין לטובה את הצרפתים על כך "שאין אצלם נטייה לאהבת נערים ממין זכר ולכתיבת שירי אהבה לכבודם", ובעקבותיו הולכים הוגים ערבים נוספים (ז'"מ 32). עם זאת, עד תחילת המאה העשרים המושג "הומוסקסואליות" או מושג מקביל לא היה קיים בתרבות הערבית-אסלאמית (ח"ר, 4-1). לטענת ג'וזף מסעד, לא התקיימה גם צורה של משיכה אקסקלוסיבית של גברים לגברים.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – הסופרים גוסטב פלובר, אנדרה ז'יד, א' מ' פורסטר, אוסקר ויילד וסומרסט מוהם עורכים מסעות מין הומוסקסואליים בצפון אפריקה. האוריינטליסט ריצ'רד ברטון, באחרית הדבר שלו ל"אלף לילה ולילה" (1886)כולל סקירה על יחסי מין בין גברים בארצות האסלאם. מציין כי "The Easterners add that the devotion of the moth to the taper is purer and more fervent than the Bulbul's love of the Rose", ומתאר את ההרמון המוסלמי בתור "great school for this Lesbian… love" וגם בתור  "hot-beds for Sapphism and Tribadism" (ס"מ, 97).

רבים מהקצינים הבריטים הבכירים במזרח התיכון מחזיקים נער מלווה ערבי – ביניהם הלורד קיצ'נר, וילפרד תסיגר, ברנרד מונטגומרי ות' א' לורנס (לורנס אי ערב).

דהום, בן הלוויה של לורנס איש ערב

תחילת המאה ה-20 – עקב הטמעת הביקורת האירופית, אהבת נערים נעלמת לחלוטין מהשירה הערבית (ג'"מ, 35).

גלויה מאלג'יריה הקולוניאלית, "אשה מורית אשה קבילית באקט לסביאני", סביבות 1910

1902 – אנדרה ז'יד מתאר בספר "חסר המוסר" את טוניס בתור "ארץ הנהנתנות המשככת את התשוקה אך אינה משביעה אותה, וכל פורקן אין בו אלא כדי ללבותה" (מצרפתית: אביטל ענבר).

1903 – Der Eigene, הפרסום ההומוסקסואלי הראשון בגרמניה ובעולם, תולה בהשפעה היהודית את דיכוי הרגש ההומואירוטי באירופה. הזואולוג היהודי-אנטישמי בנדיקט פרידלנדר מציין כי "הדת שמקורה בפלשתינה" נכפתה על אירופה והביאה להנהגת סגפנות ארוטית (ה"א, 99).

ו. השיבה לסדום – ניסיונות וכשלונות

1922 – מרסל פרוסט מפרסם את "סדום ועמורה", ומתאר שם את הפצתם של יוצאי סדום ברחבי העולם וחזרתם לעיר שבמזרח: "צאצאים אלה של סדום, שמספרם כה רב עד שניתן להחיל עליהם פסוק אחר מספר בראשית 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה', התפזרו בעולם כולו, הייתה להם גישה לכל המקצועות, והם נכנסו למועדונים היוקרתיים ביותר… יתכן שפעם הם ישובו אליה. אין ספק, הם יוצרים בכל עיר מושבה מזרחית, מתורבתת, מוסיקלית, רכלנית, בעלת תכונות נפלאות וחסרונות בלתי נסבלים" (סדום ועמורה 70, תרגום: יותם ראובני).
פרוסט אף מזהיר מפני "הטעות הרת הגורל, שבהצעה להקים תנועה סדומית לשיבת סדום, כפי שאנשים עודדו את התנועה הציונית".

1923 – המשורר מרדכי גאורגו לאנגר מפרסם בפראג את "הארוטיקה של הקבלה" ומתאר שם את המיניות המזרחית של היהודים, הכוללת זרם מעמקים של "אהבת רֵעַ" (ע"א)

1924 – המשורר והעיתונאי ההולנדי ישראל דה האן, שר החוץ של העדה החרדית, כותב את האוסף "מרובעים" הכולל שירים אירוטיים בסגנון השירה הערבית של ימי הביניים. רבים מהשירים עוסקים בנערים ערבים –

(מהולנדית: אירית באומן ורונן סוניס, הו! 4, 2006)

1932 – הסקסולוג מגנוס הירשפלד מבקר בפלשתינה ומציין לטובה את השינוי הפיזי שחל בחיי היהודים, אך אינו מתייחס כלל לענייני הומוסקסואליות.

1938 – במאמר ב"דבר" מזהיר הסקסולוג מקס מרקוזה כי בקרב היהודים יש נטייה ל"אפלנציה סקסואלית", כלומר טשטוש ההבדלים בין המינים, ומשער שהגורם לתופעה הוא גזעי (ע"א)

1940 – עד שנה זו, בנאת המדבר סיווה במצרים היו נהוגים נישואין בין גברים לנערים (ס"מ, 37-38).

גברים בנאת המדבר סיווה, מתוך ספרו של גנרל וינגייט ברט, 1920

1943 – במכתב לחבר מתאר לאנגר את "אהבת רֵעַ" כ"רגש אנושי נעלה ונשגב אשר כלה כבר מלב העברים בצרות גלותם המרה והנמהרה" ומוסיף "ועתה הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רֵעַ בימינו הנאורים האלה". באותה שנה הוא מת ממחלה.

1947 – המזרחן י' ושיץ, בספרו "הערבים בארץ ישראל", מתאר את שכם (נבלוס) כמעוז הומוסקסואלי.

1970 – ז'אן ז'נה נוסע למחנות האימונים של פת"ח בירדן וכותב את "אסיר האהבה"

1974 – פייר פאולו פאזוליני מביים את הסרט "לילות ערב"

1974 –יהודה סופר, עיתונאי וחוקר ממוצא הולנדי-יהודי-עיראקי, עורך ריאיונות עם גברים בגנים ציבוריים בישראל. במאמר שהתפרסם ב-1990 הוא מציין כי גיי בארים אינם אלא מובלעות מערביות בתוך ארץ שמבחינה מינית היא "ביסודה מזרחית". לדבריו, "רוב הישראלים המעורבים בסקס בין גברים אינם מחשיבים את עצמם להומוסקסואלים". ב-1990, סופר מת מאיידס.

2002 – יותם ראובני מפרסם את "היסטוריה עולמית של אהבת גברים", שם הוא מתאר את השיבה העתידית לסדום ולעמורה.

מקורות וקיצוריהם (רשימה חלקית):

אק"ר – Everett K. Rowson, "Homoerotic Liasons among the Mamluk Elite in Late Medieval Egypt and Syria"; בל"ג – Homosexuality in the Ancient Near East, beyond Egypt; ה"א – Harry Oosterhuis, Homosexuality and Male-Bonding in Pre-Nazi Germany; הג"ק –  H. G. Cocks, The Discovery of Sodom, 1851, Representations, Vol. 112, No. 1 (Fall 2010), pp. 1-26; ז'"מ – Joseph A. Massad, Desiring Arabs; ח"ר – Khaled El-Rouayheb, Before Homosexuality in the Arab-Islamic World; יב"נ – ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העות'מאנית", ציון תשס"א ב; י"פ – ירון פלג, "דרך גבר: סיפורת הומו אירוטית בספרות העברית החדשה 2000-1880); כ"ו – Chris White, Nineteenth-Century Writings on Homosexuality: A Sourcebook; מ"ט – Martti Nissinen, "Are There Homosexuals in Mesopotamian Literature?."Journal of the American Oriental Society 130.1 (2010); נ"א – נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא; ס"א – Susan Ackerman, When Heroes Love: The Ambiguity of Eros in the Stories of Gilgamesh and David; ס"ח – סאמר חביב, Samar Habib, Female Homosexaulity in the Middle East; סל"מ –  Stefanie Lee Martin, The Role of Homosexuality in Classical Islam, University of Tennessee – Knoxville

ס"מ – Stephen O. Murray, "Islamic Homosexualities"; סמ"מ – Maul, SM, 1992, ‘Kurgarru und assinnu und ihr Stand in der babylonischen Gesellschaft’, in VolkerHaas (ed.), Außenseiter und Randgruppen. Beiträge zu einer Sozialgeschichte des Alten Orient, pp. 127–57, Universitätsverlag Konstanz, Konstanz, Germany.; ס"ע – Sahar Amer, Medieval Arab Lesbians and Lesbian-Like Women.; ע"א – עפרי אילני, "הנני בא לעורר שוב את הרגש הזה של אהבת רע", הארץ – תרבות וספרות; "נגע נפוץ במזרח: תיאורים של מעשה סדום בתקופת המנדט"

הברית האשכנזו-פלסטינית

איתמר טובי טהרלב

לא מזמן התעוררה תכונה קלה ברשת הפייסבוקית סביב מ', בחורה יהודייה מזרחית וישראלית שכתבה סטטוס גזעני ובוטה נגד ערבים. זו לא תופעה ייחודית ומפתיעה במחוזות הווירטואליים הגועשים בישראל.

בעמוד הפייסבוק של מ', לאחר פרסום הסטטוס שלה, הגיבו מייד בעברית מספר מגיבים מהשמאל המשתייך לחד"ש ולצדם כמה פלסטינים ישראלים תוך שהם תוקפים אותה במשפטים רבים, שהמסר העיקרי שלהם היה "את בעצמך ערבייה, את שונאת את עצמך" ועוד שלל תובנות מהז'רגון הפסיכולוגי וז'רגון פוליטיקת הזהויות (שימו לב שבמקרה הזה כמו אולי באחרים, השמאל הרדיקלי עושה שימוש מטיפני, ספק ציני, במושג "יהודי-ערבי" – מושג שלכאורה אמור להיות מעצים ומחבר). ההתקפה הובלה על ידי אחד הצעירים הכריזמטיים בחד"ש שתגובתו לסטטוס של אותה מ' זכתה לעשרות לייקים מחבריו לשמאל הרדיקלי, רובם גברים אשכנזים ופלסטינים-ישראלים. מתקפת הפייסבוק על הכותבת המתגזענת חושפת כמה תופעות מעניינות שחשוב לנסות ולהמשיג.

לפי יהודה שנהב מתקיים " קשר שתיקה" של שמאל-אשכנזים העוסקים רק בהיסטוריה ובהווה של המאבק הפלסטיני. זאת, מכיוון שלא משתלם מבחינת הדימוי והמעמד הכלכלי שלהם לעסוק בטרגדיה המזרחית. עיסוק כזה יפגע במרוץ ההתחזקות המעמדית של אשכנזים בישראל. מזווית אנתרופולוגית אפשר להציע ש"קשר השתיקה של האשכנזים בשמאל", עליו הצביע יהודה שנהב במאמרו, מייצג צד אחד של המטבע, שכן באזורים מסוימים וקולניים בשמאל מתקיימת מעין ברית או שיתוף פעולה בין השמאל האשכנזי לבין פלסטינים ישראלים.

אנה לולו, חד"ש, לוחמים לשלום, זרעים של שלום, עמותות למען השלום, למען הסכסוך והאקטיבסט, רחוב מסדה בהדר עליון בחיפה, סמינרים בחו"ל בחינם, חומוס ביפו, יפו, חומוס, להתלהב ממשרוע לילה, מרכז פרס לשלום, יאללה מנהיגים צעירים מהמזרח התיכון, כילמה מילה אחת ביום ועוד ידה של הברית נטויה.

בעולם שכולו אינטרסים, נניח שקיים רווח כלשהו עבור פלסטינים-ישראלים משיתוף פעולה עם האליטה האשכנזית, נאמר "מעל הראש המזרחי". אם אכן קיים "רווח", הוא נובע מהדחף המובילי של הקבוצה הפלסטינית-ישראלית להתקרב לעמדות הכוח (הלבנות). במקביל, ייתכן שאשכנזים חילונים מהשמאל יונקים מהפלסטינים לגיטימציה לקיום חף מדיסוננסים במזרח התיכון וכך אולי משהים עוד קצת את הפרדוקס הקרקוצקיניאני.

בנוסף, הברית המבוצרת בין אשכנזים ופלסטינים מייצרת עוד ועוד תקנים ומשרות בעמותות, סעיפי תקציב לגיוס משאבים ופרויקטים, ולקינוח – שולחת בחינם פלסטינים ופעילי שמאל לטיולים יוקרתיים באיזורי הכפר והפלך של אירופה המערבית מדי אביב וקיץ.

אבל יכול להיות שמדובר בכלל בסיבה מבנית שהצמיחה את התנאים לברית האשכנזית-פלסטינית: זו עובדה חברתית ידועה שאשכנזים – כקבוצה סוציולוגית – מגיעים לאוניברסיטה בקלות יחסית (מעמד מועשר בזכות הציונות, הורים שלא עברו הפגרה חינוכית, מערכת פסיכולוגית תומכת המייצרת עבורם דימויים חיוביים בתקשורת, בספרי ההיסטוריה בתיכון וכו').

מאמרו המעניין של יוסי שביט מ-1992 מראה שכבר בבתחילת שנות התשעים, לערבים ישראלים – למרות קשיים מרובים כמו גזענות מובנית (או היעדר תעסוקה גם בתור משכילים) – קיימת גישה חלקה יותר לאקדמיה. מספרית ויחסית לגודלם באוכלוסייה, ערבים ישראלים משכילים יותר ממזרחים. לפי שביט, מערכת החינוך הישראלית פלסטינית אינה מעורבת במערכת החינוך היהודית ישראלית והדבר מביא לאוטונומיה יחסית ולצמצום תופעות של הסללה והפגרה בקרב פלסטינים ישראלים.

אם כך ניתן לחשוב על האוניברסיטה עצמה כאתר שבו מתקיימת ברית אשכנזית פלסטינית בה למזרחים לא יכול להיות מקום כי הם לא כל כך נמצאים באוניברסיטה – גם כן מסיבות מבניות – בתור חוקרים, סטודנטים, מאזינים חופשיים וכו'.

היבט נוסף של "הברית" הוא שהפלסטינים נהנים ממעמד של מיעוט מוכר, כלומר מכירים בהם –אפיסטמית – כמיעוט. ואם הפלסטינים היפותטית היו מכירים במזרחים בישראל כמיעוט מוחלש זה עשוי היה לטשטש את הייחודיות של הפלסטיני כמיעוט יחיד ונרדף במזרח התיכון (מעניין לאור זה לחשוב על קציר הדמים הסורי והשפעתו על מיקומו של המאבק הפלסטיני בזירה העולמית).

עלייתו של הפלסטיני הקדוש

ספרה הידוע של מרי דאגלס “טוהר וסכנה” שתורגם לעברית ב-2010 הוא אנליזה תרבותית-אנתרופולוגית של ההקשרים והמשמעויות של לכלוך בתרבויות שונות בעולם. דאגלס מבקשת לאתר את האופנים שבהם תרבויות שונות מייצרות הפרדות בין טמא לטהור, נקי ומלוכלך וכו'.

בהשאלה מדאגלס, אני רוצה להציע כי הציר בו אשכנזים מדברים ומשוחחים על מזרחים הוא ציר שאכנה אותו "מגעיל מול נקי". אשכנזים – במיוחד מהשמאל – נגעלים מערסים, ומדמיינים אותם נעלמים להם מהנוף. היות שמזרחים ואשכנזים משתייכים כביכול לאותה דמוגרפיה יהודית, הצורך לייצר מחסומים בשביל למנוע קרבה וזהות משותפת הוא הגדול ביותר – כי לפי דגלאס, הקרוב ביותר הוא תמיד המאיים ביותר מבחינת טומאה.

לפיכך, אשכנזים מהשמאל ידברו על מזרחים בתור משהו מלוכלך שיש להעלים. אשכנזים מהימין ומהמרכז הקיצוני – שאינם מחוייבים לברית האשכנזית פלסטינית – ידברו על מזרחים בתור משהו יהודי-תמים ולא מאיים, כמו שביבי אמר לאוזניו של הרב כדורי זצ"ל "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

הציר בו ישראלים אשכנזים משוחחים על פלסטינים הוא ציר של "קדוש מול חייתי", או במילים אחרות ומוכרות "רוח/תרבות מול טבע". הימין והמרכז הקיצוני-סחי – המובל על ידי מנהיגים אשכנזים – ידבר על פלסטינים בתור חייתיים, מגעילים ומפחידים, ויבצע פעולות של דה-הומניזציה בשיח, כפי שמראה יפה טל ניצן בתזה שלה.

השמאל האשכנזי, לעומת זאת, מתייחס לפלסטינים בתור קדושים עליי אדמות. מבחינת השמאל האשכנזי, הפלסטיני הוא קמע של קדושה שכדאי להסתובב איתו, במסגרת דת זכויות האדם, המוסר השמאל-המודרני וכנסיות העמותות. אני יכול להעיד מנקודת מבט אישית על האופן בו פעילים אשכנזים חילונים בשמאל מתאכזבים תמיד לגלות בכל מיני אירועים שאני – רחמנא לצלן – לא פלסטיני, כלומר לא קדוש. או אז אני הופך לטמא, משהו שלא נמצא במקומו.

אחת הדמויות המוכרות המבטאות את הזרם האשכנזו-שמאלי "החילוני" – זה שמקדש פלסטינים – הוא פרופיל הפייסבוק של עמיר שיבי. כוונתי היא למים שבו מופיעה דמות של פלסטיני ישיש אשר מביט ישירות אל המצלמה ומעליו טקסט ששיבי הדביק, כביכול מפיו של אותו קשיש. המים מעלים את השאלה המזרחית הטמאה לנוכח השאלה הפלסטינית (התמיד קדושה).

בכל מקרה, נראה כי הברית האשכנזית פלסטינית בשמאל ממשיכה להתחזק – יש לה כבר שלוחה ברלינאית. לפי דיווחים שזורמים אליי מברלין, נראה כי קדושתו הזוהרת של הפלסטיני זורחת גם שם. פעילים ישראלים-אשכנזים שהיגרו לברלין התעניינו לאחרונה בלימוד ערבית מדוברת והוצע להם מורה דובר ערבית בניב סורי. הם סירבו ודרשו בתוקף, כנראה בשם הקדושה הפלסטינית, ללמוד "רק ניב פלסטיני".

 

"נדמה לי שהמלחמות בעזה הן כבר חלק משיטת הממשל"

שיחה עם יותם פלדמן על סרטו "המעבדה", על סוחרי הנשק ועל כלכלת המלחמה הישראלית

 

האמורי: אולי נתחיל משאלת "מעמדה הבינלאומי של ישראל". הסיטואציה הבינלאומית של ישראל בשנים האחרונות מנוסחת לרוב בתור "בידוד עולמי גובר". אמנם יש נסיגות בבידוד, אבל יש הסכמה מהימין ועד השמאל שישראל נעשית פחות ופחות פופולרית עם כל מלחמה ומבצע. אתה אומר שזה בדיוק להיפך. בסרט שלך רואים קצינים מכל צבאות העולם שבאים לישראל לרכוש נשק – מאירופה, מהודו, מאמריקה הלטינית, כמובן מארה"ב – ממש כל עמי תבל. אז כל הדיבור על ביקורת ובידוד זאת הצגה שכולם משתתפים בה? או שהביקורת היא עוד כוח שמשוקלל לתוך המערכת?

יותם פלדמן: אני חושב שהתקבע יחס אל ישראל כמין פרא לא מרוסן שממוקם בסביבה ברוטאלית ולכן מפעיל כח מופרז אבל נדרש. מכאן שהיחס הוא בדרך כלל מתנשא-סלחני. חשוב יותר, אני חושב שהשיווק הביטחוני הישראלי מצליח איפה שההסברה הישראלית מצליחה פחות. רבים לא עושים את הקישור בין נשק ההיי-טק של ישראל לבין הכח הצבאי הבלתי מרוסן שעליו קוראים בדו"חות של ארגוני זכויות אדם. חושבים על זה כתופעות שונות שמתקיימות בזמן ובמרחב קרובים. כשקוראים בדו"ח גולדסטון על התקפת מסדר בית הספר לשוטרים ביום הראשון של עופרת יצוקה, וקוראים בפרסום שיווקי של רפא"ל על הניסוי המבצעי בלחימה של "ספייק-4" (הטיל שישראל ירתה על המסדר), צריך להתאמץ כדי להבין שמדובר בתיאורים שונים של אותו אירוע היסטורי. כך גם לגבי מזל"טים ששמשמשים לחיסולים בעזה. מצד שני, בהחלט יתכן שהאירופים מבינים את זה היטב ופשוט לא אכפת להם.

בעשור הקודם, אחרי מבצע עופרת יצוקה, היתה איזו הרגשה שזה לא יוכל להימשך יותר. שבקונסטלציה הנוכחית ישראל תצטרך לצאת למלחמת עזה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית, וכך אולי גם בחזיתות אחרות – ומצד שני שהיא לא באמת תוכל לצאת לכל כך הרבה מלחמות.

אחרי ההתנתקות קרה לדעתי תהליך שמעטים מחוץ לצבא שמו לב אליו, שבו המלחמה הפכה מאירוע יוצא דופן, בלתי צפוי ודרמאטי בחיי האומה, לפעולה מחזורית שמלווה את חייה, כך שבכל זמן נתון ישראל במלחמה בעזה או בתקופת ההמתנה עד למלחמה הבאה. מאז ההתנתקות ולפני "עופרת יצוקה" היו "גשמי קיץ", "אלוני הבשן", "פרי סחוט", "ימי תשובה", "חורף חם" ועוד (כולם שמות של מבצעים צבאיים ישראלים בעזה, הרשימה חלקית. יואב גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום בתקופה שבין ההתנתקות לבין עופרת יצוקה, ומופיע בסרט, נטל חלק משמעותי בגיבוש הדוקטרינה הזו. הוא השתמש במטאפורה של מכסחת דשא כדי לתאר אותה, המלחמה בפעולת תחזוקה שגרתית מחזורית מעבר לגדרות הגבול.

תורם לזה השימוש המאסיבי במיגון ובכלים אוטומאטיים ובלתי מאוישים, שמאפשר מלחמות שבהן אין פרופורציה בין הסיכון שנוטל צד אחד לבין זה שנוטל השני. זה טורף את כל הקטגוריות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות שבהןֲ רגילים לחשוב על מלחמה. אם כל המערכות האלה מתבססות על ההנחה שמדובר בעימות שבו  צדדים מקבלים על עצמם את האפשרות להרוג או למות, כאן בחלק מכריע מהמקרים צד אחד הוא זה שהורג והשני הוא זה שמת. התעשיות הביטחוניות, שמפתחות מוצרים לעימות מהסוג של עזה, ולוחצות על הצבא הישראלי לרכוש אותם, ממלאות כאן תפקיד משמעותי. התוצאה היא מטרידה כי נדמה לי שהמלחמה בעזה הפכה אינהרנטית למערכת הפוליטית הישראלי, אולי חלק משיטת הממשל. זה בלט במבצע עמוד ענן שהתנהל תוך כדי מערכת הבחירות, אבל התמיכה בו איחדה את כל המתמודדים על השלטון.

האם אתה חושב שהבדיקה של מערכות נשק שיחקה תפקיד למשל בהחלטות של ברק במלחמות האחרונות בעזה?

קשה לי לתאר שלא. זה חיבור ישיר הרבה יותר מהחיבור שעשה דן חלוץ בין המלחמה בלבנון לתיק ההשקעות שלו. הקשרים בין התעשיה הביטחונית לבין הצבא והמערכת הפוליטית הדוקים מאוד. החברה הביטחונית הרווחית ביותר היא אלביט, בבעלותו של מיקי פדרמן אחד האישים המקורבים לאהוד ברק ואיש מפתח במסעות הבחירות שלו. החברה הזו מתמחה באמצעים מתקדמים לעימות א-סימטרי, אותו סוג של מלחמות שברק מנהל בשנים האחרונות בעזה, יש עוד קשרים רבים כאלה. יותר מכך, זה אינטרס כלכלי לאומי. למשרד הביטחון יש תפקיד כפול כממונה על המערכת הצבאית וכמקדם מכירות של התעשייה הביטחונית הישראלית בחו"ל. זה נראה לי לא אנושי לדרוש מברק לעשות את ההפרדה. אני לא אומר שיוצאים למבצעים בעזה על מנת לבדוק אמצעים ולהרוויח כסף, אבל זה בהחלט משחק תפקיד.

ברמות זוטרות יותר, החברות הביטחוניות הישראליות משקיעות מאמצים רבים כדי לגרום לקציני לצה"ל לקנות את מוצריהן ולהשתמש בהם כדי להגדיל את פוטנציאל הייצוא. הן עושות את בין היתר באמצעות גיוס המוני של קצינים בכירים כאחראי פרויקטים ומקדמי מכירות מול עמיתיהם ופקודיהם לשעבר בצה"ל. מקרה בולט הוא של אלביט והאלוף במיל' יפתח רון-טל.

יש לזה תוצאות בשטח. אדם מרכזי בתעשייה הביטחונית סיפר לי שניסוי מערכת צי"ד של חברת אלביט (צבא יבשה דיגיטלי – מין אינטרנט לכוחות הקרקע), פרויקט ענק של מיליארד דולר, איפשר להעלות את המחיר שלה בעיסקה שנחתמה שנה אחרי המבצע עם אוסטרליה. כך גם לגבי חברת רפא"ל, שאמרה בגלוי שתמנף את סבב ההסלמה שקדם לעמוד ענן, ואת ההפעלה של כיפת ברזל כדי לגייס כחצי מיליארד שקל באג"ח. איש מכירות של התעשייה האווירית אמר לי בשיחה שחיסולים ומבצעים בעזה מביאים לעלייה של עשרות אחוזים במכירות החברה.

ובכל זאת, איכשהו קשה להשתכנע בזה. יש הרגשה שהגברת האיומים על ישראל, הצורך לבנות חומות, לירות עוד טילי הגנה, להפעיל עוד חטיבות בכל החזיתות, בכל זאת תביא למצב שבו "הכסף נגמר". השאלה אם תמיד נכון שיש יחס ישר בין חיכוכים צבאיים לשגשוג כלכלי, או שמנקודה מסוימת זה מתחיל להתהפך.

השאלה היא של מי הכסף שנגמר. בניגוד לעבר, חלק בלתי מבוטל מהתעשייה הביטחונית הוא פרטי. מצד שני, למדינה יש תפקיד בהצלחתן של אותן חברות פרטיות, דרך ההשקעה שלה בצבא הישראלי ובמחקר ופיתוח לאומיים. מהבחינה הזו, כפי שסבירסקי הראה, התעשיות הביטחוניות מביאות להעברת כסף מכיס ציבורי לידי מעמד בינוני-גבוה שמתפרנס מהתעשיות הביטחוניות באופן ישיר או עקיף. חלק מהכסף חוזר למדינה דרך מסים ודרך הכנסות של יצרניות נשק ממשלתיות ותורם לכלכלת סכסוך מדינתית וחלק אחר נשאר בידיים פרטיות.

האם יש כאן משהו חדש? תמיד היו סוחרי נשק ישראלים, ובכלל מדינות תמיד הרוויחו ממלחמות.

בתחילת התחקיר לסרט הזה באתי לבית של סוחר הנשק יאיר קליין מעל שוק הפישפשים ביפו, היתה לנו שיחה ארוכה על התיזה של הסרט והתכניות שלי. לכאורה קליין אמור להיות דמות קלאסית לסרט כזה. קצין לשעבר מסיירת חרוב שמכר למיליציות בקולומביה את הטקטיקות של ארץ המרדפים בבקעת הירדן, בתקופה שבה גנדי היה אלוף הפיקוד ועשה שם ככל העולה על דעתו. אבל תוך כדי השיחה איתו הבנתי שלמעשה אין לו מושג על מה אני מדבר. הוא בא מדור שלא מכיר את המציאות הנוכחית. כיום סדרי הגודל שונים לגמרי, הרווחים מהנשק הישראלי גדולים בעשרות מונים אבל חשוב מזה המוצר הישראלי הוא אחר.

קליין התעסק במכירת אמצעים קטלניים ובאימונים. היום ישראל מציעה למכירה מודל פוליטי שלם למלחמה א-סימטרית, קונפליקט בין מדינה לבין לוחמים לא סדירים. במודל הזה יש מרכיבים קטלניים וגם מרכיבים "רכים". ישראל מייצאת טילים של חברת רפא"ל שמשמשים לחיסולים בעזה, מזל"טים של התעשייה האווירית, שיטות לחימה של אביב כוכבי, חומות הפרדה של מגל אבל גם משפטנים, מומחים לממשל באוכלוסייה בסגנון המינהל האזרחי ואפילו מוסר לחימה. זו אולי הסיבה שלשמאל יש דריסת רגל גדולה יותר מבעבר בעסקים האלה. יוסי ביילין מוכר מוצרים ביטחוניים, שלמה בן עמי שימש בתפקיד בכיר בחברה Global CST שמכרה ואימנה בקולומביה ואהוד ברק כמובן שהגיע לעסקים האלה בשיאם, אחרי ה-11 בספטמבר.

 

אתה בעצם אומר שמאז 11 בספטמבר, ישראל היא שוב המחנכת של המין האנושי בתחום המרכזי ביותר שעלה על סדר היום הבינלאומי – מלחמה א-סימטרית. כלומר, היהודים הם שוב בחזית המחשבה – כמו עם משה, ישו, שפינוזה, פרויד, איינשטיין, קפקא…

אני לא יודע עד כמה נכון לחשוב על המחנכים הצבאים הישראלים כיהודים. הגניאולוגיה הצבאית של הקצינים שמתוארים בסרט מתחילה ביגאל אלון עוברת דרך מאיר הר-ציון ואריק שרון ומגיעה לאהוד ברק ואביב כוכבי. אלה לאו דווקא אנשים שהיהדות היא מרכיב קריטי בזהותם.

אבל ברור שבענינים האלה יש למדינות העולם יחס מיוחד לישראל ולישראלים, שאולי גם ניזון קצת מהיחס ההיסטורי שאתם מדברים. זה קשור בעיקר לכך שהעימות הא-סימטרי הישראלי עם הפלסטינים, ובמידה מסוימת בלבנון, הקדים את אלה שפרצו אחרי ה-11 בספטמבר. מוצרים ישראלים ושיטות ישראליות נמצאים במלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטאן, בעימות עם הפאר"ק בקולומביה, במלחמות עם סוחרי סמים במקסיקו, בסיכסוכים אתניים בקשמיר וגם קונפליקטים כלכליים כמו למשל קהילות מגודרות לבעלי אמצעים בדרום אפריקה, אמריקה הלטינית וארה"ב. ההשפעה הכלכלית של זה על ישראל היא עצומה. היצוא הביטחוני הישראלי שילש עצמו מ-2 מיליארד דולר בשנה בראשית שנות ה-00' ל-7 מיליארד דולר בשנה שעברה, וישראל הפכה ליצואנית הנשק ה-4-6 בעולם לאורך העשור.

אתה מביא את הנוסחא המתמטית שפיתח פרופ' בן ישראל למספר ההרוגים האופטימלי בסיכול ממוקד. אתה יכול להסביר מה הנוסחא הזאת אומרת?

בן ישראל השתמש במשוואה מתמטית כדי להסביר את שיטת הסיכול הממוקד בישראלית. המשוואה נגזרת מתוך משוואות האנתרופיה, תיאור התנהגות מולקולות בגז ומידת הסדר שלהן. ככל שמעלים את הטמפ', פוחתת מידת הסדר של המולקולות. בן ישראל עשה אדפטציה למשוואה כדי לשאול כמה מאנשי ההתנגדות הפלסטינית צריך לחסל או לעצור (תקצרה היריעה מלהסביר את הפיתוח המתמטי). ביישום של זה עזה מדובר בעיקר בחיסולים.

כשרואים את זה, זה נשמע די הגיוני. זאת באמת צורה מדויקת להרוג כמה שפחות אנשים ובכל זאת להביא להתמוטטות של הכוח הלוחם של האויב… אפשר לומר שצה"ל באמת נהיה יותר יעיל במניעת הרג של אזרחים?

כן, במובן מסוים. אין ספק שחלק מרעיון המלחמות הא-סימטריות הוא איפוק מסוים או ריסון מרכיב האלימות העודפת במלחמה, והאינטרס הישראלי הוא לא להרוג אזרחים סתם. נשאלת השאלה איך זה שעדיין החימוש המדויק הורג מאות ואלפים. יש לזה כמה הסברים, אחד הוא ההגדרה של "מעורבים". ההגדרה הישראלית למעורבים היא רחבה מאוד וכוללת גם את 89 מסיימי קורס שוטרי התנועה שנהרגו ביום הראשון של עופרת יצוקה, כך גם רבים שחוסלו במה שמכונה signature strikes, התקפות ממזל"טים שמופעלות על בסיס פעילות "חשודה" של יעדי התקיפה. פעילות כזו יכולה להיות כל מה שנראה דומה לשיגור רקטות אבל גם שימוש בטלפון סלולארי לצילום, שמביא לסיווג בעל הטלפון כתצפיתן. בארה"ב מתקיים כיום דיון על אפשרות השימוש האוטומאטי בהתקפות כאלה. כבר קיימת טכנולוגיה להתקפה אוטומאטית על מי שעונים על דפוסי התנהגות מסוימים, עוד לא החליטו אם נכון מבחינה מוסרית לאפשר את זה.

אחת הדמויות הבולטות בסרט היא שמעון נווה, שיישם תיאוריות ביקורתיות של דלז וגוואטרי לצורך הפלישה לקסבה של שכם בחומת מגן. האם אתה חושב שהוא משתמש בפילוסופיה הזאת באופן מעוות?

רבים בפקולטות למדעי הרוח הזדעזעו כשקראו על נווה, בין היתר כי לא ציפו לפלישה הזו של המדינה ושל הצבא אל מה שהם חווים כמרחב אוטונומי שלהם. בסך הכל, אני מסכים עם נווה שאומר שדלז לא שייך רק למי שמשייכים אותו אליהם. עדיף בעיני שמרחב הדיון לא יהיה סטרילי ו"יזהמו" אותו גם גורמים מבחוץ, שיחייבו שאילת שאלות. אולי גם שאלות על הפילוסופיה של דלז – האם האימוץ שלה בידי נווה אומר משהו על הפילוסופיה עצמה, קשה לי לדמיין שימוש צבאי בפוקו למשל או בוולטר בנימין מסיבות אחרות. יותר מכך, הסטריליות של מדעי הרוח היא מראש אשלייה. מעבר לקיר הכיתה שבה יושבים תלמידים שלומדים דלז ושמעו על נווה, יש סמינרים של התכנית ללימודי ביטחון, שם התלמידים לומדים נוה ושמעו על דלז. קירות בין חדרים – כמו שנווה הראה – זה דבר רעוע.

אפשר לשייך את הסרט לז'אנר של סרטים ישראלים אחרים שנעשו לאחרונה שהעדיפו להפנות את העדשה אל בעל הכח ולא אל הקרבן, שלטון החוק ושומרי הסף. אתה מזהה את עצמך איתה?

צופים ויוצריםָ נעשו רגישים יותר לסרטים שבהם יוצר ישראלי לוקח כסף של משרד התרבות הישראלי ועושה מסרטים בשמם של קורבנות פלסטינים. הסובלנות לסרטים האלה אזלה וטוב שכך. מצטרפת לכך כנראה גם השפעת מה שקראו לו לפני שנתיים "הפשיזם" – ההשפעה של לימור לבנת על מוסדות התרבות.

מצד שני, יהודים עדיין רוצים לעשות קולנוע פוליטי, וכדי לצמצם את הזיוף הם שואלים שאלות על בעלי הכח, מי שדומה להם יותר – במקום על הקורבנות. זה מאפשר  הבנה רציונלית יותר של סיטואציה פוליטית. במקום לגייס את אפקט התקוממות הרגשי נוכח מציאות מסוימת, שואלים שאלות על המציאות הזו – מה המבנה הפנימי שלה, מי נהנה ממנה. בעיני זה חיובי, כי הפעולה הפוליטית היא רגשית אבל גם רציונלית. חשוב לגייס זעם, אבל צריך גם לגייס כלים שיכווינו אותו למקומות הנכונים.

לסרט יש מסקנה מוסרית ברורה? האם צופה יכול לצאת ממנו, לקבל את הניתוח הכלכלי שלך ולשמוח בכך שלישראל יש משאב רווחי כזה, שנותן תעסוקה ותורם למשק

נדמה לי שזו שאלה רלוונטית לכל פרויקט מטריאלי. הרי קאפיטליסט יכול לקרוא את הקפיטל של מרקס ולנסות להפשיט מעליו את המסקנות הפוליטיות והמוסריות. לחשוב עליו כתיאור ממצה של היחסים בחברה ולגזור ממנו אתיקה בורגנית – איך להעצים את עודף הערך, להפיק יותר הון מעבודה. אני מתאר לעצמי שיש גם מי שעושים את זה. ֿכך גם לגבי הסרט – נדמה לי שעל חלק גדול מהאמירות שלי – הסיכסוך שהפך למשאב כלכלי – גם אהוד ברק יכול לחתום, וגם סוחרי נשק רבים או מנהלי חברות ביטחוניות בשינויי ניסוח קלים.

בכל זאת, ניסיתי לגייס אופטימיזם ביחס לאפקט הפוליטי של הסרט. להניח מראש שרוב הצופים יחושו שיש משהו לא מוסרי בהפקת כסף מדם או ברווח משלטון צבאי מתמשך. אחת ההוכחות לכך שהאופטימזם הזה מוצדק היא העובדה שתעשיית הנשק לא נמצאת במרכז השיח בישראל. אין שום הלימה בין מרכזיותו בכלכלה ובחיים לבין הנוכחות המזערית שלו בשיח הציבורי. ביחס למדינות אחרות, יש בישראל מעט מאוד תחקירים וכתבות על נשק, ולמרות שלכל אחד יש דוד באלביט או בתעשייה האווירית, לא מדברים על זה הרבה. זה מראה שבכל זאת מישהו חש שזה תוכן בעייתי, שיש כאן משהו שמוטב לא לדבר עליו יותר מדי.

האם אפשר לחלץ מהסרט אסטרטגיה פוליטית – לצורך סיום הכיבוש, שוויון, שלום?

אני חושב שמסקנה אחת קשורה למקומות שאליה מופנית האנרגיה הפוליטית הביקורתית בישראל. נוטים למקד אותה באליטה פוליטית וצבאית, ובדרך כלל מתעלמים מאליטה כלכלית שנהנית מהפעלת הכח הצבאי ומאפשרת אותו. מצד שני, קשה לתקוף את האליטה הזו כי היא קרובה לכולנו. קווי הגבול בין תעשיית הנשק לבין ההייטק הישראלי קלושים מאוד ולמעשה לא קיימים.

מסקנה שנייה נובעת מההיבטים גלובאליים של הסיכסוך המקומי. מדינות שרוב מוחלט של אזרחיהן מגנים את פעולות הצבא הישראלי בעזה, מאפשרות אותו בכך שהן קונות נשק שנוסה שם. רכישת הנשק הזו הכרחית לתעשייה הביטחונית הישראלית, שהיא היחידה בעולם שמייצאת יותר משהיא מוכרת לשוק המקומי, ולכן היא דרושה גם לצה"ל כדי שהתעשיות ייפתחו בעבורו כלי נשק חדשים למלחמות הבאות בעזה. ייתכן שאם אזרחי אותן מדינות היו יודעים על כך הם היו מוחים ומקימים קולע צעקה. אבל גם זה מעורר קושי. אני לא יודע אם אנחנו רוצים ששבדים יגידו לממשלתם "אל תקנו טילים ישראלים" במקום "אל תקנו טילים".