Archive for יוני, 2011

מהמוצדקות שבשביתות, וגם: בזכות הנורמאליזציה של הכיבוש

30 ביוני 2011

1.

המהירות בה ירושלים נשפכת למדבר, במורדות המזרחיים שלה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. הרחקתי לשם השבוע כדי לבקר את פועלי מחצבת סלעית, ליד מעלה אדומים, השובתים זה שבועיים בדרישה לחתום עמם על הסכם קיבוצי. אם היה נחתם הסכם קיבוצי, היה זה ההסכם הראשון אי פעם שנחתם עם פועלים פלסטינים המאוגדים בארגון עובדים ישראלי. היות שההנהלה טרפדה את ההסכם – אחרי מסכת של דחיות וניסיונות לשבור את ההתארגנות פרצה השביתה הראשונה אי פעם.

מעבר לעובדה שיש פה תקדים, המפגש עם הפועלים, בשמש הקופחת, מזמן תענוג נדיר (ומותר, לשם שינוי) של היתקלות בממשי. האנשים האלה צודקים, כל כך צודקים: הם נאבקים על הלחם והמים שלהם, ועל הזכות להיאבק על הלחם והמים שלהם. באופן נדיר כל כך, אני יודע את זה בוודאות. אין פה שמץ יחצ"נות, גם לא במובן המטאפיזי שעפרי הרחיב עליו בפוסט הקודם. זה הדבר לכשעצמו. רק שלושים פועלים ושני פעילים עייפים של "מען", הארגון הקטן שאיגד את הפועלים, ובו כל העובדים, כולל המנכ"ל אסף אדיב, מרוויחים שכר מינימום.

תצלומים: אביגיל פיפרנו באר

כמו הכבישים הטובים, המנוקדים מנהרות וגשרים, והרעפים האדומים על קו הרכס, גם המחצבה הזו היא חלק מהפרויקט הקולוניאלי הישראלי, אחת מ-11 מחצבות בגדה המערבית. הסלעים הגדולים נטחנים לחצץ שבו נעשה שימוש, בסופו של דבר, באתרי בנייה בראשון לציון ותל אביב. הפועלים, כמו הסלעים, היו במשך שנים חומר מחומרי המקום. את משכורתם הם קיבלו במזומן, ללא תלושים, ללא זכויות פנסיה והבראה, נתונים לשרירות הלב של המעסיק היהודי שקיבל בשנות השמונים רישיון חציבה מהמנהל האזרחי. אבל כעת הם מתקוממים – דורשים את המגיע להם לפי החוק הישראלי, ואני תוהה עד כמה זה משבש את הפרויקט הקולוניאלי, או שמא, כפי שנהוג לומר, “מנרמל" אותו. התאוריה מאיימת להפר, אם כן, את הוודאות שאחזה בי.

האוויר חם מאוד ומאובק, והפועלים יושבים תחת יריעה שחורה, מין סוכה שנמתחה מחוץ למחצבה. כבר שבועיים הם פה, לא מרווחים פרוטה, וחלקם באים כל בוקר מיטא שבהר חברון – משלמים עשרות שקלים ביום על תחבורה. מדי פעם נכנסות ויוצאות משאיות, וכמה פועלים שוברי שביתה מפעילים את המחצבה במתכונת מצומצמת. מעלינו מרחפת השאלה המאיימת: מי יישבר ראשון? ההנהלה מסרבת לנהל מו"מ, אפילו לענות לטלפונים, אבל הפועלים נחושים.

מוסבח אל-בייד, תצלום: נועם פרנקפורטר

אחד מהם, מוסבח אלבייד, מדבר בערבית למצלמה של ידידי, העיתונאי אלי אושרוב (שכתב בהרחבה על השביתה הזו). "שביתה היא האמצעי האחרון לאדם שנמצא תחת לחץ וסבל. זו הנקודה האחרונה וההזדמנות לאדם לקבל מרחב פעולה לעצמו ולחבריו. אנחנו לא רוצים שביתה. אבל אני בן אדם, אני רוצה לשפר את המצב שלי ואת חיי ואת ביתי. אני רוצה דברים שכל אדם רגיל רוצה בשביל לחיות”.

אלי שואל את מוסבח אם זה לא בעיה, מבחינתו, שארגון ישראלי מאגד אותם. "לא אכפת לנו אם הם ישראלים, או פלסטינים. הזכויות שלך לא קשורות לצבע שלך ולמין שלך. אתה בן אדם. כשריבון העולמים ברא את האדם הוא לא ברא אותו ישראלי או פלסטיני, ברא אותו כאדם בצלמו”.

בדרכי הביתה חשבתי: איך כותבים בארץ האמורי את הדבר הפשוט הזה? כיצד אמנע מהתאוריה והביקורת לשבש את ההכרה המיידית, הבלתי מתווכת, בעוול, ובצדק המוחלט של המאבק בו?

2.

הפועלים הללו עובדים בהתנחלות, ואם ייחתם איתם הסכם קיבוצי ההתנחלות הזו תהיה יותר נורמאלית, הכיבוש יהיה יותר נורמאלי, בבחינת "נורמאליזציה של הכיבוש". העוול יישאר, שהרי הוא נובע גם (ובעיקר) מההקשר הקולוניאלי, אבל כעת הוא יתנהל במסגרת החוק. מי שיחרים את החצץ ממחצבת סלעית מפני שהוא נחצב בשטחים, יחרים גם את הפועלים הללו. אם תיסגר מחצבת סלעית, הם ייאבדו את מקום העבודה. נראה, אם כן, שגם אם המאבק שלהם מזמן אמת פוליטית ברורה ופשוטה כל כך, הצלחתו תהפוך את הבחירות הפוליטיות שלנו למורכבות יותר.

אבל אולי במקום להתלבט, אתנסה באמירה פרובוקטיבית משהו: אני בעד נורמאליזציה של הכיבוש. האינורמאליות של הכיבוש היא הנכס הגדול של הממסד הישראלי. כך אפשר להמשיך ולחשוב על הכיבוש כ"זמני", כפרויקט צדדי של הציונות, מין "גידול פרא" – כזה הנמשך בשל קונסטלציה פוליטית קונטינגנטית – ולא כמוכל במשטר הישראלי ומהותי לתרבות הפוליטית שלנו.

אני נוטה לחשוב ש"הכיבוש" – ממש המילה הזו, לא רק המציאות בשטח – היא בעייתית. היא מאפשרת החצנה והרחקה מתמדת של בעיות חברתיות. היא הפכה לקלישאה, מרכיב עיקרי בניתוח פוליטי מהסוג השטחי ביותר. המון בעיות, מאלימות בכבישים עד לאי שוויון כלכלי, מיוחסות מיידית ל"כיבוש”, בבחינת קודם נסיים את הכיבוש ואז נוכל לטפל בבעיות. אני חושד ששיח הכיבוש מסווה לא אחת שמרנות עם פוזה שמאלנית. נחירות הבוז לכל דבר שאינו בבחינת מאבק בכיבוש, כי הוא לא דחוף או חשוב מספיק – מאבקים פמיניסטיים, מאבקי עובדים, מחאת הקוטג', גלעד שליט – עוטפות את השמרנות בצדקנות.

אל דאגה: זה לא שהנורמאליזציה של הכיבוש תוביל לנורמאליות. הרי המציאות שתיחשף אחרי שהכיבוש ינורמל היא הרבה פחות נורמאלית. במקום מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחת כיבוש זמני כמה מיליוני בני אדם, נראה את המציאות נכוחה: מדינת אפרטהייד ש-40% מנתיניה חסרי זכויות אזרח, ושביניהם לבין שאר הנתינים יש פערים כלכליים אדירים. אולי נגלה, בין השאר, של-40% האלה יש יותר במשותף עם חלק מהמתנחלים – מזרחים ורוסים שהתיישבו בפרברים המזרחיים של ירושלים וגוש דן כחלק מההיגיון הנאוליברלי – מאשר עם כמה מגדולי הפטרונים שלהם בתל אביב.


3.

נורמאליזציה של הכיבוש מאפשרת לחשוב הבחנה חשובה: בין פעולה פוליטית לפעולה הומאניטרית. הרבה ארגונים יהודים עסוקים בסיוע לפלסטינים ובהגנה על זכויות האדם שלהם. כפי שטען פה יותם פלדמן, המערכת הישראלית הצליחה לשלב יפה את הארגונים בהיגיון שלה. לא אחת זה קו הההגנה של הארגונים עצמם, לפחות במרומז, נגד ביקורת מימין. עם זאת, אני לא רוצה לתקוף את הארגונים הללו. אני מבין היטב למה קשה לעמוד מנגד, ומדוע גם הסיוע הבסיסי ביותר הוא לעתים חבל הצלה.

ובכל זאת, מוטב לצמצם פעולה הומאניטרית כזו. היא לא רק עוזרת לשמר את המצב הקיים, אלא מבנה את הפלסטינים כקרבנות תמידיים. הם עוברים רדוקציה לגופים חיים, הזכאים למינימום אובייקטיבי של מזון ותרופות, או למנה המופשטת, מופשטת מדי, של "זכויות אדם" (היגיון דומה מושל במדיניות הצבא, כפי שהראה יותם בתחקיר שכתב עבור "הארץ", יחד עם אורי בלאו).

הפעולה הפוליטית, לעומת זאת, מבקשת לשבש מן היסוד את המצב הקיים, והסובייקט העיקרי שלה חייב להיות מי שסובל מהמצב, הפלסטינים במקרה דנן, שהרי המדכאים תמיד ישאפו להנציח את המצב, גם אם מתוך כוונות טובות (ולכן מוטב, לפעמים, שיבחרו בפאסיביות). השביתה במחצבת סלעית היא במובן זה פעולה פוליטית, ואני מאמין שאפילו אם בשביל הפועלים היא כעת רק על לחם ומים, היא פתח למאבק רחב יותר. שהרי כפי שאמר מוסבח אלבייד, השביתה נועדה ליצור מרחב פעולה, ורק משעה שיש מרחב פעולה, משעה שיש לחם וכבוד עצמי, הפלסטינים עצמם יכולים לקבוע מה הם רוצים, ולא היהודים בשבילם.

נזכרתי, בהקשר זה, במאמר שמירון בנבנישתי פרסם לפני שנתיים, אבל נותר אקטואלי (כמו רבים מהמאמרים שלו, גם כאלה שפורסמו לפני עשרים שנה). "בגדה המערבית שקט", הוא הכריז, ותיאר את השגשוג הכלכלי בגדה, תחת ממשלת פיאד. לשמאל, הוא כותב, אין אינטרס לעסוק בזה, שהרי כדי לסיים את הכיבוש יש להמשיך ולראות בפלסטינים קרבנות מוחלטים. אבל לא השמאל יסיים את הדיכוי, אלא הפלסטינים עצמם, וההתעצמות הכלכלית שלהם משרתת את זה, למרות שהיא משתלבת בחיזוק השליטה הישראלית בשטח. בנבנישתי הציע לראות במגמה זו אימוץ של האסטרטגיה ששירתה את האזרחים הערבים בישראל – ויתור על המאבק האלים לטובת התעצמות כלכלית קהילתית.

אפשר לקוות שהשביתה בסלעית מבשרת על מרכיב נוסף באסטרטגיה הזו – לא רק התעצמות כלכלית, אלא שימוש גובר באפשרויות החוקיות שהמערכת הישראלית מעמידה. זה לא אומר שאנחנו בדרך למדינה דו לאומית, אלא רק שאנחנו ניצבים נכוחה מול המציאות הדולאומית שלנו, ומנסים לנצל את הסתירות והבקיעים בה כדי לעקור הסדרים פוליטיים מפלים. עדיין מוקדם להגיד איזה הסדר פוליטי צודק יהלום את המצב הזה, אבל ברור שאין טעם להיצמד לפתרון שתי המדינות: כמו המילה "כיבוש", גם הוא הפך קלישאה שמונעת מאיתנו לזהות רגעים של שינוי, לא משנה אם אלה פועלים פלסטינים במחצבה, או מתנחלים שאינם ייראים עוד את הדר הממלכה.


4.

את מאבק הפועלים במחצבת סלעית אני רואה כחלק מפוליטיקה חדשה, נקרא לה הפוליטיקה הדיסוננסית. החיבור בין ארגון עובדים ישראלי לפועלי דחק פלסטינים מייצר דיסוננס, ממש כמו מתנחלים התומכים באיזרוח שכניהם הפלסטינים. גם ההפרעות המתרבות לנאומים של נתניהו וחבריו מזמנים איזו צרימה (ועפרי כתב על זה כאן), שיש לברך עליה, למרות שעדיין אין בידינו כלים לחבר אותה להרמוניה חדשה. עדיין איננו יודעים כיצד היא תישמע.

שהרי הממלכתיות הישראלית גוועת, ויש משהו מעוות – וחסר תקווה – בעובדה שהשמאל בישראל מזוהה איתה, ואישים בו קוראים להציל אותה (כמובן, בלי לוותר על קלישאת אלטלנה). ואני אומר את זה למרות שגם אותי זה מפחיד. השבוע חלף האוטובוס שלי ליד בית המשפט העליון, כאשר עשרות דוסים צעירים, בשמלות וציציות, רצו מכל עבר – מהתחנה המרכזית, ממרכז העיר, מכיוון עמק המצלבה – אל הבניין. היה זה אחרי מעצרו החפוז, הפאתטי משהו, של הרב הגזען דב ליאור. כמו לנוכח המהפכה המצרית, אולם ללא עדנה, אחזו בי חיל ורעדה.

ובכל זאת, היות שברור לי שאת הנעשה אין להשיב, הנוסטלגיה מיותרת. במחצבת סלעית, בין פחוני שבט הג'אהלין לווילות של מעלה אדומים, הפציעה לרגע אפשרות של עתיד.


לסיום, הנה כמה דרכים לעזור לפועלי מחצבת סלעית:

תרומות יתקבלו בברכה, בעיקר מזון. לפרטים אפשר לפנות לניר נאדר, רכז מען בתל אביב (050-6839443), או לארז וגנר, הרכז בירושלים (050-7596492). אפשר גם לבוא לביקורי הזדהות בימי חול בין השעות 7:00-16:00 (השעות בהן הפועלים יושבים באוהל המחאה).

מלבד זאת, שלחו דוא"ל או התקשרו להנהלת המחצבה – בתמיכה בעובדים ובדרישה לחתימה מיידית על הסכם קיבוצי:

יחזקאל סורוקה – מנכ"ל מחצבת סלעית, טל' 02-5351726 \ 057-7620201, hezi.salit@gmail.com

הרב נתן נתנזון – יו"ר מועצת המנהלים של מחצבת סלעית, טל' 050-5536270, natannat@gmail.com

בהזדמנות זו, מומלץ לתרום גם לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים, המקיימים גם הם, זה חודשיים (!), שביתה חשובה ומוצדקת.

היחצ"נים

29 ביוני 2011

עד לפני שנתיים, יחצ"ניות היו המרכיב הדומיננטי ביותר בעולמי. אם רציתי או לא, הן היו בראש מעייניי, והעסיקו אותי יותר מכל תופעה אחרת. זמיר, היחצ"ן של שגרירות מקסיקו. יובל, דובר המועצה להשכלה גבוהה, שהפך בינתיים לדוברו של יובל שטייניץ. רינת, היחצ"נית של מכללת אריאל, שאמרה לי שאני מתייחס אליה בקרירות. וליעד, היחצ"נית של אגף התקציבים באוצר. פעם רבנו, והיא אמרה לי שאני שטוף מוח. לא ייאמן: במשך שנים היא היתה אחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כשעזבתי את העיתון, השינוי המשמעותי והמבהיל ביותר היה שהיחצ"ניות הפסיקו להתקשר בבוקר. בבת אחת הן נמוגו מעולמי, בדיוק כמו שנכנסו אליו בבת אחת ביום שבו התמניתי לכתב.

אנשים שלא עבדו במקצוע לא מבינים עם כמה יחצ"ניות מדבר כתב רגיל ביום אחד. היחצ"ניות  הן הצד הנסתר של העבודה העיתונאית: הן לא מקבלות קרדיט, והקורא לא יודע על קיומן. טיפוסים אקצנטריים כמו רני רהב, שמופיעים כל כמה ימים בטלוויזיה, מעוררים כמובן הרבה תשומת לב וכעס צדקני, אבל למעשה הם יוצרים את האשלייה שכל שאר החדשות זה משהו אחר. מבחינה זו, העוינות שהם מושכים רק משרתת את השיטה.

אמנם, בזמן האחרון, מדברים על יחצ"נים קצת יותר מבעבר. כל מיני עיתונאים צדיקים מפריחים קלישאות, ואומרים שליחצ"נים יש השפעה מוגזמת על התקשורת. למשל בסדרה המוצלחת "העיתונאים" של עידית אברהמי, שבה מתריע רינו צרור ש"כל מחנה יחסי הציבור הוא מחנה שכל מטרתו להכניס אינפורמציה בדרכים ערמומיות לתוך טקסט שאמור להציג חדשות באופן הנקי ביותר".

זה נשמע ממש טוב, אבל למעשה אין כאן הרבה אמת. מהתיאור של רינו צרור אפשר להתרשם, שהיחצ"ן מבליח מדי פעם בעולמו של הכתב, מנסה להכניס "בערמומיות" איזו פיסת אינפורמציה מניפולטיבית, ומיד נעלם, כמו אותן תמונות נסתרות של מיקי מאוס מאונן בפרסומת לקוקה קולה. למעשה, היחצ"ן הוא לרוב זה שיוצר את הידיעה. הוא הסוכן, הוא הכוח הפועל בתעשיית החדשות. הוא הלחם, הוא המים, הוא השמן והוא היין. בלי יחצ"נים אין כיום חדשות.

כיוון שהיחצ"נים מייצרים את הטקסט, הם החלק היחיד במערכת שאינו מופיע בטקסט. מצד שני, בשונה מעיתונאים, גם לא עושים עליהם סדרות, אתרים ותוכניות טלוויזיה. בעצם, אולי היה מעניין יותר לעשות סדרה ושמה "היחצ"נים". אבל מסופקני אם זה יקרה.

וחוץ מזה, מאיר שלו לא יכתוב עליהם רומאן. גם לא צרויה שלו. אין יחצ"נים בספרות העברית.

2.

אני רוצה לתאר את האופן שבו נולדות בפועל ידיעות בעיתון. לחלק מהקוראים זה יישמע אולי טריוויאלי, אבל נדמה לי שגם קוראים ביקורתיים לא מודעים תמיד, מעבר לכל שיפוט, לאופן שבו נוצר הדבר שנקרא ידיעה עיתונאית.

כשמתקבלת ידיעה רגילה בשעות הערב, כלומר סמוך לסגירת העיתון, שעה שבה עורכי הלילה כבר שרטטו את העמוד שלהם והחליטו איפה תהיה תמונה ואיפה תהיה כותרת, אין בדרך כלל זמן לתחקירי עומק, וגם אין צורך בהם: ממילא, יש מקום רק ל-250 מלה. במצב כזה, רוב המידע של הכתב מבוסס על מי שמסר לו את הידיעה, ועל התגובה של הצד השני, אם יש כזה.

כתבים אוהבים את המושג "מקור". "המקור שלי אמר לי", הם מסבירים בחשיבות, משווים למלה איזה טון בלשי-מטאפיסי: "המקור", בגרמנית: Ursprung. למעשה, בחלק גדול מהמקרים המקור הוא סתם יחצ"ן.

זה קורה לרוב ככה: בשעה 21:23, לצורך העניין, מתקבל טלפון מהדוברת של ההנהלה. בעודה מוסרת לך בטון אחראי וצדקני את "החלטתה של הנהלת חברת x", נשמע הצפצוף של השיחה הממתינה. על הקו נמצא הדובר של ועד העובדים, זועם בדרך כלל. שני הדוברים כבר נמצאים לרוב בבית, וברקע נשמעת הילדה הפעוטה שלהם, שבדיוק נגמלת ממטרנה. הם ממהרים, כי על הקו ממתין להם הכתב של העיתון האחר, וגם אתה ממהר, כי בעודך עובר מהשיחה האחת לשנייה, מתקשרת גם עורכת הלילה, שחזרה מהפסקת הסיגריה ושואלת מתי אתה מעביר את הידיעה. כך זה קורה בדרך כלל, ערב ערב לכל אורך השבוע – לפחות בזמנים שבהם מתרחש מאבק כלשהו.

כך שצריך לזכור, שחלק ניכר מהידיעות העיתונאיות הן בפועל זה – טקסט שנוצר משיחה עם שני יחצ"נים, במקרה הטוב.

3.

ברור שמה שנקרא היום "פוליטיקה" נעשה בעיקר על ידי יחצ"נים. אבל לא רק. כשמדובר במאבקי עובדים ובשביתות, היחצ"נים ויועצי התקשורת הם האחראים לשבירת המאבק על ידי ספינים וחצאי אמיתות, אם לא שקרים ממש. וכמובן, באמצעות מתקפה אגרסיווית על הכתב המסקר. הם יודעים שהמאבק ברובו מתנהל היום בתקשורת. רק אחריהם, מגיעים אנשי האבטחה עם האלות.

אני זוכר, למשל, את מאבק המרצים הזוטרים באוניברסיטה הפתוחה, שהתרחש לפני כשנתיים. את סגל ההוראה ייצג משרד "יוניק" (Unik). את ההנהלה ייצג משרד "לגאיה" (Lagaya). "לגאיה" מרוחק מ"יוניק" כמה בלוקים במעלה רחוב החשמונאים.

מה שכונה "המאבק" היה במידה רבה מאבק בין שני המשרדים האלה – ששמותיהם לא הופיעו כמובן באף אחת מהידיעות בנושא. אפשר לומר שבשטח התרחש מאבק ממשי – שביתה ופה ושם משמרות מחאה. אבל מבחינת העיתונאי – מה כבר אפשר לכתוב על שביתה – אירוע שהוא ביסודו אי-התרחשות? מה אפשר לכתוב על משמרות מחאה, חוץ מתמונה אחת או שתיים עם כיתוב, לכל היותר? כך שאותן ידיעות קצרות שאליהן קורא העיתונים היה חשוף מדי כמה ימים היו בפועל תוצר של פינג פונג בין ההודעות לעיתונות של "יוניק" ו"לגאיה", שניסו שניהם לייצר התרחשויות.

"יוניק" הוא משרד המתמחה בייצוג ארגוני שינוי חברתי וגופי שמאל-מרכז – מעדאלה ועד רון חולדאי. "לגאיה" הוא משרד המתמחה ב"יחסי עבודה" וב"טיפול במשברים". כפי שמסביר אתר האינטרנט של המשרד –

"חברת לגאיה מומחית בהדרכה ובהכוונה בעת ניהול ובטיפול במשברים. בעת משבר יש לחברת לגאיה את היכולת לפעול בגמישות, במהירות וביעילות ולנתב את המנגנון המקצועי לטיפול במצב: הכנת אסטרטגיה לצורך ניהול משברים, ניהול תקשורתי של המשבר, הפעלת לובינג נקודתי, ביצוע מעקב שוטף אחר פרסומים ובחינת תוצאות ניהול מצבי משבר".

ואכן, העובדות של "לגאיה" פועלות במהירות ומבצעות מעקב שוטף. בערבים מסוימים, בקושי התאוששתי מ"הלובינג הנקודתי" שלהן. הן מתמחות בהודעות אפקטיוויות בסגנון:

"אנחנו קוראים לסגל ההוראה להפסיק את הפגיעה בסטודנטים".

או: "בימים האחרונים נודע להנהלת האוניברסיטה הפתוחה כי מספרם של המנחים ומרכזי ההוראה שאינם שובתים עלה… המנחים שאינם שובתים מעוניינים לקיים פעילות הנחיה כרגיל".

או: "נראה כי חברי הנציגות התאהבו במאבק והפכו את השביתה מאמצעי למטרה".

או: "הפגנה, משמרות מחאה או הקראת שירה הם לגיטימיים בעיננו ובלבד שהאדם כלפיו מכוונת המחאה ובני ביתו לא יוטרדו בחייהם הפרטיים".

אני לא מוסר כאן שום מידע סודי. אלה רק ההודעות הגלויות – לא כולל שיחות רקע וכו'. באמצעות ההודעות האלה מתנהל למעשה המאבק נגד העובדים השובתים. מה שמעניין לציין הוא שגלי גבאי, הבעלים של "לגאיה", עבדה לפני כן באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ואפילו הקימה את מרכז המידע לזכויות עובדים. יותר מכך: גבאי גם מרכזת קורסים של ייעוץ תקשורתי לוועדי עובדים.

כי ליחצ"נות אין אידיאולוגיה. או ליתר דיוק: האידיאולוגיה שלה היא היחצ"נות עצמה.

אני נזכר ביחצ"נית אחת, שניסתה לשכנע אותי לכתוב אייטם על תערוכה בגלריה כלשהי. אמרתי לה שהאמן והגלריה זכו  לדעתי למספיק יחסי ציבור בזמן האחרון. כשזיהתה את נימת הקול שלי, היא הציעה לי מיד לעשות כתבה נגדם. התברר שהיא עובדת גם בשביל אמן אחר, שהוא אויבו המר ביותר של האמן הראשון.

4.

כתבתי פעם כתבה קצרה על האשה הראשונה בארץ שעשתה דוקטורט ביחצ"נות. היא היתה בעצמה יחצ"נית. ניסיתי אז לקרוא קצת על הנושא, וגיליתי שיח"צנות נחקרת כמעט רק מבפנים, כלומר, במסגרת מחלקות לניהול או מחלקות ליחצ"נות ממש (בארה"ב זה עבר אקדמיזציה). אבל אף אחד כמעט לא חוקר את הנושא באופן ביקורתי, כלומר את תפקיד היחצ"ן ביחסי הייצור המודרניים. יחסית לתופעות אחרות שקשורות למבנים הכלכליים והחברתיים של תקופתנו, היח"צנות היא עדיין תעלומה.

מרקס אמנם לא הקדיש שום חיבור לנושא, אך גם בלעדיו אין קושי לקבוע שבעידן הפיאודלי לא היו יחצ"ניות. היח"צנית היא תופעה של הקפיטליזם המאוחר. הפצעתה של צורת הקיום הזו קשורה באופן הדוק לשינוי באופני הייצור.

זה נשמע נפוח, אבל זה בדיוק ככה. כי הדבר השני שהתברר לי, הוא שתעשיית היחצ"נות נוצרה מתוך מאבקי העבודה המאורגנת, או ליתר דיוק – מתוך הצורך של בעלי ההון לשבור את העבודה המאורגנת.

קרלה גוור, אחת ההיסטוריוניות הביקורתיות הבודדות של היח"צנות, מתארת כיצד נולדה היח"צנות כתגובה של תאגידים אמריקאים בסוף המאה ה-19 לדעת הקהל השלילית שנוצרה כלפיהם, ומתוך החשש להגברת הרגולציה הממשלתית על תנאי ההעסקה של עובדים. באותה תקופה, נשלחה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות. אייוי לי, עיתונאי לשעבר שהפך ליחצ"ן הראשון בהיסטוריה, נקרא על ידי איל הפלדה ג'ון רוקפלר להציל את יחסי הציבור שלו אחרי הטבח בלאדלו שבקולורדו. בטבח הזה הרג המשמר הלאומי 45 בני אדם במאהל מחאה של כורי פחם, בניהם 11 ילדים. לי שלח למערכות העיתונים "רשימת עובדות" בנוגע לאירועים בלאדלו. כל השאר הוא היסטוריה.

אני מנסה לטעון שהיחצ"נים כלשעצמם הם לא רק בבחינת תופעה משנית, אלא יש להם תפקיד מהותי ואסטרטגי ביחסי הייצור, שצריך להקדיש לו תשומת לב. מובן שהם גם גורם עם אינטרס, ששואף להנציח את המצב שבו יש בהם צורך – כלומר את המצב בו תאגידים מנצלים, עושקים ופוגעים ורוצים לצאת מזה בשלום.

מה שמעניין הוא שרוב העובדים בתעשיית היחצ"נות הם בעצמם מנוצלים להפליא. ברור שיחצ"ניות זוטרות שעושות טלפונים לכתבים מרוויחות לרוב פחות מהכתב עצמו. בנוסף לכך, הן קורבן לאגרסיות בלתי מוגבלות מצד הלקוחות ומצד הכתבים. כעיתונאי חלש, אתה לא באמת יכול לשאוג על הבוס שמדכא אותך. לעומת זאת, היחצ"נית המתדפקת על פתחך היא קורבן זמין – בעיקר כשמדובר בטלפון השביעי או השמיני באותו בוקר. זהו מקצוע ממוגדר מאוד, שכמובן לוכד הרבה מאוד הומואים.

אבל יותר מכך: היחצ"נות היא הגילוי הבוטה ביותר של מבנה העבודה החדש, שבו העבודה מתרחשת לאורך כל שעות היממה. לא רק שהיחצ"ן צריך להיות זמין כל הזמן; עבודתו מבוססת על הקשרים החברתיים שלו.

דבר אחרון: כיוון שהמשרות בעיתונות הולכות ומצטמצות, ולעומת זאת היחצ"נות הולכת ומתרחבת, הרבה מאוד עיתונאים, בעיקר צערים, נאלצים לפנות ליחצ"נות. אני מכיר כמה יחצ"נים שללא ספק היו עיתונאים טובים לפני עשר שנים.

כיוון שהיחצ"נים הם היום הרבה יותר חשובים מהעיתונאים, צריך אולי לחשוב איך לשחרר אותם. אם העיתונאים יתאגדו זה יהיה טוב; אבל ביום שבו היחצ"נים יתאגדו הכול באמת באמת ישתנה.

אתם מוזמנים לתרום לקרן השביתה של עובדי "חיפה כימיקלים". אני כבר תרמתי – אומרים שזה מה שהם הכי צריכים עכשיו!

למה עיתונאים הם שמאלנים?

28 ביוני 2011

תומר פרסיקו

רביב דרוקר כתב לא מזמן בבלוגו ש –

מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

אני לא יודע אם זה מה שבאמת מפריע לימין. אני חושב שמה שבאמת מפריע לימין הוא שהמשטר הצבאי בשטחים הכבושים הפך לגרוטסקה מכוערת ועתידו נגזר לשבט. אבל לא נאריך בזה. מה שאני רוצה להאריך בו כאן הן אותן "סיבות עומק" שמביאות "לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות."

ראשית נבהיר שהדעות בהן מחזיק אדם לא אמורות למנוע ממנו להיות עיתונאי טוב, משום שכדי להיות עיתונאי טוב צריך תכונות אופי מסויימות, לא דעות מסויימות. צריך, למשל, סקרנות, חריצות, רצון להיטיב ויושרה. זו אחרונה אמורה למנוע מדעותיו של אדם להשפיע על מלאכתו. כאשר הדעות אכן משפיעות על הכתיבה, אולי מעבר לרמה מסויימת בלתי נמנעת, זו כבר עיתונות מוטה, וזה לא כל כך טוב. לכן מה שאני רוצה להסביר כאן אינו מדוע מותר להטות את הכתיבה על פי הדעות, כי זה לא דבר שכדאי לעשות לדעתי – בפשטות, יותר מדי מזה הופך עיתון לבטאון. מה שאני כן רוצה לנסות להסביר כאן הוא, כאמור, למה מקצוע כמו עיתונאות מושך אליו, או לפעמים יוצר, אנשים בעלי דעות שכיום מוגדרות כ"שמאליות".

כמובן, גוונים רבים לשמאל וברור שהתקשורת לא ממש שמאלנית. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת היחס שלה לכוחות הביטחון, ופעמים רבות גם לא מבחינת ייצוג האזרחים הערבים שלה ובתוכה. היא לא מעלה את שאלות העומק שתקשורת שמאלנית היתה מעלה, ולרוב לא מסבירה את משברי ההווה בצורה שתקשורת שמאלנית היתה מסבירה אותם.

אבל הבא נניח לכל אלה, ונחזור להגדרתו של דרוקר את אנשי בהתקשורת כאוחזים לרוב ב"עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות". אני חושב שזה בגדול נכון, ואני רוצה לתת שלוש סיבות בסיסיות לדעתי למצב הזה, ולהציע אותן בדירוג עולה מהפרוזאית ביותר למהותית ביותר. אז הנה:

א. הסיבה התועלתנית

תקשורת היא עניין דינמי. היא מדווחת על דברים שקורים, לא על משהו שלא קרה. זה נשמע די ברור, אבל מה שיוצא מזה הוא שאמצעי תקשורת תמיד ינסה למצוא התפתחות ותנועה, ולא יציבות. לכן, באופן טבעי, עיתונים ועיתונאים מעדיפים התקדמות, ולא שמרנות. המדיה תעדיף לראיין פוליטיקאי שמכריז שיש לו תוכנית חדשה לפתור את כל בעיות המזרח התיכון, מאשר פוליטיקאי שמודיע שהסכסוך הוא בלתי פתיר ואין מה לעשות. אלא אם כן אותו פוליטיקאי שני אומר את זה לראשונה. אבל בפעם השניה שהוא יאמר את זה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן עיתון באופן טבעי יפרסם יותר הצעות מקוריות וחדשניות, שבאופן טבעי אינן שמרניות.

ב.  הסיבה הגיאוגפית-דמוגרפית:

יואב קרני כתב לא מזמן בבלוגו המצויין:

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המלים ”עיר“ ו“אזרח“ נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה, זכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, ”ימי הביניים החשוכים“. הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי — אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם. הערים נוטות להיות פתוחות יותר, נסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך ”תל אביב“. עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאליות יותר משאר חלקי המדינות.

למה זה ככה? זה ככה מפני שבעיר את מאבד את המסורת. זה ככה מפני שבעיר אדם יוצא מתוך המרקם המשפחתי, החמולתי, השבטי, אפילו האתני שלו. הוא פוגש דעות אחרות, אנשים אחרים. הוא נחשף להשקפות עולם אחרות, לצורות חיים חדשות. ומה לעשות, קשה יותר להיות הומופוב / גזען / אנטישמי / שונא-חילונים או חרדים כשאתה עובד איתם או שכן שלהם באותו בניין. זה לא בלתי אפשרי כמובן, אבל זה יותר קשה. כי אתה רואה שהם בסך הכל אנשים די חביבים. שאם דוקרים אותם הם נדקרים והם מדגדגים אותם הם צוחקים. שהם טמבלים בדיוק כמו כל השאר.

פיטר ברגר כתב על הפלורליזם שמולידה המודרנה בהקשר להשפעתה על הדת:

המודרניות אינה תהליך מחלֵן מעצם טבעה, הגם שזו הייתה השפעתה במקרים מסוימים. אני סבור שהטעות הזאת נובעת מבלבול בין מושגים: אם יש למודרניות תוצאה בלתי נמנעת, אין היא החילון דווקא כי אם הריבוי. המודרניות יוצרת שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם בתוך חברה מסוימת. הריבוי הזה אכן מציב אתגר בפני כל המסורות הדתיות, הנאלצות להתמודד עם עובדת קיומם של "אחרים" – ולא בארץ רחוקה אלא ממש על מפתן ביתן.

אמצעי התקשורת עובדים מתוך ערים, ועיתונאים הם עירוניים. הם משכילים והם נחשפים להמון המון אנשים ששונים מהם. זה גורם להם להיות יותר ליברלים ופתוחים.

ג. הסיבה הקוגניטיבית

וזו הסיבה העמוקה ביותר. חשיבה אנליטית, שמנסה לבחון תופעות כדי להבין ולדווח עליהן, נוטה לאונינברסליזציה, לאנטי-מהותנות ולהנחה אפריורית של שוויון. למה? מפני שהיא רציונלית ונטורליסטית.

העניין הוא כזה: כדי להבין משהו באמת עלינו להשעות את ההנחות המוקדמות שלנו עליו. עלינו להתייחס אל התופעה כאילו היא ניצבת מולנו לבחינה ראשונית, תמימה. זה כמובן ידוע לכולנו. כך אם מישהו חושב ש"בידוע שעשו שונא ליעקב", הוא לא יחפש את הסיבות המטריליסטיות (בלשון מרקסיסטית) לסכסוך היהודי-ערבי. אם מישהו חושב שמזרחיים נוטים לגסות ואלימות, הוא לא ישקול ברצינות את מחאתם של הפנתרים השחורים. אם מישהו חושב שהומואים הם אנשים שנכנס בהם השטן, הוא לעולם לא יוכל להתייחס לרצון שלהם כלגיטימי.

אותן סיבות מטראליסטיות לעניין הן העובדות האמפיריות שמביאות לקיומו. כמובן שפרשנותן תלויה בהשקפת עולם, אבל זו מראש תבטל אטביזם ומהותנות. ואטביזם ומהותנות עומדים בבסיס תפיסות גזעניות, אתנוצנטריות ולאומניות. במילים אחרות, הניסיון להבין את המציאות בצורה רציונלית גורם לאדם להתייחס לכולם כשווים (מבחינה פוטנציאלית) ושונים רק משום תנאי החיים שלהם – שאותם הוא מנסה להבין. ולהתחייחס לכולם כשווים… טוב, זאת כבר ממש שמאלנות, לא?

בכלל, הדרישה להתבסס על עובדות, להיות פתוחים לביקורת עצמית ולביקורת הבאה מבחוץ, להסיק מסקנות אך ורק על סמך עדויות מספקות, להתנגד למהותנות, אטביזם, חשיבה מיתית או חשיבה מאגית – במילים אחרות, לחשוב בצורה רציונלית – מטה את החשיבה לכיוון "שמאלני". יש להניח שמבחינת הכנסייה (או כל אדם מסורתי ושמרן) נחשבו קופרניקוס, גלילאו וניוטון למקבילה השמאלנית של תקופתם, מפני שערערו על הדוגמות ההגמוניות על ידי פנייה לאמפיריקה.

החשיבה הרציונלית נוטה לאוניברסליזציה מטבעה, משום שהיא משווה בין תופעות על ידי בחינתן כפי שהן מוצגות, תוך כדי הנחות יסוד נטורליסטיות (וגם משום שהאינדוקציה מנפה את הייחודי כדי להגיע לעקרוני). ההנחה המוקדמת שלה היא שאין מהויות נסתרות, שניתן לגלות בעזרת החושים בלבד את הסיבות שבעתים מתרחשים תהליכים. זו צורת החשיבה שהולידה את המהפכה המדעית, וזו צורת החשיבה שהעיתונאי החוקר מאמץ בבואו לחקור סכסוך אזורי או קשרי הון ושלטון.

אני מקווה שמיותר לציין שיש ימנים רציונליים. אפשר הרי להתנגד לנסיגה מהשטחים די בקלות מסיבות בטחוניות. אבל אי אפשר להאמין שרק ליהודים יש 'נפש אלוהית' ולגויים אין ולהיות עיתונאי טוב – אלא אם כן אנחנו משעים את האמונה הזאת כשאנחנו מדווחים על המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי. ואם השענו את האמונה הזאת פעם ועוד פעם והצלחנו להסביר היטב את המציאות, ייתכן ונגיע למסקנה שאין לה כל ביסוס. מכאן, ה' ישמור, הדרך לשמאלנות כבר לא כל כך ארוכה.

לסיום

כמובן שייתכנו סיבות אחרות לריבוי ליברלים בתקשורת. למשל שיטת חבר מביא חבר. למשל קו מסויים שבעלי עיתון מסויים החליטו עליו מראש. כאן הבאתי רק מספר סיבות די בסיסיות כאמור, שעולות מבחינה רציונלית של המקצוע והמצב. כמובן, אם אתם מאמינים שהתשקורת מלאה ב'ערב רב' ששונאים את עולם התורה ואת עם ישראל, זה לא ממש ישכנע אתכם.

האבן שהרעישה את הבִיצה: ריאיון עם עלא חליחל

23 ביוני 2011

1. זה לא הזמן לדבר על זה?

כמו כל דבר בפלסטין, גם את הסיפור על אתר קדיתא צריך להתחיל ב-48'. באותה שנה נכבש הכפר קדיתא בגליל על ידי צה"ל. הוא נהרס ותושביו הוגלו – וכיום שוכן בו ישוב יהודי אקולוגי שתושביו חיים "בהרמוניה עם הטבע", בעידודו של אריאל שרון.  סבו וסבתו של הסופר עלא חליחל, בן 36, היו בין המגורשים. חליחל, ששימש עד לא מזמן כעורך ביטאון בל"ד "פסל אל-מקאל", חי כיום בעכו, והוריו חיים בג'ייש, אבל כשהחליט בשנה שעברה להקים מגזין תרבותי-פוליטי, היה לו ברור שיקרא לו קדיתא. כך נולד האתר qadita.net, שהושק באוגוסט שנה שעברה.

ההשקה עוררה סערה מסוימת בעיתונות הפלסטינית בישראל וברשות. זאת בעיקר בגלל המדור הבולט בדף הבית של קדיתא, שצבוע בצבעי דגל הגאווה ומוקדש לטקסטים הומו-לסביים. "נגד המדור ההומו-לסבי קמה זעקה גדולה", אומר חליחל. "תקפו את האתר בכמה מקומות, בעיקר בעיתונות ברמאללה, וכמובן בפייסבוק שהוא מדורת השבט החדשה. כל מיני אנשים, כולל מהאליטה הפרוגרסיווית, כתבו ש'זה לא הזמן לדבר על זה'. אינטלקטואלים תקפו אותנו בגלל השם קדיתא, וטענו שאנחנו לוקחים כפר קדוש שנחרב בנכבה ומשתמשים בשמו כדי לפגוע בכבוד של העם הפלסטיני. טענו שישראל עומדת מאחוריי זה".

חליחל. הדת משטיחה את האדם

2. קדיתא זה פלסטין האמיתית

חליחל, אב לילדה בת שנה וחצי שנשוי לעורכת הדין עביר בכר, עורר את הפרובוקציה במכוון. "שמנו את המדור הזה בכוונה בעמוד הבית, במקום מאוד בולט. אני חושב שהחברה הערבית היא כמו בִּיצה שקטה, שצריך לפעמים לזרוק לתוכה אבנים כדי לעורר אותה. אנחנו לא מתנצלים. כשתקפו אותי שאני מחלל את השם קדיתא, אמרתי שאני רוצה שכל ערבי יבין שקדיתא היא מיקרוקוסמוס לפלסטין. גם בקדיתא היו גברים שאהבו גברים ועשו סקס. פלסטין בשבילי זה 30 בתי קולנוע ועשרה תיאטראות שהיו ביפו. זה פלסטין. התנועה האסלאמית היא התופעה החדשה, והיא זו שמעוותת את פלסטין. אנחנו חברה פחדנית, שמתרצת את זה ב'ביישנות'. בתוך האווירה הזאת האתר התחיל לצמוח".

"אחרי כמה חודשים, הפינה ההומו-לסבית הפסיקה להיות אישיו. אף אחד לא מתרגש מזה יותר. בגלל זה חשבנו שעוד חצי שנה אולי כבר לא נצטרך את הפינה הזאת – לא יהיה מדור נפרד את נשלב את החומרים האלה בחומרים הכלליים".

עם איזו מפלגה אתם מזדהים?
"אני מכיר מפלגות די טוב. השתתפתי בקמפיין הבחירות של חד"ש ואחר כך של בל"ד, שנחשב לקמפיין הכי טוב שנעשה כאן. בשנים האלה למדתי שמפלגה צריכה להתחנף לאנשים, והיא לא יכולה לבקר ולדרוש מהם משהו. לכן אנחנו לא תלויים בשום מפלגה, ויורדים על כולם כשצריך. הרעיון מאחורי קדיתא היה להקים אתר חילוני לחלוטין. הצוות של האתר מורכב בחלקו מחילונים, ובחלקו מאתאיסטים מושבעים, שחושבים שהדת משטיחה את האדם ונוטלת ממנו אמצעים רציונליים".

מאיפה בא הצורך הזה?
"כמעט שנתיים הייתי עורך של ביטאון בל"ד, ועשינו מהפכה בעיתון. הוא הפך להיות עיתון מעניין, שובב – הרבה יותר מסתם ביטאון מפלגה. ואז בספטמבר 2008, כתבתי מבטור האישי שלי  מאמר סאטירי על רמדאן. כתבתי שבמקום להיות חודש של סגפנות, זה חודש של התבהמות והתחסדות. כל מי ששותה כל השנה הופך ברמדאן לצדיק".

"זה היה כמה חודשים אחרי שעזמי בשארה עזב את הארץ, ובתנועה האסלאמית החליטו לנצל את זה כדי לנגח את בל"ד. האווירה היתה שהמפלגה גמורה ועכשיו מחלקים את השלל. תקפו אותי ואת העיתון מאוד בחריפות, והיו הרבה מאוד הטפות נגדי במסגדים ביום שישי. בכל מיני מקומות התפרסמו מאמרים נגד המאמר. ולצערי, המפלגה לא עמדה מאחוריי, והתפטרתי מהעיתון".

בשארה. "בשלב מסוים עזמי חייב לחזור"

3. איך הפסקתי לפחוד ולמדתי לאהוב את עזמי בשארה

עוד לפני שערוריית הרמדאן, התפרסמה ב"פסל אל-מקאל" חשיפה יוצאת דופן ולגמרי לא-סאטירית. המקור, במקרה זה, היה השב"כ.  "זה היה אחד הדברים המחרידים שנחשפו בתולדות המדינה, וכמעט אף אחד לא יורק על זה בעיתונות הישראלית", נזכר חליחל. "זה היה במארס 2008. ישבתי במערכת וקראתי מעריב, וראיתי כותרת שיובל דיסקין אמר שהערבים בישראל הם איום ביטחוני. זה היה מסוג החומרים המסרטנים האלה שאתה קורא בעיתון. ואז, כמעט בלי לחשוב, אמרתי לעצמי שאני אנסה לשלוח כמה שאלות למשרד רה"מ. אני הייתי מוריד את העיתון לדפוס בצהריים. ברביעי אחרי הצהריים אני מקבל טלפון מתל אביב: מדבר אבי, או אודי – אני לא זוכר – 'אנחנו מטפלים בזה, ורוצים שתפרסם את התגובה'. אחר כך פתאום אני מקבל טלפון ממספר חסוי: 'אנחנו לא רוצים שתסגור את העיתון'. אני אומר לו – מה זה? הוא אומר לי: 'התגובה לשאלה שלך מנוסחת בדרג הכי גבוה'.

פתאום אני מקבל דף A4, עם כמה פסקאות. אני רואה שכתוב שם: 'השב"כ נדרש לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת'.שמתי את זה בכותרת הראשית. כמה ימים אחרי זה, עזמי עזב את הארץ. ואז הבנתי למה הם עשו את זה, ולמה דווקא אצלי, ועוד בעיתון של בל"ד: כדי להזהיר אותנו'.

שניים היית בחד"ש. מה קרה שעברת לבל"ד?
"ב-95' הצטרפתי לאל-איתיחאד, עיתון המפלגה הקומוניסטית, למרות שלא הייתי קומוניסט ואני אפילו לא ממש אוהב קומוניזם. אני חושב שקומוניזם הוא בסופו של דבר רע לאנושות. הייתי בחד"ש, עד שב-2006 עזמי בשארה גייס אותי לקמפיין של בל"ד. עשינו קמפיין שנחשב לטוב ביותר שהיה כאן. כך שמי שמשך אותי לבל"ד היה עזמי. מאוד התקרבנו.

מתי פגשת בפעם הראשונה בשארה?
"זה היה בסוף 99'. הייתי אז עוזר פרלמנטרי של מוחמד בראכה. כשעבדתי בכנסת הייתי מקיא כל יום. זאת מזבלה, הזבל של החברה הישראלית. בראכה הוא בנאדם מצוין, אבל לא יכולתי להמשיך, ואחרי שבעה חודשים פרשתי. אבל באותה תקופה הייתי חדר ליד העוזרים של עזמי, והתחלתי לפגוש אותו.

מה אתה חושב על מה שקרה עם עזמי בשארה?
"לגבי העזיבה שלו – עד היום אני חושב שהתפקיד שלו במרחב הערבי הוא לא פחות חשוב מהתפקיד שלו פה כחבר כנסת. זה לא מוגזם להגיד שעזמי היה כמעט המנהיג הרוחני של המהפכות הערביות. הוא פירשן באלג'זירה כל הזמן, ואני חושב שהיתה לו השפעה מאוד גדולה.

לפני חודשיים, כשהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה, עזמי עלה לשידור ואמר: הייתי קרוב למשטר של אסד, אבל אני קורא לבשאר להתפטר או להתחיל ברפורמות. היום הוא אומר שבשאר חייב להתפטר. צריך ביצים בשביל זה, כי הוא היה קרוב למשטר הסורי. מאז המשטר מנהל מלחמה נגד עזמי".

אתה חושב שהוא צריך לחזור?
"אני חצוי. בשלב מסוים עזמי חייב לחזור לכאן ולנהל משפט. הוא הקים מפלגה ששינתה את השיח הציבורי, הוא בנה דור חדשה ששבוי באידיאולוגיה שלו. יש פה שבל גדול, והוא חייב לסגור את השבר. מצד שני, עזמי חי על תרופות. אח שלו תרם לו כליה. אפילו שנה בכלא כאן עלולה לגמור אותו".

בשארה עבר רדיקליזציה במשך השנים?
"זאת פרשנות מוטעית. בשנות התשעים המוקדמות עזמי התקבל בתקשורת הישראלית כאקדמאי שמילא משבצת מאוד איכותית בטלוויזיה ובעיתונות. אבל ברגע שבו הוא תירגם את הרעיונות שהוא דיבר עליהם למצע פוליטי, אזרחי ולא לאומני, של מדינת כל אזרחיה, כולל הכרה חבויה בזכות הקיום של ישראל, אז פתאום אמרו שעזמי הקצין. למעשה אין שום דבר שהוא אמר במפלגה, שהוא לא אומר לפני כן. האיש לא הפך ללאומן. הלאומיות שהוא דגל בה היתה כלי חברתי כדי לאזרח את החברה הערבית שבנויה מחמולות, שבטים ועדות. רק כשאתה מארגן את העם סביב לאומיות אתה יכול לבנות חברה".

ג'מאל זחאלקה לא מסוגל למלא את נעליו הגדולות?
"לא".

לילות חיפה. "חיינו כמו בקומונה"

4. "השם שלך בעיתון!"

כשנולדה בתו לפני שנה וחצי, התוודה חליחל ב-Ynet שהוא לא סולח לעצמו על השנים הארוכות שבהן סירב להביא ילדים לעולם. "אני לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים", כתב. "מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר". אבל בינתיים, חליחל הספיק לעשות די הרבה דברים אחרים. מלבד פעילותו הפוליטית והעיתונאית, הוא פירסם שלושה ספרי פרוזה, וכתב מופע סאטירי שהיה פורץ דרך בחברה הערבית בישראל. "היה שם מונולוג נגד הדת, ומערכונים שמלאים מלים גסות. זאת היתה הצלחה אדירה, מכרנו אלפי כרטיסים. אנשים היו צמאים לזה. יש דור חדש שלא מתרגש ממלים כמו 'להזדיין'. מאז יש לי ביטחון מאוד גדול בקהל.  אני מבין שאלה שאומרים שהחברה הערבית היא 'ביישנית' הם סתם צבועים".

השנה אמור לצאת לראשונה קובץ סיפורים שלו בעברית, בתרגום ברוריה הורביץ. הוא כתב גם תסריט לסרט, "הירושה" שנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, ועובד על סרט נוסף עם אחיו, השחקן עאמר חליחל. "זה סרט מוקומנטרי על הטרנספר. הוא עוסק בשאלה: 'מה הדרך הכי ידידותית לסביבה לעשות טרנספר לערבים?' אנחנו מנסים לבדוק את זה ובדרך אנחנו כמעט עושים טרנספר בעצמנו".

הוא נולד בג'ייש, ובגיל 18 עבר לחיפה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. "אבא שלי רצה שאני אהיה רואה חשבון. הוא אמר לי שאחרי שנתיים כבר יהיה לי BMW. אז כשהתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני עוזב את כלכלה היו צעקות וכמעט אבל. כשאמרתי שאני הולך ללמוד תקשורת אמרו לי שאני אהיה עני, ואף אחת לא תתחתן איתי. אבל ב-2000 כתבתי רומאן ראשון, זכיתי בפרס וכתבו עליי בעיתונים. אז אמא שלי אמרה: 'השם שלך בעיתון!'. הם היו מאוד גאים בי, וגם עכשיו הם מאוד מרוצים. כשאני מופיע בטלוויזיה כל הכפר מתקשר אליהם. כי בחברה הערבית אם אתה מופיע בעיתון בהקשרים חיוביים זה יותר טוב מלהיות רואה חשבון".

אפשר לחיות בחיפה חיים בוהמיינים?
"חיפה בשבילנו זה כמו תל אביב בשבילכם. זה הדבר הכי קרוב לעיר ערבית במובן המודני, של אנונימיות וחופש הפרט. כל צעיר או צעירה יכולים לבוא לכאן, לצאת מהאווירה המחניקה בכפר. ההתנחלות הכי גדולה של ערבים היא כמובן בהדר, סביב רחוב מסדה והילל. גרתי שם עשר שנים. אלה היו ימים פרועים – חיינו שם כמו בקומונה, סקס, אלכוהול. שני הרחובות האלה עדיין מסמלים את המקום של החופש. אבל זה בכל זאת מיעוט. רוב הסטודנטים הערבים רוצים לחזור לכפר אחרי התואר".

כתבת שהתרבות הישראלית אוהבת היום רק ערבים צעירים שעברו ישראליזציה, עם ר' צברית.
"כן, לצערי יש בעולם הרבה מסכנים. הרבה ערבים שחושבים שעם ר' של יהודים הם יצליחו להתברג. אני מרחם על אנשים כאלה. אני ערבי, ויש לי ר' ערבי. כשאני מנסה להיות 'צפוני' בגרוש – זה נלעג. הניסיון הזה להיות כמו יהודים ב-100% הורס משהו בפנים. ויש דברים יותר מצערים, כמו ערבים שמתנדבים לצה"ל".

היית בעצמך פעם בעמדה כזאת, של ניסיון להיות כמו יהודי?
"בוודאי. גם אני נפלתי לבור הזה. כשבאתי מהכפר לאוניברסיטה בגיל 18, ונכנסתי לאולם הרצאות שמסביבי 200 אנשים קוּלים, אחרי צבא, עם רכב – אז מפתחת הערצה. אבל אחרי שנתיים נכנסתי לפעילות פוליטית, ואז הבנתי שהבנאדם היפה והקוּל חזר ממילואים בעזה. והוא לא אוהב את זה שהערבי השקט והנחמד מתחיל פתאום לדבר על פוליטיקה. גיליתי גם שהחברה היהודית היא לא כזאת מודרנית ולא כזאת מוצלחת. ואז הייתי בריאקציה מאוד קיצונית, לעמדה שקרובה ל'בני הכפר'. אמרתי שצריכה להיות כאן מדינה פלסטינית, וכל יהודי שלא ישתלב צריך לזרוק אותו לאירופה. אחרי כמה שנים של המעברים החדים האלה התחלתי להיות יותר ריאלי. היהודי חזר להיות בנאדם שאני יכול לשנוא ויכול לאהוב".

רמאללה. הרבה סוכני שב"כ

5. הקמתם חרא של מדינה

מה אתה חושב שיקרה בספטמבר?
"אני לא בונה הרבה על ספטמבר. מה שיקרה בכלל לא כל כך תלוי בפלסטינים. לא הם מחליטים. מי שמחליט זה ארה"ב ואירופה, והשב"כ והמוסד שידם בכל ברמאללה. וזה לא שאני קונספירטיווי. יש הרבה סוכני שב"כ במוקטעה. בכל מקרה, אני בעד הכרזה  פלסטינית חד-צדדית, רק כי זה ישדרג את הפלסטינית מבחינה משפטית. מבחינה סמלית זה מס שפתיים. הרי ערפאת כבר הכריז על מדינה".

פלסטינים לא ירקדו ברחובות?
"כמה אלפים של הפת"ח ירקדו. אבל העם שלי עייף, שחוק. הוא כבר לא הולך שבי אחרי מנהיגים שמדברים סיסמאות גדולות".

מה אתה חושב על הרעיון של מדינה אחת?
"המצב העדיף מבחינתי הוא מדינה אחת חילונית, דמוקרטית וצודקת. אני נולדתי לפני 36 שנים, ואני חושב שכל יהודי שנולד בתל אביב לפני 36 שנים יש לו זכויות מוחלטות של אזרחות כאן. אתה לא יכול לשלול ממנו את הזכות להיות בן המקום. מי שפה – שיהיה פה.

אם זה לא מעשי, ואם הפלסטינים בשטחים הכבושים יעדיפו את האופציה של מדינה פלסטינית בקווי 67' – אני מוכן לקבל את זה. זאת לא האפשרות המועדפת בעיניי, אבל אני לא יכול לסגור את הדלת בפני ילד במחנה פליטים בג'נין או בבלאטה שרוצה מדינה ולא יכול לחכות. ולגבי הפליטים – אף אחד לא יכול להחליט בשבילם מה יהיה העתיד שלהם – לא אני ולא אבו מאזן. המשפחה שלי בסוריה ובלבנון הם פליטים. צריך לשאול אותם אם הם רוצים לחזור".

ומה לגבי זכות השיבה במדינה האחת?
"אני אומר שלא איכפת לי שחוק השבות יישאר, אבל שתהיה גם זכות השיבה. אם שיבה אז לכולם, ואם לא אז שיסגרו את הגבולות לכולם".

נסראללה אמר לא מזמן שבמלחמה הבאה הוא ישחרר את הגליל. אתה מצפה לזה?
"השמאל הערבי נבוך עוד מאז המפלה של הנאצריזם, כשאג'נדה החילונית הסוציאליסטית קרסה. זה מביך אותנו שמי שעמד במבחן מול ישראל זה דווקא אנשי הדת כמו נסראללה. אבל אני לא רואה סיבה שנסראללה ימשול פה. הוא לבנוני ולא מכאן. זה כמו שסוריה כבשה את לבנון, כיבוש אכזרי שמצץ את הכלכלה הלבנונית. אני בכלל לא רוצה שנסראללה ישחרר אותי. אני מעדיף שלטון של מדינה אזרחית. המאבק שלי כערבי הוא מאבק אזרחי פוליטי מול מדינת ישראל, שנעשה רק בדרכים חוקיות. מהיום הראשון אני מאמין בזה. הניסיון לגרור אותנו לאיזו חזית צבאית הוא מסוכן ופסול. אסור שזה יקרה. אין לנו את הכוחות ואין לנו את הפריבילגיה לזה. אנחנו נסמכים על שולחנה של ישראל".

כמשקיף, מה התחזית שלך לגבי העתיד של המקום הזה?
"קודם כל, אתם היהודים מוערכים יתר על המידה. הקמתם חרא של מדינה, חרא של פרויקט. מקום לא יפה, מכוער ברמה הפיסית, לא נעים, בלי סטייל, בלי מאפיינים של חיים נורמליים, עם עוני ופערים חברתיים עצומים. זה מקום הזוי שאוכל את בניו. אני לא אוהב את המדינה הזאת – זה מקום מחורבן. לגבי התחזית שלי – אני פסימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי הפלסטינים. אני חושב שאינתיפאדה שלישית תתחיל כנראה מכאן, מתוך ישראל. הבעיות של הערבים מחמירות, ועוד יותר גרוע – יש בינינו לבין היהודים תהום מוחלטת. יש ניגוד מוחלט לגבי התוכניות לעתיד ואין שום מכנה משותף. כל אחד מושך לצד שלו, ואני חושב שזה יוביל לפיצוץ".

ישראל תיעלם מהעולם?
"פיפטי פיפטי. אם המשטרים הערביים יישרו קו עם נסראללה תהיה כאן מלחמה כוללת, מלחמת הכול בכול. ברור שהמערב יתערב להציל את ישראל, אבל גם אם ישראל תשרוד המדינה הזאת תשתנה מאוד".

(מראיינים: עפרי אילני וגל כץ)

"החמור" ו"כותב הסיפורים" – שני סיפורים קצרים מאוד של עלא חליחל שפורסמו במגזין Banipal בתרגום לאנגלית של פיונה קולינס

"בעלי הוא נהג אוטובוס" – סיפור קצר בתרגום לאנגלית של טוני קלדרבנד

"הייאוש במחסום הוא ערמומי" – בתוך "שירה מפרקת חומה" (בעברית, עמ', 46)

מיוחד לשבוע הספר: הספרים שתקראו כשייגמר האינטרנט

21 ביוני 2011

כמיטב המסורת, אנחנו מגישים את המהדורה השנתית של נתזים לכבוד שבוע הספר הלועזי, עם מיטב הספרים התיאורטיים והעיוניים שיצאו בשנה האחרונה

רגע לפני המשבר הבא, טובי המוחות הפוליטיים והכלכלים מפרסמים ניתוחים הטרודוקסיים של המשבר הכלכלי הקודם, ומעדכנים את המודלים לשינוי פוליטי:

טרי איגלטון מסביר למה מרקס צדק, פרדריק ג'יימסון קורא בקפיטל כרך א' (אבל למה הוא חיכה לסוף הסמסטר?) וג'ורג'יו אגמבן על הגנאלוגיה התיאולוגית של הכלכלה והממשל

האם היכולת לחשוב על העידן שאחרי הגלובליזציה היא נקודת המוצא של פוליטיקה חדשנית היום? ספרם של אריק קזדין ואימרה סמן בהתקפה על תומס פרידמן, פול קרוגמן ונעמי קליין גם יחד

 הזרם הפיליפיני של המרקסיזם

 מה הדבר המשמעותי ביותר שקורה היום בעולם? טים פרינגל טוען שהתאגדות עובדים בסין היא התשובה

 והיסטוריה ופרקטיקה של שליטה פועלית (Worker's control) מהקומונה הפריסאית ועד היום

 התיאולוגיה של הכסף:  מערכת הדולר והדמוקרטיה המוניטרית העתידית

 ג'ון אספוזיטו על האיסלמופוביה כאתגר הפוליטי-חברתית של המאה ה-21

  מקראה בנושא פרקטיקות מיניות בגיידאר

 גן חיות חדש של מגדרים וא-מגדרים חדש מהחנות: ביניהם האמבי-ג'נדר, נולג'נדר, נויטרואה, א-ג'נדר ועוד

 ההיסטוריה של הסאונה ההומואית

 ארכיטקטורה ופנומנולוגיה של להט"ביות פרוורית

 תרבות ה-Bareback והרשת החדשה של הנשאים

 אלימות אינטימית בזוגות להטב"קים

 דילדוטופיה: מדע בדיוני ומיניות אנרכיסטית; וביסקסואליות בגישה דלזיאנית

 

"אתה המוח שלך", אומרת לנו תרבות הנוירו-סיינס העכשווית. סוף-סוף כתבו על זה ספר.

 גישה סוציולוגית ליחסים בין בני אדם לחיות בתעשיית הבשר

 צמחונות: הזווית היהודית; ויהודים וחיות בקריאה אגמבנית

ברנר כפילוסוף אקזיסטנציאליסט

 דמנציה כהתנסות פילוסופית

 כיצד יכולה ההשכלה הגבוהה לשרוד, ולאן היא צריכה לשאוף, בעולם אינסטרומנטליסטי

 פולניות והריבון ההיברידי

 גאולה באמצעות רווקות: אי-נישואין כאורח חיים רליגיוזי

 מה בעצם אמורים לעשות כשנוסעים לחו"ל? האתיקה והאפיסטמולוגיה של החוויה התיירותית

 

ספרו המצופה של עומאר ברגותי על ה-BDS – עבר, הווה ועתיד

ספרו של הרב דייוויד גולדברג על היחסים ההולכים ומסתבכים בין הנפש היהודית (כלומר היהדות האמריקאית) ומדינת ישראל

ההיסטוריה של הפילושמיות – מהקטאיוס מאבדירה ועד האוונגליסטים

ריח ניחוח: הארומה כמרכיב בחושיות התלמודית

 ולא נוותר על חזית הריאקציה

 "הכהנים הגדולים של המלחמה": ספר קונספירטיבי על הניאו-שמרנים הטרוצקיסטים ומלחמתם בשירות הציונות

 האלים חוזרים! הניאו-פגאניזם הריאקציונרי מתגבר

 איך להגן על ילדינו מהתעמולה הליברלית שבה הם נשטפים בבתי הספר, בתוכניות הטלוויזיה ואפילו בחנויות המכולת (!) של עידן אובמה

 איך להתכונן לקריסתה של הרפובליקה האמריקאית

 ואנתולוגיה חדשה באנגלית של כתבי מאיר כהנא

 

אפולוגיה על איש ההסברה

20 ביוני 2011

יריב מוהר

ההנחה הרווחת היא שענייני מוסר וענייני הסברה הם שני תחומים נפרדים, או לכל הפחות רצוי שכך יהיו. אם ניקח, לדוגמא, את הסכסוך הישראלי פלסטיני: השאלה מהו ההסכם ההוגן בין הצדדים והשאלה איך נכון להסביר את אותו הסכם נתפשות לרוב כשאלות נפרדות ואף בלתי תלויות.

לא רק שאנו מבחינים בין שאלות של הסברה ומוסר אנליטית, אלא גם קובעים כי ראוי לעשות כן כאידיאל: שהרי לעצב אידיאולוגיה או מצע רעיוני על פי מידת היכולת לדבררם או לשווקם לקהל הרחב הוא עניין בזוי למדי ואנו נוהגים לראות בכך פופוליזם, אופורטוניזם או רדיפת שלטון ושררה. הרעיון שהציוויים המוסריים והאתיים שלנו יתעצבו לפי אנשי ההסברה האמונים על הכרת דעת הקהל מעורר זעם בקרב מי שנחשבים אנשים ערכיים. במידה מסויימת זה הגיוני: אם אמת המידה לעיצוב מסגרת רעיונית, מוסרית או פוליטית הוא היכולת להתחבב באופן מיידי על קהל נתון הרי שאכן מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר.

מצד שני, הקוטב ההופכי אבסורדי לא פחות: הרעיון ששאידיאולוגיה, תפישת מוסר, או הסדר חברתי רצוי אמורים להתגבש (או מתגבשים בפועל) במנותק מהרגישויות, התפישות המושרשות, חוויות החיים והצרכים הרגשיים והחברתיים של קהלים נרחבים הוא לא פחות מקומם ומופרך. הרעיון שאידיאולוגים, הוגים או אפילו פוליטיקאים נבחרים ירקחו לנו פתרון מדיני ממוחם האנליטי הקודח, במנותק מרגישויותיהם של האנשים – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה נטולת מדינה, אנרכו-סינדיקליזם קהילתני או כל קונסטלציה יצירתית אחרת – מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע. רגישויות של קהילות במרחב הם לא משהו שצריך להכיר רק כדי ל"שווק" את התוצר הסופי טוב יותר. אידיאולוגיה או מדיניות המנוכרת לרגישויות יסודיות של קבוצה באוכלוסייה איננה רק "לא-פופולארית", "ארוזה לא נכון" או "קשה לשיווק"; היא לא רגישה, לא משקפת ולכן לא הוגנת למול קבוצה זו. הבעייה היא לא רק הסברתית אלא מוסרית.

בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. ובמילים פשוטות: אידיאולוג שינסה לשכנע קופאית בסופר (בין שהיא במקור מבלרוס, מאדיס אבבה או מאשקלון) שהיא חלק מפרויקט דיכוי קולניאלי יקבל ממנה סתירה סימבולית או ממשית, ובצדק. אין דבר בניתוח המאקרו החיצוני הזה שיכול לתקשר עם עולם החוויות והזהות של אותה קופאית. רגישויות כאלו מזהים אנשי הסברה טובים בצורה מדוייקת יחסית, ומכאן הפוטנציאל לתרומתם. מאידך אידיאולוגים קלאסיים של השמאל התבשמו לעיתים דווקא מהיותם "לא פופוליסטים" ולא נכנעים לצו ההמון, כשהרחיקו עצמם ממנו סימבולית ופיזית – כאילו שאפשרית רק הדו-קוטביות שבין ציות ל"המון" להתעלמות ממנו.

יתכן כמובן שמה שקבוצה נתונה רואה כדבר ההוגן כלפיה הוא למעשה חוסר הוגנות כלפי קבוצה אחרת – עבור המתנחלים פינוי התנחלויות אינו הוגן; עבור הפלסטינים המשמעות של אי-פינוי צפויה להיות המשך משטר האפליה הצבאי כנגדם. אבל לפני שמאזנים בין פרספקטיוות יש להבין אותן בצורה מעמיקה. וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ניטור וניתוח הטענות של הצדדים והרגישיות הלא-מנוסחות לחלוטין שניתן לזהות בקרבם. לצורך הזה נראה שאשת ההסברה יכולה לתרום, על פי רוב, יותר מהפילוסופית הפוליטית, ממנכ"לית של ארגון זכויות או ממזכ"ל של מפלגה פוליטית.

הבנה של מפת הרגישויות והטענות של קהילות רלוונטיות מאפשרת כיוונון עדין (fine tuning) של אידיאולוגיה – או של הצעות למדיניות – שתיהינה בה בעת קלות יותר להסברה והוגנות יותר ביחס לאותן קהילות. למשל ניתן יהיה להציע למתנחלים כי יבחרו להמשיך לחיות במדינה פלסטינית כאזרחים פלסטינים השווים לשכניהם. למעשה היו אלו מתנחלים (אנשי "ארץ שלום") שלראשונה העלו ברצינות ובשיטתיות הצעות כאלו. העובדה שהרעיון נולד בקרבם עשויה לרמז כי בקרב השמאל לא היו מי שקראו בצורה מדוקדקת את מפת הרגישויות המתנחלית ולכן לא ידעו להפריד בין המרכיב האמוני-רגשי (הרצון לגור בחבל ארץ תנ"כי) לבין המרכיב המפלה והדכאני (מגורים באזור כחלק ממשטר אפליה צבאי).

לו היו אנשי השמאל מתייחסים למתנחלים כאל קהל יעד – כלומר חושבים ברצינות איך לדברר למתנחלים את הרעיון שמשטר הכיבוש הינו רע – הם היו נאלצים למפות את רגישויותהם ולהבינן לעומק. אז הם היו עשויים להבחין בין רגישויות שונות של המתנחלים ולגלות כיצד ישנם מרכיבי רגישות בקרבם שאין הכרח לוותר עליהם – כמו הרצון לגור בשטח הנחשב בעיניהם כבעל חשיבות רוחנית ודתית – על מנת להגיע לפתרון הוגן. מאידך, קריאת מפת הרגישויות של הפלסטינים לעומק תלמד כי הגם שרבים מהם עשויים להסכים – ואכן הביעו הסכמה – להתיישבות יהודים כשווים בין שווים בפלסטין, רק מעטים יסכימו לכך ללא רפורמה אגררית שתתקן את הקצאת הקרקעות הפריבילגית למתנחלים (שהתקיימה במשך שנים ובחסות משטר צבאי כוחני). וסביר שרק פלסטינים מעטים, אם בכלל, יסכימו שבקרב אותם יהודים אזרחי פלסטין יכללו גם מתנחלים קיצוניים שבאופן אקטיבי פגעו והתעמרו בהם.

הדוגמה הדקדקנית הזו, היא רק אחת מיני רבות, למצב בו הצורך להעביר מסר לקהל יעד מעורר רגישות שיטתית ומעמיקה לרגישויות של אותו קהל. ניתן לומר שהצורך להסביר משהו לקהילה נתונה הוא המתודולוגיה הטובה ביותר להבין רגישויות של מה שנהוג לכנות "קהילה פרשנית" – קהילה המקיימת הליכי יצירת משמעות ייחודיים משלה למציאות החברתית והפוליטית. כך נפתח צוהר לחשיבה על אודות המוסרי מתוך הליך הסברה עמוק – שאנו כעת יכולים להבחין מתחבולה רטורית גרידא. אנשי הסברה טובים – כשהם לא עסוקים בספינים קצרי מועד – בהחלט אמונים על מיפוי רגישויות ואופני המשגה ומיסגור של קהלים שונים, וכך יכולים לסייע בעיצוב עמדה ערכית שאיננה אטומה לקהלים אלו.

החיבור בין מוסר להסברה (במובן של יכולת לזהות ולתקשר עם רגישויותיהם של אנשים שונים) הוא לא רק קול קורא לחזון עתידי, אלא משהו שכבר מתרחש: הן בפועל והן בהמשגות השונות בשדה הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה והתיאוריה החברתית. הדוגמה המובהקת והאמפירית ביותר לחיבור בין הסברה לעמדה מוסרית גלום לטעמי במחקרים חדשים בסוציולוגיה של התרבות על הדרך של פרטים למשמע את העולם החברתי כך שערכם העצמי יישמר. על בסיס גישה זו מגלה בהקשר הישראלי ד"ר ניסים מזרחי (גילוי נאות: הוא היה המנחה שלי בעבודת התיזה) כי מזרחיים ממעמדות נמוכים נוטים להתנגד לשיח הזכויות האוניברסלי משום שהיותם "יהודים" (כמסמן של יוקרה ונבדלות) הוא ההון הסימבולי היחיד שיש להם. הממצצאים האלו קוראים לתשומת לב למקומות בהם הפוליטיקה של ההכרה של קבוצה מסויימת נפגעת – גם אם רגישות זו אין משמעה תמיכה בשיח של עליונות יהודית.

ואם לשוב להקשר הרחב של הסכסוך באזורנו, הרי שהוא מחייב היכרות מעמיקה עם תפישות, רגישויות ופחדים רווחים בפסיפס הקהילות המרכיבות את – מה שמכונה בדיכוטומיות מטעה – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרבה מעבר לפרספקטיווה של יחסי הכוח הגלויים, וטיפול בהם, הסכם ראוי חייב להיות הוגן מבחינת הצדדים (כזה הממזער את ההתנגדות אליו מצד מרבית הנוגעים בדבר). זה מחייב אותנו להודות שאין לנו עדיין מושג מוחלט מהו הסכם הוגן לסכסוך משום שאין בידינו מיפוי טוב ומקיף של רגישויות הצדדים המעורבים בסכסוך.

ובאופן כללי, הרי שהמהלך הזה כולו מסמן אולי רגישות חדשה בעולם האינטלקטואלי: אם פעם היה האתגר של אינטלקטואלים ציבוריים להתרחק מ"השכל הישר" (common sense) של האנשים הפשוטים, ועל בסיס זה הייתה לא פעם נבנית יוקרתם, הרי שכיום נדמה שהאתגר הראוי הוא למסגר מחדש גם את התובנות הנועזות (counter-intuitive) ביותר במונחי "השכל הישר"; לדבר גם על העמדה הראדיקלית ביותר באמצעות עולם מונחים שמאפשר הבנה – בעיקר במובן הרגשי – של קהלים נרחבים.

אני מקווה שלא יחשדו בי שהיותי איש הסברה בארגון זכויות אדם, היא כשלבדה אחראית על עמדתי זו.

הידלדלותה של הרוח בסדום

17 ביוני 2011

ממצאינו מראים, בין היתר, כי ההומוסקסואל הפסיבי מחפש סיפוק אורלי הרבה יותר מהטיפוס האקטיבי; הוא חש סלידה כלפי גופו, ורצון עז להיבלע על ידי אובייקט האהבה שלו. הוא רדוף מאוד מבחינה מינית, בעיקר משום שאינו יכול להשיג התמזגות מוחלטת זו, ותולה את האשמה לתסכול הבלתי נמנע בבני-זוגו המתחלפים תדירות. סלידתו מפני גופו שלו, בצירוף חוסר-האפשרות למצוא בן זוג קבוע מספק, קשורים לעובדה, שהוא פוחד מהזקנה הרבה יותר מאשר הטיפוס האקטיבי. אצל האחרון, לעומת זאת, לא אובחנה פעילות אורלית מרובה, והוא גילה נטיות לטפח את גופו באופן נרקיסיסטי. עובדות אלה מתיישבות עם תפיסת עצמי כטוב ויפה, בשל הקיבעון האוראלי המאוחר שלו. נמצא, כי הטיפוס האקטיבי מחפש איחוד עם אובייקט האהבה שלו ממש כמו הטיפוס הפסיבי אך ההתמזגות היא בעלת אופי מנוגד: הוא מבקש לבלוע את האובייקט "הרע" ולהכלילו בתוך ה"אני הטוב" שלו. לפיכך, הוא נוטה להשתמש במין למטרות "ענישה" והכנעה של האובייקטים המיניים שלו.

אני קורא את הפסקה הזאת, מתוך הספר "אישיות וסטייה" של שלמה גיורא שהם. באופן מפתיע, הספר הזה פורסם ממש לא מזמן, ב-1995. אני קורא את הניתוחים ואת הדוגמאות, ואני יודע שאני אמור להזדעזע מההומופוביה הבוטה ומחוסר ההתאמה למציאות. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי נמשך אל הטקסט כבכבלי קסם. לא כי הוא "נכון", ואפילו לא כי הוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא פשוט מדבר על דברים שאי אפשר לקרוא בשום טקסט אחר. אני מוצא את עצמי שואל: למה אין עוד ספרים כאלה?

או ליתר דיוק: למה הומואים כבר לא שואלים שאלות כאלה? התשובה היא שבימינו אסור לכתוב על דברים כאלה. אסור לנסות אפילו לענות על השאלה "מה מחפש ההומוסקסואל?". תלים על גבי תלים של קריאות קוויריות נכתבות ברחבי העולם האקדמי, ואף אחת מהן לא תנסה אפילו לענות על השאלה הזאת. מותר לדבר על ייצוגים, על זהויות וכמובן על דיכוי, אבל אסור לדבר על זה.

לפני כשבע שנים, כשעבדתי בעיתון העיר, צירפו אותי לאיזה גיליון מיוחד שיצא לכבוד שבוע הגאווה, וביקשו ממני להציע נושאים לכתבות. באותו זמן שמעתי מכמה אנשים סביבי שהם קושרים את היותם הומואים לאם דומיננטית ולאב נעדר, בערך בהתאם לתיאוריה הקלאסית של פרויד. הצעתי לעורכת לעשות כתבה ביקורתית על תיאוריית האם הדומיננטית. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים. מתוך התחשבות בלחציה של מחלקת המודעות, הצעתי אפילו גרסה קלילה יותר, שבמסגרתה נשאל סלבריטאים כמו יובל כספין או מיקי בוגנים אם יש להם אם דומיננטית. להפתעתי, העורכת ממש לא רצתה לשמוע על הרעיון. היא אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה והיא רוצה יותר כתבות על מסיבות.

אני כותב "להפתעתי", למרות שהיום זה כבר לא היה מפתיע אותי, ולמעשה לא הייתי אפילו מציע נושא כזה. אני כבר מודע לכך שבקהילה הלהט"בית לא רוצים לדבר על דברים כאלה, לא רוצים לנסות להגיד משהו על הומוסקסואליות. בעיתונות כותבים רק על זכויות, על התבטאויות הומופוביות ועל יציאות מהארון. באקדמיה כותבים רק על זכויות, על צורות שונות של דיכוי, וכמובן על אינספור זהויות חדשות שנולדות מדי שבוע ומייד תובעות את עלבונן. שהרי, ה"להט"ב" הפך ל"להטבא"ק", והמהדרין דורשים  "להטבקאק?", ועוד היד נטויה. התיאוריה הקווירית הפכה לתעשייה של זהויות מיניות – אבל כאלה שבמרכזן נמצאת תמיד דיכוטומיה בינארית של מגדר או מיניות, או היעדרה של דיכוטומיה כזו.

למרבה הצער, העיסוק האובססיווי בהיעדר הדיכוטומיות רק מנציח כמובן את הדיכוטומיות. ככל שעוסקים יותר בקוויריות, "הנשי הנצחי" ו"הגברי הנצחי" רק מתקבעים ומתקדשים. לעומת זאת, אף אחד לא כותב על אינספור התופעות שיש בעולם ההומוסקסואלי הממשי: למשל, סתם לדוגמא, הומואים שנמשכים לגלעד שליט.

כמובן שהמאבק בדיכוי הוא חשוב, והתביעה לשוויון ולזכויות היא חשובה. אני מניח גם שעכשיו יבואו גם הטענות שאני מדבר כגבר-הומו-לבן, ומתעלם מהדיכוי שחוות קבוצות אחרות בקהילה. אבל אני לא מתעלם מכלום. אני טוען שאי אפשר לבנות את הקיום רק על מאבק, מלאכותי במקרים רבים, בכל מיני צורות בוטות של דיכוי. הפוליטיקה הקווירית הפכה לפוליטיקה של שלילה ולא של שפיעה, של צד הדין ולא של צד החסד. מי שעוסק רק במאבק על זכויותיו, מגלה בנקודה מסוימת שהוא ריק, שלא נשאר כלום.

פרנסיס בייקון, מתוך Three Studies for a Crucifixion. היום היו קוראים לו הומופוב

אני מנסה, אם כן, לטעון שהדיבור הציבורי על ההומוסקסואל – בתוך הקהילה או מחוץ לה – הפך להיות ריק, כיוון שהוא בנוי כולו על ישות אידיאלית ובו זמנית חסרת תוכן. ככל שאני קורא יותר טקסטים על הומוסקסואליות מהתקופה שלפני "השחרור", אני מגלה כמה הרבה איבדנו מאז. בימינו, הלהט"ב יהיה תמיד התגלמות הקורבנות הצדקנית, או התגלמות החתרנות הצדקנית. אבל אף אחד לא מנסה להגיד משהו על חייו וקיומו של ההומוסקסואל עצמו. בבמות מסוימות, אסור כבר לצטט מז'אן ז'נה או להקרין סרט של פזוליני. רבותיי, בקרוב בני נוער יתחילו להתאבד, אבל לא מפחד אלא משעמום. למעשה, הם כבר עושים את זה עכשיו.

 הדברים הגיעו לשיאם בציורים שתלויים כיום על הקירות של המרכז הגאה בגן מאיר  – מעין ריאליזם סוציאליסטי להט"בי ממש מבהיל – גופים ערומים חלקים-סטריליים של גברים-פיונים מחייכים בדירות מרוהטות היטב, מנופפים בדגל ישראל ודגל הגאווה בעודם יושבים ליד המחשב ומתכננים איזה קמפיין פרסומי. אנחנו חיים באוטופיה מוגשמת.

ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו, ועל ידי נטייה להרס עצמי העולות בקנה אחד עם ערגת הטיפוס הגברי לאיחוד להתבטלות ולהפיכה לחלק מהאובייקט הבולע… כתוצאה מכך, מטרת האקט המיני הוא סיפוק תלות ומיזוג עם האם אצל הטיפוס הנשי, והשפלת בן הזוג והבלטת גבריותו של אצל שלו אצל הטיפוס הגברי.

(שהם, שם)

למעשה, החיים ההומואיים האמיתיים הם הרבה יותר מעניינים ממה שמספרים לנו, ממה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (אני כותב "החיים ההומואיים" כי אני לא רוצה לדבר בשם קבוצות אחרות). אבל אנחנו מבוהלים להחריד, ולא מעזים להגיד את זה. כל דבר מעניין שאפשר להגיד על הומוסקסואליות – אסור בעצם להגיד היום בשום במה ציבורית (אולי חוץ מפורומים באינטרנט), מחשש שתואשם ב"הומופוביה עצמית". ומה שמדאיג עוד יותר הוא שאפילו הספרות והקולנוע נעשו צדקניים, כלומר גויסו למנגנוני ההסברה המשמימה של זכויות הלהט"ב.

טענתי כבר פעם שפוליטיקה קשורה גם לתשוקה; קל וחומר שמיניות היא מעט חסרת טעם בלי תשוקה. בעיניי, המחשבה, הדיבור והכתיבה על השאלות: "מה זאת בעצם הומוסקסואליות? למה הומוסקסואלים משתוקקים, ומה הם עושים?" היא מרכיב שעליו אני לא מוכן לוותר. השאלות האלה הן לגיטימיות לפחות כמו השאלה "למה הומואים זכאים?". אם אסור לדבר על התשוקה ההומוסקסואלית, אין לדעתי הרבה טעם בכל העסק.

למרבה הצער, הפוליטיקה הלהט"בית של שני העשורים האחרונים ייבשה ודילדלה את הקיום ההומוסקסואלי. בד בבד, היא ייצרה למעשה הומופוביה מסוג חדש, הומופוביה גיי פרינדלי. הסטרייטים מגלים סקרנות הולכת ופוחתת כלפי הומוסקסואליות. היחס שלהם הפך להיות: "תעשו מה שבא לכם, אנחנו לא רוצים לשמוע על זה". "תצעדו בשמש כמה שאתם רוצים, אבל Not in my backyard". זאת התחושה שהרגשתי בסביבות מאוד גיי-פרינדלי שעבדתי בהן. אני באמת מוכן שסטרייטים יגידו הכול, רק שלא יתכנסו מאחוריי השתיקות המנומסות, הפאיסיביות-אגרסיביות שלהם.

ב' היה הצעיר בבניהם של הורים מבוגרים למדי… בהיותו תינוק היתה לו אומנת לא נשואה, שאהבה אותו כל כך, עד שבחרה להמשיך ולטפל בו אף לאחר המועד שבו נוהגות אומנות באותה ארץ לעזוב את הבית… היא לקחה אותו עמה לכל מקום, אף לפגישות עם מאהביה, וכך נתפסה פעם אחת בקלקלתה עם התינוק. האב נתפס כחלש ובלתי יעיל. הוא היה איש חולני, ולא יכול היה לעזור לאם בעבודת משק הבית…

(תיאור מקרה מתוך שהם, שם)

ויש לי חדשות מצערות: ההומואיות עברה את השיא שלה. Peak-gay כבר מאחורינו. בפרוס חודש הגאווה 2011 אפשר לומר: ההומוסקסואליות בשקיעה. רק לפני שנה, להט"ב היו ה-נושא, שהמדיה לא הפסיקה לעסוק בו. נראה היה שלשאלה ההומוסקסואלית יש מעמד מכונן באופן שבו בני התקופה שלנו תופשים את עצמם. אבל המומנטום אבד. השנה, מצעד הגאווה כבר לא עניין כמעט אף אחד מחוץ למעגלים מסוימים בקהילה. זה לא מקרי שבפאנל של כוכב נולד שנה שעברה היו שלושה להט"בים, והיום יש בקושי אחד. הומואים זה ההתחממות העולמית החדשה: משהו שכבר לא מעסיק אף אחד. וכבר עכשיו, הרבה אנשים נוטשים את המחנה.

יש מי שיראה באובדן העניין סימן לנורמליזציה. אלא שנורמליזציה זה לא טוב. כדי להתקיים, ההומוסקסואליות חייבת להישאר בעיה. אבל לזה לא תעזור תעשייה אינסופית של זהויות, שלכל אחת מהן מסונף דיכוי תואם. בבסיס, חייבת להיות תנועה כלשהי של התשוקה.

אני מציע שנלמד מהצוענים. הם לא עושים שום מצעד, הם לא עושים כלום. הם קיימים, מתפתחים. מה רוצים להשיג במיליטנטיות? החוקים לא ישתנו באופן משמעותי. דעת הקהל עוינת מאוד מיליטנטיות. היא לא מקבלת תביעות קולניות. כל הדברים המיליטנטיות פועלת בצורה שלילית בכלל… אבל הרי יש נקודה שאדם מרגיש לגמרי לבד, שהוא מגלה את עצמו. וזה היופי. אלה חיים. וברגע הזה, אוי ואבוי לו אם הוא יבין שזה הכול, ששאיפת חייו צריכה להיות לרקוד ב'דום'. שירקוד כמה שהוא רוצה, אבל שינסה להגיד מה יש מעבר לזה… אני מוכרח להזכיר כל הזמן שיש משהו מעבר לזה, שרק מעטים מחפשים, וכתוצאה מכך החיים של רבים כל כך ריקניים. הם יכולים לעשות סקס כמה שהם רוצים, ואף על פי כן זה לא זה. ולמה? כיון שאין שום בסיס רוחני, שלדעתי בלעדיו בנאדם לא יכול לחיות. כל מה שקורה בתחום הפיזי זה רק פיזי. תמיד יהיה חסר, שהוא לא שונה מהחסר של ההומוסקסואל הנשוי לאישה, שלא ישכב עם גבר כל חייו.

יותם ראובני, מתוך ריאיון ל"העיר" עם ע.א.

ההזנחה של השאלות המהותיות, אפילו, כן, מהותניות, של החקירה העצמית בנוגע למבני העומק של התשוקה ושל הקיום ההומוסקסואלי לא מונעת מגורמים עוינים לעסוק בזה במקומנו. כי בינתיים, שלא יהיה ספק: הסטרייטים כבר מתכוננים למלחמה הבאה. הם, מצדם, כבר שכחו מתסביך אדיפוס: היום הם עונים על שאלות כאלה באמצעות בדיקות fMRI. הם כבר המציאו מזמן את "הגֵן ההומוסקסואלי", את "המוח ההומוסקסואלי" ואת "ככה נולדתם" – שלכאורה ענו על כל השאלות ופתרו את כל הבעיות. השלב הבא הוא השלב המעשי, שבו יתחילו להשתמש בידע הזה כדי למחוק את ההומוסקסואליות מעל פני האדמה.

כמו שאומר יותם ראובני – הסכין תישלף. זה היה לפני כמעט 10 שנים , כשהלכתי לראיין אותו, גם ל"העיר". זאת הפעם השנייה שאני מזכיר כאן בבלוג את הריאיון הזה, כי היתה לו השפעה די עמוקה עליי. הוא סיפר לי איך טיפס ביום השואה להר סדום שליד ים המלח, לבוש בכובע אדום ובגדים לבנים, והחליט שהגיע הזמן לשוב. "סדום היא המולדת ההיסטורית של העם ההומוסקסואלי. בסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לשם. יום אחד להומואים יימאס מהזיונים והם ירצו לעשות משהו יותר משמעותי. ואם זה לא יקרה מעצמו, אז כשתבוא המכה תבוא גם התודעה", הוא הסביר.

אפשר לצחוק על ראובני, אבל באופן פרדוקסלי, התביעה התמידית לזכויות קולקטיוויות כבר הפכה את תנועת הלהט"ב העולמית למעין ציונות #2. למעשה, מבחינות מסוימות היא כבר יותר גרועה מהציונות המוקדמת: המון צדקנות, המון שקרים מוסכמים וחוסר התאמה מוחלט בין המציאות לבין האידיאולוגיה הסטרילית שמשווקים כלפי חוץ, שמשתיקה של כל סוג אחר של דיבור, השתאות או תהייה. הלהט"ב הפך לעוד סוג של יהודי פוסט-שואה: קרבן טהור, נטול כל מאפיין מלבד היותו קורבן. אפשר להשוות את הלימודים הלהט"ביים במצבם הנוכחי למחלקה ללימודי יהדות, שבה לא לומדים בכלל על תלמוד או קבלה אלא רק על אנטישמיות ווזכויות משפטיות של ניצולי שואה.

אסיים בציטוט נוסף של יותם ראובני, מתוך אותו ריאיון:

מה שהעם שלנו עושה למען האנושות כבר הרבה זמן, מה שאנחנו אומרים, זה דבר מאוד פשוט: לא זו בלבד שאתם צריכים להניח לנו, אלא גם לנסות כמה שאפשר להיות כמונו. כי אם לא תעשו את זה מרצון לא יהיה כאן עוד מעט מה לאכול, ולא יהיה אוויר. אז או שתעשו את זה בהדרגה, או שלא.

זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא, והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. וכל מה שיש להטרוסקסואלים, הדבר היחיד שיש להם להגיד כנגדנו, זה שהם יכולים להוליד. אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי. ואז תצטרכו להבין.

איך זכות השיבה הרגה את הנכבה

15 ביוני 2011

איתמר מן

1.

כפי שאמר כאן שאול סתר, המתקפה של הכנסת נגד הדיבור על הנכבה לא יכולה היתה אלא להוליד עיסוק אובססיבי בנושא: כל ילד יודע שמה שאסור מצית מייד את הדימיון ומרטיב את החיך. וכפי שהסביר גל כץ, זה נכון במיוחד כשההורים בעצמם לא מפסיקים להפר את האיסור. בדיוק כך עושה בנימין נתניהו, כשהוא חוזר ואומר לאחרונה, אולי יותר מאיפעם, ש"48' ולא 67' היא הבעיה האמיתית". אני לא יודע אם הקביעה הזו היתה נכונה מאז ומתמיד. מה שבטוח אם לחזור לפוסט של שאול – הוא שהאיסורים האחרונים (והפרתם) יצקו אותה בבטון המזויין של החוק.

גל מברך על העובדה שנתניהו אומר את האמת, ומעדיף אותה על פני הדברים העמומים, המתוקים, של דב חנין ושל גדעון לוי. הוא אומר לנו שהדרישה הפוליטית האמיתית של הפלסטינים היא דרישה לזכות השיבה, אך מבהיר שזו מבחינתו יכולה להתקיים רק במדינה דולאומית שאיננה נראית באופק. מדינה פלסטינית בשטחים ומדינה דולאומית בשטחי ישראל כפי שרוצה חנין, אומר גל, היא סכנה קיומית לאזרחיה היהודים של ישראל. המדינה הדולאומית של גל הופכת אפוא נוסחת הרגעה כנגד האפקט שהאמת של ביבי – שהפלסטינים מעוניינים בזכות השיבה מיועדת ליצור. ראש הממשלה משתמש בה על מנת להפחיד את הציבור הישראלי מפני גל הפליטים שיזרוק אותנו לים, ולמנוע כל התייחסות פוליטית, משפטית ומעל לכל מוסרית, לדרישה לזכות השיבה.

המדינה הדולאומית עליה כותב גל, משחזרת ומקצינה כך את מה שעשו הסכמי אוסלו: דחיית הדיון בסוגיית הפליטים לעתיד משיחי בלתי נראה לעין. ואולם, מעבר לדרישותיהם לשיבה, המסר של המפגינים הלא אלימים הניבטים מהכוונות של החיילים בגבול הצפון, הוא שצריך להתייחס לדרישותיהם של הפליטים כאן ועכשיו, מבלי לחכות לבואו של המשיח, ומבלי להמתין שהזמן ייסוב לאחור. את המסר הזה לא אסד שם בפיהם, גם אם יש לו ולדומיו תפקיד באידיאולוגיה של ביבי – האידיאולוגיה שמצטרף אליה גם גל, זו שלדעתי כעת צריך לבקר.


2.

בתהליך התגבשות האמת של 48' קרה אפוא משהו שנתניהו והרשות הפלסטינית (וגם חלקים בשמאל בישראל, ביניהם גל כץ), שותפים בו: זכות השיבה הרגה את הנכבה. התפתחות זו לא היתה הכרחית, ובישראל השלטון הנוכחי הוא היחיד שמרוויח ממנה, כשהוא גורם לשמאלנים כמו גל לאפשר לבעיית הפליטים לחמוק אל ימות המשיח. כך הממשלה והכנסת דואגים ששיח הנכבה יישאר בתחומו של מאבק אלים, שניתן לדבר אותו רק בשפה האתנוצנטרית של "אנחנו" או "הם" (כשהוא בפיו של ביבי), או לכל היותר כחלק קטן מחזון אחרית הימים של המדינה הדולאומית, שכפי שכותב גל "בכלל לא עומד על הפרק". נדמה שהצליחו לשכנע את הציבור ואת גל שלא ניתן אפילו להתאבל על הפגיעה בפלסטינים ב-48', מבלי לוותר על הבית.

אבל זה לא נכון. אל מול נכבה שבמובנים רבים מעולם לא הפסיקה להתרחש, יש הרבה דברים שאפשר לעשות כאן ועכשיו. כך למשל, כשמסמנים פעילי עמותת "זוכרות" את הכפרים הפלסטינים שנחרבו על המפה, הם מדברים בראש ובראשונה בשם ההיסטוריה על רקע שנות הכחשה של האסון הפלסטיני כמעט בכל טקסט שנכתב בעברית. במובן זה, העמותה נטועה בתנאים שייצרו "ההיסטוריונים החדשים" בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. כיוון שפעילות זו נובעת ממחקר היסטורי, ההזמנה לפעילות העמותה אינה מחייבת הסכמה מראש לתכנית פוליטית כלשהי, אלא מחוייבות להבנתו של האסון. הבנה כזו יוצרת מקום עבורו בחיים הציבוריים בישראל, ובכך היא מהווה גם פעולה בהווה שאינו נטוע בשום חזון דולאומי מרוחק, אלא במציאות הדולאומית בה אנו תמיד-כבר חיים. גם כשמדברים פעילי העמותה על השיבה, הם עושים זאת כעניין אוטופי ומעשי בעת ובעונה אחת.

כך, מאפשרת העמותה לשיח הנכבה להופיע ולהתקיים גם בלי תרגום מיידי והכרחי לזכות השיבה ולאיום קיומי על האזרחים היהודים בישראל. כפי שגל אומר, הצעד הקונקרטי הנובע מהיגיון זה, הוא הכאה על חטא. הוא יכול למשל להוביל להתנצלות פומבית על העוול: צעד מצפוני שאינו חלק ממשא ומתן, ואינו מבקש תמורה כלשהי. אינני מסכים עם גל שפוסל הכרה כזו מפני שאיננה נותנת מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. להיפך, דווקא העובדה שהיא אינה מספקת מענה מסוג זה היא שמעניקה לשיח הנכבה הישראלי את הכוח המיוחד שלו, אותו מנסה יותר מכל הממשלה למגר באמצעות שיח זכות השיבה כוח שטמון בו פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו תושמע כל דרישה עתידית.


3.

מי שבכל זאת מעוניינת בהיבטים מוחשיים יותר של האסון שהתרחש ב-48', עשויה למשל לחזור לחוק נכסי נפקדים. זהו חוק מדור הכינון של מדינת ישראל, אשר עומד בניגוד להיגיון הליברלי שלעתים עדיין מבקשת לעצמה מערכת המשפט הישראלית. החוק הכריז בצורה מאוד פשוטה על קרקעות פרטיות שהיו שייכות לחברים בקבוצה אתנית מסוימת כאדמות מדינה מבלי להעניק כל פיצוי לבעלים המקוריים. קשה לדמיין שהחוק, שמכוחו נגזלו קרקעותיהם של הפלסטינים שגורשו או ברחו משטחים שהפכו למדינת ישראל, היה עומד בדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שופטים ישראלים אומרים את זה, לא אני, למשל בציטוט המובא בסעיף 20 של המכתב הזה שכתבו בעדאלה. ואולם, סעיף שמירת הדינים, שמכוחו הוחל חוק היסוד מיום חקיקתו בלבד, ושמגן מפניו על חוק נכסי נפקדים, מעורר את השאלה אם באמת היתה למדינת ישראל אי פעם זכות קניין ליברלית(אגב, גם הפגיעה בשוויון הקיימת בחוק השבות מוגנת מפני ביקורת שיפוטית על ידי סעיף זה. פירוש הדבר הוא שזכות ליברלית לשוויון אינה מצריכה את ביטולו של חוק השבות, אך כן את תיקונו כך שגם אזרחי ישראל הפלסטינים יוכלו להנות מהחובות שהוא יוצר למדינה כלפי קרובי משפחה בחו"ל. על כך אולי עוד במקום אחר).  

הפחדה באמצעות "זכות השיבהמשמשת כיום להכחשת הצורך בתיקון עוולה זו במסגרת שיח הנכבה, גם בלי קשר לשיבה ולשיח זכות השיבה. כך נוצר מצב שאין במפה הפוליטית שום מפלגה שמבקשת בקשה שנראית טריוויאלית לפצות את הפלסטינים על קרקעותיהם הגזולות כעניין של עמידה על זכויות ליברליות. קשה לאמוד את ערכן של הקרקעות שניטלו מהפלסטינים או אפילו להגדירן, שכן מלבד חוק נכסי נפקדים היו כמובן דרכים רבות ושונות לגנוב קרקע. אמנם אפשר להגיד שמדובר בהתאבדות כלכלית. אבל האמת היא שאפשר, לו היינו רוצים בכך, לעשות את זה בכל מיני דרכים, כולל למשל פרישת התשלומים על פני כמה עשורים. ברור שגם זה לא עומד על הפרק, אבל העניין כאן הוא אחר – כולם מדברים על זכות השיבה, אבל אף אחד לא מדבר על זה.

מה שברור בכל מקרה הוא שפיצוי בגין אדמות אלו אינו מחייב קליטת מאות אלפי פלסטינים גם אם הוא יהיה יקר ולא פחות קשה. סוגיית הפיצויים עלתה אמנם במסגרת המשא ומתן. אולם על מנת לאפשר לנכבה להופיע (מעבר להפחדה באמצעות זכות השיבה), ניתן היה למשל להציע פיצוי כביטוי לחובה מוסרית, בלי קשר למשא ומתן ושלא על מנת לקנות בו רווחים. ברור שתהיה לכך התנגדות פלסטינית, לפחות בהתחלה, בדיוק כפי שהיתה התנגדות להסכם השילומים. אך בכל מקרה, גם בכך טמון פוטנציאל לשנות את השדה הפוליטי בו יישמעו טיעונים נוספים.

אז מדוע ההתעלמות הגורפת בפוליטיקה הישראלית מעניין כל כך פשוט ומתבקש? כשמתעלמים מההיבטים הקנייניים של הנכבה בשם הדרישה הקיימת בפי הפליטים לחזור הביתה ממש, מסייעים בניתוק בין סוגיות "פוליטיות" של זהות ומעמד, לסוגיות הלא פחות חשובות של חלוקה מחדש של העושר בישראל ובשטחים. בהקשר הזה, דווקא העמידה על זכויות קניין ליברליות מובילה להתמודדות הקשה מכולן – התמודדות עם הפערים הכלכליים. גל מזהיר מפני הסדר זמני שייתן ביטוי לזכות השיבה במדינה פלסטינית עצמאית, אשר יוביל להגירה כלכלית המונית של פליטים פלסטינים לישראל, אותה הוא משווה לכניסתם של מבקשי המקלט מאפריקה. כיוון שהוא משתתף ברדוקציה השגויה של הנכבה לזכות השיבה, הוא אינו מסוגל לראות שהמענה הראוי לחוסר השוויון הפוטנציאלי שהוא מצביע עליו אינו קשור ישירות לעניין השיבה, אלא להיבט אחר לחלוטין של הנכבה, כלומר לגזל שהיה בה. הפתרון שהוא מציע, מדינה דולאומית, כשלעצמו אינו מספיק כדי למנוע את הבעיה שהוא מדבר עליה. אם לא נתמודד עם ההיבטים הישירים יותר בהם קשורה הנכבה לענייני רכוש, סביר להניח שגם אם תהיה כאן המדינה הדולאומית שהוא מציע, הגורל של ישראל יהיה דומה לזה של דרום אפריקה אחרי האפרטהייד. כפי שהסביר אשיל מבמבה (בהרצאה המרתקת הזו על פראנץ פאנון), סיום האפרטהייד בגל של פשיעה נבע בין היתר מהעובדה שתפקידו של הקניין לא נחשב כחלק מהותי מן האפרטהייד, וכך נשמר למעשה אפרטהייד קנייני.


4.

קיימת כמובן גם שאלת האזרחות הישראלית. האם זכאים כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לאזרחות ישראלית? גם כאן, לפחות בשלב הראשון, השאלה איננה מה דרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים אלא מה אנחנו (כל האזרחים הישראלים) חושבים שמגיע להם. אני חושב שישנם שיקולים כבדי משקל בעד וגם נגד. לכל הפחות, שאלת האזרחות לא דומה לשאלת הקרקעות: מעולם לא היתה לפליטים אזרחות כזו. מנגד, התנצלות ופיצוי כספי לא ישיבו לפלסטינים את מה שכן היה להם (או להוריהם) – זיקה לפיסת הארץ הזו ולמשפחותיהם שנותרו בה.

תהא אשר תהא הכרעתנו לגבי שאלת האזרחות, דבר אחד ברור: אין לפלסטינים "זכות שיבה" לבתיהם ממש. באלו מהם שניצלו מהריסה השתקענו. גם אם רוצים הפלסטינים ברמת הגולן שנעזוב את הבית, אין שום בסיס מוסרי או משפטי לדרישה כזו – פתרונה של העקירה אינו יכול להיות בעקירה נוספת. אך השאלה לאילו מדרישותיהם הפוליטיות של הפלסטינים ישנו בסיס כזה אינה מעניינת את גל כלל. רשימתו היא אפוא עוד ראייה לכך שמחיקת הנכבה באמצעות זכות השיבה הצליחה. היא השכיחה מאתנו את הזכויות שרכשנו לעצמנו, וגרמה לנו לפחד.

מנגד, כמו שתי הפעולות האחרות שאפשריות כבר עכשיו ושאינן כרוכות במשא ומתן – התנצלות ופיצוי הולם – גם הכרה זו בזיקה האזרחית שהיתה ונלקחה מן הפלסטינים מחזקת את האפשרות לפעולה כאן ועכשיו, עם או בלי קשר לשאלה אם ביום מן הימים תוענק לפליטים הפלסטינים שבסוריה אזרחות ישראלית. כך למשל, ניתן להתנגד להמשך נישולם של פלסטינים מזכויות אזרחיות ומקשרים אפקטיביים למולדתם. וזה בעצם ז'אנר שלם של עמדות שמתייחסות לנכבה באמצעות צו מרכזי אחד: יש להפסיק אותה. במובן הזה יש המשכיות מלאה בין המאבקים בשיח' ג'ראח ובאלעראקיב.

5.

אז יש לנו לפחות שלוש אפשרויות לפעולה בעקבות הנכבה: התנצלות, פיצוי, הענקת אזרחות ישראלית לפליטים. מדוע נבלעה כל אחת מן האפשרויות הללו בנפרד, תחת הכותרת הכללית "זכות השיבה"? אין לי ספק בכך שגם ההנהגה הפלסטינית והשלטונות שארחו אותה במשך השנים אשמים בכך. במקרים רבים מדי היה נוח לייצר מחדש את פלסטין כתמונת המראה של החזון הדולאומי המשיחי: בדיוק כפי שגל רוצה כל כך מדינה דולאומית משום שאיאפשר לדעתו לעשות דבר כדי להביא לכינונה, הסיבה שרצו כל כך לשוב אל הבית, היתה משום שזה בשום פנים ואופן לא היה אפשרי. לכן זה גם לא יכול היה להתרגם לדרישות פוליטיות אפשריות שמטבען היו חושפות אישוויונות בתוך החברה הפלסטינית עצמה ומאיימות על בעלי השררה – כיצד למשל יחולקו המשאבים, אם אכן ישולמו?

פלסטין היתה לגןעדן אבוד של בתיאבן בצל בוסתנים, ושיח השיבה שהתפתח היה שיח שיבה לבית שלי ממש, או לגרסה האידיאלית שלו שנותרה אך ורק בדימיון. נוסטלגיה זו אפשרה אינסטרומנטליזציה של הפליטים עצמם שנותרו חסרימדינה במשך שנים כה רבות בשם איויתור על זכות השיבה. אך החיים חסרי המעמד לא העניקו לפליטים זכויות שלא היו שומרים עליהן אחרת. להיפך. על אף שהביאה כמה מן השירים היפים ביותר לעולם, מחירו של שיח השיבה הזה היה מבחינתם עצום. כשצמרת אש"ף עברה לראמאללה והתפיחה כרס מכספי הסיוע שבא עם תהליך אוסלו, הפליטים במחנות בלבנון ובסוריה נותרו חסרי כל.

כפי שגל כץ אומר בצדק, שותפו האמיתי של שיח השיבה הנוסטלגי הזה בישראל הוא בנימין נתניהו, אשר רתם את הנוסטלגיה של עצי התאנה והתפוזים העצובים להפחדת הציבור הישראלי. סדר היום שהכותרת "זכות השיבה" מייצרת כיום בישראל, הוא סדר יום כוחני, שהמפגינים הלא חמושים בגבול הצפון הם אויביו המרים ביותר. זו מסתדרת כאמור גם עם עמדתו של גל, שמבקש למחוק את האיום שבה מבלי להתייחס אליו, באמצעות חזון אחרית ימים של מדינה דולאומית. אבל כל עוד אין מדינה דולאומית אסור להיכנע לסדר יום זה, ופשוט להתעלם מהמציאות הדולאומית ומהאסון שהפליטים מדברים בשמו. צריך להפריד בין השאלות השונות שהאסון הזה מעורר, ולהתייחס לכל אחת מהן בנפרד. יותר מכל, חשוב לא לענות עליהן רק כחלק ממשא ומתן, וגם לא רק כחלק מתכנית פוליטית משיחית (אם כי חלקן עשויות לסייע להורדה של תכנית כזו אל העולם), אלא להסתכל במראה ולשאול מה מכתיב צו המצפון. אין צורך עקרוני לענות על כולן באותה התשובה.

 

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

13 ביוני 2011

רחל בית אריה
בייג'ינג

זה תרגום מסינית של פיד הטוויטר של זנג ג'יניאן מהימים האחרונים. ג'יניאן היא בלוגרית, תושבת בייג'ינג, מנהלת ארגון סיוע למשפחות חולי איידס שנסגר השנה בגלל "העלמות מס", דוברת עקבית בשמם של עצורים ואסירים ומשפחותיהם, ואמא של צ'יאן צי, קרבן רדיפה פוליטית בת שלוש וחצי. היא נשואה לחו ג'יה, חתן פרס סחרוב לחופש המחשבה שישתחרר מכלא בבייג'ינג בסוף החודש – אם כי לא בטוח ש"שחרור" היא מילה מתאימה כאן. מאז שבני הזוג הכירו, כשג'יניאן הייתה סטודנטית בת 18, היא נמצאת תחת לחץ מתמיד, מעצרים תכופים, מעקבים בלתי פוסקים ותקופות ארוכות של בידוד מהסביבה. את כל אלה היא מתעדת באובססיביות, עד פרטי הפרטים של שיחות עם קציני משטרה ושליחיהם. הדוגמה כאן מפרטת את מסכת ההצקות האחרונה בינתיים, בה המשפחה עומדת בפני איום בפינוי.

אפשר לקרוא את הטקסטים – קצרים, מידיים ובלתי ערוכים ברוח הטוויטריה – כיומן של רדיפה או כמסה שמעלה שאלות על חירות הגוף וחירות המחשבה, כמו שהזוג זנג-חו עשו בעבר בסרט קצר שצילמו בזמן מעצר הבית שלהם, "אסירים בעיר החירות". אפשר לחשוב על מה זה אומר עלינו, לתהות מה אני או את היינו עושות בנסיבות כזה, ולהגג על התהליך שגורם לאנשים רגילים לגמרי  – או מכריח אנשים כאלה – להפוך ללוחמי חופש. הקריאה נתונה לפרשנות. הכתיבה, מצידי, היא בעיקר תחליף מזיק וכואב פחות לדפיקת הראש בקיר מתסכול על חוסר אונים מוחלט וחוסר יכולת להגיש איזושהיא עזרה מעשית לחברה אהובה שנמצאת על סף איבוד החירות.

7 ליוני:

תודה לכולם על הדאגה והאיחולים. חו ג'יה ישתחרר ב-26 ליוני וצפוי לשנה נוספת של שלילת זכויות פוליטיות (*הליך מקובל בחוק הסיני לעבריינים משוחררים). אנחנו מתכוננים לתקופה של מעצר בית

*

בעלת הבית לא עומדת בלחץ כנראה. דחוף לה מאד שנעזוב (את הדירה השכורה). הילדה הולכת לגן. חייבת למצוא פתרון לבעיית הדיור

*

בעלת הבית התקשרה, הקול שלה נשמע מתוח מאד. המחשבה הראשונה שלי: איזו מסכנה! אחר כך חשבתי, איפה אני והילדה הולכות לגור? היה לא קל להחליט לעבור דירה בפעם הראשונה. אין לי כוח לעבור שוב. נציגי המשרד לתכנון המשפחה ביקרו כאן כמה פעמים כדי לפקח עלי. מה עוד הם רוצים?

*

בעלת הבית תפצה אותי על הפרת החוזה, אבל הילדה הולכת לגן קרוב לכאן ובלי דירה, איך נגדל אותה? נעבור לגור בפארק כמו ני יולאן? או שנשאיר את הילדה איתנו במעצר בית כמו צ'ן גואנצ'נג?

*

עזבתי את בייג'ינג כדי לנסות לבנות לה חיים נורמליים, אני לא רוצה לדון אותה לחיים במעצר. עכשיו מסלקים אותנו מהבית החדש, מה עוד אנחנו יכולים לעשות? למה לנסות בכלל למצוא פתרונות?

*

אם נחזור לבית של ההורים (באזור אחר בסין) ההורים יושמו במעצר בית יחד איתנו. כבר התנסינו בזה כשהיינו שם קודם. שתי מכוניות של המשטרה המקומית חנו לפני הבית, ועקבו אחרינו לכל מקום. להורים שלי יש חנות. איך הם יחזיקו אותה במצב כזה? איך זה ישפיע על כל המשפחה?

*

הבעיה הגדולה שלי היא שאין מי שיכול להישאר עם הילדה לתקופה ארוכה במקומי. אמא של חו ג'יה חולה. היא ובעלה בני יותר משבעים ועדיין חשופים למעקב צמוד ולהטרדות תכופות. אמא שלי יכולה לבוא רק לתקופה קצרה, והילדה נכנסת למצבי רוח קודרים ובוכה בלי הפסקה אם אני עוזבת לכמה ימים כדי לארגן עניינים. מראש חסרה לה תחושת בטחון כי היא כבר חוותה מעצרי בית, והטראומה נשארה מאז

*

בעלת הבית מסרה לי הודעת פינוי. אלה האופציות שלי: 1. למצוא בעל בית שיעמוד בלחצים. 2. להקים מאהל בפארק ולגור שם עד סוף שנת הלימודים. 3. לזכות ב-2 מיליון יואן בלוטו ולקנות דירה באזור הגן. 4. לחזור לבייג'ינג ולחיות כמו אסירה. 5. לתת את הילדה למשפחה אומנת.

*

בעלת הבית היא עובדת ציבור. לא יכולה להתנגד ללחץ של המשטרה. אין לה ברירה אלא לפנות אותי

*

הילדה חזרה משחייה. היא עדיין לא יודעת מה קרה. אחרי הגן היא אכלה כרגיל, שתתה, הלכנו לשחות, בערב סיפרנו סיפור לפני השינה והיא ביקשה שיר: "הבית שלי". מחר אולי נהיה ברחוב אבל הערב איחלתי לה שינה מתוקה

*

חברים מהתקשורת, בבקשה תבינו: יש לי בעיה להיפגש איתכם עכשיו. אני מנסה לתפקד קודם כל כאמא. באפריל עזבנו את בייג'ינג. אנחנו לא אנשים חופשיים אלא נתונים ברשת שקופה, בלתי נראית.

*

8 ביוני:

עדיין מטרידים אותי כאן, המשטרה והמשרד לתכנון המשפחה באים "לבקר" אותי מדי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שעברנו בבייג'ינג והילדה התרגלה לחיים כאן, לכן אני מנסה להיאבק לשמור על מה שהשגנו כאן. מקווה שנצליח.

*

ננסה הומור: אנחנו יכולות לקנות אוהל, להקים לילדונת מועדון מעריצים ולטייל בכל המדינה הענקית הזאת, לפגוש חברים, לעשות חיים ולמלא אותה בזיכרונות ילדות. חה חה חה. קיבלנו כבר כמה הזמנות.

*

ב-2009 ניסיתי לפתוח גן פרטי. שבועיים אחרי ששכרתי מבנה לגן, בעל הבית נסוג מהחוזה תחת איומים

*

כשניסיתי למצוא עבודה, הם התקשרו לבוס ואיימו עליו. כשניסיתי להקים עסק, הם איימו על השותף שלי. הם מודיעים למנהלי כוח אדם בכל חברה שאני מישהי שלא כדאי להעסיק.

*

בעלת הבית שאלה מתי נעזוב. באמת צריך להתחיל להתכונן לחיות באוהל. הילדה תשמח. להיכנס לאוהל. זה המשחק האהוב עליה.

*

אין ברירה, אנחנו חייבות לעזוב, אבל לא יודעת עדיין לאן. הלחץ הזה של השלטונות הופך אותי לאמא נמרה. מאשה שברירית אני הופכת למורדת קשוחה. (בעשר השנים האחרונות) הסבל הפך אותי מסטודנטית לפעילה ציבורית, מפעילה ציבורית צמחתי להיות דיסידנטית. היום, בפעם הראשונה, אני מרגישה שהפכתי למהפכנית.

*

אני והילדה כבר התרגלנו לחיות כאן והיא הולכת לגן בשמחה. למדנו להכיר את הפארקים בסביבה, את חוף הים, את בעלי החנויות. היא עמדה להתחיל שיעורי פסנתר ויש כאן ספריית ילדים בחינם. אנחנו קצת בודדות, אבל זה יותר טוב מאשר להיות אסירות בבית.

*

התקשרו מהנהלת הבניין, שאלו אם שמי זנג. כשאישרתי הם צחקקו במבוכה, בלעו רוק, לא ידעו מה להגיד. משערת שהמשטרה דיברה גם איתם. אמרתי לבעלת הבית שאנחנו עוזבים ורק ביקשתי קצת זמן לארוז.

10 ליוני

מהמשרד לבטחון המדינה בבייג'ינג אמרו לי שהעניין לא באחריותם. במשרד לבטחון המדינה בשנג'ן אומרים שאני לא יכולה להישאר כאן. אני אעזוב בשבוע הבא. בשבת, אני רוצה להזמין את החברים מטוויטר וכל התומכים לתה כדי להגיד תודה – משלמת על זה מהפיצויי פינוי שקיבלתי מבעלת הבית. אנשי המשרד לבטחון המדינה מוזמנים גם.

חוזרת לבייג'ינג לקבל את חו ג'יה כשיחזור הביתה, ואחר כך נראה מה יהיה המצב. לא חושבת שיצא מזה משהו טוב אבל אשתדל ככל יכולתי להימנע ממעצר.

זי לי הציע שנשכור בכל פעם דירה קרובה לגן ולא נפחד מפינוי. נגור חודשיים כל פעם, נקבל פיצויים ונשכור דירה אחרת. ככה לא נצטרך לעבוד. המשטרה תעזור לנו לעבור. ציחקקתי כשקראתי את המסר.

מיכאל בן ארי בבריכת גורדון: דיווח מהשטח

13 ביוני 2011

עודד נעמן

יום ראשון, 12 ביוני

הערב הלכתי כהרגלי לבריכת גורדון. בריכת גורדון היא מטאפורה מדויקת לישראל: פרויקט מופרך ושובה לב. מדובר בבריכה לא מקוּרה באורך 50 מטרים שנמצאת על חוף ים ומלאה מים מלוחים. שימו לב שתיאור הבריכה מזכיר מאוד משהו אחר שיש בו מים ושבמקרה או שלא במקרה נמצא סמוך לבריכת גורדון: הים. כמו בריכת גורדון, גם בים המים מלוחים וגם הים לא מקורה. אלא שלים יש כמה יתרונות חשובים על בריכת גורדון: אפשר לשחות בו יותר מ-50 מטרים בלי לשנות כיוון והכניסה אליו היא חינם. על הנייר, בריכת גורדון נשמעת כמו כישלון מובטח, כמו תכנית שאם חייבים להגיד משהו טוב על סיכויי ההצלחה שלה אומרים "אין דבר שעומד בפני הרצון". אבל כמו לישראל גם לבריכת גורדון אנשים באים.

במים אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים. גם שרירנים באים לשחות ותמיד אני חש סיפוק כשמתברר שהם לא צפים. שחיינים רבים משתמשים באביזרי שחייה: סנפירים, כפּוֹת שחייה, קרש צף חפצים שמכאיבים מאוד כשמתנגשים בהם. יש גם בעיה של אמנה חברתית, של הסכמה על חוקי היסוד של השחייה במסלולים. לא כל השוחים מסכימים לשחות תמיד בצד ימין, סמוך למצוף, ומעטים מקבלים את האבחנה בין מסלולים מהירים למסלולים איטיים. לאור בעיות הקואורדינציה שנוצרות, אביזרי השחייה הופכים לסכנה של ממש. על שפת הבריכה, על הדֵק, שרועים זה לצד זה אנשי לייף סטייל שזופים ותיירים צרפתים אדמדמים כמוצגים בתערוכת ניתוחים פלסטיים. בקצה הבריכה יושבים פרקדן המצילים, מעשנים ונושפים עשן על השוחים, כנראה מתוך שיעמום. אם לשפוט עלפי השיחות במלתחות, רוב הגברים שמבקרים בבריכה הם אנשי עסקים צרודים ואנשים ששמחים להיות חברים שלהם. הם מדברים על עסקים, ספורט, דברים שטובים לבריאות ובחורות. לפעמים הם משלבים בין הנושאים. פעם שמעתי מישהו מסכם שיחה על תזונה בריאה: "אתה יודע מה טוב לבריאות? אני קורא לזה שלושת הכפים: כּוּרכום, כּוּסברה וכּוּס." אבל מדי פעם אני שומע גם את ישראל גוריון שר במקלחת. פעם התכוונתי לגשת אליו ולהגיד משהו על השיר "אבי היקר" מ"מלכת אמבטיה" אבל הוא בדיוק לבש תחתונים וחשבתי שזה לא המקום ולא הזמן. גם יוני רכטר שוחה, בדרךכלל בשעות אחרהצהריים המאוחרות. הוא נכנס למלתחות במשקפי שמש וכובע מצחייה. למרות שאנחנו לא מדברים אני מוקיר את נוכחותם. לפני שאני יוצא מהמלתחות אני מייבש את השיער, מביט בבולבול של אלילי ילדותי, מהנהן בנימוס ויוצא מסופק בגוף ובנפש.

הערב, ליד הכניסה לבריכה, עמדה להקת עיתונאים חסרי מנוח. ניגשתי לקופה, שמחוץ למתחם הבריכה, ושאלתי את האישה מעבר לסורג על מה המהומה. זו היתה תשובתה, פחות או יותר: "הגיעו אנשים מהימין הדתי קיצוני", היא הצביעה אל עבר שער הבריכה, שם עמדו מחוייכים מיכאל בן ארי ואיתמר בןגביר. "הם הביאו איתם את חבורת שחומי העור האלו שאתה רואה מימינך", עכשיו היא הצביעה במחוות ראש מעודנת אל עבר חמישה עשר פליטים אפריקאים שכנראה נשכרו עלידי בןגביר ובן ארי וישבו על כיסאות נוח תחת אחת השימשיות של בית הקפה הסמוך. הקופאית המשיכה: "הם [בן ארי ובןגביר] רצו להראות שאנחנו [בריכת גורדון] לא מכניסים אותם [את שחומי העור] אבל הכנסנו אותם [את שחומי העור] והם [בן ארי ובןגביר] בכל זאת עושים פרובוקציה".

לא הייתי בטוח מה לחשוב: הפליטים עליהם הקופאית הורתה ישבו מחוץ למתחם הבריכה ולא נראו כאילו זה עתה התרעננו במי המלח הצלולים. נכנסתי למלתחות, החלפתי לבגדים והלכתי אל מתחם הבריכה. בדרכי חלפתי על פני בן ארי ועל פני חיילת במדים שישבה מאחוריו, לאה ומאוכזבת. מתחת לחיילת, על הרצפה, שכב מיקרופון של גל"צ. לפניי נכנסו שניים מהפליטים. הם לא הצליחו להזיז את השער והשומר, שסבלנותו פקעה, צעק עליהם ברוסית. במתחם הבריכה, על הדֵק, בןגביר הרים ידיים אבל לא נראה שהוא מתכוון לקפוץ לבריכה הוא לא פשט את בגדיו. לא, הוא לא התכוון לשחות, הוא התווכח עם מישהו לגבי הצעד הבא. "בשביל מה הבאנו את התקשורת?" אמר בן שיחו "צריך לעשות משהו!" בןגביר לא נראה מודאג במיוחד, למרות שכשחלפתי על פניהם ניכר בו שלא אהב את החיוך שלי. נזכרתי איך הוא בעט בי פעם ברחוב השוהאדה בחברון. שני הפליטים שנכנסו לפניי התיישבו על כיסאות נוח לצד שלושה אחרים שכמוהם נשכרו להעמיד פני שחומי עור תמימים שמבקשים לבלות את שעות הערב בבריכת גורדון. הם נראו אדישים להתרגשות סביבם.

אחרי ששחיתי, במקלחות, שמעתי מישהו אומר שהוא אףפעם בחיים שלו לא שיקר. אז הוא אמר שהוא ראה אחד מהם [שחומי העור] מנסה להכנס לבריכה ואת ההיא שעובדת בקופה צועקת לו "תתרחק מהמים כושי!" האיש טען שאמר לה "מה זה אמור להיות הגזענות הזאת?" ושרק אחרכך למד שהימנים הדתיים הקיצונים שכרו אותם. "אבל זה לא משנה! היא לא היתה צריכה להתנהג אליהם ככה" – הוא התעקש. אחר כך השיחה נסובה על הצבא והאיש אמר שמי שלא ישב בכלא שש הוא לא גבר.