Archive for נובמבר, 2011

מהחמלה אל האקשן: שלושה טקסטים של אקטיביסטיות

24 בנובמבר 2011

לאחרונה נתקלתי בכמה טקסטים שעוררו בי מחשבות מסוימות, ורציתי להביא אותם כאן. שלושתם נכתבו על ידי אקטיביסטיות ישראליות מנוסות ומשופשפות, אבל הם עוסקים פחות במציאות (כלומר במה שקורה בשטחים הכבושים או בישראל הכובשת), ויותר בעמדה כלפי המציאות, בעמדת המוצא של ההתנגדות.

היססתי קצת אם להיכנס לעניין הזה, בין השאר מתוך תחושה שאני לא מוסמך להביע דעה בעניין, כיוון שאינני אקטיביסטית, ולכאורה אקטיביזם וביקורת עצמית של אקטיביזם הוא עניין שצריך להשאיר לאקטיביסטיות לדבר עליו. חשבתי לפיכך לכתוב משהו על מקסימיליאן רובספייר, משהו שלא קשור לאקטיביזם. אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את רובספייר להזדמנות אחרת, וכן לכתוב על הטקסטים האלה, או ליתר דיוק להביא חלקים מהם. קודם כל, בתקווה שעוד כמה אנשים ייחשפו אליהם ואולי יקראו אותם במלואם. ובנוסף, מכיוון שהטקסטים עצמם עוסקים במידה מסוימת בשאלה הזאת, של קדושת הפוזיציה האקטיביסטית.

שניים מהטקסטים נוגעים בנושאים שעלו כאן לא פעם, ובאופן כזה או אחר נמצאים שוב על סדר היום בתקופה האחרונה, כמו מצבו של השמאל בעידן העמותות הממומנות. מדובר בעיקר על "נסיעה", מאת תומר גרדי, שהתפרסם בגיליון האחרון של "מעין". זהו יומן הנסיעה של גרדי, פעיל בעמותת זוכרות ועורך כתב העת "סדק", שנסע לכנס בגרמניה בנושא "תפקידן של הכנסיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני". חלק גדול מהטקסט הוא הנאום של גרדי בפני באי הכנס – אנשי כנסייה פרוטסטנטים שתורמים לעמותה. גרדי פתח את נאומו במשפט: "כשמוזמן אקטיביסט ישראלי, שמטרתו היא שינויה של החברה שבה הוא חי, לדבר מול קהל אירופי, עליו לשאול את עצמו: למה?". מכאן הוא ממשיך הלאה ולקראת הסוף תוהה אם מערך היחסים בין הקרנות האירופיות העשירות לעמותות נגד הכיבוש אינו משמר את מערך היחסים הקולוניאלי. גרדי שואל "האם בכלל אפשרי עבורנו, זוכרות, לעבוד לקראת דה-קולוניזציה של פלסטין, כאשר אנו מסתמכים על, ועובדים בתוך מערך, בתוך מבנה כלכלי, שעודנו קולוניאלי?". ובסוף הוא מגיע לסוגיה הזאת, שאצטט בהרחבה –

פעמים רבות מגיעים לזוכרות נציגים של קרנות אירופיות ומבקשים שנספר להם על עבודתנו. כמעט כל אלה המבקרים אצלנו מראים התלהבות. אומרים לנו, אתם כמעט כמונו, הנוצרים! גם אתם עוסקים בכפרה, בתיקון עוול, בבקשת מחילה וכולי וכולי. אלא שלכל אותם עניינים אין עמי דבר וחצי דבר. אני אינני נוצרי. אני איני מחפש לכפר על שום עוון. אני איני מחפש מחילה. זהו שיח נוצרי, מסגרת מחשבה תיאולוגית נוצרית, שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי. ולא זו בלבד: הוא אינו רלוונטי עבור שאר בערך חמשת מיליון היהודים החיים בגבולותיה של מדינת ישראל דהיום. הוא אינו רלוונטי עבור הרוב המכריע של הפלסטינים… אותו שיח, לא רק שאין הוא מתאים כדי לתאר את עבודתנו כפי שאנו מבינים אותה, הוא אף זר, איננו מתאים, לבני האדם הלכודים במאבק ארוך השנים בין ציונים לפלסטינים, על פיסת האדמה ההיא. 
השיח הזה, הנוצרי, אינו מוגבל לניסיונות לתאר אותנו ואת עולמנו. הוא נכנס אל עבודתנו. אל עולמנו. דרך השיח. דרך הכסף. המבט. טיעון שמוביל אותי למחשבה הבאה, מחשבה, שאני עצמי חושב אותה לפרקים פרנואידית, אלא שעדיין לגיטימי להביעה בתוך המסגרת הנוכחית. האם ייתכן שיש כאן מין סוג של מיסיון? האם יתכן שאני פועל בעולם, משתדל לפעול את פעולתי הפוליטית, בעוד ששיח נוצרי חודר לתוכי, והופך אותי למין סוכן יהודי של אתוס נוצרי, שער של הנצרות אל "ארץ הקודש"? אני אומר את המלים ונבוך. אני נשמע לעצמי כמו רדוף בקולנוע סוג ד'. אלא שאחד הדלקים הממשיכים להבעיר את אותה דאגה הוא, שבכל תקופת עבודתי בזוכרות, מעולם לא הבנתי את הצלחתה הגדולה של זוכרות ושל עבודתה בקרב נוצרים, בין אם אנשים פרטיים, בין אם קרנות. שאלתי, חזור ושאול, ותשובה לא קיבלתי.

את הפסקאות האלה קראתי די בהשתאות, וגם הפצתי בין כמה חברים. לדעתי, מתועד כאן רגע של הכרה, בכך שהמשחק שאנחנו משחקים בו הוא אולי משחק אחר ממה שאנחנו חושבים. סוג של היחלצות מבהילה מהפרספקטיבה הצברית שנוחה לנו, והתוודעות לעובדה שאולי אפילו היחס שלנו כלפי המציאות כאן הוא לא בדיוק "שלנו", אלא מגיע ממקום אחר. שהסיפור שלנו הוא הסיפור שהנוצרים מספרים עלינו, ובעצם שאנחנו בעצם פרוטסטנטים. מכאן נובע גם הקושי שלי עם התייחסותו של הכותב לרעיון המחילה ולתיאולוגיה שמאחוריו, "שלה אין דבר וחצי דבר איתי או עם העולם התרבותי שבו אני חי". השיח הנוצרי לא רלוונטי? נדמה לי, שאיננו חיים בממלכת האינקה לפני הגעת הספרדים. מזה זמן מה, הנצרות היא בכל מקום מסביבנו. לא רק שכל היבט והיבט בקיום המודרני שלנו הוא נוצרי, אפילו האהבה שלנו היא נוצרית. נולדנו פרוטסטנטים כי העולם שלנו הוא פרוטסטנטי, כי העולם שלנו נולד פרוטסטנטי, ובאופן כלשהו אנחנו חיים על הבמה של העולם הזה, אולי בניגוד לרצוננו. שהרי הנצרות נולדה כאן, ובעצם היתה כאן מאז ומתמיד.

קתה קולביץ, אשה עם תינוק מת, 1903

שאלת המחילה, הכפרה והחמלה מובילה אותי לטקסט השני, "החייל הזה הוא אני" של איה קניוק באתר המעולה ויוצא הדופן "מחסנמילים – דוחות מהגדה המערבית" שהיא מפעילה יחד עם תמי גולשמיד כבר כשש שנים. הטקסט מספר את סיפורו של פ', בחור פלסטיני צעיר ממחנה הפליטים קלנדיה, שהופלל על ידי השב"כ בהאשמה מופרכת של ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה ונכלא למשך שלוש שנים בכלא דמון. קניוק מתארת שיחה עם פ' שהתרחשה לא מזמן אחרי הפגנה במחסום קלנדיה, שבה "חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים". בין הילדים היו גם אחיו הקטנים של פ', ילדים קטנים ממש, ואחרי שהחיילים ירו ופגעו בגבו של אדם כלשהו שיצא מביתו, התקשרה הכותבת לפ' כדי שייקח אותם משם. הוא הגיע, ואז כולם התרחקו וישבו על חומה לצד הדרך לדבר.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר. […]

ואז אחרי זמן שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני
החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה
כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו? […]

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע… זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה […]

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא
אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא

בנוסף לכל מיני דברים אחרים, הטקסט הזה נוגע לדעתי בשאלת הגבריות. ניכר, שהאקטיביסטית מגלה כאן משהו מביך, ואולי טראגי. היא מגלה שבעוד היא משקיעה מאמצים עצומים להתנגד למושגים כמו "הקרבה" ו"הגנה" שמשמשים את החיילים הישראלים, ולהצדיק ולהכיל מושגים כמו "התנגדות" שמשמשים את זורקי האבנים הפלסטינים, מה שמתרחש לפניה הוא בסוף בעיקר משחק של גברים. אקשן. גברים צעירים משני הצדדים שבמידה רבה משקפים אחד את השני. גברים שמוּנעים על ידי נורמות דומות של גבריות, שלא ממש רוצים לחיות בשלום אלא ששים לקרב "לא חשוב עבור מה". ואולי גם לא כל כך מעוניינים בחמלת האמהות, או בחמלתן של נשות "מחסום ווטש", שלא לדבר על חמלת התורמים הפרוטסטנטים מגרמניה.

קתה קולוויץ, אם וחייל

ומכאן לטקסט השלישי, שבתחילת הספר החדש "קוראת בתמרים" – סיפורי מסה של רלה מזלי, פעילה פמיניסטית ומייסדת "פרופיל חדש". מזלי מתארת כאן שיחה שהיא מנהלת עם עצמה בנושא חיי האקטיביזם, והמחיר שהיא משלמת או לא משלמת עליהם –

אני דווקא רואה כל-כך ברור בהתנהגות שלה את הרווחים, את טובות ההנאה. אני רואה, למשל, התמכרות לריגוש הזה שעובר בגוף מול עניין של חיים ומוות וסבל קשה. לגל החושני שמשתלח, עז, מתפשט בה. לא תמיד, אבל לפעמים הוא שם, מובהק. החיים-מוות-סבל שמסעירים אותה הם לא שלה, גם אם – בתור שותפה חלקית לנסיבות שגרמו להם – היא יוצקת אותם לתוך מצוקה וייאוש משלה. הם לא שלה ובכל זאת אני מזהה אצלה את האורגזמה – של הזעם, הזוועה, צו הפעולה הדחופה. אני מבחינה בהתגבהות עמוד השדרה, בהתרחבות הסרעפת, בקצב הלב המוגבר, בחיות הגוף שלה כשהוא נוקט עמדה ומעשה נוכח חבטה אכזרית במשטח ממשות, מרגישה ברור את האדרנלין שמזרים הניסיון שלה לשלול חוסר-אונים. החבטה, האכזריות, מתבצעות בגוף אחר, לא שלה, גם אם היא גופה עדה להן. אבל נהיר לי השיא הגופני-רגשי שגלום בעיסוק שלה – מחויבת, איכפתית – בסיכון של אחד. במיוחד כשזה עיסוק שגם בו יש סיכון מסוים. קצת.
[…]
אני גם מבינה מקרוב עד כמה זה משכר לראות, קרועת עיניים, נטועת רגליים, אמת, למרות הפחד. לפצוע בה את עור הידיים – לבד, כי רוב מי שבסביבה שלה מקפידים לא לראות ולא לגעת. זה שיכרון כואב, לפעמים מאוד. מה שגלוי לרגליה-עיניה-ידיה ממשי ואיום. אבל "כואב" הוא, בין היתר גם תחושה של ייחוד. היא ניזונה מהכיף לכופף פחד, להעיז לחשוב-לראות, לפעמים להרהיב לדבר, נגד מה שמדברים-חושבים מסביב. היא מנסה אבל לא מצליחה לנער מעצמה את כל זה.
אני אבהיר: אני ממש לא מתכוונת לרווחים המוחשיים. נגיד, לבמות הציבוריות ולקהל בישראל והרבה פעמים בחו"ל (כולל כרטיסי טיסה והוצאות לינה) שמקצים כבוד וקשה לעבודה שלה ולה. אני לא מתכוונת להערכה שהיא מקבלת (לפעמים) מכל מיני אנשים שכן רואים וחושבים כמוה. גם לא למעמד שהיא (לפעמים) מצליחה לבסס בין אנשים כאלה. או, נגיד, לנתונים או לניסיון שהיא אוספת בתהליך העבודה, שאחר כך מתורגמים, לפעמים, למחקרים ופרסומים מקצועיים וקריירה. סוג של. נוסף לזה, אני לא מתכוונת לעובדה הבסיסית, הפשוטה, שחלק מהמזמן או בחלק מהמקרים מדובר במשכורת מעבודת קודש. נכון, די צנועה, ונכון, אולי אחרי ולפני שנים ארוכות של עבודה בלי שום שכר, בהתנדבות, פשוט כי צריך, כי אי-אפשר לא, כי איך אפשר להתעלם.
לא לרווחים האלה אני מתכוונת. את אלה קל לזהות וקל יחסית לשלוט בהם, למתן אותם, למרות שגם להם אפשר להתמכר. אבל גם אם הם לא היו, גם אם שום דבר מזה לא היה, עדיין הייתי רואה – מבעד לרצינות שלה, מבעד לנימת האבל הדי דומיננטית – את הטריפ, את הקיק: עוצמה, סיכון, זוועה, זעזוע, צדק, נמוג לתוך ריגוש נמוג לתוך תשוקה. לעוד.

ושוב, יש המון מה להגיד. אבל בעיקר, קורה כאן דבר די מרגש. בטקסט הקודם של איה קניוק, "האקשן" הופיע כריגוש של גברים שבו האקטיביסטית מתנגשת, שאליו היא מתוודעת בבלבול. לעומת זאת, כאן אצל מזלי "האקשן" והאדרנלין מתוארים כקיק, כטריפ, כמה שמפעיל את פעילת העמותה השמאלנית. אורגזמה, שיכרון כואב, תחושה של עוצמה מול הזוועה – כל אלה מנוכסים על ידי האקטיביסטית מתוך העולם האלים והאכזרי שבו היא פועלת והופכים להיות חלק ממנה. לא בדיוק הדימוי הסטריאוטיפי של "השמאלני יפה הנפש" הממלמל "הכיבוש משחית".

מתבקש לומר משהו על ניטשה, על אמירת הן לחיים. אבל אם נחזור לשאלותיו של גרדי – אולי הטריפ הזה, ההתמכרות לאקשן, היא דרכו של השמאלן להתמרד נגד החמלה הפרוטסטנטית שמנסה למשוך בחוטים של תיאטרון הבובות שבו הוא משחק. כך הוא נאחז בעולם שבתוכו הוא פועל, בפיסת הארץ הזאת, ומשתחרר מהסיפור הנוצרי של הושטת הלחי השנייה.

(ואולי ישו בעצמו בסך הכול חיפש אקשן. כשחושבים על זה, זה נשמע די סביר. בעיקר אם לוקחים בחשבון מי זה אבא שלו, האל האב הקנאי של היהודים).

חמישה-עשר סולברג

22 בנובמבר 2011

יפתח כהן ועמר שץ  

דורית ביניש פורשת. לא משום שפסיקותיה האמיצות נבלמו בחומות בצורות של הפשיסטים הישראליים וריקושטים וכידונים כבר ממילא עמדו להחריב את בית המשפט העליון שלה, והיא מתפטרת בלית ברירה במעין אקט אחרון של התרסה. דורית ביניש פורשת רק בהגיעה לגיל שבעים, לא חודשיים קודם לכן וגם לא שתי דקות, ולא לפני שהשלימה שנים רבות של פסיקה תומכת כיבוש, וותרנית תמיד ביחס לצבא ולשלטונות, שבתקופתה הלכו והיו יותר אלימים ופחות טובי מזג כלפי כולנו. על כסאה יתיישב, במוקדם או במאוחר,  השופט מהתנחלות נועם סולברג, וזה מעצבן את השמאל הקטן, שמיהר לשגר לירושלים שליחים ועצומות.

השופט אדמונד א' לוי פרש מבית המשפט העליון לפני חודש-חודשיים. הוא חובש כיפה, פניו המצומקות מכורכמות תמיד, בעבר היה ממלא מקום ראש עיריית רמלה (הליכוד). כאשר מונה לבית המשפט העליון, היה זה בלחצו של שר המשפטים מאיר שטרית, במסגרת עסקה סיבובית שעשה עם נשיא בית המשפט ברק. במובן זה היה אז אדמונד לוי בן דמותו של נועם סולברג בתיאטרון הקטן שהעלו בפנינו שר המשפטים נאמן ונשיאת בית המשפט ביניש. אדמונד לוי איש רזה, ובעיניים שלו לא נדלק שום זיק שובבי, כאשר לאחר ששמע ברצף עשרה עורכי דין של טיפוס 'רודף אמבולנסים', יורד אליו פתאום מהקומה השלושים ושבע עורך דין מסוג 'פרקליט צמרת'. אפילו אחרי עשר שעות עם בני נהרי לא מתחשק לאדמונד לוי לקרוץ לדוד ליבאי או לאלי זוהר שביחד איתם הוא רוצה ומוכן להפסיק להיות השופט: לשלב את מבטו במבטם, ומדי פעם אפילו ללעוג בקול רם לטיעונים של המתחרים בצד השני. אדמונד לוי ממש לא עשוי מחלומות מתוקים על שופטים ליבראליים. מתחת לקפלט יש לו כיפה ואין לו לחיים ורדרדות או משמנים של מנטעש שיברחו לו קצת מתוך הגלימה, כמו לרבים מהסולברגים שיושבים לצידו על הכס.

ועד שיתנחל נועם סולברג בבית המשפט העליון, יהיו פנויים שמה גם הכסא של לוי וגם הכסא של ביניש, והם כסאות זהים לחלוטין בצורתם ובצבע האדום שלהם. וכך בעצם יכולנו לומר: על כסאו של אדמונד לוי יתיישב המתנחל נועם סולברג. אבל בגלל חיבתם המופרזת לאירוניה, יעדיפו היוסי שרידים לדמיין איך דווקא על הכסא של ביניש יתיישב עכשיו המתנחל נועם סולברג, וצעקה מרוגשת תקרע את חלומם המתוק. אילו ידעו אנשי ונשות השמאל הקטן באמת להילחם בכיבוש ולהגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אז הם דווקא היו מתנגדים בכל מאודם לבית המשפט של ביניש, והכול במטרה אחת: לפרוק את משטר הכיבוש מחרבו הבוהקת, ממקור הלגיטימיציה של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' – הלא הוא בית המשפט העליון, שנחשב בעולם לאיזה 'בית משפט של זכויות אדם', בעוד שלמעשה הוא בית משפט תומך-כיבוש, שעסוק מצידו כל הזמן בהעמדת פנים אחרות. ואם השמאל הקטן היה מבין את זה ונהיה אמיץ איכשהו, אז הוא היה בכלל מדמיין לעצמו בבעתה איך נועם סולברג מתיישב בכל זאת על הכסא הפנוי של אדמונד לוי דווקא, ועל זה השמאל הקטן היה מתעצבן כל כך וקורא לכולם בצעקה גדולה: ראו איך על ארבעה עשר כסאות בעליון כבר יושבים סולברגים, ועכשיו אפילו על כסאו המרופט של השופט הנאור אדמונד לוי מושיבים לנו עוד סולברג אחד!

שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי לא כילינו זמן לריק כאשר ביקשנו אישור יציאה לעבודה בעבור נערים פלסטיניים מסילוואן, שמוחזקים במעצר בית כבר שנתיים, בגלל אישום  שזרקו 'שלוש' אבנים. השופט לוי שמע שלזריקת האבנים בסילוואן קדמה פציעתם הקשה של שני תושבי הכפר, שנורו בידי מתנחל-חייל שחקירתו המרושלת נחתמה בניקויו מכל חשד, וידע שבכל בית שני בכפר סילוואן עצורים אח אחד או שניים שכלכלת המשפחה כולה על כתפיהם. שמכל שופטי העליון, רק אצל אדמונד לוי באנו עם מבקשי מקלט הנמקים שנים רבות במכלאות של אלי ישי, ולא הצטערנו אחר כך על הדרך שעשינו מתל אביב לירושלים. שמכל שופטי העליון, רק אדמונד לוי דחה בשתי ידיים את שנאת הזרים מטעם המדינה ושחרר את העבדים הזרים מכבילתם לאדוניהם הישראליים.

אבל השמאל הקטן, אצלו משום מה הלב מתפלץ למחשבה שהסולברג יתיישב דווקא על הכסא של ביניש, והוא עדיין ימחא כפיים לביניש גם כשתיתן למדינה ארכה נוספת לפינוי 'מאחזים' שנבנו על אדמות פלסטינים, ארכה בדיוק במידות הזמן שיספיק לוועדה ממשלתית מפוקפקת למצוא איזו דרך להלבין בדיעבד את שדידת הקרקעות. על אחת הקרקעות השדודות הללו עומד בינתיים ביתו של הסולברג החדש בעליון, בריה סייבורגית שרגלה האחת מחוץ לשטח השיפוט הישראלי, וזו האחרת במיניסטריון השיפוט הישראלי, העמוס מעל הראש בהדפסת ארכות להמשך השוד והגזל. לכן הדיל שרקחה ביניש למינוי סולברג אינו מגונה בעיניה. גם המינוי הזה כשלעצמו הוא בעצם עוד ארכה לכיבוש.

לכן גם המתנחלים לא צריכים לחכות לנועם סולברג שיבוא לעליון. בינתיים מספיקה להם גם רק ביניש בהיכל. ללא ייסורי מצפון מיוחדים היא אומרת לעצמה: עכשיו יש חוק והוא אוסר שדידת קרקעות ככה מפלסטינים? וככה עכשיו החוק אומר לפנות את שודדי הקרקעות? אז בינתיים אתן ארכה לפינוי ה'מאחזים', ובינתיים החוק יואיל להמתין קצת, שישב איפה שהוא רוצה רק בגדר העתירה, עד אשר החוק ישונה.

שופט טוב צריך להוביל את המשפט כנהג קטר שמקפיד שכל החלונות בקרונות יישארו פתוחים, כדי שהנוסעים ידעו תמיד לאיזה כיוון הם הולכים. בהחלטותיה של ביניש, ברגע הכתבת ההחלטה, לאחר דיון ארוך, העותרים – פעילי זכויות אדם ופלסטיניים ופליטים – הם תמיד מזדעזעים  מירידה פתאומית של הרכבת מהפסים. שעד לפני רגע ביניש עוד התקצפה כולה על המדינה ולא קיבלה שום תירוץ לתחבולות ולמאחזי העיניים שהיא נוקטת, והנה בסוף הדיון היא קוצבת עוד ארכה בת חצי שנה-שנה, עד לדיון הבא. לאתרי החדשות באינטרנט זורמת רק ביקורתה המבעבעת של ביניש ומה זה משנה עוד חצי שנה של ארכה, הפשיסטים מצידם נשנקים בין התקף תג מחיר להתקף, והשמאל הקטן מזנק ממהר להגן, אם צריך בגופו, על הנשיאה הטובה. גם בימים שארבע מאות אלף אנשים צעדו ברחובות, הנשיאה נשבעה אמונים למחאה והכריזה שמעתה נקבל ממנה 'בית משפט חברתי'. אחרי שהישראלים החדשים חזרו לבתיהם הצרים מדי או הלכו לעשות מילואים, השמאל הקטן לא שם לב שאחד הסולברגים שמנתה לה ביניש, במקום להיות שופט  'בית משפט חברתי', הוא אישר ללא שום ארכה ודחיות את פינויים של חסרי הבית מהרחובות והמאהלים.

לו תישמע דעתנו, יפסיק השמאל הקטן להפלות בין סולברג לסולברג. ואז, עם יד גרועה כל כך של חמישה עשר סולברג מחוץ לארון בבית המשפט העליון, אז כבר נראה איך בן ארי ומרזל ונתניהו מנצחים את המשחקים העתידיים בהאג.

למה אני מייצג את עצמי?

18 בנובמבר 2011

יותם פלדמן

לפני כשנה הסתבכתי בעניין פלילי מסוים. מבלי להרבות בפרטים משפטיים יגעיםֿ חלקם שנויים במחלוקת ועומדים לפתח בית הדין אומר שהמעשה בו הואשמתי היה די טריוויאלי ונטול קורבן. הוא לא היה קשור בתפישה פוליטית מסוימת, לאילוף תודעות או לניסיון להרבות את רווחתו של קולקטיב אחד תחת זו של אחר. אפשר להגיד שעזרתי לאדם שנזקק לכך. אם להשתמש במונח בורגני, הגם שהיה חביב על כמה מהבורגנים הגרועים בהיסטוריה, עשיתי מעשה הגון. עובדה לא פחות חשובה היא שכתב האישום היה בלתי מוצדק בעליל . מבחינה עובדתית ומשפטית, אני צודק.

עובדות המעשה פיעפעו די מהר בקיבות המערכת המשפטית, ובהליך תסיסה חומצית מהירה, זוקק ממנו כתב אישום לקוני ודרישה לעונש מאסר קצר. כעבור חודשיים קיבלתי זימון ראשון להקראת כתב האישום בבית המשפט השלום בתל אביב. מעטים מכירים את בית המשפט הזה, שאינו זוכה אפילו לדיון הציבורי הזעום שמקבלים, למשל, בתי הדין הצבאיים בשטחים. ואולם, הילכותיהם ומשוגותיהם של השניים דומים להפליא. מבחינה זו, סרטו המבריק של רענן אלכסנדרוביץ', שלטון החוק, חשוב לא רק כתיאור של בתי הדין הצבאיים בשטחים, אלא, כפי שרומז שמו הדומשמעי של הסרט, כתיאור מערכת אכיפת חוק באשר היא.

בבואי לדיון הראשון ניגש אלי מין טיפוס צעיר בחולצה לבנה מוקשחת, נלהב יתר על המידה, ומשוקע באופן עמוק וחשוד באינטרסים שלי. הוא דאג לשמור את מקומי בתור הדיונים, שאל היכן עורך הדין שלי והתעניין בשביעות רצוני הכללית מההליך. רק כשהחל הדיון התברר לי שאותו טיפוס נלהב הוא התובע, פרקליט שמופיע באופן קבוע באותו האולם בפני אותו השופט, ומכיר אותו באופן אינטימי ממש. שאלותיו לא היו מחוות של דאגה אצילית, כפי שנועדו להבטיח התנהלותו החלקה של יום הדיונים – מטלה שהתובע העמיס במידה רבה על כתפיו.

קודם לתיק שלי התקיים דיון בגינו של נער ערבי מיפו, שסטר לעובד השגרירות היפאנית, אחרי שזה החנה את מכונית השגרירות בחנייה הפרטית של המוסך שלו. אחרי שהתובע תיאר את עוצמת הפגיעה הפיסית שהסבה הסטירה לדיפלומט, הוא המשיך והציג קבלות מהטיפול הפסיכולוגי אליו הוא פנה בעקבות התקרית. יותר מכך, גם בן הדיפלומט נאלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בעקבות משבר האמון בסמכות ההורית שגרמה לו התקרית, שראה כשישב במכונית. ואילו הבת אמנם לא נכחה במקום, אך שמעה על הסטירה בערב. לכן נוספה אל שורת קורבנות הסטירה, ופנתה אף היא לטיפול פסיכולוגי, שמין הסתם לא היה זול.

בשלב הטיעונים לעונש, ביקש פרקליטו של הסוטר שלקוחו ייענש ללא הרשעה, שכן זה השקיע אלפי שקלים ואת מיטב זמנו בחודשים האחרונים בהכשרה להיות בוחן רכב – השקעה שכולה תרד לטימיון אם תירשם לו הרשעה פלילית שתימנע ממנו לגשת למבחן. השופט קבע שהוא אינו מאמין לסוטר ומפקפק בשאיפותיו להיות בוחן רכב. לכן רשם לו הרשעה וגזר עליו מאסר על תנאי.

כשהגיע תורי לשבת על ספסל הנאשמים, אמר התובע שהנאשם "מתעקש לייצג את עצמו". כשאמר את זה, הוא עיקם את זווית הפה באופן שהדגיש בה בעת את התנצלותו בפני השופט על כך שהוא מביא בפניו דברים מסוג זה, ואת סלידתו מהבקשה, כאילו היה בה מספיק כדי להעיד על אופיו התחבולני של הנאשם, ובעקיפין על צדקת כתב האישום.

השופט לעומתו, הביע דאגה כנה לגורלי והפציר בי כמה פעמים לשנות את דעתי. במצב שבו אני נמצא, הזכיר, אני זכאי לייצוג של סניגור ציבורי בחינם. לבסוף התרצה, ואמר שאם כך יתנהלו הדברים, הרי שמעתה ועד סוף המשפט אני אומר לו את דבריי בשפתי ואילו הוא יתרגם אותם לשפת הפרוטוקול. "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", אמרתי, "אני מבקש לדחות את הדיון משום שהתביעה לא העבירה לידי חומר חקירה", תירגם השופט. "אני מבקש מהשופט להורות לתביעה להעביר לי את החומר", המשיך, "אני מבקש מכבודו להורות לתביעה להעביר לי את החומר", תירגם השופט, הורה לתבוע להעביר את החומר וחתם את הדיון הראשון.

***

כמובן שלא כל אחד יכול לייצג את עצמו, ובהחלט ייתכן שאם החוק וההליך הפלילי היו מוכרים לי פחות, לא הייתי עושה כן בעצמי. בוודאי אם כתב האישום היה בגין עבירה חמורה יותר. יחד עם זאת, זו הדרך היחידה שעומדת בפני נאשם להגן על עצמו מהליך פלילי, שההרשעה בסופו בעסקה או בפסק דין היא ודאות גמורה כל כך. מבחינה סטטיסטית לפחות, מרגע שהוגש כתב אישום, אין לנאשם יותר מדי מה להפסיד.

לפני שבע שנים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעניין בקשתו של נאשם, אפי תקומי, לפטור עצמו מייצוגו בידי פרקליט ציבורי ולייצג את עצמו (ע"פ 7335/05). דבר שעשוי להיראות מפתיע, אך הוא בעצם די צפוי, הוא שבדיון המדינה כלומר התביעה היא זו שביקשה למנות לנאשם עורך דין שייצג אותו, ואילו דווקא הסנגוריה, ביחד עם הנאשם, הן שביקשו להיפרע מזה.

הדוגמאות הספורות שמזכירים השופטים בפסק הדין שלהם רק אחת מהן מישראל מעידות על חריגותה של הבקשה. כך, השופט רובינשטיין משווה את בקשתו של תקומי, נהג אוטובוס מנצרת שגרם לתאונה קטלנית, לזו של ווז'יסלב ששלי, סגנו של מילוסביץ במפלגת האיחוד הלאומי הסרבית. הוא ביקש לייצג את עצמו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג, לאחר שהועמד לדין על שמונה סעיפי אישום בגין פשעים נגד האנושות.

בפסק הדין כתב השופט גרוניס:

"בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית משפט זה חזרו וביקשו מן המשיב כי יסכים שימונה לו סניגור. אין מדובר בבקשות גרידא, אלא בהפצרות חוזרות ונישנות שהייתי אומר כי הגיעו כמעט עד כדי תחנונים, והכל על מנת שהמשיב יואיל להסכים כי ימונה לו סניגור"

ואילו בייניש סיכמה:

"אף שאיננו רואים סיכוי ממשי לכך, אין לנו אלא לשוב ולהציע למשיב לחזור בו ולשקול מחדש את עמדתו, אך עד שלא יתרצה, פטורה הסנגוריה הציבורית מייצוג"

קשה להעלות על הדעת מקרים רבים נוספים שבהם נאשם מביא את שופטיו, לא כל שכן שופטי בית המשפט העליון, לכדי תחנונים בפניו. נאשם יכול שלא להופיע לדיון, הוא יכול להרעיש ולהפריע לדיבור השופטים, הוא יכול אפילו לנסות לתקוף אותם פיסית. אך לכל המקרים הללו יש פתרונות מסודרים. לעומת זאת, נאשם שמבקש לייצג את עצמו מכניס את רגלי השופטים לנעלי אם שמיצתה את כל מאגר העונשים והתכסיסים הפדגוגיים שהיא יכולה להפעיל נגד ילדיה. כל שנותר לה הוא להתחנן בפניהם להתנהג כמו בןאדם ולהניח לה לנפשה. שכן, הייצוג הוא חובה מסוג ייחודי חובה וולונטרית, הנאשם חייב לרצות בייצוג משפטי.

אין ספק שמבוכת השופטים נובעת, לפחות בחלקהֿ, מדאגתם לשמירה על זכויות הנאשם בדיון, וכפועל יוצא לתדמית בית המשפט כהיכל של צדק. ואולם, גילומים אחרים, חלקם עזים ומקוממים, של חוסר צדק לא מביאים שופטים לכדי כך. השופט גרוניס לא היה בא בתחנונים בפני שוטרים שלא ישקרו, שיימנעו מלהעלים ראיות או שלא יכו נחקרים. זאת, גם אם סביר שהוא נתקל במקרים מאין אלה מפעם לפעם. הוויתור על זכות הייצוג, לעומת זאת, מאיים על עצם היתכנות ההליך המשפטי ולכן האפשרות להרשיע את הנאשם, או לפחות על אמינותה של הרשעה זו.

בהיעדר סניגור, מתמוססים יחסי הידידות ההכרחיים בין ההגנה לבין תביעה. מדובר באיבה מוחלטת בין מי שרוצה להשליך אדם לכלא, לבין מי שיושלך אל הכלא. ביחסים אלה, אין כל פתח לעיסקאות תןוקח, הסדרים ידידותיים והבנות הדדיות שהן חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, ובמידה רבה מקיימות אותו. ללא קולגיאליות, ללא אחדות מטרה בין התביעה לבין ההגנה להגיע לסופו של המשפט לא ייתכן בכלל משפט.

נאשם שמייצג את עצמו פטור מהמורא שמטיל עליו ההליך – ההבנה המחלחלת במעמקי הבטן התחתונה שהוא עומד בפני עניין רציני, דרך שפיתוליה אינם נהירים לו, אך הסיכונים שנשקפים לו בסופה הם לא רק אינסופיים, אלא שהם איומים כל כך עד שהם למעלה מהשגתו, בשלביו הראשונים של ההליך. תחת זאת הוא עומד בפני מצב לא נעים, מצב מסוכן, אך לא מצב ששונה לגמרי משלל מצבים מסוכנים שמזמנים החיים המודרניים.

יותר מכך, הייצוג העצמי משבש את מערכת חלוקת ההון שמקוימת בבית המשפט. בדרך כלל נאשמים, רובם המכריע בני המעמדות הנמוכים, משלמים סכומים ניכרים כשכר טירחה לעורכי דין בני המעמד הבינוני. נדירים המקרים, גם במקרה של זיכוי, שנאשם יקבל בחזרה את כספו. יותר מכך, במקרים רבים, הזיכוי הוא רק ראשית צרותיו שנובעות מדילדול הנכסים וחובות לנושים, כתוצאה מהדרישה לשלם שכר טירחה. אמנם כל נאשם שנדרש לו עונש מאסר בפועל זכאי לקבל סניגור ציבורי, אך זכאות זו רק הופכת את עניין הייצוג להכרחי ודחוף יותר. רפואה ומשפטים, הם שני תחומים שבהם רוב האנשים גם אם אמצעיהם דלים ביותר יעדיפו להשקיע כל סכום כסף שהם יכולים להשיג כדי לשכור את שירותי המומחה המיומן ביותר, אם רק יספק להם בדל קלוש של תקווה.

כאמור, נאשם הוא לא אדם שיש לו הרבה מה להפסיד. לכן, סירוב לייצג לא יביא בהכרח לשינוי דרסטי במצבו לא לטובה ולא לרעה. בהיעדרו של סניגור מחויב השופט לתפוס את מקום ההגנה, להסביר לנאשם את זכויותיו ולהצביע בפניו על פחי יקוש שונים שטומנת לו התביעה.

אך סירוב נאשמים לייצוג הוא אולי אחת הצורות היחידות האפשריות של מרי אזרחי במשטר דמוקרטי ליבראלי. בניגוד לאיתשלום מסים או איהתייצבות לעבודה, פעולות שאפשר להפעיל נגדן סנקציות של כפייה, הרי שהייצוג המשפטי מושתת על יסוד התנדבותי. הנאשם, בהחלטתו לקבל עליו ייצוג של עורך דין משמר במו ידיו את המערכת המשפטית, זו שבתמורה תרשיע אותו ותטיל עליו עונשים. מצד שני, אין בכוחו של בית המשפט לכפות ייצוג משפטי על נאשם. אפשר להבהיל אותו, לאיים עליו ולהטיל עליו מורא, אך בסופו של דבר אין דרך לכפות עליו לשתף פעולה עם פרקליט.

מימיו הזכים של המשפט זורמים בתעלות שחוצות את אולם הדיונים לאורכו ולרוחבו – מסלולים שמקשרים, בכבלים של קולגיאליות ושותפות, את מי שמייצג מישהו או משהו. פרט לנאשם, אין איש באולם המשפט שהוא הואעצמו. התובע מייצג את המדינה, השופט את הצדק ואת המדינה ואילו הסניגור את הנאשם. התייצבותו של אדם שאינו מייצג ואינו מיוצג, אלא הוא פשוט הוא, סותמת את התעלות, מעקמת את הזרימה, ומרוקנת את ההליך המשפטי מתוכן. ייתכן שאפשר למצוא דרך לקיים דיון משפטי בלי סנגורים, אך דומה שזה יהיה דיון עקר, קריקטורה נטולת תוכן ונטולת הגיון של דיון משפטי. הרשעה וזיכוי, בבית משפט כזה, יהיו לכל היותר שני אירועים שרירותיים שאפשר לצחוק ולבכות עליהן, אך לא לייחס להן משמעות.

בקרוב לא יישארו נשיאים לשלוח לכלא

15 בנובמבר 2011

כשהרגו את הדיקטטור צהלתי. סוף סוף, הגיע הזמן שהרוצח ישלם על פשעיו. חגגתי גם כששלחו לכלא את הנשיא (סוטה מעוות!). וגם כשעצרו את הנשיא של המדינה השכנה (רודן, מפלצת!). עם זאת, בנקודת הזמן הזאת התחילו לנקר בי ספקות. שהרי, הדיקטטור והנשיא היו אויבים בנפש אחד של השני, וגידפו זה את זה באינספור נאומים. אם שניהם מחוסלים, מי בעצם המנצח? בינתיים הדיחו גם את ראש הממשלה של מדינה א', ובעקבותיו התפטר גם ראש הממשלה של מדינה ב'. פרש גם מנהיג האופוזיציה, שהיה ממילא מושחת כמו מנהיג הקואליציה. אפילו עורך הביטאון הספרותי האופוזיציוני סגר את הבסטה. כל מנהיגים, הפטריארכים, האבות, הסתלקו בזה אחר זה. כל מי שנאם  ונזף ושאג נאלם. נשתררה דממה.

והנה, דווקא בתקופה זו החלו להירשם תופעות מוזרות. כך למשל, ביום שבו הנשיא נכנס לכלא, עלה מחיר הצנונית. וכשראש הממשלה התפטר השוטרים נעשו אלימים מתמיד. אלא שעכשיו, לא היה אפילו את מי להאשים. יותר גרוע: לא היה אפילו על מי לכעוס. בממשלה ישב איזה אימפוטנט, שמונה על ידי קרן המטבע העולמית.

צריך להודות: החודשים האחרונים הוכיחו שהנהגת מדינות היא אחד המקצועות המסוכנים בתבל. הדבר נכון בעיקר כשמדובר במדינות מזרח תיכוניות או ים תיכוניות. מאז שתלו את מוסוליני ואשתו לא ראינו כל כך הרבה גופות של מנהיגים כמו בשנים האחרונות. סדאם חוסיין – גופה. בין לאדן – גופה. קדאפי – גופה. בפרט, האמריקאים אוהבים לפזר בשטח גופות של מנהיגים ערבים שהם לא אוהבים. עד כדי כך שכאשר מופיע עכשיו על המסך פרצוף של נשיא ערבי, קשה כבר שלא לדמיין כיצד הוא הופך לגופה עם פנים נפוחות, בעוד נשיא ארה"ב עולה לאוויר במסיבת עיתונאים עם חיוך של מיליון דולר.

אם מסתכלים על הכול ביחד, אין ספק שמשהו משמעותי קורה כאן. במושגים פסיכולוגיים, משהו התערער בסמכות ההורית. המנהיגים הסמכותיים איבדו לא מעט מאותו כוח דימיוני שמעניק להם כוח ממשי – והאפקט הזה מדבק. זה לא קורה רק בעולם הערבי. את גופתם של של ברק אובמה או של ניקולא סרקוזי כנראה לא נראה בקרוב, אבל גם באירופה מתרחש תהליך מקביל. תפקיד המנהיג הפוליטי פשוט מאבד ממשמעותו. למעשה, אני חושש שהעובדה שכל כך הרבה מנהיגים עפים פתאום בבת אחת מתאפשרת במידה רבה בזכות הירידה ביוקרתו של מקצוע ההנהגה, ולא להיפך. עובדה, שבאף אחד מהמקומות לא בא מנהיג חזק אחר להחליף את המנהיג המודח. הם מוחלפים תמיד על ידי דמויות חיוורות, בלתי נראות כמעט.

במה דברים אמורים? כידוע, במשך השנה הקרובה יערכו בחירות בצרפת, ספרד, יוון, וככל הנראה גם באיטליה ובעוד כמה מדינות אירופיות חשובות. בנוסף, יערכו בחירות במצרים, באיראן וכמובן בארה"ב. אלא שיותר מאי פעם בעבר, יש תחושה שלבחירות האלה אין שום משמעות. התוצאות שלהן יהיו כמעט שרירותיות: בספרד וביוון שלטו ראשי ממשלה מהמפלגה הסוציאליסטית כשהתחיל המשבר, לכן הימין צפוי לנצח שם בבחירות הקרובות. באיטליה ובצרפת, לעומת זאת, צפוי השמאל לנצח, פשוט מכיוון שהימין שולט שם כרגע. זאת, למרות שאותו משבר כלכלי מכה בכולן (גם אם לא באופן זהה).

אך ממילא, כולם ייאלצו כנראה לנקוט באותה מדיניות של קיצוצים פראיים בתקציב אם ירצו להישאר בגוש היורו. כך שלמעשה הבחירות לא באמת נחוצות. לא פלא שביוון ובאיטליה עלה בשבוע שעבר משטר מוזר, פוסט-פוליטי: ממשלות של טכנוקרטים, מומחים פיננסים, שאמורות "לנהל את הכלכלה" – למעשה לנהל את המדינה כמו בנק, או בתור בנק. המדינה היא מבחינתם סרח עודף של הבנק המרכזי שלה.

יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, יש כרגע כוחות שעשויים לאתגר את ההגמוניה הקפיטליסטית.  אבל בינתיים, ההתרחשות בפועל היא הפוכה: הקפיטליזם מופיע בצורתו הטהורה ביותר, ללא רסן, עד כדי ביטול של הספרה הפוליטית והפיכת הכול לכלכלה, כלומר לספרי חשבונות.

למרבה הצער, שום אנרכיה לא מחליפה את המנהיגים המושפלים או הרצוחים. במקום זה המדינות הולכות ומתבטלות למעשה כישויות פוליטיות, ומתנהלות בניוטרל כמנגנון שמופעל על ידי פקידים עם תוכניות לשעת חירום – זהות בכל אחד מהמקומות. ולא רק באירופה: גם במצרים, מתברר שהמרווח לשינוי פוליטי הוא זעיר, לא כל כך בגלל היעדר רצון של העם אלא בעיקר מתוקף מגבלת הקרדיט שמוכנה המערכת הכלכלית העולמית להעניק לו. וקשה שלא להיזכר בתחינתו הנואשת של הגנרל טנטאווי – עוד סוג של טכנוקרט – בביקור במפעל בפאיום לפני כמה חודשים: "הכלכלה! הכלכלה זועקת!" (מי שרוצה להימנע מההערות הגזעניות של ירון לונדון יכול לדלג ל-7:07). בשונה ממנהיגים, אל הטכנוקרטים אי אפשר לבוא בטענות. הם בסך הכול עושים מה שהמצב מכתיב. הם לא מתיימרים אפילו להציע מדיניות משל עצמם. הם לכל היותר אומרים: אם תדיחו אותי, יבוא טכנוקרט אחר, שיעשה את אותו דבר פחות טוב.

*

וכך, עריפת הראשים הסיטונאית שנשמעת לכאורה כמו בשורה טובה לחובבי הדמוקרטיה והשחרור, עלולה עוד להביא אותנו להתגעגע לקונספט של מנהיג. כי בסופו של דבר, מה זה מנהיג? המנהיג הוא בסך הכול בנאדם. הכוח שלו נוצר על ידי המבנה החברתי שבראשו הוא עומד. עידן הפוסט-מנהיגות מעמיד אותנו מול אימת הריק, מול עיסה אפורה חסרת מובן, מול חזון אימים של ביטול הפוליטיקה – כלומר ביטול יכולתו של האדם לקבוע את גורל קהילתו. יש לציין שבישראל, התהליך הזה הושלם כבר מזמן. נתניהו, יותר מאשר "מנהיג חזק לעם חזק" (כמו שניסה להיות בקדנציה הקודמת), הוא כיום טכנוקרט כזה, שמעטים רוצים באמת להחליף. המעמדות המבוססים בישראל עדיין רואים בו מנהל סביר, או לכל הפחות את המגן האחרון שמסוגל להחזיק תחת שליטה את כוחות השחור. ברשות הפלסטינית שולט כבר שנים טכנוקרט שתפקידו העיקרי לא לעשות כלום.

אנו עומדים בפני מצב שבו כל תלונה או מחאה תיענה באופן קטגורי ב"ככה זה". המומחים הרי לא טועים. הם כמו נציגת שירות בסלקום: אתה יכול לצעוק עליה, אבל נציגה אחרת היתה נותנת לך בדיוק את אותה תשובה.

מה שאפשר לקוות לו, הוא שעידן הטכנוקרטים כבר צופן בחובו את השלב שאחריו. כי כאשר השיטה הקפיטליסטית מופיעה בצורתה הטהורה, היא גם חשופה לגמרי לביקורת. אי אפשר כבר להגיד: "הקפיטליזם הוא טוב, את הבעיות עושים הסוציאל-דמוקרטים", ואפילו לא "הקפיטליזם הוא טוב, זה רק ברלוסקוני אידיוט". הטכנוקרטים הם יעילים לחלוטין, ואין ספק שהם עושים את עבודתם באופן המושלם ביותר האפשרי. כשהטכנוקרטיה תיפול, מה שיכול לבוא במקומה זה רק דבר אחר לגמרי.

בינתיים אפשר להמשיך לחגוג על כל נשיא שנערף. אבל שימו לב: בקרוב לא ישארו מנהיגים להרוג, ויהיה צורך במשהו אחר.

האם בשבועיים האחרונים היתה כוונה ישראלית קונקרטית לתקוף את איראן?

13 בנובמבר 2011

קריאה מחודשת בידיעות שהתפרסמו בין יום שישי 28.10 ליום ראשון 6.11

יוהנס דה סילנטיו

ביום שלישי האחרון, 8.11, פירסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) דו"ח חריף שקבע לראשונה באופן רשמי וגלוי, שאיראן בדרך לפצצת אטום. הדו"ח משקף עליית מדרגה במשחק המוחות הבינלאומי סביב איראן. זה משחק מסובך מבחינת מספר המשתתפים ומבחינת הסיכון והסיכוי שגלומים בו, אבל העיקרון הישראלי די פשוט: ישראל מקדמת את האפשרות שתתקוף בעצמה את פרויקט הגרעין האיראני, כמנוף על העולם לפעול נגד איראן באופן דיפלומטי וצבאי. במשחק הזה, ישראל לא יכולה להגיד שהיא עושה "כאילו". ייתכן שבסופו של דבר היא באמת תתקוף בעצמה.

אלא שרק העקרונות של משחק המוחות גלויים לנו, בעוד שהפעולות האמיתיות של השחקנים סמויות מהעין. מול משחק המוחות המדיניצבאי, כל שנותר לנו, כציבור, הוא לקרוא את מה שמתפרסם – ולשחק במשחק ניחושים.

בין יום שישי 28.10 ליום ראשון 6.11, היתה התפרצות של ידיעות בעניין תקיפה ישראלית אפשרית באיראן. במסגרת משחק הניחושים שנותר לנו, אני מציע פה קריאה של כמה מאותן ידיעות, שממנה עולה המסקנה שישראל התכוונה לתקוף את איראן בתחילת החודש.

חשוב להבהיר שהמסקנה הזו היא ספקולציה, המנוגדת לדעתם של טובי הפרשנים בישראל, הטוענים שמקור ההתפרצות הוא בספין. אבל הספקולציה הזו מוצאת אחיזה בחלק מהידיעות שהתפרסמו, ונראה שחשוב להיות מודעים אליה, גם במחיר של טעות והלחצה, ולו בשם ה"איפכא מסתברא". כי זה מה שנשאר לנו: לנחש באופן מושכל. ועוד דבר נותר לנו: להבין שתקיפה באיראן אינה רק נושא לשיחה או משחק מלחמה. זה יכול לקרות בכל רגע.

תגובה חריגה

מי שחידש את הדיון הציבורי באפשרות של תקיפה ישראלית באיראן היה נחום ברנע. ביום שישי, 28 באוקטובר, תחת הכותרת "לחץ אטומי", הופיע טור של ברנע ככותרת ראשית בידיעות אחרונות. בקריאה ראשונית, לא היה במאמר משהו חדש באמת. אנחנו יודעים שישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף באיראן; פרשנים כבר קשרו לפני כן בין שחרור גלעד שליט להתרכזות בתקיפה באיראן; והעיסוק המפורט של ברנע במחנות היריבים בצמרת – נתניהו וברק התומכים בתקיפה, מול ראשי מערכת הביטחון המתנגדים לה – לא גילה דבר שלא נדון כבר אצל פרשנים רבים, או נאמר מפורשות על ידי ראש המוסד הקודם מאיר דגן.

ואכן, הציבור הישראלי לא התרגש יותר מדי מהריטואל האיראני שהנחית עליו ברנע. אנחנו מניחים שפעולה ישראלית רחוקה מביצוע, ומאמינים שפרסומים בנושא הם חלק ממשחק המוחות. אלא שהפעם הדיון בתקיפה הישראלית סירב לגווע, לא רק בארץ אלא גם בעולם, כשבמקביל החלו לדבר על תקיפה בינלאומית. שר החוץ הצרפתי אלן ז'ופה הזהיר בכובד ראש מפני צעד כזה, נשיא רוסיה מדבדב היה יותר תקיף, ואפילו אחמדינג'אד חושש מכך באופן קונקרטי.

לא רק שהדיון הציבורי נמשך ונמשך, אלא שגם התוכן שלו היה לא ברור. התגובה הבולטת ביותר לפרסום של ברנע היתה התחרפנותה המוחלטת של הממשלה. בשביל חלק מהשרים הפרסום הפך להזדמנות לחלוק את תחושותיהם ביחס לתקיפה אפשרית, אבל התגובה העיקרית היתה כעס. מראש הממשלה ועד אחרון השרים – הזעם על הפרסום נשפך כיין. כל אחד בדרכו, כל אחד לפי ידיעותיו, ולפי יכולתו הרטורית. מה גרם להם לקפוץ כנשוכי נחש?

במשך כמה ימים לא הבנתי את התגובה הקיצונית הזאת, עד שהגיע הכתב הפוליטי של "לונדון את קירשנבאום", נדב פרי – הוא מכולם – ובמין אווירת דחקה התייחס למצב העננות באיראן, ואמר שנשארו שבועייםשלושה לתקיפה. פתאום תהיתי: אולי כל מה שמוצג לפנינו אינו דיון פילוסופי אלא רמז לפעולה קונקרטית מאוד? חזרתי אל כמה מהידיעות הבולטות בשבועיים האחרונים, ולפתע התחברו לי כמה נקודות לקו מפתיע: האם ייתכן שנחום ברנע חשף ברגע האחרון כוונה של ישראל לתקוף את איראן בטווח הזמן המיידי?

הידיעה של ברנע

גם קוראי עיתונות מנוסים הבינו את הידיעה של ברנע כעוד מיחזור חומרים. שוקי טאוסיג הסביר ב"עין השביעית" שברנע מבקש לעורר את הדיון הציבורי הנשכח בסוגיה, ודחק את העיסוק בידיעה לאמצע טורו. דבורית שרגל (ולווט אנדרגראונד) הסבירה בסקירה שלה, תחת הכותרת "קשקושים וקשקשים", ש"מחסור בחדשות" הפך את הטור של ברנע לכותרת ראשית.

ייתכן שהם צודקים. אבל כדאי להסתכל שוב על הפרסום של ברנע. הוא מאוד יוצא דופן. זה נראה כמו הרבה יותר מהתמודדות עם "מחסור בחדשות". הפרסום הזה הוא צעקה רמה: הוא נבחר לכותרת הראשית של ידיעות ביום שישי, וניסוח הכותרת, "לחץ אטומי", משדר, ובכן, לחץ. לחץ זמן. משהו מיידי. את שני הרמזים האלה אפשר להבין כניסיון לצעוק משהו מפורש יותר, שאולי אסור להגיד אותו מטעמי צנזורה. האם יש דברים בגו, ובלחץ?

קריאה חוזרת במאמר מגלה שכותרת המשנה אכן חושפת שני פרטים חדשים: "האם נתניהו וברק סגרו ביניהם, בארבע עיניים, למרות התנגדות ראשי מערכת הביטחון ובלי שום שיח ציבורי, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, אולי עוד לפני החורף"?. במאמר עצמו ברנע מבליע את תזמון התקיפה: "השמועות מדברות על לחץ לפעולה. אחת הסוגיות היא מזג האוויר: החורף מתקרב ובחורף יש מגבלות".

נציין כאן, שהעיתונות בישראל משתמשת לעתים בפרשנות או בשאלה ככותרת, כדי לעקוף צווי איסור פרסום ואיפולי צנזורה. אולי סביר מצידנו להניח, שעיתונאי בכיר כברנע לא ישאל בכותרת ראשית שאלה היפותטית, אם אינו יודע – או מעריך בסבירות גבוהה – שיש לה גם תשובה חיובית.

"אולי עוד לפני החורף", אומר ברנע. מתי החורף מתחיל באיראן? ככה טהראן עשויה להיראות בין דצמבר לפברואר. הקיצר, "לפני החורף", זה נובמבר. החודש. עכשיו.

אם מתייחסים לשאלה של ברנע כאמירה, ומסננים את המידע שכבר ידוע, מה שבעצם כתוב במאמר של ברנע הוא: "נתניהו וברק מעוניינים בתקיפה באיראן בחודש הקרוב".

זה סקופ היסטורי. סקופ שאי אפשר לפרסם בגלל הצנזורה, אבל סיבה מספיק טובה להפוך את השאלה ההיפותטית לכותרת ראשית. האם ייתכן שבעוד הקוראים מן השורה לא ידעו להבחין בסקופ, הממשלה ידעה טוב מאוד במה מדובר – ונתפסה לכעס גדול?

חיזוק לטענה זו העניק דן מרידור.

המופע של מרידור

ברנע פירסם את טורו ביום שישי. ביום ראשון ושני התקשורת עסקה בעיקר בבלבולי ביצים של כל מיני שרים, שהולידו את הדיון הציבורי הרועש. ביום רביעי, 2.11, הופיע ב"לונדון את קירשנבאום" השר לענייני מודיעין וחבר השמינייה, דן מרידור.

בבוקרו של אותו היום, התפרסמו במעריב דברים חריפים שאמר מרידור למזל מועלם: "הדיון בנושא התקיפה באיראן, חמור מההדלפה של ענת קם". מרידור דיבר בגנות הדיון הציבורי בנושא, אבל מדוע הזכיר את המילה "הדלפה"? (יצוין שהוא לא היה הראשון לעשות זאת). כיצד קשורה הדלפה למאמר של ברנע, שבקריאה ראשונה לא נראה שיש בו מידע סודי פנימי שלא נדון בעבר?

מרידור בא לתוכנית כדי להבהיר את עמדתו, אלא שמרוב שניסה לבלום את הברברת, הוא דיבר לא מעט (אפשר לראות אותו כאן, החל מהדקה התשיעית). מרידור, אדם ליברלי, קצת הסתבך. ראשית, הוא ביקש לתקן את הרושם שעלה מדבריו למועלם, ואמר שהוא דווקא בעד דיון ציבורי בשאלה העקרונית אם לתקוף באיראן. אלא שעכשיו, כך הסביר, "לא דנים בשאלה עקרונית של כן מלחמה או לא מלחמה, אלא בתוכניות ספציפיות על מטרה מאוד ספציפית".

תוכנית ספציפית?! על מה הוא מדבר? צמד המראיינים החכמים התבלבלו גם הם. הם דיברו עם מרידור על הדיון הציבורי, וסירבו להבין את מה שאולי רמז להם לגבי הצד המבצעי. קירשנבאום שאל: "אבל (אנחנו) לא דנו בתוכניות (המבצעיות), אלא באפשרות (העקרונית) לתקיפה – דיון שנפתח (בכלל) על ידי ראש הממשלה, שהודיע שישראל לא תשלים עם גרעין איראני". אבל מרידור בשלו: "כאן מדובר על משהו מאוד ספציפי, בין אם זה נכון או לא, ואני לא מאשר, (לציבור ולעולם נמסר ש) 'עכשיו מדובר, עכשיו יושבים, עכשיו מאשרים' – דבר כזה לא היה מעולם. זה מעקר את היכולת של מדינה לפעול, לשרת מדינה".

מרידור מחזק כאן את הקריאה "המבצעית" של המאמר של ברנע – הפעולה באיראן היא עכשיו. ועוד הוסיף השר: "מה שחמור זה שיש אנשים שמוציאים פרטים כאלה, חסויים, מתוך דיונים, אם הם מתקיימים". והמסקנה שלו: "זה מעקר את היכולת לקבל החלטות". במילים אחרות, מרידור אמר שהדלפה לעיתונות דפקה כאן משהו חשוב מאוד, אופרטיבי.

לונדון לא הבין, וחזר בדיוק על השאלה של קירשנבאום: "יכול להיות שאני עיתונאי כושל, אבל לאוזניי לא גונבה שום תוכנית אופרטיבית". מרידור, מצידו, ממש ניסה לשכנע את הצופים: "אז אני חושב ירון, שאם אראה לך את הידיעות, תראה שם פרטים, שעכשיו יושבים, ועכשיו דנים, ועוד מעט דיון, ועוד מעט החלטה, ואם אני איראני, אני מכין את עצמי".

מתוך הנחה שהאיראנים ערים לאפשרות שישראל תתקוף, ומתוך הנחה שהם יודעים שישראל נוהגת לתקוף פרויקטים גרעיניים בשלב שבו הם עדיין לא מבצעיים, אבל הם תלויים באתר אחד מרכזי (ע"ע עיראק וסוריה), ומתוך הנחה שהאיראנים ממילא מגינים על עצמם, מדוע שהידיעה של ברנע תגרום להם להעלות כוננות? זוהי אמירה נוספת שממנה משתמע שלידיעה של ברנע יש חשיבות יוצאת דופן. היא מחזקת את התחושה, שהפרסום של ברנע התייחס לפעולה מיידית, וגרם לתגובה איראנית שהקשתה על ביצוע הפעולה (או בלשונו של מרידור, "זה מקשה על קבלת החלטות").

המטרה: דגן

באותו בוקר יצא גם השר בני בגין בדברים מפורשים, והתקשורת התבלבלה לגמרי. היא הציגה את מה שקרה באותו יום בתור רגע חשוב, שבו השרים האחראים – מרידור ובגין – יצאו נגד חבריהם הקשקשנים לממשלה. אלא שהאמת היא שהשרים הקשקשנים לא אמרו משהו חשוב מדי, ומרידור ובגין באמת לא התייחסו אל דברי הסרק שלהם. אם הם התייחסו למשהו, זה לסיפור שמאחורי הקלעים. זה שאותו אנחנו מנסים להבין כאן כ"תקיפה מיידית באיראן".

בגין התראיין לגלי צה"ל ותקף בחריפות שלא תיאמן את מאיר דגן (ולא את השרים) על התבטאויותיו נגד תקיפה באיראן: "זו מעילה באמון. פשוט מגעיל. זה מעשה נבלה שמקורו באנשים עם שיגעון גדלות" (גם יובל שטייניץ, המקורב מאוד לנתניהו, קרא לפתוח בחקירת ביטחון שדה נגד דגן).

אבל מה מאיר דגן קשור פתאום? הרי ההתבטאויות המפורשות האחרונות שלו בעניין התקיפה היו לפני חצי שנה, ולפני חמישה חודשים. אחרי כן הוא הודיע שכבר הסתבך מספיק, ועדיף שישתוק. ב-2.11 הוא כבר ממש שתק. למעשה, בגין קשר את דגן לדיון הציבורי, כלומר לפרסום של ברנע. ההתקפה החריפה הבהירה כי הפעם – אם אכן דגן תידרך את ברנע – יש לכך השפעה יותר משמעותית מההתבטאויות הקודמות שלו, למרות שהן היו יותר מפורשות. האם בגלל שהפעם מדובר במידע אופרטיבי?

אם ננסה להבין את המציאות לאור הספקולציה שאנחנו בוחנים כאן, אז בגין ומרידור ביחד, שלכאורה יצאו נגד הברברת, סיפרו את הסיפור הבא: גורם שהיה בתוך השיחות הסודיות בעניין התקיפה (על פי מרידור) ונחשף לכוונה לקבל החלטה "עכשיו" (מרידור), העביר את המידע למאיר דגן (בגין), שהדליף לנחום ברנע, שיוצאים למתקפה החודש ("לפני החורף").

[ודרך אגב, אם הדברים אכן קרו כך, אז סביר להניח שהגורם שהוציא לדגן את מה ששמע בשיחות, הוא גורם בכיר ביותר בצמרת הנוכחית, מה שמעורר פחדים אמיתיים לגבי מה שהולך שם].

[והנה עוד ספין אפשרי: בגין ומרידור מזוהים כמי שמתנגדים לפעולה באיראן. האם בהתבטאויותיהם רצו בעצם לתקוע מסמר אחרון בארון הקבורה של תקיפה מיידית?]

למחרת, 3.11 היו שני פרסומים, שאישרו את הרמזים של בגין ומרידור. בידיעות אחרונות צוטט דגן: "מי שמדבר על תקיפה באיראן זה נתניהו וברק. אני עבריין? שיעמידו אותי לדין". להיחקר על מה? התשובה ניתנה באותו בוקר בעיתון הכווייתי אלג'רידה: נתניהו הורה לראש השב"כ יורם כהן לחקור את דגן ואת ראש השב"כ הקודם יובל דיסקין (!!!!!!) בעניין ההדלפות על איראן.

אלג'רידה למעשה מאשר את הספקולציה, אם כי לא התייחס למועד התקיפה. העיתון הסביר כי ההכנות לפעולה צבאית באיראן עברו משלב התכנונים לשלב ההיערכות לביצוע. מקור ישראלי אמר לעיתון: "עובדה זו דחפה את מתנגדי הפעולה בתוך מערכת הביטחון להדליף את הפרטים לעיתונות וכך לסכל את הפעולה". וזה חשוב. אם הדיון הוא תיאורטי, הידיעה אינה סיכול. אם הדיון מיידי – יש סיכול. "החשודים הם מאיר דגן ויובל דיסקין", הוסיף העיתון על פי מקור ישראלי, "השניים גייסו כמה עיתונאים בולטים בישראל והדליפו להם מידע שרובו שגוי [למי יש אינטרס לכנות את המידע "שגוי"?] כדי לפגוע פוליטית בנתניהו וברק". לשכת ראש הממשלה לא הכחישה את הדיווח.

האמינות של אלג'רידה לא ברורה, וכך גם זהות המדליף. העיתון מפרסם באופן קבוע דיווחים מתוך לשכת ראש הממשלה (שחלקם נמצאו נכונים), אבל זה ממש לא אומר שהלשכה מדליפה. לא ניכנס לאפשרויות השונות, אפשר למצוא בידיעה חיזוקים לזהות כל אחד מהצדדים, ואולי באמת כולם הדליפו.

הבחירה בעיתון הכוויתי כנראה משרתת את המדליף: הסיפור שאסור לפרסום בישראל מתפרסם בישראל; לנפגעים קשה להגיב; כל המעורבים, כולל איראן, מקבלים את המסר; וחשוב מכך – הפרסום בכוויית לא באמת מבהיר את הסיפור לציבור בישראל. "עיתון של ערבים", אומרים לעצמם גם הישראלי הממוצע וגם התקשורת הישראלית, שנמנעת מלהפוך את הפרסום לכותרת ראשית מטלטלת. בכל זאת, זה לא הטיימס של לונדון, הניו יורק טיימס או הביביסי, שפרסום דומה אצלם היה זוכה להד ישראלי אחר לגמרי.

הביביסי, דרך אגב, פשוט בא לשאול את ברק מה התוכניות שלו לזמן הקרוב, והעביר גם הוא את התחושה שהתקיפה היא עניין של שבועות בודדים: "אני רוצה לשאול אותך עכשיו את כל השאלות, מחשש שישראל תתקוף את איראן בשבוע הבא", אמר המראיין.

אבל בארץ אי אפשר להגיד כלום. רק רמזים. למשל עודד בןעמי, לשעבר דובר צה"ל, שאמר לאחד ממרואייניו בתוכנית הערב (אני לא זוכר מי): "התקשורת זוכרת את חטא יום כיפור, שידעו דברים ולא פירסמו". מה יודע בן עמי? או רון בן ישי שאומר שלישראל יש כבר יכולת לתקוף, רק שההחלטה לא התקבלה. את זה הצנזורה כן מרשה לפרסם, משום מה.

ההצלחה של ברנע

מכל הדברים האלה נראה שחשיבות המאמר של ברנע אינה כל כך בתוכנו, אלא באופן הפרסום והעיתוי.

למרות היותו מאמר סתום (כנראה בשל מגבלות הצנזורה), היה בו המון כוח. בצד הגלוי, הוא אכן העלה את התקיפה באיראן לדיון הציבורי, עד ש"הארץ" עשה סקר בסוגיה, שגילה ש-39 אחוזים מהציבור מתנגדים לתקיפה, לעומת 41 אחוז תומכים. זהו שיעור התנגדות גבוה מאוד, בהתחשב באינסטינקט הביטחוניסטי הישראלי, בפרנויה מפני פצצה איראנית שבה הלעיטו את הציבור, ובכך שלא היה דיון ציבורי משמעותי בהשלכות החמורות של תקיפה באיראן.

בצד הסמוי, המאמר של ברנע כנראה עשה משהו לתוכנית המבצעית – כי הממשלה התחרפנה, ולמעשה חשפה בעצמה כמה משמעותי היה הפרסום הזה.

במקביל, נתניהו ממשיך בתוכניותיו, המשדרות רצינות ישראלית לתקוף באיראן. ב"הארץ" פורסם כי הוא מנסה להשיג רוב לפעולה בשמינייה, ובפוקס ניוז פורסם ששרים שהתנגדו בעבר לתקיפה, עכשיו בעדה. ייתכן שהשרים שינו את דעתם בגלל המידע בדו"ח של סבא"א, לפיו האיראנים כבר התחילו בניסויים מעשיים.

אותו שידור של רצינות נמשך בשאר הפרסומים: שיגור הטיל הישראלי, פרסום התמונות של התרגיל הגדול של חיל האוויר באיטליה, ותרגיל העורף. אלו מסרים שהממשלה מעביר לאיראן ולעולם דרך קבע.

אלא שאם הספקולציה שהעלינו פה נכונה, דגן תקע את הממשלה עם ברנע ועם הדיון הציבורי והקשקשת על איראן. כך קיבלנו מסר מבולבל: הממשלה התחילה לדבר נגד ההתבטאויות בנושא איראן, בעוד מדינת ישראל שולחת מסרים רבים לאיראן. או כמו שאור הלר אמר: "לו אני קצין מודיעין של משמרות המהפכה, אני לא מבין מה רוצים ממני". אבל האמת שהכל עולה בקנה אחד, והאיראנים הבינו את זה טוב מאוד.

ואולי לא

בכלל לא בטוח שהספקולציה נכונה. אפשר לקחת את אותן ידיעות ולטעון שהלהבות לא עד כדי כך גבוהות. אפשר לטעון לפיהן, שעדיין מדובר רק בהמשך משחק המוחות, והתקיפה לא אקטואלית. אפשר בהחלט לתהות, אם הניתוח שהובא כאן נכון. יכול להיות שהכל הרבה יותר פרוזאי. ברנע סתם רצה להצטרף לחבריו הפרשנים שכותבים על איראן; לידיעות אחרונות לא היתה ידיעה יותר טובה לכותרת ראשית; הממשלה רוצה להיכנס בידיעות אחרונות ובמקורותיו.

הנה עיקרי דבריו של נחום ברנע ב"לונדון את קירשנבאום" (מדקה 7:00) ביום שני 31.10, עם הערותיי בסוגריים:

"המידע עבר צנזורה, לא גילינו שום סוד צבאי, הכל ידוע גם לאיראנים.

"יש פרשנות מקובלת בעולם שהדיבורים אינם אלא ניסיון ללחוץ על מדינות זרות, ויש גם השערות אחרות [כלומר, התקפה ישראלית].

"דיון ציבורי לא מכשיל פעולה. אנשים שמדברים איתנו על כך, נתונים חלקם בחרדה שהדבר יברח להם [כלומר הם כרגע במערכת], וחלק תומכים בפעולה, אבל התחושה היא שאי אפשר ללכת לפעולה כזאת, בעיקר בגלל התנגדות המערכת הצבאית, בלי דיון ציבורי".

ברנע נשאל, מה הידיעה שלו מחדשת. "ידיעות פורסמו פה ושם [לא מדויק – פורסמו בצורה מאוד שיטתית] חלקן בצורה מרומזת [גם של ברנע מרומזת], ושמועות יש למכביר [גם הטור של ברנע מסתיים בשמועה], אבל דיון ציבורי לא התקיים. הנושא עבר לידינו, ואני חושב שהרבה מהקולגות שלי מכים היום על חטא שלא טיפלו בכך בצורה מעמיקה.

"אני לא בקיא בצדדים האופרטיביים, וגם אם ידעתי, אני מנוע מלומר אותו. אי אפשר להשאיר את זה כחידון שמתעסקים ברמזים".

בהמשך סיפר ברנע על נסיעתו לאמריקה של סגן הרמטכ"ל אהוד ברק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. מהסיפור ניתן ללמוד שהמטרה של נתניהו וברק היא לגרום לעולם לפעול במקומנו.

האם ברנע חשף תקיפה ישראלית מיידית באיראן? האם מנע אסון? האם סיכן חיילים? האם רק רצה להעלות נושא לדיון ציבורי? האם דבריו השפיעו – כלומר, האם המבצע של "עכשיו" עדיין רלבנטי, או שהוא נדחה לאחרי החורף, כפי שהציע ברנע בסוף טורו? האם רצונם של ברק ונתניהו בכלל רלבנטי, ללא אור ירוק מהאמריקאים? האם ייתכן שתגובת הממשלה כה קיצונית פשוט כי נמאס לנתניהו ולשרים שמתעסקים להם בצעצועים? אבל מה זה הדבר הזה?

כך או כך, התובנה שתקיפה ישראלית עשויה היתה להתרחש בטווח זמן מיידי, עטפה אותי בתחושה שאלו ימי פומפיי האחרונים שלנו כאן. האפשרות שבתוך שבועייםשלושה או ארבעהחמישה חודשים, חיינו ישתנו מהקצה לקצה – אינה דמיונית כלל וכלל. זה הזמן לצאת מהבורסה, לחדש את הקשרים עם החברים בירושלים ובנגב (אבל לא באיזור דימונה), לבדוק אם הדרכון בתוקף, למצוא את הקיטבג עם המדים מהמילואים, להתחתן עם בעל/ת אזרחות אוסטרלית, לקנות פנסים ומאסקינגטייפ, להיצמד לאת חפירה ובלון חמצן, לסחוב תמיד תמרים ומים (זה עוזר מתחת להריסות), לא להיתקע בקומות גבוהות, לצלם את החברים הקרביים, לחבק חזק את הילדים ולהתפלל.

הכותב הוא צרכן תקשורת ביקורתי שביקש להישאר בעילום שם.

בין הגוף המאולף למה שלכאורה נמצא שם מאחורה

12 בנובמבר 2011

יאיר ליפשיץ

"אני מחאה, רון חולדאי. שמע אותי נוהם."

(יותם ישי, סטטוס בפייסבוק, קיץ 2011)

רבי יהודה אריה מודינא פעל בוונציה במהלך המאה השבע עשרה והיה אחד מהרבנים החשובים של יהדות איטליה בראשית העת החדשה. הוא היה מעורב בדיאלוג עמוק עם מלומדים נוצריים מאיטליה, צרפת ואנגליה, וכתב ספר על ריטאולים יהודיים עבור המלך ג'יימס הראשון. הוא גם היה מהמר כפייתי, האחראי על המופעים המוזיקליים בגטו הוונציאני, ומחבר של כמה קומדיות. בין כתביו הרבים, פרסם מודינא טקסט ביקורתי באופן חריף נגד היהדות הרבנית ועל ההלכה, אשר לטענתו נכתב על ידי יהודי ספרדי בשם אמיתי בן ידעיה אבן רז בסביבות זמן גירוש ספרד. מודינא קרא לטקסט "קול סכל", ופרסם לצדו את כתב ההגנה שלו על המסורת ההלכתית היהודית אל מול התקפותיו של אבן רז, תחת השם "שאגת אריה" (משחק מלים על איוב ד,י). כיום, מסכימים כמעט כל החוקרים כל מודינא עצמו כתב את "קול סכל". בכך, עטה על עצמו הרב הוונציאני את מסיכת הסכל, או השוטה, ושיחק את שני התפקידים בו זמנית: שוטה ורב, מגן ההלכה היהודית ומבקרה.

בתחילת "קול סכל", מתמודד מודינא עם השאלה מדוע ברא אלוהים את העולם. התשובה שלו, באופן שאינו יוצא דופן במיוחד, באה בצורת משל:

כמלך שבונה ארמון ומעמיד בו משרתים ומשרתים להם וכלים ובהמות לשרת להם, וכלבים קטנים וקופים וחיות, וציפורים וסוסים וכיוצא לעונג שלו פרטי … כי אם כל היצורים נבראו לעונג הבורא ואין מכולם שיתענג בו יותר מהאדם, אם כן אין מעולה ממנו, וכשם שמשרתי מלך בשר ודם בעלי מעלה קצת לא יבזו לשרת קוף או ציפור נחמד ויקר למלך, כן כוכבי רום ומנהיגיהם ישרתו האדם …

אלוהים פה בורא את העולם משיקולים אסתטיים בעיקר, מתוך נהנהתנות של שליט בארוקי – לצורך העונג שלו הפרטי, שמבוטא כאן בעיקר כהנאה הויזואלית של קהל אל מול המופע המתרחש בחצר מולו. למולו, האדם איננו כל כך נזר הבריאה כמו שהוא "קוף או ציפור נחמד ויקר". או ליתר דיוק, הוא נזר הבריאה מכיוון שהוא סוג של קוף או תוכי שמוצא חן בעיני הריבון. כל הבריאה (כולל הכוכבים העליונים) משרתת את האדם, לפי תיאור זה, לא בגלל יכולות מוסריות, מנטאליות או נפשיות יוצאות דופן של האדם, כי אם פשוט בשל היותו חיית המחמד המועדפת. מעט כמו לולו, כלבו האהוב של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, שלפי התיאורים נהג לישון במיטתו של הקיסר ובזמן טקסים רבי רושם לרוץ אל עבר המכובדים ולהשתין על רגליהם. למכובדים אסור היה לזוז בזמן שנרטבו, בעוד משרת מיוחד היה אחראי על ניגוב נעליהם בבד סאטן.

אולם מה בכל זאת הופך את האדם לחיית המחמד המועדפת על אלוהים? "קול סכל" משיב גם על שאלה זו במונחים של אסתטיקת המופע:

ואולם שיתענג הבורא באדם יותר מכל הוא ברור, כי הגרמים השמימיים ומניעיהם ואם יש שם שכלים נבדלים אחריהם אין חידוש בתנועתם, ידיעתם ושלמותם, גם בשפלים – בעלי חיים, דומם וצומח, אין מהם רושם והשתנות מהישארותם על עומדם ופחיתותם – לבד האדם, הוא אשר יעלה וירד, ירד ויעלה, ישתנה פעם בפעם בידיעתו, בחקירתו, ברצונו, בחפצו, במעשיו, בבחירה ורשות הנתון לו … על זה "יושב בשמיים ישחק" (תהלים ב' 4), כמלך בשר ודם, לא יתענג בעבדיו הישרים, גם לא במשרתיו הפחותים, כי אם בכלב קטן, קוף או ציפור או סוס: פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה. והגיד זה שלמה בחכמתו ברור, רוצה לומר שברא ה' עולמו להתענג בבני אדם, באמרו מדבר על חוכמת הבורא: "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועיי את בני אדם" (משלי ח' 30-31), הבינהו ותבארנו מעצמך, ואמר אפלטון האלוהי: "האדם שחוק האלוה"…

האדם פשוט יותר מעניין מכל יצור אחר. זה הכל. הוא יותר מגוון ובעל פוטנציאל גדול יותר לשינויים, אז כמו כל צופה בדרמה, אלוהים סקרן לדעת: מה האדם יבחר? מודינא לא מחדש כאן יותר מדי, וכותב עמוק בתוך המסורת ההומניסטית הרנסנסית: את הרעיון של האדם כבעל יכולת שינוי ודינאמיות עצומה הוא לוקח מ"הנאום על כבוד האדם" של פיקו דלה-מירנדולה, וחואן לואיס ויוס, ב"משל על אודות האדם", ממקם את האדם רב-השינויים הזה בתוך הקשר תיאטרוני של מופע מול האלים. אולם "קול סכל" מכיל אלמנט אחד ייחודי, עד כמה שידוע לי, שמעניק לו איכות מטרידה הרבה יותר, ואולי גם רלוונטיות לחשיבה פוסט-הומניסטית: הדימוי של האילוף.

שכן האדם איננו רק יצור בעל מנעד התנהגויות רחב במיוחד, אלא כאותו "כלב קטן, קוף או ציפור או סוס" הוא למעשה חיה מאולפת שרותם את אותו מנעד התנהגויות לכדי מעשה אחד. דימוי האילוף מרמז על יחסי כוח אלימים כלפי האדם\החיה המאולפת – יחסי כוח שבהם מוטבעת התנהגות בגוף האדם המופיע לפני האל. יתרה מכך, מודינא מצביע על כך כי העונג שבצפייה בחיה מאולפת טמון בכך כי "פעם יעשה כמעשה האדם ופעם כבהמה". קוף המתנהג כמו מלצר מעורר ריגוש אצל הקהל כי הקהל יודע שבכל רגע נתון הקוף יכול לשוב להתנהגותו ה"חייתית". בבסיס החוויה עומד מתח המושתת על כפילות: החיה המאולפת מציגה בגופה בו זמנית את מה שהיא עושה כמו גם את איך שהיא לא מתנהגת. בהמשך הדברים יציג "קול סכל" את מתן התורה כהנחיה של אלוהים אילו מעשים הוא נהנה יותר לראות – אולם מהתשתית הדימויית שהטקסט פורש כאן עולה כי גם כאשר האדם שומר על החוק הדתי, מדובר בביצוע המעורר עונג של צפייה בחיה מאולפת: העונג של החוק הוא כזה שבו האל נהנה לראות את האדם מבצע בניגוד לטבעו, כאשר אותו "טבע" עלול להתפרץ בכל רגע נתון מבעד לביצוע החוק. את אלוהים זה מרגש.

"קול סכל" משתמש במלך כדימוי לאלוהים, אולם לפחות מאז קרל שמיט אפשר להפוך את כיוון הזרימה ולהשיב את הדיון מריבונו של עולם לריבונות עלי אדמות. ארנסט קנטורוביץ' תיאר את התיאולוגיה הפוליטית של ימי הביניים ככזו שמציעה כי למלך יש שני גופים: הגוף הממשי והמתכלה שלו, והגוף הפוליטי, הנצחי, המזוהה במובן מסוים עם הישות המדינית. בתיאולוגיה הפוליטית הקרקסית של ראשית העת החדשה אותה מציע "קול סכל", מתברר כי דווקא לנתין יש שני גופים: הגוף-שלאחר-אילוף, המבצע את החוק להנאת הריבון הצופה בו, והגוף השני, שמבצבץ מתחת לגוף זה בתור איום ובתור ריגוש, אותו גוף "חייתי" שעלול בכל רגע נתון לפרוץ החוצה כמעין רגרסיה.

אם בביצוע החוק יש ממד פרפורמטיבי, כמופע אילוף של הנתינים אל מול מבטו המתענג של הריבון, איזה פרפורמנס אחר מתאפשר למולו? הרעיון של התפרצות חייתית לא מרוסנת יכול להישמע מפתה, אם כי ייתכן ומעשה האילוף היה יעיל דיו בשביל לא ממש להותיר אפשרות שכזו. מה שמעשה האילוף כן מותיר, מה שמתברר למעשה כהכרחי עבורו על מנת שיהיה מענג, הוא סוג של מרווח בין הגוף המאולף למה שמדומיין שנמצא שם מאחורה, או אולי ליתר דיוק: פנטזיה מאיימת ומגרה שאכן נמצא שם משהו מאחורה שעלול להתפרץ ולשבש הכל. ועם המרווח הזה, עם הפנטזיה הזו, ניתן לשחק.

אני חוזר אל הטקסט הזה לאחר המחאה של הקיץ האחרון שהתאפיינה במובנים רבים ביסוד פרפורמטיבי ומשחקי חזק: האוהלים ברוטשילד (שבשלב מסוים גם עינגו מבט תיירותי-ריבוני), שהם בית ולא-בית בו-זמנית, תוך תזכורת עיקשת לכך שיש בין יושבי האוהלים (לא רק ברוטשילד) גם אנשים שעבורם זהו לגמרי ולחלוטין בית; הכפילות שאפיינה את פעולותיה של "תנועה ציבורית" בעודה, למשל, חוסמת צומת בריקודי הורה: האם בכך הם מפרים את הסדר תוך אזכור נוסטלגי של ישראליאנה קולקטיבית אבודה, ובכך בעצם סוגדים לה? או שהם מפרקים אותה בחיוך? ומכיוון אחר לגמרי – כפי שמבקרי המחאה נהנו להזכיר – "מיהי" דפני ליף? בת עשירים מכפר שמריהו או צעירה החווה מצוקה כלכלית? למה היא לא יכולה פשוט להיות "אחת" מבין השתיים? מאפיינים אלו עוררו למן הרגע הראשון חוסר-נחת בקרב הקהל, שהוא גם הריבון, שהוא גם הקהל.

לאור כל אלו, מעניין אותי האם ניתן למצוא ב"קול סכל" קריאוּת מחודשת. הביצוע המאולף של החוק אל מול מבטו של הריבון הוא ללא ספק אישרור של יחסי הכוח, הסדר והאלימות הקיימים – אבל מה קיים עוד במודל הזה שמאפשר פעולה פוליטית משחקית ומתנגדת? השאלה הזו עולה כעת לאור התהייה מה השיגה המחאה, אם השיגה משהו. מה שכן נשאר מהמחאה, לכל הפחות, אלו פרקטיקות חדשות של התנגדות משחקית שהמשיכו לבוא לידי ביטוי בהקשרים אחרים. כך, למשל, בגל ה"ביבי-גאמפ" (בימיו הראשונים, כשעוד היה בו מימד חתרני אל מול קדושת עסקת שליט, לפני שהצפת-היתר הפכה אותו לבידור פופולארי ורוקנה אותו בהדרגה מתוכן, כך שגם ביבי עצמו יכול היה להצטרף), בו כל מה שניתן היה לעשות עם התמונות היחידות שלע"מ, בעלת המונופול על הייצוג הויזואלי של שיבת שליט, שחררה לציבור הוא פשוט לשחק איתם ולהחזיר אותם למרחב הציבורי עם טוויסט.

חשוב להיזכר כי המחאה בקיץ פרצה לאחר חודשים ארוכים של פעילות חקיקה אינטנסיבית שעניינה הייתה אילוף חופש הביטוי בישראל. אל מול אקט אילוף זה, המחאה לא הייתה תגובה ישירה בנוסח "אנחנו נבטא את כל מה שאתם אוסרים עלינו לבטא", שכן לרוב היא כלל לא התייחסה במפורש לאותם נסיונות אילוף חקיקתיים או לתכניהם הפוליטיים. מה שהיא כן הייתה זה סוג של מופע של "התפרצות החיה המאולפת" אל מול הריבון – שוב, לא מצד תכניה, כי אם בתור מימוש פרפורמטיבי של עצם הפנטזיה\איום שיש שם, מתחת לפני השטח של הנתין המאולף, גוף אחר. כדי לחשוב עוד קצת על איך זה עובד, אני פונה בקצרה ליהודי ונציאני אחר מראשית העת החדשה, שיילוק:

אתה, שלֵחתךָ רוקנת

על זקני, ושבעטת בי

כשם שתגרש כלבלב עזוב

מעל מפתן ביתך. אתה שואל

ממני כסף! מה אומר לך?

ולא אומר: "היש לכלב כסף?

וכי אפשר שכלב בן כלאיים

ילווה למי שלושה אלפי דוקטים?"

או שמא אשתחווה אפיים ארצה

ובקול נכנע, כעבד מתחנן,

קצר נשימה, ובלחש מתרפס

אומר:

"אדון רב חסד, ביום דלת שעבר

ירקת בי; ביום כזה בעטת בי

ובאחר קראת לי ראש כלב;

ועל חסדיך אלה הא לך

סכום כסף זה וזה בהלוואה?"

("הסוחר מוונציה", תרגום אברהם עוז, מערכה ראשונה, תמונה ג')

 

"הסוחר מוונציה" ממוקם בלב התהליכים של צמיחת הקפיטליזם המודרני, וממפה את פעולתם (ואת כשליהם) של תיאולוגיה, פוליטיקה, החוק, והמרחב העירוני בתהליכים אלו. שיילוק העשיר, מעין שריד של כלכלה אחרת (הוא לא "הסוחר מוונציה", כי אם המלווה בריבית. הסוחר הוא אנטוניו הנוצרי) ממוקם בה בעת בשוליים ובמרכז של אותם תהליכים: הוא מושפל וזוכה להתעללויות, אולם נדרש לקיים כלכלית את החברה הקפיטליסטית הצומחת ומתעמרת בו.

ברגע המצוטט לעיל, שיילוק מבצע מופת של התנגדות משחקית. אל מול מבטו של אנטוניו (ושל הקהל בתיאטרון השקספירי), הוא מגלם שלל תפקידים – יהודי, כלב, עבד – ונע בוירטואוזיות בין גילום לגילום. גם כאן הגוף כפול: ההשתחוויה, הקול הנכנע, הלחש המתרפס (שבאמצעותם שיילוק הופך לא רק לעבד כי אם גם לכלב) – כולם הם שיילוק ולא-שיילוק בו זמנית; הוא משחק לפני הונציאניים את כל מה שהם חושבים עליו ובו זמנית יוצר מרווח, אפשרות להיותו משהו אחר לגמרי. כנתין הנמצא בשולי החוק, אך עדיין תחת מרותו, שיילוק לא כל כך נותן לחיה שבתוכו להתפרץ כמו שהוא משחק את החיה הזו, ומנצל את הכפילות שבגופו על מנת להתריס ולערער; לממש באופן קומי ולא-נעים את הביצועים שבעלי הכוח ניסו להטביע עליו – אבל דווקא כפרפורמנס המפרק אותם, ויוצר אצל הצופה חוסר-נחת בנוגע לשאלה איפה שיילוק "באמת" ממוקם. כמו רבי יהודה אריה מודינא "קול סכל", גם שיילוק ברגע תיאטרוני זה מתנהל כמו שוטה. אולי נותר משהו אפקטיבי במורשת של השוטה שיאפשר לנו לחשוף את גופו הכפול של הנתין המאולף, ולהתנסות בכל המנעד המשחקי של גוף כפול זה לצרכי פעולה.

(בציורים: דוכסי ונציה במאה ה-16 וה-17)

"את ספר המוות צריך לקרוא רק פעם אחת"

8 בנובמבר 2011

מצאתי השבוע חוברת קטנה שקניתי לפני עשר שנים בהודו. זה היה בדלהי, בבית החולים לציפורים של הג'יין, שהוקם ב-1956 ליד המקדש הגדול שלהם. למי שרגיל לבקר בבתי חולים, המקום הזה הוא די מבלבל: בניין די גדול, מודרני, עם אחיות ורופאים, ובתוכו מאושפזות בשורות אלפי יונים בדרגות שונות של פציעה. נוכחות חייתית חשופה, רפרופים נואשים וריח חזק של נוצות בתוך סטריליות רפואית חמורה. מעין לול תעשייתי מהופך, שבו חמלה רציונלית מחליפה את תאוות הבצע הרציונלית. הסבל של כל כך הרבה יצורים חיים נעשה איכשהו חשוף, מלחיץ.

בלובי מכרו כמה ספרים, רובם בהינדי או סנסקריט. קניתי חוברת אחת באנגלית, עם תצלום של צעיר לא נאה בלי חולצה על העטיפה. Perception of Death: A Formula of Revolution in Life, מאת מוּני טארון סגאר. 

מתברר שבחוגי דת הג'יין טארון סגאר הוא מפורסם למדי, ומכונה "הקדוש המהפכן". הוא נולד ביוני 1967, ונחשב לנזיר (מוני) הצעיר ביותר בתולדות הג'יין מאז מהווירה, מייסד הדת: הוא פרש מחיי העולם ב-1982, בהיותו בן 15. הוא חוצה ברגל את הודו לאורכה ולרחבה ומלמד את תורת מהווירה. כמו שאפשר לראות בקליפים, אלפי אנשים מתקבצים בדרשותיו, ביניהם פוליטיקאים. הוא טוען שתורת מהווירה, מייסד הג'ייניזם, אינה שייכת רק למאמיני הג'יין אלא לעולם כולו, לכן דרשותיו מושכות גם הינדואים, סיקים ומוסלמים. הוא ידוע בדרישתו המתריסה להעביר את שטחי שריפת הגופות למרכז העיר.

דרשותיו של טארון סגאר עוסקות בנושאים ארציים, והוא נמנע ממעשי פלאים ומחלוקת קמעות, אף על פי שחסידיו רצים אחריו כמו משוגעים. הוא משלב בדרשות מציווייהם של פטנג'לי, בודהה ואושו, ולכן הואשם לא פעם במסחור הדת הג'יינית הנעלה. ב-2007 נעצר עיתונאי מרקסיסט שלעג לו בחשד להסתה דתית. חוץ מזה הוא גם נלחם נגד "תרבות הכלבים" המשתלטת על הודו, ומחליפה את תרבות הפרות. יש לו גם הסברים מעניינים למה אסור לאכול ירקות שורש.

בימים אלה של מבוכה רוחנית ועמידה בפני האבדון, אני מביא כמה קטעים מתורגמים מהדרשות שלו בעיר מירוט באוטאר פראדש. הסגנון של טארון סגאר יומיומי מאוד, והתכנים הלקוחים מהחיים המודרניים נעים בין הטריוויאלי למורבידי. מזכיר קצת את ישו.

בעיני, יש כאן גם מודל מעניין של מנהיגות. מנהיגים לא צריכים ללבוש חליפות. למעשה הם לא צריכים ללבוש בגדים בכלל.

אגב – הוא לא עירום. הוא לובש את האקאשה.

 

מהפכה לאנושות הגוועת

באתי למירוט שלכם, אבל אל תטעו: לא באתי כשליח של שלום. באתי כשליח מהפכני ולא כשליח של שלום. זכרו, באתי כשבידי חרב המהפכה ולא מסר של שלום, כי שלום אינו אפשרי במצב הנוכחי של המדינה והחברה. מהפכה ירוקה היא הכרחית לארץ הזאת, כך אני מאמין. אני ממליץ על מהפכה של שלום וחמלה ולא מהפכה של דם ואלימות. בארץ זו ובעולם היו מהפכות רבות עקובות מדם. אבל כעת מה שנחוץ הוא מהפכה שתיתן חיים לאנושות השוכבת על ערש דווי. מהפכה שתחייה את האבנים. מהפכה שתעניק חיים לאיש הנחבט במיטתו בחושך.

*

המקדש ואתר השריפה

הודו היא מדינה חילונית. לכל אחד יש רשות לבחור את הדת שבה יבחר. אתה אזרח חופשי של הודו החופשית.

לא אתערב בחופש שלכם, אבל אומר דבר אחד. טוב ללכת למקדש. עוד יותר טוב לחוג סביב המזבח מול אלוהיכם שלוש פעמים. זוהי חובה לחוג סביב האל, כי המעגל הוא אות פלאית של הכנעה. התחילו לחוג סביב זה שאותו אתם מבקשים להכניע והוא יהיה נתון לשליטתכם. כשילד רוצה גלידה מאמו הוא חג סביבה, סביב המקום שבו היא יושבת, והוא מכניע אותה ומקבל כסף לגלידה. […]

אנו חגים סביב אלוהינו כדי שהוא ייכנע, כך שמעגל השוטטות שלנו בעולם יעצור או ייקטע. לכן הקפותיכם במקדש הן טובות מאוד, אבל עשו דבר אחד נוסף. חוגו סביב אתר שריפת הגופות פעם ביום, באופן עקבי. הקפה של אתר השריפה תביא למהפכה כזו בחייכם שאלפי הקפות שהשלמתם במקדשים לא הביאו לחייכם עד כה.

*

המוות דומה לאחותכם הצעירה

קבלו זאת כאמת גמורה שאין דבר מוחלט בחיים מלבד המוות. המוות הוא לגמרי מוחלט. […] מי שנולד עשוי לזכות להשכלה או לא לזכות, אבל בטוח שהוא יזכה למות. כיוון שהמוות הכרחי אין טעם לפחד ממנו.

המוות הוא נקטר, החיים מופיעים מתוכו. המוות הוא מקדש שבו מאיר אלוהי החיים. אושו אמר שהמוות הוא ספר החיים הגדול ביותר. אי אפשר לשחרר מישהו מחייו בלי לעבור דרך המוות. ואני אומר: יש רק ספר אחד ששווה לקרוא בחיים והוא ספר המוות. […] חיו בכך שתקבלו את המוות כאחותכם הצעירה, ואם תעשו כך היו בטוחים שהיא תכרוך צמיד על שורש כף ידכם בחג רקשה בנדאן.

הייתי בקוטה. בזמן האנאנד יטרה שאלתי שאלה: למה אתם חיים. הרבה אנשים הביעו את מחשבותיהם, כל אחד אומר דבר אחר, אבל מה שנאמר על ידי צעיר אחד היה נכון ככל שדבר יכול להיות נכון. כששאלתי אותו למה הוא חי ענה אותו צעיר: "אני חי כי אני לא יכול להתאבד". 85 אחוז מהאנשים שחיים היום כבולים ככה לחיים, אבל אין להם לא טעם, לא טקס, לא ריקוד, לא סקרנות ולא שבר בחייהם. אבל שימו לב: אלה אינם חיים. כאשר אדם שוכב בבית חולים ומושך את החיים, מה שהוא עושה זה לא למשוך את החיים, אלא למשוך את המוות.

לכו לבית חולים, ותראו אנשים רבים תלויים. לאחד כבלו את הידיים ולשני את הרגליים. חמצן מוזרם לאחד, וגלוקוז לאחר. למישהו החליפו את הלב בלב של חזיר. למישהו אחר מזרימים אוכל דרך צינור. האם אלה חיים? זה לכלוך.

*

הכניסו את המוות לחייכם

שערכו של הגוף, שלמענו אדם מבצע אינספור חטאים בחייו, אינו עולה על קומץ אפר – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. לכן רק באתר השריפה ניתן להבין את האמת הזאת.

שהגוף ניצב על סף המוות בכל רגע ורגע – זאת ניתן לתפוש רק באתר השריפה. את שבירותו של הגוף ושל העולם הזה אפשר להבין רק באתר השריפה. לכן אני אומר: הקיפו את אתר השריפה פעם ביום.

וכאשר תראו גוויות שרופות ואיברים חרוכים למחצה באתר השריפה תבינו שלא ניתן לברוח. שזה יהיה גם מצבכם יום אחד. לכן אני אומר שוב ושוב: אתר השריפה צריך להימצא בכיכר הראשית, בלב העיר, ולא בשוליה – כך שבכל פעם שנעבור במקום סואן זה ניזכר במותנו, בכך שנביט במטה העליון של המוות. אם ברצונכם להיפטר מחטאי העולם חיו בכך שהמוות יהיה נוכח למול עיניכם. תוכלו להסתיר את חטאיכם מהעולם אך לא תוכלו להסתיר אותם ממחשבותיכם, כי הן עדוֹת להם.

*

בית הוא המקום שבו אנו מתים

הבית שבו אתה גר אינו נעלה על אתר השריפה. איש אחד בא אליי אחרי שבנה בונגלו נאה עם מיזוג אוויר. הוא השקיע בזה 2.5 עד 3 מיליון רופי. הוא אמר: "אנא, תן שם לבונגלו שלי, תן לו שם יפהפה". אמרתי לו: "אני קדוש, השכל שלי פועל במהופך. אל תשאל אותי, כי אתה לא תאהב את השם שאתן. השם יהיה נחמד ורב משמעות, אבל אתה לא תאהב אותו".

"אתה הגורו שלי, כיצד יכול להיות שהשכל שלך פועל במהופך?", הוא אמר.

"לקדושים יש שכל מהופך כי אורח החיים שלהם הפוך מזה של אנשים ארציים. בלילה כאשר אתה ישן הקדושים נשארים ערים, בחייך יש הנאות והקדושים חיים גלמודים. אתה מעריץ את שיערך, הקדושים תולשים את שערם. אתה לובש בגדים צבעוניים, הקדושים לא לובשים בגדים בכלל. לכן אני אומר שלקדושים יש שכל מהופך כי חייהם נעים בכיוון ההפוך. לכן אני אומר: אל תבקש ממני לבחור לך שם". הוא אמר: "לא, אתה תצטרך לבחור לבונגלו שלי שם". אמרתי: "טוב, אבל תצטרך להבטיח שתקבל את השם שאבחר, ותשמור אותו". הוא אמר – כן, אני אשמור אותו ואני שאלתי שוב: "האמנם?", הוא אמר: "כן, כן, אני אתן לבונגלו את השם שתבחר". אמרתי: "בסדר, תקרא לשם מרגהט" (אתר לשריפת גופות). האיש נתקף צער וזעם ואמר: "אדם גדול ומלומד כמוך מדבר בשפה כזאת?". […]

חייך נגרעים כל רגע במקומות האלה ובבניינים האלה. כולם מוכנים למות בארמונות והבניינים האלה – לכן הארמונות אינם אלא אתר שריפה.

*

קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם

קיראו את עצמכם פעם אחת בלבד. אין צורך לקרוא את הוודות, הפוראנות, האופנישדות או ספרי הדת כדי להבין את החיים ואת הכל יכול שיושב בתוככם. לקרוא את האוטוביוגרפיה של עצמנו זה לקרוא את ספר המוות, ואת המוות צריך לקרוא פעם אחת בלבד.

אולי קראתם את האוטוביוגרפיה של גהנדי, ויווקאננד, נהרו וטולסטוי, אך אני אומר לכם: קראו את האוטוביוגרפיה של עצמכם, ובעודכם יושבים לבדכם, חייכם יתמלאו בריח נעים של בושם. האוטוביוגרפיה של גהנדי או נהרו לעולם לא תביא למהפכה שתביא האוטוביוגרפיה של עצמכם.

*

תודעת המוות היא המהפכה בחיים

הפלא אינו המוות, אלא החיים.

את הזמן שבו תפרח ציפור החיים מכלוב הגוף איננו יודעים. לכן עשה ללא דיחוי בעודך בחיים את מה שראוי לעשות.

כאשר אלונקת המת עוברת מול דלת ביתך, אל תסגור את הדלת, אל תחסום את הילדים ואל תתפוס את ידם, אלא שלח אותם החוצה לעמוד ואמור להם: "בני, גם אני וגם אתה נצטרך לעזוב את העולם בדרך זו. לפני שהדבר יקרה עלינו להיכנע לאל הכול יכול ולמות מוות אציל, מוות דתי". תובנה כזו שתוענק לילד בעודו צעיר תהיה כהקדשה שתוליך אותו לחיים טובים ותציל אותו מנפילה. […]

כך אני רואה את מותי בכל רגע ורגע. בכל רגע אני שומע את צליל צעדיו של המוות, אך כיוון שאני נישא מעל ביצת התשוקות הארציות אני פורח כמו הלוטוס. […]

לכן יש רק נוסחה אחת למהפכה בחיים והיא תודעת המוות. ולמוות אין מועד קבוע או מוזמן.

חרדת השמרנות

6 בנובמבר 2011

יריב מוהר

השמרנים מפחדים, באמת מפחדים סובלים מחרדה. זו לא רק מניפולציה לצרכים פוליטיים, נדמה שמדובר במשהו עמוק משנוח לנו לראות. חרדת השמרנים נפוצה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט, ולאחרונה נדמה לי שמשהו גורם להם להיערך לקרב חיים – מול סכנה קיומית – בשל מגמות ההתפוררות של החברות שהם חלק מהן.

אפילו אויב חיצוני לא מצליח לנטרל את חרדת השמרנות. להפך, בעיניים שמרניות האיסלאם הראדיקלי המגובש והמלוכד רק מדגיש את חולשת המערב הדקדנטי. ואם חושבים, למשל, על ההתמודדות עם גלי הפליטים האפריקאים השוטפים את ישראל בעידן הגלובלי, ברור – כפי שנראה בהמשך – שקשה להפריד בין חרדה מערעור המבנה החברתי לבין גזענות גרידא. האויב איננו "האחר", אלא האחרות של החברה בכללותה, האנומיה המכרסמת בה.

הכוונה של מאמר זה רחוקה מרדוקציה פסיכולוגית או הסברים רגשיים גרידא: השמרנות הפוליטית תיתפש פה כצורת מחשבה אחרת על ניהול הסיכונים שלנו כחברה. בשמאל הראדיקלי רואים יחסי כוח, דיכוי ואף פאשיזם כמעט בכל מקום, ולדידם זו מערכת הסיכונים שיש להתמודד עמה. השמרנים, לעומת זאת, מזהים את התפוררות המבנה החברתי והמשמעת הדרושה להישרדות בדברים תמימים למדי, החל מתרבות האספרסו ועד קונצרט של הביטלס שחייב להתבטל. זו מערכת הסיכונים מבחינתם, והיא אינה נובעת מרשעות.

שתי תצורות ניהול הסיכונים – זו השמרנית וזו השמאלנית – מציעות להתמקד בסכנות קריטיות שאין להקל בהן ראש – טוטאליטריות סמכותנית ומנגד התפוררות דקדנטית של החברה. ומכיוון שקשה להכריע מתי סיכון מסוג אחד ממשי ובוער יותר מהסיכון ההופכי לו, הבחירה במודל סיכונים אחד ולא בשני היא פחות עניין של הערכה מחושבת וקרה, ויותר בגדר הכרעה פוליטית, מוסרית וסגנונית.

בישראל האצבע של שמרני הימין מופנית כלפי השמאל הראדיקלי או הפוסטציונות כסכנה לחברה. אבל איך אפשר להסביר את גודל החרדה לנוכח העובדה שהאויב הנורא – הגרעין הקשה של השמאל כל כך קטן וחלש ושהימין שולט במוקדי הכוח? תשובה מפתה היא כי מה שבאמת מפחיד את השמרנים הוא התערערות הלכידות הלאומית, מבנה התא המשפחתי, תפקידי המגדר, יסודות השיטה הכלכלית והסדר החברתי בכלל. ומדעני חברה רבים מזהים את הגורם העיקרי לתופעות אלו עם הקפיטליזם הגלובלי ותרבות הצריכה, לא עם תומכי חד"ש. אך נגד הקפיטליזם הגלובלי קשה לשמרנים לצאת ישירות שמרנות הכלכלית של רבים מהם חתרה תחת שמרנותם החברתית וחברה לליברלים בתידלוק כוחו של השוק החופשי.

אולם אם הקפיטליזם הגלובלי, על האפקט הפוסטקהילתני שלו, הוא אכן מקור החרדה של השמרנים, הרי יש בכך פתח לשיתופי פעולה בלתי צפויים. זה מאפשר להבין את החרדה השמרנית לא רק במונחים של הסתגרות, גזענות לשמה, כוחנות או מיליטריזם, אלא כחשש לגיטימי ממחיקת אורח החיים.

כתבתי בעבר כי אידיאולוגיה או מדיניות שאינן רגישות לקבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלות לא רק מבעיית "שיווק", אלא מבעיית הוגנות וצדק. חוסר יכולת להפגין רגישות לאחר הפוליטי, כמו השמרנים, הוא לא מופע של צדק חברתי. ופה בא האתגר הגדול: להיות הוגנים כלפי שמרני הימין זה אומר לשקלל את החרדות שלהם, הרגישויות שלהם ואפילו את היגיון ניהול הסיכונים שלהם במחשבה הפוליטית שלנו (כמובן, כל עוד זה לא הופך לחוסר רגישות כלפי צד שלישי למשל הפלסטינים). אבל היות שהשמרנות הימנית מאיימת על רבים ואני בתוכם זו תביעה קשה לעיכול.

 עד כה נדמה שמדובר בשתי גישות מושרשות ובינאריות שלא ניתן לגשר ביניהן. אבל רוב בני האדם במיינסטרים הפוליטי נעים ונדים על ציר השמרנותפרוגרסיביות בהתאם לנסיבות. בזמן של חוסר ביטחון ותנודות, הם ידרשו מנהיג קשוח שייגן עלינו כחברה. לכן בנסיבות רבות חרדת השמרנות היא לא רק חרדת השמרנים, אלא חרדת המיינסטרים. לכן התמודדות איתה היא חיונית לרלוונטיות הפוליטית של הפרויקט הפרוגרסיבי – במיוחד בעת הזו של אישקט גלובלי.

הגדר והפליטים: הפוליטיקה של הקווים האדומים

והנה אפשרות לרכך את חרדת השמרנות: חיזוק הוודאות ביחס לתוצאה הסופית של מהלכים פרוגרסיביים הנתפשים כמערערים מבחינה חברתית. הרטוריקה המלווה מהלכים כאלה צריכה להדגיש לא רק את התמות הפרוגרסיביות הקלאסיות של "חירות, שוויון ואחווה", אלא גם את השליטה בתוצאה הסופית. המקרה הבא יבהיר זאת.

ארגוני זכויות הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, רובם ככולם, התנגדו דהפאקטו לייבוא של עובדים זרים נוספים וגם דרשו מהממשלה מדיניות הגירה מסודרת שתתווה כמה פליטים אפריקאים אנו מוכנים לקלוט כמדינה מערבית. לאור זאת, ארגוני זכויות הפליטים היו יכולים להכריז בפני הציבור: גם אם אתם מודאגים משינוי המרקם החברתי וקריסתו, אל תחששו, אנו בעד קווים אדומים למהלכי ההגירה והפליטות העוברים על ישראל. אבל בפועל, זה לא מה שהודגש ונוסח בתקשורת. ואכן, קשה לומר שעמדת הארגונים הצליחה להרגיע, ולו במקצת, את חרדת השמרנות בנוגע לפליטים ומהגרי העבודה. הרטוריקה התמקדה בגינוי אטימות ליבו של הממסד הישראלי כלפי הפליטים, כאילו שגינוי זה ישכנע את המיינסטרים לפתוח את הלב ואת הגבול בפניהם.

כשדיברתי עם משפחתי השמרניתימנית על פליטים ומהגרי עבודה הם הביעו חששות עמוקים מאוד מתהליכים אלו שמבחינתם אין לנו שליטה עליהם. זו בהחלט היתה חרדה. כשסיפרתי על חרדות אלו לפעילי זכויות מהגרים ופליטים הם הגיבו בביטול: לדידם האימה מופרכת, רחוקה מלהיות מעוגנת במציאות, וברור שמה שבאמת מדאיג את השמרנים זו גזענות נגד כהי עור ולא החשש מטלטול המבנה החברתי וממשבר נורמות וזהות ("אנומיה"). בתגובה, טענתי כי גם אם מעורב כאן בוודאי מימד גזעני לא מבוטל, עדיין ייתכן שאנשים יהיו חרדים משינוי מהיר ובלתי מבוקר במרקם החברתי. הרי זה קרה סביב כל גל "עלייה" מאסיבי לישראל, אפילו כשרוסים בהירי עור "הציפו" אותנו.

זה לא שכנע את פעילי זכויות המהגרים שדיברתי איתם. הם יכלו להבין את חרדת השמרנות רק או בעיקר כגזענות נחבאת שלא ניתן כמובן לגלות כלפיה כל אמפתיה. וכשהצעתי לארגון זכויות פליטים קמפיין שיטפל בחרדות הללו, התגובות היו מסויגות (גילוי נאות, גם אם מובן מאליו: לא נבחרתי לניהול הקמפיין). אני לא חושב שהתגובות נבעו מאטימות או גאוותנות; אני מאמין שלפי מודל ניהול הסיכונים של אנשי זכויות הפליטים ברור שהאיום האמיתי הוא קהות מוסרית. לכן זה נראה להם אידיוטי להדגיש דווקא את תמיכתם במדיניות הגירה שתשלוט במספר הפליטים. הם לא העלו על הדעת כי דווקא הדגשת הוודאות לגבי התוצאה הסופית של המהלך, תאפשר לגייס הלך רוח ציבורי אמפתי יותר כלפי הפליטים.

חזרתי למשפחתי השמרנית ושאלתי: אם היו אומרים לכם שבכוונת הממשלה לקלוט ולסייע למספר מוגדר של פליטים ובמקביל להקים גדר, האם הייתם מסכימים לכך. הם מיהרו להסכים. המחשבה על גדר ומכסות הגירה שירחיקו פליטי רצח-עם מזעזעת פרוגרסיבים; היעדרה של הגדר מחריד שמרנים; ובינתיים הוחזרו למצרים ב"החזרה חמה" מאות בני אדם ממשיים אפריקאים שעלולים לחזור אל התופת.

אולי עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות: האם יש היגיון תהליכי המחייב את שלב הגדר והגבולות, וזאת כדי להפחית את האימה ממה שבצד השני? האם קווים אדומים קשוחים יפגעו בכוח השכנוע של הפוליטיקה הפרוגרסיבית או שמא דווקא יעניקו לה דחיפה בעת שהיא מאבדת את המיינסטרים?

ולסיום: איפה הצדק החברתי בהתעקשות על מודל ניהול סיכונים פרוגרסיביטהרני, ללא הכרה בחרדות מסוג אחר המאפיינות קבוצות רבות באוכלוסייה? והאם ההתעקשות אינה מסכנת את כל הפרויקט הפרוגרסיבי?

אם רוצים לחזור אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית וכמקור לצדק חברתי, נדמה שאין ברירה אלא להבין גם את הטיפוס הפוליטי השמרני הבנה ביקורתית, אבל כנה.

הסוד של השבט

1 בנובמבר 2011

 לפני שנתיים, השתתפתי בסיור בברלין מטעמה של איזושהי קרן אירופית לטיפוח עיתונאים צעירים מהמזרח התיכון (אותה קרן ששיגרה אותי לאחרונה לבריסל). ביום האחרון של הסיור, נלקחנו למוזיאון השטאזי במזרח העיר. מזרח גרמניה היא המדינה המודרנית היחידה שפורקה פשוטו כמשמעו, מה שאיפשר כידוע את המצב יוצא הדופן של חשיפת חלק מסודות משטרת הביטחון שלה. מדריך צעיר, מזרח גרמני אנטי-קומוניסט, הוביל אותנו לאורך התצוגה, שכללה בעיקר אמצעי ציתות ומעקב שונים שהיו בשימוש השטאזי. כל זה הסעיר מאוד עיתונאית ציונית אחת מהקבוצה הישראלית. היא עמדה מזועזעת מול מכשירי ההקלטה המוצפנים בתוך עטים, מנענעת בראשה, לוחשת "Oh my god" בקול רועם. לשיא של ריגוש היא הגיעה מול אחד המוצגים – אבן שבתוכה הוסתר מיקרופון. בשלב זה היא ספקה כפיים, פלבלה בעיניה והזדעקה על רשעותו  חובקת הכול של הארגון.

נעמדתי לידה, וכאשר המשכנו הלאה שאלתי אותה בזהירות מה גורם לה לזעזוע גדול כל כך, והאם אינה חושבת שהשב"כ והמוסד משתמשים כיום באמצעים מתוחכמים הרבה יותר. העיתונאית הסתכלה בי מופתעת, חשבה לרגע ואז אמרה: "כן, אבל אל תגיד את זה כאן. יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית".

זאת היתה אמירה קצת מגוחכת, אבל אופיינית למדי למנטליות הנפוצה בישראל, מדינה שבה לומדים התינוקות לשתוק עוד לפני שהם לומדים לדבר. האליטה הישראלית גדלה סביב סודות צבאיים, שנוכחים תמיד בסביבה. השתיקה והסוד הם למעשה מה שבונה את תחושת השייכות שלנו, ואפילו את האזרחות שלנו.

בימים האחרונים, בעקבות העונש המזעזע שהוטל על ענת קם, חשבתי לעצמי מאיזה גיל מוקדם עניין הסוד נוכח בחיים שלנו. בבית הספר שבו למדתי היו שני אחים שאביהם היה קצין בכיר ביחידת עלית כלשהי. כבר כשהיו בכיתה ב' או ג', נשמעו לחישות שהילדים האלה יודעים את "הסוד הכי גדול של צה"ל". הם היו ילדים רגילים, אבל היתה מסביבם איזו הילה. ביום שבו נרצח אבו ג'יהאד, הם באו לבית הספר שתקנים מעט יותר מהרגיל. המורים הגברים, יוצאי הצבא, עמדו בהפסקה ליד החלון של הקומה השנייה והביטו בהם בהערצה, בעוד הם הסתערו זה על זה בפראות מסוימת במגרש הכדורגל שבחצר.

בערבה, באזור שבו גדלתי, היו המון בסיסים סודיים שהיו מזוהים באופן כללי עם ישות מופשטת שתוארה בתור "המודיעין". זה הוסיף לנוף איזה מימד של מסתורין, שהתבטא באופן ויזואלי בצפלין הענק שהיה תלוי מעל האופק. הבלון הלבן והבוהק הזה היה העצם הכי בולט בשמיים, אבל היה עטוף במסתורין, לא הוזכר בשום פרסום, לא הופיע בשום תמונה, ובאופן רשמי לא היה קיים. כך גם החיילים הצעירים שחזרו מהצבא, והוריהם הגאים אמרו שוב את אותה מלה: "הוא במודיעין, אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הוא עושה".

אם חושבים על זה, אז צעיר בן 18 ששומר מפני משפחתו את המקום שבו הוא נמצא כל השבוע הוא בעצם תופעה די פסיכית. היא אפשרית רק בחברה שמתפקדת למעשה כיחידה צבאית, שנענית כולה לצו הסודיות. לחילופין, אפשר לתאר את החברה הישראלית כמעין שבט, שמתגבש סביב סוד עלום.  הרי הפקודות הצבאיות עצמן לא מספיקות כדי לשמור את הסוד מחוץ לצבא – נדרשת גם יראת הכבוד והצייתנות של האזרחים. הצייתנות הזאת מתבטאת אפילו במקומות כמו ויקיפדיה – פרויקט שאמור להתבסס על הפצת ידע. בדף השיחה על הערך כנף 2 (שבעצמו לא מכיל הרבה מידע), כותב אחד העורכים:

מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים? אתם עוברים על בטחון השדה של מדינת ישראל אין לערוך ערך זה! בפקודה!

ונשאלת השאלה: בתוקף איזו היררכיה מחלק אותו עורך פקודות למשתמשי האנציקלופדיה החופשית? ההיררכיה של ויקיפדיה? כנראה שלא. סביר יותר שהוא מנסה להפעיל את ההיררכיה הלא כתובה שעוברת דרך האוכלוסייה היהודית בישראל: אם שמעתם סוד, הסוד הזה הוא גם שלכם. מה שנקרא: "לא היית אמור לדעת את זה".

מיום הולדתה, החברה הישראלית בנויה במידה רבה על שתיקה – השתיקה על גורלם של 700 אלף הפלסטינים שנעלמו פתאום בשנות מלחמת העצמאות. הסוד הגלוי הזה הפך במשך הזמן לסוד כוחה של ישראל, וספח לעצמו סודות נוספים. מישהו די חכם גילה את האפקט של השתיקה המטאפיסית הזאת, שמקרינה כוח עצום כלפי חוץ וכלפי פנים. כך נולד המיליטריזם הישראלי הדיסקרטי, העמום, הנשגב והיהיר, שהתגלה כחזק הרבה יותר מתהלוכות ומפגנים צבאיים. כך נולדו גם אנשים כמו אהוד ברק, שהשתיקה היא מפעלם העיקרי.

הסוד מעניק לחיים כאן הילה רומנטית. הוא גם משמש מרכיב משמעותי באבחנה בין האליטה האשכנזית, שיודעת סודות ומסתובבת עם סודות, לבין כל השאר. אל מול הסוד הצבאי, הכול נראה זניח, קטנוני, ילדותי ולבנטיני. במיטבו, הסוד הוא סמוי כל כך שלא יודעים שהוא קיים – כמו הלוחמים של סיירת מטכ"ל שמסתובבים כמו סתם חיילים בצנחנים, בלי תג. בתוך הסוד הגדול והמפעים (טילי יריחו) נטמעים כל מיני סודות קטנים ומלוכלכים (האשה הפלסטינית ששברת לה את הלסת). לגבי כולם נוקטים באותה מדיניות: שתיקה. זה פועל מצוין, וגם בונה את אותה גבריות מקומית שזכתה לתהילה בעולם כולו.

ישראל היא כמו אותם גברים, שנראים נורא חכמים בגלל שהם שותקים כל הזמן. כאשר הם פותחים את הפה מתברר שהם די סתומים. כשבכירי השב"כ או חיל האוויר מחליטים להתמודד בכנסת, מתברר פתאום מה רמת האינטליגנציה של האנשים המופלאים האלה. חשבו למשל על גדעון עזרא.

כבר כתבתי פעם, שהעיתונות בישראל נועדה בעיקר להסתיר מידע, כלומר לסתום את החורים במידע שיש לציבור באמצעות מידע לא רלוונטי. לא התעסקתי אף פעם בדברים סודיים במיוחד בתור עיתונאי, אבל הייתי במקרה משכתב זוטר בדסק החדשות של הארץ ביום של התקיפה בכור הסורי. אני זוכר איזה מאמץ היו צריכים עורכי החדשות והגרפיקאים להשקיע כדי להסתיר את העובדה שהצנזורה פסלה להם חצי מהידיעות והפרשנויות. הקורא קיבל עיתון מלא טקסט ותמונות, אבל בעצם כל מה שהיה בו זה צנזורה. העיתונאים בישראל מופקדים על הסוד יותר משהם מופקדים על המידע.

*

המחיר של המצב הזה, של קוד הסודיות, מורגש בתקופות כמו התקופה העכשווית. מכל מה שקורה במישור המכונה "מדיני-בטחוני" שומעים רק איזה רחש, לחישות, שמתבטאות באופן קריפטי, אולי מהופך, בנאומי ראש הממשלה ובמאמרים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. בינתיים מפורסמות גם כל מיני ידיעות על זה שישראל מגדילה את ארסנל צוללות המכה השנייה שלה. אבל מה אפשר להגיד על כל זה? ברור שאלה עניינים גורליים ביותר, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. בד בבד, איך אפשר לנהל דיון על נושאים כמו שביתת המתמחים או הקסאמים בדרום, כשמתחת לרגליים חותרת צוללת אטומית בדרך ליעד לא ידוע? למעשה, תושבי ישראל עכשיו הם כמו אסיר, או כמו חייל בטירונות, שלא יודע מה יקרה איתו אפילו עוד שעה.

אם לנסח בפשטות את משמעות המעשה של ענת קם, שהופך אותו לכל כך מעורר הערכה, הרי זו ההפרה של קוד השתיקה הזה. קם לא מסרה מידע לשום גורם זר, אבל היא לא קיבלה על עצמה את הכללים של הסוד, שאותם מקבלים על עצמם רוב ילדי האליטה. בכך היא תרמה תרומה עצומה לנורמליזציה ולאזרוח של החברה הישראלית, ועל כך היא גם נענשה.

קשה לשכוח את החגיגה של הח"כים מהימין כשהוסר צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם לפני שנה וחצי. אבל בין הדברים שנאמרו אז היו מרכיבים מעודדים. למשל בהודעה לעיתונות של אורי אורבך, שאמר כי צה"ל צריך לסנן גורמים מסויימים מהשמאל הקיצוני שעלולים לנצל לרעה את תפקידם הסודי לצרכים פוליטיים. "הצבא חייב לבחון היטב את מי הוא מגייס ובידי מי הוא מפקיד את בטחון אזרחי ישראל", אמר אורבך.

אם הצבא אכן יגלה חשדנות בגיוס אנשים בעלי עמדות מסוימות, זאת יכולה להיות ברכה די גדולה. הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה. אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם.