כשהייתי נער ולמדתי בפנימייה בשדה בוקר, לחברים שלי ולי היה אוסף גולגלות. תוך כמה חודשים הצטברה לנו קולקציה די יפה, עם כמה עשרות פריטים. היו לנו גולגלות של: עכבר, צבוע, עפרוני, יונה, גמל, גירית, חולד, דג נסיכת נילוס, ועוד כמה. מה שהיה חסר לנו זה גולגולת של אדם. לא היה לנו גם אף פרימאט אחר, אז זה היה די מתבקש מבחינה סיסטמית שננסה להשיג. ניסינו לחשוב איפה אפשר למצוא גולגולת, ואז נזכרנו: יש בשדה בוקר קבר אחד, בעצם שניים. הקבר של דוד בן גוריון ואשתו. עוד לפני זה, ידענו להפיק טובות הנאה מהקבר הזה. למשל: ביום שבו לאחת הבנות בשכבה היה יום הולדת, הקנצלר הלמוט קוהל ביקר בקבר. אחרי שכל המכובדים הלכו, נשאר על המצבה הזר של הרפובליקה הפדרלית. אז אחד החברים שלי קטף כמה פרחים, והכין לה זר נחמד בצבעי שחור-אדום-צהוב. זה היה ממש הצלחה.
בסופו של דבר, נדמה לי שהתוכנית לחפור את קברו של בן גוריון לא התממשה – אולי כי זה היה בסמוך ליום הזיכרון לחייל האלמוני, ומישהו קיבל רגליים קרות. אבל נזכרתי בסיפור המורבידי הזה היום, כשקראתי ב"הארץ" על הפולחן של קבר יגאל אלון בגינוסר, שמונהג בעיקר על ידי הקאדרים של הנוער העובד המתחדש. רבים מאיתנו מכירים את הנוער המופלא הזה, ומי שלא, יכול לקרוא למשל כאן.
להלן הסבר קצר: מדובר בדרך כלל בקומונרים בשנת שירות, או בחברי "תנועת הבוגרים" המשגשגת של הנוער העובד– מעין כת נזירית של אידיאליסטים מסורים שוויתרו על טיול למזרח ועל חיים בורגניים רגילים כדי ללכת בעקבותיהם של חלוצי ביתניה ודומיהם. הם חיים במשותף, לרוב בערים בפריפריה, ומקדישים את חייהם ל"שינוי פני החברה הישראלית באמצעות חינוך". אם התיאור מוטעה – אשמח לקבל תיקונים.
כבר כמה זמן הקומונות האלה מעניינות אותי, כי מדובר באנשים שבאמת חיים באופן די רדיקלי. לא פעם נתקלתי בהם, הולכים עם טי-שירט ועליו הדפס עם פרצופו של בן גוריון, מדברים על שינוי החברה. כדאי לזכור: רבים מהם אינם רוכשים שום סוג של השכלה גבוהה, ולא נכנסים לשום מסלול מקצועי. בזמן שרבים מאיתנו צוברים תארים או מטפחים קריירה, הם יושבים בנצרת עילית ומקדישים את חייהם לחינוך הילידים, סליחה, הילדים, והכול ברוח הגותם המעמיקה של ברל כצנלסון ויצחק שדה. נהוג לומר שאי אפשר לבקר אותם. הרי במקום לראות "האח הגדול" הם עושים משהו, ולא סתם משהו אלא חינוך.
בכל מקרה, ההתלבטויות שלי תמו כשקראתי את הידיעה על הפולחן המתפתח של יגאל אלון. מורן צלניק, חבר קיבוץ "נעמ"ה", קיבוץ מחנכים עירוני שחבריו מתגוררים בנצרת- עילית, אומר בכתבה:
"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון; חיים בתוך ערי פיתוח ופעילות ליצירת קהילות ואיגודים בתוך חברה שמתפרקת ומופרטת. אלון ידע להבין שיש 'כלים שלובים' – קשר הדוק בין כל מרכיבי החברה. אי אפשר רק לדבר על שלום בלי לדבר על צדק חברתי".
מורן צלניק הוא אולי נורא נחמד. יהיו שיגדירו אותו "נאיווי", אבל זאת לא הבעיה. מה שהוא עושה הוא מגעיל. כי מי זה יגאל אלון? יותר מכל דבר אחר, יגאל אלון היה בריון. בריון אלים מאוד, שהאלימות היתה למעשה האידיאולוגיה היחידה שלו. כן, הוא היה אשכנזי. כן, הוא היה קיבוצניק. כן, היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים. אני לא מתנגד אוטומטית לכל בנאדם מהפרופיל הזה. אבל יש דברים שאסור לשכוח. אלון הוא האדריכל של מפעל מחיקתם המכוונת של 400 כפרים פלסטיניים. אניטה שפירא, ברב המכר הסנטימנטלי שלה על אלון, כתבה שאלון "היה תומך עקבי ונחרץ של העברת ערבים, ואף ביצע גירושים המוניים במלחמת תש'ח". כחסיד "האקטיוויזם" (במובנו הישן), אלון היה הרבה יותר טרנספריסט מבן גוריון. הסוציולוג אורי בן אליעזר כותב בספרו "דרך הכוונת" איך אלון ודיין התנגדו אפילו למדיניות של הפרדה בין "ערבים רעים" ו"ערבים טובים". בריאיון לדליה קרפל אומר בן אליעזר:
"אלון ודיין, אומרים: לא, אין להפריד בין ערבים 'טובים' לערבים 'רעים', ויש לפתור את הבעיה ולהיכנס בהם. ההתלבטות של בני הדור הזה קצרה, והיא מהר מאוד מיתרגמת לפקודת אש. וזה הדבר המדהים בפרסונה הצברית הזאת, שמצד אחד עשתה דברים נוראיים, ומצד שני לא הפסיקה לומר שהיא אוהבת ערבים ויש לה מוסר לוחמים נעלה".
הוא מספר גם על פעולה ש בה השתתף יגאל פייקוביץ-אלון כבר ב-1938: ""הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו? לא קרה דבר. מישהו אמר'פויה' ובכך זה נגמר". הוא מוסיף ומתאר את אלון בתור דמות המפתח בהיווצרות המיליטריזם הישראלי:
"הם הצברים, הבנים לדור המייסדים. הם פיתחו את המיתוס שהצבר הוא אדם עליון. משה דיין חשב בגיל עשר שהוא אדם עליון וכך גם יגאל אלון, ובגיל 13-12 הם נערכו לתגרות על יבולים עם נערים ערבים: הם מכירים לכאורה את הערבים, והם מאמינים שהערבי מבין רק את שפת הכוח".
מאז שקראתי את הדברים האלה, רפלקס ההקאה מתעורר אצלי כשאני שומע על יגאל אלון. וזה עוד לפני שהזכרנו שהוא למעשה מייסד קריית ארבע. אני שואל את עצמי: מה זה בעצם אומר ש"היום-יום שלנו הוא הגשמת רעיונות של יגאל אלון"? איזה רעיונות היו ליגאל אלון מלבד אלימות, גזענות וקצת טיהור אתני? למה אנשים צעירים מתעקשים להעריץ בריון – לא מהפכן, לא מורד אלא סתם בריון עם בלורית שעלה לגדולה והפך לשר החינוך?
ועוד: איזו מין רדיקליות זאת, להאמין באופן פנאטי במה שכולם מסביבך חושבים – אפרטהייד, ציונות, התיישבות? ומה יוצא מהחינוך שהם מרביצים? מה הם עושים חוץ מלייצר עוד נערים עשויים ללא חת, שבמקום לשרת בשק"ם יתגייסו לקרבי וייהרגו ו/או יהרגו? נערים יפים שלי, שבו בבית. גדלו את הבלורית שלכם בשקט. אם בא לכם, תראו "האח הגדול". כמו שכתב כאן אחד המגיבים, אף אחד לא אמר שתמיד עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום.
אם יש להם תשוקה נקרופילית לאבות תנועת העבודה, יש לי הצעה ברוח הפתרונות הטכנולוגיים המוצעים כיום לבעיות שונות. למה לא להקים פארק יורה לראשי מפא"י. אפשר לשבט שם את בן גוריון, גולדה, דיין, ידין, גנדי, טבנקין, ברל – את מי שלא רוצים. מצדי שיירעו חופשי במכלאה. מצדי שיזדווגו ויתרבו ביניהם. רק יש לי בקשה אחת: שהגדר תהיה גבוהה.
תגים: אידיאליזם, הנוער העובד, טרנספר, יגאל אלון, מיליטריזם, מפא"י, נוער, נוער נוער נוער, סוציאליזם, ציונות, קומונות, שיבוט
9 במרץ 2010 ב- 19:57 |
מה קורה. ראשית עלי להצטרף לדברי האיחולים של יואש ולהסכים שאכן מדובר בבלוג מרחיב-דעת ביותר. עד כדי כך שאני יוצא מחביוני המזהיר, בו אני בדרך-כלל נמנע מכל מטיקבוק. הפעם לא יכולתי להתאפק, משום שהמאמר מעניין מאוד בעיני. רציתי להתעכב על שלושה עניינים בו:
(א) ה"חינוך": לי היה נדמה תמיד שהמושגים "חינוך" ו"לימוד" כמעט זהים, או לכל הפחות שלובים זה בזה. רק כאשר יצא לי ללמד מבוגרים בישראל – חוייה שאני ממליץ עליה בחום מהרבה בחינות אחרות – הבנתי את מלוא הפער בין השניים. בוא נאמר שהסטודנטים שלי אכן היו "מחונכים" לחלוטין (במובן שהאמינו באופן בלתי-ניתן-לערעור בכל מה שנאמר להם בבית-הספר או בתקשורת) – ושהסיבה לכך, לפחות עד כמה שאני הצלחתי להבין, היתה היעדר כמעט מוחלט של "לימוד". אני מדבר על העובדה שרוב המבוגרים בוגרי מערכת החינוך הישראלית שבהם נתקלתי במסגרת עבודתי, לא ידעו כמעט שום דבר על ההיסטוריה של מדינת ישראל (מה ידעו על ההיסטוריה בכלל – חומר לשיחה נפרדת). אפשר להאשים אותי באיטיות, אבל רק בשלב הזה הבנתי שבישראל לפחות, "חינוך" ו"הנחלת ערכים" הם שמות קוד לעבודת הוראה רשלנית, המכוונת להשאיר את התלמיד בבורותו. מורן צלניק הוא לא "נאיווי", אפשר פשוט להניח במידה רבה של ודאות שאין לו מושג על מה הוא מדבר בעצם (וכמובן שאם אין זה המקרה, אני מתנצל בפניו). מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.
(ב) הבורות: ונאמר שיגאל אלון היה פילוסוף לוחם חופש שבשעות הפנאי שלו התנדב בבתי אבות; באיזו עוד מדינה אחרת בעולם היינו מוצאים בני עשרים שנכספים בערגה לדמותו של שר חינוך נשכח משנות החמישים? קשה לי לדמיין את הדבר, אפילו במה שמכונה אצלנו תמיד "משטרים אפלים". בואו נדמיין לרגע ילד צרפתי בן עשרים, ה"מחנך" בעיניים לחות למשנתו של שר החינוך אולבייה גישאר, בן-זמנו המדוייק של אלון. איזו בדיחה! זה המקום שבו נכנסת במלוא עוזהּ הבורות הממוסדת: נדמה לי שהתנאי הבסיסי להערצת מנהיגי העבר הללו היא הבורות המוחלטת בנוגע לפועלם, אישיותם והרקע ההיסטורי שבתוכו פעלו. הרעיון המרכזי בהערצת הקדושים הציונית, במובן הזה, היא התכחשות מוחלטת לעובדה שהיו אי-פעם בני-אדם ממשיים. כמה שיותר זקנים, מתים ומיתיים – כך פחות בעייתיים לעיכול ול"חינוך". מה שמביא אותנו בשמחה אל הנקודה הבאה.
(ג) הנקרופיליה: שאלה מעניינת שאפשר היה להפנות לאותו צלניקר היא, "ואת מי אתה מעריץ בהווה?". קשה להאמין שהיה נוקב בשמו של פוליטקאי כלשהו מההווה, משום שעל אלה היה מתקשה לייצר את מצגת-השווא של ה"ערכיות" – ויהיו אלה גם הימניים וה"ערכיים" ביותר. לטוב ולרע, הפוליטיקאים החיים מסובכים בסבך הפעילות האנושית, הדורשת גם במשטרים המתקדמים ביותר פשרות. זאת ועוד, השחיתות, הגזענות והאלימות הגלוייה המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית מזה כמה עשורים, מייצרת על דרך ההיפוך כמיהה לדמותו של ישראלי "ערכי", טוב ונקי, שיכולה להתגלם רק בעבר, ובעצם במוות. לא כאן המקום להרחיב על ההערצה הסוטה שהתרבות הישראלית של ההווה מפגינה כלפי דמויותיהם של נערים שבורים, מתים ושבויים, ושל גברים ספק-חיים-ספק-מתים; די אם נזכור כי תהליך ההגיוגראפיה של רבין (כלומר, הפיכתו לקדוש) התרחש למול עינינו ממש – ולא כתהליך שכתוב היסטורי – ואף זאת בזריזות ראויה להערצה. כאמור, כמה שיותר מתים – ככה יותר "ערכיים"; וכמה שיותר "ערכיים", יותר זמינים ל"חינוך".
במובן הזה עלי לחלוק על מסקנת המאמר – שיבוט מנהיגי מפא"י לדורותיהם. הרי ברגע שהצלניקר הזה היה פוגש את יגאל אלון האמיתי, כל העבודה האידאולוגית שנעשתה סביבו היתה מתפוגגת מאליה; מה שהיה עומד מולו היה אדם בשר ודם, רגיל ובהחלט לא "ערכי". אולי היו רוקדים ביחד "גא גא או לה לה".
9 במרץ 2010 ב- 23:32 |
תודה רבה, תגובה מדהימה. אני ממש מסכים שהחינוך הוא לגמרי אובר-אסטימייטד בישראל. היה הרבה יותר מועיל אם אנשים היו לומדים משהו. ודרך אגב – אני גם לא לגמרי מבין מה ילדים בני 18 יכולים לחנך. הרי כמה חודשים לפני כן הם בעצם היו סתם בני נוער משועממים, רק עם הורים אמידים שקוראים את "אביב חלדו". אז מה בדיוק מאפשר להם ללכת ולהרביץ בינה בכל מיני פינות בארץ? הדבר היחיד שילדים יכולים לעשות זה אינדוקטרינציה, וזה כנראה מה שהם עושים.
ומה שאתה אומר לגבי הערצת מנהיגי העבר לגמרי נכון. הרי יגאל אלון, חוץ מהעובדה שהוא היה ביריון, היה סתם פוליטיקאי מהמערך. ליתר דיוק, אפשר לחלק את החיים שלו לשתי תקופות: תקופה א': בריון; תקופה ב': סתם פוליטיקאי מהמערך. לא במקרה אניטה שפירא הפסיקה את הביוגרפיה אחרי מלחמת העצמאות – למה לקלקל את בניית המיתוס?
10 במרץ 2010 ב- 14:30
אאז מה היה לנו ? זלזול בבורגנים (הורים אמידים וכו'), זלזול בילדים (בני נוער ממשועממים), ובדיקה מדוקדקת של העובדות לפני חריצת משפט ("זה כנראה מה שהם עושים"). למה לקלקל את הפוסט המתנשא ?
וכן, יש מה לבקר בנוער העובד, אבל (גילוי נאות – מהיכרות ישירה) אלה אנשים שמקדישים הרבה זמן ללמידה , גם אם לא במסגרת אקדמית, ויש פתיחות לשמיעת דעות, והלואי שיותר אנשים היו מקדישים חלק מהזמן שלהם למען אחרים.
10 במרץ 2010 ב- 16:18
זה לא נכון. אני לא מזלזל קטגורית בנוער העובד. אבל אני כן מזלזל ביגאל אלון הטרנספריסט, ובטח בפולחן שלו. ונראה לי שהפולחן הזה מטיל צל די כבד על כל מה שהם עושים. אם, כמו שהם אומרים, הם מחנכים ברוח יגאל אלון – אז כן, החינוך הזה לא שווה כלום, ועדיף היה שלא יחנכו. כמו שכתבתי – זה לא מובן מאליו שתמיד עדיף לעשות משהו על לא לעשות כלום.
10 במרץ 2010 ב- 18:30
עופרי – מה שמדהים הוא שאתה לא התייחסת עד עכשיו במילה לתוכן וערכי החינוך שאותם מורן מנסה להעביר כשהוא מדבר על יגאל אלון כמודל לחיקוי, אלא, בדיוק כמנהג הדחילילים אותם בנית ותקפת, רידדת את דמותו של יגאל אלון כמי שהיה אחראי לגירוש ערבים, ומכאן הוא "בריון" ו "טרנספריסט". אם זו הייתה כל דמותו של אלון, אכן לא היה מה לחנך לפיה. אבל מה לעשות שדווקא מורן ודותן (ושלא במקרה, ובניגוד אליך, לי יש היכרות מעמיקה עם שניהם, וגם עם התכנים שהם לומדים, וגם עם התכנים שהם מעבירים כמדריכים) מכירים את יגאל אלון כדמות מורכבת, ולכן לא רק כ"בריון". ומתוך המורכבות הזאת, אפשר אפילו כמעט להבין למה אלון אחראי (גם) לגירוש של אוכלוסיה ערבית ב 1948. (ולפעמים חשוב להזכיר, ולא רק במעט, את היעדר תמימותה של חלק משמעותי מאוכלוסיה לא תמיד שלווה זו).
כזמות כזאת, יש בהחלט מה לחנך לאורה. ומי שיש לו הסתייגות אישית מאלון (ואלון כאן משמש כדוגמה. יכולתי באותה מידה להביא כאן כדוגמה את ברל – אחד שלא גירש ערבים, או את שדה – אחד שכן, או עוד כמה אחרים), אני מצפה ממנו שיציג את הדמות העדיפה שלאורה נכון לחנך. או שיצהיר בפה גלוי שהוא לא מאמין בחינוך, ולכן אין שום פסול ושם הבדל בין "חינוך" למורשת אלון, בורבר, כהנא או האח הגדול.
10 במרץ 2010 ב- 19:32
אני יכול לתת לך עשרות שמות של אישים הומניסטיים שאפשר לחנך לאורם. זה לא הבעיה, וזה כל כך טריוויאלי שאני לא מתכוון לתת דוגמאות. אבל כן, אני חושב שהמושג של חינוך כמו שאתם משתמשים בו הוא בעייתי מיסודו, וכמו שכתב כאן ישי, עדיף לפעמים פשוט ללמד מאשר לחנך.
המושגים שאתה משתמש בהם, כמו "היעדר תמימותה של האוכלוסייה", הם הצדקות מכוערות ועלובות למדי לטיהור אתני. ודרך אגב, לגבי "המודרניזציה של כלל שטחי ארץ ישראל" – מצחיק שב- 2010 אתם משתמשים במושגים שטבנקין הביא מפמפלטים של הס"ד באימפריה הצארית של סוף המאה ה-19. וכהערת אגב: גם סטאלין עשה מודרניזציה לקולאקים. זה בדיוק המושגים שהוא השתמש בהם במסגרת הליקווידיזציה של הקולאקים כמעמד, והם גם נובעים מאותם מקורות. ויש לציין שגם אוכלוסיית הקולאקים סבלה מ"היעדר תמימות". אחר כך היא הפסיקה לסבול.
11 במרץ 2010 ב- 09:02
קדימה. אני חושב שזה לא טריוויאלי. הבא את העשיריה הראשונה של הדמויות ההומניסטיות שראוי לחנך לאורם. יש לי רק בקשה קטנה:
אם אפשר, שהרשימה תכלול לא רק פילוסופים, טהרני מוסר ויפי נפש מקצועיים, אלא גם לפחות ראש מדינה אחד, אנשים שהובילו התיישבות ובנו (בפועל) צורות חברתיות חדשות ברות קיימה וחיו בהן, תעשיינים ויצרנים, ואולי אפילו מצביא שיודע לנהל מלחמה מוסרית כשהיא נכפית עליו (הוא כמובן לא ייזום אותה).
לגבי תמימותה או היעדר תמימותה של האוכלוסיה – אני לא מתייחס אל זה כהצדקה או כהעדר הצדקה לטיהור אתני. אני פשוט זוכר שבתקופה המדוברת (ובעוד כמה תקופות), יהודים שמצאו את עצמן במקום הלא נכון בזמן הלא נכון (והיו די הרבה מקומות לא נכונים וזמנים לא נכונים) בא"י, בלי שהיה להם נשק ואימון מספיק, מצאו את עצמם ביותר מידי מקרים כגופות שעברו השחתה והתעללות (אם כבר מזכירים פשעי מלחמה בלתי נסלחים – מישהו יכול להסביר את הנוהג המתועב הזה?).
לגבי מודרניזציה – זה אכן תהליך כואב, אבל אם אנחנו לא רלטיביסטים, אז נזכור שגם מסורת יכולה להיות כואבת (בעיקר לפריטים מסויימים בחברה). החברה המסורתית הטרום מודרנית כללה ילדות סיניות ששוברים להן את כפות הרגליים וקושרים בצורה מקומרת, אלמנות הודיות שנשרפות על מדורות הקבורה של בעליהן, ובאופן כללי תוחלת חיים קצרה יותר ואחוז תמותת תינוקות מזעזע. כמה תופעות מחממות לב שדוכאו באכזריות בידי הכיבוש האימפריאליסטי המערבי (לא שהוא היה כזה טוב. הוא היה רחוק מלהיות טוב. אבל צריך לזכור גם את מה הוא החליף). בכמה מקומות שהוא עדיין לא דיכא, נהוגים עדיין מילת נשים ועוד כמה מנהגי מסורת רומנטיים.
11 במרץ 2010 ב- 22:08
למה שלא תגדיר לי את דמויות המופת קצת יותר בפירוט? נגיד: "אנשי צבא ששם משפחתם המקורי פייקוביץ'?" איזה סיבה יש לי לדגול בלחנך ילדים להעריץ תעשיינים ויצרנים? והאם מהטמה גנדי, למשל, הוא מבחינתך "טהרן מוסר ויפה נפש"? כי אם כן, אז כנראה שלא נגיע לרשימה מוסכמת. או שבגלל שהוא לא יהודי הוא לא רלוונטי?
בעניין המודרניזציה – אני מסכים איתך חלקית. ברור שמודרניזציה היא לא בהכרח רעה. אבל כמה מהדברים שאתה כותב, כמו הסאטי בהודו, הם בעיקרו של דבר מיתוסים קולוניאליסטיים, ובכל מקרה המאבק של מעצמות קולוניאליות בפרקטיקות כמו כריתת דגדגן לפעמים רק גרמו להפצה של זה, כי הטקס הפך לסוג של דגל או סמל של תרבות כבושה בהתגוננות. זה בטח לא נכון, כמו שאפשר להבין מדבריך, שמילת נשים לא קיימת במדינות שהיה בהם קולוניאליזם. לגבי כפות הרגליים של הילדות הסיניות – שוב עיוות. הפרקטיקה הזאת דווקא שגשגה בתקופת המעורבות הקולוניאלית בסין, והוצאה מחוץ לחוק לא על ידי הקולוניאליסטים, אלא על ידי הקומוניסטים של מאו.
כך שהדברים קצת יותר מורכבים מאיך שאתה מציג אותם. בנוגע לתוחלת חיים – לייחס לקולוניאליזם העלאה של תוחלת החיים זה די מגוחך. מיליוני הקונגולזים שנספו בקונגו הבלגית בטח לא נהנו מעלייה בתוחלת החיים.
אבל כל הוויכוח המלומד הזה לא כל כך רלוונטי, כי מה שמשמעותי הוא שמה שאתה מגדיר בתור "מודרניזציה" זה פשוט טיהור אתני וגירוש של אוכלוסיות שלמות. כך שהשימוש שלך במושג הזה הוא מקיאווליסטי.
9 במרץ 2010 ב- 20:10 |
יפה כתבת
9 במרץ 2010 ב- 20:22 |
הועברו, עברו ונעברו. מין עם כזה, שיש לו כל מיני "מעברים".
מרגש לפגוש את הפועל הכל כך נפוץ בכתיבה העברית לגבי הגירושים
ה מ ת ו כ נ נ י ם של 1948 גם אצל אניטה :"העברת ערבים". סה"כ, עם כל הציניות, הבגרות והכרת ההיסטוריה, זה עדיין מדהים שיושבת לה חוקרת באוניברסיטה ומשתמשת בפועל הזה לגבי מה שהיה חורבן של עם אחד שגורש וגלה. למה בדיוק היא מתכוונת, כשהיא אומרת "העברת ערבים"?
תודה על הפוסט המעניין.
אולי אוסיף משהו בהמשך על הקומונרים של ב"ש, אחרי שאצטנן קצת מהפועל העברה.
9 במרץ 2010 ב- 23:21 |
מה שמצחיק זה שהמלה "העברה" היא זאת שהופכת אותה להיסטוריונית ציונית. אם היא היתה כותבת את אותו משפט בדיוק אבל מחליפה את המלה ב"גירוש" היא היתה נחשבת היסטוריונית חדשה
10 במרץ 2010 ב- 14:30
יש עוד מילה חשובה בשרשרת הזאת והיא ה"מעברות".
9 במרץ 2010 ב- 20:31 |
אני מעריצה את יגאל. כתבתי על כך בספרי "בין הספירות"
10 במרץ 2010 ב- 00:02 |
אני ממש מבינה למה את מתכוונת
9 במרץ 2010 ב- 23:03 |
איש יקר וטוב אותה עופרי.
אני רוצה להתחיל את הליגה כנגד תנועות הנוער. עדיף להתחיל עם הכחולת שבהן. לצערי גם אני בוגר של המערכת הזאת.
אגב יום חמישי יש לי פגישה עם מנהלת מחלקת חינוך של הצופים, יש למשהו הצעות לדברים שכדאי לעלות בשיחה?
9 במרץ 2010 ב- 23:34 |
אולי תציע להם לעבור למדים ורודים? סליחה, מספיק איגי אחד.
10 במרץ 2010 ב- 05:16 |
מעולה. ולשדוד את עצמותיו של בן גוריון – איך אף אחד באמת עוד לא עשה את זה???
10 במרץ 2010 ב- 11:38 |
אז מה שרציתי להגיד על הקומונה של הנוער העובד בב"ש, שיפה כתבת שאנחנו כאילו אמורים לא להעיז לבקר אותם, זה, שבזמן שהם היו בשנת השירות הפורמלית שלהם, חלקם שרתו בעזרה לילדים בעומר ומיתר (נדמה לי שחוגים והכנת שיעורי בית). זה לכשעצמו היה צריך לעורר אצל המשרתים שאלות.
מפני שכשגרים בקומונה בשכונה ג' בבאר שבע, גם אדם צעיר מאד וחסר ניסיון, אם הוא מתיימר להיות חלוץ/ ביקורתי/ חברתי/ערכי… יכול לפתוח עיניים ולראות את הצרכים של ילדי השכונה בב"ש לעמות ילדי עומר מיתר.
מה שכן, אחרי שנת השירות, אלה שחזרו משירות צבאי לב"ש והמשיכו לשרת את החברה, כבר משרתים בעיר עצמה.
אך נדמה לי שכמו שרמזת, ללא שום רכישת השכלה נניח בחינוך, עבודה סוציאלית או חס וחלילה ביקורת התרבות
10 במרץ 2010 ב- 12:24 |
הבסיס להכול זה נוסטלגיה לחלוציות. כלומר: כיוון שאנחנו לא יכולים להקים התנחלויות חדשות (רק בבקעה) אז בואו נעשה משהו שיהפוך אותנו ל"מגשימים".
13 במרץ 2010 ב- 16:57 |
רתם היקר
דבריך מעוררים תחושה שאין לך מושג על מה אתה מדבר.
הרעיון שראוי לעבוד רק עם ילדים מ"שכבות מצוקה" הוא רעיון שמקורו בתפיסה פילנטרופית מתנשאת. דוקא העובדה שבנוער העובד אין זה כך, נזקפת לזכותם – למרות הדברים הנכונים שעופרי כתב.
חוץ מזה, יש משהו די קונפורמי במחשבה שרק להשכלה פורמלית יש ערך. אמנם, בוגרי הנו"על מגיעים לקונפורמיות מהצד השני בסירובם (החלקי) ללמוד מהשדה האקדמי והמסורת שלו, אבל גם להתעלם ממפעל הלמידה העצמית שקיים שם הוא בעייתי
13 במרץ 2010 ב- 21:09
להתנדב בעומר ומיתר זה התנדבות קונצנזוס, שמטרתה לשמר את הקיים, את חלוקת המשאבים הקיימת ואת חלוקת הנגישות למשאבים הקיימת.
אני כמובן לא ציפיתי שיתנדבו בכפרים הלא מוכרים, היכן שיש נשירה של 70% מבתיהס ב כתה ז' והרוב המוחלט של הנערות אינן לומדות בבית ספר.
אבל כן, ציפיתי שמי שבא להתנדב בתחום החינוך בבאר שבע, יעבוד בשכונות של העיר. מין ציפיה ש כזו
14 במרץ 2010 ב- 15:24
הם דווקא עובדים בשכונות, בהחלט. גם גם.
לא בטוח לגבי הכפרים, ואם לא זה באמת בעייתי.
10 במרץ 2010 ב- 17:22 |
אני רוצה להעמיד כמה דברים על דיוקם, למרות שאני מניח שהדברים שאומר יפלו על האזניים הערלות של ההיגיון הפוסט-ציוני. עם זאת, יש טעם בדברים.
ראשית, מורן צלניק הוא לא חבר בתנועת הבוגרים של "הנוער העובד" כי אם בזו של "המחנות העולים". הוא גם לא קומונר בן 18, כי אם אדם בוגר בן 26. (למען הגילוי הנאות: גם אני חבר המחנות העולים, בן 23 ממגדל העמק).
שנית, אמנם נכון שמרביתנו לא לומדים במסגרות אקדמיות (מורן דווקא לומד…), אבל אי אפשר להגיד שאנחנו לא עוסקים בלימוד או שאנו מעריצים דמויות עבר מתוך אי הכרות עם ההיסטוריה. זהו הבל. נוסף על מסגרות הלימוד הפנימיות שלנו בתנועה, מורן ואני חברים במקרה בצוות החינוכי של מוזיאון בית יגאל אלון, כך שיצא לנו להכיר פרט או שניים מהביוגרפיה של אלון ומהרקע ההיסטורי של התקופה.
שלישית, למרות שפופולרי בימינו להציג כך את כל המנהיגים הציוניים ובוודאי את חברי תנועת העבודה, יגאל אלון היה אולי ההיפך מדיין. גם ברמת האידיאולוגיה (יגאל אלון תפש את הציונות כתנועת מודרניזציה של כלל שטחי ארץ ישראל, שבה ערביי ישראל יהיו שותפים שווים במדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. דיין הצהיר שאין לנו ענין בשלום, ושאם הערבים רוצים בו – שיתקשרו), אבל בעיקר ברמת הפוליטיקה: בעוד שדיין עשה מאמצים לחזק את הגורמים משמרי הסכסוך בתוך השטחים (בטענה שערבי שרוצה שלום הוא לא ערבי "אותנטי"), אלון הבין שהציבור הערבי (בדיוק כמו היהודי) אינו ציבור מונוליתי ופעל לחזק את הגורמים תומכי השלום והמודרניזציה בשטחים, כשתכנית אלון היתה צעד משמעותי בענין הזה.
כמובן, שאם מניחים מראש שליהודים אין זכות קיום על אדמת פלסטין השלמה, אז כל הניסיון הציוני-סוציאליסטי של בניית פדרציה של מדינות לאום מתקדמות ודמוקרטיות זו לצד זו, בגבולות בני הגנה, הוא מיותר ומופרך. אני, מן הסתם, לא מניח זאת מראש.
רביעית, באשר לתנועות הבוגרים הציוניות-סוציליסטיות המגשימות, אנחנו עושים יותר מלהעריץ מנהיגים מתים. אנחנו עוסקים, בין השאר, בחינוך נערים ונערות ברוח ערכי תנועת העבודה, בקידום לימודי וחברתי בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית של ישראל, באיגוד עובדים, במתן סיוע לפליטים ובעוד צורות של מאבק על דמותה הממשית של החברה בישראל. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בהתגיסותנו למאבק כנגד הפרטת הקרקעות בישראל.
10 במרץ 2010 ב- 17:56 |
מדהים: לא התייחסת במלה למה שהפוסט עוסק בו, כלומר העובדה שאלון תיכנן את גירושם של מאות אלפי פלסטינים ב-48', כלומר חורבן של עם שלם. וזאת הרי הנקודה: אתה מנסה להכניס אותי לוויכוחים פרטניים על דיין נגד אלון ולהיפך, או על המדיניות בשטחים אחרי 67', כי זה מה שנוח לך לדבר עליו, ומכניס לי לפה משפטים על פלסטין השלמה. בו בזמן אתה מתעלם לגמרי מהשאלה: האם המודרניציה שהפלסטינים היו צריכים לעבור לשיטתך כללה גם את הגירוש שלהם? ככה קוראים לזה עכשיו – מודרניזציה? "תקשיבו, אתם צריכים לעבוד מודרניזציה, אז תוך שעה אתם לוקחים את החפצים שלכם ועולים על המשאיות לעזה".
??
10 במרץ 2010 ב- 19:54 |
עופרי, פשוט תענוג לקרוא.
ולשאלה בלתי נמנעת: מה יקרה בפארק אם המפ"איניקים יזדווגו ללא שליטת המשבטים? אני רק מתחיל לדמיין את הקומבינציות האפשריות ואני נחרד. אבל אולי כך נמצא מחליף, או שמא מחליפה, לשימון?
10 במרץ 2010 ב- 20:56 |
ראשית, עופרי, קשה לי להתייחס אליך ברצינות.
שנית, אעשה זאת בכל זאת.
יגאל אלון שאף תמיד- גם ב-48', בטרם היה פוליטיקאי וגם ב-67', כשהיה פוליטיקאי בכיר- לייצב את מדינת ישראל על ארבע רגליים:
1. מדינה יהודית.
2. מדינה דמוקרטית.
3. מדינה שמתקיימת בגבולות בטוחים.
4. מדינה שחיה ביחסי שלום קבוע ויציב עם שכנותיה המפותחות והמודרניות כמוה.
הוא במפורש פעל בשביל לייצב את ארבעת הרגליים הללו. הוא סבר שלא ניתן לקיים את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, ללא רוב יהודי. הוא סבר שגבולות 49' אינם גבולות בטוחים. הוא סבר שלא ניתן לשלוט על עם אחר.
האם הוא פעל לגירוש ב-48'?- סביר שכן (ובודאי שלא מאות אלפים, חברים, אתם סתם מבלבלים במוח. רובם ברחו או התבקשו להתפנות על ידי מנהיגיהם).
אבל השאלה היא מאיזה טעם הוא חשב אז שזה נכון.
אלון סבר, ב-48', שהדרך לייצב את המזרח התיכון על פי ארבעת הרגליים לעיל, היא (שוב, ב-48'!!!) לנצל את המלחמה ולקבוע את גבולה של ישראל על קו הירדן (כולל יו"ש).
הוא סבר שיש לקיים שתי מדינות משתי עברי הירדן- יהודית וירדנית.
לכן, סבר אז, שנכון לבצע צעדים כואבים (שלא קרו בסוף במלואם, כידוע) תוך כדי המלחמה, כדי שמלחמות דומות לא יחזרו ושיהיה אפשר להתחיל לבנות יחסים של שלום קבע, בין שתי מדינות- ישראל וירדן.
מלחמה, על פי אלון, משמעותה היחידה היא למנוע את המלחמה הבאה. האם מלחמת 48' מנעה את מלחמת 67'?- לא. היא יצרה אותה. בגלל שתוכניות אלון לגבולות הסיום של מלחמת העצמאות לא התבצעו.
בנוסף, כשאלון מפנה ערבים ב-48' למדינות אחרות, הוא לא מפנה פלשתינים.
אין פלשתינים ב-48'.
מתי יש?- ב-67'.
אז, ב-67', אלון מבין שבשביל להשיג את ארבע הרגליים לעיל, יש לבצע את הדברים הבאים: לפנות את יהודה ושומרון (כדי לשמור על רוב יהודי וכדי לא למנוע ממדינת ישראל להישאר דמוקרטית) וליישב את בקעת הירדן (כדי לשמור על ישראל בגבולות בטוחים, בהסכמת חוסיין).
כהכנה לגבולות הקבע- אלון פועל מ-67' להצמחת מנהיגות מתונה מתוך העם הפלשתיני ולפיתוח הכלכלה הפלשתינית ככלכלה עצמאית, מודרנית ומפותחת. בקיצור- להקמת מדינה פלשתינית עצמאית.
בנוסף- במפורש, אלון פועל לפתרון בעיית הפליטים (שברובם "נפלטו" לא על ידי ישראל ואלון) שבשטחי ישראל, החל מ-67' ועד שאין לו כבר השפעה פוליטית, בצורה של פיצויים וקידומם הכלכלי-תרבותי. אלון קורא ופועל לשלב אותם בעולם המודרני ולהוציא אותם מהבוץ שמנהיגיהם שואפים לשמור אותם בו.
זה אלון המדיני-בטחוני, מבלי שנגעתי בהשקפותיו הכלכליות-חברתיות העמוקות ומעוררות ההשראה.
מנהיג שפעל לפתרון מקיף וכולל, לטווח ארוך, של הסכסוך.
מנהיג עם חזון, עם מוסר אחריות גבוה.
הוא לא היה קלגס ולא היה יפה-נפש טהור וזך. הוא היה איש המציאות האמיתית, שרואה לרחוק, על פי חזון סוציאל-דמוקרטי והומאני.
האם מצבם של הפליטים היום הוא מזעזע ודורש פתרון?- כן.
אך אין זה באשמת אלון, שאם תוכניותיו היו מתבצעות- בעיותינו היום היו מסתכמות במזג האוויר ובמצב הנבחרת.
וכן, אני מעריץ את אלון.
ולא, למרות שאני חבר גאה בתנועת "המחנות העולים" ובתנועת העבודה המתחדשת, אני מדבר בשם עצמי בלבד.
10 במרץ 2010 ב- 21:52 |
שלום מורן, ותודה שהשבת. קודם כל, התשובה שלך אנכרוניסטית. "הוא סבר שלא ניתן לקיים את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, ללא רוב יהודי" – תשכח מזה. אתה כופה על 48' את הקונצנסוס של 2010, וככה מציב את הסיסמא הזאת של "לקיים את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית" כאילו שהיא קיימת משחר ההיסטוריה. תיכף תטען שאלוהים דיבר על לקיים את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית עוד לפני שהוא ברא את העולם. לעומת זאת אתה קובע שאין פלסטינים ב-48'. אני מציע שדווקא אתה תלמד היסטוריה.
לגבי מה שהיה אחרי 67': לידיעתך: אלון היה בפשטות "שר ההתנחלויות" מאז 68'. כך הוגדר התפקיד שלו. והטענה שלך שהוא היה "מרחיק ראות" היא פשוט מגוחכת. הנה למשל מה שאמר אלון באוגוסט 69', מצוטט ב"דבר":
"אחיזתנו בהר חברון, נוסף לזיקה ההיסטורית ולחשיבות המדינית, יש לה גם משמעות בטחונית גדולה מאוד" – אמר סגן ראש הממשלה ויו"ר ועדת השרים לענייני התנחלות, השר יגאל אלון, בתכנית "יומן השבוע", ששודרה בשבת ב"שידורי ישראל". אלון הוסיף, כי הוא רואה בגוש עציון מאחז אסטרטגי כדי להבטיח את שליטתנו ממנו בהר חברון. "אם נשעין שם כמה ישובים נוסף לבסיסים הצבאיים, הרי שיש לראות במאחז זה חשיבות איסטרטגית גדולה", אמר.
…
אלון אמר, כי איננו חושב, שההיאחזות החדשה בגוש עציון תגביר את המתח באוכלוסיה הערבית נגד היהודים והמדינה. עובדה היא, שכנס נכבדי הישובים הערביים באזור הסתייג בפומבי ובגלוי מפעלות הטרור והחבלה".אז מה אתה מספר לי שהוא רצה להקים התנחלויות רק בבקעת הירדן (ולא שזה יותר טוב)? יש לך מושג מה אתה מדבר? הנה, הוא תקע התנחלויות גם בהר חברון וגם בגוש עציון.
http://www.jpress.org.il/Default/Skins/TAUHe/Client.asp?Skin=TAUHe&enter=true&sPublication=DAV&Publication=DAV&Hs=advanced&AW=1268248496656&AppName=2
אבל זה פחות משמעותי. מה שמשמעותי הוא ש"הדברים הכואבים" שאתה מדבר עליהם – כלומר גירוש של עם שלם – הם כואבים לא בשבילך ולא בשביל אלון, אלא בשביל הקורבנות של אלון. אתה דוגל בפשע המלחמה כמעט הגדול ביותר שקיים במשפט הבינלאומי חוץ מרצח עם.
בקיצור – אל תטיף לי על ידיעת היסטוריה, ואל תטיף לי על מוסר.
14 במרץ 2010 ב- 18:43 |
מורן, אולי תציע את ההגיגים המיושנים שלך לקמפיין של של ליברמן ומשרד החוץ המכונה "מסבירים ישראל". נראה לי שתשתלב שם לא רע בכלל.
10 במרץ 2010 ב- 21:17 |
מעבר לדיון המעניין על יגאל אלון (ויש לו חלק נכבד בחיי: למדתי בבית הספר היסודי הקרוי על שמו והתנשקתי עם מי שהפכה לשחקנית טלוויזיה זוטרה, ב'בוסתן', כלומר בפארק, הקרוי גם הוא על שמו, שניהם בכרמיאל), מעניינת אותי התוכנית לבזיזת הגולגולת של בן גוריון.
אתה מקביל את המבצע לסיפור על החבר שגנב משם פרחים והביא לאחת הבחורות מהשכבה. זאת ואריאציה על הפנטזיה האולטימטיבית באותה תקופה – להזדיין על הקבר של בן גוריון. זלזול ומרד מצד אחד, ומצד שני תשוקה להתעלס לא רק עם נערה, אלא גם עם בן גוריון עצמו.
אתה מצרף את שני הסיפורים האלה, והתחושה שלי היא שללא א' לא היה ב'. אז למה בעצם לגנוב את הגולגולת? כדי לעקור, להוציא מהאדמה, את השורש למעשים המיניים האלה? או אולי הבעלות על הגולגולת אמורה להפוך אותך, את הבעלים החדש שלה, לאתר שבו מתקיימים המעשים האלה? ואולי פשוט רצית לשמור אותו רק לעצמך?
10 במרץ 2010 ב- 22:15 |
יואש, אני שמח שהעלית את הנקודה הזאת כי זאת נקודה חשובה. הפנטזיה של להזדיין על הקבר של בן גוריון כמובן נמצאת ברקע. רק שמדובר על וריאיציה שהופכת את העניין ליותר מורבידי. כלומר: כל הנערים היפים עם ההורמונים המבצבצים דיברו על להזדיין על הקבר של בן גוריון. זה מאוד צברי, ומבוסס על העיקרון של הוויטאליות, העכשוויזם וקידוש הנעורים. לעומת זאת, בחפירת הגולגולת של בן גוריון יש משהו הרבה יותר מורבידי, וזאת בעצם הסיבה שהכנסתי את זה לפוסט הזה: הרעיון הזה במובן מסוים חוזה את תופעות כמו פולחני הקבר של יגאל אלון, שהם יותר מכל דבר אחר מורבידיים ואפלים, כמו הרבה תופעות תרבותיות אחרות בישראל. בעצם צריך לקרוא את הפולחן הזה בזיקה לתופעות כמו נערות אנורקסיות שחותכות את עצמן, או ילדים גותיים. ובכלל – כבר כתבתי במקום אחר שיש מקום להתייחס לזוועות מסוימות בתולדות הציונות כסצנות מסרט אימה או סרט ערפדים, יותר מכל דבר אחר.
11 במרץ 2010 ב- 00:44 |
אני שותף לסלידה שלך מאנשים כאלון וממעשיהם. אני מזדהה גם עם הגועל מפולחן האישיות הזה: למעשה התגובה הראשונה שלי למראה הכתבה בהארץ היתה "מעניינת ההערצה הזאת דווקא לאלון, האיש שהבין ערבית הרבה לפני ליברמן (וגם הרבה יותר טוב)".
משהו בכל זאת הפריע לי בגישה שלך לאלון. נראה לי שכדי להבין ברצינות את התופעה – ציונות, התיישבות עובדת, צבר, פלמ"ח, טיהור אתני – יש צורך בהתיחסות אמפטית מעט יותר, בלי חס וחלילה להגן (כמו שנעשה כאן בכמה תגובות בצורה די מביכה) על מעשיהם האיומים. ההתיחסות לאלון ולבני דורו צריכה להיות אולי דומה יותר לאופן שבו אתה מתייחס לחסידיו בהווה – אתה מסתייג ממעשיהם, ואפילו מזלזל בהם, אבל אתה הרבה יותר מבין אותם ואת המקום שממנו הם באים.
11 במרץ 2010 ב- 22:12 |
מתן, אני מבין די טוב את המקום שממנו הם באים, והמקום הזה לא מאוד זר לי. זאת כל הנקודה. כמו שכבר כתבתי, אני לא שולל קטגורית כל מנהיג ציוני מדור תש"ח. אבל לפעמים קל מדי דווקא לסלוח להיסטוריה. אני חושב שאלון היה בריון, ולא רק הוא אלא כל תנועת אחדות העבודה שהיתה שילוב של הצדדים האלימים בלאומנות הציונית ובטרור הסוציאליסטי (כך נוצר אצלם השילוב, הבאמת די מעניין, של שמאלנים תומכי סטאלין [לפחות עד שלב מסוים] אבל שונאי ערבים). בכל מקרה, המודל של אלון הוא בעיני כמעט כל מה שמכוער בציונות – כמו בציטוט של בן אליעזר שהבאתי בפוסט. זה הצבר בצורתו המכוערת ביותר כעל-אדם גזעני וצדקני.
11 במרץ 2010 ב- 10:00 |
אני ממליץ בחום לבדוק מי משלם לעופרי, ומהם האינטרסים הפוליטיים שלו. אני הייתי מהמר על שלדון אדלסון, אבל זה סתם יריה בחושך.
11 במרץ 2010 ב- 15:45 |
חחחחחח
14 במרץ 2010 ב- 15:26 |
טוב, אנחנו כבר יודעים מי משלם למורן צלניק…
(את האש"ל, ז"א)
14 במרץ 2010 ב- 18:18 |
לדעתי עופרי משלם לשלדון אריסון.
14 במרץ 2010 ב- 18:34
ושניהם הם רק חלק מהקונספירציה של ההון הבינלאומי והתנועה הרוויזיוניסטית להתנכל לפרויקט הציוני- מבית מדרשם של טבנקין ואלון.
11 במרץ 2010 ב- 10:18 |
אני חייב להגיב ולומר שלמרות שעובדתית כל מה שכתבת כנראה נכון (אני לא היסטוריון, אולי נפלת באיזה פרט כזה או אחר), זה מאד חד צדדי להתייחס למעשיו של אלון בצורה מנותקת מהמצב והאירועים באותה תקופה.
יש הבדל עצום בין מתיישב לבן שמגיע לאוסטרליה או לאמריקה מקמט את מצחו והוגה תוכנית לסילוק הילידים מהנוף בצורה כזו או שמא בצורה אחרת ובין מי שנמצא במצב מלחמה וסכנה קיומית ומתנהג כביריון מול האוייב כי כך נוהגים בדרך כלל במצב כזה.
קל לנו לשבת בבתים המרווחים שלנו שנבנו בחלקם על אותם ישובים ערביים שנהרסו ולצקצק בקול רם על גורלם המר של יושבי אותם כפרים, יותר קשה היה לדמיין את המצב שבו לא גורשו הערבים האלו מהכפרים שלהם ומה היתה דמותה של המדינה היום (אולי יותר טובה ? הנה לך רעיון לפוסט הבא).
לכן אני מבדיל הבדלה גמורה בין מה שקרה ב1948 למצב שנוצר בעקבות מלחמת ששת הימים. לא כי זה נוח לי אלא כי יש הבדל עצום בין מצב שבו מדינה שרק עכשיו הוקמה נלחמת על נפשה ובין מצב שבו מדינה חזקה מנצחת וכובשת מדכאת עם אחר (ולא מטרנספרת אותו ).
11 במרץ 2010 ב- 21:43 |
אז כדאי שתקרא קצת על הווצרותה של בעיית הפליטים. הגירוש לא נעשה באיזו השתלהבות רגעית, אלא היה מתוכנן, בעיקר על ידי אלון. עובדה שהוא עצמו הצדיק את המדיניות הזאת בדיעבד, ולא הציג אותה כאיזו מעידה בלהט הקרבות. לכן, לא הייתי כותב את כל זה על כל מנהיג ציוני, אבל אני כן כותב את זה על אלון.
11 במרץ 2010 ב- 11:51 |
אהלן ומה העניינים. אני חייב לציין את עומקה של החווייה האישית המאלפת והמדהימה שעוברת עלי בעקבות המאמר המעניין של עופרי, והתגובות עליו – שחלקן בעיני פשוט לא יאמנו.
פתחתי הרי את דברי בווידוי המביש מעט, לפיו אני לא נוהג לטקבק; והאמת היא שפשוט הפסקתי לקרוא את רוב מה שנכתב בעברית – בדפוס וברשת, כי רוב הזמן הדברים פשוט בלתי-נסבלים ואני מנסה לחוס על בריאותי ועל שלמותי האינטלקטואלית. הבעיה שלי איננה בדרך-כלל הגזענות עוצרת-הנשימה המשתוללת בציבור הישראלי, אלא שוב הבורות המדהימה, ההופכת דיון פוליטי רציני בישראל לסוג של אוקסימורון. טעיתי לחשוב שבלוג מעניין, ואני מרשה לעצמי לומר אפילו חריג בנוף התקשורת הישראלית, כמו הבלוג הזה, יזמן תגובות מסוג מעט מעמיק ולכל הפחות משעשע יותר; מסתבר שטעיתי בגדול.
אני מתכוון להתכתבות המדהימה עם "דותן" ועם "מורן צלניק", שגרמה לי להצטער על חצי השניה שבה חשבתי (וגם כתבתי) שמשום שאינני מכיר את הנפשות הפועלות, אולי מן הראוי שלא אבקרן (מדובר בהשפעת המורה שלי ליוגה, אפרופו). השיח שמגוללים שני המגיבים מכיל כאילו בזעיר אנפין את כל ההיבטים המעייפים והמייאשים של מצב "תנועת העבודה" בישראל כיום. מסתבר שיש לי יותר מדי זמן פנוי בכמה ימים האחרונים, ולכן כנראה אשתף את שאר הקוראים בכמה היבטים מרגיזים במיוחד, האפיינים בעיני את השיח הזה:
(1) סימון מחנות כבסיס אוטומאטי לכל דיון, ושלילת לגיטימיות הדיבור של בן-השיח היהודי ("קשה לי להתייחס אליך ברצינות/ אעשה זאת בכל זאת"): אבל זה סבבה שליהודים לפחות עוד מותר להביע בכלל דעה, כי הסעיף השני הוא
(2) התעלמות מכוונת ומודעת מהמלים והביטויים שבהם משתמשים לא-יהודים להגדרת אירועים בתולדות הציונות – או לכל הפחות האופנים בהם הם מכנים את עצמם. נגיד, אין כזה דבר "טיהור אתני" או "אפרטהייד", ו"אין פלשתינים ב-48" (וזה היסטרי, כי אפשר אשכרה לשמוע פיזית את גולדה אומרת את המשפט הזה! והיא עוד כותבת "פלשתינים" עם שי"ן כאילו ששנת 73' עוד לא נגמרה! מנהרת הזמן!!!!!!); התעלמות שמה שמאפשר אותה כמובן הוא
(3) שימוש בשפה מכובסת ושטוחה, המונעת מהדוברים את האפשרות לראות משהו מחוץ לשדה הראייה של עצמם (ויתורים "כואבים"? כפי שציין עופרי בטעם, טיהור אתני זה לא "כואב" – זה פשע מלחמה). נגיד הביטוי "פדרציה של מדינות לאום מתקדמות ודמוקרטיות זו לצד זו" – הפכתי בדבר כמה דקות טובות, ויש לי דווקא יכולות די מוכחות בהבנת הנקרא. לא הצלחתי להבין אם מדובר בבדיחה, או מה. במובן הזה הדיון שהתחולל כאן על אניטה שפירא ועל המילה "העברה" נקרא כמו איזה תשדורת מעתיד אוטופי בהשוואה לשני המגיבים הללו, המשוכנעים, כך מסתבר, ש"רובם ברחו" (!). נו מילא, לו רק כיבסו מלים, אבל הם מתעקשים גם
(4) לדבוק במשמעויות אנכרוניסטיות לחלוטין שלהן; "תנועת העבודה"?! איזו מין "תנועת עבודה" היא זו, שאיננה מספקת שום הגנה לעובדים? כמעט בכל התאגדות עובדים ראויה לשמה שעליה שומעים בזמן האחרון בישראל, פונים העובדים לא אל ההסתדרות (שהפסיקה לייצג אותם, אם בכלל, כמה עשורים אחורה) – אלא אל ארגונים חדשים ורדיקאליים מסוג "כוח לעובדים", הבונים – על אפה ועל חמתה של "תנועת העבודה" – גשרים בין עובדים יהודים לעובדים פלסטינים, בגבולות 48' ובגדה. עם זאת, זה לא היה כה נורא לולא הרגישו צורך
(5) לרדת לפרטים באופן טרחני, מעייף וצייקני ("ברל" היה בעד, אבל פרומקה גולומבק – או שמא היתה זו איזו אשכנזיה אחרת? – התנגדה; לו היו רק משכילים ליישם תוכנית א', לא היה מתרחש אירוע ב'; וכו' וכו') ככלי למיסוך העובדה שאת כל הרעיונות שהם מביעים אפשר היה להעתיק כמות שהם מחוברת הדרכה של התנועה משנת 55'. רצח רבין? כבישים עוקפים ליהודים בלבד? גדר ההפרדה? הפרטה? הסללת נוער מזרחי לבתי-ספר מקצועיים? לא מושגים שראויים להתייחסות, כנראה. אבל גם זה עוד היה נסבל לולא סבלו מהבעיה המרגיזה מכל:
(6) היעדר מוחלט של כל חוש הומור נראה לעין. תחת הסעיף הזה אולי המקום להציע את הווידוי השני שלי: שהייתי בעצמי חניך של הנוער העובד והלומד – ואפילו מדריך! – אמנם רק לשנה אחת, תודה לאל. מסתבר שכבר בגיל 17 חשדתי באנשים שלוקחים את עצמם ברצינות כה תהומית; וכנראה שכבר אז הבנתי ש"ערכיות" היא לעתים קרובות שם נרדף להיעדר חוש הומור, שמחת חיים או מוכנות לקבל את המורכבות הגדולה שמציעים החיים.
איזה מזל שאני כבר לא בן 17! היום, כבן-אדם בוגר, אני נהנה מהזכות היפה לחסום סוגים שונים של שיח מלהיכנס בפתח ביתי, או מלהופיע על מסך המחשב שלי; ומהזכות לקרוא אך ורק כתיבה שקולה, ביקורתית ובעלת ערך; ואני מבקש את סליחת קוראי הבלוג אם הרחבתי יתר על המידה, פשוט מתוך מצוקה עמוקה למול השיח המייאש שתיארתי, המאיים כרגיל להטביע כל דיון בערמת קלישאות נבובות.
במחשבה שניה, אפשר בהחלט גם לבקר את הפליאה שלי: הרי הבקשה שמדריך במוזיאון בית יגאל אלון (!) יגלה מחשבה ביקורתית כלשהי כלפי אביו הרוחני משולה לדיון בנושא תפקיד הדת בעידן הניאו-ליבראלי עם הבחורה שמוכרת את החוטים האדומים בכניסה לקבר של הבבא סאלי.
12 במרץ 2010 ב- 10:50 |
אתה מתכוון לתת עשיריה, או לא? כי טענת שזה פשוט. גנדי למשל יכול להיות דוגמא מאתגרת. כנראה פחות פרוגרסיבי ואפקטיבי ממה שצוייר בסרט הבריטי הנפלא, אבל בסדר. האם הוא דמות שרלוונטית לחנך לאורה כיום נוער ישראלי? אני לא בטוח. לגבי נוער פלסטיני הוא דמות יותר רלוונטית, כי הם עומדים בפני ברירות דומות יותר, לגבי הדרך לנהל מאבק לעצמאות מדינית ולדמות החברה שלהם.
אבל כן – אם אני בא לדבר עם נוער ישראלי איך בונים צבא הומני יותר – אני צריך דוגמאות מסוג הצבא, עדיף מסיטואציות קרובות ככל הניתן (ולהביא אותן על חסרונותיהן ויתרונותיהן). אם אני רוצה לדבר על יצירת משק כלכלי הוגן – אני לא יכול להביא רק פילוספים. כדאי שאמצע תעשיין. ולכן אני עדיין מחכה לרשימת עשרת המודלים החינוכיים הראויים והרלוונטיים.
לגבי קולוניאליזם – אמרתי שהיה לו פוטנציאל חיובי. רובו לא התממש, בעיקר בגלל שמטרתו העיקרית הייתה לשרת אינטרסים של הקפיטליזם של המדינות האימפריאליסטיות.
13 במרץ 2010 ב- 00:08 |
אם אתה מחפש גנרלים מיוסרים, אולי תלך על ארג'ונה.
חוץ ממנו, צר לי אבשלום, אבל לא אוכל לספק לך גנרלים. אני פשוט לא חושב שגנרלים זה המודל שחסר לילדים שגדלים היום בישראל. הם מקבלים מספיק גם ככה. בטח לא הייתי מגדיר את זה חינוך סוציאליסטי או רדיקלי (מותר להשתמש במלה הזאת?). הטענה שלך שלוחמי חירות אנטי-קולוניאליים הם לא רלוונטיים לילדים ישראלים היום היא בדיוק הבעיה – היא רק מנציחה את המצב הנוכחי, ולא ממש עוזרת להיחלץ ממנו. אז לא – ילדים דווקא צריכים ללמוד על דמויות כאלה – ולא רק כמו גנדי, אלא גם אנשי מופת פלסטינים.
בכל מקרה, מה דעתך על הרשימה הזאת, כמובן בלי שהשקעתי בזה יותר מדי עבודת מטה: אמה גולדמן, רוזה לוקסמבורג, ז'ורז' דנטון, יאנוש קורצ'אק, נלסון מנדלה, מהטמה גנדהי, רסאן כנפאני, קורט הילר, פול גודמן, יולי אוסיפוביץ צדרבאום, אהרן שמואל ליברמן, אולימפ דה גוז', י. ל מאגנס, ויקי שירן, יילדון לוי.
ומוטה גור. סתם
12 במרץ 2010 ב- 16:08 |
מספר שאלות לעפרי:
1. מי ירצה לבקר בפארק היורה הזה? נראה לי שחברי הקומונה של מחנות העולים מאוד יתקשו למכור כרטיסים לפארק.
2. האם זה שכתב שב 48 לא היו פלסטינים הוא אמיתי או שהוא גם לא קיים ואתה מתכתב עם דמות בדיונית? תבקש אותו להוכיח שהוא אכן קיים. נראה לי שההוכחות לקיום פלסטינים ב 48 יותר מוצקות מההוכחה לקיומו עצמו. הוא מצלצל לי באוזניים כמו פרוייקט ה"מעביר הארצי" בדמות בן אנוש על משקל המוביל הארצי כפרוייקט לאומי.
3. אם תקום קבוצה של נוער שתאף לחנך לערכים של רחבעם זאבי במה לדעתך היא תהיה שונה בזו שמכוונת לערכי אלון?
4. ולבסוף – טוב שכתבת על הביטוי "העיקר לעשות משהו" זה נורא שהעיקר לעשות ולא משנה מה.
13 במרץ 2010 ב- 00:11 |
אני מניח שהם מתקשים למכור כרטיסים גם לבית יגאל אלון
13 במרץ 2010 ב- 08:59 |
הביקורת שלך את יגאל אלון שגויה כמו הבנתך את נושא הגירוש. רדוד מאוד לצערי, ומאוד ברור שאתה לא ממש מכיר את הדמות ואת פועלו מלבד הדברים שאתה כותב. "בריונים" לא נוהגים לפעול, לכתוב ולהנהיג באופן שבו פעל אלון.
בקיצור אולי עדיף שלא תכתוב? כפנייתך לאנשי הנוער העובד. מוטב לקרוא ולא לכתוב!
אך בכדי לא להוריד את הדיון נמוך מדי. רצוי שתקרא עוד ותחזור לכתוב.
13 במרץ 2010 ב- 11:58 |
אולי תפרט? במה בדיוק "הבנתי בנושא הגירוש" שגויה? אני לא מצוי מספיק בטכניקות? לא מבין במשאיות?
13 במרץ 2010 ב- 17:12 |
ככה, רק בשביל לסבר את האוזן, הנה ציטוט של אלון מתוך ספר הפלמ"ח על מעשיו שלו עצמו בארבעים ושמונה.
"חיפשנו […] אמצעי שאינו מחייבנו להפעלת כוח, כדי להבריחם את עשרות אלפי הערבים העוינים שנותרו בגליל ואשר במקרה של פלישה עלולים היו להכותנו מהעורף. ניסינו להשתמש בתכסיס המנצל את רושם המפלות [הערביות] בצפת ובשטח שטוהר על-ידי [מבצע] 'המטאטא' – תכסיס שהפליא לעשות.
אספתי את המוכתרים היהודיים, שקשרים להם עם ערבים בכפרים שונים, וביקשתים ללחוש באוזני כמה ערבים שתגבורת יהודית עצומה הגיעה לגליל והיא עומדת לבער את כל כפרי [עמק] החולה. לייעץ להם, כידידים, להימלט בעוד מועד. השמועה פשטה ברחבי עמק החולה כי עת לנוס. המנוסה הקיפה רבבות. התכסיס השיג את מטרתו במלואו […] וניתן לנו לערוך עצמנו לקראת הפולשים לאורך הגבולות, מבלי לחשוש לעורפנו".
13 במרץ 2010 ב- 17:56
תודה אפרת, וזה עוד מנומס לעומת מה שהוא עשה לתושבי כיס פלוג'ה (מתוך כתבה שפורסמה בהארץ):
"אלון לא הרפה. בימים הבאים התנהל קרב התשה בזעיר-אנפין בינו לבין ידין, אשר חזר והתריע, ש'אין לפגוע בגוף וברכוש האזרחים הערבים שנשארו בכיס'.
אך הלחץ הפסיכולוגי על התושבים לא רפה. לילה-לילה נשמעו בכפרים יריות וצעקות איום והפחדה. פעם אחת אף הוכו כמה ערבים מפלוג'ה. ההתנהגות של
פיקוד חזית הדרום לא נשמרה בסוד. משקיפי האו"ם דיווחו על תקרית המכות, וגם חרושת השמועות היתה ידועה.
הרמטכ"ל דורי העביר את המכתב הזה לאלון עם הנחיה חד-משמעית להפסיק את מסע ההפחדה. אך למרות כל הנזיפות ודברי הכיבושין המשיך אלון בשלו.
בסופו של דבר נואשו ערביי פלוג'ה ועירק אל-מנשייה וביקשו להתפנות לעזה. מקרה פלוג'ה התפרסם בשל העובדה שהיה מנוגד להתחייבות ישראל. אך אותה
מדיניות, של גירוש לא-אלים או שכנוע לא-ידידותי לעזוב, ננקטה על ידי אלון ומטה חזית הדרום בכל המרחב של דרום-השפלה וצפון הנגב, בואך בית-ג'וברין".
ואניטה שפירא מצטטת הרצאה של אלון שנערכה ב-1950: `אני סבור כי תהליך הבריחה הערבית היה תהליך חיובי. יותר מזה, אני סבור כי פעילותנו לפינוי שטחים גדולים בעלי ערך צבאי מאוכלוסייה ערבית עוינת, גם היא היתה אי-ברירה שיש לה הצדקה לא רק לשעה אחת, שעת הקרבות, אלא הצדקה לאורך ימים`
13 במרץ 2010 ב- 14:08 |
תנשמת, את לא מוגזמת?
14 במרץ 2010 ב- 08:27 |
אני בהחלט מסתכל על שני הצדדים . הנה קישור לכתבה אחרת על אותה תקופה ותשימי לב שהוספתי שם תגובות ומשום מה אני מותקף שם מהצד השני דווקא:
http://www.aplaton.co.il/story_592
אי אפשר לדון במעשיו של יגאל אלון כאילו היה קולוניאליסט אירופאי שבה מטירה מפוארת להשתלט על שטח אדמה ולבער ממנו את הילידים עם מי אש וחרוזי זכוכית.
14 במרץ 2010 ב- 15:31
אתה באמת חושב שמתיישבים קולוניליאסטים במקומות שונים בעולם באמת חשבו על עצמם שהם אנשים אכזרים שבאו מתאוות בצע?
תהיה בטוח שגם להם היו סיפורים שסיפרו לעצמם על למה הם בסדר. למשל, הוזכרה כאן בתגובות המילה "מודרניזציה" – חלקם האמינו בלב שלם בערך הזה, כמו אלון והחברים פה מהמחנות העולים. זה עוד לא אומר שהם לא עשו עוולות שצריך לבקר.
13 במרץ 2010 ב- 14:16 |
לעדו שלום
לדבריך,
"…שנבנו בחלקם על אותם ישובים ערביים שנהרסו ולצקצק בקול רם על גורלם המר של יושבי אותם כפרים,…"
מי שרוצה לדון בפתיחות במה הציונות עשתה ב48 לא מצקצק אלא מעלה סיפור היסטורי של הצד השני שרבים רבים אינם רוצים לשמוע. ובלי לשמוע, קשה מאד לחיות יחד, גם לחזקים כרגע.
לעניין" מה היה קורה אילו" לא ברור רק שיש לי הרגשה שאפילו אם הצד המפסיד היה מנצח, ואפילו אם היה גירוש יהודים, לא היה עיסוק כל כך אינטנסיבי
ב ה כ ח ש ה. הכחשת העוול שגרמה הציונות וכאן יש לי מחלוקת איתך על שפה – העוול לא " נגרם" אלא, היו אנשים שגרמו אותו ועופרי ניסה לומר על אלון משהו בעניין זה ונראה שעדיין קשה להקשיב לדברים שעדיין לא סיפרו לך, אבל הם נעשו או נגרמו.
אחרון חביב, מי שמסתכל על העבר והעתיד מנקודת מבט של שני הצדדים, לא רק אחד, יכול להבין שא. ההכרה בעוול מצד הציונות הכרחית וב. אפשר להתחיל לדון בפיצויים
13 במרץ 2010 ב- 17:00 |
רתם – "מי שמסתכל על העבר והעתיד מנקודת מבט של שני הצדדים, לא רק אחד" צריך להבין שלצד ההכרה בעוול אפשר וצריך להתחיל לדון בפיצויים/שיבה.
13 במרץ 2010 ב- 17:32 |
למתן, בודאי
14 במרץ 2010 ב- 10:42 |
ואולי צריך לשאול את השאלה אחרת.
אני מוכרח להודות שאני מסכים עם אבשלום בנוגע לשאלה על דמויות המופת שלאורן ראוי לחנך. אולי תעשיינים ופוליטיקאים זה פחות סקסי מאנשי רוח נהדרים כמהטמה גנדי (ואני לא מבין למה אתה מכניס את העובדה על היותו יהודי או לא יהודי לתוך השיחה. רעיונותיו יפים וטובים וראוי ללמוד אותם בלי קשר למוצאו. נשמע כמו דמגוגיה שלך כדי להסיט את הדיון, אגב. שתדע) אבל הם חלק מכריע מהתנהלותה התקינה של חברה כמו שהיא נראית היום וכנראה תראה גם בעתיד. על כן, ומאחר שהאנשים אותם תחנך בתכל'ס יהפכו יום אחד לעובדים בשוק ובכלל זה גם תעשיינים וגם סתם עובדים שכדאי שידעו איך יכול להראות מפעל ומדינה שדואגת לזכויות עובדיה, אני חושב שיש לחנך גם לאורם של דמויות מעולם זה הפועלות כמו שאנחנו חושבים שטוב וראוי.
והנה אני שואל את השאלה אחרת: הייתי שמח אם היית מרחיב מעט מעבר לביקורת שיש לך על מעשיו של יגאל אלון ב48 והיית אומר מה כן היה ראוי בעינך לעשות. כי האמצעי של גירוש הפלשתינים (כן? לא? לא יודע… עד כמה שזכור לי משיעורי היסטוריה בתיכון היתה אז תודעה לאומית מתגבשת תחת הנהגתו של מופתי אחד מי-ם) הוא נורא ולא משנה לאיזו מטרה. אז מה כן?
14 במרץ 2010 ב- 13:58 |
קודם, גנדי לא היה "איש רוח נהדר". הוא היה מנהיג של תנועה לאומית. לגבי נושא דמויות המופת – אני עומד מאחורי הרשימה שהצגתי באחת התגובות הקודמות.
לגבי השאלה מה היה צריך לעשות: אני מניח שהתשובה היא כל דבר חוץ מטיהור אתני. להציג את התנועה הציונית כתנועה שמראשיתה האפשרות היחידה שלה היתה לגרש את יושבי הארץ ולמחוק את כפריהם נראה לי ראייה פסימית למדי דווקא של התנועה הציונית עצמה. הרי גם רוב החלוצים הראשונים שהגיעו לארץ בתחילת המאה שעברה ממניעים סוציאליסטיים ולאומיים בוודאי לא הגדירו את תקוותיהם לגבי המפעל שהם בנו בכך שמטרתו תהיה לגרש את הערבים שישבו כאן – אותם ערבים שהובילו אותם מנמל יפו. אם היו אומרים להם: "אתם באים מאודסה לפלשתינה לבנות ולהיבנות, אתם תקימו ישובים ותוך כמה עשורים תעיפו את הערבים ותמחקו את הכפרים שלהם", רובם לא היו חותמים על זה. היו כאלה שכן, אבל זה היה מיעוט. זה גם לא מה שהציונות הבטיחה לעולם לפני הקמת המדינה. אם זאת היתה למעשה התוכנית מהתחלה, כמו שהיסטוריונים מסוימים טוענים (אם כי עולה השאלה: תוכנית של מי? היו בציונות כל מיני זרמים וקולות) זה אומר שהציונות למעשה רק העמידה פנים שהיא רודפת שלום, ורימתה את כל העולם.
מבחינה מעשית, היו כל מיני אפשרויות. ברית שלום, למשל, הציעה מדינה דו-לאומית, וגם השומר הצעיר דגל בכך עד שלב מסוים. י. ל. מאגנס ניסה לקדם את הרעיון שיזמה אז מחלקת המדינה האמריקאית, שהאו"ם יקפיא את החלטת החלוקה ויכפה בינתיים על שני הצדדים 'משטר נאמנות' עם ממשלה זמנית, עד שהתנאים יתאימו להסדר אחר בלי שפיכות דמים וגירושים. אבל בן גוריון רצה להכריע בכוח. אתה יכול לומר שהוא צדק, אבל נראה לי שהמצב הנוכחי מוכיח שהוא יצר קטסטרופה ופצע שעכשיו מסובך מאוד לסגור, גם שלושה דורות אחרי.
בכל מקרה, זה ממש לא היה הכרחי לגרש את הערבים. זאת היתה מדיניות, החלטה, של אנשים כמו אלון, ולגמרי לגיטימי לערער על המדיניות הזאת. נגיד שתושבי צפת או פלוג'ה היו נשארים בבתיהם – מה היה קורה? היתה קמה מדינה עם הרבה יותר ערבים ועם אופי אחר. כל ההיסטוריה היתה מתפתחת אחרת. זה בטח לא היה גן עדן, אבל דבר אחד בטוח: ישראל לא היתה קמה על מחיקה על עם אחר.
ככה אני רואה את זה.
15 במרץ 2010 ב- 01:05
אני עוד לא משוכנע שמה שאתה מציע הוא יותר טוב בהסתכלות לטווח ארוך. הוא אולי בעל כוונה טובה וערכים הומניים מוחלטים מאחוריה, אבל להגיד שערביי צפת ופלוג'ה ישארו בבתיהם ונראה מה יקרה זה לא אחראי. לא בלי איזשהו תכנון, איזושהי הדברות.
באותה תקופה ההדברות האמיתית היחידה שאני מודע לה (ואתה מוזמן לתקן אותי אם אתה יודע אחרת) היתה עם פייסל הראשון (חיים ויצמן היה אמון עליה) וההסכם שהושג בינם היה מאוד מוצלח ובסופו של דבר מאוד מוסמס. אם היה ממומש במלואו אז היינו מנהלים שיחה מאוד אחרת על כמה נוראית היא עליית מחירי התפוזים. אבל זה לא קרה, והדברות אמיתית אחרת לא היתה אחרי, עד קום המדינה. אגב, יש לי הרבה ביקורת כלפי הדרך בה הוקמה המדינה ועד כמה שאני יודע גן גוריון עשה את כל שבכוחו (והכח שהיה לבן אדם הזה בידיים באותה תקופה היה פשוט לא יאומן) כדי להבטיח שמלחמת העצמאות תקרה.
אבל עד כמה שאני לא מסמפט אותו, ואני בהחלט לא מסמפט אותו, אני לא בטוח שאפשר להאשים אותו בכל מה שקרה אח"כ.
אני ממשיך לתאר את מה שאני יודע ואתה עדיין מוזמן לתקן אותי.
לדיין היתה לא מעט השפעה (בהמעטה) על המשך עיצובה של המדינה ועתידה. ב67 הוא יצר את המציאות המדינית (אכן, גירוש אלים ונורא) לשליטה צבאית מדכאת בציבור הפלשתיני שנמשך עד היום. אלון, אגב, התנגד לתכניתו של דיין לשליטה מלאה בציבורים הפלשתינים ואדמותיהם והציע תכנית מתונה יותר שאתה בודאי מכיר. בשום מקרה אני לא רואה איך מישהו היה מאפשר לערביי צפת ופלוג'ה סתם להישאר בבתיהם ולגדל זיתים בשלווה. היו כאן אינטרסים ומאבקי כוח ושליטה, משני המתרסים. אי אפשר פשוט להתעלם מזה ולהגיד "אה! זה לא בסדר! נו נו נו לפוליטיקאים האלה" צריך גם להסתכל באפן ריאלי על המציאות. מצטער אם זה יצא קצת מטיף אבל אני פשוט לא קולט ממך את ההסתכלות הזאת.
ודבר מה נוסף – אולי אני מפספס דברים מהרגיל אבל עוד לא ראיתי את רשימת אנשי הרוח הזאת…
אולי זה בפוסט אחר?
16 במרץ 2010 ב- 11:24 |
שלום עפרי
קוראים לי רועי.
אני רוצה לדבר איתך ברצינות ובכנות אמיתית על מה שניסית להעלות, בתקווה שאולי יכול לצאת מכאן משהו בעל ערך. יש לי דעה על העמדה שאתה מעלה ובעיקר על האופן שבו אתה מעלה אותה. יכול להיות גם שאני טועה, לא מבין. אתקן בשמחה.
אני חבר בתנועת הבוגרים של הנוער העובד כ-5 שנים. כמובן מייצג את עצמי בלבד בתגובה אליך.
את הדברים שאתה כותב אתה בוודאי לא כותב סתם בשביל הכיף או בשביל להעביר את הזמן. אתה מאמין שלא תמיד עדיף לעשות משהו מלא לעשות כלום ולא תמיד עדיף לכתוב משהו מלא לכתוב כלום.
אז האפשרות הראשונה היא, שאתה כותב מתוך רגש אחראיות על החברה שלנו, שבתוכה פועלים האנשים שאתה מבקר, ואולי גם מתוך רצון להשיא עצה טובה לאנשים עצמם. אולי אתה דואג ורוצה להיטיב. אולי משהו נורא מתרחש ואתה עוזר למנוע אותו, ללכת בדרך אחרת. אם אלה המניעים, דע לך שאי אפשר שתהיה רחוק יותר מהשגת המטרה.
אתה לא מבקר, אתה מקטין וקוטל עד מוות. מציג את העניין כולו כטירוף, הזיה מסוכנת, בוודאי לא משהו בעל ערך, בוודאי לא משהו שעומדת מאחוריו איזו כוונה, בטח לא טובה. בוודאי שלא מדובר באנשים בעלי רגש ומחשבה שמקווים לעשות טוב בעולם, עם או בלי הבנה של איך לעשות את זה. מדובר ב-"כת נזירית", "פנאטיות" "נקרופליה". אתה מתייחס לשגרת החיים של אדם צעיר, חי וקיים, כמוך, כמעשה "מגעיל". בקיצור אתה משתדל למצוא את המילים המבזות והמשפילות ביותר.
אני לא אוהב דברים צפויים מראש. יש יותר מדי התגלגלויות ותרחישים צפויים מראש וניתנים לחיזוי מדויק בימינו וזה מעצבן ולא אנושי. האפקט של הפוסט שלך צפוי מראש בצורה מבאסת. הרי איזו התרחשות אחרת יכולה להווצר חוץ מכך שהחברים המצודדים מאליהם יתענגו על המילים ויקראו להקמת הליגה כנגד תנועות הנוער, ובאותה העת ממש, בלי הרבה התלבטות, חברי תנועות הנוער המדוברים ייתקפו עלבון (לא בחוסר צדק) וזעם ויראו בדברים שלך ביטוי עלוב ומרגיז לרוח הפוסטמודרנית העכורה שהיא עלובה ומרגיזה לעצמה.
ואז הכל מתבטל, אז אין חשיבות למה שעשה או לא עשה אלון, אז אין זה משנה מה עושים חברי קומונת באר-שבע, אם חניכיהם באים מעומר או אולי בכלל מרהט, או גם וגם. אין משמעות לידע או לבורות, אלא רק להתנגחות הדדית עד זוב דם. בזבוז נורא של זמן וכוחות נפש בעיני, אבל האובדן הכי גדול כאן הוא סתימת הפיות ההדדית, הסירוס של היכולת המקודשת של אנשים לדבר זה עם עם זה דברים של טעם – להבדיל מהיאבקויות מלהיבות ברפש מילולי. וככה, די בקלות, בלי ליברמן, בלי האח הגדול, בלי צנזורה צבאית, לבד לבד, אנחנו מסרסים וסותמים וקוטלים את היכולת שלנו להתבטא וליצור קשר ושיח בעל ערך. וכל התגובות, מלומדות או רדודות ככל שיהיו, הן מראש התקפה על העולם של האחר והתבצרות בעולם שלנו, הטוב והמוכר, שחלילה לא ישתנה כהוא זה. טוטאליטאריות למופת, והממשלה לא היתה צריכה להשקיע מאום.
כל זאת לא צריך להפריע בכלל אם האפשרות השניה היא הנכונה. האפשרות השניה היא שזה בדיוק הראש, שזו המטרה, שההשפלה והקטילה הן לא רק סגנון אלא תוכן. שבאמת כבר משעמם ונמאס לדבר ככה, ברצינות, עם מחשבה, בלי כל חוש הומור, עם יותר מדי תוכן. בעיקר משעמם להקשיב, הרי מה כבר יאמרו, ומה שבא לנו זה קצת לפרוק עול, סוף סוף, קצת להטיח "נקרופיליה", קצת לחבוט עם איזו "פנאטיות" טובה, מה יש.
והרי כבר ראינו והבנו שמלחמה היא, בין השאר, ולמרבה הצער, אקט מהנה. גם מגבש. טובי הדיקטטורים הבינו זאת. יש בנו, בבני אדם, רצון כמוס או גלוי לראות במה שמעבר לגבול את התגלמות הטמטום והרוע, ובאותו הרגע מובן שלשמר את עצמנו באופן המאובן והשמרני ביותר, ובאותה העת להוריד עד עפר את האויב, היא היא הדרך אל האושר. בישראל היו לא מעט דוגמאות להתפרצות היצר הזה.
ולמרות עוצמת היצר (שאגב, אין לו סוף, וכך אפשר בקלות לבלות את כל החיים ולכתוב את כל הפוסטים), טוב יותר לחיות יחד, בלי מלחמה, גם בלי נסיון לכבוש אחד את השני. ואז דברים יכולים באמת להשתנות, אז יש איזו צמיחה, אז עיניים יכולות להפקח. אז אפשר אפילו לשנות עמדות כלפי מנהיג ציוני כזה או אחר.
זהו, זה העניין כולו. לא הייתי רוצה לצמצם את האמירה שלך לאיזו התפרצות יצרית. גם לי יש ביקורת על אלון, יש בו טוב וגם רע, ואשמח לשתף וגם לשמוע עוד על הצד החיובי של משנתך, על מנהיגים שהם מעוררי השראה בעיניך מהעבר או העתיד, על אופני מחשבה רצויים, על דרכן של תנועות הנוער או הצעה לאלטרנטיבה טובה יותר לשינוי פני החברה. שתף אותנו מנסיונך האישי, מתכניותיך ומדעותיך.
יאללה בוא נבנה משהו, כמה אפשר להרוס.
16 במרץ 2010 ב- 22:31 |
שלום רועי
תודה על התגובה מעוררת המחשבה. מסיבות שונות אני לא יכול לענות כרגע בהרחבה, אבל אענה בעתיד.
בכל מקרה, המטרה לא היתה לפגוע במישהו.
עפרי
20 במרץ 2010 ב- 15:46 |
שלום רועי
אני נוטה להסכים איתך לגבי הסגנון, ונראה שהוא באמת מוציא מחלק מהמגיבים איזו שביעות רצון עצמית שגם מסתמכת על עובדות לא תמיד מדויקות ןשנוטה לעשות מישמש מכמה דברים לא קשורים.
אופן ההתבטאות שלך בתגובה שכתבת מעוררות הערכה,ודווקא בגלל זה, חבל לי מאוד שהתייחסת רק לסגנון ולא לתוכן.
אתה מדבר בשם מורכבות, אבל האם תוכל להתייחס לחוסר המורכבות שמבטאת תנועת הבוגרים ביחס לאלון ומורשתו? (ועל הדרך אפשר להזכיר עוד כמה מורשות שאין כלפיהן ביקורת ממשית בנועל, כמו מורשת העלייה השנייה ומורשת טבנקין). כאמור, נכתבו כאן בתגובות כמה אמירות לא מדויקות על תנועת הבוגרים של הנועל; אבל את העובדה ש*אין* התייחסות ביקורתית רצינית לאלון ולמורשת 48 ו68 שלו אני בהחלט יודעת ממקור ראשון.
וכמובן זה מתבטא לא רק בשיח אלא גם בעשייה, כמו הקמת קומונות וקיבוצים בשטחים.
לא יודעת אם לדעתי מוטב לא לעשות כלום מלעשות את זה, בהתחשב בקונטקסט של העשייה הרחבה שהזכרת; אבל ברור לי שהדיבורים שלך על הכוונה שמאחורי המעשים אינה מספיקה. מעשים בהיסטוריה נמדדים לא רק בכוונות של מבצעיהם אלא באפקט שלהם. מזה (בין השאר) מתעלמים בנועל כשמדברים על השאיפה לשוויון של אנשי העלייה השנייה ולא לומדים באופן רציני על ההיבטים הדכאניים ולא שיוויונים של המפעל שלהם, ועל האינטרסים ששירתו. וזה נכון לצערי גם לגבי המעשים הנוכחיים.
13 במאי 2010 ב- 05:39
אהלן אפרת
אני מסכים מאוד שהראייה המקובלת בנוער העובד והלומד את ההסטוריה הציונית בכלל ואת תנועת העבודה בפרט לא מספיק ביקורתית, בהקשר היחס הציוני לזכויותיהם הלאומיות והאזרחיות של הפלסטינים בתוך ומחוץ לגבולות 67. אני מאמין שמדובר בתנועה חושבת, מתחדשת ודינאמית, שמבקשת להמשיך את העבר אבל לא לחזור עליו, ולכן שינוי חיובי בגישה הוא מאוד אפשרי.
חשוב לציין שזה מגיע, בעיני, גם ממקום של מבוכה מסוימת אל מול המורכבות העצומה של התנגשות שתי תנועות לאומיות צודקות במולדת משותפת, ולדעתי זה גורם מאוד רלוונטי גם לתנועת העבודה בראשית דרכה (ויש מותיקי תנועת העבודה שגם מעידים על כך). מעטים הצליחו לעצב תפיסה שנותנת מקום אמיתי לתחייתם של שני הלאומים בארצם.
העיקר הוא שאפשרות כזו קיימת ואליה צריך לחתור. בהחלט יש מקום לביקורת כלפי הנוער העובד והלומד בנושא – אם היא מגיעה ממקום שמבקש ליצור דיאלוג. סה"כ כאשר דיאלוג היא המטרה האמיתית של השיחה, הסיכוי שלה להכשל די קלוש. בעיני זה עוד יותר נכון כלפי חברי תנועת הבוגרים.
16 במרץ 2010 ב- 22:46 |
כן גירש, לא גירש, כן מוסרי, לא חינוכי…. די כבר!!!
ברגע שאחד המגיבים ביקש מכותב המאמר רשימה של עשר דמויות כולכם הייתם אמורים להבין את עומק האבסורד. הרשימה אמורה להיות של עשרה ערכים. קודם תבחרו ערכים ואח"כ תתנו לאנשים קרדיט עליהם. לא להיפך. כי אם הייתם מקימים מוזיאון ובית ספר על שם גנדהי ומגדלים תנועת נוער שסוגדת לו, אז אני הייתי כותב בבלוג "הורות בשנות האלפיים" (אני לא מספק לינק כי הבלוג דימיוני) על זה שגנדהי היה חרא של אבא.
השיטה הזאת של לבחור גיבור ואז לישר את השקפת עולמכם לפיו או נגדו היא רקובה מהשורש. אלא אם כן זה ג'ון לנון ואתם מחליטים לחיות לפי מילות השיר imagine ואז אתם מוכנים לצאת למלחמה נגד אלה שמתעקשים שתהיה להם ארץ ורכוש וגן עדן. למלחמה הזאת הייתי מצטרף. כי אני יודע שלנון צדק.
you may say i'm a dreamer…
18 במרץ 2010 ב- 23:43 |
יש טרנד שכזה בקרב שכבות מבוססות, שנובע מתוך כוונה טובה ואלטרואיסטית, לעשות שנת שירות. הרעיון הוא שקיבוצניקים ובני עשירים אחרים שקיבלו חינוך כ"כ טוב וערכי, הולכים למקומות חלשים כמו פנימיות, שכונות עוני, ונותנים קצת לתושבי המקום מהערכים הנשגבים שקיבלו בבית. הצלחה תיחשב אם נער יצא לשנת שירות, ילך לגרעין ובמידה כזאת או אחרת יתנתק מהמשפחה והקהילה המקורית שלו לטובת קהילה "מגשימה", או במקרה של נער בפנימיה- הנער יבין בצורה עקיפה שאם יתאמץ מספיק יהיה מוצלח בדיוק כמו במדריך הש"ש שלו.
בנוע"ל יש גם את מה שנקרא "המגשימים" שכל מטרתם להגיע לשכונות עוני ולבתי"ס מקצועי- אגב, הייתי מצפה שילחמו בעצם קיומם של בתי"ס מקצועיים שמסלילים תלמידים לשם מילדות, במקום ללמד אותם להיות אזרחים טובים ומועילים בחברה. בדרך זאת התנועות נוער עוזרים למערכת לרסן את הזעם של הנערים על העוול שנגרם להם.
אם כבר אותם בני עשירים בני 18 הולכים לחנך מישהו, הייתי שמח אם הם לא היו נכנסים לשכונות עוני ומוציאים לילדים את העיניים, מנסים לחנך אותם בלי שום רגישות שאני בכלל לא מצפה מילד בן 18. באמת בסופו של דבר כל מה שהם יוכלו לעשות זה להקיא את מה שאמרו להם על יגאל אלון והרצל. כל מי שעבד בחינוך לא פורמלי יודע כמה קל לקחת את זה למקום של שטיפת מוח במסווה של "ערכים".
אגב, השנת שירות הזאת עוזרת עוד יותר לאותם נערים לטפח את רגש האליטיזם שלהם.. הם לכאורה עכשיו לא כמו כולם.. הם מלח הארץ שעושה שנת שירות ו"מכיר את החברה הישראלית". בפועל איתם בגרעין הם ימצאו נערים בני גילם פחות או יותר מאותה שכבה באוכלוסיה (גרעין של קיבוצניקים/נוער מאזור השרון וכו') וככה יסתגרו יותר ותיווצר הפרדה יותר גדולהבין "הם" החניכים (הילידים) ל"אנחנו" (המדריכים שבאו לחנך אותם)
הנטייה שלי לומר עליהם שהם קולוניאליסטים לא פחות מהגרעינים התורניים שצמחו בשכונות. בכל זאת, אני מכיר בזה שהכוונה שלהם טובה ויפה ושהכל רצון טוב ואי אפשר לזלזל בזה. כבר למדנו כ"כ הרבה פעמים שכוונה טובה היא לא ערובה לכלום.
דוג' לסיום- לא מזמן עבדתי באיזה מועדונית לילדי עובדים זרים בדרום ת"א. רכזת המקום (שבאה מאפקה) נהגה לקנות מתנות יומולדת מושקעות לילדי המועדונית והסבירה את זה "כי ההורים שלהם לא חוגגים להם יומולדת ולא משקיעים בהם אז אנחנו נחגוג להם"
20 במרץ 2010 ב- 11:44 |
אתה מעלה נקודות מעניינות ואני מניח שאתה יודע על מה אתה מדבר. עם זאת, התופעה של יוצאי משפחות מבוססות שפועלים להציל את האנושות ובכך רק מתגבשים יותר בתוך השכבה החברתית שלהם קיימת גם במסגרות אחרות של פעילות פוליטית – למשל השמאל הרדיקלי.
20 במרץ 2010 ב- 16:02
נכון. וזה די מעצבן. הבדל מרכזי בכל זאת הוא שהמסגרות הרדיקליות לא מקבלות מימון כל כך נדיב מהמדינה. כמובן שעם זה באים גם הבדלים אחרים, שהם מה שעושה את זה רדיקלי, כמו מודעות רבה יותר וביקורת על תפקידה של המדינה ביצירת המצב אותו המסגרות הרדיקליות מנסות לפתור.
אבל באמת מעניין לחשוב איך נכנסות קבוצות כמו רעות-סדאקה או בנק"י למסגרת הדיון שרץ פה.
21 במרץ 2010 ב- 14:51 |
וואו, עופרי, חתיכת דיון פתחת פה. סחתיין על ההשקעה והסבלנות.
נתקלתי בפוסט של אודי מנור שעוסק גם הוא בתנועת הבוגרים, וגם בו התפתח דיון מעניין בתגובות:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1644718
מסתמן שזאת דוגמה קלאסית למה שאפשר לכנות "ארגון נרקיסיסטי". בתור אחד שהיה עד (ואף שותף לזמן-מה) לראשית היווצרות העסק הזה, קשה להגיד שאני מתפלא.
21 במרץ 2010 ב- 15:42 |
תודה, קישור מעניין
24 במרץ 2010 ב- 11:03 |
[…] וינגייט ההומו: פרק בתולדות תקומתנו הלאומית By haemori בספרו "ימי הכלניות", מביא ההיסטוריון תום שגב עדות על פעולה שביצעו "פלוגות הלילה המיוחדות" בפיקודו של אורד וינגייט בכפר חיטין, בסביבות 1938. "וינגייט וחייליו אספו את כל הגברים בכפר. וינגייט בחר מהם עשרה ופקד עליהם לצעוד קדימה", כותב שגב, על פי עדותו של איש ההגנה ציון כהן ששימש מתורגמן בפעולה. "'הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם', אמר להם [כהן] בשמו [של וינגייט]. 'לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות'. על פי פקודתו ירו החיילים בעשרה. בין המשתתפים בפעולה היה יגאל פייקוביץ, לימים אלון". […]
26 בפברואר 2013 ב- 11:37 |
נראה לי שיש כאן רדוקציה מאוד צרה ליגאל אלון. למשל ביחסו לערבים, הוא יותר נכון, ביחס הנצלני כלפי הערבים הוא מזהה את היסוד שיוביל בסופו של דבר להתקוממות שתנשל את היהודים מארץ ישראל. למשל כאן: http://bet-alon.co.il/museum/content.php?page_id=50