ארכיון מחברים

אין אלוהים אבל בגללו הפסדנו בבחירות

27 במרץ 2015

נתחיל באמירה מעט טריוויאלית: הבחירות של שנת 2015 הן אירוע. מה זאת אומרת אירוע? משהו שקרה, ושמשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את האירועים שיבואו מעכשיו והלאה. לכאורה, גם לפני חודש אפשר היה לחזות מה יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות. זה בוודאי לא היה תסריט בלתי סביר, ומי שמכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה ובחברה הישראלית היה יכול לעשות כמה היקשים. ובכל זאת, האירוע הוא תמיד שונה מאיך שמצפים ממנו להיות. באופן פלאי, הבוקר שאחרי הבחירות זורח על שמים חדשים – גם אם הם מכוסים בעננים קודרים.

ואכן, ביום שאחרי הבחירות, היו כאלה שהמשיכו למלמל את הסיסמאות הרגילות, למשל "השמאל צריך להביא מזרחים" "צריך לעשות חריש עמוק" או "מרצ צריכה להפוך למפלגה מזרחית". זאת בלי להעלות על הדעת את האפשרות שאם מרצ תהפוך למזרחית, חלק גדול מהמצביעים האשכנזים שלה לא יצביעו בשבילה בבחירות הבאות. אפשר לא לספור את המצביעים האשכנזים של מרצ, וגם של המחנה הציוני, לקרוא להם בורגנים ואויבים מעמדיים, אבל עובדתית, כמו שכתב גל, הם קיימים. הם כוח גדול בחברה הישראלית. האם הפרויקט העתידי המלהיב של הוגי השמאל הוא להפוך את786,075  מצביעי המחנה הציוני למצביעי יאיר לפיד? אולי. "השמאל חייב לקבל עוד פחות מנדטים!". מי שחושב ככה מחזיק באמת באג'נדה מעניינת. אבל אנא, שלפחות לא יגדיר את עצמו "ריאליסט" ו"מפוכח".

אנחנו חיים כבר כמעט שני עשורים עם ההנחה ש"השמאל הלבן גוסס, אין לו מצביעים, וחייב לבוא במקומו משהו אחר". אבל למעשה, ההנחה הזאת לגמרי לא תואמת את המציאות העכשווית. מפלגת העבודה (כלומר המחנה הציוני) דווקא הגדילה את כוחה באופן משמעותי – גם אם לא באופן דרמטי מספיק כדי לנצח בבחירות. בעוד השמאל הרדיקלי מתפצל לאינספור רסיסים, כמיליון אנשים הצביעו לעבודה ולמרצ.

אבל יותר מכל דבר אחר, הדיבור הזה מעייף. הוא כל כך לא פורה, והוביל לתוצאות כל כך עלובות, כל כך אפסיות עד הרגע הזה, שכל מחשבה פוליטית חפצת חיים צריכה להניח אותו בצד. מי שממשיך למלמל את האמירות האלה דומה למטופל שמספר במשך ארבעים שנה את אותו סיפור למטפל שלו, על איך המאהבת שלו עזבה אותו ב-77' כי היא לא הבינה אותו נכון, או שהיא לא אהבה את האוכל הפולני שאמא שלו הכינה, ואיך הוא יחזיר אותה בקרוב בחזרה והם יחיו באושר ובעושר. דפוס כזה לא מעיד על חוסן פסיכולוגי מרשים במיוחד.

religion begin

לא פלא שבימים הראשונים אחרי הבחירות הופיעו קולות מסוג אחר. עיתון יומי כלשהו המזוהה עם השמאל המדיני, שבשנתיים האחרונות גילה באופן מפתיע את "הנושא המזרחי" (ובעיקר את פוטנציאל הטראפיק שלו), החל להשמיע שוב דיבורים עם אופי שונה: רם פרומן קרא לשמאל "להפסיק להתחנף לפריפריה", ורוגל אלפר הזכיר כי "להם יש כוח, אבל אנחנו אליטה". אלפר הוסיף וטען ש"אליטה לא צריכה להתחנף לציבור הרחב", ועליה להתבצר בדומיננטיות שיש לה "בעסקים, בתקשורת, בבתי המשפט, בחיי התרבות ובמערכת הביטחון" (הוא אפילו לא הזכיר את הוועדות של פרס ישראל לספרות!) ו"להשתמש במנגנוני הפלוטוקרטיה" כדי להציל את הדמוקרטיה.

כל זה טוב ויפה. יכול להיות, כמו שכתב יובל הלפרין, שמאבק בכיבוש ולמען השלום לא זכה אף פעם לתמיכה המונית, ו"כדי להשיג סיום הכיבוש ושלום אין צורך באוכלוסיות מוחלשות". בכל מקרה יש כאן הסרת מסיכות מסוימת, שהיא עדיפה על הדיבור החלול בדבר "התחברות לפריפריה" בדרך לניצחון. ובכל זאת, אם לאמץ את ההיגיון של אלפר, לאן זה אמור להוביל? מה הגבולות של השימוש במנגנוני הפלוטוקרטיה ומערכת הביטחון? הפיכה צבאית של גנרלים מתנגדי נתניהו, בגיבוי בעלי ההון מכפר שמריהו? זה עשוי לקרות, אבל לא בטוח שזה רצוי. ומה בדיוק אפשר לעשות עם אג'נדה כמו "השמאל צריך להפסיק להתחנף לפריפריה"? האם השמאל צריך להתחנף לבעלי ההון? לוול סטריט? לאנגלה מרקל? והאם הוא לא עושה את זה ממילא, במידה כזו או אחרת?

לאסרטיביות האליטיסטית החדשה אין לפיכך הרבה לאן להתקדם. היא לא הרבה יותר מהבעת תסכול של אשכנזים שקראו בצעירותם את "מרד הנפילים".

אבל בד בבד, החל להישמע קול אחר, שעליו יש קצת יותר מה להגיד. הכוונה היא לטענה שהשמאל צריך להיות "יותר יהודי". תוך כמה ימים, זו הפכה להיות כמעט פרדיגמה חדשה של השמאל. היא התבטאה בכמה וכמה מאמרים של דוברים ודוברות בולטים לכל רוחב הספקטרום השמאלי. בצד הלאומי-חילוניסטי, טען שחר אילן שהשמאל צריך לחזור למאבק בכפייה הדתית, להיות יותר פטריוטי ויותר לאומי (למשל "להפסיק לצאת נגד מבצעים צבאיים") אבל גם "לדבר יהדות" ו"לעבור משיח הומינסטי לשיח יהודי".

מה זה אומר – אלוהים יודע. אבל כנראה שעוד כמה אחרים יודעים. יאיר כספי המליץ לשמאל לחזור למסורת, לזהות היהודית ול"תעודת ישראל" (כלומר, חינוכו של המין האנושי). תומר פרסיקו כתב שהשמאל "צריך לדבר על 'יהדות'", ואולי לחזור "לזהות היהודית המוצקה" שהציגה מפא"י בתקופתו של התנ"כיסט בן גוריון. מאיר בר מימון כתב בצער מסוים שבישראל אין מקום לשמאל אנטי-דתי. גם בשופרו של השמאל הרדיקלי, "שיחה מקומית", הכריז אלחי סלומון ש"בלי זהות יהודית אין לשמאל מה להציע לבוחרים". ואפרת שני-שטרית, מחברות המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, כתבה ש"השמאל ממשיך להכשל כי המסרים שלו נטולי אלוהים".

מה יש לומר: כמעט קונצנזוס מקיר לקיר. "להתחבר ליהדות" זה ה"להתחבר לפריפריה" החדש. פתאום התברר שהמכשול של השמאל הוא לאו דווקא האשכנזיות, אלא החילוניות; או בניסוח אחר: שגם אם יהיו במפלגות השמאל יותר מזרחים זה לא יספיק.

אנחנו צפויים לשמוע את הדעות האלה יותר ויותר, בשיחות בית קפה, בפוסטים ובמאמרים בהארץ. אני צופה מדור יהדות מורחב בגלריה, עם מתכונים לצ'ולנט מטופו, ומדור בנושא קוויריות וגמרא ב"שיחה מקומית". ואם נראה לכם ששמעתם מזה מספיק – תשכחו מזה. עדיין לא שמעתם כלום. זה באמת נושא עם פוטנציאל חפירה אינסופי. וכמו שכתב אלתרמן: "אין עם אשר נסוג מחפירות חייו".

religion rabin

למה אני כותב על זה בזלזול מסוים? אצל כמה מהכותבים שהזכרתי קודם העמדה הזאת מבוססת על מחויבות אמיתית ליהדות מסוג כזה או אחר. אבל אצל רבים מהשותפים לשיח הזה, אין לדיבור הזה שום כיסוי. אלה האנשים הכי חילונים בעולם. אתאיסטים מוחלטים, שכל אזכור של מסכת זרעים או של תפילת שמונה עשרה משרה עליהם שממון עז. סלומון ניסח זאת בהצלחה במאמרו. לדבריו, מה שיידרש לשמאל הוא שינוי עמוק:

מדובר כאן על מחויבות של חיים, על כבוד אמיתי למסורת. אני יודע, זה קשה לאוזניים אשר כל קשר חי לזהותן היהודית קבור אי שם בעבר המשפחתי, לפני שניים ושלושה דורות. אוזניים, ועיניים, וגופים ואנשים טובים, אשר מפנטזים על התערוכה הבאה בברלין או בלונדון, על הלהיט הבא בקולנוע או בקולנוע האוונגרדי, על הרצאתו המסעירה של פרופסור X בקתדרה למדעי הרוח אי שם במדינת תל אביב…

אפשר להזכיר, ששמאלנים חילונים לא מעטים אפילו לא מלים את הילדים שלהם – ובמידה רבה של צדק. אז מה הם מספרים לי עכשיו על זהות יהודית? לא מדובר על איזה טרנד שאפשר "להתחבר" אליו אחרי שנמאס לך מ-S&M וטורים של עוזי וייל. דת היא לא עניין למטומטמים, ואנשים דתיים לא יקנו את הסחורה האידיאולגית של כל אתאיסט שיספר להם כמה הוא מחובר ליהדות, אבל מסתיר בתחתונים חבילת קונדומים ואת כתבי לנין. יש משהו צבוע ומניפולטיבי בעמדה על פיה, בפרפרזה על אמנון רז-קרקוצקין, "אין אלוהים אבל רק בזכותו אנחנו יכולים לנצח בבחירות". שמעתי על כל מיני סיבות שגרמו לאנשים להיעשות דתיים, אבל עכשיו מתברר שיש אנשים שיחזרו בתשובה כי מרצ הפסידה שני מנדטים.

מעניינת הערתו של סלומון, ש"הליכוד יודע לדבר זהות יהודית וגם להישאר חילוני". ואכן, שרה נתניהו אמנם הולכת לכותל, אבל ליאיר נתניהו היתה חברה נורבגית נוצרייה, ועוד היד נטויה. אפשר להיזכר גם בטענתו של רוני מאנה בזמן מערכת הבחירות, ש"ביבי אמר לי שאין אלוהים, וזאת המצאה מטומטמת". נתניהו מתגלה, אם כן, כמנהיג מניפולטיבי מתוחכם המעלה באוב את אלוהי הלאום בתור מין "שקר אציל" במסורת האפלטונית, שמאפשר לו לשלוט בהמון הנבער.

אבל שימו לב: מדובר על אלוהי הלאום. קונסטרוקט מיתולוגי די בסיסי, שקשור באופן הדוק לאתנוצנטריות. אם השמאל רוצה לגייס את אלוהי הלאום לצדו, למה שלא יגייס בעצם את הלאום עצמו? אם שמאלנים יכולים לשאוף ל"זהות יהודית", מה כבר המרחק בין זה לבין איזשהו "שמאל לאומי" מהסוג שהציע אלדד יניב המוקדם?

religion golda 2

אז מה אני מציע? נדמה לי שאנחנו נמצאים עדיין זמן קצר יחסית מהאירוע כדי שמותר יהיה לא להציע בינתיים כלום. יש כאן משבר, שכשלעצמו לא צריך לזלזל בו. משבר של החילוניות ושל השמאל – כל אחד בנפרד ובעיקר שניהם ביחד. אבל מה שבטוח, שאי אפשר לפתור את המשבר הזה באמצעות איזה הוקוס פוקוס של התחברות לזהות היהודית. במידה מסוימת, השמאל אומר עכשיו "עשינו את הרע בעיניי ה'" ומקווה לשוב מחטאיו כדי שיוכל להכות את אויביו. אבל איך עושים את זה כשבכלל לא מאמינים באלוהים?

חבר טוב שלי חזר פעם בתשובה, והסביר לי דבר מעניין שאמרו לו: שבתקופה הנוכחית אנו במצב של הסתר פנים עמוק ביותר. עמוק עד כדי כך, שאפילו ההסתר פנים עצמו מוסתר. משמעות הדבר היא שאנשים חושבים שיש להם גישה לאלוהים, ובדרכים כאלו ואחרות הוא יהיה נוכח שוב בחייהם ואולי גם יאמר להם מה לעשות. הם עושים את זה באמצעות ניו אייג', ובאמצעות ציונות דתית, ועכשיו גם באמצעות שמאלנות אמונית. אבל המחשבה הזאת היא האשלייה הכי גדולה, והיא ההתרחקות הגדולה ביותר מאלוהים.

נדמה לי שאפשר לומר את זה גם על השמאל. אם הוא רוצה להתקרב לאלוהים, הוא צריך קודם להודות בכך שכרגע הוא נכשל בכך כישלון מוחלט; שאלוהים רחוק ממנו ככל שמשהו יכול להיות רחוק, ורק נס יכול לקרב אותו אליו. במלים אחרות: פסימיזם לכל אורך הקווים.

ולסיום, ציטוט של פרנץ רוזנצווייג, שמנסח באופן פלאי את המצב הנוכחי, ומצבים אחרים של אכזבה:

"הציפייה לבואו של המשיח, שעל-פיה ולמענה חיה היהדות, היתה תופעה תיאולוגית חסרת משמעות, "רעיון" גרידא במובן הפילוסופי, קשקוש ריק, לולא הפכו אותה הופעותיו החוזרות ונשנות של "משיח שקר" למציאות ואי-מציאות, אשליה והתפכחות. משיח השקר ימיו כימי התקוה למשיח האמיתי. הוא מגלם את צורתה המשתנה של התקוה הבלתי-משתנה. בכל דור יהודי הוא מבדיל בין אלה שאמונתם חזקה דיה על מנת שייכנעו לאשליה ובין אלה שתקוותם חזקה כל כך שאינם מרשים לעצמם ללכת שולל. הראשונים הם הטובים יותר, האחרונים הם החזקים יותר. הראשונים מדממים כקורבנות על מזבח הנצח של העם, האחרונים הם הכהנים המשרתים במזבח זה. וכך זה יימשך עד היום שבו הכל יתהפך, שבו אמונתם של המאמינים תהפוך לאמת ותקוותם של המקווים לשקר. אז – ואיש איננו יודע אם אותו "אז" איננו עצם היום הזה – תבוא משימתם של המקווים אל קצה, בבוקרו של אותו יום כל מי שעוד נמנה עם המקווים ולא עם המאמינים יהיה בסכנת הרחקה. הסכנה מרחפת מעל חייהם הבטוחים לכאורה של המקווים"

"אם צריך, חשוב ונאה גם לשקר, לגנוב ולשדוד": שיחה עם אהרן שבתאי על הומרוס כמחנך פוליטי

10 בנובמבר 2014

לפני כמה ימים, השלים אהרן שבתאי את תרגום איליאדה. תרגומו לאודיסאה התפרסם לפני כחודש. שיחה על מוסר יווני, על הצטיינות, על שירה, על אירופיות ועל ההקסמטר היאמבי

מראיין: עפרי אילני

שאלה: הגעת להומרוס בשלב מאוחר יחסית, ולפני זה העדפת לתרגם את עבודות וימים של הסיודוס. בשונה מהומרוס, שמתאר את עלילות הגיבורים והמלכים, הסיודוס הוא איכר קשה יום שעוסק בחיי העמל. נדמה לי שלפני עשור, כשתרגמת את עבודות וימים, זו היתה בחירה סוציאליסטית: העדפת ההוויה המטריאלית על פני שירי הגבורה והמיתוס. ובכל זאת, בסופו של דבר תרגמת את הומרוס. האם זה סימן שינוי בגישה, בחשיבה?

תשובה: נכון. בשנה ב' בירושלים, בשעורים של פאולו ויונטה על משוררי האלגיה ועל עבודות וימים, קרתה לי, בלי להגזים, ההתעוררות להבנה על מה ואיך שירה מדברת. השירה בארץ היתה אז, ונשארה בעיקרה, שירת אגו. לשירת האני הזו יש נטייה, אינרציה, לדשדש בתכניה ולהתלונן. בחברה מופרטת האדם הופך ממתחנך ופעיל למטופל. ואכן שירת המטפלים והמטופלים פורחת בסדנאות הכתיבה. בבת אחת הבנתי ששירה היא התנסחות אתית. החינוך מקנה הערכה וידע של האתי, זיקה ושבח לערכים שיתופיים, לפעולות ולחמרי המציאות. זה היה סמסטר חורף, הגשם היכה בשמשות של החדר בבניין לאוטרמן, ו-ויונטה, באנגלית יפה (בסוגריים יאמר שהוא היה האיש הצעיר, יליד סיינה, שלאה גולדברג רחשה לו אהבה נואשת), קרא את השורות שבהן המשורר מדריך מה עושים נגד הקור:

קשור נעליים שבצמידות יהלמו לרגליך –

מעור של פר שנשחט ושטח בתוכן פיסות צמר.

ומבכורי הגדיים, עת בעונתו כפור מגיע,

תפור העורות בגיד של בקר, כדי שעל שכם

למחסה ממטר תפרשם. לראשך חבוש כובע

חם, עשוי לבד, כדי שיגן מלחות על אזניך.

זה הדהים והקסים אותי. הבנתי על מה מדברים בשירה. שזה דיבור ברור על מה שנחוץ ונוכח, מתן ערך מתוך חיבה ואחריות לפעולות ולחפצים, לחמרים האתיים.

בעקבות שמיעת ההרצאות האלה חשבתי לקחת ספר מסוים, "המכונית והטרקטור בשדה ובמוסך" (הלא התחנכתי בשנות התיכון בקיבוץ), ולכתוב אותו כשיר הדרכה הסיודי. בסופו של דבר כתבתי את הפואמה "קיבוץ". עזבתי את המבט הסנטימנטאלי אל הילדות, שהיה נושא ספרי הראשון "חדר המורים". אחי יעקב הושפע מהספר, והיטיב מאוד לטפל בחומרים האלה. אבל אני החלטתי שהראש פונה לפנים, ולא אחורה, רואה, כעצת פינדרוס, את מה שנמצא לפני הרגליים.

כך שמצד אחד התחלתי בהעדפה מודרניסטית, בנוסח "דלות החומר", לשירת הסיודוס. ומצד שני הייתי עסוק בתרגום הטרגדיות, וכל עוד לא סיימתי, לא חשבתי לקחת על עצמי עבודה כמו תרגום הומרוס, מטלה שנראתה לי משהו שהוא גבוה בשמיים מעליי. עד שיום אחד (אחרי צאת הטרגדיה האחרונה, הנשים הפיניקיות), כשתהיתי מה אעשה, חברתי אמרה לי: "תרגם את הומרוס", וכאילו העירה אותי משינה.

אמרת שהסיודוס הוא אקטואלי, ובאותו הקשר אני רוצה לשאול על הומרוס כמחנך פוליטי. חנה ארנדט, בספר המצב האנושי, מדגישה שהומרוס היה "מחנכם של היוונים" – הגדרה שהיא לקחה מאפלטון. לכאורה, כשקוראים את האודיסאה היא לא מצטיירת כיצירה חינוכית במושגים שלנו. באיזה מובן הומרוס הוא מחנך?

אודיסאוס מדגים מבחינה אתית את הסקרנות ואת הגישה המושכלת והפתוחה שמקנה ערך אתי לכל ניסיון, פעולה וחפץ. המאפיין המייחד את הומרוס כמשורר וכמחנך, מה שבוודאי התאים לקהל שומעיו, הוא הימנעות מכל מוסרנות. כמספר הוא כמעט לא מחווה דעה, אלא יוצר באופן דרמטי התמקדויות שיש בהן במובלע הערכות אתיות. וההערכות האלה גם הן אינן גורפות, והן משתנות כשם שחל שינוי במעמד ובמצב הגיבורים. הן תמיד בהתאם להקשר הדרמטי, ולכן ארעיות ופתוחות לפירוש ולשיפוט, וגם מצד הקהל, כך שאין דעה סופית בשום עניין.

אתוס נבדל ממוסר. הוא חל על מה שחוזר ונשנה במציאות, ולכן מקבל ערך ותוקף. אם צריך, חשוב ונאה גם לשקר, לגנוב ולשדוד, או לסחור. להומרוס אין  השקפה מוסרנית או פטריוטית, טובים מול רעים; הוא לא עוסק באופן מופשט בשבח ובגינוי.

אם נשווה לשירים ואפוסים גדולים אחרים, מהאבראטה, איניאיס, דנטה, מילטון, או טולסטוי שניסה לחקות את הומרוס, אבל מייפה את הרוסים ומגחך את הצרפתים, אין אצל הומרוס טובים ואהובים מול רעים ושנואים. כל אדם וכל יצור יש לו מקום בטבע וזוכה לכבוד כשהוא ממלא את תפקידו האתי בהתאם למצב. הוא אינו מבדיל בין טבע לתרבות, או כמו חנה ארנדט בין עובד אדמה לאומן, אין אצלו דרוג יצורים בנוסח שהתפתח החל מאפלטון ובימי הביניים. הוא מכבד את החיות כמו את הלוחמים. האריות, חזירי הבר, הנחשים והנצים, ואף הארנבת או האיילה, זוכים להערכה כדגמים למעלה זו או אחרת. גם החפצים השונים זוכים ליחס דומה.

הומרוס מחשיב את הטרויאנים בדיוק כמו את האכאים. הוא לא מזכיר את המילה ברברים. הוא לא משתמש במילה עבד (דולוס). הוא מתאר את המצב של אדם שבא עליו "יום העבדות". כאן עלי להעיר שבתרגום הזכרתי את המילה עבד מתוך חוסר תשומת לב. אבל רועה החזירים אומאיוס, כמו אדונו, זוכה לתואר "אלוהי", או "נהדר" ("דיוס"). אצל הומרוס כל גיבור, ואפילו אל, רשאי לברוח בשעת סכנה, וכבודו לא נפגע. כמובן, אם אין ברירה; אחרת הוא נלחם לפי יכולתו, מתגבר או נהרג.

כך ביחס לנשים. לעומת הסיודוס, או המשורר הארכאי סמונידס מאמורגוס, שהושפע ממנו וחיבר את השיר הידוע "בגנות הנשים" (הבאתי אותו בנספח למדיאה), הומרוס אינו מפלה בין גברים לנשים. דעה בגנות נשים נשמעת ככל דעה מבטלת, רק מפי אדם מסוים, בהתאם לאפיו ולניסיונו. אגממנון בארץ המתים (שיר אחד עשר באודיסאה) מגלה בוז לנשים. יש לו ניסיון רע עם אשתו, והדבר גם מתאים לאופיו הקטנוני.

בהקשר זה בלטה מאוד החלטה תרגומית אחת. בשיר הרביעי כאשר טלמכוס מתארח אצל מנלאוס והלנה, הלנה יורדת מחדרה ואומרת: "כמה דומה הבחור לבן הגיבור אודיסאוס/ לטלמכוס, זה העולל שהניח בבית/ האיש כשיצא עם חיל האכאים לטרויה/ למלחמה אכזרית למען כלבה שכמוני". טשרניחוסקי כתב "אשה בושת לא תדע". האם "כלבה" זה מדויק יותר, או שניסית להשתמש בביטוי יותר עכשווי?

ביוונית כתוב "קינופיס", צירוף שמובנו בעלת פני כלבה, או עיני כלבה. ניתן גם לתרגם את המשתמע: "מנוולת". אהוביה כהנא, בתרגומו בפרוזה ל"אודיסאה" (בהוצאת כתר), תירגם: "בת פני הכלב".

ועם כל מה שאתה אומר, בראש ובראשונה, האיליאדה מלאה בשפיכות דמים.

הומרוס מכבד כל לוחם. לא באודיסאה ולא באיליאדה אין הרג של המון חסר שם, או הרג של אדם שאת שמו לא מזכירים, כיוון שהוא נכרי או "מחבל". כל מי שנהרג תמיד נזכר בשמו ובשם אביו, ולעתים קרובות נזכרים קרוביו, תנאי גידולו וביתו. כי הומרוס אינו לאומני, הוא מתייחס לכל בני האדם במידה שווה. את העניין הזה ניתן לפתח במידת מה. אזכור שם הרוג, אביו וחבריו, בא משום שמעבר לניגודים האלימים, הומרוס אוסף את מכלול הניגודים להרמוניה של "פיליה" (אחווה, יחסי הדדיות), שהיא התשתית לאתוס היווני המשפחתי והפוליטי. תמיד יש הורג, נהרג, וידיד או קרוב של הנהרג, שמחובתו להגן על ההרוג ואף למות למענו. זה הערך הסגולי של הסיפור על פטרוקלוס, הקטור, ואכילס. והתבנית הזאת חוזרת כדפוס לכל מכלול העימותים שמהווה את איליאדה.

לדוגמה, פטרוקלוס הורג את סרפדון, וזה מחייב את הקטור, בעל בריתו של סרפדון, להרוג את פטרוקלוס. ולפטרוקלוס יש חבר, אכילס, שחש חובה להרוג את הקטור. האחווה הפוליטית הזאת, "פיליה", מתגלה בגדולתה בשיר השבעה עשר, שבו טובי הגיבורים מסכנים את נפשם ונאבקים במסירות ובאהבה כדי לחלץ משדה הקרב את גופו של פטרוקלוס. ומכאן התובנה להרמוניה, לשיתוף שיש בין כל הסובלים (ביוונית "sympatheia), שמתגלה כגולת כותרת במפגש בשיר העשרים וארבעה בין אכילס, הורגו של הקטור ושל עוד כמה מאחיו, לבין פריאמוס אביו של הקטור. כפי שהראתה סימון ווייל (במסה הידועה "האיליאדה, השיר על הכוח"), לאורך כל השיר תמיד זוכים הנהרגים והסובלים וגם מקרב הטרויאנים, לדוגמה סימואסיוס, או  פולידורוס, או ליקאון, להכרה נוגעת ללב בסבלם ואף לחמלה, ואף פעם לא לבוז.

לפי ארנדט, האידיאל החינוכי של הומרוס הוא "להצטיין תמיד ולהתעלות על האחרים". האם אתה מקבל את האבחנה הזאת? זה נשמע כמו אידיאל פוליטי שדי זר לנו היום – אנחנו חיים בעידן שבו הפוליטיקה מקדשת את המדוכא והקרבן, גם בשמאל שבו הסובייקט הפוליטי האידאלי הוא מי שדוכא הכי הרבה.

הכלל הזה נכון, אבל אינו נשמע מפי המשורר, אלא מפי אחד הגיבורים, וככל הגד אתי הוא תמיד תלוי בשיקול שהוא חברתי ופוליטי. את הכלל החינוכי הבסיסי יותר משמיע פויניקס לאכילס בשיר התשיעי (438-443):

פלאוס הרכב הזקן ביקש שאלך איתך יחד

ביום ששלח בו אותך מפתיה אל אגממנון,

עדיין ילדון שאיננו מכיר מלחמה ככל גבר,

ולא אסיפות, שבהן אנשים נעשים רבי ערך.

לכן הוא שלח אותי ללמד אותך דברים אלה,

שתהיה גם דובר במלים וגם מעשים מבצע.

כלומר יש לדעת לבצע את הדברים שאותם יש לשקול לנמק במלים. כמו בטבע, במצב של עימות, יש להצטיין יותר מהאחר ולהתגבר עליו. אודיסאוס לא פעם מזכיר שבזכות תושייתו העדיפה הוא הציל את אנשיו. להצטיינות היתירה יש ביסוס בשיקול פוליטי, והמקום הקלאסי שבו הדבר נאמר במפורש הוא באיליאדה שיר שנים עשר 310-328, בדברי גלאוקוס לסרפדון:

גלאוקוס, מדוע חולקים כבוד יתר לשנינו,

בכיסא מכובד, בבשרים, ובגביעים מלאי יין,

ובליקיה שולחים עין אלינו כאל בני אלמוות?

וזכינו בנחלה רחבה על גדות נהר קסנתוס,

נאה למטע, וניתן לחרוש ותבואה לגדל בה?

משום כך מוטל עלינו עכשיו בחלוץ הליקיים

להתייצב ולצאת חוצץ אל הקרב הקודח,

כדי שאחד הליקיים חוגרי הנשק יגיד כך

'אכן לא חסרי תהילה הם השולטים בליקיה,

מלכינו, אשר ניזונים מכבשים עוטות דשן

ולוגמים יין נבחר ודבשי, הואיל ויש כוח

להם וגבורה, והם נלחמים בחלוץ הליקיים.'

הו יקירי, אילו נמלטנו משדה מלחמה זו,

והיינו חיים לתמיד בלי זקנה, בני אלמוות,

אזי לא הייתי אני מתייצב בחלוץ לוחמינו,

ואף לא שולח אותך לקרב המקנה שם לגבר.

אך כעת ממילא עומדות לידינו רוחות המוות,

והן ללא ספור, ומהן אף אדם לא חומק ובורח,

אז נלך, ניתן תהילה לאחר, או אחר יתן לנו.

זה בוודאי לא כלל ההצטיינות של מנהיגינו היום, שמתעשרים בלי להתייצב בחלוץ כמו כל מלך הומרי. ביחס להצטיינות היתירה יש להעיר שהיא נתונה לדיון ולמחלוקת שנוגעת ליחסי אנשים, למחויבויות הדדיות ולשאלות יסוד של פילוסופיה פוליטית. ההצטיינות היתירה שמתבטאת בניצחון על האחר נבדקת באיליאדה שוב ושוב מחדש. אכילס עצמו, בשיר התשיעי (401-409), טוען ששימור החיים עדיף על כל עושר, ומוטב לשוב לארצו ולחיות בשלום חיי אדם רגיל.

מכל מקום, באיליאדה בולט שההתגברות על האחר שייכת במישור של הטבע להמשכיות של הפיליה והקהילה הפוליטית. הפרטים מתחלפים כמו עלים, והם מתנהגים לעתים כמו "מניאקים", אבל הם מצטרפים לאחווה פוליטית של סובלים במשותף, והומרוס תמיד מתייחס לסבל הזה, שאינו פוסח על איש בחמלה שאין כמוה, ולעולם לא בבוז. כי לעומת ההכרח הדיימוני, יש תמיד קדימה לניסיון הפוליטי שמביט אל העתיד אל השיבה מטרויה, ואל אודיסאה.

606px-Discobolus_Kleomelos_Louvre_G1111

 פתחת את המבוא באמירה ש"הספרות האירופית מתחילה עם איליאדה ואודיסאה". זאת יכולה להישמע כמו אמירה כמעט טריוויאלית, אבל בעצם לא לגמרי. האם הומרוס שייך לאירופה? או שאולי הוא דווקא "מזרחי" – כמו שהדגיש למשל טשרניחובסקי בהקדמה שלו, שהבליט את הזיקה בין העולם ההומרי לאזור ההשפעה הפיניקי-כנעני-עברי.

המקור של הומרוס, איוניה, בחוף אסיה הקטנה, הוא צומת בין מזרח ומערב. הרודוטוס, על רקע מלחמות הפרסים, ממקם את מלחמת טרויה ברצף עימותים בין אירופה לאסיה. כל זה זר להומרוס. הוא מזכיר את מצרים ואת פיניקיה כמקומות שבהם חונים ומחליפים מתנות. ובכל זאת הומרוס הוא אירופי, כי היוונים, והדבר בולט באודיסאה, היו עם של כובשים ומתנחלים, תחילה ביוון המיקנית, ובימי הומרוס בתנועה הערה להתנחל ולהקים מושבות באגן הים התיכון ובלב אסיה. והמהלך ההיסטורי של פשיטות על אסיה האקזוטית ניכר בסיפור הארגונאוטים ובמסע אורסטס לארץ הטאורים, ואחר כך במסע הרבבה של קסנופון, וכדומה. האתוס ההומרי הוא אירופאי. הוא זר מאוד לאפוס כעלילות גילגמש – מבחינת הסגנון והאופי הפוליטי, והעניין בצבירת רכוש. אודיסאוס היה יכול לשבת על ספינת קולומבוס.

בהיסטוריה של היהדות המודרנית, הפנייה ליוון סימנה הליכה נגד המסורת, כלומר אל הקוטב של "אתונה" המנוגד לקוטב של "ירושלים" ששייך "לנו", היהודים. האם זה גם מה שהניע אותך? כלומר, האם יש בהליכה ליוון ביקורת על היהדות?

לגבי היהדות המודרנית הפניה ליוון מובנת. יצאנו מאירופה כילדי הנאורות והמהפכה הצרפתית וגם אנו , כיצירי תנועות לאומיות במאה התשע עשרה, הננו עם של כובשים ומתנחלים, וגם אנו משתמשים בסיפור עתיק לשם צידוק, כדי להקנות לעצמנו זכויות של אוטוכתונים.

מכאן המאבק הנוכחי על דמות הישראליות. גם באתונה של פריקלס התפתח ניגוד פוליטי (שהסתיים בפילוג ובמפלת העיר), בין קיום דמוקרטיה וערכים דמוקרטיים לבין מדיניות של כיבושים ואחזקת אימפריה בים האגאי. חנה ארנדט, בספרה על מקורות הטוטליטריות, הראתה שזה היה טיב המאבק הפנימי והמשבר בכל דמוקרטיה שהחזיקה אימפריה עד לאמצע המאה העשרים – צרפת, אנגליה וכדומה. אך גם כיום האימפריאליזם עדיין מעמיד בסימן שאלה את הדמוקרטיה. סימון וייל, בסיום המסה מ-1940, כותבת: "היוונים ככלל היו מחוננים בכוח רוחני שאפשר להם להימנע מרמייה עצמית. הגמול על כך היה גדול; הם גילו איך לממש בכל פעולותיהם את מירב הצלילות, הטוהר והפשטות. מרגע שיוון נהרסה, שום דבר לא נותר מרוח זו אלא בבואות חיוורות." היא מסכמת בפסימיות, וטוענת שהרומאים, יורשי היוונים, האמינו שהם פטורים מסבל שהוא מנת חלקו של האדם. הם חשבו שהם נועדו לשלוט בעולם, ולכן בזו לעבדים ולמנוצחים. ואילו היהודים, כעם נבחר, ראו בסבל עונש, ולכן ראוי ליחס מבזה; האויבים המנוצחים נחשבו לשנואים על אלוהים, וראויים ליחס אכזרי. בעיניה הדבר הקרוב ביותר לרוחב הדעת של הומרוס הוא ספרי הבשורה. ואכן, בינתיים נראה שהיהדות הירושלמית לא הצליחה ליצור אתוס פוליטי שאינו מפלה ומדכא. ועדות לכך יש משפינוזה ועד לימינו.

2012-11-15 14.28.11

האגיפטולוג הגרמני יאן אסמן טוען שבעולם הטרום מונותיאיסטי לא היתה אבחנה בין "דת אמת" ל"דת שקר", ולכן גם לא היו מלחמות דת ומלחמות אידיאולוגיות. בהתאם לכך הוא מתאר את העולם הפגאני כעולם הרמוני יותר, דווקא בזכות העדר השאיפה לאמונה אחת. ועם זאת, כשקוראים את האיליאדה קשה לראות שם הרמוניה.

דברי אסמן מתקבלים על דעתי. זו, דומני העמדה של גיבון ושל כל מצדדי הנאורות. באיליאדה, בשיר השישי, הקטור פורש לטרויה כדי לדאוג שיזבחו לאתנה, אף שהיא מגינת האכאים שמבקשים להחריב את העיר. אף אחד מהצדדים אינו מחזיק ב"דת האמת" – כמה מהאלים (אפולון, ארס ואפרודיטה) הם מגיני העיר טרויה. באותו שיר נפגשים לעימות דיומדס מארגוס וגלאוקוס מליקיה, תומך הטרויאנים. הם מציגים את עצמם, מגלים שבין משפחותיהם יש יחסי אירוח, וכך הם מחליפים כלי נשק ונפרדים כידידים. השיר הוא שיר מלחמה, ושיר על מחלוקת. ובכל זאת יחסי הפיליה והערכים האתיים המשותפים מביאים להרמוניה. בשיר העשרים ושלוש, לאחר קבורת פטרוקלס, אכילס יוזם כהנגדה לאסיפה בשיר הראשון, זו של המריבה, אסיפה של התפייסות, שבה הוא עורך תחרויות אתלטיות בין הגיבורים. תחרויות שבהן הגבורים, תוך נטיה להתגבר ולנצח, מגלים נכונות לפשרה ולהתחשבות, והוא עצמו מחלק להם פרסים נדיבים. ובשיר האחרון נערך המפגש בין פריאמוס לאכילס, ויש בו הזדהות והערכה, שבמצבנו הנוכחי בארץ היה אפשר להתגעגע אליה:

הם לכיבוד המוכן לפניהם שלחו ידיים.

וכאשר למזון ולמשקה את החשק השביעו,

פריאמוס בן דרדנוס התפלא כשהביט באכילס,

כה גדול ויפה הוא, כאילו אחד האלים מול העין.

ואכילס הביט בפליאה בפריאמוס בן דרדנוס,

ראה את פניו הנאורים ולקולו היטה אוזן.

מאז המאה ה-18, היו חוקרים שהדגישו את הקרבה בין הדמויות של הומרוס לבינינו, בני האדם המודרניים, ולעומתם חוקרים אחרים הדגישו את הזרות והפראיות של העולם ההומרי. האם אתה חושב שאודיסאוס, אכילס, והחברה שמסביבם נגישים לאדם המודרני מבחינה פסיכולוגית ותרבותית? או שמא זו רק אשלייה, ומדובר בעולם שזר לנו לגמרי?

זו שאלה. אנחנו תמיד חיים בפרספקטיבה של זמן ומקום, וזה נוגע גם למרחק ביני לבין סבתי. השירה והמחשבה מקרבות אלינו את בני האדם, בכל מקום ובכל תקופה. החיות בשירי הומרוס או במשלי איסופוס, קרובות אלי יותר ממנהלי תאגידים ששייכים לאלפיון העליון. שלא לדבר, נניח, על המלכה ויקטוריה ועל אלברט, או על היונקר שהעליב את מיכאל קולהאס. עם מי היה לי קל יותר ואף עדיף לשוחח, עם סוקראטס, או עם בנימין נתניהו?

ומזווית אחרת – בהרבה מקומות הסצנות שמתוארות באודיסאה הן ממש הוליוודיות – למשל האופן שבו אתנה מופיעה בדמות אדם ואז נעלמת בצורת עיט; או כאשר אודיסאוס נאחז בשרידיהרפסודה שלו ונאבק בגלים. נדמה שיש בתיאורים האלה מידה של קולנועיות, שהופיעה מחדש בספרות רק אלפי שנים אחר כך.

תשובה: כך גם קריעת הים בספר "שמות", או השד שיוצא מהבקבוק ב"סיפורי אלף לילה ולילה", וגם המבט של אנדרי בולקונסקי לעבר שמים, כשהוא שוכב פצוע, ב"מלחמה ושלום". בני אדם תמיד חיו וחיים גם בסרט.

דורי מנור תיאר את התרגום כ"כישלון של נפילים", כיוון שוויתרת על משקל קבוע. מה גרם לך לוותר על המשקל?

ההקסמטר תורגם עד כה לעברית בשיטת המקצב לפי הטעמת המלים, בתרגומים הישנים שיצאו במוסד ביאליק. קוראים שאינם יודעים יוונית רגילים למשקלים אחידים. אך הקסמטר עברי מסוג זה הוא כדברי אהוביה כהנא (במבוא לתרגומו) "טרטור מונוטוני". על כך הצביע כבר פרופסור חיים וירשובסקי, במאמר שהתפרסם ב"בחינות" בשנות החמישים. מי שקורא את הומרוס ביוונית לא יכול לרוץ כך, כי ההקסמטר היווני חוזר בכל שורה בווריאציה אחרת של צירופי הברות באורכים שונים; למלים הטעמות שונות, והן באות בחלוקה שונה. את זה הקורא שלמד, בדומה למנגן, יודע לזהות כמו בקריאת תווים. גם בתרגום שלי, בכל שורה יש לאתר את המקצב המתאים. כדברי כהנא, המשקל במקור הוא "מרקם עדין, רגיש ומגוון". הוא משווה את ההקראה ביוונית לקריאה בטעמי המקרא ולמוסיקת ראפ, וחושב שהדבר בלתי אפשרי בעברית.

נראה שצריך באמת הרבה תקווה ואמונה בתוחלת של התרבות העברית כדי לתרגם היום את הומרוס – בתקופה שבה, למשל, הוצאות הספרים קורסות ובקרוב נראה שלא יהיה מי שיוציא ספרים בישראל, ואולי גם לא מי שיקרא. האם עשית את התרגום מתוך תקווה?

כרגע זוהי תקוה מתוך יאוש. תקוה שהעברית, שהיא שפה עתיקה ויקרה כמו היוונית, תשמור עלינו ותשמור על הנפלאות שיש בה. אני לא בטוח שהאוקראינית תשמור על האוקראינים, ואולי הם אינם זקוקים לזה. אנו נזקקנו. אני מניח שאני תמים.

כשביקרתי בגרמניה לראשונה, ב1968, והסתכלתי על הבתים, על הגינות, ועל העשייה השקדנית של השיקום, ראיתי בכל מקום כזה את גתה.

המתנגד. ריאיון עם דרור בל"ד

21 ביולי 2013

דרור בלד

דרור בל"ד עובד בתור שומר לילה באתר בנייה. יש לו הרבה זמן לכתוב. "אני אוהב לכתוב, אז במקום לעבוד קשה בתור שוטף כלים, אני עובד בשמירה, יושב בלילות, לא חם לי, אני לא רואה אנשים. במקרה הטוב אני רואה כלב. יושב וכותב".

לא ידענו מי הוא דרור בל"ד (כיום דרור BDS). למיטב ידיעתנו, אף בנאדם שהכרנו לא ידע מי הוא, אף שכל מי שפעיל בבלוגים של השמאל נתקל בו – הוא מגיב קבוע, שמוכר בתגובות אנטי-ציוניות ארוכות, אגרסיביות, פואטיות, גדושות בציטוטים מכתביהם של אישים בולטים בשמאל הרדיקלי, שנראות לפעמים כמו פוסט העומד בפני עצמו. ספקולציות שונות מתרוצצות כבר זמן רב, למשל שהוא "ערבי הכותב תחת שם יהודי בכוונה".

פגשנו אותו ברחובות, בבית של אמו שבו הוא גר עכשיו. הוא העדיף לא לחשוף את שמו המלא, וגם לא להצטלם אלא לשלוח כמה תמונות צללית על רקע הפסגות המושלגות של ההימלאיה. בקרוב הוא ייסע שוב להודו, שם הוא גר רוב הזמן בעשור האחרון.

ראוי לציין שהוא היה ידידותי מאוד.

אתה נראה בנאדם רגוע. זה מפתיע בהתחשב בתגובות שלך, ובצורה שבה אתה תוקף בגידופים כל מי שמביע דעות ציוניות או קרובות לזה.

"זאת אסטרטגיה. זאת שאלה של מידת ההשתוות. כותבים על הציונות יותר מדי דברים חיוביים, אז צריך לאזן".

dror_b1

מה שסיקרן אותנו בדרור בל"ד הוא האפשרות של חיים עצמאיים, בלי שום צורה של השתלבות במערכת, מתוך שלילה מוחלטת של כל מה שמסביב – כלומר של הציונות ושל מדינת ישראל.

עוד לפני שהתפרסם בתור טוקבקיסט, הוא היה אחד הסרבנים הראשונים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. "גדלתי בבית מרצ לגמרי. בשנת 90', לפני הצבא, הלכתי לעבוד בבניין. אמא שלי היא מהנדסת בניין, אז היא סדרה לי עבודה. התחברתי לפועלים הפלסטינים, הייתי יושב איתם ואוכל. יום אחד הפועלים שעבדו איתי לא הגיעו. יומיים הם לא הגיעו. כשהם חזרו שאלתי אותם – למה לא הגעתם? "היה עוצר". מה זה עוצר? התחלתי לשאול מה עושים להם. סיפרו לי ולא האמנתי. אבל אלה היו חברים שלי, אנשים שהכרתי, שהאמנתי להם.

הייתי מאור נסער, ואמרתי לו, לאחד מהם: "אני מבטיח לך במלה של כבוד, שלא משנה מה יקרה – אני לא אעשה את זה".

אחר כך התגייסתי. ההורים שלי נורא רצו שאני אתגייס ואהיה קצין. ביחידה שבה הציבו אותי אמרתי: "הכול טוב ויפה, אבל יש בעיה – לשטחים אני לא הולך. לא עושה את זה". העיפו אותי משם, ושמו אותי בתותחנים. הייתי פעמיים במעצר, פעם אחת כי לא הסכמתי להצביע לדגל. אחר כך הגענו לגבול לבנון, ולא רציתי לירות פגזים. אמרתי: "אני לא יורה". אמרו לי: בוא תעזור לסחוב. אחרי שבוע רצו שאני אכנס ללבנון. אמרתי: סופסוף יש לי סיבה לעוף מכאן. נכנסתי ל-28 יום בכלא. אחר כך משכתי עוד. התחלתי לדפוק עריקויות. התחברתי עם דפוקים, סטלנים, ישבנו עוד פעם 28 יום. יצרתי קשר עם יש גבול, אבל הם אמרו שהם לא יכולים לטפל בעריקים, רק בסרבנים. בסוף שמו אותי בקריה להיות ש"ג. גמרתי את כל הצבא, עם 166 יום דפוק.

אחרי הצבא הלכתי ללמוד מתמטיקה. היום אני לא מתעסק בזה – זה נורא נורא קשה. זה היה ב-96'. היה לי טוסטוס, הייתי מסתובב המון בכפרים בגדה. זה היה בתקופת אוסלו, ואנשים אמרו לי שהרשות יותר גרועים מהציונים, ושלאנשים לא טוב. אבל הכרתי אז הרבה סטודנטים פלסטינים, מחיפה. דיברתי איתם, הם היו כולם עזמי בשארה. ב-96' ביום העצמאות לקחו אותי לאיזו תהלוכה לציון הנכבה בגליל. אז התחלתי להיות מודע לכל מה שנוגע לנכבה – דברים שישראלים יהודים לא מכירים. מגיע עזמי בשארה עם יעל לרר – חוץ ממנה לא היו שם יהודים. מ-99' אני מצביע לבל"ד.

דיברת איתו?

לא. הוא בכלל לא התייחס אליי. הייתי קורא אותו ב"ידיעות".  לא היה אז אינטרנט וכמעט לא היה איך לגשת למידע.

dror_b2

הודו

אחרי הלימודים נסעתי להודו. הסתובבתי שנה, אחר כך עוד שנה. ההורים שלי רצו שאני אלך לטכניון, אבל אני לא רציתי להיות מהנדס. זה תמיד היה הודו, לא סתם הודו – ההרים, ההימלאיה. החלטתי שאני רוצה לגור שם, לחיות ככה. פה בישראל נורא חם לי בקיץ. ואת האנשים אני לא אוהב. אז היה לי תירוץ לעזוב – אמרתי שאני עוזב כי חם לי. מאז אני לפחות חצי מהשנה בהודו. זה אורח חיים כזה, שהוא שליש בגלל החום, שליש אידיאולוגיה, ושליש אהבת הודו.

בדרך כלל עושה רושם שאנשים יושבים בהודו, מעשנים ג'ראס, וזה לא מתחבר לפוליטיקה, אלא לדה-פוליטיזציה.

מה שאתה מתאר זה לא בגלל הצ'ראס. זה בגלל הציונים. מכל העולם באים לשם אנשים, אבל ישראלים יושבים בחבורות. כשהייתי יותר צעיר הייתי מסתובב איתם. אבל באיזשהו שלב אתה הופך מישראלי למישהו מהקבועים שגרים שם. אז גרתי בכפר קטן בעמק בהימלאיה יחד עם אחרים – ישראלים, צרפתים, גרמנים. ואלה כולם שונאי ישראל. חלקם שונאים את הישראלים בהודו, וחלקם ממש אנטישמים. אבל היתה לי שפה משותפת איתם. לא דיברנו על משפחה ועבודה, אלא על ויזות, על שמן זית, דברים כאלה. וגם הייתי מתרגם להם. היו יושבים ישראלים בשולחן ליד, עם הצי'לומים שלהם, והתחילו לספר מה הם עשו בצבא. אתה יכול לשבת שם מהבוקר עד הערב ולשמוע עשרות, מאות עדויות. ואני הייתי יושב שולחן ליד ומתרגם להם. מספר להם מה הם אומרים.

אז המשכת להתעסק בפוליטיקה גם בהרים.

ב-2004 הייתי בדרהמסלה, וכולם שם הולכים עם חולצות של Free Tibet. אמרתי: למה לא Free Palestine? מישהו עשה לי חולצה כזאת. ואז הלכתי למנאלי ועשיתי סטוק של 50 חולצות. זה הפך לתופעה. הלכת לכפר שבו גרתי וראית אנשים מסתובבים עם Free Palestine.

עשיתי הרבה דברים בהודו. היתה לי גם מסעדה, עם אוכל שישראלים אוהבים.

זה לא יצר אצלך קונפליקט?

אני מנסה להפריד. בסך הכול אנשים נחמדים. כולם נחמדים שם. הבעיה שזה לא היה ממש כסף.

אז ממה התפרנסת?

אני לא רגיל לעבוד. כמה שנים חייתי בעיקר מהבורסה. עד שהבורסה נפלה בסוף 2007. הייתי שבור לב בגלל מישהי, שבור בורסה, וגם שבור ויזה. כי עד 2007 היו נותנים ויזה לשנה, עכשיו רק לחצי שנה. זה בעיה בשביל מי שרוצה לגור שם.

והמשפחה שלי רצתה שאני אבוא. אז באתי לארץ, גרתי בקרוואן בנווה אילן, והתחלתי לעבוד באיזה מטבח. חבר אמר לי: "עזוב, אין שם אף יהודי, רק ערבים". אמרתי: "שם אני רוצה לעבוד". המודל שמצאתי זה לחיות פה כמו עובד זר. כי עדיף לעבוד פה, אתה מרוויח כאן יותר כסף מאשר בהודו.

עכשיו אני עובד בשמירה בלילות.

dror_b3

אני מתעלק

מתי בעצם האינטרנט נכנס לחייך?

רק ב-2009. עבדתי אז בנווה אילן, ונכנסתי לאינטרנט. אז לא הכרתי כלום, לא ידעתי להשתמש בגוגל.

אבל באותו זמן התחלתי לקרוא. מאז אני מגיב. החברים מהמטבח לקחו אותי להפגנה בסכנין נגד מה שעשו בעזה. חזרתי מההפגנה, ורציתי לדבר. עם היהודים אין מה לדבר, אז התחלתי לחפש. אמרו לי: תיכנס לאינטרנט, יש פורומים. נכנסתי לאיזה אתר של דב חנין. נזפתי בהם – למה אתם הולכים להפגין בת"א? ואז מישהו אמר משהו על בל"ד. פתאום ראיתי כמה הם לא אוהבים את בל"ד.

איך אימצת את השם דרור בל"ד?

לאחד המגיבים האחרים קראו דרור, אז כדי שלא יתבלבלו כתבתי "דרור בל"ד". זה נראה לי שם יפה אז נשארתי עם זה.

התגובות שלך מאוד ארוכות, ממש עומדות בפני עצמן. אתה לא רוצה לפתוח בלוג משלך?

לא, אני אוהב יותר להגיב. זה חסר. יש יותר מדי בלוגרים, שמעט מהם טובים. ויש מעט מדי תגובות ברמה. אני רוצה להעביר את המסר שלי, כמו בתלמוד. אז באיזשהו מקום אני מתעלק. אני מגיב אצלכם, אצל עידן לנדו. יוסי גורביץ' חסם אותי.

זה לא מעליב שחוסמים את התגובות שלך?

כשחסמו אותי בגדה השמאלנית נורא נעלבתי. הייתי יושב, מקלל אותם, עושה קופי פייסט פעם אחרי פעם. ידעתי שזה לא יתפרסם אבל זה היה מיועד לעורכים.

אתה מכניס המון ציטוטים לתגובות – של עדי אופיר, של סמי שלום שטרית, של אורטל בן דיין, של עגנון.

אני חושב שכל המסר שלי זה מה שהאנשים האלה כותבים. מה שאני אומר זה לא חשוב. אני רוצה שאנשים יתמודדו עם סמי שלום שטרית. הדרך שהוא עושה את זה, שאורטל בן דיין עושה את זה – כל מי שנחשב "אלים" מזרחי – זאת הדרך הנכונה. אני חושד בפעילי שלום. המטרה העיקרית זה לא שלום, אלא צדק.

למה עגנון?

קראתי את כל כתבי עגנון, וגם הרבה מאוד ספרי מחקר על עגנון. התחלתי לקרוא אותו כשטיפסתי על הרים. הצטרפתי לאיזו משלחת וחיפשתי ספר שלא ישקול הרבה. אז לקחתי את "אורח נטה ללון". לא הגענו לפסגה, חיכינו במה שנקרא Camp 2. וזה היה רק אתה ועגנון. זה התאים לנוף שראיתי – שאין כלום, רק הרים, הרים. רק לבן. כשירדתי למטה התחלתי לחשוב על מה שקראתי.

עגנון כותב. הוא יודע לכתוב. הוא היה עילוי, אנציקלופדיה לתלמוד. מי שיודע תלמוד, כמו הלל וייס, מפנה אותך לדברים שמבקרים אחרים התעלמו מהם והבינו אותם לא נכון.

אבל הוא היה ציוני.

הציונות נוכחת אצלו, אבל הוא היה גם מבקר מאוד חריף של הציונות המדינית. חשובה לי האבחנה בין יהודים לציונים, אחרת זה הופך להיות אנטישמיות. אז זה מה שלקחתי מעגנון, למשל מהביקורת שלו על ביאליק.

לא מפריע לך שקוראים לך טרול?

אני לא כל כך יודע מה זה טרול. אני הרי לא מכיר אף אחד מחוץ לאינטרנט. מבחינתי זה עולם בפני עצמו.

אתה מאמין ביכולת לשכנע?

לא.

אז למה אתה עושה את זה?

כי אני אוהב לכתוב. אני רוצה לשחרר את זה. ואני מאמין שאולי אני נותן משהו לאנשים שחושבים דומה לי.

אתה אופטימי?

לגבי עצמי כן. לגבי הציונות – אני לא בטוח. כמו שעפרי כתב – יכול מאוד להיות שישראל תכה את ההיסטוריה.

איריס יער אדלבאום – לזכרה

16 ביולי 2013

איריס יער-אדלבאום מתה בנפאל. היא גרה שם בשנה האחרונה.

הזיכרון האינטרנטי הוא נצחי לכאורה אבל קצר למעשה. ועם זאת מי שקרא את הבלוג שלה, ומי שהשתתף בדיון בבלוג הזה או בבלוגים אחרים בשנים האחרונות זוכר בוודאי את איריס –  מתבוננת מפוכחת וחסרת רחמים במציאות שמסביבה. התגובות שלה היו גדושות בידע, תמיד פרובוקטיביות ובלתי צפויות, וכמובן לפעמים מביכות (כן, גם לעורכי הבלוג הזה היא קראה פעם נאצים). היא לא ניסתה לעורר אהדה, ולמרות שהביקורת שהשמיעה היתה שורפת, לא היתה צדקנית ולא ניסתה להציב את עצמה במקום של "אני יותר בסדר ממך".

בתוכנות עיבוד תמונה, אם מגבירים יותר מדי את החדות התמונה נעשית בלתי מובנת. כך אפשר לפעמים לתאר את ההתבוננות של איריס, שהיתה "הזויה" בעיניי רבים, למרות שלא היתה בה שום דבר הזוי. בדרך כלל היא דווקא הצביעה על הדברים, על יחסי הכוח, שנמצאים הכי קרוב לאף. יש שסיווגו אותה כ"חוקרת קונספירציות". אבל הקונספירציות שהיא כתבה עליהן לא עסקו בעב"מים או בונים חופשיים אלא בגופים ממשיים מאוד כמו השב"כ, מערכת הביטחון והעיתונות.

וזה מה שהוביל אותה לשוליים, מחוץ למערכות שבהן היתה והיתה יכולה לכאורה להישאר ולשגשג – מחוץ לאקדמיה, מחוץ למערכת המשפט, מחוץ לתקשורת, וגם מחוץ לבלוגים ש"כולם קוראים". מתברר שבישראל קשה במיוחד להתקיים בשוליים הפוליטיים, כאופוזיציונרית אמיתית ונביאת זעם. איריס כתבה על זה פעם באחת מתגובותיה הארסיות, שהתייחסה לפולחן נועם חומסקי –

למרבה הצער, השמאל הרדיקלי דומה באמת לחומסקי, כלומר אוכל עם השמרנים ופה ושם מעיף איזו הטפה קלה שלא עולה לו בכלום. הנביאים מה לעשות ישבו בחצר המטרה, ואכלו טחינה, ואילו המודל של שמאל רדיקלי חמסקיאני דוקא מזכיר לי את מה שאמר פעם בגין על מישהו, עושה מעשה כזמרי ודורש שכר כפנחס

כיום, להיות שמאל רדיקלי זה משרה באוניברסיטה אמריקאית וישראלית גם יחד, והתמחות בתיירות מזון אקזוטית מהודו ועד כוש, וכמובן משרה כלשהי בעבר או בעתיד בעיתון של הסובל והכחוש שוקן.

נקווה שלפחות השמאל הרדיקלי לא יקבור את הנביאים האותנטיים יותר מתחת לערימת זבל, ובזה ננוחם, ואולי פה ושם יכתבו עצומה לטובת אלה שהממסד מתנכל להם.

וכך, לא הרבה אנשים יודעים מי זאת איריס יער, למרות שהתובנות שלה מעניינות ומחכימות הרבה יותר מאלה של גדולי הפובליציסטים בעיתונים המכובדים. אומרים לפעמים שאם היה צדק בעולם אנשים שעושים עבודת כפיים היו צריכים להרוויח משכורת של מאות אלפי שקלים, ואנשים שעושים טלפונים ופגישות עסקים היו צריכים לקבל שכר מינימום. באותו אופן אפשר לומר שאם היה צדק בעולם איריס יער היתה צריכה להיות דיקאנית של פקולטה, בעוד הפרופסורים הזחוחים ועיתונאי הצמרת היו נודדים ממקום למקום ומקוששים מזון בשביל הילדים שלהם.

אהבנו אותה, והיא תחסר לנו.

קיבצנו כאן כמה קטעים מתגובות שכתבה בבלוג, בתקווה שלא יימחו.

איריס יער

האם אשכנזים הם מערביים?

פורסמה בתאריך 27/03/2012  בשעה 21:34 |

ככל שמדובר באוכלוסיה ממוצא רוסי (חבר העמים), ההתנסות שלהם בפרוייקטים מסוג זה אינה קטסטרופלית, כולל כאשר הם השתלטו בפועל על לאומים, וגם על לאומים מוסלמים ו"מזרחיים". גם לאחר קריסת הגוש, לא היתה קטסטרופה, וההגמוניה התרבותית לשונית הונצחה למעשה. אני כותבת את זה ערב ההכרזה על ביקור צפוי של פוטין, ובכלל, מתוך הבנה בדיעבדית של המנטליות האשכנזית הציונית )שהוסוותה שנים רבות כמשהו אחר)., אתה מדבר על תרבות שונה מאד, למשל, מזו המערבית (אמריקאית אירופאית מערבית), לטוב ולרע. הדיאלוג בין האשכנזים לבין "המזרחיסטים" מתנהל קצת עקום, ודומה לדיאלוג עם הפלשתינאים שחייב לעבור דרך הערוץ האנגלו סכסי. למעשה התיווך הזה לעיתים מזיק ומכביד, כי כל צד (ברברי כשלעצמו) מתחיל להתנסח במונחים אמריקאים כדי להצדיק את עצמו בטרמינולוגיה וערכים שאולים, המעיבים במקצת על "האמת". כך למשל, אנחנו – אשכנזיות ישראליות – נאלצים לספוג גזענות אנטי רוסית למעשה, ממרוקאים שיושבים בברלין וניו יורק, והופכים את זה לסיפור תלוש מהמציאות והזוי לחלוטין. גם האבסולוטיות שבה אתה מדבר היא מאד "אמריקאית", לגבי האפשרות של המשך הישרדות של עליות רוסיות למעשה, באזור ערבי. אני תוהה למשל להשוות את רגשות הציבור האפגני למשל בהשוואה בין ההגמוניה הרוסית שהוא סבל, בזמן הסובייטים שם, ובין המתקפה האמריקאית שם לאחרונה,, ואיך הם רואים את ההבדלים והדמיון, ומה דעתם. אני רואה שהערבים למשל, באופן כללי, מחבבים רוסים ומזרח אירופאים (הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לסבול …), ואתה מדברר אותם אולי בלי לבדוק בשטח.

אני חושבת שסוג האינטראקציה שונה, ואולי תתפלא לראות שהמולדבים לא נענים לדימויים המקובלים שמלבישים עליהם דרך האקדמיה בניו יורק או בסורבון. . יש גם הנושא הדתי, אבל הניתוח האתני תרבותי לדעתי מעוות לחלוטין. אם תשאל מולדבי מה דעתו על זכויות הערבים שנושלו הוא ירים אצבע משולשת ויגיד "שיאכלו אותה" לא מתוך "משא האדם הלבן" והיצוא המערבי למשל של "אידיאולוגיה" אלא מתוך כבוד לכוח, ולו בלבד. אני לקחתי כי אני יכול. מצד שני, ברגע שהוא פה, המולדבי, הוא יסתדר עם מה שיש, עם פחות גזענות מהאימפריאליסט הבריטי למשל. מדובר באנשים מאד עמידים וציניים, לאו דוקא כציונים אשכנזים, אלא כמזרח אירופאים קודם כל עם השקפת עולם הנובעת מסוג מאבק הקיום של העולם הפחות משגשג, שיש לו "תרבות" והתרפקות על הסטוריה מפוארת של אימפריה. בקיצור, הדברים יותר מורכבים. נידמה לי שהערבים, אם היית עושה משאל, מעדיפים את הברוטליות של ליברמן על הנאורות של קלינטון שמביאה אחריה את הגורג בושים והנפאלם שהורג מיליון וחצי אזרחים בלי הנד עפעף. או לפחות המשוואה לא לחלוטין ברורה, ומכאן גם הגבה המורמת לגבי המזרחיסטים שמצאו את מקלטם המאד מרוקאי אותנטי בברלין ?? או סיאטל ???? בלב המאפליה שריסקה את המזרח התיכון כבר מאה שנה. פתאום המולדבים הציונים הם הבעיה "הלבנה". נו באמת.

לגבי ישראל, ברור שהיא מסגרת בעייתית, אבל כניראה לא יותר בעייתית מצ'צ'ניה, והמקומות האלה מתקיימים. אמנם בזבל, אבל לא "מושמדים".

על פשעי המדינה הציונית

פורסמה בתאריך 26/05/2013 בשעה 18:20 |

לשם הדיוק ההסטורי, ומשום שאין אף אחד שמזכיר זאת, פשעי המדינה הציונית נגד אזרחיה היהודים לא פחותים (אם לא גרועים ומזעזעים ופרוורטים יותר מכמה בחינות) מאשר כלפי הכבושים הפלשתינאים. גם מבחינה פרקטית, חשיפת המעשים המזעזעים כלפי אזרחים יהודים דוקא, תחולל את התמורה שאתה מתיימר לשאוף לה. כל הדיבורים על הכיבוש לא הועילו ולא יועילו, אלא מהווים מסך רעש לבן נוח מאד לשלטון, שאכן מעודד את המוחים המקצועיים נגד הכיבוש. אתה בגרמניה ? ממשלת גרמניה יודעת היטב מה נעשה במרתפים, ואולי בשלב זה ואחרי שהם סיפקו שלוש צוללות גרעיניות הם יתפנו לנושא זה שיסגור את הסוגיה של השואה, אחרי שיתברר, אבוי, שהנאציזם המשיך לשגשג בעיקר בציון, והקורבנות היו עדיין אותם קורבנות (יהודים, בעיקר אשכנזים), מ.ש.ל.
הנה, אפילו התת מודע הציוני פולט את הרמזים המסגירים (עיין, הדיון המעניין בפדופיליה לאחרונה, תקל תקל מנה ופרסין). ההסטוריה תשפוט גם את השמאלנים כולל באתר נכבד זה, שצרחו והשתיקו כל מי שדיבר על זה, כאשר הם מחזיקים שלט "די לכיבוש" וגם…שומעים מוסיקה קלאסית.

על אקטיביזם

1. האקטיביזם הקבוצתי האמריקאי הוא עניין תרבותי גיאוגרפי. כאשר רוזה פרקס סרבה לשבת בקצה האוטובוס, קמו והצטרפו אליה אחרים. כאשר אמריקאי חושף שחיתות, בלי אומר ובלי בקשות מצטרפים אליו אחרים כבמטה קסם, מתוך תחושה של פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. בישראל, אם אני מדמיינת את רוזה פרקס, אנשים היו עושים כאילו הם עסוקים, בוהים בחלון, ורק אם היה מכות, אולי מישהו היה אומר משהו, גם כן לא בטוח. אבל בטוח שמישהו היה כותב על זה משהו חוצב להבות, מביתו.

2. אם כבר לומדים מחו"ל אז מדוע אין שומעים בישראל או מבקשים לשמוע מניסיון של אנשים יותר מבוגרים ? יש מראש פניה לצעירים מאד, יוצר ניכור אצל אנשים וממעיט את ההתגייסות.

3. לבסוף, לגופו. צודק עופרי, מה לעשות, כדי שמישהו יקום מהכורסא המסר צריך לשחרר אותו אישית. ואני מוסיפה, שהפסקתי לבוא להפגנות (האחרונה היתה בלבנון 2 בשוק הכרמל), כאשר נהיה לי ברור שהתנועה לא עומדת מאחורי כאשר אני צריכה אותה, זה מין "התפקדות", ומי שמת, מת. לא שואלים ולא באים לברר למה. זה לא מריח טוב. כאשר אני מעלה את זה, תמיד יש מישהו (כאן בשבוע שעבר עופר) שנוזף בי ומזכיר לי שאי אפשר לבקש מהערבים המסכנים לעזור "לנו". (אף שאני והוא לא באותה כורסא, גם מגדרית וגם כלכלית ומכל בחינה אחרת, כחד הורית וכולי, גם לי יש היתקלויות עם הממסד האכזר, בשדה הקיום שלי).

זה כמובן לא נכון. ראשית יש הרבה ערבים שיכולים לעזור, ומבינים זאת, ואגב עוזרים אהדדית. פעם כשעוד הייתי אקטיבית, למשל למען הבדואים, ידעתי גם שאני יכולה להרים טלפון אם אני בצרה שהם יכולים לסייע בה (רכב תקוע, וכיוצב )* כל אחד יכול לעזור, כל אחד צריך }"לובי" מתי שהו, ומי שלא צריך המוטיבציה שלו לא נקיה, זה יותר "צדקה" פטרונית. יותר מכך, מי שלא משתפ איכשהו של הממסד, צפוי שהמעורבות שלה תגרור נקמנות כלשהי מהממסד, החל ממעצר קצר ועד להתנכלויות בעבודה, או פרסום שלילי וכולי מהימין והממשלה. ודאי שבמקרה כזה אני רוצה לדעת שכאשר זה יקרה, אלה שהפגנתי בשבילם ואיתם, נמצאים שם עבורי. גם זה לא קורה.
שנית, כמובן שהיהודים בחבורות האלה הם לא במצב נואש, אבל הם עומדים מאחורי הפליטים מעזה, ואומרים "אי אפשר מאלה לבקש כלום".
אז לא באות.

יהודי ארה"ב

פורסמה בתאריך 10/03/2011 בשעה 13:01

אתה כותב שהתפוצה היהודית באמריקה זקוקה לישראל בשביל זהות ו"תעודת ביטוח", זה הרבה יותר מזה. ההתעשרות והתבססות הפוליטית של היהודים באמריקה החלה בעיקר אחרי ששת הימים. מעבר למרכיב הסוציולוגי- פסיכולוגי (החלפת ההשפלה של מיעוט לאחר שואה בתחושת גבורה וזקיפות קומה), גם העניין הכלכלי-פוליטי , היהודים נכנסו לתפקיד של מתווכי מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון, עסק משתלם בהחלט. (גם השדולה הטורקית, והקופטית-מצרית, וההינדית מאד מבוססות ותורמות להשפעה של הפזורה שלהם, מכוח התפקיד כמתווך לארץ המולדת שלהם, כפרשנים, מרגלים ו"מומחים" לארצות שמהם באו).

לא הזכרת את תפקידה של ישראל בהלבנת הון מסיבית ובסיוע להתעשרות של המוגולים היהודים, תופעה די מאוחרת ששלובה בהשקעותיהם בישראל.

ניכר שלמרות התחכום היחסי שלך (לעומת מה שאני ובנות דורי היינו, בהקבלה) אתה עדיין תמים מאד ביחס ליחסים שבין ישראל לתפוצה הזו. ברור גם לך, עם זאת, שאין הם יכולים לאפשר לכולנו, יושבי ציון, להנות מהתנאים שלהם, כי מישהו צריך להיות בשוחות. ומכאן ש"הערבות ההדדית" היא בלוף גדול מאד. הנשק של ישראל נגדם, כאשר הם סוררים, הוא רק בייזום וחירחור "תקריות אנטישמיות" כפי שנעשה בתפוצה הפרענקית, כדי להזיז אותם משם, אבל נידמה לי שבחורנו מפחדים לעשות את השטיקים האלה באמריקה, ובנוסף לכך הם יעדיפו להגר בעצמם, או לקבל חצי תאגיד, במקום לעשות בעיות כאלה. בסופו של דבר למי שיש יותר כסף, יש את הכוח.

וכל זה לפני הדיון בשאלות הפחות חרושות של סחר בנשים וסמים, אם וככל שיש.

קבורה בחיים

פורסמה בתאריך 07/01/2011 בשעה 00:23 |

כאשר רוצים להשתיק אנשים פה, רונה לא מצלצלת, למעשה אף אחד לא מצלצל, מה שמכונה בהיסטוריה הציונית "קבורים בחיים", השיטות אכזריות מאד. דבר אחד שהשתנה אצלי בצורה מובהקת לאורך חיי בישראל זה היחס למדינה. זה לא משהו קטן וחביב שהקמנו ושתלנו לו עצים, אלא מנגנון רב עוצמה וקטלני מול כל אזרח כיחיד, כולל "אזרח מספר אחד" (הנשיא המורשע למשל). השמאל הזה שעכשיו מזועזע הוא אחד מעמודי התווך של הפשיזם, בכך שהמשיך להרדים את הציבור ולהגיד לנו שזה מדינתנו הקטנה שעושה לפעמים טעויות, וטרח לטשטש את ההבדל בין היחיד למדינה ואלחש את האינסטינקט היהודי העתיק שמציע להזהר מאד מהממשלה בכל הצורות שלה.

"נדמה לי שהמלחמות בעזה הן כבר חלק משיטת הממשל"

1 במאי 2013

שיחה עם יותם פלדמן על סרטו "המעבדה", על סוחרי הנשק ועל כלכלת המלחמה הישראלית

733951_502773253119563_260206659_n 

האמורי: אולי נתחיל משאלת "מעמדה הבינלאומי של ישראל". הסיטואציה הבינלאומית של ישראל בשנים האחרונות מנוסחת לרוב בתור "בידוד עולמי גובר". אמנם יש נסיגות בבידוד, אבל יש הסכמה מהימין ועד השמאל שישראל נעשית פחות ופחות פופולרית עם כל מלחמה ומבצע. אתה אומר שזה בדיוק להיפך. בסרט שלך רואים קצינים מכל צבאות העולם שבאים לישראל לרכוש נשק – מאירופה, מהודו, מאמריקה הלטינית, כמובן מארה"ב – ממש כל עמי תבל. אז כל הדיבור על ביקורת ובידוד זאת הצגה שכולם משתתפים בה? או שהביקורת היא עוד כוח שמשוקלל לתוך המערכת?

יותם פלדמן: אני חושב שהתקבע יחס אל ישראל כמין פרא לא מרוסן שממוקם בסביבה ברוטאלית ולכן מפעיל כח מופרז אבל נדרש. מכאן שהיחס הוא בדרך כלל מתנשא-סלחני. חשוב יותר, אני חושב שהשיווק הביטחוני הישראלי מצליח איפה שההסברה הישראלית מצליחה פחות. רבים לא עושים את הקישור בין נשק ההיי-טק של ישראל לבין הכח הצבאי הבלתי מרוסן שעליו קוראים בדו"חות של ארגוני זכויות אדם. חושבים על זה כתופעות שונות שמתקיימות בזמן ובמרחב קרובים. כשקוראים בדו"ח גולדסטון על התקפת מסדר בית הספר לשוטרים ביום הראשון של עופרת יצוקה, וקוראים בפרסום שיווקי של רפא"ל על הניסוי המבצעי בלחימה של "ספייק-4" (הטיל שישראל ירתה על המסדר), צריך להתאמץ כדי להבין שמדובר בתיאורים שונים של אותו אירוע היסטורי. כך גם לגבי מזל"טים ששמשמשים לחיסולים בעזה. מצד שני, בהחלט יתכן שהאירופים מבינים את זה היטב ופשוט לא אכפת להם.

בעשור הקודם, אחרי מבצע עופרת יצוקה, היתה איזו הרגשה שזה לא יוכל להימשך יותר. שבקונסטלציה הנוכחית ישראל תצטרך לצאת למלחמת עזה השלישית, הרביעית, החמישית, השישית, וכך אולי גם בחזיתות אחרות – ומצד שני שהיא לא באמת תוכל לצאת לכל כך הרבה מלחמות.

אחרי ההתנתקות קרה לדעתי תהליך שמעטים מחוץ לצבא שמו לב אליו, שבו המלחמה הפכה מאירוע יוצא דופן, בלתי צפוי ודרמאטי בחיי האומה, לפעולה מחזורית שמלווה את חייה, כך שבכל זמן נתון ישראל במלחמה בעזה או בתקופת ההמתנה עד למלחמה הבאה. מאז ההתנתקות ולפני "עופרת יצוקה" היו "גשמי קיץ", "אלוני הבשן", "פרי סחוט", "ימי תשובה", "חורף חם" ועוד (כולם שמות של מבצעים צבאיים ישראלים בעזה, הרשימה חלקית. יואב גלנט, שהיה אלוף פיקוד הדרום בתקופה שבין ההתנתקות לבין עופרת יצוקה, ומופיע בסרט, נטל חלק משמעותי בגיבוש הדוקטרינה הזו. הוא השתמש במטאפורה של מכסחת דשא כדי לתאר אותה, המלחמה בפעולת תחזוקה שגרתית מחזורית מעבר לגדרות הגבול.

תורם לזה השימוש המאסיבי במיגון ובכלים אוטומאטיים ובלתי מאוישים, שמאפשר מלחמות שבהן אין פרופורציה בין הסיכון שנוטל צד אחד לבין זה שנוטל השני. זה טורף את כל הקטגוריות המוסריות, הפוליטיות והמשפטיות שבהןֲ רגילים לחשוב על מלחמה. אם כל המערכות האלה מתבססות על ההנחה שמדובר בעימות שבו  צדדים מקבלים על עצמם את האפשרות להרוג או למות, כאן בחלק מכריע מהמקרים צד אחד הוא זה שהורג והשני הוא זה שמת. התעשיות הביטחוניות, שמפתחות מוצרים לעימות מהסוג של עזה, ולוחצות על הצבא הישראלי לרכוש אותם, ממלאות כאן תפקיד משמעותי. התוצאה היא מטרידה כי נדמה לי שהמלחמה בעזה הפכה אינהרנטית למערכת הפוליטית הישראלי, אולי חלק משיטת הממשל. זה בלט במבצע עמוד ענן שהתנהל תוך כדי מערכת הבחירות, אבל התמיכה בו איחדה את כל המתמודדים על השלטון.

soldiers7-10-10


האם אתה חושב שהבדיקה של מערכות נשק שיחקה תפקיד למשל בהחלטות של ברק במלחמות האחרונות בעזה?

קשה לי לתאר שלא. זה חיבור ישיר הרבה יותר מהחיבור שעשה דן חלוץ בין המלחמה בלבנון לתיק ההשקעות שלו. הקשרים בין התעשיה הביטחונית לבין הצבא והמערכת הפוליטית הדוקים מאוד. החברה הביטחונית הרווחית ביותר היא אלביט, בבעלותו של מיקי פדרמן אחד האישים המקורבים לאהוד ברק ואיש מפתח במסעות הבחירות שלו. החברה הזו מתמחה באמצעים מתקדמים לעימות א-סימטרי, אותו סוג של מלחמות שברק מנהל בשנים האחרונות בעזה, יש עוד קשרים רבים כאלה. יותר מכך, זה אינטרס כלכלי לאומי. למשרד הביטחון יש תפקיד כפול כממונה על המערכת הצבאית וכמקדם מכירות של התעשייה הביטחונית הישראלית בחו"ל. זה נראה לי לא אנושי לדרוש מברק לעשות את ההפרדה. אני לא אומר שיוצאים למבצעים בעזה על מנת לבדוק אמצעים ולהרוויח כסף, אבל זה בהחלט משחק תפקיד.

ברמות זוטרות יותר, החברות הביטחוניות הישראליות משקיעות מאמצים רבים כדי לגרום לקציני לצה"ל לקנות את מוצריהן ולהשתמש בהם כדי להגדיל את פוטנציאל הייצוא. הן עושות את בין היתר באמצעות גיוס המוני של קצינים בכירים כאחראי פרויקטים ומקדמי מכירות מול עמיתיהם ופקודיהם לשעבר בצה"ל. מקרה בולט הוא של אלביט והאלוף במיל' יפתח רון-טל.

יש לזה תוצאות בשטח. אדם מרכזי בתעשייה הביטחונית סיפר לי שניסוי מערכת צי"ד של חברת אלביט (צבא יבשה דיגיטלי – מין אינטרנט לכוחות הקרקע), פרויקט ענק של מיליארד דולר, איפשר להעלות את המחיר שלה בעיסקה שנחתמה שנה אחרי המבצע עם אוסטרליה. כך גם לגבי חברת רפא"ל, שאמרה בגלוי שתמנף את סבב ההסלמה שקדם לעמוד ענן, ואת ההפעלה של כיפת ברזל כדי לגייס כחצי מיליארד שקל באג"ח. איש מכירות של התעשייה האווירית אמר לי בשיחה שחיסולים ומבצעים בעזה מביאים לעלייה של עשרות אחוזים במכירות החברה.

ובכל זאת, איכשהו קשה להשתכנע בזה. יש הרגשה שהגברת האיומים על ישראל, הצורך לבנות חומות, לירות עוד טילי הגנה, להפעיל עוד חטיבות בכל החזיתות, בכל זאת תביא למצב שבו "הכסף נגמר". השאלה אם תמיד נכון שיש יחס ישר בין חיכוכים צבאיים לשגשוג כלכלי, או שמנקודה מסוימת זה מתחיל להתהפך.

השאלה היא של מי הכסף שנגמר. בניגוד לעבר, חלק בלתי מבוטל מהתעשייה הביטחונית הוא פרטי. מצד שני, למדינה יש תפקיד בהצלחתן של אותן חברות פרטיות, דרך ההשקעה שלה בצבא הישראלי ובמחקר ופיתוח לאומיים. מהבחינה הזו, כפי שסבירסקי הראה, התעשיות הביטחוניות מביאות להעברת כסף מכיס ציבורי לידי מעמד בינוני-גבוה שמתפרנס מהתעשיות הביטחוניות באופן ישיר או עקיף. חלק מהכסף חוזר למדינה דרך מסים ודרך הכנסות של יצרניות נשק ממשלתיות ותורם לכלכלת סכסוך מדינתית וחלק אחר נשאר בידיים פרטיות.

amos2

האם יש כאן משהו חדש? תמיד היו סוחרי נשק ישראלים, ובכלל מדינות תמיד הרוויחו ממלחמות.

בתחילת התחקיר לסרט הזה באתי לבית של סוחר הנשק יאיר קליין מעל שוק הפישפשים ביפו, היתה לנו שיחה ארוכה על התיזה של הסרט והתכניות שלי. לכאורה קליין אמור להיות דמות קלאסית לסרט כזה. קצין לשעבר מסיירת חרוב שמכר למיליציות בקולומביה את הטקטיקות של ארץ המרדפים בבקעת הירדן, בתקופה שבה גנדי היה אלוף הפיקוד ועשה שם ככל העולה על דעתו. אבל תוך כדי השיחה איתו הבנתי שלמעשה אין לו מושג על מה אני מדבר. הוא בא מדור שלא מכיר את המציאות הנוכחית. כיום סדרי הגודל שונים לגמרי, הרווחים מהנשק הישראלי גדולים בעשרות מונים אבל חשוב מזה המוצר הישראלי הוא אחר.

קליין התעסק במכירת אמצעים קטלניים ובאימונים. היום ישראל מציעה למכירה מודל פוליטי שלם למלחמה א-סימטרית, קונפליקט בין מדינה לבין לוחמים לא סדירים. במודל הזה יש מרכיבים קטלניים וגם מרכיבים "רכים". ישראל מייצאת טילים של חברת רפא"ל שמשמשים לחיסולים בעזה, מזל"טים של התעשייה האווירית, שיטות לחימה של אביב כוכבי, חומות הפרדה של מגל אבל גם משפטנים, מומחים לממשל באוכלוסייה בסגנון המינהל האזרחי ואפילו מוסר לחימה. זו אולי הסיבה שלשמאל יש דריסת רגל גדולה יותר מבעבר בעסקים האלה. יוסי ביילין מוכר מוצרים ביטחוניים, שלמה בן עמי שימש בתפקיד בכיר בחברה Global CST שמכרה ואימנה בקולומביה ואהוד ברק כמובן שהגיע לעסקים האלה בשיאם, אחרי ה-11 בספטמבר.

 

אתה בעצם אומר שמאז 11 בספטמבר, ישראל היא שוב המחנכת של המין האנושי בתחום המרכזי ביותר שעלה על סדר היום הבינלאומי – מלחמה א-סימטרית. כלומר, היהודים הם שוב בחזית המחשבה – כמו עם משה, ישו, שפינוזה, פרויד, איינשטיין, קפקא…

אני לא יודע עד כמה נכון לחשוב על המחנכים הצבאים הישראלים כיהודים. הגניאולוגיה הצבאית של הקצינים שמתוארים בסרט מתחילה ביגאל אלון עוברת דרך מאיר הר-ציון ואריק שרון ומגיעה לאהוד ברק ואביב כוכבי. אלה לאו דווקא אנשים שהיהדות היא מרכיב קריטי בזהותם.

אבל ברור שבענינים האלה יש למדינות העולם יחס מיוחד לישראל ולישראלים, שאולי גם ניזון קצת מהיחס ההיסטורי שאתם מדברים. זה קשור בעיקר לכך שהעימות הא-סימטרי הישראלי עם הפלסטינים, ובמידה מסוימת בלבנון, הקדים את אלה שפרצו אחרי ה-11 בספטמבר. מוצרים ישראלים ושיטות ישראליות נמצאים במלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטאן, בעימות עם הפאר"ק בקולומביה, במלחמות עם סוחרי סמים במקסיקו, בסיכסוכים אתניים בקשמיר וגם קונפליקטים כלכליים כמו למשל קהילות מגודרות לבעלי אמצעים בדרום אפריקה, אמריקה הלטינית וארה"ב. ההשפעה הכלכלית של זה על ישראל היא עצומה. היצוא הביטחוני הישראלי שילש עצמו מ-2 מיליארד דולר בשנה בראשית שנות ה-00' ל-7 מיליארד דולר בשנה שעברה, וישראל הפכה ליצואנית הנשק ה-4-6 בעולם לאורך העשור.

אתה מביא את הנוסחא המתמטית שפיתח פרופ' בן ישראל למספר ההרוגים האופטימלי בסיכול ממוקד. אתה יכול להסביר מה הנוסחא הזאת אומרת?

בן ישראל השתמש במשוואה מתמטית כדי להסביר את שיטת הסיכול הממוקד בישראלית. המשוואה נגזרת מתוך משוואות האנתרופיה, תיאור התנהגות מולקולות בגז ומידת הסדר שלהן. ככל שמעלים את הטמפ', פוחתת מידת הסדר של המולקולות. בן ישראל עשה אדפטציה למשוואה כדי לשאול כמה מאנשי ההתנגדות הפלסטינית צריך לחסל או לעצור (תקצרה היריעה מלהסביר את הפיתוח המתמטי). ביישום של זה עזה מדובר בעיקר בחיסולים.

benisrael

כשרואים את זה, זה נשמע די הגיוני. זאת באמת צורה מדויקת להרוג כמה שפחות אנשים ובכל זאת להביא להתמוטטות של הכוח הלוחם של האויב… אפשר לומר שצה"ל באמת נהיה יותר יעיל במניעת הרג של אזרחים?

כן, במובן מסוים. אין ספק שחלק מרעיון המלחמות הא-סימטריות הוא איפוק מסוים או ריסון מרכיב האלימות העודפת במלחמה, והאינטרס הישראלי הוא לא להרוג אזרחים סתם. נשאלת השאלה איך זה שעדיין החימוש המדויק הורג מאות ואלפים. יש לזה כמה הסברים, אחד הוא ההגדרה של "מעורבים". ההגדרה הישראלית למעורבים היא רחבה מאוד וכוללת גם את 89 מסיימי קורס שוטרי התנועה שנהרגו ביום הראשון של עופרת יצוקה, כך גם רבים שחוסלו במה שמכונה signature strikes, התקפות ממזל"טים שמופעלות על בסיס פעילות "חשודה" של יעדי התקיפה. פעילות כזו יכולה להיות כל מה שנראה דומה לשיגור רקטות אבל גם שימוש בטלפון סלולארי לצילום, שמביא לסיווג בעל הטלפון כתצפיתן. בארה"ב מתקיים כיום דיון על אפשרות השימוש האוטומאטי בהתקפות כאלה. כבר קיימת טכנולוגיה להתקפה אוטומאטית על מי שעונים על דפוסי התנהגות מסוימים, עוד לא החליטו אם נכון מבחינה מוסרית לאפשר את זה.

אחת הדמויות הבולטות בסרט היא שמעון נווה, שיישם תיאוריות ביקורתיות של דלז וגוואטרי לצורך הפלישה לקסבה של שכם בחומת מגן. האם אתה חושב שהוא משתמש בפילוסופיה הזאת באופן מעוות?

רבים בפקולטות למדעי הרוח הזדעזעו כשקראו על נווה, בין היתר כי לא ציפו לפלישה הזו של המדינה ושל הצבא אל מה שהם חווים כמרחב אוטונומי שלהם. בסך הכל, אני מסכים עם נווה שאומר שדלז לא שייך רק למי שמשייכים אותו אליהם. עדיף בעיני שמרחב הדיון לא יהיה סטרילי ו"יזהמו" אותו גם גורמים מבחוץ, שיחייבו שאילת שאלות. אולי גם שאלות על הפילוסופיה של דלז – האם האימוץ שלה בידי נווה אומר משהו על הפילוסופיה עצמה, קשה לי לדמיין שימוש צבאי בפוקו למשל או בוולטר בנימין מסיבות אחרות. יותר מכך, הסטריליות של מדעי הרוח היא מראש אשלייה. מעבר לקיר הכיתה שבה יושבים תלמידים שלומדים דלז ושמעו על נווה, יש סמינרים של התכנית ללימודי ביטחון, שם התלמידים לומדים נוה ושמעו על דלז. קירות בין חדרים – כמו שנווה הראה – זה דבר רעוע.

shimon

אפשר לשייך את הסרט לז'אנר של סרטים ישראלים אחרים שנעשו לאחרונה שהעדיפו להפנות את העדשה אל בעל הכח ולא אל הקרבן, שלטון החוק ושומרי הסף. אתה מזהה את עצמך איתה?

צופים ויוצריםָ נעשו רגישים יותר לסרטים שבהם יוצר ישראלי לוקח כסף של משרד התרבות הישראלי ועושה מסרטים בשמם של קורבנות פלסטינים. הסובלנות לסרטים האלה אזלה וטוב שכך. מצטרפת לכך כנראה גם השפעת מה שקראו לו לפני שנתיים "הפשיזם" – ההשפעה של לימור לבנת על מוסדות התרבות.

מצד שני, יהודים עדיין רוצים לעשות קולנוע פוליטי, וכדי לצמצם את הזיוף הם שואלים שאלות על בעלי הכח, מי שדומה להם יותר – במקום על הקורבנות. זה מאפשר  הבנה רציונלית יותר של סיטואציה פוליטית. במקום לגייס את אפקט התקוממות הרגשי נוכח מציאות מסוימת, שואלים שאלות על המציאות הזו – מה המבנה הפנימי שלה, מי נהנה ממנה. בעיני זה חיובי, כי הפעולה הפוליטית היא רגשית אבל גם רציונלית. חשוב לגייס זעם, אבל צריך גם לגייס כלים שיכווינו אותו למקומות הנכונים.

לסרט יש מסקנה מוסרית ברורה? האם צופה יכול לצאת ממנו, לקבל את הניתוח הכלכלי שלך ולשמוח בכך שלישראל יש משאב רווחי כזה, שנותן תעסוקה ותורם למשק

נדמה לי שזו שאלה רלוונטית לכל פרויקט מטריאלי. הרי קאפיטליסט יכול לקרוא את הקפיטל של מרקס ולנסות להפשיט מעליו את המסקנות הפוליטיות והמוסריות. לחשוב עליו כתיאור ממצה של היחסים בחברה ולגזור ממנו אתיקה בורגנית – איך להעצים את עודף הערך, להפיק יותר הון מעבודה. אני מתאר לעצמי שיש גם מי שעושים את זה. ֿכך גם לגבי הסרט – נדמה לי שעל חלק גדול מהאמירות שלי – הסיכסוך שהפך למשאב כלכלי – גם אהוד ברק יכול לחתום, וגם סוחרי נשק רבים או מנהלי חברות ביטחוניות בשינויי ניסוח קלים.

בכל זאת, ניסיתי לגייס אופטימיזם ביחס לאפקט הפוליטי של הסרט. להניח מראש שרוב הצופים יחושו שיש משהו לא מוסרי בהפקת כסף מדם או ברווח משלטון צבאי מתמשך. אחת ההוכחות לכך שהאופטימזם הזה מוצדק היא העובדה שתעשיית הנשק לא נמצאת במרכז השיח בישראל. אין שום הלימה בין מרכזיותו בכלכלה ובחיים לבין הנוכחות המזערית שלו בשיח הציבורי. ביחס למדינות אחרות, יש בישראל מעט מאוד תחקירים וכתבות על נשק, ולמרות שלכל אחד יש דוד באלביט או בתעשייה האווירית, לא מדברים על זה הרבה. זה מראה שבכל זאת מישהו חש שזה תוכן בעייתי, שיש כאן משהו שמוטב לא לדבר עליו יותר מדי.

האם אפשר לחלץ מהסרט אסטרטגיה פוליטית – לצורך סיום הכיבוש, שוויון, שלום?

אני חושב שמסקנה אחת קשורה למקומות שאליה מופנית האנרגיה הפוליטית הביקורתית בישראל. נוטים למקד אותה באליטה פוליטית וצבאית, ובדרך כלל מתעלמים מאליטה כלכלית שנהנית מהפעלת הכח הצבאי ומאפשרת אותו. מצד שני, קשה לתקוף את האליטה הזו כי היא קרובה לכולנו. קווי הגבול בין תעשיית הנשק לבין ההייטק הישראלי קלושים מאוד ולמעשה לא קיימים.

מסקנה שנייה נובעת מההיבטים גלובאליים של הסיכסוך המקומי. מדינות שרוב מוחלט של אזרחיהן מגנים את פעולות הצבא הישראלי בעזה, מאפשרות אותו בכך שהן קונות נשק שנוסה שם. רכישת הנשק הזו הכרחית לתעשייה הביטחונית הישראלית, שהיא היחידה בעולם שמייצאת יותר משהיא מוכרת לשוק המקומי, ולכן היא דרושה גם לצה"ל כדי שהתעשיות ייפתחו בעבורו כלי נשק חדשים למלחמות הבאות בעזה. ייתכן שאם אזרחי אותן מדינות היו יודעים על כך הם היו מוחים ומקימים קולע צעקה. אבל גם זה מעורר קושי. אני לא יודע אם אנחנו רוצים ששבדים יגידו לממשלתם "אל תקנו טילים ישראלים" במקום "אל תקנו טילים".

נתזים: האם פילושמים חולמים על כבשים יהודיות?

18 באפריל 2013

מכתב מהשמאל העולמי

הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן קורא למדינות הלטיניות של דרום אירופה להתאחד, כמענה להגמוניה של גרמניה (תודה לשאול ס')

ועוד אינטלקטואלים אירופים מזהירים שגרמניה שואפת להגמוניה באירופה, בפעם השלישית במאה השנים האחרונות

האם שימוש מאסיבי בקוקאין של בכירי המערכת הבנקאית גרם למשבר הכלכלי?

מהפכה בורגנית באירופה היא אפשרות נראית לעין: המעמד הבינוני מתוסכל, והאינטליגנציה החופשית זועמת, בין השאר בגלל משבר האוניברסיטאות (מתברר למשל שבסלובקיה מדעי הרוח חוסלו כמעט לחלוטין והיסטוריונים רעבים ללחם). את מקומם של האריסטוקרטים בגיליוטינה ימלאו הבנקאים והטייקונים

הפופוליזם הוא האידיאולוגיה הפוליטית היצירתית ביותר באירופה כיום, ומייצרת מגוון רחב של מפלגות – משנאת זרים, דרך דמוקרטיה אינטרנטית ועד מפלגות סלבריטאים

מה נשאר מ- Occupy Wall Street? בעיקר המסר לתקשורת ולדרג הפוליטי: "העולם שאתם מתארים הוא לא העולם שאנחנו חיים בו"

 

נשמע מעניין! תזות חדשות באקדמיה הישראלית

ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם להודו: בירור התופעה של נוודות בת זמננו (נור בר-און)

פחד מוות ומשיכה למוות אצל בני הדור השני והשלישי לשואה (אפרת גברא-סמיה)

הפרעות אכילה ודחף לשריריות אצל גברים הומוסקסואלים (אורי שפר)

האידיאולוגיה של מורדי מצדה לאור הממצא הארכיאולוגי (טלי פולק)

קריירה פלילית של עברייני צווארון לבן (ינון היימן)

זהות וטרנס-לאומיות אצל הדור השני של ישראלים בארה"ב (רותי מור פז)

יחסי עובדים זרים מהפיליפינים עם זקנים בטיפולם (אורנה אשכנזי)

יחסם של מנהיגי הלאומיות השחורה ל"ברית הישנה" והציונות (סימה שמואלי)

[שמות העבודות קוצרו] 

תרבות במובנה הרחב

גל הנוסטלגיה לטלוויזיה של הניינטיז הגיע למצרים

ובינתיים: משבר הספרות הרומנית

אתה מתחיל לכתוב דוקטורט. אחרי שנה-שנתיים, אתה שוכח למה התחלת. הסוציאליזציה המהירה שהם עוברים גורמת להם לחשוב שהאפשרות היחידה בחייהם היא להיאבק על תקן באוניברסיטה, למרות שלמעשה, מבחינה סטטיסטית לרוב הדוקטורנטים אין סיכוי להגיע למטרה. כי עד שהם יסיימו, האוניברסיטה לא תתקיים בצורתה הנוכחית. התשובה לשאלה: "האם לעשות דוקטורט" היא: רק אם אתה מטורף, או ממש אוהב את הנושא שלך

בספרו "מחיר המונותיאיזם" טוען האגיפטולוג יאן אסמן כי התנ"ך, בהיותו אקסקלוסיבי, אחראי לחלק ניכר מהאלימות בהיסטוריה המערבית. האם הוא אנטישמי? והאם התנ"ך הוא התקדמות או נסיגה מוסרית לעומת העולם הפגאני?

וגם – פולמוס הסוציולוגיה: האם המבט הסוציולוגי על עולם התרבות מיצה את עצמו?

סרט האימה הבא שתראו יהיה כנראה תאילנדי

ז'יז'ק, באדיו, ראנסייר, נגרי – הפילוסופיה הקונטיננטלית שזוכה לפופולאריות באמריקה היא למעשה תיאולוגיה ולא פילוסופיה שמאלית. אטיין באליבאר מייצג פילוסופיה אחראית יותר

כיצד הפכו הפרסים הספרותיים את השירה לסטרילית ומבויתת. וכיצד המשוררים יכולים להציל את אמריקה?

פרזנטציה: פריחתה המחודשת של אמנות הגיפים (GIFs)

פרזנטציה: האם אפריקה מתעוררת?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סוף עידן האדם הקורא (Homo legens)?

על הגל הנוכחי של ספרות נשית פוסט-אפוקליפטית

חידושים במדע הסוריאליסטי פטאפיזיקה

 

 

סדומאות בת זמננו, ומיניות באופן כללי

הפסיכואנליטיקאי ז'אק אלאן מילר, במכתב חריג לפילוסוף פיטר הלווארד, חושף את חיי המין של כוכבי הפילוסופיה הצרפתית

בערלה האנושית יש אקוסיסטמה עשירה של חיידקים סטפילוקיקים (ביניהם  S. haemolyticus, S. hominis, S. epidermidis, S. xylosus, S. aureus oder S. epidermidis). הסרת העורלה מכחידה את המערכת האקולוגית הזאת, מסבירים הגרמנים (כמובן). והנה המחקר

צ'כיה היא חלוצה במדע החדשני של הפאלומטריה. מדובר על מתודה מדעית לכאורה, במסגרתה נבדקת הזקפה של מבקשי מקלט על רקע נטייה מינית כאשר הם נחשפים לפורנו סטרייטי. הצטרפו לעצומה נגד (תודה לאיתמר מ')

מגזין n+1 עורך מחקר על פורנוגרפיה ברשת. אתם מוזמנים להשתתף (כמובן, רק אם אתם גרות בניו יורק)

דגוגיית Bareback" – סקס בלי קונדום כהתנגדות באמצעות סכנה

המהפכה הלהט"בית השנייה עומדת בסימן התנועה מין העיר אל הכפר: הפרדיקמנטים של ההומו הכפרי

והומואים במשטרה הגרמנית

כיצד העלימו מתרגמים עברים ציונים את הסבטקסט ההומוסקסואלי ב"הנסיך המאושר" מאת אוסקר ויילד, על ידי הפיכתו של גיבור המשנה לסנונית ממין נקבה? מאמרה של דליה כהן גרוס

הומוסקסואליות בתנועה האנרכיסטית האמריקאית במפנה המאה ה-19

האם העולם הערבי עובר מהפכה מינית? לא בדיוק

אירופה, תמותי!

כיצד עיצב האירוויזיון את אירופה החדשה

בתקופת המלחמה הקרה הקימה נאט"ו באירופה מיליציות Stay Behind שנועדו להיות מופעלות במקרה שבמדינה יוקם שלטון קומוניסטי. בתקופה האחרונה נשפך אור על הפרשה

וז'יל לה גואן, איש "רופאים ללא גבולות" שהתאסלם ונודע בתור "הג'יהאדיסט מטימבוקטו", התגלה כסוכן של הביון הצרפתי שהסתנן לשורות אל קאעדה וככה הוא נראה

 

ובינתיים בישראסטין

מחקרם של דניאל מונטרסקו ונועה שינדלינגר על "'האביב הערבי' הישראלי" מתאר כיצד תפקד "העם" כמסמן ריק במחאת קיץ 2011

גני חיות בישראל/פלסטין והתהוותה של "אקולוגיה פוסט קולוניאלית"

ביקורת התיירות האלטרנטיבית בפלסטין ובכלל

רקוויאם לפיאדיזם

פרשנות פאנונית לפיגועי התאבדות כהתנגדות ביופוליטית

מלחמת לבנון השנייה: הסבר מרקסיסטי (די מפוקפק)

בשנים האחרונות גדלה החשיבות של גסטרונומיה תנ"כית במסגרת התיירות הנוצרית בישראל. מרק העוף האותנטי שאכל ישו משוחזר במסגרת אירועי "הסעודה האחרונה" שמאורגנים לצליינים

מאמרו של יוסי הרפז על ישראלים עם דרכון אירופי (וראו גם את הריאיון כאן)

כיצד "דיסידנטים ישראלים" – ביניהם ג'ף הלפר, איתן ברונשטיין, יונתן פולק, גלעד עצמון, גדעון לוי, מירון בנבנישתי ודורית רביניאן – מעצבים את הנראטיב שלהם ומיישבים בין הזהות העצמית לבין ההזדהות עם האחר הפלסטיני?

מזרחיאנה

יהודי המגרב, הציונות וההיסטוריה העמוקה של קטגוריית "היהודי ערבי"

מאמר של אורנה ששון-לוי על שקיפותו של הלובן בתפישה העצמית האשכנזית; ומאמר נוסף עם אבי שושנה על Ashkenazification (השתכנזות) ואוריינטליזם

כמה ילדים לא-לבנים מתים שווים לילד לבן מת אחד?

עלייה ברמת הפילושמיות

"אחיזת החנק של היהודים באומה הזאת חייבת להישבר, אחרת היא הולכת לזבל. הרבה מהיהודים הם חברים טובים שלי. הם מתגודדים סביבי, הם אוהבים אותי כי הם יודעים שאני ידידותי כלפי ישראל. אבל הפ לא יודעים איך אני באמת מרגיש לגבי מה שהם עושים לארץ הזאת". כל אמר המטיף האוונגליסטי הבכיר בילי גרהם לריצ'רד ניקסון. ועוד על היחס האמביוולנטי מאוד של הימין הנוצרי בארה"ב ליהודים

וגם: כיצד האוונגליסטים האמריקאים הפסיקו לראות באמריקה את ישראל האמיתית, והתחילו לראות בישראל את אמריקה האמיתית. ועוד מחקרים על התמיכה הנוצרית במדינת ישראל

סביבתנות ביקורתית

הדיקטטורה הירוקה כבר כאן: כיצד מדיניות סביבתית הופכת מתנועה דמוקרטית לאמצעי של השלטון לניהול של חוסר יציבות חברתית ואקולוגית

כיצד ישפיעו הידלדלות משאבי האנרגיה וקץ עידן האנרגיה הזולה על הפסיכולוגיה האנושית? החברות האנושיות המודרניות מבוססות על דת אזרחית של אמונה בקידמה. לכן המנהיגים והאוכלוסיות בעולם אינם יכולים לדמיין את סופה של הקידמה וההתפתחות. ככל שבני אדם יכירו בקצו הקרוב של הנפט, יתעוררו בעיות פסיכולוגיות שקשורות בעצם התפישה העצמית של בני אדם את מקומם בציוויליזציה

בעשור האחרון, העולם השבע נחרד משתי אפוקליפסת: תחילה הסביבתית, ואז (במקומה) הכלכלית. ביקורת מרקסיסטית על תפישת האסוניות קוראת להחליף את חרדת שינוי האקלים האנתרופוגני של תקופת האנתרופוקן בפוליטיזציה של הטבע

זיוני שכל: חלק גדול מהמחקרים במדעי המוח מבוססים על סטטיסטיקה גרועה

האם תיירות ספארי עשויה לייצב את דרום סודאן?

חזית הריאקציה

איך אימבצילים כותבים? תחרות הסיפור הקצר של אם תרצו

האם יש לברך את ברכת המלכים כשרואים את אובמה? לא

מדוע נברא העולם? מדוע נבחרו ישראל? מדוע יש רע בעולם? מדוע המשיח לא בא? הרב יצחק גינזבורג עוסק בשאלות שאסור לשאול

"מבצר", ארגון חרדי חדש להגנה מבעיות הגיוס

קטטות בנהריה על רקע יחסים בין-גזעיים

ספר הגות חדש של עלי אכבר ולאייתי

הגיפים לקוחים מהבלוג http://verytitilating.tumblr.com

ערב האמורי 2: מעבר לבחירות, מעבר לשמאל

4 בינואר 2013

erev haemori two 3 jpg

הבחירות מתקרבות, ואף על פי שהפוליטיקה המפלגתית נטולת בשורה יותר מאי פעם, כמעט לא מדברים על שום נושא מלבדן. אבל גם אם הבחירות יביאו עוד מנדט למפלגת שמאל כזו או אחרת, או יכניסו לכנסת מפלגה חדשה, שום דבר מהותי לא ישתנה במצב הפוליטי. המחאה החברתית לא הביאה לשינוי עומק בדפוסי ההצבעה. ביום שאחריהבחירות, הסיכוי שהשלטון בישראל יוביל לפיתרון פוליטי צודק ובר קיימא בין הים לירדן יישאר זעיר בדיוק כמו לפניהן. דבר לא ישתנה גם במבוי הסתום שבו נמצא השמאל בישראל – שעל אף מאמציהם העצומים של פעיליו הופך ונעשה קטן ומבודד מדי שנה, ומנוכר מאי פעם לשכבות שאותן הוא אמור לייצג.

האם כל מה שנותר הוא להתייאש? לא בהכרח. בערב האמורי השני יוצגו אפשרויות פעולה והתנגדות פוליטית שחורגות מדרכי הפעולה המסורתיות של השמאל. האם השמאל האשכנזי רק חוסם את צמיחתו של שמאל מזרחי-ערבי? האם הוא צריך למות כדי שמטרותיו יתגשמו? האם הגאולה תבוא מהגלות? איך אפשר לשכתב את הקוד של הטכנולוגיה הידועה בשם ישראל? האם הדרך לחידושה של הפעולה הפוליטית מתחילה בתוך עולם האמנות? ואולי בכל זאת יש להיאחז במסורת הישנה והטובה של השמאל האוניברסלי – חסרת סיכוי ככל שהיא נראית בישראל של היום?

יום חמישי, 10 בינואר, 19:30, סלון בית העם, רוטשילד 69 תל אביב.

התוכנית:


סמי שלום שטרית – המצוק היהודי.
עפרי אילני – עבודה זרה.
רוויטל מדר – אורך וחיבורים.
מוחמד ג'באלי – פלסטינים, ברלין.
הדס קידר – אמנות בשיתוף הקהילה: שאיפה אוטופית או אמצעי מיתוג?
הפיראטים – מעבר לייצוג: המסיכה של גאי פוקס.
מאשה אברבוך – תסמונת מחיקת הניינטיז של השמאל המזרחי.
גל כץ – למה בכל זאת שמאל.

כל משתתף ידבר 10-5 דקות ולאחר מכן יתקיים דיון פתוח בשיתוף הקהל.

הנחייה: אורטל בן דיין ומערכת האמורי.

מומלץ להביא בגדים חמים.. 

הפסיכולוגיה של השמאלן (קטע)

9 בדצמבר 2012

(מסיבות שונות, אנו מעדיפים לא לחשוף את שמו המלא של המחבר, המרצה כיום עונש מאסר ממושך)

 הפסיכולוגיה של השמאל המודרני

 6. כמעט אין אדם שיכחיש שאנו חיים בחברה מופרעת מאוד. אחד הביטויים הנפוצים של הטירוף שלוקה בו עולמנו הוא שמאלנות. לפיכך, דיון על הפסיכולוגיה של השמאל יכול לשרת אותנו כמבוא לדיון על הבעיות של החברה המודרנית ככלל.

7.אך מה הוא השמאל? במהלך החצי הראשון של המאה העשרים ניתן היה לזהות שמאלנות עם סוציאליזם.

היום, תנועה זו היא מקוטעת ולא ברור מי יכול להיקרא שמאלן של ממש. כאשר אנו מדברים על שמאלנים במאמר זה אנו מתכוונים לסוציאליסטים, קולקטיביסטים, "טיפוסי תקינות פוליטית", פמיניסטיות, פעילי זכויות הומואים ולסביות, פעילים לזכויות בעלי חיים וכדומה. עם זאת, לא כל מי שמשויך לאחד הקבוצות הללו הוא שמאלן. הדבר שאליו אנו מנסים להתייחס בדיון על השמאל הוא לא לתנועה או לאידאולוגיה אלא לטיפוס פסיכולוגי, או במידת מה אוסף של טיפוסים. לכן מה שאנחנו מתכוונים כשאנו אומרים "השמאל" יתגלה בבהירות רבה יותר במהלך מסלול דיונינו על פסיכולוגיית השמאל.

8. התפישה שלנו בנוגע לשמאל תישאר פחות ברורה ממה שהיינו רוצים, אך לא נראה שיש לבעיה זו פיתרון. כל מה שאנו מנסים לעשות זה להצביע בכלליות ובקירוב על שתי נטיות פסיכולוגיות שאנו מחשיבים לכוח המניע העיקרי לשמאלן המודרני. אנו בשום אופן לא מתיימרים לספר את כל האמת על פסיכולוגיית השמאל. כמו כן, הדיון שלנו מתייחס לשמאל המודרני בלבד. אנו משאירים פתוחה את שאלת תקיפות הדיון שלנו לשמאל של המאה ה-19 וראשית המאה ה20.

9. את שתי הנטיות הפסיכולוגיות המונחות ביסוד השמאל המודרני אנו מכנים "רגשי נחיתות" ו"חברות יתר". רגשי נחיתות הם מאפיין של השמאל ככלל, וחברות יתר הוא מאפיין רק של אגף מסוים מהשמאל המודרני, אך האגף הזה הוא רב השפעה.

רגשי נחיתות

10. כשאנו אומרים רגשי נחיתות, אנו מתכוונים לא רק לרגשי נחיתות במובן המפורש אלא לקשת רחבה של תכונות קשורות: הערכה עצמית נמוכה, רגשות של חוסר אונים, נטיות דכאוניות, תבוסתנות, אשמה, שנאה עצמית וכו'. אנו טוענים שהשמאל המודרני נוטה לרגשות אלה (גם אם במודחק) ושרגשות אלה הם גורם מכריע בקביעת דרכו של השמאל המודרני.

11. כשמישהו מפרש כהשפלה כל דבר שנאמר עליו (או על קבוצה שאליה הוא משתייך) אנו מסיקים שיש לו רגשי נחיתות או הערכה עצמית נמוכה. נטיות אלה נחשפות בין פעילי זכויות מיעוטים, בין אם הם משתייכים לאותן קבוצות מיעוט שעל זכויותיהם הם מגינים או לא. הם רגישים באופן מוגזם לגבי מלים שבהן משתמשים אנשים שונים בשביל לציין מיעוטים. המונח "כושי", "אוריינטלי", "נכה" או "כוסית" שבאות לציין אפריקני, מזרחי, אדם מוגבל, או אשה, לא נועדו במקור למטרת השפלה. "שאפה" או "פרגית" היו האקוויוולנט (שווה ערך) ל"בחור", "ברנש" או "חברמן". המובן השלילי סופח למונחים אלה על ידי הפעילים עצמם. מקצת פעילי זכויות בעלי חיים הרחיקו לכת עד כדי כך שהם דוחים את המילה "חיית מחמד" ומתעקשים להחליפה ב"חיית שותף". אנתרופולוגים  שמאלנים עושים מאמצים רבים בכדיי להימנע מלהגיד דבר מה על בני אדם פרימיטיבים שיכול להתפרש כשלילי. הם רוצים להחליף את המילה פרימיטיבי ב"לא אורייני". הם מצטיירים כפרנואידים כמעט לגבי כל מה שיכול לרמוז שתרבויות פרימיטיביות נחותות יחסית לתרבותנו. (אנו לא מתכוונים להגיד שתרבויות פרימיטיביות אכן נחותות מאיתנו. אנו רק מדגישים את רגישות היתר של אנתרופולוגים שמאלנים).

12. מי שרגיש מכל לגבי "תקינות פוליטית" הוא לא תושב השכונות הממוצע, המהגר המזרחי, האשה המוכה או הנכה, אלא מיעוט פעילים, שרבים מהם אפילו לא משתייכים לקבוצות "המדוכאות" אלא באים מהשכבה המיוחסת של החברה. ל"תקינות פוליטית" יש אחיזה בקרב פרופסורים בעלי הכנסה בטוחה עם משכורות נוחות, ומרביתם הטרוסקסואלים, לבנים ממשפחות המעמד הבינוני.

15.שמאלנים נוטים לשנוא כל דבר שמתפרש בעיניהם כחזק, טוב ומצליח. הם שונאים את אמריקה, הם שונאים את הציוויליזציה המערבית, הם שונאים זכרים לבנים, הם שונאים רציונליות. ההסבר שהם מביאים לשנאתם כלפי המערב וכו' בבירור לא תואם את המניעים האמיתיים שלהם. הם אומרים שהם שונאים את המערב כי הוא מכלכל מלחמה, אימפריאליסטי, סקסיסטי, אתנוצנטרי וכך הלאה, אך כאשר הליקויים הללו מופיעים במדינות סוציאליסטיות או בתרבויות פרימיטיביות השמאלן מוצא להם תירוצים, או במקרה הטוב מודה בחוסר רצון שהם קיימים, בעוד הוא מצביע בהתלהבות (ובהרבה מהמקרים בהגזמה) על המקומות שבהם הם קיימים בתרבות המערבית. לפיכך ברור שהליקויים האלו אינם המניע העיקרי לשנאה שלו כלפי אמריקה והמערב. הוא שונא את אמריקה והמערב בגלל שהם חזקים ומצליחים.

16. מילים כמו "אמון עצמי", "ביטחון עצמי", "יוזמה", "מבצע", "אופטימיזם" וכו' משחקים תפקיד מצומצם במילון הליברלי והשמאלני. השמאלן הוא אנטי אינדבידואלי, פרו קולקטיבי. הוא רוצה שהחברה תפתור את הצרכים של כל אחד עבורו, תדאג להם. הוא לא מסוג האנשים שיש להם תחושה פנימית של ביטחון ביכולתו של אדם לפתור את הבעיות של עצמו ולספק את צרכיו. השמאלן מתנגד לעקרון של תחרות כי עמוק בפנים הוא מרגיש לוזר.

19. בדרך כלל, השמאלן אינו מסוג האנשים שרגשות הנחיתות שלהם עושים אותם לרברבן, אגואיסט, בריון, מקדם-עצמי או מתחרה חסר רחמים. אדם מסוג זה לא איבד לגמרי את האמונה בעצמו. הוא סובל מגרעון בתחושת הכוח והערך העצמי אבל עדיין יש בכוחו להבין את עצמו כבעל היכולת להיות חזק, והמאמץ שלו לעשות מעצמו חזק יוצר את התנהגותו הלא נעימה. השמאלן, לעומת זאת, רחוק מדי מזה. רגשי הנחיתות שלו מושרשים בו עד כדי כך שהוא לא יכול להבין את עצמו כפרט חזק ובעל ערך. מכאן הקולקטיביזם של השמאלן. הוא יכול להרגיש חזק רק כחבר בארגון גדול או תנועה המונית שאיתה הוא מזדהה.

20. שימו לב לנטייה המזוכיסטית הטמונה בטקטיקה שבה משתמש השמאלן. שמאלנים מפגינים בכך שהם שוכבים מול כלי רכב, הם מתגרים במכוון במשטרה או בגזען שיתעלל בהם, וכדומה. הטקטיקות הללו מתגלות אמנם כיעילות במקרים מסוימים, אבל שמאלנים רבים משתמשים בהן לא כאמצעי להשגת מטרה אלא מכיוון שהם מעדיפים טקטיקות מזוכיסטיות. שנאה עצמית היא מאפיין של השמאלן.

21.שמאלנים אולי טוענים שהאקטיביזם מונע על ידי חמלה וסימפטיה או עקרון מוסרי, ועקרון מוסרי אכן משחק תפקיד בהתנהגותו של השמאלן המחוברת-מדי. אבל חמלה סימפטיה ועקרון מוסרי לא יכולים להיות המניעים העיקריים מאחורי האקטיביזם השמאלני. עוינות הוא מרכיב בולט יותר בהתנהגות של השמאלן, כמו גם הדחף שלו לכוח. מעבר לכך, הרבה מהתנהגות השמאלנים לא מחושבת רציונלית כדי לתרום לרווחת האנשים שהשמאלן טוען שהוא בא לעזרתם. לדוגמה, אם אדם מאמין שאפליה מתקנת טובה לאנשים כהים, האם זה הגיוני לדרוש אפליה מתקנת בדרך עוינת או דוגמטית? ברור שזה יהיה מועיל יותר לנקוט בגישה דיפלומטית יותר ולעומתית פחות, שתתבסס לפחות על ויתורים מילוליים וסמליים כלפי אנשים לבנים שחושבים שאפליה מתקנת מפלה נגדם. אבל אקטיביסטים שמאלנים לא נוקטים בגישה שכזאת, כי היא לא מספקת את צרכיהם הרגשיים. עזרה לאנשים כהים היא לא מטרתם האמיתית. בעיית הגזענות מהווה מבחינתם אמתלה להביע תסכול, ייאוש וצורך בכוח. במעשיהם הם למעשה פוגעים באנשים כהים, כיוון שהגישה העוינת של האקטיביסט השמאלן כלפי הרוב הלבן נוטה להגביר גזענות.

22. אם לחברה שלנו לא היו בעיות חברתיות בכלל, השמאלן היה חייב להמציא בעיות בשביל לספק לעצמו תרוץ לעורר מהומה.

23. אנחנו מדגישים שכל מה שנאמר לעיל לא מתיימר להיות תאור מדויק של כל מי שנחשב שמאלן. זהו רק תיאור גס לנטייה הכללית של השמאל המודרני.

חִברות-יתר

24.פסיכולוגים משתמשים במונח "חִברות" (סוציאליזציה) כדי לתאר תהליך שבמסגרתו ילדים מאומנים לחשוב ולהתנהג כפי שהחברה דורשת. על אדם אפשר להגיד שהוא מחוברת אם הוא מאמין ומציית לקוד המוסרי של החברה שלו ומשתלב היטב כרכיב מתפקד בחברה הזאת. האמירה ששמאלנים הם מחוברתים מדי יכולה להישמע חסרת משמעות, מכיוון שהשמאלן מוצג כמורד. ועם זאת, כפי שנראה להלן, הרבה שמאלנים הם לא כאלה מורדים כמו שהם נראים.

25. הקוד המוסרי של החברה שלנו הוא תובעני עד כדי כך שאף אחד לא יכול לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדרך מוסרית לגמרי. לדוגמה, אין אנו אמורים לשנוא איש, אך כמעט כל אחד מאיתנו שונא מישהו בזמן כזה או אחר, בין אם הוא מודה בכך בפני עצמו או לא. חלק מהאנשים הם כל כך מחוברתים שהניסיון לחשוב, להרגיש ולהתנהג בדך מוסרית מטיל עליהם נטל כבד. על מנת להימנע מרגשות אשמה, הם מוכרחים לרמות את עצמם לגבי המניעים שלהם ולמצוא הסבר מוסרי לרגשות ולמעשים שבמציאות אין להם מקור מוסרי. אנחנו משתמשים במונח חִברות-יתר בשביל לתאר אנשים כאלה.

26. חִברות-יתר יכול להוביל להערכה עצמית נמוכה, תחושה של חוסר אונים, תבוסתנות, אשמה, וכדומה. אחד האמצעים העיקריים שהחברה שלנו נוקטת בהם כדי לחברת ילדים הוא לגרום לילדים לחוש בושה על התנהגות או דיבור שהוא הפוך מזה שהחברה מצפה לו. אם מגזימים בכך, או אם ילד מסוים רגיש במיוחד לסוג כזה של רגשות, בסופו של דבר הוא יתבייש בעצמו. יותר מכך: המחשבה וההתנהגות של אדם המחוברת-מדי מעוצבות יותר על ידי הציפיות החברתיות מאלה של אדם שחוברת במידה מועטה. מרבית בני האדם מעורבים בכמות משמעותית של פעילות "לא ראויה". הם משקרים, הם מבצעים גנבות קטנות, הם עוברים על חוקי התנועה, הם מתבטלים בעבודה, הם שונאים מישהו, הם אומרים דברים זדוניים על אנשים, או שהם משתמשים בתכסיסים ערמומיים בשביל לעקוף את המתחרה. את כל הדברים האלה האדם המחוברת-מדי לא מסוגל לעשות, או שאם הוא עושה אותם הוא יוצר בתוכו תחושת בושה או שנאה עצמית. האדם המחוברת-מידי לא יכול אפילו לחוות, ללא אשמה, מחשבות או רגשות שהם מנוגדים למוסר המקובל: הוא לא יכול לחשוב מחשבות "לא נקיות".

חִברות היא לא רק שאלה של מוסר: אנחנו מחונכים על ידי החברה לקבל על עצמנו הרבה נורמות התנהגותיות שאינן נופלות תחת הקטגוריה של מוסר. לפיכך האדם המחוברת-מדי כבול תמיד ברצועה פסיכולוגית ומבלה את חייו בריצה על מסילות שהחברה הניחה עבורו. אצל הרבה מהאנשים המחוברתים-מדי זה מסתיים בתחושה של אילוץ והיעדר כוחות, שיכולה להתגלם במצוקה קשה. אנחנו מציעים שחִברות-יתר היא בין צורות ההתאכזרות הקשות ביותר שבני אדם מטילים אחד על השני.

27. אנחנו טוענים שאגף חשוב ומשפיע של השמאל המודרני הוא מחוברת-מדי, ושחברות היתר שלהם היא בעלת חשיבות גבוהה לקביעת דרכו של השמאל המודרני. שמאלנים מהטיפוס המחוברת-מדי נוטים להיות אינטלקטואלים או חברים במעמד הבינוני-גבוה. שימו לב שהאינטלקטואלים האקדמאים מרכיבים את החלק המחוברת ביותר בחברה שלנו, כמו את החלק השמאלני ביותר.

28. השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי מנסה להשתחרר מהרצועה הפסיכולוגית שלו ולהביע את ריבונותו בכך שהוא מורד. אבל בדרך כלל הוא אינו חזק מספיק בשביל למרוד נגד הערכים הבסיסיים ביותר של החברה. באופן כללי,המטרות של השמאלן המודרני לא עומדות בסתירה עם המוסר המקובל. להפך, השמאל נוטל עיקרון מוסרי מקובל, מאמץ אותו כשלו, ואז מאשים את הזרם המרכזי של החברה בהפרה של אותו עיקרון. לדוגמא: שוויון בין גזעי, שוויון בין מינים, עזרה לעניים, שלום והתנגדות למלחמה, פציפיזם, חופש הביטוי, יחס טוב לבעלי חיים. ועוד יותר מכך,חובתו של היחיד לשרת את החברה וחובתה של החברה לדאוג ליחיד. כל אלו הם ערכים מושרשים עמוק בחברה שלנו (או לפחות של המעמד הבינוני והעליון) במשך תקופה ארוכה. הערכים הללו מובעים או מונחים מראש במופגן או במובלע ברוב תוצריה של התקשורת המיינסטרימית. שמאלנים, במיוחד מהסוג המחוברת-מדי, אינם מתקוממים בדרך כלל נגד העקרונות הללו אלא מצדיקים את עוינותם לחברה בכך שהם טוענים (במידת מה של אמת) שהחברה לא מממשת בפועל את העקרונות הללו.

29. הנה המחשה לדרך שבה השמאלן המחוברת-מדי מפגין את דבקותו בגישות המקובלות של החברה בזמן שהוא מעמיד פנים שהוא מורד נגדן. הרבה שמאלנים בארה"ב דוחפים לאפליה מתקנת, להניע אנשים שחורים למשרות יוקרתיות, לשפר את רמת ההשכלה בבתי ספר שחורים ובהפניית משאבים רבים יותר לבתי ספר כאלו: את דרך החיים של השחור "מהמעמד הנמוך" הם רואים כחרפה חברתית.הם רוצים לשלב את האדם השחור במערכת, לעשות ממנו מנהל עסקים, עורך דין או מדען, כמו האדם הלבן מהמעמד בינוני-גבוה. השמאלן יטען שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להפוך את האדם השחור להעתק של האדם הלבן: לעומת זאת הוא רוצה לטענתו לשמר את התרבות האפריקנית-אמריקאית. אבל מה מכיל אותו "שימור" של התרבות האפריקנית -אמריקאית? השימור לא יכול אף פעם להכיל משהו שהוא יותר מאכילת אוכל מהמטבח השחור, האזנה למוסיקה שחורה, לבישת בגדים מהסגנון השחור, או הליכה לכנסיה או למסגד שחור. במלים, אחרות התרבות השחורה יכולה להתבטא רק בעניינים שטחיים. בכל ההיבטים המהותיים השמאלן מהטיפוס המחוברת-מדי רוצה להתאים את האדם השחור לרעיונות של האדם הלבן מהמעמד הבינוני-גבוה. השמאלנים רוצים לגרום לו ללמוד מקצועות טכניים, להפוך אותו למנהל או למדען, לגרום לו לבלות את חייו בטיפוס בסולם המעמדות, להוכיח שהאדם השחור טוב לא פחות מהלבן. הם רוצים לגרום לאבות שחורים להיות "אחראים". הם רוצים לגרום לחבורות של שחורים להיות לא אלימות וכו'. אבל אלו הם בדיוק הערכים של החברה הטכנולוגית-תעשייתית. למערכת לא אכפת איזו מוסיקה אדם שומע, אילו בגדים הוא לובש, או באיזה דת הוא מאמין, כל עוד הוא לומד בבית ספר, מחזיק במקצוע מכובד, מטפס בסולם המעמדות, מתנהג כהורה "אחראי", אינו מתנהג באלימות וכך הלאה. עד כמה שהוא יכחיש זאת השמאלן המחוברת-מדי רוצה לשלב את האדם השחור לתוך המערכת ולגרום לו לאמץ את ערכיה.

30. אנחנו בטח לא טוענים ששמאלנים, אפילו מהסוג המחוברת-מדי, לעולם אינם מורדים נגד הערכים הבסיסיים של החברה. ברור שלפעמים הם אכן עושים זאת. חלק מהשמאלנים מהסוג המחוברת-מדי הלכו רחוק עד כדי מרידה נגד אחד העקרונות היסודיים ביותר של החברה בכך שהיו מעורבים באלימות פיסית. עבורם אלימות היא צורה של "שחרור". במלים אחרות, בכך שהם מבצעים אקט אלים הם שוברים את המעצורים הפסיכולוגיים שאומנו בהם. כיוון שהם מחוברתים-מדי, הריסון הגביל אותם יותר מאחרים, ומכאן הצורך שלהם להשתחרר מהריסון שהוטמע בהם. עם זאת, בדרך כלל הם מצדיקים את המרד שלהם במונחים שמקורם בערכי המגמה השולטת. אם הם מעורבים באלימות הם טוענים שהם נלחמים נגד גזענות, וכדומה.

31. אנחנו מבינים שהתנגדויות רבות יכולת לעלות נגד העקרונות שהצגנו כאן על הפסיכולוגיה של השמאל. המצב האמיתי מורכב, ותיאור שלם שלו יצריך כמה כרכים, גם אם הנתונים הנחוצים היו זמינים. ביקשנו רק להצביע בכלליות רבה על שתי הנטיות של הפסיכולוגיה של השמאל המודרני.

32.הבעיות של השמאלן מרמזות על הבעיות של החברה שלנו בכללותה. הערכה עצמית נמוכה, נטיות דכאוניות ותבוסתנות לא מוגבלים לשמאל בלבד. אף שהן בולטות במיוחד בשמאל, הן נפוצות בכלל החברה שלנו. והחברה בת זמננו מנסה לחברת אותנו יותר מכול חברה שהתקיימה בעבר. מומחים אפילו אומרים לנו איך לאכול, איך להתאמן, איך לעשות אהבה, איך לגדל את ילדינו וכך הלאה.

 (תודה לאורח)

הדימוי: מתוך Les Misérables

ארצי, ארצי, ארצי

30 בנובמבר 2012

ארצי, אדמתי, אדמת האבות

ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח
בזכות נחישותי, והאש שלי, ובעוצמת נקמתי, ובגעגועֵי-דמִּי לארצי ולביתי,
עליתי על ההרים ויצאתי למאבק,
התגברתי על המכשולים וחציתי את הגבולות
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח,
בזכות נחישות הרוח ואש הנשק, והעמידה התקיפה של עמי בארץ המאבק פלסטין
ביתי פלסטין, האש שלי פלסטין,
נקמתי וארץ העמידה-האיתנה.
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח.
בכוח השבועה-בצל-הדגל,
בשם ארצי, ובשם עמי, ובשם אש הכאב, אחיה כלוחם-מקריב, אשאר לוחם-מקריב, אמות כלוחם-מקריב,
עד שתשוב ארצי,
ארצי, עם הנצח.

חזרה לשגרה: מקבץ אחרי המלחמה (2)

27 בנובמבר 2012

גבולות היאוש /// עלמה יצחקי

חזרתי הביתה למלחמה: נחתתי בארץ ביום שני ה-19 בנובמבר, בעיצומן של הפצצות על עזה ומטחי רקטות על הדרום, אחרי חצי שנה של שהות בדיסלדורף. ארבעת הימים שקדמו לטיסה היו קשים מנשוא – מעולם, מעולם לא הרגשתי כזה עצב, וזעם ויאוש על מה שקורה כאן, ואלוהים יודע שכבר היו הזדמנויות. אחרי חודשים של געגועים, עם כל השמחה והציפיה – לחזור ככה, לחזור לזה. מרגע שחזרתי, לעומת זאת, הכל נהיה יותר פשוט.

אם אני מרשה לעצמי להרחיב קצת על החוויה האישית הזו, ללא ספק שולית לחלוטין בהקשר הכולל של המלחמה, זה מפני שהיא נראית לי מייצגת – או לפחות, מייצגת ביחס למגמה שנסתמנה בדף הפייסבוק שלי. בגדול, התגובות של חברי וחברותי השוהים בחו"ל היו לאין שיעור יותר חרדות, זועמות ומיואשות מאשר של החברות והחברים שנשארו בתל-אביב; שזועמים ומיואשים ככל שיהיו, הצטיידו במנות גדושות של הומור שחור והתרסה כדי להתמודד עם גודל הזוועה.

לא באמת קשה להסביר את ההבדל הזה. אפשר לציין שתי סיבות טריוויאליות: קודם כל, קשה יותר לדעת שאהוביך במצוקה כשאת רחוקה מהם, והרבה יותר קל להיות במצוקה ביחד אתם. שנית, די ברור שבנסיבות כאלו פנאי ומרחק לרפלקסיה לא משפרים את מצב הרוח. אבל יש גם סיבות נוספות. בכמה וכמה שיחות בשבוע אחרון, חברים/ות שהיגרו הביעו בפני את התחושה שהמרחק פשוט מאפשר ראיה צלולה יותר. שרק ברגע שהתרחקת לזמן מה מהארץ, מהלאומנות ההזויה ומהאלימות הרצחנית של השיח הציבורי, התקשורתי והיומיומי – רק כשזכית לחיות זמן מה במקום "נורמלי" – את מבינה כמה באמת הכל מטורף, כמה באמת הכל מיאש, ונורא ומחריד.

אני לא קונה את זה. אני לא קונה את הרעיון שמאירופה או ארצות-הברית רואים צלול. אני רק חושבת שמרגע שעזבת, לזמן מה או לצמיתות, את יכולה להרשות לעצמך את היאוש. כי הדבר הבאמת מיאש במלחמה, ובעיקר בגל הגזענות המטומטמת וצמאת הדם שמלווה אותה בתקשורת וברשתות החברתיות, הוא גוויעתו של הרגש הפוליטי הכי בסיסי והכי חיוני: ההרגשה של שותפות גורל ושל אפשרות ההסכמה – וירטואלית ורחוקה ככל שתהיה. מתן קמינר העיר באחד הסטוטוסים שלו ש"אנפרנד" נהיה הספורט הלאומי של המלחמה הזו; ובכן, להוציא מישהו ממעגל התקשורת שלך כי הוא חושב שצריך להיכנס בהם, או כי הוא שש לאפשרות של כניסה קרקעית לעזה, פירושו לומר שעם אותו אדם, מרגע זה ואילך, לא יכולה להיות לך שום שותפות ושום הסכמה.

אני לא מבקרת את המחווה הזו, ולא את השיפוט שהיא מביעה (וכמובן, זו דרך אדיבה למדי להקיא מישהו מהקהילה הפוליטית שלך, אם משווים אותה למחוות מקבילות מימין); אני לא קוראת לסובלנות או לאחווה מזויפת, ולא מצדדת בדיאלוג היכן שבבירור אין שום טעם לדיאלוג. אבל כן חושבת שקו המחשבה הזה, אם לוקחים אותו רחוק מדי, יכול להוביל רק למסקנה אחת, והיא של וויתור מוחלט על כל אפשרות לחיות כאן.

חצי השנה האחרונה, והשבוע האחרון, הבהירו לי חד משמעית שיש לי שותפות של גורל וחיים, באופן המידי והיומיומי ביותר, עם כל מי שגר בפיסת האדמה הזו, כולל אותם 80 אחוז מהישראלים שתמכו במתקפה על עזה. כי אני לא רוצה ולא מסכימה לעזוב. הסיבות לכך הן אישיות לחלוטין – חברים, משפחה, הרגלים, מזג אוויר – אבל זה לא משנה כלל. מרגע שזה המצב, השותפות בפועל הזו חייבת להיות גם שותפות להלכה. שותפות שאוסרת עלי לבוז להם ולסלוד מהם ולשנוא אותם, או לפחות אוסרת עלי להיכנע לרגשות האלו. אני לא מבקרת בשום אופן את ההחלטה להגר, ולמצוא שותפות גורל עם אנשים אחרים ובמקומות אחרים. אבל הייתי רוצה להזכיר לחברי המהגרים שאנשים במקומות אחרים אינם ראויים יותר למסירות הפוליטית שלכם מאלה כאן בישראל. הם רק עומדים למבחן לעיתים פחות קרובות.

 

צ'יטוט /// איתמר טהרלב

10:37am

hi, i hope you and your family are fine ..

10:51am

Hi 7abibi we are fine thank you for asking my friend ( :
hope this war will finish soon and everything will be alright

10:52am

me too.. habebe

*

Sunday 

6:03pm         

قل لي سمعتو كمان صفارات الأنذار بمنطقة الخليل?

6:26pm

כן .الصوت عال

6:27pm

Wallllllaaa

وسمعتو كمان الانفجار؟

6:28pm 

כן سمعنا الصوت كان عال

6:29pm

خفت?

6:29pm

لا ..انت؟؟

6:29pm

لا

6:30pm

لا تخاف ان الله معنا 

6:30pm

تشددت شوي

انضغطت شوي ya3ni

6:31pm

اه فهمت

المهم انت بخير

6:33pm

بالضبط

وانت كمان وعائلتك

6:34pm

نعم كلنا بخير واتمنا ان ينتهي هذا باسرع وقت

6:48pm

يا ريت من فمك لأبواب السماء

האם אנחנו מפחדים /// עומר אורי

יכול להיות שהמתקפה על עזה היתה (גם) דרך של השלטון להתמודד עם ההפגנות העממיות הנרחבות בגדה, שהתחדשו עוד לפניה והמשיכו במהלכה. להסיט את תשומת הלב מהגדה לעזה, ומאבנים על חיילים לטילים על יישובי פריפריה – זו נשמעת כמו דרך התמודדות שהצבא מורגל בה. בתנאי הרקע הבינלאומיים הלא נוחים ששוררים היום – מצרים ותורכיה החדשות, אובמה שנבחר מחדש – לא מפתיע שזה הסתיים בכישלון.

במובן הזה המתקפה הזו עוררה בי (גם) אופטימיות מסויימת: עוצמת התגובה הצבאית כגודל האיום המהפכני.

בערב הראשון של המתקפה עמדתי מול הבימה עם שלט שאומר: "הצבא מפחד מתחריר פלסטיני".

איש אחד שעבר שם צעק לעברי: "ואתה, אתה לא מפחד מתחריר פלסטיני?!"

הוא היה מאוד כעוס והלך משם מהר, אז לא הצלחתי להיכנס איתו לשיחה על זה שהשאלה שלו היא שאלה טובה מאוד.

למען האמת, נראה לי שזו שאלה שאנחנו מוכרחים היום לשאול את עצמנו במלוא הכנות והבהירות:

האם אנחנו מפחדים מתחריר פלסטיני?

אם אכן יש באוויר פוטנציאל לתחריר פלסטיני – אילו תפקיד/ים הוא מזמן לנו, במסגרתו, לעומתו, לצידו?

על חפצי מלחמה /// תהל פרוש

 1. התשובה לשאלה למה המוח האנושי חושב על מכונות מלחמה ברורה. השאלה הקשה יותר היא מה מכונות המלחמה רוצות מהאדם, איך הן משנות אותנו ואיזה רגשות הן מעוררות בנו. אין שום סיבה להתעלם מההתרגשות שהתפוצצות של טיל גורמת, ושום סיבה להעלים עין מהעובדה שמכונות מלחמה יכולות להיות טעם הקיום לא פחות מסיבת הסיום שלו.

2. אם נחשוב על "הפאג'רים ש ל ה ם שהתפוצצו תחת כיפת הברזל ש ל נ ו" מנקודת המבט האנושית הצרה שלפיה התמזל מזלנו לאחוז בטכנולוגיה המתקדמת – זאת תהיה טעות. הסיבה היא שלכלי נשק ומכונות מלחמה קיום עצמאי מבני אדם. הם לא מושפעים מאיתנו כפי שאנחנו מושפעים מהם, אין ביחסים איתם שום הדדיות. אני יכולה להרוס כורסה לא פחות משהיא יכולה להרוס אותי, למשל אם היא תנחת עלי מגג של בניין. אני יכולה לעצב כיסא והוא יכול לעצב את צורת הישיבה שלי, אבל אין לי אפשרות לעשות אותו הדבר למוצרים שהן מכונות המלחמה.

3. אם לכל חפץ שיוצר צריך להיות שימוש אחרת הוא נזרק ונשכח, אז מנקודת מבטו של הנשק המלחמה היא הכרח ותכלית. קיומו של חפץ משנה את הדמיון ואת מערך הכוחות הפוליטי סביבו, ולכן אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה עד המערכה האחרונה, אלפי טילים אצל חמאס מוכרחים להתפוצץ, מסוקים חייבים לתקוף וכך הלאה. לאקדח במערכה הראשונה לא משנה מי יירה בו, זה לא אישי, מה שחשוב היא הירייה.

4. יש דבר יוצא דופן בייצור כלי נשק וכלי מלחמה לעומת כל ייצור אחר. הייצור שמניע את גלגלי הקפיטליזם, שגורם לשוק הסחורות לגדול עד אין קץ, בנוי על תפיסה של שימוש וניצול. אבל מכונות מלחמה הן יישויות דו משמעיות מהבחינה הזאת. מצד אחד יש מי שקונה נשק כדי להשתמש בו ומצד שני יש מי שקונה נשק בטענה שהוא לא רוצה להשתמש בו אלא אם לא תהיה לו ברירה. דוגמת הקיצון לזה היא פצצת אטום שמסמנת את קצה המושג של המוצר. מעבר למוצר עומד רק הפטישיזם, ולכן מצב המלחמה דווקא כמצב אנטי פטישיסטי היא מסקנה מתבקשת.

5. אפשר לחשוב על כלי מלחמה גם באופן בעל הקשר היסטורי, טעון בזיכרון. למשל, סיפר בשבוע הזה ראש מחלקת אמצעי הלחימה של חיל האוויר לשעבר כי "במלחמת העולם השנייה ירו הנאצים יותר מ-800 טילים בליסטיים על לונדון, ובכך הכריזו על התחום הזה". מה זה אומר? שיש תחום קודם כל. מעבר לשוק כלי הנשק וערכיו הכלכליים היוצאים מהכלל: התחום כולל כלי מלחמה שיש להם זיכרון אנושי, שמכילים בתוכם ידע קולקטיבי. השאלה מה היה קורה לנו אם היינו נפטרים ממכונות המלחמה, איזה ידע היה חוזר אלינו ואילו שימושים, היא שאלה פתוחה מתחום הבדיון.

6. מול מכונות המלחמה נראה שרק הכסף מעמיד כוח שווה ערך: בלתי אישי באותה מידה, אנטי מוצר, שיש לו כוח עצמאי בעולם שחורג משליטת בני אדם. לכסף יחסים מורכבים עם מכונות מלחמה, הוא יכול להגן מפניהן, יכול לקנות אותן, יכול לפתח מהן עוד. וברמה האנושית-אינדיבידואלית, מי שיש לו כסף נמצא בעמדת יתרון פסיכולוגי וממשי מול מכונות המלחמה. לכן טבעי שמול המלחמה או איום המוות, הדחף לעשות כסף יגבר אצל בני אדם ויהפוך לדחף חיים ממש, לארוס. בו בזמן, בנסיבות כאלה מי שאין לו דחף כסף-חיים כזה יחוש שהוא ריק ואובדני. ככה בני האדם משמשים מתווכים בין המערכת הקפיטליסטית הגדולה למערכת המלחמה, מזינים בגוף שלהם שרוצה חיים את שתיהן.

גאווה בדרכים אחרות /// עודד נעמן

בעיני ישראלים וישראליות רבים יש לשימוש בכוח צבאי ערך בלי קשר לתוצאותיו. גם כאשר הוא יוצר סכנות חדשות, השימוש ביכולת ההרס של הצבא נתפס כמעשה מגננה. מגננה על מה? בניגוד להנחה הרווחת שהקיום הפיסי הוא מושא הדאגה העיקרי של הישראלים, הפחד הגדול ביותר של הישראלים הוא פחד ממותם הרוחני. פחד מאבדן הדעת הישראלית, מהאפשרות שלא תהיה עוד ישראל בישראל (מכאן גם הפחד הדמוגרפי והפחד ממדינה אחת.) הישראליות מדגימה את עצמה באמצעות ההפעלה של כוח צבאי: הישראלים מזהים את עצמם עם יכולת ההרס שלהם. לכן הכוח הצבאי של ישראל אינו מגן רק או בעיקר על קיומה הפיסי של ישראל. עמוד ענן, כמו עופרת יצוקה, היה אקט נרקיסיסטי, מעשה של התבוננות עצמית, שביטא צורך אמיתי ובוער: הצורך להיות נהירים לעצמנו ולחוש גאווה על מי שאנחנו. ביקורת על שימוש הרסני בכוח צבאי תמשיך ליפול על אזניים ערלות כל עוד הלחימה תהיה התגלמות הישראליות. כדי למנוע את המלחמות הבאות יש לנסות לאפשר לישראלים ולישראליות לחוש גאווה בדרכים אחרות, להבין את עצמן בלי לפגוע באחרים. כך יש לחשוב על מחאת 2011: כניסיון להחליף את הפוליטיקה הישראלית, שתמיד מובילה למלחמה, בפוליטיקה דמוקרטית, שמאפשרת הבנה עצמית אחרת, הרסנית פחות ובריאה יותר.

העם הנבחר /// רחל בית אריה

וואנג ג'ואו מראיינת אותי על סיבוב הדמים הנוכחי לפרויקט אוניברסיטאי. היא מתעניינת במדיניות חוץ, שואפת להיות כתבת בינלאומית. היא מנסה להבין מה בדיוק קורה בסכסוך המוזר הזה בצד השני של היבשת. מתי הוא התחיל? למה? ולמה הוא חשוב כל כך? במרכז החדשות בסין השבוע עומד ביקור היסטורי, חלק מהשינוי הגדול במדיניות החוץ שהנהיג הנשיא אובמה בארבע השנים האחרונות, ושכמעט לא זכה לתשומת לב בישראל. מדיניות הקוטב – pivot בפי האמריקאים – גורסת הסטת משאבים דיפלומטיים מהמזרח התיכון למזרח אסיה. זה ניכר בביקור הבזק הנשיאותי המעט משונה בבורמה ובקמבודיה. הילארי קלינטון המשיכה מאותו ביקור ישר לירושלים, במה שנראה בעיקר כמו הפרעה מרגיזה לסדר היום שלה ושל אובמה, כאילו ישראל היא ילד נרקיסיסטי שמשתמש באלימות למשוך תשומת לב לעצמו בכל פעם שהגננת מנסה להקדיש זמן לילדים אחרים, אולי בעלי פוטנציאל גדול יותר.

פאנקאג' מישרה, תמיד מנתח מבריק של יחסי מזרח-מערב, כתב לפני חודשיים על הנסיגה הבלתי נמנעת של ארה"ב מהמזרח התיכון – בלתי נמנעת ומאוחרת מדי ממש כמו שהיתה בזמנו הנסיגה מוייטנאם. במבט ממזרח על הסיבוב המי-יודע-כמה בעזה, הסכסוך נראה בעיקר מעייף וחסר פשר. העולם מאבד סבלנות ועניין. אנחנו, גם השמאלנים בינינו, גם המבקרים החריפים ביותר של המדיניות הישראלית, של המנטליות הישראלית, רגילים לחשוב על עצמנו במרכז העולם. תמיד. העם הנבחר גם כשהביטוי נזרק לאוויר בסארקזם או כהאשמה. במציאות של תנועת היבשות אנחנו מזמן לא הילד הכי מבריק בכיתה. המשאבים, העניין והעתיד נמצאים במקום אחר, ובלי פתרון באופק, אולי העתיד של ישראל-פלשתין הוא זה של עוד פינה נידחת, דיקטטור בעל שם אקזוטי, עוד ועוד תמונות של ילדים מתים שמעוררים זעזוע מצקצק – וחולף במהירות – בפעמים הנדירות בהן הם מצליחים לפלס את הדרך למהדורות חדשות מסביב לעולם. כלומר, העתיד הוא כמו ההווה, רק בלי העניין הבינלאומי.

ועוד משהוהסיבוב הנוכחי היה זה שבו גיליתי את הטוויטרטי העזתי. הוא מבריק ויעיל וחבריו עושות עבודה מעולה של עיתונות אזרחית ושידור תמונה בלתי מתווכת של עזה לעולם. אני מעדיפה לא לנתח את השיח הזה לפני שאכיר אותו טוב יותר, אבל רציתי להפנות את תשומת הלב של מי שעוד לא מכירה.

מלחמת שלום הניינטיז /// יהושע סימון

האמורי אירח סדרה על אופוזיציה לאחרונה ונראה לי מתאים לקשור את מושג האופוזיציה עם השלטון העכשווי (דוגמה מיוחדת אפשר לתת ממסיבת העיתונאים של הטריאומוויראט המודיעה על הפסקת אש). האירוניה הדיאלקטית מציעה מושג בשם "שלילה מופשטת". הכוונה היא שהסוף של מבנה כוח מסוים הוא לא הנצחון של הכוח הנגדי לו, אלא גם סופו של אותו כוח נגדי. זה מה שאפשר לראות מאז נפילת ברה"מ למשל – זה לא הניצחון של הדמוקרטיה הקפיטליסטית אלא המשבר שלה, או סיום דרכה, כאשר דמוקרטיה וקפיטליזם נפרדים ואף הופכים עויינים זה לזה יותר ויותר. בהקשר של מבצע "עמוד ענן" (על שם אותו יציר-אל מספר שמות שהוליך לפני המחנה את בני ישראל במדבר בדרך עוקפת אינסופית שארכה 40 שנה וחיסלה דור), אפשר לראות איך ברק, ביבי, איווט, בעצם נלחמו גם הפעם באש"ף, ברשות הפלסטינית, במחמוד עבאס ובעצם בהסכמי אוסלו וביוסי ביילין. השלישייה שעשתה לה שם מעניין ה"אין פרטנר", בעצם יצאה למלחמה הפעם כדי לייתר את קיומה של הרשות הפלסטינית. על זה היתה המלחמה ובמובן הזה היא שמירית (ע"ש יצחק שמיר) למהדרין – לא לאש"ף תוניס. מטילים על ת"א ועד הפיגוע בשאול המלך, כל המלחמה היתה מלחמת שלום הניינטיז – שם עלו לגדולה השלושה (מכיוונים שונים) כאופוזיציה לממשלת רבין, והם עדיין נלחמים נגד אותה ממשלה. כפי שנועם יורן העיר פעם, כשאוהדי בית"ר קוראים "מוות לערבים", הם מתכוונים בעצם "מוות לשמאלנים", וגם כשכבר אין שמאלנים (ככל יש פחות מהם, ככה הם יותר מסוכנים), ושלי יחימוביץ' מתקנת עוול היסטורי (מודל מפא"י כקורפורטיזם-כמו-פאשיסטי ולא סוציאליזם אוניברסליסטי), עדיין, האופוזיציה הנצחית נלחמת בביילין, גם כשהוא בעסק המשפחתי "ביילינק – יחסים בינלאומיים בע"מ".

ובהקשר של טילים על תל אביב, כבר דובר במלחמת המפרץ בהקשר של הולדת העיר הלבנה כפרוייקט נדל"ני. בהקשר זה, "עמוד ענן" היא הסופרטאנקר של הממ"דים – הפרטת הבטיחות של האזרחים הושלמה – מהשריפה בכרמל ועד הפנטהאוז בראשון לציון. לקבלנים של הליכוד שלום. שידורי ההתקפה על עזה לוו בשקופית של בנייני דירות (ספק עזה, ספק שכונה ישראלית). כשגודאר וגורין עשו במסגרת קבוצת דז'יגה וורטוב את "מכתב לג'יין", שיחה מ-1972 על תצלום של ג'יין פונדה מבקרת את לוחמי הוייטקונג, הם הסבירו שההישג של המהפכה הויטנאמית הוא שפנים מלוכסנות עם כובע קש משולש מוכרות בכל העולם כמאבק הויאטנמי. הפלסטינים עשו דבר דומה עם הכאפייה (מאז שערפאת הנעדר בועידת מדריד הופיע בצורת הכאפייה, ועד למרמרה), הבתים בשידורי המלחמה של הטלויזיה הישראלית מוכיחים שכאן מדובר בנדל"ן ומלחמה –  מאז מלחמת המפרץ והעיר הלבנה, ועד הלאטיפונדות של חברי חבר.

במסדרון מחוץ למחלקת יולדות באיכילוב, שם שהיתי בכל ימי "עמוד ענן", הבדיחה היתה שהחמאס פיתח טיל שכשהוא מתפוצץ הוא מייצר שטחים פתוחים בגוש דן. לא רק ריח נדל"ן ומלחמה עולה מהבדיחה, גם ברור ממנה שהישראלים מכירים בזה שהם חיים תחת מעטה תעמולה הרמטי – הדיווחים מהעיתונאים הם דוברות של המשטר ותו לא. במובן זה את ההתנהגות של הישראלים אפשר לייחס לאנשים שחיים תחת משטרים טוטליטריים. ועוד דבר קרה בהתקפה על עזה – עוול היסטורי תוקן: רבין ושרון רוצחים.

חזרה לשגרה /// ענת רוזנווקס

המלחמה הזו היתה שונה. לא באמת שונה, אבל בשבילי כן. פעם ראשונה שיש ממש מלחמה מאז שאני גרה בחו"ל ומאז שיש לי ילדים.

האינסטינקט הראשון היה להגיד – אני לא חוזרת לארץ ולא משנה כלום, אהיה קופאית בטסקו ואנקה בתים ואעשה מה שצריך. אגור בכפר נידח בצפון אנגליה. אני מוכנה לעשות הכל. גם לסבא וסבתא שלי לא היה קל לעזוב הכל ב-36 ולהגר לפלשתינה-א"י. אני לא יכולה לדמיין את הילדים שלי נבהלים מהאזעקות ונחשפים לכל השנאה והרטוריקה המלחמתית הזאת. אני חייבת להודות שבאותם רגעים לא חשבתי על עוולות הכיבוש או על ילדי עזה ושדרות, בכלל לא. רק חשבתי איך אציל את ילדי שלי וכל השאר לא חשוב.

זה מוזר לגור בחו"ל כשיש מלחמה בארץ.

על המחשב שלי מופיע פופ-אפ של גיוס תרומות חרומי לעזה. השכן המצרי האנטיפט הפסיק לגמרי להגיד לנו שלום. בקבוצת ההדרכה של הנשים היהודיות המבוגרות שאלו אותי אם הראש שלי בישראל, וידעתי מה הן שואלות ומה הן רוצות לשמוע, אבל בכל זאת לא התאפקתי ואמרתי משהו נגד המלחמה ונגד ביבי, ולא ידעתי איך זה בכלל נופל להן, בעצם ידעתי, רובן לא אהבו את זה. אולי עדיף לא להיפגש עם יהודים אנגלים בזמן מלחמות.

ביום שישי פגשתי במקרה את ג'ון ברחוב והלכנו ביחד לחוג מוסיקה של הילדים. הוא לא אדם פוליטי במובן הרגיל של המילה. לא יודעת בכלל מה הוא יודע על ישראל ופלסטין ואם זה מעניין אותו, אבל הייתי חייבת להגיד לו שאני לא רוצה לחזור לארץ ושיש מלחמה וזה נורא ואיום ומיותר. היה לי ברור שהוא לא מבין על מה אני מדברת ולמה אני רוצה להיתקע בארץ האפורה והקרה שלו לנצח. הוא אמר שבטח זו שגרת חיים ובטח אנשים פשוט ממשיכים בחיים שלהם, הולכים לעבודה ולבי"ס וכו'. אמרתי לו שלא, שאין לימודים בדרום בכל סיבוב כזה ושהם לא יכולים ממש להמשיך בחיים, וידעתי שהוא לא מבין על מה אני מדברת, ושהילד המתוק שלו עם התלתלים הבלונדיים והעיניים הכחולות התמימות לא יבין אף פעם על מה אני מדברת.

אבל ג'ון בעצם צודק. אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו המטורפת. כפי שכתב לי חבר מהארץ שעובד בשדרות, זאת כבר היציאה מהשגרה שהפכה לשגרה. בכל סיבוב אנחנו השמאלנים עם המנטרות הרגילות וכל שאר העם עם האחדות והאמונה בצדקת הדרך. לכמה ימים נדמה לנו שאי אפשר ככה יותר, שזה חייב להיפתר ושבפעם הבאה זה רק יהיה יותר גרוע, עד שתגיע הקטסטרופה, שבינתיים ממאנת להגיע. וכמו שכתבו כאן לפני, הרי הקטסטרופה כבר כאן, תלוי באיזה צד של הגדר, והטכנולוגיה מאפשרת פחות ופחות לשלם את מחיר הברוטליות הנוראית של ישראל. שגרה מפחידה ומכעיסה שכזאת.

ואז הכל נרגע, ואני כבר לא יודעת אם אני רוצה להיות קופאית בטסקו ואיפה הזרות קשה יותר, בלונדון או בירושלים.