מותק, הילדים יתבלבלו!

עיישה עזמי. הייתם בוטחים בה?

לפני כמה שנים התחוללה בבריטניה אחת הסערות העיתיות, אחרי שטוני בלייר, אז עדיין ראש הממשלה, תמך בפיטוריה של המורה עיישה עזמי. הסיבה: עזמי לימדה בכיתה בעודה חובשת ניקאב. “הילדים לא מבינים", הסבירו מנהליה, שהרי הפה של המורה חבוי מאחורי האריג האטום.

נזכרתי בזה השבוע נוכח הדיון הסוער באמריקה סביב ENDA, הצעת חוק הנדונה בקונגרס ואמורה לאסור אפליה בקבלה לעבודה על רקע העדפה מינית וזהות מגדרית. במרכז הדיון עומדת השאלה האם יש להכליל בהצעה גם טרנסג'נדרים, כאשר אחד הטיעונים הבולטים נגד הכללתם הוא שזה יחייב בתי ספר לקבל לעבודה מורים טרנסג'נדרים. מורה כזה עשוי, אבוי, לבלבל את הילדים (על טיעון אחר, מבריק יותר, לפיו הפרטיות בשירותי הנשים בעבודה תיפגע כי ייכנסו לשם גם "גברים", נדלג ברשותכם).

אחסוך מכם את המניפסט המוכן עמי תמיד בעד בלבול ובזכות המבוכה (הנה כמה טענות סבירות בדבר התועלת הטמונה בבלבול הילדים, לפחות בכל הנוגע למגדר). הפעם, קוראות יקרות, אני רוצה לדבר על האופן שבו הילדים – הילדים שלנו – משמשים כמעטה לגיטימי וזמין תמיד למגוון דיעות ליברמניות.

זה לא שאנחנו נגעלים ופוחדים מהניקאב – אלה הילדים שלא יבינו. זה לא שמפריע לי שגבר מגדל ציצי, אבל חראם על הילד, הוא עלול להתבלבל (חס וחלילה גם הוא עוד ייקח הורמונים). אני עצמי מאמינה בשוויון ערך האדם, אבל אין מצב לקחת מטפלת ערבייה לתינוקת (הפנינה האחרונה שייכת לרכש החדש של "הארץ" החדש, קרני אלדד. היא אכן מאוד מעצבנת, אבל אולי עדיף פובליציסטית גזענית במוצהר מכמה יואל מרקוסים בהכחשה).

לפני שנה–שנתיים התקיים בחוגים תל אביביים דיון נוקב אודות פניו החדשים והמוארים של גן העצמאות. פקחי עירייה החלו להטריד גברים שהשתובבו, כמנהג הדורות, בין השיחים בחושך. קם קול צעקה על דחיקתם מהשטח. באחד הוויכוחים הללו, בשיחה פרטית, התייצב ליברל מושבע אחד (השם שמור במערכת) – "בחור טוב" לכל הדעות – לצד העירייה, וטען שיש להכרית את הסקס מהגן, מה גם שהומוסקסואליות בישראל החדשה, הליברלית והנאורה היא כבר לא תירוץ להסתתרות מבישה שכזו. נטען כנגדו משהו על חרדים, ערבים וצעירים, ואולי גם משהו על המימד המשחרר של סקס ציבורי. בלי להיכנס ממש לוויכוח, כדאי להתעכב על הטיעון הניצח שלו, אחריו לא נמשך הדיון (ולא היה טעם להמשיך אותו): “כשאני הולך עם הילדה שלי בערב, אני לא רוצה שגברים יזדיינו לי בין השיחים".

אפשר לנתח את האמירה הזו מכמה כיוונים. אפשר למשל לראות כיצד הוא משרטט מחדש גבול בין נורמליות סטרייטית (המסומנת על ידי הורות) לבין הומואים, או יותר נכון בין הנורמטיביות החדשה (הכוללת גם הומואים, אבל נורמאליים, כאלה שהולכים לסיירת ועושים ילדים כמו כולם, ו/או – כמו גל אוחובסקי או חבר מועצת העיר יניב וייצמן – מסתייגים מסקס בגן), לבין חריגים, סוטים וחיות אחרות (כפי שנכתב בלא מעט טוקבקים, “שיפסיקו להיות חיות ויעשו סקס בחדר השינה"). זה גם אומר משהו על השטחיות של הסובלנות שלו, שהרי זו רק "סובלנות למרות ש".

אבל זה לא פוסט על פרשת גן העצמאות (הערת אגב: גם במקרה הזה עדיפה אולי אמירה הומופובית מפורשת על פני ההתייפייפות האסתטיציסטית של אריאל הירשפלד ביום שישי האחרון). אותי מעניינים הפעם הילדים, ולא רק כדרך לסמן את הנורמאליות של ההורים שלהם. הילדים לא (רק) מסמנים את הנורמאליות – הילדים הם הם הנורמאליות. הם מגלמים אותה בגופם הרך. אם ההורים שלהם נורמאלים, זה לא בזכות הילדים שלהם, אלא בזכות הילדים הנורמאלים שהם היו. הילדות הנורמאלית אמורה לספק לאדם את הגרעין הנורמאלי, הנכון, הטבעי וההרמוני שילווה אותו כל חייו. כך הוא יוכל להיות ליברלי, לגלות פתיחות ל"אחר", להיפגש עם ערבים בסמינר בגרמניה, להצביע למרצ ולקדימה לסירוגין – מה שרק תרצו – אבל להישאר במהותו אדם נורמאלי.

עפרי כבר כתב פה כיצד הזמן שלנו הוא זמן החרדה משינוי, דווקא אל מול שטף השינויים. הגוף – הנתון הטבעי וה"קשה" הזה לכאורה – הוא מפלט אפשרי ולכן החרדה משינוי הגוף גדולה עוד יותר. אם הגוף הוא משענת (קנה רצוץ) במערכה הזו, אזי הילדות – בה מתעצב הגוף הזה וסופח אליו משמעויות יסודיות (בן/בת, יפה/מכוער, לסבית/סטרייטית, בהירה/כהה) – היא קריטית במיוחד. גם ההורים הליברלים ביותר, שאוהבים לחשוב על עצמם כפתוחים מאוד לשינויים ולמיני אחרויות, רוצים לפקח על ההתעצבות הזו ולווסת אותה. למעשה, דווקא בשל הפתיחות שלהם, חשוב עוד יותר שהילד יהיה "בסדר", אחרת הוא לא יעמוד בשטף האחרויות. הוא עלול ממש להפוך לאחר!

ההורים הפלורליסטים הללו כבר אינם יכולים (לא מבחינת דימויים העצמי ולא מבחינת הציפיות החברתיות מהם) לטעון טענות עקרוניות נגד אופציות חיים אחרות (הורים רבים אף מתקשים לנסח טיעון אינטיליגנטי נגד חזרה בתשובה), ולכן גם יתקשו לשכנע את הילד, לכשיגדל, לדבוק בדרך החיים שלהם, זו שהם חושבים עליה כ"נורמאלית". לכן הם חייבים להטביע את הנורמאליות בחוזקה בגוף של הרך הנולד, בתקווה שהיא תגן על הנער מפיתויים ושינויים מוגזמים מדי.

אם פעם היה לנו האידיאל המנחם של "יפי הבלורית והטוהר", כלומר הורים רצו שילדם יגדל להיות חסון, בהיר–שיער וח(ב)רמן, מין ירון זהבי – ושהילדה תתחתן עם אחד כזה – היום זה כבר פחות לגיטימי. הזמן היחיד שבו עוד אפשר לחגוג את האידיאל הישן הוא הילדות, במיוחד במשפחות אשכנזיות בהן הילדים נותרים בלונדינים, לעתים קרובות, עד גיל בית הספר. הילד נולד סטרייט, בהיר וחברותי – בקיצור, הסובייקט של הנאורות. הומוסקסואליות, מהגרים, ערבים – כל אלה עדיין דאגות רחוקות שמוטב להדחיק. מן הסתם, כל זה חזק במיוחד בישראל, לאור תאוות הוולדנות שלנו.

סובייקטים של הנאורות (או: ילדי השמש)

כאשר מישהו מכניס ילדים לדיון, הוא בעצם מכניס לוויכוח את הצירוף "טבע האדם" (או “טבע היהודי” אצל אלדד, או “טבע המערבי” אצל טוני בלייר). מהו "טבע האדם" בהקשר דנן? זה היסוד, העובדה הקשה, סלע קיומנו. על זה אין על מה לדבר. אמנם זה לא אופנתי לדבר על טבע קבוע ואחיד לאדם, לא כל שכן טבע יהודי או מערבי (אתה יודעים, בגלל הפוסטמודרניזם וכו'), אבל בשביל זה בדיוק טובים הילדים – יופימיזם לאותה מהות אנושית שהפכה לטאבו. לכן, כשחוששים שהילדים יתבלבלו בגלל המורה הטרנסג'נדר, מישהו בעצם רוצה לומר: טרנסג'נדר זה מוזר וחריג, לא טבעי, גם אותי הוא מבלבל ומטריד. תחשבו למשל על הדוגמא של המורה עם הניקאב – האם מורה מגמגם, נגיד, הוא לא בעייתי להבנה בכיתה? אלא שטוני בלייר יחשוב אולי שקבלה של מגמגמים היא מעשה נאות, ממש חלק מהטבע ה"מערבי" (או "המורשת היודו–נוצרית”). מורה עם ניקאב – זה זר לנו. זה מפחיד. אבל היות שאי אפשר לדבר על זה, עדיף להשתמש בילדים. אבוי, הם לא מבינים.

לכן, יאמר הליברל: זה לא אני שמאוים ממראה הגברים בין השיחים, זו הילדה שלי. הילדה חלילה תתבלבל. היא עלולה להימשך, חלילה, לנשים או לחיות או, חלילה, לגברים (והרי היא רק ילדה!). כך תיפגם תקופת הילדות, הבועה הפסטורלית בה חשוב שהיא תשחק בבובות ותגרוב גרביים ורודות, תפגוש ערביות ללא ניקאב ורק בסיטואציות מפוקחות ומאובטחות.

עכשיו, חשוב להבהיר: זה לא שלעורכי "ארץ האמורי" אין כל מיני דיעות קדומות והעדפות אסתטיות. יש דרכי חיים שאני נרתע ואף נגעל מהן. אבל אני מנסה להקפיד על עיקרון חשוב: אם אני לא מצליח לנסח טיעון רציונאלי נגדן, כזה שאינו מסתכם ב"זה מגעיל", אז אני שומר על התחושות הללו לעצמי, לבטח לא כותב עליהן בעיתון כמו קרני אלדד. הדיבור הזה הוא דוחה. אני מוכן לסבול זאת עד גבול מסוים כשזה מגיע מקבוצות מוחלשות אבל בדרך כלל זה בא מהצד ההגמוני בוויכוח – ראש ממשלת בריטניה, הליברל היאפי האנונימי או מתנחלת גזענית שיושבת על הווריד (ועל האדמות) של הנתינים שלה. או אז זו פשוט כוחנות נגד חלשים, ועוד מבלי להשקיע את המאמץ המינימלי הדרוש להתנסחות אינטיליגנטית.

אבל בדוגמאות שהבאתי בפוסט נעשה דבר חמור עוד יותר – לדוברים אין אפילו את האומץ לקחת אחריות על ההיגעלויות שלהם, על הבחירה לספר עליהן לציבור. הרבה יותר קל לנצל את הילדים, להגיד שהם "יתבלבלו". ופה אני מגיע ליתרון הגדול ביותר של הפעוטות מבחינת ההורה המנצל: הם באמת לא מבינים – ואני מתכוון את ההורים שלהם, לא את המורה בניקאב. אפשר להשתמש בהם מבלי לטרוח לשאול לדעתם.

דני האפור. "כמה מהילדים פתחו לי את החנות"

ככה, בשנות השישים והשבעים העליזות השתמשו בילדים כדי לחגוג את המיניות המשחררת, וכדי לאשר למבוגרים את הדימוי העצמי החדש והמרדני. ז'אן פול סארטר, ז'אק דרידה, סימון דה בובואר ושר החוץ הנוכחי, ברנאר קושנר, חתמו על עצומות בעד לגאליזציה של מגע מיני עם ילדים. דניאל כהן–בנדיט, "דני האדום" שהפך ברבות השנים לחבר פרלמנט אירופי מכובד, אף סיפר אז באחד העיתונים כיצד ליטף פעוטות בגן הילדים ה"אלטרנטיבי" שבו עבד בפרנקפורט. כיום, בעידן פוריטאני וחרד יותר, הילדים משמשים למטרות אחרות. גם זה סוג של abuse.

בקיצור, הניחו לילדים. תנו להם לגדול בשקט. בואו נתווכח כמו גדולים.

מה יהיה?

אַל-תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל-תִּתְבֹּנָנוּ: הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח, הֲלוֹא תֵדָעוּהָ" (ישעיהו מ"ג, י"ח)  

המצב רע.
הסכנה מתקרבת לבית. ברחובות משתוללים ציידים שהחליטו להשתיק או לרסק כל מי שסוטה ולו במעט מהטווח האידיאולוגי המותר, שנעשה מצומצם יותר ויותר. אותו שמאל שעד לפני כמה חודשים אף אחד אף אחד לא שם לב לקיומו, הפך פתאום לסכנה קיומית שחייבים לחסל כדי לשרוד. ישראל הופכת למקום ממש מפחיד.
בפוסט הנוכחי רציתי להתמקד בשאלה מה יקרה. כי משהו יקרה, זה בטוח. לא מזמן דיברתי עם ג', שחזרה מהשטחים ואמרה לי שכלום לא יקרה. הכול יישאר אותו דבר, רק יצהר ואיתמר ימשיכו להתרחב. מדי פעם תהיה מלחמת תחזוקה באחד הגבולות, וכמה מאות שמאלנים ייצאו להפגין.  אמרתי לה שהיא טועה, שהמון דברים יקרו. ואז ג' צעקה: "מה יקרה? מה אתה חושב שיקרה?".

אימייל מזבולון אורלב. ישראל הפכה למקום מפחיד

לא כל כך ידעתי מה לענות. באופן עקרוני, נראה שהיא צודקת. המשטר האתנוקרטי בישראל למד להתמודד ביעילות גדולה מאוד כמעט עם כל סוג של התנגדות חיצונית, וספק אם אפשר לבנות על התנגדות פנימית. גם כשהישראלים יישארו רק עם שלולית דלוחה שבה ישכשכו בצואה של עצמם, הם עשויים לשכשך שנים ארוכות בהנאה ובזעם.
חבר אחר אמר לי שרק תבוסה צבאית יכולה להביא לאיזשהו שינוי בחברה הישראלית, אבל בתבוסה הזאת אנחנו נהרג (אני גר ליד הקריה). אני רוצה לקוות שזה לא נכון. ברור שתבוסה צבאית או קטסטרופה היא אפשרית – לא רק בטווח הארוך, אלא עוד בטרם יבשיל האבוקדו שבמקרר שלי; אבל אני רוצה לשרטט תסריט זהיר של "עסקים כרגיל", שמבוסס על ההנחה שלא תהיה קטסטרופה שתשנה בדרמטיות בבת אחת את המערך הבינלאומי ושתגדיר מחדש את הגבולות, אלא שהמצב יימשך לכאורה בערך כמו עכשיו – כלומר נמשיך לחיות בזמן של פוסט 67'.  

 

אלברכט דירר, מלנכוליה I. אולי פשוט לא יקרה כלום

 

לצורך כך, קיבצתי כמה תחזיות לגבי מה שיקרה בשנים הקרובות. חלקן משלימות אחת את השנייה, ואחרות סותרות זו את זו. אני מסדר אותן מהמאוחר למוקדם:  

1. שתו הרבה מים. לפני כשנה וחצי התפרסמה  בארה"ב תחזית נרחבת של המועצה הלאומית למודיעין לשנת 2025. מטבע הדברים מדובר בגוף די שמרני וזהיר, ואפשר לומר שהתחזיות שלו לא מצטיינות בעודף דמיון אבל יש להניח שהוא מבוסס על מודיעין ומידע נרחב למדי. את הנקודות הפיקנטיות אפשר לקרוא כאן. אבל מעניין להתעכב על המקומות הספורים שבהם ישראל מוזכרת בדו"ח. אז ככה: בפרק על השינויים האקלימיים, מצוין שמחסור במים עשוי להגביר את המתח בין ישראל לירדן. בפרק על דמוגרפיה נאמר ש"הבדלים בקצב גדילת האוכלוסייה בין הקבוצות האתניות בישראל עשויים להביא לשינויים פוליטיים בפרלמנט הישראלי". בפרק על יחסים בינלאומיים נאמר שידידות מסורתיות של ארה"ב, כמו ישראל ויפאן, עשויות לחוש פחות בטוחות – בין השאר בגלל מחסור במשאבים ומרוץ חימוש אזורי, ובמיוחד אם כוחה של ארה"ב יתמעט; הפרק על ההגירה מעריך שהאינטגרציה של המוסלמים תהפוך את מעצבי המדיניות לפחות פרו-ישראלים.  

2. עומדת לנפשה. עמנואל ולרשטיין, מהסוציולוגים המפוכחים הפעילים כיום ואבי תורת "המערכת העולמית", שמבין משהו בהתפתחויות עולמיות, פירסם לפני כשנתיים מאמר ב"מטעם" ובו טען כי "ירידתה של ארצות הברית היא בגדר מציאות בלתי-הפיכה – כלכלית, פוליטית, תרבותית ואפילו צבאית. בעשורים הבאים תהיה מציאות זו מוּחֶשֶת לכל. האליטות מרגישות בה כבר עתה". אחת התוצאות של איבוד היציבות הזה תהיה לטענתו בדלנות שתביא להתרחקות מישראל. "ההתבודדות וחיפוש אחר שעיר-לעזאזל לא יטו את הכף לטובת ישראל", כתב, וסיכם כי  "במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשה".  

עמנואל ולרשטיין. בדלנות שתביא להתרחקות

3. מות האלוהים. בהקשר זה יש לציין שאפילו ירידה מתונה בכוחה של ארה"ב תשנה את מצבה של ישראל לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה תודעתית. כמו שכתבתי לא מזמן, התיאולוגיה הציונית מיוסדת עדיין על ההנחה שיש לעולם שליט טוב וכל יכול– ארה"ב – שאוהב אותנו. למעשה, זה מה שמגדיר את הזמן הפוסט-גלותי. אם ארה"ב תיחלש באופן משמעותי, כל המסגרת התודעתית הזו תיסדק. בעצם, נתייחס אל עצמנו כאילו אנחנו שוב בגלות.  

4. המהפכה אוכלת. ובתוך ישראל: כדי לקבל מושג על מה שיקרה למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, אפשר להסתכל על מועצת יש"(ע). אפשר להניח שתוך כעשור, המפה הפוליטית בכללותה תיראה כמו מועצת יש"(ע) היום. למעשה, זה פחות או יותר המצב כבר עכשיו: אם מורידים את מר"צ וחלק מהעבודה, נשארים כ-80 מנדטים בין המתנחל עותני שנלר למתנחל יעקב כץ. אלא שמועצת יש"(ע) היא גוף שבקושי מתפקד מעומס המתחים הפנימיים שבתוכו. המהפכה אוכלת את בניה, וכשמקצינים ימינה, תמיד יש מי שרוצה להקצין הרבה יותר. ככל שישראל תהיה ימנית יותר, קבוצות גדולות והולכות בתוך האוכלוסייה יוגדרו כשמאל הראוי להכחדה.  

 5. ליכודניק לתחזוקה. מי שיכול לתחזק כאן את המערכת במידה של יציבות הוא רק הליכוד – היורש בן זמננו של הממלכתיות הבן גוריונית (שהיתה מראשיתה אידיאולוגיה דוחה למדי), והיחיד שמסוגל (כנראה, אם כי לא בטוח) להכיל את אחדות הניגודים של החברה הישראלית העכשווית. כמו שאמר הערב איוב קרא: "נתניהו הוא המדינה". עם זאת, בטווח הבינוני הדמוגרפיה תלך ותקטין את הליכוד. כדי לחזות את מצבו בעוד כעשור וחצי, אפשר להסתכל פחות או יותר על מפלגת העבודה של עכשיו. אבל יש להניח שגם כשהרכב החברה הישראלית יהיה שונה מאוד מעכשיו, ימשיכו להחזיק זמן מה ליכודניק בתור ראש ממשלה: למבנה יש נטייה לשמר את עצמו, וליכודניקים עדיין יודעים (הכול יחסי) לסבן את העולם. בכל פעם שיעלה חשש שמישהו ימינה מיעלון ישב בראש שולחן הממשלה, יתחיל מצעד של "ראשי המשק", דיבורים על דאגה בוושינגטון, ואיומים בבריחת משקיעים. יכול להיות שזה לא יעזור, ומישהו כמו ליברמן או פייגלין ישלוט כאן; אבל אז הקריסה תבוא הרבה יותר מהר.  

פייגלין. הקריסה תבוא הרבה יותר מהר

6. מוסר העבודה. לפני כעשרה ימים התפרסם מחקרו של פרופ' דן בן דוד על הכלכלה הישראלית. העיתונים הביעו זעזוע מהתמונה השחורה: בעוד 30 שנה יהיו 78% מהתלמידים בחינוך היסודי חרדים או ערבים, ו14%- בלבד ישתייכו לחינוך הממלכתי. קודם כל, מעניין לקרוא איך התייחס לנתונים יצחק נחשוני מהאתר החרדי "חדרי חרדים", שמלמד אותנו שיעור חשוב בדמוקרטיה:  

"אם מישהו מאמין שדו"ח 'מרכז טאוב' הוא מבוסס, הרי שהחרדים והערבים מרכיבים כבר את רוב הדור הבא בישראל. או-אז, אותם אנשי מוסר העבודה הגבוהה המתריעים על הסכנות שמביאים עמם החרדים, יתכבדו וישאירו ל'רוב' את ההחלטה כיצד יראו פני החברה בישראל".  

7. כרכור או סינגפור. למעשה, מה שמדאיג את השבט האשכנזי בישראל בהווצרותו של רוב "לא ציוני" (כלומר ערבי וחרדי) הוא בעיקר ההשלכות שיהיו לכך על רמת החיים שלו: "נהפוך למדינת עולם שלישי". אבל דווקא בעניין הזה לדעתי הדאגה מוגזמת. בשביל להיות כלכלה משגשגת, לא צריך להיות אירופיים. מבחינה זו, דווקא אפשר לסמוך על נתניהו. נדמה לי שהפרויקט האמיתי שלו בקדנציה הזו הוא לבנות כאן תרבות טכנוקרטית סתגרנית. לשם כך הוא וגדעון סער מתאמצים מאוד ליצור שכבה חברתית של טכנאים ממושמעים ונואשים שיתחזקו את הצבא ואת ההייטק. לא צריך את ענת מטר כדי לעשות עסקים עם כל מיני סוחרי נשק ואילי הימורים. המדינה הזאת כנראה לא תהיה ליברלית במיוחד, אבל הקפיטליזם יכול לעבוד בה מצוין – וראו למשל המאמר המפורסם הזה. לא בכדי, כבר כמה שנים מדברים כאן על כל מיני מודלים של משטרים אוטוריטריים-קפיטליסטיים כמו סינגפור. מבחינה זו, פרשת הקברים בבית החולים באשקלון ופרשת ההפגנות באינטל הם אירועי מבחן למשטר של נתניהו, כי הם בוחנים את היכולת של הקפיטליזם לתפקד במדינה דתית יותר. בינתיים, נראה לי שנתניהו מתמודד לא רע.  

עושים הייטק בסינגפור. מודלים של משטרים אוטוריטריים-קפיטליסטיים

  8. רפואה סינית. העלייה של סין דווקא עשויה להעניק לגיטימציה לסוג כזה של מדינות סמכותניות ולא ליברליות. בנוגע לסין עצמה: המעצמות העולות של אסיה מצביעות נגד ישראל באו"ם, אבל ממשיכות לקנות ממנה נשק ולארח את שמעון פרס וסטנלי פישר. אני לא רואה סיבה שזה ישתנה בזמן הקרוב. מה שכן, הן מתייחדות בכך שאין להן רגשי אשמה בעקבות השואה, וגם אין להן תסביכים שקשורים לעם הנבחר, שלדעתי משחקים תפקיד מהותי ביחסים בין ישראל למערב (ראו סעיף 3).  

9. ליבוביץ טעה. ומה לגבי אירופה? לכאורה קצה של הדמוקרטיה הישראלית (ואולי ההגדרה היא לא קץ הדמוקרטיה [ראו סעיף 6] אלא קץ החירויות הליברליות) מרחיקה אותה מהמערב. כבר עכשיו, שר החוץ של ישראל הוא לא אישיות רצויה במיוחד. מצד שני, גינויים מגומגמים לא ממש משנים למישהו. כשאסטרטגיה של חוסר בושה עובדת, אין ממש סיבה להחליף אותה. היו כבר תקופות שהיחס של ממשלות אירופה לישראל היה גרוע בהרבה. נהוג לשבח את ישעיהו ליבוביץ על שחזה את השלכות הכיבוש. אבל לפני 30 שנה, חזה הנביא ישעיהו (דקה 54:00) שהאלטרנטיוות העומדות בפני ישראל הן שתיים (ואין שלישית!!!!!): חלוקת הארץ או "מלחמה עד חורמה", שבה "הגיבוי של כל העולם יהיה לצד הערבי". בינתיים עברו 30 שנה וכמה מלחמות, אבל לא ראיתי שהצבא ההולנדי מאגף את תל אביב.  

  

ליבוביץ. הצבא ההולנדי עדיין בקסרקטינים

10. האירופי החדש. מה עוד שאירופה משתנה. קשה לחזות מה יהיו ההשפעות של הקריסה הכלכלית ביממה האחרונה, אבל כבר עכשיו אירופה היא כבר לא כל כך אירופית. השדרה המרכזית הליברלית-דמוקרטית של החברה האירופית צפויה להרגיש פחות ופחות סימפטיה לישראל. אבל קשה לצפות ממנה להרבה יותר מגינויים רפים. חשוב יותר: השדרה הזאת נמצאת בעצמה במשבר לא קטן. השמאל הסוציאליסטי כמעט מת, וגם הליברליזם הלבן, מושא תשוקתו של השמאל הישראלי (זה שמגנה את הרחבת ההתנחלויות אבל לצורך האיזון רץ לראות את "שואה" של קלוד לנצמן לכמה שעות) דועך לאטו, או לחילופין חושף שיניים והופך לגנגסטר פופוליסט עם חליפה בסגנון סרקוזוני. הפחד מהמהגרים מכרסם במפלגות המרכזיות הליברליות שחרתו על דגלן מאז מלחמת העולם את שמירת היציבות והשגשוג; הפרלמנט האירופי מלא כבר עכשיו בסיעות ימניות קיצוניות עם פוליטיקאים איסלאמופובים סמוקי פנים שדווקא מסתדרים די טוב עם איווט ליברמן.  

11. איסלאמיזציה או איסלאמופוביזציה? ולגבי המהגרים המוסלמים: למרבה הצער, ככל שהמוסלמים ייעשו דומיננטיים יותר בחברה ובפוליטיקה האירופית, צפויה להתחזק גם תגובת הנגד של איסלאמופוביה והקצנה לכיוון ימין. נכון להיום, אני לא מכיר כל כך הרבה פוליטיקאים אירופים מוסלמים, אבל אני רואה הרבה מאוד פוליטיקאים אירופים אנטי-מוסלמים, חביביו של השלטון הישראלי. הידרדרות כלכלית וגלי הגירה שיתחזקו בעקבות השינויים האקלימיים עשויים להעניק לגיטימציה גדולה עוד יותר לאווירה של "מצב חירום" שבו אירופה הקלאסית מתגוננת מפני היסודות הזרים.  אווירה כזאת של מלחמת תרבות בלבו של המערב תשחק לטובתן של ממשלות הימין בישראל, שיוכלו לכרות ברית די חזקה עם הימין הקיצוני האירופי. ממילא, ההגדרה של "מערבי" תשתנה ותהפוך מליברלי לאחיו התאום, כלומר "שונא מוסלמים". כבר היום, מפלגות הימין הקיצוני טוענות, במידה רבה של צדק, שהן רק רוצות להגן על "אורח החיים האירופי". 

איסלאמופוביה באירופה. ברית עם השלטון הישראלי

   

12. הפיראטים יצילו אותנו מעצמנו. מה שיכול להציל את אירופה מברבריות הוא התחדשותו של הומניזם דמוקרטי ופלורליסטי. זה תלוי ביכולת שלו להטמיע לתוכו כוחות פוליטיים מקהילות המהגרים, וכך להצליח לשמור על לכידות חברתית מסוימת, פלורליסטית ולא קסנופובית. יש לציין שהפוליטיקה האירופית לא נחה על שמריה: תצורות פוליטיות חדשות וחיוניות כמו מפלגות הפיראטים ומפלגות הערפדים נוצרות ומשנות את הפוליטיקה. היווצרותו של סובייקט אירופי כזה, שיהיה רב תרבותי הרבה יותר (ולא הרבה פחות) מהסובייקט האירופי הנוכחי, סובייקט שיהיה קצת ערבי וקצת אפריקאי (ולא אנטי-ערבי ואנטי-אפריקאי), עשוי להשפיע באמת גם על היחס למזרח התיכון, וזאת מבלי להיות אנטישמי ולזנוח לחלוטין את היהודים לנפשם (תסריט שגם הוא לא בלתי אפשרי). למעשה, מספיק שתקום בצרפת או בגרמניה איזו אובמה ערבית (יש כבר התחלות), אבל בסגנון אירופי ולא אמריקאי.  

13. התקווה: שואה חדשה. בסופו של דבר, דת השואה שמשליטה הציונות, והמשוואה של "נהיה חזקים או שישמידו אותנו", היא יעילה כל כך שהיא מביסה כל התנגדות פנימית עוד לפני שהיא התחילה. ברור שיש משהו לא כל כך אמין בדיבור האינסופי הזה על אימת ההשמדה. הרי כל מי שמדברים על השמדה, חיים נורא טוב וממשיכים לעשות כסף. פרשת הח"כים במצעד החיים שהתפוצצה עכשיו היא פרדיגמאטית: צועדים במצעד החיים, מנסים להרגיש כמו מוזלמן, אבל מתלוננים שהסנדוויצ'ים לא היו מספיק איכותיים.
כך שישראל חיה על הדלק של הזמן הפוסט-שואתי, שמבטיח גם התמשכותו של הזמן הפוסט 67'.
אבל מה יקרה אם מתישהו בשנים הקרובות יקרה משהו ממש, אבל ממש דרמטי בעולם? מה יקרה אם בבלגיה יתפרץ בעוד שבוע סופר-וולקנו וישמיד, נאמר, 7 מיליון מתושבי אנטוורפן וסביבתה המורחבת? במצב כזה, השואה פתאום כבר לא תהיה אירוע כל כך משמעותי! סוף סוף נעבור לעידן אחר, פוסט-פוסט-שואה. האויבים של האנושות יהיו הלוחות הטקטוניים, ולא הנאצים, והיהודים כבר לא יהיו הקורבנות האולטימטיוויים. באופן פרדוקסלי, שואה רצינית במקום אחר (אבל עדיף שאי אפשר יהיה להאשים את המוסלמים, כי אז זה דווקא ישחק לטובת בן דרור ימיני) היא הדבר היחיד שיבתק את הקשר הגורדי של "אנחנו או הם" ויציל אותנו/את הפלסטינים מהשמדה.

  

סופר וולקאנו. התקווה שלנו ושל הפלסטינים

1-. Run for your lives!. ובטווח הקצר: שמתי לב שבזמן האחרון מה שכולם מדברים עליו בישראל זה להפיל את המשטרים שמסביבנו. רק בסוף השבוע האחרון, קראתי על תוכנית להפיל את המשטר הסורי ותוכנית להפיל את המשטר הירדני (אני לא זוכר מי בדיוק, אבל היה משהו כזה). חוץ מזה מדברים על להפיל את המשטר האיראני, וכמובן להפיל את משטר החמאס. כלומר: לפי הספירה שלי, לפחות ארבעה משטרים – וזה רק בגלל שהרשות הפלסטינית ומצרים צייתניות מאי פעם. הבעיה היא שמי שמנסה להפיל משטרים משחק משחק מסוכן, וקשה לדעת איפה הוא ימצא את עצמו כשהאבק ישקע.

זהו בערך. כולכם אנשים חכמים, ומבינים בכל מיני דברים. אז יאללה, טקבקו בטירוף!

נתזים (8): ההיסטוריה של ההתערטלות

גו ניק! גו ניק! גו ניק! ארץ האמורי בהיסטריה על רקע הנסיקה המטאורית של המועמד היחסית-רדיקלי ניק קלג. כן! לא היה לנו גיבור כזה מאז יוסף ג'וגאשווילי. כאן קורא מנהיג הליברל דמוקרטים להסיר את המצור מעל עזה, וכאן הוא מוגדר כראש "המפלגה האנטי-ישראלית". כאן הוא מתראיין ל-Muslim News.  ובמקביל: הגרדיאן מנתח את הפילוסופיה הפוליטית של שלושת המועמדים (קלג הוא לוק, בראון הוא הובס, וקמרון הוא רוסו (?!)), ומסביר למה קלג הוא כמו אובמה.

מי מאיתנו אינו מתעורר לא פעם בבעתה מדמותה של ליוויה, אשתו המפלצתית של הקיסר אוגוסטוס שכיכבה בסדרה אני קלאודיוס. עכשיו היא זוכה לרהביליטציה בביוגרפיה, המכחישה את עלילת הדם העתיקה (לפחות מאז טקיטוס) על פיה הגברת הראשונה של האימפריה הרעילה את אוגוסטוס באמצעות תאנים וחיסלה עוד כמה צעירים מבטיחים במשפחת היוליים-קלאודיים. המחבר טוען: היא היתה אשה טובה שלא התעניינה בפוליטיקה. 

צבא ארה"ב מתקשה להתמודד עם מכת ההתאבדויות שפקדה אותו. 160 מקרים נרשמו ב-2009 – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו הרישומים. אחד ממוקדי הרעש הוא בסיס פורט קמפבל בקנטאקי, בו התאבדו 21 חיילים, והמפקד מצא פתרון: הוא פקד על החיילים שלו להפסיק לאבד את עצמם לדעת – וממש עכשיו. בנאום בפני חייליו, הכריז הגנרל סטיבן טאונסנד: "זה רע לחיילים, רע למשפחות, רע ליחידות שלכם, רע לדיביזיה הזו ולמדינה ולצבא. ההתאבדויות בפורט קמפבל חייבות להפסיק. עכשיו".

יש עתיד לפוליטיקה: מפלגת הפיראטים הגרמנית היא כעת המפלגה השביעית בגודלה בגרמניה מבחינת מספר החברים – גדולה פי 2 ממפלגת הימין הקיצוני NPD. בבחירות ללנדטג בנורדריין-ווסטפליה בחודש הבא עשויה המפלגה העתידנית להגיע להישג פוליטי משמעותי ראשון, מדווח הפרייטאג. חולצות וסטיקרים אפשר להשיג כאן.

די צייט מדווח: התגלו הקלטות מתוכנית הרדיו השבועית של תיאודור אדורנו. רגעי השיא: אדורנו בריאיון מאולתר עם ארנסט בלוך; אדורנו מתעמת עם חברו השמרן; אדורנו מצליף במוסיקה הצעירה; ועוד. ואנחנו שואלים: מה עם הקלטות של משה צוקרמן?

דוקטורנטים רבים שלא הצליחו להשיג מלגה שואלים אותי לאחרונה: האם כדאי לעשות דוקטורט בפילוסופיה בפקיסטאן? לייטר רפורטס בדק את הקוריקולום של החוג באוניברסיטת פנג'אב. 

בפעם הראשונה: סרט הודי יציג נשיקה בין גברים.

הסתיימו התהפוכות בחייו של אנתוני פלו: חוקר דיווד יום והאתאיסט המפורסם ביותר בבריטניה, שלפני כמה שנים החליט פתאום שהוא מאמין באלוהים, מת.

טינאייג'רס באמריקה משנים את השם שלהם בפייסבוק. למה? לפי השמועות, ועדות קבלה בקולג'ים סורקות את הרשת בחיפוש מידע על המועמדים. גם אנחנו מסווים את השם, אבל זה בגלל בן דרור ימיני.

איוו מורלס טוען שהתקרחות והמוסקסואליות זה בגלל האוכל. כמו שכתבנו כאן בעבר, זכויות היוצרים שייכות לרב זלמן מלמד.

הסופר והאקטיוויסט הסביבתי ביל מקקיבן קורא לשנות את שמו של כוכב הלכת שלנו ל-EaArth. ההסבר: בגלל השינויים הסביבתיים שגרם האדם זאת כבר לא אותה פלנטה, אז ראוי להעניק לה שם אחר. ובעברית: מה עם כדור "הארץ"?

ב-Journal of Palestine Studies האחרון יש סקירות על כמה ספרים מעניינים. נחלה עבדו סוקרת את ספרה של רודה אן כנענה שיצא בסטנפורד שנה שעברה, על חיילים ערבים בצבא הישראלי. כנענה טוענת שהחיילים הדרוזים והבדואים מתגייסים משתי סיבות עיקריות: כדי להבטיח לעצמם זכויות אזרחיות וסוציאליות או אפילו אפשרות לחיות באתנוקרטיה הישראלית מבלי שיהרסו את בתיהם בכפרים לא מוכרים; וכן, כלשונה כי "הצבא מבנה תחושה חסרה של גבריות אצל אותם חיילים – גבר ערבי עם רובה!". כנענה גם טוענת שבמקרי נקמת הדם שקרו לאחרונה ברמלה ושפעמר היו מעורבים חיילים דרוזים שהביאו נשק מהצבא, אך המדינה העלימה עין.

ספר חדש מתאר כיצד ארגוני זכויות אדם ופעילות הומאניטארית האריכו מלחמות  ושיחקו לטובת התוקפן. רשימה חלקית: אתיופיה בשנות השמונים, סביב הטבח ברואנדה וכיום באפגניסטאן. לא הצלחנו לברר עד כמה הספר עוסק גם בישראל/פלסטין.

מבוכה באוקלוהומה. כנסייה קתולית הזמינה איקונה של ישו וקיבלה אותו עם איבר גדול במיוחד. כמה מאמינים נטשו בזעם את הקהילה.

הגרדיאן משער שאיל העיתונות הימני רופרט מרדוק בלחץ: בנו ג'יימס התפרץ באופן מסתורי לתוך מערכת האינדיפנדנט. 

כך חולפת תהילת עולם: הניו סטייטמן מאיר את תשומת לבנו לכך שההתחממות העולמית ירדה לגמרי מסדר היום הציבורי.

כך חוזרת תהילת עולם: כמה חודשים אחרי ההספדים, הטיים החליט שאובמה הוא נשיא ממש מוצלח.

ההיסטוריה של ההתערטלות הפומבית.

התבשרנו היום ששגריר הודו בישראל נבטאג' סרנה העניק לנשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' אהרון בן-זאב שי אקדמי: את כל כתביו של מ.ק גנדי.  "זה מאוד פשוט למלא את תורתו של גנדי בימי שלום, האתגר הוא ללכת בדרכו גם בזמנים קשים", אמר פרופ' בן זאב. אבל איך הפציפיזם הנפלא הזה מתיישב עם הידיעה מ-3.5.2008 על פיה "אוניברסיטת חיפה העניקה היום  תעודת הוקרה מיוחדת לחיל הים. התעודה הוענקה למפקד חיל הים, אלוף אלי מרום  ע'י נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב", שלא לדבר על הידיעה מ-15.12.2008 על פיה "ראש השב"כ יובל דיסקין ירצה באוניברסיטת חיפה", והידיעה מ-19 בינואר 2009 על פיה "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום"?

הטאץ מתחשבן עם עצמו ועם השמאל על התמיכה שהביע בשנות ה-70 וה-80 בלגליזציה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.

הפופ עובר אקדמיזציה באקדמיה הגרמנית: באוניברסיטת פדרבורן פתחו מעין מסלול להכשרת כוכבי פופ.

תם הטקס. יחי הטקס

שאול סתר

בהתאם לתוכנית השלבים של "ארץ האמורי" אנו פותחים את מגזין הרשת לכותבים אורחים. והפעם, שאול סתר כותב על חגיגות ההווה של יום השואה ויום העצמאות, על אבשלום קור ועל הזמן המחולן באופן כללי

עצמאות נקנית במאבק מר ומחירה כבד; לא כל שכן תקומת עם ישראל בארצו. אין פלא, אם כן, שיום העצמאות הוא בעיקרו יום קשה, מעיק ועצוב. מבין שלושת הרגלים הלאומיים שניחתים על תושבי ישראל מיד לאחר הפסח דווקא יום הזיכרון לחללי הצבא נראה לי, בסיכומו של דבר, השפוי ביותר. טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים: יש בהם מן הכאב והענווה, בקשת הסעד והרחמים, ותמיד מסתתר בהם פוטנציאל ביקורתי של ממש. מתוך כל "נפל למען המולדת" עולה מושג ה"נפילה". וגם אם הממלכתיות הישראלית ידעה להפוך את הנפילה עצמה לדמותה הראשית של הגבורה, קשה שלא לקרוא בה דווקא את השבר, הקיטוע, החידלון והאובדן. נפילה היא ההיפך מנסיקה (אל על), מצמיחה (כלכלית), מאחיזה (במאחזים, חוקים ולא חוקיים), מעמידה (חזקה מול אויבינו). נפילה היא תמיד גם נפילה אל התהום, ובתהום אין גבורה ואין מולדת, אפילו לא שירי זיכרון נוגים. מהנפילה ניבט האין, ואין מחשבה ביקורתית שאיננה נשענת על האין. את הממד הביקורתי ב"אליפלט" של אלתרמן/ארגוב הייתי קורא גם בהקשר הזה. לכן, הקינה על החיילים שמתו, על הכוח החסר, על ההיעדר – גם בהקשרה הממלכתי-לאומי, ואפילו ביחס לצבא הישראלי – שונה מהילולת היש הוודאי והקיים. על הצבא ככזה, יש לזכור, הרי לא מקוננים לעולם; אותו רק חוגגים.

רודולף טגנר, "ניצחון". טקסי אבלות עדיפים על פרצי שמחה קולקטיביים

והחגיגות הן כפולות. יום השואה הפך כבר מזמן ליום חג לאומי, מישנה יום עצמאות. עפרי כתב על כך בחדות. גם בו, כמו ביום העצמאות, מתגאים בצבא ובמדינה ואם מקוננים על משהו הרי זה על היעדרם של מוסדות אלה – צבא ומדינה – בתקופת מלחמת העולם השניה (כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות גדולות וחזקות יותר מישראל, וכאילו היה הצבא הישראלי עומד מול רומל באל עלמיין ומציל את יהודי המזרח התיכון מהשמדה). אבל היעדרם של מוסדות כוח מדיניים שונה מאוד מההיעדר שנותר במותם של אנשים; ומילויו של אותו היעדר – הרי עכשיו יש לנו צבא ומדינה – הופך ביום השואה לכה ודאי ומוחלט, עד שהיום הזה הוא גולת הכותרת בהילולת היש השריר והקיים של זמננו שלנו. העבר היה נורא, העתיד מאיים, אבל ההווה נהדר. כל מי שרוצה לשנות את ההווה הזה – החל בשלום עכשיו, עבור דרך ענת קם וכלה באחמדיניג'ד – מתנקש בהווה מטעם העתיד, ולמעשה מתוך העבר.

כל זה נכתב כדי לומר משהו על חגיגות ההווה של יום העצמאות, המתקיימות בצורת טקס הולך ומתמשך: הטקס בהר הרצל, מסיבות יום העצמאות, השידורים הממלכתיים בטלוויזיה, המנגל של צהרי היום, טקס הענקת פרסי ישראל – הישראליות מעמידה את טקסיה הרבים, ואל מול טקסים אלה היא קוראת לנו לגבש עמדה: להיעתר להם ולחבור אליהם, או שמא להתגייס אל הטקסים שכנגד (טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי של יש גבול, למשל); או אולי להתנגד לעצם היום, להתחרש לטקס ולסכל את עצם הקריאה לטקסיות; או אפילו לא לגבש עמדה מראש, אלא להתגלגל ולפעול לפי מצב הרוח, או לפי החלטת החברים. כל אלה הן עמדות. אולי זהו טיבה של הממלכתיות הלאומית, שבכוחה הרב היא קוראת לנו לגבש עמדה – באשר זו תהא – כנגדה; זו ההסבה אל הלאומיות, האינטרפלציה של הסובייקט הלאומי.

דבר, 9.6.1940. כאילו לא כבשה גרמניה בפתח המלחמה מדינות חזקות יותר מישראל

העמדה שכנגד היא הרבה פעמים עמדה נגד. קל היה לי לגבש עמדה זו בעודי עובר הלוך ושוב בסלון של הוריי בבוקר יום העצמאות, שומע חלקיקי משפטים ורואה שברי דימויים מחידון התנ"ך העולמי. המפגע התרבותי הזה הוא עדות לברבריות של הלאומיות המופיעה ונצרכת, פעמים רבות, כתרבות גבוהה. ותרבות גבוהה בישראל משמעה תרבות עם טעם של פעם, תרבות מפא"י-מפד"ל, ציונית-יהודית, אשכנזית/צברית, המשודרת בערוץ הראשון, בעברית צחה והרבה אהבת מולדת; או בקיצור, אבשלום קור. ואכן, כך הודיע אבשלום קור בריאיון ל"הארץ" לקראת חידון התנ"ך שבהנחיייתו: "נטישת העברית היא הבעיה העיקרית שלנו. אני שומע רבנים אומרים 'אוקיי'. מאין הדבר הזה? הם הרי לא שמעו אף אחד מאבותיהם אומר 'אוקיי'. העברית היא טעם החיים של העם. אם עם דבק בשפתו הוא חי.”

אוקיי, כל זה נשמע טוב ויפה ונכון. ובאמת, איפה במקורות יש אוקיי? ומה מרשים יותר בהפניית האצבע המאשימה לרבנים (ולא לנוער), ובהתרכזות בעברית האהובה כסלע קיומנו (ולא במערת הכותל)? אלא שקור טועה ומטעה: הנחת היסוד של דבריו, כה בסיסית עד כי אינו טורח אפילו לומר אותה ממש, לפיה אבותיהם של הרבנים דיברו עברית חסרת בסיס. שפת הדיבור של “אבותיהם" של הרבנים – אם אלה נולדו לפני שנות העשרים של המאה העשרים (ובמקרים רבים, גם לאחריהן) – לא היתה עברית: היא היתה יידיש, מרוקאית, גרמנית, עיראקית, או – שומו שמיים – אנגלית; מכאן שחלקם אכן שמעו, ומוסיפים לשמוע,"אוקיי" מפי אבותיהם. עברית כלשון דיבור וכשפה לאומית הינה תופעה חדשה למדי, העומדת אמנם בבסיס הציונות אך לא בבסיס התנ”ך. או מוטב, עומדת בבסיס הניכוס הלאומי של התנ”ך.

לכן, כשקור מתבל את לשונו העברית הצחה בביטויים כמו "אבנר בן נר עשה מילואים אצל שאול המלך", "הוא חתם קבע בצבא", “הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין בממשלת דוד" וכיוצ"ב, הוא איננו דובר את לשון המקרא יותר מאשר הרב שאומר "אוקיי". נהפוך הוא, קור משתתף בהרקה של לשון המקרא (צבא, ממשלה, ביטחון) אל השפה העברית-ישראלית של ימינו (או נכון יותר, של ימי הערוץ הראשון), כאילו מאז ומעולם הורו מילים אלה על לשכתו של אהוד ברק, על הסלון האווירי בפאריז ועל מלחמת החורמה בפלסטינים. כדאי, בהקשר זה, לקרוא את גלעד צוקרמן , וכן את המכתב שהיה כבר למפורסם של גרשום שלום לרוזנצווייג המזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של ה"חילון" א-לה אבשלום קור של השפה העברית (דווקא עם שאילת מילים משפות לועזיות לא היתה לשלום בעיה, ד"ר קור, אוקיי?).

שלום. הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה

כך גם כשקור מצטט כל שטות פזמונאית שנכתבה בשישים שנות קוממיות; מה בין התקניות המאוסה הזו לבין התנ"ך ולשונו? או אז הופך חידון התנ"ך לחגיגה לאומית של ממש, וכל זאת עוד לפני שאלת ראש הממשלה. חגיגה זו מתעלמת מהקיום היהודי מחוץ לגבולותיה של ישראל, בעבר ובהווה, ממש כשם שהיא מתעלמת מכך שחלק מהמתמודדים בתחרות אינם ישראלים, אינם דוברי עברית מודרנית, אינם בקיאים בתולדות הזמר העברי, ועם זאת קוראים מיומנים בתנ"ך העברי ומשננים על פה את פסוקיו הרבים. הצהרות ההבל של מארגני החידון ופרנסיו, לפיהם המתמודדים מהמדינות השונות "יעלו" בסופו של דבר לישראל על מנת שיוכלו להמשיך וללמוד את ספר הספרים, מחמיצות לגמרי את לימוד התורה כפרקטיקה גלותית, טקסטואלית ולא טריטוריאלית (פעמים רבות, גם אם היא נערכת בתחומי ישראל).

טקסי יום העצמאות פונים, רובם ככולם, לרקיחת הפירכה ההיסטורית של ההווה רב העוצמה, המצליח לאגור לתוכו כל פיסה מן העבר. לכן קשה לי, בשונה מגל, להיות שמח ביום העצמאות. אבל באותה מידה, קשה לי להתעלם מכל טקס באשר הוא, כלומר לכפור בעצם הטקסיות, ולחיות את מהלך הזמן החילוני לגמרי של מה שהיום מקודד (בשמצה) בשם "מדינת תל אביב". הזמן המחולן, צריך לזכור, הוא זמנו של ההווה הנצחי, הווה הטוען למלאותו ולתוקפו; פעמים רבות הוא חובר לאינדיבידואליזם ניאו-ליברלי מייאש (ומיואש), מדכא (ודכאני). מה נותר, אם כן, בין הטקסיות הלאומית המחשלת עבר והווה לבין האין-טקסיות החילונית שמפנה עורף לכל תו מן העבר? זו השאלה שהייתי מעוניין לגולל לפתחם של קוראי וקוראות "ארץ האמורי". מקס ובר אמר פעם שהאדם המודרני החליף את תפילת השחרית בטקס קריאתו של העיתון היומי. כוונתו היתה גם שביכולתו של העיתון, כמו התפילה, ליצור את הקהילה (גם אם המודמיינת) שאליה הוא פונה. האם, ואם כן באילו מובנים, נכון הדבר גם לגבי הבלוג הזה?

 

נתזים (7): אלוהי הדברים הקטנים

הר הגעש האיסלנדי שיבש השבוע את שגרת החיים בחצי הכדור הצפוני. כרגיל, המגיבים מתחלקים לשני מחנות: האם הטבע נותן לנו "סימן", וכמו המפולת הכלכלית המשמעות של כל זה היא שהגיע הזמן שנשנה את חיינו מן היסוד? או שמא מדובר רק בהיסטריה מוגזמת, בעיה בחישובי סיכון? הפילוסוף אלן פינקלקרוט מצטרף בהיסוס למחנה הראשון: “האדם נדון לגלות שהוא אינו לבד, ואלה אינן בהכרח חדשות רעות". דני רבינוביץ' נותן פרספקטיבה היסטורית: האם התפרצות הר געש איסלנדי ב-1783 הובילה למהפכה הצרפתית?

הניו יורק טיימס מביא כמה פנים וסיפורים אישיים מאחורי "מסיבות התה", ההתארגנות הגראסרוטית נגד ברק אובמה, הומואים, הממשלה, וול סטריט ומה לא. משעשע ומעניין.

נוכח הדיון המתרתח בארה"ב על נשק ומי רשאי להחזיק בו, מנהיגה טרנסג'נדרית קוראת לקהילה הגאה להתחמש.

המגזין הלסבי הראשון בסין, Les Plus, הושק מחדש ביום ראשון והופץ ב-3,000 עותקים, אחרי שנאלץ להיסגר בלחץ השלטונות. במרוקו יצא ב-1 באפריל מגזין ההומואים הראשון בעולם הערבי, "מית'לי" (= "הומו" וגם "כמוני"). אתם יכולים להשיג אותו באופן מחתרתי ברבאט או באתר האינטרנט. rue89 מדווח שאת הפרויקט מממן האיחוד האירופי, למורת רוחן של הממשלה והמפלגות האיסלאמיות. מסתבר שגם במרוקו מתרעמים על מימון זר לגורמים חתרניים.

ובינתיים בבריטניה – איך שיגעון הליברל–דמוקרטים ישפיע על עזה?

שישים בריטים אובחנו עד כה כלוקים ב"תסמונת המבטא הזר" (Foreign Accent Syndrome). שרה קולוויל ממערב אנגליה התעוררה בוקר אחד עם מבטא סיני. ויש גם מקרים של מבטא הודי ומזרח אירופי. הרופאים תולים את האשמה בפגיעות מוחיות, עם תפקיד לא ברור ל”בעיות נפשיות”. מה עם חרדת מהגרים?

סערה בקרב קהילת הסובייטולוגים באוקסברידג': אשתו של היסטוריון בולט, פרופ' אורלנדו פיגס, פרסמה לאורך שנים טוקבקים אנונימיים (ומשמיצים כמובן) נגד ספרים של קולגות.

הגרדיאן טוען שהמדע חזר לאופנה – ובגדול. מדוע? המשבר הכלכלי, מאיץ החלקיקים, יומולדת ל"מוצא המינים" של דרווין.

אם אתם עושים בקרוב ילדים, אנא רכשו להם את הספר הבא: Tales for Little Rebels: A Collection of Radical Children’s Literature (עליו תוכלו לקרוא בניו יורק טיימס). בין השאר, תמצאו שם סיפור (מ-1937) של יהושע קמינסקי, סופר אידיש נשכח ופועל חרושת ניו יורקי, ובו תרנגולת אמיצה מחליטה להשתמש בביציה כדי לעזור לילדי ברוקלין. אלא שהתרנגולת היידישאית מטילה ביצה דווקא בטיימס סקוור ונעצרת על ידי המשטרה הקפיטליסטית. חבל שזה באנגלית. למישהו יש רעיונות לאסופה בעברית?

ספרייתו של היטלר: הרבה מיסטיקה ונוסטרדמוס, תומס קרלייל על פרידריך הגדול, קארל מאי ועלילות המערב הפרוע. וגם פר גינט של איבסן.

ברזיל מעכבת בניית סכר ביערות האמזונס אחרי שג'יימס קמרון התגייס נגד הפרויקט ובא לתמוך בילידים. האם קמרון יעזור גם למאואיסטים בהודו? גם הם נאבקים על חייהם ביערות, נגד קואליציה משותפת לחברות כרייה רב לאומיות ולממשלה ההודית – בקיצור, נאבי'ס לכל דבר ועניין. הסופרת ארונדהטי רוי ביקרה ביערות ומוסרת את רשמיה בטקסט מרתק, יפה וארוך (מאוד). האמורי צלח רק את החלק הראשון, אבל מומלץ להמשיך.

לראשונה: הרשות הצרפתית נגד כתות מזהירה מפני משטרי תזונה סגפניים וארגונים המתנגדים לרפואה קונבנציונאלית. אל דאגה, אם זה יגיע לארץ אנו מבטיחים להגן על חופש הביטוי של רחל טל שיר.

ולסיום, ארץ האמורי שוב טופח לעצמו על השכם. כמה שבועות אחרי עפרי, גם הניו יורק טיימס גילה את סוואמי ראמדב, גורו היוגה הפופוליסט שמקים עכשיו תנועה פוליטית בהודו. סיסמתו: ננקה את הגוף שלנו, ואז ננקה את הפוליטיקה.

תוגתו של השמאלן: פוסט חגיגי למוצאי יום העצמאות

רוב החברים שלי אינם חוגגים את יום העצמאות. כמה מהם מרססים סיסמאות להזכרת הנכבה ואחרים מסתפקים בהצטנפות בפינה צדדית, ממתינים שיעבור זעם בימות הבידור והקלישאות המיליטריסטיות. גם אני מצטנף בפינה צדדית, אבל מתקשה להיפטר – לא רוצה להיפטר – מהאמביוולנטיות שלי ביחס ליום הזה.

לפני כמה ימים עשיתי ניסוי. אמרתי לאפרת, חברה שלי, שאני שמח ביום העצמאות. כשהתבקשתי להסביר עניתי, ספק בצחוק ספק ברצינות: “כי יש לנו מדינה". למי בדיוק התכוונתי ב"לנו"? מה זו ה"מדינה" הזו? אני לא בטוח. אני בטוח לא שמח במיוחד על המדינה הזאת. אבל הרגשתי שאני חוזר על תשובה שגם אמא שלי היתה עונה, וגם אבא שלה.

אולי הייתי צריך לענות לאפרת בשאלה: “למה זה לא מוזר לך שאני שמח בפסח?”. אני תמיד מתרגש קצת כשמגיעים למשפט בהגדה "אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". לא מפני שאני חושב שזה נכון, ולבטח לא מפני שאני סבור שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. המשפט הזה נוסך בי חמימות נעימה, חצי מטומטמת, זו הטמונה בתחושה שכולם חוזרים על אותה מנטרה, והם חוזרים עליה כבר אלפי שנים (וזה לא כפוף לשאלה אם הם באמת חוזרים עליה אלפי שנים או שגם זה מיתוס). אולי אני נהנה מהעובדה שאני עדיין יכול לחוש את הפראנויות המוכרות – המוגזמות לרוב אך הלא–בלתי–מוצדקות – של העם שלי.

אבל ביום העצמאות אני מתרגש יותר מאשר בפסח – כנראה מפני שהמנטרות של יום העצמאות משוקעות הרבה יותר בצורת החיים שלי מאשר ההגדה של פסח. מבין המנטרות של פסח אני מכיר ממילא רק את אלה המופיעות לפני ה"שולחן ערוך", כלומר לפני האוכל. עם יום העצמאות ויום הזיכרון יש לי יחסים יותר אינטימיים.

זו אינטימיות המאופיינת בניכור אבל בה בעת ברצון עז להשתייך. במידה רבה, יום העצמאות הוא בשבילי יום אבל. אני לא מתאבל על הקמת מדינת ישראל ואפילו לא על הנכבה. אני מתאבל על אובדן התחושה העוטפת של השייכות, או יותר נכון – על העובדה שמבחינות מסוימות אני עדיין מרגיש שייך, אבל מתקשה לתת לשייכות הזו מקום בחיים שלי, ולגשר בינה לבין העמדות הפוליטיות שלי.

לאחרונה אני מבין שאני ציוני – לא במובן אידיאולוגי כלשהו (לפחות לא כזה שאני מצליח לנסח כיום), אלא בדיוק במובן שהיה – ועדיין יש בחוגים יהודיים מסוימים – לפרקסיס של היות–יהודי. אני ציוני לא ברעיון אלא מבחינה מעשית, ביומיום שלי, במיתוסים ובשירים שהוטמעו בי בבית ספר, בשפת אמי העברית שהיא כולה ציונית, במצוות עשה ואל–תעשה שעדיין חקוקות בגופי, גם לאחר שרחוק התרחקתי. אני ציוני באל כורחי, עד כדי כך שהפסקתי לנסות ולהכחיש זאת. אני לא יודע מה בדיוק התוכן של האידיאה הזו, כמו שיהודים רבים לא טורחים לעסוק בתוכן המופשט של האידיאה "יהדות". היהדות מתגלית בפרקסיס היהודי, וכך גם הציונות שלי. עם זאת, כמו שהפרקסיס היהודי המודרני מסובך עד העצם עם המסורת, בשאלה מה לעשות ועל מה לוותר, כך גם אני ביחס למסורת הציונית שלי. מי שרוצה יכול לקרוא לזה "ישראליות", אבל אם ישראליות היא יותר מאזרחות פורמאלית, יותר מסדרה (הולכת ומתכרסמת) של זכויות אזרח – אם יש לה יסוד תרבותי והיסטורי – אז היא בעצם ציונות. ישראלי–יהודי הוא לרוב ציוני בזהותו.

ההתרגשות המסוימת בפסח אינה מתיישבת – ולא חייבת להתיישב – עם הביקורת הרציונאלית, האוניברסאלית, שיכולה להיות לי על המשפט "שפוך חמתך על הגויים", או על דעות קדומות אנטי הומאניסטיות באופן כללי (הגם שיש דברים שיותר מעניין לבקר אותם). כך גם הציונות של הגוף, המסורת, הפרקסיס והזהות, אינה מתיישבת עם התנגדותי לגילום הנוכחי (וזה 62 שנה) של הציונות, הוא מדינת החד–לאום שלנו, האתנוצנטרית והפסאודו–דמוקרטית.

יש מקומות וקבוצות אצלם אין מתח, או לפחות לא מתח בלתי–פתיר, בין זהות פרטיקולארית לעמדות אוניברסאליות. לפני ארבע שנים, כאשר צה”ל תקף בלבנון, ביליתי קיץ יפה בעיר בזנסון שבמזרח צרפת, על מורדות הרי היורה. התיידדתי עם בחור בשם סטפאן, טרוצקיסט (ואנטי ציוני) מושבע, שהיה בה בעת פטריוט צרפתי ואוהד נלהב של נבחרת צרפת בכדורגל. הצירוף היה אפשרי מפני שהזהות הצרפתית היא כבר אוניברסאלית, או ליתר דיוק – גירסה מרכזית של הזהות הצרפתית היא אוניברסאלית. השיחות עם סטפאן בצרפתית רצוצה (הוא עבד במרכז השפות שבו למדתי והקפיד לא לדבר איתנו אנגלית) גרמו לי לחשוב על עצמי. התחלתי לבחון את האופן בו השינוי בדעותיי בשנים האחרונות והמחויבות לעמדות מוסריות אוניברסאליות הכריחו אותי להתנכר לזהות הפרטיקולארית שלי.

ואכן, זה מסביר את הקושי של רבים מבני דורי (והדורות הקודמים) “לחצות את הגדר" אל האנטי–ציונות. אחרי הכל, שם, בצד השני, הם (אנחנו) נאלצים להתנכר למיתוס הילדות שלהם בשם עמדה אמורפית ו"רזה" מאוד, המצטמצמת להתנגדות מוסרית (ולעתים מוסרנית) לקיים, לא ברור בשם איזה קיום אפשרי. בצד השני יש אולי עקרונות ראויים אבל אין אלטרנטיבה זהותית ותרבותית מוצקה. לרוב זה מרגיש כמו גלות פנימית.

בעוד שאני מסוייג מהפתרון האנטי–ציוני למתח הבלתי–פתיר בין זהות ציונית לעמדות אוניברסאליות, זה המוותר על הזהות בשם העקרונות, אני מתנגד נחרצות לפתרון השני. בשבוע שעבר הזדמן לידיי מאמרו של ההיסטוריון בועז נוימן “מדוע שבתי אל הציונות?”, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "ארץ אחרת". המאמר נגע בי בנימתו האישית ובדגש הביוגרפי, למרות שאני בטוח שהפאזה הלא ציונית של נוימן היתה פחות פשטנית מאיך שהוא מתאר אותה במאמר.

נוימן, בטח כבר ניחשתם, ויתר על העמדות האוניברסאליות בשם הזהות. בצעירותו הוא הלך לקרבי והיה למפקד טנק, היות ש"כמעט כולם שאפו להגיע לקרבי" בתיכון שלו בצפון תל אביב ובשבט הצופים. לאחר הצבא, "כמו כולם" בגילמן, הוא התוודע להגותו של מרקס והגיע למסקנה ש"כל דבר שמריח ציונות הוא מוקצה מחמת מיאוס".

אלא שבשלב כלשהו, בקריאה בכתביהם של בן גוריון, א"ד גורדון ורחל ינאית, גילה נוימן שהטקסטים אינם עומדים במבחן עמדתו הביקורתית. את האהבה של החלוצים לארץ ואת דימויים העצמי לא ניתן לנתח במושגים של אוריינטליזם, קולוניאליזם ופרוטו–פאשיזם. הציונות, לדעתו, היתה מהפכה אקזיסטנציאלית. בעקבות זאת, נוימן חזר מבחינה רעיונית ונפשית אל כור מחצבתו – “המשפחה, החברים, הקיבוץ, העברית, הנופים המוכרים והחום". כך הוא מסיים: “אני מוכן לדון על הכל. דבר אחד אינו נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתי… אם יגררו אותי שכניי לוויכוח הזה, ראוי שיידעו שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק ובין אמא שלי אני בוחר להגן על אמא שלי".

קאמי. מתנחל מאלג'יריה

אולי. גם אני מן הסתם אבחר באמא שלי, אם זה יהיה או הצדק או אמא שלי. הבעיה היא שנוימן לא הוכיח שאכן מדובר בברירות מוציאות, למשל שהאיום הוא ממש על אמא שלו ולא על דעות מסוימות של אמא שלו, מה גם שעכשיו לא "סופו של יום", אלא סתם עוד יום של חול ואולי עוד אפשר לשנות ולהשתנות. לאור זאת, נראה שהאימרה הזו של קאמי משמשת בידי נוימן כלי לדה פוליטיזציה מוחלטת של הזהות, לנטרול המתח המפרה בינה לבין העמדות האוניברסאליות (או הצדק). הקיבוץ הוא אותו קיבוץ, החום הוא אותו החום, הים הוא אותו ים. אפשר להתחרדן בנחת, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ, באור התכלת העזה.

בניגוד לנוימן, אני מעדיף לחשוב שיש ערך במתח השורר בין תחושת השייכות – הזהות שלי – לבין הראוי והצודק. זה מתח שהניסיון ליישב אותו מעורר למחשבה ופעולה פוליטית, גם אם הסיכויים לכך נראים בדרך כלל קלושים. לכן אפשר לקרוא את הפוסט הזה כהשלמה האישית שלי לפוסט הקודם, על השמאל הדו לאומי. מבחינתי, האוטופיה הדו–לאומית היא האתר לחשוב את המתח בין הציונות לצדק האוניברסאלי, היא זו שמגלמת את התקווה להתרתו.

עם זאת, בניגוד לפאתוס הפוליטי של הפוסט הקודם, הפעם אני מעדיף לסיים בטון מינורי יותר. כי לפעמים אני חושב שהגעגועים לשייכות הם לא הרבה יותר מנוסטלגיה ריקה (הקשורה מן הסתם לעובדה שבקרוב אסע לחו”ל לכמה שנים). אם זה אכן המצב, אין טעם לדוש בה יותר מדי. מנוסטלגיה אפשר (ועדיף) להיגמל. ובכל זאת, הצטנפתי היום בפינתי בניסיון לדלות – מתוך ים האלימות ואמרות השפר של שמעון פרס – מקום של שייכות.

השמאל הדו לאומי

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי — יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזה–סוציאליסטית–להמונים–ומגדלי–אקירוב–למנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטובים–לטייס–והטובות–לחיים–רמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקה: כותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף — וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח — והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –– כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דו–לאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאל–פוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאו–ליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקה–מחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

“גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנה… היהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימים–תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית… וכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.

אם נגיד לך, מה זה יועיל? אליפלט וחיילות אחרות

1.

 בהתחלה אהבתי את הטקס של יום הזיכרון בגלל משמר הכבוד. החיילים בבית הקברות הצבאי עמדו במדי ייצוג ורובים מכודנים – כלי נשק שראיתי לפני כן רק באנציקלופדיות מאוירות לבני הנעורים. בשלב מסוים הם היו יורים מטח כבוד, והמחצצר היה מנגן תרועת אבל.
אז היה עולה איזה שר ממפלגת העבודה, בדרך כלל אהוד ברק או מתן וילנאי. גם זה ריגש אותי בשנים הראשונות, אבל אחר כך זה ריגש אותי פחות. לא מאיזו סיבה פוליטית, אלא פשוט כי הנאום תמיד היה אותו דבר.
ואחר כך היה עולה הנציג של צה"ל. אמו של החלל בוכה, אבל נציג היחידה לעולם אינו בוכה כשהוא עולה לדבר. שלא כמו נציגי המשפחות השכולות, הוא כבר מדבר בשם המתים – והמתים לא בוכים. כמו שיום השואה נועד ללמד אותנו שכולנו ניצולי שואה, כך בא יום הזיכרון להזכירנו שכל החיילים, כלומר כולנו, חללים פוטנציאליים. זה טקס נרקיסיסטי: פולחן של הצבא יותר מאשר פולחן של הנופלים. כך, בזכות הנופלים, כל מעשיהם של הקצינים הלגמרי-חיים מקבלים הוד קודר ומשמעות נשגבת.
אני רוצה לטעון, או לפחות לבחון אפשרות, שהזיהוי המובן מאליו בין אלו שמתו לאלו שנותרו בחיים הוא שקרי. שהחיילים ששרדו מלחמות והפכו לקצינים בכירים חיים לא במקרה, אלא בזכות כך שהקריבו את החיילים שמתו, כך שהמתים הם למעשה הקורבנות של החיים; ושיש הבדל בסיסי בין שתי האוכלוסיות: החיילים שמתו הם החיילים התמימים, החלשים או השלומיאלים, אוכלוסיה שעוברת מעין ג'נוסייד בכל מלחמה. לכן, לאותם חיילים ותיקים שנותרו בחיים אין שום זכות לדבר בשמם של המתים. או בפשטות: אהוד ברק לא היה מת בשום מלחמה.

אליסר פון קופפר, חופשה

 2.

There is a reason why the military is one of the few areas in which the State operates successfully. It is Darwinian. Bad soldiers die at a faster rate than good soldiers; bad generals lose battles and are replaced; nations with bad armies cease to exist.

Dale Amon

המחשבה המצמררת הזאת עלתה בי לפני כעשר שנים, בעקבות נאום של אקי אבני בסדרה "טירונות". אבני שיחק שם כזכור מ"פ בגבעתי. בפרק השלישי הוא מעמיד את החיילים שלו בחי"ת מול כתובת אש של "קשה באימונים קל בקרב", ואמר להם ככה:

 "הכתובת הזאת שבוערת היא תוכנית האימונים שלנו. כל חייל שנפגע בלבנון זאת תוצאה של טעות בחיילות פרט. חוסר משמעת. טעות בתפיסת מחסה. אי לבישת שכפ"ץ. אי שמירת מרחק בין נגמ"שים ובין חיילים. התפקיד שלי ושל הסגל שנמצא כאן איתי זה להפוך אתכם ללוחמים שלא טועים"

 אני לא יודע אם מה שאקי אבני אמר הוא נכון, אבל אני מניח שזה מבוסס על אמת מסוימת. באופן מוזר, זאת טענה די חתרנית, שלא אומרים לנו בדרך כלל במשדרים של יום הזיכרון: שאולי באמת החיילים שנהרגים הם החיילים הגרועים. כמובן שמי שנחשב לחייל גרוע הוא לא בהכרח אדם גרוע. אפילו להיפך. החיילים הגרועים הם החלשים, המרחפים, האומואים, הנשיים, הפלגמטים, הגלותיים, הנעבעכים, השלומיאלים והשוקיסטים. לאלה צריך להוסיף בוודאי את האידיאליסטים והאמיצים במיוחד, שנהרגים בסיטואציות אחרות.
כולם יודעים כמה החיילות מבוססת על מיומנויות טכניות. לכאורה, לפי המסר ששמו האחים ברבש בפיו של המ"פ אבני, האימונים אמורים להכשיר את החיילים להפוך לחיילים טובים. אבל ממה שאני יודע על שוקיסטים, אי אפשר לשנות אותם כל כך בקלות – ובטח שלא תוך כמה חודשים של אימון. מכאן נובע שפרופיל מסוים של מתגייסים, בעלי אותן תכונות שהוזכרו קודם, הם אלה שמתים במאסות הכי גדולות כשיש מלחמה.
לאנשים עם בעיות בריאותיות או גופניות מורידים לפעמים פרופיל. אבל אף אחד לא יפטור נער בן 18 משירות קרבי בגלל שהוא שוקיסט. יתנו לו להתגייס לחי"ר, ולמות במלחמה הבאה.

 3.

מכל השירים של יום הזיכרון, היחיד שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב הוא "אליפלט" של אלתרמן וסשה ארגוב. אותו "זמר פשוט גם תמוה" הוא שיר הזיכרון המורכב ביותר, וגם האכזרי ביותר. כזכור, אליפלט אינו גיבור מלחמה עשוי ללא חת, אלא טיפוס קצת מסתורי של "ילד בלי אופי" "ביש גדא גדול" ש"מחייך בבלי דעת מדוע / וכיצד ובשל מה זה ואיך".
רבים משירי הזיכרון העבריים הם מעין סיאנסים, שבאמצעותם אמור להישמע קולם של המתים מגרונם של החיים: "אנחנו מגש הכסף", "הנה מוטלות גופותינו". אבל במקרה של אליפלט, נשמר פער מסוים בין החיים לבין המת. הם מרגישים מידה של אשמה; הם יודעים שהוא שונה מהם; בינם לבינו מפרידה אותה שאלה, "איזה ילד אתה, אליפלט?", שעליה איש לא העז מעולם להשיב.
במשך שנים תהיתי על השאלה "איזה ילד אתה, אליפלט?". כיום התשובה לשאלה די ברורה לי: אתה הומו.

לא במקרה נאמר כי "בו שכנים ושכנות דיברו דופי". שלא כמו דוּדוּ,  חברו הסטרייט השוכב לידו בבית הקברות, על אליפלט איש לא מספר איך "ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים". השתיקה הזאת בנוגע לשאלת ה"לאן ומאיזה צד", אותה שלילה חוזרת של מלות השאלה המתפרסת על כשליש מהשיר, אותו "אם נגיד לך – מה זה יועיל?" (כמעט בבחינת (don't ask, don't tell, תופסת את מקומה של האמת בדבר אי-הזהות בין השורדים והמתים.
אריאל הירשפלד היה בכיוון כשכתב במאמר "חיוכו של אליפלט":

 התום המוחלט של הילד הופך בקרב לגבורה קיצונית, הזוכה בסיומו של השיר לגמול אלוהי. הצירוף המוזר שיצר כאן אלתרמן בונה גם שכבה סמויה יותר, חתרנית וטרגית, של דמיון עמוק בין דמות הגיבור הישראלי הראוי לבין דמות התמהוני… ההקבלה הזו הופכת את התמהוניות של אליפלט מתכונה פרטית למטפורה הגלומה בכל דמות של גיבור. הגיבור הוא אדם שאינו מבין שהמציאות ניצלה את תמימותו וגזלה את חייו כמי שגוזל צעצוע. ויותר מכך: אלתרמן מקלף כאן מעל דמות הגיבור את בגרותו ואת גבריותו וחושף את צעירותו ואת ילדיותו. הגיבור הוא תם מעצם היותו ילד, הרואה בחייו צעצוע.

 זה יפה, אבל הירשפלד כדרכו נפעם מדי ומפויס מדי. הוא מתעלם מהציניות שגלומה בשיר הזה, ומהאופן שבו מצדיקים החיים את המוות שגזרו על אליפלט. שהרי, קודם נותנים ל"ילד בלי אופי" למות בלי סיבה, ומסתכלים עליו כש"הוא זחל כך ישר מול האש"; ואחר כך מנחמים אותו ש"במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל". רוצה לומר: עכשיו כשאתה מת, סלחנו לך על זה שאתה הומו, או דביל, או גלותי.
אולי זה יישמע לחלקכם מופרך. אפשר לטעון שהומואים הם כבר לא נעבעכים, ואולי הם מתים כמו חיילים אחרים. אפשר גם לטעון שהנעבעכים המהורהרים הולכים ל-8200, אם כי גם בזה אני לא בטוח (אולי הנעבעכים האשכנזים הולכים למודיעין, אבל יש גם נעבעכים רוסים, מזרחים ודרוזים). מה שאפשר לדעתי להגיד זה שבתקופה שבה כתב אלתרמן את השיר, הצבא באמת היה מלא באליפלטים – בין אם אלה פייגלעך שלא עמדו בסטנדרטים של אורד וינגייט, או עולים חדשים שנזרקו להיהרג בלטרון.
המתים לא יתמרדו. אבל למען ההגינות, עדיף שאחרים לא ידברו בשמם.
עדיף כבר שיגידו: אתה מת, אנחנו חיים. נדפקת, אליפלט.

 

 

 

לך תזדהה (פוסט מהורהר עם ענת קם בסופו)

ברק חוסיין אובמה הוא, כידוע, “הנשיא השחור הראשון”. כך התגאתה בשנה שעברה הקומיקאית וונדה סייקס, שנבחרה להנחות את ארוחת הערב המסורתית לכתבי הבית הלבן. "אלא אם כן תפשל – ואז זה יהיה: מה נסגר עם הבחור החצי–לבן הזה?”. עברה כמעט שנה מאז מופע הסטנדאפ המשעשע, ולאובמה נקרתה הזדמנות לאשר את שייכותו לגזע השחור. בתחילת החודש, כמו כל תושב בארה"ב, הוא נדרש למלא את טפסי המפקד הלאומי הנערך מדי עשר שנים מאז 1790. החל מהמפקד הקודם, בשנת 2000, ניתן לסמן יותר ממשבצת אחת בטופס המפקד. כלומר במקום לסמן White או Black או Asian ועוד, אפשר לסמן גם וגם, כמה משבצות שרק תרצו. אובמה סימן רק משבצת אחת.

בכך קבע אובמה את עמדתו בפולמוס המתנהל מאז תחילת השנה בהאפינגטון פוסט, אתר הבלוגים והאקטואליה המשקף היטב (וקובע במידה רבה) את סדר היום של המחנה הליברלי באמריקה. האפשרות לסמן יותר ממשבצת אחת מבטאת, בעיני רבים, את אמריקה החדשה, הפוסט–גזעית לכאורה, בה להיות mixed race זה גזעי במיוחד — צייטגייסט שהוכתר פעם בניו יורק טיימס בכותרת Generation E.A, כלומר Ethnically Ambiguous. אחרים לא מסכימים, ביניהם הבלוגרית והפרופסורית (ה"חצי שחורה") מסטנפורד מישל אלאם שקבעה: “חישבו פעמיים, סמנו פעם אחת", שכן "המפקד אינו – ולא נועד להיות – אתר לביטוי עצמי". הנתונים הנאספים במפקד ישמשו, היא מזכירה, לחלוקת מיליארדי דולרים לתוכניות אפלייה מתקנת והעצמה של שחורים וקבוצות מקופחות אחרות. אלאם מספרת כי סמוך לביתה במדינת וושינגטון יש שכונה עם רוב שחור הזוכה להטבות משמעותיות מהמדינה. היות שבמפקד הקודם רבים סימנו גם את המשבצת "לבן" (ואין זה מפתיע, כי לרוב השחורים באמריקה יש גם "דם לבן" ואילו עירוב גזעי הפך, כאמור, לאופנתי יחסית) הנתונים הדמוגרפיים השתנו בין לילה, והמעמד המועדף של השכונה הוצב בסכנה.

מצאתי את הוויכוח הזה מעניין כי הוא נוגע בקשת רחבה של טיעונים הנוגעים למקומו של הגזע בשיח הפוליטי והתרבותי העכשווי – ובהשלכה שיותר מעניינת אותי, לזהות והזדהות בכלל. בתור התחלה, הוא מחדד את העובדה שהזדהות היא פוליטית, במובן זה שהיא לא מסמנת עובדה טבעית, הקודמת למלים ולמעשים שלנו, אלא משתמשת באחת המלים הללו כדי לעשות משהו בזירה הפוליטית. במקרה של אלאם, ההזדהות כשחורה (למרות שהעור של אמא שלה בהיר ואבותיה באו מאירופה) נועדה להשיג הטבות כלכליות לבני הקבוצה המקופחת (גם אם היא עצמה אינה סובלת מקיפוח); במקרה של מתנגדיה בוויכוח, הסימון של מספר משבצות נועד לשנות את הדיבור על גזע באמריקה, “לעשות מקום" – מבחינת קווי מדיניות ו/או אג'נדות תרבותיות – לקטגוריה גזעית חדשה. לעתים הסימון המרובה נועד להשיג תוצאה הפוכה – לשבש לחלוטין את השימוש בקטגוריות גזעיות.

עם זאת, תפישה כזו של הזדהות, הרואה בה כלי, חלק מפעולה להשגת מטרות מסוימות, מניחה שאנו באים לזירה הפוליטית כמי שכבר יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אבל ברור שזה לא כל הסיפור: הזירה הפוליטית היא גם אתר לבקשת הכרה, מרחב שבו אנו מגלים מי אנחנו ומה אנו רוצים מתוך בחינה מתמדת של תגובותיהם של אחרים, כולל המדינה. במלים אחרות, הזדהות היא גם מעין בקשה – מפורשת או לא מפורשת – מאחרים שיזהו אותנו: כשחורים, הומואים, ביסקסואלים או פלסטינים אזרחי ישראל. אחרת זה באמת נשאר "ביטוי עצמי", שהרי לאיש לא ממש אכפת שתטען שאתה ערפד סגול. אם תדרוש הכרה בזה, כלומר תטען שזה יותר מ"ביטוי עצמי", אתה עלול להישלח לבית משוגעים.

מן הסתם הגבול בין "בקשת הכרה" ל"פעולה" אינו חד ופשוט כל כך (כמו רוב הגבולות התיאורטיים, לצערנו). אובמה הוא דוגמא מצוינת. בביוגרפיה החדשה והמדוברת עליו מאת דיוויד רמניק עורך הניו יורקר, אובמה הצעיר, שכונה אז "בארי" וחי עם סבו וסבתו הלבנים בהוואי, מתואר כתלמיד תיכון נבוך ובודד למדי. “באופן מרגש, ומוזר משהו, הוא לימד את עצמו להיות שחור", כותב רמניק. “הוא החל להקיף עצמו בתרבות אפרו–אמריקאית שחייתה אלפי מילין מהמקום שבו גר”. בארי האזין למרווין גיי ולסטיבי וונדר, דיקלם את שיריו של לנגסטון יוז, וקרא את האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס.

האם אובמה הצעיר ניסה לעשות משהו? גם. אני מרשה לעצמי להעריך שהוא חשב כבר אז, גם אם בצורה לא ממש מפורשת, שהמאבק נגד אפליה דורש הזדהות עם הקבוצה החלשה. אני מניח שהוא חשב כך גם החודש, כשסימן את המשבצת "שחור" בטופס המפקד, אם כי הפעם הצטרפה לכך, מן הסתם, מחשבה על הדימוי הרצוי לו בקרב תומכיו השחורים. עם זאת, אז בנעוריו, ההזדהות כשחור היתה בראש ובראשונה בקשת הכרה. עורו היה שחום מספיק כדי להפוך אותו לשונה, אחר מהנערים שהקיפו אותו, והתרבות השחורה המיובאת נועדה למלא את האחרות הזו בתוכן — להפוך אותה מזהות המוגדרת רק על דרך השלילה לזהות חיובית, כזו שתוכל לזכות להכרה.

כמו פעולות וביטויים פוליטיים בכלל, גם הזדהות היא לא פרקטיקה הפתוחה לכולם באותה מידה. במשך דורות ארוכים, שחורים בארה"ב לא יכלו להזדהות במפקד כמי שהם גם לבנים, ובשונה מהנהוג אצל כמה מגניבים בברוקלין, באזורים אחרים באמריקה להיות Ethnically Ambiguous אומר בעיקר שאתה "מוזר", עד שעדיף כבר להזדהות רק עם אחד הגזעים המרכיבים אותך. יש אנשים ש"ברור שהם הומואים", וגם אם יטענו בתוקף שהם סטרייטים הם ייתקלו בגיחוך בחדרי חדרים. יש אנשים שיטענו שהם ביסקסואלים וייתקלו בתגובות, מצד סטרייטים ובעיקר מצד הומואים, לפיהן "אין כזה דבר". היכולת להזדהות אחרת מהציפיות של החברה, כלומר אחרת מהסימון המיידי שלה, דורשת הון תרבותי, חומרי והרבה אומץ (שגם הוא משאב הנפוץ יותר בחלקים פריבילגיים של האוכלוסייה) – אומץ לדבר על עצמך אחרת מהציפיות ולהתמיד בכך גם אם אחרים מתקשים להבין.

עם זאת, אם הזדהות חופשית היא אכן פריבילגיה של מעטים, אולי המעשה הפוליטי–מוסרי הנכון יהיה לא ליהנות מזכות–היתר אלא להזדהות עם החלשים יותר, אלה שלא יכולים להזדהות אחרת. או אז אפור יזדהה כשחור, ביסקסואל כהומו ועיראקי–אשכנזי כמזרחי.

מכל מקום, היות שהזדהות היא אקט פוליטי, הנאחז במלים ובמושגים דינאמיים, גם אין צורך לחשוב על הזדהות כמה שאנו עושים אחת ולתמיד. אפשר להזדהות באופן אחד בבלוג האישי, ואחרת כשממלאים את דפי המפקד (בתנאי שאתם באמריקה), ושוב אחרת כשמדברים עם הדודה מעפולה. לפעמים אפשר גם סתם להשתעשע, במיוחד אם מדובר בדודה מעפולה, ולספר לה שאני ערפד סגול. אבל אז, כדי לא למוטט את עולמה, להוסיף מייד שאני ערפד סגול סטרייט, אשכנזי וציוני, המתנגד בכל תוקף למעשיה של ענת קם.

נתזים (6): דרידה והדוקטורט של האפיפיור

 

ספר חדש מתאר את חיי המין האינטנסיוויים, המשוחררים והבעייתיים של מהטמה גנדי – כולל שינה עם ילדות עירומות.

 וביוגרפיה חדשה על ז'אק דרידה מתפרסמת על רקע הדעיכה המהירה בהתעניינות בהגותו (לא ספרתי ציטוטים, אבל ככה לפחות טוען האינדיפנדנט. מצד שני, גם ההתעניינות באינדפנדנט לא במצב מאוד טוב).  

חדשות טובות: אחרי תקופה של דעיכה חנויות הספרים הרדיקליות חוזרות לבריטניה.

די צייט דן בתוכנית להחזיר לחיים את הנאנדרתלים.

לאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר יש דוקטורט בפילוסופיה, על דוקטרינת הכנסייה של אוגוסטינוס. רוצים לדעת מה הוא טען שם? אז הנה.

המלצת השבוע לחיים נכונים באה ממדור הניו אייג' של עיתון "דה הינדו": "יש כאלה שחושבים שאנשים עשירים הם ברי מזל. אחרים חושבים שכוח ותהילה מביאים אושר. אבל האנשים המאושרים באמת הם רק אלה שאינם חושבים על שום דבר מלבד על רחמיו של אדוננו שריניוואסה." איך לא חשבו על זה קודם?

גיליון חדש ומסעיר של New Left Review, ובו, בין השאר, ויכוח היסטורי בין זאב שטרנהל לגבי פיטרברג בדבר הצדקת הציונות הליברלית; מאמר של רוב לוקאס על אפשריותה של סולידריות בין עצמאיים בעבודות נזילות כמו מתכנתי רשת; וטוני ווד מייחל שהעבודה, סליחה, הלייבור תפסיד בבחירות.

ספר חדש של הפוליטולוג אריק קאופמן טוען: הליברליזם החילוני יקרוס בקרוב תחת סתירותיו העצמיות; הדתות ישלטו שוב בעולם – אבל זה דווקא טוב.

כבר לא צריך את הברנוער: הטלוויזיה מוצפת בדמויות של הומואים ולסביות בגיל ההתבגרות שיוצאים מהארון, מדווח הגרדיאן.

הארכיבישוף דסמונד טוטו יוצא למאבק נגד התגברות ההומופוביה האלימה ביבשת אפריקה.

 ובג"ץ הפיליפיני איפשר למפלגה של להט"בים לרוץ לבחירות. 

האח סטיבן הפבורן מסביר: למה הפכתי לנזיר קתולי? התשובה: בשביל להתכונן לנישואין עם רוח הקודש, כמובן.