ארצי, ארצי, ארצי

ארצי, אדמתי, אדמת האבות

ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח
בזכות נחישותי, והאש שלי, ובעוצמת נקמתי, ובגעגועֵי-דמִּי לארצי ולביתי,
עליתי על ההרים ויצאתי למאבק,
התגברתי על המכשולים וחציתי את הגבולות
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח,
בזכות נחישות הרוח ואש הנשק, והעמידה התקיפה של עמי בארץ המאבק פלסטין
ביתי פלסטין, האש שלי פלסטין,
נקמתי וארץ העמידה-האיתנה.
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח.
בכוח השבועה-בצל-הדגל,
בשם ארצי, ובשם עמי, ובשם אש הכאב, אחיה כלוחם-מקריב, אשאר לוחם-מקריב, אמות כלוחם-מקריב,
עד שתשוב ארצי,
ארצי, עם הנצח.

חזרה לשגרה: מקבץ אחרי המלחמה (2)

גבולות היאוש /// עלמה יצחקי

חזרתי הביתה למלחמה: נחתתי בארץ ביום שני ה-19 בנובמבר, בעיצומן של הפצצות על עזה ומטחי רקטות על הדרום, אחרי חצי שנה של שהות בדיסלדורף. ארבעת הימים שקדמו לטיסה היו קשים מנשוא – מעולם, מעולם לא הרגשתי כזה עצב, וזעם ויאוש על מה שקורה כאן, ואלוהים יודע שכבר היו הזדמנויות. אחרי חודשים של געגועים, עם כל השמחה והציפיה – לחזור ככה, לחזור לזה. מרגע שחזרתי, לעומת זאת, הכל נהיה יותר פשוט.

אם אני מרשה לעצמי להרחיב קצת על החוויה האישית הזו, ללא ספק שולית לחלוטין בהקשר הכולל של המלחמה, זה מפני שהיא נראית לי מייצגת – או לפחות, מייצגת ביחס למגמה שנסתמנה בדף הפייסבוק שלי. בגדול, התגובות של חברי וחברותי השוהים בחו"ל היו לאין שיעור יותר חרדות, זועמות ומיואשות מאשר של החברות והחברים שנשארו בתל-אביב; שזועמים ומיואשים ככל שיהיו, הצטיידו במנות גדושות של הומור שחור והתרסה כדי להתמודד עם גודל הזוועה.

לא באמת קשה להסביר את ההבדל הזה. אפשר לציין שתי סיבות טריוויאליות: קודם כל, קשה יותר לדעת שאהוביך במצוקה כשאת רחוקה מהם, והרבה יותר קל להיות במצוקה ביחד אתם. שנית, די ברור שבנסיבות כאלו פנאי ומרחק לרפלקסיה לא משפרים את מצב הרוח. אבל יש גם סיבות נוספות. בכמה וכמה שיחות בשבוע אחרון, חברים/ות שהיגרו הביעו בפני את התחושה שהמרחק פשוט מאפשר ראיה צלולה יותר. שרק ברגע שהתרחקת לזמן מה מהארץ, מהלאומנות ההזויה ומהאלימות הרצחנית של השיח הציבורי, התקשורתי והיומיומי – רק כשזכית לחיות זמן מה במקום "נורמלי" – את מבינה כמה באמת הכל מטורף, כמה באמת הכל מיאש, ונורא ומחריד.

אני לא קונה את זה. אני לא קונה את הרעיון שמאירופה או ארצות-הברית רואים צלול. אני רק חושבת שמרגע שעזבת, לזמן מה או לצמיתות, את יכולה להרשות לעצמך את היאוש. כי הדבר הבאמת מיאש במלחמה, ובעיקר בגל הגזענות המטומטמת וצמאת הדם שמלווה אותה בתקשורת וברשתות החברתיות, הוא גוויעתו של הרגש הפוליטי הכי בסיסי והכי חיוני: ההרגשה של שותפות גורל ושל אפשרות ההסכמה – וירטואלית ורחוקה ככל שתהיה. מתן קמינר העיר באחד הסטוטוסים שלו ש"אנפרנד" נהיה הספורט הלאומי של המלחמה הזו; ובכן, להוציא מישהו ממעגל התקשורת שלך כי הוא חושב שצריך להיכנס בהם, או כי הוא שש לאפשרות של כניסה קרקעית לעזה, פירושו לומר שעם אותו אדם, מרגע זה ואילך, לא יכולה להיות לך שום שותפות ושום הסכמה.

אני לא מבקרת את המחווה הזו, ולא את השיפוט שהיא מביעה (וכמובן, זו דרך אדיבה למדי להקיא מישהו מהקהילה הפוליטית שלך, אם משווים אותה למחוות מקבילות מימין); אני לא קוראת לסובלנות או לאחווה מזויפת, ולא מצדדת בדיאלוג היכן שבבירור אין שום טעם לדיאלוג. אבל כן חושבת שקו המחשבה הזה, אם לוקחים אותו רחוק מדי, יכול להוביל רק למסקנה אחת, והיא של וויתור מוחלט על כל אפשרות לחיות כאן.

חצי השנה האחרונה, והשבוע האחרון, הבהירו לי חד משמעית שיש לי שותפות של גורל וחיים, באופן המידי והיומיומי ביותר, עם כל מי שגר בפיסת האדמה הזו, כולל אותם 80 אחוז מהישראלים שתמכו במתקפה על עזה. כי אני לא רוצה ולא מסכימה לעזוב. הסיבות לכך הן אישיות לחלוטין – חברים, משפחה, הרגלים, מזג אוויר – אבל זה לא משנה כלל. מרגע שזה המצב, השותפות בפועל הזו חייבת להיות גם שותפות להלכה. שותפות שאוסרת עלי לבוז להם ולסלוד מהם ולשנוא אותם, או לפחות אוסרת עלי להיכנע לרגשות האלו. אני לא מבקרת בשום אופן את ההחלטה להגר, ולמצוא שותפות גורל עם אנשים אחרים ובמקומות אחרים. אבל הייתי רוצה להזכיר לחברי המהגרים שאנשים במקומות אחרים אינם ראויים יותר למסירות הפוליטית שלכם מאלה כאן בישראל. הם רק עומדים למבחן לעיתים פחות קרובות.

 

צ'יטוט /// איתמר טהרלב

10:37am

hi, i hope you and your family are fine ..

10:51am

Hi 7abibi we are fine thank you for asking my friend ( :
hope this war will finish soon and everything will be alright

10:52am

me too.. habebe

*

Sunday 

6:03pm         

قل لي سمعتو كمان صفارات الأنذار بمنطقة الخليل?

6:26pm

כן .الصوت عال

6:27pm

Wallllllaaa

وسمعتو كمان الانفجار؟

6:28pm 

כן سمعنا الصوت كان عال

6:29pm

خفت?

6:29pm

لا ..انت؟؟

6:29pm

لا

6:30pm

لا تخاف ان الله معنا 

6:30pm

تشددت شوي

انضغطت شوي ya3ni

6:31pm

اه فهمت

المهم انت بخير

6:33pm

بالضبط

وانت كمان وعائلتك

6:34pm

نعم كلنا بخير واتمنا ان ينتهي هذا باسرع وقت

6:48pm

يا ريت من فمك لأبواب السماء

האם אנחנו מפחדים /// עומר אורי

יכול להיות שהמתקפה על עזה היתה (גם) דרך של השלטון להתמודד עם ההפגנות העממיות הנרחבות בגדה, שהתחדשו עוד לפניה והמשיכו במהלכה. להסיט את תשומת הלב מהגדה לעזה, ומאבנים על חיילים לטילים על יישובי פריפריה – זו נשמעת כמו דרך התמודדות שהצבא מורגל בה. בתנאי הרקע הבינלאומיים הלא נוחים ששוררים היום – מצרים ותורכיה החדשות, אובמה שנבחר מחדש – לא מפתיע שזה הסתיים בכישלון.

במובן הזה המתקפה הזו עוררה בי (גם) אופטימיות מסויימת: עוצמת התגובה הצבאית כגודל האיום המהפכני.

בערב הראשון של המתקפה עמדתי מול הבימה עם שלט שאומר: "הצבא מפחד מתחריר פלסטיני".

איש אחד שעבר שם צעק לעברי: "ואתה, אתה לא מפחד מתחריר פלסטיני?!"

הוא היה מאוד כעוס והלך משם מהר, אז לא הצלחתי להיכנס איתו לשיחה על זה שהשאלה שלו היא שאלה טובה מאוד.

למען האמת, נראה לי שזו שאלה שאנחנו מוכרחים היום לשאול את עצמנו במלוא הכנות והבהירות:

האם אנחנו מפחדים מתחריר פלסטיני?

אם אכן יש באוויר פוטנציאל לתחריר פלסטיני – אילו תפקיד/ים הוא מזמן לנו, במסגרתו, לעומתו, לצידו?

על חפצי מלחמה /// תהל פרוש

 1. התשובה לשאלה למה המוח האנושי חושב על מכונות מלחמה ברורה. השאלה הקשה יותר היא מה מכונות המלחמה רוצות מהאדם, איך הן משנות אותנו ואיזה רגשות הן מעוררות בנו. אין שום סיבה להתעלם מההתרגשות שהתפוצצות של טיל גורמת, ושום סיבה להעלים עין מהעובדה שמכונות מלחמה יכולות להיות טעם הקיום לא פחות מסיבת הסיום שלו.

2. אם נחשוב על "הפאג'רים ש ל ה ם שהתפוצצו תחת כיפת הברזל ש ל נ ו" מנקודת המבט האנושית הצרה שלפיה התמזל מזלנו לאחוז בטכנולוגיה המתקדמת – זאת תהיה טעות. הסיבה היא שלכלי נשק ומכונות מלחמה קיום עצמאי מבני אדם. הם לא מושפעים מאיתנו כפי שאנחנו מושפעים מהם, אין ביחסים איתם שום הדדיות. אני יכולה להרוס כורסה לא פחות משהיא יכולה להרוס אותי, למשל אם היא תנחת עלי מגג של בניין. אני יכולה לעצב כיסא והוא יכול לעצב את צורת הישיבה שלי, אבל אין לי אפשרות לעשות אותו הדבר למוצרים שהן מכונות המלחמה.

3. אם לכל חפץ שיוצר צריך להיות שימוש אחרת הוא נזרק ונשכח, אז מנקודת מבטו של הנשק המלחמה היא הכרח ותכלית. קיומו של חפץ משנה את הדמיון ואת מערך הכוחות הפוליטי סביבו, ולכן אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה עד המערכה האחרונה, אלפי טילים אצל חמאס מוכרחים להתפוצץ, מסוקים חייבים לתקוף וכך הלאה. לאקדח במערכה הראשונה לא משנה מי יירה בו, זה לא אישי, מה שחשוב היא הירייה.

4. יש דבר יוצא דופן בייצור כלי נשק וכלי מלחמה לעומת כל ייצור אחר. הייצור שמניע את גלגלי הקפיטליזם, שגורם לשוק הסחורות לגדול עד אין קץ, בנוי על תפיסה של שימוש וניצול. אבל מכונות מלחמה הן יישויות דו משמעיות מהבחינה הזאת. מצד אחד יש מי שקונה נשק כדי להשתמש בו ומצד שני יש מי שקונה נשק בטענה שהוא לא רוצה להשתמש בו אלא אם לא תהיה לו ברירה. דוגמת הקיצון לזה היא פצצת אטום שמסמנת את קצה המושג של המוצר. מעבר למוצר עומד רק הפטישיזם, ולכן מצב המלחמה דווקא כמצב אנטי פטישיסטי היא מסקנה מתבקשת.

5. אפשר לחשוב על כלי מלחמה גם באופן בעל הקשר היסטורי, טעון בזיכרון. למשל, סיפר בשבוע הזה ראש מחלקת אמצעי הלחימה של חיל האוויר לשעבר כי "במלחמת העולם השנייה ירו הנאצים יותר מ-800 טילים בליסטיים על לונדון, ובכך הכריזו על התחום הזה". מה זה אומר? שיש תחום קודם כל. מעבר לשוק כלי הנשק וערכיו הכלכליים היוצאים מהכלל: התחום כולל כלי מלחמה שיש להם זיכרון אנושי, שמכילים בתוכם ידע קולקטיבי. השאלה מה היה קורה לנו אם היינו נפטרים ממכונות המלחמה, איזה ידע היה חוזר אלינו ואילו שימושים, היא שאלה פתוחה מתחום הבדיון.

6. מול מכונות המלחמה נראה שרק הכסף מעמיד כוח שווה ערך: בלתי אישי באותה מידה, אנטי מוצר, שיש לו כוח עצמאי בעולם שחורג משליטת בני אדם. לכסף יחסים מורכבים עם מכונות מלחמה, הוא יכול להגן מפניהן, יכול לקנות אותן, יכול לפתח מהן עוד. וברמה האנושית-אינדיבידואלית, מי שיש לו כסף נמצא בעמדת יתרון פסיכולוגי וממשי מול מכונות המלחמה. לכן טבעי שמול המלחמה או איום המוות, הדחף לעשות כסף יגבר אצל בני אדם ויהפוך לדחף חיים ממש, לארוס. בו בזמן, בנסיבות כאלה מי שאין לו דחף כסף-חיים כזה יחוש שהוא ריק ואובדני. ככה בני האדם משמשים מתווכים בין המערכת הקפיטליסטית הגדולה למערכת המלחמה, מזינים בגוף שלהם שרוצה חיים את שתיהן.

גאווה בדרכים אחרות /// עודד נעמן

בעיני ישראלים וישראליות רבים יש לשימוש בכוח צבאי ערך בלי קשר לתוצאותיו. גם כאשר הוא יוצר סכנות חדשות, השימוש ביכולת ההרס של הצבא נתפס כמעשה מגננה. מגננה על מה? בניגוד להנחה הרווחת שהקיום הפיסי הוא מושא הדאגה העיקרי של הישראלים, הפחד הגדול ביותר של הישראלים הוא פחד ממותם הרוחני. פחד מאבדן הדעת הישראלית, מהאפשרות שלא תהיה עוד ישראל בישראל (מכאן גם הפחד הדמוגרפי והפחד ממדינה אחת.) הישראליות מדגימה את עצמה באמצעות ההפעלה של כוח צבאי: הישראלים מזהים את עצמם עם יכולת ההרס שלהם. לכן הכוח הצבאי של ישראל אינו מגן רק או בעיקר על קיומה הפיסי של ישראל. עמוד ענן, כמו עופרת יצוקה, היה אקט נרקיסיסטי, מעשה של התבוננות עצמית, שביטא צורך אמיתי ובוער: הצורך להיות נהירים לעצמנו ולחוש גאווה על מי שאנחנו. ביקורת על שימוש הרסני בכוח צבאי תמשיך ליפול על אזניים ערלות כל עוד הלחימה תהיה התגלמות הישראליות. כדי למנוע את המלחמות הבאות יש לנסות לאפשר לישראלים ולישראליות לחוש גאווה בדרכים אחרות, להבין את עצמן בלי לפגוע באחרים. כך יש לחשוב על מחאת 2011: כניסיון להחליף את הפוליטיקה הישראלית, שתמיד מובילה למלחמה, בפוליטיקה דמוקרטית, שמאפשרת הבנה עצמית אחרת, הרסנית פחות ובריאה יותר.

העם הנבחר /// רחל בית אריה

וואנג ג'ואו מראיינת אותי על סיבוב הדמים הנוכחי לפרויקט אוניברסיטאי. היא מתעניינת במדיניות חוץ, שואפת להיות כתבת בינלאומית. היא מנסה להבין מה בדיוק קורה בסכסוך המוזר הזה בצד השני של היבשת. מתי הוא התחיל? למה? ולמה הוא חשוב כל כך? במרכז החדשות בסין השבוע עומד ביקור היסטורי, חלק מהשינוי הגדול במדיניות החוץ שהנהיג הנשיא אובמה בארבע השנים האחרונות, ושכמעט לא זכה לתשומת לב בישראל. מדיניות הקוטב – pivot בפי האמריקאים – גורסת הסטת משאבים דיפלומטיים מהמזרח התיכון למזרח אסיה. זה ניכר בביקור הבזק הנשיאותי המעט משונה בבורמה ובקמבודיה. הילארי קלינטון המשיכה מאותו ביקור ישר לירושלים, במה שנראה בעיקר כמו הפרעה מרגיזה לסדר היום שלה ושל אובמה, כאילו ישראל היא ילד נרקיסיסטי שמשתמש באלימות למשוך תשומת לב לעצמו בכל פעם שהגננת מנסה להקדיש זמן לילדים אחרים, אולי בעלי פוטנציאל גדול יותר.

פאנקאג' מישרה, תמיד מנתח מבריק של יחסי מזרח-מערב, כתב לפני חודשיים על הנסיגה הבלתי נמנעת של ארה"ב מהמזרח התיכון – בלתי נמנעת ומאוחרת מדי ממש כמו שהיתה בזמנו הנסיגה מוייטנאם. במבט ממזרח על הסיבוב המי-יודע-כמה בעזה, הסכסוך נראה בעיקר מעייף וחסר פשר. העולם מאבד סבלנות ועניין. אנחנו, גם השמאלנים בינינו, גם המבקרים החריפים ביותר של המדיניות הישראלית, של המנטליות הישראלית, רגילים לחשוב על עצמנו במרכז העולם. תמיד. העם הנבחר גם כשהביטוי נזרק לאוויר בסארקזם או כהאשמה. במציאות של תנועת היבשות אנחנו מזמן לא הילד הכי מבריק בכיתה. המשאבים, העניין והעתיד נמצאים במקום אחר, ובלי פתרון באופק, אולי העתיד של ישראל-פלשתין הוא זה של עוד פינה נידחת, דיקטטור בעל שם אקזוטי, עוד ועוד תמונות של ילדים מתים שמעוררים זעזוע מצקצק – וחולף במהירות – בפעמים הנדירות בהן הם מצליחים לפלס את הדרך למהדורות חדשות מסביב לעולם. כלומר, העתיד הוא כמו ההווה, רק בלי העניין הבינלאומי.

ועוד משהו: הסיבוב הנוכחי היה זה שבו גיליתי את הטוויטרטי העזתי. הוא מבריק ויעיל וחבריו עושות עבודה מעולה של עיתונות אזרחית ושידור תמונה בלתי מתווכת של עזה לעולם. אני מעדיפה לא לנתח את השיח הזה לפני שאכיר אותו טוב יותר, אבל רציתי להפנות את תשומת הלב של מי שעוד לא מכירה.

מלחמת שלום הניינטיז /// יהושע סימון

האמורי אירח סדרה על אופוזיציה לאחרונה ונראה לי מתאים לקשור את מושג האופוזיציה עם השלטון העכשווי (דוגמה מיוחדת אפשר לתת ממסיבת העיתונאים של הטריאומוויראט המודיעה על הפסקת אש). האירוניה הדיאלקטית מציעה מושג בשם "שלילה מופשטת". הכוונה היא שהסוף של מבנה כוח מסוים הוא לא הנצחון של הכוח הנגדי לו, אלא גם סופו של אותו כוח נגדי. זה מה שאפשר לראות מאז נפילת ברה"מ למשל – זה לא הניצחון של הדמוקרטיה הקפיטליסטית אלא המשבר שלה, או סיום דרכה, כאשר דמוקרטיה וקפיטליזם נפרדים ואף הופכים עויינים זה לזה יותר ויותר. בהקשר של מבצע "עמוד ענן" (על שם אותו יציר-אל מספר שמות שהוליך לפני המחנה את בני ישראל במדבר בדרך עוקפת אינסופית שארכה 40 שנה וחיסלה דור), אפשר לראות איך ברק, ביבי, איווט, בעצם נלחמו גם הפעם באש"ף, ברשות הפלסטינית, במחמוד עבאס ובעצם בהסכמי אוסלו וביוסי ביילין. השלישייה שעשתה לה שם מעניין ה"אין פרטנר", בעצם יצאה למלחמה הפעם כדי לייתר את קיומה של הרשות הפלסטינית. על זה היתה המלחמה ובמובן הזה היא שמירית (ע"ש יצחק שמיר) למהדרין – לא לאש"ף תוניס. מטילים על ת"א ועד הפיגוע בשאול המלך, כל המלחמה היתה מלחמת שלום הניינטיז – שם עלו לגדולה השלושה (מכיוונים שונים) כאופוזיציה לממשלת רבין, והם עדיין נלחמים נגד אותה ממשלה. כפי שנועם יורן העיר פעם, כשאוהדי בית"ר קוראים "מוות לערבים", הם מתכוונים בעצם "מוות לשמאלנים", וגם כשכבר אין שמאלנים (ככל יש פחות מהם, ככה הם יותר מסוכנים), ושלי יחימוביץ' מתקנת עוול היסטורי (מודל מפא"י כקורפורטיזם-כמו-פאשיסטי ולא סוציאליזם אוניברסליסטי), עדיין, האופוזיציה הנצחית נלחמת בביילין, גם כשהוא בעסק המשפחתי "ביילינק – יחסים בינלאומיים בע"מ".

ובהקשר של טילים על תל אביב, כבר דובר במלחמת המפרץ בהקשר של הולדת העיר הלבנה כפרוייקט נדל"ני. בהקשר זה, "עמוד ענן" היא הסופרטאנקר של הממ"דים – הפרטת הבטיחות של האזרחים הושלמה – מהשריפה בכרמל ועד הפנטהאוז בראשון לציון. לקבלנים של הליכוד שלום. שידורי ההתקפה על עזה לוו בשקופית של בנייני דירות (ספק עזה, ספק שכונה ישראלית). כשגודאר וגורין עשו במסגרת קבוצת דז'יגה וורטוב את "מכתב לג'יין", שיחה מ-1972 על תצלום של ג'יין פונדה מבקרת את לוחמי הוייטקונג, הם הסבירו שההישג של המהפכה הויטנאמית הוא שפנים מלוכסנות עם כובע קש משולש מוכרות בכל העולם כמאבק הויאטנמי. הפלסטינים עשו דבר דומה עם הכאפייה (מאז שערפאת הנעדר בועידת מדריד הופיע בצורת הכאפייה, ועד למרמרה), הבתים בשידורי המלחמה של הטלויזיה הישראלית מוכיחים שכאן מדובר בנדל"ן ומלחמה –  מאז מלחמת המפרץ והעיר הלבנה, ועד הלאטיפונדות של חברי חבר.

במסדרון מחוץ למחלקת יולדות באיכילוב, שם שהיתי בכל ימי "עמוד ענן", הבדיחה היתה שהחמאס פיתח טיל שכשהוא מתפוצץ הוא מייצר שטחים פתוחים בגוש דן. לא רק ריח נדל"ן ומלחמה עולה מהבדיחה, גם ברור ממנה שהישראלים מכירים בזה שהם חיים תחת מעטה תעמולה הרמטי – הדיווחים מהעיתונאים הם דוברות של המשטר ותו לא. במובן זה את ההתנהגות של הישראלים אפשר לייחס לאנשים שחיים תחת משטרים טוטליטריים. ועוד דבר קרה בהתקפה על עזה – עוול היסטורי תוקן: רבין ושרון רוצחים.

חזרה לשגרה /// ענת רוזנווקס

המלחמה הזו היתה שונה. לא באמת שונה, אבל בשבילי כן. פעם ראשונה שיש ממש מלחמה מאז שאני גרה בחו"ל ומאז שיש לי ילדים.

האינסטינקט הראשון היה להגיד – אני לא חוזרת לארץ ולא משנה כלום, אהיה קופאית בטסקו ואנקה בתים ואעשה מה שצריך. אגור בכפר נידח בצפון אנגליה. אני מוכנה לעשות הכל. גם לסבא וסבתא שלי לא היה קל לעזוב הכל ב-36 ולהגר לפלשתינה-א"י. אני לא יכולה לדמיין את הילדים שלי נבהלים מהאזעקות ונחשפים לכל השנאה והרטוריקה המלחמתית הזאת. אני חייבת להודות שבאותם רגעים לא חשבתי על עוולות הכיבוש או על ילדי עזה ושדרות, בכלל לא. רק חשבתי איך אציל את ילדי שלי וכל השאר לא חשוב.

זה מוזר לגור בחו"ל כשיש מלחמה בארץ.

על המחשב שלי מופיע פופ-אפ של גיוס תרומות חרומי לעזה. השכן המצרי האנטיפט הפסיק לגמרי להגיד לנו שלום. בקבוצת ההדרכה של הנשים היהודיות המבוגרות שאלו אותי אם הראש שלי בישראל, וידעתי מה הן שואלות ומה הן רוצות לשמוע, אבל בכל זאת לא התאפקתי ואמרתי משהו נגד המלחמה ונגד ביבי, ולא ידעתי איך זה בכלל נופל להן, בעצם ידעתי, רובן לא אהבו את זה. אולי עדיף לא להיפגש עם יהודים אנגלים בזמן מלחמות.

ביום שישי פגשתי במקרה את ג'ון ברחוב והלכנו ביחד לחוג מוסיקה של הילדים. הוא לא אדם פוליטי במובן הרגיל של המילה. לא יודעת בכלל מה הוא יודע על ישראל ופלסטין ואם זה מעניין אותו, אבל הייתי חייבת להגיד לו שאני לא רוצה לחזור לארץ ושיש מלחמה וזה נורא ואיום ומיותר. היה לי ברור שהוא לא מבין על מה אני מדברת ולמה אני רוצה להיתקע בארץ האפורה והקרה שלו לנצח. הוא אמר שבטח זו שגרת חיים ובטח אנשים פשוט ממשיכים בחיים שלהם, הולכים לעבודה ולבי"ס וכו'. אמרתי לו שלא, שאין לימודים בדרום בכל סיבוב כזה ושהם לא יכולים ממש להמשיך בחיים, וידעתי שהוא לא מבין על מה אני מדברת, ושהילד המתוק שלו עם התלתלים הבלונדיים והעיניים הכחולות התמימות לא יבין אף פעם על מה אני מדברת.

אבל ג'ון בעצם צודק. אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו המטורפת. כפי שכתב לי חבר מהארץ שעובד בשדרות, זאת כבר היציאה מהשגרה שהפכה לשגרה. בכל סיבוב אנחנו השמאלנים עם המנטרות הרגילות וכל שאר העם עם האחדות והאמונה בצדקת הדרך. לכמה ימים נדמה לנו שאי אפשר ככה יותר, שזה חייב להיפתר ושבפעם הבאה זה רק יהיה יותר גרוע, עד שתגיע הקטסטרופה, שבינתיים ממאנת להגיע. וכמו שכתבו כאן לפני, הרי הקטסטרופה כבר כאן, תלוי באיזה צד של הגדר, והטכנולוגיה מאפשרת פחות ופחות לשלם את מחיר הברוטליות הנוראית של ישראל. שגרה מפחידה ומכעיסה שכזאת.

ואז הכל נרגע, ואני כבר לא יודעת אם אני רוצה להיות קופאית בטסקו ואיפה הזרות קשה יותר, בלונדון או בירושלים.

והארץ תשקוט: מקבץ אחרי המלחמה

אנו מזמינים את הקוראות והקוראים להמשיך ולשלוח לנו טקסטים (קצרים), גם בתגובה לדברים שנכתבו פה. בכוונתנו להעלות קובץ נוסף לקראת סוף השבוע הבא.

ספק אנושי ספק בובתי /// ראג'י בטחיש

בשונה ממלחמות קודמות, במלחמה הזאת נהייתי פתאום מאד ביקורתי, כלפי כולם, לא משנה מאיפה הם ולאיזה צד שייכים, האקדמיה קלקלה אותי, עשתה ממני יצור ציני נטול רגשות אשם, נטול רגשות  בכלל , בימים הראשונים כשעוד לא היו תמונות של ילדים חרוכים עם חצי מעי בחוץ או עם זרועות או גפיים מבותרות, המשכתי בביקורתיות הקשה, כלפי עצמי קודם, למה לעזאזאל אני נשאר עדיין במקום המטורלל הזה, אני רוצה לקחת את הילד שלי לפריז או ברלין ומבחינתי שירקוד סמבה (הוא מוכשר בזה) במטרו ונאסוף עבורו מטבעות, ונסתדר, ושמבחינתי יישרף כל אזור מזרח הים התיכון, שישחטו אחד את השני כווולם, כולל אסד ונסראללה וביברמן וחמאס, לא רק האקדמיה קלקלה אותי ועשתה ממני אנטי פטריורט פלסטיני , גם התיאוריות הקוויריות שפלשו לחיי בשנתיים האחרונות, מה זה כל הגברים האלה שממלאים את האולפנים פתאום, מה זה כל הגברים הלבנים שמשתלטים על החיים והמוות שלנו, מרון בן ישי ואיתן בן אליהו, ועד גיא לרר (עם הפרצוף של אני לא יודע איך נקלעתי למצב הזה אבל אני אמשיך להראות שאני לא מטומטם ושאני מבין ברשת ושאני תל-אביבי פי אל-סבבה), עד שלא היו תמונות של ערימת ילדים ספק ישנים ספק מתים, מאד שיעשע אותי המירוץ הזה של למי יש טיל יותר גדול בין הרגליים, מי יותר תותח, דבר שמזכיר את ההשוואות שעושים גברים במקלחת של חוף הים או מכון הכושר… או הצבא, טוב לא עשיתי צבא ומכוני כושר משעממים אותי, למרות שלא הייתי מתנגד למצוא במקלחת של מכון כושר את הגבר שיש לו הכי גדול, ולגמור בזה את העניין.

עיצבנו אותי אלה שהתעקשו לקרוא לתל-אביב כשהיא הופצצה בטילים ריקים "תל אלרביע"*, בכלל ההתעקשות של הדור השני והשלישי של פליטי 48' לראות את פלסטין הנוכחית בצורה שהם רוצים לראות אותה ואינה קיימת, מעצבנת אותי, יא –עמי תקשיבו להערות שלנו, בשביל מה נשארנו תקועים כאן, אבל קשה לכעוס על דור שלישי של פליטים… כמו שקשה לסבול את מותם של 11 בני משפחת "אלדלו", אין מה לעשות, יש לי חולשה לילדים חרוכים שמוצאים מבין ההריסות עם מבט ספק אנושי וספק בובתי.

* מיתוס ערבי שהתפתח בשנים האחרונות שאומר שבמקום בו נמצאת ת"א היה כפר אחד שקראו לו "תל-אלרביע". למעשה ת"א הוקמה והתרחבה על אדמות כמה כפרים אחרים ושכונות יפואיות.

הרחבת גבולות התודעה /// טל מסינג

ההכרה הישראלית היא תינוקית. יש ישראל ויש חו"ל. הם ואנחנו. אויבים וציונים. המפה שלנו מחוררת, האטלס מעולם לא הושלם. כמו במשחקי מחשב בהם היוצרים התעצלו לתכנת עד הסוף את מרחבי הנוף (בתים בלתי-גמורים, צמחייה מלאכותית, ניצבים אילמים).

כעת, בסיומה של המלחמה-לא-מלחמה, אפשר לראות שעל המפה שלנו, בשיתוף הפעולה בין ביבי, רוטר, ערוץ 2 ופייסבוק, מופיעות נקודות ציון חדשות. דרכים חדשות. איך, כפי שעפרי כתב בפייסבוק, אחד הקולות השפויים והצלולים היחידים שנשמעו במהלך המלחמה הוא דווקא של בכיר חמאס?

המחאה החברתית הובילה לאיחוד שורות הימין, וגרמה לליכוד ביתנו להציב אתגר אולטימטיבי לשמאל, את האתגר אותו הציבו חצי מיליון מפגינים: אם יש שמאל, התגרה ביבי, יופע נא מיד. גוש השמאל-מרכז המדומיין סירב להיווצר: שלי התמרכזה, לפיד עקף מימין, ואולמרט-לבני הם בעיקר משאלת לב של סוקרים. מעת שמיאן להופיע, ביבי יצר לעצמו, באופן כמעט מילולי, אופוזיציה: הוא יצא למלחמה זעירה. וכך, הקול היחיד שלא נבלע בשטף הממלכתי, הוא דווקא החמאס. במילים אחרות ולמרבה האבסורד: החמאס הפך לשמאל הישראלי האמיתי. הוא הפך מאויב לדמות בסיפור הציוני. שדה הראייה הקולקטיבי הורחב.

בממשלה המפונטזת שתקום בעתיד – או לא – בין הים לירדן, החמאס הוא שמאל ישראלי-פלסטיני בהיר, עוצמתי ומלא-און, לפחות כמו הימין הישראלי. בהיעדר אופוזיציה פנימית, שכל כך נחוצה למנהיג, ביבי הרחיב את גבולות התודעה הישראלית והכניס לתוכה את האופוזיציה החיצונית. בזכותו, אנו מסוגלים לראשונה לראות את עזה, ולשמוע את החמאס. זו, שמאלנים יקרים שלי, המשמעות של "חיזוק החמאס".

במונית שירות /// אופירה גמליאל

"קריתי, הוא בשריון, דיבר עכשיו ברדיו – אני משתגע, בשביל מה הביאו אותנו לכאן? מה, עושים צחוק?".
שתקתי ולא אמרתי כלום.
הנהג והסדרן המשיכו לרכל קצת על חברים בתחנה. המונית התמלאה במהירות, ויצאנו לדרך. גברת צעירה בהיריון, פתחה חדר מצב במושב מאחורי, ופיקדה על סבב טלפונים לברר מי גרה איפה בנתיבות, איפה היה צבע אדום, מי בבית מי הלך לעבודה ומי קשור למי באיזה קשר. קולה התחרה בנחישות בקולות המרואיינים והמראיינים שבקעו מהרדיו, והתחרו בינם לבין עצמם בהנפקת הבלויות גמורות בקצב מסחרר.
שתקתי ולא אמרתי כלום.
במהלך הנסיעה, נקטע שטף ההבלים לרגע, "צבע אדום באופקים, צבע אדום באופקים". השדרנים באולפן חיכו, והמשיכו בשלהם. אבל שוב התפרץ הצבע האדום לשידור. ושוב. ושוב. כל פעם במקום אחר ב"עוטף עזה". אחד הנוסעים הרים גבות ורטן משהו לעבר הנהג.
שתקתי ולא אמרתי כלום.
ובדיוק לפני שהגענו, עוד צבע אדום אחד, והנוסע הסיט מבטו מהחלון, הביט בי ואמר, "כמה! כמה! מה זה?!? נו, שיעשה משהו כבר, ביבי!”.
"הוא לא יכול!" התפרצתי בכעס. "הוא לא יכול! הוא לא לבד בעולם, אתה יודע!".
"לא לצעוק!" קפצה איזו מפקחת על הליכות ונימוסים שמונתה מטעם עצמה (המפקדה המאולתרת לידה שלא סתמה את הפה לרגע לא הפריעה לה, ליפת הנפש הזו, כן?) התעלמתי ממנה, והמשכתי לדבר (לא שצעקתי, כן?).
"זה רק יילך ויהיה יותר גרוע בכל פעם. העולם משתנה. אי אפשר לעשות מה שבא לך וזהו. זו ההיסטוריה, ככה זה. וקצת לחשוב, קצת! קצת לחשוב מעבר לבחירות! קצת פרספקטיבה היסטורית! קצת!".
הם שתקו ולא אמרו כלום.
המונית עצרה. ירדתי ואחריי הגברת עם חדר המצב הנייד שלה. האצתי את צעדיי. לא יכלתי יותר לשמוע את ההבלים שלה, כל ישראל ערבים זה לזה-סטייל.
המונית חזרה הייתה עוד יותר הזויה. הנהג כיוון את הרדיו לאיזו תחנה ששידרה שירי ילדים מפסטיבלים בטעם של פעם. להעלות את המורל. של הילדים במקלטים? של המבוגרים הילדותיים באופן פסיכוטי? תמונות הילדים השרופים והמבותרים מעזה, אלה שאני ממש משתדלת לא לראות, הבליחו בזכרוני לשמע שירי הילדים, כאילו רצו אף הם לשמוע מעבר לצעיפי המוות והחידלון.
שתקתי ולא אמרתי כלום.

טכנולוגיות לעצירת ההיסטוריה /// עפרי אילני

אזעקה בתל אביב. סירנות ברחובות, ואז פיצוץ חזק, עמום, אי שם באפלה. כל הקיץ האחרון חיכינו באימה לרגע הזה, המפתיע והצפוי בו זמנית, והנה הוא בא. ניכר היה שמשהו מהותי השתנה, שאיזשהו עתיד מאיים התממש ברגע אחד. ועם זאת, גם התרגשות – זה קורה. סופסוף, היהירות הציונית תתנפץ, והישראלים ייאלצו להיווכח באי אפשריותו של המצב הקיים.

האזעקה השנייה היתה מערערת לא פחות. מצב המלחמה התגלה כפרמננטי. אבל באזעקה השלישית, התברר לראשונה שהטילים פשוט לא מגיעים ליעדם. נמצא פיתרון. יש טיל אחר, שעוצר אותם. ואכן, מאז האזעקה השלישית הפסקתי להתייחס לטילים, וכך גם אנשים סביבי. טילים מתפוצצים מעל ראשינו, ואנו מעיפים מבט לרגע, וממשיכים להתעסק בעניינינו. עסקים כרגיל. טילים על תל אביב והבורסה לא נופלת, ואפילו עולה (!). מבחינה היסטורית, שוב לא קרה כלום.

אנחנו אוהבים לחזות שחורות לישראל, אבל צריך לומר את האמת: הוויטאליות של ישראל היא מדהימה. לפי כל היגיון היסטורי, ישראל היתה אמורה לקרוס מזמן. אך עם או בלי ניצחון לחמאס, נראה שהיא תקבור את כולם. ישראל תכנתה לעצמה קיר ברזל חדש, שתכליתו לבלום בכל מחיר את התהליך ההיסטורי הבלתי נמנע, למנוע בכל דרך מן הלחצים הפועלים עליה מבפנים או מבחוץ להביא לקריסת השלד שלה. היא מגלה יכולת מדהימה להתחמק ממכת המוות, גם בסיטואציות בלתי סבירות בעליל.

אבל דרך ההתמודדות שלה היא מדהימה בילדותיות שלה. הציונות הולכת ומתרחקת מהסיכוי למציאת פיתרון פוליטי לשסעים והפרדוקסים העומדים ביסודה. בשונה מישויות היסטוריות נורמליות, ישראל לא משתנה או מגיבה למצב החדש, אלא ממציאה פיתרון טכנולוגי שמאפשר לה להמשיך כרגיל במעשיה הרעים. מבחינה זו, העשור האחרון מתחיל להזכיר סרט מצויר בסגנון תום וג'רי. פיגועי התאבדות, חרם בינלאומי, טילים, קריסת משטרים, רבבות מפגינים ברחובות – הפטיש נעשה גדול מפעם לפעם, אך הציוניזמוס מצליח להתחמק. זה יותר מ"מרוץ חימוש", כי ההתמודדות הטכנולוגית היא לא רק נגד הנשק של האויב, אלא נגד ההיסטוריה עצמה. ישראל היא חברת הייטק המייצרת כל הזמן טכנולוגיות משלושה סוגים: טכנולוגיות של דיכוי (בנטוסטאנים, אבו מאזן), בלימה (חומה, כיפת ברזל, דניס רוס) והעלמה (הסברה, הומולאומיות).

אלה הן כמובן טכנולוגיות ריאקציונריות, כיוון שהן נועדו כאמור לעצור את התהליכים ההיסטוריים הנחוצים והצודקים, כלומר את הנורמליזציה של המצב. ועם זאת, צריך שוב להודות שזאת הפוליטיקה המתקדמת ביותר הקיימת בימינו. הפוליטיקה המתקדמת ביותר כיום היא טכנולוגיה – טכנולוגיה לקריעת האופק, או לצמצומו. אפל, פייסבוק וישראל הן ישויות הפועלות באותן שיטות: למצוא אלגוריתם שיכה את השוק. טכנולוגיות פוליטיות כאלה של הישרדות ייכנסו לשימוש רחב יותר ויותר בכל העולם המערבי, ככל שהמצב העולמי ייעשה נואש.

רוצים לנצח את הציונות? תפסיקו לנסות לשכנע אנשים. תמציאו טכנולוגיה שתביס אותה. ארגונים כמו ויקיליק ואנונימוס כבר יודעים את זה: צריך לפרוץ לישראל את הקוד. ועם זאת, האם ישראל עצמה אינה האקרית, שפרצה את הקוד של האנושות כולה?

כולם, כולם רוצחים /// יעל חבר

בגילי המופלג אני זוכרת מלחמות רבות. הייתי בת 4 במלחמת 56'. אני זוכרת חפירת תעלת מגן בחצר, ליד עץ השסק. רק עשרות שנים לאחר מכן הבנתי שהיתה זו מלחמה יזומה. אחר כך באה מלחמת 67'. תליתי מפה על הקיר ונעצתי סיכות לציון הכיבושים, כמו שראיתי בסרטים. לא הספקתי לנעוץ סיכות רבות והמלחמה הסתיימה. אבל הכיבוש נמשך. ואז באה מלחמת 73 ופקחה את עיני. החבר שלי, אבי ואחי היו מגויסים ואני נדבקתי לטלוויזיה כדי להירגע מהדאגה בעזרת שקריו של חיים הרצוג, המסביר הלאומי. נפרדתי ממאיר וממפא"י והפכתי לשמאלנית. אבל עוד היינו מטיילים בשטחים עם הילדים ועל האוטו היה סטיקר של "שלום עכשיו". ואז פרצה מלחמת 82'. הפעם לא קניתי שום שקר. מאז כבר אי אפשר לשקר לי. הציונות נשמטה מידיי. היתה זו מלחמת 02' בג'נין שהקצינה את הנטיות הפציפיסטיות שלי. ככל שהפצפיזם שלי עיקש יותר, מתרבות המלחמות ומתרבה ההסכמה הרחבה אליהן. יחד עם הפצפיזם נשרה ממני גם האמונה בדמוקרטיה ובמערכת השלטונית. אני יושבת מול הטלוויזיה ושומעת את השקרים, רואה את המניפולציה עובדת מול עיני ומשתאה יותר ויותר מכך שאחרים אינם רואים זאת כמוני. אחד אחרי השני נושרים ידידי, שלא סובלים את דעותי. מבחינה זו, הבלוגוספירה היא תעלת מגן עבורי. שם אפשר למצוא הדיפה חכמה ונוקבת לשקרים הללו. טוב, יותר קשה לי למצוא שם פצפיזם עקרוני כשלי, אבל אני עוד מחפשת. כשקיבלתי את ההזמנה מ"ארץ האמורי" לכתוב על מלחמת 12 התקוממתי. אני רואה ברב-שיח הזה דרך נוספת לשתף פעולה עם המלחמה.

אז למה אני כותבת בכל זאת? כדי לצרוח שכבר הייתי בסרט הזה יותר מדי פעמים. וכדי להזכיר שיש כאן מגיב אחד, שמכנה באופן עקבי את אהוד ברק "רוצח ילדים". אם רב-השיח הזה מבקש לשנות את השיח, אז כך: כנו את כולם, כל מי שהשתתפו או שילחו או תמכו או שיתפו פעולה או הזדהו או הסבירו, אבל בייחוד את הדרג הפיקודי ואת המנהיגים ואת העיתונאים, את כולם כנו רוצחים. ואז חישבו אם אתם רוצים שרוצחים ינהיגו אתכם ויעמדו אל מול עיניכם. פשוט כך: "ש ל י י ח י מ ו ב י ץ – ר ו צ ח ת. ב נ י מ י ן נ ת נ י ה ו – ר ו צ ח. ב נ י ג נ ץ –  ר ו צ ח. א ה ו ד ב ר ק – ר ו צ ח. צ י פ י  ל ב נ י – ר ו צ ח ת. ר ו נ י ד נ י א ל – ר ו צ ח. א ל ו ן ב ן-ד ו ד – ר ו צ ח. ת מ ר א י ש-ש ל ו ם – ר ו צ ח ת. י א י ר ל פ י ד – ר ו צ ח. א ב י ג ד ו ר  ל י ב ר מ ן – ר ו צ ח. ב ר ק א ו ב מ ה – ר ו צ ח. ה י ל ר י ק ל י נ ט ו ן – ר ו צ ח ת. א ל י י ש י – ר ו צ ח. א ר י ש ב י ט – ר ו צ ח. א ה ו ד א ו ל מ ר ט – ר ו צ ח. ש מ ע ו ן פ ר ס – ר ו צ ח…"

בכנסת /// גלנדון ואיזבלה

ריצ'ארד בקרב /// תהל פרוש

ריצ'ארד, שמע,

בקרב ההוא

שמתת בו, כן?

אני רציתי שתחיה

לא היה אכפת לי מכלום,

שאנסת את אן ורצחת את הנרי והרעלת את הילדים

אני רציתי שתנצח את הלבן הזה, ריצ'מונד,

חשבתי עליך

כהה וגיבן ומר

וחרב בידך,

חרב עלובה

בידך, ורוחות רפאים משתמשות בך

כמו בדלת

וציריך חורקים ואתה שואל:

אני? אני איני אני.

איני אני.

ריצ'ארד, אתה יודע

מה אני? בלי סוס

ועם עבר שחי

יותר ממך, הרצונות

המלבלבים והמפסידנות

הכרונית, פחד הפחדים וכל

הממלכות, איך

בלון של הליום מתפוצץ?

בהך של חרב קח, קח

ממני כל הממלכות.

מברג ומכונת ירייה /// ניצן ליבוביץ'

במסיבת העיתונאים של סיום המלחמה אהוד ברק ציטט את עצמו: "'וילה בג'ונגל' קראתי לזה פעם." אהוד ברק אכן נחשב כמי שהמציא את המושג הזה (כאיש ציבור ב-2006), מושג שמזכיר את דימוי הקולוניאליסט האירופאי באפריקה. הקולוניאליסט ברק מחזיק מברג בידו האחת ובידו האחרת מכונת יריה. ידו האחת מציעה לילידים לתקן להם את הזמן, להחזיר אותם קדימה, אל המאה העשרים ואחת, המאה של הכלכלה הנאו-ליבראלית, השילוב בין צבא והיי-טק, המאה של "מכונת-המלחמה". בידו האחרת מכונת-המלחמה, שברגיה הודקו ושומנו ומוכנים לתנועה.

ברק כנראה גאה במיוחד בהברקת הלשון הזו, שהוא חזר עליה שוב ושוב מאז 2006 תוך ציטוט-של-ציטוט עצמי (כולל ה"קראתי לה" או ה"קראתי לזה"). למשל, בראיון שהעניק לגולן יוכפז בינואר השנה לבלוג של מפלגת העצמאות, בתגובה לשאלה על דוח טרכטנברג, הוא ענה: "הרי אין לי פה מפעל פרטי או חברת אחזקה בבעלותי. חברת האחזקות זה בטחון המדינה…אנחנו זוכרים את 2006, אנחנו רואים היום את התמונות של יפה ירקוני על רקע החיילים של מלחמת ההתשה ב-73' ונזכרים שמדינת ישראל, קראתי לה פעם שהייתי [כך!] במדים וילה בג'ונגל, הפינה שבה אנחנו נמצאים בעולם, מוכרחה להיות תמיד מוכנה ודרוכה להגן על עצמה." במילים אחרות, התשובה של ברק על כל שאלה מתמצית במברג ובחבל הבטחוניים, במכונת המלחמה הישראלית, שהפכה מבחינתו מצורה למהות, לתוכן, חיצוני ופנימי גם יחד. התשובה שלו היא התבצרות מרחבית ולשונית גם יחד: ציטוט בתוך ציטוט, וילה בין חומות.

ההתבטאות של ברק מעניינת בעיני, בעיקר בגלל הקשר בין המימד המרחבי והמימד הלשוני שלה. ברק, כמו נתניהו וליברמן, ישי וליבני, מופז ויחימוביץ' לא מדבר בשפת הגאו-פוליטיקה של הקולוניאליסטים ה"ישנים" (אלה שהתיימרו ללמד את הילידים, לפני שפנו לתקן או לחסל אותם) אלא בשפת ה"גטו" הבטחוני, זה שפניו כלפי ה"פנים", לא פחות מאשר כנגד ה"חוץ", זה שמטרתו הבטחת הצטטת הבטחוניסטית במקום כל דיון תוכני באופק מדיני, יהיה אשר יהיה. יחד עם זאת, הצטטת הזו לא שרירותית, אלא מציבה בחירה כפולה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הבחירה היא בין שני כלי חיסול: כלפי פנים- חיסול כל אפשרות אופוזיציונית או וויתור על חיסול האיום החיצוני (לוילה). כלפי חוץ- חיסול האויב על ידי "תיקונו" הקולוניאליסטי (לא צירופו לווילה, אלא בתור מי שמסייע לטייח את קירותיה ולרצף את מרצפותיה), או חיסולו הממשי. בסיום הראיון ליוחפז, בעצמו מועמד לתפקיד מפקד גל"צ, בבלוג של מצביעיו-שלו, ברק מסכם: "אנחנו נפעל להתייעלות ואנחנו בעד שקיפות וכל הדברים האחרים". קשה שלא לשמוע את הריק שמהדהד בעוצמה מאחורי "הדברים האחרים", ה"שארית" הלא חשובה של ה"דבר האמיתי-באמת, כלי המשחית הישראלי, האיום. הריק הזה  הוא התוכן של פוליטיקת ההשהייה והמלחמה- התמידית "בעצימות נמוכה". זהו הריק של המשילות הנאו-קונסרבטיבית הקולוניאליסטית שברק מהדהד בלי דעת.

דלז וגאטרי כותבים על "מכונת המלחמה" כמה שעומד בניגוד ל"אפארטוס" של המדינה, זה שמהותו עבודת המשטרה והשב"כ. בניגוד למדינה עצמה, "מכונת המלחמה" לא מתעניינת ב"משמעת" או בסדר חברתי, אלא ממוקדת בסודיות, במהירות ובאפקט. זוהי מכונת ה"משילות" שעליה מדבר ראש הממשלה והיא פונה כלפי חוץ וכלפי פנים בה בעת. מכונת המלחמה לא רואה עצמה חייבת דבר ל"אזרח", אלא במקום שבו הוא מפריע לה בפעולתה. מכונת המלחמה לא מנסה להשטיח את המרחב כדי לסדר אותו (זהו הקולוניאליזם הישן) אלא דווקא לפרק אותו ולהותיר אותו באופן שבו היא רוצה לראות אותו: "ג'ונגל" כאוטי, שמייצגיו העכשווים הם ה"אביב ערבי", איום הכאוס החברתי, מלחמת אזרחים, או התפרקות כלכלית של בעלי ההון. במובן הזה, מכונת המלחמה לא חייבת דבר אפילו לאזרחי הדרום המופצצים, כל עוד הפגיעה בהם לא תפגע בבסיס שעליו היא עומדת- הוילה. שפת הציטוט-העצמי, הבחירה-לכאורה, שפת היעילות והריק היא שפתה של "מלחמת הבחירות" השלישית.

הדרך של גברים להישאר גברים /// יותם סלמן

האזעקה הראשונה תפסה אותי אצל הפסיכולוגית רבע שעה לפני סוף הפגישה. היא אמרה לי "אל תעמוד ליד החלון" , בוא נצא לחדר המדרגות. יצאנו לחדר המדרגות והיא התנצלה והתקשרה לילדים שלה, בדקה שהם בסדר. הם לא היו בסדר הם בכו והיו מבוהלים, היא הבטיחה להם שהיא כבר יוצאת לאסוף אותם מבית הספר.

אז פגשנו את השכן שלה, בחדר המדרגות. "שלום שלום", שיחקתי אותה כאילו זו סיטואציה נורמלית ורציונלית. "אתה נראה לי אדיש" היא הפטירה לכיוונו בארשת איבחונית.

הוא אכן היה נראה אדיש, פתח בעצלתיים את הדלת ונכנס לביתו, נבוך מהעמידה שלנו בהוראות פיקוד העורף. טוב, הרגעתי את עצמי במזמורים מגדריים, זו הדרך של גברים להישאר גברים בזמן התקפת טילים.

אני כבר חשבתי שהפגישה הסתיימה בשל האזעקה אבל אז הפסיכולוגית אמרה לי. "בוא תשאר עוד כמה דקות בוא נדבר על זה". אמרתי לה שנראה לי שהכל בסדר עליתי במעלה המדרגות לכיוון הרחוב ואז גוף ההוכחות שלי התחיל לצעוק ולצרוח.

עמדתי להתמוטט התחלתי להזיע והבנתי שאני לא הולך להגיע הביתה במצב הזה. ירדתי מהאוטובוס התחלתי ללכת לכיוון בית של חבר שגר קרוב, אולי הוא יושיע אותי. אבל הגוף שלי לא עמד בזה ועמד להתבקע.

פתאום ראיתי בית קפה חצי נטוש עם כמה תיירים אמריקאים מבוגרים ששמו על עצמם ארשת של לא מתרגשים ממצב המלחמה.

נכנסתי במהירות לבית הקפה, אפילו לא חיפשתי את המלצרים בשביל לבקש רשות. מצאתי את השירותים כמו טיל מונחה לייזר. נכנסתי, דפקתי את החרבון של החיים שלי ושרתי בקול את אשר יצר.

הדרך להסדר כפוי /// תומר פרסיקו

"זיו האור המבהיק נח על קסדותיהם של חיילינו וחימם ושימח את לבותינו" – כך התפייט ווינסטון צ'רצ'יל בנאומו אחרי הניצחון האסטרטגי הראשון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, באל-עלמיין. היה זה עבורו "סוף ההתחלה", והוא הרגיש שהיוזמה וכושר התמרון עברו סוף סוף מהאויב אל כוחותיו.

השנה אינה 1942 וביבי אינו צ'רצ'יל. סיום מבצע "עמוד ענן" מסמן את שמיטת היוזמה והכוח מידי ישראל, והפקדתם בידי מגוון רחב של כוחות אחרים. חמאס במידה מעטה, ועוד יותר מכך מצריים, ובסופו של דבר ארה"ב. הזדעקותה של הקהילה הבינלאומית לעצור את השור המועד והכנסת המבצע, כבר מיומו החמישי, למסלול שבסופו הבלתי נמנע – גם אחרי פגיעה בראשון לציון ופיגוע אוטובוס בתל-אביב – הפסקת אש, מסמנים את נטילת הטיפול בסכסוך בין ישראל ובין הפלסטינים מידיה של ירושלים והעברתו ל"בעלות הברית", דהיינו ברית האינטרסים של הכלכלה הגלובלית ושל עמי הסביבה, של השקפת העולם הליברלית של אובמה ושל חוסר הסבלנות הרוסי והסיני.

על פי דיווחי התקשורת אובמה לחץ שלא יהיה מהלך קרקעי. לא היה צריך את הלחץ שלו, אולם הוא מסמן את כניסתם המחודשת של האמריקאים לפעילות באזור. קלינטון פיקחה על המהלכים מקרוב, באן קי מון קפץ לביקור, מורסי קיבל מחמאות מליברמן, ונתניהו הפנים את מגבלות כוחו, ואומץ לבו. הסכסוך הראה שוב עד כמה הוא נפיץ, ולכל העולם ברור שביבי אינו יכול לבדו לנטרל אותו. סופה של ההתחלה נקבע כבר באינתיפאדת אל-אקצא; קיים סיכוי טוב שזהו אפוא תחילתו של הסוף: ניסיון רציני להסדר כפוי על ידי הקהילה הבינלאומית. ממשלת הימין הבאה תתאים מאוד לקבלת תכתיבים שכאלה.

תמונת ניצחון /// מאשה אברבוך

כל המלחמה דיברו על תמונת ניצחון. רטוריקת בני הזוג המכים ששלטה במסכים ביקשה לראות את החמאס על ארבע בגלל מה שהוא גרם לישראל לעשות. ואז הגיעה "הפסקת" האש. מבלי להיות מעודכנת במתרחש בגזרה המיינסטרימית, חברי הפייסבוק שלי מצאו להם סירטון ניצחון מעולה והחלו בהפצתו. מדובר בסרטון, כמובן, של איתמר רוז שפורסם לפני למעלה מחצי שנה אולם הפך לתמונת הניצחון של השמאל רק כעת.

כך, לוקח לו איתמר רוז את ערפאת מכפר ליד שכם, וכנציג הפלסטינים, לוקח אותו עימו לשדרות על מנת לשכנע את תושבי המקום לדבר בשמו. לפי מיטב מסורת העריכה הקיטשית והדיכוטומית, תחילה מתנגדים התושבים בצורה שמביכה בהחלט את הצופה הנאור: מסרבים להאמין לערפאת, טוענים שגם אצל הוריהם היה המצב דומה, לא רוצים לשים את עצמם במקומו וכו'. ואז, לפתע,  מתחנכים להם הפראים. מבלי להראות לנו כיצד בדיוק השתכנעו לדבר "בקולו של האוייב", מתחילים תושבי שדרות בזה אחר זה, על אף הדברים המזעזעים שאמרו במופעם הקודם בסרטון, לגולל את שגרת החיים בשטחים הכבושים.

ולמה אני טוענת שמדובר בסירטון הניצחון של השמאל? כי כולנו יודעות כמה נוראי מה שמתרחש בעזה. כלומר, איננו יודעות, אנו יכולות רק לנסות לדמיין. אבל שדרות תקועה לשמאל כמו עצם בגרון:  עם כל האנשים המופצצים האלה, עם ה-15 שניות, עם הכאב והטראומה והגזענות והבורות והצימאון לדמם של תושבי עזה. או לפחות, זה מה שרואים בחדשות.

אז איתמר רוז מגיע להראות משהו שהינו, לכאורה, אחר: את הרגש, את האמפתיה, איך אישה שטענה שהיא נפגעת טרור ולכן איננה יכולה לדבר בשם פלסטיני יכולה גם יכולה בסופו של דבר.  איתמר יבוא, מבלי להראות לנו איך, הוא יגרום לפראים לדבר כמו ששמאלנים נאורים רוצים לשמוע אותם מדברים. הוא יבוא וילך, כמו צוותי החדשות, ימצא את מה שהוא רוצה ויחזור עם התמונות. וכולם יראו ויאנחו "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות".

והסרטון נגמר. אני אינני יודעת מה הרגישו האנשים באמרם את הדברים ולאחריהם. וזה גם לא מעניין, העיקר שיגידו מה שרוצים מהם הצדדים. וזו תמונת ניצחון. עוד אחת באלבום התמונות המשפחתי של ההגמוניה השמאלית הלבנה.

באוטובוס /// שירין זבידאת

ובכן, החלטתי להיות ידידותית לסביבה ולנסוע לנצרת בתחבורה ציבורית. אוטובוס נחמד עצר, והיו בסך הכל שתי נוסעות ונוסע. שילמתי וישבתי… בזמן הזה עבר כנראה רכב צבאי. הרכב שימש זרז לשיחת אקטואליה עם הנהג. הנהג הערבי אמר שהוא מקווה שהרכב הזה לא יכנס לעזה. הנוסעת היהודייה אמרה לא, הוא לא יכנס, הבעיה תיפתר מהאוויר. הנהג התעניין מה יהיה… רחמנות על הפלסטינים המסכנים. הנוסעת הקשוחה שרק חסר לה שוט אמרה "אנחנו נכה בהם עד שיתחננו שיהיה שקט". וכאן התערבתי ואמרתי שברחתי מהחדשות ולא בא לי לשמוע את השטויות האלה. היא הציעה לי שאשב מאחורה וכך לא אשמע. קראתי לה אישה חצופה, וחשבתי כמה שהציונים בלתי נסבלים בתקופה האחרונה.

הייתי יעילה, קניתי קפה מפאהום, סוכריות מאבו ג'אבר, מאל באבור עדשים, שקדים, שומשום ושאר תבלינים עד שקבוצת של ציונים נהרה מהדלת הקטנה והפריעה לג'רג'ורה להכין תבלין שווארמה. בסוף המטרה הושגה, ואפילו ראיתי חבר פייסבוק חייכן שם.

בחזרה, נתקלתי בנהג האוטובוס מהבוקר, שהתפלא למה השתקתי את הציונית המסכנה. אמרתי לו שמצדי שתלך לה… בלשון עדינה. הוא מצדו חושב שצריך לאפשר לה לשחרר לחץ. בדרך הביתה, עברו עוד רכבים צבאיים. חיילים אוכלים פלאפל ושווארמה בקניון השכן. התנעתי את המכונית, וחזרתי הביתה לבועה שלי.

המלחמה כנראה תימשך.

גבולות הטכנולוגיה /// גל כץ

במלחמה הזו נשמעו אזעקות בתל אביב, טילים התפוצצו בשמיים, אבל שום טיל לא נפל. הציונות שוב הפליאה לפתח טכנולוגיה חדשה, כותב עפרי. והרי זה הולם היטב את רוח הימין החדש – ביבי, ברק, נפתלי בנט – כולם מנכ"לי הייטק מהוקצעים בפוטנציה (או בממשות) שבחרו לרתום את כישורי המו"פ שלהם למטרות הלאומניות הידועות.

קשה להתווכח עם ההצלחה הטכנולוגית. אם זה יימשך ככה אולי הטילים יגמרו כמו הפיגועים? הרי תל אביב שרדה את האנתפאדה. "תל אביב" במובן החזק – מסיבות, הייטק, הומואים, היפסטרים, פילהרמונית – כל הדברים שנותנים לאליטה הליברלית סיבה להישאר במזרח התיכון. אולי היא תשרוד אפילו את המלחמה עם איראן. גם אם ייהרגו 500 איש ולבטח אם ייהרגו הרבה פחות (הודות לחץ וטכנולוגיות אחרות שעוד לא המציאו).

זה דומה לשיח ההתחממות הגלובלית שכן גם שם השמאלנים מזהירים מקטסטרופה אבל למרות שהעולם ממשיך להתחמם נדמה שאנחנו שורדים. בניו יורק פגע ההוריקן והודות לטכנלוגיה היא שרדה את הסופה בנזק קטן יחסית. האמנם? הרי בשכונות מרוחקות ועניות של ברוקלין ההוריקן הותיר חורבן. בשביל חלקים מניו יורק, אם כן, ההתחממות הגלובלית היא כבר קטסטרופה, וכך גם בשביל מזי רעב ובצורת במזרח אפריקה. תל אביב אמנם קידמה את הקטסטרופה בטכנולוגיה, אבל הציונות היא כבר קטסטרופה בשביל תושבי עזה.

הקטסטרופה, אם כן, היא לעולם סובייקטיבית. השאלה אם יש או אין קטסטרופה תלויה בנקודת המבט. אהוד ברק מנסה לשכנע אותנו ש-500 הרוגים זה לא "קטסטרופה", לא כל שכן טילים שרק מתפוצצים בשמיים. זו רק "בעיה", כלומר משהו שטכנולוגיה מסוגלת לפתור. קטסטרופה, לעומת זאת, היא אירוע מסדר אחר – כזה המזמין אותנו לחשוב מחדש על עצם המקום שלנו בעולם והאורייטציה הפוליטית שלנו.

הוויכוח הזה לא יוכרע רק לאור מה שקורה ויקרה – כמה נהרגו, כמה טילים ייפלו. השאלה היא כיצד למשמע את האירועים. נוכח נראטיב ההצלחה הטכנולוגיסטי של הימין החדש, על השמאל להתעקש ולמשמע את העובדות ככאלה המבשרות קטסטרופה — לא רק לאחרים אלא לנו עצמנו. לא שנמות בהכרח (שהרי בשביל זה יש טכנולוגיה), אלא שכבר לא נוכל להכיר את עצמנו, להיות מי שאנחנו. מהבחינה הזו במלחמת עזה האחרונה נרשם לשמאל הישג – מירי רגב הודתה שהיא פשיסטית. זה אמנם חצי קוריוז, ו"פשיזם" זו רק מילה, אבל זה משתלב במגמה מתמשכת: המשטר בישראל פחות ופחות חושש לזהות עצמו עם מלים ודימויים (פוטין, פשיזם, פראים, קולוניאליזם) המזוהים, בעיני האליטה הליברלית בתל אביב ובמערב, עם קטסטרופה.

כך או כך, הקול לא יישמע /// מתי שמואלוף 

השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי, כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים. הטענה שלי עומדת על כך שאם בעיתות של הפסקת אש אנו נלחמים בהון ובשיח שהוא מייצר, ובכן בזמן מלחמה – במקום הצבא מחליף את ההון, ופועל בפרקטיקות דומות לשיח הניאו-ליברלי.

בשיח הניאו-ליברלי, שמייצר ההון, אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום ליחצ"נים של בעלי ההון. היח"צנים שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מאידך מבטלים את התחקיר בלחץ פוליטי. כך גם השיח הצבאי. בזמן מלחמה אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום רק ליחצ"נים של הצבא, אלו שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מצמידים את העיתונות לצד הצבא, ואם ישנו ספק, בלחץ הפוליטיקה מבטלים את התחקיר (ראו גולדסטון).

בשיח הניאו-ליברלי אין מקום לשירותים חברתיים, המדינה עוברת להפרטה רחבה בכל האמצעים הנחוצים. מפריטים את ביטוח לאומי, המשטרה, בתי הסוהר, בתי הספר, בתי החולים, רק את הממשלה לא נפריט (למרות שבתכל'ס העובדה שהכנסת עברה לידי בעלי ההון, גם היא סוג של הפרטה של המרחב הציבורי הפוליטי). הרצון של בעלי ההון להחזיק את כל שרשרת המזון הוא מעל לכל ערך אחר. גם בשיח הצבאי של מלחמה אין מקום לשירותים חברתיים. יש מקום רק להגנה. כשהעורף נחשף במלחמת לבנון השנייה, אף אחד לא תיקן את מה שהמלחמה הראתה לנו בפריפריה. הפערים בין פריפריה ומרכז רק הלכו וגדלו. כשנופל גראד בבאר שבע, המקומיים יודעים שהם יישארו בדרגת נחיתות לעומת תושבי תל אביב שיקבלו את המערכת החדשה של כיפת ברזל. מבצע עמוד ענן החל לאחר התדרדרות ביטחונית בגזרת רצועת עזה בשבוע שקדם לו. ביום שלישי, 6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ולא ירי בלתי פוסק על ישובי הדרום בשלוש שנים האחרונות. הצבא בדומה לבעלי ההון הוא מעל לכל.

מדהים להסתכל בשתי המערכות הללו, הניאו-ליברלים ובעלי ההון שמנהיגים אותו, ובצבא וחונטת הגנרלים המצעידה אותו קדימה. התקשורת מייחסת לשתי הספֵירות הללו קדושה (שאין צורך להסבירה) ובתווך האינטרס הציבורי הרחב נשכח. המלחמה לא מלמדת את ישראל על הצורך להילחם בעוני שהשוק יוצר וגם אין התקדמות במרחב המדיני בין המדינה לבין שכנותיה. בין אם אנו קורבנות השיטה הכלכלית-עסקית ובין אם אנו קורבנות השיח הביטחוני, הקול שלנו לא יישמע, אך בוא נראה אתכם מנסים להוריד את רווחי בעלי ההון, הגנרלים והתעשיות הצבאיות.

במונית (זכרונות מהמלחמה הקודמת) /// יסמין הלוי

בבוקר שאחרי הבחירות נסעתי במונית. ובגלל התוצאות שלהן, מצב שבו אף אחד לא ממש ניצח ואף אחד לא היה ממש מבסוט, הרגשתי מספיק מוגנת ובטיפשותי דובבתי את הנהג.

"נו, איך הבחירות, אתה מרוצה?"

אני האמת רציתי שציפי תנצח, הוא אומר לי. ככה דיברנו כמה משפטים והוא מסביר לי על נתניהו.

אמרתי לו, טוב הרי כולם אותו דבר, הנה ברק ולבני הם אלה שהלכו למלחמה בעזה אז מה זה כבר משנה. מה כבר יעשה ביבי שהם לא עשו.

אז הוא הסביר לי שבאמת אבל בעזה לא היתה ברירה.

שאלתי אותו אבל מה זה עזר, הנה שוב נופלים קסאמים, מה עשינו בזה.

לא, הוא אומר לי, זה בגלל שלא עשינו את זה *כמו שצריך*!

אח, הנהג שלי עם הקרחת והקוקו ובני מוריס. צמד חמד. לא גמרנו את העבודה. שוב פעם לא גמרנו את העבודה. "היה צריך להשאיר שם *מגרשי חניה*. להוריד הכל. שלא יהיו שם יותר בתים. אחר כך אנחנו נעזור להם!"

כבר התחלתי להרגיש שעשיתי טעות אבל משום מה לא הפסקתי. כמו כשאוכלים קוסקוס ולא זוכרים שצריך להפסיק לפני שמרגישים שבעים. אי שם נשמע צלצול קלוש של אזהרה, אבל בין השיחה לתינוקת במנשא ועוד עם שלטי הבחירות שהמשיכו להתנוסס לצדי הכביש עם כל הליצנים המגוחכים האלה – חבורות מאופרות של פושעים ומנוולים, אהבלים עם משכורות עתק שרוצים שנבחר בהם לנהל את חיינו בכישרון שבו הם עשו את זה עד כה – לא שעיתי אליו.

שוב שאלתי אותו מה זה יעזור. הרי אלה חמאס יש להם עניין עם אלוהים, יש להם נשימה ארוכה מאוד, אמרתי לו. ועוד הוכחתי לו בכל מיני נימוקים הגיוניים למה זה לא יעבוד ואפילו לא היתה לו תשובה טובה. ושאלתי אותו מה אשמים הילדים של ידיד שלי מעזה שחמאס יורה קסאמים, והוא אמר לי אני שמאלני אני, ובאמת כואב לי על הילדים אבל אין ברירה. זהו.

באמת ראו נעבעך שכואב לו כל כך לשמאלני הזה.

ואז כבר הבנתי שההיגיון נתקל פה בחומת הקלישאות הבלתי נראית, וראיתי איך כל הטיעונים שנגזרים מן ההיגיון מתנפצים אליה, והרגשתי את הבחילה עולה אבל רגע לפני שהרפיון השתלט עלי אמרתי לו טוב יש שתי אפשרויות, או לסיים את הכיבוש ולצאת מכל השטחים או פשוט להרוג את כולם, אחרת זה לא ייפסק ושום דבר לא יעזור. פשוט צריך להשמיד אותם וזהו.

מה פתאום להרוג את כולם, הוא אומר לי, מה אנחנו גרמנים?

רב שיח: אחרי המתקפה

אומרים שהמלחמה הזו לא שינתה דבר. היא נגמרה (אם היא נגמרה) וחזרנו לנקודת ההתחלה: שקט מתוח, לעתים רועש, בגבול הדרומי. "גורמים צבאיים" אומרים, כמובן, ש"זה רק עניין של זמן". אז מה התחדש? ובכל זאת, זו היתה גם מלחמה של תקדימים: טילים נורו על תל אביב וירושלים, נציגת מפלגת השלטון הודתה שהיא פשיסטית, נציגת המחאה החברתית השתתקה, מצרים המהפכנית חזרה למרכז הזירה, יותר מ-50 אלף מילואימניקים גוייסו למערכה (אם כי לפחות תקדים אחד נחסך: מערכת ארץ האמורי לא היתה בבית כאשר באו לפתח תקוה לקחת אותה לחזית).

בזמן המתקפה לא הרבנו לפרסם פוסטים, אבל בסוף השבוע נעלה כאן רב שיח על השבוע האחרון ועל היום שאחריו. אנו קוראים לכם, הקוראות והקוראים, לשלוח לנו (בהקדם) מחשבות או רשמים שישולבו בקובץ מתפתח. הכוונה היא לא לפוסט ממש, ודאי לא מהסוג הרגיל (והארוך) בארץ האמורי. המודל הרלוונטי הוא  סטטוס פייסבוק מורחב – לא יותר מ-300 מלה.

אתם יכולים לשתף בכל חוויה, שיחה או מפגש מתקופת המתקפה על עזה, ו/או לענות על שאלות כמו:

1. במה המלחמה שינתה את הצורה בה אתם רואים את המצב הפוליטי במרחב? אילו מגמות ארוכות טווח יתחזקו בעקבות האירועים ובאילו תחומים צפויה דווקא תפנית? מה הזיקה – אם בכלל – בין הסכם הפסקת האש למהלך הפלסטיני באו"ם, אינתיפאדה חדשה או התפתחויות אפשריות אחרות?

2. כיצד התבטאו במלחמה מגמות רחבות יותר כמו המאבק המזרחי, המאבק הפמיניסטי, המאבק האשכנזי, או המחאה החברתית בארץ ובעולם?

3. מה בין המלחמה לבחירות?

או כל שאלה אחרת.

אנא שלחו את תרומתכן לשנינו, עפרי וגל: galgalkatz@gmail.com, ofrilany@gmail.com.

על הביטחון

עודד נעמן

"כאן, פה, היום, עכשיו, ברגע זה, מיד מתחילים החיים שלכם. אתם מסתכלים עלי. מה אתם מרגישים? מה? מה אתם מרגישים? אני אגיד לכם מה. אתם מסתכלים עלי ומרגישים מה שמרגיש תינוק שרק יצא מהתחת של אמא שלו. תינוק ששלפו ממש עכשיו ומה הוא עושה? הוא בוכה. הוא בוכה והנה הוא שומע קול, הקול של עצמו, ופתאום הוא עד לעצמו, הוא שומע את עצמו קיים. ובאותו רגע שהוא מבין שהוא קיים התינוק מבין גם כמה הוא עלוב, מכוער, חלש, אפס, חסר אונים, עומד למות, להירקב, להתפורר, להעלם. והבכי, הבכי של הרך הנולד, בכי שלפני רגע היה אינסטינקט של חיה, נהפך בבת-אחת לבכי של בנאדם שלא רוצה למות. לא רוצה למות אבל מתבייש בחיים שלו. ככה! ככה גם אתם עכשיו. כמו התינוק הזה, המניאק. אני אמרתי לכם – ממש עכשיו אמרתי לכם – שאתם כלום – שאתם מגעילים ודוחים, בזויים, מסריחים – ופתאום הרגשתם שאתם משהו, משהו מעוות ודוחה ומבחיל אבל משהו. מזל טוב! גיליתם שאתם קיימים ושזה בושה וחרפה שאתם קיימים וגיליתם את שני הדברים יחד, בו-זמנית, סימולטנית!"

"וזהו. אתם כבר בדרך. הקיום שלכם והבושה שלכם התנגשו ויצא ניצוץ ואתם נדלקתם! מזל-טוב, מזל-טוב: ברוכים הבאים לחיים שלכם! החיים שלכם! החיים שלכם שהם ניסיון אחד, ארוך כמו הגלות, לא להביך את עולם החי. כל החיים שלכם, שזה עתה התחילו, יהיו ניסיון אחד, ארוך, מתמשך ונואש, להפטר מהצער הזה, הצער על זה שנולדתם. הצער של העולם על הקיום שלכם, שהורס לכל השאר. כל החיים שלכם – שגם אם יהיו קצרים יהיו ארוכים מדי – הדבר היחיד שתרצו באמת, שתרצו ממש, שתרצו יותר מהכל, זה לא להתאבד, לא למות מבושה."

"וכאן אני מוכן לעזור לכם. שוב. בשנית: הבאתי אתכם לעולם ועכשיו אעזור לכם לחיות. לחיות בלי לפחד מעצמכם. בלי להתחבא מההורים שלכם והאחים שלכם והחברות שלכם, שמתביישות בכם ובזין הקטן שלכם. אני אלמד אתכם מה זה בנאדם שעומד לו הזין. איך מרגיש זין עומד -את זה אני אלמד אתכם. זבלים. חארות."

"עוד מעט – בעוד כמה שבועות – אני אשים אתכם במקום שבו כל מי שיראה אתכם ירצה שתמותו. כשתגיעו לשטחים אתם תהיו מוקפים במיליוני ערבים שכל מה שהם רוצים זה – פשוט מאוד – לשחוט אתכם. לשם אנחנו שולחים אתכם. ואולי יפתיע אתכם לגלות ששם – במקום שבו כולם רוצים לחורר לכם את המעיים עם מספריים ולאכול לכם את הכבד – שם אתם תפסיקו להתבייש. שם תהיה לכם הזדמנות שלרוב האנשים המסריחים שמתהלכים בעולם הזה אין. שם אתם תהפכו לבני-אדם שהם יותר מיצורים מתנשפים ומזיעים עם זין מקופל וביצים קטנות. שם אתם תרגישו איך זה להיות מישהו אחרי כל השנים שאתם אף אחד. משם תחזרו, ילדים וילדות, עם זין עומד כמו מגדל פיקוח של נושאת מטוסים אמריקאית."

"בשטחים אתם תעמדו בעמדת שמירה, במחסום, בתצפית; תסעו בהאמרים, בנגמ"שים, בטנקים; אתם תכנסו לכפרים, לערים, לבתים, לגני ילדים, לבתי חולים, לבתי חרושת ולבתי זונות. אתם תחיו בין ערבים, על ערבים, מתחת לערבים. כל הזמן תהיו מוקפים ערבים. ובהתחלה הערבים יראו לכם חלשים, עלובים, דוחים. כשתראו אותם יהיה לכם נשק בידיים והם ירעדו מפחד. וכל זה ירגיש לכם טוב ונעים כי הערבים כולם מכוערים וחושבים שאתם מי-יודע-מה עם האם-16 שלכם."

"מהר מאוד תבינו שזו טעות. שמיהרתם לשמוח. שעם כל הנשק שיש לכם והכיעור שיש להם, לערבים שיקיפו אתכם יש משהו שלכם אין. מה? מה יש להם? מה היתרון המוחץ שלהם עליכם? ש-נ-א-ה. הם שונאים אתכם. אוי! הם כל-כך שונאים אתכם! הם שונאים כל דבר בכם. וכל הזמן, כל שנייה ביום, הם ירצו דבר אחד יותר מכל דבר אחר: שתמותו. הם ינצלו כל הזדמנות, יחשבו על כל תעלול. הם לא טיפשים. בכלל בכלל לא טיפשים. הם תחמנים. הם ערמומיים. יצירתיים. וכל זה – כל מה שטוב בערבים – טוב בשביל לשחוט אתכם. מיליונים של ערבים ערמומיים, תחמנים, יצירתיים, שרוצים לשחוט אותך ואותך ואותך. להכניס לכם רימון לתחת ולהוציא את הנצרה. הדבר היחיד שיכול לעצור אותם – הדבר היחיד! – זה הפחד. הפחד ממכם, ממה שתעשו להם אם הם ינסו משהו. כל דבר, אפילו הדבר הכי קטן – אפילו חיוך, אפילו דמעה, אפילו נשיקה – כל דבר שהם עושים מרצונם החופשי הם עושים מתוך הדחף הבלתי-נשלט שלהם לחסל לכם את האמא."

"הם אף פעם – אף פעם! – לא מה שהם נראים. זה לא רופא זה ערבי שרוצה לתקוע לכם סכין בעין; זאת לא מורה זו ערבייה שרוצה לירות בכם; זה לא ילד, זה ערבי קטן שרוצה לחנוק אתכם; זאת לא סבתא; זה לא כלב; זה לא עץ; זאת לא מכונית; זה לא שביל; זה לא יום; זה לא לילה ואלה לא שמיים! הכל רוצה שתמותו! אין שום דבר שסובל אתכם! כלום!"

"אבל! אבל, אבל, אבל: אם לא תתנו להם לחרבן עליכם, אם תחזרו משם בלי ליפול למלכודות שלהם, אז – ילדים וילדות – כל מי שיראה אתכם יראה רק זין עסיסי וענק ששפיך סמיך פורץ ממנו. כל מי שיראה אתכם יפול על הברכיים וישתחווה."

אל המלחמה מארס מעניש את קופידון על שגרם לו להתאהב בוונוס. ברתולומאו מנפרדי (1613).

 

Computer says no: לא לפוליטיקה של רובוטים

מאיזושהי סיבה לא ברורה, מספרים וגרפים עושים רושם עז על שמאלנים. אולי זה נובע מרגשי נחיתות של בוגרי מדעי הרוח והחברה, או ממורשת "הסוציאליזם המדעי". אחרת, אין לי שום הסבר מה גרם להתלהבות סביב הפוסט האחרון בבלוג של אישתון, "המדריך למצביע השמאלני".

אישתון מבקש בפוסט הזה "לעקור את המחשבה הילדותית" על פיה טענות רציונליות יכולות לשנות את דעתם של אנשים המצביעים לימין. באמצעות סדרה מבהילה של גרפים, שאמורה כנראה להכות בהלם את הקוראים עד שיאבדו את יכולת השיפוט שלהם, הוא מציג בשורה חדשה: שמאלנות מדעית, המבוססת על "מדד האפקטיביות" לההצבעות של המפלגות השונות.

המסקנות שאליו מובילה המתודה הזאת הן לא כל כך מעניינות. אז יותר אפקטיבי להצביע עבודה ולא מרצ – ביג דיל. בכלל, המעמד המקודש שמעניק השמאל בשנים האחרונות להצעות חוק ול"פרלמנטריזם" הוא קצת תבוסתני, ומעיד על שכחה מסוימת מהי בעצם פוליטיקה. עם כל הכבוד לחברי כנסת חרוצים שעושים את העבודה שלהם, בשביל לנהל את מנגנוני המדינה באופן רציונלי אין צורך בדמוקרטיה. את זה יכולים לעשות גם בירוקרטים שימונו על ידי שליט אבסולוטי. במובן מסוים, נראה שזה מה שרבים בשמאל היו רוצים – רצון שמתבטא בפולחן של בג"צ, שהוא בעצם בירוקרטיה ממונית כזו.

אבל הרבה יותר משמעותית כאן המתודה עצמה של אישתון, שהיא לדעתי מסוכנת ואפילו מזעזעת. זה מתבטא בתשובתו לתגובה הראשונה לפוסט –

אם אתה מעוניין להציג נתונים (מדידים) סותרים, אני אשמח. אם אתה מעוניין להצביע על פי תחושת הבטן שלך, לבריאות. אבל אל תנסה לזרוק עלי את המילה "מדיד" כאיזו מילת גנאי, אתה נשמע לגמרי ימני כשאתה עושה את זה… זה מדע. זה עובד כבר כ-120 שנה. חוזים עם זה בחירות. מריצים עם זה פוליטיקאים. גורמים לאנשים לקנות מוצרים. זה עובד.

מה שמזעזע, זה שאישתון צודק. זה באמת עובד. השאלה מה נשאר מאיתנו אחר כך.

*

במהדורה האחרונה של "נתזים" הובא מאמר מ-Daily Beast  המתאר את האליטה החדשה שהצמיח שלטון אובמה. לטענת המחבר ג'ואל קוטקין, הנשיא הדמוקרטי אמנם שנוא על ברוני הנפט ובעלי הבנקים, אבל נתמך על ידי הברונים החדשים של עידן המידע – אלה שכולנו עובדים אצלם בחינם, ושמתמחים בהנדסת הנפש שלנו. אובמה הוא הנשיא של גוגל ופייסבוק: הוא הוכתר על ידי העולם שהם יצרו, והוא גם נבחר באמצעותם. מה זאת אומרת נבחר באמצעותם? מי שקרא קצת על הצורה שבה נוהל הקמפיין של אובמה ייווכח לדעת איזה שימוש מטורף נעשה בו ב-data mining ו- microtargeting. השמאל, בזכות זיקתו הטבעית לאקדמיה, הפך להיות כוח החלוץ באנליזה ומניפולציה של התנהגות אנושית, כפי שמתארת הכתבה הזאת ב-Slate. הקמפיינים של אובמה הסתמכו על עשרות מיליוני רישומי התנהגות שהיו שמורים במאגרים מסחריים של חברות שונות. כך הם הגיעו למשל למסקנה הזו –

The Analyst Institute’s centrality in the left’s research culture has enshrined the use of randomized field experiments as the best tool for measuring what actually moves voters. And the biggest conceptual contribution this body of experimental work has made is to cleanly separate what a voter does in election season into two discrete phases: choosing among candidates and deciding whether to vote. Experiments have shown that giving voters more information about candidates or issues or the stakes of the election does little to adjust their likelihood of casting a ballot. To budge a nonvoter out of complacency, campaigns have learned, they have to use psychological techniques focused on getting someone to do something he or she is not used to doing. There’s one set of tools for changing opinions, and another for modifying behavior.

מה זה אומר? זה אומר שהרבה מההחלטות שהתקבלו לכאורה על ידי אובמה לאורך הקמפיין התקבלו למעשה על ידי המחשב. אנשיו של אובמה, וכמובן אובמה עצמו, לא יכולים אפילו להסביר למה מלה כלשהי שחוזרת בנאום או תשדיר תעמולה מביאה לקלפי מצביעים בנבאדה; אבל הם פשוט עושים מה שהמחשב אומר להם. יש להניח שגם הבעות או תנועות יד מסוימות של אובמה הוכתבו על ידי המחשב, על סמך האלגוריתמים הגאוניים שהמציאו הגיקים של הדמוקרטים.

לזכותו של אובמה ייאמר שהוא לא לגמרי רובוט. הוא אדם קיים, שיש לו אפילו פגמים, ואיתו המהנדסים נאלצו לעבוד. מבחינת הגיקים, הם היו מעדיפים להמציא מועמד from scratch, כלומר למצוא מישהו שיתאים בדיוק לאידיאל שהמודלים שלהם פולטים. בבחירות הבאות, יש להניח שהם כבר יעשו את זה. בינתיים, גם הרפובליקנים ימציאו את הרובוטריק שלהם.

זה יהיה מאוד מסעיר. אבל זאת לא תהיה פוליטיקה. אנחנו, בני האדם, לא נבין אפילו מה קורה שם.

השימוש בכריית מידע, אופטימיזציה ו- microtargeting פולש עכשיו לכל תחום בחיים. כשעבדתי בעיתון, הופיע יום אחד איזה "מומחה אופטימיזציה" (SEO), שהסביר לנו מה צריך לעשות כדי להעלות את הכתבות שלנו בדירוג של גוגל ולהגדיל את הטראפיק. לטענתו, אין כאן על מה להתווכח – אלה דברים שעובדים, דברים שהוכחו ב-google analytics. כאשר אנשים מדברים על המודל החדש והמבטיח שיימצא לעיתונות דיגיטלית, כדאי לזכור שזה המודל – התאמה גוברת והולכת לציוויי הסטטיסטיקה. די מהר, כבר לא יהיה צריך עיתונאים. המחשב ידע למצוא בעצמו את התכנים שמביאים את הטראפיק.

ולא רק בעיתונות השוקעת. יש מחקרים שבודקים אילו מלים מגדילות סיכוי של מאמר להתקבל לכתב עת מדעי. הרבה כותבים מכניסים המלים האלה באופן שרירותי למאמר, גם אם הם בעצמם לא מבינים למה. באופן דומה, האוניברסיטאות מוּנחות היום על ידי אלגוריתמים שמבטיחים מקום גבוה בדירוגים הבינלאומיים. הדרוגים האלה עדיין הרבה פחות מורכבים מהאלגוריתמים של גוגל, ועם זאת גם הם מביאים את האוניברסיטאות ליישם מדיניות שרירותית – למשל להגדיל את מספר הסטודנטים הבינלאומיים, כי זה מה ש"דירוג שנחאי" אוהב. וכך האוניברסיטאות אולי מטפסות בדירוגים, אבל מבחינת הסטודנטים והמרצים בהן הן מתות.

חשוב להבהיר מה ההבדל בין התופעה החדשה הזו לבין "שיקולי רייטינג" או פופוליזם מהסוג המוכר. בצורה הקלאסית של פופוליזם, קובעי דעת קהל כיוונו את צעדיהם לפי מודל כלשהו של "האדם הפשוט" או של "המכנה המשותף הרחב ביותר", שנקבע לפי מוסכמות וקירובים. ככה המציא אלכס גלעדי את "מסעודה משדרות" – דמות מדומיינת שמצייגת את מה שנקרא פעם "ישראל השנייה". אבל בעידן האופטימיזציה, לא פונים לשום דמות. אין סובייקט שהמוצר אמור להתאים לו. זאת מכיוון שהמפרסמים או התועמלנים לא מסתפקים במסעודה, אלא רוצים למקסם ככל היותר את הצריכה והתפוקה. הם לא רוצים רק את מסעודה – הם רוצים גם אתכם. הסובייקט נקטע ונשבר לאוסף של נתונים, המתורגמים מצדם למקבץ של תכונות מוצר והחלטות.

אנחנו מאמינים למשל שאנחנו יודעים מה יפה בעינינו. אבל מדעני מחשב כבר יצרו אינספור סדרות של נתונים  כמו מרחק בין העיניים או הפרופורציות בין הפה למצח, ובאמצעות ניסויים חילצו תכונות יופי ששום יצור אנושי לא היה יכול לחזות. ברור, שגם מושאי האהבה והתשוקה שלנו עוברים במהירות את אותו פילוח ושבירה. גרסה בסיסית של השבירה הזאת מורגשת על ידי מי שנכנס לאתר היכרויות. סימון אוסף מסוים של תכונות רצויות ישיג מיד רשימה של משתמשים התואמים את התכונות האלה. אבל לא רק ששאר הטיפוסים האנושיים – אלה שחורגים למשל מהגובה, הגיל ואורך האיבר הרצוי – פשוט מושלכים מחוץ לתבנית; משתמשים מסוימים עשויים לעבור התאמת יתר לטיפוס האופטימלי, ולפתח בשיטתיות תכונות מסוימות (למשל שרירי חזה) עד לרמה מפלצתית. זוהי צורה עכשווית של איבוד צלם אנוש, שמתפשטת כבר כיום בקרבנו.

ויש גם משמעויות חמורות יותר. לפני שנתיים פירסם שי פוגלמן בהארץ כתבה מצמיתה על "הדיגיטציה של הרוע" שמתרחשת בשטחים. פוגלמן מביא סדרה של תיאורי זוועה של חקירות אלימות של פלסטינים שנערכו ברובן בחטמ"ר עציון. אך המדיניות החדשה לא הונחתה על ידי קצין סאדיסט כלשהו, אלא על ידי "מנה"ל" – תוכנה סטטיסטית שהוכנסה לשימוש בתחנות משטרה –

התוכנה, כפי שמתברר מדבריהם של אנשי משטרה, משקללת את כל פעולות השוטרים בתחנה על פי פרמטרים קבועים מראש. מטרתה, כפי שהוצהר במסמכי המשטרה, "יצירת כלי ניהולי, אפקטיבי, איכותי, יעיל, מוכוון בעיות, תוצאתי ואינטגרטיבי, שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע הערכה ארגונית אובייקטיבית" – על פי הסיסמה "מה שלא נמדד לא מנוהל, ומה שלא מנוהל לא ניתן לשיפור".

כל פעילות משטרתית מוזנת למערכת, שמסייעת לשוטרים בגיבוש מהלכי החקירה והתפקוד השוטף בתחנה. בסופו של יום המערכת גם נותנת להם ניקוד על הפעולות שנקטו, לפי הישגיהם […]. לאחר בדיקת המערכת ושקלול הציון שהיא נותנת לתחנות השונות, מתברר כי שני פקטורים הופכים את מעצרם של צעירים פלסטינים בחשד שיידו אבנים לאטרקטיבי ביותר, לפעמים הרבה יותר מטיפול בעבירות פליליות אחרות. לכידתם של זורקי אבנים מוגדרת על פי רוב "עבירת חשיפה", כלומר עבירה שלא הוגשה עליה תלונה במשטרה, ומעצר החשודים והודאתם הם תוצאה של עבודה יזומה מצד שוטרי התחנה.

וכך, כל טיפול בעבירת חשיפה מעניק לתחנה 4.2 אחוזים נוספים לציון. גם גילם הצעיר של הנחקרים שהודו באשמה מעניק לשוטרי תחנת חברון תוספת ציון, שיכולה להגיע בנסיבות מסוימות עד שבעה אחוזים. תוספת ציון, שיכולה להגיע עד 20 אחוז, תקבל התחנה אם יוגדרו המעצר והודאת החשוד כעמידה ביעד של המחוז – כפי שקורה בכמה מן האישומים הנדונים.

זה נשמע מגוחך לומר, אבל הרובוטים כבר שולטים בנו. הגוף שלנו והנשמה שלנו הם חומר גלם בידיהם. כמובן, יש גם מי שאחראים לזה: המהנדסים והמתכנתים, אותם טכנאים גיקים ששולחים את זרועותיהם עמוק יותר ויותר לתוך הנפש, התרבות והפוליטיקה שלנו. כתבתי לא מזמן שהעולם מתחיל רק עכשיו להבין מה המשמעות של שלטון החנונים. כדאי להבין במהירות, לפני שלא יישאר מי שיבין.

מיותר לציין שהכלכלה העולמית כבר נשלטת על ידי רובוטים. המסחר הממוחשב הוא בין הגורמים העיקריים לכך שמחזורי הבורסה כבר לא מובנים לאף אחד. במקום לשרת את האנושות, הם הפכו לישויות חוץ אנושיות שאותן האנושות משרתת, כאילו לטובתה. כפי שמתארת הכתבה הזאת, הקריסה הגדולה של הכלכלה העולמית עשויה להיגרם מכך שמחשב כלשהו ייצא משליטה ויגרור תגובת דומינו שלא ברא השטן.

אבל הדבר האחרון, האחרון שאנחנו צריכים זה לשעבד גם את הפוליטיקה לאלגוריתמים כאלה. יש כוחות שחותרים לכך שזה יקרה. אישתון הוא רק סימפטום. אבל המחשבה שחישוב מתמטי של הצבעות על סדרה כלשהי של חוקים – חישוב שאפילו לא מובן לרוב מי שקורא אותו, אבל אמור להתקבל כ"אמת מדעית" – מעידה רק לאיזה שפל, לאיזו רמה מכוערת של דה-הומניזציה ירדה התודעה הפוליטית בדור שלנו.

מי שלא הבין עד כאן על מה אני מדבר כנראה כבר לא יבין. החיים תחת הרובוט עשויים להיות לו נוחים. אבל לי נדמה שאחת המשימות המרכזיות של אנשים פוליטיים בקונסטלציה הנוכחית היא להציב גבולות לרובוטים, ולא להשתעבד להם. מבחינה מסוימת, זה חשוב יותר מההתנגדות לכל אידיאולוגיה פוליטית מוגדרת. מה שמונח על הכף הוא האנושיות עצמה. לא להיות רובוט, להיות אדם.

זה נראה מהמם

כאשר מתייחסים לסכנה של החיבור בין הון לתקשורת, מתארים אותה לרוב במונחים של כלי תקשורת ובעלי הון. בעל הון זה או אחר השולט באמצעי תקשורת זה או אחר, יכול להשתמש בו כדי לקדם את האינטרסים שלו – להסתיר מידע שמסכן אותו, ולספק תכנים שמשרתים אותו. ההצבעה על קשרים כאלה מעוררת הרבה עניין, ונדמה שגם תענוג, בחוגים ביקורתיים. אבל למען האמת היא לא כל כך חשובה. הרי מה באמת אכפת לנו אם בעל הון אחד, בעזרת קצת מרמה ועורמה, גוזל מחלקו של בעל הון אחר? הרי תמיד יהיה שם בעל הון כלשהו, וגם אם לא כולם נבזים גמורים, ברי שאף אחד מהם לא מעמיד בראש מעייניו את טובתנו. הרבה יותר חשוב לנסות להבין כיצד תקשורת משרתת את ההון באופן כללי, ולא רק הון כזה או אחר.

מטבע הדברים, זאת משימה יותר קשה. אבל קל יותר לגשת אליה דרך תמונת המראה שלה, לא בהקשר של ההון, כלומר של עשיית הכסף, אלא בהקשר הצריכה, כלומר בזבוז הכסף. כאן אנחנו מוצאים הד ברור של אותה דילמה: תשומת הלב הביקורתית מחפשת כצעד ראשון אינטרסים סמויים מאחורי תכנים הקשורים לצריכה. יש לא מעט עניין, למשל, סביב פרסום סמוי, ומכירה של כתבות או ראיונות בתוכניות טלוויזיה (שוליות לרוב). גם כאן יש מידה של תיעול שגוי של כעס. הרי מה זה באמת משנה אם מקדמים, בעזרת קצת מרמה ועורמה, סחורה אחת על פני סחורה אחרת. הרי גם אם לא כולן בהכרח מזיקות לנו, ברי שהן מיועדות להימכר יותר משנוצרו מתוך מחשבה על טובתנו. כלומר העניין החשוב הוא להבין כיצד התקשורת קשורה לצריכה באופן כללי יותר מאשר כיצד היא קשורה לצריכה של סחורה זו או אחרת.

אבל כאן התשובה היא ברורה יחסית. תוכניות כלכלה בטלוויזיה, פינות צרכנות וכל מה שמכונה "לייף סטייל" מראים לנו אותה. העניין החשוב הוא לא אם מקדמים בהן סחורה זו או אחרת בצורה שקרית. העניין הוא הקידום של ראיית העולם הצרכנית באופן כללי. כלומר, לא ממש משנה אם כתב רכב מגזים בהערכה של מכונית זו או אחרת. העניין חשוב הוא קנה המידה שמולו הוא מודד מכוניות, שבשיאו מכונית טובה משולה לאורגזמה. העניין הוא לא ששיכנעו אותנו שמכונית מסוימת תגרום לנו אורגזמה, אלא שמודדים מכוניות לפי סולם האורגזמה. שמקבלים כמובן מאליו שמכונית יכולה לגרום עונג. ההתמסרות של התקשורת לצריכה באופן כללי ניכרת בקנה המידה, בשפה שבה מדברים על צריכה (שבה חופשה אמורה, באופן עקרוני, להיות "חלומית", ומכונית אמורה, באופן עקרוני, להיות "מפנקת", וכו'), יותר מאשר בהתייחסות לסחורה זו או אחרת. למעשה אפשר לבקר כל מכונית מסוימת על שהיא לא מספקת את האורגזמה הנדרשת, אבל בכך רק לאשש את ההנחה שמכונית צריכה להיות אורגזמה.

במישור הזה נמצאת ההטיה האידיאולוגית הבסיסית והחמקמקה ביותר של התקשורת. זאת הטיה אידיאולוגית מכיוון שהשיח הצרכני-כלכלי בתקשורת מקבל את ההנחה שצריכה גורמת אושר – הנחה יסודית לקפיטליזם המאוחר. אבל היא גם חמקמקה מכיוון שהיא מופיעה בצורה של שפת אובייקטים, טבועה בצורות הבסיסיות לדיבור על סחורות – כאילו היא נובעת מהדברים עצמם. הטלוויזיה מציבה את הצורה החידתית ביותר, ומשום כך גם אולי העיקשת ביותר, של חיסול אופוזיציה למשטר של כלכלת הצריכה: צורה שבה מראה הדברים עצמם משתיק התנגדות. (אם נשאל את אנשי הטלוויזיה מדוע הם מדברים בריגוש כזה, נאמר, על רשת אופנה שפתחה סניף ראשון בארץ, הם בוודאי ימשכו כתפיים ויאמרו שאי אפשרת אחרת. בלי זה הדברים פשוט יהיו משעממים. במובן מסוים זה בוודאי נכון. זה באמת משעמם לדבר על סחורות. אבל בתשובה שלהם הם רק חושפים את התפקיד האידיאולוגי של הטלוויזיה. הפחד משעמום טבוע באונטולוגיה של הטלוויזיה, ובהקשר של סחורות הוא מציין את תפקידה של הטלוויזיה בתרבות הצריכה כפרסום-באופן-כללי: להפוך את הסחורות הדוממות למעניינות).

התפקוד הזה של הטלוויזיה מעלה שאלה עקרונית. באילו מושגים עלינו לחשוב על טלוויזיה? באילו מושגים יש להשתמש כדי להסביר את הפעולה הכלכלית-פוליטית של הטלוויזיה? השאלה העקרונית הזאת עולה משום שבהקשר תרבות הצריכה אי אפשר לחשוב על טלוויזיה במושגים המסורתיים של תקשורת (למשל, תקשורת כמסירה של מידע או של תוכן). בהקשר הצריכה הטלוויזיה עושה משהו אחר מתקשורת גרידא. מתבקש לחשוב על טלוויזיה כזירה פומבית, לא אישית, של הצגת העושר. זוהי טלוויזיה המשרתת את הכורח הכלכלי להציג את העושר, להעניק לו מראה. מי שהציג בצורה השיטתית ביותר את הצגת העושר כמעשה כלכלי היה תורסטין ובלן (בזמנו הוא אכן נחשב לכלכלן, אף שכיום כלכלנים ממעטים להתייחס אליו, ושוגים לרוב בהבנה של עבודתו בפעמים הנדירות שהם מתייחסים אליה).

רעיון חשוב שכדאי להעלות ממשנתו של ובלן הוא המחשבה על רכוש פרטי כהמשך סמלי של אלימות. מקורו של הרכוש, לפי ובלן, אינו קשור בסיפוק צרכים. למעשה, במובן עמוק רכוש פרטי כלל אינו "פרטי", משום שכבר במקורו הוא נועד למבטם של אחרים. רכוש לפי כיוון מחשבה זה מופיע במעבר המתמיד בין כוח לבין סימול הכוח. רכוש מסמל את כוחו של בעל הרכוש. כך, למשל, ובלן מפרש את הלכותיו של משק הבית האריסטוקרטי האמריקאי בראשית המאה העשרים. משק בית המכבד את עצמו מעסיק לא רק כוח עבודה אלא גם משרתים אישיים שהליכותיהם מפגינות את חוסר יכולתם לעבוד (במונחים של ובלן: הם צורכים "פנאי עקיף" בשביל ראש משק הבית. הם מפגינים את יכולתו להעסיק לא רק אנשים שיעבוד בשבילו אלא גם אנשים שלא-יעבדו בשבילו). אבל הנקודה החשובה בהקשר הזה היא החילוף המתרחש במעבר בין הכוח לבין סימולו. דבר או פרקטיקה נכנסים לכלכלה של הצגת העושר רק במידה שהם נהפכים לראויים בפני עצמם, בנפרד מתפקידם כראיה חומרית לעושר. דבר או פרקטיקה המהווים ראיה ממשית לעושר או כוח מקבלים הילה של הכרח מוסרי. רכוש ראוותני, משום כך, אינו נחשב במסגרת של הנאות וסיפוקים. הוא אמצעי לשמור על מוניטין ושם טוב. הוא הופך לדרישה הכרחית של היות אדם הגון. המפנה הזה, בין הכוח לבין סימולו, הוא משום כך גם מפנה בין כוח ישיר, אישי, לבין כוח אימפרסונלי, שבו גם בעל העושר נתון לציווי להפגין את עושרו.

בקצהו של המעבר הזה אפשר להציב את הטלוויזיה כקוטב אימפרסונלי טהור של הפגנת העושר. המעבר הזה מסתמן כבר בעבודתו של ובלן, בשינוי ההיסטורי שהוא חוזה בין הפגנת עושר בעיקר על ידי פרקטיקות ("פנאי לראווה") לבין הפגנתו בעיקר על ידי חפצים ("צריכת ראווה"). בחברה מסורתית אפשר להפגין עושר על ידי אורחות חיים (משק הבית וניהולו, חינוך, נימוסים, פעילויות פנאי, ספורט, ציד – מה שמכונה לעתים "כסף ישן"). בחברה האורבנית, שבה הפגנת העושר מיועדת למבטיהם של זרים, אורחות החיים כבר אינן אמצעי יעיל להפגנת עושר, ולכן מחליפה אותן הפגנת העושר על ידי רכוש (ואת זה אפשר הרי לזהות עם "כסף חדש" – בלי הרבה נוסטלגיה, כמובן, לכסף הישן). החילוף הזה מסמן לא רק התפתחות ושינוי, אלא גם חזרה אל המקור. צריכת הראווה מחלצת מהרכוש את האופי הלא אישי שהיה בו מלכתחילה. בצריכת הראווה, כמיועדת למבטם של זרים, הצגת העושר מתנתקת סופית ממישור החוויה של היחיד בעל הרכוש. התפקיד הכלכלי של הראווה אינו ניתן עוד לחוויה. את הקשר של הטלוויזיה לתרבות הצריכה אפשר להבין כשלב נוסף בתהליך הזה. צריכת הראווה מנתקת את הצגת העושר מיחס אל נמען מסוים. זוהי הצגה המכוונת אל "החברה" באופן כללי. בטלוויזיה, לעומת זאת, הצגת העושר מתנתקת גם ממוען מסוים. העושר מוצג כישות לא אישית, חסרת בעלים, המתייצבת מול מבטנו.

כאן אולי כדאי לחזור לשאלה הראשונה: כיצד הטלוויזיה עומדת ביחס לחיבור בין הון לתקשורת. כיצד הטלוויזיה משרתת את ההון באופן כללי – ולא רק בעל הון כזה או אחר? ובלן מצביע על פרדוקס מעניין בהקשר הזה: בדיוק מכיוון שהחברה שלנו מקדשת את הרכוש הפרטי, גנב גדול שצבר רכוש רב ומציג אותו בצורה הנאותה יכול להימלט מעונש יותר מאשר גנב קטן, משום שמידה מסוימת של מוניטין טובים דבקה בו בזכות רכושו. באהבה של הטלוויזיה לעושר המופשט אפשר להבחין באבחנה דומה: בהבדל בין היחס של הטלוויזיה לעושר כללי, חסר עבר, לבין היחס שלה לבעלי הון מסוימים. ההבדל הזה ניכר במיוחד בכל פעם שעשיר גדול מופיע לראשונה בתקשורת. אפשר להצביע על סדרה שלמה של עשירים כאלה בישראל: יצחק תשובה, אילן בן דב, ארקדי גאידמק, גומא אגייר. כמה אהבה משפיעה עליהם הטלוויזיה כאשר הם מופיעים לראשונה בציבור, כלומר כאשר העושר שלהם הוא עדיין חסר עבר, וכמה בוז מופנה כלפיהם כאשר העושר הזה צובר קורות חברתיים מסוימים (הלוואות, אגרות חוב שאינן נפרעות, השתלטות על נכסי ציבור). ההבדל בין שני היחסים האלה הוא בדיוק ההבדל בין הון מסוים לבין ההון באופן כללי. לכן הביקורת לא צריכה להטעות אותנו. הטלוויזיה יכולה להיות ביקורתית מאוד כלפי הון מסוים, ועדיין מוקסמת מההון באופן כללי.

סדרת פרסומות מבחילה לחברת הביטוח הישיר תשעה מיליון מדגימה את ההבדל הזה בצורה מדויקת. במוקד הפרסומות עומדת דמותה של המזכירה של סוכן הביטוח שוקה. כאשר לקוחות באים לבטל את הביטוח שלהם אצל שוקה – כדי לעבור לביטוח ישיר – המזכירה מזדעזעת ומספרת להם על כל ההנאות ששוקה ייאלץ לוותר עליהן אם כל הלקוחות יעזבו. במקום חופשת סקי בחו"ל הוא ייאלץ לבלות בצפיפות הנוראה של הסחנה (כלומר ממש איתנו), וייאלץ לוותר על הג'יפ, הבריכה הפרטית, הפיליפינית. זו חידה של ממש כיצד פרסומת כזאת היא אפשרית. רובנו הרי מכירים סוכן ביטוח זה או אחר, ונדמה לי שלרובם אין בריכה פרטית או פיליפינית – אם כי אפשר לשער כי עושר ברמות כאלה דווקא יש לבעלים של תשעה מיליון (החברה מוחזקת בסוג של שרשור על ידי משפחת שניידמן. מתוך האתר: "מניות החברה-האם של החברה, ישיר איי.די.איי אחזקות בע"מ, מוחזקות על-ידי ביטוח ישיר השקעות פיננסיות בע"מ, המחזיקה ב-100% מהון המניות של החברה-האם. מניות ביטוח ישיר השקעות פיננסיות בע"מ מוחזקות על-ידי צור שמיר אחזקות בע"מ המחזיקה בכ-58.99% מהון המניות של ביטוח ישיר השקעות פיננסיות בע"מ שהינה בשליטת משפחת שניידמן").

אפשר לשמוע כאן הד מסוים לאבחנה של ובלן בין הגנב הגדול לגנב הקטן. הדמות הבידיונית של האיש שנהנה מכספינו באופן ישיר מרתיחה את דמנו הרבה יותר מהמחשבה על עשיר הנהנה מעושר מופשט, גם אם אולי תרמנו לנו בדרך עקלקלה. הפרסומת אפשרית בגלל אותו הבדל בין הטינה של הטלוויזיה לעושר מסוים, בעל קורות חברתיים שתמיד הם מלוכלכים במידה זו או אחרת, לבין האהבה שלה לעושר המופשט, חסר העבר.

דימוי: רועי רוזן

מאמרים קודמים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה! | מרזוק אלחלבי

כתב הצלה

יניב רון-אל

איך מגינים על דברי גזענות? בתגובות לפוסט "יבבה אשכנזית" הזמין אותי גל כץ לספק "הגנה ראויה" למירון בנבנישתי, בעקבות הריאיון המושמץ שלו לארי שביט. אני לא בטוח שאפשר. נדמה לי שמה שניסה גל לעשות, כשהעלה את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין, הוא הגנה באמצעות אנלוגיה לגזענות נסבלת יותר. אך גם אם נאמר ששימושה של בן דיין בגזענות הוא נסבל יותר ונאצל יותר, המהותנות האסטרטגית שלה וההתנשאות המתבצרת של בנבנישתי אינן בנות השוואה, לא מבחינת עמדות המוצא ויחסי הכוח עם מושאיהן ולא מבחינת תכליותיהן. דרך נפוצה אחרת היא פשוט לבטל את הדברים, בטענה שזקנתו של הדובר מביישת את בחרותו. אך לא זו בלבד שיהיה זה עוול גדול לבנבנישתי להתייחס לדבריו כאילו היו פליטה לא רצונית של זקן נרגן, תהיה זו גם צביעות מצד אלה שנושאים אליו עיניים בנושאים אחרים כמו דו-לאומיות.

איך בכל זאת מגינים על דברי גזענות? פשוט לא מגינים. איני בטוח שגזענות היא השם הנכון לכנות את הדברים של בנבנישתי, אבל במידה שכן, הם אינם ראויים להגנה. ועם זאת, נדמה לי שראוי להקשיב לבנבנישתי ולהציע פרשנות לדבריו, כולל לאותה פסקה מושמצת. כי בנבנישתי מציע תפיסה בלתי שגרתית ואפילו מעוררת השראה של הקשר בין עשייה פוליטית לאחריות היסטורית. את התפיסה הזו ראוי להציל מתוך הדברים של בנבנישתי, למרות גזענותם האפשרית, למרות הביקורת הכה מוצדקת עליהם. זו תפיסה שיש בה רעננות ואומץ, אולי גם הבטחה. זה אינו כתב הגנה איפוא. לכל היותר זהו כתב הצלה. יש משהו בדברים של בנבנישתי שראוי להציל מתוך אמירותיו הבוטות.

האילוזיה האוניברסלית של אווה

כעדת הצלה ראשונה אני פונה לאווה אילוז, לא כ"מזרחית מחמד", וגם לא בגלל מה שהיא כתבה על יחסי מזרחים-אשכנזים. אני פונה אליה בעיקר בגלל איך שהיא כתבה על זה. אילוז, בדומה לבנבנישתי, ניחנת באותו חוש נדיר למדי בפוליטיקה של מקומותינו, של הבנה היסטורית, שמכווינה את העשייה הפוליטית אל העתיד. לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו והתעלמות מההווה, שהן רק צורה אחרות של היתקעות בזמן.

הביקורות על מאמריה, ובפרט על המאמר הראשון, "עייפנו מהעדתיות", נזעקו מייד לומר שעדתיות היא נחלת העבר, רק בשביל להכחיש את האפליה הממשיכה להתקיים היום. הבלוג הזה אינו המקום להתמודד עם ביקורת עיוורת ונבערת מסוג הזה. ביקורות מהכיוון השני, מ"מזרח", הוכיחו את אילוז על כך שבהצביעה על פוליטיקת הקיפוח של ש"ס, וגרוע מכך, בהאשימה את האינטלקטואלים המזרחים ששקעו בפוליטיקה של מרמור והתקרבנות, היא משעתקת את הטענות המוכרות עד לזרא על המזרחים שמתבכיינים על קיפוח במקום לקחת אחריות לגורלם. המבקרים טענו – ובצדק טענו – שאילוז התעלמה מתנועות מחאה מזרחיות בעבר ובהווה שדווקא כן דגלו באוניברסליות, וגם ש"שכחה" להתייחס להיבטים הדכאניים והאלימים של האפליה הממוסדת.

המבקרים העמידו בצדק את אילוז על טעויותיה ההיסטוריות, אך החמיצו את מטרת מאמריה. העובדה שבישראל התקיימה ועודנה מתקיימת אפליה נרחבת על בסיס גזעני היא נקודת המוצא, לא נקודת הסיום, של המאמרים. לא את האפליה ואת הסיבות לה ניסתה אילוז להסביר, אלא את המנגנונים שמאפשרים את המשך קיומה מחד ואת הכחשתה והשתקתה מנגד. ביקורתה כלפי האינטלקטואלים המזרחים התבססה על כך שבניסיונם לשקם את מורשת האבות שהושפלה והאחים שדוכאו, מבטם עדיין צופה לאחור. כפי שכתבה במאמר התגובה: "לאינטלקטואלים המזרחים […] יש משימה חשובה ודחופה: להתגבר על העבר ועוולותיו ולהתמקד בעתיד שבו גורלותיהם של כל המיעוטים קשורים אלו באלו בחזון רחב יותר".

מבחינת אילוז, העתיד והחזון טמונים באוניברסליות. באופן שאינו בלתי קשור לביוגרפיה שלה היא מקדשת את האידיאל האוניברסלי הן כעמדה מדעית-מחקרית והן כחזון פוליטי. אפשר להסכים איתה ואפשר לחלוק עליה לגבי הצורך באוניברסליות או לגבי האפשרות למימושה. אפשר כמובן גם לבקר את ההנחות הפרטיקולריות הסמויות שעליהן עומד בהכרח כל חזון אוניברסלי. יותר חשוב לי כרגע להמחיש את תפיסתה לגבי עשייה פוליטית שמבוססת על שאיפות לעתיד, אך לא מתוך התעלמות מהעבר, גם לא מתוך מחיקתו, אלא מתוך הכרה בו והשלמה עם אי-הפיכותו. הדבר המצער הוא שהניסיון של אילוז לא עלה יפה. מרבית התגובות למאמר לקחו את התפקיד המצופה מהן בפוליטיקה של הזהויות, ועסקו בשאלה שממנה ניסתה אילוז להיחלץ, של קיומה או אי-קיומה של האפליה. כך, גם אילוז האוניברסלית נפלה במלכודת של השיח שממנו ניסתה להיחלץ.

היבבה הלבנבנישתית של מירון

עם כל הביקורות על הפסקה של בנבנישתי על היבבה המזרחית, מעיני רבים מהמבקרים חמקה הפסקה בראיון, שבה הוא מאשים גם את חבריו, הצברים הלבנים, ביבבנות:

כשאני מסתובב בארץ אני לא מבין בדיוק מה קורה. הכל אחר. לא מה שרצינו שיהיה. לא משהו שאני יכול להבין. אבל כל זה מחוויר לעומת ההישג הענק שהשגנו בכך שהקמנו כאן קהילה לאומית יהודית־ישראלית, שלמרות הכל היא חיה ובועטת. לכן, כפי שאני לא מקבל את היבבה של המזרחים אני גם לא מקבל את היבבה הלבנה של הישראלים הוותיקים. לא במקרה קראתי לספר שלי 'חלום הצבר הלבן'. כצבר הלבן אני לא מתבייש בשום דבר. עשיתי שגיאות ואני מודה בשגיאות, אבל בסוף אני גאה בזה שאני בן של האבות המייסדים.

מה שבנבנישתי מכנה "היבבה הלבנה של הישראלים הותיקים" היא בדיוק אותה התבכיינות בה הוא פותח את הפסקה: 'אני לא מבין מה קורה פה. שום דבר לא כמו שרצינו.' ההתמרמרות הזו משותפת לרבים מאלה המתכנים "ישראלים ותיקים" (וליתר דיוק: אשכנזו-ציונים / אחוס"לים / צברים לבנים וכיו"ב). ירון לונדון הוא דוגמה מייצגת. טומי לפיד, גם אם לא בדיוק היה חלק מהם, ידע לתרגם את יבבתם להון פוליטי באותו האופן שש"ס נהגה עם המזרחים, והלפיד הבן מנסה להמשיך את אותה מגמה נלוזה. במובן מסויים הרבה מהמומנטום של המחאה החברתית של קיץ 2011 היה תיעול של אותה יבבה לבנה. למעשה, גם המאמר הראשון של אילוז קשור לכך. הוא פורסם במסגרת מוסף "הארץ" שציין 20 שנה למות בגין, פרויקט שגם הוא חלק מהיבבה הלבנה. האשכנזים אוהבים להתגעגע לבגין, באותה המידה שהם מתקשים לסלוח לו על שהפך את עולמם.

עיתון "הארץ" והמוסף שלו הם אמנם אחת הבמות המרכזיות של אותה יבבה לבנה, לצד במות צדדיות יותר. גם בבלוג הזה לא מעט פוסטים משקפים את התחושה הזו, המנוסחת לעתים במונחים של עגמומיות אשכנזית, או אפילו חורבן. מופע אחר, אינטלקטואלי יותר והיפסטרי למדי, הוא ההתרפקות של צעירים אשכנזים או משוכנזים על עבר חצי–מדומיין של תרבות יידית. הנה גם אינטלקטואלים אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות", כפי שהגדירה אילוז את פועלם של האינטלקטואלים המזרחים עשור קודם לכן.

בראיון שנערך לא מזמן עם רזי ברקאי באותו עיתון תחושה זו קיבלה ביטוי מזוקק, כאשר הוא ציין שהוא חש ש"אנחנו מתחילים לספור לאחור", ואמר מפורשות: "אם להיות ישר עם עצמי, אז קיימת גם התחושה שאני מאבד את זה, משום שהחלק של האוכלוסייה שאני בא ממנו הוא כבר לא – הוא כבר לא הישראליות. פעם קראו לזה תנועת העבודה, מפא”י. היום זה מנוקז לקומץ קוראי “הארץ”, וזה עולם הולך ונעלם."

גאווה ילידית, שירים באשדודית

אולם בנבנישתי, שמסתכל קדימה, לא חושב שזו תחילת הסוף. הוא מוסיף מייד לאחר ההתבכיינות שלו, שכל זה מחוויר לעומת ההישג של הקמת קהילה יהודית-ישראלית, כשם שמייד לאחר דבריו על כך ש"אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל תרבויות של מהגרים" הוא משבח את ההחלטה ההרואית לקלוט את כולם, למרות שהוא מקביל אותה להתאבדות. "אנחנו קיבלנו החלטה הירואית" הוא כותב, כאילו הוא ישב במשרדי הסוכנות והיה בישיבות הממשלה. ב-1948 הוא היה בן 15, אבל יש לו תחושת שותפות בהישג והזדהות עם הדור שקיבל את ההחלטות.

ייתכן שיש משהו מגוחך בהזדהות הזו וב"אנחנו" הזה, אבל הוא לפחות מרשים בכנות שלו. הוא גם משכנע יותר, למשל כשהוא כותב משפט אחד לפני כן "עשינו הרבה טעויות" – בוודאי משכנע יותר מבקשת הסליחה המגוחכת של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה לדורותיה. ההבדל בין ההתנצלות של ברק לעשייה הפוליטית והאקדמית של בנבנישתי (למשל בחשיפת היישובים הפלסטיניים שנמחקו מהאדמה ומהמפות), שמתעקש לא להתנצל, יכול ללמד משהו על תפיסת אחריות היסטורית. בדומה לכך השוו את דבריו של ברקאי לבנבנישתי. שניהם נוטים להשתמש במלה "חרא", בוולגריות שמאפיינת תרבות דורית מסוימת, אבל לפי ברקאי "השכונה הערבית היא חרא של שכונה", ואילו על פי בנבנישתי "יצא לנו די חרא. הכל הסתאב לנו תחת הידיים."

ההזדהות של בנבנישתי עם דור מקימי המדינה היא לא רק עניין ביוגרפי ומטאפיזי, היא גם טקטיקה פוליטית. את הכינוי בו הוא משתמש בכותרת ספרו, "הצבר הלבן", הוא לוקח דווקא מכתב-האשמה שניסח יהודה שנהב (בספרו "במלכודת הקו הירוק"). בנבנישתי מבין את כללי-המשחק בפוליטיקה של הזהויות: קחי את תגית-הזיהוי שלך, זו שמצמידים אלייך, ולעתים מטיחים בך כקללה, ענדי אותה בגאווה, ותבעי את תביעותייך בשמה. מעניין להשוות את הפסקה הגזענית מהראיון עם פסקה דומה למדי מההקדמה לספרו החדש:

להצהיר שאני וחברי […] מייצגים את 'הזהות הישראלית הקולקטיבית' זו יומרה ריקה, לנוכח ריבוי הזהויות המאפיין את החברה הישראלית […] מזרחים, נשים, ערבים, דתיים לאומיים, מתנחלים, 'צפונים', חרדים ועוד. אכן, דומה שהגורם המלכד את כולם הוא טינה כלפינו, התובעים לעצמנו את התואר של 'ישראלים אותנטיים, כמעט קנוניים'. עם זה איני מרגיש מבוכה, או אפילו רגש אשם, אלא גאווה. אדרבה, בזכות קבוצתי, קבצת המייסדים ובניהם, יכולים המשמיצים והמבקרים לפתוח את פיהם. מה היה גורלם אלמלא היינו כאן לקלוט אותם? וכשינוחו כל הרוטנים מהתקפותיהם, ויבחנו את מרכיבי זהותם, יגלו כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה, לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל תרבויות של מהגרים.

נדמה לי שלאור הדברים האלה מצטיירת הפסקה המושמצת באורח קצת אחר. ייתכן שהראיון חשף את המהות הגזענית המסתתרת מאחורי הפסקה הזו, הנייטרלית לכאורה. ייתכן גם שבראיון בנבנישתי סתם ייצר פרובוקציה לשם הפרובוקציה, או אף לשם קידום מכירות. כך או כך, ובין אם מבינים את הפסקה כגזענית ובין אם לאו, את הדברים עצמם אני מציע להבין כפשוטם במובן ההיסטורי (שהוא, כמו כל מובן היסטורי, לא כל כך פשוט). היסטורית, יש אמת בטענה של בנבנישתי שלולא מדיניות ההטמעה וההיתוך של ההנהגה הציונית, שאיפשרה או כפתה על המהגרים החדשים את הזהות הישראלית – באופן ההומוגני וההגמוני שהיא הבינה את הזהות הזו – היו נשארות הקהילות השונות, לפחות בשלבים הראשונים, "בליל תרבויות של מהגרים". הרי עצם הקטגוריה המאוחדת "מזרחים" שכפתה הצבריות הלבנה על שלל קהילות המהגרים, היא המצאה ישראלית, שנועדה להתיך את בליל התרבויות למקשה אחת, ישראלית, ועם זאת להבדילה (לשלילה, כמובן), מהתרבות העברית – שהיא אמנם גם נבדלת מהתרבות האשכנזית אך במובנים רבים אחרים היא גם ההמשך שלה.

הפנייה אל מורשת האבות-והאמהות של בני הדור השני והשלישי למהגרים היא פניה שנעשית מתוך היטמעות, גם אם מתנערת, באותה תרבות עברית. הזהות הישראלית היא במידה רבה תנאי-האפשר שלה. כאשר סמי שלום שטרית כותב "שירים באשדודית", הוא כותב אותם באשדודית-עברית (שהיא הרבה יותר עברית מזו של המשורר הלאומי), והוא מייעד אותם לאוזניים ישראליות, גם לאוזניים אשכנזיות/משתכנזות, גם כאשר הוא מקלל בערבית, שלא יבינו מילה. כך לדעתי יש להבין את דבריו של בנבנישתי. בין שירצה סמי שלום שטרית ובין שלא, האשדודית שלו נגועה בניאו-כנעניות שיצרה הציונות.

בנבנישתי, מקרה קיצוני של אותה ניאו-כנעניות, מבין או לא מבין אשדודית, קללות בערבית הוא דווקא מבין. אבל הוא מעדיף לראות את ההישג שגלום בהקמת קהילה פוליטית יהודית-ישראלית (שכן הערבים, כפי שהוא טורח להזכיר שנים, אינם באמת חלק מהקהילה הפוליטית בישראל). גם אם זה לא הגשמת החלום שלו, או של אבותיו המקימים, זה עדיין הישג כביר מבחינה היסטורית. השגתו הייתה כרוכה בפשעים היסטוריים ובמחירים כואבים של מחיקת זהויות קודמות ושל יצירת הבדלים מעמדיים, תוצאותיה של פוליטיקה אשכנזית אתנוצנטרית מפלה, מדכאת ומרבדת. היום, הצברים הלבנים נאלצים גם הם לתת את מנת חלקם המועטה, מועטה מדי, בתשלום המחירים הללו, כשמדיניות ההפליה שהנהיגו מתהפכת לנגד עיניהם, וכשהם הופכים מהקבוצה המובילה והשקופה להיות עוד אחת מהקבוצות הנאבקות על הנתח שלהן בישראל ובישראליוּת. בנבנישתי כנראה מבין זאת, אך זה לא מונע ממנו להכיר בגודל ההישג ההיסטורי, כשם שעיניו פקוחות לראות גם את "הברוטליות של המציאות שבתוכה אנו חיים" בהקשר הפלסטיני.

מעניין שגם אילוז וגם בנבנישתי מציינים בהרחבה – אילוז בפתיחת מאמרה ובנבנישתי בפתיחת ספרו – את היותם ספרדים (ספרדים, לא מזרחים). אילוז משתמשת בכך כדי להצביע דווקא על נקודת המבט החיצונית שלה. בנבנישתי מבקש להדגיש כיצד מרכיבי זהותו הרבים, וביניהם שורשיו כצבר חצי ספרדי וחצי אשכנזי ממחישים את היותו נציג הזהות הישראלית בהגדרה. אילוז פונה לקוסמופוליטיות, בנבנישתי פונה לילידיות. היא מדברת בשם האוניברסליות. הוא מבין שהקריטריונים ה"אוניברסליים" או הממלכתיים של הציונות לא היו אלא שם כיסוי לאשכנזיות בנוסחה הציוני, ומתחפר מאחורי המיתוג החדש של זהותו כ"צבר לבן".

אך נקודת הדמיון ביניהם היא בתפיסה הבסיסית שלהם ביחס לפוליטיקה: ראייה מכוונת לעתיד, מתוך הבנה בלתי-מתפשרת של ההווה. בכך הם שונים ממרבית התפיסות הפוליטיות הקיימות, שמדמיינות איזו מציאות של הווה אלטרנטיבי ונסמכות על עבר אבוד, תפיסות שמכוננות עצמן לפי "מה היה אילו" (אילו לא היתה אפליה פושעת מאז שנות החמישים ועד היום, אילו לא היה כיבוש וסיפוח זוחל משנות השישים ועד היום, אילו לא היה מהפך פוליטי ותרבותי משנות השבעים ועד היום).

פוליטיקה שמתנכרת לחטאי ההווה באמצעות התעלמות מפשעי ההיסטוריה היא מתכון לכישלון. אבל השלכה אוטומטית של הכרה בעוולות העבר על פרוגרמות פוליטיות מביאה לפוליטיקה של קריקטורות, כמו זו של מפלגות ש"ס ושינוי (וגלגולה הנוכחי "יש עתיד"), או כמו בקשת הסליחה של ברק. כשם שציון הנכבה וההכרה באסון העם הפלסטיני היא מעשה פוליטי הכרחי, אך שאינו מוביל בהכרח למדינה דו-לאומית, כך ההכרה באפליה ובדיכוי של המזרחים הם הכרחיים לפוליטיקה בישראל, אך הם אינם מובילים בהכרח לרפורמת מקרקעין או למהפכה מזרחית. לא שההצעות הללו הן רעות בהכרח או מופרכות מיסודן. כלל לא. מרפורמה קרקעית דרך מדינה דו-לאומית ועד מהפכה, קשה לי לחשוב על אפשרות-פעולה פוליטית שאינה הגיונית בנסיבות מסוימות, ושאינה ראויה בכל מקרה לדיון ענייני. אולם הדיון צריך להיעשות בראייה לעתיד, לא בהסתכלות לאחור.

* החלק על אילוז נכתב בהשראה ובתגובה למאמרו של צבי בן–דור באתר "העוקץ". התודה לו ולגל כץ, שהדיאלוג עם רשימותיהם עיצב את הרעיונות שמובעים כאן.

** דימויים: עידו מיכאלי. מלמעלה למטה: בול מתוך הסדרה "אגדות אורבניות" (2005), פרטים מתוך חליפתו של הרמב"ם (2011), עץ גבעתי (מתוך התערוכה "מנקר בשמירה", גלריה רוזנפלד, 2009), פרט מתוך המיצב "הפרוכת האתיופית" (2012),  טייסת ניצי ציון (2008). חלק מהדימויים נלקחו מתוך ריאיון שפורסם לאחרונה באתר ערב רב, ובו משוחח בועז ארד עם מיכאלי על עבודתו בכלל ועל "הפרוכת האתיופית" בפרט. המיצב מוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה.

נתזים: אם רומני מנצח אני יורד מהארץ

אנה מרי קוקס משרטטת קווים לדמותה של פוליטיקת הקטסטרופה: כניסתו של ההוריקן סנדי למשחק הפוליטי מזכיר לנו שיש מרכיבים במציאות שאינם נמדדים על ידי סקרים. היא מחזירה את האזרחים לשאלה הבסיסית, שקודמת לאסטרטגיות ולדפי המסרים: על מי הם יכולים לסמוך ולמי הם יכולים לפנות כאשר לא נשאר להם כלום. לכן הם יפנו ל-community organizer ולא ל-CEO

מאז שנבחר לנשיאות אובמה עובר תהליך רוחני והופך לאוונגליסטי או לפחות Born Again Christian. הוא אפילו מצטט את המטיף בילי גרהם

איזה מוסיקה אובמה שומע באייפוד? סטיבי וונדר, בוב דילן, אמינם ו-Jay-Z

אל מול הפלוטוקרטים של וול סטריט, זמרי הקאנטרי והמטיפים הדתיים שתומכים ברומני, אובמה הנשיא ההיפסטר הצליח לבנות אליטה חדשה של תומכים, המורכבת מ"אליטות המידע" – ברוני דת הקהל של עידן המידע והרשתות החברתיות, שעוסקים בתעשייה של עיצוב הנפש האנושית וניתוב ואריזת מידע. וגם זה מסוכן, טוען ג'ואל קוטקין

סידני סמית, שמאלני שחי ב-swing state וירג'יניה, מצהיר כי יצביע דווקא לג'יל סטיין, מועמדת הירוקים לנשיאות. כאשר הוא מספר על כך לחבריו תומכי אובמה, ניכר על פרצופם שהם היו רגועים יותר אם היה מזיין את ה-Easter Bunny מול הילדים שלהם. ואנדרו לוין מתנגד לגישת ה-lesser evil של מצביעי אובמה השמאלנים, וטוען שדווקא ניצחון של רומני יעורר לחיים את תנועות ה-occupy שהורדמו על ידי השלטון הדמוקרטי

ניצחון של אובמה הוא חסר ערך אם ליברלים לא יתגייסו אחרי הבחירות ויספקו גיבוי למדיניותו ולחץ מלמטה, כותב מייקל קזין ב-Dissent

מה תהיה ההשפעה של ניצחון רפובליקאי על חיי המין של האמריקאים, ובכלל? העיתונאית ננסי כהן, מחברת המאמר השנוי במחלוקת  Say Goodbye to Your Sex Life If Things Go South in November טוענת שהמין יחזור 60 שנה אחורה

כולם מדברים על gay marriage, אבל מה יש לאובמה ורומני להגיד על נושאים כמו bdsm? זה העניין, שכלום

וביל מאהר טוען: רומני לא יודע מה זה מציצה

פול ראיין הוא אמנם חנון אבל אוהב להצטלם ליד חובבי נשק וציידים. ובינתיים כולם מתעניינים בתמונה שלו בלי חולצה

האם מיט רומני יהיה נשיאם של האוונגליסטים ומתנגדי ההפלות? פרשני הניו יורק טיימס סבורים שלרומני אין ממש אופי, אבל שהוא ינקטו במדיניות שמרנית מתונה, בערך כמו ג'ורג' בוש האב

קרל ברנסטיין, לעומת זאת, מזכיר שהמפלגה הרפובליקנית פנתה בחדות ימינה, ומעולם לא היתה קיצונית יותר במאה השנים האחרונות. לטענתו, רומני רק נראה ונילה, אבל למעשה הוא יממש בהתלהבות את רעיונותיהם המטורפים של אנשי מסיבות התה

מאמר די אנטישמי, ועם זאת מעניין, על הנאמנות הכפולה של רומני המורמוני לסודות הכמוסים של הכנסייה המורמונית

ובכל מקרה, אם רומני ינצח, תצטרכו להתרגל לאנגלית המורמונית המיושנת והמשונה שלו, עם ביטויים כמו "smitten" “Good grief,” “flippin’

לא רק לבוש: גם לרומני יש רומני האב

פרשן בחדרי חרדים על עשרת הדברות של מיט רומני

מה משותף למיט רומני וג'יי אר יואינג? החיוך!

אמצעי תקשורת רפובליקניים מזהירים ממהומות שיפרצו ברחבי ארה"ב אם אובמה יפסיד,

וטוענים שאוהדיו ינסו לשרוף את הבית הלבן. ועוד 50 דברים שתומכי אובמה מאיימים לעשות אם הוא יפסיד

עמדות המועמדים שואפות יותר ויותר למרכז.Foreign Policy  מציג חידון: האם תצליחו לזהות מי אמר מה – אובמה או רומני?

החבר הדמיוני, ריצ'רד דוקינס ומיזוגניה: מאמר מעניין על סקסיזם בחוגי החנונים האתאיסטים

למה הרפובליקנים צריכים לחשוש מניצחון של רומני? כי מדיניות החוץ האגרסיווית תצריך יותר ויותר תקציב, מה שיביא את נשיאותו לכדי קטסטרופה

ומה יקרה אם אובמה ינצח בהפרש זעיר? האם הקדנציה השנייה שלו תהיה אסונית כמו זו של וודרו וילסון, שניצח גם הוא בסיטואציה דומה?

אם אמריקה היא האימפריה, אז כל אזרחי העולם צריכים להצביע בבחירות לנשיאות. או שאמריקה תתקפל

שינוי האקלים לא הוזכר אפילו פעם אחת בשלושת העימותים הנשיאותיים. כאשר הסיכוי לשינוי פוליטי סביבתי פוחת והולך, מדענים ופילנתרופים כמו ביל גייטס תולים את יהבם בגיאו-אנג'ינירינג. נעמי קליין מתנגדת, וטוענת כי לא ניתן לקיים הליך דמוקרטי לצורך קבלת החלטה בנושא מכלל האוכלוסיות שיושפעו ממנו

העיתונות הישראלית חוגגת את העובדה שישראל הוזכרה עשרות פעמים בעימות בין אובמה לרומני. אבל ג'ונתן פרידנטל מזהיר: אמריקה שוכחת שיש עולם חוץ מישראל ואיראן. עוד מעט לאמריקה תהיה רק מדיניות פנים (של ישראל)

אובמה לא צריך להיות מודאג מהגרעין האיראני, אלא מהסכנה של המאה ה-21: ההתרחבות הבלתי מבוקרת של טכנולוגיות הרובוטיקה הצבאיות

דימויים מתוך: ברק הברברי

הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה

ברברה שורץ ואלכסנדר ברנר

תרגום מרוסית: האורח

תוך כדי שוטטות על מדרכות רומא נתקלנו בבית קפה, נכנסו לשתות אספרסו. בוקר נהדר, מצב רוח מעולה.

הברמן שאל:

– ומאיפה אתם? יש לכם מבטא כמו לחבר שלי מיוגוסלביה.

– לא – ענינו לו, – אנחנו מהאוקיינוס השקט.

הוא הופתע: מאיפה בדיוק?

-קשה לומר. אנחנו מתקדמים מאי לאי בשחייה.

הוא גיחך, הוא היה בלונדיני מתולתל עם תווי פנים חדות אבל חבש משקפיים עגולות.

– יש לך בית קפה טוב – אמרנו לו.

– זה לא בית קפה, זו גלריה לאמנות.

– ולמה יש כאן בר?

– זה פרויקט אמנותי שכזה.

– ומי עושה אותו?

– אני עושה אותו – השיב לנו, לא בלי חשיבות עצמית.

– באמת?!

– באמת. בית קפה יהיה פה רק חודש. ואז שוב גלריה רגילה.

– נהדר – השבנו.

– באמת מוצא חן בעיינכם? האמת שיש לנו תכנית לערבים: הופעות, מייצג, קריאת שירה…

– אה באמת! – התלהבנו – אנחנו גם מוזיקאים!

– ובכן – אמר והוציא דף כלשהו,- רוצים להופיע אצלנו?

– רוצים ועוד איך.

– אם כך אתם יכולים להופיע כבר מחר בשמונה בערב: שעה פנויה. בכלל הלוח שלנו די גמיש.

– מצוין – ענינו לו – נעים מאוד.

– ואתם צריכים משהו מסוים בשביל ההופעה? – התעניין הברמן.

– לא – ענינו לו – רק שולחן.

– שולחן יש לנו.

ובאמת היה שם עצם כלשהו שדמה במשהו לשולחן.

 

ביום שלמחרת בשעה שמונה בערב התייצבנו בקפה-גלריה. הברמן-אמן של אתמול ניגש אלינו.

– ובכל זאת, מאיפה אתם?

– אנחנו מאלבניה.

– חה חה חה- הוא צחק.

– אבל התחנכנו בסין – אמרנו, הוא המשיך לצחוק.

הקהל המשיך לגדול.

– ואתם מוזיקאים או אמנים?

– בכלל, יותר מהכול, אנחנו אוהבים לבשל פסטה. או יותר נכון, אנחנו אוהבים לאכול אותה – דייקנו.

האמן שוב גיחך.

– ואיזו מוסיקה תנגנו?

– אנחנו – מתופפים,- אמרנו.

הוא נכנע, הקהל בחן אותנו בחשדנות.

הכנו את השולחן שלנו. הנחנו אותו במקום הכי בולט לעין.

הקהל התיישב מאחורי השולחנות.

ההופעה החלה.

התחלנו לתופף על השולחן באגרופים, באותו זמן דחפנו את השולחן מלמטה עם הברכיים, בישיבה.

ישבנו מאחורי השולחן והכינו בו מכול הכיוונים – ידיים ורגליים.

תוך כדי כך התחלנו להתפשט, השולחן התנדנד מצד לצד, חושף ומסתיר לעיתים את הגוף שלנו.

התיפוף היה עתיק, קצבי, לעתים מופרע ושוב חוזר לקצב.

ישבנו מאחורי השולחן וכמעט שברנו אותו, אבל יותר מזה כמעט שברנו את האגרופים.

וכאן חירבנו. חירבנו לעצמינו ביד, ומרחנו את החרא על השולחן, ושוב תופפנו עליו.

השולחן כולו היה מלוכלך בחרא. זה כבר לא היה שולחן, זה היה כלי מוזיקלי מסוים כלשהו, או פשוט דבר, שממנו הפקנו צליל.

באותו זמן התחלנו לשיר. כל מיני שירים שאנו מכירים מהילדות. כל מיני שירים שונים ומשונים שעלו בדעתנו והתאימו לקצב.

היה הרבה חרא, שירים ומכות קצביות. היה חשיפת איברי מין. היה ריקוד.

נדמה היה שהקהל קפא במקומו. היו הרבה צופים, ועוד ועוד נכנסו מהרחוב, כנראה נמשכו לקצב.

בקפה גלריה היה חלון ראווה גדול, כך שמהרחוב אפשר היה לראות הכול. אנשים נכנסו והחלו מיד לצלם אותנו באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

כשהבחנו בזה, הפנינו לכיוונם אמצע משולשת, שכמובן הייתה מרוחה בחרא. הכול מסביב כבר היה מרוח בחרא והסריח.

כמה אנשים החלו לעזוב בנחרצות את המקום.

האגרופים שלנו היו כבר אדומים וכואבים. החלטנו שדי, מפסיקים. התעייפנו מאוד. הכול היה מאוד אינטנסיבי. אינטנסיביות – זה הדבר הכי חשוב בחיים!

הצופים החלו לעזוב את בית הקפה. היה ריח חזק של חרא. החרא היה רך, קטיפתי ונמרח בקלות.

התנשמנו חזק, ובקושי נרגענו מהמעשה שלנו.

כאן ניגש אלינו הברמן – ההוא שהוא גם אמן.

– אתם חייבים לנקות כאן הכול – הוא אמר. – עוד חצי שעה יש כאן עוד הופעה.

למעשה הוא היה אחוז אמוק, הטיפוס הזה. לפלא, לפלא הפילוסופי של החוצפה שלנו פשוט לא היה לו כוח.

אותו הכוח שעשה אותו לאמן ידע אנשים טובים יותר ממנו עצמו.

– בטח, למה לא לנקות. – השבנו.

הוא הביא מגבים, סמרטוטים ודלי מים והתחלנו לנקות את ההפרשות שלנו, אבל הוא לא נרגע, הוא דחק בנו, כאן הרמנו עליו את הקול, אגב רק מעט, והוא עזב אותנו במנוחה.

ניקינו את החרא, לקחנו לעצמינו מהבר בקבוק יין אדום והתיישבנו מאחורי אחד השולחנות בחוץ. היה שם טיפוס אחד עם סיגר, שהסתכל עלינו כמו על משוגעים.

– אתה אספן? – שאלנו.

-כן, אספן.

ביקשנו ממנו שיתן לנו סיגר אם יש לו והוא הושיט לנו אחד בלי היסוס.

עכשיו עישנו את הסיגר ברוגע ושתינו יין. אבל הברמן-אמן סירב לעזוב אותנו בשקט. הוא החל לצעוק עלינו שנסתלק מיד. נדמה היה שרק עכשיו רושם מעשינו הותיר בו את חותמו.

נדמה שהוא סבר שהמעשים שלנו היוו עלבון המופנה נגדו אישית. הוא אפילו חטף מהפה שלנו את הסיגר.

האמת שאף פעם לא היינו מעשנים כבדים, טבק תמיד השפיע עלינו חזק מאוד.

בקיצור החלפנו איתו כמה דחיפות ויריקות קטנות כשלפתע כל הקהל התאסף סביבנו, ומישהו נתן לנו אגרוף חזק מאוד. כל קהל האינדבידואלים האלה הסריח מטיפשות ושנאה.

הם דחפו אותנו ונפלנו די חזק, כך קורה לעיתים.

אבל היה מגעיל לראות כמה הם שמחו על הדם שלנו. ואלה כולם היו אמנים, מעצבים, מבקרים, אוצרים וכו'.

הם שמחו מאוד, ואף אחד לא ניגש עם מפית, מחווה, או סתם מילה. להם יש תוכנית משלהם, דיספוזיציה משלהם.

וחשבנו לעצמינו: כן, הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה, כן; אלה החיים שלנו – ושתמיד יהיו הם במהופך לחיים האלה, שאתם רואים, אמנים.

אתם מאמינים בהצלחה, בקריירה – ואנחנו לא נעשה קריירה, אלא נשחק עם החרא שלנו ונתלהב.

אתם אוהבים להתקבץ ולהעמיד פנים בשביל להעריך אחד את השני ואנחנו נערוק ולא נכיר במעמד והבולשיט שלכם.

אתם קוראים ספרים בשביל להפיק מהם תועלת ולהתקדם ואנחנו קוראים אותם בשביל להתלהב ולהשתמש בהם כנשק.

אתם אוהבים את החיים היפים – ואנחנו מתבוננים עליהם בזוועה.

אתם חולמים לראות את השם שלכם במגזין – ואנו מקבלים בחילה רק מהמראה של המגזינים האלה.

אתם רוצים להירגע – אנחנו רוצים להשתגע.

אתם רוצים יצירה – אנחנו לא רוצים יצירה, אנחנו רוצים את החיים כיצירת אומנות.

אתם רוצים לחיות במקומות הכי יוקרתיים ולהיות בעלי נדל"ן – אנחנו שונאים רכוש, ולא מוצאים לעצמנו שום מקום.

אתם מכירים רק את בני-זמנכם – ואנחנו אוהבים את אלו שמתו מזמן.

אתם אוהבים מצליחנים – ואנחנו ההפך.

אתם אוהבים שטויות – אנחנו אוהבים חוכמה.

אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא.

אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד.

אתם אוהבים ורדים – אנחנו אוהבים את הקוצים שלהם.

כן, הכול נעשה הפוך!

דימוי: פול מקרתי, Complex Shit, 2008. ברן.