זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל

by

 ניצן ליבוביץ'

"מי שאין לו בית, לא יבנה כזה יותר,

מי שלבדו עכשיו, יישאר כך עוד זמן רב"

(רילקה, זה הזמן)

אי אפשר שלא להיתקל לאחרונה במיני מלומדים מן השמאל, שמפעילים עלינו את תרגילי הפענוח הפוליטיים של המשפטן הקתוליריאקציונרי, קרל שמיט (1985-1888). שמיט מוכר כאחד מגדולי התאורטיקנים של החוק במאה העשרים. הוא החל את הקריירה שלו בשירות המדינה הפרוסית והפך, בתמיכת הרמן גרינג, לאחד מראשי החקיקה הנאצית. בין ספריו אפשר למנות את המתקפה על האסתטיקה הרומנטית (1919), החיבור הידוע על תאולוגיה פוליטית (1922), המאמר "על מושג הפוליטי" (1927) והספר שהרחיב את ההגדרה (1932). בשנות השלושים, תוך כדי עבודתו תחת הנאצים, אבל גם לאחר שאלו החלו לחשוד בו בחוסר נאמנות, פירסם שמיט שורת חיבורים אנטישמיים מובהקים, שהחל לערוך מחדש כשגילה שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה. (ההבדלים בין המהדורות השונות של ספרו "הלוייתן במדע הפוליטיקה של תומס הובס", שפורסם במקור ב-1938 , מרתקים בהקשר זה). לאחר המלחמה עבר שמיט לדון בזהות האירופאיתנוצרית במקום הגרמנית, ובגאופוליטיקה הגלובאלית, מערב מול מזרח, במקום בזו של מערבמרכז אירופה. ב-1963 פרסם את "התאוריה של הפרטיזן" בה הבדיל בין שני סוגים של טרור, המקומי (הטוב) והגלובאלי (הרע). שבע שנים לאחר מכן הוא פרסם את החלק השני של "תאולוגיה פוליטית" בתגובה לביקורת שהוטחה בו, בעיקר על ידי הנס בלומנברג.

לאורך כל חייו ניהל שמיט מערכת יחסים סבוכה עם תלמידים ועמיתים יהודים, כגון לאו שטראוס, ולטר בנימין, הנס בלומנברג ולבסוף יעקב טאובס (Taubes), שאף עלה אליו לרגל וביטא בפומבי את הערצתו לתאוריה השמיטאנית, תוך חיבורה עם ביקורת רדיקאלית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. לאחרונה חלה תחייה מפתיעה של התזות של שמיט בהקשרים פוליטיים עכשוויים. מן הצד הימני, ניתן למצוא בארה"ב שמיטיאנים שמרנים בין הנאוקונסרווטיבים. מן הצד השמאלי, ניתן למצוא מבקרים של הליבראליזם, שבדומה לטאובס מזהים ב"תאולוגיה הפוליטית" של שמיט כוח אנאליטי שמקדם דווקא את השמאל הרדיקאלי.

מיכל רובנר, "בחוץ"

הקדמה לשמיטיאניות בישראל

על רקע זה ברור שהתחייה של השמיטיאניות בישראל היא לא תופעה מבודדת, גם אם בעלת סממנים ייחודיים. לכאורה, יש כאן מין מעשה דווקאי סתום, תרגיל אינטלקטואלי פרובוקטיבי של מי שמרים את מגבעתו בברכה אל מול סערת חורבן. למעשה, יש כאן סימפטום של יאוש עמוק מהמערכת הפוליטית כולה ותגובת נגד גם אם חששנית ומקודדת לקריסת בית הליבראליזם הישראלי. הקריאה השמיטיאנית במקרה הזה נעשית מנקודת מבט חיצונית, צינית במוצהר, ו"איזוטרית" למערכת. היא מחברת זרמים רדיקאליים שונים, מקצוות שונים של הביקורת הפוליטית: שמיט, "משפטן הכתר של הרייך השלישי", מן הצד האחד, וברכט, הפרוסטאליניסטי, מן הצד השני.

מאחורי השיבה המוזרה הזו לשנות העשרים ברפובליקת וויימאר, רגע לפני שהרפובליקה קרסה, עומדים זרמים אינטלקטואליים עכשוויים, בהובלת הוגים רדיקאליים כמו ג'ורג'יו אגמבן, סלאבוי ז'יז'ק, פטר סלוטרדייק ואחרים. לעיתים אלה הוגים המקורבים לכנסייה ולזרמים קתוליים שמרנים כגון ז'אן לוק מאריון או ג'ון מילבנק. כל אלה, נציגים של תמורה ביופוליטית, תאולוגיתפוליטית, לאקאניאניתמארקסיסטית וכו', חוזרים אל שנות העשרים בגרמניה כאל "מודל מחשבה". מן ההוגים הרבים שהם מזכירים, השיבה לקרל שמיט (ולצדו מרטין היידיגר), היא המטרידה ביותר. אנסה להסביר למה, בקצרה, ואשמח על כל ניסיון לפתוח את הנושא לדיון. כפי שהוגים אלה מראים, דווקא בנקודות משבר, כגון זו שהביקורת הפוליטית בישראל עומדת בפניה, עולות אפשרויות מעניינות. אגמבן הצביע על כך במטאפורה מדוייקת: "דווקא בבניין הבוער נחשפות החולשות המהותיות של המבנה הארכיטקטוני".

התשובה השמיטיאנית אל מול הבניין הבוער היא שיבה צעקנית אל חיק הלאום. לאור ההסכמה שהליבראליזם נכשל, שהמרכז הפוליטי הפך לאשליה בשירות זרם אנטידמוקרטי ושנורמות דמוקרטיות בסיסיות (ראו תאוריית ה– Grundnorm של הנס קלזן) נרקבו – כל אלה מובילים את השמיטיאנים הצעירים לטעון שהמציאות החדשה היא המציאות שלהם. ה"שמאל" התפוגג או עתיד להתפוגג בקרוב. הגיע הזמן לחלק את המפה בין טובים ורעים מסוג אחר לחלוטין. יש כאן בעצם הודאת כניעה, אבל לוחמנית: השמאל נכנע, גם אם אינו מבין זאת עדיין. מי שמרים את הדגל עבורו הם התאולוגיםפוליטים ה"טובים", מי שמתבוננים במשחק הפוליטי מבחוץ. את הימין הרדיקאלי ששולט היום במדינת ישראל הם כורכים יחד עם השמאל הליבראלי, תחת "תאולוגיה פוליטית רעה" (במובן של גרועה).

קרל שמיט היה מהראשונים להצביע על שפת הליבראליזם האוניברסאליסטי והחוק הבינלאומי כתאולוגיה פוליטית לא מודעת, בעקבות "החילון של המושגים הפוליטיים". חילון כזה, לטעמו, מחק את מסגרת ההתייחסות התאולוגית, אבל הותיר את מבנה הסמכות המטאפיזי ששלט בה, ושעתק אותו אל תוך המערך הסוברני החילוני. (להרחבה ראו ההקדמה של כריסטוף שמידט לתרגום של "תאולוגיה פוליטית" בעברית). במילים אחרות, השליט האנושי ירש את מבנה הסמכות האלוהי. ההוכחה לכך: השליט הוא מי שניצב מעל החוק, רגלו האחת בתוך החוק ורגלו האחרת מחוצה לו. השליט הוא מי שמוטל עליו להפריד בין עמית ואוייב, ולאחר מכן לצאת למסע לחיסולו של האויב. השליט הוא מי שמסוגל, ואליבא ד'שמיט ראוי שיעשה כך, להכריז על "מצב החירום" – היינו, המצב האולטימטיבי של המדינה, מצב של התאחדות כל הכוחות החברתיים, התרבותיים והצבאיים, איתור וחיסול האוייב. תאוריית העמיתאויב של שמיט היא תאורייה מבנית שתכליתה חיזוק המוסד הסמכותי במדינה, ושמעוניינת באיתור האויב ה"אמיתי", זה שמאיים על המהות הלאומיתקהילתית. שמיט אינו מפריד בין "משבר" פוליטי או קיומי ל"מצב חירום" תאולוגיפוליטי. בעבורו כל נקודת מפנה קיומית מעלה שאלה תאולוגית. שמיט, מכאן, מקבל את כלי השיח התיאולוגייםנוצריים, בלי להבחין, כפי שטאובס ציין, שיחד עם התאולוגיה הפוליטית הוא גם ירש מהכנסייה את זיהוי היהודי כאויב. בעבור שמיט, שפיתח את כלי האבחנה של התאולוגיה הפוליטית לתאורייה פוליטית של עוינות ומאבק, מייצגי המהות העויינת לגרמניה – מייצגי שיח הרפרזנטציה והשיח הדמוקרטי – הם לא אחרים מאשר היהודים. הם האוייב הפנימי והמסוכן ביותר.

מרטין בובר, שהושפע מהתאולוגיה הפוליטית השמיטיאנית אבל גם התווכח עמה, טען כבר ב-1947 – במאמר "על העיקרון הפוליטי", שבעצמו ענה לחיבור של שמיט "על המושג הפוליטי" – כי האופציה ש"מורי חוק מסוימים" מספקים מכוונת מלכתחילה אל האפשרות החסלנית. בובר עצמו ניצל תובנות שמיטיאניות באופן ביקורתי כנגד המיליטנטיות הציונית וגירושם של פלסטינים מבתיהם, אבל גם הזהיר שכל נסיון ליישם את התובנות האלו באופן פוזיטיבי ייגמר באשרור לא ביקורתי של כוח המדינה והסמכות. במלים אחרות, לתאולוגיה הפוליטית יש כוח אנאליטי, אבל זהו כוח שהופך למסוכן כאשר הוא מאשרר את הסמכות במקום לבקרה. שמיט עצמו הרי הפך לאחד ממובילי החקיקה הנציונאל סוציאליסטית, עד שהוחרם בעצמו על ידי הנאצים ב-1936.

מיכל רובנר, "שארית הזמן"

הניתוח השמיטיאני של המציאות הישראלית

השמיטיאנים הישראלים מבקרים את המערכת הפוליטית כולה. ובצדק. הם מצביעים על "התאולוגיה הפוליטית הגרועה" בימין הישראלי, שלא מזהה את ההפרדה בין פולחן לפוליטיקה, בין אויב אמיתי לאויב מדומה; שלא מצליח לעולם לצאת מ"מצב חירום" ולכן מפספס את המבנה המהותי של הסוברניות המודרנית ומייצר "תאולוגיזציה" שלה. המתנחלים הקיצוניים, לטעמם, מייצרים תאופוליטיקה מהזן הגרוע כי הם לא עברו את שלב החילון המודע, ולא מבינים את ה"פוליטי" הטהור למרות שהם יושבים במרכזו. השליט הישראלי, בנימין נתניהו או אהוד ברק, שמעון פרס או ציפי ליבני, נענה לגחמות ולאיומים במקום להכרה אמיתית במצב העוינות וההכרזה האמיתית על מצב חירום. מדינת ישראל לכודה בצבתות ה"קונספציה" של מצב החירום התמידי – אבל לא "אמיתי" – ושמשרת בעיקר אינטרסים מקומייםפוליטיים וכלכליים.

המכאניזם התיאולוגיפוליטי ידוע ומוכר: בכל פעם שנדמה שהתסביך התיאולוגיפוליטי עומד לעבור טראנספוזיציה למצב של דיאלוג, ישראל דואגת להפציץ מישהו כדי לחזור ל"מצב החירום שהפך לכלל", כפי שוולטר בנימין כתב בביקורת שלו על שמיט ב"תזות על מושג ההסטוריה" (1940). מאידך גיסא, השמאל הישראלי, הליבראלי, לא מסוגל לזהות את החילון של הערכים התיאולוגיים, את ההיאחזות המתנשאת שלו בשפה לא רלוואנטית של ערכים אירופיים מהמאה השמונהעשרה, ואת עצמו כאוחז בנשק הערכים האוניברסאליים, אלה שהיו פעם לב התיאולוגיה והפכו, לאחר המאה השמונה עשרה, לסמני הניצול הכלכליחברתי. מכאן שהשמאל מטיף נגד אויבים מהימין, אבל עושה זאת באמצעות נשק השלום והאחווה שלא מאפשר הכרה במהות המאבק. לא פעם, השמיטיאנים מראים, ה"שלום" משרת לא יותר מאשר אינטרס כוחני מקומי של אליטה זו או אחרת. חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס היה חזון קפיטליסטי ולא התעניין בשכבות אוכלוסייה אחרות, להוציא זו שלו. בעבור השמיטיאנים, בין אם השמאל "דכאני", או שהוא סתם נאיבי, בשני המקרים הוא הרסני מנקודת המבט של ה"פוליטי" האמיתי. לסיכום, המבט השמיטיאני על ההווה מסמן שני סוגים של תאולוגיה פוליטית גרועה, שמפנים כעת את מקומם לתאולוגיה פוליטית אחרת. דווקא נצחון הימין והברוטאליות מסמן כאן אופציה ישרה יותר לכאורה, אלימה אבל כנה, הודות לחיסול השפה האוניברסליסטית, אויבת השמיטיאניות.

פרנסיסקו דה גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות"

שיטת ה'הפוך על הפוך' והטעות המבנית

מול שני סוגי התאולוגיה הפוליטית הגרועה, השמיטיאני הישראלי מציב את עצמו. הוא זה שיודע לשפוט מהי התאופוליטיקה ה"טובה", היינו, התאופוליטיקה שמגייסת, באופן מובהק ומפורש, את כוחות התאולוגיה לטובת הסוברניות המודרנית ונאבק בסוברניות הזו בביתה שלה. התאופוליטיקה ה"טובה" מעוגנת בהבנה ביקורתית של תהליך החילון ורואה בו את ה"זיוף" שהוא, כפי שהיא מבחינה בטעות המושגית של התאולוגיה הלאומנית המיליטאנטית. התאולוגיה הפוליטית ה"טובה", במילים אחרות, היא לא בשמאל ולא בימין. היא עלפוליטית (להבדיל מאפוליטית), כי היא מזהה את הפוליטי המהותי בכל מקום. יחד עם זאת, היא גם לאפוליטית, לפחות לא במובן היומיומי של הפוליטיקה, כי היא לא מעוניינת בהבחנות בין סוגים, במאבק, או בדיאלוג. היא בעצם מעוניינת בעיקר בעצמה, ואז בצורה של "התגברות" הגליאנית: בעבור התאופוליטיקה הטובה, האלטרנטיבה היא פירוק ההפרדה בין השמאל לימין, שנראים לה ממילא כשני צדדים של אותו מטבע שחוק, ושל חיפוש האויב האמיתי (בדרך כלל דווקא השמאלנית האוניברסליסטית הקרובה) והתגברות עליו. היא עצמה נכללת לא פעם בתוך מה שצריך להתגבר עליו. האלטרנטיבה הזו מבטאת את הרצון הנואש לצאת מ'פוליטיקת ההשהייה' והשלילה של הימין הרדיקאלי מחד גיסא, ומהשפה הלא רלוואנטית של השמאל האוניברסלי, מאידך גיסא.

דרך היציאה מאופוזיציית ימיןשמאל נראית לשמיטאנים כדרך פשוטה למדי: היא כוללת, בראש ובראשונה, את הזיהוי המקביל של הליבראל הישראלי ושל הפלסטיני הלאומי עם ה"אוייב" (או במילים אחרות, הימין איתר נכון את מקור הכוח נגד האליטות ונגד הלאום השכן). כך, סיסמת ה"הכרה במציאות" (שהשמאל הליבראלי, לטענתם, נכשל בה) מיתרגמת להתחברות לשכבות אוכלוסייה שמזוהות עם האנטיליבראליות והאנטיערביות, אבל גם מציעה פוטנציאל ביקורתי אפשרי: השמיטיאניות מוכנה לפרק את ההנחות של שני הצדדים הימין והשמאל גם במחיר של התעלמות מכך שה"אויב" שלה הוא אוייב מוזר: ה"אויב", במקרה זה, הוא לא זה שמרים מולה את נשקו, אלא זה שלא יצליח לענות לה הליבראל. ה"אויב" הוא הפלסטיני הכבוש. במילים אחרות, ה"אויב" הוא מי שאנו מדכאים ממילא, אם פוליטיתדיסקורסיבית, ואם צבאית. מכאן, אם מפחד ואם מקריאה חלקית בתאוריה, האפשרות הרדיקאלית חוזרת לחיק השמרנות דרך המתודולוגיה הישראלית הייצוגית ביותר: שיטת ה'הפוך על הפוך'.

נדמה לי שקריאה עיקבית יותר בשמיט עשוייה לחשוף סתירה בתזות של השמיטיאנים הצעירים. העימות עם הפלסטינים הוא עימות על גבולות ולא על ה"פוליטי" (האנלוגיה כאן תהייה לעימות בין גרמניה לצרפת, לפי שמיט, ולא לעימות בין הגרמנים ליהודים, או בין ה"היימאט" לדמוקרטיה הגלובאלית האנגלוסאקסית). התמיכה בחיסול השמאל הליבראלי – בדרך לעימות עם הפלסטינאים – נועדה לפנות את הזירה הפוליטית, אבל לא מתמקדת בגורם המבני של העימות וב"פוליטי" הטהור של שמיט. אנסה להסביר למה.

רייצ'ל פרנק, "תרדמת התבונה"

שאלת האויב

בניגוד להנחת העבודה של השמיטיאנים – היינו, היומרה לאתר את הסוברן ואת האויב ה"אמיתי", הלא בישראל של 2011 הם עצמם הוכרזו כ"אויב". מנקודת המבט שבשמה הם דוברים, אין להם את הכוח או הלגיטימיות להכריז על "אויב" בעצמם. במקרה הטוב, הם יוכלו להצטרף למחנה קיים, כפלג הרדיקאליאינטלקטואלי שבתוכו. כפי שהחקיקה של החודשים האחרונים מוכיחה, הימין הרדיקאלי והימין המתון התאחדו כדי להוציא את השמאל כולו, ללא גוונים, מתחום החוק. ה"שמיטיאנים" בתוכוירצו או לא ירצו. הן הליבראל הגווע והן הרדיקאל אחוז החימה, שניהם יושבים כרגע על שפת התהום הפוליטית שנפערה לרגליהם וממתינים שידחפו אותם לתוכה. מי שקבע את ה"אויב" ורכש מספיק "קפיטאל" פוליטי כדי לשכנע את הסוברן שזה אכן המצב הוא המתנחל. השאלה מנקודת מבט שמיטיאנית היא, איפה נמצא מי שהוכרז כ"אויב"? הרי שמיט לא מתעניין באויב המשטר ולא מתעניין בתגובתו להכרזת החרם או המלחמה עליו. כאשר הוא נדחף בתחילת שנות ה-60' לדון בשאלות באופן רחב יותר, מחוץ לפרדיגמה האנטישמית של שנות השלושים (בהן ה"יהודי" הוא האויב, באופן שלא משתמע לשתי פנים), הוא דן ב"מלחת אזרחים גלובאלית". האם, לשיטתם של שמיטיאנים הצעירים, מה שראוי לעשות הוא להכריז על מלחמת אזרחים? אני אטען שמבנית, זו התוצאה של הטיעון השמיטיאני. אני גם אטען שכל טיעון אחר מפסיד את ההצרנה המבנית של שמיט ומסמן דווקא את הטוען כמי שחושש להוציא מה"רדיקאליות"-לכאורה את המסקנה המתבקשת של הדברים. במילים אחרות, מי שלא רוצה להיכוות שלא ייתקרב לאש.

ניטשה מול שמיט, משבר מול מצב החירום

לבסוף, גם בהקשר של קריסת ויימאר והמשבר הפרלמנטארי – דימוי חביב על השמאל הליבראלי עוד מימי פנחס רוזן – היו אפשרויות אחרות, גם רדיקאליות. זרם קרוב תירגם את תפיסתו למונחים ניטשיאנים ולא שמיטיאנים. אפשר היה להיענות לקריאה של ניטשה (ושל בובר בעקבותיו) לזהות את הגורמים שיסייעו לחברה להתפכח מהחלום הרע של השתלטות המרכז הלאומני ולהצביע על הדרך לעשות זאת. לא העימות החסלני של שמיט, אלא האלטרנטיבה הכאוטית של ניטשה. לא שעתוק של מצב החירום לעלפוליטיקה המרופדת, אלא הנסיון לצאת ממנו, גם אם במחיר כבד. לא קריאה להאחדה וטשטוש ההבדלים אלא דווקא דגש על מה שניטשיאנים קראו "פרספקטיביזם" ושהניח שהביקורת לא רק חיונית למערכת הפלוראליסטית, אלא בונה אותה. המחאה שהתעוררה בישראל בשבועות האחרונים עשתה צעד חשוב בכיוון זה. האינסטינקט הראשון במערכת כזו הוא סירוב לסמכות, כל סמכות. אפילו "האדם העליון" של ניטשה יכול לסמן את הדרך, אבל לא לכפות אותה. הניטשיאניות הניחה את המשבריות כאופק המחשבה, לא כדרך הפעולה. היא הפרידה בין ה"משבר", הפילוסופיתרבותי, ובין "מצב החירום" התאולוגיפוליטי. בעבור השמיטיאנים הישראלים, שתי התאופוליטיקות הגרועות מניחות את מצב המשבר, התרבותי והפוליטי, כמצע הפעולה ההכרחי שלהן: הליבראלים מניחים ש"חוטפים להם את המדינה מבין הידיים", שה"רפובליקה" הישראלית עומדת להתרסק אל חופי הפאשיזם המסולעים. אבל הם לא מוכנים להודות שהמאבק של שישים השנים האחרונות התבסס על צורך פנימי יותר מחיצוני. הלאומנים, מצידם, מוכנים להודות בכך אבל גם דורשים לקיים הלכה במעשה. ההכרה בכוחם צריכה להיתרגם, מבחינתם, לבחירה ה"נכונה" בשופטים, גנראלים, וראשי מדינה, כאלה שישקפו את התאולוגיה הפוליטית החירומית, ויסיימו את המאבק קודם מול האוייב הפנימי, ואחר כך גם החיצוני. צד אחד מניח משבריות ומסרב להכיר בהשלכותיה, צד שני מעוניין להקצין את השלכות המשבר לפתרון חד וחלק, אחת ולתמיד.


ארבע שאלות על הזמן הפוליטי

אם ננסח את הוויכוח הפילוסופי בארבע שאלות קונקרטיות:

1. האם הפוליטיקה החדשה מסוגלת לייצר אופק מעבר לאופק החירומימשיחי שאפיין את שני צידי הוויכוח שהשמיטיאנים הישראלים מבקרים אבל גם משעתקים? אם לא, מהן המסקנות?

2. מה קורה לשיח הביקורתי כאשר אין יותר הפרדה בין מצב חירום ומצב "נורמאלי", אם מכיוון שהטוטאליטרי בלע את הנורמאלי ובין אם בגלל שהנורמאלי הפך כל כך לאנורמאלי שהוא כבר לא מסוגל להבחין בעצמו במה שמחוצה לו?

3. האם יש לעמדה הביקורתית את היכולת להכריז על העימות האמיתי, זה על הזהות הישראלית? או במילים אחרות, האם העמדה הביקורתית מסוגלת לנסח מחדש את היחס למתנחל והמערכת הפוליטית שנכנעה לו ולהבין את ההשתמעויות של ההכרזה הזו? נדמה שהמחאה של השבועות האחרונים פתחה את שאלת הזהות הישראלית לא רק לדיון מחודש בשאלת היחס בין כלכלה וחברה, אלא גם ביחס לשאלת "מיהו ישראלי". האם מה שמגדיר אותנו הוא הנושא הדמוגראפיטריטוריאלי, כפי שרבים מן הימין, המרכז והשמאל המתון מאמינים? האם לא ברור ששורת החקיקות האחרונות (ה"סוברניות") נועדו למעשה להצביע על העמדה הביקורתית כולה שמאל, ערבים (בתוך ישראל) שמיטיאנים ואנשי זכויות האדם כ"אויב" האמיתי של המשטר? האם יש לשמיטיאנים הישראלים את האומץ לקום ולומר שהתהליך שאנו עדים לו הוא תהליך שמוביל למלחמת אזרחים, כפי שמייקל וולצר הסביר בטון מאוד רך לאחרונה, ולהכריז על עמדתם בסוגיה?

4. ולבסוף: האם יש אופציה לאאלימה ולאסוברנית שדרכה ניתן יהיה לפרק את המרכז ממר"צ ועד "ישראל ביתנו" – מנשק החירומיות הדמוגראפי שלו? אם קיימת אפשרות כזו, נדמה שהחובה המוסרית הראשונה שלנו, היא לאתרה וליישמה. זו תהיה האפשרות הלאשמיטיאנית וזה זמנה, זמן הקצה.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

16 תגובות to “זמן הקצה: ארבע שאלות על הפוליטי בישראל”

  1. YES Says:

    יופי של ניתוח פילוסופי. עם זאת, לא ברור היה לי מהמאמר, מה בעצם הכותב אתה משיא למוחים במחאת האוהלים? מה יש לו לומר על הפוליטקה של הגזע: מה יעשו האזרחים הישראלים שהבירוקרטיה מתגזענת אליהם, חלקם מאז הקמתה ואחרים, לאחר שעלו אליה? במיוחד ראוי לציין גזענות מצד מערכת אכיפת החוק, למשל משטרת ישראל נגד עולי אתיופיה או הערבים בישראל. רגע, גזענות, מחאת אוהלים, זה בכלל פוליטי או שמא פוליטי ופילוסופי הם רק עניין לשיח אקדמי?

  2. Daniel Rosenberg Says:

    הי ניצן
    קודם כל, אני מברך על עצם כתיבת הטקסט. בניגוד למה שאתה אומר, הכתיבה ה"שמיטיאנית" בארץ היא לא נפוצה כל כך (בניגוד לכתיבה המושפעת מאפיגונים יד שניה ושלישית, כגון אגמבן, שנטל מוף ולדעתי גם הארדט ונגרי), וכל מסמך המתווסף לערימה, ראוי שיתווסף. עם זאת, יש לי מספר מילות ביקורת על הטקסט.

    אתחיל בהערה מתודולוגית: בשביל טקסט ארוך ועשיר כל כך, החוזר על מונחים כמו 'אויב', 'יריב' וכו', בהחלט מוזר לראות שהכותב לא ציין שמות או מובאות מתוך פרסומים של אותם "שמיטיאנים צעירים" איתם הוא מתפלמס. אני תוהה למי מהם הוא מתכוון; היחידים שפרסמו בארץ על שמיט או ברוח שמיט הם כותבים כגון כריסטוף שמידט, פיני איפרגן או אולי עדי אופיר, שלושתם רחוקים מלהיות צעירים (אולי צעירים בנפשם), ואני לא יודע עד כמה כל אחד מהם היה מוצא את עצמו כמושא הביקורת כאן. למעשה, אני סבור ששניים מהם לפחות היו מזדהים עם הטקסט עצמו, במיוחד האפילוג. ההשמטה הזאת קצת מקשה על קריאה, שלא לדבר על תגובה, לטקסט המעניין הזה.

    בנוגע לכתיבה השמאלית על שמיט, אני חושב שחשוב להזכיר כי שמיט עצמו לא נמנע מלקרוא ואפילו להיות מושפע מכותבים שמאליים מסוימים (ביניהם תלמידו אוטו קירכהיימר), והוא בהחלט הטמיע חלק ניכר מהביקורת המרקסיסטית ואפילו האנרכיסטית-סינדיקליסטית. לא פשוט לגמרי להפריד בין כתיבתו של שמיט, במיוחד בשנות ה-20 וה-60, לבין הכתיבה השמאלית ש"מושפעת" ממנו (ואני מתייחס לחשודים הרגילים, מולטר בנימין עד אנשי באדר-מיינהוף, אבל גם נשמות טובות כמו פרנץ נוימן או יואכים שיקל). זאת לא לומר כמובן ששמיט היה שמאלי בהשקפותיו באופן כלשהו, בוודאי לא במובן הפוסטי האופנתי, אבל שהתמונה סבוכה יותר.

    בקשר למושג האויב של שמיט, אני חושב שדשנו בכך בעבר, אבל כנראה יש צורך להעלות זאת שוב קבל עם ועדה. מושג האויב של שמיט אינו מושג טוטאליטרי. כאשר שמיט מפתח את תזת ה'עוינות' שלו, הוא לא רואה לנגד עיניו חברה המגויסת כל כולה למלחמה והוקעת האויב האמור, ובוודאי לא ממליץ על כך. האויב הוא כמובן עניין קריטי לקיום הגוף הפוליטי, אך מכל בחינה שהיא ניתן לחיות איתו (לאחר שהדפנו והשבנו אותו לגבולותיו), ואין כל סיבה להלחם בו מעבר להגנה עצמית במובנה הפשוט ביותר. שטראוס היה זה שזיהה את מושג האויב של שמיט עם הליברליזם, שאותו שאף האחרון למגר, 'חטא' ששמיט עצמו אולי הכה עליו מאוחר יותר בשלהי שנות ה-30.

    בקשר לליברלים, קשה לי לראות כל שמיטיאני באשר הוא, יהיה שמאלי או ימני, צעיר או מבוגר, שיראה בליברלים בשר ודם את האויב הקבוע-מראש של המשטר. ראשית כל מכיוון שהדבר לא מתיישב עם הגדרת האויב הצרה של שמיט (ר' פסקה קודמת) בה אין אויב א-פריורי, אבל מעבר לכך פשוט מכיוון שהשקפה כלשהי, כשלעצמה, לא הופכת את האויב לאויב. בנוגע לעניין עצמו: הליברליזם אצל שמיט הוא עניין מורכב יותר מאשר "טעות" או "תודעה כוזבת" שלא מאפשרת לראות את העוינות במערומיה. הליברליזם הוא אסטרטגיה, הוא צורה שלטונית מסוימת, שלא מחסלת את הפוליטי אלא הופכת אותו למתוחכם הרבה יותר. המלחמה האלימה הופכת לניצול כלכלי שמאפשר להוריד על ברכיהן אומות שלמות, העוינות הופכת להוצאה מהחוק של תנועות פוליטיות או של מדינות שאויביהן המנצחים אינם חפצים ביקרן וכו' וכו'. בלי להגזים, אפשר ממש לומר ששמיט חזה בביקורת שלו על הסכם ורסאי את אוסלו…

    ניתן עוד לכתוב על כך רבות, אבל אני מרגיש שחרגתי גם ככה וחטאתי בדיון אקדמי ומשמים; אבל רק כדי להוסיף עוון ולעשות קצת סלף פרומושן, אמליץ על המאסה שלי "מה לשמאל ולמושג הפוליטי של שמיט?" שפורסמה בגליון מטעם של חודש יוני האחרון (גליון 26) יחד עם תרגום שלי לפרק מאת שמיט. מדובר בטקסט קצר למדי, אבל אני חושב שהוא מכיל את התשובות לחלק מההאשמות הנזרקות כאן. זהו, dixi et salvavi.

  3. ינאי ישראלי Says:

    מי הם אותם שמיטיאנים צעירים שאי אפשר שלא להיתקל בהם לאחרונה?? איפה הם אלו המסווגים ע"י הימין – ירצו או לא ירצו – כשמאל, בעודם רואים את האויב האמיתי כמורכב משמאלנים ליבראלים ופלסטינים גם יחד??? סגנון הטיעון במאמר (המעניין בסך הכל) לא רחוק מלהציב את אותם "שמיטיאנים" מסתוריים בבחינת האויב שבפנים השמאל, זאת בזמן שקשה לדעת אם העמדות המיוחסות להם אינן בכלל עמדות קש.

  4. שאול Says:

    אבל אולי מה שקורה היום בישראל, מה שקורה ברחבי המזרח התיכון, הוא מאבק כנגד השלטון על המונופול שזה לקח לעצמו על הגדרת האויב והידיד? מאבק שטוען כנגד השלטון – האויב איננו מי שאתה מסמן כאויב, אתה לא זה שתסמן את האויב, למעשה – האויב זה אתה, כלומר השליט עצמו. במובן זה, זהו אולי מאבק אנטי-שמיטיאני, אבל מאבק רדיקלי, כלומר לא ליברלי, בטח שלא פרלמנטרי.

  5. ניצן Says:

    תודה על התגובות.
    "יס": המטרה כאן לא היתה להכין למחאה תוכנית עבודה אלא להצביע על כמה מהאלמנטים של השיח הביקורתי שמקיף אותה. אם לומר משהו ספציפי יותר על המחאה בהקשר של הבלוג הזה, כדאי להצביע על השיח המרכזי של המחאה, זה שמתחמק מבעיות פוליטיות (מפלגות) לטובת הנסיון לייצג שיח חדש ומאחד. זה נסיון מעניין, מסוכן ומאתגר. הוא מסוכן כי הוא קרוב לשיח של המרכז הלא-פוליטי שצמח בארץ בעשור האחרון. אבל זה גם העניין והאתגר שבו- לחתור תחת החלוקות הרגילות. ראה את השימוש של ההנהגה של המחאה בסיסמת "מצב החירום"…

    דניאל: המאמר לא נכתב עליך או אליך למרות שחשבתי גם עליך בהקשר הזה. נתקלתי בשנים האחרונות בהרבה "שמיטיאנים", מוצהרים יותר או מוצהרים פחות. אני מניח שאת התוצרים של זה נראה בעוד כמה שנים, כשחלק גדול מהם ייצאו מתוכניות הדוקטוראט שלהם. באופן יותר ענייני, אני באמת לא חושב שנצליח לפייס בין הפרשנויות שלנו את שמיט. אני קורא אותו כמבקר רלוואנטי של הדמוקרטיה, אבל גם (ובעיקר) כמי שהפנים את הרדיקאליזם השמאלי כדי לחסל אותו, בעזרתו, כפי שהוא עושה לדמוקרטיה של ווימאר. (בניגוד לטענה של ז'יז'ק, למשל, אני לא מאמין שיש שמאל רדיקאלי כשאין דמוקרטיה ושמאל מתון.) אני קורא את שמיט כמי שחושב על העמדה של האוייב באופן מהותי והכרחי לקיום הפוליטי באשר הוא ואת המלחמה באוייב לדינאמיקה הכרחית של כל סוברניות אמיתית, לשיטתו. לא מדובר כאן רק בשנות השלושים אלא גם, בצורה כזו או אחרת, גם בתקופה שאחרי 45'. ה- "נומוס" כולו נכתב כמתקפה על הקשר הליבראלי באמריקה בין כלכלה, פוליטיקה, ומשפט בינלאומי, שמופנה כנגד תפיסת הקונצרט והמלחמה האירופאית ונועד, לדעת שמיט, לפגוע במקור הכוח האירופאי. לגבי היהודים, לא ברור לי איך אפשר לחמוק מהשפה האסנציאליסטית שלו בכל פעם שהוא דן ב"יהודי". למשל, "פחות ידועות הפרשנויות שעלו ביה"בי, ושבהן היחס הייחודי והאבנורמאלי-לחלוטין של היהודים לכל עם אחר, הפך למובחן. זהו יחס שלא ניתן לזיהוי (השוואה) אצל אף עם אחר." בהמשך הוא עובר להאשים את הנייטראליזציה הליבראלית והטכנולוגיזציה הליבראלית במלחמת השמדה ("בריטניה יצרה את המלחמה הטוטאלית") בגרמניה/אירופה. והשיא: "כמה שנים לאחר הופעת הלוויתן, יהודי ליבראלי הבחין בסדק שנבקע במדינה הסוברנית…שפינוזה הציב כך את רעיון החירות האוניברסאלית…" מכאן גם מתחיל הוויכוח של שמיט עם שטראוס, שהוא מזהה בהמשך, במכתב לטאובס, כ"אוייב". כנ"ל בנימין שנאבק בתזות השמיטיאניות עד הקריאה שלו ל"מצב החירום האמיתי", זה שיביא לקריסת המונופול של המדינה על האלימות, אותו מונופול ששמיט מניח ככלי ההכרחי לשלטון. טאובס הוא כבר מקרה משונה במקצת, אבל אפילו הוא מאתר אצל שמיט את הגרעין העויין: "עימתתי את שמיט עם כך, שהוא אינו רואה את הדיאלקטיקה שמניעה את פאולוס ושהכנסייה הנוצרית שכחה אחרי שנת 70- שהוא אימץ מסורת ולא טקסט, היינו- את המסורות האנטישמיות העממיות של אנטישמיות כנסייתית שהוא הפך, בין 33-36, לתאו-זאולוגיה גזענית."
    ואחרי כל זה- אני גם לא מקבל את מי שמצמצם את שמיט לאנטישמיות בלבד. העמדה שלי היא עמדה של "התגברות" ולא של ביטול.:)

    ינאי: אתה צודק. כל מה שאני יכול לומר כרגע להגנתי הוא שנתקלתי בהרבה מאוד קולות כאלה, בגבול שבין האקדמיה והפעילות הפוליטית. אני לא יודע אם יש כאן "קבוצה", אבל כפי שהמחאה מוכיחה, אני גם לא בטוח שה"קבוצה" עדיין חיונית כאן. יש היום מספיק בלוגים ופרשנים שמשמיעים קולות כאלה גם בלי להשתייך לקבוצה ברורה. בארה"ב–שבה זו כבר תופעה מבוססת למדי, קל יותר לזהות אותם כקבוצה שסביב כתב העת "תלוס", למשל, אבל הרבה מעבר להם. פול קהן, המשפטן מ"יל" פרסם לאחרונה פרשנות שמיטיאנית משמאל. במחלקות לתאוריה פוליטית, ספרות, ותאולוגיה/דת, קשה היום למצוא מקום ששמיט נעדר ממנו. יותר מזה, השפה שלו הופנמה ושולבה בתאוריה של כמה מהפילוסופים הפוליטים המובילים היום (ראה גוף המאמר).

    שאול: אני מאוד מקווה שאתה צודק. במקומות שבהם קיימת דמוקרטיה, לפחות ברמת הכותרת, אני חושב שהמחאה נוגעת לפערים בין מה שהשלטון פועל בשמו ומה שהוא עושה באמת. אני חושב שהקול השמיטיאני מבטא כאן תהייה אמיתית ורצינית (מהפכנית) לגבי מידת הכנות של השלטון הדמוקרטי ופונה לפרשנות צינית ואלימה- גם כשהיא חוזרת פנימה, כדי לחזק את השלטון. במובן הזה, המחאה לא רחוקה מהקול הזה, או מהחשד שלו, אבל היא בוחרת להתעקש על התקווה לשינוי חתרני מבפנים. אם לומר כאן משהו על הפרשנויות הפוליטיות של השנים האחרונות, מעניין בעיני שכל ההאשמות את הדור הצעיר באדישות וא-פוליטיות התגלו כלא רלוואנטיות. במקום זה, מתברר יותר ויותר שהבעייה היא לא עם הדור הצעיר, אלא עם הפוליטיקה הישראלית והפער המובנה שבין הטענות ההומאניות-לכאורה שהיא מעלה, ואופן ההתנהגות שלה בשטח/ים. ב"גלובאלי", אני חושב שיש בעייה מהותית באופן שבו השלטון הדמוקרטי במערב מבין את עצמו. השאלה היא רק לאן ההבחנה הזו צריכה להוביל.

  6. Daniel Rosenberg Says:

    ניצן,

    שוב, אני מצר על כך שלא הבאת את דברי אותם שמיטיאנים או נקבת בשמותיהם, במחקריהם או בפרסומיהם הפוליטיים (בהנחה ויש כאלה). לא ניתן לבקר ישות מופשטת לגמרי. זה נראה לי גם עניין של הגינות בסיסית.
    חוץ מזה, כמו שאתה מציג אותם, השמיטיאנים הצעירים האלה נשמעים לי יותר מהכל כמו לניניסטים טובים. יש עוד ענפים לאנטי-נאורות שאפשר להיתלות בהם חוץ משמיט…

    בכל אופן, שמיט אכן רואה בעוינות את האלמנט העיקרי של הריבונות הפוליטית. עם זאת, במובן הזה הוא לא שונה בהרבה מהוגים קלאסיים כמו הובס או מקיאוולי, שאף אחד מהם לא היה צמחוני במיוחד כשזה הגיע לתורה הפוליטית שלו. לא ניתן, לדעתי, לנטרל לגמרי את עניין העוינות הקיומית בלי להצטרף למחנה הליברלי או הבערך-ליברלי, במילים אחרות, לכתוב איזה "אנטי מקיאוול" בסגנון של פרידריך הגדול. אני גם לא צריך להזכיר לך שולטר בנימין העריץ את ז'ורז' סורל.

    בקשר ליהודים, בוודאי, אין טעם להסתיר זאת. שמיט של שנות ה-30 הוא אנטישמי. לא צריך לשלוף מונחים כמו "אסנציאליזם" בשביל זה. הוא כותב דברים מחרידים על היהודים, דברים שממשיכים ביומניו משנות ה-40 והלאה. עם זאת, לאנטישמיות אין מקום של ממש, בוודאי לא מקום מרכזי, בחיבוריו עד 1933. אתה מוזמן לאמץ איזה מודל הרמנויטי שאתה רוצה ולמצוא כאלה נחבאים ומוחבאים, אבל כמו שאנחנו יודעים על קריאות אזוטריות בסגנון שטראוס, הן מלמדות יותר על מי שמבצע אותן מאשר על המושאים שלהן.

    בעיקר, נראה לי שאתה נוטה לרדוקציה מסוימת בעניין שמיט. קרל שמיט בשנות ה-30 כתב דברים רבים חוץ מחיבורים אנטישמיים ופרו-היטלראים, וגם החיבורים האלה הם משהו חוץ מפרסומי תעמולה. החיבור הנאצי-פר אקסלנס שלו, 'מדינה, תנועה, עם', מ-33', למשל, מכיל ביקורת הרסנית על הצורה המשפטית של ה-general clauses, ביקורת שאומצה בחלקים מהשיח המשפטי המודרני. גם ה'נומוס' לא "נכתב כמתקפה על הקשר הליבראלי באמריקה בין כלכלה, פוליטיקה, ומשפט בינלאומי", פשוט מכיוון שהוא ספר ארוך מאוד, אולי הספר הארוך ביותר של שמיט מאז שנות ה-20, ומדבר על "הקשר הליברלי באמריקה" רק בפרקיו האחרונים. למעשה, גם אמריקה זוכה אצלו לטיפול מורכב, כשהוא מדבר על דוקטרינת מונרו כהצרנה מוקדמת של ה-Grossraum שהוא היה רוצה לראות באירופה (המדינה הראשונה שביצעה דה-טריטוריאליזציה משפטית, לפי שמיט, היא עד כמה שאני זוכר בכלל בלגיה).
    הרדוקציה הזאת מזכירה לי את הטיפול שמעניקים לפעמים להיידגר, כששמים את כל הכתבים שלו כולם תחת הצל הנאצי, ומניחים איכשהו שמכיוון שהוא כתב על "אדמה" ב-1928 הוא איכשהו היה אנטישמי כבר אז.

    • Daniel Rosenberg Says:

      אגב, מיותר לציין שלא ראיתי את עצמי כמושא הביקורת, פשוט מכיוון שאני לא בשמאל ולכן לא מחויב לכל רטוריקת השחרור הכפייתית הזאת. אני לא 'הפוך על הפוך', אני פשוט הפוך 🙂

  7. רוזנברג Says:

    אני מבקש להטיל ספק בטענה ששמידט לא ראה בליברליזם אויב מהותי. "ריבוי" הנאמנויות שהליברליזם למיניו מייצג – בניגוד ל"חד-נס" האפלטוני האובססיבי שמכונן את הפוליטי אינו עניין של קוניונקטורה. זה לא מקרה ש"מה השלטון עושה" זה לזהות אויבים. זו כזכור סגולתם של כלתבי-שמירה ושמורים במ"מדינה" של אפלטון, אותו מעמד שמבוסס כל-כולו על נאמנות למדינה ולה בלבד (ולא למשפחה, לא למעמד, לא למקצוע, לא מקום, ולא ולא ולא….)

  8. יבגני Says:

    ד"ר ניצן אולי זה יעניין אותך
    http://tiqqunista.jottit.com/

  9. י.ד. Says:

    זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך.

  10. YES Says:

    לניצן,
    אני מציע שתעיין קצת באופן בו אנו התייחסנו למחאת האוהלים:
    1. מהפכה או אוטופיה ללבנים?
    2. אשרי הכדור שיצית את המהפכה

    זהו תרגום פילוסופי של המציאות, לפחות מנקודת ראות אתיופית-ישראלית, ניתוח מלמטה למעלה וחוזר חלילה, על המציאות הפוליטית העכורה בישראל.

  11. עודד היילברונר Says:

    הי ניצן
    כל הכבוד על הניתוח המבריק.ובכל אופן עולה השאלה האם אין בפתרון השמיטי של זניחת מדינת לאום ותמיכה בפתרון האירופאי-נוצרי כדי לרמוז אולי לפתרון ישראלי:זניחת מדינת הלאום הישראלית (או היהודית) וצדוד במדינה נייטרלית ואולי אף בהסכמה לבנאום הסכסוך המקומי והצבת כוחות בינ"ל לאורך אזורים נפיצים (ירושלים בראש ובראשונה) כפתרון בלקני אפשרי.
    הרי כפי ששמיט חוזר למקורות נוצריים-אירופאים בחפשו אחר אלטרנטיבה לגרמניה,עלינו להכיר בעודה כי במקורות התנכיים של היהדות נטרליות פוליטית,אי-הזדהות עם כוחות חיצוניים,אוניברסליזם ובעייתיות בהקמת שלטון פוליטי-סוברני על אדמה קדושה מקובלים ביותר.
    האם אין בפתרונות מן הסוג הזה כדי לעקר את הויכוחים הישנים שאתה מעלה כאן? "מצב חרום",""מצב נורמלי","אוייב-ידיד" יעלמו מן השיח כאשר מדינת ישראל תהפוך את עורה.
    אם כבר אתה מעורר את הרצון לשיח חדש, אולי פתרונות מסוג אחד-העם או נחום גולדמן על ישראל כמרכז תרבותי ורוחני לעולם וליהדות על חשבון יצירה פוליטית-ריבונית הם הבאים בחשבון,קרי חשיבה מחוץ לקופסא הציונית?

  12. רני Says:

    הקופטים במצרים, שכמובן הם עתיקים שם
    כיהודים בפלשתין, ומצרים ארץ קדושה
    עבורם, "אין להם ארץ אחרת", ניסו להגשים
    את חזון גולדמן אחד העם ולחיות במצרים
    כמרכז תרבותי ורוחני לעולם ולקופטיות
    ע"ח יצירה פוליטת ריבונית , וסיימו כאוספי
    האשפה, נחותים, נרדפים ונרצחים כשמתחשק
    לשכניהם. דברים דומים קראו לארמנים
    באנטוליה וכ"ו. האחרונים החליטו שע"ח
    זה מסוכן פיזית ויצרו יישות ציונית בשם
    ארמני. גם הכורדים בעסק. צריך להזהר
    כשחושבים מחוץ לקופסה כי כשמגישימים
    את המחשבה פעמים יוצאים מהקופסה
    דרך הארובה. שמיט היה בזמן מסויים בעד
    פתרון דרך הארובה, אבל איזה נכון פוליטית
    לעסוק בארובה זו שהיא מאוד קונקרטית
    כאשר דנים בפילוסופיה טהורה.

  13. nitzan Says:

    שוב, תודה על התגובות.
    רוזנברג: אין לנו וויכוח (להוציא אולי התעתיק של שמיט לעברית.)

    יס: תודה על ההפנייה. בדקתי ואכן מצאתי אתר מעניין ומעורר מחשבה. אני אמשיך לעקוב.

    יבגני: אין צורך בד"ר וזה אכן מעניין אותי. עוררתי בי עניין מחודש בכתב העת שעקבתי אחריו תקופה ארוכה ומשום מה, זנחתי.

    י.ד.: אני לא פרנואיד, אז כנראה שלא רודפים אחרי.:)

    עודד: ראשית כל, היי בחזרה. שנית, אני לא כל כך רואה את שמיט מציע כזה פתרון, למרות שהוא מסתמך על איחוד נוצרי-אירופאי ברקע הפתרון הלאומי שלו. אם אני מבין אותו נכון, הרי שכל נסיון לבינאום של סכסוך, בוודאי כזה שמנסה ליצור אזורי חייץ נייטראליים (אין דבר ששמיט בז לו יותר מהנייטראלי והבינלאומי) הוא פסול ומגונה. לגבי ה"חזרה" שלו למקורות, היא מופשטת, אסתטית, ונועדה לתמוך במבנה הסוברניות הלאומית (ב"אקס קאפ' סאלוס" הוא מכנה זאת "הילד שהתרחק מהאם התאולוגית אל עבר האב הרומי"). אז אין לי וויכוח איתך לגבי התוצאה, רק לגבי הדרך- אני לא חושב שחשיבה שמיטיאנית תסייע כאן ולהיפך- די ברור לי שהיא תפגע בכל נסיון כזה, כי בסופו של יום, למרות הסאלטו מורטאלה שלה, היא חוזרת לעמדה שמאשררת את הכוח. (כאן אני גם מגיב לדניאל שחושב שההפוך-על הפוך לא רלוואנטי לו כי הוא ימני. מבחינתי, אין כאן הבדל בין "ימני" ו"שמאלי" , אלא הבדל בין עמדה ביקורתית ועמדה אפירמטיבית.) בקיצור, השאלה שמטרידה אותי היא זו של היציאה ממצב החירום, שהפך להיות "המאגנה כרטה" הישראלית. אין בעיני הבדל בין השמאל המתון, שמניח שישראל אכן "ווילה בג'ונגל" והימין, בנקודה הזו. זו גם נראית לי השאלה המכרעת של המחאה החברתית. היא תצטרך לנטרל את "מצב החירום" האוטומאטי, כדי לעשות משהו "שונה".

    רני: אין לי בעייה עם היציאה מהארובה. אני רק רוצה שהדברים יידונו בכנות ובאופן מקיף. מטריד אותי שאני שומע הרבה קולות של צעירים רדיקאליים סביבי שמדברים שמיטיאניות בלי להסיק את המסקנות ממה שהם בעצמם טוענים לו או בלי להכיר בצדדים הבעייתיים של מה שהם מסתמכים עליו. גישה הירארכית ומדירה על בסיס זהות לאומית-תאולוגית לא יכולה בשום תנאי להיות הבסיס לתפיסה ביקורתית. לא משנה אם זה מיתרגם לבסוף לאנטישמיות, לדיקטטורה נשיאותית, או לדמוגראפיה היהודית.

  14. אדם זר Says:

    מאמר מעניין מאוד וכתוב לעילא.

    החוק השני בתרמודינאמיקה מציין את הנטייה של נוזלים גאזים או כל מערכת פיזיקאלית סגורה בה יש חופש תנועה של חומר ממקום למקום בתחום מוגדר לפזר אנרגיה בצורה כזו שכל המרכיבים של המערכת בעלי אנרגיה שווה – לדוגמא: אם נוסיף מים קרים לכוס תה חמה, הנוזל החם והנוזל הקר יתערבבו עד שהם מגיעים למצב של טמפרטורה אחידה.

    מענין לראות שבהקשר פוליטי ובכלל בקנ"מ אנושי היסטורי חוק זה אינו מתקיים ואם נראה כאילו הוא אכן פועל כמו למשל בהשפעת התרבות האמריקאית או הטמעת ערכים מושגים פילוסופיה ומדעים רומאיים מתקופת האימפריה הרומית, עדיין קיימת מעין התערבות חיצונית המוסיפה מים קרים/חמים חדשים לתוך המערכת הזו הנקראת כדוה"א.

    יותר מעניינת היא העובדה שבקנה מידה גלובאלי השנאה או הכעס כרגשות אנושיים המצריכים השקעת אנרגיה עצומה, כוח אדם ומשאבים אדירים היא המצב הטבעי של המערכת ובכל פעם שנראה (על פניו) כאילו המערכת מתאזנת, נכנס איזשהו גורם (נאציזם, טוטאליטאריות, תיאוקרטיה, אימפריאליזם לסוגיו וכו')אחר ומטלטל אותה.

    אני אישית חושב שאותו גורם שנראה כאילו הופיע משום מקום ומטלטל את המערכת הגלובאלית הסגורה שלנו קיים לכל אורך הדרך ולמעשה המצב ה"מאוזן" של המערכת הגלובאלית שלנו, בני האדם, לעד יהיה איזון של חוסר איזון אם אפשר לומר דבר כזה.

    הבינג סייד דאט :

    זכרו! לאהוב זה הרבה יותר קל מלשנוא וצורך הרבה פחות אנרגיה !

  15. דודו אמיתי Says:

    הציטוט מרילקה בפתיחה גם לא מדויק מבחינת השיוך (השיר הוא "יום סתיו" ולא כפי שנכתב) וגם איננו הלירי יותר והמדויק המצוי בעברית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: