מה קורה באוקלנד? צ'יטוט טרנס אטלנטי

שאול סתר וישי מישורי

שאול: אז מה בדיוק קורה באוקלנד, ישיובסקי? כשעזבתי את אזור המפרץ, לפני כחודשיים, עשה רושם שהמקום מנומנם בצורה חסרת תקנה; שדבר לא יעירו מתרדמתו הפרוגרסיבית–ליברלית הדוגמטית.

ישי: מעניין שאתה שואל, הרי צדקת. אז אוקלנד. מחאת האוהלים שם תפסה איזו תאוצה בזמן האחרון' למרות שגם היא כמובן לא חפה מאותם המאפיינים המעיקים של כל סדרת האירועים הזו מבחינה גלובאלית – אקטיביסטים שגילו אתמול את המליאה, אשכנזים שבשם "אי–אלימות" סותמים את הפה לכל הלא–לבנים שמסביבם (ואתה יודע שבקליפורניה יש לתופעה הזו שורשים אפלים במיוחד), וההיבט המעיק מכל: שיטת ה"הגברה" הבלתי–נסבלת, במסגרתה חוזרת מקהלת פקאצות על דברי הדובר האחרון במין הטעמה של מסכת בתיכון. זוועה.

ובכל זאת, כשגרים איזה זמן בארה"ב מבינים שמדובר בכל זאת בהתפתחות מרשימה ביותר. וההתפתחויות האחרונות – פיזור אלים במיוחד של המאהל באוקלנד, כולל שימוש בגז מדמיע (!), רימוני הלם וכדורי גומי (!!) לפיזור ההפגנה – עומד כנראה לסמן את "אוקיופיי אוקלנד" כחוד החנית בתנועה הזאת. השוטרים ירו באחד המפגינים, סקוט אולסן, בראשו – וכמובן שהיו חייבים לבחור מטרה טפשית במיוחד מבחינתם, חייל–לשעבר, וטראן המלחמה בעיראק (אין לי מושג איך אומרים דבר כזה בעברית), ששוכב כעת בתרדמת בבית החולים. אני קורא כעת שהמשטרה השתמשה בכדורי גומי גם לפיזור המחנה בדנבר, כך שייתכן שמסתמנת פה תופעה. ההשפעה המיידית של הדבר די מדהימה – מתוכננת באוקלנד שביתה כללית בשני בנובמבר – אירוע שלא התרחש כאן מאז שנות השלושים.

שאול: ותהיה שביתה כללית – כמו שהשמאל האירופי בתחילת המאה העשרים כל כך קיווה? אם כן, זה בהחלט דרמטי. וחייל המלחמה בתרדמת באמת הצליח לעורר גם את התקשורת האמריקאית הממוסדת, סוף סוף. אבל באמת יש שם תחושה של מאבק? כי מפה זה נראה כאילו כוחות השיטור באמת אימתניים ואלימים באופן שמבייש אפילו את ישראל/פלסטין, אבל במקביל שההפגנות עצמן הן קצת, אפעס, פרווה. ובכלל – המהפכה תוכל לבוא בימינו מאמריקה?!

ישי: תראה, אני לא באמת יודע. כי אני הרי לא הולך לשם [אני מזכיר לקוראים הישראלים שמדובר בנסיעה בת כמעט שעה ברכבת מסן פרנסיסקו]. השותף מעדכן אותי בפרטים, והוא טוען שמדובר ממש בקטע צבאי. והאם השוטרים אימתניים כמו בישראל/פלסטין? אתה רואה שכל הסדרים נפרעים בראש – רגע אחד הם הכי מנומסים ואדיבים ואומרים לך "יס סר, נו סר", דקה אחרי זה הם רוצחים אותך בכדור גומי לראש. זה דברים שמצחיק אמנם לציין, אבל לא היו מתרחשים ברוטשילד, בכל זאת. אני גם חייב לציין שאישית זה מאוד מפחיד אותי – ללכת להפגנה ולא לדעת בדיוק מה החוקים. ככה בדיוק חוטפים לפנים, הרי.

לגבי שאלתך השנייה, זה הרי בדיוק הקטע האמביוולנטי: ברור שאמריקה לא תוביל את המהלך הזה, אפילו לא אוקלנד שנחשבת מאז ומעולם רדיקאלית. רוב הדרישות של התנועה במתכונתה האמריקאית (ויותר מכך, בקונסטלציית החוף המערבי) הרי מגוחכות בעיניי; למשל, מי המציא את ה"99 אחוז" הזה?! אתה חייב להודות שמדובר בסיסמה די מטומטמת.

שאול: היו רוצחים אותי אתמול בהפגנה אם הייתי מודה בזה.

ישי: חחח! אז הלכת?

שאול: הלכתי, כן. ולמרות מה שכתב היום גדעון לוי ב"הארץ", היה די מדהים. עשרות אלפי אנשים, ורביע פהום, סטודנט פלסטיני לסוציולוגיה, שנאם, ו–ויקי וענונו מהקטמונים ששלהבה את הקהל. "העם רוצה להגדיל את התקציב": כל כך פשוט, אבל איפה עוד אומרים את זה עשרות אלפי אנשים? ודיור ציבורי, עובדי קבלן, חוק ההסדרים? נכון, אף מילה על הפלסטינים, על השטחים הכבושים, על 1948, אני יודע (למרות שמחיאות הכפיים לחנין זועבי, לפחות מאיפה שאני עמדתי, היו רמות ומשכנעות). והמערכון של החמישיה שכתב אתגר קרת היה מטופש. ועם זאת:זה סוחף. ובכלל, מתי בדיוק נהיה גדעון לוי טייקון של תקשורת? במסווה של כתבנו מהכיבוש, המדווח על העוולות של היומיום, הוא הפך למי שכותב שוב ושוב את העמדה הממלכתית בעמוד הראשון של "הארץ" כל פעם שאירוע "חשוב" מתרחש: הוא הרי כבר הספיק לחגוג את האחדות הלאומית ביום ביצועה של עסקת השבויים ("יום שחרור גלעד שליט") ועכשיו גם להספיד את המאבק. הוא וקרן מרצאינו ושרון גל, הוא כקרן מרציאנו ושרון גל. מעצבן.

ישי: וואלה. אני מאוד שמח לשמוע על ההפגנה. ראיתי קטע עם ויקי וענונו ביוטיוב ולא האמנתי שאני שומע דברים כאלה מרגשים בעברית. פעילי הדיור בירושלים הורסים את הבריאות הרי. לגבי גדעון לוי, אני מקבל את הביקורת שלך אבל אני חייב לציין שהוא לפחות עדיין מדווח מכדור הארץ. זאת, בניגוד לנחמיה שטרסלר, שאני פשוט לא יכול להתאפק לגביו כי קראתי בטעות את הטור המטומטם שלו ב"הארץ", ואני חייב להגיד שאם הטיפש הזה היה טורח לפחות לקרוא עיתונות באנגלית, היה קולט שמגוון פובליקציות אנארכיסטיות ושמאלניות ידועות כגון "ניו יורקר" ו"ביזנסוויק" (!) הקדישו מאמרי דיעה מחמיאים לתנועת אוקיופיי (או לפחות ביקורתיים מאוד כלפי הבנקים). מעניין מתי המבזק הזה יגיע לשטרסלר; או שאולי האורתודוקסיה הניאו–ליבראלית אצלו זה פשוט בילט–אין, נגיד כמו הזקן הזה שתמיד בא להפגנות עם חולצה של סטאלין? חחח

יש לי כאן אסוציאציה על ולטר בנימין, שטען הרי שתפקיד ההיסטוריה לשמר את זכר הרגע המהפכני. האמנזיה הלאומית של אזרחי ארה"ב מעלה על דעתי שאולי תפקיד הרגע המהפכני (בהיפרסותו) הפוך: להזכיר לאזרחים שיש דבר כזה היסטוריה, גם ובעיקר מחוץ לגבולות "העולם", כלומר ארה"ב. כמו–כן אני לא רוצה להישמע כמי שעומד מהצד ורק מתלונן. מדובר עבורי בחוויה אמביוולנטית, כי אתה מבין שמצד אחד אני מאוד מתרגש מזה – ומצד שני זה הרי בדיוק מה שברחתי ממנו. מופיעות אצלי קצת חוויות דחק פוסט–טראומטי שאני יכול להרחיב עליהן רק אם תבטיח שלא להגיד שאני דקדנטי.

שאול: אבל אולי הדבר המהפכני (היחיד) באמריקה הוא דווקא שאין בה תודעה היסטורית? אולי עומס ההיסטוריה דווקא מונע ממשהו מהפכני – לא רק מהפכה, אלא משהו מהסדר המהפכני – להופיע? הרי זה מה שהאירופאים (החל מדה–טוקוויל ועד בודריאר למשל; טוב, הצרפתים) חגגו באמריקה – שאין לה היסטוריה, שהיא לא רוצה היסטוריה.

ומהצד השני, אולי זה לא מקרה שאוקלנד היא זו שבה ההתקוממות עזה, או לפחות שבה מיגורה ברוטלי במיוחד? זו הרי אוקלנד של הפנתרים השחורים בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, אוקלנד עם סצינת שירה עכשווית מרקסיסטית–רדיקלית, שחברתנו יוספה היא חלק ממנה, אוקלנד ענייה יותר, שחורה בוודאי שהרבה יותר, תוססת יותר מסן פרנסיסקו. כי הרי שום דבר לא יקרה אף פעם בסן פרנסיסקו, כפי שאמרנו לא פעם בעודנו מתהלכים ברחוב ולנסיה, או – וביתר שאת – ברחוב פולסום. על זה אנחנו עדיין מסכימים, נכון? או אחרת – In Oakland, now there is there there?!

ישי: מסכימים כל כך שזה כואב. אני חושב שהרבה פחות עוד הולך לקרות בפולסום מאשר בוולנסיה – השנה בכלל היו דיווחים מכאן ועד להודעה חדשה על איך הנהלת פסטיבל הרחוב המפורסם בפולסום (שאמור להיות מוקדש למיניות קינקית, פטיש וכולי) מצנזרת אירועים וחברות על ימין ועל שמאל, נומינאלית משום שהם עסוקים בקידום מין לא מוגן. וכזכור הזירה המינית היא היחידה שעוד היה לה כאן אופק מהפכני כלשהו.

אני חושב שדווקא המאבקים המוצלחים ביותר בהתרחשו ומתרחשים בארה"ב (למשל המאבק שסיפרתי לך שהשותף שלי – לא הדוגמן תחתונים אלא השני – מעורב בו נגד חברות כריית הפחם במדינת וירג'יניה המערבית) – ואני מתכוון למאבקים הבלתי–סקסיים, נעדרי הוויז'ואל הטלוויזיוני, "סתם" מאבקי עובדים בני שנים – מתרחשים דווקא במקומות שבהם אקטיביסטים יוצאים מגדרם לייצר היסטוריה מקומית.

כותבת אורחת מתווכחת עם שחקן פורנו: "התנועה העממית לאן?"

שאול: טוב, נכנסנו פה למצב–רוח קונטר–רבולוציונרי מסוכן. צריך להתעשת ומהר. ההיסטוריה לא תחכה לנו, או אנחנו לא נחכה לה. בכלל, אני לא אוהב את כל הדיבורים בשם ההיסטוריה. עכשיו זה לא רק "ההיסטוריה תשפוט" – כאילו זה מה שחסר בעולמנו, שיפוט – אלא צריך גם "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

אולי הרגע המהפכני, כפי שכתבה פה הגר לפנינו, הוא דווקא נגד מהלכה ה"נכון" של ההיסטוריה? קצת כמו רעידות האדמה שחוויתם שם בברקלי/אוקלנד/סן פרנסיסקו בשבוע האחרון – זה לא משהו שאמורים להיבנות ממנו, אלא איזה כוח הרס, כזה שפועל נגד המהלך הנכון? במובן הזה, השוטרים באוקלנד שהצליחו לירות דווקא בחייל שהיה בעיראק עשו כמובן טעות היסטרית מבחינתם. אבל הטעות הזאת היא חלק מה"טעות" שמוליכה את ההתקוממות מלכתחילה. כי הרי "הווטרנים נגד המלחמה" או "שוברים שתיקה" אצלנו – גם אלה טעויות מבחינת מערך הכוח, או אפילו מבחינת מהלכה הנכון של ההיסטוריה. ואולי במובן הזה אני כן אומר משהו על ה"99 אחוז": שהטון הטריומפאליסטי שבו – אנחנו הרוב המוחלט, המוחץ, בעל הכוח והשררה האמיתיים – הוא אסוני בעיניי. מה אם ייאמר ההפך מזה: אנחנו חסרי הכוח הפוליטי, אולי לא כל המדינה מאחורינו – ודווקא משום כך אנחנו יוצאים לרחובות?

ויותר מזה: הרי ברור שבתוך ה"99 אחוז" האלה יש קבוצות רבות עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים וסותרים. והאם אין תפקיד המהפכה קודם כל לחשוף את הסתירות המבניות המכוסות בשכבה דקה של "אחדות לאומית"? הרי ה"99 אחוז" מתיר לכל בעל–שררה שאיננו יצחק תשובה לחשוב שהוא חלק מהמאבק הזה, שזה בעצם מאבק על זכויותיו. תודה רבה באמת. מה עם ה"אנחנו תשעת האחוזים התחתונים וגם אתם, שם בעשירון השלישי, קצת מתחזרים אלינו"?

ישי: אני מאוד מסכים.

אני רוצה להתחבר למה שאתה אומר כאן ממקום אחר, דרך זה שאני אודה קודם כל שאני די עייף מהפגנות. אני מתבייש בזה ורוב הסיכויים שאצא לדפוק בתוף שלי ביום ראשון כמו ילד טוב, אבל האמת היא שהדברים שדורשים כאן לא נורא מלהיבים בעיני (לא כל כך מעניינים אותי בנקים, למה לא לדרוש החזרת כל האדמות לבעליהן הילידיים? או נגיד החזרי כספים – Reparation – עצומים לשחורים על תקופת העבדות? למה לא ללכת בגדול באמת?). ושהייתי בהמון, המון הפגנות בשנים האחרונות, ושדי נמאס לי. אני כן מציין בפני עצמי (ובפניך) בסיפוק גדול שהשתתפנו שנינו בהפגנה נגד מובראכ חודשיים אחרי שעברתי לגור כאן, הרבה לפני שקראו לזה האביב הערבי.

אני לא רוצה לגולל את השיח של האקטיביסט שכל מיני "חדשים" גזלו לו את האנרכיזם שלו. אבל בהחלט כתבתי בפייסבוק שאני מתאמן בלא להרגיש אשמה כשאני לא הולך להפגנה באוקלנד שמישהו מת בה. זה עושה לי סרטים רעים ומפחיד אותי, ואני רוצה שלא להרגיש אשמות סביב זה. אני מנסה, בקיצור, למצוא גושפנקא פוליטית לעובדה שבלילה שהרגו את הבחור הזה יצאתי עם בחור לסרט. ושלצאת איתו לסרט באותו הערב היה, מבחינת החיים האישיים שלי, הדבר הכי מהפכני שקרה אצלי כבר בערך עשור. אתה מבין למה אני מתכוון? כי אני לא מנסח את זה מאוד טוב.

שאול: אני אנסח זאת כך, ותגיד לי מה אתה חושב: מבחינתי ה"מהפכני" הוא דבר–מה שמשנה את הסדרי ההיקשרות החברתיים, את צורות החיברות, את אופני ההתקהלות; הוא מחשבה–פועלת ביחס ל"קולקטיביות" [נשמע מוכר? נכון, אני דוקטורנט ואני כותב על זה את הדיסרטציה.]

כשאתה אומר שלצאת עם בחור לסרט זה דבר מהפכני שקרה לך, אני מבין מכך שמשהו במעבר שלך מתל אביב לסן פרנסיסקו חולל שינוי בצורות ההיקשרות החברתית שאתה לוקח בהן חלק, שמתוכן אתה חי ופועל: שללכת לסרט עם מישהו, שלא לומר להזדיין כמו שהזדיינת בשנה האחרונה, היה כרוך בפתיחת אופני היקשרות מיניים, ארוטיים, בין–תרבותיים, לא–רק–אינטלקטואלים/שמאלניים–רדיקלים, שהיו חסומים עבורך בתל אביב. זה חשוב. בתל אביב "להיות פוליטי" עבורך היה חייב לעבור דרך ההליכה להפגנות, על כל המרטירולוגיה שכרוכה בכך, ואילו בסן פרנסיסקו זה משהו אחר – אבל מהו המשהו הזה, אתה יכול לומר?

ישי: הגדרת את זה יפה מאוד בעיני, ובוא נודה שיותר מחמיא לי התיאור הזה מאשר התיאור האלטרנטיבי ("סתם נמאס לו, אז הוא הלך להשתרלל עם כמה גויים בחו"ל"). יפה תיארת גם את פריעת הסדרים הפוליטיים והאירוטיים בחיי היומיום: היכולת לחבב – הן מבחינה חברתית והן מבחינה מינית – את ההומו הבורגני, או את האקטיביסטית הלבנה שאין לה מושג מהחיים שלה, או את האקדמאי שמשוכנע שבזה שהוא כותב טקסטים במחלקה לקווירולוגיה הוא מאיץ את בוא המהפכה. יש משהו מהפכני מבחינתי ביכולת לחבב בני אדם – על כל פגיעותם וחוסר–מחויבותם–האורתודוקסית–לרעיון–המהפכה–הנכונה – פשוט לחבב אותם כי הם שם. לעמוד בסולידאריות עם המאבק באוקלנד – לא מתוך שריפה פנימית מרטירולוגית–אישיותית כמו בכיבוש, אלא מתוך עניין ומחוייבות, אבל גם ריחוק בריא. נדמה לי שזה תרגיל שעברו גם חברי בתל–אביב מול מחאת האוהלים. אני מעדיף לעבור אותה כאן 🙂

אני מציע שנתחיל לסכם כי זה גם נהיה ארוך מאוד וגם השעה היא שתיים בלילה (כרגיל).

שאול: לסיכום – כן למהפכה, כן לאוקלנד (אני יודע שזה כשלעצמו מהפכני מבחינתך – סנוב מסן פרנסיסקו), כן למהפכה באופני הגדרת המהפכה, לא לכוח השלטוני (ל-Gewalt), לא לכימות (של אחוזים, של מפגינים), לא לברוטאליות של המשטרה, וכן לזיונים.

ישי: רק זיונים מלאי תשוקה כמובן, בהסכמה והמון כבוד הדדי. ובטוחים. ומלוכלכים. נשיקה גדולה ורטובה ויאללה, לילה טוב.

נתזים (ε): העם יצא משליטה, הגיע הזמן להחזיר את המלך

מקבץ מיוחד בנושא תנועת המחאה הגלובלית

עמנואל וולרשטיין קובע: תנועת Occupy Wall Street היא הצלחה פנטסטית, התנועה החברתית החשובה ביותר באמריקה מאז 1968

מחאת האוהלים העולמית היא המהפכה העולמית האמיתית הראשונה בהיסטוריה, טוען הפרייטאג

ועוד על העורף האינטלקטואלי של תנועת המחאה העולמית – נעמי קליין, ז'יז'ק, קורנל ווסט, ומרגרט אטווד, בין השאר

סקואטרים בקהיר השתלטו על מאות בניינים בפרוורי העיר. עכשיו המשטרה מנסה לגרש אותם

מאמר קצר באנגלית של רועי-צ'יקי על מחאת האוהלים הישראלית והגיליוטינה ברוטשילד

על הוויכוח ב-OWS בעניין היחס לתנועת האוהלים הישראלית 

ביקורת מעניינת של הפרשן העיראקי עבד אל-אילאה אלביאטי ואחרים נגד האינטלקטואלים הערבים שאינם מאמינים בצעירי המהפכה ותומכים בדיקטטורים או בהתערבות מערבית

N+1, המגזין הניו יורקי ההיפסטר-אינטלקטואלי, מתייצב בנחרצות לא-אירונית לשירותה של תנועת Occupy Wall Street. זה כולל למשל פרוטוקולים של דיונים טעונים באספה הכללית על הגבלת שעות התיפוף. וגם ניסיון להדוף את הביקורת על האליטיזם השמאלני-בורגני של התנועה

דיוויד גרבר הוא אתנולוג, אנרכיסט ואחד מיוזמי תנועת Occupy Wall Street. כעת הוא מסביר שמקור ההשראה לרעיונות הניהול העצמי והדמוקרטיה הישירה של התנועה הוא מדגסקר.

על הסנאטור ברני סנדרס מוורמונט, חבר הקונגרס היחיד בארה"ב שמגדיר את עצמו סוציאליסט

אבל למי יש זמן לקרוא? הרחובות מחכים לנו

מקבץ בנושא הציונות העולמית

ארץ האמורי מנסה להעמיק את ההבנה בדבר המימד הפלנטארי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו מתכוונים לפתוח קרן מלגות למחקרים בנושא, שתעניק למספר מוגבל של חוקרים צעירים מענק חד-פעמי לרכישת שוקו בשקית.

אחמדינג'אד מנתח: בעולם כולו יש רק 10,000 ציונים. הם לא יהודים ולא נוצרים, אלא מאמינים בכסף. לטענתו, מחאת הדיור בתל אביב מוכיחה שהציונות נכשלה

מאמר מעניין על ההערצה לישראל, המעצמה האנטי-איסלאמית, בקרב פונדמנטליסטים הינדואיסטים בהודו

Arab News על פרשת ליאם פוקס וההשפעה הציונית והניאו-שמרנית מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הבריטית

אחרי נאום אובמה באו"ם, הזירה המרכזית של המאבק בכיבוש עוברת לנפשם של היהודים האמריקאים. הפסיכולוגים סטפן קנופסקי ופטרישיה וודס חקרו את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים ליהודים אמריקאים ליברלים להיות כל כך ציונים, ואיך אפשר לשנות אותם

מאמר די מעניין של הסינולוג ניב חורש בוחן את השאלה האם חרדת הנטישה שמבטאת ישראל ביחס לארה"ב (בעיקר בעקבות התכחשותו לבני בריתו מובארק) עשויה להביא להתקרבות בינה לבין סין

Dark Crusade, ספרו של קליפורד קירקוף על ציונות נוצרית כמדיניות אימפריאלית מהאימפריה הרומית ועד ממשל בוש; ועוד ספר חדש על תנועות משיחיות והשפעתן על הציונות של הממשל האמריקאי

היידישיסט דוויד אפיון: הציונות הצליחה, אבל הפכה את שאיפותיו של העם היהודי לריאקציונריות. היהודי צריך טעם אחר לחייו

ג'נגל וורלד מביא בהרחבה רבה את משנתו של תאודור ברגמן, מאואיסט ציוני הטוען שכוחות המחר בעולם הם סין, ווייטנאם, קובה, צפון קוריאה וממשלת נתניהו (פחות או יותר)

מורה בלוס אנג'לס פוטרה לאחר שאמרה שצריך לזרוק מאמריקה את הציונים היהודים מהפדרל רזרב

חזית הריאקציה

תנועת "דרך חיים", היא התנועה המלוכנית המשמעותית הראשונה בישראל. חבר התנועה יהושע הַס מציג את המודל הפוליטי שלה. ציטוט קצר –

הדמוקרטיה חשובה, אבל יש צורך במנגנון הגנה נוסף על העם. אם הדמוקרטיה באה לוודא שמה שהעם רוצה זה מה שיהיה, צריך לשים לה שער עם בריח לוודא שהיא עצמה לא מאפשרת את אבדן הזהות העצמית של העם לדעת. צריך מישהו שמחזיק בראש את הציור איך יראה העם, את התרבות שלו, את הזהות שלו, ושומר על גבולות הדיון הפנימי. […] אם הגענו לכאן, זהו תפקידו של המלך.

ומאמר מעניין נוסף מפרש את עסקת שליט כקריאה לאזרחים לקחת את החוק לידיים. "קיום המנגנון של הבאה לדין, שפיטה וענישה, גם אם באופן שאינו נכון על פי תורתנו, הוא הדבר המינימלי ביותר שנדרש מכל שלטון בעולם, לא משנה מאיזה סוג. היעדר מנגנון כזה מבטל את המשמעות של השלטון", כותב בעז אלברט.

הלהיט בעולם התורני: מחיצות יוקרה להפרדה בין נשים לגברים

למי שהחמיץ – השיר של הרב עובדיה יוסף, "יום אדיר לישראל, יום טילים על ישמעאל, יום טהור לישראל, יום טביחה לישמעאל"

ומשה פייגלין שואל שאלה מעניינת: מי השפיע יותר על האנושות, חנן פורת או סטיב ג'ובס? "כמה ישיבות של האו"ם עסקו באיי-פון, וכמה בפועלו של חנן", הוא תהה.

ועוד נתזים:

אל-אהרם על הבלוגר התיאולוגי התימני שחוסל על ידי הסי-איי-אי

סיפורה המדהים של אנטינג, עיר חדשה שהוקמה ב-2001 ליד שנחאי על ידי הפירמה Albert Speer & Partner (הבן של-) במטרה לחקות באופן מדויק את אורח החיים הגרמני על אדמת סין

קרל וג'ני מרקס חיו בעוני, בציפייה שפרסום הקפיטל יספק יבטיח להם קצת קפיטל. אלא שמרקס החמיץ את הדדליין של המו"ל ב-16 שנה. ספר חדש על חיי הזוגיות שלהם

ויויאן גורניק על חיי המין של האנרכיסטית אמה גולדמן ואהבתה למין אוראלי

ספר חדש על מרדנות מינית בתקופה הוויקטוריאנית

200 שנות היסטוריה של מחנות ריכוז באמריקה

בעולם יש 7 מיליארד בני אדם. איך נתנו לזה לקרות? מצגת

ה-BRD, הביון הגרמני, מתפרע ושותל אמצעי ריגול על מחשבים פרטיים

בעידן בו החרדה הגדולה ביותר היא הפאדיחה, הריחוק האירוני הפך לסנטימנט הדומיננטי בתרבות העכשווית. די צייט מזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות של התופעה

אלג'זירה מדווחת על המתנחלים תומכי המדינה האחת

ג'סביר פואר מתארת את פריחת תנועת הבי-די-אס הקווירית. "הכיבוש הוא נושא קווירי", היא מסבירה

הסופר פרד נוונוו מספר ב"דיילי טיימס" הניגרי על פגישותיו עם מועמר קדאפי ומציין כי לוב היתה מדינת הנפט היחידה באפריקה שבה חלק משמעותי מהרווחים עברו לאזרחים. "נוח בשלום, האריה מטריפולי", הוא מסכם

ומי שמחפש את הפלייבוי הלוהט החלופי של אפריקה: תאודורין אוביאנג הוא בנו של נשיא גיניאה המשוונית, שבזז את משאביה של מדינתו והקים לעצמו אחוזה רחבת ידיים במאליבו. במשך תקופה מסוימת הוא יצא עם הראפרית איב, אבל היא נטשה אותו לאחר שהגיעה לאזנה שמועה שאביו הנשיא הוא קניבל

תנועות כמו מסיבת התה הן ביטוי לחרדה מפני שקיעת הגבר האמריקאי

וספר חדש חושף שהכורים הצ'יליאנים שהיו תקועים במכרה שקלו להתנסות בקניבליזם

נמשך העיסוק האינטנסיווי באקדמיה האמריקאית בשאלה הזומבית ובמשמעותה במערכת הגלובלית

ציון דרך בעולם הישיבות: שני בחורי ישיבה אשכנזים-ליטאים הלכו נגד הזרם ו"הסתפרדו", כלומר הכפיפו עצמם לישיבה ספרדית ואפילו עברו לעגה ספרדית; ובחסידות ההונגרית אנטי-ציונית תולדות אברהם יצחק רוקדים לצלילי הפייטן המזרחי משה חבושה

בעוד אובמה שולח כוחות צבאיים לאוגנדה כדי להילחם במיליציה "צבא ההתנגדות של האל" (LRA), מפקדים לשעבר בצבא מנסים להתפייס עם עברם ועם קהילתם באמצעות מערכת מסורתית של פיוס והשלמה

ניל סטיבנסון טוען שסופרי מדע בדיוני עשויים להציל את האנושות מהייאוש, אבל לצורך כך הם צריכים להיות מעורבים יותר במציאות פתרונות טכנולוגיים למשברים. לטענתו, גם אדורנו היה חושב ככה

בדיוק כשבתל אביב עומד לצאת מגזין זוועה להומואים עשירים ושמרנים (עמ' 109), בברלין נפתח Horst, מגזין להומואים ששונאים בורגנים (או לחילופין להומואים בורגנים ששונאים הומואים בורגנים)

בניגוד לדיבורים על "טבעו האלים של האדם", הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען שרמת האלימות האנושית פחתה באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה

הקרנף האחרון באי יאווה מת. כמה קרנפים נשארו בעולם מכל מין ותת-מין?

אחרי תומאס מאן, היינריך מאן וקלאוס מאן, האובססיה הגרמנית עוברת לגולו מאן

רוצח ההמונים הנורווגי שנא גם נשים. נו קידינג!

(דימויים: קוזמה-סרגייביץ' פטרוב וודקין; תומס אקינס; תומס אקינס)

על הכישלון

הגר קוטף

המהפכה תמיד נגמרת בכישלון. סופה של המהפכה הוא השבת הסדר על כנו (שאם לא כן היא נידונה להפוך לטרור מתמשך) – וגם אם זהו סדר חדש ( ורק לעיתים נדירות זהו אכן סדר חדש), סדר הוא האופן בו המהפכה נכשלת והעם חוזר להיות נשלט. אין פה טעון נגד יכולתן של קבוצות עממיות לנהל קהילה שאינה קורסת לתבנית ההובסיאנית. בכיכר תחריר, כמו גם בכיכר העצמאות בניו יורק או בשדרות רוטשילד כמה מן הרגעים הנחגגים והמצוטטים ביותר התרחשו כאשר המפגינות הדגימו עד כמה קהילה שנשלטת אך ורק על ידי עצמה יכולה להתנהל לפי עקרונות של שוויון, כבוד, אי אלימות, ואפילו ״ניקיון״ (מושג שלא אחת שימש כמכבסת מילים לניקוי המרחב הציבורי מנוכחות פוליטית). ובכל זאת, רגע המהפכה – הרגע בו העם לוקח לעצמו את השלטון – יכול להיות רק רגע. העם אינו יכול לנהל מערכים מורכבים כדוגמת מדינות לאורך זמן. העם צריך ללכת לעבודה או לקחת את הילדים לגן. לכן החברות היחידות בהן העם היה יכול להוות את השלטון היו חברות המבוססות על עבדות בהן ה״עם״ היה ישות מוגבלת למדי ביחס לכלל הנשלטים ביחידה הטריטוריאלית.

המהפכה אינה יכולה להצליח כאשר רשימת דרישותיו של העם מתקבלת. העם אינו יכול להציב דרישות לממשלה, והסירוב להציב דרישות שכאלו בתחריר, ברוטשילד או בוול סטריט – הוא חלק מרכזי מהמהפכה. ברגע שהעם מציב דרישות לממשלה מתרחשים אחד משני דברים. או ש"העם" נחשף למעשה כקבוצת אינטרס (או כאסופה של קבוצות אינטרס במקרה הטוב; אנחנו , אבל, לא קבוצת אינטרס. אנחנו ה-99 אחוז….). אז מוצגת רשימת רפורמות – טובות יותר או פחות –  המטיבות עם חלקים – רחבים יותר או פחות – של האוכלוסייה, אשר למעשה מאשררת את הסדר הקיים ואת יחסי השליטה, גם אם במתכונת משופרת. האפשרות השניה היא שהפיקציה המרכזית של הדמוקרטיה – ייצוג – קורסת. הממשלה נחשפת כמי שאינה מייצגת את העם או פועלת בשמו. זו היא האשליה של הדמוקרטיה, שהמהפכה – גם בכישלונה – חושפת. וזו היא למעשה הצלחתה של המהפכה. העובדה שהמהפכה נכשלה  – תמיד כבר –  אינה יכול לבטל הצלחה זו, שאינה אלא הצהרה על הכישלון המובנה לתוך מה שהמהפכה מבקשת להשיג, קרי: שלטונו של העם. או במילים אחרות: אם המהפכה היא הדרישה לשלטונו של העם, לשינוי רדיקלי ביחסי השליטה, כי אז הרגע בו המהפכה נכשלת בעצם פנייתה לסדר הקיים ("דרישות", "משא ומתן") וחושפת בכך שהעם תמיד נשלט (כלומר: שהמהפכה אינה יכולה לשמר את הצלחתה; ששלטון העם אינו אפשרות קוהרנטית), הוא גם הצלחתה של המהפכה: הוא הערעור על המחשבה הדמוקרטית הליברלית, הוא חשיפת השליטה במערומיה.

(והערה בסוגריים: אי האפשרות הקוהרנטית לעיל אינה טענה לוגית אלא היסטורית, והיא נוגעת למושג העם יותר מאשר למושג השליטה. "שלטונו של העם" אינו אפשרות קוהרנטית הן משום גודלו של העם, והן משום ההומוגניות המדומיינת שלו, שבמציאות הטרוגנית צריכה הליות מיוצרת, מדומינת, מיוצגת ומתוחזקת כל הזמן. אם נדמיין "עם" שונה באופן רדיקלי ("עם", למשל, המפורק לקהילות), המבנה החומרי של השליטה – המנגנונים הכלולים בה, הטכנולוגיות שהיא מפעילה, והמחויביוית אותן היא דורשת – יכול לאפשר שליטה אוטונומית של ה"קהילה" בעצמה. אבל לא זו הייתה הקריאה ברובן המכריע של המהפכות לאורך ההיסטוריה, כולל אלו עליהן אנו מדברות כאן).

לחלופין, אפשר, כאמור, להתחיל לערוף ראשים בגיליוטינות. שתי מילים על האפשרות: נדמה לי שהסיבה להתנגד לה היא פרקטית יותר מעקרונית. אלימות אינה זרה להתנהלות הפוליטית (בטח לא במחוזותינו – יהיו אלו ישראל או אמריקה) ואני לא משוכנעת שיש הצדקה עקרונית לחוס דווקא על בעלי השררה והכוח. הסיבה, דומני, היא פרקטית ושוב כפולה. ראשית, היסטורית, העם, בתפקודו כעורף ראשים, נטה להפעיל אלימות (גם) נגד השכבות החלשות והפגיעות ביותר בתוכו (חישבו, למשל, על תרבות הלינצ'ים של מתנגדי הפדרציה או על ההתקפות על היהודים בשלהי רפובליקת ווימאר). בשביל שהאלימות תהיה צודקת יש הכרח שה״עם״ יהיה מוגדר כראוי ויזהה את אויביו נכוחה. אבל ההגדרה הזו והזיהוי הזה אינם טריוויאליים או ברורים מאליהם. במובן זה יתכן שהצדק של האלימות יכול להיקבע רק בדיעבד ומעמדה חיצונית (משהו במקביל למודל האלימות האלוהית של בניימין). אבל "בדיעבד" ו"עמדה חיצונית" אינם מהווים נקודות מוצא מועילות במיוחד לניהולו של מאבק פוליטי. בכל מקרה, זהו כבר נושא לפוסט אחר. שנית, ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שלרוב, העם מתעייף בשלב מסוים מהאלימות, ובכל זאת מחפש סדר. וסדר הוא, כאמור, כישלונה של המהפכה.

הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, אוקטובר 1793

(ועוד הערה בסוגריים: אי אפשר לפתור סוגייה זו בטענה שהסדר יכול לבוא "מבפנים" – על ידי רגולציה עצמית של הפרט שמייתרת מנגנוני שליטה חיצוניים ("חיצוניים" ברמה זו או אחרת), שמצמצמת בכך אלימות ומאפשרת לקהילה לשמור על עצמה. זהו, הרי, בדיוק המודל הליברלי שממנו אנחנו מבקשות להחלץ: משמוע עצמי (פוקו) שקצהו הוא הפרטת האחריות, ונסיגה של המרחב הפוליטי. מודל של הסדרה עצמית, לכן, אינו מחליף את יחסי הנשלטות של המדינה הליברלית המודנית. הוא התשתית שלהם).

אבל הכישלון הבלתי נמנע הזה- בין אם הוא תולדה של נסיגה מהמודל המהפכני לזה הרפורמטורי ("מו"מ"), בין אם הוא תולדה של האלימות, ובין אם הוא תולדה של עייפות – הכשלון הזה הוא הרגע המכונן של הפוליטי (במובן שהוא בעת ובעונה אחת ראנסיירי ובאטלריאני): הוא הרגע בו מפציעה הליבה של הפוליטי, בו הנחות היסוד ומבני היסוד נחשפים. זה הרגע בו – דרך הכשלון – מציצות לחטף כל האפשרויות שהסדר לא יכול (כרגע) להכיל; אפשרויות שהן בעת ובעונה אחת ההצהרה של הכשלון הבלתי נמנע (מה שאינו יוכל להתקיים) אך גם של האפשרות; אפשרויות שבכך מנכיחות את הכוח והמאמץ שהסדר חייב להפעיל בשביל לדכאן, ומכאן – אפשרויות שהן בכל זאת ברות קיום. ואם כך – אפשרויות שמנכיחות את אי האפשרות הגלומה בסדר הקיים עצמו – את הפיקציה עליה מבוסס הסדר ("ייצוג", "אוטונומיה", "שלטון העם", "דמוקרטיה"). הצלחתה של של המהפכה היא לכן כפולה: בעצם קיומה ובעצם כשלונה; עצם הנכחת אי אפשרותה (אי אפשרותה של הדמוקרטיה במובנה המלא, האידאי, שלעולם לא התקיים – של המהפכה כסדר פוליטי), ובה בעת, הנכחת אפשרותה (היציאה לרחוב, פתיחתו של המרחב הפוליטי, עצם נוכחותו של העם על קו התפר בין שולט ונשלט, על סיפה של הנשלטות).

יש שתי דרכים לקרוא את הטענה שלהלן. האחת היא שהצלחתה של המהפכה היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. החיים בארה"ב מדגימים אולי יותר טוב מכל טעון, שברגע שנאטיב החופש ושלטונו של העם משתרש, המרחב הפוליטי משתתק והסדר הקיים הופך לכמעט בלתי חדיר. חיים במקומות אחרים וודאי היו מנכיחים את הטרגדיה מכיוונה השני – כשהמהפכה מצליחה כמהפכה מתמדת, כשלטונו של הטרור, קורה בדיוק אותו הדבר. אבל אפשר לקרוא את הטענה להלן אחרת לחלוטין: עצם קיומה של המהפכה הוא ההצלחה של המהפכה. ההצלחה הזו אינה יכולה להיות מועמדת על "הישגים" (הורדת מחירי הקוטג' במקרה הפחות טוב או ביטול חוק ההסדרים במקרה היותר טוב). ההצלחה היא עצם פתיחתו של מרחב פוליטי שעל פי רוב נשלל מאיתנו – מקום שבו, כפי שארנדט תיארה זו, נשים נפגשות זו עם זו, מהלכות זו בחברתה של זו, ודנות ביחד בתנאי החיים שלהן קהילה, כריבוי (כלומר: כגוף פוליטי). גם אם המרחב אינו יכול להיות מתוחזק כמרחב פוליטי לאורך זמן בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, הוא יכול להיות מונכח כפוליטי, ולו רגעים, כל הזמן (כלומר המהפכה תמיד יכולה להיות מונכחת כאפשרות). או בפשטות – גם אם לא כולם יכלו להיות כל הזמן ב"רוטשילד", הפגנות כמו זו שבשבת יכולות לשמור את הנוכחות המושהית של המהפכה.

הוצאתה להורג של אולימפ דה גוז', נובמבר 1793

למה האישה אינה מדברת?

דניאל שוורץ

1.

לאחרונה הייתי מעורבת בדיון שהתפתח בארץ האמורי סביב פוסט שפורסם כאן, בשם "פניה לקוראות". בפוסט תיארו העורכים את מה שהם רואים ככישלון הגדול ביותר שלהם – שנשים ממעטות לכתוב בבלוג יחסית לגברים, "שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים". בארץ האמורי, כך נכתב, נוכחות מעט נשים, על אף שהנושאים רלוונטיים, לפחות על פניו, לנשים ולגברים כאחד. אז מה הסיבה להבדל?

הבדל. מילה קשה. מילה שלימודי המגדר עסוקים בה. מושג שמעלה סימני שאלה, שדורש הסבר. כי כשיש הבדל, זה לא רק ששניים שונים, אלא שמישהו שונה ממישהו. כלומר – להבדל יש כיוון: יש את מי ש"רגיל", ש"נורמלי", ויש את מי ש"שונה", שנגוע בהבדל. יש את מי שכותבים (וזה לא דורש הסבר) ויש את מי שלא כותבות, או לא כותבות מספיק (ואת זה כבר צריך להסביר, את זה צריך לפתור).

אחת התופעות המעניינות בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט היתה שביקורת על הבלוג, למרות שהוזמנה בפוסט, לא התקבלה בברכה. אני חושבת שמאחורי ההתנגדות הזו עמדה ציפייה לתגובות שיגידו משהו על נשים, ולא על הבלוג. זו בעצם ציפייה די הגיונית כששואלים "למה נשים לא כותבות כאן?". כי נשים מפחדות. כי נשים נרתעות מאלימות, מוויכוח ומשיח אפולוגטי. כי נשים לא מרגישות נוח בשיח אקדמי. כי נשים חושבות כך או כך, או אחרת. הרגשתי שתגובות מהסוג הזה – "כי אישה היא X” – לא מעוררות כעס, שהן עונות על הציפיות. על אף המוטיבציה הנרקיסיסטית (איך זה שאין כאן מספיק נשים גורם לנו להיראות, ואיך זה מתיישב עם הדימוי העצמי שלנו), השאלה "למה אין כאן (מספיק) נשים?" מתנסחת כתהייה סקרנית לגבי נשים, או יותר נכון, לגבי ה"אישה", כקטגוריה מופשטת. את עצמנו (הגברים) נדמה שאנחנו מבינים. אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה מתאים לנו, מה מושך אותנו, מה דוחה אותנו. אבל הנשים – משהו בהן נשאר מסתורי, לא מפוענח. אנחנו מזמינים אותן, והן לא באות. הן לא מתרצות, הן לא מסופקות. אז מה הבעיה שלהן?

אז מה האישה רוצה? זו לא פעם ראשונה שנשאלת השאלה הזאת. הבעיה העיקרית איתה היא שהיא נשאלת (בד"כ) כשאלה מהותנית ולא כשאלה שיחנית, כלומר היא מניחה "אישה" שקיימת בעולם, שיש לה תכונות ופסיכולוגיה שהשאלה מבקשת לגלות. אני הרי לא חושבת שאין נשים בעולם. יש המון נשים. יכול אפילו להיות שאפשר להכליל לגביהן כל מיני הכללות, שיחזיקו יותר או פחות. אבל מה שאני מנסה להגיד, ולהבין, זה ש"אישה", יותר משהיא דבר (שקיים בעולם), היא מושג (שקיים בשיח), ולפני שנוכל להסביר התנהגות של נשים, אנחנו צריכות להבין "מה היא אישה" – לא במציאות, אלא בשפה שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים להסתכל על איך שאנחנו מדברים על נשים, איך שהשפה שלנו מגדירה אותן, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. בשלב הבא נצטרך להיות מוכנים לוותר על זה, כלומר – במקום להגיד "בואו נחיה יחד, גברים ונשים, כמו שאנחנו" – לפרוע את מה שמוגדר כאישה, וכגבר.

אין קול נשי. המקהלה האוניברסיטאית העתיקה באמריקה, הרווארד

2.

אחת הטענות שהועלתה ופותחה בפוסט בבלוג "יחסי מין", בתגובה לדיון הנ"ל, היתה שהבעיה שנתקלנו בה היא בעיה של שפה. רוני כותבת:

"כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה".

ניסיתי להבין למה רוני מתכוונת: על מה היא מדברת, כשהיא אומרת שהשפה שלנו מדירה? כאמור, לא מדובר רק בשפה במובן התחבירי שלה: אלו לא רק ההטיות, שמאלצות אותנו להצהיר "אישה" או "גבר" בכל משפט כמעט, או לחפש דרך להימנע מכך. זה משהו אחר, עמוק יותר, רחב יותר. זו משמעות של המילה "שפה" שמסוגלת להכיל את ה"דבר" הזה שהרגשתי כשקראתי את ה"פנייה לקוראות" וטקסטים אחרים בארץ האמורי. בניגוד לטענות שהעלו חלק ממשתתפי הדיון, בעיניי הבעיה היא לא ה"אקדמיות" של השפה, לא הדרישות לציטוטים והוכחות, לא הלוגיקה החמורה או ה'ניים–דרופינג'. אלו לא דברים שמרתיעים אותי. אז מה זה כן?

“אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה אקדמאים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. היינו רוצים לפנות אל האקדמאים שקוראים את הבלוג הזה ולומר להם: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכם! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם".

הטקסט המקורי לקוח מה"פנייה לקוראות", אבל המילה "נשים" מוחלפת במילה "אקדמאים". אתם מוזמנים לעשות החלפות אחרות: מה יוצא אם שמים שם "הומואים"? מה אם שמים שם "שמאלנים"? מה שמעניין כאן הוא שמילים סוחבות על גבן את השימושים שלהן, את ההקשרים והנסיבות בהן הופיעו בעבר, ושבהם הגיוני להשתמש בהן בעתיד. יש להן הרגלים, התניות וזיכרון תרבותי, שחורגים מההגדרה ה”מילונית” שלהן, ואפילו מהמרחב של השפה הכתובה והמדוברת. המשפט הוא לא תבנית ריקה של פונקציה, שמחכה שישימו בה משתנים – לפעמים המשתנים משנים את כל המשמעות של הפונקציה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה. השימוש במילה יכול לומר על המושא שלה משהו הפוך מהכוונה (המוצהרת?) של המשפט, כמו לדוגמא במשפט הידוע "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", או "אַת האישה הכי חכמה שאני מכיר", שאמר לי פעם מישהו. לפעמים אני יכולה להבין מה המשמעות של "אישה" בשיח של מישהו, גם אם הוא לא אומר שום דבר על נשים באותו רגע, רק מאיך שהוא מדבר על צבא, או על טבע, או על אומנות. לפעמים אני בכלל לא מבינה את זה, אני רק מרגישה מין רתיעה כזו, איזה גועל שבדרך כלל נגמר בחיוך, אם זה מישהו זר, כי זה נורא מביך להבין שמישהו בעצם מזלזל בך, במיוחד אם אתם בדיוק (כביכול) מדברים. אם זה מישהו קרוב, זה מכעיס. אם זה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו, זה מבלבל וזה מחליש.

סרקתי את הפוסטים של ארץ האמורי מהשנה האחרונה, וחיפשתי את המילים "נשים" ו"אישה". המטרה שלי לא היתה להראות שאין הרבה הופעות של המילים האלה (למרות שזה מה שגיליתי, והאמת שהופתעתי), אלא לנסות לנסח את ההקשרים העיקריים שבהם מופיעה ה"אישה" בשיח של ארץ האמורי. עצרתי אחרי שמצאתי כ-35 דוגמאות (הלכתי אחורה והגעתי עד פברואר). התוצאות היו מבלבלות, בעיקר מכיוון שהרוב המוחלט של ההופעות של המילים הללו היו בפוסטים של "כותבות אורחות" (וכותבים אורחים) ועיקר האזכורים שנכתבו על ידי עורכי הבלוג עצמם היו אלה שהופיעו ב"פנייה לקוראות". אני לא בטוחה איך להסביר את הממצא הזה, ואיך לחבר אותו לניסיון שלי להבין, בצורה קונקרטית, מה המשמעות של הטענה ש"השפה סקסמניאקית". ברור גם שה"אישה" מופיעה בהרבה אירועים אחרים שלא נספרו אצלי, כמו למשל בכל פעם שמילה מופיעה נטויה בנקבה, בשם או בפועל, אבל הבדיקה שלי היתה מוגבלת. מה שכן, אני יכולה לספר שעברתי על פני המון אזכורים של "אנשים" בכדי למצוא מתוכם את ה"נשים" (משהו כמו יחס של עשרים לאחת). אחרי כל ההקדמות, הנה ההקשרים העיקריים שמצאתי להופעת המילים "אישה"-"נשים" בבלוג:

1. כאחת מיני מיעוטים/מוחלשים/"אחרים" אחרים. למשל:

1. 'אחרים' לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד (…)

2. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאויב (…)

3. כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים (…)

4. הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית (…)

5. אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה.

6. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים (…)

7. השיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג (…)

8. יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה (…)

2. בהקשר של (מאבק ב-) דיכוי מגדרי ופמיניזם. למשל:

1. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך.

2. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו–צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

3. עד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

4. הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות.

5. ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

6. והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת [ההקשר אירוני – ד.ש]

3. כנשואות לגברים, או כמושא התשוקה שלהם. למשל:

1. בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים.

2. אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו.

4. דמויות סתמיות או נלעגות (באופן שמייצר אפקט קומי). למשל:

1. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח"

2. [בבריכה] אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים (…)

3. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים.

הדוגמאות שהבאתי מתחילות לסמן מה היא "אישה" בשיח. זה לא אומר שהמשפטים שנאמרו לא נכונים, או שלא נכון לקשור "אישה" לדיכוי, מוחלשוּ­ת ומאבק פמיניסטי. אבל זה אומר שכשאת מדברת על "אישה" ו/או כ"אישה" המשמעויות האלה מהדהדות מסביבך, גם אם את יודעת וגם אם לא, ושהן מושכות את השימושים שלך לכיוונים המוכרים להן. ההקשר (המקום שבו אנחנו מדברות, הדברים שנאמרו לפנינו, אחרינו ומסביבנו) קובע את המשמעות של המבעים שלנו.

השפה תמיד כבר קיימת. היא תמיד כבר שם, ואין דרך להיחלץ ממנה. אבל יש הקשרים אלימים יותר, הקשרים שבהם אנחנו ממש לא מצליחים להיות מובנים כראוי. את רוצה לעשות שימוש בשפה, אבל השפה הזו כבר אומרת משהו עלייך, כאובייקט. מה אם את חווה את המשהו הזה כ"לא את", או "את" שאת סולדת ממנה? מה המשמעות של שימוש בשפה הזו? האם זו לא הצהרה על קבלה? על הזדהות? נניח שמשהו בעולם הדימויים של השפה הזו, על כל רבדיה וההיסטוריות שלה, לא עונה על האופן שבו את תופסת, או רוצה לתפוס את עצמך? איך תוכלי לחשוב על עצמך בשפה הזו? איך תוכלי לחשוב על אחרים?

3.

אפשר להגיד שהשאלה "למה נשים לא כותבות (מספיק) בארץ האמורי?" דומה מאוד לשאלה "למה אין שמאלנים מזרחים". כן, אני יודעת, יש שמאלנים מזרחים. יש גם מזרחים שמאלנים. אבל אין ספק שקיימות סביבות שיח (אפשר לחשוב על זה כ"מקום" מטאפורי, כהאביטוס, או כשכונה גיאוגרפית ממש) שבהן מזרחים לא יכולים לחשוב על עצמם כשמאלנים. ראשית, מבפנים: למילה הזו – "שמאלני", יש משמעות חזקה כל כך, נוראית כל כך, שאיש לא יחיל אותה על עצמו, אלא רק על אחר, כעלבון. "שמאלני" נקשר ל"אשכנזי". הוא נקשר ל"קומוניסט". הוא נקשר ל"מפא"י", ל"תל אביב", ל"ערבי". מהבחינה הזו, החופש לחשוב על עצמך כשמאלני הוא פריבילגיה, לא כי כך נכון לחשוב על עצמך, אלא כי לא לכולם זוהי אופציה.

אבל השפה עובדת גם מבחוץ פנימה. מהרבה בחינות, מזרחי לא יכול להיות שמאלני. הוא צריך להוכיח את השמאלנות שלו, ולא ברור אם זה אפשרי. הוא לא יכול להיקרא ככזה, כי הפעולות שלו לא מפורשות ככאלה. למשל: אשכנזי שמתנגד למשטר הוא שמאלן, מזרחי שמתנגד למשטר הוא הזוי. ענת קם היא בחורה תמימה/נאיבית שסטתה מדרך הישר, וטלי פחימה היא משוגעת ומחבלת. מג"בניקים שמרביצים במחסומים הם "חיות אדם", ובני גרעיני נח"ל שעושים את זה הם "פירות רקובים". ערבי במדים שהורג משפחה יהודית הוא "טרוריסט", ויהודי במדים שהורג משפחה ערבית הוא "חייל". כשגבר לא כותב, הוא מצביע ברגליים. אבל אישה שלא כותבת – היא נמנעת, שותקת, מושתקת. אישה בשיח היא מיעוט – רדוף, מוחלש, אומלל. אז למה האישה לא כותבת? כי ה"אישה" לא כותבת (כאקסיומה). כי אם היא תכתוב היא כבר לא תהיה אישה, או לא תכתוב כ"אישה". היא תהיה איש – מצב האפס של המגדר, כלומר: גבר.

זה גם מה שעומד בינינו לבין שפה אחרת. אם יש פה ושם שפה "נשית" זו שפה "נישתית”, שפה שמקוטלגת כ"פרטית" ו"אינטימית", כשפה של "מגזר", של "אחר", של "מיעוט". מה הפלא? נשים נתפשות כסקטור, והשפה של נשים נתפשת כשפה סקטוריאלית, שניגודה הוא שפה ציבורית וכללית, שפה של "כולם". אני מודעת לעובדה שאני כותבת עכשיו משהו הכי בסיסי בעולם, אבל הדיון ההוא גרם לי להבין ששום דבר לא ברור, שצריך לחזור מהתחלה על כל התובנות שכבר הנחנו ש"כולנו" מסכימות ומסכימים עליהם. צריך ללמוד מחדש איך "פרטי" ו"ציבורי" יכולים להיות בתי כלא מגדריים, ואיך "ספציפי" ו"כללי" יכולים להיות דרכים לייצר ולהסתיר אפליה ודעה קדומה. אבל הפעם צריך ללמוד את זה לא מהספרים, אלא מהחיים והשיחות שלנו, אחד ואחת מהשנייה.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת רק על השפה של ארץ האמורי. אני מדברת על השפה שלנו – של חברות וחברים שלי, של מי שעובדת איתי במוזיאון ישראל, של תלמידים שאני מדריכה, של גברים ונשים שעובדים איתי ב"שוברים שתיקה", של מי שלמדו ולומדים איתי באוניברסיטה. אם יש מימד שבו הביקורת כלפי השיח של ארץ האמורי היא לא הוגנת, הוא שהשפה הזו לא הומצאה שם והיא לא ייחודית למיקום הזה. מהרבה בחינות זו השפה ה"טבעית” – המובן מאליו של "אישה". מה שראוי לתשומת לב הוא איך המובן מאליו הזה משתחזר שוב ושוב בניסיון לחמוק ממנו, דווקא בשיח שרווי במודעות ל"אחר", שבקיא ב"פמיניזם", שחושב שמן הראוי שגם "נשים" יהיו חלק ממנו. הניסוח של העמדות האלה מייצר עוד ועוד הקשרים שמסמנים את ה"אישה" בסימן של הבדל, ושמים את הנשים בעמדה של נחיתות ביחסי הכוח שמייצרת השפה.

וזה לא שמדובר בשפה אחת, תחומה. אין קו ברור שבו עוברים משפה אחת לאחרת, ששפה אחת (עברית, ציונית, שמאלנית, אקדמית, פוסט–מודרניסטית, פוסט ציונית) נגמרת ושפה אחרת מתחילה. הן שוכבות אחת על השנייה, מסתירות אחת את השנייה, כל אחת מגֵנה על האחרות מלהתגלות. המשמעויות שהן מעלות סותרות לפעמים, ולפעמים הן מחזקות אחת את השנייה. מה שמדהים הוא שאת יכולה להיות "צרכנית" מצטיינת של שפה, מבלי שהיא תהיה שלך. את יכולה להבין אותה, על כל רזיה ומשמעויותיה. את יכולה אפילו להתבטא בה בצורה נפלאה. אבל את לא שוכחת לרגע שאת מדברת בשפה שהיא לא שלך, ושיש אחרים שמבינים, יודעים ומרגישים שזו *כן* השפה שלהם. גם את זה השפה מלמדת אותך. כך למשל כשה-"אנחנו" הכותב (המנכיח את עצמו כבעל פריבילגיות, מתוך היענות לציווי אתי של מודעות עצמית) מגדיר שוב ושוב נשים כ"אחר", כמי שמקופח ונלחם בקיפוח, כמי שמוחלש ונעדר פריבילגיות – בקיצור, כמי שאינה יכולה להצטרף לשירה האתית של מקהלת המועדפים – אז כבורגני(ת) שמאלני(ת) אני יכולה לקרוא ולהזדהות, אבל כאישה אני נשארת מחוץ לשיחה. אני לא יכולה לכתוב.

4.

מששבתי וקראתי את מה שכתבתי עד כאן אני מגלה שהשאלה העיקרית שעולה מהדברים שלי (מטרידה, מייצרת אי עקביות בטענות שלי) היא שאלת האחריות. מצד אחד אני מסתייגת ממי שמשתמש בשפה שמשתמעת ממנה שתיקת ה"אישה", ומצד שני אני אומרת שזה מצב האפס של השפה, המובן מאליו שלה. מצד אחד אני אומרת שאין מקום נקי מההיסטוריה הדכאנית של השימוש ב"אישה", ומצד שני יש שאני מרגישה הזדהות והתרגשות לנוכח שפה "אחרת". אם השפה "סקסמניאקית", אם זו הבריכה שאנחנו שוחות ושוחים בה, מה בכלל המשמעות של "שובניסט"? האם זו לא השפה ששוביניסטית כבר מראש, במקומנו?

אני לא יודעת איך לצאת מהבור הזה, שיש שיטענו (אני לא מסכימה) שאליו נופלת כל ביקורת "שיחנית". התחלה של תשובה יכולה לנסות להסביר את האפקט שמייצרות מסגרות (פורומים, בלוגים, קבוצות פוליטיות) לנשים בלבד. זה לא בגלל שלנשים יש אופי מיוחד; מכיל, רחמי, מקבל ובלתי תחרותי. יכול להיות שתחושת הביטחון שנוצרת במקומות כאלה נובעת מכך שהשפה מנוטרלת בהם מהמימד הדכאני (הזה) שלה, בתוך הסיטואציה. כלומר, לפחות במימד הזה, המגדרי, היא לא משמשת כלי נשק שקוף שמייצר היררכיות סמויות (בלתי מכוונות, או כאלה שקשה לבוא עליהן דין וחשבון) מכיוון שכולן נשים, והשפה פוגעת/מלטפת את כולם באותה המידה. המשמעות של "אישה" שונה כשהיא נהגית בידי אישה, לא מכיוון שנשים לא יכולות להיות שוביניסטיות, אלא שהאפקט הפוליטי שאישה "מרוויחה” ממנו (במובן הרחב של הפוליטי – הפגנה של כוח, הנכחה של עליונות, סתימת פיות) נמוך יותר, בהינתן שהיא מזדהה ומזוהה כ"אישה".

שתי הדוגמאות האלה ניתנו כדי להבהיר שהשפה משמשת כנשק במאבק בלתי נלאה ולא תמיד מודע או רצוני. בהינתן חוסר השוויון שהשפה מביאה איתה לשיחה, האחריות שאני מצפה לה היא נקיטת עמדה ביחס אליה, הכרה בהתחמשות הזו, מרצון או לא מרצון. אני מרגישה נוח יותר לדבר עם מי שאומר לי שגם הוא מסתייג מהשפה הזו, שהיא מגעילה אותו, למרות שהיא גם מושכת אותו, שהוא מתנכר לאופן שבו היא משקפת לו את עצמו, גם אם הדמות הזו מפתה – נאורה, עליונה וחזקה. ואני מסתייגת ממי שמנפנף באמירות "פמיניסטיות" על "נשים מוחלשות" בחוסר מודעות לכך שהוא מבדיל את עצמו באותה נשימה, ומכריז על עצמו (מזדהה) כ"גבר חזק".

אמילי מרי אוסבורן, "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)

אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל"סקסמניאקית" הזו היא שימוש בצורה א/נשים בגרסאותיה השונות, שמעלה את תכיפות ההופעה של "נשים" בסביבה בלתי מסומננת, כלומר "רגילה" ולא "נשית" טיפוסית. גם פנייה לקהל מעורב, או דיבור על עצמנו (נשים וגברים כאחד) כ"כותבות", "זוכרות" ו"מציעות", משנים את המאזן שהצגתי בדוגמאות, והופכים את הצורה הנשית מ"אחר" ל"אני". בנוף האזכורים של "אישה" ב"ארץ האמורי" התבלטו גם כמה שימושים כאלה – שימושים שאינם מוטבעים בסימן ההבדל. הנה שתי דוגמאות:

1. ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור.

2. הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים.

הייתי רוצה להיות מוקפת ביותר מבעים כאלה – יותר הקשרים שמחזקים את הקוטב השברירי שבו אישה לא חייבת להיות "אישה".

אז למה נשים לא כותבות מספיק? מה שניסיתי לומר הוא שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות. בפשטות, זו משימה בלתי אפשרית. ה"אישה" לא מדברת כיוון ש"אישה לא מדברת". כך מופיעה האישה ב"ארץ האמורי", וכך היא מופיעה ברבות מבמות השיח הציבורי. במקום להאשים את הנשים (“כי נשים הן ביישניות") או את הגברים (“כי גברים סותמים לנו את הפה!”), אני מאשימה את השפה – שזוכרת ומשחזרת נחיתות ואחרוּת של "נשים" ביחס ל"אנשים" – ואת מי שמקבל ומשמר אותה. גם גברים וגם נשים מדברים בשפה הזו, אבל ההקשר, המשמעות והתוצאה ביחס למוען – שונים. גם גברים יכולים להתנגד לשפה הזו, למרות שהיא מרפדת את מושבם ומעניקה להם הנאות קטנות או גדולות של כוח, מפוקפקות ככל שיהיו. כתיבה אחראית בעיניי היא כזו שלא רק מכירה בהבדל ("מה לעשות", אומר הגבר, "אני לא אישה”), אלא גם מתעלה עליו (להבין שבעצם גם אישה היא לא "אישה”). זו כתיבה שמכירה בכך שהיא נשענת על היררכיה בין "גברים" ל"נשים", ומפקפקת בהיררכיה בין גברים לנשים.

מוריס בומפאר, "הופעת הבכורה של הדוגמנית"

תודה לעמית כהן וקרן שפי על עזרתם בכתיבת הפוסט הזה. תודה מיוחדת ליער חבר, שרבים מהרעיונות שמופיעים כאן הועלו על ידיו בשיחותינו.

מורי הרב יוסף דיקשטיין

יעקב דוד פישר

מורי הרב יוסף דיקשטיין הי"ד היה אדם מוזר, או כך לפחות חשבנו אנחנו, תלמידיו, תלמידי כיתה י' 3, מחזור מ"א (מאפיה) בנתיב מאיר. הוא היה מרכזניק, ובניגוד למרכזניקים אחרים שלימדו אצלנו בישיבה, היה בו משהו מאופייה הבוהמי של מרכז הרב. בגדיו לא היו סדורים, כתמי זעה הופיעו בבית השחי, וזקנו לא היה חפוף. על פניו השתרע חיוך נצחי של אמונה תמידית. לנו, החכמים הגדולים של נתיב מאיר – על חולצות הטי בהן הסתובבנו, הדורדורנט בבית שחיינו, והציניות הקבועה – כל זה היה נראה נלעג. הוא אהב לשיר את "קול צופיך" בימי שישי. כל השבוע הרביץ בנו גמרא, ברצוננו או שלא ברצוננו, בין אם היינו שם ובין אם לאו, וביום שישי הוא רצה שנשיר את "קול צופיך"; והיה שר את זה שוב ושוב ושוב. אנחנו התלמידים היינו צוחקים על זה, אבל הוא היה שר. אם היה לשיר משמעות עמוקה בשבילו הוא לא הסביר לנו. אולי הסביר לכיתות קודמות שלו וראה שהדברים לא מתקבלים בברכה, ואולי לא; איני יודע.

אומרים עליו, שאפילו כאשר התפוצצה הפרשייה הגדולה של נתיב מאיר, הפרשייה שבה התברר על מעשיו של ראש הישיבה קופלביץ', לא נודע לו, לרב דיקשטיין, על כך, אלא יחד עם כל שאר התלמידים בחופש שבין השישית לשביעית, זמן רב לאחר שנודע לכל שאר הר"מים. הוא לימד אותי בשישית, ובשביעית כבר עברתי לרב קפלן שהיה שחור. שמעתי לאחר זמן שהוא הפסיק לשיר "קול צופיך" בימי שישי. אולי גם לו נמאס שצוחקים עליו.

המלחמה שפרצה בראש השנה תשס"א היתה מהנוראות שעברה מדינת ישראל, או לפחות מהחוויות הקשות שלי. יש הקוראים לה אינתיפאדה, אך בשבילי היא היתה תמיד מלחמה, מציאות שבה טובחים איש באחיו ללא הבחנה. כבר לא הייתי אז בישיבה תיכונית אלא בישיבת ההסדר, וזוכרני כיצד בתחילת המלחמה – כאשר היו אירועים בוואדי ערה – ישבו תלמידים ואמרו בזמן הפנוי תהילים. הכול היה נראה מבלבל, וחורפי, וקישור הזמנים לימים הנוראים לא עשה לנו טוב. המלחמה נתמשכה ונתמשכה, הופיעו עוד ועוד פיגועים. בשלב מסוים לקחו אותי לצבא להיות פקיד, אם כי גם שם תרמתי משהו למלחמה, עד שחזרתי לישיבה. ובלב הזמנים הקשים הללו הופיעה הידיעה שרצחו את הרב דיקשטיין. במוצאי שבת כאשר הוא שב מביקור אצל בנו ירו על מכוניתו והרגו אותו ואת אשתו ואת בנו הקטן שובאל. האיש שצחקנו עליו עלה והתעלה למדרגה שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתה. לא הלכתי להלוויה ולא לניחום אבלים, אינני יודע מדוע.

מאז גדלתי ולמדתי והתוודעתי למשמעות המיוחדת של מילות השיר "כי עין בעין יראו" אצל המרכזניקים; כיצד האדם והקב"ה רואים עין בעין את מהלך הגאולה, את גאולת השכינה ושיבת עם ישראל לארצו. העין האלוהית והעין האנושית מתאחדות בראייה זו. זוהי הגאולה בעיני הרב צבי יהודה זצ"ל, היכולת לאחד בין הראייה שלך לראייה של שמיא את תהליך הגאולה. זה אולי גם מה שראה הרב דיקשטיין, שהיה מהמשמשים האחרונים של הרב צבי יהודה, כאשר היה חולה ונכה ונזקק לעזרה רבה.

אינני מרכזניק, וקשה לומר שאני מאמין שאני רואה את המציאות עין בעין עם ההסתכלות האלוקית עליה. ועדיין, כשמגיעה הפטרת שופטים עם פרשיית הנחמה של הפסוק "קול צופיך", או לפעמים סתם כשמזכירים את שמו, עולה בי המנגינה, אך לא בקול מז'ורי כמו שהיינו שרים בכיתה, אלא דווקא בקול מינורי שעצב נסוך בו; "קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו פרק נא).

משה גרשוני, "בדם לבי" (אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב)

ימי חניכותו של אלעד שליט

סיפור

איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של החייל אלעד שליט, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לקרב שבו השתתף במעבר כרם שלום, שבו נהרגו שניים מחבריו לטנק. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

ברור – הפלוגה ספגה מכה כואבת. אבל דווקא מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב החיילים, מותם של השניים הביך את אלעד יותר משעורר בו רגשות צער עזים. כמו שלא השתתף בעבר באותם סשנים ארוכים של שיחות גסות, נחרות ושאגות הומואירוטיות בתקופת התעסוקה המבצעית, הוא נותר מנוכר כעת לחיבוקי האבל, הטפיחות והקללות הטקסיות, החנוקות מבכי, שהפנו חבריו לעבר תושבי רפיח. הוא השתדל גם לא לדבר עם הוריו על אירועי הקרב – אביו היה אח שכול, בן לניצולי שואה, וכמו רבים מתושבי הגליל העדיף לשתוק על המוות מאשר לדבר עליו. בכל מקרה, גם אלעד לא רצה לדבר. למעשה, הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: להשתחרר. מהצבא, כמובן.

ביום הראשון של חופשת השחרור, חיכה לו אביו בטרמפיאדה ואסף אותו לבית במצפה. הוא שאל אותו מה הוא חושב לעשות עכשיו. אלעד משך בכתפיו. "נראה", אמר. הם חנו ליד הבית ואלעד התיישב בסלון והפעיל את הטלוויזיה. לרגע חשב להתקשר לחבר, אבל בעצם לא היה לו למי. בתקופת התיכון בכברי היו לאלעד שני חברים שגרו ביישובים אחרים במועצה האזורית, אבל אחד מהם היה עתודאי ולא השתחרר עדיין, והשני התרחק ממנו בימי הצבא. במצפה עצמו היה לו רק חבר אחד בשכבת הגיל שלו, זיו, שהשתחרר כמעט חצי שנה לפני אלעד, ועבד בפאב בקיבוץ געתון. אבל בעצם, הם לא היו ממש חברים. הם אמנם הכירו אחד את השני עוד מימי הגן, אך מאז החטיבה זיו הסתובב עם אנשים אחרים, ובשונה מאלעד גם הלך לו די טוב עם בחורות. רק בצבא הם התקרבו קצת, בלית ברירה, בהמתנות המשותפות בטרמפיאדה. אבל רוב הזמן זיו היה מדבר, ואלעד שותק. זיו דיבר בעיקר על הזיונים שהיו או לא היו לו בחופשה, ועל זה שהוא רוצה לנסוע להודו. מדי פעם הוא היה זורק איזו שאלה לאלעד – "מה איתך? יש לך מישהי?" – אבל אלעד היה רק מחייך ומושך בכתפיו.

מכל זה אפשר להסיק שאלעד היה נער מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, והיה לו בית לבן ויפה עם גג רעפים ומגרסת מזון. תושבי הערים הגדולות חושבים שהחיים בישובים המרוחקים הם משעממים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי הכפר מרחמים דווקא עליהם, העירוניים. אלעד אהב לאכול את הפסטה והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע למעיליא, לקנות חומוס אצל אבו ג'רייס ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים, ובעיקר הוא אהב לבנות את החומה שמסביב לבית. להורים שלו היו בעיות עם אחד השכנים, גרשום בסקים, שרצה להרחיב את המחסן שלו לתוך השטח שלהם. למרבה הזוועה, בסקין היה אדם רב עצמה, ששימש גם כראש ועדת הביקורת של היישוב. לכן החליטה המשפחה לסגת משטח המריבה, אך להקיף את הבית בחומה, ואלעד נטל על עצמו את המשימה. הוא עשה את זה גם בחופשות מהצבא, אם כי לאט יותר מבעבר. הוא היה מניח אבן על אבן, מדי פעם מהנהן לשלום לאיזה ילד שעבר עם כלבו.

בקיצור, אלעד אהב להיות בתוך עצמו, במובן המילולי. הוא אהב את העור שלו, את הרגליים הלבנות שלו, ולמרות שידע שהוא לא יפה, הוא אהב להסתכל על עצמו במראה. הוא פשוט ידע שהוא בסדר. אם הוא הרגיש קצת חסר מנוחה, הוא היה הולך לסדר את המגרסה בכיור, או קורא ספר על האן-בי-איי, או מאונן. לא היתה לו סיבה לחשוש שמשהו לא בסדר. הוא היה טיפוס רציונלי. לגנית, החברה הכי קרובה שלו ביישוב, הוא אמר פעם שהוא לא בנאדם של רגשות. במובן מסוים, שום דבר לא הזיז לו יותר מדי. לפעמים הוא ניסה לחשוב איזו חוויה היתה יכולה להוציא אותו משלוותו, אבל אחרי כמה רעיונות נמאס לו.

אנשים כמוהו, שאוהבים מחשבים, מצאו את עצמם לפעמים לובשים בגדים שחורים, שומעים "ספלטורה" או "איירון מיידן", ומסתובבים בחבורות של בנים בחיפה או בכרמיאל. אבל באלעד לא היה מספיק זעם. הוא שמע שלמה ארצי וגידי גוב, ואכל פסטה. בשונה מיניב, חברו העתודאי, הוא גם לא ממש שנא בנות. הוא היה אפילו רוקד קצת לפעמים בפאב של געתון, לובש את הג'ינס הכחולים שלו, שותה בירה ומנענע את הלסת התחתונה לצלילי "איפה הילד".

החיילים בפלוגה אמרו שאלעד הוא "חכם", כיוון שהרכיב משקפיים והיה קורא ספרים. אבל אלה היו ספרים על האן-בי-איי. אלעד בעצמו ידע שהוא די עצלן, ומתעייף די מהר מלחשוב. כשהיה בבית ספר יסודי היה יצירתי יותר, וכתב פעם סיפור סמלי על כריש ודג שזכה לשבחי המורה. למעשה, הסיפור התבסס על ספר אחר שקרא, ואלעד רק החליף את "הנחש והעכבר" ב"הכריש והדג". על כל פנים, בעקבות ההצלחה הוא ניסה לכתוב, אבל כשגילה את האן-בי-איי איבד בכך עניין.

אבל עכשיו, אחרי הצבא, עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות. כמו צעירים ישראלים רבים כל כך, השירות הצבאי השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. אחרי שלוש שנים, ולפניהן יותר משנה של הכנות לשירות קרבי, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא פרס לעצמו שמיכה קטנה על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של האן-בי-איי. כיוון שהיה לוחם משוחרר, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שפעם או פעמיים ביום הוא היה יוצא ומניח כמה לבנים בחומה. אבא שלו היה יוצא בבוקר לעבודה, מסתכל עליו ואומר איזו מלה.

כך עברו החודשים. זיו כבר נסע להודו, וחזר, ואז גילה שאין לו מה לעשות בארץ והחליט לנסוע שוב. הוא שאל את אלעד אם הוא רוצה להצטרף אליו, אבל אלעד העדיף אם כבר לנסוע לאמריקה. בשביל זה הוא היה צריך כסף, אבל לא היה לו חשק לעבוד, בינתיים. ודווקא עכשיו, עלו בו לפעמים סיוטים מאותו קרב בכרם שלום.

לפעמים בערב הוא היה ניגש לקרוואן ליד מגרש הכדורסל (שכונה בפרסומי הוועד "קרוואן הנוער"), עמד ליד הדלת והקשיב למוסיקה. שם הוא גם הכיר את גנית. אמא שלה היתה הומיאופטית, והפעילה פינה על רפואה משלימה באתר של הישוב. לגנית היה פירסינג באף, והיא ניגשה אליו ושאלה אותו אם זה נכון שאבא שלו הוא זה שהרעיל את הכלב של משפחת בסקים. הוא לא חשב על זה אף פעם. למחרת בבוקר, כשעבר אביו בדרך לעבודה, הוא שאל את עצמו מה הוא יודע עליו בעצם.

אחר כך הוא דיבר עם גנית עוד כמה פעמים, אבל בשיחה הרביעית או החמישית היא אמרה לו שהיא תמיד חשבה שהוא הומו. היא לא ידעה שכל אותו זמן הוא חשב על השדיים שלה. ואז היא שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא איתה לעשן ג'וינט מאחורה. הם הקיפו את הקרוואן, ישבו על הבטון ועישנו. גנית דיברה על הריבים שלה עם אמה שלה ועל החבר שהיה לה, ואלעד נאטם. הוא בהה בקיר של מגרש הכדורסל, שעליה היתה כתובת גראפיטי "הדיקטטורית גלית".

בעיקר בא לו לאכול חומוס. הוא חזר הביתה, אבל גילה שהחברה החדשה של אחיו אכלה כבר את כל החומוס שהוא הביא מאבו ג'רייס בצהריים. הוא התעצבן, ורצה לשבור משהו. במקום הזה אין ערבות הדדית, הוא אמר לעצמו. הוא לא ידע מאיפה הביטוי הזה נתקע לו בראש.

אלעד נשכב על השמיכה וחשב על חומוס. לא היה באותו זמן משחק של האן-בי-איי, אז הוא העביר לטור דה פראנס. הוא רצה שיניחו לו. למעשה גם ככה הניחו לו במידה רבה, אבל הוא רצה שיניחו לו עוד יותר. הוא חשב לרגע שהמצב המועדף מבחינתו היה לשכב באיזה מרתף מתחת לאדמה ולצפות בטור דה פראנס שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.

באותו לילה, בהשפעת הסמים שעישן, אלעד חלם חלום. הוא שכב בבור. היו ערבים בסביבה, והרדיו היה מכוון על רדיו דרום. משום מה, ברדיו דיברו עליו. מישהו אמר שאלעד שליט נרדם בשמירה, ולכן לא צריך להציל אותו. הוא התעורר בבהלה, ואז אונן ונרדם שוב.

למחרת בבוקר, הוא נסע שוב למעיליא, וקנה חומוס. הפעם, הוא יאכל אותו לבדו.

 

איפה הבושה? – כמה מחשבות על תמונה אחת

רחל בית-אריה

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חׁרפה.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

(אלתרמן, שמחת עניים)

תסתכלו רגע בתמונה הזאת: היא אומרת חוסר אונים והשפלה. גבר שוכב על הצד מקופל, תינוקי, בלי מכנסיים, תחתונים קצת משונים ושק על הראש. קשור. מבוייש. זאת לא תמונה איכותית במיוחד וגם לא אותנטית אלא מבויימת, אבל היא לא יוצאת לי מהראש.

המצולם הוא חואנג בינג, צעיר מחנאן שהיה לי הכבוד להכיר כשסיקרתי ניסיון שלו, עם כמה מחברותיו וחבריו, לבקר את עורך הדין העיוור צ'ן גואנגצ'נג ומשפחתו שכלואים בביתם מזה יותר משנה. חואנג בינג נתפס אז, נגרר לאיזה מחסן והושאר במשך שעות עם שק על הראש, קשור, סופג מכות ובעיטות. הוא שוחרר למחרת ואחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע הביתה היה להצטלם בתנוחה הזאת, וכמובן להעלות את התמונה לרשת.

בתמונה רואות משהו ממה שקורה בכל מיני מקומות בעולם, וגם בישראל, בזמן האחרון. משהו שהוא אולי הדחף המשמעותי ביותר והמהפכני ביותר מאחורי המחאות השונות והלפעמים קצת משונות מוול סטריט עד סנטראל. אפשר לקרוא לזה אבדן הבושה.

כתבו על כך לא מעט בארץ בשבועות המחאה, נדמה לי. על כך שאנשים עובדות חולקות פתאום זו עם זו את נתוני המשכורת שלהן, ואת העובדה שהם מתקשים לממן חיתולים ומטרנה. את המחזות, כמו זה, (החל מ-1:40) של התפרצות כל החרא שהוסתר טוב כל כך, וכל כך הרבה זמן: "אנשים יושבים בבתים ולא מדברים. אני מתביישת", וכמוה הקשישים שנמקים בבניינים מתפוררים, הבדואים המנושלים, העליבות והדיכאון בקראווילות בחוף ניצנים, הזוועה היומיומית ברחובות התחנה המרכזית, והמקבילות של כל אלה במקומות אחרים בעולם. מה שעזר להסתיר היה חוסר העניין של הציבור אבל גם בושה פשוטה של המעורבים בדבר. בושה להראות לעולם לאן הידרדרו החיים שלהם. ניעור הבושה הזאת, אם יימשך יוכל להיחשב למהפכה האמיתית.

כי הציביליזציה שלנו הרי בנויה על בושה במידה כזאת שבמיתוס הבריאה היהודי-נוצרי, היכולת לחוש בושה היא מה שהופך אותנו לבני אנוש. "ויהיו שניהם עירומים ולא יתבוששו" נכתב על אדם וחווה, עד שאכלו מעץ הדעת והתכסו מיד בעלי תאנה. הבושה הייתה נשק רב עוצמה נגד התנהגות לא מוסרית או אנטי סוציאלית בחברות מסורתיות שקיימו קשרים הדוקים ביניהן: לווים ששמטו חובות בעיירות היהודיות במזרח אירופה מצאו עז קשורה לגדר הבית שלהם, שהודיעה בפעיות לקהילה כולה על ההתחמקות מהחובה. מי שעברה את חווית הקיבוץ יודעת שהתמריץ העיקרי לקום לעבודה בבוקר הוא החשש מתגובת החברים. הפולניה הארכיטיפית מיה גידו היא דמות מפתח בהוויה הישראלית, ומי ששומרת אותנו בשורה. גרסאות שלה מופיעות בחברות אחרות וממלאות תפקיד מרכזי לא פחות. מוסרות הבושה עובדים לפעמים לטובת החברה ומונעים כמה פשעים, ניצול והתנהגויות לא ראויות למיניהן אבל ככל שהם חזקים יותר ומופנים יותר כלפי ההוויה שלנו בכללותה ולא כנגד מעשים ספציפיים, הם עובדים בעיקר לטובת אלה שלא מתביישים, לטובת עזי המצח.

לפני כמה שנים יצא עיתון מעריב בקמפיין "איפה הבושה" – כמדומני נגד השחיתות בממשלה של אריאל שרון. כמה מאותם מתריעים, כמובן, מגנים היום על חוסר הבושה של הממשלה הנוכחית, אבל בגדול הם הצביעו על תופעה נכונה: בעוד שהבושה והיכולת להתבייש מחזיקות קצר ציבור ממושמע של עובדים צייתנים, אלה שהפסיקו להתבייש, או שלא ניחנו מראש ביכולת הזאת, גורפים את כל הקופה. והעולם התאגידי שחסרי הבושה בנו עבורנו מספק לנו עוד ועוד סיבות להתבייש: אנחנו מתביישות בספה ישנה ובמכונית ישנה ובסלולרי לא מספיק מגניב ובתלוש משכורת שלעולם יהיה קטן מדי, ובכך שעוד לא היינו בפריז. מתביישות להודות שאין לנו כסף למסעדה שחברים בחרו ושאנחנו לא יכולים לעמוד בסכום שמקובל לתת לזוג מתחתן. וכמובן, כל הזמן אנחנו מתביישות בגוף שלנו שלעולם יהיה לא רזה מספיק ולא ארוך מספיק ולא יפה מספיק. ולכל אחת מהמבוכות האלה יש פתרון שעולה כסף. הבושה הפכה לאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק.

ואנחנו מתביישים גם במה שעשו לנו, במה שהנחנו שיעוללו לנו. התרגלנו כבר לראות את קרבנות האונס המפוקסלות שמכונות רק באות כי לא מגיע להן שם מלא. ברור הרי שמי שנאנסה צריכה להתבייש. גם מי שמרוויח שכר מינימום או סתם שכר מביש ולא הולם צריך להתבייש כי הוא כנראה לא אסרטיבי מספיק, או לא מוכשר מספיק. עצם העובדה שבגילך עדיין לא עשית את המכה היא סיבה מצויינת להתבייש, והבושה שבה ומשרתת את הסדר הטוב, שומרת אותנו בשורה.  החובה להתבייש בעוולות שעשינו הפכה בעולם של הדיקטטורה התאגידית לציווי חובק כל להתבייש במה שנעשה לנו, ובמה שלא הצלחנו לעשות. להתבייש במי שאנחנו ולהתכסות בעלי תאנה יקרים או להתחבא בפינות חשוכות. כמו כל דיקטטורה, גם זאת שוללת את מי שאנחנו ודורשת מאיתנו לחיות על פי אידיאל של מישהו אחר, גם אם שיטות הדיכוי שלה סמויות ומתוחכמות יותר.

ומשום שהבושה היא הרגש העתיק מכולם, לפחות על פי התנ"ך, המחזות של מאות אלפים שמוליכים את החרפה בראש חוצות מהפכניים כל כך. העולם מתמלא פתאום בתמונות כמו זאת שלמעלה, של מי שמסרבים להתבייש, במי שזועקות בכל הכוח  – מה שקרה לי, לא קרה באשמתי (תודה לשני על הקישור למופע העוצמתי הזה). המחאה הזאת היא תנועה של החלפת החרפה באחריות: אחריות למעשים שלי, למעשים שנעשים בשמי, במקום בושה במה שנעשה בי. התמונה שתייצג השלמה של המהפכה תהיה תמונה של צ'ן גואנגצ'נג מושבע לנשיא סין, או של א', בפנים גלויות הפעם, חוזרת ללשכת הנשיא של ישראל.

לא נאצים, לא פאשיסטים. סינים!

ביקשתי קצת זמן לארוז: הטוויטר של זנג ג'יניאן

פשיטא: לקראת דו לאומיות עם ארץ האמורי וארץ יושביה

אודי אלוני

הייתי רוצה להתייחס לקשר האתי שנבנה בין הבי.די.אס. והדו לאומיות מחד, ובין המתנחלים והדו לאומיות מאידך, בשני מאמרים מעוררי עניין של גל כץ ועפרי אילני שהתפרסמו כאן לאחרונה.

בתור אדם היוצר בתוך ומתוך השיח התיאולוגי-פוליטי זה שנים רבות, אני מעוניין לסמן מניסיוני מספר סכנות האורבות בהתמסרות לשיח כזה – שיח הנע בחופשיות בין הסימבולי, הדמיוני והממשי, וזאת מבלי תמיד לזכור ולסמן מתי אנו באזורי חפיפה ומתי אנו יוצאים משערו של האחד ונכנסים בפתחו של האחר. אני מעוניין לדעת מה מאפשר לעפרי מארץ האמורי את החופש התיאולוגי, עד שמבלי משים הוא עוקר תנועת התנגדות עממית פלסטינית ממקומה (הלא היא הבי.די.אס — קריאת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות תרבותיות, אקדמיות וכלכליות נגד חברות ומוסדות ישראלים), וממקמה מחדש במערב ככנסייה נוצרית ליברלית. אני גם רוצה להבין את הסנטימנט של גל וחלק מחבריו בארץ יושביה, לטהר את המתנחל מאשמתו ומפשעיו. במונחים תיאולוגיים, הייתי שואל מה מניע את שניהם לקבל עליהם את האמונה הדו לאומית, בלי לקבל עליהם את עול המצוות הארציות המגשימות אמונה זו. אי אפשר שלא להיזכר בתפילה השבתאית הידועה "ברוך מתיר איסורים", כדי להבין שייתכן שחלקנו חושבים, שמתוך שהגענו להכרה הדו לאומית אנו נמצאים כבר בזמן משיחי. אולם המשיח לא כאן והגלות ארוכה והשכינה רחוקה. לכן הבי.די.אס. בעיניי היא המצווה הבאה לשמור על קשר הכרחי בין האמונה המיסטית בהתגלות לבין הפעולה של המצוות היומיומיות, וזאת כדי למנוע התרחקות מטאפיזית לעולמות עליונים תוך כדי הזנחה והעלמה של המחויבות לארצי.

ברור מאליו שמאמרו של גל כץ, כמו כל ניסיון לחשוב את הדו לאומית באופן חיובי, ממלא אותי שמחה, כי גם אני מרגיש שייך למסורת ארוכת ימים זו, המנסה לשמר להמשיך ולחדש חידושים בשפה הדו לאומית. לפעמים אפשר לחשוב שאנו כמו חיים בתיבת נוח (תיבה במובן של משפט בשפה) המשמרת את שפת הדו לאומיות עד יעבור המבול, או אז נוכל לרדת זוגות זוגות של חכמות וחכמים ולמלא את כל הארץ בהוד השפה החדשה–ישנה שלנו. בינתיים נמשיך ליצור את השפה בתיבה או ב"ארץ האמורי" או ב"ארץ יושביה" או בתאטרון החופש של ג'נין, ואין פעולה חשובה מזאת. אולם בכניסה לפרד"ס הדו לאומיות, אל לנו לטעות כבן זומא שנשאר בחוץ, כי לא ידע להבדיל בין מים למים. החשיבות בהבדלה בין מים עליונים למים תחתונים היא ההבנה של הפיצול בסובייקט. היחס בין התאוריה לפעולה אינו יחס אפלטוני לאידאה, או יחס קרטזיאני לדואליות. כי הרי המים הם אותם מים, אבל אלו עליונים ואלו תחתונים.

לדעתי, "המניפסט המשיחי למען דו לאומיות", שפורסם לפני שנים בספרי "גלגול מחילות”, מכיל באופן עמוק את הסנטימנט של "ארץ יושביה”, והיה יכול להיות המניפסט הפואטי שלה – גם בניסיון להזמין את המתנחל לדיון, גם בסנטימנט הדתי שמנסה לפרק את ההגמוניה של השפה החילונית, וגם באמונה שהציונות יכולה לחזור לרגע היוולדה ולהתחבר לכוחות האמנציפטוריים שלה תוך השתחררות מהכוחות הקולוניאליסטיים והאורינטליסטיים שבה. אולם במקביל לפרסום המניפסט, היה לי חשוב לזהות את הסכנה הטמונה בכניסה לפרד”ס התאולוגי–פוליטי, ותמיד זכרתי את האזהרה המדרשית שיש להבדיל בין מים למים בכניסה לפרדס. כי בעולמות עליונים, כשם שיש אלמנט מפעיל יש גם אלמנט מדחיק ומטשטש. ולכן חשוב מאד לזכור שבכניסה לפרד"ס השפה הדו לאומית, הסוד אינו מדרגה עליונה יותר מהפשט, אלא הם כרוכים ותלויים זה בזה ואין האחד יכול להתקיים ללא השני.

איתי טיראן על הכריכה של "מה רוצה יהודי?", ספרו החדש של אודי אלוני

למה הדבר דומה? רבים מאתנו עדיין זוכרים איך בצעירותנו עמדנו ברחובות, מעטים מול רבים וצעקנו: "שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין”. והנה לאחר שהוכינו ובוזינו והוצאנו אל מחוץ למחנה, היום בכל פינה מהימין ועד השמאל עומדים משתינים בקיר ומדברים על שתי מדינות לשני עמים. חלקנו צוהלים על ניצחוננו האידאולוגי, כאילו היינו אומרים: "הרי אמרנו לכם את זה מאז ומתמיד, וידענו את אשר אמרנו". אך מרוב הערכה עצמית לקסנדרה שבנו, לא שמנו לב שחטפו לנו את הסיסמה וכעת היא "שתי מדינות לשני עמים לעתיד לבוא”, וכך הפכה לשם הקוד למדינת האפרטהייד. הווה אומר: "אנו נעלה כמה שיותר יהודים לארץ ונמנע מכמה שיותר פלסטינים לבוא לחיות בה, ולאלו שכבר חיים בה, נגנוב את אדמתם וננשל כפריים ממקור פרנסתם. את הכול נצדיק כמובן בחזון שלעתיד לבוא, חזון בו יום אחד הפלסטיני יזכה גם הוא לאיזו 'שיבה עתידית'". כך החלום שלנו לצדק הפך לסיסמת האפרטהייד והמאבק שלנו לשוויון הפך להצדקת הדיכוי חסר הגבולות.

לכן אנו צריכים להישמר מכל משמר שלא יעשו מחטף גם לחזון הדו לאומי, כי אם לא נשמור עליו מכל משמר על ידי קיום מצוות של צדק לכל, החזון ייעלם בים הסיסמאות הנבובות המשמרות את ההווה הדכאני. לכן, כדי שנוכל לחשוב דו לאומיות, אנו מחויבים קודם ולפני הכול להיאבק למען הלאומיות הפלסטינית המרוסקת. כי הסיבה המוסרית לדו לאומיות אינה חוסר היכולת להפריד 300 אלף מתנחלים מאדמה לא להם על ידי פינוי, אלא בראש וראשונה החובה לתקן את השבר והריסוק של החברה הפלסטינית, כי לאף אחד אין זכות לשמר את הנתק והשבר שבין הפלסטינים ובין עצמם. או אז, כשנעמוד כשווים ונביט זה לזה בגובה העיניים, אפשר יהיה להתחיל את הפרויקט המופלא של המעבר מאחרות לאח–רעות. לכן, כמו רב בישיבה שלפעמים צריך לדפוק על השולחן ולצעוק פשיטא כדי לעצור את הפלפול האין סופי, כך גם אנו צריכים לפעמים לחזור לפשטות של הצדק הארצי, וכמו אותו רב, אנו יודעים שללא הפלפול המקדים לא היינו מגיעים להארה שבפשטות.

 לכן המעשה של ארץ יושביה הוא מעשה חשוב ממדרגה ראשונה והטקסט עצמו קרוב מאוד למדויק, אבל במקביל נראה לי, ואני מקווה שאני טועה, מתחיל להיווצר סביבו טקסט בעייתי ומעקר משמעות, בעיקר בשני מישורים.

חזרות ל"מחכים לגודו" (תאטרון החופש של ג'נין), ראמאללה

המישור האחד – המעניק רהביליטציה למתנחלים. לא יכול להיות שהפנטזיה לחבר מתנחלים לתהליך הצדק והשלום תשכיח מאתנו שאלו אנשים בוגרים שצריכים לקחת אחריות על הפשע שהם שותפים לו. נכון שבכל כתיבתי הפוליטית, תמיד תקפתי את מקור הכוח של הכיבוש, כלומר הליברליות החילונית שיצרה את הגולם – מתנחל הקם על יוצרו ומשרתו בו בזמן. נכון שהמתנחל פעל, מבחינת התל אביבי החילוני, כאובייקט פנטזי המגשים את תשוקותיו האסורות של הליברל, ונכון גם שברגע שהליברל איבד שליטה עליו ונבהל ממנו, זה הרגע בו הוא הפך להיות בבואתו האמיתית והמפחידה של יוצרו, היהודי הישראלי החילוני. אבל עם הזמן, או לפתע פתאום, המתנחל הפך מאובייקט פנטזי לסובייקט גשמי: הוא הפך לאב ולאם ולצרכן תרבות. למרות שמבחינתנו הוא היה אובייקט פנטזי, הרי מבחינתו הוא סובייקט בעל אחריות מוסרית, בדיוק כמונו, ולא אובייקט של התשוקה האסורה שלנו. לכן צריכים לחול עליו כללי הסובייקט, כבן אנוש הנושא באחריות מעשיו.

הרי אנחנו עמדנו מול כל התנחלות, מהראשונה שבהן, ואמרנו להם ולהן, אתם פורעי חוק. יום אחד החוק הבינלאומי יתבע אתכם על פשעיכם, אז אל תגידו לא ידענו. הרי לנו אין הזכות למחול למתנחל ואף לא לעצמנו. לנו יש רק הזכות לבקש מחילה. רק לפלסטיני שחייו הפכו גהינום בגלל המתנחל מעופרה, אריאל ומזרח ירושלים יש זכות למחול. לפיכך, השלב הראשון בקבלת המתנחל לקהילה כסובייקט שווה זכויות – ולא כפנטזיה – כרוך במילוי חובתו לקבל אחריות על מעשיו. עליו להישפט ללא מחילה, כדי להתכונן לקבלת מחילה שאולי תבוא. אי אפשר לטהר, כאשר השרץ עדיין בידו והחטא ממשיך להתרחש בהווה מתמשך. נראה לי, וייתכן שאני טועה, שגל וחבריו ממשיכים להשתמש במתנחל כאובייקט הפנטזיה שלהם ולא כסובייקט אחראי. אם לפנים המתנחל היה, בשביל החילוני הציוני, הכובש האידיאליסט והאנס הפראי, הרי עכשיו הוא הפך להיות מהות הדו לאומיות, ולא כך היא. הדו לאומיות מתחילה קודם כל בהעברת הכוח לפלסטיניות המרוסקת ולא באיחוי פנימי ביהדות האדנותית. לפיכך, מבחינת הקהילה היהודית היא אמורה להתחיל בקבלת אחריות, בשותפות במאבק הפלסטיני ובבקשת מחילה.

(כהערת אגב, אפשר להתייחס למאמרה של אריאלה אזולאי על הסליחה, שגם הוא פורסם לאחרונה בארץ האמורי. ואני מסכים לרוח דבריה, אם כי בזמנו העדפתי את המילה מחילות ולא סליחה, גם בגלל הריבוי וגם בגלל הכפילות שהיא מכילה, כלומר ההבנה שזו פעולה החוזרת על עצמה, והתובנה הטראגית שהסליחה בלתי אפשרית אלא אם היא מגיעה מהמחילות התת קרקעיות של מעמקי הטראומה הלאומית והאישית. כלומר, מדובר בבקשה שלא מאפשרת סליחה עצמית, בניגוד לרוב מה שהאמנות הישראלית הליברלית מייצרת).

חזרות ל"מחכים לגודו", אוניברסיטת קולומביה

המישור השני הבעייתי בעיניי הוא השחרור שיכול להיווצר בשיח הדו לאומי – השחרור מהאחריות למאבק ומחובת הסולידריות. לפעמים נדמה שאנו קהילת מאמינים שהתחילה להתנהג כאילו אנו השליחים המוארים, ולכן מותר לנו להתנהג כסובייקט שאמור לדעת. עוד לא הספקנו לחוות את הפלסטיני הלוקח לעצמו את הכוח להיות המוביל של שחרורו העצמי מעול הכיבוש והדיכוי האין סופי, וכבר אנו מוארים וכבר אנו בעידן האוניברסלי וכבר מותר לנו להגיד לו שאנו יודעים יותר טוב. ביקשנו סליחה והופ יצאנו לדרך.

ובכן, הבי.די.אס הוא הכל חוץ מכנסייה מערבית ליברלית. הבי.די.אס היא הקריאה של העם הפלסטיני. הקריאה אותנטית, כי היא באה מתוך המאבק. היא אותנטית כי היא נולדה מתוך החברה האזרחית ומתוך דמוקרטיה ישירה, ולא מתוך הרשות המנהלת. היא אותנטית כי היא אחת הסנוניות שסימנו את בוא האביב הערבי. אז עכשיו השמאל הישראלי מעוניין להיות גם רדיקלי וגם חביב העם שיצא לרחובות בקריאה לצדק חברתי. אין אני מזלזל כלל ועיקר בקריאה שיצאה מתל אביב, אך מכאן ועד מה שעפרי רומז ומשתיק כסוד שאסור לדבר בו, שמתל אביב תבוא הבשורה לעולם, הדרך רחוקה.

בזמנו בחרתי בשיח מניפסטי משיחי, כי במקום שבו אין אמונה צריך לעורר את המתים. אך בזמן שקהילת המאמינים שומעת פעמי משיח, זה הרגע להתחייב לקונקרטי ולא לחפש שפה מופשטת ומטאפורית – שפה שיכולה לעודד השתחררות מהמחויבות הבסיסית לתמוך בקריאה האותנטית של הנכבש. הכיבוש הוא חוויה קונקרטית יומיומית למיליוני אנשים, לא רק מילה בשיח הישראלי. לא ייתכן שמפני שהרגשנו לרגע בבית בין האוהלים, נוותר על המחויבות לאלו שאף פעם לא חוו בית מהו. לא ייתכן שבשביל הפנטזיה שלנו על "יפו–שכונת התקווה – אותו המאבק", נשלול מיפו את האפשרות של "יפו–ג'נין – אותו המאבק". אסור לנו שהפנטזיה המעמדית הדו לאומית, תהפוך באופן דיאלקטי לכלי מפצל ודכאני. פשוט צריך להבין שבעוד המאבק השני מכיל את הראשון, הראשון אינו מכיל את השני.

 הבי.די.אס הוא הקריאה של חסר הריבונות להכרה, לשותפות ולפתח להידברות. היום המילה הראשונה בלקסיקון הדו לאומי צריכה להיות "בי.די.אס.". היא לא המילה החשובה ביותר, אך היא התיבה הפותחת. ולכן ההיענות לקריאה הזאת, היא המצווה הראשונה של היהודי הדו לאומי. היכולת לוותר על היותך מוביל המהפכה. היכולת להיות קשוב לקריאה של הנכבש, היכולת לא רק לבקש סליחה אלא גם לזחול במחילות של הלוחמים לחופש. בזמנו כאשר הלוחמים היו מזויינים בנשק, לא היינו יכולים להיענות לקריאה גם אם הייתה באה. אך כעת כאשר הקריאה למאבק ויתרה על הנשק והתחמשה בבי.די.אס., אי אפשר לפרשה אלא כקריאה לשותפות, לצדק ולשוויון. לפיכך, עלינו לכבדה, לא כהיעתרות לגחמות של כנסייה ליברלית מערבית, אלא כהיענות של אחים ואחיות יהודיות לקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית.

חיוור, מאוד חיוור. לבן אפילו

עמרי בן-יהודה

עסקת שליט היתה החלטה יוצאת דופן מבחינתו של בנימין נתניהו. בהחלטה זו העניק ראש הממשלה אשרור מטעם השלטון לשני מהלכים. מצד אחד, סימנה העסקה את הפיכתה של ישראל ממדינה ביטחונית למדינה אזרחית. אך בד בבד, היא הציבה רף חדש ומטלטל לחוסר השוויוניות ביחסה לחיי אדם.

הפרשנים השונים מתקשים להסביר את המהלך של נתניהו. לדבריהם, איש הימין המובהק, זה שכתב ספרים על אי כניעה לטרור, החליט דווקא הוא להתקפל. מצד אחד כולם טוענים שזו עסקה נכונה, הכי נכונה, מצד שני, המוגזמת ביותר בתולדות המדינה. הם מסכימים שהתקשורת הייתה הזרז המרכזי לכל העניין, והיא נטתה לאורך כל הדרך לבכר את שחרור החייל, על פני השיקולים הביטחוניים השונים.

אני חושב שבעסקת שליט החליט נתניהו לאמץ (אולי בחיבוק דב) את המהפכה האזרחית בישראל. אמנם לכל מה שהלך כאן בקיץ האחרון לא הייתי קורא מחאה, לא כל שכן מהפכה (שהרי בעבור אלה צריך לצאת נגד השלטון, מה שלא קרה כאן); אולם השיח הישראלי איפשר לראשונה לנפץ את הילת הקדושה של מערכת הביטחון, ניפוץ שהביא אפילו את הפרופ' טרכטנברג למסקנה שאפשר ואף ראוי לקצץ בתקציבה. נתניהו קיבל את הדו״ח אבל הבין שאין זה מספיק כדי לאמץ אליו לגמרי את ישראל האדיבה, האזרחית, הערכית, הפייסבוקית, המלטפת את ״הבן של כולנו״. נתניהו הבין שפניו של צה״ל השתנו; כמו תמיד הוא איננו צבא של ממש (מנגנון מלחמה( אלא מערכת פמיליארית, משפחתית, חמה ואהובה; אך בנוסף לכך דיוקנו היום הוא דיוקנו של גלעד: עדין, מופנם (כך מתארים אותו חבריו לכיתה( רגיש, אזרחי, רך. כל התיאורים האלה נכונים גם להוריו, אנשים סימפתיים ולא מתלהמים, שחיכו את חמש השנים האלו בסבלנות אין קץ, אזרחים מהוגנים שתמונתם החוזרת ונשנית בבית ראש הממשלה מדי כמה שבועות, חוזרת ועולה בי בימים אלה: מנומסים ומדוכאים יושבים מול הבריון ואשתו הבריונית; יושבים, ושותקים.

נתניהו, גדול הפוליטיקאים בדורנו (ואין במשפט הזה שמץ אירוניה), מסובב על אצבעו לא רק את אובמה, אנגלה מרקל וסרקוזי (איך מרקל אוהבת להתקשר אליו אחת לכמה חודשים ולכעוס על משהו, והוא, דרוך ומאמין בדרכו, אפילו לא מזכה אותה בתשובה…) אלא את כולנו, הישראלים בני מעמד הביניים, אוהבי ה"מחאה" ויפי הבלורית. וגם במקרה הזה, עם כל הציניות, השיח הישראלי השתנה לבלי היכר: לפתע, ערך החיים עולה על כל הערכים כולם.

אך אילו חיים הם החיים האלה? המהלך הזה בתרבות הישראלית, חופף כמובן למהלך ההומאני הגדול שבתרבות המערב, הכולל הימנעות מכאב ושמירה על שלמות הגוף. אולם בד בבד עם זכויות האדם, בונה העולם המערבי חציצה הולכת וגדלה בין ערך החיים של אדם אחד למשנהו, והכול על פי פרמטרים אתניים. ככלל, יש לציין שהתופעה הזו חופפת לתופעה האזרחית לה אנחנו עדים. אותה התמקדות בסיפורו של בן-האנוש היחיד המשתייך למעמד הביניים, הדאגה לשלמותו ועתידו, העיסוק החוזר ונשנה במשפחתו מתוך ערכים הומניסטים, היא דרכו של הימין החדש במדינות המערב כולן, ליצור בידול (שהוא בעיקרו מבזה) בין מעמד הביניים, אליו (ורק אליו) מופנה הצדק החברתי, לבין השכבות החלשות באמת, להן לא נותר יותר מקום ממשי בשיח.

תיאורטיקנית התרבות האמריקאית ג׳ודית באטלר, ביקרה את התמודדותה של ארה״ב עם פיגועי ה 11 בספטמבר, התמודדות שבמהלכה הקצינה ממשלת ארה״ב (ואתה השיח האמריקאי כולו) את הפיקוח אחרי הגוף ואת המישמוע שלו ושל חופש הדיבור. באחד הפרקים בספרה ״חיים חשופים״ (precarious life) היא מבקרת את מדיניות ארה״ב כלפי אסירי הכלא בגואנטנמו המאפשרת ״ריתוק בלתי מוגבל״ (indefinite detention). היא מוחה על הדהומניזציה שבהכללה האתנית, המאפשרת את הקביעה המרעידה ״מי יהיה בן אנוש ומי לא״. ואכן מחקריה של באטלר מעלים שאלות קשות בנוגע לערך חיי אדם, ערך השוואתי הקשור במוצא.

ג'יימס ובר, מותו של ג'יימס קוק, 1784

השיח הישראלי התחדד בעקבות המצב האבסורדי הקשה בו שליט אחד מוחזק בתוך רצועת עזה, בידי שני מיליון עזתים המוחזקים בידי ישראל. המציאות הזו של שבי בתוך שבי, העלתה והחריפה את תודעת הבורסה וכלכלת ערכי האדם באזורנו. מדידת הערכים במובן המתמטי הייתה כאן מאז ומעולם, אולם בעקבות מקרה שליט כבר אי אפשר היה שלא לחוש בה באינטנסיביות יתירה.

המקרה של שליט מחייב קריאה פוסט-קולוניאליסטית חריפה של כל האזור. מבחינה זו, ישראל היא בהחלט מקום מיוחד בעולם, ולא בכדי יש שמשווים אותה לדרום אפריקה של זמן האפרטהייד. בעיר אחת כמו ירושלים חיים אנשים בעולמות הפוכים כמעט על-פי אתניות ודת. השוו למשל את ערך השוק של מנת פלאפל בשייח ג׳ראח, שישה שקלים נכון להיום, לזו שברחוב פרישמן בתל אביב – 16 שקלים. או השוו ילד בן עשר למשפחה ירושלמית ערבית משייח ג׳ראח, שאינו כרוך בהוצאות אלא דווקא מהווה חלק מכלכלה יצרנית, שהרי הוא ילד עובד ומרוויח, לילד ירושלמי מבית הכרם, שיש להניח שההוצאות עליו מסתכמות בלא פחות מארבעת אלפים ₪ בחודש.

כבר התרגלנו כאן למציאות שבה מדווח בחדשות, בכל סוג של עימות בין הפלסטינים לישראלים, על פערי שוק מופקעים בפגיעות בנפש אצל שני הצדדים. בצד אחד המספרים באים בעשרות ואף מאות, בצד השני שברים-עשרוניים ובבודדים. והנה הגיעה העסקה המיוחלת וכולם נדהמים: אחד ישראלי מול 1,027 פלסטינים. אפילו בעסקת ג׳יבריל הידועה לשמצה היה מדובר באחד מול שלוש מאות. ברור אם כן, שמדובר בתהליך של הקצנה, לא רק בשיח אלא בפועל ממש. מאחר שחיי אדם פלסטינים אינם שווים בערכם לחיי אדם ישראלים, מסכים גם נתניהו לתת אלף תמורת אחד.

אנשים מהצד הימני הפוליטי ובני משפחות שכולות מזדעקים, ואולי בצדק, שיש בעסקה הזאת משהו לא מוסרי. הוא לא רק לא-מוסרי ביחס הזועק אחד לאלף, אלא בהפקרות של עוד ישראלים רבים שיהיו חשופים יותר לפעולות טרור בעתיד. אך הם לא הבינו מה שביטחוניסט כמו ברק הבין מזמן: שחוסר האיזון בעולמנו הולך בשני הכיוונים, ושכמו שמותר לשחרר חיי אדם פחותי-ערך, כך גם מותר יהיה אחר-כך לקחת אותם.

נתניהו מבין הבנה מעמיקה מאין כמוה את היחס החדש שבו ההומניזם חייב להציג עצמו כמקדש חיי אדם, ומאידך לערער על שוויים. אי אפשר שלא לקרוא קריאה פוסט-קולוניאלית גם במאפיינים נוספים שבמאזניים הבלתי אפשריים: מצד אחד היחיד הלבן השברירי ומהצד השני המון של פראים עם דם על הידיים. כמהלך תרבותי לא יכול היה נתניהו לקבל ליהוק טוב יותר, כך הוא יכול לאשרר בשנית את ההומניזם הישראלי, כדוגמת ״להציל את טוראי ריאן״; אנחנו נאבקים על שחרורו של האדם היחיד, המעודן, החלש, ומייצגים בכך את הציוויליזציה המפותחת, ובדיוק לשם כך האחרים לנו אינם בני אדם –  אין בהם ילדים ואין בהם אימהות, ולכן הם יכולים להוות, ותמיד הינם, המון.

אפרסקים

רתם אילני

אנחנו הטבחיות, טיפחנו קשרים עם המרכזנים כדי לקבל קווי חוץ.

כמובן שזה היה לפני הניידים. מי שהגיעה לשרת בבסיס הדרומי הענק, הוצפה מיד בבוהק שמש מסנוור וחיפשה צל קורה ואיזה יחסים עם מישהו כדי לשרוד שם. אז כשהגעתי למטבח, הוותיקות אמרו "אנחנו מביאות להם פירות, עוגות ובורקסים, שמגישים רק בחדר אוכל טייסים והם נותנים לנו קווי חוץ, לטלפן לחבר, את יודעת… תדעי לך, אם אין לך קשרים שם, את לא יכולה לטלפן החוצה. רק קצינים מקבלים קווים חופשי".  כמובן שגם אני רציתי לטלפן לחבר וגם רציתי לעשות מה שהאחרות אומרות כי כל המקום הזה הפחיד אותי. בחוש כלשהו הבנתי שעשיתי משהו בטעות, הרי אני כאן, אבל הן יהיו חברות ויעזרו לי. אנחנו עבדנו במטבח במשמרות והיינו צריכות להגיש בחדר אוכל קצינים ובחדר אוכל טייסים. לרסר"ים הגישו טבחים בנים, ולשאר, הכלליים, הם הגישו לעצמם בכלל.

ביום ראשון היה לנו זמן אחרי ארוחת בוקר וקבלת ספקים והיינו שולחות מישהי למרכזיה להביא אוכל לחמודים. המרכזנים ישבו בתוך בניין שמור, כניסה בתפקיד בלבד, אבל אנחנו נכנסנו. גם הם עבדו במשמרות והיו צריכים לענות לשיחות נכנסות ולהעביר אותן ליעדן. אם חייל או חיילת פשוטים היו מטלפנים ומבקשים בקול מהסס קו חוץ, הם היו צריכים לשאול "בתפקיד?" אם היא אמרה כן, לוחצים על הקו ונותנים. אבל זה המשיך. הם היו צריכים לעלות על הקו אחרי שלוש דקות ולשמוע האם השיחה אכן בתפקיד במקרה שלא, לנתק אותם. בגלל שהם היו בנים, החיילות היו מבקשות מהם בקול עדין ומתחטא, מפלרטט אפילו. אבל החיילים ביקשו בזהירות ונימוס מופלג.

כשבאנו למרכזיה להביא להם מאכלים, הם היו משתובבים שם אחד עם השני ועושים שיגועים בטלפון לכל מיני חיילים ובסיסים. הם היו חביבים.

אנחנו הטבחיות, היינו חיילות מופרעות. לא היינו אינטלגנטיות כמו המפענחות או הבודקות. להן היה מקצוע. גם המרכזנים היו מופרעים, לא פחות מאיתנו. כך קרה, שביום ראשון אחד חם ומלא געגועים, הבנות אמרו, רוצה ללכת למרכזיה להביא להם אפרסקים?

כן, למה לא. הן נתנו לי כובע ב' ירוק מלא באפרסקים קרים וטריים. התחלתי לצעוד בשמש , ידי מלאות בכובע, לעבר המרכזיה. הגעתי, מכיוון שהיה אסור להכנס, רק נשענתי מעט על הדלת והם כבר רצו לעברי צוהלים ומריעים "אפרסקים!." בכובע היו ארבע עשרה אפרסקים ובמרכזיה היו חמישה בנים. הם צחקו וחייכו ואמרו תודה. שבי קצת, הרסר"ית לא תבוא עכשיו. בעלה שגם הוא רס"ר חולה והיא במרפאה איתו". ישבתי ואז הם סיפרו לי שהיום באה קצינה חשובה, פתחה את הדלת, הציצה על חמישתם ובחרה לה פקיד נאה ללישכתה. היא היתה מלווה בקצין המרכזיה, הנמיכה את קולה, הצביעה על דניאל ואמרה "אותו, אני רוצה אותו" והקצין הנהן בשקט. למדתי דבר חדש. המרכזנים לא סתם יושבים פה במשמרת של חמישה על עבודה אולי לאחד. כאן בוחרים פקיד לקשט את המשרד ומי שיש לו יותר קשרים בוחר ראשון מכל מחזור שהגיע מהטירונות. דניאל אמר שהיא נראתה לו בסדר, בטח תשחרר אותו מוקדם כל יום. לא נראית אחת שתחזיק אותו סתם במשרד עד תשע בערב, בשביל להסתכל. הבנים צחקו ואמרו יאללה, בקרוב אצלנו, שנצא מהחור הזה ונראה גם חיילות נשטוף ת'עיניים, יבש פה כמו הנגב.

אמרתי להם שאני חוזרת למטבח ושיתנו לנו בצהריים קווים, אנחנו מתות לדבר עם הבית. הגרון שלי היה קצת חם מכל הסיפור הזה, אבל מה שהיה איכפת לי זה לטלפן בצהריים לחבר שלי. כי בשבת הוא לא ענה לי בכלל והיו לי דאגות. וגם, רציתי לבכות לו. הבנות אמרו לי שבמקלחות יש זיהום על הרצפה, לא להתקלח אף פעם יחפה, ורציתי לברוח הביתה ולהגיד לו שיבוא גם הוא.

הלכתי לי בשמש עם כובע בד רחב וירוק, ריק עכשיו, וג'יפ של רסר משמעת נעצר על ידי. זה היה אמגרס. באופן כללי, הוא שנא אשכנזים ונטפל לחיילות שנראו לו מצפון תל אביב ואוכלות קוטג'. ככה הוא אמר. אבל הוא הכיר אותי מהמטבח והטיולים למרכזיה, אז במקום לתקוע לי תלונה על הליכה על הכביש ולא על מדרכה, הוא אמר "עלי" והביא אותי למטבח. קצת חששתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא שונא אותי. אתן מביאות אוכל של טייסים לבנים במרכזיה? וואללה… וחייך לעצמו חיוך עם שיניים חזקות. עושים חיים הבנים האלה…

אני כבר חשבתי שאם החבר שלי לא יענה גם היום , אני בטח אברח אחרי המשמרת. לא איכפת לי. אם יתפסו אותי, איזה עונש יתנו לי? יורידו אותי בדרגה?

כשנכנסתי למטבח כבר היה צריך להגיש צהריים ואני לקחתי את חדר אוכל קצינים יחד עם דרורה היפה ועם דלית העצובה. גם אנחנו היינו עצובות, אבל כל הזמן צחקנו. אני ודרורה המצאנו איך לזייף פסים של הרסר"ית שלנו, מראים את זה לחיילים ששומרים בשער והם מסתכלים בקינאה ואומרים כיף לך, והיינו אלופות הבריחות. אני לחבר שלי והיא לחבר שלה. דלית לא ברחה כי היא רצתה לצאת מהמטבח ולהיות פקידה של קצין שמצא חן בעיניה אבל לא שמע על קיומה. פולה אמרה כל הזמן לי ולדרורה שהטרמפים שלנו בלילה נורא מסוכנים אבל זה לא עצר אותנו בשום רגע שהיה אפשר לברוח בו. החבר שלי לא סבל את הבריחות שלי. הוא רצה למלא את תפקידו בבסיס שלו בשקט. בלי שאופיע פתאום בעשר בלילה  בשער והש.ג יטלפן לו היא באה היא באה. אבל אני הייתי אובססיבית. החבר של דרורה עבד בחוף באילת ואהב לשתות וגם לעשות סמים וגם היא היתה אובססיבית. אבל עזרנו זו לזו וכל הבנות האחרות כמעט חיפו עלינו ודאגו מאד.

בשלוש סיימנו לנקות. ניקיתי קצת את עצמי והתיישבתי לחייג למרכזיה, מוטי, אתה יכול לתת לי קו? מי זו? אני מהצהרים, כן, בטח מתוקה, שיחקתם אותה היום עם האפרסקים עשינו מסיבה קחי… הטלפון צלצל שלושה צלצולים ואוסנת הפקידה שלו ענתה צוחקת. כשהיא שמעה אותי היא הפסיקה לצחוק ואמרה הנה הוא כאן אתמול בלילה היינו בתרגול מיוחד, חיפשת אותו? היה לי חם נורא והזיעה נטפה לי לתוך העיניים. סגרתי לפני שהוא לקח את הטלפון. אמרתי לבנות שאני נוסעת. הן התקבצו סביבי ושאלו מה קרה אבל אני אמרתי להן תנו לי לזוז. אל תדאגו, אני בסדר. בפעמים קודמות הן אמרו לי שאם הוא ככה אתי עכשיו, ברווקות, מה יהיה בנישואים. סידרתי את הכפתורים בחולצה ואת התג, כדי לא לחטוף בדרך אל השער תלונה, חטפתי את התיק שלי מהארון והתחלתי לזוז מהר מהר לכיוון השער. היה לי ללכת שני קילומטר והאספלט הקרין חום של שמש צהריים לוהטת. לא יכולתי בכלל להרים מבט מעוצמת האור שהיתה בחוץ. אבל בכל זאת, הלכתי על הכביש ולא על המדרכה.

עוד זכרונות בלתי מהימנים מבסיסי צה"ל:

מסמך וינקלר-אושר

גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

החיילים של רמת החי"ל