כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה

by

ערב האמורי. יום לפני ערב האמורי, שהתקיים השבוע בתל אביב, נטען שהמשתתפים הלא-אשכנזים בערב – מזרחים וערבים – נדחקו לפאנל דיון הפתוח יותר, כלומר לא יהיו בין המרצים. הערב היה על "תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה".

הרצאות. בין המרצים היו (בתחילה, לפני שזה השתנה) עפרי, יאיר ליפשיץ ונעמה קטיעי. את נעמה לא הכרתי אישית, אבל לשם המשפחה שלה היה צלצול תימני. יאיר הוא יהודי דתי. כתבתי לו: חבל שאתה לא לסבית פלסטינית דתייה, אבל נקבל אותך כפי שאתה. זו הנקודה, לדעתי, שבה הפוליטיקה של הייצוג מתקרבת לאבסורד.

ובכל זאת, היה הרבה צדק בדבריה של אורטל בן דיין, אחת המשתתפות בערב, שהיתה זו שעוררה מלכתחילה את המהומה (ויש לי סיבה להאמין שהיא תיקח את האיפיון הזה כמחמאה). אכן, דווקא בפאנל היו שלושה מתוך ארבעת הדוברים מזרחים או ערבים. בבלי דעת, ודאי ללא מודעות, יצא שהמזרחים הם (בעיקר) אלה שמביאים את "קול השטח". ההרצאות דיברו פחות מתוך זהויות, ואילו בפאנל הדוברים הביאו, במידה רבה, חוויות אישיות.

חוויה אישית. איך מדברים חוויה אישית? בדברי הפתיחה שלי אמרתי כמה דברים על הגל, ועל סקס. הדברים ביטאו, בין השאר, חוויה אישית. דיברתי על הפוטנציאל הסורר של סקס, על הכוח שלו לשנות אותנו, מן חומר ממשות שמסרב לסיפורים הרגילים שאנו מספרים על עצמנו, ובזאת גורם לנו לחפש סיפורים אחרים. האם העובדה שלא דיברתי על עצמי, מפורשות, הפך את זה לדיבור תיאורטי, מנותק? אני מקווה שלא.

מנחה אישה. נאמר שהיינו צריכים לחפש מנחה ממין נקבה. אני זה שהנחיתי את הערב, ואינני נקבה, לפחות בינתיים. אבל אני אחד משני העורכים של הבלוג. היה לי חשוב להיות בעמדה שמשפיעה על מהלכו. מישהי כתבה לי, בפייסבוק, שגם עמדה של הקשבה היא חשובה. היא צודקת. אבל אני רוצה (גם) לדבר. לכן הקמתי את הבלוג. אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב.

פריבילגיות. האם הסירוב שלי לוותר על עמדת ההנחייה מבטא אי-מוכנות לוותר על פריבלגיות? אחרי הכל, העובדה שאני מרגיש שיש לי מה להגיד, או לכתוב – ושראוי לומר את זה — קשורה ודאי להיותי גבר, או אשכנזי, או בקיצור: גבר-אשכנזי. להגנתי אני יכול להגיד שמתוקף הצבע שלי, וההזדמנויות שניתנו לי, יכלו להיות לי הרבה יותר פריבילגיות. יש לי חבר שעובד בהייטק (גם אם סוג "מגניב" של הייטק) שאמר לי לפני כמה ימים שאני עני מבחירה (בתגובה להקנטה הקבועה שלי ש”אנחנו כבר לא מאותו מעמד”). הוא צודק. יש עוני מבחירה. וזה נכון שהוויתור על פריבלגיות, במובן הזה, מאפשר סוג אחר של הנאה. יש פה כלכלה. אני משלם בהון חומרי פוטנציאלי אבל מרוויח הון סימבולי בלתי מבוטל. אני גר בניו יורק, אני דוקטורנט לפילוסופיה, ואולי ביום מן הימים אהיה פרופסור באוניברסיטה. יש אנשים שזה עושה להם את זה, ואני כנראה ביניהם.

ביטול עצמי. לכן אני בעד ביקורת עצמית אבל כופר באפשרות של ביטול עצמי. הרגשתי שהציפייה לוויתור על עמדת ההנחייה היא ציפייה שאבטל את עצמי. אלא שלא אבטל את עצמי. אם אוותר על עמדת הנחיה ארוויח עוד הון סימבולי. יגידו: ארץ האמורי הוא מרחב שוויוני באמת, או, נגיד: גל כץ הוא אציל נפש (או משהו מהסדר הזה). שוב הכלכלה המוכרת. אז בעיניי ביטול עצמי הוא צביעות. הוא פרקטיקה מתוחכמת במיוחד לשמר הירארכיות. כי מי מסוגל להכאה על חטא, לביטול עצמי? מי שיש לו כוח, הלבנים, המתייפייפים, מי שיכול להיעשות לחיה ואינו כבר חיה. קראתי פעם מאמר רלוונטי של שרה חינסקי, שאני שב וחוזר אליו, על ביקורת עצמית כמדיום דרכו האמנות הישראלית מאשררת את הלובן והאירופיות שלה. היא כותבת על תערוכה שעסקה, בין השאר, באוריינטליזם באמנות הישראלית שהוצגה פעם במוזיאון ישראל. המבקרים היו ברובם הגדול אשכנזים. המזרחים, לעומת זאת, הובאו באוטובוסים לתערוכה אחרת, משהו על "פולקלור".

התאבדות היא ביטול עצמי אותנטי. אז יש כזה. אבל יש ביטול עצמי לכאורה שאינו ביטול עצמי. סמי שלום שטרית קרא לאשכנזים לעזוב את הארץ. בעיניי לעזוב את הארץ – לא סתם כי נמאס או צריך אלא כאיזו הצהרה פוליטית – היא אשרור של עוצמה פוליטית. מי שעוזב הוא מי שיכול לעזוב, ומי שעוזב הוא גם מי שאבותיו שלו, המורשת שלו, אחראים במידה רבה לבלגאן המדכא שבגללו קשה לחיות בארץ הזו. זו עמדה חסרת אחריות. לא מפני שאנחנו (באיזה מובן ברור של אנחנו) “אליטה משרתת", אלא כי כעת יש לנו אחריות לחיות דווקא כמיעוט, ולא להוון את הישראליות השמאלנית שלנו בכל מיני מחלקות רדיקאליות בברקלי או קולומביה. אני שמח בזה שאני כותב על הגל ולא, כפי שפרופסורים רדיקאלים מסוימים מצפים, על רשעותה של ישראל.

אז מה אני מציע? אני בכלל לא בטוח. אולי, למשל, לא לפחד מקונפליקטים? ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות. וזה ממש לא נורא. כמו שלמדנו בערב הזה, אלימות מכוננת תשוקה. השאיפה היא לקחת אחריות על האלימות, לדבר עליה, שתתקיים בשיחה ולא בפצצות על ריכוזי אוכלוסייה. אז אפשר לחשוב על הטקסט הזה כניסיון לקחת אחריות על האלימות שלי. בעיניי זה לא סוגר שיחה אלא פותח אותה. כאמור, אני בעד ביקורת עצמית, אבל יש דברים שחשובים לי, שהם אני עצמי, לפחות כרגע (השתניתי בעבר, אני משתנה בהווה, אולי אשתנה שוב בעתיד).

יחסי כוח. ראג'י בטחיש דיבר בערב על סקס מזדמן בין יהודים לערבים. הוא ציטט סיפור שנשלח לקדיתא, האתר בו הוא עורך את המדור הקווירי. בסיפור צעיר פלסטיני קתולי מגלה שהגבר עמו הזדיין זה עתה הוא מתנחל (יש לו כיפה סרוגה). “חטאתי חטא עצום", הוא אומר לעצמו, כפי שאומרים הקתולים הערבים בסוף התפילה, ולא ברור אם החטא הוא המשכב זכר או דווקא הזיון עם מתנחל. אבל החטאיות של משכב זכר מחוללת תשוקה, ומן הסתם גם החטאיות של משכב מתנחל. אורטל דיברה, בין השאר, על סקס בין רוסים למזרחיות בעיירות הפיתוח, וגם על הפחד של האשה המזרחית מ"הרוסייה הזונה" שגונבת את הבעל. איתמר טהרלב סיפר שבמעלה אדומים, עיר מגוריו, דווקא הבנות המקובלות "הלכו עם ערבים" (בשונה מהדימוי המקובל, על נשות שוליים חלשות), כי בניגוד לגברים מזרחים (יהודים-ערבים) הם לא סורסו בניסיון להידמות לאשכנזים. אני חושב לעצמי: כל החטאים הללו, כל האלימות הזו, כל הכוח הזה – האם אנחנו באמת רוצים לגמרי להיפרע מהם? האם יש לנו תשוקה בלעדיהם? אולי עדיף לשחק עם אלימות, לקחת ממנה איזה מרחק אירוני, במקום להתיימר להתעלות מעליה.

חולשה. אולי גם לנסות להתחבר למקום שבו אנחנו חלשים. לא באיזה שפגט מלאכותי, אלא בהתבוננות פנימית. אני, למשל, אשכנזי, אבל גדלתי בשכונה לא כל כך טובה בפתח תקוה. ההורים שלי עבדו באגד ובמשרד הפנים. יש המון אשכנזים כאלה, אני חושב שרובם. אני קורא להם "האשכנזים הפשוטים". גם אני, בסופו של יום, “אשכנזי פשוט" (ולא תמיד היה לי קל לקבל את זה). ואולי גם הרצון שלי לחזור בסופו של דבר לארץ, אחרי הדוקטורט (אם כי ייתכן שזה ישתנה, כמובן), הוא הכרה בחולשה. כן, אני תלוי במידת מה בממסד הציוני. האנגלית שלי לעולם לא תהיה מספיק טובה, אין לי דרכון אירופי. בסופו של יום אני אשכנזי אבל גם יהודי חרד, משתוקק לאהבה ולבית היחיד שאי פעם היה לי (כתבתי על זה עוד כאן).

היסטוריה. לאחרונה כתבתי עבודה באנגלית, באוניברסיטה, על הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס. ניסיתי לפרש טענות שלו על איך "הספקן" (the Sceptic) צריך לחיות, ובניגוד למקובל כיום בטקסטים אקדמיים השתמשתי, כשהתייחסתי לספקן, בשם הגוף "הוא". חשבתי לעצמי: הרי הם כולם היו גברים. דמיינתי עתיד שבו אנשים יחשבו שהיו ספקניות נשים, או פילוסופיות נשים, באותם זמנים עתיקים (בעוד שבפועל נשים הושתקו לרוב באלימות), רק מפני שהם קוראים טקסטים אקדמיים בהם יש רק שם גוף אחד – "היא". כנראה שהעבודה הזו תוגש לפרסום, ושם, כבר הובהר לי, יוחזר שם הגוף התקין פוליטית.

למה אני מספר לכם את זה? כי אני חושב שיש פנטזיה של מחיקת האלימות, של קיום פרוגרסיבי משוחרר ושוויוני, שלא בכדי מלווה גם במחיקת ההיסטוריה, שהיא כולה סיפור ארוך של אלימות (וגם הרבה דברים אחרים). אז לא. אני אשכנזי, וכמו שאמרה לי אורטל בן דיין (כששאלתי איך אני יכול להפוך ל"פחות אשכנזי"): “אתה חסר תקנה" (=החטא הוא קדמון). וגם אם אברח מהארץ, עדיין אהיה אשכנזי, כי יש לי היסטוריה. אמנם גם "אשכנזי פשוט", גם יהודי. יש פה המון סתירות. אני לא תמיד יודע מה לעשות איתם. אז העליתי כמה מחשבות על הכתב. אני מקווה שלא ישתמע שאני נגד שינוי, או פתיחות, או שיחה, או ויתור על פריבילגיות. אני רק חושב שבסופו של דבר זה נורא מסובך. ויש איזה רגע שבו צריך לקחת אחריות על האלימות שלנו, על הדברים שהם אנחנו עצמנו, שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם. אלימות שיש בצדה אחריות עדיפה מהתבטלות עצמית כוזבת.

דו לאומיות. עפרי, בהרצאתו, דיבר על הפחד הציוני מן המיניות הלוונטינית, הגובר כאשר חומות ההפרדה הבין-אתניות מתפוררות. לכן נרצחו הומוסכסואליסטים בתקופת המנדט, ועל רקע זה ניתן להבין את התפרצות השיח הגזעני בימינו אלה. אפשר, אם כן, לברך על ההתענגות, על הסקס, שכמו כל התענגות היא מהנה וכואבת כאחד, אלימה במידת מה, לפעמים הרבה יותר מדי. אבל בסופו של דבר היא מעידה שפנטזיית ההפרדה של הציונות הליברלית – והחומות הממשיות בשטח – אינן יכולות לממשות הגופנית של הארץ הזו, לקירבה הפיזית בין גופות שונים, חומים ולבנים, נימולים וערלים (עורלה יכולה להיות גם מטאפורית, סיפר יאיר ליפשיץ). נעמה קטיעי הראתה בדבריה כיצד ההגות המתנחלית הרדיקאלית קושרת בין צניעותה של האישה היהודייה לטוהר היהודי של הארץ (ועל רקע זה, באופן מעניין, אפשר להבין את גבור הדרת הנשים). ושוב, צריך לברך: החרדה שלהם (ושלנו) מעידה שהתשוקה עובדת. הארץ אינה טהורה, היא נמלאת חטאים.

לסיום. מישהו כתב (שוב, בפייסבוק) לפני ערב האמורי את הדברים הבאים:

עד כמה שאני יודע, "ארץ האמורי" הוא בלוג אשכנזי כמעט במוצהר (הכי במוצהר שאפשר בתנאים הנוכחיים), ולא מתחפש למשהו אחר, ודווקא בגלל זה אני קורא אותו בשקיקה. אני תמיד קורא את הבלוג בעיניים מזרחיות כחומר גלם אשכנזי משובח.

ואני אומר: שיהיה. אם נגזר על הטקסטים שלי להפגין אשכנזיות גולמית – ואוסיף: אלימה משהו – אז אני מנסה לקבל את זה. זה עדיף מניסיון לברוח מזה, שדווקא מאשרר את הלובן, או הגבריות (או עמדות כוח אחרות) כמין עמדה אוניברסאלית שמתעלה מעל האלימות. אני, מנגד, בעד קיום חברתי קונפליקטואלי, וברור לי לחלוטין שלפעמים זה כרוך באלימות וחרדה. גם תשוקה.

*

את התמונות צילם יותם פלדמן. סדר המופיעים (מלמעלה, מימין לשמאל): יאיר, עפרי, אני, נעמה, שוב אני, אורטל, ראג'י, איתמר, ושוב עפרי.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

38 תגובות to “כמה הערות (אשכנזיות) על תשוקה וחרדה”

  1. טל Says:

    אני גדלתי במעלה אדומים, לומר שהבנות "המקובלות" הסתובבו עם ערבים זה קישקוש מוחלט. הינו מתלחשות,מרכלות ומביטות על הבנות הללו והיתה בושה ואשמה גדולה סביב הנושא. במקום לשמוע עדיות מפוקפקות מפי גבר הייתי מצפה שאותן בנות "מקובלות" תבואנה לדבר על כך בפומבי

    • האמורי Says:

      תודה על התגובה. אני מבין שאת לא מסכימה. אבל זה קצת קיצוני לומר שלדבר על "בנות מקובלות" זה בגדר השמצה (ובלי קשר לעובדה שאני לא רואה בלצאת עם ערבים סיבה לבושה). אף אחד לא נקב בשם של אף אחת.

  2. יסמין Says:

  3. Yariv Mohar Says:

    יא סלאם. אהבתי את היציאה נגד האבסורד אליו מגיע לפעמים שיח הייצוג. וכן, האיזון הוא דק מאוד בין לבטל כל רגישות לייצוג לבין להפוך את הייצוג לפרספקטיבה היחידה כך שאדם לא יכול ליזום ערב ולהכיל בתוכו את עצמו בשל סוגיות של ייצוג הגמוני

  4. פרידמנית Says:

    גל שלום,
    אני שמחה לראות את הדיווח פה, כי לא הייתי בערב הזה. אין לי ספק שהערב נהיה כמו שתוכנן בהתחלה, בלי דעת או ללא מודעות. ופה זה בדיוק המקום שזה מתחיל להיות מעניין: איך בלי מודעות המזרחים מדברים "על חוויות אוטנתיות אישיות" והאשכנזים מרצים באופן אקדמי. ונדמה לי שעל זה היה הדיון (או המשחק המקדים, כפי שאולי קראתם לזה בערב, במסגרת הסקסואליזציה של החיים והתשוקתיזציה של הקיום הישראלי).
    התחושה שלי בקריאה של מה שאתה כותב, היא שאתה מצטדק כל הזמן ומסביר למה אתה לא צריך להצטדק. משהו פה לא מסתדר. אתה רוצה לחיות בישראל? יאללה, תחיה. אתה מרגיש עם זה לא נוח? אפשר להבין. אבל כל האידיאולוגיה שיש מסביב לזה…נו: בסופו של דבר, בתור אשכנזי יש לך יותר סיכויים להיות פרופסור לפילוסופיה בישראל מאשר מחוצה לה.
    יש כאן בלבול בין מעשים לבין עמדות. לעזוב את ישראל, גם מי שעושה את זה כדי לחפש עבודה בלוס אנג'לס, זו לא עמדה. זה מעשה. אתה בינתיים חי בניו יורק, וזו גם לא עמדה אגב, ומתכוון לחזור לישראל. על הכיפק (לפחות בשבילך, בשביל הפלסטינים פחות ואני לא משוכנעת שהחיים שלהם כל כך מלאי תשוקה. ממה שעוברות נשים פלסטיניות במחסומים זה נשמע יותר כמו אונס).
    בינתיים כל הדיבורים על תשוקה נשמעים יותר כמו זיוני שכל ומתאימים לדור הנוכחי:
    oversexed and underfucked

    • גל כץ Says:

      פרידמנית, קצת לא נעים לי להגיב לתגובה הזו. היא די תוקפנית. אבל אני אנסה בכל זאת. אגב, בסופו של דבר אורטל כן השתתפה בערב, ונעשו בו שינויים. תכלס אני חושב שהוא היה די מייצג. אבל אני מניח שניסיתי להגיד שבסופו של דבר אנחנו מדברים מהפרספקטיבה שלנו, ותמיד יש בזה אלימות מסוימת, ועדיף לקחת על זה אחריות מאשר להתכחש לזה.

      את חושבת שאני מנסה להצטדק? אולי. זה פשוט ניסיון לדבר בכנות על כל מיני תחושות שעלו בי לפני הערב הזה, במהלכו ואחריו. אני באמת ובתמים חושב שיש פה איזה מתח תמידי – בין צורך להצטדק לבין אמירה שצריך לשים לכך גבול, דווקא מתוך איזו תובנה פוליטית. ואני באמת לא מבין מה הקשר בין הסיכויים שלי להיות פרופסור למה שאת אומרת. אני גם בספק גדול אם זה נכון. בשוק העבודה האמריקאי, עם דוקטורט בינוני פלוס ממחלקה מובילה, מצפה לי משרת פרופסור די בטוחה. בארץ אאלץ להיאבק על מקומי גם עם דוקטורט מעולה (במיוחד באקלים הנוכחי ולאור הדיעות שאני מביע כאן). ואגב, אני בכלל לא בטוח שאחזור לארץ. אני רק מקווה שאם לא אחזור לארץ לא אהפוך את זה לדגל פוליטי.

      "בשביל הפלסטינים פחות". ומה אצלך? איפה את גרה בעצם? מי סובל בגללך, פסיכולוגית מהמעמד הבינוני הגבוה בארץ מערבית כלשהי (זה הפרופיל שאני מצליח להרכיב מהתגובות שלך עד היום)? אני בטוח שהרבה אנשים: מהגרים, עניים, האנשים שמייצרים בשבילך (ובשבילי) כל מיני דברים באפריקה או באסיה. ככה זה. ושלא תביני – גם אני חי על חשבון הרבה אנשים. אבל אני ממש מקווה שרגשות האשם שלך (או שלי), לא יהיו המקום ממנו אנחנו עושים פוליטיקה.

      אם קראת את הפוסט הזה כהתקפה על ישראלים שחיים בחו"ל, אני מצטער על כך. זו לא היתה הכוונה. יש הרבה סיבות טובות לחיות בחו"ל. אני עצמי עשוי (אפילו בסבירות בינונית) לחיות בעתיד בחו"ל. אני לא מדבר על המעשה אלא דווקא, כן, על העמדה שאנחנו לוקחים מולו.

      • פרידמנית Says:

        גל, סליחה אם זה יצא תוקפני, יצא לא טוב אם כן ותודה שהגבת בכל מקרה.
        אני לא חושבת, אלא מרגישה שאתה מצטדק וכנראה לא מבינה את ההבדל בין "עמדה" ל"מעשה" כפי שאתה מבין אותו. ממה שכתבת, הבנתי שאין לך כוונה לחיות בחו"ל (עם הניתוח שלך לגבי הסיכויים לקבל עבודה אני מסכימה, אבל זה לא משתמע מהפוסט, אלא רק מהתגובה).
        אני בטח מסכימה על כך שצריך להיות מסוגלים להחזיק קונפליקטים באופן פתוח ולחיות עם האלימות במקום להכחיש אותה. אבל בערב שלכם, לפחות מהדיווח פה, נשמע שלא היה לה הרבה מקום. לא הייתי בערב, אבל זה נשמע כאילו יש התעלמות מהאלימות שהפלסטינים והפלסטיניות חווים יום יום. לא בתקופת המנדט הבריטי. בשבילם מדובר ביחסי סאדו-מאזו, בזמן שאתה מחזיק בעמדה שצריך להישאר במקום שבו היחסים האלו מתקיימים.
        הפרופיל שלי שהרכבת הוא בהחלט נכון, ומהסיבה הזו אני משתדלת להיות מודעת לפריבילגיות שבאות איתו ובהחלט עושה מזה דגל. מקווה שלא ממקום של רגשות אשם, אלא ממקום של הבנה של משאבי הכוח שיש בידי. בגלל זה אני שומרת על עילום שם, כיוון שבתור פסיכולוגית, זה לא טוב למטופלים שיגיעו אלי אם ידעו עלי את זה. עדיף להשאיר להם יותר מקום לפנטזיה ולא להגביל את המרחב הטיפולי שלהם.
        למה לא להפוך את זה לדגל אם אתה עוזב את ישראל וכן לצאת בעמדה שצריך להישאר בישראל, אם כן? זה מה שלא ברור לי בכל הסיפור הזה. הרי החלטה להישאר או לעזוב היא תמיד גם אישית וגם פוליטית.

      • גל כץ Says:

        פרידמנית, האלימות היומיומית שהפלסטינים חווים מדוברת ונעסקת בפורומים רבים. זה מובן מאליו שעורכי הבלוג מודעים לאלימות הזו, וכך גם רוב רובו של הקהל שהגיע לאירוע. בדיבור על צדדים אחרים המציאות בישראל/פלסטין אין מכדי לבטל את העוול הזה. אבל אולי תסכימי אתי שהתעקשות על מעין "דקת דומייה" לרגל הסבל הפלסטיני בכל אירוע ואירוע היא קצת צדקנית.
        באשר לעזיבת הארץ – אולי צריך להימנע מפיתוח אידיאולוגיה המעודדת הישארות של שמאלנים בארץ. אבל אם עשיתי את זה, זה בתגובה לטענות כמו שלך, כאילו המעשה המוסרי הוא לעזוב את הארץ. ואכן, בעבר בבלוג הזה את קראת לעזוב את ישראל. אני מוכן לוותר על האידיאולוגיה אם את תוותרי על האידיאולוגיה. או לחילופין: אפשר ששנינו נציג את טענותינו האידיאולוגיות. ציבור הקוראים יקרא ויחליט. אני לא מבין מה הבעיה עם אידיאולוגיה. כמו שאת אומרת, מעשים הם תמיד אישיים ופוליטיים. אנחנו נוטים לפתח להם הצדקות.

  5. יעל Says:

    בקשר להערה על עולם בו "עלולים" חלילה לחשוב שהיו בעת העתיקה גם סקולריות נשים וכביכול לחטוא להסטוריה: ההפך, השימוש בלשון זכר בלבד מוחק כל זכר לפעלתנות נשית בעולם וזה-זה החטא הגדול להסטוריה. המחשבה ההפוכה היא, ובכן, ניאו-שוביניזם.

    • גל כץ Says:

      יעל, ודאי שיש משהו בדברייך. ואני לגמרי בעד הקפדה על לשון נקבה כאשר מדברים על ישויות מופשטות (כמו "הספקן") בהווה. אבל יש מקרים (כמו האסכולה הספקנית שאני מדבר עליה) שבהם שימוש ב"היא" הוא פשוט מגוחך (מבחינת הקשר למציאות). ויותר מזה, אני חושב שהוא מוחק היסטוריה של דיכוי, לא מנכיח אותה.

      • יעל Says:

        אם כך אני יותר רדיקלית ממך: אני מעדיפה שדורות צעירים יקראו את המאמר לצורך העניין וידמיינו שאכן היו "ספקניות" מעין אלו למרות שזה *שקר* הסטורי, כיון שהמצב עכשיו הוא שמדמיינים שנשים לא עשו כלום בעולם, וזה שקר הסטורי ולאף אחד לא אכפת. הרי ההסטוריה היא אף פעם לא אמיתית בכל מקרה. כתבו אותה המנצחים, לצורך העניין.

        נתקלתי כבר כמה פעמים לצערי במשפטים כגון "ומה הנשים תרמו לעולם/למדע/לפוליטיקה/להסטוריה? גורנישט מיט גורנישט". זו ההנחה הרווחת בקרב הציבור וגם אני וגם אתה לא יודעים אם היו אכן נשים ספקניות (או תפקידים אחרים באקדמיה, בפוליטיקה, בכנסייה, וכו') שהודרו, שכתבו כגברים, שלא הונצחו, שהיו אחת בדוריהן, שהקשיבו מאחורי הפרגוד לאביהם/בני זוגן, שגנבו מהן כתבים וכיו"ב. שוב, לדעתי יש הגיון ב"פוליטיקלי קורקט" ולכן הוא הוא לא רק נכון פוליטית אלא גם נכון מוסרית (גם אם באופן מיידי הוא מהווה שקר).

  6. שמואל Says:

    גם לי קצת נראה שהשימוש בדוגמא של הספקניות העתיקות כמשהו מגוחך לחלוטין הוא מעט מוגזם. כמובן שבאופן כללי זה נכון שרובם המכריע של הפילוסופים בעת העתיקה היו גברים, אבל כמובן שכן שרדו כמה עדויות חשובות על פילוסופיות מהיפרכיה עד הפתיה, ואף שאין להפריז לא במספרן ולא במרכזיותן, אפשר גם לשער בזהירות שמימדי התופעה היו רחבים יותר מאלו שהמקורות מעידים עליהם לאור ההדחקה של קולות נשים עליה הצביעה יעל.
    #historia mulierum philosopharum
    ובאופן טנטטיבי, אני חושב שבדוגמה הזאת יש כדי להזהיר מפני סכנה אחת בהצעה המעניינת שלך: שלחבק מחדש את האלימות מתוך רצון להכיר במציאות עלול להוביל אותנו לחזרה למיתוסים של כח שדווקא מסתירים מאתנו את המציאות.

  7. איתמר Says:

    בקיצור, יאללה מכות!

  8. Naama Katiee Says:

    פוסט מרגש בכנותו.
    אולי זה המקום להתוודות על הצד האשכנזי (והמודחק) שלי. אני חייבת להודות שגם היום נוח לי יותר עם הזהות המזרחית מאשר עם הצד האשכנזי שלי. ודווקא בגלל שיש לי את הפריבלגיה לבחור את הזהות שלי בלי שאיזה נתון ביולוגי יערער על כך, ברור לי שהעמדה האשכנזית שנכפית עליך, מאלצת אותך להתמודדות מורכבת שנדמה לי שהצלחת לעמוד בה יפה. בסופו של דבר גם "המזרחי המשתכנז" (כי כל מזרחי שהתברג באקדמיה הוא קצת אשכנזי, גם מבחינתם של ה"מוחזקים" אבל לא פחות מבחינתם של ה"מוחלשים") נמצא בדיוק בעמדה הזו כשהוא חוזר לשכונות. ואני, "המזרחית", משמשת על תקן "ישראל החזקה" ביחס לבן זוגי (שעלה מאוקראינה עם צד יהודי שגוי).
    בקיצור, ההפרדה קיימת בכל רגע נתון, בכל מגע עם מישהו ששונה ממך מספיק בשביל שתהיה שם תשוקה, אבל לא שונה מדי כדי שהחרדה לא תשתיק לגמרי את המפגש ותהפוך אותנו לעיוורים. כשההפרדה קיימת רק לשבריר שניה, רק לצורך המשחקיות של המפגש, ולא גוררת את עצמה הלאה, זה אומץ. כשהיא מתחילה לקבל חיים משל עצמה זו כבר גזענות.

  9. עדי סתיו Says:

    אני חייב להגיד שהשיח בבלוג הזה זר לי, ואני עדיין בקושי רב מנסה להבין בכלל מי נגד מי (וגם מצטער שלא הגעתי לערב, אם כבר). לכן, לקרוא את הפוסט הזה, בשבילי, זה קצת כמו לקרוא טקסט של תרבות זרה לחלוטין שאפילו הנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלה צריכות להידלות מן המפורש רק בקריאה השניה והשלישית לכל המוקדם.

    לכן: זה ממש מרשים. מעורר השראה, אפילו. בלי שום קשר להצלחה או לקוהרנטיות של הרעיונות בפוסט (שאני לא יכול לשפוט ממילא). אני לא בטוח אם אני אצליח להסביר למה זה מרשים כל כך. אבל, כמו שהמשפט "הקיום שלי כגבר אשכנזי הוא אלימות", שהקפיץ אותי שלושה מטרים באוויר בקריאה ראשונה (יש לך מושג כמה מדהים/נלעג/מופרך זה נשמע באוזניים מיינסטרימיות?) נשמע אחרת לגמרי אחרי קצת מחשבה. מצד אחד אתה הרי לא מתנצל, ומצד שני אתה גם לא ממש אומר "אני לא מתנצל בגלל שאני בכלל לא גבר אשכנזי, בעצם אני גל כץ" כמו שאני בטח הייתי עושה. זה מרשים, לשאוף לשלמות רעיונית בעולם שלעולם לא יהיה מושלם, וכשאתה עצמך לעולם לא תהיה מושלם וגם לא תרצה להיות מושלם, וכל זה בלי לוותר על השלמות. להיות הוגן לחלוטין בלי שום נקודת אחיזה ותוך כדי שאתה בעל עניין מכריע. ולהמשיך לנסות, ולא רק בשביל נסיון כנה אלא כדי להצליח, כמו בפוסט על השתתפות נשים בבלוג, גם כשהכול קורס ולא ברור אפילו למה. זה דורש הרבה אומץ אינטלקטואלי, שזה משהו אחר לגמרי מאומץ פיסי או אומץ חברתי.

  10. יוסי Says:

    משעשע שאתה חושב שאתה צריך להרחיק עד אפריקה כדי למצוא את האנשים שאתה חי על חשבונם.

    • גל כץ Says:

      איפה כתבתי כזה דבר?

      • יוסי Says:

        בתגובה לפרידמנית, ולא אמרת שאתה חי על חשבונם אלא שהם "סובלים בגללך", סליחה על חוסר הדיוק. לא משנה.

        חוצמזה אהבתי את הפוסט למרות ואולי בגלל שהוא כזה "רק על עצמי לספר ידעתי" ולא ממש מדווח על הערב שערכתם. וגם העמדה של אורטל בן דיין לגבי ההשתתפות בערב כפי שארגנתם אותו מובנת. כמו שכתבת, לא את כל הסתירות צריך לפתור.

        כתבת: "ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות". וואלה. איזה משא כבד. אלא שאני חושד שזוהי מסוג ההתיפיפויות שאתה אומר שאתה מנסה להימנע מהן. כתבת שיש לך כביכול אחריות למה שקורה בארץ בשל היותך גבר ממוצא אשכנזי. זוהי גם כן פיקציה. מה זאת האחריות הזאת שאתה מדבר עליה ומה המקור שלה? מן אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תקהנה כזה? אבל כמו שאמרת אתה בא מרקע "אשכנזי פשוט", מן הסתם גם ההורים שלך לא פגעו באף אחד, אז חלאס כבר–אלא אם כן אתה עושה דברים רעים בעצמך, נאמר, במילואים?

        אתה עדיין מתעקש להעמיס את הוולטשמרץ על הגב שלך, למרות שאתה מתחיל להתנער קצת. לך על זה, אולי בסוף תהפוך לאינדיבידואליסט… הייתה אפילו נימה ראנדיאנית במה שכתבת על האגואיזם שבביטול העצמי. מעורר תקוה. בטח גם לא מזיק לרמות הטסטוסטרון.

  11. אורי תובל Says:

    בא לי לכתוב את זה בחרוזים, אבל אין לי כוח. אז אכתוב את בלי חרוזים: היה היו שני אנשים חכמים, עפרי וגל, שראשם המשותף והסיאמי התפוצץ מרוב רעיונות. חשבו השניים, מה נעשה עם כל הבלגן שמתרוצץ בין הרקות? כל כך הרבה להגיד, כל כך מעט מקום לומר אותו. טיכסו עצה, מה שנקרא, והחליטו להשקיע כל אחד כעשרה שקלים, בערך, שבוודאי נצברו מאיסוף של 40 בקבוקי נביעות תפוחים, והקימו בלוג. והנה, בתוך זמן קצר, הפך הבלוג שלהם לבמה רעיונית צעירה למחשבה מעניינת ומנענעת, ומשך אליו קוראים צעירים וחושבים מרחבי ארץ האמורי ואף מעבר לה, מהפרת ועד הנילוס. כי יושבי הארץ השחונה, השכונה הארצית, מצאו לא פעם בבלוג הזה מעיין של מים רעננים, שלא לומר מי נפתוח, שפתחו להם את המוח, בעוד רגליהם בוטשות בחול המדבר הממשי שמסביב. ופתאום הבריק בראשם רעיון מופלא – לעבור למרחב התלת ממדי. שהרי, המשתתפים רוצים להיפגש. כמו שנוהגים בבלוג הידוע בייגלה, למשל, ושם לא אומרים להם, פי, חליק, למה קודם האוכל של האשכנזים ורק בסוף של המזרחים. אלא שאז קפצו כל החוכמולוגים האוטומטים, עם הטקסטים שנכונים לכל שעה ומקום, אלו שלא מותירים כל מרחב לגמישות, אפילו באינטרנט שהוא מרחב הגמישות האולטימטיבי, ובאו בטענות, בעצם, על כך שהשניים העזו לפתוח בלוג. אלא שהשניים – וזה עשוי קצת להפתיע את מי שקרא עד כאן – הם ממיטב לפלפנו, ובמקום לגלגל את ההם מצמרת גרם המדרגות של בית העם, ולהגיד להם – לא רוצים, לא צריך, תפתחו בלוג משלכם ותזמינו את מי שאתם רוצים, לפי איזה סדר שאתם רוצים – נפלו בפח וטבעו בשיח: אולי אנחנו אשכנזים, אבל לא מהעשירים. אחד גדל בפתח תקווה, השני במדבר; זה נכון, שמעצם היותנו אשכנזים אנחנו יותר חזקים, אבל בואו לא נלך מכות כי לא נוכל להוכיח את זה; נכון, אתם צודקים, מהיותנו אשכנזים יש לנו יותר חברים שנכנסים לבלוג, כי ידוע שלאשכנזים יש הרבה יותר חברים מלמזרחים; ובעצם למזרחים יש יותר חברים, אבל רק למיעוטם יש אינטרנט בגלל הפער הדיגיטלי במעברות. ופתאום התברר לבלוג המרתק בעשרים שקל לשנה, שהוא לא מקום שבו שני אנשים אומרים מה שיש להם בראש ומזמינים חברים לכתוב גם, אלא שהם מוסד! ושהם צריכים לעשות חשבונות של מוסד.
    אבל הם לא מוסד. הם בלוג. בלוג חכם, מוכשר, מפתיע, מרתק. הם קול אחד משובח במארג הקולות האדיר של האינטרנט ובכלל. ומה שקרה כאן זה טרור נגד אנשים שהצליחו לעשות משהו יפה, ניסיון לחרבן להם את החגיגה היפה והמאוד צנועה שלהם, ואפילו להלבין את פניהם ברבים (להלבין? שוב גזענות?). ואם יש רקע סוציולוגי לדברים, וואלה, זה תמיד נכון. אבל חליק, כמה רעש אפשר לעשות על חשבון הכישרון של שני אנשים מוכשרים. אפשר להתאפק.

  12. רוני Says:

    גל, האם רק אני פספסתי את ההפרדה לכאורה שנעשתה בין ההרצאות האקדמיות לבין פאנל ה"שטח"? כשהזמנת אותי, לא חשתי שאני בפאנל שטח, במיוחד כי אין לי "שטח" לדלות ממנו. רק מחשבות פמיניסטיות בנוגע להרבה נושאים, וגם בנוגע לנושא שנדון בערב הזה מכיוונים רבים.

    אישית, אני חושבת שזה הגיוני לגמרי שרצית להנחות את הפאנל הראשון מסוגו שהבלוג שלך יזם. והערב הזה לא עסק ישירות בסוגיה נשית per se, כך שמנחה-אישה לא היתה "פותרת" דבר בעיניי. אולי מנחה גבר/אישה ערבים. אבל בעיניי זה לא מה שמשנה, ובתור מי שמנהלת בלוג ורוצה ליזום דברים דומים, ברור לי שגם ארצה לנהל לפחות חלק מהדברים בעצמי, ולהשמיע את קולי. אני חושבת שבמידה ואתם מתכננים ערבים נוספים שכאלה (ואני משערת שכן), יש מקום לחשוב על א/נשים אחרות שאתם מעריכים מאוד, ולחשוב איתן/ם על הנחיה של פאנל.

    לעניין הקונפליקט שנוצר עם אורטל, ושהתנהל מעל דפי הפייסבוק: אני חושבת שאורטל העלתה נקודה חשובה. אבל אגיד גם את זה – לנהל דיונים/ויכוחים כאלה באופן לגמרי פומבי מלכתחילה, כפי שהיה במקרה הזה, זה הכי countereffective למציאת פתרון לסיטואציה (עפרי פרסם את הערב בליווי הסבר שלא מצא חן בעיני אורטל –> אורטל החליטה "לנטוש" את הערב ונימקה –> עוד דיונים התחילו למצוא את דרכם לקירות של עוד אנשים, שאינם קשורים ישירות לערב –> שלל ויכוחים/דיונים שמכפישים כל מיני אנשים – כולל אותך – התפתחו בלי הסתייגות –> דיברתם עם אורטל והיא החליטה לחזור בה מההחלטה לאחר שינויים מסוימים בערב – וכל זה באופן פומבי לגמרי). אנחנו אמנם מתקשרות בעולם הוירטואלי כברירת מחדל (הבלוג, פייסבוק), אבל אני חושבת שלסוג הזה של תקשורת יש חסרונות ברורים, שיכולים למחוק מורכבויות פעמים רבות, ולחטוא לדיון מכבד שיכול היה להתפתח בשיחת טלפון פשוטה, בלי שכמה אלפי אנשים יכולים להגיב לדבריך עם כל המטען שלהן/ם.

    היה לי קשה להגיב על כך שאורטל החליטה לא לבוא ואז כן לבוא, כאשר בין לבין כל מה שהתנהל כלל המון דיונים לא מכבדים ו"מוחקים" וכל הטקסטים התגובתיים שנכתבו בין לבין. זאת משום שהרגשתי שכל דבר שאכתוב, ייצא להגנת "ארץ האמורי" ובכך יבטל סולידריות עם אורטל מחד, וכל תגובה אחרת תגן על אורטל ובכך תבטל כל הזדהות שיש לי אתכם, מאידך.

    ולסיום, מספר מילים על הפוסט הזה שלך: אני חושבת שיש פה הרבה מאוד כנות, ושיש ניסיון ראוי להערכה להיות מודע למה שאתה מגלם בתוכך בעצם היותך אתה, עם הרקע המסוים, העדה המסוימת, המגדר וכו'. אני חושבת שיחד עם הפוסט שכתבתם והפניתם לנשים שקוראות פה, "פנייה לקוראות", אתה ממשיך לנסות ולהתחקות אחר האפשרות לשלב סוגים רבים של אנשים בשיח שאתה מייצר, ולהיות מודע לכך שגם אם תנסה מאוד – תמיד יהיו כאלה שיישארו בחוץ. ועל כך אפשר לדבר עוד הרבה, ולחשוב עוד הרבה, ואני מקווה שקו המחשבה הזה ימשיך לבוא לידי ביטוי פה בבלוג, ובאופן כללי בהגותם של א/נשים רבות ורבים יותר. זה מעניין, זה מעיד על ניסיון לבדוק את עצמי ביחס לסביבה שלי, זה חשוב.

  13. א.ב. Says:

    אחלה מאמר,

    אתה מחליף לדעתי בין אלימות לכוחניות.

  14. יאיר poes Says:

    אני חושב שההתמקדות באלימות ה"קיומית" שלך כגבר אשכנזי עושה אבסטרקציה של כל הדיון, במקום להסתכל איפה יש אפליה, איפה יותר ופחות, מי מפלה, איך מנגנוני הדיכוי עובדים בפועל. והאמת, שבהקשר הישראל-פלסטיני – בעצם, בכל הקשר בעולם, הרי אנחנו חיים בעיצומו של השפל הכלכלי השני – הדיון הקיומי הזה הוא די בבחינת מותרות, נדמה כמו ספיח של פוליטיקת זהויות של שנות התשעים. מעניין היה לראות את אלו שיצאו להגן על הנאו-ליברל, איש שוק ההון שלמה מעוז, רק משום שהאחרון השתמש בדיכוי המזרחי בעודו מקדם סדר יום של הפרטה והפחתת מיסוי פרוגרסיבי. יש כאן שאלה של סדר עדיפויות בסופו של דבר וצורת ניתוח של המציאות.

  15. Tsipi Says:

    גל, לא הצלחתי להגיע לערב הדיון, ובאמת נורא רציתי. רציתי לבוא כי הנושא מעניין. התאכזבתי כאשר התחילה "המהומה", ועדיין רציתי לבוא.

    אני מאוד מעריכה את רוב הדברים שכתבת בפוסט הזה, אבל בכל זאת מציקים לי כמה דברים. אני מתנצלת מראש אם יש לי טעויות בדברים, כי אני כמובן רק יודעת את מה שראיתי בפייסבוק ופה, ולא שום דבר שהתרחש שלא בפורומים ציבוריים.

    הראשון קשור לתחילת "המהומה" באופן כללי. איך שאני לפחות הבנתי את השתלשלות הדברים, לאורטל היו כמה התנגדויות/ביקורות ספציפיות שעלו עקב פרסום התכניה לערב. שזה כלל חלוקה בין תאוריה לשטח, אי-פרסום נושא שלה, ושימוש ב"אחרים" ברשימת המשתתפים. היא פנתה לעפרי — שפרסם את התכניה — באופן ענייני ודי מנומס, ונתקלה בקיר של חוסר התייחסות. טבע הדברים הם שהתקלות כזאת בדלתות סגורות גורמת לעוד יותר כעס, עלבון, תסכול, ומאלה — הסלמה בטונים ופרסומים. התייחסות יותר קשובה הייתה מונעת את "המהומה" מלכתחילה.

    השני הוא שכל זה *לא* כלל דרישה שתבטל את עצמך כמנחה. אם אני לא טועה, זה רעיון שהעלתה מישהי אחת בדיון אחר כך, אבל לא הייתי קוראת לזה "ציפייה" כי זה לא שכל "הפמיניסטיות האלה" התארגנו כדי להדיח אותך או משהו כזה. הפוקוס על הרעיון הזה כאילו רק בזה מדובר, כאילו זה עצם העניין, הוא גם לא מדויק, וגם לא פייר לכל מי שהתבטאה מולכם באופן שדווקא רצה להיות מפרגן אבל מה לעשות, כלל ביקורת.

    אני מחשיבה את עצמי בקטגוריה הזאת, מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה שלי: לא לפחד מקונפליקטים? אולי זה באמת רעיון טוב. מציעה שתתחילו בזה שלא תצנזרו תגובות בקורתיות בבלוג, כל עוד התגובות הן לא "פליימינג". את התגובות שלי אתם צנזרתם. באמת לא ברור לי למה, אני חושבת שאני גם מנומסת ועניינית.

    דבר שאי אפשר לומר על ההתבטאויות (המיזוגניות?) שלך ושל [מישהו] על "הפמיניסטיות האלה" בפייסבוק.

    לא כל ביקורת חייבת להתקבל כהתקפה. לא כל שינוי כרוך בביטול. קשב זה באופן כללי דבר חיובי, וכלי נהדר להתקדמות, למידה, ושיתוף פעולה.

  16. קורנית Says:

    אני מרשה לעצמי לפרשן בצורה פחות עמוקה: ההשתוללות בפייסבוק בערב לפני נבעה מנרקיסיסטיות ילדותית ושבעה של מי שלא אהבה את הקרדיט שקיבלה. היא פנתה לבלגן שתמיד עובד פשוט כי לא נעים אף פעם להגיד לאחרים שיפסיקו לבלבל לך את המוח. זו מיומנות שאני בעד לסגל כשהשיחה הופכת פתטית.

    אני נשבעת שלקח לי בערך 50-60 תגובות בפייסבוק לשכנע את עצמי שלא מדובר בפארודיה. אני לא רוצה להתיימר להכתיר אף רגע כשיא השיאים, אבל לו הייתי חייבת, זה היה כשאיזו מישהי מחו"ל, שראתה בעצמה פיס מייקרית, הודיעה לגל שלו רק היתה בארץ, היתה מחליפה אותו ומצילה אותו:

    "נגיד, אני לא חושבת שאם גל יציע למישהי להנחות את הערב, זה ייראה לי כזה מעולה או חוויה מעצימה למישהי. אבל אולי למשל, אם הייתי בארץ, הייתי יכולה להציע להנחות את הדיון במקומך גל, ואז היית יכול לוותר לי בכיף (או שלא). אולי מישהי אחרת יכולה להציע בשם עצמה אם מתחשק לה – זה נראה לי הרבה יותר נעים מאשר כשפונים אלייך על תקן מישהי עם פחות פריוולגיות. אבל אולי זה הקטע שלי עם תשוקה לפריבליגיות"

  17. איתי Says:

    אורי וקורנית צודקים, אבל דווקא יפה ש"לא זרקתם אותם מכל המדרגות", יפה וקצת עצוב. נכנעתם פה למשחק כוחות שבדרך כלל אתם מזהים מיד.

  18. ארך אפיים Says:

    אני מציע להעניק לכמה מהמעורבים את פרס פוע"ה למהותנות יצירתית. השקיע אדם ממרצו ופתח בלוג מצליח יש מאין, ואף ארגן ערב, וכשהגיעה העת להציג את הישגיו בציבור אומרים לו סטופ, במטותא זוז הצידה ומצא לך אישה שתציג במקומך. כי קול בגבר אשכנזי – דיכוי.

  19. איתי קנדר Says:

    בסוף פרשת השבוע, 'שמות', מוצגים הנוגשים העבריים. ע'מ להמשיך שעבוד קל ונוח מחליט פרעה להקשות את החיים של העברים, ולשם לכך משנה את המדיניות הכלכלית שלו כלפיהם. הוא עושה את זה אחרי שראה את האפקטיביות של המהפכנות הדתית של משה (שהביאה לשביתה כללית במגזר העבדים העברים). על כל פנים, פרעה מפסיק לספק לעברים תבן אבל ממשיך לצפות מהם לאותה תפוקה. יש לפרעה שוטרים מצריים מקומיים, אכזריים ואלימים במיוחד, כדי לקדם את המדיניות החדשה, אבל בנוסף עליהם הוא גם מעסיק עבריים. בפסוקים האחרונים של הפרשה משה ואהרון כבר מוצגים כמהפכנים מסודרים, והם נמצאים בקשר גם עם השלטון וגם עם אותם משת'פים. אפשר להבין לא מעט על יחסי הכוחות במשולש הזה דרך קריאה של הדיאלוג בין המלך למשת'פים. מול הזלזול הגמור של המשטר במנהגים של קבוצת המיעוט המדוכאת — ובאופן כללי היחס אליהם כחבורה של בכיינים, עצלנים וטיפשים — עומדת הנאמנות הכפולה של המדכאים העבריים. העברים היונקים מעטין השלטון מצד אחד מבינים שכל הפילד ניגרז לא מסוגלים לעמוד בגזרות, אבל מצד שני ובשורה התחתונה, הם יעשו מה שיגידו להם וירוויחו את המשכורת השמנה שלהם, כי לא באמת כזה אכפת להם. כמובן שלתוך מערך הכוחות הצפוף הזה נדחף משה. משה הוא בכלל אדם שמגיע מלב הממסד… הוא בן מלך… אדם שלמרות שהיה פושע נמלט, עדיין מצופה ממנו שיהיה קודם מיצרי ורק אז דוס. בתכלס ולכאורה יש אותו מרחק בין שוטר מיצרי ושוטר עברי כמו שוטר עברי ומהפכן עברי — בין אלו מחבר התפקיד ובין אלו מחברת הזהות האתנית. אבל משה מקלל את המשת'פים, ושוקע בייאוש רגעי בעקבות כל הפרשה. הסיבה לזה טמונה בכך שמשה הצעיר הוא אדם פרגמטי מאוד. כמו יוסף, שאכל המון חרא, והתעלה על המצב שלו, הוא טיפוס ששורד. הוא קושר קשר עם אליטה שמרנית, ומתחתן בלי שום בעיה עם אישה שלא מכירה את הניואנסים התרבותיים שאליהם הוא רגיל, ובאופן כללי… הוא עושה מה שצריך בלי שום גזענות ובלי שום רומנטיות לאומית או אתנית סטנדרטית. למעשה, המהפכנות הפרגמטית הזו מתבטאת גם ביחס שלו לאי השוויון בין נשים לגברים. יש לו דרך מיוחדת לנווט את המאבק של העברים עד נקודת השיחרור.

  20. עמיר Says:

    הטקסט הזה הוא עדות לפשיטת הרגל של שיח הזהויות המהותני הזה: אתה מצביע על האבסורד ובכל זאת מתנצל ללא הרף על האשכנזיות "חסרת התקנה" שלך. אם היא בלתי נשלטת, על מה יש להתנצל? בסופו של דבר, זהו שיח כוחני ומשתיק אשר, באצטלה של צנעה ("גם להקשיב זה חשוב") הופך את הקורבנות לסוג של הון (שיש שזכו בו גניאולוגית, ויש הצריכים לרוכשו בביטול עצמי). מתחת לכל מעטה הדה-קונסטרוקציה הדרידיאנית זהו בסה"כ מאבק קלאסי – המעוגן בקטגוריות גנטיות/אתניות – על כוח, שליטה וזכות דיבור.

  21. יונתן Says:

    אני אשכנזי, ולא חושב שיש לי על מה להתנצל.

    הייתי אומר אותו הדבר אם הייתי מזרחי.

  22. נטע Says:

    גם אני מייעצת להרגיע קצת את עודפות האשמה. שני דומים יצרו יחד דבר נפלא (זה בסדר שדומים ייצרו ביניהם דברים נפלאים – לא?). האשמה אחראית בעיני לכל מיני אקטים מזוייפים של הזמנת אחרים לתוך הדבר הנפלא הזה תוך הכנסתם למשבצת "האחרים". מה אתם צריכים שנשים תכתובנה בבלוג? מה אתם צריכים שערבים יופיעו במפגש? תעופו אחד עם השני ותנו לנו להתענג על להסתכל, לקרוא ואולי קצת להגיב.

  23. א.מ. Says:

    [IMG]http://i40.tinypic.com/2qum740.jpg[/IMG]

  24. דורי Says:

    "ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי הוא סוג של אלימות." איזה טיעון אומלל!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: