Archive for אוקטובר, 2013

איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה

23 באוקטובר 2013

אדישות. אדישות היא בעיה שהמומחים לפוליטיקה מתקשים להתמודד איתה. כל עוד ההמונים כועסים, אפילו אם הכעס שלהם מופנה למושא "הלא נכון", אפשר להסביר את זה. אבל אם הם נשארים בבית ולא עושים כלום, מה יש להגיד? לפעמים אומרים שאדישות היא מחאה, אבל זאת תשובה טאוטולוגית – הכול חייב להיות מחאה, אז גם האדישות היא מחאה. אם מישהו אדיש לפוליטיקה, זה אומר שהוא פשוט לא שם. הוא לא חלק מהסיפור הזה.

הבחירות לרשויות המקומיות הן דווקא מבחן טוב כדי להבין את הסובייקטים הפוליטיים בישראל. בבחירות הכלליות קצת יותר אנשים מצביעים, כנראה בגלל שהן נוגעות לעניינים של חרדה קיומית. מפחידים אותם שהערבים יהרגו אותם, אז הם הולכים להצביע למישהו חזק שיבלום את הערבים. אם חולדאי היה מאיים במלחמה נגד חולון אולי גם בתל אביב היתה יותר התגייסות. אבל בפועל בבחירות המקומיות אין איומים של ממש. לכן אנשים לא מצביעים.

חולשת הרצון. נכנסתי פעם לדירה עם עוד שתי שותפות. אחרי כשבועיים, אחת מהן קראה לי לשיחה ושאלה אותי אם אני מודע ל"בעיה שיש בדירה". חששתי שמדובר בחולדות, או בשכן מטורף. אבל התברר שהבעיה היא ש"אף אחד לא שוטף את הכלים בכיור". שאלתי אותה: אנחנו כאן, שניים מתוך שלושת הדיירים, וגם השותפה השלישית היא נחמדה. למה שלא נשטוף פשוט את הכלים? היא הביטה בי ברחמים. "זה מה שאתה חושב. אתה עדיין תמים. זה לא יקרה", היא אמרה. היא צדקה.

במושגים פוליטיים, הדיירים בדירה הזאת היו מנוכרים לעצמם. הם התייחסו לרצון שלהם כמשהו חיצוני להם. אבל אולי המצב הפוך דווקא. אנחנו מחוברים מדי לעצמנו. בשביל להיות פוליטיים אנחנו צריכים להיות מנוכרים לעצמנו, וזאת היכולת שאיבדנו.

נכון, היתה מחאה חברתית. בתור מטאפורה, המחאה החברתית היא כאילו השותפים בדירה היו עושים הפגנה נגד עצמם בנושא הזנחת הכלים בכיור.

מי זה "אתם". צריך להגיד את האמת: איבדנו את הרצון לחיות ברפובליקה. אנחנו כבר לא אזרחים. אנחנו לא מאמינים בטוב המשותף. אין כאן עניין של איזה "הם". האדישות דווקא חוצה גבולות של קבוצות. ובמוקדם או במאוחר זה יקרה גם ברמה הלאומית: כשהממשלה היא בסך הכול חברת אבטחה, זה לא ממש משנה מי יושב בממשלה. רוב האנשים לא אדישים בחיים הפרטיים שלהם (אם כי חלקם בהחלט כן). ברמת הגוף רובם (אם כי לא כולם) מגיבים לגירויים. אבל הם לא מדמיינים את הסיפור שלהם דרך החברה או המדינה. אפשר להגיד לאנשים: "תקשיבו, אם אתם לא תתארגנו שום דבר לא ישתנה". אבל זה לדבר לחלל הריק, כי אנשים לא מזהים את עצמם ב"אתם" הזה. הם בזים לזה, זה נשמע להם כמו זמזום. אם המנהיג מספיק כריזמטי, ומשכנע שהוא יכול לסחוף מספיק אנשים וליצור תנועה המונית, הם יחשבו איך הם יכולים להרוויח בבורסה מהתנועה ההמונית הזאת.

הסיבה להגירה. זאת בעיה של מצוקה נראטיבית, כפי שהגדיר זאת איתמר טהרלב. סביר שזאת גם אחת הסיבות שאנשים מהגרים, לא פחות מגודל החשבון בסופר: הגירה מאפשרת להם לחיות סיפור שבו הם או המשפחה שלהם לבד מול העולם, והסוף של הסיפור תלוי רק בהם (ובעולם, אבל על "העולם" אין לנו שליטה). הבעיה היא שאחרי כמה שנים, או שהם נכשלים או שהם מצליחים. אבל אם הם לא משתנים תוך כדי התהליך, ולא הופכים לחלק מקולקטיב אחר (למשל: השמאל הגרמני, הימין הגרמני) – הם נשארים לבד עם ההצלחה. נשאר להם רק לחכות למוות.

חיי היתוש. אי אפשר לדבר על פוליטיקה עם האנשים מסביבנו, כי הם לא סובייקטים פוליטיים. גם אנחנו מצליחים להיות סובייקטים פוליטיים רק במאמץ, בהשפעת איזה סופר אגו. אבל אם נתפוס מישהו ברחוב ונברר איתו מה הוא רוצה, נגלה יצור עם זיכרון של יתוש. כסובייקט, הוא נולד לפני יומיים, ויעלם בעוד שלושה. יש סובייקטים שנולדים ומתים לאורך מסיבה אחת בסוף השבוע. יש סובייקטים שזמן החיים שלהם הוא כזמן הכנה של פשטידת ברוקולי. אחר כך ייוולד סובייקט חדש, קצר ימים לא פחות, איפשהו, מתישהו.

זה לא כל כך נורא. גם חיים של יתוש יכולים להיות מרתקים. בתוך המחזורים הקצרים האלה יש לפעמים ריגושים לא קטנים. אבל יתושים לא חיים ברפובליקה.

ילדים. ילדים, כך אומרים, מעניקים משמעות לחיים. יש איזה סיפור ללוות, לדאוג לו. אולי, אבל אני מתקשה להאמין בזה כשאני רואה את האבות עם המבטים המרחפים באוויר כשהם הולכים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית. רוב ההורים הם מנהלים של המשפחה. כמה אמהות מתעניינות בחוויית החיים של הילדים שלהן בגיל 14?

הטעות של הנאורות. ממילא, אנחנו טועים כשאנחנו חושבים שאנשים שואפים לאושר. זאת הטעות הראשונה של הנאורות, שהרומנטיקה זיהתה כבר לפני מאתיים שנה. איך זה קשור לבחירות המקומיות? כי מועמדים בבחירות מקומיות מבטיחים בעיקר שאם הם ייבחרו יהיה יותר טוב. וזה לא מה שאנשים רוצים. אומרים על המרקסיסטים שהם רוצים שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב. רוב האנשים פשוט לא רוצים.

תחקירים. בעיתונות מדברים כבר שנים על הצורך בתחקירים. אבל כידוע, כשמפרסמים תחקיר מעט מאוד אנשים קוראים אותם. עכשיו, בעידן ראשי העיר המודחים-רצים-מנצחים, תחקיר עשוי בכלל לשחק לטובתו של הפוליטיקאי שנגדו הוא מופנה.

הזיות. אומרים שבשלב מסוים כשהגוף סובל והאיברים נמקים אנשים חולים שוקעים בהזיות ומרחפים בעולמות אחרים. אפשר להגיד שזה מה שקורה בישראל. אפשר לנסות להעיר אותם. אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתם. אם כבר, עדיף אולי לחשוב איך להיכנס להם לתוך החלומות.

"אני דורש ממך להאמין באבולוציה, למרות שאני לא יודע על זה כלום"

19 באוקטובר 2013

פרקים בחילוניות בת זמננו

ביום שישי האחרון בישרה הכותרת הראשית של אתר "הארץ" על "תפנית בחקר מוצא האדם". נכנסתי בבהלה מסוימת לראות על מה מדובר. הפסקה הראשונה בישרה על "פצצה" שהוטלה אל הוויכוח בין חוקרי אבולוציית האדם, במסגרת מאבק רב שנים בין ה"פצלנים" לבין ה"אחדנים". מתברר, אם כן, ש"לאורך האבולוציה היו רק כמה מינים בודדים של האדם" (כמו שטוענים ה"אחדנים") ולא 24 מינים (כמו שטוענים ה"פצלנים").

מה יש לומר – פצצה.

מה אפשר בכלל להבין מהמשפט הזה? מה זאת אומרת "לאורך האבולוציה היו רק כמה מינים בודדים של האדם"? קשה להבין מה המשפט הזה אומר בכלל, וגם אם מבינים, לא ברור איזו משמעות יש לזה, ולמה זה מצדיק כותרת ראשית באתר הארץ (רמז: התשובה היא סוציולוגית יותר מאשר מדעית). אמנם, ה-BBC למשל הציג את העניין בצורה פשוטה יותר: לפי הדיווח שם, הממצאים מראים שלא היו כמה מיני אדם שחיו בכדור הארץ זה לצד זה לפני כשני מיליון שנה, אלא כולם השתייכו לאותו מין. זה קצת יותר ברור. ועם זאת, אני לא בא להאשים את כתב המדע של "הארץ". המחקר בנושא אבולוציית האדם מפיק מדי פעם ממצאים כאלה שמתפרסמים בהבלטה ב-Science, וכתבי מדע מתקשים מאוד להסביר לציבור הרחב מה בעצם הנקודה. הם מסתפקים בלומר שהוטלה איזושהי "פצצה" או שאירעה "תפנית דרמטית".

הסיבה שבגללה הגילויים האלה מאבדים את משמעותם, היא שאותה "פצצה" מפריכה לרוב היפותזה מסוימת השולטת במחקר זה כמה שנים, וידועה היטב בקרב חוקרי אבולוציית האדם (במקרה זה, לצורך העניין, ההיפותזה ה"פצלנית"). אלא שמבחינת הציבור הרחב, ואפילו מבחינתו של ירון לונדון, ההיפותזה הזאת לרוב בכלל אינה מוכרת. החילוני הממוצע מעודכן במקרה הטוב במצב המדע בשנות ה-80, וברוב המקרים – בסוף המאה ה-19. הפליאונטולוגים לא ממש יכולים לומר לו מה באמת קרה שם לפני שני מיליון שנה; והוא מצדו גם לא באמת רוצה לדעת.

בסוף השליש השני של המאה ה-20, יצרו המדענים סיפור די לכיד שאפשר היה לספר לאנשים בתשובה לשאלה "מאיפה באנו?". הציור של סולם ההתפתחות האנושית, עם האדם שנעשה זקוף יותר ויותר, היה בבחינת תשובה שעמדה מול הציור המסורתי של אדם וחווה בגן עדן. הוא סיפק תשובות לשאלות: איך נראו אבותינו? איך הם חיו?

מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהנראטיב הזה, שהמדענים סיפרו לאנשים בתשובה לשאלה "מאיפה באנו?" נעשה הרבה פחות לכיד, והרבה יותר מפורר. ככל שנמצאים יותר מאובנים, הרבה חוליות בתיאור משנות מקום או נעשות רופפות יותר. יותר משהמדע בונה את תמונת עברנו הקדום, הוא מפורר את התמונה המוכרת.

מבחינת כתב המדע, אין בעצם דרך להסביר לציבור את "סיפור אבולוציית האדם" וגם לא את "התמונה האמיתית של מבנה היקום" בלי לשקר. לא סתם "לעשות את הדברים פשוטים יותר", לא סתם "לא לדייק". לשקר. כי אירועים כמו המפץ הגדול או התפתחות האדם הם לא "אירועים" במובן המוכר לנו. צריך להיות ילדותי מאוד כדי לחשוב שהאדם "התפתח" כמו בפתיחה של "היה היה". אבל כדי להיות חילונים, זה בעצם בדיוק מה שאנחנו נדרשים להאמין בו.

למה כל זה משמעותי? כי ככל שהמחקר המדעי בנושא אבולוציית האדם נעשה מסובך יותר, וככל שענפי העץ משפחת האדם מתפצלים ומתאחדים – ככה החילונים האתאיסטים נעשים בטוחים יותר בכך שהם מחזיקים באמת המוחלטת בנוגע ל"מוצא האדם". לפני כמה שבועות, במסגרת הדיונים סביב הלווייתו של הרב עובדיה יוסף, כתב לי אידיאולוג חילוני כלשהו, מרצה באוניברסיטה –

המדע הוכיח את תורת האבולוציה של דארווין באופן גמור, מוחלט ושלם. התגלו עצמות של כל החוליות בשרשרת ההתפתחות מהקוף אל האדם. זה דווקא כן מוכח.

נניח לעובדה ש"עצמות של החוליות בשרשרת ההתפתחות" וכו' הן בכלל לא הוכחה ל"תורת האבולוציה של דארווין". אם זה באמת היה ככה, ממצא כמו זה שהוזכר בתחילת הכתבה היה מפריך את תורת האבולוציה. אבל זה חלק מהבעיה. מי שכתב את הדברים מתגאה בכך שהוא מחזיק באמת, כלומר בתורת האבולוציה של דרווין, ובו זמנית מוכיח שהוא לא מבין בה כלום.

ולא רק הוא. לפני כשנה שודרה בטלוויזיה תוכנית "הפנים האמיתיות של הרב אמנון יצחק". אמנון לוי – במקרה זה בכובעו כלוחם למען החילוניות – ניהל שם מין דו-קרב  עם הרב הפרובוקטיבי. לוי עשה את עצמו נדהם, כשהרב שלל את תורת האבולוציה או המפץ הגדול. אבל רגע אחרי זה, הודה לוי ש"אני לא מבין בזה שום דבר". נשאלת השאלה: אם יש תחום ידע מסוים שאתה לא מבין בו שום דבר, איך אתה מעז להתנשא על אנשים שמביעים דעות כאלה ואחרות לגביו?

אלא שכזוהי האידיאולוגיה החילונית. הרבה חילונים משתמשים במדע בתור הדגל שלהם, למרות שההבנה המדעית שלהם היא ברוב המקרים אפסית. הם לרוב לא מבינים אפילו את העיקרון. במקרים רבים הם חושבים שהם מבינים מה זה אבולוציה, אבל התפישה שיש להם היא למרקיסטית במקרה הטוב. הם חושבים שהם מבינים מה זה המפץ הגדול, אבל התפישה שלהם היא מכניסטית במקרה הטוב. בעצם, זה אף פעם לא עניין אותם – הם הרי העדיפו לשמוע Doors ולד זפלין, או לחילופין קיילי מינוג, בשיעורי ביולוגיה. לפיכך, מה שהם דורשים מהציבור זה בעצם להאמין במדע, בלי להבין בו כלום. האם זה מזכיר לכם משהו? אולי, למשל, את ימי הביניים?

למעשה, רק תפישה דתית מוגבלת ביותר מתייחסת לסיפורי בראשית בתור דיווח מדויק על אירועים. לעומת זאת, האתאיסט המטומטם הרגיל בטוח ש"התפתחות האדם מן הקוף" קרתה בדיוק כמו שהוא מדמיין אותה במוחו המוגבל, או כמו בציורים על הטי-שירט או האנימציה בפתיחה של "היה היה". הוא חושב שהמפץ הגדול באמת נראה כמו בלון שמתפוצץ.

אבל זה לא הכול. מה שמדהים הוא, שהחילוניות היא בעצם האידיאולוגיה העיקרית היום שתובעת מבני אדם להחזיק באמונה מסוימת, בתוכן מנטלי מסוים, לגבי היווצרות העולם וראשית האדם. כדי להיות יהודי, מוסלמי, או אפילו נוצרי דתי, מה שנדרש ממך הוא בעיקר לבצע פעולות מסוימות ולא לבצע פעולות אחרות. סיפור הבריאה ממלא תפקיד בהשקפת העולם הדתית, אבל לרוב הוא מרכזי פחות מההיבטים המעשיים יותר של אורח החיים הדתי. לעומת זאת, חילונים פונדמנטליסטים ממש רוצים לוודא שיש לך בתוך המוח את התמונה הנכונה של "האבולוציה", ובטוחים שהם מחזיקים בתמונה כזאת. אני יודע את זה, כי בעצמי התייחסתי ככה פעם לאנשים, ובמידה מסוימת זה נשאר בי עד עכשיו.

נכון –אי אפשר להגיד שהמדע לא מלמד את האדם הפשוט שום דבר מהותי על העולם. למשל, הוא מלמד אותנו שהעולם לא נברא בשישה ימים. אבל זהו ידע נגטיבי בעיקר, שמקבל משמעות רק מול מישהו שחושב שהעולם *כן* נברא בשישה ימים. מה הטעם לדעת מה לא? זה כמו שמישהו ישאל אותך אם קראת את "הר הקסמים", ותגיד שלא, אבל שאתה יודע שזה לא כמו "חסמב"ה".

בעבר, אנשים שזיהו עצמם כנאורים, כלומר כנושאיו של פרויקט הנאורות, החזיקו לרוב בהשקפת עולם הומניסטית, שהחילוניות היתה חלק ממנה. ההומניזם כלל גם יסודות נוספים, כמו התמצאות מסוימת בהיסטוריה ובספרות. זה לא המצב היום. נדמה לי שהזכרתי כבר פעם את אותו ריאיון עם נתן זך, שבו הסביר מדוע ש"ס מייצגת בורות וחשיכה, והוסיף: "איך אפשר לדבר עם אנשים שלא קראו את שופנהאוואר ואת היגל". כאילו שהאנשים מסביבו קראו את שופנהאוואר ואת היגל; כאילו שזך בעצמו יכול לומר על שופנהאוואר ועל היגל משהו מעבר לדברים הבסיסיים ביותר.

אבל זה המצב. בימינו, חילונים הם לרוב די צרי אופקים, ואפילו לא מתיימרים לטפח תמונת עולם רחבה. חילונים כמו ירון לונדון הם גם שמרנים בתפישתם החברתית, כך שבענייני חברה הם מעדיפים לא להתעמת עם אותן אוכלוסיות שמייצגות בעיניהם את ימי הביניים. מה שנשאר להם זה המראה החיצוני המערבי, עמדות ליברליות לגבי הומואים (אבל שישמרו מרחק, כן?), והידיעה שהם מחזיקים באמת בנוגע ל"אבולוציה". הידיעה הזאת היא בלתי שימושית לחלוטין בחיי היומיום, אבל שולפים אותה כשרואים מישהו חרדי ש"כופר בתורת דרווין", רחמנא ליצלן.

ומעבר לזה – ים של קפיטליזם ותועלתנות. האמת המרה היא ש"האמונה המדע" היא רק מעטה דק שנועד לרוב להסתיר את התוכן האמיתי של הקיום החילוני בצורתו הנוכחית: צרכנות, אינסטרומנטליות והצדקת הסדר הקיים.

haeckel

*

ניסיתי להראות שלושה דברים: (1) שהמדע בן זמננו לא מספק תיאור של מוצא האדם או של היווצרות היקום במובן שבו אנחנו מבינים לרוב את המושגים האלה (2) שרוב החילונים טוענים שהם מחזיקים בידע אמיתי על הנושאים האלה, אבל בעצם מחזיקים בידע מוטעה ולא מעודכן, או לא מחזיקים בשום ידע; (3) שאף על פי כן, חילונים דורשים מכל העולם להצהיר על אמונתו במדע – שעליו הם לא יודעים כאמור כמעט כלום.

ואם אני טוען שהחילוניות היא כל כך ריקה, האם המשמעות היא שהיא עומדת להיעלם ולטבוע תחת נחשולי הדת? לגמרי לא. נוהגים לומר שהמאה ה-21 תהיה המאה של הדת. אנחנו מתכוננים לעלייתה של הדת כבר לפחות שלושה עשורים, ורגילים לעקוב אחרי סימניה באופן יומיומי. אבל אם מסתכלים מסביב, התופעה הבולטת של השנים האחרונות היא דווקא עליית החילונות המיליטנטית. שימו לב: במצרים החילונים הוציאו את האחים המוסלמים מחוץ לחוק. בישראל יש לראשונה זה שנים קואליציה אנטי-חרדית. באירופה החקיקה האנטי-מוסלמית נעשית אגרסיבית יותר ויותר. בהתייחסות לתקופת הרסטורציה המלוכנית שהושלטה באירופה לאחר המהפכה הצרפתית ונפוליאון, אפשר לכנות את העידן הנוכחי: רסטורציה חילונית.

אפשר לטעון שאני מערבב תופעות שונות. אפשר גם לטעון שהחילוניות המתגוננת אינה אלא עווית אחרונה או קרב מאסף אנטי-דתי. אבל מה שניתן להגיד בכל מקרה, הוא שהחילוניות העכשווית היא מיליטנטית יותר משהיתה בעבר. תופעות שנעשו בעבר כמעט בחשאי נעשות היום באופן גלוי יותר: למשל פולחנים של ניאוץ האל ושל קללות נגד מנהיגים דתיים, ועיסוק מוגבר בשאלת האי-מילה – לא רק באירופה אלא גם בישראל.

מה שניסיתי להראות בפוסט הזה, היא שהחילונות המיליטנטית היא לא רציונלית. כיוון שבו זמנית היא גם פונדמנטליסטית, אפשר לומר שזוהי אחת מ-2-3 האידיאולוגיות המסוכנות ביותר בכוכב הלכת ארץ.

 דימויים: ארנסט הקל, תרשימים של התפתחות האדם, סוף המאה ה-19

תגובה: הזמן המשיחי של השמאל

2 באוקטובר 2013

כפיר כהן

במידה מסוימת לין חלוזין-דוברת וגל כץ מזהים את הבעיה עם המושג "פריבילגיה", אבל מכיוון שבעיניי שיח התלונה סביבו הוא סמפטום של בעיה עמוקה יותר נדמה שהכותבים מתיקים את הדיון במקום לרדת לשורש הבעיה. לפני שאמשיך אומר שלמרות הביקורת שאציע כאן, אני לא מטיל ספק במחויבותם של לין או של גל לעניין השוויון. אני חושב עם זאת שישנו גבול מאוד ברור למחשבתם ולמחשבה האזרחנית בכלל שעליו הייתי רוצה לחשוב כאן.

חלק א'שוויון ושוויון הערך

1. ראשית, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שבעוד ששני הכותבים תופסים את המושג "פריבילגיה" כבעייתי, הם לא פוסלים אותו אלא מפצלים אותו לשניים: טוב ורע. השימוש הרע הוא "שיח הפריבילגיות". זהו שיח מפצל, אישי, נרקיסיסטי, וכדומה. השימוש הטוב הוא "משטר הפריבילגיות". זה לא מושג שיחני אלא ממשי הבוחן כיצד פריבילגיות נוצרות ומבקש לקדם, כפי שגל מציין, פוליטיקה שתשנה את התנאים עצמם ולא תתעסק יותרמדי בדוברים. באופן מובלע "שיח התלונה" עומד תחת הקטגוריה "פרטי" ולמולו מציבים הכותבים את "המשטר" כ"כללי" ומעדיפים את הכללי על הפרטי. אך מאחורי הניתוח הזה מסתתר למעשה מאבק כוח היוצר אפקטים, או סמפטומים. מהו מאבק הכוח? אפשר לנסח אותו כך: מכיוון שחבריה של הפעולה הפוליטית אינם שווים זה לזה, מחוסרי הפריבלגיות מסרבים או מתקשים לשתף פעולה עם בעלי הפריבילגיות כל עוד אלו לא יוותרו על הפריבילגיות שלהם. בעלי הפריבילגיות מסרבים בכל תוקף כמובן ומנסים למצוא פתרון.

לפני שנבחן את הפתרון נשים לב, קודם כל ומעל הכל, לכך שהסוביקט של הפתרון הוא בעלי הפריבילגיות. אלה מנסים לשכנע את שאר החברים של הפעולה הפוליטית בהיגיון הפוליטי שלהם, ולא, כפי שהם טוענים, בהיגיון הפוליטי בכלל. אם כך, היגיון פוליטי זה איננו עומד כשלעצמו, אלא הוא מוצב מתוך העמדה הפרטית של בעלי הפריבילגיות. בעוד הפרטיות של עמדה זו מוכחשת, היא מופיעה, כסמפטום, בתוכן של ההיגיון פוליטי. מהו תוכן זה? אפשר לנסחו כך: אפשר גם לשמור על הפריבילגיה וגם לקדם פעולה פוליטית שוויונית. אקרא להיגיון זה אדיטיבי (חיבורי), שבבסיסו פעולות החיבור והחיסור. היגיון חיבורי זה צריך להזכיר לקוראים את ההיגיון החיבורי של הימין: גם יהודית וגם דמוקרטית. בעוד השמאל, שאני מניח שלין וגל משתייכים אליו, יסרב בכל תוקף להיגיון החיבורי הזה, יש לבקר אותו גם כאן ולהתעקש שאי אפשר להיות גם וגם וכל ניסיון כזה ייצר כל מיני טקטיקות אידיאולוגיות שיציעו שוויון מדומיין, או מטאפורי, במקום שוויון ממשי.

hilma_af_klint_1

2. בכדי לקדם את ההיגיון החיבורי השומר על האינטרס המעמדי, בעלי הפריבילגיות עוטים מראית אוניברסלית. הם אינם מדברים בשמם אלא בשם הסובייקט האוניברסלי "המתנגד למשטר". הסובייקט האוניברסלי, "חסר האינטרסים", מסביר לנו ששיחני הפריבילגיות פוגעים באפקטיביות ובאחדות של הפעולה הפוליטית. שוב נשים לב לדימיון בין הטקטיקה הזו לטקטיקות אחרות שהשמאל מגנה: כשם ש"אוהבי ישראל" מטיחים בשמאל האנטי-ציוני שהוא פוגע בישראל, כשם שאשכנזים שמאלנים מהמעמד הבינוני מטיחים בפעילים מזרחים המדברים על אי-שוויון אתני/מעמדי שהם מסיחים את הדעת מבעיית הכיבוש, וכשם שגברים מטיחים בנשים שהן פוגעות במשפחה ובילדים עם התביעות שלהן לשוויון, כך גם הסובייקט האוניברסלי קורא ל"שיחני הפריבילגיות" לדגל – להתאחד נגד המשטר. בנוסחה הפוליטית הזו, תמיד יש עקרון כלליות ש"גבוה" יותר (לאום/מדינה; כיבוש; משפחה) מעקרונות כלליות אחרים ומנקודת מבטו התביעה של ה"אחרים" מומשגת כ"פרטית", "קטנונית", "חסרת אחריות", "אינטרסנטית" וכדומה. הנה כך "השמאל" משכפל טקטיקות שיחניות בעיתיות במקום לחשוב מדוע שוב ושוב עולה הסתירה בין עקרונות כלליות שונים ומה יש לעשות בנדון.

3. למען הסר ספק, בניגוד לאידיאולוגיית רב התרבותיות והעמדה הצינית המקבלת את ריבוי עקרונות הכלליות כטבע,  אני מאמין שאפשר לדבר על עקרון פעולה אוניברסלי אבל לא באופן שבו מדברים עליו לין וגל. אני מציע אם כך, שההצבה של עקרון הכלליות (התנגדות למשטר) כמוצא מ"שיח התלונה" איננה אוביקטיבית אלא אידיאולוגית, ונועדה ראשית לייצר שקט פוליטי, ושנית להסיט את הדיון החשוב יותר מן הסתירה בלב הפעולה הפוליטית האזרחנית המבקשת להתנהל כאילו אין משמעות פוליטית לאי השוויון בין הפעילים בהווה הפעולה הפוליטית. אנסח סתירה זו באופן שבו מצאנו אותה כאן: בעוד ההכרה (recognition) באי השוויון היא היא תנאי ההתארגנות הפוליטית המבקשת לבטלו, דווקא ההתכחשות (disavowal) לאי השוויון בין חברי הקבוצה היא תנאי האפשרות של הפעולה הפוליטית האזרחנית עצמה. בניסוח אחר, בעוד ההכרה באי השוויון מכניסה את חברי הפעולה הפוליטית ממרחבי החברה לחדר אחד בו הם מוצאים זה את זה, הדרך היחידה לצאת מהחדר ולשבור את אי השוויון היא דווקא השכחה של אי שוויון זה. מה מתרחש בחדר הזה, אם כך? בהשאלה מאלכסנדר קוז'ב שמתבסס על הגל, אשאל מה גורם לחברי הפעולה הפוליטית לשים בצד את אי השוויון(inequality) הממשי שבגינו נכנסו לחדר ולדמיין שלמרות ההבדלים ביניהם הם שווי ערך (equivalence) זה לזה כשהם יוצאים מהחדר? מכיוון שאי אפשר להתכחש לעובדה שאי השוויון עומד בעינו כשיוצאים מהחדר, הדרך היחידה להבין מטמורפוזה זו היא על הדרך הסימבולית והמדומיינת: החברים והחברות מייצרים צורה סימבולית (ארגון פוליטי) ושיח מדומיין (מטאפורות הזמן של לין) המאפשרים להם להבין את עצמם כשווי ערך למרות שהם אינם שווים זה לזה.

אבל האם לא ניתן לומר שהתכחשות מכוננת זו איננה מוגבלת לחוגי "שמאל" כאלו או אחרים, אלא עומדת למעשה בבסיס הפוליטיקה האזרחנית, הפרלמנטרית באופן כללי? האם לא ניתן לומר שהחדר אליו נכנסו הפעילים והפעילות משחזר במדויק את הפרלמנט הדמוקרטי ואת הסתירות וההתכחשות העומדים בבסיסו?  כך לפחות חשב מרקס כאשר ביקר את תורת המדינה של הגל וטען שהשוויון הפורמלי בין חברי הכנסת בפרלמנט מסתיר את אי השוויון הממשי (הקונקרטי), את העובדה שהם למעשה מייצגים אינטרסים צרים בחברה האזרחית, אך נתפסים ותופסים עצמם כמייצגים את עקרון הכלליות. נראה אם כך ש"השמאל", זה שקורא לעצמו אפילו רדיקלי לעיתים, המבין שישנה סתירה מובנית בין השוויון הפורמלי בין האזרחים המוצא את ביטויו בפורמליזם הפרלמנטרי ובין אי השוויון החברתי, מוצא את עצמו משכפל סתירה זו כאשר הוא נכנס לאותו חדר שעליו דיברנו.

אם כך, האם לא התהפכו עכשיו היוצרות? האם לא ניתן לומר שדווקא "שיחני הפריביליגיות" הם אלה שמכירים בסתירה הפנימית של הצורה הפוליטית הפורמלית ומבקשים, אפילו אם באופן לא מודע, עקרון כלליות אחר, בעוד"הסוביקט האוניברסלי המתנגד למשטר" מקדם דווקא את האינטרס הפרטי שלו וצורתו הפוליטית?

לכן, "שיח התלונה" איננו מוגבל ל"מחוסרי הפריבילגיות" או אפילו לחוגי "שמאל" מצומצמים. להיפך, הוא סמפטום אינהרנטי של הפוליטיקה האזרחנית של המדינה הדמוקרטית ולכן יש דווקא לאחוז בו ולחשוב עליו, מאשר להיפרע ממנו על ידי רפובליקניזם שמאלני נוסח "התנגדות למשטר".

4. אפשר ויאמרו כאן: האם לא כל פעולה פוליטית אזרחנית מבוססת על איזו התכחשות אלמנטרית? ודאי, ולכן יש לקדם פעולות מסוג אחר. ועם זאת אלה נמצאים מעבר לגבולות המחשבה האזרחנית ונדמים כסוג של בידיון.

hilma-af-klint-1-540x304

חלק בפוליטיקה אזרחנית או צורת חיים 

כדי להציע חלופות יש להבין מה הגבול של דרכי הפעולה הקיימות.

1. אחזור לסתירה בלב הפעולה האזרחנית, הליברלית, ואבין אותה עכשיו במונחים טמפורליים. בעיית הזמן הפוליטי האזרחני מתגלמת, כפי שגל מציע, בהווה של הפעולה הפוליטית: "מה בינתיים?" בינתיים יש אי שוויון, וזה נחווה במיוחד על ידי ה"אחרים" החשופים לו יותר. היחס בין אי השוויון החברתי לשוויון הערך הפוליטי מתבטא בפער בין ההווה האי שוויוני לעתיד השוויוני, פער אותו מנסה הפעילות הפוליטית הזו לסגור. זאת אומרת שאט אט הסובייקט הפוליטי האזרחני מתחיל לחיות חיים כפולים. בפועל הוא חי את חיי אי השוויון אבל בדימיון הוא חי את החיים הפוליטיים של שוויון הערך. משום ששינוי ממשי לא מתרחש (המצב אף מחמיר כפי שלין מסבירה) מסתבר שאפשר לחיות את החיים הכפולים הללו עד אין סוף. בכדי להתמודד עם ה"אין סוף" הזה שנובע משוויון הערך הפוליטי הפעילים והפעילות מייצרים אין ספור שינויים סימבוליים ומדומיינים, בכדי לסמן את הזמן שלמעשה לא עובר בכלל. אי אפשר לפספס את האירוניה שהפעולה האזרחנית, החילונית, לכאורה, בנויה על הבטחה משיחית. למעשה, בראייה ביקורתית, היא קיימת מחוץ לזמן.

2. בעיית הזמן הפוליטי מופיעה אצל לין באופן סימפטומטי, דרך האוטופיה הזמנית, בה הזמן עצמו הופך להיות המדיום דרכו אפשר לחשוב את שוויון הערך של הפעילים הפוליטיים למרות שהם אינם שווים זה לזה במרחב, כביכול. אבל עיון קרוב יותר במטאפורות הזמן יעלה ששוויון הערך של מטאפורות הזמן מתאפשר רק על ידי ההתקה מזמן אחד לזמן אחר. אם נשים לב, מטאפורות הזמן לקוחות כולן מזמן הפנאי (ארוחה, ים, משחק) ותחושת האושר המתלווה אליה. באוטופיה הזמנית הזו, עכשיו במובן של שם תואר ולא שם עצם, כולנו שווים זה לזה רק כל עוד אנחנו בים, בזמן הפנאי. זאת אומרת שמטאפורות אלו לא קשורות בזמן כל כך אלא דווקא בעבודה, או דחיית העבודה. שכן מהו התנאי של שוויון הערך הזה, של הזמן הסנכרוני, האין סופי, של האושר בספירת הפנאי, אם לא עבודתם של ה"אחרים" שחייבים לטרוח כדי שזמן הפנאי יתאפשר? הנה שוב מתגלה כאן ההיגיון הספציפי, במקרה זה, הרומנטי, של אלה החושבים על פוליטיקה במונחים שלפנאי, שהוא בדיוק… פריבילגיה.

3. אני רוצה להציע עכשיו שבעיית הזמן או ההווה כ"בינתיים" של הפוליטיקה האזרחנית נובעת מן ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. בעוד פוליטיקה זו מצהירה בגאון שהיא מחברת בין הפרטי והפוליטי, לא רק שהיא כבר מניחה מראש את השבר הזה היא גם פועלת רק מתוך מגבלותיו.

אחת הטענות שמרקס מקדם ב"על השאלה היהודית" ובביקורת על תורת המדינה של הגל, היא הטענה שבניגוד לחברה הפיאודלית שהיתה פוליטית במישרין, החברה הקפיטליסטית מפרידה בין הפרטי והפוליטי. הפרדה זו נעשית כאשר "הפוליטי" נאסף מן החברה האזרחית עצמה ומופקד במדינה, שהופכת לספירה הפוליטית כשלעצמה ועבור עצמה (לפי מונחיו של הגל). מרקס ממדל את שתי הספירות האלו על השמיים והארץ, ואפשר יהיה גם להבין אותן, על פי המסורת היהודית, כהבדל בין קודש וחול. הספירה האזרחית היא ספירת החולין והאינטרסים הצרים, ואילו הספירה הפוליטית היא הספירה השמיימית והקדושה. בכדי להדגיש עד כמה רלבנטית ועקרונית ההפרדה הזו ל"שמאל" בישראל, נבחין כיצד הפרדה זו בין פרט/אזרחי/חולין ומאידך פוליטי/מדינה/קודש מכוננת את ההפרדה בין המאבק המעמדי המזרחי בקפיטליזם לבין המאבק נגד הכיבוש. כפי שאיתמר טהרלב הציע כאן לאחרונה, בעוד המאבק במדינה ובכיבוש הוא פוליטי וקדוש, המאבק המעמדי הוא ארצי ועניין של חולין. בעוד שאלה שמתעסקים בפוליטי ובפלסטיני נהיים קדושים, אלה שמתעסקים בשאלה המזרחית נעשים ארציים ומלוכלכים. אחת הטקטיקות לקידוש המאבק המזרחי היה על ידי המצאת המושג"יהודי-ערבי" על מנת לחבר בין המזרחי והפלסטיני, אך לא ארחיב על עניין זה כאן.

klimt 3

4. כפי שציינתי, לפי קוז'ב, הפרדה היסטורית זו מייצרת את הספירה הפוליטית והחוק כספירת שוויון הערך ואילו הספירה הפרטית נותרת כספירת אי השוויון. כאשר הפעילים מקבלים את אי השוויון של הספירה האזרחית/פרטית ומקדמים את שוויון הערך בפעולה הפוליטית הם כבר מקבלים את ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. רק הפרדה כזו יכולה לייצר את הקטגוריה של ההווה כ"בנתיים", כסוג של המתנה לשינוי שיגיע מכיוון הפוליטי.

בכדי לראות שההמתנה היא קטגוריית זמן השייכת לשמאל האזרחני ולהפרדה בין הפרטי והפוליטי, נצטרך למצוא צורת חיים אחרת עבורה אין הפרדה בין הפרטי והפוליטי ולכן בין הווה פרטי לעתיד פוליטי. אני מציע שצורת החיים של המתנחלים, במיוחד הרדיקלים יותר, היא כזו. הם אינם "ממתינים" למשיח הפוליטי כעמיתיהם ב"שמאל" אלא מייצרים בעצמם את הזמן ההיסטורי שלהם. זאת אומרת שבניגוד לתפיסה של ה"שמאל" שחושבת שחלק מהמתנחלים חיים בזמן משיחי, על-זמני, נראה שההיפך הוא הנכון. בניגוד ל"אין סוף" של החברה הפרטית בישראל, המתנחלים חיים בהווה היסטורי, מכיוון שעבורם לא התרחשה ההפרדה בין הפרטי והפוליטי. הפוליטיקה האתית של ה"שמאל" לא מניחה לנו להביט בצורת החיים הזו כי עבורה היא קיימת רק כאיזו סטייה רעה שיש להיפטר ממנה, ממש כמו צורת החיים החרדית. למען הסר ספק, אני לא תומך בצורות החיים הללו אלא מציג אותן כאן כמשל.

5. מה שונה בצורת החיים המתנחלית, החרדית (ואוסיף כאן גם את צורת החיים של המשפחות הקפיטליסטיות החזקות ביותר)? ראשית, בניגוד למשפחה שהולכת ומתפרקת ב"שמאל" האזרחני, כל הצורות האלו דווקא שומרות על המשפחה המתפקדת גם כצורה פוליטית. שנית, ועקרונית יותר, שלא כמו הסובייקט האזרחני המפקיד את המימד הפוליטי שלו במדינה ובחוק שלה, צורות חיים אלו מסרבות להכיר בחוק של המדינה ומעניקות לעצמן את החוק במידה גדולה מזו המתאפשרת בספירה האזרחית.

כפי שגל מציין, הציונות הייתה בדיוק תנועה שלא הפרידה בין הפרטי והפוליטי ויצרה זמן היסטורי משלה. מה שמיוחד בתנועה הזו הוא שהיא לא התעסקה כל כך בלמחות נגד האיפריה העותומנית או הבריטית (חוץ מברגעים האחרונים ממש), אלא מלכתחילה ביקשה ליצור לא פוליטיקה אחרת, אלא צורת חיים אחרת המעניקה לעצמה את החוק. זאת אומרת שצורת החיים הזו תפסה את עצמה כעצמאית והתכוננה לעצמאותה גם אם במשך עשרות שנים חיה תחת אימפריה כזו או אחרת.

6. זאת אומרת שבמקום להתיק את שאלת השוויון אל שוויון הערך של הפעולה הפוליטית האזרחנית, שכבר מניחה את החיים הפרטיים ואי השוויון, אפשר לדמיין פעולה שתשאף לייצר שוויון כבר בספירה הפרטית כך שלא ייווצר שבר בין הפוליטי לפרטי ולחיים "בינתיים". פעולה כזו היא איננה פעולה פוליטית בכלל, והיא לא עסוקה ב"להתנגד למשטר". היא פעולה שמבקשת ליצור צורת חיים משל עצמה והיא שומרת עליה מפני המדינה. אם נחזור לשיחת הפעילים והפעילות, אפשר יהיה לדמיין דרך פעולה בה במקום שוויון ערך פוליטי, יחליטו הפעילים והפעילות שהם מתחילים דווקא בשוויון עצמו דרך חלוקה מסוימת של המשאבים החומריים שלהם: לדוגמא כסף, שכירות, אדמה, וכן, גם זמן. אבל השוויון לא יגיע ממטאפורות כאלו ואחרות אלו מיצירת מקום בעולם בו הפעילים והפעילות יכולות להיות שווים ממש ולא רק שווי ערך. להבדיל מהפעולה האזרחנית, פעולה כזו לא מדמיינת את עצמה כחלק בשלם המדינתי, אלא כשלם בתוך השלם. בדרך פעולה כזו, האשכנזי ממעמד הביניים דווקא יתבקש לשמור על ה"פריבילגיות" שלו ואף להגדיל אותן, אבל הוא יתבקש להעביר אחוז מסוים, תמיד יותר ויותר גבוה, לקופה הקולקטיבית. ברגע הראשון, אם כך, פעולה כזו מתקיימת בתוך הסדר הקפיטליסטי/מדינתי, ומבקשת למשוך ממנו משאבים לטובת צורת חיים חדשה ושוויונית. בשלב מסוים, חוק צורת החיים הזו יתחרה בחוק צורת החיים הקפיטליסטית.

hilma af klint, serie wu-rosen grupp 3 nr 6 tystnad, www.kunskapskonsult.com

אז מדוע כל כך קשה לדמיין קולקטיבים כאלו בשמאל?

7. ייתכן שקושי זה נעוץ בכך שלשמאל האזרחני, בין אם הוא פריבילגי או לא, פשוט אין שום כוונה לעבור לצורת חיים קולקטיבית. מכיוון שהוא תופס את המימד הפרטי של חייו כצורת חיים שלמה ומפקיד את הכלליות שלו במדינה, הוא לא יכול לדמיין בכלל חיים אחרים. הוא רוצה להמשיך ולקיים את חיי הפרט הקפיטליסטיים. שיא האופק הפוליטי שלו הוא הפנטזיה הפוליטית החיבורית – זו המופיעה אצל לין – לפיה מה שיש לו (דירה, חינוך וכדומה) יהיה גם לאחרים. מכיוון שזה בלתי אפשרי בסדר קפיטליסטי, היוצר אי שוויון באופן עקרוני, ה"שמאל" מבקש לכסות על "החוב" כלפי האחרים על ידי פוליטיקה אשראית, מלשון אשראי. העברית מחברת בין הרשאה לאשראי (קרדיט). פוליטיקה כזו מרשה את הפעולה הפוליטית בהווה על ידי משיכת יתר פוליטית מהעתיד. אך ברור שכשם שהסדר הקפיטליסטי מכניס אותנו לחובות בהווה ולאשליה שאפשר לחיות ככה מבלי לפתור את בעיית ההכנסה, כך ההבטחה הפוליטית האזרחנית לעתיד טוב יותר מכניסה אותנו לחוב פוליטי שבדרך כלל אי אפשר להחזיר.

*

דימויים: ארבעה ציורים של הילמה אף קלימט (1862-1944).