הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד

by

בשבועות האחרונים יצא שקראתי את הביוגרפיה החדשה של גולדה מאיר, שכתב יוסי גולדשטיין. שמעתי כבר כמה דברים לא מחמיאים על גולדה. אבל כמי שלא היה בחיים בתקופת שלטונה, מצאתי את עצמי מנענע בראשי שוב ושוב בתדהמה. קשה שלא להזדעזע מהטיפשות, היהירות, החשדנות הפתולוגית ואפילו הרשעות שנשקפות מדיוקנה של האשה הזאת. בעיקר, מפתיע לגלות שוב כמה מעוות הדימוי הצרוב עדיין בתודעתם של רבים, על פיו המהפך של 77' הביא לקצה את ישראל היפה, רודפת השלום והצדק. ישראל של גולדה היתה מיליטריסטית יותר, זחוחה יותר ונצית יותר מישראל של בגין. היא בוודאי היתה פחות דמוקרטית. ההסתמכות הבלעדית על כוח, ההערצה לגנרלים, הנטיות הטרנספריסטיות, ההכשלה המכוונת של יוזמות שלום, ובוודאי הדיכוי של המזרחים – כל אלה התבטאו בעידן מפא"י בעצמה רבה יותר מאשר בעידן שאחריו.

לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה פסיכולוגית-אנתרופולוגית, גולדה חיה בינינו. באותה מידה שגיבורי הפזמונים חיים חפר נשקפים מפרצופו הגס של כל בריון בגדוד 50, מהווה דמותה של גולדה אב-טיפוס מסוים של אשה צרת מוחין וחסרת מעוף, שמוכר גם היום לכל מי שמסתובב בישראל האשכנזית – מהנוער העובד, דרך האקדמיה וכלה בחוגים האידיאולוגיים ביותר בשמאל.

מבחינה מסוימת, כל מאמץ להסיר את המסיכה מפניה של "ישראל היפה" המפא"יניקית, ולהזכיר את פשעיה, הוא נחוץ ומבורך. צדק דימי ריידר שכתב לא מזמן בפייסבוק –

הדבר היחיד בינתיים שמגדיר את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל היא שיש לה את החוצפה לקרוא לעצמה כזאת. מלבד האחריות ההיסטורית לכמעט כל הפשעים והמחדלים הנאלחים ביותר בתולדות המדינה (מהנכבה ועד אוסלו, רוב המלחמות, רוב הגירושים, רוב החרמת האדמות, מגוון הפשעים שבוצעו כנגד הישראלים המזרחים, רוב הכיבוש, דיכוי שתי האינתיפאדות), העבודה גם הייתה שותפה פעילה ונותנת לגיטימציה לרוב הפשעים והמחדלים שהובילו מפלגות אחרות –  גם הליכוד, אבל במיוחד קדימה. בהתחשב באיך שנראתה השותפות האחרונה בין קדימה לעבודה (למעלה מ3,000 גופות, בין השאר), אני נחרד לחשוב מה יקרה אם יעלו שוב לשלטון ויצטרכו להוכיח את עצמן לציבור אפילו יותר ימני משהיה בימי עזה ולבנון […].

ועם זאת, בפוסט הנוכחי אני רוצה לטעון טענה קצת אחרת – ושונה גם מהטענות שהופיעו כאן לא פעם בעניין התרבות הפוליטית המפא"יניקית. אני רוצה לטעון שהביקורת השמאלית מתמקדת באופן אובססיווי מדי במפא"י, ובניסיון להוכיח שכל מה שרע בישראל הנוכחית נוצר באשמתה. הגיע הזמן להתייחס ברצינות ובחומרה לקיומה של תרבות פוליטית אחרת, שלא נולדה מתוך מפא"י אלא צמחה משורשים אחרים: התרבות הליכודניקית.

בזמן נאומו של ד. בן גוריון חזר מ. בגין וצעק: "זו האמת, זו האמת! אני אלמד אתכם לדבר בכבוד בבית!". היו"ר קרא את בגין לסדר, חברי מפא"י ניסו להשתיק את מנהיג סיעת "חירות"…. בשורות מפא"י נראו עוד י' ישעיהו וא' אבריאל כשהם מוכיחים את המפריעים מבין אנשי "חירות" שהתבלטו, ביניהם א' שוסטק, להמשיך [את] "הצווחה ההיסטרית הזאת". […]. סוף-סוף הצליח ב' מינץ להשליט סדר באולם וביקש מראש הממשלה להמשיך. "הצווחה ההיסטרית הזאת אינה נותנת לי להמשיך" – התחיל ד' בן גוריון בחיוך קל – ומיד פתחה מקהלת "חירות" מחדש בהפרעותיה. "אתה היסטרי!" צעקו חברי חירות וי' שופמן התפרץ: "מה אתה כל כך אמיץ? מה אתה כל כך שמח? מה משמח אותך כל כך במדינה?". (דיווח ב"דבר" 7.3.1956)

הרעיון של ביקורת על הליכוד יכול להישמע בנאלי. הרי השמאל מבקר את הליכוד מאז ומעולם – מאז 77' ועוד לפני כן. אבל דווקא בגלל שהיא נחשבת בנאלית, ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. ההנחה המקובלת היא שביקורת על בן גוריון ועמוס עוז כבר מכילה בתוכה ביקורת על שמיר או נתניהו, בבחינת קל וחומר. מי שמבקר את מפא"י נחשב מתוחכם; ביקורת על הליכוד שמורה לדודים הטרחנים מהמושב בשרון.

יותר מכך: כיוון שרוב השמאל הרדיקלי קרוב סוציולוגית למפ"איניקיות, אנו מרגישים שבביקורת על מפא"י יש מידה רבה יותר של רדיקליות ורפלקסיביות – כאילו בכך אנו מתנקים מהפשעים של אבותינו. יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפקטיביות של הביקורת הזאת נשחקת ככל ששלטון מפא"י נבלע בקפלי ההיסטוריה.

הרביזיוניזם מצא את דגם המדינאי שלו לא בדמותו של מנהיג לאומי מהפכן, אלא בדמותו של מנהיג לאומי שמרן, שאותו הציג כמי שביקש לבנות אומה אינטגרטיבית מאורגנת… דמות המופת של מדינאי כזה נמצאה בהיסטוריה הפולנית הקרובה ולא במקום אחר. היתה זו דמותו של מרשל יוסף פילסודסקי – מי שהוקף בחייו בפולחן גיבורים – שחסידי ז'בוטינסקי חיקו אותו לא פעם בתוכנו ובסגנונו […].
היתה זו הגב' אילה שטרסמן (לובינסקי) שהקימה בווארשה "סאלון" 
של יהודים מקרב האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהפכו לאוהדי האצ"ל… גב' שטרסמן היתה גם זו שניסחה את סיסמא האצ"ל "רק כך" כתרגום ישיר של סיסמת הליגיון Tylko Tak
… לא רק תיאוריית הפראקסיס המהפכני – גם האתוס נשאב ממעיינות האתוס המהפכני הפולני.
(יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין)

ההוקעה החוזרת ונשנית של פשעי מפא"י מניחה ששום דבר מהותי לא השתנה מאז שמפא"י איבדה את השלטון, ואותם פשעים משוכפלים שוב ושוב. אבל זה לא נכון. בינתיים, התבסס כאן כוח אחר, שפועל לפי היגיון אחר. הליכוד אינו מפא"י מחוזקת – בהרבה מובנים הוא ניגודה של מפא"י. הוא לא בהכרח גרוע יותר (אם כי יתכן מאוד שכן), אבל הוא בכל מקרה משהו אחר, שראוי לשם אחר.

מבחינה אידיאולוגית, היחס של הציונות הליכודית לציונות של בן גוריון הוא אמביוולנטי, בדומה ליחס המסורתי של הנצרות לתנ"ך ולעם ישראל. התנ"ך הוא חלק מכתבי הקודש הנוצריים, אבל סיפור תולדותיו של עם ישראל נקרא לעתים דווקא כקטגוריה על היהודים, ולעתים כאלגוריה על חיי ישו. באופן דומה, ישראל של שמיר וביבי בנויה על גבי ישראל של בן גוריון ורבין, לכן ביבי לעולם לא יערער על הלגיטימיות של הראשונה; ועם זאת, הטלוס של מדינת הליכוד הוא בראש ובראשונה להביס את מפא"י – יותר מאשר להביס את הערבים. כי מפא"י היא שצלבה את קדושי אלטלנה, ולא הערבים/רומאים. כפי שצעק שמואל תמיר בוועידת חרות השנייה: "שחרור הקריה מידי בן גוריון קודם לכיבוש הר הבית". האם אין זה הציווי שמניע את ביבי? האם רק במקרה, איווט ליברמן מזייף כל כך בשירת התקווה?

המשטר הישראלי הנוכחי הוא תוצר של הכלאה בין הציונות המפא"יניקית ליריבתה החרותניקית. הוא מתבטא בדמויות כמו אריאל שרון – המפא"יניק שהפך ל"מלך ישראל" של הליכוד. אבל המפלגה שיצרו נתניהו וליברמן היא כבר לא ממש יורשת של בן גוריון וגולדה, לא באמת. יש לה מסורת אחרת, תיאולוגיה אחרת, ושורשים במקומות אחרים. אם נתייחס לכך באופן מילולי, נראה שהחלפת השם "ישראל ביתנו" ב"הליכוד ביתנו" אומרת בעצם הכול: אנחנו לא חיים יותר במדינת ישראל, אלא במדינת הליכוד. הליכוד הוא ביתנו; ביתנו הוא הליכוד.

הסכנה האמיתית – אותותיה כבר התחילו להסתמן: הלא היא באיבוד כל חוש-פרופורציה בביקורת, בטיפוח היסטריה לאומית הגובלת במזוכיזם, בנסיונות – ו"חירות" פגיעה לחולשה זו מראשית קיומה – להתסיס את הרחוב מתוך היזקקות לאמצעי דמגוגיה זולים. הדיבור שנזרק בימים האחרונים מפי מנחם בגין על "הצעות-החורבן" האמריקאיות מבשר, מה צפון באמתחתו של גח"ל […]. "חורבן" – פירושו "מצדה", פירושו "גטו וארשה", פירושו מלחמה-עד-האיש-האחרון, פירושו התאבדות. המשחק האסוציאטיבי בזכרונות היסטוריים דוויים הוא מסוכן, כי הוא עלול לשבש קני מידה, למנוע עיון שקול בדברים גופם. (חיים איזק, דבר 3.8.1970)

יכול להיות שאת הביקורת על שורשי מדינת הליכוד לא צריך לחפש אצל חנה ארנדט (שמאפיינת את הרוויזיוניזם באופן די פשטני ואפוקליפטי – פשוט כפאשיזם), אלא לחזור לאבחנותיהם של יריביהם בתנועת העבודה. ואכן, כמה מהיסודות הרעיוניים של הליכודניקיות שמבדילים אותה מהציונות המפא"יניקית נרמזו בציטוטים שהובאו עד כאן. אפשר לציין כמה: (1) תפישת אומה ששורשיה בלאומיות הפולנית, ובמרכזה המיתוס של העם הפולני/יהודי כ"משיח האומות"; (2) בהלה היסטרית מהקומוניזם והשמאל העולמי, ובמידה מסוימת גם מערכי המהפכה הצרפתית. (כדאי לזכור שבוועידת חירות השנייה ב-51' קרא בגין להיערכות לקראת פלישה סובייטית לארץ ישראל, ודרש להקים "שווארצבארד קולקטיבי אשר יקום מהנוער היהודי על בסיס התנדבות אישית שיהיה ערוך לפלישה סובייטית לארץ אם תהיה", ולהכין תוכנית לפינוי כל הילדים מהארץ למקרה כזה). (3) היסטריה היסטוריציסטית – יחס להווה כאל השתקפות חוזרת ונשנית של קטסטרופות היסטוריות;  (4) פופוליזם, כלומר הערצה לעם במצבו הקיים – בניגוד לוולונטריזם של מפא"י שביקש לשפר את העם ולחשל מ"אבק האדם" ישות חדשה;

רוצים לשים לו קץ, לחנווני! [אך] כל התהוותו של הייצור… הנו, מאל"ף ועד ת"ו, תוצאה של הישגי החנווני… בלעדי החנווני לא היתה זכות קיום לבית החרושת… ולא רק התרבות החומרית היא ילידתו של החנווני: מרביתה של התרבות הרוחנית… מבחינה היסטורית הנו הסוחר המדריך האמיתית של הקדמה, הראשון של נושאי הדגל של הציוויליזציה… ואפילו הזעיר בחנוונים, אפילו רוכל המתדפק על הפתחים עם חבילת גרביים זולה, גם הוא שותף לאותו היחס.
(זאב ז'בוטינסקי, "החנווני", 1928)

(5) הזדהות אקסטטית עם "קדושי השואה" – בשונה מהזלזול הבן גוריוני בפאסיביות של היהודים הנטבחים. אפשר לומר שפולחן הגלות שזוכה לפופולאריות בשמאל בעשור האחרון הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה בישראל של הליכוד. הליכוד ממילא מעריץ את הגלות.

מכאן אפשר להמשיך ולשאול כמה שאלות:

(א) האם הליכוד של ביבי-ליברמן הוא בכלל ממשיכה של חירות ההיסטורית, או שמדובר בתופעה פוליטית חדשה של שני העשורים האחרונים, שרק נושאת את אותו שם?

(ב) ניר קידר כותב בספרו "ממלכתיות" –

לעומת אשכול, קרא בן גוריון היטב את המפה הפוליטית המשתנה וראה את הסכנות הרובצות לפתחה של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית. הוא הבין כי הפיכת מפא"י ממפלגת ציר עממית […] למפלגת שמאל מתנשאת… מערערת את קיומה של חברה אזרחית ישראלית הנשענת על הסכמה פוליטית סוציאל-דמוקרטית רחבה שביטאו מפא"י והברית שלה עם המפלגות האזרחיות ועם הציונות הדתית.

לא במקרה, המפלגה האחרונה שבראשה עמד בן גוריון היתה "הרשימה הממלכתית", שהשתתפה בהמשך בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והליכוד. מכאן אפשר לשאול באיזו מידה הליכודניקיות הנוכחית טמונה בכל זאת בתוך הממלכתיות הבן גוריונית (ששונה מהמפ"איניקיות הקלאסית). איזה יסוד בבן גוריוניזם התגלגל לליכוד? האם הליכוד אינו מפא"י מינוס התנשאות?

(ג) ולבסוף שאלה שאני מעז להציב לפתחה של הביקורת המזרחית: מה המאפיינים המיוחדים של דיכוי המזרחים הליכודניקי? אילו צורות של אשכנזיזם מייצרת מדינת הליכוד?

כל מה שכתב ז'בוטינסקי בשבח ה"מיליטריזם", בלי שהתעלם מקווי האופי השליליים, שהוא עלול לקבל בתנאים מסוימים; כל מה שכתב בשבח התכונות שהוא מפתח – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיווית עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה – כל התכונות הללו, שבהן דגל, כל תפיסה זו שמתנגדיה קראו לה ה"מיליטריזם של ז'בוטינסקי" היו לנחלת תנועת הנוער שיצר, והן התכונות שלפיהם מתחנך היום צבא-ישראל ובהן גאה עם-ישראל כולו.
(בנציון נתניהו, חמשת אבות הציונת)

הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות". כי אפשר לקלל את בן גוריון שוב ושוב, כמו שעשו המרצים שלנו כבר מאז שנות ה-80 ולפני כן. אבל במידה רבה, זה כמו להתכונן למלחמה הקודמת. כדי לשנות את ישראל העכשווית, או בכלל כדי להבין מול מה אנחנו מתמודדים, צריך להתמודד עם הליכוד, ולא עם הציונות.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי.

(דלגו ל-0:45)

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

25 תגובות to “הליכוד ביתנו: הקדמה לביקורת מדינת הליכוד”

  1. יצחק לאור Says:

    המאמר הזה יפה ואני לא רוצה לירות מהמותן. ובכל זאת, במקביל למאמר שלי לאדיטוריאלי של הארץ, אני רוצה להתייחס לפיסקה אחת שלך:

    <<ביקורת רדיקלית של האידיאולוגיה הליכודניקית כמעט לא מתבצעת – לא באקדמיה ולא בזירות שונות של השמאל הרדיקלי. החסרונות של משטר הליכוד נחשבים מובנים מאליהם – הם מונחים על השולחן ואינם מצריכים עיון מעמיק. לעומת זאת, הביקורת על העבודה-מרצ מהווה מעין מקבילה מקומית לביקורת הנאורות של הוגים מרקסיסטים או פוסט-קולוניאליסטים באירופה ואמריקה. <<

    יש כמה אפשרויות להסביר את הקושי שאתה מצביע עליו. אסתפק רק בשניים:
    1) אולי אתה עצמך קצת מפריז בעולם המצומצם שאתה מצביע עליו ורואה בו חזות הכל, והרי ביקורת על הליכוד נכתבת (אפילו יונתן שפירא שכתב את ההספד הטוב ביותר על תנועת העבודה כתב גם ספר על הליכוד "לשלטון בחרתנו").
    2) משום מה אתה שוכח את העיקר, או לפחות מה שיכול להיראות עיקר: בשנים שמפא"י היתה בשלטון, לא היתה ביקורת מפא"י ובשנים שהליכוד בשלטון אין ביקורת ליכוד, זה בעצם מה אתה אומר, ומכאן אתה יכול לגזור.

    הייתי יכול להיות מרושע, בהכירי את הנפשות הפועלות בעולם הביקורת שאתה מדבר עליו וביודעי כמה מעט אומץ יש להם, אבל אני מעדיף לצטט שיחה עם ד"ר נוח לקאס (לידס, ספר טוב מאוד על שיטת הממשל בישראל, לא תורגם). הוא טען בעקשנות (ב-1991) ש"היסטוריונים החדשים" זכו לעידוד מהליכוד, או מוטב מהימין. במלים אחרות, היה לו אינטרס לחשוף את העבר הנורא, הנכבה, למשל.

    כל הדברים הללו שומטים את השטיח מתחת לחלק מהדיון ולכן, אני ממהר להסכים איתך שדרוש המשך דיון על דמותו של הימין.
    .

  2. שחר.ב Says:

    עופרי צודק.
    יש איזה אופנה מאוד מוזרה בזמן האחרון להנגיד בין ביבי-ליברמן ולבגין ולז'בוטנסקי, ולצייר את מנהיגי העבר של הימין הישראלי כליברלים-דמוקרטים שוחרי זכויות הפרט.
    בפועל הרוויזיונסטים וממשיכיהם בחירות היו חלק מתנועות הריאקציה באירופה שהפנו עורף לליברליזם, לדמוקרטיה ולנאורות. הם התחילו לאמץ תורות מסוכנות של לאומיות-אורגנית שמתבססת על הרומנטיקה בהם לעם שצריך להשאר טהור מבחינה ביולוגית יש ייעוד וחשיבות להשאר נצחי, והמדינה היא כלי על מנת להגן עליו מפני גזעים ומיעוטים מעמים אחרים ששוכנים בחברה. בד"כ התנועות האלה גם האמינו בהתפשטות טריאטוריאלית, ומעין ארץ או גבולות ממלכה מובטחת שבעבר נלקחה מהם.

    • דודי Says:

      שחר, בכתבי ז'בוטינסקי קיימת מחויבות רבה לזכויות הפרט ולזכויות המיעוט; חזונו היה שבמדינת ישראל יכהן ראש ממשלה ערבי, כשם שבבריטניה מכהן ראש ממשלה סקוטי או ולשי. כך כתב ב"הדואר" ב-1929: "לו היה לנו רוב יהודי בארץ, היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון זכויות גמור, מוחלט ומושלם, בלי שום יוצא מן הכלל: יהודי או ערבי ארמני או גרמני, אין הבדל בפני החוק- כל הדרכים פתוחות לפניו, יוכל אפילו להיות ראש ממשלה אם התוכנית המדינית שלו תמצא חן בעיני רוב הצירים במורשתון (=הפרלמנט) העתיד… לא רק לאזרחים בתור יחידים היינו נותנים שוויון זכויות גמור, אלא גם לשפות ולאומות. לכל אומה ואומה היינו מציעים ארגון אוטונומי, עם "ועד לאומי" שלה, עם זכות גביית מיסים, עם הזכות לסדר את על ענייניה הפנימיים כטוב בעיני חבריה, עם הזכות ליצור בתי ספר- מגן ילדים ועד אוניברסיטה".

      לבגין יורשו זכורה ההתנגדות העקבית לממשל הצבאי, שהושת על ערביי ישראל עד 1966.

      כמובן, עד 1977 לא הייתה לתנועה הזדמנות לבחון את אמונותיה הלכה למעשה, אבל אין לשלול את המחויבות התיאורטית לפחות לדמוקרטיה ולליברליזם – נכון, לצד השקפה לאומית. רוב הדמוקרטיות הליברליות שבעולם קמו כמדינות לאום, ועודן מדינות לאום.

      זה לא שאין זיקות בין חירות ההיסטורית לתנועות אירופיות סימפטיות פחות, אבל לדעתי יש השטחה באמירה, שהיא פשוט " חלק מתנועות הריאקציה באירופה".

    • דודי Says:

      ראה למשל את המאמר המעניין של מרדכי קרמניצר על השקפתו של ז'בוטינסקי (PDF)

      http://www.idi.org.il/media/1709226/%D7%96%D7%91%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99.pdf

  3. nitzan Says:

    אני מסכים לגמרי שצריך לחדד את הדיון כאן, אבל אולי מה שנחשף כאן, ברשימה שלך, הוא שהדיון חייב להיערך מפרספקטיבה חדשה לגבי שני הכוחות אלה שמציבים את עצמם משני צידי המתרס הפוליטי (ולהלן פרוייקט האופוזיציה:). גם אני אתן דוגמה שעדיין זקוקה לניתוח מדוייק יותר. בתחילת שנות החמישים, כפי שיחיעם וייץ (ואחרים) הראה, דווקא וויכוח השילומים סייע להחזיר את בגין ככוח אופוזיציוני רלוואנטי, כשהוא כבר היה על סף התפטרות ואחרי תבוסה של "חירות" בבחירות. וויכוח השילומים ניסח אג'נדה פוליטית קרובה לכל מה שאנחנו רואים בעשרים השנים האחרונות: מצד אחד ההאשמה של בגין את בן גוריון כדיקטטור ומצד שני הקריאה של בן גוריון להבין את בגין כ"פאשיסט" צווחני. מכיוון שההסטוריונים שעסקו בשאלה הם לא פילוסופים פוליטיים או סוציולוגיים, הם פיספסו את הנקודה היותר חשובה בכל הוויכוח הזה. אפשר להבין את הוויכוח הזה באופן פונקציונאליסטי לחלוטין, כמשרת את שני צידי הוויכוח (הוא מסייע לבן גוריון לעגן את כוחו ומסייע לבגין לחזור לאופוזיציה) אבל הוא מתעלם ממי שהשילומים בכלל לא נוגעים להם ושעד היום משלמים לא רק את מחיר הקיפוח הכלכלי שהשילומים ייצרו בהכרח, אלא גם את מחיר המערכת הפוליטית שהסתדרה יפה כ"בעד" ו"נגד" השאלה. עד היום המערכת הפוליטית בארץ היא בעצם גרורה של הוויכוח העלום הזה מתחילת שנות החמישים. ולראייה מערכת הדימויים שחוזרת מאז שנות החמישים, כמו תקליט מקולקל:

  4. דרול Says:

    שבוע טוב, עופרי.
    נושא חשוב בעיתוי טוב.

    אני די מתקומם נגד ההסתמכות על מקורות כמו "דבר", שהיו תמיד יריבים פוליטיים קטנוניים של הליכוד, אבל באמת חוץ מכמה כסילים בסגנון חנה ארדנט, לא היו הרבה חוקרים שניסו להתמודד עם התעלומה הליכודניקית.

    מה שאני חושב, זה שבשנות השבעים התאחדה המפלגה הליבראלית עם "חרות", תהליך שמשמעותו הייתה בליעת תנועת החרות ההיסטורית על ידי הליברליזם ולא נודע כי בא אל קרבה.

    זאת אומרת, הליכוד בד"כ היה מפלגה ליבראלית שהתחפשה בכישרון רב לחירות ההיסטורית , ממשיכת דרכם של האצ"ל ושל ז'בוטינסקי.

    מהיכרותי המסויימת והלא אקדמית עם הליכוד (אני חבר בו כמעט 18 שנה) , לא מצאתי בו שמץ של אידאולוגיה. נראה דווקא ההפך שהליכודניקיות בזה לאידיאולוגיה ורואה בה בלבול מוח והונאה. היטיב לאפיין את הליכוד שר האוצר יורם ארידור , שהביא למשק הישראלי את הסובארו, את הוידיאו ואת המכוניות היפניות.

    זו למעשה האידיאולוגיה של הליכוד "צריכה ועוד צריכה".
    אני חושב שהמרד המפורסם נגד אריק שרון, סביב ההתנתקות, לא הונהג ואורגן על ידי ליכודניקים אמיתיים. חברי הליכוד המקוריים נגררו אליו על ידי המארגנים שהיו בעיקר דתיים לאומיים מההתנחלויות ולא הצביעו לליכוד מעודם , (בניגוד אלי שהצבעתי לליכוד פעם אחת ואני בספק רב , אם אחזור על כך.)

    לגבי האיחוד הממשמש, מדובר באיחוד של שתי תנועות מאוד קרובות זו לזו אידיאולוגית , שהשוני בינהן הוא בעיקר אתני, לכן ניתן לומר שלאיחוד בינהן ישנו ציביון אינטגרטיבי מובהק, וזה הרבה יותר ממה שניתן לומר על כל אחת מהמפלגות לבדה.

    • ofrilany Says:

      תודה דרול, הערות ממש מועילות. נראה לי שאני מסכים איתך. חשבתי על זה הערב בעקבות שיחה עם מישהי – ובסופו של דבר באמת קשה להגיד הרבה על האידיאולוגיה של הליכוד. הוא תופעה יותר סוציולוגית מאשר אידיאולוגית. אבל צריך עוד לחשוב על זה.

  5. יסמין Says:

    כשהייתי קטנה אמר לי אבי: גזען לטנטי לעולם עדיף על פני גזען גאה וחסר בושה.
    ואם לא די לחכימא, אוסיף רק שנכון שכולם אותו חרא, אבל בכל זאת הליכוד הם חרא יותר מסוכן.

  6. א.ב. Says:

    מאמר מצוין ומעניין, אבל אני ממש לא מסכים עם המסקנה במשפט האחרון.

    ההתמודדות חייבת להיות עם האידאולוגיות ולא להסתפק במפלגתיות. הבעיה בישראל היא הציונות בראש ובראשונה ולא הליכוד. שם הכול מתחיל- בציונות וצריך להתמודד עמה.
    אם מנצחים את הליכוד מקבלים את אותו דבר או גרוע יותר מהמערך. כי הרבה הבדל אין בניהם.

    • דרור בל"ד Says:

      תחילת מאמרו של יצחק לאור מהיום: "חוזה בין בנימין נתניהו לאביגדור ליברמן, גם אם יידחה בוועידת הליכוד, הוא ברית ממשית, שהיתה כבר מזמן לאיכות חדשה: זוהי הציונות החילונית – תנועה, אידיאולוגיה ומנגנוני המדינה. אנשים רשאים, כמובן, להתעקש ולהגדיר לעצמם ציונות פרטית – זו של ההורים, חקלאות, מעפילים, ניצולי שואה – אבל אין אלטרנטיבה פוליטית ציונית באמת".
      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1851706

      הכתם העיוור של רוב האשכנזים – צברים לבנים וצאצאיהם – המגדירים עצמם כשמאל, הוא אי היכולת (אינטלקטואלית, מוסרית או אחרת) להסיק כי הציונות מראשיתה, כפי שהתקבעה עוד בשנות ה40, הובילה בהכרח לרציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. הקולוניאליסט, כך מוכיחה ההיסטוריה, חייב להגביר את אמצעי הדיכוי שלו במשך הזמן כדי להמשיך ולשלוט. אורי אבנרי, חיים ברעם, בנבנישתי, שטרנהל, חיים גנז ורבים אחרים אינם מוכנים להתעמת עם גישה זו.

      כותב עפרי אילני: "הרגע ההיסטורי העכשווי, שבו הליכוד מתגלגל בדמות חדשה, ואולי אפילו מסיים את דרכו, הוא הזדמנות לתפוס לרגע מרחק ולשאול מה זה בעצם הליכוד, ומה אפשר להגיד עליו שנבדל מהביקורת השגרתית והכללית על "הציונות"".
      המשך המאמר של לאור דן בסוגיה זו. אוסיף את דעתי ואומר כי ההבדל בין מפא"י – ראשיה ותומכיה, לבין הליכוד ב77 הוא אותו הבדל בין פת"ח לחמאס ב2006. החמאס לא ניצח בגלל תמיכה אידאולוגית של תושבי עזה אלא בגלל שהאפשרות השנייה הייתה גרועה יותר. כיום, כפי שמציין לאור במאמרו, ועוד קודם כפי שנדון רבות במקומות אחרים, ( למשל בדיונים רבים ב'קדמה'), "מה שבאמת נשאר בליכוד, אחרי פרישת קדימה, איננו "המזרחים", כמו שנראה לרגע, אלא דווקא תואם הבוטות של "ישראל ביתנו" – לימור לבנת, גדעון סער, משה יעלון".

  7. Inbal Says:

    נכנסתי במקרה וזכיתי בחוויה בלתי צפויה. התגלתה בפני תופעה של אנשים שמדברים בססמאות, עושים דמוניזציה לתנועות רעיוניות שכרגע הם לא תומכים בהן (אבל מי יודע מה יהיה בעתיד???) ומכפישים את אלו שבזכותם הם נמצאים פה, במדינה עצמאית שבה הם חופשיים להביע דיעות מגוונות בלי שהמוחבראת יקרא אותם לסדר..
    אבל קורה נס במאמר הזה, כי לשבריר שנייה נעשה ניסיון להביט מקרוב, לבחון, לעשות השוואות ולהבין מהן בדיוק התנועות שנגדן יוצאים חוצץ, (ומי מהן יותר גרועה/ טובה/ אידאולוגית/ גלותית). המאמץ הזה להסתכל החוצה ולא רק פנימה, הוא תופעה ברוכה, אם כי ניכר שנעשית בזהירות מוגזמת, כדי לא להרגיז את המיליטנטים שבקבוצת ההתייחסות.
    חבר'ה, בבקשה להתעשת, משהו בהתנהלות הקבוצתית פה נראה קצת כמו הסתודדות של מתבגרים/ות מקליקה אחת, שמשמיצה את הקליקה האחרת. במילים אחרות, חסרה קצת בגרות, התפכחות וביקורת עצמית.
    וכן, חסר גם חוש הומור…

  8. אורי Says:

    פוסט מעניין בעיתוי טוב. כותרת היא אולי רק כותרת, אבל בכל זאת לצאת מתוך הכותרת הזו ("חייבים מציאות של מפלגות גדולות")
    http://glz.co.il/newsArticle.aspx?newsid=115137
    היתה לי שיחה מעניינת על הכותרת הזו, ובעיקר היא הזכירה לי כמה נכון לקרוא את חירות/הליכוד במונחים של דני פילק כתנועה כפולת פנים המכילה מרכיב עממי פופוליסטי ומרכיב ליבראלי-מתמערב, שחיים במנותק זה מזה. אם יש מתח בין עודפות הלאומיות הילידית המדומיינת, או הרבולוציונית של רבים מתושבי ישראל היהודים, לבין הציות חסר העכבות לשלטון האמפריה האמריקאית הנאורה, הרי כל המתח כולו מתקיים בתוך הליכוד, ואולי זה גם סוד כוחה. הקריאה של ליברמן מבטאת את האימוץ הרך של סוגי האגו (והאלקטורט) הליכודניקי, מחד קריאה לעוצמה הטמונה בהמון חדש, נעלם עד כה, ומנגד קריצה מתוחכמת למערכת הפוליטית האמריקאית, המרכיב "המתמערב" אם תרצו.
    האספקטים המתמערבים בליכוד לא מסתכמים באימוץ ז'רגון אמריקאי ושורת רפורמות (בעיקר כלכליות אך לא רק) שהם בגדר אמריקניזציה מובהקת כלפי פנים. התנהלותה של ישראל תחת ממשלות הליכוד ראויות לניתוח כמימוש של אינטרסים אמריקאים באזור, ובפרט של 2 עקרונות: מרכיב האינטרבנשן בפילוסופיה הנאו-קונסרבטיבית, והעקרון המשיחי של הרוב היהודי בארץ ישראל, כתנאי לגאולה של הימין האוונגליסטי. נראה שהשניים האחרונים מאפינים יותר את נתניהו מאשר את בגין וז'בוטינסקי, אבל אני סבור שללא הגיונות פארה-ציוניים אלה, שמקורם בתאולוגיות נוצריות שונות, הימין היה נותר עם "חירות" רבולוציונית, וללא שלטון. אולי הוגן לומר שהיחסים של הימין האמריקאי עם הימין הישראלי הם פחות אסימטריים ממה שמתואר כאן, למשל הנאו-קונסרבטיביים ידועים כמעריצים נלהבים של אריאל שרון ותנועת הליכוד ורואים בה מודל לחיקוי.
    תחת הסתכלות זו יהיה מפתיע עם "בליכוד ביתינו" ישאירו מקום לאנסטסיה, שדבריה על ההומואים המתאבדים מתירים כתם בהגיון הפרוטסטנטי, ושונים מהותית מהטריפ האחרון והלא מחמיא-גם-הוא של פייגלין על הקהילה, שהם בגדר "קונסרבטיביות חמימה" רפובליקאית. אם להעמיק את הניתוח, הרי שבעוד ריבוי הילדים בית מיכאלי יכול להראות כמעלה מוסרית יהודית, ועבור העין החילונית הבלתי מיומנת ככרטיס כניסה למועדון השמרנות היהודית, האופן בו דיברה, באופן מצער אולי גם עקב מוצאה, מעורר פאניקה קומוניסטית וחשש מאובדן החירות הנוצרית. תנועות הצדק החברתי של שנות ה-70, על פי הימין הנוצרי, הם "קומוניסטיות", אך לאסי עזר הזכות המלאה להגיש את האח הגדול בפריים טיים טי וי, כדי להמנע מהאח הגדול האמיתי.
    העקרונות שהדגמתי של שלטון הימין המתמערב, הם אולי גם המקור לחיכוך של ביבי עם "נציגי היהדות" עצמה. עפרי מרים את הכפפה, ומדבר על נקודות עוורון בהבנה של "הסדר החדש" מאז 77. נראלי שנקודת העוורון הגדולה היא שבעיני מי שמגדיר עצמו חילוני או "מרכז-שמאלה", הליכוד הוא תנועה שמרנית. מנקודת מבט אמריקנית הוא כמובן ימני, ואפשר לעצור את הדיון כאן. הבעיה היא, שאם המפלגה הרפובליקאית היא ביטוי של הקול הקונסרבטיבי הנוצרי, הליכוד מקיים יחסים סבוכים מאד, ובסימני שאלה רבים, עם "הקונסרבטיביות היהודית". אולי הוא מאשש עצמו באופן מתמיד כציוני, בדרך זו. ובכל זאת אני סבור שיש כאן נושא שדורש פיתוח והבנה טובה יותר.

    • אורי Says:

      מן הראוי שהייתי מציין בגוף הניתוח שהחבירה של ליברמן לליכוד מממשת, באופן קונקרטי מזה שהצליח הליכוד אי פעם לבדו, את ההגיון התאולוגי השני שצוין, על הדמוגרפיה היהודית כתנאי לגאולה אוונגליסטית.
      ברור לי שהפלטפורמה תדרוש מליברמן לחדד עוד יותר את המוסר האמריקאי שלו ולהעיף את אנסטסיה. זו אולי תהיה צורה של ליבראל גילט מצדו.

    • ofrilany Says:

      מדהים. כן אין ספק שאנסטסיה לא מסתדרת, אבל הליכוד יצר בעשור האחרון כל מיני תופעות חדשות – מאז המורדים בליכוד והפרישה של שרון שהפכה את הליכוד למשהו די שונה. וזאת בכל זאת גם שאלה איך פייגלין משתלב בזה.

      • אורי Says:

        אין ספק שיש תהליך מוטטיבי מתמיד של השתנות בימין ובכלל. אני מבין שהמטרה כאן היא לזהות את הכוחות שמשמרים מוטציות מסויימות ומעלימים אחרות, בהקשר של הימין. התרומה שלי לדיון היא ההצעה שמתעצמים מאד בימין, ובשיטה ליכודניקית טיפוסית, ההיבטים של ישראל כקולוניה אמריקאית.

        פייגלין פועל היטב בתוך הגבריות המערבית.הוא לא ממש אוהב את זה שההומואים ניכסו לעצמם את החנוניות, ובשפה פסיכואנליטית, שהם אינם החודרים עוד כי אם הנחדרים, אז הוא חומל עליהם, על החברים ההומואים הרבים שלו, לפי מעריב, וסוג של מתעלם מזה שבהומואים, יש פה ושם גם קצת תשוקה. חדי העין והזכרון המוזיקלי שוקראים את הראיון, ועוד ראיון מynet, ישימו לב לבורות והבלבול שלו בנושאים עליהם הוא מדבר, שאמורים להפגין בקיאות "ברעש והצלצולים" של החברה המערבית. זה לא כדי להשמיץ, אלא להראות שבעצם הוא מצטרף למסורת ארוכה של "הכלה מודאגת", warm conservatism.
        http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/407/912.html

        במרחב הדימויים בארץ האמורי אנסטסיה היתה יכולה להיות סמל פמיניסטי, אבל היא בחרה באמפריה אחרת, שזה חמור מלהתנגד למערביות. זה שם אותה בקטגוריה שונה לחלוטין, ואולי גם "קורבן" ישיר יותר של "הבון טון" (לפי יוליה שמאלוב) או בהשאלה לא מפרגנת מהבלוגספירה הנוצרית, של "ההומו-פאשיזם".

  9. משה אופניק Says:

    פוסט מצוין. קעקוע העבר המפאיניקי הוא נחלתה של האקדמיה הישראלית בלבד השרויה בעבר (תרתי משמע). זה טוב לכתיבת ספרים ורע לבירור עמדה אידיאולוגית על סמך הווה – דחוס, תזיזיתי, שכמעט ולא נותן מקום לעתיד ולעבר להיות חלק ממנו.

    כמה הערות מוסיפות:

    1. מאז 92' ביבי מעולם לא היה חילוני כל-כך. הוא בוודאי לא ירוץ תחת ברכתו של מאן-דהו כמי ש"טוב ליהודים". עברנו את הימים ההם. בפרספקטיבה היסטורית עתידית ייתכן וזו תפנית חשובה בכל מה שקשור ביחסי השמאל (לגווניו) עם המסורת היהודית. בתרגום פוליטי – חרדים, ואפילו מתנחלים שיהיו חלק ממדינה לא ציונית בהכרח למשל. אם יש משהו שיכול להחזיר את המסורת אל חיק ההומניזם האוניברסלי הוא התיעוב לתרבות הצריכה (שכבר אינה רק מערבית אגב) שמאפייניה הולכים ומקצינים במדינת ישראל. הרב עובדיה מבין את זה יפה. גם יחימוביץ', בנסיון שלה להיות ממלכתית ומתונה ביחס למפעל ההתנחלויות, למשל.
    2. ביבי-ליברמן-ברק לוקחים כל הזמן בחשבון את המשך התדרדרות ההגמוניה האמריקאית באזור (ובעולם) ומנסים לחשוב על חלופה. אחת מהחלופות היא רוסיה – דגם של דמוקרטיה המותאם לאקלים הים-תיכוני והמזרח אירופאי. פוטין ביקר במזרח התיכון לאחרונה בצעד נדיר (הוא לא אוהב לטייל, זה ידוע) ולא בכדי. אם אובמה ייבחר ל4 שנים נוספות אולי נתחיל לראות ניצנים של מה שאפשר היה לפנטז עליו רק בפיפטיז – הסכם ערבי-יהודי בתיווך רוסי (וסיני? רק אם הם יהיו אמיצים. ייקח להם זמן). אמנם, זה באמת נשמע רחוק מאד, אבל לאחרונה ביבי חושב רחוק יותר מבעבר. צריך לשים לב לזה. הוא הזדקן. בסוף הוא ימצא דרך להסתדר גם בלי היהודים מאמריקה. מבחינתו (ואולי אפילו מבחינתו של ברק) עבור הישרדותה, הוילה בג'ונגל צריכה לנהל מערכות יחסים צבאיות-פוליטיות עם השחקנים המקומיים בלבד.
    3. עוד נקודה ראויה לציון בהתנהלותו של ביבי היא ההבנה שגם במסגרת הניאו-ליברליזם התרחש שינוי יסודי בעשור האחרון (וביתר שאת מאז 2009): נוסחת הקסם של "צמיחה, ורק תצמיחה" עוברת טרנספורמציה ל"ניהול נכון, ואז רק צמיחה" (ויציבות כלכלית בהתאם). כל ממשלות הטכנוקרטים באירופה קמות על בין היתר רקע עקרון זה. ידוע שהפוליטיקה הישנה של חלוקה למפלגות הופכת להיות פחות רלוונטית, ובמובן מה הבלוג הזה מתמודד עם האתגר הנ"ל בכל פוסט שני. המשחק הוא משחק בין-לאומי שיכולת ההשפעה של אידיאולוגיה לא יכולה לו. זהו מצב חדש. הכלכלה הפכה להיות תחזית מזג אוויר רב עולמית שיש להתעדכן בה מדי ערב. היא תמשיך להביך עוד ועוד פרשנים. במקרה כזה רק קואליציה חזקה (ודיקטטורית, במובן מה, על פי נוסח ביבי-ליברמן) יכולה לספק משילות ראויה ויציבות. קואליציית מרובת משתתפים לא מסוגלת לנהל יותר מדינה, בוודאי לא בישראל. ושוב, גם את זה ביבי מבין (ובאיחור מה- ציפי לבני, עם החיפוש שלה אחר גוש, אחדות ו"מהפך" נוסח בגין), והזדמן לו לפעול בהתאם.
    4. בהמשך לנקודה הקודמת: מאז 92' ממשלת ישראל היתה צריכה לספק אתנן קבוע וידוע כדי להיות חלק מהכלכלה העולמית, כלומר להיות מקום שבו ראוי להשקיע ולהזרים אליו כסף: התקדמות במישור המדיני, או יציבות כלכלית. שני דברים שהשמאל אהב לכרוך כאחד . אלו שני הדברים שמעניינים משקיע זר – שלא תהיה מלחמה ושהבורסה לא תיפול. מה שהשמאל עדיין מנסה לייצר זו אמירה שחוקה ש"התקדמות במישור המדיני תביא יציבות כלכלית". נכון לשנת 2012 זהו שקר גס וברור. פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא קשור יותר לבוחר הישראלי. המשחק העולמי הפך לגדול מדי עבור אידיאולוגיות מקומיות. אם אתה לא מדבר בשפה של הגדולים אתה לא באמת קיים, ואת זה הבוחר הישראלי יודע ולכן ימליך את ביבי פעם נוספת. אם יש משהו שיכול להציל את השמאל זה לא הבשורה הפוליטית הפתאטית כמו של לבני "לחזור למו"מ" (עם מי בדיוק? הרשות הפלסטינית? זו בדיחה מהניינטיז, תודות לממשלת ישראל כמובן), או כל בשורה סוציאליסטית כזו או אחרת. כרגע מה שביבי מציע לבוחר הישראלי זה תקציב ידוע מראש שסיפק סחורה ב4 שנים האחרונות (לא היה אושוויץ; כלומר, לא היינו יוון או ספרד). מצער לומר, אבל כרגע "זכויות אדם ואזרח" הפכו למילה נרדפת לבזבוז תקציבי, ומבחינה הסברתית ייתכן ולא יהיה ניתן לשנות את ההתניה הזו בשנים הקרובות לאור מצבה של אירופה.

    • עומר Says:

      הערות מעניינות אופניק, תודה.

      כדאי להוסיף ל-4 את מה שנעמי קליין כותבת עלינו ב"דוקטרינת ההלם": בעידן המלחמה הגלובלית בטרור והשיטור המעמיק בכל מקום, כשיותר ויותר מהכלכלה הישראלית מתבססת על נשק, אבטחה, טכנולוגיות מעקב וכדומה, נוצר מצב שבו מלחמה עשויה לפעמים להיטיב עם "המשק" יותר מאשר יציבות. זה מביא לעתים לתופעה אבסורדית-לכאורה של הסלמה בטחונית (עזה, לבנון וכו') שמלווה דווקא בעלייה של הבורסה! קליין מציינת דוגמאות ואני לא זוכר.

      • משה אופניק Says:

        תודה עומר.

        הדברים של קליין נכונים בעולם ללא משבר כלכלי, ללא עליות במחירי האנרגיה ועם ארה"ב רפובליקאית או לפחות יציבה וחזקה מבחינה כלכלית. ב2013 יקר מאד לקיים מלחמה בשכן אויב. אפילו מחירי הנדל"ן בישראל לא יספגו שינויים גדולים בעקבות מלחמה. מבחינה עסקית,עדיף להתעסק במלחמות של אחרים. כל עוד יש פיראטים בסומליה או טרוריסטים באתיופיה – הבורסה הישראלית תזכה לעוד משענת תמיכה.
        (במאמר מוסגר: ולחיילי צה"ל הקרביים שמשתחררים – עבודה נאה ואקשן שהיה חסר להם מעמדות השמירה שטחנו אותם בהן. לכל חייל קרבי מובטחת עבודה בחו"ל עם השתחררותו מצה"ל, בעזרתו ותמיכתו האדיבה של משרד הבטחון. זו תופעה חדשה שלדעתי חשובה מאד להבנת ההקשר. גם הדור הצעיר בצה"ל הוא לא מה שהיה פעם.משהו שבשמאל לא מתעסקים בו יותר מדי מחמת מוקצותם של אותם נערים שנשבו ובעיקר משום שאינם מהמעמד הכלכלי המאפיין שמאלנים, אבל זהו באמת נושא אחר לגמרי).
        לענייננו – מלחמה על אדמת הקודש כואבת מדי עבור הכיס של הצרכן הישראלי, ובוודאי עבור הברוקר ואיש העסקים. בזאת ישראל עברה חינוך-מחדש למופת בעקבות הסתגלותה להגיון תרבות הצריכה.

      • עומר Says:

        אני מקבל. קליין באמת כתבה את הספר לפני המשבר והמהפך של 2008. אבל נראה לי שמשהו מההיגיון הזה עדיין נשאר, למרות שבוודאי בחשיבות פחותה ממה שהיה.

  10. דרול Says:

    קראתי עכשיו בידיעות טור של אריק כרמון, ראש המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמברך בפה המלא על האיחוד.
    אתמול ב"הארץ" , מישהו כתב ש"דמוקרטיה נוסח פוטין, מתאימה יותר למזרח התיכון." אני לא זוכר מי כתב את זה בדיוק, אבל זה היה מישהו שמייצג את הקו של "הארץ". ורטר, שביט, אלדר, או מישהו בנוסח.

    אני חושב שזה כבר מצביע על מגמה.
    יכול להיות שהשמאל הממוסד , כלומר , יורשי מפא"י ומה שמכונה בימין "כנופיית שלטון החוק", מעוניינים במין מגה פוליטיקאי רב כוח, שינהיג הליכוד ושות'.

    אני מאמין שהם מתגעגעים לאריק השרון, שהיה כל יכול והיה אפשר לסגור איתו עיניינים בשקט.
    כשרואים שקדימה כבר לא תקום ושלי היא דעתנית ובלתי צפויה, מנסים להסתדר עם מה שיש וכרגע מה שיש זה בעיקר ביבי.

    אם ככה, ברור שלשמאל הממוסד ישנו אינטרס ברור לחזק את ביבי מול השותפים הטיבעיים של הליכוד.

  11. הגבאי מפתח תקווה Says:

    פוסט מצויין. נדמה שביקורת רדיקלית על הליכוד ולא על רוח הרפאים המדולדלת של "מפא"י"/השמאל הציוני/ווטאבר נתפסת כפי שציינת כלא מספיק רדיקלית ולא מעניינת.

    אבל יש פה יותר מזה. נדמה לי שביקורת רדיקלית על הימין לא כל כך מסתדרת עם כל מיני תיאוריות שהולכות די טוב בשמאל הרדיקלי. לדוגמה, הרדיקלים המזרחיים דוגמת אורטל בן דיין ישפכו אש וגופרית על עוולות השמאל כלפי המזרחיים (ואכן היו עוולות רבות כאלה) אך ימעטו מאוד להתייחס לעוולות מקבילות של הימין, ומי שקורא את השיח הזה עשוי לחשוב שמפא"י עודנה בשלטון, ולא שהימין שולט כמעט ברצף של למעלה משלושים שנה.

    לי אישית זה מזכיר את החוקרים הפוסט-קולוניאלים, שמצביעים על הרבה זוועות שביצעו מעצמות אירופה ב"ילידים" (והם אכן ביצעו), אבל מתקשים פעמים רבות להטיל אחריות על ה"ילידים" עצמם על מה שקורה במדינותיהם כיום, שעצמאיות כבר עשרות שנים.

  12. tal Says:

    העובדה כי במשך שנים השיחה האקדמי לא הצליח להתייחס ברצינות לליכוד, עד כדי כך שבפוסט פה הרעיון של להתייחס אליו נראה כתגלית מרעישה, מקורו בהתנשאות עמוקה. השיח האקדמי כולו הוא לא יותר מחשבון פנימי של השמאל המובס, ואינו משחיז את הכלים המושגיים היכולים להתמודד עם רוב העם- מלא במוסריות וכוונות אבל נטול ולו גרם של אחריות היסטורית.
    בפועל, ערימות נערמות של מילים.
    בפועל, אנחנו חיים על סף תהום של מלחמה גזענות ואלימות
    ושכל אחד יעשה את החשבון האישי שלו בנושא

  13. gold account Says:

    אחד השרים הבכירים של ישראל ביתנו נגד בכירי הליכוד: השר עוזי לנדאו מישראל ביתנו אמר בכנס של "אם תרצו" כי "כמעט הייתי אומר שהלוואי היום השמאלנים של מפא"י ההיסטורית – בליכוד… הם היו קיצונים ימנים בליכוד… אני אומר את זה על תנועה, שאני מרגיש עצמי עדיין חלק מבשר מבשרה". הדברים נאמרו בכנס שארגנה אמש תנועת "אם תרצו". ההקלטות הגיעו לידי כתב מקור ראשון, זאב קם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: