בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

by

1.

עם פרוס יום העצמאות ביקש מרדכי ואנונו לוותר על אזרחותו הישראלית. הוא הסתמך על החוק החדש המאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות מישראלים שהואשמו בריגול.

ואנונו ראוי להערכה, ולא רק מפני שחשף את דימונה קבל עם ועולם, או מפני ששרד שנים ארוכות של בידוד. ואנונו הנוצרי, כמו טלי פחימה המוסלמית, לקח את ההיגיון של השמאל הרדיקאלי עד הקצה: לא ניתן להפריד בין הציונות לבין הדת היהודית, וגם לא בין הציונות למדינת ישראל. המסקנה ברורה: אנטי ציונות מחייבת נטישה. היטהרות לא רק מאיזו אידיאולוגיה אמורפית אלא מהשפה, הדת, הזיכרון, המיתוסים – מהזהות.

                                                                                                           graffititlv.com

אבל האמת שזו דרך מטעה להציג את הדברים. שהרי זו לא ממש היתה הזהות של ואנונו ופחימה, וגם אם כן, היא נכפתה עליהם במידה רבה מבחוץ. במובנים רבים, הם מעולם לא היו חלק מהישראליות, וממילא גם לא חלק מהשמאל הישראלי. לכן האחרים המוחלטים של השמאל הישראלי נותרו כאלה גם כשנטשו אותו – הם הפכו ל"מוזרים" עוד יותר. במקום לעשות קריירה כגולים פוליטיים בפאריס או בניו יורקהם חסו בצלן של אמונות לא אופנתיות בעליל.

לכן ההערכה שאני רוחש לואנונו ופחימה היא גם על רקע חוסר ההערכה לשמאלנים רדיקאלים שעושים, על פניו, בחירה דומה. יוצא לי לא מעט להיתקל בכאלה, גולים פוליטיים בעיני עצמם, שסבא שלהם היה אלוף בפלמ"ח או בכיר במפא"י. לפעמים הם עצמם היו קצינים מוצלחים בצה"ל, עד שראו את האור, בדרך כלל כשהגיעו לאוניברסיטה או למדו על חשבון ההורים בלונדון (אירית יעראדלבאום כותבת לעתים על המנגנונים הללו).

אני לא מבקר אנשים שעזבו את הארץ מסיבות שונות ומשונות, ולו משום שנמאס להם – אישית, פוליטית, או אישיתפוליטית. גם אני עשוי ללכת בדרך הזו, מבחירה או מכוח האינרציה. אבל אני מתקשה להעריך נטישה מלאת פאתוס, המקנה לנוטש איזה יתרון מוסרי, כביכול, על מי שנותרו מתבוססים בחטאם. הנטישה הזו, אגב, לא חייבת להיות פיזית. לפעמים הגולה הפוליטי הוא גולה פנימי, שעדיין מתגורר בארץ, נגיד בתל אביב או בהרצליה, אבל הפאתוס המוסרי מגן עליו מפגעי מזג האויר.

אני לא מבין למה להיות בריטי או צרפתי או אמריקאי זה יותר מוסרי או מרגיע את המצפון מאשר להיות ישראלי. רק השבוע חשף הגרדיאן איך ספינת מלחמה צרפתית הניחה ל-61 מהגרים מתוניסיה לגווע מרעב ומצמא בסירתם, טרף לרוחות הים התיכון, שלא נדבר על מאות אלפי האזרחים שמתו כתוצאה מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. הרי בחשבון אחרון גם קורבנותיה של ישראל הם, לפחות בחלקם, קורבנות של המעצמות הללו.

אבל מעל לכל, הנטישה מלאת הפאתוס היא בריחה מוחלטת מאחריות. הלא המורשת של אותם גולים פוליטיים – חיצוניים או פנימיים – היא שנושאת בעיקר האחריות לפשעים שנעשו נגד יושבי הארץ, הרבה יותר מאשר זו של מצביעי ליברמן. לא נראה לי שאפשר לצפות מישראל לקחת אחריות על הנכבה, למשל, כאשר מי שדורשים זאת מטהרים עצמם מכל קשר להיסטוריה שהובילה אל הנכבה, למרות שהם משוקעים בה עד צוואר. אם גרמני למשל יטהר עצמו מכל קשר להיסטוריה הגרמנית ויטען שהוא "מקבל אחריות", זה ייראה לי כמו מחווה ריקה למדי. לקבל אחריות זה גם לזהות את עצמך בפשע, ולהבין שמפני שאתה מזוהה איתו, עליך לעשות תיקון. לכן אני מעדיף גרמנים, אם יורשה לי, שרואים נכוחה את הקשר – גם אם פתלתל בין קאנט לשואה (ואני אומר את זה כאוהד של קאנט). אז כן, אני רואה את הקשר בין בן גוריון לנכבה, בין הרצל לנכבה, בין מרטין בובר לנכבה, ובין סבתא שלי לנכבה. אבל לקבלת האחריות תהיה משמעות רק אם אראה נכוחה גם את הקשר ביני לבין סבתא שלי – לא רק הביולוגי אלא גם התרבותי והאידיאולוגי.

אבל המאמר הזה אינו מבקש לגנות את "היורדים", בשם איזו אליטה משרתת שנותרה מחויבת לעקרונותיה. אני דווקא רוצה להצביע על הקשר הפנימי בין אותם גולים פוליטיים למי שעדיין רואים עצמם כאליטה משרתת – ולא רק מפני שיש ביניהם זהות אתנית ותרבותית. זה אותו ההיבריס.


2.

נחזור מעט אחורה.

לפני שנה בדיוק, במוצאי יום העצמאות, פרסמתי פוסט שבורח מהמסקנה הטהרנית של השמאל הרדיקאלי. קראתי לו "תוגתו של השמאלן". ניסיתי להבין איך ניתן להתיר את הסתירה בין הזהות הציונות שלי – כפי שהיא מתגלה בשפה, בשפת הגוף, בעולם המיתוס שלי – לבין מה שכיניתי "עקרונות אוניברסאליים”. ואולי זו פשוט היתה מלנכוליה פאתטית משהו, סירוב לקבל את העובדה שמשהו בי מת ולהתאבל עליו כהלכה. ידעתי גם שבקרוב אהגר, לפחות זמנית, לניו יורק, ואולי פחדתי שיבוא הרגע בו פשוט לא יהיה לי אכפת יותר, אולי אמציא עצמי מחדש, בדומה לוואנונו ופחימה.

בינתיים זה לא קרה. לא המצאתי את עצמי מחדש (ולו משום שאין לי זמן, אפילו לכתוב לארץ האמורי אין לי זמן). אבל אולי הקיום החדש שלי, כישראלי בניכר – בשלל החידות והסתירות הקטנות שהוא מזמן לי מדי יום – גורם לי לקחת סתירות תיאורטיות פחות קשה. או במלים אחרות: אין לי בעיה שזה יימשך ככה.

אחרי הכל, רוב יושבי הארץ הם ציונים, אבל הם גם יותר ערבים מאשר אני אי פעם אוכל להיות, גם אם אלמד ערבית (מעבר לספרותית שלמדתי במודיעין). והאמת, דווקא אם אלמד ערבית אהיה פחות ערבי. שהרי אהיה האשכנזי השמאלן שלומד ערבית כדי להתקרב לערבים ובתוך כך מאשר את מובחנותו כאשכנזי שמאלן.

אז כן, אני אמנם "אשכנזי עגמומי" במונחי עפרי אילני, אבל אני משתדל לקבל את זה באהבה, או לפחות ללא שנאהעצמית. נדמה לי שהרבה אשכנזים אפילו כבר אינם עגמומיים, אלא הופכים אט אט לערבים, כלומר לאבן מאבני המקום. שלא כמוני, הם לא עוסקים באופן אובססיבי בהבנת הקשר בינם לבין המקום ובתוך כך שבים ומבחינים עצמם מהמקום ומתושביו, בשבילם הקשר הזה מובן מאליו.

אם עדיין יכול להיות לקול שלי "תפקיד", אולי זה בקריאה המינורית להרפות – להבין שהסובייקט הפוליטי בארץ הוא כבר לא אני. אם תהיה תחריר ישראלית, זה לא יהיה בהובלת מרצ, או חנה מרון, ואפילו לא דב חנין. אלה יהיו אנשים אחרים, עליהם אני יודע די מעט, שהרי אני אשכנזי עגמומי, וצריך להכיר במגבלות האפיסטמיות והפוליטיות שזה גוזר עליי.

קרובים, קרובים

זה נראה לנו מובן מאליו, אני מקווה, שגברים לא יכולים להוביל ארגון פמיניסטי. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך. באותו אופן האשכנזושמאלנים אינם יכולים להוביל תהליך של שינוי פוליטי ממשי.

3.

שמא הגיע הזמן לקבל את מי שאני? צאצא של פליטים, יהודיםרוסים, שנולד וגדל בפינה הרחוקה של הים התיכון (בפתח תקוה, ליתר דיוק).

שלא תבינו לא נכון. זו לא איזו הכרזה אפוליטית, בבחינת "יש לקבל את המובן מאליו", “אני זה אני", או טאוטולוגיות רוחניקיות אחרות. כי כדי לחזור אל האמת הפשוטה הזו צריך להתגבר על ההנחה המושרשת כל כך שאני איני רק אני. אני זה אנחנו, הסובייקט הפוליטי של הקולקטיב הישראלי. אני מייצג בגוף ובדיעות שלי את איך שהמדינה הזו צריכה להיראות.

כך חינכו אותי בתנועה ובצבא, ואני מרשה לעצמי להניח שהחוויה הזו משותפת גם לרבים אחרים, בוגרי כל אותן "מכינות קדם צבאיות למנהיגות" ותיכון הליד"ה. כולם – כולנו מנהיגים. אבל אז גדלנו וגילינו שכבר אין איש מאחורינו, שכבר איננו מייצגים אף אחד. כמה משבצות כבר נותרו? שלושה חברי כנסת במר"צ והמשבצת לאשכנזי בחד"ש? אליטה משרתת בלי לקוחות.

אז מקימים כל מיני תנועות וארגונים וועדות ופורומים. שהרי אולי ייצוג פוליטי כבר אין, אבל לאשכנזושמאלנים עדיין יש די הרבה כסף ו/או זמן פנוי. במקום להנהיג אנשים, אפשר לנהל אותם, לייעץ להם, לתרום להם. או לפחות לעזור להם – לפלסטינים, לפליטים, לעניים, למסכנים אחרים.

4.

אבל האלטרנטיבה למעורבות יתר אינה התנתקות. המחשבה שאתה יכול יום אחד פשוט להתנתק, בלי לתת די וחשבון לסיפור האישי והקולקטיבי שלך, היא בעיניי מופת של זחיחות וחוסר קבלה עצמית.

הפאסיביות שאני מדבר עליה בכותרת הפוסט קשורה דווקא במידה של חסד וקבלה מחודשת של אבותינו. יש דיבור רווח על הציונים האשכנזים כקולוניאליסטים, אבל אני מרגיש שזה נותן לסבא וסבתא שלי הרבה יותר מדי כוח, כזה שפשוט לא היה להם. סבא שלי בא לארץ בשנות העשרים אחרי שכל משפחתו נרצחה בפוגרום. סבא שלי לא היה קולוניאליסט. רק בפלסטינה הוא גילה שהוא לבן (למרות שהיה די שחום), ושכאירופאי מן המניין (כאילו הוא לא מאיזו פינה נידחת של אוקראינה) הוא צריך לבקר מדי פעם בקונצרט של הפילהרמונית. אבל החיקוי הפאתטי הזה של האירופאי מזמין יותר חמלה מאשר זעם. אירופה הקיאה אותו מקירבה רק כדי שיעשה בשבילה את העבודה המלוכלכת בלוואנט.

כאשר אני אומר שסבא שלי לא היה קולוניאליסט, המסקנה היא לא שהסיפור הקולוניאלי לא רלוונטי למה שקרה (וקורה) בישראל/פלסטין. אבל אני חושב שנכון יותר לחשוב על הציונים האשכנזים לא כשלוחה של האימפריאליזם אלא, נגיד, כאלג'יראים מצורפתים, או כמו הטוטסי ברואנדה, שהגרמנים והבלגים האמינו שמוצאם הקדום הוא מאירופה ולכן רק הם זכאים לחינוך ולמשרות קולוניאליות. במלים אחרות, האשכנזים היו קבוצה מדוכאת שהמערב הקולוניאלי ניצל למטרותיו ובתמורה העניק לה טובין כלכליים וסימבוליים. ואולי הכי חשוב: את הדימוי האירופי הנחשק.

שמא ההתכחשות של רבים בשמאל לזהות הציונית שלהם נובעת מקושי להתמודד עם החולשה שהולידה אותה? ולא, אני לא חושב שזה מסיר מהציונים אחריות מהנכבה (ומכל מה שבא אחריה). אם יש סיכוי לקבלת אחריות, זה בהתנערות מהדיכוטומיה בין כוח מוחלט לקורבנות מוחלטת, זו שחביבה על המיינסטרים הציוני ועל השמאל כאחד.

5.

אני חושב שהניתוק – הנפוץ בשמאל הרדיקאלי (בישראל ובעולם כאחד) – בין הקורבנות היהודית לאיזה רשע ציוני רב כוח הוא כוזב. יצא לי השנה, מטבע הדברים, לבוא הרבה במגע עם אנשי שמאל בניו יורק. במארס האחרון למשל, בתום "שבוע האפרטהייד", הלכתי לשמוע את ג'ודית באטלר, שנאמה בפני קהל של מאות היפסטרים נלהבים באולם כדורסל, במרתף של כנסייה פרוגרסיבית בדאונטאון מנהטן. היא דיברה על "הבד"ס ופוליטיקה קווירית". ועד כמה שהסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו, האירוע הותיר בי אינחת שהתקשתה להתנסח (אתם מוזמנים לצפות בזה כאן).

לא הצלחתי להבין כיצד באטלר מנתקת, בקלות בלתי נסבלת, בין היהודי הקורבני שהיה סבא שלי, רגע לפני שעלה לארץ, לציוני הכוחני שהפך מרגע שנחת בנמל יפו. הרגשתי שזה לא עושה צדק עם הסיפור הציוני והיהודי כאחד. הרי היהודים לא היו קורבנות מוחלטים. בשורה של פרויקטים פוליטיים במאה העשרים הם הוכיחו שאפשר לתרגם את החוויה המיוחדת שלהם (שלנו) לשינוי עמוק במציאות, כולל הפיכה של אחרים לקורבנות. המהפכה הבולשביקית, הקהילה היהודית באמריקה והציונות אינן שונות מבחינה זו, על כל ההבדלים ביניהן, ויש ביניהם קשרים מסועפים, במיוחד בין שני הפרויקטים האחרונים, שבעשורים האחרונים, כפי שטענתי לאחרונה, הותכו לפרויקט אחד.

וכפי שהיהודים אינם קורבנות מוחלטים, כך הציונות היא לא מניפולציה כוחנית בלבד. היא אחת הדרכים בהן הקורבנות תבעו לעצמם מקום, חיים והכרה. זה לא אומר שהציונות "מוצדקת". האמת שהדיון הזה נראה לי מיותר. זה פשוט קרה, ואני מבין למה זה קרה, ואמפתי לאנשים שהיו חלק מזה. ואני גם מכיר בעובדה שזה היה כרוך (ועדיין כרוך) בפשעים עצומים שיש לקחת עליהם אחריות.

הצורך לתקן את הפשע אינו מתפוגג מפני שהפושע היה (גם) קרבן בעצמו. ההפך: אני מאמין שלצד זיהוי יחסי הכוח הנוכחיים ביניהם, ההבנה שגם הפלסטינים וגם היהודים הם קורבנות של אירופה היא פתח לברית חדשה.

6.

אותו ההיבריס מופיע בשני הצדדים. זה ההיבריס של הציונים המדמיינים עצמם כאחר המוחלט של יהודי הגולה, כמי שנטלו גורלם בידיהם והשאירו את הקורבנות היהודית מאחוריהם. וזה ההיבריס של רבים בשמאל הרדיקאלי, המדמיינים שהם יכולים להיטהר מהסיפור הזה מכוח הפריבילגיות הכלכליות והסימבוליות שהאליטה הציונית יצרה לעצמה.

הפלסטינים לא יקבלו אותנו, כפי שטענה לאחרונה פעילה ישראלית בבד"ס, בכך שניטהר לחלוטין מהפריבילגיות שלנו. ההפך: זה רק מאשר את הבידול האתנותרבותי והיתרונות הכלכליים של פעיל השמאל הממוצע – היות שרק הוא מסוגל למחוות אלטרואיסטיות שכאלה ואילו בזירה הפניםיהודית זה שב וצובע את רדיפת הצדק בצבע אשכנזי לבן.

במקום זאת אני מעדיף להניח לפלסטינים לשנוא אותי, למזרחים לשנוא אותי, לכל מי שמרגיש שיש לו זכות לכך. זו לא שנאה לשם שנאה אלא הזדמנות חיונית לקורבן להשמיע את קולו, ובמובן זה היא שלב חיוני בפיוס. אבל אני לא רוצה לשתוק מול השינאה. מותר לי לבטא בתגובה את החוויה שלי, את הזהות שלי – להיות, לשם שינוי, חלק מהמשחק, ולא לדמיין שאני מעליו או מנהל אותו.

מה שכן, כדי שאחרים יוכלו לדבר, צריך להפסיק להשתלט על המיקרופון – למרות כל הכוונות הטובות.

לכן האלטרנטיבה לַהיבריס היא מידה הגונה של פאסיביות פוליטית (ואפילו יאוש). אין לי כוונה לקדש אותה, אבל אני חושב שהיא מושמצת הרבה יותר מדי, ושבהקשר שלנו יש לה ערך חיובי. היא חשובה הן כדי לאפשר לאחרים להוביל את השחרור שלהם בעצמם (ולא, למשל, להכריז בשבילם על עצמאות בשדרות רוטשילד), והן כמומנט של אינטרוספקציה ובחינה עצמית. כך יוכלו האשכנזושמאלנים לנסח מחדש את החולשות והאינטרסים שלהם, במקום לפעול בשם האנושות כולה באופן שמשתיק ומנכר את כל השאר.


תגים: , , , , , , , , , ,

104 תגובות to “בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות”

  1. תור Says:

    טקסט חזק ויפה.
    צברת אצלי בחזרה את הנקודות שירדו לך על הפוסט ההוא עם הביטוי המיותר יודו-ציונים…

  2. יואב Says:

    אוקיי, נניח שאתה לא טורק בפאתוס את הדלת על הציונות האשכנזית. נניח שאתה נשאר בניו יורק מכוח האינרציה, אולי על הדרך אפילו הופך לכמעט יודו-ציוני-שמאלני כמו גלעד מפוסט יום הזכרון. איך זה משתלב בדיוק עם להיות חלק מן המשחק? מה זה אומר לקבל על עצמך אחריות בניו יורק? האם זה בכלל אפשרי?

    אני לא שואל את זה כדי להקניט את מקום מושבך הנוכחי והזמני, נכון לעכשיו, או כדי להגיד משהו עליך ספציפית. פשוט יש חלקים בטקסט הזה שלא לגמרי מסתדרים לי. אחד מהם הוא ההבדל הזה בין נקודת הפתיחה, הלעג למי שעוזב את הציונות לעומת מי שנשאר בחו"ל מסיבות תועלתניות, לבין נקודת הסיום, שבה תהליך הפיוס דורש את קיומנו כאן. איך תבטא את הזהות שלך מחו"ל?

    אולי אין כל כך הרבה הבדל בין העוזבים בפאתוס לבין העוזבים מכוח האינרציה? אלו וגם אלו אינם חלק מן התהליך. כלומר, אין הבדל מהותי. אם אני צריך לחלץ הבדל ביניהם לפי הטקסט הזה, ההבדל הוא אסתטי גרידא.

    • גל כץ Says:

      יואב, אני לא אמרתי בשום מקום שחייבים לקחת חלק בפיוס. כל אחד, במקום מושבו הוא, יחליט מה הוא רוצה לעשות (ואיפה הוא רוצה לשבת). אני רק ביקרתי דרך מסוימת של לא לקחת חלק בפיוס, כזו הכרוכה בהתנערות מקונפליקט ומהנסיבות שהובילו אליו. את הדרך הזו אפשר לממש בישראל ובגלות כאחד, ואני חושב שהיא מזיקה כי היא דווקא מדמיינת שהיא כן תורמת לפיוס, ולא היא.
      אני לא יודע למה שאתה מתכוון ב"הבדל אסתטי" – יש בפוסט הזה הנחה, וכך גם בפוסטים אחרים בארץ האמורי, שפיוס אינו (רק) איזה מעשה שצריך לעשות, אלא דורש, תחילה, סוג של עמדה תרבותית ופסיכולוגית (שאתה מוזמן לקרוא לה "אסתטית"), שכרגע איננו נמצאים בה. 

      • יואב Says:

        גל, אתה לא אמרת שחייבים לקחת חלק בפיוס. אני גם לא אמרתי שאתה אמרת שחייבים לקחת חלק בפיוס. אתה לעגת, או ביקרת, לאלו שלא לוקחים חלק בפיוס, שלא מגלים אחריות, בדרך מאוד ספציפית, לאלו שטורקים את הדלת בפאתוס. אני מסכים, את הדרך הזו אכן ניתן לממש גם בניו יורק וגם בתל אביב.

        עם זאת, הטקסט מסתיים בהצעה כיצד כן אפשר לקחת חלק בפיוס. ועל רקע זה אני שואל: האם אפשר לקחת חלק בפיוס מניו יורק?
        כלומר, כדי לא לקחת חלק בפיוס אפשר לחיות גם בתל אביב, אבל האם כדי כן לקחת חלק בפיוס חייבים להיות בתל אביב (או בכל מקום אחר בארץ)? הפיוס ודאי דורש תחילה עמדה תרבותית ופסיכולוגית, שאותה אולי אתה מגלה בניו יורק, אבל הוא גם מעשה שצריך לעשות. אני שואל, איך והאם אפשר לעשותו מניו יורק?

        אני חושב שלא, ואתה כמובן יכול לחלוק עליי ולהסביר לי מה המשמעות של לקיחת אחריות מניו יורק בעיניך. אבל אם אי אפשר, מה בעצם ההבדל בין אלו שהתנערו מהקונפליקט ולכן לא לוקחים חלק בפיוס, לבין אלו שנמצאים שם "מכוח האינרציה" (אמירה שנועדה להסיר מעצמך אחריות) ולכן לא לוקחים חלק בפיוס? בסופו של יום, אלו וגם אלו אינם חלק מן הפיוס. ההבדל ביניהם הוא בסך הכל בעמדה שהם מצהירים עליה שהובילה אותם לא לקחת חלק בפיוס, בין אם זו הצהרה על התנערות או הסרת אחריות כגון כניעה לאינרציה, כך שנותרה השאלה מי נלעג יותר או פחות ואם בכלל. זו שאלה אסתטית.

      • גל כץ Says:

        יואב, אני באמת ומשתדל בפוסטים שלי לא להטיף מוסר במובן של להגיד לאנשים מה צריך לעשות ולגנות אותם אם הם לא עושים. אני כן עומד מאחורי תפישה לפיה אדם צריך להיות אחראי לבחירות שלו, וגם אם הוא מוותר – נגיד כי נמאס לו או מכוח האינרציה – הוא צריך להיות מודע לזה, לתת לזה דין וחשבון, ולא להתנהג כאילו הוא יותר מוסרי מכולנו.

        אם וכאשר אני אשאר באמריקה, אשתדל לנהוג ככה. וכבר היום, אין לי בעיה להגיד, אם זה עוזר לך, שההתפתחות האישית שלי והאתגר הטמון בלימודים פה, יותר חשוב לי מפעילות פוליטית בשטח. את המעורבות שלי במה שקורה בארץ אני משתדל לבטא בדרכים אחרות, נגיד באתר הזה, שקיים במידה מסוימת (מהזוית שלי, מטבע הדברים, לא של עפרי) מפני שידעתי שאבלה את השנים הקרובות בחו"ל. נדמה לי שאתה רומז שזה סדר עדיפויות לקוי, אבל זה המצב. 

      • יואב Says:

        חלילה, אני לא רומז שזה סדר עדיפויות לקוי. ברמה האישית אני מבין את הבחירה הזו, ואני לא חושב שראוי לבקר אותה ברמה האישית. אבל הדיון שאתה מקיים פה הוא לא דיון אישי, אתה מבקר אנשים ברמה המוסרית הפוליטית.

        נדמה לי שאתה מנסה להגיד משהו על ההבדל בין הבחירה להישאר באמריקה מנימוקים אישיים גרידא, בין שהיא בחירה מודעת בנוחיות או שבין שמדובר בתירוץ כדוגמת אינרציה, לעומת הבחירה "להתנתק". אחת אתה מקבל בהבנה, את השניה קשה לך להעריך מכל מיני סיבות.

        ואני תוהה מה באמת ההבדל. כמובן שהבדל אחד הוא בסיפור שאדם מספר לעצמו, שכמו שאמרה יסמין, הוא חשוב ברמה האישית. אבל מעבר לכך, מהו ההבדל בעיניי כמתבונן מן הארץ? למה שאני, כמי שמביט מן הארץ על מלחמות הגולים הפנימיות, מי יותר מוסרי מן השני, בעצם אתעניין בהבדל הזה? אתה לא משתדל להטיף, ובכל זאת אתה מטיף, "הנטישה מלאת הפאתוס היא בריחה מוחלטת מאחריות".

        ואולי, גם אתה, למרות שאתה לא מעריך את הנוטשים בפאתוס, תברח מאחריות אם וכאשר תישאר באמריקה? אם אלה המושגים שבהם אתה מבקש לנהל את השיח, אני רק מודיע לך שמבחינתי כולם בורחים מאחריות. וכל ההבדלים הכאילו מוסריים בין הגולים, אם קיימים באמת (מעבר להצהרות של האדם על עצמו) הם דיון אסתטי, ואפילו לא מעניין במיוחד אם יורשה לי.

        אתה לא חייב לעשות פעילות שטח כדי להיות מעורב, אבל אתה לא חושב שאתה חייב לפחות לחיות כאן? אחרת מה מבדיל בינך לבין אותם יודו-ציונים שמתערבים בנעשה כאן אך לא נושאים בנטל? מה מבדיל את גלעד רייך שאומר לישראלים כיצד עליהם לנהוג ביום הזכרון, עניין שהוא בגדול פנים ישראלי, מאותו יודו-ציוני שמטיף לי מוסר על כך שאני שכחתי מה זה להיות יהודי? זה הרי מופרך כמעט כמו שאני אכתוב טור ובו אגיד להולנדים כיצד עליהם להתנהג ביום הזכרון בארצם. ולבסוף, מדוע שלא אנחנו ננתק אתך את הקשר בבוא היום (אם וכאשר), גם אם אתה לא תקדים ותכריז על כך בפאתוס? אני חושב שאלו שאלות שצריך לשים על השולחן.

        אני כמובן לא שואל את השאלות האלו כדי לקרוא לגולים "נפולת של נמושות". איש איש ובחירתו. אני פשוט חושב שאם אנחנו מדברים במונחים של "אחריות", אז באמת אין הבדל בין הדרך שבה נעשית הנטישה/עזיבה, מלבד זה האסתטי.

      • גל כץ Says:

        נראה לי שאנחנו מבינים אחרת את הביטוי "קבלת אחריות" כפי שנעשה בו שימוש במאמר. הפוסט הזה לא התיימר להציע מתווה לשינוי בארץ ישראל/פלסטין. אכן, אם תרצה, הוא עסק בעניינים "אסתטיים" – כלומר איך אנשים מקהילה מסוימת (נקרא לה "אשכנזו שמאלנים) אמורים להתמודד עם הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית. אני חושב שהרבה מההתמודדות הזו היא ברמה האישית או התרבותית, ולא ברמה של פעולות בשטח. והרי לא בכדי הצבעתי על החשיבות של פאסיביות בהקשר הזה.

        עכשיו, אני מסכים שעדיף להיות פיזית בארץ כדי לתרום משהו לשינוי פוליטי, אבל יש גם דברים חשובים שאפשר לעשות בחו"ל. ובכלל, ההבחנה הזו לא חדה כי שהיא היתה פעם (כן, פייסבוק, עיתונים באינטרנט וכו'). שוב, זה לא אומר שאפשר לארגן עובדים או הפגנות מניו יורק, אבל עדיין אפשר להרגיש חלק ולתרום. בהקשר זה, אני מאוד לא מסכים עם הטענה שלך לפיה גלעד רייך לא יכול להתבטא על יום הזיכרון מאמסטרדם. הרי כל מהות היום הזה היא סימבולית ותרבותית, וגם מי שנמצאים בארץ מרגישים אותו במידה רבה דרך הפייסבוק. ותסלח לי – אבל האנלוגיה ליחס בינך לבין הולנד היא מופרכת.

      • יואב Says:

        שוב, אני לא מדבר על על ארגון עובדים או הפגנות. אני מדבר על התוקף המוסרי, אם תרצה, המקנה לאדם "זכות" להשתתף בשיח שהוא בעיקרו פנימי.

        בהקשר הזה, האנלוגיה עם הולנד דווקא לא רעה לדעתי. כמובן שהיא אינה מושלמת, כי אני אינני הולנדי במקור, ואינני מכיר על בוריה את התרבות ההולנדית, ואינני קורא את עיתוני הולנד באינטרנט (נדמה לי שיש לי חברה הולנדית בפייסבוק). יתכן גם היודו–ציונים, אותם אתה מבקר, יכולים להיות מעורים בתרבות הישראלית. יכול להיות גם שהמשפחות של חלק מהם בארץ, ואולי יש להם חברי פייסבוק ישראלים. אבל כל עוד אינך יושב בארץ, מי אתה שתגיד לי כיצד להתייחס ליום הזכרון שמצויין בישראל אם כל הקשר שלך אליו זה הודעה מאמא וחברים בפייסבוק בעודך יושב בכיכר דאם בזמן שאני צריך לנהל על כך שיחות עם קולגות לעבודה ולעמוד בצפירה ולהתמודד עם היום הזה במלוא עוצמתו?

        אבל הנה אנלוגיה נוספת, שאני מקווה שתהיה יותר מקובלת עליך. זהו אותו הגיון לפיו לא ראוי להגיד לפלסטינים כיצד עליהם למחות ולפעול נגד הכיבוש. אתה יכול למחות נגד הכיבוש מישראל, ואתה יכול להצטרף ליוזמות פלסטיניות כדוגמת הבד"ס גם מכאן או מניו יורק. אתה לא חייב לשבת בעזה כדי לפעול. אבל מצד שני, כשם שאתה לא יושב בניו יורק או באמסטרדם וכותב *כיצד* על הפלסטינים לפעול, אנא מכם, אם בחרתם לשים את מקום מושבכם הקבוע בגולה, מכל סיבה שהיא, אל תכתבו כיצד עלינו, הישראלים שחיים בישראל, לנהוג, לפחות כשזה נוגע לענייני פנים. אגב ויתור על פריבילגיות, תנו לנו להחליט כיצד עלינו לנהוג.

      • גל כץ Says:

        תשמע, אני עוקב בדריכות אחרי מה שקורה בארץ, אני משלם ביטוח לאומי, אני מתכוון לחזור לארץ וזה מכתיב חלק מהבחירות שלי עכשיו, כולל מתוך הבנה שאני עדיין תלוי בכל מיני דרכים בממסד הישראלי. זה נראה לי מספיק. יש אנשים שנמצאים פיזית בארץ ותלויים בממסד פחות ממני.

        ובכלל, הרי אנחנו אף פעם לא מדברים מאותה פרספקטיבה. לדוגמא, ביחס ליום הזיכרון, יש מי שהוא ממשפחה שכולה ויש שלא, יש מי שמישהו קרוב מת לו, ויש מי שלא, יש מי שהולך לטקסים, ומי שנשאר בפייסבוק. אני לא מבין למה אי-נוכחות פיזית בארץ היא כזה הבדל מהותי. יש הבדל, אבל זה הבדל מעשיר (דברים שלא רואים מכאן רואים משם וגו') – בדיוק כמו שהעובדה שמישהו הוא ממשפחה שכולה זה הבדל מעשיר – לא הבדל ששולל ממישהו את הרלוונטיות של מה שהוא אומר (את "הזכות" כפי שאתה קורא לזה).

        אבל האמת שזה נראה לי דיון מיותר, כי תכלס – מה דין "זכות" להר סיני? ממתי צריך "זכות" כדי להביע דעה? אם אתה מרגיש שהדברים שלי, למרות שהם נכתבים מחו"ל, רלוונטיים מבחינתך, אז סבבה. ואם לא, אז לא. עובדה שהרבה אנשים קראו את מה שרייך כתב, חשבו עליהם ולפעמים גם הגיבו להם. תאמין לי שאם הוא היה הולנדי זה לא היה עובד. זה היה בעיה אם הוא (או אני לצורך העניין) היה מסתיר את העובדה שהוא בחו"ל, אבל זה לא המצב. "זכות" רלוונטית כאשר מעורבת הפעלת כוח – ולו הצבעה בבחירות, שבה איש לא בוחר אם לקחת אותי בחשבון או לא, אלא יש לי זכות להצביע ושהקול שלי ייספר. זה לא המצב בכתיבת פוסטים. כל אחד מוזמן לבחור מה לעשות עם זה. זכויות אינן רלוונטיות פה, ולכן זה מרגיש לי מיותר לשכנע אותך (למרות שקצת נסחפתי בתחילת התגובה הזו).

      • יואב Says:

        הדיון באמת מיצה את עצמו, אז לכן רק מספר נקודות: שוב, אני לא מדבר על גל כץ באופן ספציפי, שעדיין רואה את עתידו בארץ ועדיין משלם ביטוח לאומי. אני מצטער אם זה נתפס משום מה כעניין אישי; ברור שלתושבי המדינה יש נקודות מבט שונות; מראש שמתי את המילה "זכות" במרכאות. ברור שכל אחד יכול לכתוב פוסטים, אבל זה טיעון קצת מיתמם. שאל את עצמך, האם היית מפרסם פוסט שבו הייתה קריאה לפלסטינים כיצד עליהם לנהוג (זכרו, יש בני אדם בצד השני)?

  3. עמיר Says:

    פוסט מאד מעניין. אז אם אני מבין נכון לאשכנזי העגמומי יש שלוש אופציות: להניח לכולם לשנוא אותך, לצאת לגלות ולשנוא בעוז קולני את מה שהשארת מאחור, או לאמץ את הפריבילגיות שלך ולשנוא את כל השאר ללא בושה. כלומר יש פה שלושה מנגנונים פסיכולוגיים להתמודדות עם חלקים בזהות שקשה להתמודד אתם: לשקוע בייאוש תהומי, להשליך את החלק הזה על מישהו אחר ולשנוא אותו, או להתחבר לחלק הזה בלי בושה. אולי הייאוש הוא סוג של חתרנות אולטימטיבית באבכא מסתברא אבל נראה לי שהוא סוג של התאבדות, לא?

    • גל כץ Says:

      התאבדות, למה? יושבים אנשים וכותבים, מעוררים דיון, מדברים עם אנשים אחרים, חיים וחושבים איך לחיות. לי זה נשמע כמו חיים, לא מוות. 

      • עמיר Says:

        התאבדות בשל הפן המלנכולי של הפאסיביות הפוליטית שאתה מציע. משתמע מדבריך שהמוצא המכובד היחיד הוא יאוש, ואני גם ככה מיואש מכדי לכפות על עצמי יאוש מרצון.

  4. רוזנברג Says:

    איך ספדה קוני זקס בבמותחןם של לה קארה לכל האנשים הטובים מה"קרקס" שהפכו לאנכרונזים?

    Trained to Empire. Trained to rule the waves. All gone. All taken away.

  5. אהד Says:

    יפה מאד.

  6. גלעד Says:

    עלה לי לראש קטע דיי מפורסם (באיטליה) שכתב אנטוניו גראמשי. לא מצאתי תרגום שלו לעברית באינטרנט, למרות שאני מנחש שהוא כבר תורגם בדפוס. בינתיים אני מרשה לעצמי לתרגם את שתי הפסקאות הראשונות בהקשר של הפוסט הזה. אם מישהו יודע משהו לגבי תרגום קיים אני אשמח להתחמק מהמטלה, אבל אחרת אתרגם את המאמר במלואו בקרוב.

    —–
    קטע מתוך "האדישים", אנטוניו גראמשי.
    [לקוח מגיליון פברואר 1917 של "עיר העתיד", עיתון בהוצאת ארגון הנוער במחוז פיימונטה של המפלגה הסוציאליסטית. גראמשי ערך את העיתון, וכתב את הטקסט הזה, והוא בן 26]
    —–

    אני שונא את האדישים. כמו פרידריך הבל גם אני מאמין ש"לחיות משמע לתפוס צד" [1]. לא יכולים להתקיים אנשים סתם, כאלה שזרים לעיר. מי שחי באמת לא יכול שלא להיות אזרח, שלא לתפוס צד. אדישות היא אובדן כח הרצון, היא טפילות, היא פחדנות, היא לא חיים. לכן אני שונא את האדישים.

    האדישות היא משאה הכבד של ההיסטוריה. היא כדור עופרת בשביל הממציא, היא המשקולת שמטביעה את ההתלהבות הקורנת, היא הביצה שבה שקועה העיר הישנה ושמגינה עליה יותר טוב מכל חומה בצורה, יותר טוב מגופם של לוחמיה, מכיוון שהיא בולעת בבוץ שלה את התוקפים ועושה בהם שפטים ומנצחת אותם עד שהם מתייאשים מהמשימה ההירואית.

    האדישות פועלת באופן משמעותי לאורך ההיסטוריה. פועלם באופן פסיבי, אבל פועלת.

    [1] הערת המתרגם: באיטלקית משמעות המילה "פרטיזן", כפי שנכתב כאן במקור, היא "לתפוס צד, להתנגד". לא במקרה זה היה הכינוי שהודבק כעבור כמה שנים לתנועת ההתנגדות העממית לנאציזם ולפאשיזם]

    • גלעד Says:

      "לחיות זה אומר לתפוס צד", ותחי יכולת העריכה של תגובות בבלוג

    • גל כץ Says:

      תודה גלעד. אם אכן תתרגם, נשמח לפרסם את זה בארץ האמורי. המחשבה שיהיה לפוסט הזה תפקיד, ולו מזערי, בתרגום טקסט של גראמשי לעברית, היא בהחלט משמחת.
      מה שכן, לא ברור לי באיזה הקשר הבאת את הטקסט. הפוסט לא נכתב מתוך אדישות, ואני מקווה שלא הובנתי כאילו אני קורא לאדישות.

  7. יסמין Says:

    את המסקנה שלך אהבתי — באמת הגיע הזמן להשאיר קצת זמן אוויר לעוד קבוצות באוכלוסייה, אבל מה לה ולשאר הפוסט?
    סחתיין על הפיוס עם השורשים. אני חושבת שזה חשוב לכל אדם, ברמה פסיכולוגית ואפילו רוחנית, ולא משנה מה דעותיו. אבל מה לעשות שלא כולנו באנו מהמקום הציוני הזה? אתה יודע מה, הלוואי שהיו לי שורשים כאלה קונפורמיים שיכולתי להשלים איתם. קראתי את כל הפוסטים הפוסט ציוניים של כל הפוסט ציונים של הימים הנוראים, ואכן ראיתי שכולם מהפכנים ומתפכחים בזכות עצמם, סלף מייד ודור ראשון. כבוד, באמת! (באמת באמת) אבל לי יש במקום זה רק ניכור וריחוק, דור שני מצד אחד ושלישי מצד אחר.
    בתור מי שכבר מילדות ביקשה — וקיבלה — פתק מאמא בכל יום זיכרון, אין לי בכלל ידע לגבי הקודים של התנהגות בתוך השיח הצבאי, הציוני, ההרואי והפטריוטי הזה. אז סבבה אחריות והכרה בקשר וכל זה, וגם אני נהנית והפריבילגיות של היותי יהודייה במקום הזה. אבל אם אטוש (אעזוב נשמע לי יותר נאמן למציאות) זה יהיה למרות רצוני להישאר בקצת הבית-חברים-ומשפחה שאני עוד מרגישה פה, ורק מתוך פחד לגדל פה ילדים ללא עתיד. לא בגלל שום עמדה אידיאולוגית.
    ואז נשארת שאלה אישית אחרת: מה אתה עושה עם עצמך, כשאתה יודע מה קורה סביבך, ובשמך? בהנחה שאתה לא כותב דוקטורט (יש בינינו כמה כאלה), יש לך שתי אפשרויות עיקריות: לגדל את הילדים ולטמון את הראש באתגרי צרכים בסיסיים (בהתחלה) וחינוך (בהמשך), אבל לשלם מחיר של דיסוציאציה, או לפחות להציל את נפשך, עוד לפני שאתה "מציל את העולם", ולדעת שאתה מתנגד. בכל הכוח שיש לך.

    • גל כץ Says:

      תודה יסמין. אני מבין ללבך, אבל יש לי שני דברים לומר. קודם כל, אני חושב שדווקא אנשים רגישים מספיק צריכים להבין שהברבריות שאנחנו רואים לעתים בישראל אינה ייחודית לישראל. אני למשל הזדעזעתי השבוע כשקראתי על ה-61 מהגרים שגוועו שבועיים ברעב. שלחתי את זה לעפרי תחת הכותרת "הברבריות שבפתח", כי אני חושש שהיא תתגבר ככל שהאידיליה שנוצרה במערב אירופה בעשורים האחרונים תתערער. זה לא אומר שלא צריך להיאבק בברבריות, אבל גם לא צריך לחיות באשליות שבחו"ל זה יותר טוב (כאמור, אפשר לדמיין שיותר טוב, נגיד כי עיראק רחוקה, אבל לדמיין, כידוע, אפשר גם בתל אביב, שהרי עזה רחוקה).
      חוץ מזה, אני לא מציע לחבק את הציונות הכוחנית וההירואית, אלא דווקא להאיר את חולשותיה, את מה שהיא מנסה להדחיק. זו גם צורה של אינטימיות. כמובן, אם את לא מרגישה שום קשר לזה, אז אין צורך. זו רק הצעה בשביל מי שיכול להזדהות, במידת מה, עם החוויה שאני מתאר.

      • יסמין Says:

        לא יודעת איפה קראת בדברי שאני חושבת שבאירופה או בארצות הברית הדברים טובים יותר. מה שכן, קל יותר להתעלם מהם. לא כל העם צבא וזה לא בפתח הבית.

        ועוד דבר. שוב, בהנחה שאתה לא כותב דוקטורט, ולכן אין לך איפה לעשות פוסט-דוקטורט, הבחירה "ללכת מכאן" גם היא אשכנזית לאללה. אם כבר מדברים על אירופה, היא לא ממש רוצה אותי. לא, אין לי דרכון זר. אפילו אם אצליח להגר, אחיה ברמת חיים הרבה יותר נמוכה, לא אוכל לשמור אפילו על הפרנסה הדלה אך הנוחה שלי הקשורה בשפה העברית, וסביר להניח שאצטרך לעבוד בעבודות דחק של מהגרים.

        אז בקיצור, לא הכל בחירה. גם אני מפנטזת, אחרי כל איזה משט או עופרת או כל מיני, על חיים שבהם אני לא ארגיש שאני חלק מזה. אבל רבים מאתנו תקועים פה כי זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים לחיות, ורק משם הדחף לפעול. לפעמים מתוך הפניית עורף לאבא הגנרל, ולפעמים מתוך השוליים של השוליים שלא ראו בחיים שלהם גנרל מקרוב, וגם לא רוצים לראות.

  8. רני Says:

    שלום
    מה בדיוק עושה את גל כץ שמאלן או איש שמאל ואני אומר זאת בתור אחד שלפני שנים, בסיאטל, כשג'ימי הופה היה חי הייתי חבר בטיימסטרס יוניון ועבדתי בשביל עדלי סטיבנסון, באמת. לא, אני לא מקנטר. ג'ודיט באטלר חברה ביוניון? אומר רק שלפי מייטב הכרתי וידיעתי אין כמעט בכלל "שמאל" בארה"ב. אבל לפני זה צריך להגדיר מה זה שמאל. גם בישראל אין, חוץ כמובן מהחבר שטרסלר והחבר שוקן בעיתון השמאלני "הארץ". אבל זו באמת שאלה רצינית, אחרת על מה אנחנו מדברים בכלל?
    איך שאני יודע, יש מי שמדברים וכותבים ומהגגים ויש מי שדואג שלמטוסים יגיע דלק נקי ואנשים לא יפלו עם המטוס באמצע הלילה, ושרכבות לא יעלו באש, ושבצינורות יהיו מים טובים לשתיה, ושבחוטים יזרום חשמל ושכלי הניתוח יהיו סטריליים ושהרמזורים יעבדו, ושגשרים לא יחלידו ושאוניות לא יתנגשו ושהלחם יהיה אפוי ובמשקל נכון וכ"ו וכ"ו. וכמו שאמר לי מישהו בארה"ב לפני שנים.
    It is not totally upon me but if I will not do my job the world will perish, it is true, I know it is so.
    פעם מי שחשבו כך היו שמאל. אבל היום ג'ודיט באטלר ונועם צומסקי הם שמאל, בודאי בארה"ב וגם בישראל. אז אנחנו, זה אני ועוד אחד כמותי, כנראה כבר לא שמאל וזה מעייף נורא וזה לא פשוט ובערב רוצים ללכת לישון אז תקרא לזה אדישות ויש מי שיקרא לזה שינה. סליחה גרמשי, עם כל הכבוד, אנחנו לא אשמים.

    דבר שני פחות חשוב, אם זה בלוג אמיתי – כלומר דובר אמת, יש כאן זיוף. נגיד שהוא מגעיל? בוטה? או מה?. המפה הזו של כזריה, גבול מסומן בקו ברור, כאן הם ושם אתם או להפך. שטח בצבע, צהוב? למה לא כחול או אדום ומגן דויד יש שם. היה להם דגל לכזרים? דגל צהוב? עם מגן דויד? והפטמה הזו עם קייב בקצה, האם העיר הייתה מחולקת? חומה באמצע? מכס? בדיקות ביטחון? אל אלוהים (זה רק ביטוי איני דתי) הרי כל העסק הכזרי הזה זה אניגמה בתוך ערפל בתוך אי ידע בתוך ספקולציות פורחות באוויר וזה במקרה הטוב. במקרה הרע זו רמאות דימגוגית מרושעת מגמתית וצינית. האילוסטרציה הזו אשכנזים=כזרים לא משפרת, לא משעשעת, לא מועילה, סתם התחכמות, אבל אנחנו כבר חכמים, אז למה להתחכם?

    • גל כץ Says:

      רני, אני שמח שכל פוסט בארץ האמורי, ללא יוצא מן הכלל, מאשר לך מחדש את מה שאתה כבר יודע על השמאל ועל המצב האנושי בכלל. רק אציין שהתפישה שלך לגבי שמאל די מצומצמת. לדעתי גם בימין (ברובו) אנשים תומכים בזרימת מים בצינורות ובעובדה שמטוסים לא נופלים (לרוב) באמצע הלילה, ובמעון של אמא תרזה בכלכותא זרמו מים בצינורות, מה שאולי הופך אותה, אליבא דרני, לאשת שמאל. לתומי חשבתי ששמאל משמעו של*כולם* יזרום מים בצינורות (ואם כבר, שאנשים לא יפלו ממטוס באמצע הלילה, גם אם הם השלטון לא מרוצה מהם), ולא רק לבורגנים, או עשירים, או יהודים, או ארים, ולא רק זאת, אלא שכולם יוכלו לחיות כפי שהם רוצים לחיות, או לפחות כמה שיותר אנשים.

      חוץ מזה, צר לי אם היו לך אסוציאציות אנטישמיות מהעובדה שמפת כזאריה צבועה בצהוב. באמת שלא התכוונתי. זו היתה המפה היחידה בגודל הנכון. והאמת שנכונות התאוריה לגבי הכוזאריות של האשכנזים לא מעניינת אותי במיוחד (או יותר נכון, היא מעניינת אותי אבל לא חושב שזה רלוונטי במיוחד לשאלות הפוליטיות המטרידות אותנו). זו היתה רק אילוסטרציה לטענה שהאשכנזים הם לא אותם וינאים מתוחכמים שנוהגים (והם עצמם לרוב נוהגים) לעשות מהם (מעצמם).

      בהקשר זה, אספר, ברשותך, אנקדוטה, מהטיול הגדול של אחרי הצבא. טיילתי בצפון מערב סין, בארצות האויגורים, ולקחתי רכבת לקשגר, לא הרחק מהגבול עם אפגניסטאן. ברכבת קשרתי שיחה עם סטודנט אויגור חביב, שסבר לתומו שגם אני ממוצא אויגורי! אני כמובן מייד הסתייגתי, ושאלתי כיצד ייתכן שלאויגור יהיו עיניים כחולות, אבל הסטודנט תיקן אותי ואמר שלהרבה אויגורים יש עיניים כחולות (מה שהתברר בהמשך כנכון). זה היה המפגש הראשון שלי (והאחרון בינתיים) עם זהותי המרכז אסייתית, הכוזארית.

  9. לב Says:

    פוסט יפה, גל. אני חושב שהגלות בניו יורק עושה טוב לחשיבה שלך.
    העמדות של השמאל הרדיקלי כפי שהן מוצגות על ידh כותבים ומגיבים כאן – הן עמדות אבסורדיות. והמפגש שלך עם המציאות מכריח אותך להטיל בהן ספק.
    עמדות אבסורדיות, פרדוקסליות וא-לוגיות אינן דבר חריג, אנשים רבים מחזיקים בעמדות כאלה (למשל מאות המיליונים שמאמינים שהיהודים ביצעו את פיגועי ה-11 בספטמבר). אבל מה שמעניין בעמדות אבסורדיות בכלל ובאלו של השמאל הקיצוני בישראל בפרט, הוא שניתן להחזיק בהן רק בתנאים ספציפיים. יש צורות קיום מסוימות שבהן האבסורד נותר מוסתר וניתן להמשיך ולהחזיק בעמדות האלה ללא תחושת ההתנגשות בין האמונה למציאות. בתנאים אחרים, הן מתנגשות עם המציאות, האבסורד נחשף – ואז הברירה היא או לנטוש אותן בהדרגה, או להתנתק באופן הדרגתי אך מוחלט מהמציאות.
    מה שקורה לך בניו יורק זה שאתה יצאת מהמרחב האקזיסטנציאלי שבו יהודי מארץ ישראל יכול להחזיק בעמדות "שמאל קיצוני". למה אני שם "שמאל קיצוני" במרכאות? כי הרבה מתוך זה איננו שמאל אלא פשוט גזענות אנטי-יהודית שהופנמה על ידי יהודים (כמו שנשים ושחורים מפנימים גזענות כלפיהם). תיכף אסביר למה אני קורא לזה גזענות.
    המרחב הזה שבו אפשר להיות "שמאל קיצוני" יהודי (כלומר גזענות אנטי-יהודית בידי יהודים) אפשר להגדיר אותו כך: אזור יהודי הומוגני או כמעט-הומוגני, תחת ריבונות ישראלית ועם רמת ביטחון אישי גבוהה יחסית. ובמלים אחרות: תל-אביב וגוש דן, מערב ירושלים, כמה קיבוצים ויישובים קהילתיים.
    מחוץ למרחב הזה, זה לא עובד, ואז חייבים או להתפכח או להתחרפן. למה זה מפסיק לעבוד? כי מתחילים להיתקל בשנאה כלפיך –טרור על רקע דתי-לאומני בישראל, אנטישמיות וגזענות באירופה (ובמידה פחותה הרבה יותר גם בארה"ב). ואז זה מוציא את החשק ואת ההתלהבות להחזיק באידאולוגיה של גזענות אנטי-יהודית.
    ולמה אני קורא לתפיסות "השמאל הרדיקלי" גזענות אנטי-יהודית? הכל כבר בטקסט שלך. התפיסה העצמית הבלתי-אותנטית שלך (כלומר ההפנמה של תפיסה מבחוץ, נקודת המוצא שעליה אתה מערער בהדרגה במהלך הטקסט) מתארת את הישראלי כך: נושא אשמה שלעולם לא יוכל לנקות, "קולוניאליסט", מועמד ראוי לטיהור אתני, מין אדם שהפליטות והסבל שעבר על משפחתו איננו ראוי לאמפתיה ואינו מצדיק דבר, שההיסטוריה והדת של הקבוצה שלו מושתקים ומוכחשים.
    בקיצור – אדם שמהותו מוגדרת מראש כרעה. אדם השייך לקבוצה שאין לה שום צדק. איך אפשר לשלול מראש צדק של קבוצה שלמה ולטעון שהיא רעה במהותה? איך מי שטוען להיות "שמאל" יכול לדון קבוצת אנוש שלמה להיות נטולת צדק, מרושעת במהותה, ראויה לעקירה ולדיכוי? לראות רק צד אחד במקום שניים?
    נדמה לי שהחוויות שלך בניו יורק מביאות אותך להתעמת בהדרגה עם התפיסות האלה ולחוות את האבסורדיות שלהן, אשר נובעת מכך שהן תפיסות גזעניות שנוסחו לצורך מאבק פוליטי, שיסוי אידאולוגי וחיפוש שעירים לעזאזל. המפגש הקונקרטי עם השנאה, חוסר האיזון והדה-הומניזציה שמבצע בך "השמאל" כאן לא מאפשר לך להמשיך ולהכחיש, להמשיך ולהחזיק באבסורד של תפיסה מונוליטית וקריקטורית של עצמך כ"קולוניאליסט לבן" או שטות דומה. זה כבר לא משחק כמו בתל אביב או בירושלים, זו שנאה לא-הוגנת. והמפגש איתה גורם לך להשתחרר בהדרגה מהדה-הומניזציה שביצעת בעצמך.
    הצעד הבא לדעתי הוא להתחיל להתעניין ולחקור: מה מקורן של התפיסות האלה? איך קרה שאימצתי לעצמי מערכת תפיסות ששוללת את קיומי כאדם? כלומר מה המקור של הרעיונות שטוענים שליהודים אין שום צדק וזכות ואיך קרה שתפיסה חד-צדדית כזו היא עבורך האמת הבסיסית שאתה משתומם כשהיא מוטלת בספק.

    • גל כץ Says:

      תודה, אבל אני מוותר ברשותך על החיבוק המתנשא הזה. העובדה שיש לעתים גזענות או חד צדדיות בעמדות שמאליות אינה מזכה גזענות, חד צדדיות, אלימות או דיכוי בימין. במקום להציע לי לשאול שאלות, מוטב שתשאל שאלות את עצמך.  (חוץ מזה, עובדה שיש הרבה יהודים שאוחזים בעמדות שמאליות באמריקה, אז הטענה שעמדות כאלה זקוקות ל"אזור בשליטה יהודית" הן שטויות במיץ).

    • יוסי Says:

      נראה לי שהתאוריה שלך לא משהו. אני הפכתי לאנטישמי דווקא בסיאטל הרחוקה בין הגויים השונאים ולא בתל-אביב ההומוגנית. דווקא מפה זה נהיה די ברור שהפתולוגיות הישראליות הן נחלת היהודים באשר הם.

  10. זמואל Says:

    מדוע נמחקה תגובתי ?

    • גל כץ Says:

      כי היא היתה רצף ארוך הרבה יותר מדי של התלהמות ושנאה, כולל רמיזות למנהגים המיניים המוזרים, כביכול, של כותבי הבלוג.

      אנא פטור אותנו להבא מנוכחותך, שהרי לא יפורסמו תגובות פוגעניות או מתלהמות, וספק אם אתה מסוגל להפיק משהו אחר.

      • זמואל Says:

        סליחה, צנזורע מקושקשת.
        אני לא פוטר את אותך מנוכחותי מכיון שאיני זקוק לאישורך להביע את דעתי.
        ליברלים מיי אס.
        דעתי היתה מנומקת , אינני נוהג לקלל ואינני נוקט עניינים אישיים כי הם לא מעניינים אותי. העובדה שאתה / מי מטעמך נפגע היא על אחריותכם. בדיוק כמו שאומר לך שציוני יכול להפגע מהעובדה שאתה קורא לו אימפריאליסט או קולוניאליסט או שוחט תינוקות פלסטינים או עושק זקנות ערביות. כל עוד אתה בשיויון נפש פורש את השקפת עולמך – זו גם זכותי.
        מובן שאני חושב שיש לך בעיה להתמודד במישור הרעיוני ובמישור הרגשי לדבריי.

        רמיזות מיניות?! הבל הבלים!
        אני אמרתי שאתם צועדים במורשתם של המתיוונים – וגם פה נימקתי היטב:
        הבחירה בשם ארץ האמורי.
        תנועת הכנענים הידועה לשימצה (בעיני המשמיצים כמובן)
        מגזיני תרבות כמו "ערב רב" וכו'…
        השימוש במונחים כמו "גלות מרצון" שחוזרת פה שוב ושוב בהתענגות מה
        וכו' וכו' – זה מנומק להפליא. לא מבין מה הבעיה שלך
        מה לגבי פוסטים שממש מדברים בדבר מה שאני אומר? כמו "היהודים ואנחנו"?
        היש כותרת שמציינת את היציאה והפיצול מרצון מה"עץ" היהודי? היהודים ואנחנו – כולל כל התמונות של פסלים מהזרם האומנותי הכנעני , על כל המשתמע.

        רמיזות מיניות – סלח לי, זה בראש שלך בלבד. אל תדחוף מילים לפי. מנהגיהם המיניים של משתתפי או בעלי הבלוג מעניינים אותי כקליפת השום. אני דיברתי על תכנים שנמצאים ב-ב-ל-ו-ג והם אכן חריגים בנוף הבלוגיה הפוליטית, וזאת לכל דיעה. פוסטים כמו "הלקאה עצמית! כן! עוד הלקאה" עם מספיק חומר ויזואלי שלא משאיר מקום לדמיון זה לא בדיוק כוס התה של ישעיהו לייבוביץ' , כן?
        באופן אישי אין לי שום בעיה – אבל כניתוח תופעה – אתה לא יכול לומר שאני טועה בשום אופן, ובטח לא להפעיל צנזורע מכוערת!
        עוד פוסטים כאלה מאכלסים פה את המקום לעייפה.ראה תמונות כאן "נתזים: חלמתי: תבל מכוסה אפר" . ולא שיש לי בעיה עם תמונות אירוטיות, הומו-מונטאזים, קרקטורות מנגה או סאדו-מאזו אבל אין שום ספק שזה חריג בהחלט בנוף הבלגים הפוליטיים. בתחומים אחרים באינטרנט אפשר למצוא בשפע.
        אם כן – זה היה ניתוח עובדתי להפליא.
        ההיפגעות האישית שלך לא ממש מעניינת אותי. אין בתנאי השימוש באתר חובה להיות נחמד.
        לא קיללתי פה, לא ציינתי שמות , טרחתי להסביר דבריי וזה ממש עלוב שאתה לא יודע להתמודד ברמה הרעיונית.

        וכמובן – גולת הכותרת , הסבא הקולוניאליסט – כן/לא/עד כמה…
        גם כאן הבאתי אינספור ציטוטים שמראים שלקרוא לציונות – החילונית והדתית כאחת – קולוניאליזם זהו עיוות מוסרי ממדרגה ראשונה.
        דין יהודה הלוי כדין אותו חייל בריטי שכבש את קונגו או את הודו?
        דין משה סלומון או הרמב"ם או שיבת ציון כדין צרפתים באלג'יר?!
        מונח מעוות, מסולף, אימוץ ללא כחל וסרק של פרופגנדה ערבית-מוסלמית
        לא אכפת לי אם הייתם טורחים למצוא מונח אחר, מדויק יותר – אבל קולוניאליזם?

        הצנזורע סותמת הפיות הזאת היא חרפה לכל מה שהבלוג הזה מתיימר לייצג ומציג אותו כבועה שיודעת לדבר רק עם עצמה ואין בכוחה המנטלי או האינטלקטואלי לסבול שונה וחריג. והרי זו אירוניה במיטבה. בעברית צחה ופשוטה – בדיחה!

      • רוזנברג Says:

        ברור שאי אפשר להבין את הציונות לא על קרע וגם כחלק מהקולוניאליזם האירופי (ולא אחר).
        ההיתלות ברמב"ם ובריה"ל כשלעצמה לא משנה כלום, והם לא חלק מהתנועה הציונית.
        (אמנם לאחר קידוש החול ודור של דחיקת קץ יש בינינו מגיבם שסבורים שמובן מאליו שבציונות אין מוקדם ומאוחר. אבל טענת הקולוניאליזם היא בכ"ז טענה היסטורית, לא תיאולוגית….)

      • זמואל Says:

        למה זה "ברור" שאי אפשר?
        בודאי שהמוטיבציה היתה דתית-תרבותית. גם אם לא במובן של שמירת מצוות. האתוס הלאומי נשמר אך ורק בזכות הדת.
        עובדה שאוגנדה נפסלה
        עובדה שהשם "ציונות" מדבר בעד עצמו.
        המחלוקת הגדולה בין הציונים לחרדים היא לא על זהותה של הארץ – אליה היה קשר תרבותי-רוחני רציף (וגם יישוב יהודי רצוף, אגב) . על זהותה של הארץ ועל הזכות של היהודים על הארץ , לפחות בעיני היהודים, לא היה שום ויכוח בין ציונים שפרקו עול מצוות ברוסיה ועלו ארצה או הישוב החרדי הישן במאה שערים.

        מכיון שכך – גם כשאלה וגם כשאלה אמרו ציון – זו היתה לדעתם במלוא הכנות ארצם מולדתם (או מולדת עמם, כור מחצבתם ושאר מטבעות לשון שמוכרות לכולם פה) ומכאן שבאופן ברור אין פה שום קולוניאליזם ו/או אימפריאליזם ו/או קשקוש אחר מבית אדוארד סעיד.

      • רוזנברג Says:

        מי אמר לך שקולוניאליזם מהותית סותר מיתוס של מוצא משותף או שיבה\עליה\הגירה לארץ מבוטחת\ מולדת היסטורית?
        ולא כל הציונים סברו שזכות היסטורית היא המצדיקה את הפרויקט. רחוק מכך. ה"עבודות" שלך פושט לא מוכיחות שהציונות אינה חלק – עם ייחודו שלו – של הקלוניאליזם האירופי, קומפלט עם אוריינטליזם ותוגת האדם הלבן והכל. ראבאק, קרא את אלטנוילנד שוב….

    • זמואל Says:

      תגיד לי , אתה רציני? צריך לחזור לבייסיקס? הנה ויקיפדיה…. כן, כן… כולנו מכירים את מגרעותיה אלא שבמקרה זה ההגדרה הבסיסית תתאים ואם יש לך הגדרה שאתה חושב שהיא מתאימה יותר לקולוניאליזם – תרגיש חופשי להביא אותה.
      "קוֹלוֹניאליזם הוא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית ניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה."
      אז איזה מעצמה? איזה טריטוריות מעבר לים? איזה מערכת שלטונית? הכל הפוך פה. הם חזרו לנחלת אבותם. כך גם הרצל חשב וכך כל ציוני חשוב – חילוני או דתי. מכל זרם שהוא.
      קולוניאליזם אינו דר בכפיפה אחת עם שחרור נחלת אבות. כ"כ פשוט וקל. מה אתה מסתבך?
      רובם המוחלט של הציונים סברו גם סברו כי הזכות ההסטורית מצדיקה את הפרויקט. היו אולי התנגדויות מעשיות, אבל "לא מצדיקה" – מלשון צדק? מיעוט זניח, עוד פחות מהשמאל האנטי-ישראלי בימנו.
      ובכל מקרה – על זכות הסטורית אין ויכוח. גם אלה שסברו שאין לשלם את המחיר – נניח – לא התכחשו ועיוותו וסילפו את עצם הזכות ההסטורית של יהודים לארץ ציון. אין קבוצה כזו ביהדות עד לשמאל הקיצוני ד'ימנו. זהו יצור חדש לחלוטין מהבחינה הזאת.
      אז ארץ שיש לך זכות היסטורית עליה – אתה לא יכול להיות שם קולוניאליסט, by definition!
      אם אתה מוכן לשלם מחירים כאלה ואחרים – זהו ויכוח מוסרי/תועלתני חשוב ומרתק, אבל הוא לא ממין השאלה הקולוניאליסטית.
      לכן לקרוא לציונות קולוניאליזם זהו עיוות וסילוף היסטורי ומוסרי שאין כדוגמתו. שקר מוחלט ומרושע.

    • גל כץ Says:

      זמואל, האמת שאני חייב להודות שבאופן פרוורטי משהו אני מחבב את הפרוזה שלך, ברמה האסתטית אני מתכוון. הצירוף בין הכינוי שלך, השפה המקראית והפאתוס מייצר איכות של נביא תנכי מוגזם וגרוטסקי, משהו שמעלה על הדעת מערכון מונטי פייטוני. לכן אני באמת משתדל להימנע מצנזורה, אלא אם כן נחצים קווים אדומים או שסתם אתה משתלט על הדיון עם תגובות באורך הגלות.
      ואגב, רק להסכים עם רוזנברג על אי הסתירה בין הזדהות עם המיתוס הציוני להכרה במציאות היסטורית. יש אנשים שמזדהים עם סיפור הבריאה בכל מיני דרכים ובכל זאת מאמינים במפץ הגדול.

      • זמואל Says:

        ישנה סתירה מהותית. פיספסת כנראה את התגובה האחרונה שלי שהעליתי דקה או שתיים לפני התגובה הזו שלך.
        קולוניאליזם הוא עניין מובהק, והוא סותר מהותית שיבה אל נחלת אבות. נקודה.
        ראה תגובה לעיל להרחבה.

        אני משתעשע עם סגנון הכתיבה הזה. זה תרגיל בכתיבה. דמות. תרגיל צורני
        זה אמנם עקרון יסוד בפילוסופיה המתייוונית (כי בכל זאת, אתם לא לגמרי כנענים) להתייחס לאסטתיקה הצורנית.
        לא סתם שמאל טוב יותר באמנות ויזואלית, מחול אופנה ושאר ענייני אסתטיקה.

        סיפור הבריאה אינו סותר כלל את המפץ הגדול, במאומה ממש. כל טענה אחרת מקורה בבורות מדעית/תורנית/בשניהם.אבל לא נכנס לזה בודאי. מה גם שלוגית ההשוואה לא מדויקת ולא רלונטית.

        הצנזורה שלך -החלטה רעה ממש. אחרים אתה מגביל באורך התגובה? מעבר לזה שאשכול תגובות גדול יותר מצטמצם ברוחבו ותופס אורך, אני מהבודדים פה שמהווה אופוזיציה רעיונית, מה שאומר ויכוחים ארוכים יותר עם אנשים רבים. זה נראה לי טבעי. השתדלותך , אם כן, נחלה כשלון

      • רוזנברג Says:

        הו זמואל הו. סתירה אינה סתירה…
        סיפור הבריאה או שאינו סיפור, או שהוא סותר. כל טענה אחרת…נו נו.

    • זמואל Says:

      רוזנברג, אנא, הצנע שחץ טרם אף מצאת קלקולי הגיונך
      איפה מצאת בעיה ? (רמז: הזהר במונח "סיפור" הבריאה, שעלול להטעותך להאמין שסיפור הוא שקר מבחינה לוגית)
      אז הבהר נא את דבריך, לדעתי התבלבלת

      • רוזנברג Says:

        אם "סיפור(י) הבריאה" מתיימר להיות היסטוריה (קוסמולוגיה), הוא שקרי. אם אינו שקרי, הוא אינו מנסה לתאר את שאירע.

    • זמואל Says:

      "אם סיפור(י) הבריאה" מתיימר להיות הסטוריה (קוסמולוגיה), הוא שקרי" – למה?

      • tamka Says:

        מוכרחה להודות על שני דברים –
        א. זו שרשרת התגובות שהכי נהניתי ממנה בבלוג הזה, לפחות בזמן האחרון (ואני קוראת פה, בשקט בשקט, כבר לא מעט זמן). חבל על הצנזורה, גל.

        ב. אשמח לראות פה תגובה לדבריו האחרונים של זמואל!

      • רוזנברג Says:

        כי אף אחת לא נבראה מצלע, כי בים הרביעי אף אחד לא….

    • זמואל Says:

      כבר כתבתי ש"סיפור הבריאה אינו סותר כלל את המפץ הגדול, במאומה ממש. כל טענה אחרת מקורה בבורות מדעית/תורנית/בשניהם"

      רוזנברג –
      1) האם בריאה מצלע כן/לא זה קוסמולוגיה? זה המפץ הגדול?
      2) "כי ביום הרביעי אף אחד לא…" מה זה אומר בדיוק? זה כמו שאני אענה לך "ביום הרביעי דוקא כן היה…!!"

  11. עופר Says:

    גל, לגבי המסקנות מתקרית ספינת הפליטים, והדיון בסוגיית ההשתייכות, הרי אפשר לדבר על ארה"ב. אתה יודע מה דעתי על ממשלות ארה"ב, המדיניות, והפערים המכוונים מלמעלה, אבל כאזרח אמריקני הייתי מרגיש שאין לי בעיה עקרונית עם הבסיס החוקתי של המדינה, וברוב המקרים, אפילו לא עם המדיניות *המוצהרת*.
    כנ"ל לגבי אזרח צרפתי.
    יש סיבה טובה לכך שהמצפון הצרפתי יהיה רגוע קצת יותר (ולא אמרתי רגוע!) לנוכח הספינה הזו, לעומת מה שהמצפון הישראלי צריך להרגיש לנוכח צבא שהותיר אזרחים עזתים לגסוס ומנע הגעת עזרה רפואית אליהם בזמן עופרת יצוקה.

    • גל כץ Says:

      עופר, אין לי עניין להתחיל לדרג את מוסריותה של ישראל לעומת כל השאר. ברור שאני חושב שצריך לעשות הבחנות, ויש פעולות מוסריות יותר או פחות, פושעות יותר או פחות. ההתייחסות בפוסט היתה לאיזה מצב נפשי וקיומי, ולא לשיפוט של פעולות ספציפיות. ברמה הבסיסית יותר, כאמור, של המצב הנפשי/קיומי, אני לא רואה למה אזרחות אמריקאית או צרפתית אמורה לגרום למישהו להרגיש יותר טוב. השגשוג והשקט הפוקדים את המערב בעשורים האחרונים (הבאים לביטוי גם בעקרונות פוליטיים סובלניים) נסמכים (גם) על דיכוי מתמשך של מאות שנים, שנמשך במובנים מסוימים גם בעשורים האחרונים. אז נכון, נוצרה במערב מסורת של חשיבה (ודעת קהל) אוניברסליסטית, שצריך להיעזר בה במאבק בדיכוי בארץ, אבל מוטב לראות אותה נכוחה – כולל האינטרסים המשחקים שם – ולא כאיזה כותל מזרח.

  12. יובל הלפרין Says:

    לא סבא שלך ולא סבא שלי היו הקולוניאליסטים, אלא מוסדות ההון והשלטון ששינעו אותם לארץ ושיסו שני עמים זה בזה במלחמה לא להם.

    • גל כץ Says:

      ייתכן שאתה צודק, אבל הפוסט נכתב ברמה אחרת של דיון. גם אם זה נכון ברמת הניתוח המופשט, כאשר הוא מתורגם לפעולה פוליטית אי אפשר שלא לזהות אנשים וקבוצות מסוימים עם "מוסדות ההון והשלטון". לאנשים יש אחריות, לא למומנטים מרקסיים מופשטים.

      • ג'ו Says:

        סבא שלי לא גירש אף אחד והוא היה בקשר די טוב עם תושבי הכפר השכן (כך לפחות סיפר לי) אז במה הוא אשם?

      • גל כץ Says:

        אני לא חושב שהאחריות של אנשים מוגבלת למעשים שלהם כאינדיבידואלים. והרי כל הפוסט הזה יוצא מתוך הנחות אחרות, שאדם הוא חלק מקהילה פוליטית מסוימת ויש לו היסטוריה מסוימת ולכן האחריות שלו נמתחת גם לשם.

  13. irity Says:

    אני לא יודעת אם עלי להודות על הרפרנס, בכל מקרה היו קצת הפניות אז אולי כן. באשר לבלוג הזה, תהיתי אם זה סוג של פארודיה על קסטנר ? אין נאצים, אין יהודים, והעיקר הספין והכסף. אבל אמרת מפאי, אמרת הכל. מברוק להתקבלותכם למיינסטרים !

  14. נטליה Says:

    ההשוואה בין כיבוש מתמשך לבין תקרית, גם אם רב פעמית, היא מקוממת. עושים אותה פה לא מעט בבלוג. שולפים תקריות אוסטרליות צרפתיות, איטלקיות, ובמהלך מאזניים מתעתע משווים אותן לדבר המחריד, היומיומי מזה יותר מארבעים שנה, זורע המוות, הרס ושנאה הזה שלידנו (סליחה על הבנאליה, אבל היא לפעמים נצרכת).

    היחידה שאולי יש מה לדבר עליה במערב בהקשר הזה היא ארה"ב (עם העזרה המוזרה של אנגליה), אבל גם הפלישות לעיראק, אפגניסטן, ומרכז אמריקה שונות מאוד בסיבותיהן ממה שקורה בשטחים, וסביר מאוד להניח שתהיה נסיגה בשנים הקרובות, מה שבהחלט לא נראה אצלנו. לגבי הקולוניאליזם הכלכלי – יש הבדל בין שליטה כלכלית הרסנית, פוגענית ככל שתהיה, לבין שליטה צבאית.

    יש מספיק למה להשוות אותנו, אבל כמעט לא במערב. המערב כן נגמל מהקולוניאליזם הצבאי הישיר, למעט כמה מקרים שבהם אין התקוממות לאומית גדולה כמו זו הפלסטינית. הצרפתים כן נסוגו מאלג'יר. האיטלקים כן נסוגו מחבש. אנחנו לא נסוגנו מפלסטין, ומה שמדאיג – לא נראה שזה עומד להשתנות בעשרות השנים הקרובות, ונראה שזה עומד לעלות לנו ולהם בנהרות של דם.

    אז תקרית הפליטים, נוראית ככל שתהיה, מתגמדת לעומת האין מוצא היומיומי הזה. יש דרגות של אכזריות. אי אפשר לפטור בהבל פה את הדבר הזה.

    ואגב, אני גרה בישראל, אני לא מנסה להיטהר בדברים האלו.

    • גל כץ Says:

      במקום לענות (ראי התשובה לעופר), אשאל שאלה כזו: למה חשוב לך בעצם לומר שישראל יותר אכזרית מכל המדינות הללו? האם זו רק דאגה לאמת, או שמא את חושבת שאם האכזריות היא דומה, אז זה מקשה על ההתנגדות למעשי ישראל? ואם כן, למה?

      • רוזנברג Says:

        כי נוצרה בעיה עמוקה עם לגיטימיות המשטר כאן. זה לא "התפלקויות" אלא הפך ללב העניין. לא "מידת" האכזריות באמת היא הבעיה.

      • נטליה Says:

        דאגה לאמת. אני עדיין מאמינה באמת, מה שמחריג אותי פה, בנוף הפוסט מודרניסטי, פוסט סטרוקטורליסטי, פוסט מציאותיסטי, פוסט אמתיסטי.

      • גל כץ Says:

        אני מסכים שיש בעיה עם לגיטימיות המשטר, אבל אני לא מבין למה צריך להבין את הבעיה הזו מתוך השוואה לאיזו אידיליה מערב אירופית שמכסה, לדעתי, על ברבריות – היסטורית ו/או נוכחית (אני נזכר בהקשר זה ב"מחבואים" של הנקה ובעצם ביצירתו בכלל). אבל אולי אנחנו מסכימים – אכן, מידת האכזריות היא לא הבעיה, מה גם שלא ברור לי איך למדוד אכזריות והאם, למשל, דיכוי כלכלי או רעב באפריקה הוא פחות אכזרי משליטה צבאית ישירה.

      • רוזנברג Says:

        באמת לא צריך. ובאמת ברבריות לא חסר, בטח באירופה.

  15. ענת כהן Says:

    להיפך חביבי. חובה לנתק את הקשר בין יהדות לציונות המדינית. אם יש נקודה ארכימדית אחת המנציחה את הסכסוך היא הפיכת היהדות ללאום. פעולה שהיא אנטישמית לחלוטין. הצינות המדינית הבן גוריוניסטית בעצם מסכימה עם היטלר -יהדות היא לא דת ומסורת אלא משהו מטאפיזי מהותי ליהודים שהם אינם יכולים להתנער ממנו. וגם- שיהודים לא יכולים לחיות עם גויים.

    מי שבטוח ביהדותו יכול להיות יהודי- ישראלי או יהודי- פלסטיני בלי שהמדינה תגדיר בשבילו מה הוא (ע"ע "מדינה יהודית").

    • זמואל Says:

      שנים שלא נתקלתי בתגובה שבכ"כ מעט שורות מחזיקה כ"כ הרבה בורות ורשע.
      אוטואנטישמיות במיטבה.

      ויסלחו לי הצנזורעים פה, אבל לטעון שהטענות לעיל הן אוטואנטישמיות זה בסדר גמור ו"מתלהם" בדיוק כמו לטעון (אלוהים אדירים, איזה בלבול וסילוף!) שהציונות הבן-גוריוניסטית הסכימה עם היטלר על הגדרת הלאום היהודי.

      • עידו Says:

        מר זמואל, האם בכך שהגדרת "מיהו יהודי" לצורך חוק השבות נוסחה כנגטיב להגדרת היהודי על פי חוקי נירנברג (עד שני דורות אחורה) אין כדי ללמדך על הקשר ההדוק בין התפיסה הנאצית את היהדות לתפיסה הציונית-חילונית אותה? דווקא ממך הייתי מצפה להיות מודע לכך, וכמובן למחות: תחת החוק הנ"ל חדרו לארץ ישראל הרבה מאוד יהודים לשליש ולרביע שבינם לבין שאיפותיו הלאומיות של העם אין דבר וחצי דבר. שלא לומר שחלק גדול מהם בכלל נוצרים.

      • זמואל Says:

        הפוך עידו! בדיוק ההיפך.
        הרי חוק השבות הוא בבחינת צדק לעומתי. סימטרי לחוקי נירנברג.
        מהות הקשר אם כן היא הופכית.
        אמנם חוק השבות מאמץ את הקריטריונים של נירנברג – משום שכל הפואנטה היא להעניק לאותם קריטריונים משמעות הופכית. לתת זכות, להעניק מקלט וצדק לנרדפים. לעקר ולהפוך את משמעותם המקורית. לסרסה ולרוממה. מכפייה לזכות ובחירה. זהו צדק יהודי במיטבו (עזוב עכשיו פלסטינים, אלא כאקט פנים-יהודי)

        שלא לדבר על כך שחוק השבות נוסח לעומתית. אז מה הפלא שיש קשר לעומתי.

        זה בערך כמו לטעון שחמאס וישראל רואים עין בעין את נושא האסירים עם דם על הידיים . עובדה-יש קריטריונים ברורים של ישראל והחמאס מתדיין על סמך הרשימה הזו (או ההיפך). נו, אז? הרי ברור שהכוונה היא הופכית פה. זה לא רוצה לשחרר אותם – מקסימום בעל כורחו – וזה רוצה לשחררם. הפוך. איזו הסכמה יש פה בדיוק ? איזו ראייה אידיאולוגית זהה? איזה אימוץ עקרונות הדדי?

        עצם העובדה שצריך להסביר לחבר'ה יהודיים על ההבדלים ושלא ייתכן שהציונות הבן-גוריונית אימצה/הסכימה להגדרות הנאציות ולו במשהו מזעזעת אותי.

        אותה מגיבה אוטואנטישמית לעיל לא ידעה מה היא שחה, ואין לה שום דרך להסביר ולתת סימוכין וביסוס לזוועה שהנפיקה ממקלדתה.

        נ.ב. יחסי לחוק השבות vs יהודי ע"פ הלכה הוא עניין אחר. מעניין, אבל לא קשור.

      • נועם א"ס Says:

        שלום זמואל, ברשותך, אני ממשיך את חילופי הדברים בינך לבין עידו. מתנצל על האורך:
        אני מבין את עיקרון 'הצדק הלעומתי' שבדבריך לגבי הלגיטימיות של חוק השבות ונוסחו ה(אנטי-) נירנברגי, ואפילו את תיוגו כ-'צדק יהודי' – אולי באותו האופן בו המדרש התלמודי מהווה תמיד *תגובה* לסיטואציות חיים קונקרטיות, בניגוד לעיסוק ברעיונות מופשטים (לצורך העניין: משמעות הזהות בין הטיפולוגיה בחוק השבות לזו של נירנברג היא סוגיה מופשטת למול ההכרח להגן על הנרדפים הממשיים שנרדפים לפי הטיפולוגיה הזו).
        ועדיין, עולה כאן שאלה מהותית שאני מבקש להפנות אליך, שניצבת בדיוק על השפיץ שמחבר בין הסוגיה המופשטת להשתמעויות המעשיות של החוק – אז אני רוצה להיות מדויק ובהיר ככל האפשר:
        ברמה המופשטת: אם מוסכם עלינו שחוקי נירנברג הופיעו והתייחסו כנגד הישות האתנית של היהודי בגלות, כלומר במצב של *שלילה* של ריבונות לאומית (ולפיכך מדינת ישראל וחוק השבות כתגובה למצב הגלותי וכו') – האם איננו נתקלים בבעיה עקרונית (חוקתית, אם תרצה) בהתבססות על טיפולוגיה אתנית שלילית (כלומר – המבוססת על השלילה של ריבונות וכו') בבואנו לקיים ישות מדינית-לאומית *פוזיטיבית* (כלומר – מדינה ש"באמת קיימת" במרחב ובזמן)? במילים אחרות: כיצד ניתן להגדיר ישות מדינית ריבונית הקיימת על טריטוריה ממשית במרחב ובזמן, עם אוכלוסייה ממשית במרחב ובזמן, בתור (נניח) מדינתם התיאורטית של מיליוני נפשות בעלות שיוך אתני מסוים הקיימות במרחב טריטוריאלי אחר לגמרי, שבוודאי חלק גדול מהן מעולם לא דרכה כף רגלן כאן, וזאת על פי טיפולוגיה בת 76 שנה שנוגעת לאסון היסטורי שנסתיים עשור לאחר מכן (וגם אם המרכיבים האידיאולוגיים שכוננו את נירנברג והשואה מתמידים להתקיים, וסכנה להישנותם, חו"ח, בעינה עומדת – וודאי שהיסטוריה מתועבת זו לא תחזור *באותו האופן*, כלומר – בצורת הטיפולוגיה הנירנברגית דווקא)? ניסוח אחרון של עניין זה: האם האינטרסים שלי כתושב הטריטוריה הזו (שלא לדבר על התושב הפלסטיני, הדרוזי, הפועל הזר, וכולי מגוון העדות והזרמים, או סתם זה שחותר לא להיות מוגדר באופן אתני) והאינטרסים של תושב ניו יורק היהודי בהכרח אותם האינטרסים? כיצד ניתן *לקיים* קולקטיב מדיני-לאומי על סמך ההנחה המופרכת הזו? אנחנו אפילו לא קמים לעבודה באותה השעה. האם אינך רואה את הסתירה המהותית בין עצם מהות *הריבונות* (המדינית, במקרה זה) לבין היות ריבונות זו מותנית בהגדרה גלותית לחלוטין (תיאורטית ומעשית) של הקולקטיב הריבון – משעה שקמה המדינה *הממשית*, זו המתקיימת בהיסטוריה, ולכן, למרבה האימה, נתונה לשינוייה?
        נבדוק כעת את הרמה המעשית של חוק השבות והטיפולוגיה הנירנברגית: כיהודי, צאצאם הישיר של פליטי שואה וכו', אני בהחלט טוען כי בכל מקום בו יהודים נרדפים חובה עלי לאפשר את מנוסתם ולתת להם מקלט במדינתי – בחדר השינה שלי, אם צריך. אני מייחס את החובה הזו לעיקרון הזוי למדי, ועם זאת שאני נאמן לו לחלוטין, ושתמיד הייתי: עיקרון השייכות השבטית, נקרא לזה (האם זו אינדוקטריניזציה מופרכת ואולי גם מזיקה? ייתכן, אבל אני בוחר לא לדחות כל כך מהר אינדוקטריניזציה שהתחשלה – וזה מהותי – לאורך אלפי שנים של היות משוללים לחלוטין מכל כוח פוליטי: לא בגלל היותנו נרדפים ומסכנים, אלא בגלל שחכמת-עולם נמצאת היכן שהכוח אינו נמצא).
        מכל מקום, ברמה המעשית, מרגע הקמת המדינה בפועל, חוק השבות מיושם להרבה מאוד דברים – והצלת יהודים בגלות הוא האחרון שבהם (מן הסתם בגלל שנכון לחצי-המאה האחרונה, קשה לדבר על רדיפת יהודים משמעותית). הטיפולוגיה הנירנברגית – שים לב – עם כל עקרון הלעומתיות הלגיטימי שבאימוצה, משמשת בעיקר (בעיקר?! – רק!) לשם יבוא של קבוצות אתניות שעונות על הטיפולוגיה הזו, אך ממש לא בהכרח נרדפות, על מנת לשמר במסגרת הטריטוריה הריבונית-מדינית את העליונות (המספרית) של הטיפולוגיה הנירנברגית עצמה. גם אם נתעלם (וממש אין שום סיבה להתעלם מזה) מכך שבלי שום קשר ליהודים נרדפים, כל *המשמעות המעשית* של חוק השבות היא דחיקתם של תושבים ממשיים (כפרטים או כקולקטיב אתני) של הישות המדינית הריבונית, הממשית וההיסטורית, לטובת פרטים אחרים לפי פרמטר מטורף של מידת התאמתם לטיפולוגיה הנירנברגית – מה שחוק השבות עושה, מבחינה מעשית לחלוטין, הוא לשמר עלי, היהודי בישראל, על גופי שלי, את אותה טיפולוגיה נאצית, 66 שנה לאחר שירדה מבמת ההיסטוריה הממשית שבתוכה אני מתקיים, ומתה ביחד עם הוגיה הארורים (וכן, נציין את זה שוב פעם: הכל בשביל לדחוק החוצה את הממשות הפיזית והטריטוריאלית שלמעשה קיימת כאן, ולשמור את קיומה של 'מדינת היהודים' כישות תיאורטית השייכת למיליוני נפשות הפזורות ברבי העולם).
        מחויבות עקרונית ומעשית כלפי יהודים נרדפים נראית לי עניין חיוני. 66 שנה אחרי, חוק המשמר את צורת המחשבה הנאצית, עם כל לעומתיותו המוצדקת, הולך ומסתבר להיות הצורה הגרועה ביותר לעשות את זה. דרך ללא מוצא. הגיע הזמן להפסיק להתבסס על נירנברג בשביל להגדיר את הקולקטיב שבו אנו מבקשים להיות שייכים, ואליו מחויבים. צריכים להיות קצת יותר יצירתיים מזה. יותר ריבוניים.

      • זמואל Says:

        נועם, אנחנו לא מסכימים על הנחות היסוד ולפיכך שאר הבניין (המוקפד) שלך שגוי.
        א. צריך להפריד בין חוק השבות לעצם קיומה של הריבונות הלאומית ישראלית.
        חוק השבות הוא התשליל לנירנברג ברמת הצדק העקרוני, עדיין לא ברמת הגדרת מיהו יהודי. לא מבחינת ההלכה היהודית, לא מבחינת הרוב המוחץ של היהודים בארץ ולא מבחינת המדינה עצמה. זה מעניק לך מקלט, זכויות עולה וכו' אבל לא הופך אותך ליהודי. זהו צדק עקרוני – אבל פרוטותיו פרקטיות ולא מהותיות. הוא לא מגדיר את העולה מהותית אלא רק מספק לו כלים חומריים (כמובן שהגירה עצמה מעלה שאלות זהות וכו' אבל זה ענין אחר)
        כך שעניין מאות אלפי נוצרים שעלו הוא לא רלונטי. זו תוצאה מעשית. ניתן לדון בפרקטיקה ובהתמודדות המעשית עם השלכות ופתרונות מעשיים.
        ב. מדינת ישראל עצמה היא כלל לא תגובה לנירנברג. לא כתשליל ולא במישור הלאומי. מקורותיה הם פשוטים: זו מולדתו של העם היהודי, הריבונות היהודית ההסטורית פה אינה מוטלת בספק כלל-רק במוחם הקודח של מכחישי ישראל , שהם מכחישי שואה מודרניים, כמו זנד ומעריציו פה בבלוג הזה.
        אם הייתי מקבל את קיומה של ישראל כתשליל לנירנברג אז שלל הבעיות שהעלית היו אכן רלונטיות, אבל מכיון שנגדע שורש הבעיות הן מתפוררות מאליהן

        אני לא חושב שמדינת ישראל / הציונות / היהדות מוגדרים איכשהו ובאיזשהו אופן מחוקי נירנברג. ממש לא. רק ברמת חוק השבות, שמשפיע על הרכב האוכלוסין שבתורו משפיע על הזהות , אבל הרבה עניינים אחרים משפיעים בתחומים אלה: פליטים מאפריקה, מסתנני עבודה, הגירה כלכלית, נישואי-קרובים, ירידה וכו'… אלו הן לא אבני הבוחן אלא פרקטיקה פוליטית.

        "האם אינך רואה את הסתירה המהותית בין עצם מהות *הריבונות* (המדינית, במקרה זה) לבין היות ריבונות זו מותנית בהגדרה גלותית לחלוטין (תיאורטית ומעשית) של הקולקטיב הריבון " – לסיכום התשובה היא לא. אינני רואה סתירה כזו מכיון שהריבונות הזו אינה מותנית בהגדרה גלותית לחלוטין. לא מעשית ולא תיאורתית. זו בדיוק הטענה הערבית השקרית הקלאסית-שלילת הקשר של היהודים לארצם שנבזזה ונכבשה , והפיכתה של ישראל לפתרון לנירנברג נטו והפיכתה של היהדות לקולוניאליסטית ואימפריאליסטית בארץ מכורתה , צור מחצבתה
        וזה אכן מוביל לעיוותים מוסריים ולוגיים שאין כדוגמתם. ברמה העקרונית הציונות מוצדקת להפליא. לקח לצדק הזה אי – אילו אלפי שנים אבל טחנות הצדק של הקוסמוס טוחנות לאט. בשום פנים ואופן ישראל אינה תוצר של נירנברג ו/או השואה. העובדה שהשואה / נירנברג נתנו דחיפה לפתרון עולמי ליהודים באו"ם ופתרון פנים יהודי ליהודים בדמות חוק השבות אינה שוללת מאומה מהתביעה היהודית מקדמת דנא לשוב לארצם מולדתם. אין פה שום סתירה. זה היה ניצול צודק של סיטואציה הסטורית מדינית ומינופה לכדי מטבעות פוליטיים מדיניים בדמות תמיכה בהקמתה של מדינת היהודים, אבל הצידוק אינו נובע משם כלל וכלל.

    • א.ב. Says:

      וואללה, באתי לכתוב בדיוק מה שכתבת, ענת. אכן הפיסקה השנייה במאמר מאירה בדיוק את הבעייתיות שכל המאמר נאבק בה. יש יהדות, יש ציונות, ויש ישראליות. ביקורת צריך וטוב ואפשר להעלות לגבי המהות של כל אחד מהמושגים האלו, ואין סיבה להתבייש בזה או להסתתר.

    • גל כץ Says:

      אני לא אמרתי שאי אפשר לנתק בין היהדות ל"ציונות המדינית". אמרתי שיש רוח כזו בשמאל הרדיקאלי (אם כי זה נכון שבשנים האחרונות עיסוק ביהדות דווקא הופך לעתים לעמדה של התנגדות לציונות). את מוזמנת לקרוא, למשל, את הפוסטים של יוסי גורביץ, הזוכים כידוע לפופולאריות רבה בחוגים הרלוונטיים.

      בכל מקרה, מה שבן גוריון עשה עשו גם אחרים. זה מהלך טיפוסי של גיבוש תנועה לאומית. לא רק יהודים תפסו עצמם פעם אחרת, גם פרובנסיאלים ולומברדים. ואכן, אולי פעם היה יותר טוב, אבל לא צריך להאשים את בן גוריון כדי לשנות את המצב. אחרי הכל, אם המהלך שלו (ושל אחרים) לא היה הולם תנאים היסטוריים ותרבותיים מסוימים (שאולי כבר השתנו), הוא לא היה מתרומם (וזה לא אומר שלא היו מהלכים אפשריים אחרים שיכלו להלום את התנאים – ואכן היו). הקריאה המניפולטיבית של ההיסטוריה, כאילו יש כמה בן גוריונים שמושכים בחוטים, היא בעיניי שטחית מדי, מה גם שהיא שוללת מאנשים וקהילות סובייקטיביות פוליטית.

  16. ניר Says:

    הבל הבלים ורעות רוח. הפוסט הזה כקודמיו לוקה בכל כך הרבה עיוותים ביחס לניתוח ההיסטוריה ולציונות. יכול היה להתפרסם באחד מביטאוני המשטרים הערביים האנטישמיים כמעט ללא עריכה.

    למעשה, עצם קיומו של הבלוג הזה הוא אות כבוד לחברה הישראלית שבשל היותה חברה חופשית, פלורליסטית ודמוקרטית הצליחה להוציא מקירבה ולקבל גם אנשים ששמו להם למטרה להרוס את מדינת הלאום של העם היהודי בשם כל מיני רעיונות הזויים שאין להם שום קשר למציאות.

    נו, מילא. הלא כבר נאמר: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. עברנו את פרעה, נעבור גם אותכם.

    • יסמין Says:

      הלוואי שתיהרס סוף-סוף מדינת הלאום המחורבנת של העם היהודי, כדי שהעם היהודי (וגם העם הפלסטיני, כמובן) יוכל סוף סוף להיות חופשי, משוחרר ובטוח. ואפילו לחזור להיות יותר יהודי, אם כבר.
      אם הדבר הזה יקרה באמצעות בלוגים — סימן שהגיעו ימות המשיח.

      • זמואל Says:

        העם היהודי יהיה סוף סוף משוחרר ובטוח כמו בשואה נניח,אה?
        אחחח… ברלין , אהובתינו. בירת ההיפסטריה העולמית

        כנראה שהלאום היהודי ישרוד אותך ואת חבריך,שבב שעף וניתק מהעץ כשנגזמו הענפים.
        אני שוב אומר את זה כניתוח קר ולא כהתלהמות. זה לא מה שהייתי מייחל עבורכם, אבל זה מה שקורה בפועל:
        את בטח מרגישה את עצמך פחות ופחות שייכת, מצטרפת לכת המיואשים פה לגלות בחוץ או גלות פנימית. מוציאה את עצמך מהכלל, לא?

        זה בעצם התהליך היחידי שזיהיתי אצל כל האולטרא-אנטי-ישראלים.

        "למלשינים ולמינים אל תהי תקוה" – תפילת 18. אני חושב שזה מתגשם ממש בימנו.
        התחושה הזו עוברת כחוט השני בכל במה אנטי-ישראלית, ללא יוצא מן הכלל.
        כולל, אגב, הפוסט הנ"ל. תחושת יאוש ואובדן דרך.
        כמובן שיש לזה שמות כמו "פשיזם", "מדרון חלקלק", "התפוררות הדמוקרטיה" – ושאר מינוחי מילות הקוד שכולכם מכירים. הז'רגון הזה מוכר לעייפה לכל רשימת התפוצה של הקרן החדשה.
        אחרת איך תתרצו לעצמכם את הגלות, איך תעשו את ההכנה הנפשית?
        צריך לייאש ולהתייאש קודם, לשנוא ולהשניא, להמאיס את המקום, את דרכו, את רעיונותיו, את העם הזה, את שאיפותיו, את דתו. . . ככה ניתן לשבת בפרידריכשטראסה ולהרגיש שאתה בסדר…
        האלטרנטיבה היא – "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה". איזה נורא. ללא תקוה.

        אל דאגה, הבלוג הזה וכל דומיו לא יעשו דבר. הם יגרמו לההיפך – הלחץ ילכד את היהודים-ישראלים בארץ ויפלוט את היודו-כנענים .

      • ניר Says:

        בלוגים כדוגמת האכסניה הזו השפעתם מיזערית והאחיזה שלהם מסתכמת בפחות מפרומיל מכלל הציבור היהודי-ישראלי. וזה לא הולך להשתנות בקרוב.

        התעוב שלך כלפי מדינת לאום לעם היהודי היא על גבול הפתולוגיה. משום מה, רק מהעם היהודי נשללת זכותו להגדרה עצמית במדינה עצמאית, בעוד לפלסטינים זו זכות מוקנית שיש לממש אותה ולהקים להם מדינה על חובותיה של מדינת ישראל.

        העם היהודי והעם הפלסטיני שונים ב-180 מעלות אחד מהשני ואין שום דבר המאחד אותם. עצם הרעיון שיש כאן איזשהו קולקטיב משותף היא קשקוש.

        העם הפלסטיני היה יכול להיות חופשי במדינתו כבר ב-1947, לולא ההחלטות ההרסניות שקיבלו מנהיגיו, כמו קבלת האידיאולוגיה הנאצית במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן, אני מאחל שהפלסטינים יקימו מדינה משלהם לצד מדינת ישראל ושניפטר מעונשם.

      • יסמין Says:

        אגב, מעולם לא הייתי בברלין. אני חיה בישראל, ואפילו לא בתל אביב אלא בעיר קטנה בפריפריה.
        ואני מייחלת שתתפורר מדינת הלאום של העם היהודי כדי שאני, וילדי, נוכל להמשיך לחיות בה בלי יאוש וניכור. כדי שאוכל לשבת בנחת עם חברי הפלסטינים (שיש לי איתם הרבה במשותף, אגב, לפעמים יותר מאשר עם יהודים) ועם חברי היהודים איפה שנרצה ומתי שנרצה, בלי שאיזה משטר צבאי יקבע למי מותר ולמי אסור לנוע ולאן. מה לעשות, ההצטופפות הדביקה והחמימה בביצת "כל העולם נגדנו" לא עושה לי את זה ואני לא קונה אותה.
        לחיות במדינה — נגד זה אין כנראה מה לעשות. אבל היא לא חייבת להיות מדינת לאום פרנואידית ומוקפת גדרות.

      • ניר Says:

        עם חברייך הפלסטינים תוכלי להמשיך ולשבת רק במדינת ישראל, אם חו"ח תהיה כאן מדינה אחת ערבית, את וחברייך הפלסטינים תוכלו, במקרה הטוב, לנהל את אותה מערכת היחסים שמתנהלת בין העדות השונות בלבנון.

        לפעמים גם אחרי פרנוידים רודפים ואחד המקרים האלו זו מדינת ישראל. ככל שתפסיקי להשלות את עצמך לגבי מי מחכה לנו בצד השני ומה הוא מכין לנו, אם וכאשר חו"ח הוא יוכל לממש את כוונותיו. זה שכמה מטובי חבריך הם ערבים, אין זה מוכיח דבר.

        כמו שאני נהנה מחופש תנועה מלא, כך גם כל אזרחי המדינה נהנים ממנו, ללא מגבלות, יהודים כערבים.

  17. ענת כהן Says:

    מהרסייך ומחריבייך נאמר על משהו אחר לגמרי.

  18. יוסף Says:

    מעולה. אגב, גם הקליפ של "אנו נושאים לפידים" לקראת סיום מעולה ושווה צפייה נוספת

    • רתם Says:

      תודה יוסף שהצעת לצפות. אם אני מבינה נכון את הריקוד הורים הזה, אז בין השאר, לכולם יש שלושה ילדים…אז הם עייפים מהסעות אבל, שלושה ילדים זו חובה אזרחית…

  19. רחל Says:

    זה אחד הפוסטים המעניינים שהיו כאן בעיני והוא מתחבר לי להרבה מחשבות על הבחירות האישיות שלי. בסופו של דבר ההחלטה איפה לחיות, אם לעזוב, אם לחזור, היא החלטה כל כך אישית ומורכבת מכל כך הרבה בחירות קטנות וטרוויאליות, שתמיד היה נראה לי קצת מגוחך להפוך אותה להכרזה פוליטית של "אני מרחיקה את עצמי ממה שקורה כאן".
    לא בטוחה שפאסיביות פוליטית היא התשובה. הבחירה הרי לא חייבת להיות בין הובלה לפאסיביות. אפשר להשתתף בעשייה בלי להנהיג אותה לא?

    • גל כץ Says:

      תודה רחל. אני מסכים לגמרי שאפשר להשתתף בעשייה בלי להנהיג אותה. אני התכוונתי בפוסט להצביע על פאסיביות – בניגוד לדימוי השלילי לגמרי שלה – כערך חיובי בהקשר שלנו. אבל אפשר (וצריך) לאזן אותו עם ערכים נוספים. יש יוזמות פוליטיות שיותר מודעות לבעיות שאני מצביע עליהן (עולה לראש תראבוט או כח לעובדים). בכל מקרה, הייתי רוצה שאנשים יחשבו לפני שהם מתמסרים ליוזמות פוליטיות, כלומר על המקום ממנו הם עושים זאת ועל איך הזהות שלהם צובעת את היוזמה, כלומר שהם ייקחו את הערך של הפאסיביות בחשבון, גם אם יכריעו בסוף נגדו.

  20. יוסי Says:

    לייק לפוסט!

  21. רני Says:

    שלום
    להשגות נגדי
    כולנו חוזרים על עצמנו זה בערך מה שעושה בלוג זה. היה חידוש נפלא בקטעים של צילומי עיתונים מהעבר אבל זה נדיר. מי שטען שאני חוזר על עצמי חוזר על עצמו. לא חזרתי בשום דבר ועניין בדיון על קטעי העיתונות.

    באשר לדאגה למים זורמים לכוווולאאאם. על האיפיון של מטיפי השמאל הבאים לדאוג לכווווולאאאם בזמן שאינם מסוגלים או רוצים או מעונינים לדאוג לברז יחיד ומיוחד, כמו מטיפי שיוויון מכי נשים, שונאי הון סוחטי פרוטה מעני, צמחונים אוהבי כל חי משליכי חתולים נכתבו כרכים.
    עזוב אותי מתרוץ עבש זה. דאגה למהפכה עולמית ועד אז שגול וזלול. מתי מתחילים עיתונאי "הארץ" לארגן ועד עובדים, חוזה קיבוצי, שעות עבודה, גימלה, פיצויים ושאר שטויות ש"לא שמאלנים" כמוני דבקים בהם. שבוע אחרי שתקום מדינה פלשטינית פציפיסטית שוחרת שלום או אולי חודש.
    שמאל היה מילת מפתח עבורך. בעברית נמוכה אשאל, מה יש לך אתה מאמא תרזה? הייה קונקרטי עניני. מי יותר שמאל? סורוס, שוקן, שלושת בני אלוני, שלי יחימוביץ, הנייה מהחמאס, שמאלנים משפיים שכותבים לעיתונים, חבר הכנסת כץ מהליכוד, יצחק לאור, אסאד שליט סוריה, כמה חרדים אנטי-ציוניים בכנסת, חוק השיכון של ש"ס, אובמה או אוסמה? צומסקי, גדעון לוי, נצראללה, אחמניג'אד, גדאפי, הקצינים שכרגע כאילו שולטים במצרים. ועוד כאלו. אוי אינטלקטואל הגדר שמאל, עשה לי סדר בדייסה זו.

    בצהוב התכוונתי לביתר ירושלים ולמכבי תל-אביב. לך, כחי בארה"ב יש אולי בעייה עם אנטישמיות ועל זה אתה חושב כבר נאמר: ההוויה קובעת את ההכרה.

    אתה קשה קליטה. אכן קישרת במו פיך, בין שאלת הלאום, יהודים, ישראליים, וכזריה . באמת זה מה שהתכוונתי לומר שעצם הקישור בין יהודים ישראלים ציונות לאומיות יהודית הוא טעון פוליטית. המפה אינה קישוט נוטראלי ! היא הכרזה פוליטית. ייתכן בהחלט שאתה לא מודע למה שאתה עושה אבל זו עובדה. מי ומה ובאיזה מקום דן בכזריה לא בהקשר יהודי ישראלי ציוני. מה עניין וינא לכאן? מה הסיווג הזה של עליון ונחות בין חכמי וינא וילידי מרכז אסיה.

    הסיפור הנוטף גזענות על לאומיות, צבע עיניים, אויגורים וכ"ו שבא להגיב על הערתי בעניין כזריה. מעיד עליך יותר משעלי. הוא חזרה מדויקת על דיונים כאלו על יהודים, ערבים, עיניים שחורות, עיניים כחולות וכ"ו. מה עניין אויגוריה לכזריה, לצבע עיניים, ליהודים, לישראלים, לנסיעה ברכבת ולדיון במאפיינים גזעניים של בני אדם ולניסיונות לסווג בני אדם לפי צבע עיניים. זה גם מה שאתה עושה בתחבורה ציבורית בארה"ב?

    אתה רואה מרוב דאגה לכל המים ולכל הברזים בכל העולם תן לי תשובה לברז אחד.

  22. דניאל Says:

    הי גל,
    אני לא מצליחה להבין את הקשר בין עקרון הפאסביות שאתה מבקש לאמץ (ונניח לרגע לשאלת הפרקטיקה שלו, שגם לא ברורה לי) לבין "מידה של חסד וקבלה מחודשת של אבותינו". אתה הרי טוען בפוסט שסבא שלך עשה בשביל אירופה את העבודה המלוכלכת. האם זה מה שאתה רוצה לעשות? איזה חלק בפאסיביות של סבא שלך, כשליח האמפריה מרצון או מכורח, מוערך על ידך?

    • דנהR Says:

      החלק בפאסיביות שאני מעריכה אצל הסבים שלי: ידיהם לעולם לא היו אלו ששופכות את הדם. הם לעולם לא יהיו אשמים כפי שאני אשמה, משום שלי יש *סוג* של בחירה. להם לא היתה.
      עוד חלק שאני מעריכה: להיות מהגר, פליט או אסיר ולא להיגרר אחרי פרדיגמות שחוקות אלא להפיק את הלקח ולהיות מענטש, אמפתי והומניסט (לא באופן אינטלקטואלי, חו"ח; אלא להיות מסוגל להבחנה שהזולת לא נבדל ממך בהרבה, אפילו אם נולדת בשטעטל נידח, וגם כשאתה רעב, או רועד מקור. בפרט כשאתה לא)

    • גל כץ Says:

      דניאל, מעבר לדברים שכתבה דנה, אולי אפשר לומר שההערכה שאני מדבר עליה היא לא לאיזה הישגים יוצאי דופן. זו פשוט קבלה – מה שאני יכול להרגיש להורים שלי ברגעים טובים, הערכה על כך שאנשים ממשיכים לחיות, גם בתנאים בלתי אפשריים (והבאנאליה היומיומית, בפרברי תל אביב, היא לפעמים בלתי אפשרית בעליל), ועושים את מה שהם צריכים לעשות. זה על אחת כמה וכמה נכון לתנאים הבלתי אפשריים בהם הסבים והסבתות שלנו נקרעו מנוף החיים שלהם, מהמשפחות והשפה והדת שלהם, ובנו לעצמם ולילדים שלהם חיים חדשים בארץ לא זרועה (בשבילם לא זרועה). עכשיו, דווקא לאור הביקורת העזה שנמתחה על הדור הזה בעשרים שנה האחרונות – ואחרי שנוף החיים שהם יצרו כאן (נקרא לו "ארץ ישראל העובדת") נעלם ואינו — אני חושב שזה זמן להשלים איתם. וכן, הם ראויים להרבה הערכה.

      קראתי לאחרונה טקסט מאוד מרגש, שאולי יעביר את איך שאני רואה את העניין. שמעתי שיש עכשיו רב מכר בארץ, "היינו העתיד" של יעל נאמן. מטבע הדברים עוד לא יכולתי לקרוא את הספר, אבל קראתי את הביקורת המרגשת שפרסם עליו יצחק לאור. אני מצטט שתי פסקאות שלמות:
      "
      מכיוון שהיא כותבת בימים שהקיבוץ מתכלה, יש משהו, מעבר לאירוניה, בהשתחוות העמוקה שלה. האנשים שהקימו את יחיעם, לחמו שם, בנו חיים כפליטי שואה, מתוארים כחלק מהעיצוב שלה-עצמה, והייתי מפציר גם במי שלא גדלו בקיבוץ לראות ביצירה זו ספרות גדולה על שוליים, שהיו מעין-מרכז, ובת מהשוליים, שהיו מעין-מרכז, מפענחת לנו את הפירוק וההרכבה הלשוניים של המרכז השולי הזה. עכשיו, כשבאופנה ספרות מהשוליים (בחסות השלטון, כמובן, ובחסות תיאוריות), והן משתוקקת אל המרכז באופן גלוי, חנפני, ראוי לקרוא את הספר הזה כיצירה על האי-יכולת להגדיר בשום אופן מהו מרכז ומהם שוליים.

      זה היה רגע מרוסק אבל זוהר, רגע שבו האדם מקבל את הכבוד המגיע לו על העובדה הפשוטה, המפליאה, שהוא נמצא כאן; על מאבקו לחיות, לתפקד, כמו כל יצור חי, כמו נמלה, כמו עץ. רגע שבו הצדק ירד ללא התראה על הארץ, וכל העבודות האפורות הוכרו כמפעל חיים; רגע שבו כולם שווים בפני העולם. כמו החמלה שלנו לאנשי-פומפיי, כלומר, החמלה לאנשים ביקומים מקבילים, למה שלא היינו אף פעם, למה שלא נהיה. כמו שאנחנו משתאים לנוכח שלדי אדם במוזיאוני מדע. היו כאן חיים, היו כאן אנשים. לבם פעם, דמם זרם, הם הלכו, הם ליקטו, הם אספו, הם בישלו. היו כאן עקבות אדם זקוף, שאינו קוף. היו חיים והיה גם מוות.
      "
      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1210729.html

      • דניאל Says:

        באופן כללי, מקריאת התגובות שלכם הבנתי שאולי יש לנו סבים שונים. דנה אומרת על הסבים שלה "ידיהם לעולם לא היו אלו ששופכות את הדם". גל כותב "הסבים והסבתות שלנו נקרעו מנוף החיים שלהם, מהמשפחות והשפה והדת שלהם, ובנו לעצמם ולילדים שלהם חיים חדשים בארץ לא זרועה".
        סבא וסבתא שלי נולדו וגדלו כאן. הם לא רוצחים, אבל הם השתתפו במלחמה ההיא, גרו בבתים של הכפר ההוא וכולי. אתם לכאורה טוענים שלהם לא היתה ברירה? היה קיים איזה דוחק/כורח היסטורי שלא אפשר משהו אחר? הרי זה הטיעון המוכר והנדוש. יש אפילו ציונים שחולקים על כך.
        אני בהחלט לא חושבת שיש טעם או צורך להאשים את הסבים שלי ושכמותם (אם אכן ניתן לדבר על אידיאל סבא כזה, אפילו בחוג האקסקלוסיבי של קוראי ארץ האמורי), אבל אני לא מבינה מדוע מיוחסת להם צורה של קיום פוליטי מוערך או ראוי.
        האם ב"אדישות" הכוונה למינוריות או גלותיות, כגון מה שמציע אמנון רז קרקוצקין? אני מאוד מזדהה עם האידיאל האתי הזה, אבל אני חושבת שאתה מתפתל בנסיון שלך לשלול ממנו את הגלותיות שלו, כלומר החיצוניות שלו לציונות, ההופכיות שלו לבסיסים שלה.
        לגבי מה שכתב יצחק לאור: באמת קטע מרגש, אבל אני חושבת שההתרגשות אינה מצורת קיום רומנטית יותר מאחרות, אלא מעצם העובדה שאנשים חיו לפנינו: "כמו שאנחנו משתאים לנוכח שלדי אדם במוזיאוני מדע. היו כאן חיים, היו כאן אנשים. לבם פעם, דמם זרם, הם הלכו, הם ליקטו, הם אספו, הם בישלו".
        הם היו קורבנות. הם היו אנשים טובים. זה נכון, כמו שזה נכון לכל קבוצה של אנשים, גם לגבינו. אולי אפילו חשוב להגיד את זה. אבל הביקורת הפוליטית שלנו היא לא עליהם כאינדוידואלים, אלא על מבני הכוח שהם היו חלק מהווצרותם ומהוצאתם לפועל. בעיקר, זו ביקורת על המיתוסים שמאפשרים את הישארות מבני הכוח האלה. אני חושבת שהקבלה המופגנת שלך אותם מתעלמת מכך שניפוץ המיתוסים הזה עדיין לא הסתיים, ושזו בדיוק העבודה הפוליטית שאנחנו צריכים לעשות כדי שגם אחרים (לא יהודים, לא אירופאים) יוכלו לדבר במיקרופון, ללמוד באוניברסיטה, לטוס לחול, לציין את הנכבה. שיוכלו לחיות, כמו בתאור המענג של יצחק לאור.

      • גל כץ Says:

        קודם כל, זה נכון. אכן, סבא וסבתא שלך הם מהדור שאחרי. הסבים והסבתות שלי כבר מתו לפני 20-30 שנה.

        חשבתי הרבה על מה שכתבת, וזה מה שיש לי כרגע לומר. העניין הוא לא "חוסר ברירה". ברור שהיו יכולות להיות אופציות היסטוריות אחרות (ועובדה שהרבה יהודים בחרו בהן). אבל אני חושב שהאופציה שנבחרה, באותם תנאים, היתה בהחלט מתקבלת על הדעת, והיא לא היתה מתממשת אם היא לא היתה נוגעת ברבדים עמוקים של הזהות היהודית. לא הכל זה מניפולציה של בן גוריון או "מבני כוח". זה כמובן לא אומר שהנכבה היתה חייבת לקרות — ולבטח לא הסירוב להחזיר פליטים אחרי המלחמה. לכן אני לא רוצה למתוח את החצי הצדקה שלמעלה גם לנכבה.

        את מבחינה בין אי-האשמה לבין "ייחוס של קיום פוליטי ראוי". אני רוצה לומר שמבחינות מסוימות הקיום הפוליטי שלהם היה הרבה יותר ראוי משלנו – הוא היה כרוך בניסויים פוליטיים מרתקים (במובן הרחב של "פוליטי" – חינוך, דרכי חיים חדשות וכו'). אני לא חושב שהעובדה שזה היה מלווה בהתעלמות מיושבי הארץ הערבים (ובדיכוי אלים שלהם) אמורה לגרום לנו לשכוח את כל זה. וזה לא נכון רק לדור הראשון של העולים, אלא גם לילדים שלהם (כלומר סבא וסבתא שלך או דוד שלי שהוא בן 80). הקהילה העמוקה והמלאה כל כך בה הם גדלו (נגיד דוד שלי – מהתנועה המאוחדת לחברה הציבורית שבה עבד כל חייו, וכמובן – "המפלגה") היא בהחלט משהו שאפשר ללמוד ממנו ולקבל ממנו השראה פוליטית. 
        אני לא בעד הגלותיות נוסח קרקוצקין, כי לדעתי היא עושה אידיאליזציה לפאסיביות של יהודי הגולה. הם לא היו פאסיביים לחלוטין, לפחות לא במאה העשרים, אלא ממש ההפך. דווקא די פעילים. אני בעד לנסות לשבור את הדיכוטומיה בין פאסיביות מוחלטת לאומניפותנטיות (שבשמאל מיתרגמת לדיכוטומיה בין טוב לרע) – למשל לנסות לראות את "הסבים והסבתות שלנו" *גם* כחלשים וראויים לאמפתיה והערכה, למרות שהשתייכו לתנועה הפוליטית החזקה יותר מרגע שהגיעו לארץ או גדלו בה.

        וזה נכון שכל העניין נוגע בסופו של דבר למה נכון לעשות עכשיו. הרי כל סיפור אפשר לספר באלף דרכים, והשאלה היא איך חשוב לספר אותו כאן ועכשיו. אז פה אני לא מסכים איתך כי אני חושב שהמיתוסים כבר שבורים. הספרים של בני מוריס ועדי אופיר (ומי שזה לא יהיה) בחנויות הספרים המובחרות. זה שאני אמשיך להתעלל בגוויית המיתוס לא יגרום לעוד אנשים (כלומר לרוב רובם של האנשים בארץ) לקרוא את הספרים הללו. אותי יותר מעניין עכשיו לפרש את המיתוסים מחדש, באופן שימנע מהם להמשיך ולשמש לגיטימציה לדיכוי היומיומי של לא יהודים ולא אירופאים (ולא הייתי יכול לעשות את זה אם לא היו שוברים אותם לפניי). לדעתי זה יכול להיות יותר אפקטיבי כדי להביא לשינוי פוליטי. עלתה פה איזו אנלוגיה בהקשר אחר עם סיפור הבריאה והמפץ הגדול – אז כן, כאשר זה לגמרי ברור שסיפור הבריאה הוא מופרך, ובכל זאת המון אנשים מאמינים בו, כנראה שזה משרת צרכים אחרים. במקרה כזה נראה לי שעדיף לפרש מחדש את סיפור הבריאה, באופן שלא יגרום לאנשים להתכחש לחוקי הפיזיקה, במקום להמשיך והתעלל בגוויה של סיפור הבריאה.

  23. דנהR Says:

    תודה.
    מעבר לכך שזה טקסט יפהפה, העיסוק באשכנזים הציונים הראשונים מול האחוס"לים העלובים של היום – עיסוק רווי חמלה והזדהות, לא הכתישה הרגילה – היה מהדברים שרציתי (לנסות) להתמודד איתם ביום העצמאות ופשוט לא היה לי כוח. כפשוטו, היינו: נפלתי למשכב. דאוס אקס מכינה.
    אגב, הידיעה על הצרפתים שזנחו את עשרות הפליטים לגסוס מרעב היתה קשה מנשוא, ומכיוון שהיה זה ערב יום העצמאות – כלומר, לא היה מה לראות בטלוויזיה חוץ ממפגני אוננות קשים לצפייה – לא היה לי לאיפה להשליך את הייאוש הקיומי מהאירוע הזה. אין כותבים טוקבקים זועמים בגארדיאן? איך מכפכפים את כל האקטיביסטים האירופאים שנוסעים במימון קרנות של האיחוד כדי לייעץ *לנו* איך לנהל דו-קי(ום) עם הפלסטינים ושולחים אותם להתמודד עם גופי הפיקוח, שיטור וניהול כלכלי של האיחוד עצמו?
    כמו שאיתמר מן ואיריס חפץ כתבו פה – ההתמודדות אירופה עם גל המהפכות בעולם הערבי תאלץ אותה, בשלב מסויים, לנקוט בעמדה חד משמעית בנוגע ל"גבולות" האדם הלבן, ובינתיים עושה רושם שהיום – כ*אז* – היא לא בוחרת באופציה הומניסטית או סולידרית במיוחד. הו לא.

  24. הגבאי מפתח תקווה Says:

    פוסט מצויין וכן מאוד, נהנתי מהכתיבה למרות שאני לא מסכים עם הרבה מהרעיונות כאן, בוודאי לא עם החיוב שבפאסיביות.

    אני מעריך את האומץ שלך להודות בכך שישראל, עם כל הדברים הרעים שהיא עושה (והיא עושה) איננה דווקא גרועה יותר מהרבה מדינות מערביות אחרות.
    האם יהיה לך אומץ ללכת צעד נוסף ולהודות בכך שהפלסטינים הם לא רק קורבנות אומללים, אלא יש להם גם חלק בטרגדיה של חיינו? יכול להיות שגם הם אחראים, במידת מה, לכך שאינם עצמאיים (ואין בכך כדי לבטל את אחריות ישראל למצב)?

    • גל כץ Says:

      גבאי יקר, למה ההתנשאות הזו? כבר לימד אותנו סוקרטס שלא כל מי שמסתער על האויב הוא אמיץ. אם אתה עושה זאת בידיים חשופות, למשל, אתה לא אמיץ אלא אידיוט. באנלוגיה (רופפת), אני לא ניסיתי להיות אמיץ אלא להגיד את האמת שלי. אם זה אמיץ בעיניך, אז ניחא, אבל לא אגיד דברים לא אמיתיים רק כי זה לכאורה אמיץ.
      מהתגובה שלך עולה שאם לא אגיד שהפלסטינים הם לא רק קורבנות אומללים, אז אני לא אמיץ. וזה מעצבן ומתנשא. אם לא אגיד זאת אז כנראה שאני לא חושב שצריך או נכון להגיד זאת, לא בגלל שאני פחדן.
      ולגופו של עניין – לא מעניין אותי לעסוק במידת האחריות של הפלסטינים למצבם או ל"טרגדיה של חיינו", אם כי ברור שיש להם אחריות מסוימת למצבם כמו שלכל אדם יש אחריות מסוימת למצבו. אבל אני מעדיף לעסוק באחריות של עצמי ולא בזו של מיליוני בני אדם שזה עשרות שנים נמנעות מהן זכויות אדם ואזרח בסיסיות.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        גל יקר, אין לי כוונה להתנשא.
        אגב, לדעתי לפחות, מפגינים שעמדו בידיים חשופות בכיכר טניאנמן או בסוריה כיום, מול טנקים ורובים, הם לא אידיוטים אלא אמיצים.

        האומץ שהתייחסתי אליו הוא בכך שיצאת נגד עמדה שמקובלת מאוד על חלק ממגיבי הבלוג, והיא שישראל היא מדינה נוראית וגרועה מכל מדינה בעולם המערבי, וככזו יש להוקיעה ולהחרימה.

        מותר לך מן הסתם לחשוב אחרת ממני, וזה לא אומר שאתה לא או כן אמיץ.

        לדעתי, השיח הפוסט-קולוניאליסטי שבוי במידה רבה בתיאור הפלסטינים (כדוגמה לאוכלוסיית "עולם שלישי") כקורבנות חסרי ישע, וככזה הוא לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי. אני מסכים איתך שאנחנו צריכים קודם כל לעסוק באחריות שלנו, ומסכים שיש פה מיליוני בני אדם שנשללו מהן זכויותיהן בצורה לא מוסרית ולא חוקית, אבל כאשר מציגים תמונה חד צדדית לחלוטין, אי אפשר לשכנע או להוביל לפתרונות.

      • גל כץ Says:

        לא אדבר בשם "חלק ממגיבי הבלוג", אבל הסיבה שאנשים קוראים להוקיע את ישראל היא לא מפני שהיא "נוראית וגרועה מכל מדינה בעולם המערבי", אלא מפני שהיא מצהירה על עצמה כדמוקרטיה ובה בעת 40% מאוכלוסייתה חסרת כל זכויות אזרח, וכך זה נמשך רוב שנות המדינה. אני לא חושב שיש טעם להתעסק בשאלה מי יודע גרוע ממי, ואני מתקשה להבין למה כל כך חשוב לך לקבל הכרה בכך שישראל בעצם גרועה כמו כולן. אם זה כדי לדחות קריאות לבידוד של ישראל, אתה בטוח לא תמצא בי שותף, מה גם שבאמת לא ברור לי כיצד העובדה שארה"ב, למשל, השמידה אינדיאנים – או עשתה שמות בעיראק – אמורה להיות סיבה להימנע מבידוד של ישראל.

        חוץ מזה, אני ממש לא בעסק של לשכנע. "שכנוע" לא ממש עובד, כפי שאנחנו רואים בארבעים שנה האחרונות, אולי מפני שהוויתור על הדיכוי מצריך שינוי הרבה יותר בסיסי בהנחות המוצא ובזהות של יהודים בישראל. בסיטואציות כאלה צריך דווקא לחדד עמדות ולקוות שהקורבנות יתבעו לעצמם צדק, בלי להתחנף לקונצנזוס.

      • רוזנברג Says:

        "ולי מפני שהוויתור על הדיכוי מצריך שינוי הרבה יותר בסיסי בהנחות המוצא ובזהות של יהודים בישראל."
        ואולי כי כמעט אף אחד בהיסטוריה לא מוותר על פריבילגיות-יתר בלי מאבק – בד"כ אלים ואכזרי עד טרוף.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        אתה כתבת במפורש שמדינות אחרות בעולם המערבי אינן דווקא מוסריות מישראל. אם זה אכן כך, יש קושי בכך שהן יועיקו מוסרית את ישראל.

        אני מסכים שנדרש לחץ בינ"ל על ישראל כדי שתצא מהשטחים, אבל השאלה היא מהו ה"צדק שראוי שהקורבנות יתבעו". אם אתה מניח שגם היהודים במרחב הזה הם קורבנות, ולא רק קולוניאליסטים מרושעים, וכך כתבת, אז גם להם מגיע צדק. לכן, הצדק פה לא יהיה מוחלט (משום שמה ש"צודק" מבחינת פלסטינים רבים הוא פירוקה של מדינת ישראל ושיגורך לעבר מזרח אירופה, משם הגיע סבך), אלא יחייב פשרה בין הצדדים. פשרה כזו, שתאפשר לשני העמים לחיות זה בצד זה ללא אלימות ודיכוי, היא מה שיש לחתור אליו. אם נחפש "צדק" קוסמי במזרח התיכון אנו נגיע בעיקר לשפיכות דמים אינסופית.

  25. בני ברונר Says:

    פוסט "מעורר, ממריץ, ומחדד את התאים האפורים" כפי שהמורה שלי לתנ"ך ביסודי, ירחמיאל (שם לא בדוי), נוהג היה לשבח עבודת בית טובה. ברשותך גל, הייתי מכתיר את הפוסט "תוגתו המתמשכת של שמאלן בחיפושיו אחר נירוונה פאסיבית" :–) שיהיה לכולם פוסט–יומעצמאות שמח!

  26. מישמיש Says:

    תודה על הפוסט המרתק ומעורר המחשבה. אני נמצאת כבר שבע שנים בדנמרק , ועדיין לא יודעת איך להכיל את הישראליות שבי. יש תקופות של נסיון להתנתקות מוחלטת, אי קריאת חדשות מישראל ונסיונות להסביר לעצמי שלאומיות היא דבר מלאכותי שלא קשור אלי בכלל, ותקופות של רצון עז לפעול ולשנות, ותחושה חריפה של אשמה שמסרבת להתפוגג. גם אחרי שבע שנים אני מתנדנדת בין הקטבים האלה של אדישות מול דחף עצום לפעול.
    וכן, יש גם רצון לפיוס עם דור הסבתות- בין אם שנולדו בארץ ובין אם שנדחפו לעלות מכורח הנסיבות בגולה, שלא ממש יכלו אחרת מאשר להקים את מדינת ישראל, אבל מה שמעכב את הפיוס הוא שנדמה לי שהם לא תמיד מודעים למחיר שאחרים (פלסטינאים) שלימו על כך. ולמחיר שהדור שלי משלם (הכיבוש ותוצאותיו).

  27. misha30792 Says:

    פוסט מצוין!

  28. תום קליין Says:

    לצערי מקוצר זמן לא אעיר על כל המאמר, וגם לא הספקתי לעבור על רוב התגובות – רק הערה קטנה, ברשותך. תביעה, דרישה או סתם "פניה" למישהו לקחת אחריות על מעשיו, מניחה (כעניין שבהגדרה) איזושהי ברירה. בלית ברירה, אין אחריות (זו הסיבה שאיננו שופטים אנשים שאינם שפויים). נשאלת השאלה (הספקולטיבית כמובן, כטיבן של שאלות מן הסוג הזה) – האם יכלו אותם סבים וסבתות שנמלטו (ברובם) מפוגרומים במרכז/צפון אסיה או אירופה לשנות במשהו את ההיסטוריה הפוליטית הקונקרטית שהתרחשה פה בארץ כך שהיו מונעים את מה שלימים זכה לשם "הנכבה"? על אף הקושי לשאול "מה היה אילו…" – ישנן, לטעמי, כמה הנחות מתקבלות על הדעת שאין מנוס מהן.

    האחת היא שבלא רעיון ציוני ובלא תנועה ציונית, לא הייתה יכולה להתקיים הגירה מסיבית כל כך של יהודים, מה שהיה בוודאות מותיר את רובם מחוץ לגבולות הארץ ואולי לכל היותר מפנה אותם "להתפזר" ואולי להכחד כעם על פני תבל. גם אם הדבר לא היה מתרחש והיינו חוזרים למשבצת "הראשונה" (יהודים מפוזרים בכל העולם בקהילות שונות וברמות משתנות של לכידות) – הרי שאין סיבה להניח שלאחר אלפי שנים של רדיפות – היו נהנים סוף סוף מאיזו נחת ושלווה.

    השניה היא שלא ניתן היה להגיע לפשרה אמיתית עם ערביי הארץ בדבר הגעת פליטים יהודים לכאן – גם אם הייתה קמה כאן איזו ישות פוליטית דו-לאומית או א-לאומית שבה היו היהודים והערבים שווי זכויות. כלומר, הסכסוך מקורו לא רק בשאיפות מנוגדות להגדרה עצמית, אלא גם בשאלה דמוגרפית פשוטה למדי.

    השלישית היא שמידת האחריות הקונקרטית של ההנהגה הציונית לאירועים שהתרחשו והובילו לנכבה מוטלת גם היא עצמה בספק. כלומר, עד כמה – אם בכלל – יכלה ההנהגה הציונית נניח לפעול אחרת ערב המלחמה, במלחמה עצמה, ולאחר המלחמה – באופן שהיה מצמצם את הנכבה אך לא פוגע באופן אנוש ומסכן את עצם קיומו של הישוב היהודי בארץ?

    לכן, אני טוען – יש הבדל בין אמפתיה… (שגם אם לא מקבלים שהיא חשובה כעקרון מוסרי-אוניברסלי, הרי שלפחות מבחינה תועלתנית, ברור שיש טעם בפיוס ובהשלמה עם ההיסטוריה של האיזור אם יש איזשהו רצון אמיתי לבסס כאן פתרון קבע יציב של קיום – שהרי ברור מאליו שמצבים בלתי-יציבים, מטבעם, קשה לחזות לאן יובילו [אגב, כפי שראינו לאחרונה בעולם הערבי – אפילו מצבים יציבים לכאורה אינם יציבים באמת, ועל כן – קל וחומר…] ) … ובין הטלת אחריות או ציפיה לקבלת אחריות.

    מה משמעותה של "אחריות" במצב של אין-ברירה? האדם הלבן היה אחראי במידה רבה להרס הציוויליזציה הילידית בצפון אמריקה וגם לשעבוד השחורים. על כך אין בכלל עוררין. ניתן להעלות על הדעת התיישבות של האדם הלבן בצפון אמריקה שלא הייתה כרוכה בטבח והשמדה. ניתן גם להעלות על הדעת שארה"ב הייתה מתקיימת מבלי לייבא עבדים שחורים לאדמתה.
    האם ניתן לדעתך להעלות על הדעת תרחיש היסטורי אלטרנטיבי ריאלי כלשהו שמעורבים בו פליטים יהודים "אשכנזים" – שבו פעולות אחרות היו מזכות אותם מבחינה מוסרית מכל אחריות? או במילים פשוטות יותר: כיצד היה עליהם לפעול אחרת? אם לא יכלו לפעול אחרת, גם לא מוטלת עליהם, בהגדרה, כל אחריות (ואם כן, הרי שהמילה "אחריות" מאבדת ממשמעותה).

  29. renot Says:

    "הצורך לתקן את הפשע אינו מתפוגג מפני שהפושע היה (גם) קרבן בעצמו. ההפך: אני מאמין שלצד זיהוי יחסי הכוח הנוכחיים ביניהם, ההבנה שגם הפלסטינים וגם היהודים הם קורבנות של אירופה היא פתח לברית חדשה."

    האם באמת התכוונת לזה? האם אירופה הייתה כישות אחת שביקשה "לעשות" את כל מה "שעשתה" , האם הסיפור של יהודי צפון אפריקה,אסיה שונה, האם ישנה ישות ערבית עולמית שצריך להאשים אותה על מה שעשתה ליהודים "הערבים" ?

    באמת נהניתי לקרוא את הפוסט שלך,רק הקטע הזה באמת לא מובן לי,באמת בלי ציניות..

  30. עדה Says:

    אני חושבת שכול היהודים שחיים כאן, שותפים לפרויקט הציוני. להגדיר עצמם אנטי ציונים לא משנה כלום. ולכן פעילות לשינויי היחסים ביננו לפלסטינים לטובת שיוויון מלא, נחוצה מאד. אני גם סבורה שרק אחרי שינוי מהותי ביחס לפלסטינים, יכול להיות שינויי חברתי בתוך ישראל. לא משנה מי מוביל את השינויי.

  31. טל Says:

    אני מתגעגעת קשות לימי התום של תחילת המאה, לריקודים החסידים הסוערים בלילות, לרגבי האדמה שהחלוצים הריחו כל בוקר,לחרישה העמלנית עם הפרדה. לא היתי שם פיזית אבל היתי רוצה להיות נערה יהודיה מכפר רוסי, תמהיל של נשמה רוסית חולמת ונשמה יהודית עם שלל תסביכיה אבל עדיין עורגת וכוספת לעולמות עליונים של התנועה החסידית(לא סתם התנועה החסידית נולדה בערבות רוסיה ואוקרניה ולא באימפריה האוסטרו הונגרית,גרמניה,הולנד וכו) לקום כל בוקר לדעת שיש משמעות נשגבת לחיי ,חיי הם מהפכה, לעומת הקיום הקטן הבורגני שלי
    , קיום נמלט מהחלום ושברו-קיום הישרדותי שלא התאפשר לי במדינת היהודים. נזרקתי החוצה כי לא היו לי משאבים לקיום כלכלי ולהיכן נזרקתי ?לפרבר עקר בואכה ניו יורק משמים,ללא יעוד ,ללא נשמה,מנותק שכל הויתו קיום השרדותי חסר תכלית . בעיר המצב לא יותר מרנין -חבורת נמלים עמלניות ותחרתויות ללא משמעות, כל בוקר צבא הנמלים שוטף את הרכבת התחית צפופות ונדחקות לעוד יום….ואני בתוכם.

    אז באוירת התיעוב לתנועה הקיבוצית, אנוכי בארון. מקשיבה בערגה לשירי הקיבוץ התמימים ,קוראת באדיקות את משוררי התקופה וכן איני חושבת שהם תנועה קונאילסטית דכאנית. הם חבורה מכמירת לב ואמיצה שניסתה לשנות בלהט יוקד את המציאות הגלותית שלא האירה להם פנים בארצות הולדתם. ואני גאה להיות צאצאית של חלצה וחלוץ,הם צד הרבה יותר מעורך מהצד השני שהיגר לארצות הברית בנחיל המהגרים של תחילת המאה, הם העניקו לי את פרבליגית הדרכון האמרקאי, שכן בארץ לא היה לי פרבלגיות בכל אופן עובדת פרא רפואית שהשתכרה מעט מעל המינמום ועבדתי עם קשישות בלילות על מנת להתקיים.

    אני מתחלחלת מאוירת השינאה לאותם אנשים יקרים שהקימו לנו את המולדת השנואה על רבים מככם, יושבים בתוך סיר הבשר שלה ומשתינים לתוכה. לפחות אמרקאי אומר תודה בחג ההודיה.
    אני רגשנית,אבל היה עלי להוולד אז ולא בימים שאנשים הפכו את השינאה לתנועה הקיבוצית- האשכנזית למטה לחמם .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: