הר טרשים קרח

ישי מישורי

לא נעים לי להודות, אבל אני ממש אוהב את פייסבוק. בזמן האחרון ממש נכנסתי לעניין. אני הרי בחור שקשה לו להתעדכן במה שנעשה (ואולי רוב הדברים בעולם פשוט לא כל-כך מעניינים אותי); לשמחתי יש לי חברים מעניינים. ומשום שאני אוהב לכתוב אבל אף פעם לא באמת עושה את זה, הצטמצמה תרומתי הטקסטואלית לעולם לשורת הסטאטוס שלי ולתגובות – המנוסחות בקפידה רבה – שאני משאיר ללינקים שהעלו החברות שלי. אני לא מתגאה בזה, אבל חייב להודות שמדובר במדיום שמציע לי שחרור מסויים; כמי שמתפרנס מתרגום ועריכה, יש לי נטייה לערוך טקסטים תוך כדי כתיבתם – וזאת בדיוק הסיבה שאני לא כותב. תגובות בפייסבוק (ובהרחבה כל עולם הצ'ט בג'ימייל למיניו) מציעות לי הקלדה בלי חשיבה, ואת החופש לערבב משלבי לשון (כן, אני בחור שחושב, "הנה ערבבתי משלבי לשון"). סבבה.

כך קרה שנפגשתי אתמול בלילה בלינק שהעלתה חברה (כמובן, דרך חברה אחרת), ועניינו טור שכתבה שירה אוחיון בבלוג "קדמה" בתגובה לטור שכתבה אריאנה מלמד ב-ynet. מעניין. הגבתי מה שהגבתי, ובזאת חשבתי שהסתיים העניין. בכל זאת טור די שולי של אריאנה מלמד. אבל משהו שם ניג'ס לי כל הלילה, ואני מוצא את עצמי מהרהר בו גם הבוקר. היו לי תוכניות מרשימות לגבי מה אכתוב ל"ארץ האמורי" כאשר כבר אעשה זאת יום אחד – כל מיני דברים נאצלים בסגנון "שבעה הרהורים על הטבעונות" – אבל הנה אני מוצא את עצמי מגיב לתגובה של מגיבה אחרת, נשאב כולי לתחביר ההיגדים הריקים של האינטרנט. מגלם במו-ידי המקלידות את הטענות הגוברות והולכות שריבוי ההיגדים במדיה מסוג פייסבוק והבלוגים פועל להחלשת ברות-התוקף של ההיגדים כולם.

עפרה חזה בשנות השבעים. "לא אמנית בעלת אמירה מקורית וחשובה"

אני מאוד מקווה שלא. ולענייננו, השיחה היא על העובדה שבטורה מתעכבת מלמד על כוונת עיריית נתניה לקרוא שמות רחובות חדשים על-שם אמנים. כאשר מדובר בחיים חפר ובשמרית אור, זה נראה לה דבר טוב; אבל קריאת רחוב על-שם עפרה חזה, לעומת זאת, נראית לה דבר "מטריד מעט". לי נראה שהמשפט הזה, ולמעשה כל הטור שמלמד כותבת, רווי בשנאת מזרחים – ואני אקדיש כאן כמה משפטים להבהרת הסוגיה. אבל הסיבה שמצאתי שהטור שלה מנג'ס לי – ואני מרשה לעצמי להגיד, ברמה יותר עמוקה – היא העובדה שאני חושב שמלמד מדבררת לא רק שנאה למזרח ולמזרחים, אלא את מה שאכנה כאן השנאה הציונית לחיים עצמם. ממש ככה. אבל קודם אני מחוייב להתייחס לביקורת הנכונה והמדוייקת של אוחיון. מה שכתבתי בתגובה ללינק של חברתי היה:

כן, אה? אבל הכי חשוב לקרוא שם רחוב על-שם עוזי חיטמן (?!) או על שם שמרית אור (?!?!). איזה קשקוש. אבל תעזבי את עפרה – איפה הכיכר ע"ש שושנה דמארי? אפילו דמויות סופר-קונצנזוס כמוה (שלא לומר מזרחיות-מחמד) לא מנציחים. מה שכן, זה באמת מאוד חשוב לשמר את זכרם של עסקנים ציוניים זוטרים מכתריאליבקה – וכמובן את שמו של ראש מפעל ההתפלה בקיבוץ מרחביה.

כלומר, אני מסכים עם הביקורת של אוחיון, המפרטת את הישגיה של חזה ("מיליון מאתיים צפיות ביו-טיוב שלה רק לקליפ אחד שלה: 'אם ננעלו' משנות השבעים, קריירה בינלאומית ענקית שלמדתי עליה למרבה האירוניה דרך חברותיי האירופאיות") וחושפת את בורותה של מלמד. הדברים נאמרים כתשובה לקביעתה של מלמד ולפיה חזה "לא אמנית בעלת אמירה מקורית וחשובה"; אוחיון מתעקשת – בצדק – על העובדה שמיליוני אנשים בעולם חושבים אחרת. למלמד הרי חשוב נורא להדגיש שדבריה אינם נאמרים "בגלל שהזמרת המנוחה היא אייקון של תרבות פופולרית" – אבל זה בדיוק לב הביקורת שלה (שהתכנים של חזה פופולאריים, שהיתה "סתם זמרת"). זאת, בניגוד לאותו סינגר-סונגרייטר חתרני, עוזי חיטמן. אני רוצה לראות כבר את היום שיקראו לכיכר גדולה בישראל על-שם זוהר ארגוב. זה הרי לעולם לא יקרה, כי גם הוא היה "סתם זמר".

שלט הקבוע על בית ילדותה של חזה בשכונת התקווה: חלק מסויים בחייה לפחות כנראה כן ראוי לזיכרון

אם יש לי ביקורת כלשהי על מה שכתבה אוחיון, הרי היא שלדעתי היא לא הולכת רחוק מספיק. היא הרי כותבת על דבריה של מלמד שהם "בדיוק כמו העולם התרבותי הדל הצר והחשוך שניסתה הציונות האשכנזית למכור לנו בילדותנו"; ואני לעומתה מרגיש ש"העולם התרבותי הדל הצר והחשוך" של הציונות לא הפסיק בילדותי אלא מלווה אותי (ואת כולנו) עד עצם היום הזה – ושמלמד מייצגת אותו באופן שמדהים בחוסר המודעות-העצמית שלו.

למה אני מתכוון? אני מציע שנחזור לציטוט הראשון שלה ששמתי כאן. הרי זכותה של מלמד לחשוב שפלונית ראויה להנצחה בשם רחוב ואחרת לא (השאלה, למה דעתה הפרטית של מלמד נחשבת "ביקורת תרבות", שייכת למקום אחר); אבל למה היא חושבת שקריאת שם רחוב על-שם חזה זה דבר "מטריד"? "מטריד", בעיני, זה נגיד אם היו קוראים שם רחוב על-שם אנס או משהו כזה (ובמאמר מוסגר: אני מוטרד יופי מזה שקוראים לרחובות על-שם פושעי מלחמה, אבל זה קורה כל הזמן). אבל היא מסבירה: "חייה ומותה של חזה הם נושא נאה לטלנובלות, לא לשמות רחובות". שוב, אני מציע לא לעצור דווקא בשנאה ובבוז למזרחים (כאילו, החיים של מרינה צווטייבה – לא טלנובלה?). כשמלמד משתמשת במילה "טלנובלה" היא מתכוונת כמובן לסוף חייה של חזה ("מעטה כבד של הכחשות ושקרים"). אבל בחיים של חזה היו היבטי "טלנובלה" עוד לפני-כן – העובדה שהיא בת למהגרים, שגדלה בשכונה קשה ובעוני, ובכל זאת "עשתה מעצמה משהו", שרה וריגשה מיליוני אנשים והצליחה בכל רחבי העולם.

יש תרבויות בעולם שבהן סיפורים כאלה מוכרים סרטים וגורמים לבחירת ראשי ממשלה ונשיאים. אבל לא בישראל. בישראל חייבים גורמי אכיפת התרבות למשטר את קו הגבול: החיים האמיתיים – זוהי טלנובלה; פרסום מנשר שולי בפולין בשנות העשרים, או פיקוד על עוצבת טנקים במבצע של"ג – הרי זה ראוי להנצחה. ישנה גם מידה רבה של צביעות במה שמלמד כותבת. "צריך להודות שבמישור הציבורי והעל-זמני בו מתקיימים שמות של רחובות, כל אלה לא מהווים סיבה לחלוק [לחזה] כבוד", היא כותבת (ההדגשה שלי). אז מה בדיוק "ציבורי ועל-זמני" בשם מרכז בעלי מלאכה? או בהסבא משפולה? דונולו הרופא? האלומה, החיטה, הנבטים, השיפון, הדישון והאשכולית? נתיב המזלות, הפנינים, המלך חירם ושמעון הצדיק? אני נשבע בכל היקר לי שמדובר בשמות רחובות בתל-אביב-יפו.

רחוב מרכז בעלי מלאכה בשנות העשרים. שמו מנציח רעיון "ציבורי ועל-זמני"

אני, לשמחתי, גר ברחוב שמנציח מישהו בלתי-על-זמני לחלוטין: דויד בלוך, לשעבר ראש עיריית תל-אביב-יפו. סתם איזה פונקציונר. אבל האמת היא שלו היו משנים רק מחצית משמות הרחובות המוקדשים לאובייקטים ("האשכולית"), אפשר היה להנציח כל משורר וסופר מזרחי שאי-פעם חי, בישראל ובתפוצות, היום ואחורה עד המאה ה-16– וגם את אחותו. אבל בוחרים שלא לעשות את זה. ודווקא אחד הדברים שעיר שקיימת זמן-מה מציעה זה את האפשרות להנציח דברים משתנים לפי השתנות הזמנים: כך היה, למשל, במקרה שבו קראו-מחדש לשם רחוב במרכז ברלין על-שם חנה ארנדט. פעם חשבו שאיננה ראויה להנצחה, אבל היום כן (ודבר דומה קרה גם עם מרלנה דיטריך, אף היא "סתם זמרת").

אבל  כאמור, ההרגשה שלי היא שיש כאן משהו עמוק יותר (מזרחיות מן הסתם יאשימו אותי בזה שזה נראה לי עמוק יותר כי אני לא מזרחי. ועדיין). אני מתכוון לתפישה ולפיה בשביל שמשהו שמתרחש במרחב הציבורי בישראל יהיה "חשוב" ו"ראוי להנצחה", הרי שעליו להיות מרוחק ככל האפשר מחוויית החיים הממשית של אזרחי אותו המרחב הציבורי. יש בכך כמובן היבטים של דיכוי היסטורי כלפי הציבור המזרחי, אבל אני רוצה לטעון שגם כאשכנזי אני מרגיש מדוכא תחת אותה התפישה. עמוק בשיח הציוני בישראל חבוי איזה בוז כלפי החיים ה"רגילים" של אנשים סתם, וגועל מהם.

בואו נגיד לצורך הדיון שעפרה חזה באמת היתה סתם איזה זמרת. אז מה? אנשים אהבו אותה, היא גדלה כאן לצידם וחיה עמם, היא שרה בשבילם, שימחה אותם וריגשה אותם. הם זוכרים אותה עד היום ואוהבים אותה. זה לא מספיק? עבור מומחי התרבות בישראל – לא. מבחינתם חשוב שתתכנס ועדה קרואה ותקרא לרחוב על-שם פוליטיקאי או סופר "חשוב" כלשהו (או על-שם אשכולית), כי הם יודעים יותר טוב ממי שאשכרה גרים ברחוב המדובר. זה עבד להם ביפו כששינו את השמות הערביים לכל מיני מספרים ול"נתיב המזלות", וכמו שאנחנו רואים זה באמת שיפר את האינטגרציה של הפלסטינים שגרים שם לתוך השיח הציוני.

מהבחינה הזאת מלמד שקולה בעיני ללימור לבנת ולקונספציה שלה לגבי מה זה "תרבות". נכתב על כך כאן ובמקומות אחרים לא מעט, כך שאני לא מרגיש צורך להרחיב; לענייננו, חשובה בעיני התובנה שבעיני לבנת ובני-דמותה "תרבות" זה כל מה שהכי רחוק, הכי מת והכי לא קשור לחיים שלהם (ובמובן הזה ההתעקשות על עדיפות התרבות האירופאית היא סוג של נקרופיליה – אבל זה חומר לטור אחר). חס וחלילה שזה יהיה משהו שאשכרה אומר משהו למישהו, שיש לו איזשהי משמעות חיה ואמיתית בהווה.

רחוב חנה ארדנט בברלין. סתם פילוסופית

ואני חייב לומר שבעיני מדובר בהיבט חשוב ביותר של התרבות הישראלית בהווה. רק כשהגעתי לנקודה הזו בתהליך המחשבה על הנושא, הבנתי למה פתאום אני כותב על זה ולא את "שבעה הרהורים על הטבעונות" (עוד יקרה! חכו ותראו!). הבנתי פתאום שזה אשכרה אחד הדברים שבגללם אני מהגר מהמדינה בעוד שלושה שבועות: התפישה ש"החיים" ו"התרבות" כאן זה שני דברים שביניהם עובר מדבר ברוחב קילומטר. שאלתי את עצמי פתאום, מתי הדלקתי טלוויזיה בחמש שנים האחרונות וראיתי סדרה ישראלית על מישהו שדומה לי? שאני יכול להזדהות עם החיים שלו? ואני לא מתכוון לאשכנזי-הומו-ממרכז-תל-אביב. אני מתכוון אחד כזה רגיל, שקם בבוקר, הולך לעבודה ויוצא אחרי זה לשתות בירה עם החברים שלו. זה פשוט לא משהו שקרה לי כאן, כבר הרבה מאוד זמן. שוב, זה מביך קצת להודות בזה, אבל את הייצוגים של חוויית החיים שלי אני מקבל מטלוויזיה אמריקאית ובריטית (שאותה אני מוריד באינטרנט). נומינאלית, אני "אמור" להתחבר לסרטים כמו אלה של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, אבל האמת שמדובר בדמויות בעומק מילימטר שמגלמות גם הן כל מיני דברים "חשובים" ("הכיבוש", "ההומוסקסואליות", "המזרח"). ואת מי זה מעניין? כבר ראיתי סרטי הומואים סלובניים שדיברו אלי ברמה יותר עמוקה – אולי כי הם לא היו עסוקים כל הזמן בהמחזת השאלה "סלובניה לאן". הספרות הישראלית עושה את אותו הדבר בדיוק בעיני, ולכן אני מתקשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שקראתי משהו (לא עיון) בעברית.

חבל לי שאני לא יכול לסיים את הפוסט הזה באיזו מסקנה אופטימית ("אם רק נעשה כך וכך, אפשר יהיה לבטל את הבוז הציוני לחיים ולהגיע לייצוגים מלאים ומספקים שלהם"). אני לא חושב שזה המקרה. למעשה, נדמה לי שמדובר במתח שמאפיין את התרבות הציונית בישראל מראשיתה: הטון המאפיין משוררים ומשוררות ישראלים רבים – מטשרניחובסקי ("הוי, ארצי! מולדתי!") ועד רביקוביץ' ("עיר ים תיכונית מסריחה") – הוא מיאוס מוחלט מפני התרבות הלאומית. למה אף אחד לא חושב שזה רגש שראוי להנצחה?

לסיכום, אני חייב לבקש את רחמנות הקוראים והטוקבקיסטים. אני לא באמת רגיל לכתוב – ובטח שלא לפרסם. כתבתי מה שאני חושב, והגיוני שלא כולם יסכימו אתי. אני גם נוטה לכתוב (ולדבר) באופן מעט פרובוקטיבי. ועדיין, אני בחור רגיש – בבקשה אל תרדו עלי חזק מדי. תודה.

 

 

 

לרדת למחתרת: השמאל ככת סתרים

אחרי ההדלפה האחרונה של מסמכי משרד החוץ האמריקאי אפשר לומר באופן די ברור: ויקיליקס היא הפרויקט הפוליטי החתרני הכי אפקטיווי והכי מעניין שראה העולם מזה שנים. רבבות מאמרים אקדמיים עם ציטוטים של סעיד או אלתוסר, ואינספור הפגנות ופעולות מחאה של ארגוני שמאל קיקיוניים ברחבי תבל, לא הצליחו להדהים ולבלבל את הכוח החזק בעולם כמו אתר אינטרנט אחד. מספיק רק לראות את ההתבכיינויות של דובר הבית הלבן לפני הפרסום, ולא להאמין שמדובר במדינה עם הצבא וארגוני הביון הגדולים בעולם. וכל זה באמצעות פעולה כל כך מיושנת ופשוטה: לספק מידע, לחשוף את האמת – או לפחות חלק גדול יותר מהאמת ממה שהיינו רגילים עד כה.

אבל מה שמעניין עוד יותר בפרשה הזאת, הוא שמי שביצע כאן את הפעולה היוצאת מגדר הרגיל הוא בעצם לא ויקיליקס – אתר שלמעשה פועל מזה כמה שנים (ואפשר לקרוא עליו כמה דברים מעניינים ולא מספיק ידועים בכתבה הזאת). מי שאחראי בסופו של דבר לכל הסיפור הוא בראדלי מאנינג, חייל המודיעין מאוקלהומה ששמר את מיליוני המסמכים על דיסק והעביר אותם לאתר.

אני חייב לומר שכבר מזמן לא הייתי גאה כל כך להיות הומו כמו אחרי שקראתי את הסיפור הזה, על חייו (הקצרים בינתיים) של מאנינג. נדמה לי שיש גם באקט הזה שעשה הטר"ש מאוקלהומה משהו מאוד הומוסקסואלי במובן העמוק והמהותי (כלומר, עוד לפני גל אוחובסקי): הוא מבוסס על יכולת מסוימת לחיות חיים כפולים, מהולה באינדיווידואליזם, יחס רומנטי למציאות, יכולת  להרס עצמי וקורט של מגלומניה. בהירואיות של המעשה הזה יש משהו לא-גברי, פחדני במובן האצילי ביותר של המלה. גבר סטרייט לא היה עושה את זה: כשגבר סטרייט מתוסכל בצבא, הוא רב עם המפקד שלו או הולך מכות עם מישהו ונשפט לתקופה קצרה בכלא. אבל הומו ינקוט בגישה אחרת: הוא יבגוד בחברים ובמפקדים שטיפחו אותו, יחטט במסמכים של המפקד ויפיל את כל הצבא והממשל האמריקאי.

 

בראדלי מאנינג. אייקון הומואי

(אגב, גם אשה בהחלט מסוגלת לעשות דבר כזה).

כל העניין הזה הביא אותי להרהר בניסוי מחשבתי מסוים. האמת שהתחלתי להרהר בו לפני כמה חודשים, כשהלכתי להפגנה כלשהי בשדרות בן ציון, על עניין שאני כבר לא זוכר מהו. היו בהפגנה כמה עשרות אנשים, אבל כמעט אף אחד חוץ מהם לא שם לב להפגנה, וגם אלה ששמו לב לא ממש הבינו במה דברים אמורים. זה היה כמה ימים אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה על בעיית התשוקה בשמאל. מישהו שפגשתי בהפגנה מחה בפניי על הפוסט, או בעיקר על עניין מסוים בפוסט: ההנחה שפעולה אמורה לבוא מתוך תשוקה. הוא אמר, במידה רבה של צדק, שפעולה פוליטית יכולה לבוא גם מהכרה מוסרית, בלי שום קשר לתשוקה מצד אחד או לתקווה לשינוי המציאות מצד שני.

ברגע הראשון מה שהוא אמר נשמע לי הגיוני. אבל אז הסתכלתי מסביבי ושאלתי את עצמי שאלה כזאת: אם כמה עשרות האנשים שמסביב נמצאים כאן רק מתוך הכרה מוסרית בצורך להפגין, בלי קשר לשאלה אם להפגנה הזאת (או להרבה פעולות אחרות) תהיה ולו השפעה מינימלית על המציאות, למה בעצם שלא יקיימו את ההפגנה באיזה חדר סגור, או בדירה של מישהו? הרי ממילא, כולם יודעים שההפגנה הזאת לא תשנה את עמדתו אפילו של בנאדם אחד חוץ מחיזוק מסוים של המפגינים עצמם.

אלא שמכאן אפשר להמשיך צעד אחד הלאה. דמיינו לעצמכם תסריט שבו השמאל בישראל מודיע יום אחד שהוא מפסיק להתקיים. כמו המנשביקים ומפלגות שמאל לא בולשביקיות אחרות אחרי מהפכת אוקטובר, יזמין השמאל כמה עיתונאים ויודיע שאין יותר הצדקה לקיומו והוא מתפזר באופן מיידי.

מעניין לחשוב מה יקרה הלאה. ראשית אפשר יהיה לבדוק אם המציאות משתנה לרעה, או שבעצם לקיומו של השמאל אין שום השפעה על המציאות עצמה. למרבה הצער אני חושד שהאפשרות השנייה היא הסבירה יותר. אבל זאת לא הנקודה העיקרית.

(כמובן שישארו הערבים. הם לא ממש יכולים להתפזר, גם אם הם רוצים).

 

ענת ק. מדי פעם מישהו יחשוף את עצמו

לכאורה, זה יהיה ניצחון מוחלט של הימין. אני מניח שאריה אלדד וזבולון אורלב יוציאו ביפרים נלהבים לעיתונות, שיתפרסמו במבזקונים של Ynet. אך האם הם ימשיכו להיות כל כך מאושרים כמה ימים אחרי? בלי שמאל, קטן ככל שיהיה, מה תהיה בעצם ההצדקה לקיומם, ולכל ההצגה הגרוטסקית שנקראת הפוליטיקה הישראלית? התחושה שלי היא שהימין כל כך זקוק לפנטום שנקרא השמאל, שהוא ייצור אותו כל פעם מחדש. בואו נניח שלא רק חד"ש, מחסום ווטש או מר"צ ייסגרו את שעריהם, אלא אפילו האגף של ציפי ליבני בקדימה ייכלל בהתפזרות, במסגרת חובת ההיעלמות של כל דבר שיכול להיחשב לשמאל, ולו גם באופן יחסי. בשלב הזה, אני מניח ששאול מופז יוגדר כאיום החדש על הציונות – מה שלמעשה קורה כבר עכשיו. אבל נגיד שגם שאול מופז יתפזר (אינשאללה!). מה הלאה? הימין הרי תמיד חייב לחשוד במישהו בחוסר נאמנות. הגיליוטינה חייבת להמשיך לכרות ראשים.

הציונות תצא לגמרי מאיזון, ותיכנס לסחרור פרנואידי. כולם יחשדו בכולם. אבל כאן מגיעה הנקודה הנוספת: השמאל לא באמת יעלם. הוא ימשיך להתקיים, אבל במחתרת. דב חנין ויונתן פולק אמנם יוציאו חדשות לבקרים הודעות בשבחי צה"ל וידריכו קבוצות של "החוויה הישראלית", עד כדי כך שאחרי לא הרבה זמן אף אחד לא יזכור מי היה פעם שמאלני ומי היה תמיד בימין. אבל כמו וירוס שהאפידמיולוגים לא למדו עדיין לזהות, יסתובבו שמאלנים נסתרים בכל מיני מקומות. דווקא בגלל שלשמאל כבר לא יהיה שום מימד ציבורי, הם יוכל להיות בכל מקום: בהתנחלויות, בצמרת הצבא, מתחת לכיור.

החרדות הקונספירטיוויות של פעילי פורום "גילוי מסמכים" ברוטר.נט יתממשו סוף-סוף. בפעם הראשונה, השמאל יהפוך לסכנה אמיתית. ומדי פעם, כמו מטאוריט בשמי הלילה, איזשהו שמאלנית חבויה, יהודייה בתחפושת, שהגיעה לעמדת מפתח במוסדות הכוח הישראליים, תחשוף את עצמה ותישרף באור יקרות.

מאנינג (מימין) ובן זוגו טיילר ווטקינס. סוף-סוף קונספירציה

עכשיו נשאלת השאלה: האם יש לזה מובן בכלל? ימין קונספירטיווי הוא בהחלט אפשרות, שמתקיימת בעצם כבר היום. בעלי הון, תעשייני נשק וסוכנויות מודיעין הרפתקניות רגילים לנהל את העולם מאחורי הקלעים. אך האם השמאל יכול להתקיים בלי מימד ציבורי?

נדמה לי שכן, ושהרבה מהצד הציבורי של השמאל הוא למעשה הפגנת אגו של "הנפש היפה" (במובן ההגליאני, לא הדן חלוצי), או מין גלגול מסוים של יורים ובוכים, רק בלי החלק של היורים. זאת מין הצגה שמופנית לנמען לא ברור (אולי לג'ודית באטלר או ל"אירופה"). לעומת זאת, אם לשמאלנים תהיה מספיק סבלנות להחזיק מעמד בתפקידי מפתח, ובכל זאת עצמה נפשית גדולה מספיק כדי לרצות בנפילתה של המערכת שבתוכה הם פועלים, הם יכולים באמת להפיל את המערכת הזאת, או לפחות לזעזע אותה קשות, כמו שעשה בראדלי מאנינג, הקדוש האמיתי של השמאל.

אבל זה סתם רעיון אידיוטי.

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

ליסה גולדמן ומתי שמואלוף

[פולמוס במגזין 972]

חלק א': תרבות פורחת בדמוקרטיה מתמוטטת / מתי שמואלוף (תרגום מאנגלית: דני גרינבלט).

בשבוע שעבר הייתי בארוחת ערב עם ההנהלה הצפון אמריקאית של רבנים למען זכויות אדם. הם פגשו כמה מאנשי הצוות של המגזין 972+. השיחה הייתה בעיקר על דעיכת הדמוקרטיה בישראל. יוסי גורביץ, דימי ריידר ואחרים היו מאד פסימיים בעניין ההישרדות של הדמוקרטיה בישראל. הם נתנו דיווחים על הצעות החוק הגזעניות אשר הונחו על סדר היום של הכנסת על ידי הפוליטיקאים של הימין הקיצוני.

הקהל הצפון אמריקאי היה מאד סקרן ומיודע בעניינים,  אך לאחר כשעה הם שאלו האם כל הבלוגרים  פסימיים. הבלוגרים הודו שהם לא רואים שום עתיד לדמוקרטיה הישראלית. הסיבה לכך הייתה נכונה:

המשטר הישראלי איבד את הבלמים והאיזונים שלו. הצבא, הצבא, שירותי הביטחון החשאיים והשרים הממונים על הגנה וביטחון אינם מציעים שום פיתרון הומני לכיבוש המתמשך. הפתרון שלהם לביקורת השמאלנית היה למסד חוקים על מנת להשתיק אי הסכמה פנימית. המערכת הפוליטית הישראלית ירדה מהפסים ולא יכלה לתפוס מהו ההבדל החשוב בין ימין לבין שמאל.

ניסיתי לתת למבקרים הצפון אמריקאים מעט תקווה. אמרתי להם שהמערכת הפוליטית באמת בהתרסקות, אך למרות זאת הזירה התרבותית פורחת. הזכרתי את ניסיוני עם "גרילה תרבות" – קבוצת משוררים ויוצרים אשר נאבקת לצד הפלסטינים ועם עובדים שזכויותיהם נמנעות, ולא נרתעת להפגין במרחבי עימות. בנוסף הזכרתי את פועלם של קולקטיב הצילום הפוליטי אקטיבסטילס ואחרים. הזרימה החוצה של פעילות תרבותית מצביעה אל העתיד החדש שנובע מתוך יצירה ועדיין מחפש את המבנה הפוליטי הנכון שיכול להכיל אותו להפכו למציאות.

סיפרתי לקהל על הניסיון שלי בעריכת "אל תגידו בגת" (הגיליון החמישי של כתב העת "סדק",  בהוצאת זוכרות. פרהסיה ופרדס, 2010).  כתב העת עסק בהשפעת הנכבה על השירה העברית ומהווה ספר לימוד פרוגרסיבי ללימוד על הקשרים בין האסון הפלסטיני לבין התהוות השירה בישראל. כתב העת סקר את כל השירה העברית שפורסמה בעיתונים וכתבי עת מ-1947 עד 1958 במטרה לבדוק כיצד השפיעה הנכבה על השירה העברית. כחלק מעבודת העריכה הייתה לי תחושה שאנחנו יוצרים היסטוריה פואטית חדשה. נרטיב אשר משלב ספרות ביחד עם אתיקה. בעבודה תרבותית שכזאת פנינו אל ה"אחר" (כפי שבוטאה בפילוסופיה של עמנואל לוינס) והחזרנו לעצמנו את הפנים.

אינני בורח מאחריות. עלינו לשאול מדוע הזירה התרבותית כה רחוקה מהמצב והפתרון הפוליטי, ומדוע פוליטיקאים נמנעים מלהשתמש בחזון האמנותי. אני סבור כי כיום מתרקמת אמנות עשירה ומגוונת ופורחת בעשייה היצירתית בישראל-פלסטין. אנו בהחלט יכולים להשתמש ברב גווניות, פלורליזם וברב התרבותיות שלה בכדי לטפח תקווה למאבק פעיל נגד הפאשיזם הגואה.

 

חלק ב', האם חיי התרבות בישראל מהווים תקווה לדמוקרטיה הישראלית? / ליסה גולדמן, 10.11.10, תרגמה: מיכל גינדין גרמייז

בשבוע שעבר כתבתי  בבלוג "פרויקט דמוקרטיה", יוזמה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, תגובה לפוסט של מתי שמואלוף במגזין 972. שמואלוף תיאר את מצב הרוח העגמומי של הבלוגיסטים באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל וטען שהמצב לאשורו אינו רע כל כך.

בתגובתו  מתי התייחס להתבטאויותיהם של יוסי גורביץ' ודימי ריידר בעקבות משלחת  "רבנים למען זכויות אדם" בצפון אמריקה. שמואלוף מדגיש שחיי התרבות בישראל- במיוחד בחוגי השמאל פורחים. הוא מביא כדוגמא את "אקטיבסטילס", "גרילה תרבות" ואת "אל תגידו בגת" שעסקה בהשפעת הנכבה על השירה העברית. יוזמות תרבותיות אלה, טוען שמואלוף, צריכות להיות מקור לתקווה באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

שמואלוף צודק באשר לחיי התרבות הפורחים בת"א. תל אביב מציעה שפע אדיר בכל הקשור לאמנויות  גם בהשוואה לערים גדולות בהרבה בארה"ב ובקנדה.

בכל יום העיר שוקקת  חיים: פתיחות של גלריות, קונצרטים, מועדונים מארחים להקות אינדי פורצות דרך מישראל וממחוזות מגוונים ומפתיעים כגון איסלנד וניגריה, הקרנות, תיאטרון פרינג' וכ-12 הצגות של תיאטראות רפרטואריים בכל יום.

ישנן מעט מאוד פרות קדושות במיליה האמנים הישראלי, השמאלני ברובו: בבועה התל אביבית אפשר להטיל ספק בנרטיבים הנתונים ולחיות בצורה פתוחה חיים בוהמיניים.

ישנה תכונה קדחתנית ביצירתיות בת"א. זה מזכיר לי תיאורים שקראתי על ברלין הויימארית, גם שם היתה העיר מרכז אמנותי, מדעי וכלכלי של הדמוקרטיה החדשה המאוימות ונאבקת  באקלים פוליטי קיצוני. מבלי להכנס לעומק העניין יתר על המידה, ברלין בתקופת ויימאר לא הפכה את גרמניה לדמוקרטית יותר. זו הייתה תקופה קצרה ותוססת, מפץ של הישגים אמנותיים ומדעיים  שהתרחשה בין שתי אפיזודות של מלחמה כוללת, שתי תקופות שנגמרו בהרס בלתי נתפס.

בתל אביב של ימינו ניתן לצפות בהצגות והקרנות סרטים המעמידים בסימן שאלה את יסודותיו של הנרטיב הציוני-ליברלי, ביצירות אמנות עכשוויות של אמנים פלסטיניים, בתמונות שצילמה צלמת עיתונות פלסטינית- שלא השיגה אישור יציאה מעזה כדי להיות נוכחת בערב הפתיחה של תערוכת צילומיה ביפו. אפשר לקרוא רומנים המביעים יאוש מהחברה הישראלית שנכתבו בעברית ע"י סופרים ערבים ישראלים-פלסטינים וסופרים ישראלים-יהודים.

עבור ישראלים רבים קיומם של חיי תרבות תוססים בועטים המעלים שאלות הוא מקור לגאווה- גם כשהם לא מסכימים ואפילו נפגעים מהמשתמע ממה שמציג האמן. במקרים אחדים קבוצות הסברה ישראליות – אפילו ממשרד החוץ ובראשו אביגדור ליברמן- השתמשו בסצנת האמנות התל אביבית כאמצעי לתיקון תדמיתה של ישראל.

כלומר-העובדה שאמנים ישראלים עדיין יכולים להגיד מה שהם רוצים, ללא חשש ממעצר- או גרוע מזה- הוא משהו שחברה דמוקרטית צריכה להשוויץ בו, כשלמעשה בחברה דמוקרטית זה אמור להיות דבר מובן מאליו.

מיותר לציין, שפעילי ההסברה לא מזכירים את העובדה, ששחקנים שהצהירו על אי הסכמתם להופיע  בהתנחלויות בגדה המערבית עומדים עכשיו בפני איומים לקיצוץ התמיכה בכספי ציבור בתיאטראות ואפילו בפיטורין על רקע הפרת חוזה.

רוב השחקנים מוכנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, ההתנחלות הגדולה ביותר בגדה המערבית. כשרק ארבעה מהשחקנים ממשיכים לעמוד מאחורי עקרון החרם, הכרטיסים למופע הבכורה השנוי במחלוקת נמכרו.

לסיכום, האם קיומם של חיי תרבות תוססים ונוקבים הוא אינדיקאציה לערכים דמוקרטיים? האם לאמנים יש את הכוח להשפיע על ההמונים לצאת לרחובות  וליצור שינוי?

או האם הם מיעוט אותו ניתן למצוא בכל חברה – המבקרים, מעירים וכופרים במוסכמות , מתעדים ומשקפים את מראה החברה בה הם חיים? זה בעצם תפקידו של האמן, הלא כן?



חלק ג' – מתוך שולי המטרופולין יצמח מרכז חדש / מתי שמואלוף

ליסה גולדמן עונה לי במאמרה "Does Israel’s cultural life offer hope for its democracy?” ומעלה נקודות חשובות בדבר הדיון על החיבור בין התרבותי לבין הפוליטי. היא מסבירה לנו כי תל אביב היא סוג של "בועה". ההתנהלות האוונגרדית שמתחוללת במטרופולין מזכירה לה את ברלין של רפובליקת ויימאר.

ההשוואה יכולה להיות נכונה אבל לא בקלות אסכים לקבל את ההפנייה ההיסטורית. ישראל היא מדינה שבנוייה על אחרוּת. מתוך האחרות פורצים זרמים שונים בתרבות ומפרים אותה. המוזיקה המזרחית המתרחבת וכובשת קהלים חדשים, יותר קרובה לתרבות המזרח-תיכונית מאשר לתרבות האירופאית. היא יכולה להישמע בקלות בכל בירה ערבית ואינה זקוקה למודל אירופאי שממנו היא שואבת את הזיכרון, הקומופוזיציה והצורות שלה.

ליסה גולדמן טוענת שתל אביב חיה בבועה. המעבר שלי מחיפה, עיר הולדתי, לתל אביב לא הפכה אותי לחלק מהבועה, משום שבחרתי זווית אידיאולוגית לחלק מהטקסטים שלי, זווית כזאת הממקמת אותי בשמאל הרדיקלי. המהפך שהחשיבה השמאלית הצליחה להפוך למטבע פוליטי בתל אביב. מפלגת "עיר לכולנו" נכנסה עם ארבעים אחוז ממועצת תל אביב וכמעט הדיחה את חולדאי מראשות העיר. זאת המהות של העבודה שלנו, להצליח לחבר בין עולם תרבותי לבין עולם פוליטי ואין זאת בועה. זאת חשיבה מתוכננת על ערכים, נטיות וזהות שמתוכה ייצרנו קהל שמתאים למסרים פוליטיים כאלו.

תל אביב יכולה לשמש דוגמא לחיים העשירים, ההדוניסטים והמנוונים של האליטה שבונה את מגדליה ללא מפריע ושולטת בכוסברה שנכנסת לעזה. אבל חיים אלו לא כוללים כוחות חברתיים ומגוונים באוכלוסיה שרוצים לראות מנהיגות אחרת וסדר יום תרבותי שונה. סדר היום החברתי של רבים מהיוצרים בתל אביב מביא לאוונגרד שיכול לצמוח הרבה מעבר לגבולות תל אביב. הוא יכול להגיע ליפו ולשתף פעולה נגד הגירוש של התושבים הפלסטינים שכבר סבלו גירושים בעבר. הוא יכול להתחבר לתושבים המנושלים המזרחים של כפר שלם ולצאת נגד העברת אדמות השכונה למגדלי עשירים. החשיבה על היחסים המורכבים בין המטרופולין לבין השוליים בישראל אסור שיתמקם רק בגדר ההפרדה. המאבק החברתי והמאבק לשנות את אמצעי הזיהוי, הזהות וההזדהות של ישראל הם מאבקים חשובים ולעיתים גם בשולי המטרופולין. אדוארד סעיד המנוח כתב על צמיחת אינטלקטואלים שחורים וערבים בערים גדולות וכך הוא מתאר את תנועת הכוח: "יחידים וקבוצות, הנמצאים מחוץ למבנה שולט ובתוכו, הם שמובילים את ההתנגדות אליו "

 [[Edward D. Said. 1993,  Culture and Imperialism. New York: Alferd. Knopf. Inc. Chapter 3. Page 239

אסור לתפוס את תל אביב כמקשה אחת עלינו לבדוק היטב מי הם הזרמים המתרחשים בשולי המטרופולין בכדי להבין מיהו האחרון שיהפוך ראשון ומיהו הראשון שיהפוך אחרון.

הרבה מהפעילים לשינוי חברתיים לא מצליחים לייצר חזון משותף שממנו הם יוכלו לשאוב כוח לפעילות. הרבה מהם מתייאשים. הפריבילגיים בהם נוסעים לחו"ל ואלו שפחות פריבילגיים נשארים בישראל ומחפשים להתמסד בדרכים שונות. אובדן החזון העתידי המשותף בתוך ישראל-פלסטין החל קודם כל בתרבות שלא הצליחה לחרוג מהדמיון הלאומי שלה. הפתרון של יצירת חזון משותף תוך כתיבת שירים, סיפורים, או יצירת אמנות פלסטית וכד' אינו יכול להביא לפתרון מיידי בדמות הסרת הסגר על עזה או חופש תנועה בתוך השטחים הכבושים. אבל היצירה, גם היא נעשית בתוך גטאות אמנותיים ישראליים, יכולה להביא לכוח יצירתי לבניית חזון משותף. איך אנו מדמיינים את המדינה הדו-לאומית? איך אנחנו יוצרים את המדינה האחת? מה יהיו מוסדותיה? איך אפשר ליצור חיים קהילתיים משמעותיים שיהיו גם ישראליים וגם פלסטיניים מבלי שנוכל קודם להקריא שירים שתורגמו לעברית וההפך?

אריאל הפכה לנקודה פוליטית משמעותית וחשובה במלחמה על הצורך להתנגד למשטר ההפרדה. אך העמידה על גבולות 67' היא עמידה בעייתית כשהיא לא מצמיחה נקודות התנגדות נוספות. חשיבה חברתית חדשה שנוצרת בתוך התרבות יכולה להביא גבולות אחרים שמתוכם ייצאו מאבקים של האמנים לשינוי חברתי. תנועת "אחותי" עובדת מרחוב מטלון 70, קרוב לביתי בדרום תל אביב. מתוך המקום הקטן באחד מהאיזורים הקשים במטרופולין, התנועה מפליגה לפרויקטים בעיירות פיתוח ובכפרים ערבים. כתיבה, יצירה והשמעת קול משותף של נשים מתוך העמדה של הפמיניזם המזרחי ויוצרת חזון אחר. הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" אחד מהפרויקטים שהובילה התנועה בעריכת שלומית ליר, כבר משפיעה על צורת החשיבה של הפמיניזם. והרי אי אפשר לתאר משטר דמוקרטי ללא ביעור של סקסיזם, שוביניזם ומיזוגניה. השמעת הקולות המושתקים היא שינוי. נכון באותו זמן מצטברים שינויים שמרעים את מצב הנשים. אבל שינוי רחב יותר זקוק לספרים, למטפורות כאלו.

נכון, עדיין לא נוצרו נקודות פוליטיות חברתיות ורוב המאבק של הפוליטיקה עסוק בשאלת 67', כאילו אינם שתי משטרי הפרדה הפועלים ביחד אחד לצד השני. אי אפשר לתאר את ההשתקה של מרבית הציבור שמצבו הכלכלי וחברתי מדרדר, מבלי להבין את הכוח של הלאומנות האנטי-הערבית. בכדי לפרק את קשר הגורדי בין לאומיות ואתניות ודת ולייצר עמדה פוליטית חדשה אנו זקוקים ליצירה חדשה. בוא נכוון את הזרקור של הדיון לכוונים אלו. העתיד לא ידוע, ישנה יצירת שולית אבל מתריסה ובעלת חזון אחר. בוא נשאב את כוחנו לא רק מההיסטוריה הנוראית של חורבן, אלא מתוך העתיד המופיע אלינו בתוך טקסטים. משם אפשר לשאוב כוח אדיר ורעיונות נפלאים ליצירת הווה מחודש.

בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו / מתי שמואלוף (מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, הוצאת נהר ספרים, 2010).

 

 

אַתְּ שׁוֹמַעַת אִמִּי

חֻלְדָּה לְבָנָה שְׂבֵעָה

שִׁכְנְעָה אֶת הַמְּפַקֵּחַ

לֶאֱכֹל בְּיַחַד עִם הַקַּבְּלָן

לְהַאֲכִיל אֶת הַפּוֹלִיטִיקַאי

לִשְׁכַּב עִם הַשּׁוֹפֵט

וּלְשַׁטֵּחַ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים.

חֻלְדָּה גְּדוֹלָה, אִמָּא, אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ נוֹגֶסֶת בַּהֲרִיסוֹת

בְּתֵאָבוֹן, וְהַפְרָשׁוֹתֶיהָ הֵן הַתַּרְבּוּת אֲשֶׁר

אוֹכֶלֶת וְלֹא שְׂבֵעָה לְעוֹלָם.

וְלָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר לָךְ אֶת כָּל זֶה, יַא אִמָּא,

אוּלַי כִּי אֲנִי מַרְגִּישׁ  שֶׁזֶּה לֹא יָכֹל כָּכָה לְהַמְשִׁיךְ

צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּיַחַד

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת.

אַתְּ צוֹדֶקֶת אִמָּא

אֲנַחְנוּ לֹא חֻלְדּוֹת

אֲבָל הַסִּימָנִים עַל הַגּוּף

הַהֲרִיסוֹת בָּעֵינַיִם

כְּבָר עָבְרוּ לְבִתִּי

אֲשֶׁר שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ לֹא

עָשִׂינוּ כְּלוּם.

פרויקט ראש סיכה

יותם פלדמן

החומה שישראל מתחילה לבנות בימים אלה בגבולה הדרום–מערבי, היא פרויקט שאפתני בכל קנה מידה. כל מי שביקר בשטח ההפקר שבין המגדלים של חיילים המילואים הישראלים לסככות הצבא המצרי, יתקשה להבין איזה בסיס יציב תמצא לה חומה כזו בעומק החולות המדבריים שמכסים את הגבול. אך המבנה המרשים באמת הוא המבנה הרעיוני שמעניק בסיס לחומה החדשה. הרי דומה שפרט לרצח שיטתי של מבקשי המקלט (בצד המצרי), ודחיינות ביורוקרטית עד קץ הימים (בצד הישראלי), המוחות החריפים של משרד הביטחון הישראלי יכלו להעלות על דעתם פתרון קולע יותר לאותו איום קיומי על דרום המדינה. אולי אף נועזים יותר מהצעתו של מנכ"ל המשרד, אודי שני, שקרא להקים מחנה מעצר למבקשי המקלט וכך ליטול את התמריץ הכלכלי להסתננות. שני כנראה אכן מדמה לו את מבקשי המקלט לאוסף של סוחרים בעלי שפמי שפמנון ומעילי פרווה ארוכים, קונים ומוכרים עתיקות או ממתקים שעבר זמנם. כשהבסטה של אותם שפמנונים תיתקל בחומת המערבית, ייאלצו לחפש בזאר אחר להתלבש עליו.

ההסבר האמיתי לפרויקט נעוץ בשיקולים מורכבים ואסטרטגיים הרבה יותר. לפני כמה חודשים פרש ראש הממשלה, בכותרת הראשית של "ידיעות האחרונות", את תוכניתו האסטרטגית למדינת ישראל – "נקיף את כל המדינה בחומה". זה, מתחוור, הסיפור האמיתי שקורה כאן. בעוד ששיחות השלום, המחוות הביטחוניות, והתקיפה המתקרבת באיראן משמשות מוסיקת רקע לאה, הסיפור המרכזי נרקם במשרדיהם של קבלני גידור ופקידי משרד הביטחון. חומת ההפרדה בגדה המערבית היא כמובן חלק חשוב מאותה תוכנית, אך היא רק מרכיב קטן ממבנה מפואר שמלוא היבטיו טרם הוצגו מסיבות מובנות – טרם הובהר למשל, אם גם הים יגודר וכיצד, או כיצד ייאטם המימד האנכי של המדינה – האווירי והתת–קרקעי.

איום השפמנונים אינו, אם כן, עילה מספקת לבניית גדר מכל צדדי המדינה. אם מניחים שהתוכנית לא כוללת בתוכה החזרת שטחים מרחיקת לכת בבקעת הירדן וברמת הגולן, תכליתה הופכת משונה עוד יותר. בהיעדר הסבר סביר אחר, אין מנוס מההבנה שמטרת החומה היא לרכז את יהודי מדינת ישראל במקום אחד, מצומצם, ולמנוע בכל מחיר את פיזורם מחוץ לגבולות הגדר. המסתננים שהגדר נועדה לחסום בפניהם את הדרך, אינם בהכרח אפריקאים או פלסטינים, אלא יהודים תושבי מדינת ישראל. יותר מכך, תוכניות התכנסות והתנתקות למיניהן, מבהירות ומאשרות את מלוא תכלית המדינה המגודרת החדשה. לא רק שיש לכנס את תושבי המדינה מאחורי בונקר של חומות בצורות, אלא ששטחו של הבונקר רק הולך ומצטמצם (מתכנס) בקצב לוגריתמי. אין סיבה להניח שהשטח שבין גבולות הגדר לא יילך ויצטמצם עד כדי ראש סיכה, שאליו ייקראו כל תושבי המדינה היהודים. מכאן קצרה ובלתי נמנעת הדרך לחור שחור, בעל שטח אפסי, אשר יבלע אליו, בשיהוק אחד, את מלוא המסה האינסופית של תושבי ישראל היהודים.

דומה שאטימת גבולות המדינה ודחיסת המסה היהודית (להלן פרויקט "ראש סיכה") היא הפתרון האחרון שנותר לבעיה הדמוגרפית שמטרידה את ראש הממשלה. הרי לא די בגדר שתפריד בין יהודים לפלסטינים (פרויקט בלתי אפשרי בפני עצמו) כדי לענות על מלוא חומרת הבעיה – יש להפריד מהיהודים גם שחורים, מתחזים למיניהם שגוירו בחופזה וללא כוונה, ומהגרי עבודה בעלי תוכניות ארוכות טווח. רק על ראש סיכה אפשר יהיה, אם בכלל, לשמור על טוהרה של המדינה היהודית.

תוכנית ראש סיכה מעניקה הסבר משכנע יותר מאחרים לשלל פעולות שלטוניות שהולכות ומתגברות בשנים האחרונות: אזהרות המסע לסיני, עידוד חרם הצרכנים על טורקיה והתוכנית שחשפה לפני כמה חודשים ב"הארץ" עמירה הס, להפריד לחלוטין בין כבישי הגדה המערבית לבין הכבישים שממערב לה – הפרדה שתחסום לחלוטין את דרכם של ישראלים – למשל שמאלנים – אל שטחי הגדה.

אך אויביה הגדולים ביותר של תוכנית ראש סיכה, אינם בהכרח סוחרי עתיקות ממולחים מאפריקה, וגם לא שמאלנים שמסתובבים בגדה המערבית. האויבים האמיתיים, שהתקשורת הופכת באופן מואץ לארכי–אויבים של כולנו, הם המתנחלים. באופן סתירתי, דווקא אלה שהחלו לדרוש את טוהרה של המדינה היהודית, הם אבן הנגף הגדולה ביותר בפניה כיום. מאז ההתנתקות, התברר כי קיפולן של עמדות הספר היהודיות הכרחי למימוש התכלית האסטרטגית. אין ביטוי חד לזה מכתביו השמנוניים, החלקלקים, המחליקים את מלוא אורך הגרון, של אלדד יניב (ואנשי "השמאל הציוני"): "התיישבות יהודית בארץ ישראל התנ"כית וברגבי האדמה בשומרון", כותב יניב בעטו המשוחה במרגרינת בלו–בנד לאפייה, "עדיפה בעיני ארנס וריבלין מישות ציונית עם גבולות מוכרים ובטוחים. כך גם בעיני חנין וזועבי, אם כי מטעם אחר: זכותם של רבבות פלסטינים לשוב לצפת וליפו".

תוכנית ראש סיכה היא ההכרעה הנוכחית בהתלבטות ארוכת שנים. אמנם עצם הרעיון לקבץ את היהודים במדינה אחת, ולהפסיק את נדידתם, הוא "התבצרותי" מיסודו. אך במימושו של רעיון זה, תמיד שרר מתח בין תנועת ההתרחבות לבין תנועת ההתבצרות: בין היאחזויות נח"ל בסיני וגם באפריקה לבין ישובים מוקפים חומה ומגדל, בין כיבוש ופנטזיות כיבוש על מתיחת גבולה המזרחי של המדינה, לבין העלאה כפייתית של יהודים לארץ ישראל וגינוי הנותרים מחוץ לה, בין פעולות תגמול בשטח מדינות ערביות לבין סירוב גאה לצאת לחופשות מחוץ למדינת ישראל. המתח בין השניים גובר אף על ההבחנות שבין יהודים גלותיים לבין יהודים חדשים. הראשונים, שמזוהים עם ההסתגרות, הם אלה שננזפו על התבזרותם וגויסו (מבחירה או שלא מבחירה) לתוכנית ההתבצרות במדינת ישראל, ואילו האחרונים, שמזוהים עם ההתרחבות, הם אדריכליה של תוכנית ההתבצרות.

החדשות הטובות טמונות אולי בתגובת כמה מהתושבים הישראלים לתוכנית המתרקמת, שהיא לא פחות מפאניקה מוחלטת, ככל הנראה מוצדקת. הערפל ששרר מעל שדה התעופה, החריד ישראלים לא מעטים שגילו כי למדינה יש רק נמל תעופה אחד. שדה התעופה, שרבים מעניקים לו מעמד מיסטי, פטישיסטי כמעט, הוא חור התולעת היחידי ממנו אפשר להימלט מהמדינה המבוצרת. די בדוק מדולדל של ערפל, דבר יומיומי בשדה התעופה הית'רו וודאי בנמלי תעופה סקנדינביים אפלוליים, כדי לאטום גם אותו.

הפרומואים לעונה החדשה של התוכנית "עובדה", שמוטיב המצור נשזר בהם בעקביות, מעניקים מושג כיצד ייראה הקיום כאן בשנים הבאות: אילנה דיין נכנסת אל תוך חנות ספרים, טיפוסים מפוקפקים מתלחשים סביבה, היא נדחקת לכוך קטן מימדים והדלתות נסגרות, איתי אנגל בהפגנה צפופה בטורקיה, הולכים ומתקרבים אליו, דוחקים אותו אל תוך עצמו – "סוגרים עלי, סוגרים עלי", הוא זועק, ובצדק.

הטרור מתחיל בתוכנו (או בעצם בתוכם)

באחד הימים בשבוע שעבר נכנסתי למשרד של היידמרי קופף, המזכירה של המכון שבו אני נמצא כרגע, והיא נראתה לי קצת עצובה. שאלתי אותה מה שלומה, ובאופן לא טיפוסי לאשה צפון-סכסונית, היא אמרה ששלומה לא טוב, והתחילה לדבר בלי הפסקה. אחר כך הלכנו לקנטינה של בית העירייה והיא המשיכה לדבר – בסך הכול כמעט שעה וחצי.

אני אוהב את היידמרי. אף על פי שהיא נולדה בכפר קטן בהרי הָהרץ, ולמרות שהיא בלונדינית, יש בה משהו שמזכיר לי את נינה האגן – שילוב של פתיחות וחספוס אורבני שלא רואים הרבה בעיירה הזאת, המאוכלסת בעיקר בתיאולוגים לותרנים וחוקרות מוח. מתברר שהחיים לא מחייכים אליה בזמן האחרון. הבוסית שלה, מנהלת המכון, דורשת לאחרונה לחזור לכתוב אימיילים בנוסח הפנייה הרשמי, "פרופ' ד"ר ו' המכובדת מאוד", ולא סתם "פרופ' ו' היקרה". היידמרי – שגדלה באווירה המשוחררת של פוסט-68' – מתקשה איכשהו להתרגל, מה שגרם לחיכוכים יותר מפעם אחת. אבל זה לא הכול. יש לה בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות (כסוציאליסטית, היא מאשימה את מרקל ובעלי ההון ולא את המהגרים), אבל בעיקר יש קצת בעיות עם הבן שלה.

מתברר שכבר לפני כמה שנים, הוא התחיל להבריז מבית ספר יותר מהנורמה. הוא הסתובב בחבורות של ראפרים, ואחת המורות העלתה את ההשערה שהוא משתמש בסמים. ואז הוא עזב את בית ספר, והיחסים ביניהם ממש הידרדרו. בזמן האחרון דברים השתנו, והוא דווקא נעשה הרבה יותר נחמד ואדיב כלפיה. אבל יש משהו אחר שמדאיג אותה. הוא הפסיק לגמרי לשתות, אפילו בירה (!), והפסיק לאכול חזיר (!!). בקיצור, מסבירה היידמרי, הוא אומר שהוא מתקרב לדת, והולך כל יום למסגד.

מה?
מה???
Was hast du gesagt?

כן, היא מסבירה, הוא חיפש את עצמו ומצא את התשובה באיסלאם. והיא אמנם שמחה שהוא נעשה יותר נחמד אליה, אבל היא חוששת שהוא מקצין, כי מסתובבים כל מיני טיפוסים במסגדים.

 

טרור בגרמניה, בימים טובים יותר

כל זה מתרחש על רקע איזו חרדת טרור איסלאמי לא מוגדרת, שמלובה על ידי עיתוני הימין והמרכז. זה עוד אחד מאותם איומי טרור לא ממוקדים שמתפרסמים מדי פעם, ומבטאים בעיקר את החמקמקות וחוסר ההגדרה של הדבר הזה שנקרא טרור, כפי שתיאר זאת היטב ז'אן בודריאר. אתמול פורסם שהבסיס לכוננות הוא "מזימה" של אל-קאעדה לעשות פיגוע ברייכסטאג. אני חייב לציין שזה לא ממש עשה את העניין יותר ברור. לפוצץ את הרייכסטאג? אני יודע ששום דבר לא בלתי אפשרי, ובכל זאת ה"מזימות" המופרכות האלה שמפרסמים ארגוני הביון כל כמה חודשים נשמעות תמיד אינפנטיליות לגמרי, כמו איזו מזימה של גרגמל נגד הדרדסים.

בכל מקרה, הפרשה עם הבן של היידמרי, גם אם היא לא לגמרי טיפוסית, חיזקה בי תחושה מסוימת לגבי הדבר הזה שנקרא "הטרור האיסלאמי" וגם "האיסלאם הרדיקלי" (עם כל ההבדלים ביניהם). ההנחה הבסיסית ביותר של הדיון ב"הטרור" היא תמיד שזה משהו "משם"; תוצר של מנטליות זרה ומאיימת. כדי להבין את המנטליות הזאת צריך לכאורה לגייס כל מיני מומחים לאיסלאם שיכולים להסביר את עולם המושגים הדתי-אוריינטלי-פרימורדיאלי שמוליד את התופעה הזאת. גם אנשים בשמאל מנסים בדרך כלל להסביר שההחלטה של אנשים צעירים לצאת לפעולות התאבדות היא תוצר של המציאות הבלתי נסבלת בחלקים המוזנחים של העולם, מציאות שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוש.

אבל הטרור הוא לגמרי לא זר לנו. ואני לא מתייחס כרגע לזה שכמה מראשי ממשלת ישראל היו בעברם טרוריסטים. אני מתכוון שהטרור הוא בכלל לא משהו ששייך למנטליות המוסלמית או לחברות טרום-מודרניות כאלה או אחרות. הטרור הוא סגנון חיים, סגנון חיים רומנטי שנולד למעשה מתוך אותם מקורות תרבותיים שרובנו חיים לפיהם. מבחינה מסוימת, כל העניין הזה של האיסלאם הרדיקלי הוא לא יותר מטרנד של צעירים משועממים, כמו הרבה טרנדים אחרים.

אמיל אנרי זורק פצצה בקפה טרמינוס בפאריס. שם זה התחיל

אם נסתכל על הטרוריסטים המוקדמים – למשל אמיל אנרי, "הטרוריסט הראשון", שפוצץ את קפה טרמינוס בפריס, או ליאון צ'ולגוש שרצח את נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, או אוגוסט וייאנט שניסה לפוצץ את הפרלמנט הצרפתי,  נראה שמדובר ברומנטיקנים, אינדיווידואליסטים אחוזי קדחת שביצבצו בתוך התסיסה האורבנית של המטרופולינים התעשייתיים. חלקם היו יכולים להיות אמנים או מין היפסטרים, אבל נהיו טרוריסטים.

אז זה בעצם המקור של הטרור. זה כמובן לא אומר שמה שהיה אז הוא נכון גם להיום. אבל אם נסתכל על כמה מהאירועים של השנים האחרונות, נראה שלגמרי כן. תסתכלו למשל על התמונה של הטרוריסטית הזאת והחבר שלה, שהופצה על ידי ארגון טרור צ'צני אחרי הפיגוע ברכבת התחתית במוסקווה במארס השנה. זאת אסתטיקה ברורה של בוני וקלייד, או אפילו של טרנטינו. זה די ברור, וסליחה על ההשטחה, שהיא נהייתה טרוריסטית כי זה מגניב. אבל לא רק בצ'צ'ניה הרחוקה: גם סרטי המתאבדים של החמאס או גדודי חללי אל-אקצה מתקופת אינתיפאדת אל-אקצה היו מבוססים הרבה פעמים על פואטיקה די דומה, כפי שהראה יהושע סימון.

או אם ניקח את Farouk1986, הניק של עומאר פארוק עבד-אל-מוטלב, אותו צעיר ניגרי שניסה ללא הצלחה לפוצץ את הטיסה מאמסטרדם לדטרויט לפני שנה. פה ושם הזכירו שעבד-אל-מוטלב הוא בן של מיליארדר, שגדל בלונדון ולמד מנהל עסקים ביוניברסיטי קולג'. בפורום האסלאמי Gawaher.com שבו הוא היה פעיל הוא כתב כל מיני שטויות נגד ארסנל ובעד ליוורפול, למשל זה –

'How can someone get to like Arsenal? I tried to, but no way, I've been to several football stadiums, I must say Highbury was one of the least impressive, a tiny junkyard sought of place in the streets of London, what a pity!'

או חלק אבחנות לגבי החיים החברתיים בקולג' –

First of all, I have no friends…  Not because I do not socialise, etc but because either people do not want to get too close to me as they go partying and stuff while I don’t, or they are bad people who befriend me and influence me to do bad things.

בתוך התסכול הטינאייג'רי הזה משתלבת באופן טבעי למדי פנטזיית גי'האד אינפנטלית  –

‘I won’t go into too much details about my fantasy, but basically they are Jihad fantasies. I imagine how the great jihad will take place, how the Muslims will win (Allah willing) and rule the whole world, and establish the greatest empire once again.’

התקשורת בדרך כלל מתייחסת לפרטים כאלה כפיקנטריה שלא ממש קשורה לכלום, או כהוכחה לכך שהטרוריסטים מהלכים בינינו ושהאינטגרציה של מהגרים מוסלמים לא עובדת. אבל כל העניין הוא שהיא כן עובדת. אפשר לומר שעבד-אל-מוטלב נהיה טרוריסט בדיוק בגלל שהוא נעשה מערבי. ומה בעצם ההבדל בין התסכול של תלמיד הקולג' הבודד שהחליט להגשים את הפנטזיה שלו ולפוצץ מטוס, לבין כל מיני צעירים אחרים מקולג'ים ובתי ספר במערב שמחליטים לבוא לכיתה עם רובה ולירות לכל הכיוונים? מה ההבדל המהותי בין עבד-אל-מוטלב לבין צ'ו סונג הוי, הסטודנט שביצע את הטבח בווירג'יניה טק ב-2007?

צ'ו סונג הוי מווירג'יניה טק. מה בעצם ההבדל?

 

ובכל זאת, למרות שמדברים כל הזמן על העובדה שהרבה מהחשודים בטרור הם אזרחים מדינות באירופה או של ארה"ב, נדיר מאוד שיתייחסו לתופעה בתור משהו שדומה להתפרצויות של אלימות רצחנית בבתי ספר וקולג'ים, מה שמכונה בגרמניה "ריצות אמוק" (Amoklauf). ויש לזה סיבה: לשלטונות יש אינטרס להציג את הטרור כמשהו זר, שלא שייך לנו, ולכן צריך לטפל בו באמצעות פצצות ונושאות מטוסים ולא למשל באמצעות פסיכולוגים או תוכניות בטלוויזיה החינוכית. קשה לי להאמין שב"סופר נני" יעסקו במשפחה שאחד הילדים בה מגלה אהדה לטליבאן.

יותר מכל דבר אחר, אני חושב שהרבה יותר מעניין לחשוב על הטרור ככה, כלומר כעל משהו ששייך לתרבות שלנו, מאשר להתייחס אליו כאל איום חיצוני. אבל כדי להיות קונסטרוקטיווי (כי שמעתי שמאשימים את הבלוג הזה שהוא מנסה להיות פרובוקטיווי בכוח), הייתי מציע לשקול את מה שמציע המאמר הזה של ג'ונתן בירדוול ב"ניו סטייטסמן", על אוסמה "Has Been Laden". בירדל אומר את המובן מאליו: שאל קאעדה הוא מותג קול ורומנטי, ושמה שצריך לעשות כדי להילחם בו זה פשוט לחסל אותו, או לשחוק אותו, כמותג. הוא מציע למשל קליפים כמו זה.

ברור שיש בעיות עם הגישה הזאת – אולי דווקא פחות פרקטיות ויותר פוליטיות. אבל צריך לומר עוד משהו לגבי המקום של ישראל בכל זה.כבר נכתב כאן בעבר שהאפשרות שישראלים רבים יהיו מוסלמים תוך כמה עשורים היא לגמרי לא בלתי סבירה. ובכל זאת, בסיטואציה העכשווית בישראל, ברור שאין סיכוי של ממש שצעירים משועממים מראשון או מהקריות יחליטו להתקרב לאיסלאם. מהסיבה הזאת, ומסיבות נוספות, לישראל יש אינטרס מאוד ברור לשכנע את אירופה וארה"ב שהאיסלאם הרדיקלי והטרור האיסלאמי הם לא תרבות נוער מערבית, אלא משהו זר שבא מהמזרח התיכון. ישראל גם די מצליחה בזה, אבל היא לא שמה לב שלהצלחה הזאת יש מחיר: ככל שהתועמלנים של ישראל נוטעים בבורגנים האירופים את החרדה מ"הסכנה האסלאמית" ומדגישים את הפער בין אירופה לאיסלאם, הם מחדדים בו זמנית גם את הפער בין אירופה לישראל. הם משכנעים את האירופי צר המוחין שישראל עצמה היא מקום זר, מטורף, ובטח לא שייך למערב. גם אם "מומחים לטרור" כמו שישראל מייצרת בכמויות הם שימושיים, אף אירופי לא ממש רוצה אותם בסלון שלו ביום ראשון בבוקר, כשהוא שותה תה עשבים תוך כדי זמזום ה"לקרימוזה".

הליברל: קווים לדמותו

ארצות הברית של אמריקה, גם בעידן אובמה, היא לא אומה פופולארית במיוחד. בדרך כלל נהוג להאשים בכך את הבורות והנחשלות של האמריקאים שחיים ב"אמצע", לא בניו יורק או בבוסטון, וגם לא בסן פרנסיסקו או בסיאטל, אלא בקנזס, טקסס ויוטה. אלה האנשים ששלחו את ג'ורג' וו. בוש לבית הלבן ואולי גם יעיפו משם, בסופו של דבר, את ברק אובמה.

אני אישית, מאז הגיעי הנה, טרם נתקלתי ברפובליקאים, לפחות לא כאלה שמצהירים על עצמם ככאלה. באוניברסיטת קולומביה, מטבע הדברים, אני מוקף בילדים טובים ממסצ'וסטס או מקליפורניה. רובם אינם רק ילדים טובים אלא גם אנשים טובים, אבל יש גם כאלה שלא. למעשה, ביחס לאחרונים אני אט אט מבין שהרשע האמריקאי הוא הרבה יותר מורכב – וגם בנאלי ונסתר – מהדימוי השגרתי שלו. שמרני אלבמה הם רק "השטן הקטן"; "השטן הגדול" הם הליברלים של ניו יורק ובוסטון. הראשון היה לא כלום ללא האחרון.

ואכן, הקוראות הנאמנות של הבלוג אולי הבחינו באיבה המיוחדת שאני רוחש לאחרונה לישות לא ברורה, אולי מדומיינת, בשם "הליברלים" (כאן וכאן). יש אותם למכביר גם בישראל אבל רק באמריקה אני רואה נכוחה את גודל הבעיה. אני מודה שצריך להיזהר בביטוי הזה, הן מפני שמדובר בהכללה גסה, והן מפני שגם אני רואה את עצמי, בכמה מובנים, כליברל. בנוסף, לצערי, אני מתקשה להגדיר במדויק מיהם אותם “ליברלים” שהשטן נכנס בהם, וכיצד הקבוצה הזו נבדלת מווריאציות נסבלות ואף רצויות של ליברליות. במקום זאת, אפנה למתודה העתיקה של "הסברה במשלים", כלומר אציג לכם שתי דוגמאות בהן הליברלים מתגלים במלוא כיעורם. או אז יוכלו הקוראים להתרשם מהזן המדובר, ולבדוק אם נתקלו בחיה רציונאלית שכזו בסביבתם הקרובה.

משל א': דלדולה של הרוח באמריקה

לפני מספר שבועות הזדמנתי לשיחה עם כמה סטודנטים אמריקאים לפילוסופיה. על הפרק עמדה "דרישת השפה" – כלומר הדרישה שכל דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטאות מסוימות ילמד את אחת מארבע השפות של הקאנון המערבי: יוונית, לטינית, צרפתית או גרמנית. אולי שלא במפתיע, כל הטיעונים שעלו היו תועלתניים, כלומר כיצד דרישת השפה (לא) מסייעת לבצע את המשימה. היות שרוב הפילוסופיה הנעשית באמריקה אינה נדרשת בכלל למסורת הפילוסופית, אז רבים אמרו שהם כלל לא צריכים את השפה הזרה, והדרישה ללמוד אותה תקשה עליהם מאוד לסיים את הלימודים בהקדם האפשרי. מישהו אף אמר את דעתו (הדומה) ואז הוסיף בגיחוך שכל זה למרות שלימוד שפה הופך אותך לאדם יותר "תרבותי" (cultured). בשלב זה התערבתי אני בשיחה וניסיתי לחזור על הנקודה ברצינות. אמרתי: “אני לא חושב שכדאי לפטור כך את האידיאל של האדם התרבותי. הוא עומד בבסיס המסורת של הדיסציפלינה ושל מדעי הרוח בכלל".

הנוכחים הביטו עליי כאילו נחתתי זה עתה מהמאדים (יש להוסיף שרובם הגדול כלל לא מכירים אותי, כי הרי זה מקרוב באתי). הם לא ממש התייחסו אליי, ומישהו אף העיר, אחרי ששמע שיש הרבה פרופסורים שתומכים בכך: “איזה טיעונים אפשר להביא לכל הרוחות בעד דרישת השפה?".

מה שבולט בסיפור הזה הוא חוסר הרלוונטיות המוחלט של המסורת. אני הרי לא ניסיתי להציג טיעון מהמסורת כמו: העובדה שמאות שנים אנשים חושבים שצריך ללמוד שפות בפילוסופיה, היא לכשעצמה סיבה טובה להמשיך בזה. אני רק ניסיתי לומר שהעובדה שזה קורה מאות שנים היא רק סיבה טובה להניח שלאנשים האלה היו סיבות טובות, וזה, כמובן, בהינתן שאנו מזדהים איתם במידה מסוימת, שאנו רואים עצמנו כחוליה נוספת במסורת. ואם זה אכן המצב, אז המאמץ לנסות ולחשוב מה היו הסיבות שלהם הוא מאמץ ראוי. אני ניסיתי, אם כן, לא לתת את המסורת כתשובה אלא להציג אותה כשאלה, כבעיה. אבל הם שכחו שהשאלה בדבר המסורת בכלל קיימת.

אם השיחה היתה חורגת מהתועלתנות הוולגרית, אולי היינו נזכרים, למשל, שהפילוסופיה עסקה באופן מסורתי בחוויה האנושית, על מגוון פניה; אולי היינו נזכרים בכוחה של הלשון הזרה לחשוף חוויה אנושית אחרת. אבל מבחינת המשתתפים בשיחה אין במה להיזכר – הכל התחיל לפני חמש דקות, נולד בדרך פלאים מן הים הלוחך את חופי ניו אינגלנד. ואין עולם מלבדי ניו אינגלנד, ואם יש – חזקה עליו שהוא כמו ניו אינגלנד או ראוי שיהיה בדיוק כמוה, וידבר, כמובן, בשפתה.

אין מנוס מלהצהיר – במלוא הפאתוס הדרוש (תכונה אנטי ליברלית להכעיס) – שהתרבות בסכנה. ז'אן לוק ננסי כתב על כך, לאחרונה, בהקשר דומה, בעקבות ההחלטה לבטל את המחלקות לשפות באוניברסיטת ניו יורק באלבני (ותודה לע'):

"צריך להמציא תחום לימוד שיהיה חד לשוני לחלוטין – כי את הכל ניתן לתרגם לאנגלית, הלא כן? – וכזה ממנו גם כל השאלות… הועלמו לחלוטין. שפה אחת בלבד — מטוהרת מכל טפילי הרפלקסיה — תהפוך לתחום האקדמי המושלם: חלק, הרמוני, מתמסר בקלות לפיקוח פדגוגי.

הבא נלמד את מה שמוצג על שלטי הפרסומת ועל מסכי הבורסה. שום דבר אחר!

אומץ, חברים: עולם חדש עומד להיוולד!"

ז'אן לוק ננסי וסטודנטים. את ויקיפדיה נראה שהוא דווקא אוהב

משל ב': השטן שבתוכנו

בניו יורק טיימס, ביטאון הליברלים, התפרסמה בסוף השבוע כתבה מעניינת. הכנסייה הקתולית באמריקה, כך מתברר, שבה לדון בפרקטיקה העתיקה של "גירוש שדים", היות שיותר ויותר מאמינים, רבים מהם מהגרים לטינים, סבורים שהשטן נכנס בהם, ומצפים מהכמרים שיעשו משהו בנדון. כמה עשרות הגמונים התכנסו לדון בשאלה מתי אכן מדובר בעבודה של השטן, ומה אמורים לעשות אם זה המצב. מסתבר שיש תפילה עתיקה שאמורה לעזור.

לא עברו כמה שעות ומכר שלי, ליברל מקומי, העלה את הכתבה לפייסבוק. הוא ציטט קטע מלעיג במיוחד מדבריו של אחד הכמרים, והוסיף כמה הברות שהבהירו את עומק הבוז שהוא רוחש לו.

זה לא שגירוש שדים הוא בראש מעיניי, אבל מאז שהגעתי לניו יורק אני נוטה להתעצבן בקלות על הבוז וההתנשאות הנהוגים כאן כלפי כל דבר דתי או מסורתי. לכן כתבתי בפייסבוק את ההערה הבאה: “תיאורים פסיכולוגיים של בעיות נפשיות הם לא בהכרח יותר טובים מלהאשים את השטן. ואני לא מתכוון לומר שאחת האופציות היא בהכרח רעה". בהמשך כתבתי שאם אדם מאמין שהשטן השתלט עליו, אז סביר שגירוש שדים יעזור לו, בדיוק כמו שאדם צריך לקבל את האונתולוגיה הפסיכואנליטית כדי שטיפול פסיכואנליטי יזיז לו משהו. לשאלה מה הקריטריון לכך שהשטן השתלט עליך, עניתי שקריטריונים ברורים וכלליים הם לא הדבר הכי חשוב כאשר מדובר בטכניקות טיפוליות.

אחסוך מכם את שובל התגובות שקיבלתי, אחת מהן אלימה ומשתיקה במיוחד. נתמקד בשתי הדוגמאות הבאות: בחורה אחת, נקרא לה אנה, כתבה שהיא "חיה עכשיו במקום בו אנשים מאשימים את עצמם בהוריקאן. הם מאמינים שהסיבה לכך היא שהם לא התפללו לאלוהים או לא אכלו את מה שהם אמורים לאכול. מה לכל הרוחות אני אמורה להגיד להם? אני שמחה שגדלתי בחברה שבה אתאיזם אינו רק נסבל אלא ממש הנורמה". תחקיר פייסבוק קצר הבהיר שאותה אנה, קנדית צרפתייה במוצאה, גרה כעת אי שם בקריביים. ניכר שמדובר בשליחות הומניטרית כלשהי, ויש לה חיבה ל”סחר הוגן”.

נעבור לתגובה השנייה. בחור אחר, נקרא לו מארק, הבהיר כצפוי שבעיניו גם פסיכואנליזה וגם גירוש שדים הם שטויות במיץ עגבניות, ו"מזל שהפרוידיאניזם הוא לא התיאוריה הפסיכולוגית הכי טובה שיש לנו". בתגובה כתבתי שפסיכואנליזה היא אולי מפוקפקת מבחינה אמפירית (לפי הפרוצדורות המדעיות המקובלות), אבל עדיין יש הרבה אנשים שהיא השפיעה לטובה על חייהם. ואז העזתי להוסיף שרציונאליות מדעית, חשובה ככל שתהיה, "אינה הגישה ההולמת את כל תחומי החיים". לבסוף רמזתי שגם בסביבתנות, למשל, יש מימד דתי, ושאני לא רואה את הבעיה בכך – כל פעולה פוליטית קולקטיבית דורשת מימד כזה. מה שכן, אם נכיר בזה, אולי נימנע מבוז והתנשאות כלפי צורות חיים מסורתיות ודתיות יותר.

מארק הגיב בשצף קצף, והסביר לי – כמו לילד לוקה בשכלו – את ההבדל בין האמנה שחיי סביבתנות ישפיעו על הטבע לבין האמנה שתפילה לאלוהים תשפיע על הטבע (יצוין שהיה מדובר בטענה מובנת מאליה אך מפורטת ומנומקת להפליא – דוגמא לפילוסופיה אנליטית מהסוג הגרוע אך הנפוץ מדי, למי שמכיר). כמובן שזו לא היתה הנקודה שלי, אבל ניחא. לבסוף הכריז מארק ש"אם אנו רוצים לשלוט במציאות, אין ספק בעליונותו של המדע. אין בעולם די בוז בשביל לבוז לדת ולמסורת כראוי להן".

***

הקריטריון לכך שהשטן השתלט על מארק – ועל רבים אחרים – מסתתר בביטוי "לשלוט במציאות". כמובן שהמדע עוזר לנו לרסן את המציאות ולכוון אותה לטובתנו: לגלות תרופות, להאריך את החיים, לגרש את הרעב והבורות (ואני לא ציני). אבל כל אדם עם רגישות בסיסית למצב האנושי, כזה ששוחח בחייו עם אנשים שחיים מחוץ לחלקים הלבנים של מנהטן, יודע שהמציאות תחמוק תמיד, באופן מהותי, משליטתנו, ולו בשל העובדה הפשוטה, החותכת, שכולנו נמות בסוף. איך כתב משורר תהילים? "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ”.

אבל אפילו אם נשכח מהמסורת – הפילוסופית והדתית כאחד – אני מעז לקבוע שאמפירית, הרבה אנשים בעולם, רובם כנראה, אינם מרגישים שהם שולטים במציאות. למעשה, המציאות מלהטטת בהם כפיונים, גם בגלל הדורסנות הפוליטית והכלכלית הזורמת מאמריקה אל שאר העולם. הדת, פסיכואנליזה וכמה תורות חיים אחרות הן במיטבן דרך לשרוד את האימה הגדולה הכרוכה בחוויית חוסר השליטה. ואני לא מבין למה אנשים ראויים לבוז מוחלט על כך שהם בסך הכל מנסים, איכשהו, לחיות.

למעשה, אם אותו מארק היה טורח להסתכל, הוא היה מגלה את האנשים האלה גם כאן במורנינגסייד הייטס, כמה עשרות מטרים מהארלם, במובלעת הלבנה המקיפה את אוניברסיטת קולומביה. אלה האנשים, למשל, שישנים בלילות הקפואים על פתחי האדים של ההסקה המרכזית. אבל אני מהמר שמארק מעולם לא טרח לחשוב עליהם. אחרי הכל, הוא פשוט לא רואה אותם.

המחשבה שאנה, הקנדית, מתיימרת לעזור לתושבי הקאריביים גורמת לי בחילה. כליברלית טובה, היא ודאי תגיד שהיא מכירה בהם כבני אדם רציונאליים, וככאלה הם יכולים לנטוש את מנהגיהם החשוכים ולאמץ את אור הקולוניאליזם ההומאניטרי. אבל בני אדם הם לא רק ישויות מופשטות אלא גם יצורים קונקרטיים, עם אתיקה המגולמת בחייהם הקהילתיים ומשתקפת במיתוסים והאמונות המכוונים את חייהם. הזלזול המוחלט במערך האמונות של "הפראים" שקול לביטול שלהם כבני אדם. הם לא בני אדם מכוח העובדה שהם לא בני אדם כמוה.

במלים אחרות, אנחנו בבעיה: לקתולי יש את הכומר, וכמה תפילות שימושיות, כדי לגרש את השטן. אבל מי יגרש את השטן מהליברל?

אפילוג

בעיתוי מושלם נחת בקולומביה טרי איגלטון, התיאורטיקן הבריטי הנודע והשנון, ונתן הרצאה תחת הכותרת "האתיאיזם החדש והמלחמה נגד הטרור". אצתי רצתי לאירוע, ולמרות שנאלצתי לעמוד כל ההרצאה, נהניתי מכל רגע. הטענות, יש לציין, לא היו מאוד מנומקות, אבל שאבתי הנאה צרופה מהירידות המשעשעות על ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היצ'ינס וכל שאר המעצבנים.

דוקינס והיצ'נס (איגלטון מכנה אותם בקיצור "דוצ'ינס") אינם מבינים דבר וחצי דבר בעניינים דתיים. כמו מארק הנ”ל, הם חושבים שהדת היא סוג של הסבר מדעי מופרך, מה ששקול לאמירה שמובי דיק הוא הסבר על ציד לווייתנים.

אלא שהאמונה בישו, אמר איגלטון, היא בבסיסה האמונה באפשרותה של טרנספורמציה רדיקאלית, נסית. דוצ'ינס לא זקוקים לטרנספורמציה, שהרי מבחינתם, במלונות הפאר שהם מתארחים, everything is just fine, ואם לא לגמרי טוב כרגע אז יהיה טוב בקרוב. המצעד אל הקידמה המדעית בעיצומו. הם לא רואים את האימה הגדולה, האומללות האנושית שאין לה סוף, ועד כמה האמונה בטרנספורמציה חיונית – לא רק כדי לחיות בצל האומללות הזו, בעזרת איזו תיאודיציה, אלא גם כדי לגייס כוחות להתגבר עליה, מתוך תקווה שעולם אחר אפשרי.

איגלטון, נאו מרקסיסט עם סנטימנטים קתוליים, ניסה לחבר בין האתאיזם החדש, הבוז לכל דבר דתי, להיפוכו המוחלט: מיטב השמרנות והדתיות האמריקאיות. אלה שני הצדדים של אותו מטבע. ארצות הברית יצרה את המפלצת הפונדמנטליסטית לאחר שסילקה דור שלם של מנהיגים פרוגרסיביים בעולם המוסלמי, אולם כעת, בבואה להילחם בה, היא חסרה משאבים אידיאולוגיים, וכך גם אומות מערביות אחרות. את משימת הגיוס ממלאת באופן חלקי הנצרות האוונגליסטית, אבל בניו יורק ובבוסטון (או בתל אביב ובלונדון) היא מתקשה לעבוד. לכך טובים האתאיסטים החדשים: איסלאמופובים עם ארומה אינטלקטואלית.

אז מה יותר גרוע? השטן הגדול או השטן הקטן?

אני מעדיף לגור בניו יורק ולא באלבמה, אני מודה. די נעים פה, שהרי היתרון של הליברל ברור: אם אתה נחמד ומהוגן למראה הוא יהיה נחמד בחזרה, שלא לומר מתקתק. האלימות נותרת כבושה, הסכין חבויה היטב מתחת לכרית.

אלא אם כן אתרע מזלך ונולדת בהארלם. או באפגניסטאן.

נתזים: מיכאל בן ארי צדק

תוך 5 שנים לא יהיו יותר דירות פנויות בברלין. כבר עכשיו המחירים מזנקים

בצרפת, בת יאורים למיניהם (כלומר עיתונאים פרו-ישראלים אלימים) פתחו בקמפיין אגרסיווי בפייסבוק נגד סטפאן אסל, פעיל פוליטי ניצול בוכנוואלד ולוחן רזיסטאנס בן 91, לאחר שהביע תמיכה בחרם על ישראל. בעקבות האירוע מתעוררת שוב השאלה באיזו מידה אפשר להאשים יהודים באנטישמיות

ממצאים מעמק האינדוס בהודו מגלים מעין גן עדן אבוד: ציוויליזציה רגועה ושוויונית שבה נשים מילאו תפקיד דומיננטי

צרות במשפחת דומונט שאוברג, אימפריית המדיה השולטת ב"פרנקפורטר רונדשאו", "ברלינר צייטונג", "קלנר שטדטאנצייגר" וחלקים מ"הארץ":  אלפרד נוון דומונט, המכונה der Alte, הוציא לחופשה כפויה את בנו, קונסטנטין נוון דומונט, ששימש בשנים האחרונות מו"ל של עיתוני הקבוצה. הרקע הוא ככל הנראה שערורייה שבה הסתבך הבן, שנחשף כמי שכתב טוקבקים מלוכלכים בבלוג לביקורת התקשורת

הפרשן המוסקבאי המוערך אנדריי גוסב חוזה בקייב פוסט עתיד קודר לרוסיה: לטענתו, תהליך ההתפוררות של ברית המועצות הוא בלתי ניתן לעצירה, והוא עתיד להימשך גם ברוסיה עצמה. הסיבה היא בעיקרה דמוגרפית: ההגירה הנרחבת של סינים לרפובליקות המזרחיות, שהופכות את הרוסים שם למיעוט, ותהליך דומה שקורה עם מוסלמים בקווקז. למה שלא נשלח לשם את ליברמן לפתור להם את הבעיות

משטרת מלבורן פשטה על ביתו של מנהל פסטיבל סרטים כדי להחרים את העותק של סרט הזומבים ההומו-אירוטי La Zombie של ברוס לה ברוס

העולם התת קרקעי, אתנסיוס קירכר (1602–1680)

 

האם בבריטניה לא נשארה מוזיקת מחאה?

מלחמת השמצות בין אליס שוורצר, הפמיניסטית הבכירה בגרמניה, לשרת המשפחה השמרנית כרסיטינה שרדר (באנגלית). השרה אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לטעון שלהיות לסבית זה הפיתרון לשליטה הגברית, או משהו כזה

לטובת העתיד של כולנו, חייבים לעצור את הרהביליטציה של גורג' וו' בוש

מצגת: עשרת ספרי ההיסטוריה המעניינים של הסתיו, ביניהם Clean: An Unsanitised History of Washing ו-A People's History of the World

ביוגרפיה חדשה של שרה ברנאר; וגם של ז'אן אמרי, "הפילוסוף מאושוויץ"

ופיליפ קרלו, הסופר שכתב ביוגרפיות של רוצחים, מת

אבות הלאומיות הגרמנית במאה ה-19, כמו ארנסט מוריץ ארנדט, זוכים ליחס מכובד כ"פטריוטים" בלתי מזיקים. אך האם יש לראות בהם את מבשרי הנאציזם?

במרכז העיר ינה שבמזרח גרמניה היתה עד 91' כיכר על שם קרל מרקס. אחר כך קראו לה על שם פטר פטרסן, פדגוג משפיע שהיה, אפעס, גם נאצי ואנטישמי. עכשיו נזכרו בזה, ויש פולמוס

ואיגוד המתעמלים ETV בהמבורג לא טרח להסיר את הצלב קרס מהקיר של הבניין הראשי שלו

בקיצור: מיכאל בן ארי צדק.

תמונת הסטודנט מנפץ השמשות בהפגנות נגד הקיצוצים הדראקוניים באוניברסיטאות מייצגת את מאוויה הכמוסים של בריטניה לשחרור דיוניסי אלים, טוען הגרדיאן

כיצד הפכו הירוקים בגרמניה – בעבר המפלגה הרדיקלית ביותר במפה הפוליטית שם – למפלגה הכי לוהטת בסקרים, אבל גם למפלגת קונצנזוס משעממת?

מדעי הרוח, אויבי העם החדשים: New Left Project מראיין את הפילוסופית אונורה אוניל לרגל הקיצוצים האכזריים של קמרון

חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?

אז מה בעצם יותר גרוע?

רום לבקוביץ

כשהחלטתי להעביר את מושבי באופן זמני לממלכה הבריטית, הזהירו אותי חבריי מפני תסמונת מסתורית שתוקפת שמאלנים יורדים: היעדר האוריינטציה, הריחוק מהבית, והקור האירופאי, הן המנטלי והן הפיזי, עושים נפשות בהכרתו של אחד כמוני, ועלולים לעורר תסמינים מפחידים כמו אידאליזציה אינפטילית של המקום ממנו אני בא. הו לא, אמרתי ביני לבין עצמי, לא אחד כמוני יפול לבור כל כך צפוי ומטופש. הרי בכל זאת, ישראל רק הופכת למקום יותר ויותר בלתי נסבל מיום ליום, ובריטניה היא הרי לא איי טרובריאנד, אין סיבה לשוק תרבותי. בטח לא לאחד כמוני, שמדקלם בעל פה כל פרק של "נשות הכדורגלנים".

עד שזה הכה בי. ככה ביום בהיר, בלי תכנון מוקדם, כשאלפי סטודנטים לונדונים מסתערים על מטה המפלגה השמרנית בלונדון במחאה על כוונת ההממשלה להעלות את הרף המקסימלי של שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה. כמה מחברי לספסל הלימודים, חזרו מההפגנה באיזה אובר דוז של אופוריה, ובלי להתבלבל תקפו אותי על השאננות והפסיביות הפוליטית שלי. פסיביות פוליטית? אני? כאילו, הלו? דונט יו נואו וור איי קום פרום? וואט דו יו נואו? יו דונט נו שיט אבאוט פוליטיקס!

 

מבחוץ התמונות של רעולי הפנים הפנים עולים על בריקדות ודאי מחממות את הלב לאלה שבינינו המתרפקים על הימים היפים של פריז 68'. אבל מי שנמצא כאן מבין ממש מהר שמדובר בפרפורמנס. תחבולה ריקה מתוכן שהאפקט היחיד שלה נובע מציטוט האסתטיקה של המרידות ההן. אין כמעט שיח פוליטי בעולם היום שהוא כה אנטי מהפכני כמו זה בבריטניה של קואליציית השמרנים-ליברלים. אף מפלגה דומיננטית לא מערערת על התפיסה המנרמלת והא-היסטורית של כלכלת השוק החופשי. נכון, נותרו פה עוד כמה נכסי רווחה די מרשימים, והאיגודים המקצועיים פה יודעים את העבודה, אבל הדיבור הפוליטי תמיד מתנרמל ימינה במדינה שמעמידה במרכז הגדרות חלולות מתוכן כמו "פרגמטיות", "שקילות" ו"הגינות".

וזה משאיר את הדיון הפוליטי להתנהל סביב רשימות מכולת, ולא אידיאולוגיה: יותר או פחות מכסות של מהגרים? לצאת מאפגניסטן עכשיו או עוד שנתיים?  לקצץ בתחבורה או ברווחה? לא מפתיע, אם כן, שתגובת התאחדות הסטודנטים כלפי חבריה הסוררים הלכה ככה: "אלה שהגיעו להפגנה כדי לגרום לצרות צריכים להתבייש בעצמם". וזה באמת אומר הכל. אקטיביזם זה צרות. זה לא מנומס. אנחנו אולי לא מסכימים עם האנשים ש"למעלה", אבל הם אנשים הגונים שצריכים לדבר אליהם יפה. אף אחד לא לוקח כאן את ההפגנות האלה ברצינות, אפילו לא המפגינים עצמם- אי הנחת שהן מעוררות שאוב משיח הנימוסים והליכות, כי זה גם האפקט האמיתי שאליו הן שואפות- לצעוק דברים גסים בכיכר העיר כדי להביך את אמא ואבא, לא לשנות את כללי המשחק.

חבריי הבריטים כבר התחילו להתעייף מהישראלי משבית השמחות, ובאמת שהייתי צריך לעצור אז. אבל אז תקפה אותי המחלה המסתורית. כי באמת, באותו הרגע, נשבע לכם, ישראל נראתה לי פתאום כמופת של הגיון ובהירות פוליטית. כי הדיבור הפוליטי בישראל הוא הרבה דברים, אבל בטח שלא מנומס, פרגמטי או הגון. הוא געזני, מפולג, מעליב, בוטה ובמידת מה גם ישר מהבחינה הזאת. אני לא השמאלני הראשון שסולד מליברמן אבל מעריך את השפה הפוליטית שלו, שמתכוונת למה שהיא אומרת.

יש שיגידו שליברמן לא מייצג כלום, ומספיק לקחת את הדוגמא של נתניהו, ה"שקרן". אלא שהוא לא באמת כזה. שלא כמו דיוויד קמרון, כשנתניהו אומר שפניו לשלום, אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מתבלבל לרגע לחשוב שהוא מתכוון למה שהוא אומר. וזו עוד תכונה חשובה של הישראלים: אנחנו יודעים שכל הזמן משקרים לנו. לרב אנחנו לא יודעים להצביע על השקרן האמיתי, או שאנחנו יודעים אבל רגילים שמשקרים לנו ולא מתרגשים. ובכל זאת,  המחשבה שמשהו שם למעלה משקר לנו לא מרעידה את אמות הסיפין, היא די אקסיומטית. וככה – אני מסביר לידידיי המקומיים, משוחררים מעולה של הפרגמטיות הפוליטית – ניתן למצוא בישראל שיירים של שיחים מהפכניים, ובתמורה, ברור פחות או יותר מול מי יש לך עסק. כי הגזענות הגלויה, המשיחיות הפונדמנטליסטית, הדורסנות הניאו-ליברלית- כל אלה מאפשרים לשמאל רדיקלי באמת, גם אם הוא צמוק ורופס, להתקיים. אני מעדיף עשרות מונים להיות שמאלן "בוגד" בישראל, מאשר שמאלן לא "מנומס" באנגליה.  סובייקט פוליטי "מאיים" ולא פוסטר פוליטי "מכוער".

יממה שלמה הסתובבתי כאחוז קדחת, עד שהכרתי חזרה לעצמה. הנוגדן הגיע מכיוון מפתיע- ניוזלטר של "מרצ" שנחת בחשבון המייל שלי. תוך שנייה חטפתי תג'ננה, וכמו הקצתי מחלום. או אז נזכרתי כמה השמאל הציוני בישראל (עד כמה שההגדרה הזאת אומרת משהו) הוא במקרה הטוב סכיזופרני, או אולי פשוט לא שמאל בכלל.

בסדרת הדיווחים על פעילות המפלגה בכנסת, הכותרת הראשונה עסקה בדו"ח העוני, שבעקבותיו תקף ג'ומס בחריפות את הממשלה. אני מודה ומתוודה- לא טרחתי אפילו לעלעל בדו"ח העוני החדש או בדיווח עיתונאי עליו לפני שכתבתי את הפוסט הזה. וכי אילו גילויים מרעישים יכולים להיות שם? כל שנה אותו סיפור. הנה, בלי לקרוא, אמנה את עיקרי דו"ח העוני 2010: יש השנה יותר עניים מפעם, רובם ילדים. כל אדם שלישי בערך בישראל הוא "עני" והשכבות המוחלשות והעניות ביותר בישראל הן הפלסטינים והחרדים. אם טעיתי, כולנו נצא מורווחים.

חבר הכנסת ג'ומס הוא לא בטלן כמוני. מתוקף תפקידו הוא בחור רציני, ואני סבור ובטוח שהוא קרא את הדו"ח כמו שהוא הצהיר. ועל מה יצא קצפו של הח"כ? על כך שמדינה שחברה בOECD ומדורגת 15 בעולם ברמת איכות החיים של תושביה, היא בעצם מדינת עולם שלישי שאוכלוסיות מוגדרות מבחינה לאומית או אידאולוגית חיות ברעב? ממש. מה שקומם אותו קודם כל הוא ש"העוני אינו גזירת גורל אלא פרי באושים צפוי של מדיניות מכוונת ומתמשכת, המאדירה את ההון המופלג ומרוששת בהתמדה את מעמדות הביניים העובדים".

כלומר, אם תרשו לי לעשות קצת סדר בדברים, מה שג'ומס רוצה לומר הוא שהעוני הוא אינו גזירת גורל למעמד הביניים "העובד", יען קהל מצביעי מרצ. הם לא אמורים להיות עניים.על ידי ההסמכה של "מעמדות הביניים העובדים" אנו מבינים שהעוני של הפלסטינים והחרדים, בעל הממדים המזוויעים באמת, אף הוא אינו גזרת גורל, אלא פשוט פועל יוצא של מוסר עבודה קלוקל. הקורבן האמיתי של דו"ח העוני, אליבא דג'ומס, הוא מעמד הביניים הלבן, שסובל גם מה"הון המופלג" שלא מגיע לידיו, וגם מהעניים הכרונים שמושכים אותו למטה.

נשמע כמו ניתוח פופוליסטי? עברו לידיעה הבאה על "סטירת הלחי למגזר החילוני" ו"נדבך נוסף להרס החינוך הממלכתי בישראל". אלה נובעים, מספרים לנו במרצ, מהגדלת התקצוב לחינוך החרדי וחוק האברכים. רבים וטובים ממני כבר כתבו על האפסיות של הסטודנטים בישראל שיוצאים נגד קצבה של 1,500 ש"ח בחודש לאברך עם שלושה ילדים, ושותקים על מתנות של מיליארדים שהמדינה מעתירה על בעלי ההון, כמו גם על המצב החוקי הבלתי נסבל הכובל חרדים להיות עניים בהתניית הגיוס כאלטרנטיבה כפוייה. לא אחזור על הדברים. אבל לבוא ולצאת נגד הממשלה על אשמתה בדבר העוני ההולך ומחמיר, ובאותה נשימה ולתקוף אותה בגלל שהיא מתקצבת מוסדות חינוך ונותנת קצבה זעומה לקבוצות הכי עניות בישראל, זה כבר יוצא מן הכלל.here we go. בריטניה זה כאן.

המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל, מפעלים כמו הגדנ"ע או ימי כיף עם מד"נים מחוצ'קנים, הם סכנה הרבה יותר גדולה לחינוך הממלכתי מאשר עוד כמה שקלים לחינוך החרדי. הפרטת נכסי טבע והטבות מס שערורייתיות הן כאפות, לא סטירות, למגזר החילוני והמסורתי, העני והבורגני בישראל. מפלגות שמאל אמורות להבין את זה. לא מרצ, שהדוברות שלה תוקפת את הממשלה ש"מעבירה בסתר תקציבים לחינוך החרדי" (כי ככה נהוג אצל היהודונים החמדנים האלו), ש"מכשיר את המשתמטים של העשור הבא". ככה. תחליפו "חרדי" ב"אנטי-ציוני" ואנחנו בהודעה לעיתונות של "אם תרצו".

להגיד שבישראל נשאר רק ימין זה קל מדי וכללי מדי. על דבר אחד אין עוררין – השיח הניאו ליברלי עם עקרונותיו והנחות הבסיס שלו, פשט על כל חלקה טובה. התנרמל. בישראל כמו באנגליה. הניוזלטר של מרצ מה-11 בנובמבר הוא, לפחות בחלק הראשון והראשי שלו, ניולזטר של מפלגת ימין פר אקסלנס. יש שיצקצקו ויאמרו שזה תמיד היה ככה, אני לא זוכר שזה היה כה בוטה. יש לי המון כבוד לחברי כנסת ממרצ בעבר ובהווה שהצטיינו במאבקים משמעותיים ולא סקסיים למען זכויות אדם, וזה די הזוי לצאת נגד ג'ומס כשבכנסת יושבים אנשים כמו מיכאל בן ארי. ברור גם שזה לא בעיה רק של "מרצ" ואגודת הסטודנטים. שנאת חרדים היא תפיסה רווחת בציבור ומרצ באופן שקוף מנסה בטקטיקות מבישות להחזיר מצביעים שערקו לקדימה.

אבל דווקא על הרקע הניוזלטר הזה הוא כה מקומם. כי הוא יוצר את הרושם שההבדל היחיד היום בין מפלגות הימין בישראל הוא האובייקט הפטישיסטי המואשם בתחלואות החברה. לש"ס זה ה"כופרים", לליכוד זה ה"מחבלים", לליברמן זה ה"בוגדים", לשלום עכשיו ה"מתנחלים", למרצ ולסטודנטים זה ה"דוסים". איך אמר השבוע ח"כ אילן גילאון בכנסת, במה שהיה יכול להיות רגע מכונן של מודעות עצמית אם לא היה לחלוטין מוצא מהקשרו:"החרדים הם קורבן פוליטי. מישהו מתפרנס היטב מהמצוקה שלהם".

"צריך לבדוק": דו"ח על פשיסטוֹן ושלטוֹן

חגי אלעד

מרוב שזרזירי הפשיזם החוץ-פרלמנטארי הולכים אצל עורבי ה'נאמנות' אשר מסביב לשולחן הממשלה, קשה לפעמים להבדיל בין תפקידו של זה לבין אחריותו של רעהו. ובכל זאת, זו אבחנה חשובה, קריטית.

הבעיה הקריטית שלנו איננה עם "אם תרצו", המכון לאסטרטגיה ציונית או שאר הגופים הלא-ממשלתיים מסוגם; הבעיה הקריטית היא עם השלטון. אם תרצו, המכון לאסטרטגיה ציונית ושות' זכאים, כמובן, להיאבק על עמדותיהם ולהציגן בשוק הדעות. וכן – זה נכון גם כשעמדותיהם רחוקות מאוד מעמדות האגודה לזכויות האזרח. אנחנו שמחים להתווכח איתם, ואת ניסיונות ההשתקה נשאיר לאחרים. כשהיה צריך, האגודה לזכויות האזרח כבר הגנה על חופש הביטוי של אם תרצו, וכך נעשה גם בעתיד. אלא שכאשר רשויות המדינה הן חלק ממהלכים אנטי-דמוקרטיים, כאשר שרים ופקידים בכירים מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם אבל בפועל המדינה הופכת לשותפה פעילה ביצירת אווירה של סימון והחשדה (וחקיקה) כנגד מי שעמדותיו אינן מיושרות לימין השלטון – אז מדובר במצב אחר. נגד המציאות הזו, בה נבחרי הציבור רומסים את כללי המשחק הדמוקרטיים ומובילים את המתקפה על הדמוקרטיה – נגד המציאות הזו אנחנו יוצאים ומול רשויות המדינה אנחנו פועלים.

לפני כחצי שנה התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון בעקבות יוזמה של "אם תרצו", בכותרת (לא נגענו) "הדרת עמדות ציוניות באקדמיה". בדיון ההוא, יו"ר הוועדה אורלב לא אפשר לנציגי האגודה לזכויות האזרח לדבר, ובעקבותיו שלחנו לוועדה את המכתב הזה. הדיון דאז הסתיים בהנחיה התמוהה של אורלב ל"אם תרצו", להגיש דו"ח כתוב למועצה להשכלה גבוהה, על מנת שזו תתבסס עליו בדיוניה ולאחר מספר חודשים תשוב ותדווח לוועדה.

לפני מספר ימים כינסה הוועדה את דיון ההמשך בנושא. היחס הגס והמשתיק לו זכו נציגי האגודה לזכויות האזרח בדיון הקודם ובכמה דיונים אחרים בכנסת לאחרונה (ובמיוחד אצל אורלב), גרם לנו להתלבט בשאלה האם יש טעם להתאמץ ולהשתתף בדיון באותו בוקר. אני השתכנעתי מעמדה שביטא מחמוד קרעין (מפרויקט זכויות האדם בירושלים המזרחית של האגודה), כי דווקא בדיונים הציבוריים בהם ישנם מי שמעדיפים להשתיק אותנו, יש משנה חשיבות לנוכחותנו ולביטוי עמדותינו. אז הלכנו לדיון, עו"ד דבי גילד-חיו שהיא מקדמת המדיניות והחקיקה של האגודה, ואני.

הדיון התחיל עם דברים של אורלב (ששוב הסביר, כמו בדיון הקודם, כי הנושא כלל אינו קשור לשאלות של חופש אקדמי וכמה למעשה הוא מגן על החופש האקדמי) ושל שר החינוך (שהוא כידוע גם יו"ר מל"ג) שכמובן נשבע אמונים לחופש האקדמי, אלא שיש טענות וצריך לבדוק, והוא כבר כינס דיון רציני של מל"ג בנושא, וכולם הסכימו איתו שמדובר בנושא חשוב ביותר שיש להסדירו, אם כי כמובן שאסור לאיים בביטול תרומות למוסדות אקדמיים (ניסיון קצת מגושם להרגיע את עסקני "אם תרצו", שאולי התלהבו קצת יותר מידי מדברי הכיבושין של סער בכנס שלהם), ובכל אופן הבדיקה של הנושא תימשך בזכות היוזמה המצוינת של אם תרצו.

"ילדים רעים": השלטון מחנך את חופש הביטוי וחופש העיתונות. פרוסיה, 1849

בהמשך ניתנה רשות הדיבור לאורחי הכבוד של הכינוס – נציג המכון לאסטרטגיה ציונית (שהם, כך למדתי מהשקף בו הם הציגו את עצמם, למעשה ארגון זכויות אדם) ונציג אם תרצו.

עדי ארבל (ראש 'פרויקט המחקר' של המכון לאסטרטגיה ציונית, אם קלטתי נכון את תוארו) הציג את ה'מחקר' שלהם על "פוסט ציונות באקדמיה". השיא היה שקף שמסביר איך מזהים אנטי-ציונות ומבדילים בינה לבין ציונות. היו עוד המון קש וגבבה, כשכל הפארסה הזו מוקפת ביחס רציני לחלוטין – דיון של ועדת החינוך בכנסת, עם שר החינוך, ויש ברקע תהליך בירור של יו"ר מל"ג עם ראשי האוניברסיטאות, תהליך שמבוסס כולו על ה"מחקרים" האלו. ושר החינוך, במקום לבעוט בשטות הזו, מהמהם "צריך לבדוק", ומל"ג בודקת, והכול כאילו נורמאלי וענייני, כאשר בעצם – איך אפשר להתייחס לדברים כאלו ברצינות? שהרי מדובר ב"פשוט שטויות" כמו שקרא נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' בן-ששון בשלב כלשהו, ואורלב מיד יצא נגד המקארתיזם (!) שמנסה להשתיק את הקולות הציונים והבטיח שכאן, בוועדת החינוך, הוא לא ייתן יד להשתקה כזו, וארז תדמור מ"אם תרצו" דיבר בעלבון על התנשאות של פרופסורים… החמישייה הקאמרית לא הייתה מבצעת את זה בצורה מדויקת יותר, דורון רוזנבלום לא היה כותב את זה טוב יותר מהמקור.

אלא שלא מדובר בבדיחה.

אחרי שהוצגו ממצאי ה'מחקר', דיבר תדמור. ברקע, בהדרגה, היו יותר ויותר חילופי דברים בין הח"כים בדיון וגם מהקהל, עד שהגענו לשלב שבו הורחקנו מהדיון, כפי שרועי ילין תיעד בפוסט שהעלה באתר פרויקט דמוקרטיה:

ארז תדמור: …לא ציוני

עו"ד דבי גילד–חיו: ואתה תקבע מי ציוני ומי לא ציוני?

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: מי דיברה? שתצא החוצה עכשיו. אני לא יודע מי זאת האישה הזאת, לא מכיר אותה

ח"כ אחמד טיבי: הוצאת את האגודה לזכויות האזרח

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: האגודה לזכויות האזרח? שלא תהיה כאן

מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד: האגודה עדיין כאן

יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב: תצא גם אתה.

יצאנו. באו שלושה מאבטחים ממשמר הכנסת לרשום את מספרי תעודות הזהות שלנו, וזהו.

***

הדיון הזה בכנסת, צריך להזכיר – זו לא הייתה ועידת אם תרצו. זה היה דיון של ועדת החינוך של הכנסת, וזה היה מדכא ומבהיל. מי שחושב על הכרסום בדמוקרטיה כעניין פוטנציאלי, עתידי, עדיין רחוק, היה משנה את דעתו לו היה נוכח בדיון הזה. אני השתכנעתי כי לא ירחק היום בטרם יהפכו המכון לאסטרטגיה ציונית וגופים מסוגו לאורים ותומים בתחום החינוך לזכויות האדם, אזרחות ודמוקרטיה. ההזיה הזו הולכת ומתממשת לנגד עינינו, כאשר מִנעד העמדות, האיזונים והבלמים שהם חלק מהדיון אינו לרוחב קשת עמדות סבירה, אלא מתנהל כולו בטווח המתכווץ שבין ה"נאמנים" לבין ה"נאמנים למהדרין". ומה שמתחולל לנגד עינינו אינו דיון או ויכוח בין עמדות שונות, אלא הצגה של כאילו ויכוח, בהפקתם של שותפים לדרך.

בהצגה הזו יש את אלו שתפקידם להיות וולגאריים וישירים, דוגמת ח"כ מיכאל בן ארי או "אם תרצו", ויש את אלו שתפקידם לשים על כל זה ציפוי עבה של מכובדות ליברלית, דוגמת שר החינוך. אבל אין מה להתבלבל: כולם לוקחים אותנו לאותו הכיוון. ההצגה בוועדת חינוך בין אורלב וסער מחד, לבין ארבל ותדמור מאידך – זה לא הון ושלטון, זה פשיסטוֹן ושלטון. אלו מתחילים לכדרר, "הממסד הממלכתי" כאילו מרסן (אבל מקשיב בכובד ראש, מהנהן ובודק ברצינות), אבל למעשה, אי אפשר אפילו לטעון שנבחרי הציבור המכובדים נגררים אחרי האג'נדה של הקיצונים, או קלישאה אחרת מהסוג הזה – כי הם כולם פשוט חלק מאותה האג'נדה, אותו החזון ואותו העתיד שהם מגשימים ביחד.

מי אמר שהממשלה לא יודעת לעבוד עם ארגוני החברה האזרחית? יודעת, ועוד איך יודעת. תשאלו את זבולון אורלב והמכון לאסטרטגיה ציונית, את "אם תרצו" ואת גדעון סער.