Archive for ספטמבר, 2010

אנחנו אנשים חדשים

30 בספטמבר 2010

כאן, בגטינגן, אני שוכר דירה בקומה העליונה של בניין עם גג רעפים, יחד עם מריוס, היסטוריון צעיר מהאוניברסיטה שחוקר תפישות בנושא מחלות בקר במאה ה-18. מניסיון העבר, קצת חששתי מהרעיון של להיכנס לדירה של גרמני. היו לי כבר חוויות עם אנשים די פדנטיים. אבל עם מריוס הסתדרתי מהרגע הראשון. די מהר הבנתי למה: הוא מזרח גרמני.

מריוס נולד בכפר בּוכה שתורינגיה. המשפחה שלו גידלה במשך דורות חזירים ותפוחי אדמה. כמקובל בתורינגיה, אמא שלו אפתה עוגה כמעט כל יום – זה מה שעושים בתורינגיה.  אבל חוץ מהעוגה, לא הרבה נשאר מהמסורת האיכרית המקומית. כי יום אחד, הכפר שלו עבר קולקטיוויזציה. החזירים הופקעו וסופחו למשק משותף עם ועדות ומכסות. אבא שלו הפך מאיכר לסוג של ביורוקרט, והילדים למדו את יסודות הסוציאליזם בבית ספר ובתנועת הנוער.

כל זה קרה הרבה לפני שמריוס נולד. אבל הקולקטיוויזציה חקוקה איכשהו בגוף שלו, ובצורת ההתנהגות שלו. קל לראות שהנפש שלו עוצבה על ידי הסוציאליזם. כי בשונה מהנאציזם שרק אמר לגרמנים להמשיך להיות גרמנים אבל ביתר אסרטיוויות, הקומוניזם באמת יצר אדם חדש. והאדם החדש הוא בערך אותו דבר בכל מקום. זה מתבטא למשל בחוסר תשומת לב ללבוש (בדרך כלל הוא לובש מין סוודר שחור); בגישה פרקטית ולא היסטרית לענייני היגיינה וסגנון חיים; ובנינוחות מסוימת לגבי ההפרדה (כלומר חוסר ההפרדה) בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. וכך, למרות שמריוס גדל בנוף ובשפה אחרת, בהוויה שרחוקה שנות אור מההוויה שבה אני גדלתי, משהו באורח חיים שלו מוכר לי לגמרי: הוא מתנהג כמו קיבוצניק שעבר לעיר.

ילדים בקיבוץ יגור. סוג של שריטה

אני בעצמי לא חייתי אפילו שבוע מהחיים שלי בקיבוץ, ולא ישנתי אפילו לילה בבית ילדים. אבל גם אני עברתי קולקטיוויזציה עוד לפני שנולדתי. במשפחה שלי, התגלמותה של הקולקטיוויזציה היתה הכלים השחורים שהיו לסבתא שלי על השידה בחדר שלה בקיבוץ. הכלים האלה – מעין תחליף לויטרינה פולנית – היו בערך הדבר היחיד שנשאר לסבא וסבתא שלי מהגולה, חוץ מכמה מכתבים קשורים בחוט שמצאתי לא מזמן. הם נראו די קודרים, ופעם ככשאלתי סבתא שלי הסבירה שאלה כלים מכסף, אבל בקיבוץ כלי כסף נחשבו לדבר בורגני אז היא צבעה אותם בצבע שחור. מבחינתם של סבא וסבתא שלי, העסקה היתה משתלמת:  הם איבדו את כלי הכסף אבל קנו תמורתם את עצמם, כאנשים סוציאליסטים חופשיים מכבלי המסורת.

בעקבות כמה חיכוכים שהיו לי לאחרונה, שמתי לב שלשריטה הזאת של הקולקטיוויזציה עדיין יש משמעות די גדולה בנפש שלי. למרות שאני חי בלב תל אביב, גיליתי שהאנשים הקרובים אליי באמת, או לפחות אלה שנשארו, הם ברובם תוצרים של הסוציאליזם. החברות הטובות שלי, למשל, הן כולן עירוניות לגמרי, אבל עם שורשים באליטה האינטלקטואלית (המצומצמת, יש לציין) של התנועה הקיבוצית. אבל זה לא רק זה. יש דברים שרוב האנשים בעיר עושים וחושבים, ואני פשוט לא יכול להבין. רוב הזמן אני לא שם לב לזה, כי אני חי בין בורגנים, ומנסה לחיות כמוהם. אבל למעשה אני רק כאילו חי כמוהם; אני לא כמוהם. אני מנסה לשתות את הקפה כמו בורגני, אבל בעצם עושה משהו לגמרי אחר; אני מנסה ללכת בעיר כמו בורגני, אבל בעצם עושה משהו לגמרי אחר.  מי שמספיק מתוחכם מסוגל להסתיר את זה, וכך קרה שאנשים שהכירו אותי בשנתיים האחרונות כבר חושבים שגדלתי ברעננה. אבל לא גדלתי ברעננה. אני בטח לא פרולטר או איכר, אבל אני גם לא בורגני. כנראה איבדתי את הבורגנות שלי כשסבתא שלי צבעה את הכלים בשחור.

אני לא יודע מה אני. לצורך העניין, אגדיר את עצמי "אדם חדש". מיותר לציין, שהאדם החדש הוא היום די ישן. גם בגרמניה, הבעיה של יוצאי המזרח היא הקושי שלהם להיות מעודכנים, שיוצר רושם כללי של היעדר סטייל. כל הגינונים של הסוציאליזם, הקולקטיוויזם והמודרניות הנלהבת מסמנים היום דווקא את "הישן".

קולחוז במזרח גרמניה. בערך אותו דבר

אפשר גם להגדיר אותי ואת מריוס "סוציאליסטים". אבל אני בכלל לא מתכוון כאן לסוציאליזם כאידיאולוגיה, אלא אם כבר כאנתרופולוגיה. חלק ניכר מהאנשים שאיבדו את הבורגנות שלהם מתישהו לאורך המאה ה-20 הם כיום קפיטליסטים נלהבים יותר מהבורגנים – ע"ע אהוד ברק. אבל אולי אהוד ברק היה יותר אנושי אם הוא היה סתם בורגני. העניין הוא שהוא לא. הוא לא בורגני, אלא מוטציה של הסוציאליזם.

אני מדבר, אם כן, על משהו שאפשר להגדיר כ"זהות סוציאליסטית". כי מה נשאר מהסוציאליזם? נשארו ממנו כמה מפלגות מידלדלות באירופה, וכמה משטרים שקוראים לעצמם סוציאליסטיים באסיה, ועוד כמה מפלגות קצת פחות מידלדלות באמריקה הלטינית. אבל נשאר ממנו גם משהו הרבה יותר משמעותי: נשארו ממנו כמה עשרות מיליוני או מאות מיליוני אנשים, שהסוציאליזם שרט את הנפש שלהם, וגם אם הם ינסו (ורובם מנסים) הם לא יוכלו למחוק את השריטה הזאת. בישראל, אלה בעיקר יוצאי קיבוצים, אבל גם כל מיני תוצרים אחרים של חברת העובדים, ההסתדרות, מפא"י והשומר הצעיר. ואם תרצו (כדי להרחיב את השורות), גם תוצרים של אידיאולוגיות מודרניות אחרות חזקות מספיק, מהפאשיזם ועד הפאנק.

לפני כמה חודשים, במסגרת דיון שהיה כאן בבלוג על הנכבה, הופיע איזה חסיד של יגאל אלון ותיאר את הנכבה בתור "מודרניזציה של שטחי ארץ ישראל". הניסוח הזה די זעזע אותי, אבל הוא מבטא אמת מסוימת. זה שכתב את התגובה הזאת נשרט על ידי המודרניות, ואנשים כאלה מאמינים בדרך כלל שצריך להעביר הלאה את השריטה שלהם, גם בדרכים אלימות למדי.

במדגה בקיבוץ גן שמואל. אנחנו אנשים מהונדסים

הבעיה היא, שהם גם לא יודעים ממש להגדיר מה זאת השריטה הזאת. כאמור, רוב מחזיקי הזהות הסוציאליסטית הם כיום ליברלים או אפילו שמרנים, ובכלל לא מאמינים בסוציאליזם. ובעולם שסוגד לכל מיני צורות של מורשת או זהות, הזהות של "האדם החדש" זאת אנטי-זהות, כי היא במהותה שבר עם המורשת. לכן, בישראל למשל, קיבוצניקים נראים בערך כמו אשכנזים אחרים. ובכל זאת יש הבדל: אין להם לאן לחזור.

כי לנו, הבנים של המאה ה-20, אין ממש בית, ואין לנו לאן לחזור. יש אנשים שמכירים את סבא רבא שלהם; אני בקושי מכיר את עצמי. הקולקטיוויזציה היא כמו  חומת אש, שמעבר אליה אי אפשר להסתכל. הסיפור מתחיל שם, כי שם נוצרנו בתור מה שאנחנו. וגם אם אפשר לברר מה היה לפניה, למצוא איזו עיירה מסריחה בפולניה – זה בכלל לא רלוונטי.

מצד שני, גם הקולקטיוויזציה בעצמה היא לא רלוונטית: מי עוד רוצה לדבר על הנושאים המעיקים האלה – על הקיבוץ, על הרפת שהפכה לקניון, על הלינה המשותפת? לכאורה, יש להתיישבות העובדת, ולתנועה הסוציאליסטית בכלל, מורשת משל עצמם; אבל אם להיות כנים, אף אחד לא ממש מעוניין במורשת הזאת, ובדור שלנו אף אחד גם לא יכול להחזיק בה ברצינות, מבלי להתמכר לפנטזיות על פארק היורה של מפא"י. ובכל זאת נשאר שם משהו, איזו רוח רפאים שאי אפשר לקרוא לה בשם.

מה שלגמרי ישנו זה בורגנים. כמו שברק אובמה הודיע לעולם ש"הרוע קיים", אני יכול לומר היום שהבורגנים קיימים. רק מרגע שהבנתי שאני לא בורגני, הבנתי שהבורגנות קיימת, גם אם היא בעצמה מכחישה את קיומה וקוראת לעצמה בכל מיני שמות אחרים. היא אמנם נולדה במאה ה-19, אבל היא לא נשארה רק בספרים של פלובר או של תומס מאן. הבורגנות יכולה להיות עניין די מוחשי: למשל, כשהבורגני מעיף אותך בבעיטה ברגע שאתה מערער בעצם הקיום שלך על המושגים שלו בדבר קניין, פנאי ומרחב ביתי, או במלים אחרות מפר את שלוותו הבורגנית. שלווה בורגנית: עוד מושג שאנחנו האנשים החדשים לא ממש מסוגלים להבין.

ובחזרה לקולחוז

ושוב, האבחנה כאן היא לא בהכרח כמות הקניין, אלא היחס לקניין. הזכות להחזיק בקניין היא הבסיס לחייו של הבורגני, לכן גם אם אין לו קניין (אבל בדרך כלל יש לו) הוא משוכנע שיש לו זכות לקניין, כלומר שמשהו נשלל ממנו. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון עבדתי פעם כתחקירן יחד עם מישהי ממשפחה די עשירה, וכשחילקנו בינינו את המשימות לאיזה תחקיר נשאר לה להתקשר לאיזו קומוניסטית ותיקה מחיפה (שבינתיים מתה למיטב זכרוני). אני זוכר שזה ממש הפתיע אותי, כמה הבחורה הצעירה הזאת היתה מבועתת מהצורך לדבר עם הקומוניסטית המסכנה – כאילו שהיא עלולה כל רגע להלאים לה את הנכסים דרך הטלפון.

מרגע שהבנתי מהי הבורגנות, אני יכול להבין מה אני. כתוצר מובהק של המאה המודרנית, האדם החדש הוא כולו פרויקט. אין לו שורשים, ואין בו שום דבר אותנטי. הסוציאליזם הינדס את החברה, כך שאנחנו אנשים מהונדסים. נוצרנו למטרה מסוימת. ולא שהבורגנים הם לא מהונדסים; אבל המטרה שלשמה הם נוצרו (לצבור עוד נכסים) היא לגמרי תקפה גם (ובעיקר) היום, ולכן לא מרגישים את ההינדוס שלהם – הוא שקוף. "האדם החדש" הונדס לצורך מטרה מסוימת, אבל אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מעוניין יותר במטרה הזאת. זאת לכן משהו בו נראה תמיד בלתי-שלם. זאת כנראה הבעיה שלנו.

ובכל זאת, העתיד שייך לנו. בשביל זה יצרו אותנו.

נתזים: נערים יהודים ו-asexual sluts

28 בספטמבר 2010

המאמר The Transgressive Possibilities of Jewish Boyhood של מייקל רייקרט ושרון רוויטש, שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת  Youth & Societyבוחן את חוויות הנעורים של בנים מתבגרים יהודים בארה"ב. החוקרים מצאו שצעירים יהודים בעלי זהות יהודית "אקטיווית ופוזיטיווית" חוו התבגרות משוחררת יותר מבני גילם נטולי הזהות היהודית. לטענת הכותבים, ההתבגרות היהודית מספקת מסלול עצמאי יותר שנתון פחות ללחצי הגבריות הנורמטיווית שמופעלת על רוב הנערים הבנים בגיל ההתבגרות. הם טוענים שסוג הנעורים שיצרו לעצמם הנערים האמריקאים הם הבטחה משחררת בעולם הנשלטת על ידי אידיאל גבריות מגביל

ומאמרם של יובל יונאי וערן שור בכתב העת Ethnic and Racial Studies בודק האם הימצאותם של ספורטאים פלסטינים בספורט הישראלי מגשר על פערים אתניים, או דווקא מסייע לנציח את הפערים ואת הדומיננטיות היהודית. החוקרים, שבחנו כתבות ואזכורים של שחקני כדורגל פלסטינו-ישראלים בין 2002 ל-2007, מצאו שהשיח התקשורתי ממשטר את השחקנים ומשתיק אותם, ובכך חוסם את אחד מאפיקי הביטוי המועטים שהיו למיעוט הערבי בישראל

סקר מקיף שנערך בבריטניה מעלה לכאורה שאוכלוסיית ההומואים והלסביות בממלכה הצטמצמה משמעותית בשנים האחרונות. האם אנחנו אחרי השיא? ייתכן שההסבר הוא שהסוקרים שאלו את המרואיינים האם הם קיימו אי פעם יחסי מין עם בני מינם. חוקרים מסבירים שבשל ההתקבעות של הדיכוטומיה הומו/סטרייט, פחות גברים שמחשיבים את עצמם לסטרייטים מעזים לעשות סקס עם גברים אחרים, או לפחות לא מעזים לדבר על זה

ובינתיים, מתחזקת ההתעוררות של התנועה הא-מינית, שדורשת מקום בשורות קהילת הלהט"ב. מניפסט חדש ומעניין שחיברה שרה בת' ברוקס, שמסתמנת כאחת ממנהיגות התנועה, מסביר על הסוגים השונים של א-סקסואלים: החלוקה הבסיסית היא בין א-סקסואלים א-רומנטיים לא-סקסואליים רומנטיים. הקבוצה השנייה כוללת הטרו-רומנטיים, הומו-רומנטיים, בי-רומנטיים ופאן-רומנטיים. אחד הטיפוסים הגנריים שצמחו בשורות הקהילה היא/הוא ה-asexual slut – שלא מפסיק/ה לחפש המון פרטנרים ליחסים א-מיניים. נדמה שרבים מאיתנו הם כאלה

רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון, מנתח בספר חדש את מצב הכלכלה האמריקאית ומסיק: המעמד הבינוני יצטרך להדק את החגורה, וכתוצאה מכך עשויה ארה"ב ליפול לידיו של מנהיג פופוליסט מסוכן

סיימון פיירלי, כתב הגרדיאן שחקר במשך שנים את תעשיית הבשר, הגיע למסקנה שהתעשייה הזאת אמנם מזיקה, אבל להפסיק לגמרי לאכול בשר זה לא הצעד הנכון מבחינה אקולוגית. במוקד ספרו נמצאים למשל החזירים, שיכולים דווקא להפיק בצורה יעילה מאוד אנרגיה מזבל ביתי

יאללה, תכרתו לי את השד הימני! תערוכה בנושא האמזונות וייצוגיהן לאורך ההיסטוריה

חדשות טובות: זינוק במספר חיות הבר באוגנדה, כולל היפופוטמים

זה אפשרי להנדס מחדש את האקלים של העולם, אבל קודם צריך להחליט באופן דמוקרטי: איך אנחנו רוצים את מזג האוויר שלנו, ואיפה?

התאורטיקן צבטאן טודורוב בריאיון מיוחד: אנשים במערב חוששים משינוי תרבותי יותר מאנשים במדינות המתפתחות

יומני המלחמה של ארנסט יונגר יוצאים לראשונה במהדורה בלתי ערוכה

איך עושים סקס שמאלני, והאם יש בכלל דבר כזה? ג'ונגל וורלד בפרויקט מיוחד

רומן חדש של ג'ונתן פרנזן נופל למלכודת המלתוסיאנית ולפנטזיה על צמצום האוכלוסייה. רמה נמוכה

FP בפרויקט מצולם מיוחד על אופנה של דיקטטורים – מקים ז'ונג איל דרך קדאפי ועד בכלל

FW הסורי בכתבה על תפקידם של היהודים הסורים במלחמה נגד הקולוניאליזם הצרפתי

נרקיסים בביצה: על שמאלנים והטרדות מיניות

24 בספטמבר 2010

1.

מבט חטוף בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה (בביטוי הקולע של אילת מעוז) מלמד שהנושא החם בספטמבר 2010 הוא הטרדות מיניות. הדיבור הזה נמשך כבר כמה חודשים – בעיקר סביב המאבק בשייח ג'ראח והקריאה לפעילים לבוא להפגנות ב”לבוש צנוע” – אבל השבוע זכה לעדנה בעקבות מאמר שקרי של אחת רוני אלוני סדובניק, שמסתבר מתקרבת לאחרונה ל"מסורת" וחושבת שהומואים לא אמורים לצעוד בירושלים. כמה צדקנים תפסו טרמפ על המאמר, ואחד מהם אף הרהיב עוז וקרא להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח, כל עוד הפעילים לא משנים את גישתם לזכויות נשים (טוב שהוא לא דרש שהמטה ישנה את עמדתו גם ביחס למצבם של המקדשים הטיבטיים בלהסה).

אין לי את הכלים להכריע בסוגיה האמפירית – אילו הטרדות היו, וכמה בדיוק, ואם היה ניסיון אונס או לא היה. אני מקבל את קביעתה של אילת מעוז, לפיה גם בשמאל (ואפילו אצל ערבים!), יש הטרדות מיניות, כפי שיש באוניברסיטה או בבית הספר או בתנועת הנוער. יתרה מכך, כפי שמעוז כותבת, הסוגיה הזו רחוקה מלהיות "מוכחשת", ובשמאל הרדיקאלי יש על זה הרבה דיבור ומחשבה. השאלה המעניינת יותר, בעיניי, היא מה הדיבור הגובר הזה – מה שפוקו היה מכנה התפוצצות שיחנית – מלמד על הדימוי העצמי של חלקים בשמאל הישראלי, ולמה זה קורה דווקא עכשיו. הנחת המוצא, כמובן, היא שהעובדה שמשהו קורה היא לא הסבר מספק לעובדה שמדברים עליו – לא כל שכן שמדברים עליו יותר מבעבר – שהרי קורים המון דברים שלא מדברים עליהם.

הישות שאני רוצה לדבר עליה היא "השמאל הנרקיסיסיטי". כדי להבין על מה אני מדבר תנסו להיזכר בהפגנות שמאל בכיכר, אי אז בשנות התשעים (ולא רק אז). אנשים הלכו לשם כי הם נהנו לראות אנשים כמוהם, לבנים כחולי עיניים שמדברים עברית טובה. הם אהבו לשמוע את השירים שלהם ולהיזכר בימים היפים בקיבוץ או בתנועה. אם נחשוב על פעולה פוליטית כמימוש של חירות, אז ההפגנות בכיכר היו לכל היותר מימוש של החופש להסתכל במראה. היה אמנם את אוסלו ורצח רבין אבל רבים מהאנשים שבאו לעצרות האלה לא שאלו את עצמם, לפני ההפגנה, מה האינטרס שלהם, מה הם רוצים להשיג באמצעות הפעולה הזו. היה להם טוב, והם הרגישו שטוב להם, והם באו לכיכר כדי לחגוג את העובדה שטוב להם, שהם יפים ומוצלחים ובהייטק.

הנרקיסיזם של השמאל ההוא לא פס מן העולם, שהרי מסתבר שהרבה אנשים באים לשייח ג'ראח כי הם נהנים להסתכל במראה. אחרת הם לא היו מאיימים שלא לבוא לשייח ג'ראח אם לא יאפשרו להם להסתכל במראה, להיות בדיוק מה שהם רגילים להיות. חנה בית הלחמי, למשל, מעדיפה כנראה ללבוש מכנסיים קצרים, להיות כביכול "עצמה" בשדרות רוטשילד, במקום לבוא לשייח ג'ראח במכנסיים ארוכים.

יש אנשים שבאים לשייח ג'ראח, כך אני למד, לא כדי לממש את החירות שלהם כאזרחים – לקדם את האינטרס שלהם בביטחון ויותר חירות – אלא כדי "לעזור לפלסטינים”, ולכן אותם פלסטינים אמורים כביכול לקבל את פעילי השמאל המתייפייפים "כפי שהם", במחשוף. והרי זה לא מפתיע, כי חלק מהדימוי העצמי הנרקסיסטי שאני מדבר עליו מורכב גם מהאלטרואיזם המוסרני הזה. אנחנו היפים, הלבנים, וגם אלה שעוזרים. אנחנו "המחנה הפריבילגי" ולכן לנו אין אינטרסים. אצלנו הכל שפיר. אנחנו באים לשייח ג'ראח כדי להלבין את רגשי האשם שלנו (כפי שכתבה יפה שרה חינסקי, בהקשר אחר, על האמנות הישראלית) ולהיזכר כמה שאנו טובים. שיגידו תודה.

מה האלטרנטיבה? פשוט מאוד: תסתכלו על האנשים שפועלים יום יום בשייח ג'ראח, על אבנר ענבר למשל, המואשם על ידי הצדקן הנ"ל באיומים ובהפחדות. בניגוד לאנשי "החופש להסתכל במראה", ענבר ואחרים מעוניינים בחירות ממשית יותר. הם מבינים שהדיכוי בשייח ג'ראח ובמקומות אחרים מאיים גם על האינטרסים שלהם, על היכולת לחיות חיים מלאים בארץ הזו, ובעיקר על היכולת לחיות אותם לאורך זמן. הם גם מבינים שהאמצעי – או אחד האמצעים – כדי לקדם את האינטרס שלהם הוא מאבק משותף עם תושבי שייח ג'ראח, אלה שגורשו מהבתים שלהם לפני יותר משנה. הם יודעים היטב שהם פועלים במגבלות – וכל חירות ממשית היא מוגבלת – ואחת מהן היא שתושבי ותושבות המקום משתייכים לתרבות קצת שונה, שאכן אינה מצטיינת ביחסה לנשים. היות שהם חפים מההתנשאות והיומרה המאפיינת הרבה צדקנים – והיות שהם מבינים שנשים ערביות יוכלו להילחם על הזכויות שלהן רק אם ייפסק הדיכוי והן ייזכו למרחב דמוקרטי – בעצמן, בלי שחנה בית הלחמי תעשה את זה בשבילן; היות שכך, הפתרון של מטה המאבק לדילמה, פתרון שנראה לי סביר לחלוטין, הוא לבקש מהפעילים להפגין רגישות.

אומרים לי ש"גם לליברלים יש רגישויות". אני לא בטוח למה המסמן הזה, “ליברלים", מרפרר. אני מקווה שהוא לא מרפרר אליי, גם אם אני יכול להזדהות לעתים עם המשמעות של המילה. בכל מקרה, נדמה לי שיש איזה עיקרון בסיסי, כזה שאני יכול לייחס לנאורות או לקאנט (בתקווה שזה מזכה אותי מאשמת ה"רלטיביזם"), לפיו אדם אולי לא צריך להיפטר מהרגישויות שלו, אבל עליו לבחון אותן באופן ביקורתי, ולעתים גם להשהות אותן או לזמן מה אם מתעוררת תכלית ראויה – כזו שתסייע לקדם את האינטרס היותר בסיסי שלו בחירות. אני חושב שלאור המטרה הראויה של שייח ג'ראח, הדרישה להשהות את הרגישות שלך לשעתיים בשבוע – וללבוש מכנסי שלושת רבעי – היא בהחלט סבירה. ואם תגידו לי שהרגישויות שלכן לא מאפשרות את זה, אז אני מניח שהדיון לא יכול להמשיך. הרי במאה שערים הרבה גברים לא יסכימו ללבוש ג'ינס לשעתיים בשבוע, ולא משנה כמה אנסה לשכנע אותם. כך שאם מאה שערים הפכה מופת בעבור ה"ליברלים", אז שיבושם להם.

אומרים לי שזה לא לעניין שרק נשים נדרשות להתפשר. התשובה שלי לזה כפולה: ראשית, גם אני כגבר צריך להתפשר. השירות הצבאי שלי, למשל, הוא חלק חשוב מזהותי כגבר ישראלי. לא אסכים לוותר על הזכות לחשוב עליו ולעבד אותו ולדבר עליו. אבל כשאני מגיע לשייח ג'ראח אני לא מדבר על הצבא שלי. עוד דוגמא: חלק חשוב בזהות של הפלסטינים בשכונה, אני מניח, הוא רתיעה עמוקה מיהודים, אלה שגירשו אותם מסרפאנד (היא צריפין) ב-1948 ומשייח ג'ראח ב-2009. אבל כשהם מפגינים עם יהודים הם משהים את הרגישות הזו, לבטח לא מפגינים אותה יותר מדי.

שנית, זה נכון שנשים נדרשות לא אחת להשהות את המטרה הפמיניסטית הצודקת שלהן כדי לקדם מאבקים אחרים. אבל אני בכלל לא בטוח שזה העניין. מה נדרש כאן בסך הכל? האם לפגוע בייצוג הנשים בדירקטוריונים? לאסור על לבישת מחשוף בפומבי? לבטל את חוק ההטרדה המינית? לא. בסך הכל הן התבקשו לא ללבוש מחשוף שעתיים בשבוע. צודקת נעמה כרמי שהעניין הוא לא "לבישת גופיות" אלא הריבונות של האישה על גופה, החירות שלה להחליט מה ללבוש. אבל מה שנדרש פה מהאשה הוא לא לוותר על חירותה, אלא לממש אותה בכך שהיא תחליט לא ללבוש גופייה שעתיים בשבוע למען מטרה צודקת, כזו שתסייע לקדם את החירות שלה בטווח הרחוק יותר. דווקא מפני שהלבוש של האשה הוא פוליטי – כמו שכותבת נכון חנה בית הלחמי (הדבר הנכון היחיד שהיא כותבת) – אז הוא כפוף לשיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לעשות את ההחלטה הפוליטית הזו בשביל אף אשה, אלא רק להצביע על שיקולים רלוונטיים ולשים דברים בפרופורציות. הרי אף אשה לא נדרשה להתלבש בצניעות, הן התבקשו לעשות כן וההחלטה היא כולה שלהן. ייתכן שבית הלחמי חוששת שיותר מדי נשים יחליטו בניגוד לצו האדמו"ר(ית).

הפער בין הדרישה המינימלית לא ללבוש גופייה – שחיונית להישגים פוליטיים ממשיים בשטח – לבין הפראזות המנופחות על "אידיוטים מועילים" וזיכרונות ממהפכת אוקטובר, מעלה את החשד שיש פונקציה אחרת לפראזות. הפונקציה שלהם, אני רוצה להציע, היא לסמן מחדש גבולות, גבולות שהתערערו בשנה האחרונה הן בגלל העלייה בעיסוק בדו לאומיות (והתפוררות פתרון שתי המדינות) והן בשל הגילויים הממשיים של פוליטיקה דו לאומית בשטח, דוגמת המאבק בשייח ג'ראח. אי אז בכיכר רבין הערבים היו רחוקים מספיק, לא היה צריך לדבר כל כך הרבה על זה שהם מפחידים.

ההטרדה המינית, והחשש מהטרדה מינית – האימה מהגבר הערבי – הוא מנגנון במתיחת גבולות בין ה"שמאל הנרקיסיסטי" לבין מושאי האלטרואיזם שלו – הלא הם הערבים. השיח הזה משמר את הגבר הערבי במרחק, כמי שלעומתו מזדקקת שוב הבהירות והרפלקסיביות של האישה הלבנה. אבל כמובן שזה לא רק אצל נשים – היות שמצטרף לזה הדיבור על פגיעה אפשרית בזכויות פרט אחרות, של הומואים למשל, בסיטואציה דו לאומית עתידית. לא בכדי שיח ההטרדה המינית מהווה תירוץ להשפרצות של שביעות רצון עצמית. למשל: אנחנו "אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומאניסטי וקאטגורי, בשוויון ולחימה בדיכוי", כותב נמרוד אבישר.

החופש להסתכל במראה הוא לא רק פאתטי – הוא מדומיין. אם מישהי מעדיפה להיות חופשייה במחשוף בבית קפה בתל אביב, על פני להפגין בשייח ג'ראח, היא מוזמנת לעשות כן. אבל בישראל של היום, החירות לשבת בבית קפה כמעט שקולה לחירות לדמיין שאני יושב בבית קפה. זה אכן עניין מדומיין לחלוטין לחשוב שתוכלי להמשיך לשבת במחשוף בשדרות רוטשילד ולא לעשות דבר כדי להגן על האינטרסים שלך, כולל פשרות לפעמים. הרי פשרה היא ביטוי של מגבלה על החירות אבל גם של החירות עצמה, כי זה אני שבוחר בפשרה.

לסיום חשוב לחדד איזו נקודה: המאמר התחיל בהטרדות מיניות אבל התרכז בסוגיית הלבוש הצנוע. הסיבה לכך היא שבאמת אין לי מה לומר בעניין ההטרדות, כלומר ברור לחלוטין שבאונס ובהטרדות מיניות צריך להילחם ולטפל באופן נקודתי ומערכתי. אני רק טוען שהדיבור על הטרדות מיניות הוא מוגזם, במיוחד שהראיות לכך די דלות – ובמיוחד שיש הטרדות בהמון מקומות אחרים. הטענה היא שהדיבור המוגזם הזה – המשתלב היטב בשיח הפומפוזי על הצניעות – בא לשרת פונקציות אחרות. יתר על כך, לא נראה שלדוברים הרהוטים אכפת בכלל שהם פוגעים קשות באחד המאבקים החשובים והמרגשים שהתעוררו פה בשנים האחרונות. יש כאן שמאל שמעדיף להתענג על עצמו – על ידי הבחנתו מאחרים – במקום לפעול בשטח.

למול זאת, כל איש ואשת שמאל צריכים לשאול את עצמם מה הם מעדיפים: לפעול לשינוי המציאות או להיות נרקיסים בביצה?


2.

גם אם היו מקרים בודדים של הטרדות, צריך להיזהר מלגזור מזה מסקנות פוליטיות גורפות מדי שיאיימו על המאבקים המשותפים בשטח. יש מעשים שהם מגונים באופן מובהק, כמו גניבה, או הטרדה מינית, או הטרדה של מיעוטים בכלל; אבל במעבר בין הדיון המוסרי המופשט לדיון פוליטי, כזה הממקם דילמות מוסריות בזמן ובמרחב ספציפיים, יש להתחשב במגוון משתנים אחרים. המעשה נותר מגונה לכשעצמו אבל עולות שאלות באשר לפעולות שיש לגזור ממנו.

השבוע מישהו אמר לי בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סירבתי לפנות את השולחן שלי: "תפסיק להיות ישראלי, תהיה נחמד", עלו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שהופכים אותי לאובייקט, ולא הצלחתי להתרכז בכל השעות שאחרי. אחרי זה הוא בא להתנצל, והתברר שהוא פרופסור בבית הספר לעיתונות ע"ש פוליצר, ואף חתן פוליצר בעצמו. כששמע שעבדתי ב"הארץ" (שזו הוכחה שאתה "נאור" בקרב ליברלים מלוקקים) הוא אמר: “תבין מאיפה אני בא: ישראל יותר ויותר מבודדת את עצמה". אבל זה לא עזר. ההפך. הרגשתי שאני צריך להיות ישראליטוב כדי שהוא לא יעשה לי אובייקטיפיקציה כישראלי, והרי גם ישראליטוב הוא סוג של אובייקט. אני מניח שזו הדילמה הנצחית של המיעוט – חוויה שאני פוגש עתה לראשונה.

בכל מקרה, עד כמה שהאמירה שלו היתה מגעילה ומטרידה, אני יודע היטב שיש הרבה מאוד אנשים, בדרך כלל פלסטינים, שסובלים הרבה יותר ממעשי ישראל, יותר מהדוקטורנט היהודיישראלי באוניברסיטת קולומביה. לכן אמנם הבעתי את שאט הנפש שלי בפני העיתונאי המהולל וסיפרתי על האירוע לכמה חברים. ואולם, אם עולה השאלה האם עלבונות כאלה צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על המאמץ הראוי לבודד את ישראל בעולם, כאמצעי להפסקת הדיכוי – התשובה שלי ברורה: לא.

zurückbleiben bitte *

16 בספטמבר 2010

משהו קרה לעיר ברלין. משהו השתנה בה באופן יסודי. באתי לברלין לפני שלושה ימים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. ברלין לא שם. ברלין נעלמה: היא הפכה לתל אביב.

ההרגשה ברגמאנשטראסה היא כמו ברחוב אחד העם. בכל בית קפה יושב מישהו שאני מכיר. באורנייבורגרשטראסה המצב חמור עוד יותר, אם כי אוכלוסיית התל אביבים שם מעט פחות ממויינת. בפעמים הראשונות התרגשתי, וברכתי את המכר בהפתעה ובהתלהבות. תוך חצי יום גיליתי שהתנהגות כזו לא מתקבלת באהדה. כשפוגשים ליד קוטבוסר טור איזה בוגר גילמן או הומו רדיקלי-למחצה, צריך לכל היותר להנהן ולסנן איזו ברכה צוננת בעצמה נמוכה – בערך כמו בפגישה מקרית בשדרות בן ציון, אם לא פחות.  מהר מאוד מבינים שאין שום דבר מפתיע בזה שמכר כלשהו נמצא בברלין. כולם בברלין. או ליתר דיוק: כולנו בברלין.

למעשה, הייתי צריך לחשוד שזה מה שיקרה. כבר בימים לפני שנסעתי, כמעט כל מי שפגשתי אמר שהוא בדרך לברלין. האחרים לא בדרך, כי הם כבר שם: שכבה לא קטנה של אנשים שכבר גרים בברלין, באופן קבוע או לתקופה מוגבלת – עד שתיגמר מלגת החורף, מלגת הקיץ, ה-Sommerkurs או ויזת האמן, או פשוט עד שייגמר הכסף (וזה יקח די הרבה זמן, אם בכלל). כבר צוין כאן באחת התגובות בבלוג שיש כמה וכמה פסיכולוגיות תושבות ברלין שמקבלות מטופלים בעברית, וידיהן מלאות עבודה.

קרויצברג. אולי דווקא דה-פוליטיציה

הישראלים שאתה פוגש בברלין הם לא כמו הישראלים שהיו פוגשים פעם במגדל אייפל בפאריס, שנטו להתנהג כמו דמויות ממערכון האורנג'דה של דודו טופז. ברלין היא כמו פייסבוק: היא מפנה אליך רק אנשים כמוך. יותר מאשר מקום, ברלין של הישראלים היא רשת חברתית, שכבה שמולבשת על מפת העיר. בדומה לגרמנים עצמם, שהעניקו שמות משלהם לערים שבהם התיישבו במזרח אירופה, גם למושבות התל אביביות יש שמות עבריים כמו "פרידריכשיין" (רובע הנקרא כנראה על שם בית הקפה הפופולרי ברחוב פרישמן) ו"וניאו-קלן" (ובקרוב גם ניו מלצ'ט ונובה פיירברגה).

חשוב להבהיר: אף על פי שבאזורים מסוימים בקרויצברג השפה הדומיננטית היא עברית בדיאלקט של רחוב בלפור, ההשפעה הסביבתית הממשית של ישראלים בברלין היא לא גדולה. מרגישים את זה למשל ברכבת התחתית, שבה בכל זאת אי אפשר להימנע מהתחושה שיש בעיר הזאת גם שניים-שלושה לא-ישראלים. הישראלים נוכחים בעיקר בשביל עצמם: הם לא יכולים לברוח מישראלים אחרים.

אני נזכר בביקור הכי משמעותי שהיה לי בברלין, לפני בערך חמש שנים. גרתי אז חודשיים במרינגדאם, ולא ראיתי כמעט אף ישראלי. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נזכר שבשלב מסוים הלכתי לרחרח באיזו סקווט קווירי קטן, והתברר ששני הומואים צעירים שעובדים ב"הארץ" כבר היו שם בחודשים שקדמו להגעתי, אחד אחרי השני. אבל כנראה שהסיבה העיקרית שלא פגשתי כמעט אף ישראלי היא שפשוט לא הכרתי אז יותר מדי אנשים מתל אביב. כך זכיתי לראות את ברלין, כמקום גיאוגרפי חדש ומרגש שאפשר ללמוד אותו, לחוש אותו, או פשוט לראות אותו.

ואנזה, קיץ 2006. ברלין היא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו אחר

רק אחר כך הסבירו לי שלא ראיתי כלום; שלא הלכתי למקומות הנכונים; שאני בכלל לא יודע "מה עושים בברלין". מה שמצפים ממך לעשות הוא כמובן להתרשת מיד עם הישראלים שכבר נמצאים שם, והם יכניסו אותך לעניינים. יותר מאשר בלונדון או בניו יורק, כשמגיע התל אביבי לברלין העכשווית, הוא מגיע לעיר שהיא תמיד-כבר ממופה וממושמעת על ידי מישהו מהחברים שלו. יותר מכך: מהר מאוד מתחילים לשאול אותך אם אתה בא לפתיחה של x או למופע דראג של y.

רק לפני פחות מעשור פירסמה פניה עוז-זלצברגר את הספר "ישראלים, ברלין", ובו היא תיארה בפליאה את הקבוצה הקטנה והשולית של ישראלים שהחליטו להשתקע דווקא בברלין, מכל המקומות בעולם. היום, הספר הזה נראה כמו שריד מעידן קדום. כשהייתי בברלין ב-2006, פגשתי את אותו הומוסקסואל ישראלי מפורסם מקרויצברג, שאותו ראיינה עוז-זלצברגר בהיקסמות משולבת ברתיעה. מבחינות מסוימות, אפשר לראות בו את המודל הראשוני לכל גדודי הישראלים שבאו אחריו. הוא בעצמו סיפר לי איך הגיע לעיר כפאנקיסט עוד לפני נפילת החומה. בשונה מרובנו, הוא בכלל לא אוהב את העולם החדש של המזרח, ומעדיף את המערב הישן.בכל מקרה, אולי זה סימפטומטי שכבר כמה שנים הוא לא גר בברלין: הוא כבר מזמן ברמאללה.

מצחיק, שעדיין קורה מדי פעם שמישהו "מגלה את ברלין" ומדווח בהתרגשות בפייסבוק או בבלוג שלו ש"אסור להחמיץ את רחוב אורניינבורג". יש כמה פוסטים יפים בז'אנר הזה – למשל זה, וזה וזה וזה וזה וזה (האחרון באוריינטציה הומוסקסואלית). אבל הם מעוררים שתי שאלות: הראשונה – למה אנשים כל כך אוהבים את הפוזיציה של "לגלות את ברלין?". הרי על פאריס או על לונדון אנשים בדרך כלל לא יעזו להגיד את זה. השאלה הבאה מיד אחר כך היא כמובן כמה פעמים אפשר לגלות את ברלין.

בדרך לפולין. יאללה, למזרח!

ועולות כמה שאלות נוספות בסגנון "הערים הסמויות מן העין", שאציג בסדר עוקב:

1. מה אנחנו מחפשים שם? בדרך כלל אנשים נוסעים לחו"ל כדי למצוא שם את השונה, ולא את הזהה. אבל זאת כנראה הנקודה: בשביל תל אביב, ברלין היא כבר לא ממש חו"ל. היא משהו שדומה יותר לגולה,  כלומר מקום לא-גיאוגרפי שמחבר אנשים דומים. זה מראה שהתסריטים על פליטות ונטישה המונית של הארץ אולי אף פעם לא יתממשו, או בניסוח אחר: הם מתממשים כבר עכשיו. במידה מסוימת, אנחנו כבר שם. מכיוון שבאופן יחסי קל מאוד להגיע לברלין, אנחנו חיים את חיינו בין הנסיעות. רבים מקוראי הבלוג הזה קוראים אותו מברלין. אבל אנחנו לא עוקרים בבת אחת, אלא מתנדנדים במשך שנים בין הרגל ששם לרגל שכאן.

2. אם תל אביב נמצאת בברלין, מה בעצם נמצא בתל אביב? נדמה לי שאי אפשר לתאר את המצב התרבותי-חברתי של תל אביב העכשווית מבלי להכניס את ברלין לתמונה. למשל, מעניין לחשוב מה ההשפעה הפוליטית של ברלין על חוגי "עיר לכולנו" וקבוצות סמוכות. מצד אחד, ברלין מלמדת אותך שיש עדיין מקומות פחות-או-יותר תוססים מבחינה פוליטית (כן, אני יודע, הרבה פחות מאשר בשנות ה-70, ה-80 או ה-90 המוקדמות), כך שהיא מעניקה סוג מסוים של קנה מידה ואולי מוטיווציה. מצד שני, האפשרות לברוח כל הזמן לברלין גורמת גם לדה0-פוליטיזציה מסוימת, או לסוג אחר של פוליטיקה: פוליטיקה של גלות מרצון. בארץ אנחנו רק תיירים; במקור אנחנו מפרנצלאואר ברג.

ולסיום: לאן אפשר לברוח אם רוצים לראות "מקום אחר", ולא את כל מי שבדיוק כמוני? אני אישית, ושוב ברוח ההיסטוריה הגרמנית, ממליץ על Drang nach Osten, השאיפה אל המזרח. הבעיה היא שוורשה כבר נחרשה, ובמינסק מסתובבים בעיקר חברים של איווט ליברמן. לפיכך אני ממליץ על קייב – שם גם אפשר לראות מה זה גוי אמיתי, בלי רגשי אשמה פרוטסטנטיים.

אני, בכל מקרה, ברחתי מברלין. אני בגטינגן.

* הישארו מאחור

נתזים: דומואים והמיניות הפשטונית

11 בספטמבר 2010

יוסףה מקיטון מספרת על ההתכתבות המשעשעת/מזעזעת שלה עם מומחה ללימודים הומוסלביים ועורך באתר Gogay לאחר שהתבקשה לכתוב על 10 תחנות תרבות בחייה, והזכירה באחת מהן את השב"כ. היא מסכמת: "גוגיי הוא אתר תקשורת של הומואים שרוצים להיות לב הקונצנזוס הציוני. לשם כך הם צריכים להיות יותר מאצ'ואים מגברים סטרייטים ולהוכיח את שייכותם לקולקטיב הלאומי"

אחרי ששיחררו, גאלו והושיעו את אוכלוסייתה של דרום אפגניסטן מהדיכוי הטליבאני, התוודעו החיילים האמריקאים למוסד מפתיע: מתברר שעשרות אלפי גברים פשטונים מבוגרים מחזיקים ילדים בני 9 עד 15 על תקן "מאהבים". החזקה של ילד אחד או יותר היא סמל סטטוס פשטוני, וגם הדרך העיקרית להתגבר על האיסורים המיניים הכובלים בנוגע למגע עם נשים. למרבה המבוכה, האמריקאים חושדים שגם נשיא הבובה קרזאי מחזיק ילדים, שלא לדבר על אנשי כוחות הביטחון האפגניים שמדברים בלי הפסקה על סקס עם ילדים

מקבץ קצר בנושא סוף העולם:

החדשות הטובות הן שהאפוקליפסה תבוא, החדשות הרעות הן שחלקנו נישאר בחיים גם אחריה. כך יראה העולם שאחרי סוף העולם

בעידן שינוי האקלים, הפנטזיות העתידניות לא עוסקות כבר בשינוי החברה אלא בדרכי הישרדות בעולם עויין, מדווח הפרייטאג

סוף העולם לא יבוא ברגע אחד, אבל אם נסתכל סביבנו נראה שהקריסה הסביבתית קורית כבר עכשיו ומשנה בהדרגה את החיים בעולם. איך חיים עם האבל והידיעה בדבר החורבן הסביבתי של העולם?

טוני ווד מדווח בהרחבה מיקוצק שבסיביר, ומתאר את ההפשרה המהירה של שכבת הפרמרוסט שתשפיע כנראה לא מעט על חיינו

וספרו של ההיסטוריון הצבאי גווין דייר "שדה הקרב: כדור הארץ" מנסה לתאר את המלחמות העולמיות והמאבקים על משאבים שתגרום ההתחממות העולמית

כולם אוהבים לצחוק על רגש האשמה הליברלי (liberal guilt). אבל בעצם מה כל כך רע בו?

הפטריארכיה כבר מתה, הגיע הזמן להיאבק בקיריארכיה (שלטון השליטים)

ספר חדש על אורגיות ואווירה דקדנטית בחצרו של הקייזר האחרון וילהלם השני

לא עוד חיוכים מאולצים: למעמד העצום של נותני השירות האמריקאים מתחיל להימאס והם מתכוננים למרד

בספרו האחרון (ובעצם גם בספרים שלפניו), טוען סטיבן הוקינג שהפילוסופיה מתה, והמדע קרוב להשיב על כל השאלות בעלות הערך האינטלקטואלי. תתרגלו: האמת החדשה היא ה-M-theory – סוג של תורת המיתרים (שכידוע כבר ענתה לנו כמעט על כל השאלות), אבל עם 11 (!) ולא 10 ממדים. והנה תשובה די שנונה של הפילוסופים

עורכי האמורי עבדו פעם שכם אל שכם עם משכתב מסור שהתגאה בכך שבילה לילה לוהט עם ביורן לומבורג, מומחה האקלים הספקן הנחשב לאורים והתומים של מכחישי ההתחממות העולמית. עכשיו, הפלא ופלא, לומבורג חוזר בתשובה וטוען: חייבים לנקוט בצעדים נגד שינוי האקלים עכשיו

האתיקן קלייב המילטון מסביר מדוע אידיאולוגית "הסכמה זה מספיק" של המהפכה המינית אינה מוסרית, ולמה סקס מזדמן זה רע

פוחדים מאיראן? בלי ששמים לב, אמריקה של גלן בק צועדת בצעדי ענק לעבר התיאוקרטיה

קדיתה על הומואים, לסביות ופוליטיקה פאלוצנטרית בקהיר; וגרדיאן על הומואים בלבנון

ובינתיים סין בדרך להפוך למדינה הנוצרית הגדולה בעולם

מרק לילה בתיאור מעניין של פער הדורות ומרד הנעורים של הבנים היחידים הסינים נגד הוריהם העמלנים; ו-Rue89 על המיניות של הסינים הצעירים

במשאל שנערך בגרמניה בדבר דמויות מופת ומודלים לחיקוי, זכה מגיש "מי רוצה להיות מיליונר" במקום הראשון. קצת אחריו: בסטיאן שוויינשטייגר ומרסל רייך-רניצקי. אף אישיות פוליטית לא נכנסה למקומות הראשונים. מה זה אומר על מעמדה של הפוליטיקה במולדת החירות, סליחה, במולדת הביקורת השנייה של קאנט?

חסידי הסמים הפסיכדליים מוותרים על הפוזיציה של תרבות הנגד. המטרה החדשה: להפוך את ה-LSD והקטמין לתרופה רגילה נגד דכאון

אמנים באמריקה מתארגנים לעגן באופן חוקי את מעמד הגרפיטי

הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקאלי ציוני

8 בספטמבר 2010

1.

זה הפוסט הראשון שאני מפרסם מהגולה הדוויה, לא הרחק מאליס איילנד של מטה ובוודאי בתחומי אליס איילנד של מעלה, אותה טריטוריה טקסטואלית שהציע כאן פעם עודד נעמן. מוזר לכתוב מניו יורק על ציונות וקולוניאליזם אבל כדאי שאתרגל. הרי אבלה כאן אי אילו שנים, שעכשיו נראות כמו נצח. סלחו לי אפוא, מראש, על מידה של פאתוס וארכנות, הנובעת מהחוויה השברירית של המהגר העברי בעולם החדש. בחוברת המטופשת שחילקה אוניברסיטת קולומביה לתלמידיה הזרים כתוב שאחד הסימפטומים של Culture Shock הוא אידיאליזציה של תרבות המקור (המוטו של החוברת, אגב, הוא It's not good or bad – it's different). אז אם תטענו, בעקבות הפוסט הזה, שאני שוקיסט, לא אכחיש. אבל לארץ האמורי ממילא אין כניסה ללא שוקיסטים.

לשמחתי בית הקפה הראוי היחיד באזור נמצא ממש מעבר לפינה, בשדרות אמסטרדם פינת רחוב 111. הוא מכונה "ההונגרי", ועל הקירות המקושקשים בשירותים אפשר למצוא דיונים ענפים על המצב בישראל/פלסטין. לא ברור, למשל, אם המגן דוד בא למחוק את צלב הקרס או שמא מדובר בקומפוזיציה מקורית המשלבת את שניהם. כך או כך, העובדה שפתאום יש סביבי אנשים ששונאים את ממשלת ישראל הרבה יותר ממני (והאמינו לי שאני שונא אותה מאוד) גורמת לי לחשוב מחדש את המקום שלי בכל הסיפור. זה מתחבר למבוכה שפקדה אותי עוד כשטיילתי בהודו, לאחר שעפרי שלח לי את הכתבה של נועם שיזף בהארץ, זו שחשפה את חסידי המדינה האחת מימין. עצם האפשרות לחשוב על עצמי כחלק מאותה קואליציה עם ציפי חוטובלי או משה ארנס ערערה את המובן מאליו הפוליטי המלווה אותי בשנים האחרונות. מה המשמעות של להיות "שמאל רדיקאלי" אם אני רואה בממשיכיו של ז'בוניטינסקי בעלי ברית פוטנציאליים? האם שמאל רדיקאלי שכזה הוא בכלל מן האפשר?

ההונגרי. אפשר לעשן בחוץ!

המאמר הזה מבקש לענות על השאלה בחיוב, ובתוך כך לאתגר שתי הנחות יסוד המרכיבות את המובן מאליו הפוליטי של מה שמכונה בישראל (ומעבר לה) "השמאל הרדיקאלי". הנחת היסוד הראשונה היא שהסדר מדיני בישראל/פלסטין (ואני בכוונה לא כותב "פתרון") אמור ליצור מרחב לפיוס בין העמים. ההנחה השנייה היא הדחייה המוחלטת של הציונות. אטען שאפשר (ועדיף) להישאר "שמאל רדיקאלי" גם אם אנו נפטרים משתי ההנחות הללו: שמאל, במובן של מחויבות לשוויון וחירות של שני העמים בין הים לירדן (ושל בני האדם המשתייכים אליהם); ורדיקאלי, במובן של ערעור יסודי על המצב הקיים והתנגדות עיקשת לדיכוי הגובר שמפעיל הממסד הציוני כלפי לאאזרחים ואזרחים.

שתי הנחות יסוד אלה נחשפות בנימוקים המועלים משמאל נגד המדינה האחת, ובמיוחד נגד טענה מסוימת של חסידיה (שחלקי עמם) — הטענה לפיה החזון הדולאומי מאפשר ליצור קואליציות חדשות, עם ציפי חוטובלי למשל, בדרך לשינוי רדיקאלי במציאות. התגובה לכך משמאל (שזכתה לניסוח בהיר אצל חררדו לייבנר או חגי מטר), היא שהמדינה האחת היחידה היכולה לזכות בתמיכה כזו היא מדינה ליברלית קפיטליסטית, על בסיס "אדם אחד – קול אחד". זו מדינה שבה הפלסטינים בשטחים אמנם מקבלים זכות בחירה, אבל חלוקת הכוח הקרקעית והכלכלית נותרת דומה. ההתנחלויות בשטחים אינן מפונות ואילו בתחומי הקו הירוק נותר חלק הארי של הקרקע בידי המוסדות המיישבים הציוניים. במלים אחרות, הפלסטינים אמנם זוכים למעין "שחרור ליברלי" כפרטים אבל חסרים את העוצמה הקולקטיבית שתאפשר להם לתת ערך ומשמעות לחירות הפרטית.

כדי למנוע מצב כזה מעדיפים בשמאל הרדיקאלי לדבוק בפתרון שתי המדינות. פתרון כזה יאפשר לשים גבול לקולוניזציה הציונית ויהיה מלווה במהלך נרחב של דה קולוניזציה פוליטית, כלכלית ותרבותית, כולל פינוי מאסיבי של התנחלויות. כך אמור להתאפשר מרחב לפיוס והשלמה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ.

2.

החזון השמאלי שהוצג זה עתה מנותק, לדעתי, מהממשות הפוליטית. המתח בין שתי הקבוצות הלאומיות בין הים לנהר אינו עומד להיעלם בטווח הנראה לעין. גם אם הוא תוצר של "הקולוניאליזם"ולא נובע מאיזו איבה עתיקת יומין בין היהודים לערבים – הניסיון הקולוניאלי אינו שכבת אבק שניתן להסיר, או אפילו שרצוי להסיר. מאות שנים של היסטוריה קולוניאלית עיצבו זהויות פרטיות וקולקטיביות, לבטח של יהודים וערבים במרחב הזה, והמתח האינטימי ביניהם (הכולל, לצד השנאה ההדדית, גם פרקטיקות של חיקוי ותשוקה) הוא חלק מהותי מהזהות של שתי הקבוצות, בדומה למשל לנוצרים ולמוסלמים בלבנון (שגם את המתח ביניהם ניתן לייחס, במידה כזו או אחרת, לניסיון הקולוניאלי).

המחויבות לשוויון ולרווחה של כל יושבי הארץ מחייבת אמנם מיתון של המתח בין העמים, אולם מיתון של מתח יכול להתרחש דווקא על ידי הכרה נכוחה בקיומו, והעמדת אפיקים לביטויו. אין להדחיק את עוצמת המתח אלא לתעל אותו לאפיקים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים – במקום שיתפרץ באלימות הקשה שאנו מכירים. כך יוכל להוות גורם מפרה להתפתחות של שני הצדדים, בתקווה שכבר לא יתפשו זה את זה במונחים דיכוטומיים (ודמיוניים) של "אנחנו או הם".


לפיכך, התפקיד הריאלי של הסדר מדיני בישראל/פלסטין אינו ליצור מרחב לפיוס אלא דווקא מרחב למאבק מרוסן בין צדדים שקולים יותר. הבעיה מאז 67, ובעצם מאז 48, היא שהצד הציוני אוחז בעליונות אבסולוטית – צבאית, כלכלית ופוליטית. בנסיבות אלה הצד הפלסטיני חסר כלים דמוקרטיים לקדם את האינטרס הקולקטיבי ונדרש לפנות או לאלימות או להתערבות בינלאומית (שאינה ממש בנמצא). הצד הציוני לכוד גם הוא בעוצמה העודפת שלו, בתנאים בהם נוחות לשגשג פראנויות קולקטיביות: או שנישאר החזקים ביותר (חזקים הרבה הרבה יותר מהיריב) או שנושמד.

יתר על כן, בתנאים אלה כל פתרון פוליטי הופך לכלי נוסף לשימור ולביצור ההגמוניה הציונית. כך קרה לפתרון שתי המדינות, המאפשר לממסד הציוני לשמור על "מאזן דמוגרפי" חיובי לצד עליונות צבאית. מה המשמעות של מדינה פלסטינית אם היא מפורזת? כמעט כלום, בהנחה שהמתח בין הקבוצות לא צפוי להיעלם (The Magnes Zionist כתב על כך היטב). הרי בהזדמנות הראשונה תוכל ישראל לחסום את המעבר בין הגדה לרצועה או את המעברים לירדן ומצרים. כך מצטיירת אפילו מדינה פלסטינית בגבולות 67 כעוד גירסה לחזון הבנטוסטנים של אריק שרון. ממש לא "מדינה בת קיימא".

לעומת זאת, מדינה אחת גדולה, אפילו על בסיס “אדם אחד – קול אחד”, היא מרחב הולם בהרבה ליצירת תנאים לשינוי. מתן זכות הצבעה למיליוני ערבים – ולו לערביי הגדה בלבד – ישנה מן היסוד את דמותה של ישראל. במסגרת של פרדיגמה אזרחית, כושר התמרון של הממסד הציוני נמוך בהרבה מאשר במסגרת של פרדיגמה מדינתית. על הישות הפלסטינית שתקום תוכל ישראל להכריז בקלות כאוייבת. על אזרחיה היא לא יכולה להכריז כאויבים (גם אם היא מתנהגת כך לעתים), ולראיה האופן בו מתקבל איווט ליברמן בעולם, למרות שדעותיו מבחינת "פתרון שתי המדינות" יחסית סבירות במונחי הקונצנזוס הבינלאומי. הוא מתקבל כך כי הוא מקדם עמדות אנטי ליברליות בעליל, כאלה שבמערב נסבלות הרבה פחות מאשר ההכרזה של ישראל על רצועת עזה כישות אויב.

לקושי הישראלי להתמודד עם "אויבים מבפנים" יש בשנים האחרונות עדות חיה בדמותם של האזרחים הערבים בישראל. הדור הזקוף" משתמש היטב בכלים אזרחיים, פוליטיים ותקשורתיים ומצליח לאתגר יותר ויותר את הממסד הציוני. צודק מירון בנבנישתי באומרו שהפלסטינים בישראל הם כיום הקבוצה הדינאמית ביותר מבין הקבוצות הפלסטיניות השונות (כלומר יותר מהפליטים, תושבי עזה ותושבי הגדה – כל הקבוצות ביניהן הצליחה ישראל להפריד ולמשול). אני יודע שהטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם התחושה לאחרונה לפיה החירויות הדמוקרטיות – בתחומי הקו הירוק מתכרסמות, אבל יש לומר שהמצב בשטחי 48 עדיין סביר, וכושר התמרון של המשטר בעניינים אלה מצומצם יחסית.

במדינה הדו לאומית, מיעוט ערבי גדול של 40% (לפחות) יוכל לדרוש לעצמו זכויות קולקטיביות, לשנות את מדיניות ההגירה, לקבל נגישות לעוצמה הצבאית של ישראל, כולל זו הגרעינית. זו לא תהיה אותה המדינה. כמובן שזה לא יקרה מייד – זה יהיה תהליך ארוך טווח, אבל התנאים לתחילתו הם מרחב פוליטי פתוח יותר שבו הפלסטינים יכולים לפעול בעצמם למען צדק, חירות ורווחה (עם סיוע של גורמים יהודיים המחויבים לשוויון).

בתגובה, טוענים משמאל שפתרון החלוקה המתבקש אינו "שתי מדינות לשני עמים" אלא מדינת לאום פלסטינית לצד מדינה דו לאומית בתחומי הקו הירוק, כולל פינוי המוני של התנחלויות ושיבה המונית של פליטים. בתנאים אלה הקהילה היהודית תיחלש ולא תוכל להכפיף אליה את המדינה הפלסטינית העתידית. במסגרת זו אפשר אפילו לדרוש שלמדינה הפלסטינית יהיה צבא חזק, כולל יכולות אוויריות (אם כי את הטענה האחרונה קשה לשמוע בשמאל, אולי בגלל הנטייה השמאלית המצערת להדחיק שאלות קריטיות של כוח וגאו פוליטיקה).

עם זאת, להבנתי לפתרון כזה אין שום סיכוי להתקבל על דעתה של הקהילה היהודית בארץ, מלבד האלפים הספורים המצביעים לחד"ש ולבל"ד. הוא כרוך במחירים כלכליים ופוליטיים כבדים (לאור פינוי מאות אלפי מתנחלים), לצד חתירה תחת עצם הזהות היהודיתישראליתציונית. בשונה ממדינה דו לאומית, שבה הקהילה היהודית עשויה לשמר את החיוניות הפוליטית שלה ולהיאבק על זכויותיה ומשאביה (מול קהילה פלסטינית מחוזקת), נסיגה מוחלטת מהגדה (והצפת פליטים) תגרום לשסעים פנימיים עמוקים בקרב היהודים ולאובדן עוגני הזהות המאחדים אותם. לכן פתרון כזה מבטל למעשה את הציבור היהודי כסובייקט פוליטי רלוונטי לשינוי המציאות. התקווה לקידומו נשענת על הקהילה הבינלאומית (בעיקר), ובמידה פחותה על הסובייקט הפלסטיני.

למתווה כזה אני מתנגד משני נימוקים – פרגמטי ועקרוני. מבחינה פרגמטית אני בספק אם ניתן להתקדם ללא שותפות של חוגים נרחבים בציבור היהודי, שעדיין מהווה רוב בין הים לירדן ואוחז בעוצמה כלכלית וצבאית כבירה. ומבחינה עקרונית, כמי שמשתייך לציבור הזה, אני מתנגד לביטולו כסובייקט פוליטי – מהלך המשול בשבילי לביטול עצמי. תהליכים של שחרור פוליטי אמנם מחייבים לעתים יציאה של הפרט מהקהילה שלו מתוך הבנה שהקהילה הזו – לא כאוסף של פרטים פיזיים דווקא אלא כישות פוליטית ותרבותית – חייבת להתבטל. זה המצב ביחס לבורגנות בחזון הקומוניסטי וברור לי שרבים חושבים על הקהילה הציונית באופן דומה. אבל אני עצמי לא יכול – לא רוצה – להיות שותף לתהליך כזה.

3.

הגענו להנחת היסוד השנייה שאני מבקש לאתגר, והיא הדחייה המוחלטת של הציונות. נתחיל מזה שעכשיו זה לא סוף המאה ה-19, ואני או אחרים לא צריכים להחליט אם כדאי או ראוי לעלות לארץ. אני מציע להתרכז בהווה ובעתיד, ומנקודת המבט הזו לא רק קיומם של מיליוני יהודים בין הים לנהר הוא עובדה קשה, אלא גם חישוקי הזהות שלהם. בניגוד לרבים בשמאל, אני לא חושב שייתכן "עם יהודי ישראלי" שאיננו מעוגן במיתוס הציוני. ללא המיתוס הציוני מדובר בערב רב של פרטים, עם זיקות דתיות ותרבויות רופפות יותר או פחות. בתנאים אלה הציבור הזה לא יוכל להגן על עצמו, ואין ספק שבטווח הנראה לעין הוא עומד בפני סכנות חמורות, גם בהמשך לאנטישמיות ההיסטורית וגם בגלל התנאים המיוחדים שנוצרו באזור הזה (הרבה בגלל ההתיישבות הציונית, אבל כאמור – זה כבר קרה).

אני מציע לחשוב על המיתוס הציוני – שינוסח, לצורך הקיצור, כאמונה לפיה היהודים שבו לארץ בדין אחרי אלפיים שנות גלות – כמו שאנו חושבים, למשל, על מיתוסים מהתנ"ך או הקוראן. האמונה בצדקתם של כיבושי מוחמד, אכזריים ודכאניים ככל שהיו, עומדת בבסיס הזהות של קהילות מוסלמיות רבות, גם כאלה המחויבות לסובלנות ושוויון. המתח בין המיתוס לבין העמדות הסובלניות אינו משהו שאפשר או צריך להיפטר ממנו, גם אם נדרשות התאמות מסוימות במיתוס ובחינה ביקורתית שלו (לפחות מגיל מסוים).


לאור זאת, צריך, מצד אחד, לכוון לביטול הדרגתי של הסדרים ציוניים (כמו זכות הגירה אוטומטית לכל יהודי, לא כל שכן גופים מיישבים מפלים כמו הקרן הקיימת או הסוכנות היהודית), ואף לפירוק של התנחלויות מסוימות, לא רק בגדה אלא גם בנגב. מה גם שהסדרים אלה אינם רלוונטיים (לפחות נכון לעכשיו) במציאות בה רוב רובם של יהודי העולם יושבים לבטח. מצד שני, יש להכיר בלגיטימיות של המיתוס הציוני כחלק מהכרה בלגיטימיות של העם היהודיישראלי היושב כבר בין הים לירדן.

זו אינה הכרה בעלמא, אלא כזו שהכרחית כך אני טוען אם רצוננו בשותפות יהודיתציונית לשינוי המציאות הקיימת. כל הסדר מדיני הרואה בקהילה היהודית כשותפה לו, צריך לתת מקום לסיפור ולזהות של קבוצה זו ולא להיבנות על תבוסה מוחלטת שלה.

להבנתי, ההסדר המדיני היחיד שנותן ליהודים מקום שכזה אבל בה בעת מאפשר לחשוב גם חזון של שוויון והפסקת הדיכוי וההרג הוא חזון של מדינה אחת, דו לאומית. פתרון “שתי מדינות לשני עמים" משמעו, כאמור, הנצחת הישגי הציונות בד בבד עם המשך המחיקה של העם הפלסטיני. פתרון שמאלי של מדינה פלסטינית לצד מדינה דולאומית (במיוחד אם הוא מלווה ברטוריקה אנטי ציונית) משמעו אולי יותר שוויון, אבל מחיקה של הזהות הציונית, ובהמשך גם איום על שלומם של יהודי הארץ. זו לא רק אופציה בלתי קבילה מזווית הראייה הציונית אלא גם, בשל כך, בלתי מעשית.

בניגוד לפתרון המחייב פינוי מאסיבי של התנחלויות, מדינה דו לאומית אינה מבטלת את הזיקה הפוליטית של היהודים ללב המיתי, התנ"כי, של הארץ. ככזו היא יכולה לזכות בתמיכתם של חסידי ז'בוטינסקי, הרב קוק והרב עובדיה יוסף. היא גם יכולה לזכות בתמיכתם של רבבות רוסים ומזרחים שקנו דירות, בלית ברירה (בניגוד לניסוי המחשבה המופשט של נעמה כרמי), במורדות המערביים של השומרון. נראה שהזיקה למקומות הקדושים ביהודה ושומרון חשובה להרבה מאוד ישראלים, ולא בכדי היה זה קיבוצניק שהתעקש בקמפ דיוויד על ריבונות ישראלית מתחת לאדמת הר הבית.

4.

המאמר הזה יכול להיראות כדושיח פנימי ואפוליטי. איפה הפלסטינים בהצעה שלי, אלה שעדיין דורשים, כך נראה, מדינת לאום עצמאית? והאם נכון להשוות את המיתוס הציוני למיתוס דתי, זיכרון רחוק מהעבר? הרי המיתוס הציוני מעניק לגיטימציה לדיכוי יומיומי, קונקרטי ועכשווי מאוד, וספק אם ניתן לקבל אותו, כפי שלא ניתן לקבל את המיתוס המוסלמי כאשר הוא מעניק לגיטימציה לפיגועים של בן לאדן.

צריך לומר, אפוא, שכל האמור לעיל לא בא לכפור בחשיבות של מאבק יומיומי נגד הדיכוי הישראלי – אם בשטח ואם בחרמות ואם בפנייה לזירה הבינלאומית. עם זאת, דווקא במציאות בה לא נראה שיש סיכוי לשינוי קרוב, יש צורך דחוף לנסח חזון שינחה את הפעולה הפוליטית ויעניק לה השראה. כמי שמשתייך לקהילה היהודיתציונית, אני חושב שהחזון הזה חייב לתת לה מקום, מה גם שזו הדרך היחידה לגייס משאבים פוליטיים לקידומו – אפילו אם אלה משה ארנס או ציפי חוטבלי.

את התפקיד הפוליטי שלי, כיהודי, אני לא רואה כ"סיוע" לפלסטינים, אלא בעמידה, מצד אחד, על האינטרסים הפרטיקולאריים שלי, לצד מימוש של מחויבויות אוניברסאליות. במסגרת זו, אני מקווה לתנאים בהם הפלסטינים יוכלו לנסח מחדש את האינטרס הקולקטיבי שלהם – ולקדם אותו – אחרי ההרס והדיכוי של השנים האחרונות; וזאת מבלי לפגוע באינטרסים הבסיסיים שלי. מרחב דמוקרטי, ולו ליברלי, על בסיס "אדם אחד – קול אחד" הוא הרבה יותר מהעיר ראמאללה כאשר טנקים סובבים בתוכה (כמו עד לפני כמה שנים) או סביבה (כמו היום). או אז יוכלו הפלסטינים להפתיע את ארנס וחוטבלי, ולקדם מדינה יותר ויותר שוויונית.

חוטבלי. שותפה לדרך? היא בטוח עדיפה מהציפי השנייה

נקשור קצוות. הדחייה המוחלטת של הקולוניאליזם והציונות משקפת ביטול מצער, ודמיוני, של היסטוריה וניסיון בני מאות שנים. זו בריחה מהממשות הפוליטית, כזו האופיינית לחוגים רחבים בשמאל, המתבטאת באמונה לפיה ניתן להיפטר מהעוינות בין היהודים לערבים כמו גם מהזהות הציונית של רוב רובם של יהודי הארץ. בניגוד לכך, יש לקדם פוליטיקה שמצד אחד חותרת באופן רדיקאלי תחת המציאות הקיימת, וכמובן תחת הדיכוי הישראלי הגובר – בבילעין או באלעראקיב; ומצד שני מציעה חזון הרלוונטי לכל יושבי הארץ (ולפליטים המתדפקים על דלתה) – כזה הלוקח בחשבון לא רק את קיומם כפרטים, אלא גם את הזיכרון הקולקטיבי שלהם והמאוויים הנגזרים ממנו.

אפשר לומר שהאתגר העומד בפני השמאל היהודי הוא גיבושו של שמאל רדיקאלי ציוני – זה עשוי להישמע כמו סתירה, אבל הפוליטיקה הממשית עשויה מסתירות. אני, לפחות, די אוהב (וגם שונא) את הסתירה הזו. איני רוצה להיפטר ממנה. זה יהיה כמו להיפטר מעצמי.

אנחנו לא לבד

7 בספטמבר 2010

אסף אורון

הסערה הציבורית סביב ההיכל באריאל גלשה לכיוון נוח ומוכר לעייפה: "הבועה הצפונבונית נגד המתנחלים." נעים להמשיך מלחמות תרבות חסרות שחר, ויש לי עוד כמה להציע אם אנחנו כבר בקטע ("ווזווזים נגד צ'חצ'חים", "דוסים נגד אוכלי שפנים" ואפילו "סחים נגד היפסטרים") – אבל זה לא הסיפור העיקרי כאן.

כדאי יותר להתעמק בתגובתם הנזעמת של שרים וחברי כנסת מן הימין, בנוסח "אריאל היא ישוב ישראלי נורמטיבי". מבחינה אובייקטיבית טהורה הם טועים: אריאל מעולם לא סופחה לישראל. כמו כל ההתנחלויות, אריאל היא "אי" אזרחי מרופד היטב שמדינת ישראל הקימה באזור מחוץ לגבולותיה, כשעל תושבי האזור החיים סביב ה"אי" ומשתייכים לעם אחר היא ממשיכה להשליט דיקטטורה צבאית. לא זו בלבד שהתושבים סביב ה"אי" ששמו אריאל אינם אזרחי ישראל; החל מ-2002 נחסמה בפניהם כל דרך לקבל תושבות ישראלית, אפילו אם הם נשואים לאזרחית ישראלית.

מבחינת האינטרס הפוליטי הצר תגובת מנהיגי הימין היא שיא האיוולת – כי היא מפנה את תשומת הלב דווקא אל מה שממשלות ישראל לדורותיהן מנסות להסתיר. אם אריאל היא אכן ישוב ישראלי נורמטיבי, אז ברור שישראל הנורמטיבית אינה דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה בנוייה מ"איים" מיוחסים בלב אוקיינוסים של דיכוי? ואם אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי, מדוע אנו משקיעים מזה 43 שנה את מיטב משאבינו בטיפוח ונירמול "איים" חוץ-טריטוריאליים כאלה? הרי רוב עם ישראל נטש את האמונה המשיחית בארץ ישראל השלמה.

האמת ששתי האפשרויות נכונות. עם כל הכבוד לאנשי התיאטרון המורדים, הגעתו של תיאטרון הבימה לאריאל – חגיגה אשר, ייאמר לזכותם, הם כבר הצליחו לקלקל – היא רק הדובדבן שבקצפת על עוגת הנורמליזציה של מפעל ההתנחלויות, עוגה שנאפתה כבר מזמן. בניגוד לישי גולן ושות', עובדי הגופים הבאים אפילו לא מיצמצו כשנדרש מהם להתייחס לאריאל כאל ישוב ישראלי נורמטיבי: חברת החשמל, בזק, מקורות, אגד, דן, רשות הגנים הלאומיים, קופות החולים, רשתות השיווק, סטימצקי, וכו' וכו'. עולה על כולנה ה"חברה להגנת הטבע", אותו גוף ענוג וירוק. מיד אחרי 1967, בתקופה בה מפעל ההתנחלויות עוד היה חלום רטוב של קומץ משוגעים לדבר, אותם אוהבי-טבע הזדרזו להקים התנחלויות ומאחזים בשטחים תחת הכותרת המלבבת "בית ספר שדה". בהתחשב בנטייה הישראלית לראות את המציאות דרך מלחמות תרבות מפוברקות (ראו לעיל), הלבשת ההתנחלויות בכסות חילונית לבנבנה ורומנטית בעזרת "בתי ספר שדה" הופכת את החברה להגנת הטבע לגוף החוץ-ממשלתי שתרם יותר מכל לנורמליזציה החברתית של ההתנחלויות. לסיכום, מבחינה חברתית ותודעתית אריאל 2010 היא דווקא כן ישוב ישראלי נורמטיבי. מה שאומר שישראל 2010 אינה דמוקרטיה, אפילו לא בערך.

אבל גם האפשרות השנייה נכונה! אריאל אינה ישוב ישראלי נורמטיבי. היא אינה שוכנת בתוך גבולות המדינה, והפרוייקט שהיא אחת מספינות הדגל שלו לא הוכר בידי אף ממשלה בעולם. אפילו ארה"ב שבעצם עוזרת לממן את ההתנחלויות בעקיפין, מתנערת מהן באופן רשמי. מכאן שבבולמוס הנורמליזציה של ההתנחלויות הפכה ישראל את עצמה למדינה לא נורמטיבית. הממשלה אולי הצליחה לעבוד על רוב אזרחי ישראל, אבל שאר העולם כבר מתחיל להבין את הישרא-בלוף ולעשות משהו בנדון. ככל ששרינו יכריזו בגרון ניחר שאריאל היא "ישוב נורמטיבי" ויתעללו בעולם התיאטרון הסורר, כך הם מספקים עוד תחמושת משובחת למארגני החרמות למיניהם, ולטענה כי צריך להחרים את "ישראל הנורמטיבית" כולה – ובמיוחד את מוסדות התרבות שלה – ולא רק את ההתנחלויות.

רדיו טלסקופ של אוניברסיטת קיימברידג'. Is there anybody out there?

אבל אם כאמור הסיסמאות של ארץ ישראל השלמה איבדו את קסמן מזמן, ורוב תושבי השפלה לא ביקרו אפילו בירושלים כבר 20 שנה, אז למה כל-כך קל לגייס את כולנו לשותפות בעסק מועד-לפורענות זה? למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו ולפלסטינים? הרי צריך לנדוד למחוזות ספרות הפנטסיה כדי למצוא מקבילות לפרוייקט הלאומי הראשי שלנו מאז 1967. למשל תמונתו של דוריאן גריי, או ניסיונותיו המעוותים של לורד וולדמורט להשיג חיי אלמוות דרך השחתה פיזית של נשמתו.

את התשובה נתן בלי משים אלוף בן, שסיים כך את תיאור ימיו כסוהר צבאי בלבנון:

"אבל לקח אחד למדנו: בלי קשר לפוליטיקה, עדיף להיות השובה ולא השבוי…. לשמור על העציר ואחר כך ללכת לחדר האוכל, ולא לסעוד בכריעה עם ידיים כפותות באולם מסריח."

הסוד מאחורי הישרדותם המפליאה של הכיבוש וההתנחלויות הוא השכנוע הפנימי העמוק של רוב הישראלים שזה או אנחנו או הם. שבארץ יהיו תמיד רק עריצים ונתינים במקרה הטוב, משמידים וקורבנות במקרה הרע. מן הסתם זו תפיסת עולם אנטי-דמוקרטית, תפיסה הנשענת פחות על ראיות בשטח או לקחים היסטוריים – ויותר על אוסף הטראומות שצברנו במהלך הדורות. מבחינה נפשית, עבור רובנו הפלסטינים הם רק החולייה הנוכחית בשרשרת נצחית של צוררים, מפרעה ועד היטלר.

בעצם, הבחירה של אלוף בן "ללמוד" לקח מסוים מחוויית הסוהרות על אנשים שאין לו מושג מה פשעם מלבד השתייכותם לעם היריב – היא דווקא מעשה פוליטי מובהק, ההיפך הגמור מ"בלי קשר לפוליטיקה". בן תוכנת אל המסקנה שלו, כמו כולנו, מתוך אמונת האין-ברירה, אמונה השולטת בנו במעגלים של הצדקה-עצמית המובילים לאבסורד. אנחנו חושדים מיידית בכל ערבי ובמיוחד בכל פלסטיני, משום שקופת השרצים של המעשים שעוללנו לעמו היא כה כבדה שהוא צריך להיות קדוש כדי לא לזמום משהו נגדנו. משום כך צריך להמשיך ולגרום לו עוד ועוד עוולות; פשוט "אין ברירה", זה עניין של פיקוח נפש.

כך למשל משפחה פלסטינית שמי מבניה נהרג בידי חיילים או מתנחלים, הופכת אוטומטית ל"מנועה". הם יסורבו כניסה לארץ ותנועתם בתוך השטחים תוגבל מאוד – גם אם אין למשפחה עבר "בטחוני". עצמו את העיניים ודמיינו שזה קורה בארץ אחרת: מישהו נרצח או נהרג בשגגה, ואם הוא שייך לקבוצה לאומית מסוימת זוכים קרוביו למאסר עולם אוטומטי ללא משפט. "דמוקרטיה"? "אין ברירה"? "ביטחון"? עריצות וטירוף! עכשיו תחזירו את שמות הקוד המזהים ("פלסטיני, ישראלי") ופתאום זה נראה לנו טבעי ומוצדק ודמוקרטי ונורמטיבי ומאוד-מאוד בטחוני.

(תודה לבלוגר heathlander שהאיר את עיני בנדון)

אבל עם כל הכבוד לטראומות ולתסביכים שלנו, יש עוד שחקנים בהצגה הזו.

אלוף בן שכח לציין שקו ישר מוביל ממסע ההרג וההרס של אריק שרון בלבנון, בו היה בורג פעוט – אל הקמת ארגון החיזבאללה. גם המצרים לא השלימו עם השפלתם הבינלאומית כעם של יחפנים המשליכים נעליהם במדבר, ותוך שש שנים מתבוסת 1967 החזירו לנו כגמולנו. אפילו התופעה האיומה של פיגועי התאבדות פלסטינים בישראל התפתחה בראש ובראשונה כתגובה אלרגית לחצי יובל שנות כיבוש. העיקרון פשוט להפליא: אם מביאים את הזולת למצב בלתי נסבל מבחינתו, הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיגבה מאיתנו איזשהו מחיר, ככל שיכולתו משגת. ה"אין ברירה" הביטחוניסטי גורם לנו להתמקד בטיפול בסימפטומים של כל תופעה באופן שמחריף את בעיית היסוד עצמה, וחוזר אלינו כבומרנג עם סימפטומים גרועים בהרבה.

יתר על כן, דווקא עצימת העיניים ומילוי תפקיד הסוהר בכל מצב ובכל מחיר כי "זה עדיף על ההיפך", חושפים את החפ"ש הישראלי עצמו להפתעות לא נעימות ברמה האישית. מאז 1982 ועד היום נופלים ישראלים בשבי מיליציות לבנוניות שונות, ולא תמיד משתדלות הרשויות לשחרר אותם. גם השבוי של המדינה – גלעד שליט – הוא קורבן של החלטתנו להפוך מכובשי עזה לסוהריה במקום לשחרר אותה לחופשי, ושל התעקשותנו להחזיק ברבבת אסירים פלסטינים שהורשעו בהליכים מפוקפקים.

בקיצור, חושבים שזכותנו להמשיך לשלוט בפלסטינים, לשדוד את אדמותיהם ולנרמל את השוד, פשוט כי אנחנו טובים וחזקים מהם? חושבים שזכותנו לקבוע את גבולותינו באופן חד-צדדי, וגם לחרוג מהם בזמן ובמקום הנראים לנו? תגידו זאת בגלוי. מספיק להתחבא מאחורי התרמית העצמית של "אין ברירה", כי יש ברירה.

אם רוצים שההצגה שלנו תיגמר טוב – כדאי שנבין סוף-סוף שאנחנו לא נמצאים בה לבד, ובטח שאנחנו לא כותבים לבדנו את סופה.

Bi-national, Bi-sexual

3 בספטמבר 2010

ליותם

אחד ההישגים המרשימים שכבר השיגה המדינה הדו-לאומית – הידועה גם בשם "המדינה האחת" או פשוט "המדינה" או "הרפובליקה"  – הוא הפתח שהיא פתחה לניסויים מחשבתיים ולרעיונות פוליטיים יצירתיים. שמעתי פעם הרצאה שבה הוצע שהמדינה הדו-לאומית תהיה טבעונית ואנרכיסטית; והצעה אחרת שהיהדות, האיסלאם והנצרות ייאסרו בה ודת המדינה תהיה הדת המואבית. אני לעומת זאת רוצה להציע הצעה ריאלית יותר, שנוגעת דווקא לתחום המיניות: המדינה הדו-לאומית תוגדר על פי חוקתה כמדינה בי-סקסואלית, והסטרייטיות וההומוסקסואליות יוצאו בה מחוץ לחוק. בפשטות, אפשר להעניק לחזון הזה את הכותרת "מדינה בי-לאומית".

מה שנאמר עד כה נשמע אולי תלוש, או אירוני בצורה קיצונית. אבל אין שום דבר תלוש בחזון הזה. להיפך: נראה לי שהוא מאפשר להתגבר על אחת ההתנגדויות הגורמות לרעיון הדו-לאומי להישמע דמיוני ותלוש. הרבה אנשים, וגם כאלה שאין להם דרכון רומני, מעדיפים כבר להגר בכל דרך מאשר לחיות במדינה מזרח תיכונית שתהיה דמוקרטית יותר, ולכן יהיה בה כנראה ביטוי גדול יותר לקבוצות דתיות מאשר במדינה ה"יהודית-דמוקרטית". הפחד הזה מבוסס על הערכה שאינה חסרת בסיס, על פיה המדינה האחת תהיה פחות מערבית, פחות ליברלית ופחות חילונית. כי כל הרעיון במדינה האחת, שבלעדיו העניין הוא קצת חסר טעם, הוא שהמרחק החברתי והתרבותי בין תל אביב לשכם יתקצר משמעותית. וגם בהנחה שהקולקטיב היהודי בכללותו יהיה מוגן בהסדרים מסוימים, ברור שתל אביב הדו-לאומית לא תהיה תל אביב היהודית, האשכנזו-ליברלית.

וכך, אחת השאלות שעולות בשנים האחרונות בחוגים ליברליים-פרוגרסיוויים בתגובה לכל הצעה לביטול מדינת ישראל היא: "ומה יעשו ההומואים?". לא מעט אנשים מוכנים לוותר ברצון על הדגל הכחול לבן, על ההמנון, על חוק השבות ואפילו (קצת פחות ברצון) על אינספור הפריווילגיות המוענקות ליהודים בישראל. אלא שהם נהדפים מרעיון המדינה האחת ברגע שעולה החשש לשינוי באורח החיים המערבי (עם או בלי מרכאות) שלהם, שהליברליזם המיני הוא הדגל המרכזי שלו בעידן הנוכחי. המערך הזה מתגלם למשל בדמותו של גידו וסטרוולה, שר החוץ של גרמניה וההומו החזק בעולם, שהוא מנהיג מפלגת הימין הליברלית FDP ומסתדר ממש טוב עם איווט ליברמן.

ציור של פול קדמוס. ההומואים (לשעבר) ירוויחו הרבה

זה מוזר, כי פתאום מתברר שאחד היסודות המרכזיים כיום של הציונות ושל זכות הקיום של מדינת ישראל הוא הגנת ההומו – עיקרון שלמיטב זכרוני לא מופיע בשום סעיף במגילת העצמאות. אבל זהו אחד המאפיינים של שלטון הליכוד הנוכחי – משטר שלכמה מקודקודיו יש לפחות ילדה לסבית או ילד הומו אחד בבית. הליכוד החדש של ביבי השני כרת ברית עם הממסד ההומואי, והוא בתמורה מבטיח את נאמנותו. כידוע, הנקודה ההומו-לסבית גם משחקת היום תפקיד לא מבוטל בתעמולה הישראלית במערב, מה שמתבטא למשל בקליפ המחריד הזה. באופן כלשהו, המערך הקולוניאלי של ההפרדות, המחסומים, החומות והחוקים המפלים ממוצב כיום כאילו הוא נועד בסופו של דבר להגן על ההומו היושב בקפה לנדוור מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי והחשוך. יש המרחיקים לכת וטוענים שישראל (שבה, להזכירכם, בכל זאת טובחים בהומואים) היא גם הכוח המגן של ההומואים הפלסטינים (למשל המאמר הנלעג הזה), ואולי של כל אוחצ'ה נרדפת מהמפרץ ועד האוקיינוס.

התפנית המוזרה הזאת ביעדיה של הציונות מעלה כמה שאלות מטרידות. למשל: האם אפשר להחזיק תחת דיכוי עם שלם, ועוד כמה עמים נוספים תחת מערך המשת"פים של ההגמוניה הציונית-אמריקאית במזרח התיכון, רק כדי שאני וחבריי נוכל להמשיך להיות "גייז" בלב המזרח התיכון? נדמה לי שהתשובה שלילית. אבל לא צריך להסיק מכך שהומואים יצטרכו להגר כשהציונות תקרוס. הם יוכלו פשוט להפסיק להיות הומואים.

בדיוק ככה: להפסיק להיות הומואים. הקטגוריה "הומו" היא לגמרי לא קדושה. כידוע, היא נוצרה בנקודה מסוימת במאה ה-19 בהקשר רפואי-קליני דכאני, ואחר כך אומצה כזהות שנושאיה נלחמים על זכותה להתקיים. אבל אף אחד לא אמר שבכל קונסטלציה תרבותית ופוליטית, קיומם של גייז הוא אידיאל שחייבים למות למענו (דרך אגב, זה נכון גם לגבי קיומם של יהודים). משהו בתשוקה הזאת דווקא נוטה לפשוט וללבוש צורה, ולא להתקבע בזהות מוגדרת כלשהי. נשים שכבו עם נשים וגברים אהבו גברים גם לפני שפתחו את המרכז הגאה או שיניב ויצמן סיים קורס קצינים. זה נשמע קיצוני, אבל אני יכול להבטיח שב-30 השנים הקרובות יקרו כמה תמורות קיצוניות הרבה יותר, למשל חזרה לתקופת האבן. כדאי להתחיל להתרגל לשינויים.

2.

"זה פשר הקיום שלנו. להיות דוגמא והזהרה. ולמרבה הצער אף אחד לא מתייחס לזה. הדבר היחיד שיש להטרוסקסואלים להגיד כנגדנו זה שהם יכולים להוליד ואנחנו לא. אבל אנחנו מציעים פה אפשרות אחרת, חיונית. לא הבנתם את זה אלף שנים, אלפיים שנה, יבוא האלף השלישי ותצטרכו להבין. ובדיוק בגלל זה, כשאני שומע על הומואים שרוצים להתחתן או לגדל ילדים באיזו דרך זה נראה לי ממש מגוחך. זה הרי חיקוי של השונאים אותנו. הם רוצים להידמות אליהם. הם אומרים: 'אנחנו נהיה יותר סטרייטים מכם, ואז אתם תקבלו אותנו'. אבל הסכין תישלף! ולא יעזור להם. הם לא מודעים לזה שהסטרייטים, החברים הכי טובים שלהם, ירצחו אותם בסוף. יקרה להם בדיוק מה שקרה ליהודים בין שתי המלחמות. הם קיוו שהחברים הכי טובים שלהם יעזרו להם, אבל הם לא פצו פה".

(הסופר יותם ראובני בריאיון לע. א., "העיר", דצמבר 2002)

לכאורה, נשמע כאילו אני מצפה מההומואים לוותר על הכול בלי לקבל כלום. אבל ההומואים (לשעבר) דווקא ירוויחו הרבה מאוד מכינון המשטר הבי-לאומי. כי המשטר הבי-לאומי הוא לא משטר סטרייטי. הוא מבוסס על הרעיון של ביטול קטגוריית הנטייה המינית – ומבחינה זו, חזרה לעידן הטרום מודרני שבו הומואים פשוט לא היו קיימים, וכך גם סטרייטים. אף אחד לא יהיה הומו, ולכן אף אחד לא יהיה סטרייט.

אחד היתרונות הוא שאפשר יהיה להתחיל עם כולם. אף אחד כבר לא יצביע על איזה עלם חיוור ויגיד: "הוא? הוא דווקא בכלל סטרייט". כי לא יהיו סטרייטים. כולם יהיו בי. שלא לדבר על זה שההומואים (לשעבר) יוכלו לשכב גם עם בחורות (!), ולהיפך.

בנוסף, נדמה לי שאפשר לנסח את האידיאולוגיה הזאת גם בכותרת "beyond Uchovskism". שהרי, אידיאולוגיית הגיי הצמיחה גם כמה מוסדות ומנהיגים רבי עצמה, שמדכאים בעיקר את הלהט"בים עצמם. הרבה אנשים שאני מכיר פוחדים מגל אוחובסקי הרבה יותר משהם פוחדים מאסמאעיל הנייה או מעובדיה יוסף. אפשר לומר שהלסביות, ההומואים, הבי והטראנסים הם כיום אוכלוסייה הנתונה תחת משטר די עריץ, במידה שעשויה להצריך בקרוב התערבות חיצונית.

ציור של וינצ'נזו איוזה. למעשה, הערבים מעולם לא היו סטרייטים

רק כדי למרוד במשטר האוחובסקיסטי (שהוא כמובן לא משטר פוליטי במובן המסורתי, וזה דווקא סוד הכוח שלו), שווה לעשות תפנית קיצונית למדי ולנטוש את פוליטיקת הגאווה. אם דורשים מאיתנו לצאת מהארון, ניכנס לארון בחזרה כדי לעשות דווקא. ברור, עם זאת, שמי שיצא מהארון כבר לא יכול בדיוק להיכנס. הדלת תתקשה להיסגר. זה גם הרעיון של המשטר הבי-לאומי: שהוא מעלים את הפולטיקה הלהט"בית אבל גם מביא אותה לתכליתה, לטלוס שלה. הישגים מסוימים של המאבק הלהט"בי לא יוכלו להימחק.

הרעיון הזה מתקשר לתפישות שונות שצומחות כיום בשיח התיאוריה הקווירית, ומנסחות תביעה לגאול יסודות מסוימים של הקיום ההומו-לסבי מלפני עידן היציאה מהארון. החוקרת הת'ר לאב, למשל (שהרצתה לפני כמה חודשים בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב), כתבה על זה ספר מעניין בשם Feeling backward. היא טוענת שם שאי אפשר להתייחס לכאב ולבושה של החיים בארון בתור איזו תופעה היסטורית שדינה להיעלם עם ההתקבלות המוחלטת על ידי החברה הסטרייטית, כיוון שהכאב והבושה האלה היו ונותרו המרכיבים המכוננים והמעניינים ביותר של התרבות ההומו-לסבית.

טענה פרובוקטיווית יותר מובאת על ידי החוקר הפלסטינו-אמריקאי ג'וזף מסעד מאוניברסיטת קולומביה, בספרו מעורר המחלוקת Desiring Arabs שיצא ב-2007, ובכמה מאמרים אחרים. בקווים כלליים, מסעד טוען שהקולוניאליזם האירופי כפה על הערבים, שבקרבם מין חד-מיני היה נפוץ, את התפישות המודרניות הקליניות בדבר הומוסקסואליות ואת "המשטר ההטרוסקסואלי" המבחין בין הומו לסטרייט. בעשורים האחרונים, כאשר משטר השיח במערב השתנה והומוסקסואליות זכתה ללגיטימציה, השתנתה האסטרטגיה של האימפריאליזם המערבי, והנחשלות הערבית קושרה דווקא לדיכוי של הומואים.

While the premodern West attacked the Muslim world’s alleged sexual licentiousness, the modern West attacks its alleged repression of sexual freedoms. Representations of the Arab world in the discourse of the Gay International… range from the horrific to the splendid, the latter on account of the availability of Arab men willing to engage in insertive anal intercourse with Western (read white) gay men. In the context of an Arab anticolonial nationalism or the more recent Islamism seeking Western technological modernization while preserving its version of cultural or religious authenticity, the Gay International is correctly perceived as part of Western encroachment on Arab and Muslim cultures. The fact that the Gay International relies on the same organizations (e.g., the U.S. State Department, the U.S. Congress, U.S.-based human rights organizations, the American media), practices, and discourse that advance U.S. imperial interests is certainly a cause for suspicion. .

מסעד, שכבר הואשם בהומופוביה, מפנה אצבע מאשימה אל "ההומואיות הבינלאומית" (Gay International), העומדת לטענתו מאחורי מהלך מיסיונרי של כפיית החלוקה הבינארית הומו/סטרייט על תרבויות שבהן היא מעולם לא התקיימה. הקטגוריות הומו ולסבית הן לטענתו לגמרי לא אוניוורסליות, ולכן לטענתו יש להיאבק בניסיון האינטנסיווי לנטוע אותן במזרח התיכון. יותר מכך: הכפייה הזאת גורמת למעשה להטרוסקסואליזציה כפויה של הערבים ה"לא הומואים", שמעולם לא היו הטרוסקסואלים במובן המקובל במערב. היא גם גורמת לתגובת נגד הומופובית מצד ארגונים אסלאמיים ואחרים. הוא טוען שגם ממשלות ערביות, למשל ממשלת מצרים, "אינן מדכאות פרקטיקות של סקס חד-מיני אלא רק את ההזדהות הסוציו-פוליטית של אותן פרקטיקות עם זהות ה-gayness המערבית". הוא מסכם בטענה –

When the Gay International incites discourse on homosexuality in the non-Western world, it claims that the “liberation” of those it defends lies in the balance. In espousing this liberation project, the Gay International is destroying social and sexual configurations of desire in the interest of reproducing a world in its own image, one wherein its sexual categories and desires are safe from being questioned.

לא חסרות נקודות בעייתיות בתזה של מסעד. גם לא חייבים כמובן לקבל כפשוטו את החזון של ביטול הגיי. אבל בסופו של דבר, טרנספורמציה רדיקלית יכולה להיות אתגר או הרפתקה לקהילה הלהט"בית כאן, אם חבריה מעוניינים להשתלב במרחב ולא לדחות אותו. כי התבצרות בכמה רחובות בתל אביב היא ממילא לא ברת קיימא לטווח הארוך. עדיף בהרבה שאנחנו נוביל את המהלך הזה משיכפו אותו עלינו.

איך לייצר תדהמה

1 בספטמבר 2010

שאול סתר

 חגי אלעד כתב אתמול ש"למכתב 'האמנים הסרבנים' יש פוטנציאל להיות ההצגה הכי טובה בעיר" אבל איזו מין הצגה בדיוק? "הטרגדיה של הכיבוש", מחזה האימה של יובל שטייניץ ("מי שמחבל בכך, אין מקום להעסיקו בישראל", תיאטרון האבסורד של רון נחמן ("לתרבות אין קשר לפוליטיקה") או דרמת המוסר קורעת הלב, רצופת חיבוטי הנפש, של דרור קרן, שרה פון שוורצה ודליה שימקו?

ואולי מה שמתרחש לנגד עיניינו הוא מחזה ברכטיאני, שבבסיסו ניצב, במילותיו של ולטר בנימין, עקרון ה"הפרעה" (Interruption, Unterbrechung): השחקנים הרי הודיעו שלא ייסעו לאריאל ולא יופיעו שם ב"היכל התרבות החדש”; במילים אחרות, שהגיע הזמן שהמחזה לא יוצג, שההצגה לא תעלה על הבמה. בניגוד לתיאטרון האריסטוטלי, שמתארגן סביב ההזדהות עם הגיבור ונוצק מתוך התנועה הרציפה המובילה אל הקתרזיס, מה שנגלה לעינינו בימים האחרונים הוא ארוע תיאטרוני שכולו עצירה, השעייה וסירוב. זהו ארוע שמבקש להפסיק את רצף ההופעות, להפריע לסדירותה של הפעולה. “התיאטרון האפי [הברכטיאני] איננו מייצר אמפתיה אלא תדהמה. בקצרה, במקום להזדהות עם הפרוטגוניסט, על הקהל ללמוד כיצד לחוש תדהמה לנוכח הנסיבות שתחתן הפרוטגוניסט פועל" (ולטר בנימין, "מהו תיאטרון אפי?"). אכן, מעטים אולי מצליחים להזדהות עם "האמנים הסרבנים", אבל רבים נדהמים מפעולתם – פעולה שהיא כאמור אי-פעולה, עצירת רצף הפעולה לטובת חשיפת התנאים והנסיבות שמסדירים את פעולותינו ברגיל. ובאמת אין צורך להזדהות יתר על המידה עם שחקנינו היפים, בבחינת בחורינו הטובים, בקרב במלחמה ובקרב על השלום, באומץ להרוג ובאומץ לסרב. זו פשוט טעות בז'אנר. במקום התענגות קתרטית על פעולתם של הגיבורים, כדאי אולי להישאר עוד רגע עם התדהמה שנוצרת בעקבות ההפרעה לפעולה.

ברכט. על הקהל ללמוד כיצד לחוש תדהמה

איזה רצף של פעולה פורעת החלטתם של השחקנים שלא להופיע באריאל? “האמנים הסרבנים" עשו, בדיוק באי-עשייתם, מה שלא נעשה כבר זמן רב. הם לא יצאו נגד הימין – נוער הגבעות שלוקח את החוק לידיים, או המתנחלים שהורסים את המדינה, או בנימין נתניהו שמביא עלינו אסון – אלא נגד הממלכתיות הישראלית עצמה. לממלכתיות הזו אין פנים, או שם, או מפלגה, היא לא אדם מסוים ששולט ביד רמה או אידיאולוגיה רהוטה שסוחפת את ההמונים; היא התנאים השרירים שמסדירים את חיינו, את חיי כל אלה הגרים בין הים לירדן. הממלכתיות הזו איננה אריאל, אלא מה שמקיים את אריאל, מקיים אותה כיישוב יהודי, כעיר ישראלית, כמקום שנבנה  בו, מבלי משים, מרכז תרבות ושהתיאטראות מוזמנים, אגב אורחא, להעלות בו את הצגותיהם. הממלכתיות היא הנורמליזציה של גזל האדמות המזדחל, של הסגר והמצור המתמשכים, של ההרעבה האיטית, של חוקי ההפרדה האתנית שמאושרים מדי עת. הממלכתיות היא רצף הפעולות השגור שמתנה את הישראליות; היא הלא-ארוע, הנון-איוונט, של חיינו. את הרצף הזה פורעת אי-הופעתם של השחקנים. כארוע של הפרעה, הוא הופך את תנאי החיים, החיים הפוליטיים וחיי התרבות, לארוע כשלעצמו. הוא יוצר תדהמה באשר לנסיבות הפעולה השוטפת, המורגלת, הרציפה, אם לשוב לניסוחו של בנימין.

אריאל היא שהופכת כאן לארוע וכדי ששאון הבלימה של הימים האחרונים יוסיף להדהד, יש להתעקש ולדון בה: באופן שבו הוקמה, באדמות הפלסטינים אותם גזלה, במי השופכין אותם היא מזרימה לסלפית, בכביש האפרטהייד שמוביל אליה. הארוע של האי-הופעה, ההפרעה לקיומה של ההצגה, מאפשר בדיוק את זה. במקום להעלות את ההצגה הוא עוצר אותה על מנת להציג את תנאי ההצגה: כיצד, בידי מי ועבור מי נבנה היכל התרבות החדש באריאל, מי יוכל ומי לא יוכל להגיע אליו, כיצד יש לנסוע על מנת לבוא בשעריו, ממה צריך יהיה להסיט את המבט על מנת לצפות במחזה שיעלה על הבמה. בקצרה, מה היה צריך לקרות, מה עדיין קורה מדי יום ביומו, על מנת שתושביה היהודיים של אריאל יוכלו ליהנות מקצת תרבות. לעיינינו מוצגת הממלכתיות שמקיימת את אריאל כיישוב מן השורה והממלכתיות היא זו שמוצגת כעת כשערורייה.

ברכט והלנה וייגל בצעדת 1 במאי במזרח ברלין. השחקנים לא ביצעו את תפקידם במשחק הפוליטי אלא הפסיקו לשחק

חלק מהמתנגדים ה"מתונים" למהלכם של השחקנים קראו להם שלא לסרב להופיע באריאל, אלא להגיע אליה ושם להשמיע את דעתם. הם דרשו, במילים אחרות, שלא להפריע את מהלכה של ההצגה, אלא להמשיך ולקיימה. אבל "האמנים הסרבנים" לא ביקשו להביע את דעתם הפוליטית; את זה יכלו לעשות בהתוועדויות חברתיות או בריאיונות לעיתונות. בסירובם להופיע הם תבעו בדיוק להפסיק את מיצג השווא של הבעת הדעה – כאילו דעתם של אנשי אריאל, ולא המעשים שמאפשרים את ישיבתם של יהודים באריאל, היא החשובה – ושל הדיאלוג, שתמיד אמור להתקיים בין שמאל לימין, בין תל אביב לאריאל, ובכך מניח, עוד בטרם נאמרה המילה הראשונה, את גבולות הטריטוריה הפוליטית כגבולות ארץ ישראל השלמה וגבולות הקהילה הפוליטית כגבולות האתנוס היהודי. השחקנים לא הביעו את עמדתם אלא סירבו להביע אותה, ובסרוב זה היפנו את הזרקור לגבולות המתנים את הבעתה של עמדה כלשהי במקום הזה במזרח התיכון. הם לא ביצעו את תפקידם במשחק הפוליטי בישראל אלא הפסיקו לשחק, חדלו ממשחקם. ובהפרעתם למשחק ביצעו, באופן פרדוקסלי, את המעשה התיאטרוני הרציני שהתקיים פה מזה זמן רב.

לכן, כששרת התרבות לימור לבנת מצהירה כי “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות", היא מבצעת את תפקידה במשחק הפוליטי – לא כאשת ימין, כלומר כעמדה מסוימת בתוך המשחק, אלא כמי שמייצגת את המשחק הפוליטי עצמו ומגוננת עליו, על יסודותיו וחוקיו, על כללי הממלכתיות. אבל הארוע הברכטיאני של ההפרעה עורך דה-פאמיליאריזציה לכל אחד מהמושגים שבהם לבנת משתמשת, מחולל הזרה לכשלים הבסיסיים של הממלכתיות הישראלית: מיהו "אזרח” בישראל, ובמיוחד מיהו "כל אזרח", האזרח הכללי, חסר הזהות הפרטיקולרית; האם קיים בכלל מושג "אזרחות" ישראלית, כזה המבוסס על שוויון בין כל אלה המאיישים אותו? מהי "ישראל", מהם גבולותיה, מה נכלל ומה איננו נכלל בהם (ומה מקומה של אריאל בכל אלה)? מהי "זכות" בישראל, למי היא ניתנת, וכיצד קובע מערך סבוך של זכויות מודולריות ודיפרנציאליות לאכולוסיות השונות המתגוררות בין הים לירדן את מבנה השלטון הישראלי? מדוע דווקא על הזכות ל"תרבות" מגינה לבנת, מה כוללת זכות זו, ומהי דמותה של אותה תרבות? ולבסוף, האם כל מה שניתן לעשות עם תרבות זה "לצרוך" אותה?

סרובם של שחקני תיאטרון מסוימים להופיע באריאל מראה כיצד עמדה אנטי-ממלכתית עוברת כיום בהכרח דרך השאלה האחרונה, השאלה בדבר התרבות. עבור שרת התרבות – ועבור כל המערך הפוליטי, הליברלי והדמוקרטי כביכול – תרבות היא מושא לצריכה, ארוע מוסדר בעל גבולות תחומים היטב, שלשמו יש להתלבש יפה, להתבשם ולצאת, בערבו של עוד יום עבודה, בכדי להירגע בחיקה של מה שנתפש כתרבות האירופית הגבוהה. אבל סרובם של השחקנים לשחק מציע תפישה שונה לגמרי של אמנות, או של מעשה היצירה. האמנות מובנת כאן דווקא כהפרעה, כעצירה, כארוע שאיננו נארג אל תחומי החיים האחרים, כי אם תובע לטלטל אותם, לפגום בהם, להטיל בהם אות. מהלך יצירתי זה איננו מתקיים באולם התיאטרון, לאחר הכנות מדוקדקות הן של השחקנים והן של הצופים, כשתי קבוצות המוציאות זו את זו, אלא יכול להתרחש בכל זמן, בכל מקום, ללא התרעה מוקדמת, ולא תמיד תוך הקפדה על בג"ד כפ"ת בראש כל משפט. לפעמים העשייה היצירתית דווקא מפסיקה את מעשה ה"תרבות", במובנה כחלק מחלוקת העבודה של הממלכתיות: אתם על הבידור ואנחנו על הדם. לפעמים התיאטרון דווקא חוסם את הגישה לאולם התיאטרון, לאולם התיאטרון שבאריאל, לאריאל כמקום עם אולם תיאטרון. לפעמים ברכט מוצג בדיוק ברגע שבו מסרבים להציגו.

 

ברכט מקבל את הפרס הלאומי של מזרח גרמניה. השחקנים יצאו נגד הממלכתיות הישראלית עצמה

לפני ששאון העצירה ייאלם, והארוע של האי-הופעה יישמט ויוגש כולו לידיהם הבטוחות, האחראיות והתרבותיות עד בלי די של סופרינו הטובים – שתמיד מצטרפים באיחור, כמו בכל מחאה כנגד עוד מלחמה, רק בכדי לחנוט את המאבק במתק שפתיים ממלכתיות לעילא ולעילא – כדאי לעצור עוד קצת ולדמיין את הפוליטיקה של האי-הופעה, של הסרוב וההפרעה. לחשוב, למשל, כיצד הסרוב להופיע באריאל יכול דווקא שלא להוביל להעמדתו המחודשת של הקו הירוק כקו המוסר, זה המפריד בין פושעים בעברו המזרחי לחפים מפשע בעברו המערבי. הסרוב להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל איננו חייב לעמוד כנגד ההופעה הרוחצת בניקיון כפיה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אחרי הכל, אנחנו יודעים מה ההופעות האלה שוות; כל קשר בינן לבין אמנות מקרי בהחלט.

ברכט אינו מתאים יותר לבורגנות של תל אביב מאשר לבורגנות המתנחלת באריאל, ועדנה מזי"א, ענת גוב ושמואל הספרי אינם בדיוק ממשיכי דרכו (ואגב גם מקליפורניה, שבה כתב ברכט את כמה ממחזותיו המעניינים ביותר, המהפכה הפוליטית/יצירתית כנראה כבר לא תצא). אבל ההפרעה הברכטיאנית שהתרחשה בימים האחרונים פותחת צוהר לפוליטיקה שאיננה בהכרח נשענת על הפעולה והפעולה שכנגד, אלא על הפרעה לרצף הפעולה, על השבתה, קטיעה וחוסר-היעתרות. פעמים רבות מדי הפוליטיקה של הפעולה שכנגד, של האגון המחאתי, מהווה תמונת ראי למיליטריזם הלאומי-ממלכתי ויוצא שהיא משכפלת את הסטרוקטורה הבסיסית שלו ולעתים אף נמסכת אליו כליל בסיכומו של יום. תנועת הסרבנות של תחילת שנות האלפיים (רק קצינים! רק חיילים קרביים!) או תנועת ארבע אימהות (רק אימהות לחיילים! רק ציוניות גאות!) הן דוגמאות לכך. פוליטיקה של הפרעה, לעומת זאת, תובעת לנקב את הסטרוקטורה הממלכתית עצמה ואת מרחב המובנות הפוליטי שהיא מגדירה, דווקא על ידי עצירתה של הפעולה והתנגדות יותר פאסיבית או עמלנית או לא-דרמטית בעליל, למציאות שמידרדרת בעקביות, תמיד בשם הציפייה לדרמה הגדולה (הפצצה האירנית, המתקפה הצבאית הבאה על הפלסטינים) ולמעשה בצילה.

ארגון “מי מרוויח מהכיבוש” הוא לדעתי דוגמה להפרעה מעין זו. לכן אני מציע שלא לווסת את מעשה "האמנים הסרבנים" ולקרוא בו רק "דעה פוליטית" של השמאל הציוני, מעין פרפורי גסיסה של ציבור המבצר את דימויו העצמי כנאור, נאחז ב-1967 כקו פרשת המים ומפנטז ללא לאות על "קץ הסכסוך". שחקנים הבוחרים שלא להציג את ברכט באולם התיאטרון ותחת זאת להפעיל ג'סטה ברכטיאנית בשיח הציבורי יוכלו עוד לערער על הממלכתיות הישראלית כולה.