אקטיביזם, לא פוליטיקה

דרור גולדין

לפני כמה שבועות עפרי כתב על כך שאנשים בישראל כבר לא מרגישים את עצמם כאזרחים שמהווים חלק מרפובליקה. רועי צ'יקי ארד הציע בתגובה שכמו שהדפוס בהיקף רחב הוביל לרפובליקה ודמוקרטיה, והפורמט הדיגיטלי יוביל אולי למשהו אחר. פחות או יותר באותו הזמן אית'ן צוקרמן, מנהל המרכז לתקשורת אזרחית ב-MIT, נשא באוקספורד הרצאה באותו נושא – על האופן שבו אמצעי התקשורת החדשים מעצבים את תפיסת האזרחות החדשה בעת הנוכחית (את הנוסח המקורי של ההרצאה אפשר לקרוא כאן, בבלוג של צוקרמן). אלו עיקריה:

אקטיביזם מקוון. די קל לצחוק על אקטיביסטים שפועלים רק במרחב המקוון. דוגמא נוחה אפשר למצוא בקמפיין האחרון להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק לסימן שווה תחת הכותרת "להט"בים דורשים שוויון" (שבעצמו היה חיקוי של קמפיין אמריקאי בו השתתפו כשלושה מליון משתמשי פייסבוק וגרם לנו לתהות האם בית המשפט העליון אמור לספור תמונות פרופיל בפייסבוק לפני שהוא פוסק בסוגיית ההכרה בנישואין חד-מיניים). רבות מהתגובות לקמפיין מתמצות באמירה "לא מספיק להחליף תמונת פרופיל, צריך להחליף ממשלה", ובמשתמע: להחליף תמונת פרופיל זה בולשיט שלא משנה כלום.

אלו טענות שנשמעות כמו הביקורת של מלקולם גלדוול על תפקיד הרשתות החברתיות באביב הערבי: אקטיביזם "אמיתי" מצריך הסתכנות במעצר או בפגיעה. אקטיביזם מקוון לא מערב סיכון אמיתי, ולפיכך אינו "אקטיביזם אמיתי". יש הטוענים גם מעבר לכך – אקטיביזם מקוון הוא למעשה "בטלניזם" (slacktivism); ובטלניזם, לפי תאורטיקן האינטרנט יבגני מורוזוב, פוגע באקטיביזם "אמיתי" בכך שהוא משכנע אותנו שיש לנו השפעה למרות שאנחנו למעשה לא עושים כלום. נכון יותר לתאר בטלניזם, לטענת מורוזוב ואחרים, בתור אופנה או התנהגות עדרית מאשר בתור סוג של אקטיביזם.

המבקרים האלו מניחים שהאקטיביסטים המקוונים הם נאיביים ושוגים באשליות. הם גם מניחים שיש משהו אפקטיבי יותר שאקטיביסטים מקוונים יכלו לעשות עם תשומת הלב והאנרגיה שלהם. לפי ההסתכלות הזאת, במקרה של המאבק לנישואין שווים, למשל, התומכים פשוט לא היו מספיק פעילים לקידום מפלגות ליברליות יותר בישראל. במקרה של מחאות שעברו "מהפייסבוק לרחובות" – אם מדובר בחברה כמו תוניסיה או מצרים, ואם המוחים מסתכנים בפציעה או מעצר – השיח (המערבי לפחות) מהלל את האקטיביסטים המקוונים. מאידך, בארה"ב, במערב אירופה, או בישראל – המחאה הציבורית מוצגת פעמים רבות כפעולה של "טפיחה עצמית על השכם" כמו במקרה של מחאת האוהלים בקיץ 2011.

תפיסת האזרחות בעידן הנוכחי. הרעיון שיש משבר בתפיסת האזרחות לא ייחודי לפוסט של עפרי. אחרי שעזבה את כס המשפט, שופטת בית המשפט העליון סנדרה דיי או'קונר הזהירה שאמריקאים צעירים לא לומדים את עקרונות הבסיס של תפקוד הממשל האמריקאי וכינתה את הציונים הנמוכים בבחינות הבגרות באזרחות "משבר". התגובה שלה למשבר הזה הייתה להקים את iCivics, אתר שמטרתו ללמד אזרחות באמצעות משחקים מקוונים.

כשאנחנו חושבים על "אזרחות", אנחנו בדרך כלל חושבים על גרסה כלשהי של "האזרח המיודע" (informed citizen). במודל הזה, תפקידך כאזרח הוא להבין את התהליך הפוליטי ואת הנושאים שעומדים על סדר היום, ולהשתתף בתהליך הפוליטי באמצעות הצבעה לנציגים ובאמצעות יצירת קשר עם נציגיך בנוגע לנושאים שמטרידים אותך. המודל הזה מושרש כל כך עמוק ברוב הדמוקרטיות הליברליות המודרניות שאנחנו נוטים לשכוח שהוא התפתח יחסית לאחרונה. בספר "האזרח הטוב: היסטוריה של חיי האזרחות האמריקאים" מייקל שודסון מתאר איך רק במאה העשרים הרעיון שאזרחים רגילים צריכים להיות מיודעים בנוגע ל"ענייני היום" ופעילים בשיח הפוליטי הפך להיות רעיון מיינסטרים (המודל הזה כולל ציפיות לחלוטין לא הגיוניות מהאזרחים, ונמצא במתאם ברור לירידה החדה באחוז ההצבעה). שודסון טוען שהיום עברנו מהמודל של "אזרח מיודע" לפרדיגמות חדשות – מודל "האזרח המפקח", מודל אזרחות מבוסס-זכויות שמחפש שינוי דרך מערכת המשפט, ותפיסה כי האזרחות באה לידי ביטוי בפיקוח על הממשלה ועל שחקנים חזקים אחרים.

אז האם המדדים שבהם עפרי ואו'קונר מודדים חברה אזרחית בריאה הם המדדים הנכונים? האם אכן ניתן להסיק מהציונים הנמוכים בבגרות (או מאחוזי ההצבעה הנמוכים) שצעירים אינם מתעניינים יותר בקהילה שלהם או בחיים הציבוריים? צוקרמן מציע הסתכלות אחרת: צעירים לא מתעניינים בבחירות בגלל התחושה שנבחרי הציבור עצמם חסרי כוח ממשי. חוקר מדע המדינה הבולגרי איוון קרסטב, בספר "אנו מאמינים בחוסר האמונה", בוחן את גל המחאות העממיות באירופה ומגיע למסקנה שבעוד שהפגנות יכולות להביא לשינוי בממשלות, יש להן סיכוי קטן מאוד לשנות את הבעיות הכלכליות העמוקות שמוציאות מלכתחילה צעירים לרחובות. קרסטב טוען שרוב הממשלות האירופיות חסרות כוח מול כוחות כלכליים גדולים יותר – ממשלות ספרד ויוון אולי רוצות ליצור מקומות עבודה נוספים על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל נגזר עליהן לנקוט במדיניות צנע למול האיום בעליית שערי הריבית. כך, אפשר לבחור ממשלה חדשה, ואפשר למחות נגד הממשלה שאוחזת בהגה השלטון, אבל אי אפשר להשפיע על הכוחות הכלכליים שמקשים באמת על החיים במדינה. קשה לטעון בזכות אזרחות אפקטיבית שכוללת בעיקרה השפעה על ממשלה חסרת כוח.

אקטיביזם, ולא פוליטיקה. זה לא שאנשים לא מתעניינים באזרחות. הם פשוט לא מתעניינים בלהרגיש חסרי ישע או חסרי השפעה. רון פורניר מסוכנות הידיעות AP, שמתעסק הרבה בנושא, טוען שדור המילניום מאמין מאוד בהתנדבות ושירות ונגעל באופן עמוק מפוליטיקה. צוקרמן מעיד שדפוס זה של "אקטיביזם, ולא פוליטיקה", משתקף גם בשיחות שהוא מנהל עם אקטיביסטים מקוונים מרחבי העולם במסגרת פרויקט לתיעוד אקטיביזם מקוון. פעמים רבות משתתפים בפרויקטים שנראים לחוקרים באופן מובהק כאקטיביזם פוליטי שמחים בכינוי אקטיביסטים אבל מתנגדים בכל תוקף לתווית "פוליטי". זה מזכיר גם את הביקורת שנמתחה על כך שמוחי קיץ 2011 רצו להגדיר את המחאה כ"לא-פוליטית", ואת הטענה שעלתה לפיה מדובר במחאה פוליטית "בהסוואה" (שני צדדים של אותה הביקורת).

"אזרחות השתתפותית". צוקרמן טוען שהמודל הנוכחי של אזרחות הוא לא "אזרחות מפקחת" כמו שמציע שודסון, אלא "אזרחות השתתפותית". אחד המאפיינים של הגרסא הזו של אזרחות הוא העניין – ואולי אפילו הצורך – שמביעים משתתפים "לראות" איך הם משפיעים על הנושאים שחשובים להם. אנשים שמיישמים פרקטיקות של "אזרחות השתתפותית" גדלו על "תקשורת משתתפת" מקוונת בדמות בלוגים, למשל. הם רגילים ליכולת לחלוק את דעתם עם העולם, וליכולת לראות את ההשפעה שלהם במונחים של כמות האנשים שקראו ושיתפו את המילים שלהם.

הכמיהה הזו לראות באופן ישיר את השפעתך בולטת בעולם התרומות המקוונות. פרויקטים כמו Kiva או GlobalGiving מאפשרים לאנשים לתמוך ביוזמה ספציפית של אדם במדינה מתפתחת, במקום לתרום לארגונים בעלי מטרה ערטילאית של חיסול העוני. Donors Choose מאפשר לתורמים לתמוך בפרויקט ספציפי בכיתה ספציפית, במקום לתמוך בבית ספר שלם או בארגון שעובד על רפורמה בתחום החינוך. Kickstarter ו-Indiegogo (או Headstart הישראלי) מאפשר לתמוך בעבודה ספציפית של אמן ספציפי, במקום לתרום למוזיאון או לקבוצת מחול.

מאפיין נוסף של אזרחות השתתפותית הוא שהיא נוטה להיות מונעת על ידי להט ספציפי, ולא על ידי דבקות רחבה בתנועה או בתפישה פוליטית. קשה לעגן תנועה כמו Invisible Children (מפרויקט "קוני 2012") או את ההתנגדות למאגר הביומטרי במונחים מוכרים של שמאל/ימין. אלו תנועות שמבוססות על נושאים שחוצים את הגבולות המסורתיים בין מפלגות ומאפשרים ליצור קואליציות אד-הוקיות חדשות ולא רגילות. אנחנו מתחילים לראות דינמיקה דומה, למשל, סביב קואליציות מתהוות אשר מתנגדות להתנהלות של משטרת ישראל.

פעולות שמאפיינות "אזרחות השתתפותית". צוקרמן מבצע שתי חלוקות בנוגע לפעולות של "אזרחות השתתפותית": בין השתתפות "קלה" להשתתפות "כבדה"; ובין פעילות אינסטרומנטלית לפעילות של מתן קול.

החלוקה בין השתתפות "קלה" ל-"כבדה" מתייחסת למה שנדרש ממך כמשתתף בפעולה אזרחית: בסוגי פעילות "קלים", המטרה שלך היא רק להיות נוכח – בהפגנה, בחתימה על עצומה, בשינוי תמונת הפרופיל בפייסבוק. בהשתתפות קלה, מישהו אחר ביצע חשיבה בנושא, והגיע למסקנה שמה שצריך כדי להביא לשינוי זו השתתפות של המונים במשהו. במעורבות כבדה, מאידך, העבודה שלך כמשתתף היא להבין מה צריך להיעשות. מישהו שמארגן קמפיין "כבד" יודע שיש לו בעיה לפתור והוא מגייס משתתפים כדי למצוא פתרונות אפשריים, כמו גם כדי למצוא אנשים שמסוגלים ליישם את הפתרונות האלו. "כנופיית נשים בצהוב" והרבה מההתארגנויות בירושלים בזמן סופת השלג הן דוגמאות להשתתפות "כבדה".

החלוקה השנייה מתייחסת לתכלית הפעולה. לפעולה השתתפותית אינסטרומנטלית בדרך כלל יש מטרה ברורה: להעביר חוק, לשכנע אדם ספציפי, לעצב מחדש נורמות חברתיות, וכו'.

"תאוריות שינוי" ופעולות אינסטרומנטליות. פעולה אינסטרומנטלית זקוקה ל-"תיאוריה של שינוי" – רעיון מסדר שמסביר איך הפעולה הזו תגרום לשינוי המיוחל במציאות (נחתים חברי מפלגה על עצומה -> ח"כים מהמפלגה יצביעו בהתאם -> החקיקה תעבור). אנחנו רגילים לחשוב על אקטיביזם ואזרחות כמשהו שמתרחש בעיקר במימד החקיקתי. אבל אחד ההיבטים המרתקים של אזרחות השתתפותית הוא שהיא מתרחשת גם במימדים נוספים. צוקרמן פנה לספר של לורנס לסיג, "קוד וחוקים אחרים של המרחב הקיברנטי", למיפוי של המימדים האלו.

הפריצה המחשבתית המשמעותית של לסיג הייתה הרעיון שיש רגולציה על טכנולוגיה לא רק באמצעות החוק, אלא גם באמצעות הקוד, השווקים, והנורמות. אם מחזיקי זכויות יוצרים רוצים להבטיח שלא משתפים סרטים שהם יצרו באינטרנט, הם יכולים לנסות לקדם חקיקה שמגדירה הפצת סרטים באינטרנט כמקבילה לגניבה – רגולציה באמצעות החוק. הם גם יכולים לנסות לגרום ליצרני מערכות הפעלה להקשות על העתקה של סוגי קבצים מסוימים במערכות שלהם – רגולציה באמצעות קוד. הם יכולים לנסות לגרום לשיתוף סרטים באינטרנט להיות בלתי מקובל חברתית על ידי כינויו "פיראטיות" – רגולציה באמצעות נורמות. או שהם יכולים לגרום לשיתוף קבצים להיות יקר ומסורבל ולרכישת קבצים דיגיטלית להיות זולה – רגולציה באמצעות שווקים. ככל שהמשתתפים האזרחיים החדשים מאבדים אמונה ביכולתם להשפיע על החוק והפוליטיקה, אפשר לראות עלייה ב"תיאוריות של שינוי" שמתרכזות בשלושת המימדים האחרים.

בתגובה לחשיפות של אדוארד סנודן בנוגע למעקב החודרני של ה-NSA, קבוצה של אקטיביסטי תקשורת איסלנדים התחילה פרויקט בשם Mailpile. Mailpile אמור להיות שירות אי-מייל חדשני, שמעוצב במטרה להקל על שימוש בהצפנת PGP כדי להגן על האי-מייל שלך מלהיקרא אם הוא מיורט ע"י סוכנויות ביון. ע"י כתיבת תוכנה שגורמת להצפנה להיות קלה ונפוצה, האסטרטגיה האינסטרומנטלית של Mailpile מבקשת להשיג שינוי באמצעות קוד. יודגש ש"קוד" כאן מתייחס לכל טכנולוגיה שגורמת להתנהגויות מסוימות להיות קלות ולאחרות מסובכות – גם מכשיר שסוגר את הדלת. כמובן שאפשר לראות גם בפרויקטים של הסדנא לידע ציבורי או עקיפת חומת התשלום של "הארץ" כפעולות השפעה באמצעות קוד; אבל גם את פרויקט חלוקת גז מדמיע לדרות רחוב בדרום תל אביב.

פעולות למתן קול. המאבק על זכויות להט"ב, למשל, אינו רק מאבק חקיקתי אלא גם מאבק נורמטיבי. אבל ההסתכלות עליו כמאבק אינסטרומנטלי בלבד מפספס היבטים משמעותיים אחרים שלו. הקוטב ההפוך מ"אינסטרומנטליות" במודל של צוקרמן הוא "מתן קול", מונח ששאול מהספר "עזיבה, קול, ונאמנות" של אלברט הירשמן. בספר, הירשמן מנסה לבדוק איך צרכנים מגיבים לפירמה שאיכות מוצריה מדרדרת. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות שצרכנים הם שחקנים ראציונליים, ושהם יעזבו את מוצרי חברה א' כאשר חברה ב' תציע מוצר טוב יותר באותו המחיר. אבל זה לא מה שקורה במציאות. בפועל, חלק מהצרכנים נשארים עם מוצרי החברה המקורית מתוך שיקולי נאמנות, וחלקם אף עושים יותר מכך ומביעים את מחאתם כלפי הנהלת החברה, בתקווה שהפירמה תחזור לרמת האיכות המקורית של מוצריה.

זאת אבחנה עם השלכות פוליטיות חשובות. אם אתה לא מרוצה מהספק הסלולרי שלך, אתה יכול לעזוב אותו ולבחור בספק אחר. אבל, למרות מה שהרבה אנשים אומרים, מעט מאוד אנשים עוזבים בפועל את המדינה ומהגרים בעקבות איכות הפוליטיקה (אם כי זה בהחלט מתחבר להסבר של עפרי על המצוקה הנראטיבית שמהווה חלק מהסיבות להגירה). "עזיבה" במובן המילולי של המילה מאוד נדירה במקרה הזה, למרות שקרסטב טוען שהרבה צעירים "עוזבים" הלכה למעשה על ידי התנתקות מהפוליטיקה המסורתית. החלופה לעזיבה היא מתן קול – ביטוי מורת רוחנו מחברה או אומה מסוימת, בתקווה שאנחנו יכולים להביא ל"היפוך" בדעיכת איכותה.

הירשמן רואה במתן הקול גם נימוק אינסטרומנטלי – אם מספיק אנשים ירימו את קולם חזק מספיק, ייתכן והם יוכלו לשכנע את ספק הסלולרי או את המדינה שלהם לשנות את מסלולה. אבל למתן קול יש פונקציות חשובות באזרחות ההשתתפותית גם כשאינו מנסה במישרין להביא לשינוי בנורמות או במדיניות: אנחנו משתמשים בקול כדי להזדהות עם תנועה מסוימת לפני שאנחנו לוקחים צעדים אינסטרומנטליים יותר; כשאנחנו נותנים קול לבעיותנו זה מקל על אחרים לתת קול גם לחוויה שלהם, למשל כחברים בקבוצת שוליים אחרת; ושיח רב-היקף ברשתות החברתיות יכול להשפיע על סדר היום של התקשורת הממוסדת ושל קובעי המדיניות (Invisible Children הצליחו בכך ב-Kony2012, כמו גם פעילי מחאת קיץ 2011).

המגבלות של אקטיביזם זה. בספר "הנה באים כולם: הכח של התארגנות ללא ארגונים" משנת 2008, קליי שירקי טוען שהאינטרנט שינה את הפוליטיקה והאקטיביזם בגלל שהיכולת למצוא און-ליין אנשים בעלי דעות דומות ולהניע רשתות של חברים מקלה מאוד על היווצרות מהירה של קבוצות. נראה שהטיעון הזה חזה מראש את "האביב הערבי" ואת Occupy, במסגרתם תנועות גדולות כאילו נוצרו בין-לילה. הסוציולוגית התורכית זיינפ טופקצ'י מנסה לפענח למה כל כך קשה לתנועות העממיות האלו לשמר את עצמן לאורך זמן ולהפוך לתנועות פוליטיות אפקטיביות (במצרים, תורכיה, ישראל, וכו') – בעוד שחלק מהמפגינים הצליחו מאוד ברתימת כח-נגד כדי להדיח דיקטטור, הם מתקשים בתרגום כוח הנגד הזה גם לכוח משילה פוזיטיבי. בעבר, הוצאת 50 אלף איש לרחובות להפגין הצריכה חודשים או שנים של תכנון והידברות בין קבוצות אינטרס שונות. כשהקבוצות האלו יצאו לרחובות, הן ייצגו את העבודה הקשה שנדרשה לבניית קואליציות, ונוכחותם הייתה סימן לרשויות שהן מתמודדות עם התנגדות עמוקה ומאורגנת היטב. לעומת זאת, טוקצ'י טוענת שמחאת פארק גזי הביאה קואליציה שלא היה לה שום נושא משותף פרט לתסכול מארדואן – תורכים לאומנים, כורדים, אלווים, ולהט"בים – ובגלל שהמחאה הביאה אותם כה מהר יחד, עם מעט התפשרויות בדרך, הקואליציה הזו לא היתה יציבה.

הבעיה בהבאת מוחים יחד להתדיינות על מטרה משותפת היא מקרה מיוחד של בעיה כללית: אם אזרחות מונעת ע"י השתתפות להוטה, איך אנחנו יוצרים מרחב ציבורי להתדיינות? זו לא בעיה חדשה, כמובן. וולטר ליפמן פיקפק ברעיון של ציבור פעיל ומיודע בענייני היום. כשהוא טען, הן בספר "דעת קהל" והן בספר "הציבור הדמיוני", שסביר יותר שהציבור יעבור מניפולציה על ידי אליטות אינטרסנטיות – הוא התייחס גם לנושאים אלו. לא סביר שאזרחים ממוצעים, לשיטת ליפמן, יידעו על מה חשוב לדון, ולא סביר שיהיה להם את המידע הדרוש כדי להשתתף בדיונים אלו.

הפתרון שג'ון דיואי הציע בספר שכתב בתגובה לליפמן, "הציבור ובעיותיו", הוא עיתונות חופשית ואינפורמטיבית. עיתונות חופשית באמת דוחה מניפולציות של אליטות ויוצרת אזרחים שמסוגלים להתדיין. אבל האופטימיות של דיואי אינה עוזרת הרבה בהתמודדות עם בעיות של קביעת סדר יום ותשומת לב, או עם האתגר הטמון בצורך לסייע לציבור  -משתתף ונלהט ככל שיהיה – לבחור על אילו נושאים לדון מלכתחילה.

אז האם אקטיביזם מקוון הוא הפעולה האזרחית החדשה? צוקרמן צופה שהדיון בשאלה האם אקטיביזם מקוון הוא בטלניזם או השתתפות מועילה יהפוך בקרוב להיות לא מעניין כמו הדיון בשאלה האם בלוגרים הם עיתונאים: חלק מהבלוגינג הוא עיתונאות, חלק מהאקטיביזם המקוון הוא בטלניזם.

כשבלוגים עלו לתודעה ציבורית לפני כעשור, היו הערכות לפיהן קולקטיבים רופפים של בלוגרים יחליפו את CNN או את הניו-יורק טיימס. ההערכות האלו נשמעות די מטופשות היום, אבל כך גם ההערכות לפיהן רק עיתונאים מיומנים ומנוסים יוכלו לחשוף סיפורים משמעותיים (כמו "גיבורים נולדים במותם" של אישתון). כעבור עשור, הגענו לסוג חדש של עיתונאות, אשר משלב אספקטים ממודלים ישנים וחדשים יחד ויש לו חוזקות וחולשות משלו. מודל בו למערכות עיתונים כמו הגרדיאן וניו יורק טיימס והארץ יש בלוגים, טורי דעה, וסיפורים חדשותיים, ובמסגרתו כותבים יכולים להיות בלוגרים יום אחד וכתבים למחרת. צוקרמן צופה התפתחויות דומות סביב אזרחות השתתפותית, במסגרתן הנורמה עבור קמפיינים פוליטיים ואקטיביסטיים תהיה להסתמך על תמהיל של מדיה חברתית, מימון המונים, וטכניקות דיגיטליות אחרות לצד פעילויות "רגילות" של פרסום, שתדלנות, ואיסוף תרומות.

הערכת ההצלחה של כל פעולה מקוונת היא ביחס למה שהשחקן האזרחי קיווה להשיג ולשאלה האם הוא השיג זאת. בהצלחה.

*

דימויים: תנועה ציבורית. ותודה ליואב ויינפלד על הרעיון. מלמעלה למטה: תמונה 1: Performing Politics for Germany (צלם: דיויד שמידט),  תמונות 2 ו-3: Public Movement, תמונה 4 – צלם: כפיר בולוטין.

אקסלרציוניזם הוא הומניזם

אחד הטריקים שעיתונאים ואנשי אקדמיה מתמחים בהם הוא לתאר תופעה או מושג כלשהו כאילו שהם מכירים אותו מבטן ומלידה, כשלמעשה הם שמעו עליו בדיוק לפני חצי שעה. אני מניח שאנשים מסוימים מדברים ככה על אקסלרציוניזם. "אה כן, אקסלרציוניזם. ברור, זה כבר ישן", הם יפטירו בנינוחות אחרי שבדקו בחופזה בשירותים את הערך בוויקיפדיה. במקרה של אקסלרציוניזם, אין עדיין אפילו ערך, למרות שלפי התרשמותי בשבוע האחרון כל העולם מדבר על זה. בכל אופן, אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי מה זה אקסלרציוניזם. אני אסיר תודה לד' ל' ששם את הלינק על הקיר של ע' ג', ולג' כ' שהיסב את תשומת לבי לקיומו של הכנס המוקדש לנושא באלכסנדרפלאץ, ברלין.

המיקום – מערכת העיתון Berliner Zeitung באלכסנדרפלאץ, הוא די טיפוסי לתמת האקסלרציוניזם. לא במאורה אפלולית בריקסדורף, אלא ליד מגדל הטלוויזיה, במקום הכי בנאלי בברלין, ממש בלבת המודרניות הגרמנית. לפני שהלכתי התלבטתי גם איזה בגדים ללבוש. לקראת אירועים שמאלניים אנשים מקפידים לפעמים להחליף לאיזה קפוצ'ון מהוה, או לכל היותר חולצת כפתורים נוסח ברכט, כדי להיראות פרולטריים. ברור, כמובן, שצריך להסתיר בגדים ממש לא נכונים פוליטית, למשל כל מה שעשוי מעור. מכרה שלי סיפרה לי ממש לפני יומיים כיצד נאלצה להיפרד מכובע החורף שלה בנסיבות לא נעימות. היא קנתה אותו פעם מרוכל טיבטי בהרי ההימלאיה, והוא היה עשוי כנראה מפרווה של ארנבת – אמיתית או מזויפת. למרבה הצער, אותה מכרה הפקירה בטעות את הכובע בבר קווירו-טבעוני כלשהו בנויקלן. למחרת היא חזרה לקחת אותו, אבל אחת העובדות במקום הבהירה לה שהכובע כבר לא ניתן לשימוש: הם קברו אותו בחצר, תחת האדמה הקפואה. כל מה שנשאר לה זה קבר לבכות עליו.

על כל פנים, כמו שציפיתי, בקרב מאות משתתפי כנס האקסלרציוניזם הבעיה היתה הפוכה – האוונגארד האקסלרציוניסטי לא יעז להראות את פרצופו כשהוא לבוש בפחות מהמלה האחרונה של האופנה ההיפסטרית. כי המוטו של האקסלרציוניזם הוא "לא להתנצל על כלום".

הגיע הזמן לנסות להסביר מה זה אקסלרציוניזם. לצורך כך יש להפריד בין "האקסלרציוניזם הקלאסי" של שנות התשעים, לאקסרציונליזם המרקסיסטי הנוכחי. בשנות ה-90, רעיון ההאצה קודם על ידי הפילוסוף הבריטי ניק לנד, שיצא נגד ה-miserabilism"" שזיהה בשמאל – היללנות על כל דבר בעצם. לטענתו, כדי לחולל שינוי מהותי בארגון החברתי יש להאיץ את הקפיטליזם, ולא לבלום אותו. אלא שלנד לא התעניין בעובדים, ולא בבני בכלל, אלא ראה בקפיטליזם מעין כוח קוסמי שמעבר לאנושי – אולי בדומה לתיאוריות שונות של ממים (memes) המציגות את הברירה הטבעית כעיקרון קוסמי שקודם לתופעת החיים וימשיך להתקיים אחריה. כך הוא כותב –

"הקפיטליזם עדיין מאיץ, אף שהוא הביא למימושם של חדשנות מעבר לכל מה שבני אדם יכלו לדמיין. ככלות הכול, מהו הדמיון האנושי? דבר עלוב באופן יחסי, לא יותר מתוצר-משני לפעילות הנוירונים של מין כלשהו של פרימאטים שוכני כדור הארץ. לקפיטליזם, לעומת זאת, אין גבול חיצוני; הוא כילה את החיים ואת האינטליגנציה הביולוגית כדי ליצור חיים חדשים ומישור חדש של אינטליגנציה, הרבה מעבר לציפיות האנושיות.

לנד, אם כן, הוא מעין ניהיליסט, ובכל מקרה פוסט-הומניסט. האקסלרציוניזם החדש, לעומת זאת, רוצה לשפר את חיי האנושות (על תרנגולות לא דיברו), ונוקט בטרמינולוגיה מרקסיסטית. מה זה אומר? למעשה, המניפסט האקסלרציוניסטי אומר את הרוב. הטענה העיקרית, על כל פנים, היא שמה שנשאר מהשמאל בזמננו הפך ברובו לריאקציונרי או רסטורטיבי. כשהשמאל מנסח את החזון שלו, הוא מצטייר במקרה אחד כחזרה למדינת הרווחה של שנות השבעים, ובמקרה אחר כחזרה לאוטופיה קדם תעשייתית של ציידים לקטים שמחים בחלקם. אפשר לחשוב גם על דוגמאות אחרות, שרלוונטיות יותר לשמאל בישראל/פלסטין: חזרה לגלות, חזרה ללפני 67', חזרה ללפני 48', חזרה ללפני המהפך. חזרה ללפני השמדת עמי כנען. חזרה ללפני המבול.

אבל יש לציין שברוב המקרים, השמאל לא מנסח שום חזון. חזון זה מסוכן, ושנוי במחלוקת. לכן רוב מה שהשמאל עושה זה לנסות לבלום כל מיני שינויים והתפתחויות, שהמשטר הניאו-ליברלי יוזם. ההישגים הכי גדולים, שמושגים במאמץ רב, הם השהיה זמנית של יוזמות שונות. זה נכון כמובן במיוחד למאבקים אקולוגיים, שהם מיסודם רסטורטיביים. אף אחד לא מנסה לשפר את הטבע, אלא לכל היותר להותיר אותו בתמימותו הבראשיתית (שכשלעצמה מתקיימת כיום לרוב בזכות טכנולוגיות ניהול ובקרה מאוד לא בראשיתיות).

רוב המאבקים האלה הם מוצדקים כשלעצמם. אבל במקרים מסוימים הם מייצגים סתם נוסטלגיה. דוגמא אופיינית היא המאבק קצר הימים משנה שעברה על שימור גן מאיר בתל אביב בצורתו הקודמת – אף שהשבילים בגן היו מאובקים, לא יפים ולא נוחים. אפשר לטעון שלא מדובר ממש במאבק שמאל; אבל הוא מייצג הלך רוח מלנכולי-נוסטלגי זעוף, שקשור בהחלט גם לחלק ניכר ממאבקי השמאל. לכך מצטרפת תופעה מתרחבת של צדקנות יללנית, שהיא דרך יעילה להפליא להסתיר סתם טיפשות, קטנוניות ועדריות.

אין ספק: אנו חיים בתודעה של אופק נסגר. אין טעם לעזוב את ישראל – בכל מקום שנבוא אליו יספרו לנו שהיה יותר טוב לפני עשור או שניים. במקרה הטוב, יגידו לנו שעכשיו בסדר אבל בקרוב יהיה רע.

קשה מאוד לגייס היום אופטימיות כמו זו של הקומוניזם מלפני מאה שנה. בנג'מין נויס מאוניברסיטת צ'יצ'סטר (Noys), אחד הדוברים הראשונים, אמר שמאה ה-21 מסתמנת כתקופה המוגבלת על ידי סופיות (finitude). השמאל ביוון יכול להפיל את המשטר אם בא לו, אבל גרמניה מחזיקה אותם ברצועה של 20 סנטימטר. אם הם לא יצייתו – הם ירעבו. לפי נויס, כל מה שנשאר זה להיות נוסלגיים – תופעה המתבטאת לדבריו בתרבות ה-  animated GIFs– אסתטיקה של לופ אינסופי מהיר.

זאת גם אחת הביקורות של האקסלרציוניזם על הקפיטליזם: אם מסתכלים על ההבטחות מלפני שניים שלושה עשורים, ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית היא לטענתם עלובה להפליא. הבטיחו לנו מסעות לחלל וערים תת-ימיות, ומה שיש לנו כיום זה לכל היותר טלפונים עם שכלולים. עם זאת, נויס לא אופטימי במיוחד גם לגבי האקסלרציוניזם, וטוען שהוא לא יותר מאשר נוסטלגיה לעתיד, כלומר לתקופה שבה עוד אפשר היה לחשוב על העתיד (למשל לפוטוריזם כמו לפני מאה שנה).

על כל פנים, תנועות שמתנגדות לפסימיות של השמאל קיימות כבר עשור או שניים, והאקסלרציוניזם נבדל גם מהן. ניק סרניצ'ק (Srnicek), אחד משני הנביאים העכשוויים של האקסלרציוניזם, מציין שבשמאל הרדיקלי של השנים האחרונות יש נטייה עזה לספונטני, למיידי, ולפעולה המוכתבת על ידי התשוקה האותנטית. פולחן כזה של התשוקה הפוליטית מתקיים פה ושם גם בבמה צנועה זו. סרניצ'ק מציין שסנטימנט כזה הוא מתבקש, בהתחשב בהיסטוריה העקובה מדם של הניסיונות לארגן את השמאל סביב מפלגה. הוא גם מדגיש שמפלגה של הפרולטריון היא "כלי פרימטיבי", וכך גם  השתלטות על המדינה או אפילו מהפכה.

אבל הרעיון החדש של האקסלרציוניזם הוא שספונטניות היא לא הפיתרון. מה מה ששחרור האדם מצריך הוא תכנון תבוני, שליטה רציונלית על הטבע ועל המשאבים. המשפט האחרון יעורר צמרמורת אצל כל מי שנחשף אי פעם לשמץ של פוסט-מודרניזם, ואפילו תיאוריה ביקורתית באופן כללי. בספר "מודרניות ושואה" שתורגם זה עתה לעברית, מזהיר זיגמונט באומן שפנטזיית התכנון ו"הגינון" של החברה היא הסכנה הפוליטית הגדולה ביותר, ורואה בתעשיית ההשמדה הנאצית את התגלמותה הטהורה ביותר.

מבחינה זו, האקסלרציוניזם הוא אולטרה מודרני. סרניצ'ק קורא להאמין שוב שלהיסטוריה יש כיוון; להאמין בפרויקט המודרניות; ולא להניח שמודרניות זהה לקפיטליזם. כל אלה נשמעות כמו הצהרות חלולות – נגיד כמו קריאות נפוצות במקומותינו "לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות". אבל סרניצ'ק רחוק מלהיות אידיוט. הוא מסביר למשל, שהאוטומטיזציה של הייצור מגדילה את האוכלוסייה העודפת, מה שמביא לרמות אבטלה הולכות וגדלות בקרב צעירים. לדבריו, רק תגובה מרקסיסטית תאפשר להתמודד עם האתגר הזה. אלא שבניגוד לפרויקט הקלאסי של השמאל – תעסוקה מלאה, הפרויקט של האקסלרציוניזם הוא אי-תעסוקה מלאה, בזכות אוטומציה המכוונת לטובת העובדים, ולא לטובת ההון והגדלת הערך העודף. רק ניהול של הטכנולוגיה יאפשר משכורת גלובלית. "ביטול העבודה המנוכרת והחזרתית צריכה להיות המטרה של כל פרויקט לביטול הקפיטליזם".

איך זה יעשה? כפי שפורסם לא מעט בתקופה האחרונה, שוק ההון נשלט היום ברובו על ידי מכונות מסחר.  גם הבנקים המרכזיים משתמשים במכונות כאלה, שמביאים במהירות לניתוק מוחלט בין הכלכלה הספקולטיבית לכלכלה הממשית. האקסלרציוניזם מציע להשתמש בתוכנות כאלה לצורך קידום המטרה של ביטול העבודה. אלכס ויליאמס, השותף השני בניסוח המניפסט, קורא להשתמש במשאבים שמספק הקפיטליזם כדי למפות את העולם המורכב שבו אנו חיים – ובכלל זה "את עצמנו, כלומר את הגבולות והמגבלות שלנו". יש צורך בניסויים בקנה מידה גדול, אך כל זאת במסגרת מבנה לא היררכי. דרושות מכונות קומוניסטיות שיתחרו במכונות הקפיטליסטיות ויחליפו אותן.

מישהו בקהל שאל: איזו לגיטימציה, סמכות אפיסטמית, יש למישהו לבצע תכנון קוגניטיבי בשביל שאר האנושות? ויליאמס השיב: גם מי שמתנגד לגמרי להיררכיה מאציל את הסמכות האפיסטמית שלו לידי מומחים – למשל לטייס או למנתח. דרג של מומחים הוא לפיכך הכרחי.

מה אני חושב על כל זה? זה לא כל כך משנה. במידה רבה, אני מקבל את הדיאגנוזה של האקסלרציוניזם, ונלהב פחות לגבי הפרוגנוזה. ועם זאת, אלה רעיונות מרעננים, ואני מקווה שהם יצברו תאוצה ויקבלו ממשות שמעבר לכינוס היפסטרים בברלין. אפילו כדי שהם יוכלו להיכשל, אבל להשאיר אותנו חכמים יותר ונואשים יותר.

תהילתם של משחיתי המידות

משה סקאל

כשהייתי ילד, בשעות הצהריים של אחד מימי העצמאות, ערכה משפחתי פיקניק בגן העצמאות בתל אביב יחד עם חברים של הורי. בנם של החברים סיפר לי בלחש שבשיחים "יש הומואים", וגם סיפר בכמה מלים מעורפלות מה הם עושים שם, בין השיחים. אני זוכר שהסתקרנתי ומיהרתי לגשת לשיחים ולהציץ, ואכן ראיתי שם גבר – אך למרבה האכזבה (או הרווחה) הוא היה לבדו וניגש לשם רק כדי להטיל את מימיו. שנים אחר-כך שוטטתי עם חבר ישראלי בבר של קרוזינג הומואי בפריז. היינו כבני עשרים, אולי קצת יותר. לא עברו כמה דקות וכבר ניגש אלינו גבר אנגלי הדור פנים ואמר: "זה לא מקום בשביל בחורים כמוכם". ובניסיון אלטרואיסטי להציל את נפשותינו הזכות הודיע לנו באנגלית צחה: "עדיף שתלכו מכאן מיד".

זה היה בפריז בשנות האלפיים. שנים רבות קודם לכן, ב-1834, החליט הדוכס רמבוטו, ראש נפת הסֵן האחראי לעיר פריז, לדאוג "לספק את הצרכים הטבעיים של העוברים והשבים" ובהזדמנות זו גם לשפר את ההיגיינה העירונית. עד מהרה הוצבו 478 משתנות ציבוריות ברחבי עיר האורות: היו אלה מתקנים ירוקים עשויים מתכת, שבין תאיהם נקבעה מחיצה כדי לשמור על פרטיותם של המשתמשים. האופוזיציה כינתה את המשתנות הללו "מִתקן רמבוטו", ולכן הזדרז ראש הנפה לקרוא להם "מתקן אספסיאנוס", על שמו של הקיסר הרומי שהנהיג לראשונה תשלום בעבור השימוש במשתנות ציבוריות וטבע את המושג "לכסף אין ריח".

עד מהרה הפכו המשתנות הציבוריות הללו למקומות מפגש של גברים לצורכי סקס (ע"ע קרוזינג). אפשר לקרוא עליהן בספרו של רז'יס רוונן (Régis Revenin), "הומוסקסואליות וזנות ממין זכר בפריז (1870-1918)". רוונן, היסטוריון וחוקר מגדר, כותב על חייהם של ההומוסקסואלים בתקופת ה"בֶּל אֶפּוֹק" בפריז. הוא מספר על מקומות הקרוזינג של ההומואים, על היחס כלפיהם מצד השוטרים, בתי המשפט והתקשורת, ומסתמך בדבריו על ארכיוני המשטרה, על רשימות בעיתונות הכתובה, על פרסומים רפואיים, על סיפורים אוטוביוגרפיים ועל שלל מקורות ספרותיים.

בשנת 1904 כבר נמנו כארבעת אלפים משתנות ציבוריות בפריז. בפי ההומוסקסואלים בני התקופה הם כונו "מפרצים" או "ספלים" או פשוט: "ז'ינט". יתרונותיהן כמקומות מפגש היו ברורים: הן היו פתוחות בחינם לציבור, הן היו פרושות על פני העיר כולה, הן שימשו בדרך כלל גברים בלבד, ואף שהיו מקום ציבורי, הן היו נסתרות מפני מבטיהם של העוברים והשבים.

סופרים רבים כתבו על המשתנות הציבוריות המהוללות האלה ועל המפגשים שהתקיימו בהן. אחת הדמויות המפורסמות מה"בל אפוק" היא דמותו של הברון דה שרלוּס ביצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". בכרך "האסירה" (שעדיין לא תורגם לעברית) אומר בעל מלון על אותו שרלוס: "ברור שהברון שרלוס חלה במחלה מכיוון שהוא נשאר כל כך הרבה זמן רב במשתנה. זה מה שקורה לרודפי שמלות ותיקים כמוהו". (התרגומים ברשימה הזאת הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת).

בדו"ח משטרתי שנכתב ב-1917 ברובע השני בפריז נאמר כי גברת אחת התריעה שראתה שני גברים מאוננים במשתנה הציבורית. שוער הבניין הגיע למקום בזריזות ודיווח כי ראה "מחווה מגונה של קצין שאוֹנן לאחד בשם גוז'אר – חייל פשוט בחיל הרגלים. הוא החזיק את איברו של החייל בידו השמאלית". לאחר מעצרם הודו השניים כי אמנם נמצאו במשתנה הציבורית זה לצד זה, אך הצהירו כי אינם מכירים זה את זה וכי לא ביצעו אף לא אחד מהמעשים המגונים שייחס להם השוער. גם בזמן שעימתו אותם, המשיך כל אחד מהם להחזיק בגרסתו.

המשתנות הציבוריות הפריזאיות ב"בל אפוק" הן גם המקומות שבהם הומצא כנראה ה"גלורי הול" (חורים לעינוג הדדי משני צידי המחיצה), לפחות בגרסתו הצרפתית. השוהים בתאים נהגו להבקיע חורים שאפשרו לבצע אקט מיני מבלי להימצא יחד באותו התא, ולפיכך להסתכן פחות. בכל בוקר סתמו אנשי העירייה את החורים שהובקעו במחיצות, ובכל ערב חוררו המחיצות מחדש. לבסוף החליפו את המחיצות הרעועות במחיצות ממתכת משוריינת. גברברי פריז נאלצו לשוב הביתה מתוסכלים במשך שבועיים או שלושה, אבל אחר-כך הובקעו גם המחיצות החדשות האלה, ובדיווחי המשטרה נרשם כי ה"התרחשות האנטי-פיזית"ממשיכה ביתר שאת.

בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים ראו רבים בהומוסקסואליות תופעה מדבקת. במאמר שפורסם בכתב העת הפריזאי Fantasio ב-1909 נכתב: "תחת עינה הסובלנית של המשטרה שלנו, בתי מרזח סלקטיביים הנגועים בדרכי הכּת החדשה הזו, מקבלים ערב ערב בשעריהם קהל של חולים, של סוטים, של סנובים, של פרובינציאליים ושל זרים". הרעיון של ההידבקות בהומוסקסואליות התיישב יפה עם החרדה האופיינית לסוף המאה התשע-עשרה מפני "סוף העולם". ב-1896 כתב הרופא ד"ר ז'ורז' סן-פול כך: "ייתכן שעלינו להסתכל על האקט המנוגד לטבע כעל אחת התופעות האופייניות לקִצם הטבעי של הגזעים; גברים שאינם מסוגלים להיות גורם יצרני מזדווגים עם בני מינם בזיווגים עקרים".

ואילו העיתונאי אנרי פוּקייה כתב כמה שנים קודם לכן: "משוררים במיוחד (…) מפיקים הנאה מעצם היציאה נגד הרגש הציבורי בכל הכרוך במוסר. הם העלו על נס את לסבוס ואף את סדום. (…) אלא שיש סכנה בהפגנת אדישות גדולה מדי או באהדה כלפי גחמות הדמיון הללו, המחלישות ומנוונות את הגזע. הספרוּת בעידן הדמוקרטיה שוב אינה רק מקור להנאתה של שכבה מובחנת של אריסטוקרטים (…). יש לה השפעה על ההמון. על כן יש לקוות שלא נגיע להיות 'סוף פסוק' מרוב רצון להיות 'סוף המאה'".

ושוב מרסל פרוסט. בכרך"סדום ועמורה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד" התייחס הסופר הגדול לשאלת "גזעם" של ההולכים נגד הטבע, וגם יצר חיבור מעניין בין הסכנה שבהומוסקסואליות לבין הציונות:

"גזע שרובצת עליו קללה, ואשר הכרח הוא לו לחיות בשקר ובשבועות שווא, שֶכֵּן תשוקתו, הוא יודע, היא לקלון ולכלימה בעיני הבריות, ואיש אינו רשאי להודות בה. […] ואכן, בכל ארץ וארץ הם מכוננים מושבה מזרחית משכילה, מוזיקאית, הולכת רכיל, ולה מעלות כְּלִילוֹת קסם ופגמים שאין לשאתם […] וכאשר הם מבקשים למצוא שותפים לנטייתם, אין הם פונים דווקא אל אלה הנראים כבעלי נטייה מוקדמת לזה, כפי שינהג למשל המכוּר למורפין בבקשו להפיץ את הסם, אלא, מתוך להיטות של שליחי בשׂורה, לאלה הנראים להם ראויים לכך, כשם שאחרים מטיפים לציונוּת, לסרבנות, לסן-סימוניזם, לצמחונות או לאנרכיזם. […] בדפים הבאים נתוודע אליהם בהעמקה רבה יותר; אך לעת עתה אנו מבקשים להתריע מפני טעותם הגורלית של אלה העלולים לבקש – בדומה לאותם שצידדו בקיומה של תנועה ציונית – לייסד תנועה של סדומאים ולבנות מחדש את סדום." (מצרפתית: דורי מנור)

התנועה הציונית דווקא יסדה לבסוף מדינה, וברבות הימים קמו בה כמה מוסדות שרוחהּ של סדום שורה עליהם, אבל החל בסוף המאה הקודמת – מאז התמסדותה של "הקהילה הגאה" – אולי בגלל הפחד מ"סוף המאה" או מ"סוף הכול", מזכירים לנו מדי פעם כיצד ראוי שננהל את חיינו. לאחרונה למשל התריע בכיר בקהילה, גל אוחובסקי, מפני פריצוּת מינית מוגזמת בקרב אזרחי סדום; כמה שנים לפניו הצהיר בכיר אחר, יניב ויצמן, כי "גן העצמאות סיים את תפקידו ההיסטורי"; וממש לאחרונה דווח באתר ישראלי כי לסביות עשו סקס בשירותים של מקדונלדס בפנסילבניה והותקפו על ידי המון זועם. למותר לציין כי הטוקבקיסטים הישראלים מיהרו להסתער על שתי הסוטות.

מעניין להיזכר בהקשר הזה בספרו הז'אן-ז'נאי של הסופר הפולני העכשווי מיכאל ויטקובסקי, "חוף לובייבו" (בתרגומו של עילי הלפרן). הגיבורים של ויטקובסקי "בדרך כלל לא רוצים להפוך לנשים של ממש, רק להיות 'ברנשים מענטזים'". הם לעולם נמצאים "באזורים העליונים של התחתית". הם מסרבים לנטוש את הפארקים הציבוריים, את השיחים, את המשתנות, את החניונים, את כל ההוויה המינית הזאת, שה"אמנסיפציה של ההומואים" טיאטאה מהרחובות, כפי שוויקטובסקי מכנה זאת.

אני שואל את עצמי מה כל-כך מקומם אותי בדבריהם של האנטי-ויטקובסקאים, אלה שאומרים לנו כיצד לנהל את חיי האישוּת שלנו. זאת לא רק הנימה המתחסדת והצדקנית שעולה מדבריהם של אנשים רבים, וגם לא רק האנוכיות והרודנות הכרוכות ללא הפרד בצורך להורות לאנשים כיצד לנהל את חיי המין והאהבה שלהם (והרי כמה אלימוּת יש בדרישה לחיות כך ולא כך). גם לא רק התפיסה של ההיסטוריה ההומוסקסואלית כמעין היסטוריה ליניארית – תפיסה של קִדמה המעלה על נס את ההומואים החדשים ודוחקת לאחור את כל "בני החושך", מבלי רצון בכלל להתבונן בתמונה המלאה ולחשוב במה בעצם מתבטאת ה"קִדמה" הזאת ומה הוא בכלל תפקידם של ההומואים בחברה: האם עליהם להיעשות בשר מבשרהּ? האם שומה על כל הומו ועל כל לסבית להשתתף במאמץ המלחמתי ולתרום ל"חוסנהּ" של החברה ע"י התגייסות לשורות הצבא, המשפחה, כלכלת השוק וכיו"ב? אני נזכר בהקשר הזה בתשובתו של פלובר – דווקא סטרייט בדרך כלל (פרט לכמה אפיזודות חביבות בזמן מסעו למצרים) – כאשר שאלו אותו לאיזו תהילה הוא שואף: "לתהילתו של משחית המידות", הוא ענה.

ואולי זה הדבר שחסר כל-כך ב"תרבות" הלהט"בית בישראל כיום: השאיפה לא להשתייך לרוב אלא להתבדל, להיות שונים, לנהל אחרת את חיי המשפחה, את חיי המין, את החיים המקצועיים. שהרי הדגם, התבנית, שמציעים כמה מ"בכירי הקהילה" היא תבנית משעממת עד מוות, ובעיקר – אין היא מאפשרת לאדם ליצור את חייו ולפעול בהם כבן חורין. אדם יכול לעקור מארצו או להישאר בה, הוא רשאי לאחוז במקצוע כזה או אחר, להיות מונוגמי או לא, לצאת עם בחורים בגילו או מבוגרים או צעירים ממנו בהרבה, להביא ילדים לעולם או לא, כל זה לא משנה כל עוד אין הוא פוגע באיש, וכל עוד הוא מחליט בדעה צלולה איך לנהל את חייו. זה הדבר שרבים מ"בכירי הקהילה" היו רוצים למנוע מאזרחי סדום שלנו. באמונתם העיוורת בצדקת הכלל הם מבקשים למנוע מאתנו לפלס את דרכנו, להבקיע שבילים חדשים, לטעות, להיות צודקים, לרוות עונג. במקום זאת הם דורשים מכולנו לערוך "חשבון נפש".

ההיגייינה הציבורית והקִדמה טאטו בסופו של דבר מרחובות פריז את מִתקני אספסיאנוס – ממש כפי שכך וכך שנים אחר כך נגזמו השיחים בגן העצמאות. אבל רוחם של המקומות האלה נשארה והיא מוסיפה לרחף בינינו כמו להכעיס. אין זאת אלא שיש דברים שאפילו הקִדמה – וליתר דיוק: אלה שנושאים לשווא את שמה של הקדמה – אינה יכולה להם.

דימויים: איור ודיוקן של הרוזן רובר דה מונטסקייה (1855-1921), מקור ההשראה לדמותו של הברון דה-שרלוס, ומשתנה ציבורית מהסוג שהברון דה-שרלוס נהג לפקוד. 

זה לא סרט להטב"י: "החיים של אדל" ועידן הפוסט זהויות

מאיר בר מימון

גרעפס במסעדה

׳את מכירה את סארטר?׳ שאלה אֶמה את אדל. אדל לא הכירה את ההגות של אלא רק את שמו. היא אדל נערת תיכון, אז יש לה את כל הסיבות לא להכיר את ההגות שלו.

אֶמה לעומתה הכירה אותו היטב ואף קראה כתבים רבים שלו בהיותה בבית הספר. "לפי סארטר", המשיכה אֶמה, "הקיום קודם למהות, כלומר הפעולות שאת עושה הן אלו שמגדירות את המהות שלך, ולכן יש לך אחריות מאוד גדולה על כל פעולה שאת עושה. את צריכה לקרוא את 'אכזיסטנציאליזם הוא הומניזם', זה מאוד קל לקריאה. סארטר עשה מהפכה גדולה, הוא שחרר דור שלם ועזר לי למצוא תיקוף לחיים שלי״, היא סיימה.

אהה, כמו בוב מארלי, ענתה לה אדל, הוא שר שירי זכויות אדם וגם הוא עשה מהפכה.

אֶמה לא הבינה וצחקה צחוק בורגני.

׳החיים של אדל׳ בשמו הצרפתי, או ׳כחול הוא הצבע החם ביותר׳ בשמו האמריקאי והישראלי, הוא סרט בעל משמעויות רבות, והמונולוגים הרבים והטבעיים שבו מאפשרים לחיים לצאת מבעד לחרכים. אני בחרתי להתעסק במונולוג הקטן הזה כמוקד של הסרט, כלומר בשאלה: מה בהתנהגות של האדם מגדיר את המהות שלו? אתחיל בגילוי נאות: סארטר מביא לי בחילה, כל הקיום שלו מביא לי בחילה, האמת היא כשאני חושב על סארטר מיד עולה לי הבדיחה שסארטר בעצמו סיפר, על בחורה שתקעה גרעפס באמצע המסעדה ואמרה ״אוי, אני לא יודעת מה קרה לי, כנראה אני אכזיסטנציאליסטית״. והנה מגיע הסרט הזה ומעמיד במבחן את כל הגדרות הקיום הנאו-ליברליות המשעממות ומאתגר את הקיום האנושי הדל של העידן הנוכחי, שמנוקז אל תוך תבניות מהונדסות היטב, שבו אפילו למורד יש זהות ברורה ומובחנת, ורדיקליות אמורה להיות לפי סט ערכים מסוים.

"מה את עושה בחיים?" שאלה אדל את אֶמה. "מה את חושבת שאני עושה?" שאלה אותה אֶמה, ״את ספרית״, אמרה לה אדל. והנה על פי סארטר זו יכולה להיות תשובה נהדרת, הרי סימן הזהות של אֶמה, השיער הכחול שלה, יכול להצביע על מהותה – ספרית.

הדיאלוג הקטן הזה הוא דיאלוג מקדים לחיים של אדל, שאף אדם לא יכול להגדיר אותם. ״אדל זה בערבית״ אמרה לה אֶמה. ואכן אדל אישרה שמשמעות המילה היא צדק בערבית, אך האם אדל ערבייה? ההורים שלה נראים ׳לא ערבים׳, אין דבר שמאפיין ערביות בבית שלה והיא לא מדברת ערבית ולו פעם אחת בסרט, גם לא ההורים שלה, האם היא ערבייה? אני לא יודע, הסרט גם לא מספר לנו, אם אדל לא ׳עושה׳ שום דבר ערבי, כלומר הפעולות שלה בחיים הן לא פעולות ׳של ערבים׳ האם אפשר להגדיר אותה כערבייה?

אדל יוצאת עם גבר בתחילת הסרט, היא גם מקיימת איתו יחסים, אחרי הסקס הוא שואל אותה אם זה לא היה טוב. ״זה היה יותר מדי טוב״ היא עונה, ובטון דיבורה נשמע חשש קל. היא עוזבת אותו לאחר מכן, מסבירה לו שחסר לה משהו, וזה לא הוא, זו היא.

בבית הספר החברות שלה שואלות אותה אם היא לסבית, ״לא אכפת לי שאת לסבית, מפריע לי שאת מסתירה ממני״ אומרת לה החברה שלה, ולמעט בחורה אחת בלבד שמגיבה בגועל, לא נראה שבני הנוער מתרגשים מכך שהיא לסבית. אדל מתקוממת וצועקת שוב ושוב שהיא לא לסבית. האם אפשר להאמין לה ולקבל את הזהות שהיא בוחרת לעצמה? האם עלינו להניח שהיא אולי דו מינית?

החיים של אדל הוא לא סרט הומו-לסבי, וגם לא קווירי, הוא גם לא סרט על אהבה, הוא סרט על קיום. במובן הזה הסרט לא מוגדר כסרט קווירי בצרפת; בארה״ב לעומת זאת הוא מיד קוטלג כסיפור אהבה לסבי, וכך מהסרט החשוב ביותר בצרפת בשנת 2013 ומבחינתי החשוב ביותר של העשור, הוא הפך להיות סרט קצה "של הומואים", משרת נאמנה את פוליטיקת הזהויות. יחד עם זאת, גם בצרפת לא התעלמו מהעובדה שהסרט הוא הסרט הראשון על הומולסבים שיצא לאחר אישור חוק הנישואים החד מיניים.

והנה שוב נשאלת השאלה, מה בקיום של אדל, בהתנהגות שלה ובפעולות שלה מייצר מהות ואיזו מהות היא מייצרת? האמת היא שאדל לא מייצרת שום מהות, אדל בעיקר מונעת מאהבה. היא אוהבת ספרות שלא בהכרח מתמקדת בעלילה אלא בתיאורי הרגש, והיא החליטה להיות מורה בגנון כי יש לה הרבה אהבה לתת, מאשר לנסות להיות סופרת שמדברת על רגש. אם כך, אדל הייתה יכולה לאהוב גם גבר, היא הוכיחה שהיא אפילו נהנתה מזה, אבל היא בחרה לאהוב אישה. היא בחרה לאהוב אישה כנראה (דגש על כנראה) כיוון שעם אישה היא יכלה לבטא את עצמת הרגש שלה. יכול להיות שאם היא הייתה מוצאת גבר שמבין ברגש ברמות שלה היא הייתה מתאהבת בו? כלומר, האם אדל בחרה להיות לסבית? או אולי כדאי לעדן את השאלה, האם אדל בעצם לא מתעניינת בזהות פוליטית מינית ובעצם מונעת רק מאהבה?

הכול פוליטי (?)

׳הוא בחר להיות הומו׳, משפט קטן שיוצא בעיקר משפתותיהם של שמרנים ומעורר חלחלה בקרב הומואים רבים, שזועקים כנגד הומופוביה ומתקפים את קיומם דרך משפט של ליידי גאגא: ״אני נולדתי ככה״. בכך הם מתקפים זהות פוליטית, ומערבים מעשה אלוהים.

"האדם שאנו מכירים היום נולד באמצע המאה ה-19" אמר פוקו והרגיז כמעט כל פילוסוף אפשרי, אך מבחינתי הוא למעשה צדק. ברגע שהומו מגדיר את עצמו על פי מעמדו החוקי ולא על פי רמת הרגש שלו לאדם שהוא אוהב, הוא הופך להיות יציר פוליטי וכך גם האהבה שלו, ואפילו הסקס שלו. כל דבר שההומו יעשה מהרגע שהוא ביקש מהחוק שיגדיר אותו, יהפוך להיות אלמנט פוליטי במערכת נאו-ליברלית.

רבים יוצאים כנגד התיקוף ׳הכול פוליטי׳, הסיבות הן רבות: אם הכול הוא פוליטי, אזי דבר אינו פוליטי. אם הכול פוליטי, אז מה נשאר לסובייקט? אם הכול הוא פוליטי משמעו שאין חירות וכל דבר שאנחנו עושים חסר ערך. אם הכול פוליטי אזי אין אדם וכתוצאה מכך, אין טעם בכלל לחיות. אך זו/הי ההגדרה הצרה של התיקוף הזה. במובן הרחב, לומר שהכול הוא פוליטי הוא בעצם לומר שההתנהגות של בני האדם, הקיום שלהם, נועד לשרת מערכת כזו או אחרת, וכל התנהלות שלנו איננה שעבוד מוכפף אלא נטילת חלק במערך שלרוב לא משרת את האינטרסים של הפרטים בו. מערך שבו פרקטיקות רבות שנתפסות כאקט של שחרור אינן אלא שעבוד עמוק יותר וכינון של הסובייקט ללא חירות. היציאה מהארון היא פרקטיקה שכזו. ללא הווידוי של ההומו בפני החברה הוא לא יוכל להיות הומו, הוא חייב לעמוד מול הוריו, חבריו, מקום עבודתו, ואף המדינה עצמה ולהצהיר על משיכתו המינית. וכך רגש, תשוקה ומיניות מתורגמים לזכויות אדם וחוקים, וההומו הופך להיות ׳זן תרבותי׳, כפי שאמר פוקו.

והנה אדל, שאהבתה לאֶמה מודגשת באופן מעורר הערצה, ושמביאה את אֶמה לבית הוריה ועושה סקס בחדר השינה שלה בבית הוריה, מעולם לא טרחה לרגע אחד לצאת מהארון בפני אף אחד. אדל פשוט אוהבת את אֶמה, ואת ההגדרות הפוליטיות הצרות היא משאירה לבירוקרטים.

יחד עם זאת אדל כן עושה פעולה פוליטית אחת, היא משתתפת בהפגנת שמאל של ועדי עובדים. האם הפעולה הזו עושה את אדל שמאלנית? קומוניסטית? פועלת? סצנת ההפגנה, שנראית לא רלוונטית כלל לסרט, והייתה יכולה בקלות להיות מחוץ לשלוש שעות המרשימות האלה, מאפשרת הצצה לעולם אחר, אוטופי, עולם שבו הזהויות כולן, הזהויות באופן הפוליטי שלהן, מתנקזות לשתיים: אלה שיש להם אמצעים ואלה שאין להם אמצעים. וברגע שכל הזהויות כולן מתנקזות לשתיים, כל זהות אחרת הופכת באופן מובהק לא-פוליטית וככזו לאישית ומאוד נזילה, תלוית רגש ולא מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים.

כלומר, הקיום היחיד שמעניין את אדל הוא זכויות חברתיות והזכות לחיות בכבוד. אם כך, אחזור ואומר, החיים של אדל הוא סרט על קיום שמהדהד את דברי סארטר ולדעתי לא פוסל אותם אלא מחדד את ההגדרה שלהם. אם הקיום מגדיר את המהות, אזי חובה עלינו לבטל את הקיום הפוליטי שלנו ולייצר קיום שבו רגש לא ייהפך לחוק. לא בכדי החליט הבמאי להראות סצנת סקס של שבע דקות שלמות: מהפכה חברתית אמיתית חייבת להתחיל בסקס נטול זהויות פוליטיות.

להתחיל מהפכה במיטה

אדל ואֶמה נפגשו שוב לאחר כמה שנים, אֶמה פגשה חברה חדשה והן מגדלות ילד ביחד (לא ילד של אֶמה), ״אנחנו משפחה עכשיו״ אמרה אֶמה לאדל, ואדל בתורה שאלה שאלה אחרת לגמרי: ״איך הסקס?״. אֶמה התביישה לומר שהסקס משעמם וחסר ערך, היא התביישה לומר שהפעולות המיניות שלה עם הבחורה הזו מגדירות את המהות שלה – בורגנית ולסבית – מהות פוליטית נאו-ליברלית, עם מהות כזו, גם הסקס הוא פוליטי. מסתבר שגם לתקוע גרעפס היא בסופו של דבר פעולה פוליטית.

הכול הוא פוליטי אך לא חייב להיות כזה, אם נוכל לצאת מהביצה הסרוחה של פוליטיקה של זהויות ולכונן בשלב הראשוני אך ורק שתי זהויות שהן כלכליות: אלו שיש להם מול אלה שאין להם.

חיי האישיים מספקים לי זהויות רבות, רבות מדי: הומו, מהגר, יהודי, מזרחי, ישראלי, משתאכנז, אינטלקטואל מזרחי, יהודי ערבי, והרשימה המקוללת הזו עוד ארוכה. אך אני מסרב להיות מכונן על פי ההגדרות האלה ונלחם בהן בכל כוחותיי הדלים, לרוב ללא הצלחה. אני רוצה להאמין שתהליך מחיקת הזהויות, או לפחות טשטושן, יכול להוביל אותנו לחירות מסוימת, חירות שבה נוכל להרגיש באופן חסר אמצעי, אולי אפילו אעז לומר ׳טבעי׳. באופן שבו אדם יוכל לקיים יחסי מין עם כל מגדר שהוא יבחר לעצמו ולא יצטרך להתכונן על ידי מערך חוקים כזה או אחר. חירות שבה צבע עור יהיה שווה ערך לצבע העיניים, כפי שאמר בוב מארלי.

נורמלי

צרפת עברה כברת דרך מהיחס שלה להומואים רק לפני שלושים שנה ועד אישור הנישואים והאימוץ לזוגות חד-מיניים, אך צרפת לא רק מחוקקת חוקים. צרפת מטמיעה את החוקים במערכת החברתית שלה, היא מנרמלת אותם וכעת כל ילדי צרפת לומדים בבתי הספר שהמשפחה הנורמטיבית הורחבה גם לזוגות חד-מיניים, ושזה נורמלי לחלוטין וכך זה צריך להיות.

תהיתי מדוע גבר צרפתי, ערבי, מוסלמי, טוניסאי, בוחר לעשות סרט על אהבה של לסביות – זה הרי לא מסתדר במערך הפוליטי הקיים, והבמאי עבד אללטיף קשיש אכן הואשם בהחפצה גברית ובשוביניזם ולסבופוביה, אך בעיקר על ידי אמריקאים וישראלים נאו ליברלים. אך אולי הסרט לא רוצה לומר לנו דבר על לסביות אלא על ביטול הזהויות החוקיות האלה? אולי כדי להראות דבר כזה יש צורך להשתמש באדל, שדרך המחשבה שלה רואה את העולם בצורה אחרת לגמרי, דרך הרגש שמנוגד כל כך ללוגוס הגברי, אך יחד עם זאת, ואולי בגלל זה, מבינה צדק מהו. אולי דרך החיים של אדל צריך ללמוד על החיים שלנו ועל הקיבעון הפוליטי שמכונן אותנו? אולי דרך החיים של אדל יהיה אפשר לחיות חיים אחרים, חיים שבהם נוכל לכונן את האני ללא זהויות כאלה או אחרות אלא כאני נזיל מאוד ללא גבולות?

״אחרי הכול״ אמרה אדל שניסתה להסביר את האנלוגיה שלה בין סארטר לבין בוב מארלי, ״מה ההבדל בין נביא, פילוסוף או זמר?״

גילוי דעת: לנתק בין השפה העברית למדינת האפרטהייד

הוועד המנהל של הקול היהודי (Jüdische Stimme) לשלום צודק במזרח התיכון, גרמניה

שם האירוע, "שבוע השפה העברית בברלין", נשמע מבטיח. לברלין יש היסטוריה ארוכה של תרבות עברית, שנהרסה באכזריות בשואה. אך "הקול היהודי" הצטער מאד לגלות ש"השבוע",  שהתחיל בשבת האחרונה, מאורגן וממומן ע"י ההסתדרות הציונית העולמית, ושלא מדובר בחגיגה כנה של השפה והתרבות העברית בעיר, אלא באירוע "הסברה" ישראלי. בניגוד למה שמרמז שמו, אירועי "שבוע השפה העברית" מתמקדים בתרבות ישראלית, ולא בתרבות עברית מקומית. אתר האינטרנט של האירוע מספר על אודות סוכן ("שליח") של ההסתדרות הציונית אשר פונה ליוזמות עבריות ויהודיות בברלין "במטרה לפעול לחיזוק ולהעמקת הקשר בין 'הדור הצעיר' (גילאי 45-20) לבין מדינת ישראל". אותו סוכן מנסה להשפיע על יוזמות אלה ע"י מתן מימון שמטרתו לתמוך בפרויקט הציוני.

ההסתדרות הציונית מנסה לנצל את התרבות העברית המתפתחת בברלין כדי ליצור תכנית אירועים שמשתמע ממנה שתרבות עברית ויהודית באשר היא חייבת להיות מרוכזת בישראל או מכוונת אליה.

לפי הצהרת המטרות שלה, ההסתדרות הציונית העולמית "שוקדת להשריש את מרכזיותה של ישראל ובירתה ירושלים עמוק אל תוך התודעה היהודית, ובכך לעודד את השיבה לציון". אנו מתנגדים באופן נחרץ לדעה שלפיה השפה והתרבות העברית שייכות לישראל ואנו רואים בקישור זה התקפה מעליבה כנגד חיינו באירופה. רבות ורבים מאיתנו דוברות או קוראות עברית, ועובדה זו לא הופכת אותנו לתומכות של ישראל. אנו דוחים כל ניסיון שהוא לצמצם את החיים העבריים או היהודיים המגוונים לכדי דעה פוליטית צרה או לנאמנות למדינה כזו או אחרת.

בעוד ש"המחלקה לפעילות בתפוצות" של ההסתדרות הציונית מנסה לנכס יוזמות יהודיות ועבריות בברלין למטרות ציוניות, "החטיבה להתיישבות" של ההסתדרות הציונית, אשר מקבלת מיליוני שקלים בשנה ממשלת ישראל, היא אחד הגופים המרכזיים שמממנים את ההתנחלות הבלתי-חוקית בשטחים בכבושים בגדה המערבית. התנחלות זו מלווה בגירוש ברוטאלי של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית והיא מהווה הפרה של החוק הבינלאומי. הקצאת אדמות פרטיות וציבוריות של פלסטינים למתנחלים ישראלים היא אחת מהפרות החוק הבינלאומי המבוצעות ע"י ההסתדרות הציונית. הקצאות אלה כוללות חמשת אלפים דונם בבקעת הירדן (שהופקעו ב-1979) ו-29 אלף דונם באזורים אחרים בגדה המערבית שהופקעו ב-1994. ההסתדרות הציונית ממשיכה להשקיע משאבים בהתנחלות בגדה המערבית באמצעות מימון שהיא מקבלת ממשרד החקלאות הישראלי. התקציב שמיועד למימון "החטיבה להתיישבות" ממשיך לגדול משנה לשנה.

בתור יהודים אירופאים, חברי "הקול היהודי" רואים ב"שבוע השפה העברית בברלין" ניסיון תוקפני להשתלט על הזהות היהודית ולנכס אותה לשירותיה של מדינת אפרטהייד. "הקול היהודי" מתנגד להתערבות של ההסתדרות הציונית העולמית בחיים היהודיים באירופה.

"הקול היהודי" קורא לארגונים ולאנשים פרטיים לא לקחת חלק באירועי "שבוע השפה העברית בברלין". אנו מפרסמים גילוי דעת זה כדי להזכיר לאנשים שאין לשייך את הזהות היהודית והשפה העברית לפרויקט קולוניאלי. אנו מאמינים בכל ליבנו בחשיבותה של תרבות עברית בברלין (ובכלל) ולא רוצים להכתים אותה במעורבות ובמימון של ארגון קולוניאליסטי ובלתי-חוקי. אנו נשמח לקחת חלק ולסייע בארגון אירועים תרבותיים לכבוד השפה העברית המבוססים על ערכים של שוויון וכבוד לכל האנשים ולכל העמים.

דימוי: כתובת בעברית על קברו של בנימין בן מרדכי, בית העלמין היהודי בשפנדאו (1284). מוצג במוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין.