"הדבר הזה"

עוז גורה

בטור חשוב מאוד שפורסם כאן לאחרונה התייחסה תהל פרוש להרגשת הפחד, והכעס המלווה לה, שחשות נשים ביחס לחווית "האונס" -אותה רוח-רפאים שרודפת אותן כנשים-בחברה. פרוש מצליחה לעמוד על מהותו הכמו רפאי (Specter) של פונציאל התקיפה המינית, ואף מעבר לכך להצביע על השלכות של מהות זו על חוויתן של נשים, על הוויתן שהופכת להיות מהולה בפחד וכעס כלפי עצמן. הטור חשוב היות והוא מצליח לעמוד בצורה טובה על הדיכוי שנמצא מאחורי אמירה כגון "מה את מפחדת, זו הליכה של חמש דקות", ולהמחיש את השורשיות שבחוויה הנשית ביחס לאלימות המינית.

את טורה, פותחת פרוש בהשוואה בין גברים ונשים ביחס ללילה, אותו תחום שהיחס כלפיו מלמד, אולי יותר מכל, על ההבדל התהומי שבחווית המגדר. בטור זה ארצה להציע השוואה נוספת, כזו שיכולה ללמד על הממשות הנוראה של רוח-הרפאים, של "הדבר הזה" שהוא אונס בחוויה הנשית. אינני מנסה לתת מובן ו"לפטור" אגב כך נושא מורכב זה, אלא בדיוק להפך – להוסיף למורכבות שפרוש מעלה. ארצה לעשות זאת דווקא תוך בחינה של חווית לא-נשית, חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים. ההבדל בחוויה אינו הבדל שנעוץ בהסתברות סטטיסטית בלבד של נשים להיאנס, אלא בקיומו ואי-קיומו של "הדבר הזה" בצל, או בנוסף אל, היחסים הבין-אישיים.

אז מדוע חוויה גברית של מי שנמצא ביחס מיני אל גברים יכולה לעזור לנו ללמוד על החוויה הנשית? ובכן, בעיקר ע"י מה שנעדר ממנה, ומה הוא מלמד אותנו על החוויה הנשית המכילה נעדר זה.

אתחיל ממה, שבאופן מפתיע אולי דווקא, נמצא מאוד ביחס מיני בין גברים – יחסי כוח פיזיים, בדומה (באופן עקרוני) לאלו שבין נשים וגברים. אם נביט על הגוף גדירא, מעטים הגברים שנפגשתי איתם שלא היו חזקים ממני פיזית. חלקם יותר וחלקם פחות. במילים אחרות, פוטניצאל התקיפה המינית קיים גם כשאני נפגש עם גברים, ולכן לא יהיה נכון למסמס את היתכנותה של האלימות רק בשל הנתונים הפיזיים. אלא אם כן אגלה כוחות חבויים ברגע מצוקה, ככל הנראה במידה והגבר השני יהיה מעוניין בכך, הוא יוכל לתקוף אותי.

אם כן, היכן ההבדל מצוי? וכאן אנו מתחילים לשים לב לדבר שנעדר מן הסיאוטציה הבין אישית –  "הדבר הזה" שפרוש מדברת עליו, אותו מובן מאליו של אלימות, נעדר. שכן הצד שמתבונן עליי, לעומת על אישה, אינו מניח כמובן מאליו שהוא יכול לתקוף אותי. גם אני איני מניח כמובן מאליו שאני מסוגל לתקוף אותו, למרות שפיזית ייתכן שאני מסוגל. כאמור זה לא קשור להבדל הפיזי, אלא להבדל המגדרי. "מובן מאליו שאפשר לתקוף פיזית" זה משהו שקשור לנשים; "אונס" זה משהו שקורה לנשים. אחזור לזה בהמשך, אך הנקודה החשובה כאן היא כי (באופן כמעט אבסורדי ושמבחינה רפלקסיבית מוזר אפילו לי) גם אם יופעל עליי כוח פיזי, המובן מאליו שלי יקשה עליי מאוד לחוות את זה כהפעלת אלימות. המגדר הנשי כמעט מקפל בתוכו את חווית האלימות.

בעוד שחברותיי עסוקות במקרים רבים בניסיון להבין האם הערב הקודם שהעבירו במחיצתו של גבר היה ערב שכלל תקיפה מינית, במידת ההסכימה שלהן לאינטרקציה המינית שהתרחשה ובכמה אלימות הופעלה עליהן – בעוד שהן עסוקות בלקודד את החוויה עם הגברים אל המרחב של הפוליטי, אני נותר חופשי לקודד את מירב החווית אל המרחב של המין, או של הרומנטי או של האינטימי. הרי, כפי שהזכרתי, "אונס" קורה לנשים. במובן הזה, המגדר שלי מאפשר לי טווח חוויות אחרות לגמרי. זה לא שאני לא מפחד מאותם הדברים שקורים לנשים. בוודאי שלחוות אלימות מינית זה משהו שמפחיד אותי. הנקודה היא שבכל הקשור למובן מאליו, אלימות מינית זה לא משהו שמי שיש לו מגדר נשי עלול לחוות, ולכן גם מי שיש לו מגדר גברי עלול לחוות – אלא שלחוות אלימות מינית זה המגדר הנשי.

זאת בשל שלמרות ההבדל הפיזי האמיתי, החוויה שלי כגבר אינה חוויה של סכנה. בדיוק בשל היעדר "הדבר הזה" שמבנה מובן מאליו מסויים. במפגש שלי עם עוד גבר, הגבר אינו אפשרות-לאלימות-בפוטנציה. עד כדי כך, שאני לא מרגיש כל מניעה להיפגש עם גבר בביתו, או בביתי, בחלל הבודד של ה"ביקשת את זה". זה נחווה לי הגיוני לגמרי, כסיטואציה כמו-חברית. גם כשאני מנסה להצדיק את עצמי מול חברותיי בקשר להחלטה להיפגש עם מישהו בביתו, איני חווה זאת כזקוק להסבר. גם אם זה דייט ראשון. גם אם המטרה שלי אינה מין. במילים אחרות, אם הצד השני יבין את כוונותיי לא נכון, אם הוא ירגיש מרומה או שמא אני אטעה אותו – החטא שלי יהיה חטא שבין אדם לחברו, וזאת לעומת מה שנשים עושות ושמובן כחטא שבין אדם למקום. אני לא פושע כנגד הסדר החברתי.

זו בדיוק הנקודה שפרוש מדברת עליה כשהיא קוראת לדמיסטיפיקציה של האונס. תקיפה מינית בין גברים אינה מיסטית. היא אמנם עלולה להיות אמיתית, אך היא אמיתית ללא המימד הרפאי, הממשי כשלעצמו, של האונס איתו נשים מתמודדות. היעדר המיסטיפיקציה של התקיפה המינית הגברית משנה את החוויה של "מה הוא הדבר שקרה", וכן גם את החוויה של המקום שלי בתוך הדבר הזה ביחס לסביבה, אך גם ביחס לאחריות ולזהות עצמית.

שהרי כשמין מקודד אל הפוליטי, אז בוודאי שתהייה אשמה. וכשיש אשמה יש אשמות. הרגשת הכעס שפרוש מתארת, כלפי ההחלטות על נתיב צעידה, הבחירות בנוגע ללבוש או שעת ההופעה בציבור,  כל ההעדפות האישיות הללו –שהן למעשה הזהות העצמית בעולם ליברלי של צריכה– הן המחשה מזעזעת לביו-פוליטיקה. "הפיתרון" לסוגייה החברתית של 'האונס' כאובייקט שזקוק לטיפול חברתי מופיע במשהו שמתרחש בגופה של האישה עצמה, בהרגשת הכעס שלה כלפי הפחד, כלפי ביטוי אמוציונאלי שלה. בהפנמת הזהות העצמית שלה כמפחדת. הפוליטי מופיע גם בהרגשה הכי אינטימית של אישה הצועדת ברחוב ומפחדת. הדיכוי הוא כפול מבחינה זו.

באחת מהרצאותיו מספר סלבוי ז'יז'ק, בבדיחות הדעת אך ברצינות תהומית, כיצד הוא נשאל באחד הכנסים איך זה ייתכן שהוא מתעסק בניתוח פסיכואנליטי של סרטיו של היצ'קוק כשהוא אזרח במדינה שעוברת מלחמה אתנית עקובה מדם. כלומר, חווית הדיכוי בתור אזרח שנמנה על מדינה שעוברת מלחמה רצחנית אינה מספיקה – יש גם לדכא את עיסוקיו האינטלקטואלים אל המרחב הזה בלבד. קרי, המערב יכול לנתח את מיקי מאוס, אבל סלובנים צריכים לנתח סכסוכים פוליטיים.

כך, גם בנוגע ל"דבר הזה". אישה שהולכת ברחוב מפחדת, והיא גם תכעס על עצמה. רוח-הרפאים של "הדבר הזה" משאירה את האישה כל הזמן בפוליטי. גברים יכולים להתעסק בדברים אחרים. במין למשל. או במיקי מאוס.

תגובה: לא רק ברחובות, לא רק אונס

רוויטל מדר

תהל פרוש כתבה את הרחובות נשמטים לאט. היא כתבה מתוך מצוקתה, אני מאמינה, כאישה, והתחילה את דבריה בציטוט עבה מכתבה בעיתון הארץ שעסקה בביטחון של נשים, ונשענה על סקר שנעשה בנושא. תהל ענתה לציטוט שבחרה בעשר נקודות ואני מעוניינת להגיב לאלה, מתוך התחושה שבמקומות מסוימים תהל שגתה, עת הדיסקורס הנתון על תקיפות מיניות של נשים היווה את הגבולות שבתוכם תהל ניסתה לכונן תשובה.

תהל כתבה 10 נקודות בעקבות הציטוט שהביאה. אני כותבת בעקבותיה גם כן בנקודות, אך בתשע נקודות, שכמעט כולן מקבילות לאלה של תהל, מהוות תגובה לדבריה.

1. תהל מתחילה את דבריה מהתייחסות לרחוב החשוך, לאותה סיטואציה שבה אישה נדרשת לשוב לביתה בשעת לילה מאוחרת יותר או פחות. זו סיטואציה מוכרת ולא נעימה, שכל כולה נתונה לרוב בתוך התקוה שזה לא יקרה, שלא יציקו לך, ושהגרוע מכל לא יתרחש – שלא תיאנסי. הבעיה היא שזהו לא המרחב היחידי שבו אנחנו הנשים חשות את הפגיעות הזו. מי שהגיעה למפתן ביתה, ובביתה אין אינטרקום מוסדר, נכנסת כעת לחלל שני שבו אנחנו מפוחדות, שבו אנחנו מחפשות מיד את האור, מקוות שאף אחד לא ימתין לנו בו. השיבה הביתה, יש לקוות, תסתיים בכניסה לדירה. זאת בהנחה שהדירה עצמה מהווה מרחב מוגן. זה לא ברור מאליו, שכן כאשר יותר מ-80% מהתקיפות המיניות שמתבצעות בנשים מקורן בגברים שאינם זרים לנשים, וכאשר 50% ממקרי האונס מתבצעים בבית הנתקפת או בבית התוקף, ניתן להניח שלא פעם המרחב הפנימי אינו אותו מרחב מוגן. זה לא רק הרחוב, וזה לא רק הרחוב בלילה, זה ההיות אישה שמתאפיין בכך שכל תנועה-עמידה-היות מרחיב סביב עצמו את המרחב הלא מוגן. להיות אישה זה אומר לצערי שאין כזו חיה מרחב מוגן. אין חדרי ממד ואין חדרי מדרגות. הפגיעות כל הזמן שם.

תהל בדבריה מתייחסת בצדק לתחושה הזו שעולה בתוכנו כאשר אנחנו הולכות ברחוב החשוך, שמהווה את המרחב הלא מוגן בה' הידיעה, שכן הוליווד חינכה אותנו כך, אותה תחושה שעולה כאשר חולף לפנינו גבר או שמא אפילו חבורת גברים, ואז כל תקוותינו נתונות לכך שהוא לא יפגע בנו. שכמו במשחק מחשב, הוא יהווה עוד איזה טרול רגעי שעלינו להצליח לחמוק ממנו, כדי שהמשחק לא יגיע לסיומו. אל מול התחושה המוכרת הזו אני רוצה להדגיש שוב שכל מפגש וכל שהייה עם גבר בחלל שבו אין לך אפשרות להיות אחראית לגורלך הוא מפגש כזה, קפוץ שנתון בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון. למעשה, אם אשתמש בבמה הזו כדי להשיב לכל מי שמנסים להאשים את הפליטים בכך שהם פוגעים בבטחוננו, אני רוצה לומר מזה זמן מה, שהלוואי שהפליטים היו מהווים את הבעיה, הלוואי שהיתה לי דרך לדעת מתוך חיצוניותו של אדם, שהוא הולך להיות מסוכן עבורי. אולי אז היינו יכולות להתרחק מהמסוכנים שבניהם, שכן נכון להיות כל גבר מהווה סכנה, כי אין סימני אזהרה על פניהם של אלה שפוגעים בנו. למעשה זוהי הנורמטיביות שהיא מנת חלקם, ומנורמטיביות את רובנו לא מלמדים לפחד.

באותו האופן לא מלמדים אותנו לחשוש ממקומות הומים, שעומדים בניגוד מוחלט לרחוב השקט והחשוך שמתארת תהל. הפגנות המוניות, שנשים מעוניינות לקחת בהן חלק, הן לא פעם קרקע פורייה למטרידים ותוקפים, שמנצלים את הדחיסות כדי לגעת בנו ללא הסכמתנו. אלה מגיעים גם לשוק הכרמל בימי שישי העמוסים, וכך בעודך הולכת וזוכה לממטר של הטרדות מצד העובדים של השוק, את עלולה לזכות גם בליטוף מזר של ישבנך. וכאשר לא מלמדים אותנו לפחד גם מזה, אנחנו עומדות בסיטואציות הללו חסרות אונים. כאילו אין לנו דרך לדברר את שאירע כעת, כי אל מול הפחד מהרחוב החשוך, כל אלימות אחרת שמופעלת עלינו, מפסיקה להיות ברורה. וכדי שזו תהא ברורה, אל לנו לדרג את הסכנה.

2. ראשית יש לדייק בסטטיסטיקות: אחת מכל שלוש נשים עוברת תקיפה מינית בחייה, ואחת מתוך חמש עוברת אונס, בעוד אחת מתוך שש עוברת גילוי עריות. וגם כאן יש להרחיב, ולציין, שבעוד שאחת מתוך שלוש מותקפת מינית ואחת מתוך חמש עוברת אונס, ואחת מתוך שש עוברת גילוי עריות, הרי שיש מבנינו את מי שעוברת בילדותה גילוי עריות, ולאחר מכן אונס ותקיפות מיניות למכביר. רוצה לומר, האונס, שמבטא כל תקיפה של אישה, כל מקום שבו נאנס על אישה לעשות בניגוד לרצונה, הוא לא חוויה חד פעמית. העובדה שעברת אונס או תקיפה מינית או גילוי עריות, העובדה שנכנסת לסטטיסטיקה, לא אומרת בשום רגע שאת מוגנת. שמעתה והלאה את יכולה לפסוע בבטחה בעולם. ואת העובדה הזו הסטטיסטיקה לא מספרת לנו.

מעבר לכך, בעוד שגם אני מאמינה כמו תהל שהמהפכה הפמיניסטית והניפוץ של המבנה הפטריארכי יובילו בהדרגה לסילוק כל החולות של החברה שלנו (והשלנו כאן הוא עולמי), הרי שאמונה זו לא מאפשרת לדבר על הבדלי שכר ואי ייצוג של נשים כדברים נפרדים. אלה הולכים יד ביד עם אונס של נשים, כל אלה הם חלק מתרבות אונס, שעניינה הכפפת נשים לגברים. גם כאן אין צורך לייצר היררכיה של מה קדם למה, שכן הדברים הללו תמיד הלכו ביחד, תמיד היו קשורים אלה באלה. אנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו כפופות חברתית לגברים, כפי שאנחנו לא יכולות לאתר בהיסטוריה תקופה שבה נשים לא היו נתונות לאלימות פיסית ותקיפות מיניות מצד גברים.

3. אחד הנתונים הבעייתיים של הסקר שפורסם בעיתון הארץ ושממנו תהל התחילה את דבריה נגע לטענה שנשים רווקות וגרושות נתונות ליותר אלימות. זהו נתון בעייתי שכן כמו סקרים רבים הוא מתחיל לבסס מיתוסים שאין בהם אמת, על פרופילים של נשים שמותקפות מינית. מעבר לכך, זהו נתון בעייתי, שכן הוא לא משקלל פנימה את העובדה שיכול להיות שהנשים שהן גרושות כעת נאנסו במהלך הנישואים, או שמא הרווקות נפגעו דווקא מהקרובים להן (כפי שניתן להניח שוודאי קרה), או שמא הן אלה והן אלה נאנסו בילדותן, הותקפו בצעירותן, מתי שלא היו אמורות להיות נשואות בין כה וכה. אין בנתון זה כדי להעיד על כך שהתקיפה שלהן נעשתה כאשר הן לא היו קשורות בגבר באותו המובן המגונן שתהל מסמנת.

4. מצב כלכלי אכן יכול להביא לדוחק שיגרור עמו אלימות מינית. אחד מהמצבים הללו הוא אותו דוחק שנחשפים אליו כל פעם שמנסים להראות לנו איך נשים "נורמטיביות" מחליטות לעסוק בזנות, כדי להציל את משפחתן מעוני מחפיר. אישה כזו למשל תיאנס על בסיס יומיומי, אך ספק אם היא חלק מהסקר שהתקיים. ספק אם לכל אחד מהפעמים הללו שבהן נאנסה – כי כל הליכה לזונה היא אונס – היינו קוראות וקוראים אונס.

אפשר להניח שלא, על אף שהאימה מצדה אינה ממוקמת במקום אחד. מקרי אונס ותקיפות מיניות של נשים לא מתרחשים רק בשכונות הלא טובות. כמו שאינם מתרחשים רק ברחוב, או רק במקום שבו אין אנשים. אל מול הפחד המבוסס הזה, אין לחשוב שהסכנה חולפת כשאנחנו עוברות לשכונות בטוחות יותר. ואין בדבריי כדי לא להכיר במגפת האלימות נגד נשים שעוברת על דרום העיר, שלמולה מתקיימת עצרת המחאה המוצדקת והחשובה.

5. הפוסט של הגר שיזף חשוב אך גם אצלה וגם אצל תהל לא ברור מדוע אנחנו נותנות לאונס למלוך בכתר. האם ביצוע מעשה סדום באישה מכאיב לה פחות, או האם התחככות מדורגת נמוך יותר מאשר נשיקה כפויה? החוק יצר מדרג של עונשים ביחס לכל אחת מהתקיפות המיניות הקיימות. הוא עשה זאת כי את זה הוא עושה, כי הוא מנסה (לשווא ומתוך תחושת אלוהות) לייצר את המשוואה המושלמת בין הפשע לעונש. אז הוא יצר מדרג של עונשים למדרג של פשעים ואנחנו הפנמנו לתוכנו את ההיררכיה הזו, עת מלמדים אותנו לפחד מאונס, אך לא מלמדים אותנו את האימה שנתונה על כל המדרג של התקיפות המיניות. והעובדה שליתר אנחנו לא קוראות בשם, והעובדה שהאונס הוא המלך של התקיפות המיניות מבחינת היראה שלו ומבחינת הכיסוי התקשורתי, מובילה לכך שאנחנו מפנימות לתוכנו את ההיררכיה הזו, ואנחנו נדרשות לדון עמה ביתר שאת כאשר מתרחשת תקיפה מינית שאינה מהווה אונס לפי הספר.

למעשה, יש להבהיר מה המשמעות של כל אחת מהתקיפות המיניות, וזאת רק כדי להיפטר מהן מייד לאחר שהובהרו.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. (כל ההגדרות לקוחות מאתר איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית).

עלינו לזרוק את ההגדרות הללו כי לא יכול להיות שהמדרג שלהן מנהל אותנו, עת אנחנו למדות להתייחס בביטול לתקיפות מיניות מסוימות, כל עוד אלה אינן נופלות תחת הגדרתו של אונס by the book. אנחנו צריכות לזרוק אותן כדי לנקות את חיינו באופן מוחלט מתקיפות והטרדות מיניות. כי לא יכול להיות שחלקים בגופנו מושמים ביחס עקום של פגיעים יותר או פחות, ולא יכול להיות שניתן לאונס – מפאת היותו פשע שיכול להיות מבוצע רק באשה, שכן נדרש איבר מין נשי כדי לבצעו – להקטין את כל יתר התקיפות המיניות שאנחנו עוברות.

5. אם אנחנו מעוניינות לשמר את האונס, כדי לעשות בו שימוש מילולי, עלינו להרחיב אותו. עלינו להחזיק בו ורק בו לא כדי לייצר את העיוות הנוכחי, עת האונס ממוקם בראש ההיררכיה, כי בכוחו לנתק את בתוליה של אישה, כי אונס – אותה חדירה – מנקודת מבט גברית, נדמית כמו חילול של הרכוש. האונס שעומד בראש ההיררכיה לצד יתר התקיפות המיניות שנשים עוברות, הוא האונס כפי שקוראת אותו הפטריארכיה. האונס, כפי שאנחנו, הנשים קוראות אותו, הוא לא זה שמופיע בסטטיסטיקה של אחת מתוך חמש נשים, כי אם הוא שם כולל לכל תקיפה מינית של אישה, שם כולל לאותו מקום שבו אישה נאנסה לדבר מה בניגוד לרצונה.

6. אני מסכימה עם הגר – הדיבור המשותף עוזר מאוד להילחם באונס, להפסיק להפוך אותו לסוד. אך יש צורך בציבוריות רחבה יותר של האונס, כזו שתבהיר לנו שכל יום כאשר אנחנו הולכות והולכים ברחוב אנחנו הולכות והולכים בין קורבנות של תקיפה מינית. יש להבהיר שקורבן של תקיפה מינית אינה מגיעה עם פרופיל מסוים, שהיא אינה מתנהגת בצורה מסוימת, או הולכת בצורה מסוימת. יש סקאלה רחבה של תגובות כשם שיש נשים שונות. אין שום סיבה להביע פליאה כשמישהי שחיה "חיים מלאים" מספרת בפניכם ובפניכן שהיא עברה כל סוג של תקיפה מינית. ואם לחזור לסעיף הקודם, אין שום סיבה להיות מזועזעים יותר כאשר מישהי מספרת לכן ולכם שהיא עברה אונס, מאשר אל מול אישה שמספרת לכן ולכם שנעשה בה מעשה מגונה.

7. אכן, הפטריארכיה לא תעשה עבורנו את העבודה, אך לא יכול להיות שהאחריות מוטלת רק עלינו. זה דבר אחד לצאת ביוזמות שונות שעניינן מלחמה בהיעדר הביטחון שמקיף אותנו, וזה דבר אחר לבלוע הכי עמוק שאפשר את המציאות הזו, כך שהפעילות החינוכית כנגדה תהיה של התגוננות מפניה, ולא של הדרתה. כאשר תהל מציעה לנו ללמוד הגנה עצמית היא מסכימה – אם במודע ואם לא – עם המציאות. היא אומרת לנו שתמיד יהיו אנסים, ולכן עלינו ללמוד להתגונן הן פיסית והן תודעתית. זאת במקום לחשוב על חינוך לשוויון ולכבוד, על חינוך שיעזור לילדים וילדות שיגדלו להיות מבוגרות ומבוגרים להבין שהיעדר הסכמה מפורשת משמעה לא.

כשאנחנו נדרשות ללמוד הגנה עצמית לא רק שאיננו דורשות את השינוי של הנורמה הזו, אלא אנו גם מתעלמות מנשים שאל מול תקיפה קופאות במקום, נשים שברגע האמת לא יוכלו לעשות שימוש בשיעורי ההגנה העצמית, כי הן לא יהיו שם עבור עצמן. ומעבר לזה, אנחנו דואגות שאותו דיאלוג שתהל תיארה נפלא, אותו אחד שמתנהל בין האשה לבין עצמה עת היא מנסה למנוע עד כמה שאפשר את היפגעותה, יהיה אינהרנטי לפנימיותה, כי היכן שניתן להתגונן ניתן להאשים את הקורבן.

8. הבעיה הגדולה במאמר של תהל מבחינתי, שהוא מאמר שרצוף כוונות טובות ושנכתב לדעתי ממקום כן מאוד, קשורה בכך שתהל מנסה לעשות סדר בדברים. היא מתחילה בשימת האצבע על המקום המסוכן ביותר, שניתן להאמין שעבורה הוא המפחיד ביותר, והיא ממשיכה בשרטוט תכנית הגנה אל מול המציאות הזו. אך כאשר פועלות כך, אין אפשרות אלא להפסיד בדרך חלק מהמערכת, ואין אפשרות אלא להתמסר למקום שבו מתחילים לבנות לתקיפה המינית קטגוריות, שמשליכות בהמשך גם על פרופיל של נאנסת ועל פרופיל של נאנס. המחשבה בעקבות תקיפות מיניות צריכה להיות כזו שקוראת את האלימות הזו כנורמה חברתית שמושרשת בחברתנו ושמתנגדת לכל היררכיה של התקיפה או של ההטרדה. במובן הזה מדובר כאן בכאוס, שלצערי לא ניתן לעשות בו סדר. ושכל ניסיון לעשות בו סדר יהא בו לא יותר מאשר הפנמת הקול המדכא כבר. זה שמסדר אותנו בתיקיות, וממיין את פגיעותינו, ואומר לנו כמה ואיך עלינו להרגיש למול דבר מה, ואיזה סוג של התנהגות עלינו לפתח כדי לדאוג לעצמנו. הניסיון לעשות סדר מחייב כבר ומראש את קבלת הסדר הקיים. הוא מחייב גם את העמידה החסרת אונים מול הטראומה והטראומה העיקשת, כי היא אף פעם לא מוכנה להיכנע לסדר, להבין את עצמה בהגדרות, לקרוא את סיפורה ככזה שנע על ציר ליניארי.

9. באשר לאחריות שמטילה תהל על הגברים – אני יכולה רק לברך. עם זאת, צריך להמשיך ולהבחין בין הדרישה לחינוך מגדרי לבין הדרישה ללמידת הגנה עצמית. גם משום שאין התחייבות שהגנה עצמית תעמוד לרשותה של אישה ברגע האמת, אך מעבר לכך מפני שלימוד של אשה להתגונן מתקיפה מינית – אם באמצעות אמנויות לחימה ואם על ידי פיתוח רגישויות למצבים – אומרת באופן ברור שעלינו לחיות במציאות הזו כפי שהיא. כי אם חושבים שהמציאות היא כזו שלא אמורה להכיל בה את הנורמה האלימה כלפיי נשים, אז פשוט מלמדים גברים לא לפגוע בנשים. לא מלמדים נשים לזהות מצבים ולהפוך לחוקרות של היום יום שלהן, כדי לאתר כל סכנה שאורבת להן. גם כי אלה לא חיים, וגם כי זה פשוט בלתי אפשרי.

* דימויים: ארבעה ציורים של ארטמיסיה ג'נטילסקי (1593-1656) – סוזאנה והזקנים, יהודית משספת את גרון הולופרנס (שתי גרסאות), יהודית ושפחתה עם ראשו של הולופרנס.

"מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – קריאה בדרשה של ח"כ קלדרון

כשנודעו תוצאות הבחירות, והתברר ש"יש עתיד" זכתה ל-19 מנדטים, הסתמנה כניסתה של ד"ר רות קלדרון לכנסת כאחת הבשורות המסקרנות שהביאו הבחירות. הכנסת הנוכחית גדושה בעיתונאים, אבל אין בה כמעט אינטלקטואלים (אלא אם מחילים את ההגדרה על יאיר לפיד, כלומר על כל אשכנזי שיודע לשיר שיר של ביטלס באנגלית). שלמה בן עמי ויולי תמיר הלכו כבר לגן העדן של הח"כים לשעבר, ולא הותירו מורשת מזהירה במיוחד. ככלל, אינטלקטואל חדש בכנסת לא מבטיח שום דבר, אבל תמיד יש תקווה שהוא יצליח לנסח טוב יותר את המצב, להביא אמת ובהירות לתוך אחיזת העיניים של המערכת הפוליטית הישראלית.

פוטנציאלית, קלדרון הכילה את ההבטחה הזו, ואולי מכילה עדיין. מבחינת עמדותיה המוצהרות, היא שייכת לכאורה לאותו פלג שמכונה על ידי המשטרה והצבא "אנרכיסטים". היא תיארה את השתלטות המתנחלים על שייח ג'ראח כ"עוול גדול", וציינה כי " מי שהחליט על זה כנראה לא קרא מסכת גיטין" (ראו כאן, 3:22). בהזדמנות אחרת היא אמרה (7:44) –

היהדות היום זה להיות בנאדם. זה לנסות לנהל מרחב ציבורי הוגן, שמדבר על כשרות גם על כשרות של תרנגולות שכן יראו לפעמים חושך ויהיה להן על מה לעמוד, ושחיטה כשרה, ופועלים זרים שיש להם שכר מינימום ולעמוד מול כיבוש שהורג אותנו.

נניח לעובדה שהכיבוש לא כל כך הורג אותנו, אלא הורג מישהו אחר. נניח גם לזיהוי ההכרחי של "יהודי" עם כל דבר טוב. עדיין יש כאן בהירות מוסרית מסוימת – בהירות שאבדה לחלוטין כבר בנאומה הראשון ורב התהודה של קלדרון בכנסת.

קלדרון עמדה על דוכן הנואמים ודרשה בפני חברי הכנסת מן התלמוד. לכאורה – פעולה חתרנית: אשה חילונית (האמנם?) מפרשת בפני הנבחרים ממסכת כתובות. אבל תחת המעטה הזה מתחבא תוכן ריאקציונרי ורגרסיבי להחריד. למעשה, אם לא היה מדובר באשה, התוכן השמרני-לאומני של הנאום הזה היה זועק לשמיים. אבל גם כשהוא נישא על ידי חברת כנסת, שמץ החתרנות שבפעולה טובע בתוך נחשולים של סכרין ישראל-סבא ושמן זית זך. קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית.

להלן, אני מציע קריאה צמודה בנאומה הקצר של קלדרון, בניסיון להבהיר מה כל כך נורא בו.

"הספר הזה שבידיי שינה את חיי… העותק שבידי שייך לדוד גלעדי… סבו של יו"ר הסיעה שלנו, שהוזכר כאן כבר אתמול" – כבר בפתיחה אנו נתקלים בהצהרת נאמנות לדיקטטור של "יש עתיד". לא רק ליאיר לפיד כאיש ציבור, אלא למשפחת לפיד, לבית המלוכה של לפיד. יותר מכך: מתברר שמעבר לאב ולבן יש גם אב של האב, ובקרוב גם בן של הבן.

"אבי… נולד בבולגריה ועלה לארץ כבחור… גויס מיד למלחמת השחרור להגן על גוש עציון… אמי שנולדה בגרמניה… עלתה לארץ בנעוריה ופגשה את אבי בסוף המצור על ירושלים…" – השושלתיות חוזרת, הפעם בסיפור משפחתי מצחיק מרגש, שמשלב את הדוברת בסיפור העל הציוני ובמסורת מייסדי הארץ ובד בבד מגלם את קיבוץ הגלויות.

"אני מספרת כל זאת כדי לומר שגדלתי בבית יהודי מאוד, ציוני מאוד, חילוני-מסורתי-רליגיוזי" – גם חילוני, גם מסורתי, גם רליגיוזי? וכל זה "מאוד"? כדאי לשים לב גם למלה "רליגיוזי" – מושג מרשים מאוד, שממקם מיד את המשתמש בו גם במסורת המיוחסת של בובר-שלום-קורצווייל (ע"ע הון תרבותי).

"כבר כנערה הרגשתי שמשהו חסר… דבר מה בזהות הישראלית של אליק שנולד מן הים, היה חסר"  – קצת ניחוחות פוסט ציוניים לא מזיקים בתור קוסמטיקה.

"משנפגשתי לראשונה בתלמוד, והתאהבתי בו כליל… במעשיות, באנושיות והבגרות העולה מן השורות… הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי" – הו היהדות! היהדות הנפלאה! החיפוש, שתמיד מוביל בחזרה אל הבית.

"ייסדתי את עלמה… בתל אביב… ואת אלול" – בבחינת: דעו מאין באתי ולאן אני הולכת.

"התורה… היא המתנה שקיבלנו כולנו… אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד… במו ידינו מסרנו אותו בימים בהם היה נראה כי יש משימה דחופה וחשובה יותר – לבנות מדינה…" – זאת הצגה מעוותת של הדברים, כאילו בן גוריון ויתר על התלמוד כי לא היה זמן ללמוד. למעשה הציונות השקיעה משאבים עצומים בכינון תרבות, ובד בבד במחיקה והשכחה של תרבות – גם ובעיקר בעתות חירום. אבל קל יותר להתפייס עם העבר כשאומרים "פשוט לא היה להם זמן, הם היו עסוקים".

"עכשיו הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו מה ששלנו. להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו..." – הון תרבותי (Capital culturel) הוא מושג ביקורתי שטבע פייר בורדייה, ומתייחס לידע המשעתק את אי השוויון החברתי. להתגאות בהון התרבותי שיש לך זה כמו להתגאות בזה שירשת דירה בבאזל, ובגלל זה אתה שווה יותר. עדיף, כמו שאומרים, לעשות זאת בפרטיות. יפה שאת קוראת למעריצייך להתענג על ההון התרבותי שלהם – אך האם זה לא מה שעשינו עד עכשיו?

"אני מבקשת לספר סיפור מהתלמוד ומתוכו לומר כמה דברים על הרגע הזה… מי שרוצה הבאתי את הטקסט, הוא יכול להתחלק, אבל רק למי שרוצה. אני אקרא בארמית בשביל המוזיקה ואחר כך בעברית בשביל… הקריאה" – כאן אני מגיעים לרגעי השיא של הנאום: הדרשה, או סיפור רב רחומי.

בנקודה זו אפשר גם לתהות, כיצד אמור להרגיש ח"כ מוסלמי או נוצרי בסיטואציה, שבה מגשימה קלדרון את מה שלא נעשה מעולם על ידי ש"ס, והופכת את הכנסת לבית כנסת.

יש לציין שסיפור רב רחומי הוא אחד הלהיטים הגדולים של דרשני היהדות הישנה והמתחדשת, המובא באינספור שיחות הדרכה לנשים חסודות, מ"מנהיגות יהודית" ועד קלדרון עצמה – היא כבר דנה בו עם משתתפים קבועים אחרים של תיקוני ליל שבועות.

"רב רחומי היה רב.. רחומי בארמית זה אהבה. רחומי מהמלה רחם. מי שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אשה יודע להכיל את התינוק… זאת בחירה מאוד יפה למלה אהבה בארמית, כי אנחנו יודעים שביוונית לקחו את המלה רחם ובנו ממנה את המלה היסטריה" – כאן מופיע בנאום המוטיב עתיק היומין של "ירושלים נגד אתונה". היהדות היא כמובן טובה יותר, נפלאה יותר, פמיניסטית יותר. כמו שאמרה פעם לימור לבנת: "אנחנו מלמדים במערכת החינוך ערכים יהודיים וערכים אוניברסאליים, אבל הערכים האוניברסאליים גם ככה מגיעים מהיהדות".

"אז הבחירה הארמית לקחת מרחם את המלה אהבה היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" – לא הבנתי – חז"ל המציאו גם את הארמית? עד כדי כך הם היו חכמים ונפלאים?

היו"ר ח"כ יצחק וקנין: "רחם זה גם רמ"ח"
ח"כ קלדרון: "ישר כוח. אני שמחה על השותפות בדברי תורה" (ממשיכה הלאה).

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים.

"היתה מצפה אשתו… עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא… בארמית שומעים את הנשימה שלה… הציפייה הזאת שכל sms וכל טלפון וכל צעדים בחוץ וכל נקישה בדלת… האשה הזאת שחיכתה כל השנה… היא מאבדת את השליטה" – פשוט אין מלים לתאר את הרגרסיוויות של הסיטואציה, שמועלית על נס בלי שמץ של ביקורתיות: האשה מחכה בבית לחסדיו של בעלה, שיואיל לגאול אותה ולהקדיש לה רגע מזמנו.

"עכשיו אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו מסך מפוצל" – אנחנו בכל זאת במפלגת הטלוויזיה.

"מה אני יכולה ללמוד מרב רחומי ואשתו למקום הזה ולעבודה שלי כאן" – מעניין לציין שהכול ממוקד בה, ברגע הגעתה של ח"כ קלדרון לדוכן הכנסת, ולעבודה שלה – הכול, בסופו של דבר, עניין של פנימיות

"אני לומדת שמי ששוכח שהוא יושב על כתפי האחר – יפול. אני מתחברת לדבריך, ח"כ בנט" – ושוב, הכול מכוון לדעת היו"ר. השמאלנית מתנגדת הכיבוש נופלת לזרועותיו של אביר ההתנחלויות, תחת חופתו של "השוויון בנטל".

"הרבה פעמים אנחנו מרגישים האשה שמחכה והולכת לצבא ועושה את העבודה, והאחרים על הגג לומדים תורה" – אלמלא הפרשנות הזאת היתה מופרכת לחלוטין, היא היתה יכולה להיות מבריקה. כל המדרש המלבב נועד להדגים שהמיליטריזם נוסח בנט-לפיד-נתניהו זהה בעצם לנשיות! ואילו לימוד התורה הוא הגבריות הבלתי אחראית.

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל… שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

"אני שואפת ליום בו משאבי המדינה יחולקו בשוויון לכל תלמיד ותלמידת חכמים על פי איכות לימודם ולא על פי שיוכם הציבורי. שבתי המדרש… והישיבות החילוניות והפלורליסטיות יזכו לתמיכה שווה..." – עד עכשיו חשבנו שמפלגת יש עתיד היא מפלגה מגזרית של חילונים מבוססים. עכשיו מתברר שהיא מפלגה מגזרית של מכללת עלמא!

"ומתוך קנאת הסופרים והתחרות הבריאה תגדל התורה ותאדיר" – שהרי, בלי קצת תחרות אי אפשר.

ועכשיו נשאר רק להתמוגג – חיבוק עם היו"ר, ועם כל השאר.

"יש עתיד" היא לא מפלגה חילונית. היא מפלגה של מטיפים: יש בה שני רבנים, מומחית לתפילה, תלמודיסטית,  ופרשן מקרא (היו"ר). זאת בראש ובראשונה מפלגה יהודית מאוד: תנועת התעוררות יהודית, המציבה על הבמה הפוליטית סוג חדש של ציונות דתית ללא סממנים חיצוניים. מבחינה זו, יותר מאשר תוצר של המחאה החברתית, היא תוצר של גל ההתעוררות היהודי-אשכנזי שהחל אחרי רצח רבין. התיאולוגיה של "יש עתיד" כוללת תמיד מרכיב של לידה מחדש, של גילוי הדת בתוך העצמי, מחוץ למסגרות הממוסדות. היא ממקמת את הדת במרחב הפרטי, בספירה הביתית האינטימית שמזוהה עם הנשיות. לפיכך היא ראויה להיקרא: המפלגה הפרוטסטנטית הישראלית.

הייתי אומר שאסור לחשוף ילדים לחומרים האלה. אבל אני מעדיף להימנע ממקרתיזם. בכל מקרה, אחרי שראיתי את הנאום הזה, תקף אותי דחף בלתי ניתן לשליטה לשטוף את הסכרין מהפה ולצפות שוב בקליפ של גל ווליניץ, ואם אפשר – כמה פעמים ברצף.

הרחובות נשמטים לאט

תהל פרוש

"בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, 76% מהנשים היהודיות ו-79% מהנשים הערביות דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. בעוד שבאוכלוסייה הכללית דיווחו 16% מהנשים כי הותקפו מינית על ידי אדם זר, במגזרים השונים נרשמו שיעורים גבוהים יותר – הגבוה ביותר בקרב נשים מהמגזר הרוסי, ש-38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית על ידי גבר זר לפחות פעם אחת בחייהן. 14% מהנשים היהודיות דיווחו בסקר כי הותקפו מינית בטרם מלאו להן 16. במרכזי הסיוע לנשים ציינו כי 30% מהפניות אליהם בשנה הן מצד מתלוננות שנפלו קורבן לעבירת מין כשהיו מתחת לגיל 12, ואולם החליטו להתלונן רק בגיל מאוחר יותר על התוקף. לדבריהם, מדי שנה מתקבלות במרכזים כ-40 אלף פניות, מחצית מהן דיווחו כי נפלו קורבן לאונס, לניסיון אונס או לאונס קבוצתי". ("הארץ", נובמבר 12)

1. הסיטואציה הבסיסית שבה ניתן לבחון את השוני בין גברים לנשים קשורה בלילה. כל גבר שרוצה לדמיין מה זה להיות אשה צריך לפני הכל לדמיין את עצמו/עצמה חוזרת בחשיכה מהעבודה, ממסיבה, מחברים וכיו"ב ופשוט הולכת ברחוב ריק, קצת חשוך, כשלפתע גבר צץ ממול והולך לעברו/ה, או חבורת גברים, או מכונית שנוהג בה גבר. הם יכולים להיות רועשים קצת ושתויים הגברים המשוערים האלה או אולי דווקא כאלה שנראים פכחים לגמרי ובכל זאת, אני רוצה לומר פה שלא משנה איך הגבר הזה נראה, בשעות מסוימות אפשרות אונס ותקיפה, הקלות שבה כל זה אפשרי, נראית סבירה. הסבירות הזאת גורמת לזה שנשים הולכות ברחוב כשהגוף שלהן קפוץ ודרוך, שהלב שלהן פועם בחרדה, כשהן מודעות לסכנה שאורבת להן ולחולשה הפיזית, לנחיתות המובנית שלהן מול מעשה אלימות. הן חשות הקלה כשהגבר עובר ולא עשה להן דבר והן יודעות שהגבר הבא שיעבור יהווה עבורן אותו מכלול של אלימות פוטנציאלית. כשהן מגיעות הביתה בשלום הרי שלא סתם הגיעו הביתה, הן הצליחו לעבור דרך שדה הקרב של הרחוב.

2. הנתונים שיש לפנינו על מצבן של נשים ברורים: אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית ואחת מעשר תעבור אונס. על התדירות שבה מבוצעים מעשי אלימות נגד נשים אפשר לקבל רושם מפתיחה מקרית של אתר חדשות. כשאני כותבת את הדברים הללו אני מסתכלת במבזקים של אחד האתרים: מסופר שם על אשה שנחטפה ונעשה ניסיון לאנוס אותה (הגבר שנתפס ונשפט קיבל שנתיים וחצי מאסר!), על גברים שרקחו סמי אונס, על גברים שנתפסו סוחרים בנשים ועל גבר שרצח את אישתו. כשמצב הביטחון הפיזי של נשים מעורער כל כך מיסודו מצחיק לדבר על אפליה בשכר עבודה, על חוסר שיוויון בייצוג נשים בספירה הציבורית. אלה נראים פתאום כמו סימפטומים לבעיית הבסיס.

3. לצד המבזקים האלה על מגוון סוגי תקיפות מיניות שהתבצעו בנשים עלו באתר החדשות שפתחתי גם מבזקים על מצב הבורסה. כך קרה שכסף ואלימות נגד נשים היו החדשות היחידות, מופרדות זה מזה כאילו אין בין אלה קשר. אבל יש קשר הדוק. ידוע כי מצב כלכלי קשה הוא טריגר לאלימות גברית נגד נשים אבל נשים ככלל נחותות מגברים מבחינה כלכלית, והן חשופות יותר לפגיעה ככל שיש פחות כסף (של גברים) כדי להגן עליהן. אשה ענייה לא יכולה לקחת מונית עד פתח הבית, לא יכולה לגור בשכונות מוארות יותר ובטוחות יותר וכך הלאה. נשים כמעט תמיד חייבות גבר בתרבות שלנו כדי להיות מחוברות לכסף או כוח שייגן עליהן מפגיעה פיזית. אפשר להסביר ככה גם את הצורך הנואש להיות אשה יפה, כי היופי יכול להקנות לך הגנה של גבר מאלימות של גברים אחרים. הנתונים בכתבה של הארץ תומכים בזה: נשים רווקות וגרושות – כלומר ללא הגנתו של גבר – חשופות יותר לתקיפות.

4. אבל צריך לשים לב שגם אם הכסף מגן על האשה מהרחוב, בכל מקרה הרחוב נשמט גם מנשים עשירות – ומהבחינה הזאת כולנו חולקות את אותה מצוקה. ההגנה הגברית שנשים נדרשות לה יכולה להיראות מופרכת לאור החגיגה של זכויות האדם, השיוויון הבין מיני ושאר שקרים שנפוצים בתקשורת ההמונים, אבל זוהי המציאות. הפער הזה גורם לכך שנשים שצריכות ליווי הביתה מרגישות טיפשיות – או בגלל שאחרים גורמים להן להרגיש ככה ("מה את פוחדת, זאת הליכה של חמש דקות") או כי הן כועסות על עצמן שהן מרגישות ככה. צריך להבין, אין אשה שלא רוצה פשוט ללכת ברחוב בלי לפחד אבל אין אשה שלא צריכה להתרגל לפחד הזה, ללמוד להסתדר איתו, לייצר אסטרטגיות של החלטה מתי הוא נראה לה מוצדק ומתי לא ולקחת אחריות על כל זה במשא ומתן פנימי בודד וממושך.

5. כמו שכתבה הגר שיזף בפוסט החשוב שלה, אונס הוא אחד הפחדים האיומים ביותר שרובץ בבטנן של נשים. דבר שנשים אומרות לעצמן שאחריו אי אפשר לחיות. מה שקשה במשא והמתן שהזכרתי קודם הוא שעוד לפני שנאנסת את פוחדת שהאחריות לאונס תיפול עלייך. שהלכת איפה שלא היית צריכה, בזמן לא נכון, עם בגד לא נכון, ארשת פנים לא נכונה. את יודעת שיש תוקף ויש קורבן אבל משום מה את חשה שהאחריות שלא להיות קורבן בנסיבות בלתי אפשריות – כאלה שבהן השרירותיות של הגורל מפקדת על מהלך העניינים – היא שלך באופן בלעדי. יש כל מיני צורות להגבלות ש"לקיחת האחריות" הזאת מייצרת בחיי נשים. יש כאלה שלא יוצאות מהבית אחרי שעה מסוימת, שנמנעות מללכת ברחובות מסוימים, שחוצות כבישים כדי לא לעבור ליד גברים, שלא ילבשו מה שהן רוצות אם הן יודעות שתלכנה לבד, ועוד ועוד. אסור לטעות, כל אלה הן אסטרטגיות של הדרה עצמית (מופנמת) מהמרחב הציבורי, שמקטינות חיים של הנשים ובכל זאת נשים נדרשות לזה.

6. הגר כתבה שאחד הדברים שעל נשים לעשות הוא להסיר את המיסטיפיקציה של האונס, לדבר עליו, לחלוק במידע שיש לנו על אונס, לייצר מצב שבו נשים שנאנסו יכולות לדבר איפה שירצו ומתי שירצו על האונס. כלומר ליצור את ההבנה שאונס הוא משהו שקורה כאן קרוב אלינו ולפתח יכולת לדמיין גם את החיים אחריו. אני חושבת שכל זה חשוב מאוד וחסר מאוד כרגע בשיח הציבורי והפרטי. למשל, אחת הסיבות שהספר של קוטזי, חרפה, כל כך מהמם את הקוראת, טמונה בכך שהגיבורה שנאנסת על ידי שלושה גברים לא מתנהגת כמו שהיינו מצפות ממנה: היא לא מסגירה את האנסים למדינה, היא לא מבצעת הפלה, היא לא עוזבת את המקום שבו נאנסה ולשם כך היא מוכנה גם לחיות ליד אחד מהאנסים.

7. יש דברים שניתן לעשות מול הפחד ואלה חייבים להיות דברים שנשים לוקחות עליהם בעלות כי הפטריאכליות לעולם לא תעשה את זה בשבילן. דוגמה לזה אפשר למצוא בפעילות פמיניסטית אקטיבית בדרום תל אביב כמו משמרת מחאה בכל יום שישי נגד אלימות מינית והזנחת שכונות הדרום, וחלוקת תרסיסי פלפל לדיירות רחוב. עוד דוגמה היא הפרויקט הגלובלי של איב אנסלר, שהתרחש ביום חמישי ושנועד להעלות את המודעות למצב הבלתי אפשרי שנשים חיות בו ולשים את תרבות האונס על סדר היום (בישראל היו כמה יוזמות לרגל יום זה, למשל זאת, זאת וזאת).

8. נוסף לאלה חייבות להתבצע פעולות ארוכות טווח ושחותרות תחת מבני העומק החברתיים. למשל, לא ברור איך לא מלמדים ילדות מגיל הגן ועד סוף חייהן הגנה עצמית. עוד פעולה חיונית היא חינוך ילדות מגיל הגן לזהות מצבים של תקיפה ואלימות ודרכי התנגדות להם. האחרון חשוב במיוחד כי רבות מהתקיפות נעשות על ידי אנשים מוכרים במקומות לכאורה בטוחים, וילדות, נערות ונשים בדרך כלל איטיות לזהות תקיפות מהסוג הזה אלא רק לאחר שנעשו כבר. החניכה של נשים לזיהוי האלימות נגדן קריטית, כי לא משנה מה מקור האלימות, אם אשה צועדת ברחוב ושומעת הערות על התחת שלה או על הלבוש שלה, אם בוס בעבודה מייצר אווירה סקסיסטית או אם בן משפחה נוגע בה – נשים צריכות להכיר את הסימנים ולהיות מוכנות עם אפשרויות פעולה.

9. המצב שילדות, נערות ונשים חיות בו כרגע הוא מצב של דיכוי אינסטינקטיבי, של דיכוי אפשרויות הפעולה, של דיכוי הכרת המציאות. נסו לדמיין למשל ציפור שלא מבינה שעליה להגיב כשיש סימנים שחתול רוצה לטרוף אותה – זהו המצב של רוב הנשים בתרבות שלנו. רובנו צריכות לעבור פגיעות כדי להתחיל ללמוד מהם הסימנים ויש כאלה שעוברות פגיעות רבות מאוד עד שהן לומדות. במצב כזה זאת האחריות שלנו ללמוד ולהעביר את הידע. צריך לשים לב שגלגול האחריות על נשים זועק עוול חברתי ומייצר עוד הכבדה על מי שנתונות בתנאים טובים פחות מלכתחילה. אבל כל עוד אין לקיחת אחריות מוסדית על המצב שבו נשים נתונות – אלא להיפך, האלימות נגד נשים היא הממוסדת – אז הנטל הכלכלי של פעולות כאלה, הזמן הדרוש להן והמשאבים הפיזיים והנפשיים שהן לוקחות ייפלו כולם על נשים בחברה האזרחית.

10. מה גברים יכולים לעשות במצב כל כך קשה, שבו הם קרובים ואוהבים נשים אבל גם נמנים על המין שתוקף אותן? יש כמה דברים בסיסיים שאני חושבת עליהם, כמו להקשיב למצוקה של נשים במציאות האלימה הזאת, להכיר בה ולקבל אותה. לשים לב לשוני שבו הגבר מתנהל במרחב הציבורי לבין זה שאשה מתנהלת בו. להיות קשובים למה שאשה זקוקה לו כשהיא במרחב הציבורי, להציע משאבים של כסף, זמן וארגון לטובת תוכניות להגנה עצמית, תוכניות חינוך באוניברסיטאות, בתי ספר ובגנים וכיו"ב. לגברים יש את הפוטנציאל העצום להיות שותפים של נשים ביצירת מקום בטוח ושוויוני, והאחריות לממש אותו מוטלת עליהם.

דימויים: ברברה קרוגר. ותודה ליואב ויינפלד על ההצעה.

ההורים נגד הדובים: שיחה על מקרה גל ווליניץ

אורי גנני ועפרי אילני

עפרי: לפני כמה שנים הזמנתי מחבר ציור, והתברר שאני מופיע בו כדמות עירומה כבולה לספה. הייתי די נבוך מהציור, אבל בכל מקרה הוא הוצג באתר של האמן, יואש פלדש. בערך שנתיים אחר כך הגשתי כמה בקשות למלגות, ונזכרתי בעניין הציור הזה. הוא הופיע תמיד בראש תוצאות החיפוש, והנחתי שחלק מחברי הוועדות הקובעות יחפשו את שמי בגוגל ויתקלו בו מיד. אני לא משחק אותה אמיץ מדי, כי אני יודע, על סמך סיפורים שונים שמסתובבים, שלפחות שני אנשים במעגלים הרלוונטיים לא אוהבים הומואים, וחוסר האהבה שלהם משפיע על ההחלטות שלהם. מנסיוני, אני יודע שהדברים האלה, שקשורים לתגובות של גועל, פועלים לפעמים אפילו ברמות לא מודעות – בעיקר כשמעורב בהם דימוי ויזואלי. גם בנאדם הגון שישתדל להתעלם מההרגשות שלו כלפי הומוסקסואליות עשוי לפתח איבה כלפי מישהו, ולנמק אותה בפני עצמו ובפני אחרים בכל מיני נימוקים אחרים. למעשה, מה שיפעיל אותו זה זה. הגועל.

העניין היה די גורלי מבחינתי, לכן ביקשתי מיואש להסיר את השם שלי מהציור. חשבתי שזה יהיה חבל אם כל המאמצים שהשקעתי בלכתוב דוקטורט, לפרסם מאמרים וכו', ירדו לטמיון בגלל שמרנות של מישהו. אבל אני די מתבייש בזה עכשיו, בגלל פרשת גל ווליניץ – האמן שגורש מבית הספר שבו לימד כמורה מחליף אחרי שתלמידים גילו את היצירות הארוטיות שהוא יצר, ופוצצו לו את השיעור.

אני מניח שזאת סיטואציה די מוכרת לרבים מאיתנו, בעיקר בדור ה"מולטיטסקינג" הנוכחי. אנשים נאלצים לחשוב פעמיים, או שלוש פעמים, באיזו מידה משהו שהם עושים בתחום אחד של החיים יתקבל בהבנה בתחום אחר של החיים. זאת, מכיוון שהכסף נמצא לרוב בידי אנשים שמרנים, והומוסקסואליות היא עדיין לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. כך עולות שאלות באיזה לבוש אפשר ללכת לעבודה; איזה עמדות מותר להשמיע בפינת הקפה; וכדומה.

לכן אני חושב שאנשים כמו גל ווליניץ שוכבים על הגדר בשביל כולנו. אנשים שמעזים להפיץ עבודות פרובוקטיביות וחושפניות, מתייצבים מאחוריהן ונאבקים על הזכות שלהם ליצור את העבודות האלה ולהציג אותן, מאפשרים גם לסתם מישהו להגיע עם פירסינג לעבודה, או להגיד שהוא הומו במשרד, או להשתתף באירוע בלי שיצפו ממך לדבר על רכישת חיתולים או חלקי חילוף לרכב. הם מנכיחים את העובדה שלא כולנו אותו דבר, ושהמובן מאליו הסטרייטי והמהוגן הוא אשלייתי. צבוע ובדוי. זה די מוכח, שהדרך היחידה להתגבר על צביעות ושמרנות היא פשוט לפוצץ אותן, וכך מה שנחשב היום לפרובוקטיבי ייעשה טבעי ומקובל.

המובן מאליו הסטרייטי המהוגן

כך שאין כאן שום פרובוקציה סתמית ודווקאית. מדובר בסיטואציות שהמון אנשים חשים בחיים שלהם. כל אחד צריך לזכור שגם לו אפשר לשלוף איזה משהו, ולחולל סקנדל, גם (ובעיקר) אם הוא איש משפחה מכובד. צביעות מינית היא בעיה חברתית. היא גם המקור להרבה מאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע, שמסגרתם מישהו "מכובד" ש"לא הייתם מאמינים עליו" מתגלה בקלקלתו. מזעזע ככל שהדבר יישמע – חלק ניכר מהאנשים שנחרדים מהיצירות של ווליניץ מצצו בעצמם פטמה בהזדמנות כזו או אחרת. חלקם, אני מעז לנחש, גם הסתכלו מתישהו על סרט שבו מישהו או מישהי מוצצת פיטמה. ההבדל הוא שבניגוד לסרטים האלה, כלומר לפורנוגרפיה תעשייתית, בסרטים של ווליניץ אף בנאדם לא נוצל. ובנוסף, באותם סרטים מופיעים לרוב אנשים אנונימיים, או עם שמות בדויים, ואילו ווליניץ הזדהה והתייצב מאחורי הדמות שביצירה. ועוד הבדל: ווליניץ לא נראה כמו שחקן פורנו קלאסי. הוא קצת שמן, ויש אנשים שזה מגעיל אותם. אני לא מדבר כרגע על זה שהיצירות שלו עוסקות באינטראקציות מיניות בין גברים.

אורי: למעשה אנו מתנגדים להבחנה הרואה בפרשה התנגשות בין קלות דעת מתירנית של הומואים ושוחרי טובתם מול אחריות מציבת גבולות – "עד כאן, סלקו את ציפורניכם מהנשמות הרכות ובנות העיצוב!".  הפרשה הזו חושפת מתח בין שתי תפישות עולם שמצויות לעיתים בסימביוזה יחסית (כמו למשל בקפה ההומואי של גן מאיר), ומדי פעם הן מצויות בהתנגשות כפי שהודגם כעת (כמו גם בסיומו האפוקליפטי מעט של הסיטקום האמריקאי "וויל וגרייס"). הדיכוטומיה המובהקת יותר היא כמובן זו שמתקיימת בין הומואיות לא נחמדה, נטולת ילדים ויתירה מזאת: כזו שמשחקת בדימויי ההורה-ילד באופן מערער (שוב, זוהי הליבה הדימויית של התצלומים), לבין ולדנות אחראית.

במובן זה השאלה האם מדובר כאן באמנות או בפורנוגרפיה הינה תמימה, לא-רלבנטית, שלא לומר שקרית.  השנייה (פורנוגרפיה) הינה רעה ממילא. אך אף זו הראשונה, האמנות, חשודה בעיני רבים בשמאל כמרחב צמיגי של ייצוגים דכאניים, כפי שכבר הראו אלו שטענו כי גל ו' מנציח ביצירותיו מצב קולניאליסטי של פרה מיניקה דשנה ולבנה מול יליד-יונק שחום ושדוף. טענה זאת מתעלמת (אולי ביודעין) מהיבטים "אסתטיציסטיים" של  אירוניה והיפוכי משמעות, וחמור מכך, גם משיח משוחרר של תשוקות לא-נורמטיביות – כולם הושמו בסל אחד, זה של "התיחכום העודף" והפרשנות ההיפסטרית "קלת הדעת", המכסים שניהם על השקר הגדול של עולם אשכנזי דכאני, כביכול.

התנגדות לחשיפה אל היצירה הפורנוגרפית, זו שהיא בה בעת גם אידיאולוגית, ביטוי של תפישת עולם (למשל "תמונות מהווי המיטות של דובים מיניקים") היא בפועל התנגדות לאחת הזהויות/הזדהויות שאנשים מסוימים אימצו לעצמם כחלק מהסובייקטיביות שלהם. לזהות זו, על פי אותם מתנגדים, מותר להיחשף אך ורק "בהדרגה, עם הבשלות המינית, 'לאחר גיל 18'. מעניין איך אותם מתנגדים היו מגיבים אם דרישותיהם לסטריליות תודעתית א-מינית, היו מוחלות על שיח הזהות המזרחית, שיח "הפרחיות", או שיח הנכבה. כל אלו מכילים מניה וביה תשוקות מערערות רבות, שלא לדבר על כך שבעיני רבים מדובר באופני שיח שהינם בבחינת רעלני תודעה חמורים, מקורות זיהום ואיום, ובפרט על ילדים רכים וברי עיצוב.

                         סטריליות תודעתית א-מינית

עפרי: בין אם היצירה היא פורנוגרפית או לא, חשוב להדגיש שפורנו מהווה בעיה רק כשיש לו קרבנות. פשע בלי קרבנות הוא לא פשע. באופן בסיסי, אין שום בעיה עם מי שמעלה לרשת "תכנים בעלי אופי מיני", כפי הדבר מוגדר בשפה מכובסת מתורגמת מאמריקאית, כל עוד לא מדובר באקט מיני שפגע במישהו או מישהי. לכל היותר, זאת שאלה של טעם. בפשטות, מין זה לא דבר רע, ובמצב אידיאלי, ככל שאנשים יוכלו להגשים את המיניות שלהם יותר בחופשיות בלי לפגוע באנשים אחרים, כך העולם יהיה טוב יותר. הנימוק היחיד להגבלה עקרונית של ארוטיקה, מלבד פגיעה בבני אדם אחרים, הוא דתי, ולא על זה אנחנו מדברים כרגע. אגב זו הסיבה שאנחנו די מקפידים להשתמש כאן בבלוג בדימויים אירוטיים (לדוגמא כאן כאן וכאן וכאן וכאן) – גם כי זה יפה וכיף, וגם כדי להבהיר שבמקום הזה אנחנו לא עושים את ההפרדה הזאת. אין שום דבר רע בציור של זין, ואין שום דבר רע שהוא יופיע לצד טקסטים על שואה או זכויות אדם. ומי שלא רוצה לראות תמונה של גבר עירום, שלא יקרא את הטקסטים.

אבל כאן, כמובן, אנחנו מגיעים לשאלת הילדים.

אורי: בהקשר זה הייתי מזכיר כי הילדים נחשפו אל העבודות לא כמשתתפים פעילים בהן, אלא במעמד של צופים חיצוניים, צופים סקרנים ומעורערים שהציצו בטעות למרחב לא-להם, מבעד לדלת לא שלא ננעלה כהלכה (אם כי, יש אינספור דלתות כאלה ומבעדן "מראות קשים"). אבל אם הילדים היו צופים-מציצים-נפגעים, ההורים היו בתפקיד משעמם הרבה יותר. תפקיד גולדה.

אני סבור, ונדמה לי שכך גם אתה, כי דובים מיניקים יכולים וצריכים להיות מורים לילדים רכים. אם שוללים את האונלייניות שלהם אז שוללים אותם בעולם. ההפרדה בין המרחבים הינה שקרית וצבועה. אין מנוס מלשלוף כאן את עקרון ההשלכה: ההורים נחשפו מבעד לילדים לחומר שהם לא רצו בו. ההגנה על הילדים היא אצטלה בלבד.

בעקבות הקריאה שנשמעה בתגובות שונות, לפיה יש לערב בדחיפות את הממסד הפסיכולוגי בפרשה, תהיתי כיצד לפתע פתאום יש לאותם אנשים – חלקם חשדנים כרוניים (ובצדק!) – אמון בממסד, ועוד בתחום כל כך נורמטיבי של "בריאות הנפש". בתור הומואים צעירים נחשפנו היטב למשמעות של התערבות פסיכולוגית כפויה בחיינו. לעיתים בדיוק בשעה שאיימנו – כילדים, מאוהבים וחשקניים – על עמיתינו הסטרייטים לספסל הלימודים. כך למשל, מורה אחת ביסודי ביקשה להגן על נשמה רכה כזו, בנו של מחזאי בועט ז"ל, מפניי. היא חששה ממה שנראה לה כביטוי של אהבה שאין לומר את שמה, שעלול לערער את אושיות קיומו של הנער. היא פנתה ליועצת שהזהירה אותו מ"היחסים הפרוורטיים" וביקשה ממנו להתרחק ממני.

                       בתור הומואים צעירים נחשפנו

עפרי: גם אני נזכרתי במשהו. כשהייתי בערך בגיל של התלמידים המדוברים, הלכתי פעם עם שני חברים בצהריים לעמק הנעלם, וכשהגענו לשם ראינו את אחד המדריכים החברתיים של תנועת הנוער מזדיין על המזח עם מישהי, בשעה שבה מעט אנשים באים למקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בני אדם עושים סקס. האם זה גרם לי לטראומה? לא, נראה לי שאם כבר זה די חירמן אותי. התחבאנו מאחורי עץ וצפינו בכל ההתרחשות. הייתי אומר שזה היה מבחינתנו די נס שראינו את זה, צהלנו והיינו ממש מאושרים. האנשים שצפינו בהם אמנם הזדיינו מתחת לכיפת השמיים, אבל הם בטח לא פגעו במישהו או התעללו במישהו. אם כי כנראה שהם די רצו להראות, ואנחנו רצינו לראות.

אני די בטוח שגם נבהלתי והייתי נבוך. אבל לפעמים כלבים מאוננים על ילדים – זה גם מביך. ילדים נבהלים וצועקים "איכס" גם כשהם רואים שני חתולים מזדווגים. כשהייתי ילד היו כאלה שהיו מרביצים להם במקל כדי להפריד אותם, רואים את החתול הזכר ממשיך לגמוע בחיפזון את השאריות האחרונות של ההנאה. האם החתולים התעללו בנו בכך שנחשפנו אליהם? לא, אם כבר להיפך. ילדים יכולים גם ללכת לגן העצמאות כדי לראות שם הומואים מזדיינים. אלה דברים שקורים.

אורי: בעצם, היו יכולים לפני "רפורמת השקיפות" וניכוש השיחים שבה נקטה העירייה.

עפרי: בעולם יש מין, ויש ילדים. מדי פעם, כשהילדים מספיק סקרנים, או סתם במקרה, הם עשויים להיחשף לצורות שונות של מין. לשמור את הילדים מוגנים לחלוטין מכל אפשרות של חשיפה למראה של איברי מין יכול להיות די מסוכן – כמו לנסות לגדל ילדים בסביבה סטרילית לחלוטין. מיותר לציין שהיסטורית צורת הגידול הזאת היא חדשה לגמרי, ומתפשטת בעיקר מכיוון ארה"ב. מספיק לנסוע לגרמניה כדי לראות שם משפחות שעדיין מבלות בעירום בגנים ציבוריים, בים או באגם. האם זה טוב? אני לא יודע, אבל לא שמעתי שום הוכחה שזה משבש את ההתפתחות המינית או ההתפתחות בכלל יותר מאשר צורות אחרות של גידול ילדים.

                המקור לאותם סקנדלים המתפוצצים מדי שבוע

כיוון שאנשים שאינם מסתירים את המיניות שלהם הם לא אנשים פגומים, אלא אם כבר להיפך, אני לא רואה סיבה עקרונית לא לאפשר לילדים ללמוד עם אנשים כאלה. האם אהרן שבתאי לא יכול להרצות בבית ספר בגלל שהוא כתב את "מטאזיויקה", שבו הוא כותב "זיינתי את זיוה"? אתמהה. מי שפוסל אותו מפסיד בסופו של דבר בעצמו.

אבל בכל מקרה, אי אפשר להעלים כל סימן למין מהעולם בגלל שילדים עלולים לראות את זה בנסיבות כאלה ואחרות. יש הבדל מהותי בין התעללות מינית בילדים, או חשיפה מכוונת של ילדים למין, לבין ילדים שמוצאים סרט באינטרנט, כמו מה שקרה במקרה הזה. לא כל מי שעשה משהו מיני וילדים הצליחו לראות את זה הופך למתעלל או מקרבן. יש הבדל בין הגנה על ילדים לבין פאניקה מוסרית.

אורי: הן עבודות האמנות עצמן והן התגובות להן חשפו שוב את אינסטינקט ההוקעה – ובה בעת הקריטיק –  שמעוררת ההומסקסואליות, וזאת כהוויה שבזה לאתיקת "המבוגר האחראי" (ומגולמת הן באידיאולוגית הוולדנות והן ברצון הפוליטי), מבעד לדימוי המטריד של ילד/גבר שמנמן מיניק ילד/גבר אחר. זוהי הוויה (אמנותית וסימבולית) מאיימת משום שהיא מציעה אוטרקיות גברית "פגומה" ומוזרה, שאיננה נזקקת לדמויות נשים (קהילות גברים שמזוהות כמובן עם פנטזיות גבריות פשיסטיות או פרוטו-פשיסטית, המיוצגות למשל באופרה "פרסיפל" [1882] של ואגנר, אך אצל ווליניץ הן מופיעות בגרסתן "האבנורמלית"). אפשר לחשוב על הדימויים הללו של ווליניץ גם כהתנכרות – מבורכת –  לערך הפרודקטיביות. הסלידה מפורנוגרפיה בהקשר זה היא גם הסלידה מאוננות.

ודרך אגב, רבות נאמר על ההבחנה בין בעלי ילדים לבין אלו שאין להם. ההנחה היא שאולי עוד יהיו להם, אבל מה עם אלה שלא יהיו להם לעולם ילדים, מבחירה, ועדיין צריכים לעבוד, גם בתור מורה מחליף? האם הם תמיד יהיו חשודים?

                פנטזיות פאשיסטיות או פרוטו-פאשיסטיות

עפרי: בסופו של דבר, ווליניץ מציג אפשרויות חדשות של יופי, שגם ברמה האסתטית והתרבותית יכולות להוות אתגר. אלה לא דימויים שמחפצנים נשים, וגם לא דימויים הומו-פאשיסטיים של גברים חטובים וחלקים. זאת, למעשה, הסיבה שרודפים אותו. לכן, מי שהעבודות האלה מגעילות אותו, כדאי שיזכור שגם הוא מגעיל בעיניי אנשים אחרים. אני מציע לאותם נגעלים להדפיס את העבודה של גל ווליניץ, למסגר אותה ולהציב אותה על שולחן העבודה במשרד, מול (אבל לא ליד!) התמונות של הילדים. ומי יודע, במשך הזמן, אולי תלמדו אפילו לאהוב את זה.

אורי: נכון מאוד. הדימויים, והעמדה שלו בכלל, מביעים התנגדות איתנה לגינאולוגיה הישראלית של מבוגרים אחראיים, וביניהם אריאל שרון, אינספור מדריכים בצופים וחמור מכך – סופר נני.

דימויים: איור מתוך: Dom Bougre (המאה ה-18); אליאס מרטין, גוסטב השלישי מבקר באקדמיה לאמנות (1782), אליסר פון קופפר, נופש; תום אוף פינלנד, באסם; דימוי מתוך הפקה של "פרסיפל" לריכרד ואגנר (תאריך לא ידוע)

אורך וחיבורים

רוויטל מדר

אורך וחיבורים. זו הכותרת שהצלחתי לחשוב עליה, כשניסיתי לחשוב על מה אדבר ב"ערב האמורי". בעיקר אחרי תקופה שבה אני מדברת כל כך הרבה.

אני אתחיל עם האורך. ארץ האמורי עבורי זה אורך. זו כתיבה ארוכה, שחותרת נגד כל מה שמתנהל סביבה גם דרך האורך שלה, שזו הצורה החומרית של ההופעה שלה בעצם. נכון להיום עדין לא שלחתי מאמר לארץ האמורי. אני קוראת שם מאמרים, אבל לא כותבת לשם מאמרים. לא הרגשתי שהמאמרים שלי, ארוכים דיים. וזאת למרות שבתקשורת המסורתית, שבה לקחתי פעם חלק, לא היה טקסט אחד ששלחתי ולא זכה לעווית פנים של עורכת או עורך על אורכו. כלומר, לפחות על אורכו. זה נכון שלאחרונה עלו גם אנקדוטות קצרות יותר, אך האורך הוא עדין מנת חלקה של ארץ האמורי. האורך הזה, מעבר לכך שהוא מבסס את עצמו מחוץ לרוב מה שמתרחש בחוץ, הוא גם עובדה שדורשת עבודה, שדורשת התייחסות אחרת, כזו שלא יכולה רק להגיב אל אירוע שהתרחש, כי אם להסתכל על הדברים תמיד כבר מזווית רחבה יותר, בהשוואה ל… ביחס ל… זו כתיבה שדורשת זמן, וזמן הוא לא עניין מבוטל, בעיקר לא ברשת. ברשת ניכר שהזמן הוא המצרך הכי יקר. וספק אם אבות הקפיטליזם היו יכולים לחלום על מקום כה ממכר וכה בסיסי לחיים שמצליח להנכיח בכל רגע בו איך אין די זמן. בהרבה מובנים היעדר הזמן הזה לא שונה מהליכה ברחוב עמוס פיתויים, או בשדרות של קניון שמכיל את כל מה שאנחנו רוצות, עת הכיס לא מאפשר למלא אחר כל אחד מהחשקים הללו. היעדר זמן הוא היעדר כסף, וזה כאילו מובן מאליו, כי זמן זה כסף, so they say, אבל זה לא אותו הדבר. זמן זה כסף מניח שיש סיטואציה שבה את מבזבזת את הפוטנציאל העקרוני שלך להרוויח כסף, את פוגמת ביכולת שלך להרוויח. ואילו היעדר זמן הוא היעדר כסף, מבטא מצב שבו קודם כל מראש אין לך את הדבר הזה, אין לך את הזמן הזה, לשקוע במאמרים ארוכים, אם כי אין לך את הזמן הזה נקי וצלול לקריאה, ואם כי את רוצה לצרוך כמה שיותר במעט הזמן שיש. אין כאן סיטואציה של בזבוז, כי אם תיאור של היעדר – היעדר שמחייב בחירה, שדורש לסמן סדר עדיפויות, ולא רק לפתוח עוד לשונית שתשכב בנוח ליד עוד ועוד לשוניות אחרות שמחכות לקליק הנכסף, אותו אחד שעמו עלולה להתחיל הקריאה שאליה אין זמן. היעדר זמן היעדר כסף נוגע לקוראת, במובן הזה שלה יש סכום מסוים של זמן שדורש ממנה להחליט איך היא הולכת לבזבז אותו. אותו, לא את הפוטנציאל להגדילו. זמן זה כסף, או נכון יותר, הסירוב להכיר בכך שזמן זה כסף, נוגע לחלק שמבססת ארץ האמורי. עת היא דורשת מכותביה, אם מפאת דרישה ישירה, ואם מפאת הרגל לתוכן מסוים שדורש תמיד אורך מינימלי שהוא רחב למדי, שיבזבזו את זמנם. שבמקום לשלוח אינספור מאמרים קצרים, אנקדוטיים, כמו שאני עושה לרוב ברשת, אז יש לשלוח אחד פעם בכמה זמן, וצריך לעבוד עליו, צריך להקדיש לו זמן, צריך שזו תהיה כתיבה שכבר תמיד תוותר מראש על האפשרות לנצל את הזמן. לה(נ)פיק ממנו את המרב. די ברור לי שזה המצב של ארץ האמורי, שזה חלק אינהרנטי לסיפור של ארץ האמורי, אך מעבר לאפשרות שיש כאן קריאת תיגר על התפיסה שזמן זה כסף, יש כאן גם את האפשרות ההפוכה, את ההנכחה הברורה שזמן זה כסף, ולכן הקריאה של ארץ האמורי לקריאה, היא תמיד קריאה שמבטיחה רווח, שמבטיחה רצינות מסוימת, שקוראת לקורא לבחור בה, כי המאמר שלה הוא כזה שהשקיעו בו. אורך, נכון להיום, ועל אף הניסיון של כולם לקצר הכל כל הזמן – לקצץ באופן כללי, עדין מתקשר עם תו איכות מסוים. ועל אף שאיני חושבת שארץ האמורי ניסתה לתת לעצמה תו איכות דווקא מתוקף האורך, אז האורך כבר תמיד עושה את שלו. הוא מספק למאמר, כבר בצורתו, כבר בגלגול מטה של העכבר, תוך סיכון פיתוח דלקת במפרק כף היד, את תו האיכות, תו הרצינות, תו הזמן.

אורך היום, גם אם במידות שונות, הוא מעין עדות עודפת של העבודה האקדמית, זו שגם אני חוטאת בה, וגם חלק ניכר מכותבי וכותבות ארץ האמורי, חוטאים בה. זו העבודה שבה היחס בין החשיפה לעבודה, הוא אפסי, שבה רוב הכתיבה, היא כתיבה לארבע עיניים, שעם הזמן הופכת לכתיבה לשמונה עיניים, ולפעמים אך ליותר, אך זו תמיד כתיבה שהיחס בין הנראות שלה – ההיקראות שלה – לבין העבודה עליה, הוא כזה שכל חשב כללי היה מוציא אותה החוצה, מחוץ לחוק של הבזבוז הנאות של הזמן, השימוש הראוי בזמן.

ארץ האמורי עושה את החיבור הזה, כביכול, בין האקדמי לרשתי, האינטרנטי – שתי מילים ללא תחליף שלומר אותן זה תמיד מרגיש כמו להגיד את מה שעבר עליו הזמן, שהיה היה. במובן הזה היא יוצרת חיבורים, בין המותר לאסור, בין מה שיש לו מקום עקרוני ברשת, כי הרשת היא אותו מקום שבו תמיד יש מקום, בהנחה שמסיתים הצידה את המבט שחווה כמה מקום תופסים שרתי הענק. אז יש מקום, יש מקום לשרתים, ויש מקום לעוד ועוד מלים, בעיקר כי מלים, שלא כמו התמונות – שהן כנראה החברות הכי טובות של הרשת, הרבה מעבר למילה – תופסות פחות משקל.

אך מעבר לאלה, שהם ברורים וחשובים, למרות שהם כאילו נוגעים רק לאורכים, אני רואה עכשיו, דרך דבריי, שארץ האמורי מצליחה לבסס – אם בכוונה תחילה, ואם לא – איזה קשר בלתי ניתן לניתוק בין הבזבוז לרווח. כמו מין מקום שבו הניסיון לסרב לשלילה האינהרנטית לבזבוז תמיד כבר מזמין פנימה את הרווח. אותו רווח מבוזבז של האורך הכוחני בהרבה מובנים, הגברי, כי הוא גם תמיד רווח וגם תמיד בזבוז.

[עד כאן דבריי מערב האמורי]

אורך הוא גברי כי זו מידת מדידה גברית. גברים מודדים אורך, מודדים את עצמם באורך, אך מעבר לכך, זהו אורך גברי כי צריך להרגיש בנוח כדי לתפוס את המקום שלו, לדרוש את הזמן שלו – כי אורך כאמור דורש זמן, ולוקח מקום. והנוחות הזו – הדרישה הזו – היא כמעט תמיד גברית, או כזו שמגיעה מעמדה גברית. מעבר לעובדת הבזבוז מקור ברור של רווח, יש כאן איזו זכות קודמת, שניתן לתרגמה גם לחטא קדמון. חטא גברי בלתי נסלח. וזאת על אף שהאורך מקושר, לפחות בכל הקשור לממד השיחני, לאשה. נשים משוחחות/מדברות/מפטפטות/מקשקשות – זה נגמר בביקורת, האורך הנשי הוא לא זה שזוכה בתו האיכות שלו זוכה האורך הגברי לרוב, כי אם להפך. האורך הנשי זוכה באות קין, שמסמלת דיבורי סרק, שמהווה סמל למקום שבו התוכן הלך לאיבוד.

אני, אגב, לרוב כותבת ארוך. אם בגלל נשיותי, אם בגלל שאני-זו-אני, ואם בגלל שאני הולכת שבי אחרי המסורת הצרפתית, זו שתמיד יש בה יותר מידי מלים. זו שבה קשה לסמן את המרחב הגברי של הדיבור לעומת זה הנשי. לא בגלל שנוצר שם גן עדן מגדרי, כי אם מהסיבה הפשוטה שהמילה – ברבים שלה – עברה שם תהליך מתמשך של הלאמה על ידי המדינה, וכיום היא מהווה חלק אינהרנטי מהזהות הצרפתית, הן של הצרפתי והן של הצרפתייה. ולמעשה, קריאה חטופה בארכיאולוגיה של הידע של פוקו, ממש לא זמן, הבהירה לי שפוקו אפילו בספר הזה, שיש בו משהו מרוחק מאוד, מדעי כמעט במבט שלו ובאופן החקירה שלו את השיח, היה יכול לחתוך את דבריו בחצי. אם משום שהוא חוזר וחוזר על מלים שונות שמשמעותן – לא רק בקריאה חטופה – היא זהה למדי, ואם משום שחלק ניכר מהדרך שהוא עושה, כרוכה בעצירה על מה שהוא לא עושה. אך לא מתוך המקום שמצהיר על כך מראש, ומאפשר לקוראת את הדילוג המתבקש אל עבר המקום שבו הוא מדבר את שהוא כן עושה. פוקו מודיע שהוא לא עושה את מה שהוא מדבר, אחרי שהוא כותב את הדיבור הזה. ובמובן הזה, הוא בזבזן טהור של זמן. והאמירה הזו נאמרת מבלי להתעלם מהערך המתודי שיש לכתיבה הזו. לכך שניתן למנות בין רגע, בין אם בעזרת פחות או יותר קלישאות, את כל הסיבות שהובילו את פוקו לבחירה הזו, שלדידו גם אם היא-היא מגלמת את הבזבוז המוחלט, הרי שהיא באה לומר לנו דבר מה נוסף, על שפה ועל אפשרויות וגבולות, לדוגמא.

אני מנסה לעבור לדיבור על החיבורים, שקשור קשר הדוק באורך, אך מתקשה. נדמה לי שהדיבור על החיבורים עלול ליפול לקלישאות (וזאת נאמרת מתוך תקווה שעד עתה בעצם לא עשיתי זאת כבר). כשדיברתי בערב האמורי לחיבורים לא נותר זמן. לא נותר להם זמן באופן מתוכנן. כתבתי את דבריי, בהתאם לזמן שהוקצב לי, ועצרתי, עם התנצלות שחינניותה עדין עומדת בסימן שאלה. האורך גלש לתוך הדיכוטומיה של הנשי והגברי, ולא התכוונתי לכך, אך אולי גם לא היתה למעשה בררה. אולי לא ניתן לדבר על אורך מבלי לדבר על גבריות, ובהמשך לכאן ישנו קושי עקרוני לחשוב דבר מה כאפליקציה גברית, מבלי לחשוב את המשמעות הנשית, זו של האישה, ביחס אליו. זו גלישה לא אלגנטית, כי היא נופלת אל תוך המקום הדיכוטומי, אותו מקום שבו האורך מרגיש בנוח, כי הוא מבסס עצמו מהר מאוד בצד אחד של המתרס: אם כגבר, אם כרציני, אם כמעמיק, אם כבזבזני ואם ככזה שטומן בחובו את האפשרות לגלם גם רווח. והלא כל הרעיון היה לעבור מן האורך להנכחה של החיבורים, חיבורים שמתרחשים רק מתוך העובדה שארץ האמורי מתקיימת במרחב שבו היא מתקיימת, מרחב שהוא זה שאפשר לה להזמין אותי לדבר, כי רק בו ניתן לייצר איזו זהות קונקרטית שמקורה במספר לא נינוח של נקודות. הזהות ברשת, גם אם לא תמיד, היא כזו שניתן בה לחתוך את האפיונים, לתת להם לחתוך האחד בשני, עת קו אופי אחד עולה על שני ושלישי חוצה ראשון, מבלי שהחיתוכים הללו יגזרו צורה סגורה, מבלי שהעלייה של קו אחד על משנהו, תהיה כזו שתבטל את נוכחותו של הקודם. וזו בעצם נראה לי הסיבה שאני דיברתי בערב האמורי, וזו בעצם הסיבה שאני מפרסמת כעת בארץ האמורי. על אף האורך, שהוא כאמור עומד כקיר התנגדות למרחב שבתוכו הוא מתנהל, למרחב שבו יש לו מקום, כי העובדה שיש לך מקום, לא אומרת הלכה למעשה שאתה מוזמן לקחת את המקום הזה.

כשהוזמנתי לדבר בערב האמורי, נאמר לי שיהיו לי 10 דקות דיבור. כתבתי טקסט שמדבר 10 דקות. טקסט לא ארוך דיו בעליל בשביל ארץ האמורי. ואז רציתי לפרסמו, ונכון לפרסמו בארץ האמורי. אך אורכו, מה יהא על אורכו, לא יכולתי שלא לחשוב על כך. הרפלקסיה והעובדה שהטקסט הקצר כבר דובר תחת החותמת של ארץ האמורי, אפשרה לי לעשות את המעשה, לדרוש את פרסומו של הקצר הזה. אך התמהמתי עם הפרסום. חשבתי בעת הקריאה, שעל אף שהטקסט היה אמור ואכן דיבר 10 דקות, אז הוא נגמר במקום לא ברור, ושיש לשלם את החוב של הכותרת שמסרתי, כלומר לדבר גם על אורך וגם על חיבורים. כשדיברתי דיברתי את האורך בלבד, והנחתי שהחיבורים יציצו מבעדו. מרגע שהחלטתי לשלם את חובה של הכותרת, החלטתי למעשה להאריך את הקצר, להפוך אותו ראוי יותר, אמורי יותר, (לא)-ארצי יותר.