בשבחי הפרוגרסיביות

ניב סבריאגו

"אחרי חמש כוסות, התחלתי להרגיש פיכח."

לחשוב שאנשים שמחשבתם פשוטה עובדים אלים בפסלים, אחר כך לומדים לעבוד אל יחיד, חסר גשמיות, ואז מתקדמים לחילוניות המתאפיינת ברציונליות (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה בברית בין הבתרים או במעמד הר סיני.

לחשוב שקבוצות אנשים חיות בתחילה באנרכיה, אחר כך מתארגנות בדיקטטורות מסוגים שונים, ואז מתקדמות לדמוקרטיה (ושיש קטגוריות נבדלות כאלה ושהן שלבים בסולם), דומה לאמונה ביציאת מצרים.

לחשוב שחלה התקדמות תמידית ביכולות האנושיות, התפתחות המשכית בחכמה וברווחה, צבירה קבועה של ידע, שאנשים לא היו תמיד מוכשרים מחשבתית כמו היום, משוכללים רגשית כמו היום, מורכבים חברתית כמו היום, שאיזשהו שינוי אפשרי בלי שיכחה, בלי איבוד, בלי זניחה של כל מה שלא מתיישב עמו, של מה שהיה ידוע ומוכר היטב במקומות שונים בזמנים אחרים, דומה לאמונה בביאת המשיח.

לחשוב שהאדם הוא החיה התבונית ביותר, מעין שיא או קץ של ה"אבולוציה" (כהבנתה העממית), שהוא שולט בעולם ומכתיב את יעדו, ששאר החיות הן למעשה שלבים קודמים בהתפתחות הביולוגית, דומה לאמונה שהאדם הוא נזר הבריאה, צלמו של האל ובן בריתו.

לחשוב שכל תרבות חוץ מהחילונית היא "מסורתית", שהתרבות הזאת מהווה פריצת דרך ייחודית וחסרת תקדים, ושתפיסותיה ודרכי חשיבתה מאפיינות את השלב הסופי והעליון שאליו שואפת כל תרבות, דומה לאמונה בסנה הבוער או בעם הנבחר.

חרף האמונה הרווחת, כל התפיסות האלה מצטרפות "רק" לאסתטיקה אידיאולוגית. הן אינן מבוססות על איסוף עדויות או על חקירה בהתאם למתודה המדעית. בהתאם למתודה המדעית, אין להן בסיס עובדתי מוצק או תוקף ודאי. חלקן מנחות מדי פעם את המחקר המדעי, אבל הן אינן מוכחות בידיו. זה כמובן לא פוסל אותן כמערכת אמונית, אבל למרבה האירוניה מערכת אמונית שמאמיניה היו פוסלים נחרצות את סיפור הבריאה, יציאת מצרים, ביאת המשיח וכל השאר מחמת היותם "לא-רציונליים" או חסרי ביסוס עובדתי – בדיוק התכונות שמגדירות את תפיסותיהם שלהם, המושתתות לרוב במובלע על אותם מקורות מקראיים (החילוניות כסובלימציה של הפרוטסנטיות). ומכאן הסתירה העמוקה שבבסיס המערך האמוני הזה, סתירה שמערערת אותו וגורמת לו להיות מפוקפק ותמוה בהשוואה למערכות אמוניות אחרות. לא בטוח שכדאי לוותר עליו (לא בטוח שאפשר לוותר עליו), אבל מוטב שלא לנהוג בעיוורון לגביו (不昧).

מכלול התרבות החילונית מקיים את עצמו מאסתטיקה של נארטיבים, תמיד נוסקים מעלה, תמיד מבטיחים, לרוב גם פונקציונאליים ואינסטרומנטליים, המשמשים להעלאתו העצמית – וכדאי להבין זאת במטרה להתקדם.

אבל אמונה מתכחשת כזאת, המעמידה פנים שאינה מאמינה בדבר, ובו זמנית גם רואה בעיקרי אמונתה סימן מזהה ובלעדי לתבונה ולנאורות, כלומר להשגת היעד המבוקש, בלי לבקש לבחון אותם או להרהר בהם, בלי לבדוק מה הם משרתים ולוודא למי הם מועילים, כלומר מהם אופני הניצול שהם מכשירים ודרכי השליטה שהם מאפשרים, מהם גבולות הדמיון שהם מתווים ודפוסי החשיבה שהם מחייבים, גוררת בהכרח הכשלה וסיכול של כל תקווה לתבונה ולנאורות ממשיות – כלומר לידיעת חמלה.

*

       "כל תלמיד בית ספר הוא אסיר פוליטי" (ז'אן-לוק גודאר)

…ואולי הדיסוננס הקוגניטיבי שמאפשר להאמין בעיקרי האמונה האלה ובד בבד גם שלא מאמינים בדבר הוא למעשה קורת היסוד, ופעולת ההכרה בו, המיישבת אך לא ממוטטת אותו, דומה לפתיחתה של דלת – האמונה הקנאית המתכחשת לעצמה מוחלפת אז באמונה ערה שאינה יודעת במה היא מאמינה, וה"מאמין" החדש-ישן שפסע מבעד לדלת, נותר תלוי כך בין השמים לבין הארץ, בלי אפשרות להתקדם קדימה או לחזור לאחור, משולל הבטחות, ולכן כשיר אולי להצצה, ראשונית ומעורפלת, באסתטיקה אחרת.

מה בעצם קורה כאן?

על מצבו הנוכחי של תהליך התירבות 

1.

כמו הרבה דברים שקורים בתקופה הנוכחית, גם הדבר שארצה לתאר כאן מתחיל מפייסבוק. לא מזמן, הדביקה חברת פייסבוק לקיר שלה את הבלדה הסקוטית "אדוארד, אדוארד". נדמה לי שהיא ביקשה להגיד שהבלאדה הזאת יפה ומצמררת. אבל בתגובה, כתבה לה מישהי אחרת משהו כמו: "לא יאמן שעדיין מלמדים בבית ספר את הזוועה הזאת", וציינה במיוחד את רצח נץ הטיפוחים והסוס. אפשר להתייחס לכל מיני היבטים של התגובה הזאת, אבל אין הרבה טעם: היא אופיינית מאוד לתקופתנו, ובעצם צפויה למדי. אתייחס רק למלה אחת מתוכה: "עדיין". המלה "עדיין" מבטאת את התפישה ההיסטורית-טמפורלית שבתוכה אמירות נפוצות כאלה נאמרות: הנחה שההווה טוב יותר מהעבר, כיוון שאנו חיים בתוך התקדמות תמידית מברבריות לעידון. מדי פעם נאמר גם משפט בסגנון: "זהו, דברים כאלה לא עוברים יותר בימינו. התבגרנו".

בהגיענו למלה "התבגרנו" יש לנו כבר עסק עם תופעה מסוכנת יותר: מטאפורה ביולוגית. ההנחה היא שההיסטוריה האנושית דומה להתפתחות של ילד, שהופך בהכרח לנער ולגבר – כל שלב בוגר ומפותח יותר מהקודם. נדמה לי שמיותר לציין, שאלו אינם פני הדברים. אף שלא היה להם פייסבוק, אנשים לפני 50 או 500 שנה לא היו מפותחים פחות מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, או קרובים יותר לילדים (וזאת בהנחה שילדים הם מפותחים פחות). לא היה שום דבר בוגר פחות בגוף או בנפש שלהם. לכאורה יש אפילו סימנים לתהליך הפוך: בתחילת המאה ה-19, אנשים כמו ג'ון סטיוארט מיל שלטו ביוונית כבר בגיל שלוש, ובגיל שבע עברו ללטינית. וזו סתם דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה.

ובכל זאת, משהו קורה. אנחנו נדרשים לעבור שינוי, ובאמת משתנים. הדרישה לשינוי העצמי, תיקון אורח החיים ואופן הדיבור, מעסיקה בזמן האחרון לא מעט אנשים ונשים. יש שיראו בה הסחת דעת שמעסיקה מעגלים ליברליים מצומצמים. אבל יתכן גם שהיא אחת התופעות המשמעותיות ביותר שקורות בימינו – אולי משמעותית יותר משינויים פוליטיים הקשורים למפלגות, מדינות וגבולות. ועם זאת, ההתייחסות אליה באה בעיקר מצדם של גברים שמרנים נרגנים, שמנסחים את הבעיה באופן נוסטלגי, בתור מין הידרדרות או ניוון: "פעם גבר היה גבר, אשה היתה אשה, וסטייק היה סטייק". לעומת זאת, השיח האקדמי והביקורתי ממעט להתייחס לתופעה באופן רציני. אני חושב שההסבר לכך, הוא שהשמאל והאקדמיה הם בעצמם סוכנים עיקריים של תהליכי השינוי האלה עצמם.

השיח הביקורתי – מהביקורת הליברלית ועד הפוסט-קולוניאליזם, הפמיניזם והתיאוריה הקווירית – רואה עצמו למעשה כשיח חיצוני למציאות. זוהי אמירה מוכרת, שהשמאל השתלט על המחלקות לספרות וללימודי תרבות בזמן שהימין השתלט על המחלקות לכלכלה. החוגים הביקורתיים מתוסכלים יותר ויותר ממידת ההשפעה שלהם על החברה. אבל דווקא בעניין זה – שינוי הדיבור ואורח החיים – נראה לכאורה שההשפעה שלהם משמעותית (אף שיש לה אפקט שונה מזה שעליו היא מצהירה, כמו שאראה תכף).

וכך חוגי "הביקורת" משחקים משחק כפול: מצד אחד הם מתארים את המציאות כאילו היא חיצונית להם, ומצד שני אינם מתייחסים לנוכחות בעולם של הביקורת הזאת עצמה, ולאפקטים שהיא יוצרת. כאשר הם יתייחסו לשאלות של שינוי חברתי ותרבותי, הם תמיד ידברו מתוך פרויקט הביקורת, ולכל היותר יבקשו לתקן ו"לבגר" אותו. לכן הם לא יצליחו לראות את התופעה עצמה  – אותה תופעה שהביקורת היא חיל החלוץ שלה. ראיתי הרבה כנסים על הטרדות מיניות, זכויות בעל חיים וזכויות להט"ב, וגם על סוגיות מצומצמות הרבה יותר. אבל לא ראיתי אף כנס על שינוי הנורמות.

יש כאן משהו בלתי סביר. לכאורה, מנקודת מבט שמאלית, העולם הולך מדחי אל דחי. הכול מופרט ומקוצץ. ריכוז ההון נעשה חמור מיום ליום. יותר מאי פעם, המוסדות החברתיים מנוהלים לפי הגיון כלכלי תועלתני, והמרחב האוטונומי של המחשבה החופשית נדחק ונעלם. פרויקט הנאורות בכללותו נמצא בנסיגה. והנה, במה שנוגע לסקסיזם, הומופוביה וזכויות בעלי חיים, מסופר דווקא סיפור אחר לגמרי: אנו צועדים מניצחון אל ניצחון, בתהליך כמעט סטיכי של התקדמות. איך שני הדברים מתיישבים אחד עם השני?

2.

מורן שריר כתב לא מזמן בעקבות שידור הסרט אסקימו לימון:

"לא ברור אם "אסקימו לימון" הוא עדיין סרט לגיטימי היום. בכל זאת יש שם תצוגות של חפצון, סקסיזם, גילנוּת, סוגנוּת (גלידה מונטנה), דימויי גוף בעייתיים, אלכוהול בקרב בני נוער, מין לפני גיל ההסכמה, הריון לא רצוי, והומור".

זה די מצחיק, אבל מתברר שהעולם באמת השתנה. כך למשל, דברים שהיו מקובלים ביחסים בין מרצים לסטודנטיות לפני עשרים שנה הם עכשיו כמעט בלתי נתפשים. מספיק לקרוא עיתון או לראות תכנית טלוויזיה מלפני עשרים, או אפילו עשר שנים כדי להבין כמה השתנו הנורמות באינספור תחומים.

כאשר מדברים על שינוי הנורמות, קשה לא לחשוב על רעיון "תהליך הציביליזציה" של נורברט אליאס. תהליך הציביליזציה הוא התהליך ההיסטורי ארוך השנים, שבמסגרתו השתנו אורחות החיים האנושיים ונוצר "האדם המתורבת" המוכר לנו. אליאס הראה שמאז ימי הביניים ידעה החברה האירופית תהליך אטי אך עקבי של ריסון התשוקות והדחפים. כך למשל בימי הביניים, אנשים לא התביישו להפליץ ולירוק בארוחות, ולפעמים על השולחן עצמו. אבל לא רק זה. גדי אלגזי מסביר במאמרו על תהליך הציביליזציה:

הפעילות המינית, טוען אליאס, עדיין לא הועתקה בימי-הביניים אל מאחורי הקלעים; צרכיהם המיניים של אנשים מצאו ביטוי גלוי ובלתי-מתווך לעומת תקופות מאוחרות. כתביו החינוכיים של ארסמוס כוללים איזכורים מפורשים של מין, זנות וחיזור, שעוררו רתיעה בקרב מחנכים בני המאה התשע-עשרה. מכאן מסיק אליאס, כי בין ילדים למבוגרים לא קמה עדיין חומה של שתיקה וסודיות סביב כל ביטויי המיניות. העירום עדיין לא עורר מבוכה כללית: בבתי-המרחץ התרחצו נשים וגברים עירומים בצוותא; באכסניות ישנו זרים גמורים זה בצד זה, בלא כסות לעורם.

אירופים בני ימי הביניים היו נראים לנו, אם כן, פראיים להחריד. החיים היו מלאים אלימות בלתי מעודנת, ונסיך היה יכול להתפרץ בזעם ולכרות את ראשו של אחד האורחים לעיניי היושבים בשולחן – או להרוג פתאום את אביו ואת סוסו האציל.  אלא שדגמי ההתנהגות השתנו בהדרגה. אתר העיצוב העיקרי לדגמי ההתנהגות והאישיות החדשים היה חצרות השליטים, ומשם הם עברו למעמד הבינוני. השינוי הואץ במיוחד בחוגי החצר של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה.

נראה, לכאורה, שמדובר בתהליך טבעי – מעין התבגרות. אלא ששינוי ההתנהגות קשור לתהליך הריכוז של הכוח הפוליטי. האצילים בני מעמד הלוחמים נאלצו לעזוב את נחלותיהם ולהסתופף בחצרות המלכים, וכדי להסתדר זה עם זה הם חויבו לפתח דרכי התנהגות שלא יצריכו מאבק אלים וישיר. בהמשך, השלטון המרכזי של המדינה נדרש להבטיח בתחומי שלטונו מרחב בטוח לפעילות כלכלית של מעמד הבורגנות, משוחרר מהתפרצויות של אלימות שרירותית. ויש סיבות נוספות. אבל מה שמשמעותי לענייננו הוא שהתהליך הזה לא קרה "מעצמו", ובוודאי שזו אינה התבגרות ביולוגית. המדינה העבירה לידיה את המונופול על הפעלת האלימות. ואף על פי כן, כידוע, העידן המודרני אינו אלים פחות מהתקופות שלפניו.

ומה שעוד מעניין הוא, שבעוד קוד ההתנהגות השתנה בעקביות, דפוסי ההנמקה השתנו מתקופה לתקופה. "איסורים, שנומקו בתחילה בחובה החברתית לשמור על כללי הנימוס מתוך התחשבות באחרים – מוסברים בהדרגה בנימוקים רפואיים או היגייניים". באותו אופן, נדמה לי שאפשר לומר שאותם תהליכים שנומקו בעבר בצרכי היגיינה, מנומקים כעת על בסיס מוסרי או פוליטי. כך למשל, מעניין לראות שהתפתחות תגובת הגועל מנתחי בשר מדממים היא תופעה שהחלה עוד הרבה לפני שאידיאולוגיית הצמחונות היתה קיימת בצורתה הנוכחית. אצטט בהרחבה מאליאס:

הדרך שבה מגישים בשר לשולחן עוברת שינוי בולט מימי-הביניים לעת החדשה. אפשר ללמוד הרבה מעקומת השינוי הזה . בשכבה השלטת של חברת ימי-הביניים מגישים לשולחן לעתים קרובות את החיה המתה כולה או חלקים גדולים שלה. לא רק דגים שלמים, ציפורים – לפעמים על נוצותיהן – אלא גם ארנבות שלמות, טליים שלמים ורבעי עגלים מופיעים על שולחן הסועדים, שלא לדבר על חיות צייד גדולות יותר או על החזירים והשוורים, הניצלים על השיפוד. החיה נחתכת לחלקים על השולחן. לכן חוזרים ספרי ההליכות ומדגישים שוב ושוב עד למאה השבע-עשרה – ולפעמים אפילו במאה השמונה-עשרה – כמה חשוב לאדם מחונך היטב לדעת לחתוך כראוי את החיות לחלקיהן. "חשוב לדעת לחתוך חיות מגיל מוקדם , " אומר ארסמוס ב-1530"

אך בהמשך –

"הגשת חלקים גדולים של החיה וחיתוכם על השולחן מתחילים לעבור בהדרגה מן העולם והדבר קשור בלי ספק בגורמים רבים… אך בכל מקרה, גם כאן תואמת תבנית התהליך החברתי הכללי את זו של התהליך הנפשי: אנשים רבים יחושו כיום אי-נוחות, אם אנשים אחרים או הם עצמם יחתכו על השולחן חצאי עגלים וחזירים, או אם ייאלצו לפשוט את הבשר מפסיון עטוי נוצות" (תרגום: גדי אלגזי).

אני נזכר בתהליך שעברתי בעצמי במסגרת הפיכתי לאדם אורבני. בתקופת התיכון, למדתי בפנימייה שבה קוד ההתנהגות היה שונה מאוד ממה שמקובל בתל אביב. היינו נורא מלוכלכים, הלכנו יחפים לכל מקום ולא החלפנו בגדים במשך שבועות. לי ולכל החברים שלי היה שיער ארוך, ולכולנו היו כינים, שבהן די התגאינו. יותר מזה: ערכנו משחקים שונים של אכילת חרקים ושבלולים חיים, והיינו מנגבים את הנזלת בכל דבר. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהיינו נערים, אבל לפי התרשמותי נערים בתל אביב לא נראים ולא מתנהגים ככה.

בשנים הראשונות שלי בתל אביב עברתי תהליך סוציאליזציה מואץ, ששינה לגמרי את הטעם שלי. מכל מיני סיבות, התהליכים האלה מהירים עוד יותר בתוך הקהילה ההומואית. היו לזה כל מיני אפקטים, אבל בראש ובראשונה, המון דברים נראו לי עכשיו מגעילים. רק לפני כמה שנים קינחתי את האף עם עלים ומצצתי דם מפצעים של חברים שלי, ופתאום כשישבתי בבית קפה עם חבר מהעבר הבחנתי שאני לא יכול לשאת את האופן שבו הוא מגלגל כדורים מהמפית. כחלק מאותן רגישויות שפיתחתי, אני מתקשה לראות עכשיו מסור חשמלי חותך שווארמה.

לא במקרה, כתבות בנושא תיקון המידות כלולות היום במדורי הלייפסטייל של עיתוני הבורגנות. הוא קשור הדוקות לפרקטיקות השיפור העצמי וה-self help שמארגנות את אורח החיים בזמננו.  גלריה, מדור התרבות של הארץ, הוא אתר מרכזי להפצת הנורמות החדשות: לצד המדורים שמסבירים איך להתלבש ומה למרוח על הפנים, יש עכשיו מדור אחד מלמד אותנו מה לא לאכול, ומדור שני מלמד מה לא להגיד ולא לחשוב. הריאיון שהתפרסם לאחרונה עם רחל טל-שיר מדגים את העובדה שהרגלי האכילה החדשים הם יותר מהכול סגנון חיים. הטבעונות נוסח גארי יורופסקי מדגישה שחלב וביצים זה "הפרשות מגעילות". האפקט של זה מורגש בבתי הקפה הנזיריים של ההיפסטרים, שבהם מוגשות רק עוגיות יבשות, אספרסו מצומצם ולפעמים חלב סויה (לעומת החיבה לשמנת, קצפת ופטריות מוקרמות בבתי הקפה היותר סחיים); זה מתבטא בסופרמרקטים האורגניים, שהם בעצמם הצורה החדשה של ביטוי שפע וטעם עדין. בשביל שנות ה-2000, רחל טל-שיר היא מה שישראל אהרוני היה בשביל שנות התשעים.

3.

מי שיטען שאין קשר בין משטור הדחפים מהסוג הישן למשטור הדחפים מהסוג החדש יעשה שקר בנפשו. אנו נמצאים, ללא ספק, במתקפה מחודשת ומואצת של תירבות. מואץ עד כדי כך ש"האדם המתורבת" שתיאר אליאס בספרו מלפני כשמונים שנה יראה כיום בעצמו כמו בהמה סקסיסטית.

 כל זה יכול להישמע בסדר גמור, אפילו טוב. אליאס בעצמו תיאר את התהליך ששרטט כהתפתחות אופטימית בסך הכול לעבר ריסון הדחפים. אך כידוע, עם ריסון של דחפים באות הנוירוזות. טסטריה, כפי שתיארה תהל פרוש, היא אחת מהן, אבל עדיין איננו יכולים לדמיין את מגוון הנוירוזות שהעידן שלנו יצור. האלימות שהופנתה כלפי נשים או חיות מומרת בהוקעות באינטרנט, שמהן איש אינו מוגן. מבחינה זו, כמו שכתבה לאחרונה מאיה סלע, פייסבוק הוא אתר מרכזי שבו נאכפות הנורמות החדשות ומתהווה האדם המפקח על עצמו.

אבל זאת לא הבעיה היחידה. אם השליטה בנורמות הפוליטיות-אסתטיות המעודכנות היא מעין מקבילה עכשווית של נימוסי השולחן וידיעת היוונית, נשאלת השאלה נגד מי הנורמות האלה מופנות, ואת מי הן משאירות בחוץ. האם הן לא נועדו דווקא לייצר אקסקלוסיביות, ולאפשר לנו להתייחס אל אלו שנמצאים "מאחורינו" באימוץ קוד ההתנהגות כאל יצורים לא אנושיים? ומה היחס הזה מעורר אצל אותם יצורים ברברים? האם אין קשר בין הטהרנות של הטקסטים השמאלניים-ליברליים-קוויריים לבין האלימות של הטוקבקים הימניים-שמרניים שמתחתיהם? האם העובדה שהכללים הולכים ומחמירים אינה קשורה לעובדה שבמקביל הבהמיות דווקא גדלה? למישהו יש תחושה שהדושים קרובים להיכחד מהעולם?

אין לי ספק: בתור "גיי", כל צורת החיים שלי לא היתה מתאפשרת בכלל ללא שינוי הנורמות הסקסיסטיות שהיו מקובלות לפני כמה עשורים. לא הייתי רוצה לחיות בתל אביב של דן בן אמוץ, שבה היו בוודאי קוראים לי "ליכטיג בר זוהר". עם כל הרומנטיקה של אפלת הגנים הציבוריים, אני מאמין לאנשים שחיו בשנות השישים והשבעים, המעידים שהחיים להומואים היו נוראים. גם בעניין הזה אפשר לפיכך לאמץ ראייה אופטימית של "ואו, כמה התקדמנו".

אבל כשאני מסתכל סביבי אני נאלץ להסיק, ששינוי צורת הדיבור "הנכונה" בנוגע להומואים לא נובע מכך שאנשים נעשו מוסריים או בוגרים יותר, אלא הוא תוצר משני של תהליכים מסוג אחר לגמרי.  אלירן ארזי כתב לאחרונה שמדינת הלאום המודרנית היא זאת שאפשרה את עלייתה של גבריות "פציפיסטית" או מפורזת, וזאת בזכות המונופול שלה על כוח. וזה גם "מה שאיפשר לגברים בוגרים להיחדר, ולהחזיק בזהות מינית במסגרתה ברור לכל שהם פסיביים בפוטנציה, לפחות בחלק מהמפגשים המיניים שלהם". מבחינה זאת, האפשרות של הומוסקסואליות כאורח חיים היא בסך הכול עוד הסתעפות של תהליך הציביליזציה האליאסי.

יותר מכך: אך האם אין קשר בין אותה "התקדמות", לבין תהליך הנגד של עליית ההומופוביה כאידיאולוגיה מגייסת של כוחות חברתיים המודרים מהאליטה הגלובלית – בדומה לאנטישמיות בסוף המאה ה-19? אפריקה נעשית הומופובית יותר מאי פעם בעבר, או אולי ליתר דיוק: נעשית בפעם הראשונה ממש הומופובית. ולא רק אפריקה: בזמן שבארה"ב אורח החיים הלהט"בי נעשה יותר ויותר מקובל, תנועת הנגד של ההומופוביה מכרסמת כבר גם באירופה. זה מתבטא קודם כל ברוסיה, אבל גם בתנועת ההתנגדות העזה שהתעוררה בצרפת בעקבות מהלך החקיקה להתרת נישואים חד-מיניים.

ומי יודע? אולי גם תהליכים הרי גורל אפילו יותר מושפעים על ידי ההתנגדות הזאת. סלבוי ז'יז'ק תיאר פעם מונולוג ששמע מסטודנט בריטי מוסלמי, שהחליט לעזוב את הלימודים ולהצטרף לקבוצה איסלאמית פונדמנטליסטית. כשביקש להסביר את מה שמשך אותו לחיק הקיצוניות הדתית, הג'יהאדיסט הצעיר לא דיווח על שום רגש של קדושה, ריסון יצרים או טוהר, אלא דווקא על הסרת עול ושחרור מכבלים. שלא כמו באוניברסיטה, בין הג'יהאדיסטים המזוקנים הוא יכול היה סופסוף לעשן, לאכול אוכל משמין ולהביע דעות סקסיסטיות, בלי שמישהו יעיר לו על כך. יתכן מאוד שגל ההתעוררות הדתית שגואה בעשורים האחרונים כמעט בכל העולם אינו צומח בהכרח ממיאוס קנאי מחיי החטא המערביים, אלא דווקא מרצונם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם להסיר מעליהם את הכללים והמגבלות הרבים מספור של סדרי החיים הליברליים.

אי אפשר לדבר על השיפור במעמד הלהט"בים, במניעת הטרדות מיניות ובשינוי הרגלי התזונה, מבלי להתייחס לתגובת הנגד. זהו מבנה אחד עם שתי פנים. בעיתון תל אביבי מסוים שבו עבדתי פעם, התחלקה החברה לבנים שדיברו על כדורגל ולבנות שדיברו על סלטים מוקפצים (זה מה שהיה פופולרי אז). יכולתי לבחור להיות בצד של הבנות, או של הבנים; אלא שלמעשה, כל אחד מהצדדים מהווה תמונת ראי של השני.* באותו אופן, מתקנת העולם הקווירית-פמיניסטית והגבר הבהמי שמתגאה בכך שהוא הולך לזונות הם שתי פנים של אותו מבנה. לא בטוח שהדרך להעלים את השני, היא להקצין את הראשון: אולי צריך לשנות את המבנה כולו. זה שתאכלי עוד סלט מוקפץ, לא יגרום לגבר שלך לראות פחות כדורגל. אולי דווקא להיפך.

4.

אבל לפני ששופטים את התופעה הזאת, שכיניתי כאן תהליך הציביליזציה המואץ של תקופתנו ולפני שדנים בהשפעות השליליות שלה (כלומר נופלים שוב במלכודת "הביקורת"), צריך קודם לשאול: למה? מה קורה בעידן הנוכחי שיוצר את התנאים ואת הדחיפה לשינויים המהירים האלה בנורמות. כמו שניסיתי להסביר כאן, אי אפשר לספק תשובה דטרמיניסטית ונאיבית בסגנון "כי ככה זה היה צריך לקרות". גם תשובה בורדיאנית שגרתית לא תספיק – זוהי אינה התבדלות רגילה של הביטוסים, אלא תהליך מהיר חובק עולם, אולי חסר תקדים.

בעצמי, אני יכול רק להציע השערה. יכול להיות שההון זקוק כיום לכוח עבודה מגוון יותר, ולשם כך, במקום להעלות את השכר, הוא מבקש לבטל סימנים חיצוניים של הכפפה של קבוצות שבעבר היו מוכפפות באופן סימבולי – נשים, לא לבנים וכו'. לחילופין או בו זמנית, יתכן שדווקא האידיאל הצרכני שמפתח הקפיטליזם גורם לנו להיות "מפונקים" יותר ורגישים יותר לכל סוג של אי נעימות ואי נוחות. אנחנו לא רק דורשים שהקפה שלנו יהיה "מדויק" ולשמפו יהיה ריח נכון, אלא לא מוכנים לשאת גם שום צורה של אי נעימות במרחב החברתי. לכן, אנחנו מעדיפים לשעבד את עצמנו לחוק נוקשה שימנע כל צורה של התנהגות המנוגדת לתקן. אף שהחוק הזה מדכא במידה רבה, הוא לכאורה שוויוני יותר, במסגרת אותן קבוצות שמכפיפות עצמן אליו.

כל זה לא מסביר למשל את עליית הטבעונות. אבל יש להניח שהיא תוצר משני של תהליכים אחרים. אין קשר ישיר בין ריכוז ההון לעלית הטבעונות, אבל גם אין קשר ישיר בין עליית המדינה להמצאת המזלג.

בכל מקרה, אלה רק תשובות אפשריות. הן גם לא ממש מסבירות את עליית הטבעונות, למשל. מה שבטוח, שתהליך שינוי הנורמות ראוי להתייחסות רצינית, ויש מקום לבחון אותו מצדדיו השונים. בד בבד, יש מקום לשאול האם יהיה צורך להיאבק לכל הפחות על הלגיטימיות של אתרים מסוימים – גיאוגרפיים או סימבוליים – שבהם האיסורים לא יאכפו.

* עם זאת, אני רחוק מלהסיק מכך שהתשובה היא "קוויריות". מעגלים קוויריים-שמאלניים הם המעבדה האוונגרדית ביותר של ייצור הנורמות הדכאניות והאקסקלוסיביות, שתוך עשור יופצו ברחבי המעמד הבורגני. לא אתפלא אם בעוד עשר שנים מדור גלריה יתבע מקוראיו הגברים להשתין בישיבה.

הדימויים: מתוך סיפורי קנטרברי, פייר פאולו פזוליני

על התשוקה

בעקבות ביקור בתל אביב

לשרהלה

1. בביקורי ראיתי את "כחול הוא הצבע החם ביותר" ועכשיו אני יודע שאת הדבר הכי מעניין על הסרט הנפלא הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים. אני מתכוון לרשימה שפירסם פה מאיר בר-מימון, שבה הוא קורא את הסרט כביקורת על מערך הזהויות הליברלי ש"לסבית" הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתאר רומן בין אדל, נערה בתיכון מהמעמד הבינוני הנמוך, לבין אמה, אמנית בורגנית המבוגרת ממנה בכמה שנים. בטרם פגשה את אמה אדל שוכבת עם בחור חתיך בן גילה, אבל רק באמה היא מתאהבת ואז – כנראה בשל כך – היא לומדת ליהנות באמת מסקס. אתגרי הקריירה הבורגנית של אמה – יחד עם האי-יציבות המסוימת והרעב לאהבה של אדל – מביאים אותן להיפרד. אמה מוצאת את עצמה עם אישה אחרת, בורגנית כמוה, ויחד הן מגדלות ילד. הסקס לא מלהיב במיוחד. אדל, מנגד, מתחילה לעבוד כמורה לילדים קטנים. עליהם היא מרעיפה את האהבה הגדולה שלה, כמו גם על רומנים חולפים, עם גברים ואולי גם עם נשים.

2. מאיר טוען שאדל מתריסה כלפי מערך הזהויות הליברלי. כל מה שיש לה זה אהבה. בשום שלב היא לא מזדהה כלסבית וגם לא "יוצאת מהארון" בפני אף אחד. היא חיה עם אמה עד שהמשבצת שהמערך הליברלי מקצה להן – כזוג לסביות בורגניות – הופכת צרה מדי, מרוקנת את המשבצת מתשוקה. הדבר הפוזיטיבי היחיד שהיא אומרת, מבלי לומר אותו, הוא השתתפות בהפגנת פועלים אנטי-קפיטליסטית. ואכן, היא עושה זאת מבלי לומר דבר (מלבד לצעוק סיסמאות ולשיר שיר רלוונטי). גם כאן היא פשוט עושה, כפי שהיא עושה אהבה. בשום שלב היא אינה מגדירה את האהבה שלה, את התשוקה שלה. ואולי, מאיר מקווה, הסרט מבטא אפשרות לצאת מהכלא הליברלי – מערך הזהויות שמונע מאיתנו לראות את ההבחנה החשובה היחידה, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם.

3. בניסיון לחסום את האפשרות הזו, המדינה הליברלית ממהרת לשלב חלקים מהקשת הלהט"בית במערך החוקי שלה. נישואים חד-מיניים הם כמובן הביטוי הכי בולט של זה. אם המהפכה ההומו-לסבית בעשורים האחרונים היתה דרישה למימוש של תשוקה מסוימת, אזי המיסוד החוקי של התשוקה הוא כמובן ניצחון של המהפכה. אבל מה אם נחשוב על המהפכה הזו לא כדרישה למימוש של תשוקה מסוימת אלא כדרישה לתשוקה כתשוקה, ולא לתשוקה מסוימת אלא לתשוקה בכלל? או אז המיסוד הוא דווקא תבוסה; או לכל הפחות: הוא לא מעלה ולא מוריד (תרתי משמע). זה לא מה שבאמת רצינו. אבל למה שנחשוב עליה ככה? אולי כי

4. האפשרות לממש את התשוקה עלולה להיות הסוף שלה. האובייקט מאיים לחסל את התשוקה, להביא אותה למיצוי. מהבחינה הזו, הההסדרה המוסדית של התשוקה היא מסוכנת. אינני טוען שלא ניתן לשמר את התשוקה בנוכחות אובייקט התשוקה – שלא יכולה להיות תשוקה בזוגיות, לצורך העניין – אבל אני כן טוען שבעידן הנוכחי התשוקה חייבת להיות סיבת עצמה, היא לא יכולה להיתלות במוסדות. שהרי בימינו אנשים מהמעגלים הרלוונטיים כבר אינם מזדהים עם המערך החיצוני שהיה אמור לתקף, באופן מסורתי, את התשוקה שלהם. לפיכך הדרישה להמשיך להשתוקק "כי אנחנו נשואים" (אז מה?) או "כי צריך לעשות ילדים" (למה?) מעורר ניכור ולא הזדהות. היא הורגת את התשוקה.אין זה מפתיע, איפוא, שמי שנדחקו ממיסוד התשוקה המודרני – ההומואים – ייצגו את הדרישה לחידוש התשוקה. אבל בעודם מדברים בעד התשוקה שלהם, הם דיברו בזכות התשוקה בכלל. ההומוסקסואליזם היה הומאניזם. כמו מעמד הפועלים בזמן קודם, ההומואים היו המעמד האוניברסלי של העשורים הקודמים. היינו המיעוט שדיבר בשם כולם, הצבענו על הבעיה המרכזית של תקופתנו – חיסול התשוקה (ועפרי כתב על זה פעם בהקשר של השמאל המקומי). כמו הפרולטריון בזמנו, מה שאיפשר להומואים לשאת את הדגל הזה היה הניכור מהמערך המוסדי והסימבולי שמשעתק את הקפיטליזם – זה שמאפשר להסדיר, לכמת, למתג, לשערך, לשווק.

5. יציאת ההומוסקסואליות מהארון וההצלחה ביצירת מרחבים חוקיים למימוש התשוקה הורגת את התשוקה. הארוס האבוד אינו הולך לשום מקום. במקום בתשוקה מינית, משבשת, הוא מתגלם בתפקוד מסודר במכונה הקפיטליסטית. הומואים, סטרייטים, מזרחים ואשכנזים – כולנו ברגים. הסדרים חוקיים בחזית הביתית רק מפנים יותר זמן לעבודה ובעיקר לצריכה. פוליטיקת הזהויות התבררה (לא בהכרח אבל גם) כמכרה זהב. זה משתקף, למשל, באפיון של מתמודדים בתוכניות ראליטי באמצעות הזהויות שלהם (וראו אקס פקטור) כדרך לייצר דרמה ולגייס צופים וסמסים.

6. אתר ההיכרויות הפופולרי OkCupid – חלק בלתי נפרד מהקיום הניו יורקי העכשווי, של סטרייטים ולהט"בים כאחד – מגלם את מערך הזהויות הליברלי. אנשים לא מפסיקים להגדיר את עצמם. ואם היה אפשר לחשוב שהקוויריות אמורה לאתגר את המערך הזה, ההפך הוא הנכון, לפחות בגילום האמריקאי שלה (בברלין, אני מתרשם, המצב פחות חמור). נתקלתי, למשל, בפרופיל קומי שבעליו ייחס לעצמו ארבע הגדרות(חלקן סותרות על פניו) והוסיף ברצינות גמורה שהוא עדיין לא בטוח "אם הוא יכול להזדהות גם כפוליאמורי". הוא יחליט בקרוב. נדרש הוא קצת ניסיון. הקהילה הקווירית בברוקלין היא בדרך כלל מועדון סגור של בוגרי קולג'ים יוקרתיים (אם כי יש יוצאי דופן) עם עגה ושלל הגדרות משל עצמם. במקום לערער הגדרות, "קוויר" רק משמש מטרייה לעוד המון תוויות חדשות. ולכל אלה נלווה משטר של כללים על איך מותר או (לרוב) אסור לדבר או להזדיין. הייתי מספק כמה דוגמאות אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד (למרות שלדעתי קוראי העברית פחות מכירים את זה, גם מפני שקשה לתרגם את התוויות הללו מאנגלית). זה לא כזה משנה.

7. אבל הבעיה ש-OkCupid משקף אינה רק בשדה הזהויות המיניות. האתר הזה, כאמור, מלא הגדרות. יוצא שכשאתה פוגש את הבחור אתה כביכול כבר יודע עליו הכול. לפגישה עצמה – האירוע – לא נותר שום תפקיד, אפיסטמי או אתי. אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת, ואתה גם יודע מה כנראה יקרה ביניכם. מן הסתם יש הפתעות, אבל דומה שההיגיון של המדיום הזה מנסה לצמצם את אלמנט ההפתעה כמה שיותר, ואם נותר אלמנט כזה מפתחי האתר ידאגו שהוא ייעלם בקרוב. מהבחינה הזו OkCupid מתאים היטב לסגנון החיים הניו יורקי. לאנשים אין זמן. הם עובדים נורא קשה, הם מפתחים קריירה. אין להם זמן לבלתי צפוי. הם מחפשים סקס או חבר לטווח קצר, או חברה לטווח ארוך, או חתן או כלה או חתן-כלה. כל אחד וטעמו, כל אחת והעדפותיה.

8. ואני חוזר לסרט ולדברים שמאיר כתב. כמו אדל, גם אני אף פעם לא יצאתי מהארון. עד לפני שנתיים בערך חייתי כמה שנים עם אישה שאהבתי. עם גבר הייתי פעם ראשונה בזמן שחייתי איתה, אי שם בפאריס. לתשוקה שלי היה מקום ביחסים שלנו, גם אם בסופו של דבר הבנתי שאני חייב להבין את התשוקה שלי טוב יותר ונפרדנו כך. אבל אף פעם לא אמרתי מול המשפחה, או החברים, או בראיון לעיתון (לא שהציעו לי, עורך-שותף בארץ האמורי זה עדיין לא סקסי מספיק), "אני הומו", או נוסח קאנוני אחר. אני יודע שככה מכנים אותי בדרך כלל (הומו), ואני לא מנסה להתנגד לזה. יש רגעים בהם אשתמש במילה "הומו" ביחס לעצמי, מה גם שאני לא רוצה להימנע ממנה בשל הבושה או השערורייה שמתלוות אליה. אבל תמיד אנסה לשמור על מרחק מסוים ממנה, לפחות ביני לבין עצמי (כמו שאני שומר על מרחק ביני לבין מלים מזהות אחרות). אני מתייחס אליה ככלי לעשות איתו דברים מסוימים, לצבוע את עצמי בצבע מסוים בהקשרים מיניים, חברתיים או פוליטיים בהם יש בזה טעם, אבל לא כמהות שמגדירה אותי, שנמצאת שם בטרם המעשה. יש לזה סיבה פשוטה: אני לא רוצה שהמילה תהרוג את התשוקה, שהמהות תבוא במקום המעשה. אני רוצה להישאר פתוח לעולם ולא להיסגר. זה מעניין כי

9. לפי המטאפורה המוכרת סגירות מתחברת דווקא למה שבא לפני "היציאה מהארון". הארון היה סגור ואילו אז הוא נפתח למרחב של האמת השקופה. המטאפורה הזו צורמת לי – לא כי אני מכחיש את העובדה שהייתי סגור, אלא בגלל האימפליקציה שעכשיו אני פתוח. אמנם אני מרגיש שפעם הייתי שונה מעכשיו ואני שמח שהשתניתי, שעכשיו אני שונה מאז, אבל אני אני לא עצוב שפעם הייתי משהו אחר. אני שמח שאני שונה באופן אחר, שגיליתי דברים חדשים. אני לא מרגיש שגיליתי את האמת על עצמי, את הסוף, שהתשוקה באה על סיפוקה. הפסדתי תשוקות מסוימות, גיליתי תשוקות חדשות. זה מרגש אך גם מתסכל, לפעמים מאוד בודד. אני מקווה להרוויח דברים חדשים בעתיד. אני יודע שאם ארוויח גם אפסיד חלק ממה שיש לי עכשיו. הסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר" ממלא אותי אופטימיות מסוימת, שאולי יש דרך לשמור מרחק בטוח ממערך הזהויות הליברלי, זה שהורג את התשוקה. האם אדל היא לסבית? כנראה שלא. היא שוכבת גם עם גברים. האם היא ביסקסואלית? על פניו היא כן, כלומר היא שוכבת גם עם גברים וגם עם נשים. אבל

10. אדל מעולם לא הכריזה על עצמה כביסקסואלית. הרי אם תכריז על עצמה כביסקסואלית היא תיכלא בכלא הליברלי במקום לחמוק ממנו. אמנם אין עוד ממש תא הולם בכלא הזה, משבצת יציבה שמכונה "ביסקסואליות". אומרים לנו, וזה נכון, שיש המון בי-פוביה, מצד סטרייטים והומואים כאחד. אבל אם הפרויקט הביסקסואלי מתמצה בניסיון ליצור משבצת כזו, הוא לא מעניין אותי. הוא הורג את התשוקה במקום לשמור עליה. אנשים שמצטטים סטטיסטיקות וניסויים מדעיים על זה ש"ביסקסואלים קיימים" הם חלק מהפרויקט של הרג התשוקה. אני חושש שהם יצליחו, וזה יהיה עוד ניצחון פירוס להט"בי. אדל היא תשוקה טהורה. היא לא מגדירה עצמה כביסקסואלית, כי היא כנראה מבינה שהמילה הזו תכלא את התשוקה שלה במקום לשחרר אותה.

11. גם טום דיילי, הקופץ למים האולימפי, לא הגדיר עצמו כביסקסואל כאשר סיפר ביוטיוב, לפני חודשיים, שהוא יוצא עם גבר אבל עדיין חושק בנשים. השיח הביקורתי סביב האירוע התמקד בכותרות שהכריזו: "תום דיליי יצא מהארון כגיי". הרי הוא ביסקסואל! אבל ויכוחי ההגדרות הללו, כאמור, לא מאוד מעניינים אותי. מה שמעניין, לדעתי, הוא העובדה שהוא בחר לא להגדיר את התשוקה שלו. ומהבחינה הזו המדיום שהוא בחר, יוטיוב, משרת את התוכן. יוטיוב, כמו פייסבוק ומדיומים דומים, מערערים את המרחב הציבורי המודרניסטי, שהאפיסטמולוגיה של הארון הולמת כל כך. ההיגיון המודרניסטי הוא כזה: יש מרחב פרטי שבו קורים דברים עליהם אסור לדבר במרחב הציבורי, גם אם הם ידועים (נגיד שחבר כנסת כזה או אחר שוכב עם גברים). הסוד הופך ציבורי – יוצא מהארון – רק אם הוא נאמר בנוסחים מסוימים ("אני הומו" למשל) ובמדיומים מסוימים. אם אתה חבר כנסת, למשל, זה חייב להיות עיתון ארצי – כי הרי איציק שמולי כבר התייחס פעם להומואיות שלו ב"פי האתון", מבלי שזה יספק את המבקרים. המטאפורה של היציאה מהארון, אם כן, תלויה ברעיון שיש מרחב ציבורי ויש מדיומים ואופני דיבור שמגדירים אותו, שמגדירים מה הופך חלק ממנו. אבל מה אם אין עיתון, או יש פחות עיתון? הגבול בין הפרטי לציבורי הופך קשה יותר ויותר לשרטוט. יש לזה יתרונות.

12. נחזור לאדל: אולי היא אקטיביסטית? על פניו היא כן. היא משתתפת בהפגנה שמאלנית. אבל אדל לא משמיעה שום אמירה פוליטית פוזיטיבית. בעולם בו "אקטיביסט" היא עוד משבצת של לייפסטייל בורגני – כזו שכוללת בין השאר סטטוסים נכונים בפייסבוק – אדל מסרבת גם לתא הזה בכלא הליברלי. אדל רק עושה. היא לא אומרת. היא מראה או מדגימה איזו צורת חיים, לא טוענת בזכות צורת חיים מסוימת. ומה באשר לאפשרות ש

13. "אולי אדל היא היפסטרית"? הספקן העתיק סקסטוס אמפיריקוס – אולי ההיפסטר הראשון (אם לא נכלול את סוקרטס, שמשמש לסקסטוס השראה) – טען שכל משפט שיש בו "אולי" גם אומר את ההיפך. אם אני אומר, למשל, "אולי אני ביסקסואל", אני גם אומר "אולי אני לא ביסקסואל". בזאת אני סותר את עצמי ובעצם לא אומר שום דבר. סקסטוס והספקנים העתיקים משתמשים ב"אולי" כי הם לא רוצים להגיד שום דבר פוזיטיבי. בניגוד לספקנים המודרניים – כמו רנה דקארט או דיויד יום – שאוחזים בוודאות פוזיטיבית מסוימת ("אני חושב" למשל) – ואז תוהים אם הם יכולים להגיד משהו אחר, על מה שמחוץ למחשבה, הספקנים העתיקים לא מוכנים לטעון שום טענה חיובית. הם פיתחו אסטרטגיות רטוריות כדי למצוא לכל טענה חיובית טענה נגדית עם אותו כוח-שכנוע. או אז הם משהים שיפוט, ואילו השהיית שיפוט מביאה לשלווה (ataraxia). הבעיה היא שאפילו טענות כמו "משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" הן טענות חיוביות. לכן הספקן העתיק מנסה להשתמש בשפה באופן חתרני, באופן אירוני. הוא יגיד "אולי משפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע" או "נדמה לי ברגע הספציפי הזה שמשפט א' ומשפט ב' הם בעלי אותו כוח-שכנוע". גם משפט שנשמע חיובי – כמו "אולי אני ביסקסואל" – בעצם אומר גם את ההפך. לכן הוא לא אומר דבר. הוא "הורס את עצמו", בלשונו של סקסטוס.

14. אז אולי אדל היא היפסטרית. באחד הבארים (האולי היפסטריים) בתל אביב הסבירו לי שני בחורים צעירים שעכשיו יש בעיר קטע חזק של ביסקסואליות. אבל הם אפילו לא אמרו "ביסקסואליות". הם השתמשו במילה באנגלית ובכלל שמרו על מרחק אירוני בטוח (או מסוכן) מהטענה. מה גם שכולנו היינו שיכורים מאוד, אחרי שאחד מהם הכיר לי משקה פופולרי חדש, טובי 60 (שפותח בחיפה אך לפי ידיד לבנוני מניו יורק, המקור הוא בכלל מביירות). שאלתי אותו אם הוא יבוא אתי הביתה. הוא אמר שזה תלוי בהמשך הערב. בניגוד לדייט טיפוסי ב-OkCupid, האירוע היה הכול. יומיים קודם, להבדיל, התחיל אתי מישהו במסיבת סילבסטר. כך החלה (ונגמרה) השיחה:

הוא: תגיד, אני לא טועה נכון? אתה אוהב גברים. אתה הומו?

אני: בדרך כלל.

הוא: יש טעם לדבר? כי אני יותר מבוגר ממך. ייצא לי זיון מזה?

האיש היה OkCupid מהלך במובן שהוא וידא את התנאים האפיסטמיים והאתיים של האירוע בטרם האירוע עצמו – והוא עשה זאת במונחים היחידים שהוא מכיר, המונחים של מערך הזהות הליברלי. מבחינה אפיסטמית הוא וידא שאני הומו, כי הוא לא היה בטוח, ושהפרש הגילאים לא אמור להוות בעיה. מבחינה אתית הוא וידא שהאירוע יוביל לתוצאה היחידה שמעניינת אותו, זיון. אבל למרות שזיונים מעניינים גם אותי, הכלא הליברלי הורג לי את התשוקה לזיון. הלכתי ממנו.

15. נהוג להשמיץ את ההיפסטריזם. נדמה שהאירוניה המתמדת היא ההיפך ממה שאנו צריכים לנוכח המאורעות הפוליטיים של הזמן הזה. גם היגל מבקר את הספקנים העתיקים. דרך החיים האירונית שלהם אפשרית רק בשל תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים – שייכותם למעמד או קבוצה חברתית מסוימים – והם אינם מכירים בכך, לא לוקחים על כך אחריות. ועם זאת, היגל מעריץ את הספקנים העתיקים, משום שלמרות החסרונות שלהם הם ממלאים תפקיד חינוכי. הגישה של הספקן יכולה ללמד את התודעה האנושית שלסדר הקיים אין קיום בלתי תלוי – הוא קיים מפני שאנחנו מייחסים לו תוקף ומשמעות. במובן זה הספקן פותח פתח לאמת – אבל כבר אין זו אמת כמשהו שקיים, כאובייקט חיצוני, באופן בלתי תלוי בנו הסובייקטים. האמת מתגלה בחירות שלנו להפוך את מה שקיים למשמעותי ובתוך כך לשנות אותו כך שיאפשר את החירות ולא יגביל אותה.

16. אולי אדל היא היפסטרית כי היא מסרבת להכיר במה שקיים – במערך הזהויות הצפוף שהכלא הליברלי מציע לה, ומעדיפה לחיות את התשוקה החופשית, למרות הקשיים הכרוכים בכך. אבל אם אדל היא אולי היפסטרית אז היא גם אולי לא היפסטרית ובעצם לא אמרנו שום דבר. וטוב שכך. כי למעשה, אם יש "היפסטרית" בסרט הזה, זאת דווקא אמה, הסטודנטית לאמנות עם השיער הכחול. ומה שאנו למדים מהסרט, אם כבר, זה שההיפסטרים של היום (אולי בניגוד לאידאה של ההיפסטר) הם הבורגנים של אתמול ושל מחר.

17. אז מהי אדל? ומי אני? אני מקווה שהשאלה לא תיסגר בתשובה – או שתיפתח לתשובות רבות. שהתשוקה תישאר חופשייה.

דימויים: לין הרשמן-ליסון. תמונות מחיי האמנית כרוברטה ברייטמור – זהותה הבדויה (1974-1978). אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.

ותודה לעפרי אילני, שרהלה בן אשר, אדם קפלן, לירון מור ועודד ברנח.

עוד על התשוקה:

מדינת הרווחה ההומוסקסואלית

כמה מלים נוספות על הקיץ האחרון שלי בסין

הקדוש של היונים: רשמי נסיעה להודו

Bi-national, Bi-sexual

/