תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

לקט קיצי קצר של תעודות מחרידות ומשעשעות מתקופת מסעי הצלב (שלא תלמדו בשיעורי מורשת של גדעון סער) *

על מה שאכלו האבירים הפראנקים לפני שכבשו את ירושלים

25 בספטמבר, 1098. מתוך הכרוניקה של מסע הצלב הראשון מאת פולכר משארטר

שני אנשים אלה, עם חייליהם, לכדו את אל-בארה ואת מַערה (معرة) בהתקפה נועזת. לאחר שהעיר האחרונה נכבשה במהירות ורוּקנה לגמרי מאנשים על ידי טבח תושביה, ולאחר שהם לקחו את כל מה שהיה שם, הם מיהרו לעיר האחרת (מַערה). כאן המצור נמשך עשרים יום, ואנשינו סבלו מרעב נורא. אני מצטמרר בספרי שרבים מאנשינו, סובלים מהטירוף של רעב קיצוני, חתכו חתיכות nמהעכוזים של הסרצנים המתים שם, ובישלו אותם. אבל עוד לפני שהבשר היה צלוי במידה מספיקה, הם טרפו אותו בפראות בפיהם. וכך הצרים הם שהתייסרו, יותר מאשר הנצורים.

תיאור הקניבליזם בעיר מערה מופיע גם בעדויות נוספות  בנות התקופה, והוא הבסיס למיתוס הפוליטי הערבי בדבר הצלבנים הקניבלים. אלברט מאָכן, היסטוריון אחר בן התקופה, העיר כי "לא רק שהנוצרים אכלו טורקים או סרצנים – הם לא נרתעו מלאכול אפילו כלבים"

הריסות המבצר הצלבני בארסוף

וילה בארסוף

פולכר משארטר, על הלטינים במזרח, סביבות 1130

ראה, אני מפציר בך, ותבין איך בזמננו העביר האל את המערב למזרח, כי אנחנו המערביים הפכנו עכשיו למזרחיים. מי שהיה רומי או פראנקי הוא עכשיו גלילי, תושב פלשתינה. מי שהיה תושב ריימס או שארטר הוא עכשיו תושב צור או אנטיוכיה. שכחנו לא מכבר את המקומות שבהם נולדנו; רבים מאיתנו כבר לא מכירים אותם, או לפחות לא מזכירים אותם בכלל. לחלקנו יש כאן כבר בתים ומשרתים שהם קיבלו בירושה. חלקנו לקחנו נשים – לא רק מעמנו שלנו, אלא סוריות, או ארמניות, או אפילו סרצניות שזכו לחסד ההטבלה… יש איתנו כאן גם נכדים ונינים.

יש שמטפחים כרמים, ולאחרים יש שדות. כולם משתמשים בצורות הדיבור של השפות הזרות, שפות שהן עכשיו משותפות לעמים שונים, והאמונה מאחדת את אלה שאבותיהם היו זרים זה לזה. ככתוב: "ואריה כבקר יאכל תבן". אלה שהיו זרים הם עכשיו ילידים; ומי שהיה נוסע הפך לתושב, מדי יום מצטרפים אלינו הורינו וקרובינו, עוזבים, גם אם בהיסוס, את כל נכסיהם. כי את אלה שהיו אביונים שם, הופך האל לעשירים כאן. אלה שהחזיקו בכמה מטבעות בודדים, מחזיקים עכשיו באינספור בזאנטים; ולאלה שלא היתה להם אפילו וילה יש עכשיו עיר בחסד האל.

לפיכך, איזו סיבה יש למישהו שהמזרח היטיב עמו כל כך לחזור למערב? האל לא רוצה שאותם אלה שנשאו את הצלב ונשבעו ללכת בעקבותיו עד סוף הדרך יסבלו. אתה רואה, אם כן, שזהו נס גדול, שראוי לעורר פליאה בעולם כולו. מי שמע על דבר דומה לזה? אלוהים רוצה שנתעשר כולנו, וכך הוא מבקש להביא אותנו אליו כרעיו הקרובים ביותר. וכיוון שהוא רוצה בכך, אנו מחזיקים בשאיפות זהות; ומה שמשביע את רצונו אנו עושים באהבה ובלב חפץ, כי בעזרתו נמשול כאן באושר לנצח נצחים.

הפראנקי שאהב פול

ההיסטוריון הערבי אסאמה אבן מונקיד מספר על צלבנים שהכיר, סביבות 1175

בין הפראנקים ישנם כאלה שהתאקלמו ומבלים לעתים קרובות בחברת מוסלמים. הם הרבה יותר טובים מאלה שהגיעו זה עתה מארצותיהם, אבל הם יוצאי הדופן, ואין להחשיב אותם למייצגים.

הנה דוגמא. שלחתי את אחד מאנשיי לשליחות באנטיוכיה. באותו זמן היה שם תדרוס אבן א-סאפי. השפעתו היתה רבה באנטיוכיה, והייתה בינינו ידידות. יום אחד הוא אמר לאיש שלי, 'יש לי חבר פראנקי שהזמין אותי לבית שלו. אתה צריך לבוא ולראות את אורחות חייו'. וכך סיפר לי האיש:

"הלכתי איתו והגענו לביתו של אחד האבירים הזקנים, שהגיע באחד המסעות הראשונים של הפראנקים. הוא היה כבר משוחרר מהשירות, אבל היו לו קצת נכסים באנטיוכיה שמהם הוא התקיים. הוא הציג לי שולחן מפואר עם אוכל שהיה נקי וטעים במיוחד. אבל כשהוא ראה שאני נמנע מלאכול, הוא אמר: 'תאכל ותהנה! אני לא אוכל כאן אוכל פראנקי: יש לי טבחית מצרייה ואני אוכל רק מה שהיא מבשלת. וחזיר לא נכנס לבית שלי'. אכלתי, אם כי בהיסוס, והלכנו".

בחמאם במַערה

אבן מונקיד מספר על מוזרויות נוספות של הפראנקים, ושוב בעיר מערה, כמה עשורים מאוחר יותר

היה לנו בלן ושמו סלים, שהיה במקור תושב העיר מערה ושעבד בבית המרחץ של אבי עליו השלום. הוא סיפר לי:

" במַערה פתחתי בית מרחץ לפרנסתי. פעם אחת, אחד האבירים שלהם נכנס. הם לא אוהבים את זה שאנשים לובשים מגבת סביב המותניים בבית המרחץ, אז אותו אביר שלח את ידו, משך את המגבת שלי מהמתניים והשליך אותה. הוא הסתכל עליי – זמן קצר לפני כן גילחתי את שיער הערווה שלי – ואמר: 'סלים!'. ואז הוא התקרב אליי. הוא שלח את היד שלו למפשעה שלי ואמר: 'סלים! זה טוב! בחיי הדת שלי, תעשה את זה גם לי!'.

ואז הוא שכב על גבו: היה לו שיער עבה כמו זקן במקום הזה! אז גילחתי אותו, והוא העביר את ידו שם וכשראה שזה חלק למגע, הוא אמר: 'סלים, בחיי דתך, תעשה את זה למדאם!' – ומדאם בשפתם פירושו הגברת, כלומר אשתו. ואז הוא אמר לאחד המשרתים שלו, 'תגיד למדאם לבוא הנה'.

המשרת הלך והביא אותה והכניס אותה פנימה. היא שכבה על גבה והאביר אמר, 'תעשה לה מה שעשית לי!'. אז גילחתי לה את השיער שם בעוד בעלה מתבונן בנעשה. הוא אמר תודה ושילם לי על השירות".

הביטו בסתירה הזאת! אין להם נימוסים וכבוד, רק אומץ עצום. אבל מה הוא אומץ אם לא תוצר של כבוד וחשש מפגיעה בשמך הטוב?

אבן מונקיד נולד ב-1095 בצפון סוריה למשפחה אריסטוקרטית מוסלמית. הקטעים הם מתוך האוטוביוגרפיה שלו, כתאב אל אעתבאר, שמוקדשת  לסלאח א-דין. את הפראנקים (הצלבנים) הוא מתאר כחבורת "בהמות שאינן מסוגלות לכלום מלבד אומץ ולחימה, וכמקובל אצל הבהמות ניחניםרק בכוח וביכולת לסחוב משאות"

ומה לגבי אריות?

מתוך התקנון של המסדר הטמפלארי, 1128

— תקנון האבירים העניים של המשיח ושל ארמון שלמה —

ס' 1 – אתם הזונחים את שאיפותיכם הפרטיות, וכן האחרים אשר לוחמים איתכם, למען ישועת נשמותיהם, למשך זמן קצוב, בסוסים ובנשק למען אל עליון – השתדלו לשמע תמיד, בנכונות חסודה וטהורה, לפי התקנה הקאנונית ולפי נוהג מורי העיר הקדושה את תפלת הבוקר ואת כל עבודת-הבורא השלמה.

ס' 8 – אנו סבורים כי עליכם לקבל את מזונכם במשותף בחדר-אוכל אחד; אם יחסר לכם דבר, ראוי לבקשו בנועם ובפרטיות; בכל זמן בקשו אל השולחן את שחסר לכם בכל הענווה.

ס' 20 – אנו מצווים שהבגדים יהיו תמיד בני צבע אחד, לבנים או שחורים או, אם לומר כך, עשויים מחומר צמרי גס. לכל האבירים היוצאים בחורף או בקיץ, אנו מתירים ללבוש בגדים לבנים, אם הדבר ניתן; כך שהמזניחים את החיים העגומים, ידעו שהם מפויסים ליוצרם באמצעות הלבן והבהיר. וכי מהו הלובן אם לא הפרישות השלמה? הריהו פרישות, שלוות הנפש, בריאות הגוף…

ס' 30 – לכל אחד מכם מותר להחזיק שלושה סוסים, כי העוני הקיצוני של בית-האלוהים וארמון-שלמה אינו מתיר במצב הנוכחי להרבות יותר, אלא על-פי היתר המגיסטר.

ס' 31 – מאותה סיבה מתירים אנו כי נושא כלים יחיד יהיה לכל אביר.

ס' 47 – שאיש לא ינקב חיית-טרף בקשת או בקשת אופקית.

ס' 48 – אריות יש תמיד להרוג.

ס' 72 – יש להימנע מנשיקותיהן של הנשים כולן.

האריה האחרון בארץ ניצוד כנראה בתקופת מסעי הצלב. התרגום מלטינית מתוך: מקורות לתרגיל של דניאל באראז, פרקים בתולדות מסעי הצלב וממלכת ירושלים הלטינית

סרצנים הורגים שבויים נוצרים, מיניאטורה מהמאה ה-14

החומות כבר נפרצו

כיבוש ירושלים על ידי סלאח א-דין, 1187

ב-20 בספטמבר הוטל מצור על עיר הקודש ירושלים. היא היתה מוקפת בכופרים מכל העברים, שירו חיצים לאוויר. הם היו מלווים בכלי משחית אימתניים, ולקול חצוצרות הם שאגו וייללו "האי, האי". העיר התעוררה למשמע שאון הברברים, ותושביה קראו: "צלב אמיתי וקדוש! קברו של כנסיית הקבר של תחיית כריסטוס! הצל את העיר ירושלים ואת תושביה!".

ואז פרץ הקרב ושני הצדדים החלו להילחם בעוז. אך מפאת העצב הרב שנגרם, הצער והאסון, לא נזכיר את כל התקפותיהם והתכנסויותיהם של הטורקים, ששברו את הנוצרים אחרי שבועיים… חיצים נפלו כמו טיפות גשם, כך שאי אפשר היה לזקוף אצבע מעל החומות בבלי להיפגע. היו פצועים רבים כל כך שכל בתי החולים והרופאים בעיר גויסו רק כדי לשלוף את החיצים מהאנשים. אני עצמי נפגעתי בפנים מחץ שפגע בגשר האף שלי. מוט העץ הוצא החוצה, אבל חוד המתכת נשאר שם עד עצם היום הזה. תושבי ירושלים לחמו באומץ במשך שבוע, כאשר האויב נטה אוהל מול מגדל דוד.

הטיראן [סלאח א-דין] הורה להעמיד אילי מצור ובליסטראות. הוא ציווה גם לאסוף ענפי זית ועצים אחרים ולערום אותם בין העיר לכלי המצור. באותו ערב הוא הורה לצבא להתקדם ולמהנדסים להניע את מכונות המצור, כך שהן יהיו מוכנות תחת החומות לפני שהנוצרים יוכלו לפעול…

אנשי העיר לא ציפו לשום דבר כזה והותירו את העיר והחומות ללא שומר. עייפים ומותשים, הם ישנו עד הבוקר, "כי אם יהוה לא ישמור עיר שווא שקד שומר". כשזרחה השמש, אלה שישנו במגדלים התעוררו לקולות הברברים. כאשר הם הביטו הם נבעתו מרוב אימה. כמו מטורפים הם שאגו ברחבי העיר: "מהרו, אנשי ירושלים! מהרו! הצילו! החומות כבר נפרצו! הזרים נכנסים!". מבוהלים, הם הסתערו באומץ מירבי, אך היו חלשים מכדי לעצור את אנשי דמשק שעל החומות, עם בין אם בחנית, כידון, חץ, אבן או עופרת מותכת.

…

אנשינו החזיקו בעיר ירושלים במשך 89 שנה… תוך זמן קצר, סלאח א-דין כבש כמעט את כל ממלכת ירושלים. הוא רומם את גדולתה של דת מוחמד והראה שבאותו זמן היא התנשאה מעל הדת הנוצרית.

אין מנוס מלטהר

מתוך איגרת הבשורה על כיבוש ירושלים, עמאד א-דין אלאצפהאני, 1187

הבטיח אלוהים לאלה מכם אשר האמינו ויעשו את המעשים הראויים כי יעניק להם שלטון בארץ כפי שהעניק שלטון לאלה אשר לפניהם… והשבח לאלוהים אשר השיב את הקדושה אל ירושלים / ופטר אותה מן הטומאה / והגשים בכיבושה את אשר הנפש רחשה / והמיר את עצבון הכפירה בה בנועם האסלאם/ והפך את עזוז יומו מוחה את חרפת תמולו / והשכין בה מלומדים נבוני דבר אחרי הסכלים והתועים כמו הפטריארך והכומר… והגשים בשבח להם את קיום דבריו במאמרו הנכבד 'הכנסו לארץ הקדושה אשר יעד לכם אלוהים" / וכיבוש זה אלהים עשאו לאפשרי בעזרת החרב המבתרת… והביא את הניצחון המוענק / אשר הוא כיבוש הכבושים / וכבר נתעלה מכדי שיקיפנו תיאורו של צח הלשון בשיר ובפרוזה / ועובדים לאלוהים בבית אלמקדס בסתר ובגלוי / ונכבשו אדמות אֻרדֻן ופלסטין בבקעה ובהר ביבשה ובים / ונמלאו אסלאם תחת אשר היו מלאות כפירה… ואין מנוס מלטהר את הארץ המקודשת מטינוף דמיהם / והרג גבריהם / ושביית צאצאיהם ונשותיהם…

וכבר קיבלנו יחד עם ירושלים את כל המצודות מגבול דארום ועד קצה טריפולי / וכל מה שהיה מתנהל בממלכת מלך ירושלים ושכם / לא נותר בלעדי צור וכיבושה נתאחר / וקדם זמן עמידתה האיתנה / ופרנקים בה נטעו את שאיפותיהם בתקוויה / בסיוע האל עתידה להיכבש / והלבבות בהשפלת מגיניה יתרחבו.

תרגם מערבית יוסף דרורי, קתדרה 46, 1987

צבאו של סלאח א-דין. מתוך מהדורה מהמאה ה-14 של "תולדות המעשים שנעשו מעבר לים" מאת גיום מצור

לרגל המצב בארץ הקודש

איגרת של האפיפיור גרגוריוס השמיני בעקבות נפילת ירושלים

גרגוריוס הבישוף, משרתם של משרתי האל, לכל הנאמנים לכריסטוס, תבוא עליהם הבריאות והברכה האפוסטולית. אין לרָצות את שופטנו העליון בהצלחה רבה יותר אלא בהכחדת תאוות הבשר. לפיכך, כיוון שאיננו מטילים בספק שהאסון שקרה לאחרונה בארץ ירושלים עם פלישת הסרצנים אירע בשל חטאיהם של תושבי ארץ זו והנוצרים בכלל, החלטנו בהסכמת האחים ובאישור בישופים רבים, שבחמש השנים הבאות כל האנשים יצומו ביום השישי בשבוע לכל הפחות… וביום רביעי בשבוע, וגם בשבת, כל האנשים ללא אבחנה שבריאותם טובה יימנעו מאכילת בשר. אנחנו ואחינו גזר על עצמנו לא לאכול בשר גם בימי שני, מלבד במקרה של מחלה…

פררה, היום הרביעי לפני ראש חודש נובמבר. 

חזירים בנמל יפו

אוגוסט 1192. סלאח א-דין כובש גם את יפו מידי ריצ'רד לב הארי

הן חזרו גם כבשו את יפו
הם את האנשים הנוצרים הרגו –
את החולים אשר שם מצאו;
אף הוכח באמת לאמיתה,
כי מצאו בעיר כה הרבה חזירים,
אשר המיתו גם שחטו,
עד לבלי ספור,
אף זאת ידוע בוודאות,
כי בשר חזירים לא יבוא אל פיהם
הילכך הם קוטלים אותם בהתלהבות.
אין דבר עלי אדמות אשר מאוס עליהם יותר,
מעורר בהם שאט נפש – מן האמונה הנוצרית;
כך הניחו בערבובייה
אלה בצד אלה אנשים וחזירים,
אך [אנשינו] שלפו את גוויות הנוצרים,
אשר העמידו עצמם לשירות אלוהים,
את כל הנוצרים קברו.
והחוצה השליכו את אלה של הסרצנים,
אשר הרגו במרוצת יום השבת,
עם החזירים אשר העלו צחנה עזה,
שכלל לא יכלו לשאתה

מתוך "סיפור הקורות של המלחמה הקדושה: שירת מסעו של ריצ'רד לב הארי לארץ ישראל", מאת אמברואז. תרגום: עירא כהנמן, הוצאת יד בן צבי.
בסופו של דבר הצליחו ריצ'רד לכבוש את יפו לפני שחזר לאנגליה. יפו נותרה בשליטה צלבנית עד 1268

* הקטעים מהאגרת על כיבוש ירושלים, מתקנון הטמפלרים ומתיאור כיבוש יפו לקוחים מכמה תרגומים שצוינו. למרבה הצער, מעט מהתיאורים הערביים והפראנקיים של ממלכת הצלבנים תורגמו לעברית, לכן את שאר הקטעים תרגמתי מאנגלית

תגים: ארסוף, באלדווין הראשון, גיום מצור, הצלבנים, טבח, טמפלארים, טמפלרים, יפו, ירושלים, כיבוש יפו, כיבוש ירושלים, ממלכת ירושלים הצלבנית, מסע הצלב, מסעי הצלב, סלאח א-דין, פולכר משארטר, קניבליזם, ריצ'רד לב הארי