תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים

by

לקט קיצי קצר של תעודות מחרידות ומשעשעות מתקופת מסעי הצלב (שלא תלמדו בשיעורי מורשת של גדעון סער) *

על מה שאכלו האבירים הפראנקים לפני שכבשו את ירושלים

25 בספטמבר, 1098. מתוך הכרוניקה של מסע הצלב הראשון מאת פולכר משארטר

שני אנשים אלה, עם חייליהם, לכדו את אל-בארה ואת מַערה (معرة) בהתקפה נועזת. לאחר שהעיר האחרונה נכבשה במהירות ורוּקנה לגמרי מאנשים על ידי טבח תושביה, ולאחר שהם לקחו את כל מה שהיה שם, הם מיהרו לעיר האחרת (מַערה). כאן המצור נמשך עשרים יום, ואנשינו סבלו מרעב נורא. אני מצטמרר בספרי שרבים מאנשינו, סובלים מהטירוף של רעב קיצוני, חתכו חתיכות nמהעכוזים של הסרצנים המתים שם, ובישלו אותם. אבל עוד לפני שהבשר היה צלוי במידה מספיקה, הם טרפו אותו בפראות בפיהם. וכך הצרים הם שהתייסרו, יותר מאשר הנצורים.

תיאור הקניבליזם בעיר מערה מופיע גם בעדויות נוספות  בנות התקופה, והוא הבסיס למיתוס הפוליטי הערבי בדבר הצלבנים הקניבלים. אלברט מאָכן, היסטוריון אחר בן התקופה, העיר כי "לא רק שהנוצרים אכלו טורקים או סרצנים – הם לא נרתעו מלאכול אפילו כלבים"

הריסות המבצר הצלבני בארסוף

וילה בארסוף

פולכר משארטר, על הלטינים במזרח, סביבות 1130

ראה, אני מפציר בך, ותבין איך בזמננו העביר האל את המערב למזרח, כי אנחנו המערביים הפכנו עכשיו למזרחיים. מי שהיה רומי או פראנקי הוא עכשיו גלילי, תושב פלשתינה. מי שהיה תושב ריימס או שארטר הוא עכשיו תושב צור או אנטיוכיה. שכחנו לא מכבר את המקומות שבהם נולדנו; רבים מאיתנו כבר לא מכירים אותם, או לפחות לא מזכירים אותם בכלל. לחלקנו יש כאן כבר בתים ומשרתים שהם קיבלו בירושה. חלקנו לקחנו נשים – לא רק מעמנו שלנו, אלא סוריות, או ארמניות, או אפילו סרצניות שזכו לחסד ההטבלה… יש איתנו כאן גם נכדים ונינים.

יש שמטפחים כרמים, ולאחרים יש שדות. כולם משתמשים בצורות הדיבור של השפות הזרות, שפות שהן עכשיו משותפות לעמים שונים, והאמונה מאחדת את אלה שאבותיהם היו זרים זה לזה. ככתוב: "ואריה כבקר יאכל תבן". אלה שהיו זרים הם עכשיו ילידים; ומי שהיה נוסע הפך לתושב, מדי יום מצטרפים אלינו הורינו וקרובינו, עוזבים, גם אם בהיסוס, את כל נכסיהם. כי את אלה שהיו אביונים שם, הופך האל לעשירים כאן. אלה שהחזיקו בכמה מטבעות בודדים, מחזיקים עכשיו באינספור בזאנטים; ולאלה שלא היתה להם אפילו וילה יש עכשיו עיר בחסד האל.

לפיכך, איזו סיבה יש למישהו שהמזרח היטיב עמו כל כך לחזור למערב? האל לא רוצה שאותם אלה שנשאו את הצלב ונשבעו ללכת בעקבותיו עד סוף הדרך יסבלו. אתה רואה, אם כן, שזהו נס גדול, שראוי לעורר פליאה בעולם כולו. מי שמע על דבר דומה לזה? אלוהים רוצה שנתעשר כולנו, וכך הוא מבקש להביא אותנו אליו כרעיו הקרובים ביותר. וכיוון שהוא רוצה בכך, אנו מחזיקים בשאיפות זהות; ומה שמשביע את רצונו אנו עושים באהבה ובלב חפץ, כי בעזרתו נמשול כאן באושר לנצח נצחים.

הפראנקי שאהב פול

ההיסטוריון הערבי אסאמה אבן מונקיד מספר על צלבנים שהכיר, סביבות 1175

בין הפראנקים ישנם כאלה שהתאקלמו ומבלים לעתים קרובות בחברת מוסלמים. הם הרבה יותר טובים מאלה שהגיעו זה עתה מארצותיהם, אבל הם יוצאי הדופן, ואין להחשיב אותם למייצגים.

הנה דוגמא. שלחתי את אחד מאנשיי לשליחות באנטיוכיה. באותו זמן היה שם תדרוס אבן א-סאפי. השפעתו היתה רבה באנטיוכיה, והייתה בינינו ידידות. יום אחד הוא אמר לאיש שלי, 'יש לי חבר פראנקי שהזמין אותי לבית שלו. אתה צריך לבוא ולראות את אורחות חייו'. וכך סיפר לי האיש:

"הלכתי איתו והגענו לביתו של אחד האבירים הזקנים, שהגיע באחד המסעות הראשונים של הפראנקים. הוא היה כבר משוחרר מהשירות, אבל היו לו קצת נכסים באנטיוכיה שמהם הוא התקיים. הוא הציג לי שולחן מפואר עם אוכל שהיה נקי וטעים במיוחד. אבל כשהוא ראה שאני נמנע מלאכול, הוא אמר: 'תאכל ותהנה! אני לא אוכל כאן אוכל פראנקי: יש לי טבחית מצרייה ואני אוכל רק מה שהיא מבשלת. וחזיר לא נכנס לבית שלי'. אכלתי, אם כי בהיסוס, והלכנו".

בחמאם במַערה

אבן מונקיד מספר על מוזרויות נוספות של הפראנקים, ושוב בעיר מערה, כמה עשורים מאוחר יותר

היה לנו בלן ושמו סלים, שהיה במקור תושב העיר מערה ושעבד בבית המרחץ של אבי עליו השלום. הוא סיפר לי:

" במַערה פתחתי בית מרחץ לפרנסתי. פעם אחת, אחד האבירים שלהם נכנס. הם לא אוהבים את זה שאנשים לובשים מגבת סביב המותניים בבית המרחץ, אז אותו אביר שלח את ידו, משך את המגבת שלי מהמתניים והשליך אותה. הוא הסתכל עליי – זמן קצר לפני כן גילחתי את שיער הערווה שלי – ואמר: 'סלים!'. ואז הוא התקרב אליי. הוא שלח את היד שלו למפשעה שלי ואמר: 'סלים! זה טוב! בחיי הדת שלי, תעשה את זה גם לי!'.

ואז הוא שכב על גבו: היה לו שיער עבה כמו זקן במקום הזה! אז גילחתי אותו, והוא העביר את ידו שם וכשראה שזה חלק למגע, הוא אמר: 'סלים, בחיי דתך, תעשה את זה למדאם!' – ומדאם בשפתם פירושו הגברת, כלומר אשתו. ואז הוא אמר לאחד המשרתים שלו, 'תגיד למדאם לבוא הנה'.

המשרת הלך והביא אותה והכניס אותה פנימה. היא שכבה על גבה והאביר אמר, 'תעשה לה מה שעשית לי!'. אז גילחתי לה את השיער שם בעוד בעלה מתבונן בנעשה. הוא אמר תודה ושילם לי על השירות".

הביטו בסתירה הזאת! אין להם נימוסים וכבוד, רק אומץ עצום. אבל מה הוא אומץ אם לא תוצר של כבוד וחשש מפגיעה בשמך הטוב?

אבן מונקיד נולד ב-1095 בצפון סוריה למשפחה אריסטוקרטית מוסלמית. הקטעים הם מתוך האוטוביוגרפיה שלו, כתאב אל אעתבאר, שמוקדשת  לסלאח א-דין. את הפראנקים (הצלבנים) הוא מתאר כחבורת "בהמות שאינן מסוגלות לכלום מלבד אומץ ולחימה, וכמקובל אצל הבהמות ניחניםרק בכוח וביכולת לסחוב משאות"

ומה לגבי אריות?

מתוך התקנון של המסדר הטמפלארי, 1128

— תקנון האבירים העניים של המשיח ושל ארמון שלמה —

ס' 1 – אתם הזונחים את שאיפותיכם הפרטיות, וכן האחרים אשר לוחמים איתכם, למען ישועת נשמותיהם, למשך זמן קצוב, בסוסים ובנשק למען אל עליון – השתדלו לשמע תמיד, בנכונות חסודה וטהורה, לפי התקנה הקאנונית ולפי נוהג מורי העיר הקדושה את תפלת הבוקר ואת כל עבודת-הבורא השלמה.

ס' 8 – אנו סבורים כי עליכם לקבל את מזונכם במשותף בחדר-אוכל אחד; אם יחסר לכם דבר, ראוי לבקשו בנועם ובפרטיות; בכל זמן בקשו אל השולחן את שחסר לכם בכל הענווה.

ס' 20 – אנו מצווים שהבגדים יהיו תמיד בני צבע אחד, לבנים או שחורים או, אם לומר כך, עשויים מחומר צמרי גס. לכל האבירים היוצאים בחורף או בקיץ, אנו מתירים ללבוש בגדים לבנים, אם הדבר ניתן; כך שהמזניחים את החיים העגומים, ידעו שהם מפויסים ליוצרם באמצעות הלבן והבהיר. וכי מהו הלובן אם לא הפרישות השלמה? הריהו פרישות, שלוות הנפש, בריאות הגוף…

ס' 30 – לכל אחד מכם מותר להחזיק שלושה סוסים, כי העוני הקיצוני של בית-האלוהים וארמון-שלמה אינו מתיר במצב הנוכחי להרבות יותר, אלא על-פי היתר המגיסטר.

ס' 31 – מאותה סיבה מתירים אנו כי נושא כלים יחיד יהיה לכל אביר.

ס' 47 – שאיש לא ינקב חיית-טרף בקשת או בקשת אופקית.

ס' 48 – אריות יש תמיד להרוג.

ס' 72 – יש להימנע מנשיקותיהן של הנשים כולן.

האריה האחרון בארץ ניצוד כנראה בתקופת מסעי הצלב. התרגום מלטינית מתוך: מקורות לתרגיל של דניאל באראז, פרקים בתולדות מסעי הצלב וממלכת ירושלים הלטינית

סרצנים הורגים שבויים נוצרים, מיניאטורה מהמאה ה-14

החומות כבר נפרצו

כיבוש ירושלים על ידי סלאח א-דין, 1187

ב-20 בספטמבר הוטל מצור על עיר הקודש ירושלים. היא היתה מוקפת בכופרים מכל העברים, שירו חיצים לאוויר. הם היו מלווים בכלי משחית אימתניים, ולקול חצוצרות הם שאגו וייללו "האי, האי". העיר התעוררה למשמע שאון הברברים, ותושביה קראו: "צלב אמיתי וקדוש! קברו של כנסיית הקבר של תחיית כריסטוס! הצל את העיר ירושלים ואת תושביה!".

ואז פרץ הקרב ושני הצדדים החלו להילחם בעוז. אך מפאת העצב הרב שנגרם, הצער והאסון, לא נזכיר את כל התקפותיהם והתכנסויותיהם של הטורקים, ששברו את הנוצרים אחרי שבועיים… חיצים נפלו כמו טיפות גשם, כך שאי אפשר היה לזקוף אצבע מעל החומות בבלי להיפגע. היו פצועים רבים כל כך שכל בתי החולים והרופאים בעיר גויסו רק כדי לשלוף את החיצים מהאנשים. אני עצמי נפגעתי בפנים מחץ שפגע בגשר האף שלי. מוט העץ הוצא החוצה, אבל חוד המתכת נשאר שם עד עצם היום הזה. תושבי ירושלים לחמו באומץ במשך שבוע, כאשר האויב נטה אוהל מול מגדל דוד.

הטיראן [סלאח א-דין] הורה להעמיד אילי מצור ובליסטראות. הוא ציווה גם לאסוף ענפי זית ועצים אחרים ולערום אותם בין העיר לכלי המצור. באותו ערב הוא הורה לצבא להתקדם ולמהנדסים להניע את מכונות המצור, כך שהן יהיו מוכנות תחת החומות לפני שהנוצרים יוכלו לפעול…

אנשי העיר לא ציפו לשום דבר כזה והותירו את העיר והחומות ללא שומר. עייפים ומותשים, הם ישנו עד הבוקר, "כי אם יהוה לא ישמור עיר שווא שקד שומר". כשזרחה השמש, אלה שישנו במגדלים התעוררו לקולות הברברים. כאשר הם הביטו הם נבעתו מרוב אימה. כמו מטורפים הם שאגו ברחבי העיר: "מהרו, אנשי ירושלים! מהרו! הצילו! החומות כבר נפרצו! הזרים נכנסים!". מבוהלים, הם הסתערו באומץ מירבי, אך היו חלשים מכדי לעצור את אנשי דמשק שעל החומות, עם בין אם בחנית, כידון, חץ, אבן או עופרת מותכת.

אנשינו החזיקו בעיר ירושלים במשך 89 שנה… תוך זמן קצר, סלאח א-דין כבש כמעט את כל ממלכת ירושלים. הוא רומם את גדולתה של דת מוחמד והראה שבאותו זמן היא התנשאה מעל הדת הנוצרית.

אין מנוס מלטהר

מתוך איגרת הבשורה על כיבוש ירושלים, עמאד א-דין אלאצפהאני, 1187

הבטיח אלוהים לאלה מכם אשר האמינו ויעשו את המעשים הראויים כי יעניק להם שלטון בארץ כפי שהעניק שלטון לאלה אשר לפניהם… והשבח לאלוהים אשר השיב את הקדושה אל ירושלים / ופטר אותה מן הטומאה / והגשים בכיבושה את אשר הנפש רחשה / והמיר את עצבון הכפירה בה בנועם האסלאם/ והפך את עזוז יומו מוחה את חרפת תמולו / והשכין בה מלומדים נבוני דבר אחרי הסכלים והתועים כמו הפטריארך והכומר… והגשים בשבח להם את קיום דבריו במאמרו הנכבד 'הכנסו לארץ הקדושה אשר יעד לכם אלוהים" / וכיבוש זה אלהים עשאו לאפשרי בעזרת החרב המבתרת… והביא את הניצחון המוענק / אשר הוא כיבוש הכבושים / וכבר נתעלה מכדי שיקיפנו תיאורו של צח הלשון בשיר ובפרוזה / ועובדים לאלוהים בבית אלמקדס בסתר ובגלוי / ונכבשו אדמות אֻרדֻן ופלסטין בבקעה ובהר ביבשה ובים / ונמלאו אסלאם תחת אשר היו מלאות כפירה… ואין מנוס מלטהר את הארץ המקודשת מטינוף דמיהם / והרג גבריהם / ושביית צאצאיהם ונשותיהם…

וכבר קיבלנו יחד עם ירושלים את כל המצודות מגבול דארום ועד קצה טריפולי / וכל מה שהיה מתנהל בממלכת מלך ירושלים ושכם / לא נותר בלעדי צור וכיבושה נתאחר / וקדם זמן עמידתה האיתנה / ופרנקים בה נטעו את שאיפותיהם בתקוויה / בסיוע האל עתידה להיכבש / והלבבות בהשפלת מגיניה יתרחבו.

תרגם מערבית יוסף דרורי, קתדרה 46, 1987

צבאו של סלאח א-דין. מתוך מהדורה מהמאה ה-14 של "תולדות המעשים שנעשו מעבר לים" מאת גיום מצור

לרגל המצב בארץ הקודש

איגרת של האפיפיור גרגוריוס השמיני בעקבות נפילת ירושלים

גרגוריוס הבישוף, משרתם של משרתי האל, לכל הנאמנים לכריסטוס, תבוא עליהם הבריאות והברכה האפוסטולית. אין לרָצות את שופטנו העליון בהצלחה רבה יותר אלא בהכחדת תאוות הבשר. לפיכך, כיוון שאיננו מטילים בספק שהאסון שקרה לאחרונה בארץ ירושלים עם פלישת הסרצנים אירע בשל חטאיהם של תושבי ארץ זו והנוצרים בכלל, החלטנו בהסכמת האחים ובאישור בישופים רבים, שבחמש השנים הבאות כל האנשים יצומו ביום השישי בשבוע לכל הפחות… וביום רביעי בשבוע, וגם בשבת, כל האנשים ללא אבחנה שבריאותם טובה יימנעו מאכילת בשר. אנחנו ואחינו גזר על עצמנו לא לאכול בשר גם בימי שני, מלבד במקרה של מחלה…

פררה, היום הרביעי לפני ראש חודש נובמבר. 

חזירים בנמל יפו

אוגוסט 1192. סלאח א-דין כובש גם את יפו מידי ריצ'רד לב הארי

הן חזרו גם כבשו את יפו
הם את האנשים הנוצרים הרגו –
את החולים אשר שם מצאו;
אף הוכח באמת לאמיתה,
כי מצאו בעיר כה הרבה חזירים,
אשר המיתו גם שחטו,
עד לבלי ספור,
אף זאת ידוע בוודאות,
כי בשר חזירים לא יבוא אל פיהם
הילכך הם קוטלים אותם בהתלהבות.
אין דבר עלי אדמות אשר מאוס עליהם יותר,
מעורר בהם שאט נפש – מן האמונה הנוצרית;
כך הניחו בערבובייה
אלה בצד אלה אנשים וחזירים,
אך [אנשינו] שלפו את גוויות הנוצרים,
אשר העמידו עצמם לשירות אלוהים,
את כל הנוצרים קברו.
והחוצה השליכו את אלה של הסרצנים,
אשר הרגו במרוצת יום השבת,
עם החזירים אשר העלו צחנה עזה,
שכלל לא יכלו לשאתה

מתוך "סיפור הקורות של המלחמה הקדושה: שירת מסעו של ריצ'רד לב הארי לארץ ישראל", מאת אמברואז. תרגום: עירא כהנמן, הוצאת יד בן צבי.
בסופו של דבר הצליחו ריצ'רד לכבוש את יפו לפני שחזר לאנגליה. יפו נותרה בשליטה צלבנית עד 1268

* הקטעים מהאגרת על כיבוש ירושלים, מתקנון הטמפלרים ומתיאור כיבוש יפו לקוחים מכמה תרגומים שצוינו. למרבה הצער, מעט מהתיאורים הערביים והפראנקיים של ממלכת הצלבנים תורגמו לעברית, לכן את שאר הקטעים תרגמתי מאנגלית

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

15 תגובות to “תשדורות אחרונות מממלכת ירושלים”

  1. דני Says:

    אצלנו זה ייגמר אפילו יותר טוב.

  2. דודי Says:

    "כי אם האל לא צופה על העיר, גם מי ששומר עליה עמל לשווא" – זה כנראה הפסוק מתהילים קכ"ז "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".

  3. סתם אחד Says:

    תודה!

  4. נועה Says:

    הגשתי עבודה סמינריונית על החברה הצלבנית בירושלים בתקופת הממלכה הראשונה. אחד הספרים שהתבססתי עליהם, היה רשמים של רופא מוסלמי בן התקופה. אם תחפצו – אמצא את העבודה ואבדוק את המקור.

    צלבן נכנס הביתה, ומוצא את חברו הטוב ביותר במיטה, עם אשתו.
    "מה אתה עושה כאן?"
    "יום חם היום, עברתי ברחוב, ואמרתי, אני אקפוץ להגיד שלום".
    "אבל מה אתה עושה במיטה?"
    "יום חם, הייתי עייף, נשכבתי על המיטה".
    "ומה אשתי עושה איתך באותה המיטה?"
    "אני לא אגיד לה מה לעשות, בביתה שלה. מיטה שלה, לא?"
    דממה.
    "בפעם הבאה שזה קורה", אמר הבעל, "אני לוקח אותך לבית המשפט".
    עד הראיה המוסלמי נדהם שזה נגמר בזה.

    הרופא המוסלמי דנן, טיפל בשני מקרים. באביר שנפגעה רגלו, ובאשה שסבלה מכאבי ראש. א"י היתה מופת קולינרי, במיוחד אם נזכור את המגוון הרב שגדל כאן, לעומת הכלום ורבע שגדל באירופה לפני גילוי אמריקה. א"י שפעה מיני מתיקה, המוכרים לנו ממטבח המזה"ת, והצלבנים (רבים מהם צרפתים. עד היום פראנג'י = אירופאי ברבות מארצות האזור) היו להוטים אחריהם. מצד שני, הם המשיכו במקביל עם תזונה אירופאית רבת בשרים כבדים, שלא מאוד מתאימה לאקלים, וסבלו ממחושים שונים.
    על כל פנים, הרופא ניקה את פצעו של האביר במים נקיים וביין, וחבש את הפצע היטב, וציווה עליו לנוח ולא להפעיל את הרגל.
    האשה, הורה לה הרופא להמעיט בבשר, ולהרבות בפירות, ירקות ושתיה. מצב שניהם השתפר, אלא שאז, מסיבה כלשהי (לא זוכרת את מהלך העניינים), העדיפו לפנות לרופא נוצרי. אירופאי.
    האירופאי פנה אל האביר:
    "מה אתה מעדיף, לחיות עם רגל אחת, או למות עם שתי רגליים?"
    "כמובן שאני מעדיף לחיות".
    הביאו בול עץ, חבטו לו בראש, עילפו אותו, ניסרו את הרגל, והוא נפטר לאחר כמה ימים.

    לאשה אמר הרופא, שיש קן עקרבים בראשה, ויש לבער אותו. עילפו גם אותה, פתחו לה את הראש, ניקו את מה שצריך, וגם היא מתה, כמובן.
    "אתה רואה", אמר הרופא האירופאי, "ככה עובד רופא אמיתי!"
    והרופא המוסלמי יצא משם, בהרגשה שלמד משהו חדש.

    כמדומני, ה"טבחית", יכלה להיות גם טבח. במקור שאני קראתי לא היה ברור מה מין הטבח/ית המצרי/ת.

    אגב, ל"צברים" הצלבנים קראו פוּלֶאנִים. והיתה להם שאיפה עזה לשלום. אנשים חדשים שזה מקרוב באו לא הבינו את זה, וראו בהם רכרוכיים. נולדו בארץ הקודש ואינם חפצים להלחם בכופרים. בכלל ראו בהם רכרוכיים. הם הרבה להתקלח ולהתבשם, הרבה יותר מהמקובל באירופה באותה התקופה. וזה נתפס כמידה נשית.

    וכמובן, שבראיה היסטורית של הצלבנים, מתעלמים מהעובדה שהארץ הזו היתה נוצרית, ואז כבשוה המוסלמים. הצלבנים לא היו יותר כובשים-אימפריאליסטים מהמוסלמים עצמם.

    • ofrilany Says:

      תודה לשניכם. כן, זה מופיע אצל אבן מונקיד יחד עם עוד כמה סיפורים מדהימים למדיי.
      לגבי המשפט האחרון – נראה לי שבלי שום קשר לדת, הצלבנים בכל זאת היו כובשים פשוט כי הם לא היו מכאן, אלא באו מארצות זרות מעבר לים והשתלטו על שטח בכוח. אני לא מכיר הגדרה אחרת לכובשים. זה שכמה מאות שנים לפני כן הארץ היתה בשלטון נוצרי (ביזאנטי ולא פראנקי) זה לא במיוחד רלוונטי, וראי גם ספרו של פראוור "ממלכת הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". עם זאת, אני לא מנסה לשפוט את הצלבנים כקולוניאליסטים מודרניים. הסיפור הזה קרה לפני אלף שנה, הרבה לפני העידן המודרני, בתוך עולם שונה לגמרי, ונראה לי מגוחך להיות מוסרני לגביו. יחסי הכללי לצלבנים הוא: "נחמד שהם היו, נחמד שהם הלכו". במידה מסוימת, כך גם לגבי הציונות, אם כי לא הייתי נהרג על הקביעה הזאת.
      לגבי הטבחית – בטקסט שתרגמתי מצוין שזאת אשה.

      • נועה Says:

        נחמד שהם היו, נחמד שהם הלכו?
        לא בטוחה בכלל. בטח שלא מנקודת מבט יהודית. בכ"ז עדיף להיות אזרח דרגה ב' (ואפילו ח', כפי שקרה בתקופות מסויימות) מלא-להיות בכלל (או כמעט לא להיות. בנימין מטודלה מדווח על יהודים בארץ, גם תחת שלטון הצלבנים).

        אין מחלוקת שהצלבנים היו כובשים.
        השאלה היא מדוע רואים את המוסלמים כתושבים-שורשיים-אותנטיים וכו', כשאף הם כובשים. יש הבדל בין "ארץ זרה מעבר לים" לבין "ארץ זרה כמה מאות קילומטרים מפה ביבשה?"
        כשגדודי מוסלמים מערב עלו על הארץ, שהיתה אז ביזנטית, הם *כן* היו מכאן?

      • ofrilany Says:

        לגבי היהודים את צודקת.
        לגבי המוסלמים – האיסלאם היא דת. רוב התושבים כאן, כמו במקומות אחרים, לא התחלפו אלא נשארו והמירו את דתם. זה לא שהיה ג'נוסייד או חילופי אוכלוסיה. כתבתי על זה כאן –
        https://haemori.wordpress.com/2010/06/09/fahima/
        כך שקשה להשוות את המעמד של התושבים המוסלמים בארץ למעמד של הצלבנים.

      • נועה Says:

        האסלם היא דת, זה נכון, אבל קצת בדומה ליהדות, בכל מקום אפשרי, גם מכניסה לאום.
        אני לא רואה איך ג'נוסייד תרבותי עדיף בהרבה על ג'נוסייד ממשי. כלומר – כן, הוא עדיף, כי האנשים חיים ובחירתם בידם להסתלק ולהמשיך לקיים את תרבותם ודתם במקום אחר. או לקבל את מרות השליטים ולשלם מס – אבל עובדה שהבחירה להשאר במקום הובילה מהר מאוד לאסלום.
        ג'נוסייד תרבותי לא משהו להתהלל בו. היו כאן עמים ותרבויות בטרם הכיבוש המוסלמי. כיום, כל המרחב הזה הוא מוסלמי ו*ערבי*. לא רק השלטת דת יש כאן, אלא גם השלטת תרבות. ושפה.
        וזה לא שהכיבוש המוסלמי היה חף מאלימות, או טבח, או רציחות על ימין ועל שמאל. זו מלחמה. ובמלחמות קדומות אין אפילו את אמנת ז'נבה.
        אמת היא שבתולדות הכיבוש הערבי את הארץ אין לך תיאורים של "הדם הגיע עד ברכי הסוסים". אבל מכתבים בני התקופה יש לך רמז לצפוי למי שלא יכנע בטוב, ויתאסלם או יקבל את מעמד הד'ימי ואת המס הנלווה.
        ובנוסף, זה לא שהכיבוש המוסלמי לא לווה במסע התנחלות. הוא לווה גם לווה.

      • נועה Says:

        הבהרה:
        המוסלמים דהיום – אין ספק שלא כובשים. מי שנולד כאן, והוריו, והורי הוריו, ודורות אחורה – אין ספק שלא כובש. ואין זה משנה אם אבות אבותיו לפני 1,500 שנה לערך קיבלו עליהם את האסלם וישבו כאן מדורי דורות קודם לכן, או אם הוא צאצא לכובשים הערבים.
        אבל התפיסה הזו של "הצלבנים הקולוניאליסטים", מול "המוסלמים השורשיים" – יש בה איזה טעם לפגם.

        כמו גם עצם ההשוואה בינינו לצלבנים.

  5. אלי. א. Says:

    הי נועה, איז קטע, בדיוק גמרתי לתרגם את הקטע שכתבת עליו בעצמי ואני רואה שכבר העלת אותו כאן.
    אצלך הוא נראה קצת אחרת אבל הנה מה שיש לי מהספר של אבן מונקיד בתרגום מאנגלית:

    תאבית', רופא נוצרי מארץ הקודש הוזעק לטפל בצלבנים וחזר לאחר עשרה ימים. אלה חוויותיו מהטיפול בפרנקים, כפי שמספר אותם אבן מונקיד –

    הם הביאו לפני אביר ש-כיב החל לגדול ברגל שלו ואישה נגועה באימבציליות. באביר טיפלתי ברטייה קטנה עד שהכיב נפתח והבריא, ולאישה רשמתי דיאטה ואיזנתי את נוזלי הגוף שלה.
    אז הגיע רופא פרנקי ואמר: "האיש הזה לא יודע כלום על הטיפול בהם", ופנה לאביר: "מה אתה מעדיף, לחיות עם רגל אחת או למות עם שתיים?". האחרון השיב: "לחיות עם רגל אחת". הרופא אמר: "הביאו לי אביר חזק וגרזן חד".
    אביר הגיע עם הגרזן. ואני עמדתי בסמוך. הרופא הניח את הרגל של המטופל על לבנת עץ והורה לאביר להכות את הרגל ובמכה אחת לקצוץ אותה. בהתאם לבקשתו הוא היכה אותה – בזמן שהסתכלתי – במכה אחת, אבל הרגל לא נקטעה. הוא הנחית עוד מכה, שבעקבותיה לשד העצם של הרגל זרם החוצה והחולה מת במקום.
    אז הוא בדק את האישה ואמר "זו אישה שהשטן אחוז בראשה. גלחו אותו". בהתאם לבקשתו הם גילחו את ראשה והאישה חזרה לאכול שוב את הדיאטה הרגילה שלה – שום וחרדל. האימבציליות שלה הפכה לגרועה יותר.
    הרופא אז אמר, "השטן חדר דרך ראש", הוא לקח אפוא תער ועשה חתך עמוק בצורת צלב, קילף את העור באמצע החתך, עד שעצם הגולגולת נחשפה ושפשף אותה במלח. האישה גם מתה מייד.
    אז שאלתי אותם האם שירותי עוד נחוצים, וכאשר הם השיבו בשלילה חזרתי הביתה, לאחר שלמדתי על הרפואה שלהם מה שלא ידעתי קודם.

    • אלי. א. Says:

      ובתרגום לעברית: סאוחחחתוק עד שהשקעתי ותרגמתי את באה ומפרסמת לפני. אז זיבי שלא אפרסם גם אני. מה יש? תשוו תרגומים.

    • נועה Says:

      סביר להניח שהגרסא שלך היא האותנטית, שהרי אני כותבת מזכרון, ואתה מתרגם מספר שמונח מולך.

      • אלי. א. Says:

        המסקנה: הרבה יותר טוב לתרגם מהזיכרון, הגרסה שלך יותר צבעונית ועשירה.

        חוצמזה הקטע הזה זכור לי כאחד מאותם רגעים נחמדים של קורסים בהיסטוריה של ימי הביניים שבהם מישהו מקריא קטע ואז כל הכיתה פורצת בצחוק.

  6. ערן Says:

    ספרו של אמין מעלוף, the crusades through Arab eyes,גם אם יותר פופולרי ממחקרי, מביא לא מעט מקורות ערביים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: