Archive for מאי, 2010

מי הרג את רפאל איתן?

26 במאי 2010

מה הקשר בין הילדה הרצוחה נאווה אלימלך לבין שמעון פרס?

מה שרון לא רצה שרפול יספר – ומה הוא עשה בעניין?

מה הצבא האמריקאי בונה ליד ראש העין?

מה נתן שרנסקי באמת עשה בכלא הסובייטי (שאלה ששאלו גם אנשים אחרים )

מאיפה מגיעים המיליונים של האנרכיסטים?

האם טורבינות הרוח ברמת הגולן הן באמת טורבינות רוח?

מה הקשר בין ילדי תימן לניסויים אטומיים בדימונה?

מה ההסבר למכת היתושים בסיני ואיך זה קשור למסדר הישועי?

האם הבן של יגאל עמיר הוא באמת הבן של יגאל עמיר?

מה הסיפור האמיתי מאחורי קריירת הזימרה של רפי גינת הצעיר?

בשביל מי עובדת גאולה עמיר, ומה היא עשתה בנורווגיה ב-1973?

הרבה שקרים מספרים לנו מגישי מהדורות החדשות. למעשה, כמעט כל מלה שיוצאת להם מהפה היא שקר, באופן כזה או אחר. מה שהם מגלים הוא שקרי או חסר חשיבות, כי מה שהוא מספיק חשוב אסור להם גם ככה לספר לנו. כל מי שעבד במערכת חדשות יודע כמה ידיעות נפסלות מדי שבוע על ידי הצנזורה. כל מי שקצת מתעניין יודע שבמקרים רבים אסור לפרסם גם שיש צו איסור פרסום. אבל מה שפחות ידוע הוא האופן שבו התקשורת מוחקת את המחיקה, כלומר מסתירה ומסווה באופן אקטיווי את עצם העובדה שיש מידע מוסתר. כדי שהעיתון לא יתמלא חורים (כמו במקרה הנדיר הזה), התקשורת נדרשת לייצר תמונת מציאות ולהמציא סיפורים קוהרנטיים פחות או יותר, שיישמעו סבירים ויסתירו את האמת. למעשה זה גם אינטרס של התקשורת, כי המעשיות שהיא נדרשת לספר הן יותר קלילות, מביאות מפרסמים ועושות מה שנקרא "feel good" בימים החמים של הקיץ. כך שחלק גדול ממה שהתקשורת מספרת לנו על ישראל הוא לא סתם שקר, אלא הסתרה של אמת.
כך למשל, אני זוכר שביום של התקיפה בסוריה בספטמבר 2007, צבי יחזקאלי מערוץ 10 לא הסתפק בלשתוק, אלא ישב באולפן והסביר בלי בושה שהמשטר הסורי ממציא סיפורים לצרכי תעמולה פנימית. ובהקשר אחר – ראו למשל את הדוגמא המזעזעת הזו שמובאת כאן. למעשה, זה מה שנקרא היום חדשות בישראל: שקר מרשרש. התקשורת משקרת כל הזמן. אבל השקר מספר אחד שהתקשורת מספרת לנו זה שמישהו מאמין לה.
כאילו שאנשים עדיין יושבים מול יונית לוי או מיקי חיימוביץ ומהנהנים בנאמנות כמו מפאי"ניק בנאום של ירוחם משל. צריך רק לקרוא את מה שעמיר בניון אומר, או להיזכר בעצומה הזאת, כדי להבין שבערך 70% מהאזרחים בישראל לא מאמינים למלה ממה שיוצא לשתיהן מהפה – אפילו לא לעובדות הפשוטות.

אנשים צעירים מקבלים את המידע שהם זקוקים לו בבלוגים שעליהם הם סומכים, או  דרך רשת החברים שלהם בפייסבוק, שאמנם מתבססת חלקית על לינקים לכתבות באתרי החדשות אבל מעניקה להם פרשנות שונה. בשמאל התרבות הזאת התפתחה באופן מדהים בשנה האחרונה, ואני מניח שגם בהרבה קהילות אחרות. מי שחי עדיין לפי תמונות המציאות "המוסכמת" של מהדורות החדשות זה פחות או יותר 27 מנדטים של מצביעי קדימה (לא כולל יוליה שמאלוב-ברקוביץ).
אבל גם הם לא ממש; כי גם הם לא מטומטמים מספיק בשביל לאמץ את הצורה שבה החדשות ממשמעות את המציאות.
מה שאפשר ללמוד מהפרשיות של אולמרט, מהשחיתויות של ליברמן וממכירת המניות של חלוץ הוא שהלאומנות הציונית, דומיננטית ככל שתהיה, היא כיום לא יותר מהתחסדות של אנשים שחושבים כל הזמן איך לעשות עוד כסף. השבט הלבן של מצביעי ליבני קובע היום את עמדותיו בהתאם למניה שבה נמצא הכסף שלו. אם מיקי חיימוביץ תגיד מחר, למשל, שפלסטינים חטפו אשה עם ילד שנסעה בכביש חוצה שומרון ולא ידוע איפה היא נמצאת, מצביע קדימה שיושב עם המשפחה שלו מול הטלוויזיה לא באמת יחשוב: "אוי ואבוי". הוא יחשוב: "יופי, עכשיו המניה של איתוראן תעלה" או "שיט, למה לא קניתי מניה של איתוראן". כנ"ל לגבי התפרצות שפעת קטלנית והמניה של טבע (בהתאמה). עם כל הלאומנות ההיסטרית שיש בישראל, הרי אף אחד כאן לא חי לפי ה-raison d'État, ההיגיון של המדינה.

נדמה לי שאחת הבעיות של השמאל הוא שהוא מנסה לענות לאיזו עמדה מיינסטרימית שמוצגת בתקשורת ושכאילו מייצגת את רוב הציבור. האבסורד הוא שיונית לוי עצמה כנראה לא מאמינה למה שהיא אומרת (אם כי מיקי חיימוביץ כנראה כן); וכמובן שהצופים שלה לא מאמינים. רוב האנשים בישראל רואים כיום את המציאות באופן שונה לגמרי.
קחו למשל חיילים. אנחנו מניחים שהם צופים ב"פוליטיקה" עם עודד שחר או בהכל דיבורים וזה מה שמעצב להם את תמונת המציאות. אבל זה לא נכון. אלה אנשים צעירים; רובם בכלל לא יודעים מי זאת עירית לינור, ומקורות המידע שלהם על המציאות הם אחרים לגמרי. אנחנו מתווכחים איתם על דברים שהם בכלל לא מאמינים בהם.
אז במה אנשים כן מאמינים? ככל שהתעמקתי בעניין, גיליתי שיש בישראל כיום הרבה מאוד אנשים מכל מיני קבוצות ורקעים שמאמינים בשליטה של אחוות האילומינאטי או של הוותיקן בחיינו. עוד יותר הרבה מאמינים בכל מיני שברים ורסיסים של התיאוריה הגדולה שנוגעים לשאלות שונות – ההתנתקות, רצח רבין, מלחמת לבנון השנייה, נסיבות מותו של רפול וכו'. הרבה אנשים לא יקראו לאויב האילומינאטי או הישועים, אלא האליטות או האיחוד האירופי, אבל המבנה וגם התוכן יישאר אותו דבר.
לפני כמה שנים כתבתי כתבה על אתרים בנושא קונספירציות, ומאז נעשיתי יותר עירני  לתיאוריות וטענות קונספירטיוויות שמסתובבות בארץ בכל מיני חוברות, ספרונים ועלונים שמופצים בצבא, ובעיקר במספר אתרים ופורומים ברשת. עד אז חשבתי שרפול באמת נהרג בגלל מזג אוויר סוער, וששמעון פרס הוא סתם זקן חביב (טוב, לא ממש). עד אז, לא שמעתי בחיים את הטענה שפרס עובד בשביל קבוצת בילדנברג או שהבונים החופשיים מנווטים את ההיסטוריה של ישראל. לא מדברים על הדברים האלה בחוגים שבהם אני מסתובב.
בדיוק מהסיבה הזאת, ומכיוון שלהערכתי לא כל קוראי "ארץ האמורי" חשופים למקורות האלה, הבאתי למעלה כמה לינקים עם דוגמאות נבחרות. הרבה מתיאוריות האלה הן משעשעות ומעוררות את הדמיון; אבל כמה מהן כנראה פשוט נכונות. אני משאיר לכם להחליט איזה.
המקורות הם בעיקר הפורום המשובח "חשיפת מסמכים" בפורטל הימין הקיצוני רוטר.נט. הדמות הבולטת בפורום הוא שחף פילוביץ, אדם שהפך לאגדה עוד בחייו. יש הטוענים שפילוביץ כלל אינו קיים, או שהוא אינו אלא מדריך צלילה אילתי בשם מאיר משולם. בנוסף אליו, יש עוד כמה מקורות מקצועיים פחות, כמו "הבלוג של חויובה", שאמנם לא התעדכן לאחרונה. ויש את "אמת אחרת" השמאלני-ניו אייג'י (ראו בהרחבה בהמשך).
אה, ויש את בארי חמיש.

מישהו זוכר את בארי חמיש? זה האיש שחיבר את הספר "מי רצח את יצחק רבין", כנראה הגרסה המפורטת ביותר של תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. לפני כמה ימים קיבלתי ממנו איזה אימייל. למה? אני כבר לא יודע – אולי אני מופעל על ידי השב"כ. הנושא היה המצעדים של הימין בסילואן; אבל להפתעתי  מושא ההתקפה המרכזי של האימייל היה איתמר בן גביר שמארגן את המצעדים.
מתברר שחמיש טוען כבר שנים שבן גביר הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. בן גביר ואשתו אילה כבר תבעו אותו. בין השאר, טענה אילה בן גביר במשפט כי "בעקבות הפרסומים על בעלה, ניזוקה בלימודיה… לאחר שחברתה לכיתה, אשר נהגה להעביר לה חומר לימודי רב ניתקה עמה קשר בטענה כי נישאה לסוכן שב'כ". הם זכו (השופט פסק בדבר "העדרה של תשתית עובדתית משמעותית העשויה לבסס את אמיתותם" של פרסומיו). זה סיפור מסובך: ברוך מרזל, שותפו לדרך של בן גביר, העיד כי במשך תקופה ארוכה הוא תמך בחמיש עצמו באופן קבוע בסכומים של אלפי שקלים בכל חודש (מאיפה יש לו?).
אז הנה, כבר למדנו כמה דברים על הימין שלא ידענו קודם. אפשר להתרשם שכמו שלשמאל יש הטרדות מיניות, לימין יש סוכני שב"כ (אני מניח שזה נכון גם בכיוון ההפוך). אם הייתי מפרסם את כל מה שחמיש כתב באימייל שלו הייתי חוטף כל כך הרבה תביעות דיבה שלא הייתי יוצא מזה. חמיש בעצמו יושב עכשיו בסנט אוגוסטין, פלורידה. הוא מאשים בפדופיליה בערך חצי ממנהיגי הציונות הדתית, ואת החצי השני בעבודה בשביל השב"כבכל מקרה אפשר לקרוא הכול באתר "ארכיוני האילומינאטי". מעניין לציין שהוא גם מאוד נגד שרה פיילין.
לבארי חמיש יש גם תיאוריה מקיפה יותר בנוגע לשליטה בישראל של "המועצה ליחסי חוץ", או בשמה הישן "האילומינאטי". הוא הסביר על זה פעם בבלוג של אלי אשד:

הכל התחיל בפגישה שהתקיימה ב-‏1785 של ראש הארגון החשאי ה"אילומינטי" בבוואריה, אדם ויספאוט, עם משיח השקר יעקב פראנק ועם המיליונר אנשל רוטשילד. האילומינטים היו שליחים של הישועים הקתוליים, שרצו לערער את הנצרות. בפגישה הזאת נקבעה תוכנית של יצירת סדר עולמי חדש, שמופעלת מאז ובהצלחה גוברת והולכת… עד 1967 נשלטה ישראל בידי קבוצת בילדרברג, ואז נוצר נתק עמוק עד שפרס החזיר אותם לתמונה. אחרי 1967 עברנו לשליטת ה-CFR, המועצה ליחסי חוץ האמריקנית.  גולדה מאיר הייתה נציגה של ה-CFR. משה דיין היה הנציג של הקבוצה האמריקנית וידע טוב מאוד שהערבים עומדים לתקוף ב-‏73. כל המלחמה הזאת תוכננה בידי קיסינג'ר בידיעת מנהיגי ישראל. קיסינג'ר בכלל מעוניין בחיסול מדינת ישראל… כולם רצו ישראל בינלאומית כמו שאר העולם. גם הערבים כולם שייכים לניו וורלד אורדר. הערבים גם הם קורבנות בדיוק כמונו.

נשמע הזוי? בסמוך לאימייל מבארי חמיש, קיבלתי עוד אימייל הנושא את הכותרת "מיהו האויב האמיתי של האנושות". הפעם הכותב נושא את השם המרשים דב אבן אור, שעומד בראש "תנועה לבניית עם ישראל". הוא מסביר ש"רוב רובו של הציבור, אינו יודע בדבר קיום קמפיין חסוי בכל העולם שמטרתו ביטול כל מדינות הלאום". העולם האמיתי מנוהל לטענתו על ידי קבוצה של 20 איש הנפגשים באופן תקופתי, שראשיה הנוכחיים הם "ג'ורג' בוש האב, ז'יסקר ד'סטן (נשיא צרפת בעבר), טוני בלייר, האפיפיור, מלך סעודיה, הנרי קיסינג'ר, ביל קלינטון, מלך ספרד ועוד". הם אלה שמכתיבים את סדר היום העולמי. מעתה, אם כן, אל תפחדו מענת קם – הסכנה האמיתית היא ז'יסקר ד'סטן!
למעשה, זוהי עוד וריאציה מקומית על התיאוריה בדבר "המסדר הסודי של האילומינאטי" – המיתולוגיה הקונספירטיווית הגדולה ביותר בעידן המודרני. כמובן שהבונים החופשיים משחקים בה תפקיד מרכזי.
התיאוריות האלה מסתובבות לא רק באמריקה, אלא גם בהמון מקומות אחרים בעולם, למשל ברוסיה ובעולם הערבי. בקהיר ובעמאן ספרים על השליטה של המאסונים בחיינו הם רבי מכר היסטריים, יחד עם הפרוטוקולים של זקני ציון. איריס יער-אדלבאום כתבה על זה פעם בהרחבה בבלוג שלה. מעניין לציין שבשנים האחרונות התחילו לצוץ תומכים לתיאוריות האלה גם באגפים מסוימים בשמאל הישראלי – אם כי האבחנה בין שמאל לימין היא מעט מטושטשת בחוגים האלה.

כאמור, לפני כשנתיים נפתח אתר די עשיר בתוכן בשם "אמת אחרת" שמקדם גם הוא את התיאוריה על האילומינאטי בראשות רוקפלר. הוא הוקם על ידי מורה ליוגה בשם ניב דור-כהן, ופעילים בו לא מעט אנשים, רובם כנראה מחוגי הרוחניות. זה אולי הפורום היחיד בעברית שבו אפשר לקרוא את המשפט "האם באמת היו מקלחות עם גזים? או שזה רק עוד אחת מהקנספרציות?".

מכל זה אני מסיק את המסקנה הבאה, שרבים מאיתנו יתקשו לקבל: אם יש סיפור או אמונה שיש לה סיכוי לאחד את השמאל ואת הימין, הרי זה המיתוס הקונספירטיווי בדבר "המועצה ליחסי חוץ". הרי באופן כזה או אחר, אנחנו מאמינים בזה כבר עכשיו.

קראתי פעם מאמר שאומר שהאמונה וההפצה של תיאוריות קונספירציה היא אסטרטגיה פוליטית שבה נוקטים ציבורים שמהן נמנעת באופן שיטתי הגישה לאינפורמציה מהימנה. במושגיו של גיאורג זימל, תיאוריית הקונספירציה היא "קיצור דרך": רעיון פשוט, שסביבו יכולה קבוצה לצאת לשנות את גורלה (ותודה לאיתמר על ההפניה).

מבחינות רבות, להאמין בקונספירציות זה היום מציאותי יותר מאשר להאמין במציאות. אם כולם מסביב מאמינים בקונספירציות, לנסות להיאחז באיזו מציאות סמכותית שתזכה לאישורם של ירון לונדון ומתן וילנאי זה די נאיווי.
אם אני צריך לבחור בין לפחוד מענת קם לבין לפחוד מז'יסקר ד'סטן, אני מעדיף את ז'יסקר ד'סטן.

נתזים (12): קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם

25 במאי 2010

chatroulette.com, אתר הפגישות הרנדומאליות, הוא ההשראה לכלי חדש ומנוכר במיוחד לגיוס עובדים, jobroulette. הסוף לראיונות עבודה ארוכים מדי, לפחות בצרפת.

הסייבר אקטיוויסט קורי דוקטורוב פירסם ספר מסקרן על אקטיוויזם של גיימרים, ועל סולידריות והתארגנויות של סייבר-פרולטריון בעולם השלישי

בריטניה: פנסיונר נאסר על סקס עם חמור וסוס.

המסעדה האקזוטית של גן החיות בביג'יין מציעה לסועדים היפופוטמים, תנינים ועקרבים ישירות לצלחת. כעת, גל של ביקורת ציבורית עשוי להביא לשינוי התפריט. מסתבר שבעבר זה היה בוטה עוד יותר: על הכלובים היו תלויים הסברים באשר לחלקים הטעימים ביותר של החיה לפי המטבח הסיני המסורתי.

ומייקל פולן מאפיין את אחת התנועות הפוליטיות המשמעותיות בתקופתנו: תנועת המזון (The Food Movement), שנפרשת מזכויות בעלי חיים, דרך רפורמות אגרריות ועד סימון תזונתי.

פיגוע תופת בבגדאד הרס בטעות את ביתו של הסופר הפלסטיני הפליט מבית לחם, ג'ברא איבראהים ג'ברא. בשטח נותרו רק סיפורים של צ'כוב כאבן שאין לה הופכין, ובניו יורק טיימס מתפייטים על הלוואנט האבוד.

על אף התמיכה המאסיווית בהורים, שיעור הילודה בגרמניה ממשיך לצנוח.

שערורייה פוליטית סביב בחירת נציג אוקראינה לאירוויזיון: הנשיא הפרו-רוסי הדיח את הנציג שנקבע בימי הממשל הקודם. כעת נבחרה נציגה חדשה, שהתגלתה, אגב, כאקטיביסטית סביבתית שרופה.

מייקל הארדט, מחבר Empire ועוד, מתראיין לטלפוליס ומדבר על הפוטנציאל המהפכני שטמון בחרדות הפרנואידיות מסוף העולם.

ראיתם פעם שני הומואים משוחחים ולא הבנתם כלום? אולי הם דיברו בפולארי, השפה הסודית של ההומואים.

וסידרה חדשה ב-BBC על מיס אן ליסטר, הלסבית המודרנית הראשונה בבריטניה.

כולם מדברים על שני ההומואים המסכנים ממלאווי שנשלחו ל-14 שנות מאסר עם עבודת פרך בגלל שהתחתנו. נטשה קנדי מזכירה שאחת מהשניים, טיוונגה צ'ימבלנגה, היא לא בדיוק הומו אלא אשה טרנסג'נדרית או אינטרסקס, ובכל מקרה מחשיבה עצמה לאשה.

הגיליון האחרון של GLQ, כתב העת ללימודים הומו-לסביים, מוקדש ברובו לנושא החם של קוויריות ילידית או queer of color, בזיקה להתעניינות המתרחבת  במעמד ה-Two-Spirit"" או Niizh manidoowag האינדיאני. בני מעמד זה, שהתקיים בכמה עמים אינדיאניים, נחשבו לנושאים של שתי רוחות, נשית וגברית, והתנהגו בהתאם. אנדראה סמית דנה בבעייתיות שבעיסוק בנושא זה, ובסכנה (המתממשת) שנכסים תרבותיים ילידיים יישדדו על ידי חרושת התרבות והתעשייה הגלובלית החמדנית של הכתיבה האקדמית הרב-תרבותית, ויהפכו לנושאי דוקטורט של קווירים פוסטמודרנים לבנבנים.

ובגיליון האחרון של Israel Studies, סוקרת תמר הרמן את הקבוצות הפציפיסטיות בישראל בתקופה שמיד אחרי הקמת המדינה, ומתמקדת בפרט בדמויותיהם של הפעיל האנטי-מיליטריסטי נתן חופשי וסרבן הגיוס הישראלי הראשון, יוסף אבילאה. אסף לחובסקי מכריז על הדור השלישי של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, "הפוסט-פוסט ציונית" – מה שאנחנו מכנים "היסטוריוגרפיית אם תרצו". למרבה המזל, כמה מההיסטוריונים המשויכים לאחרונה לקבוצה בכלל לא מזהים את עצמם עם האיפיונים שהתגית הזאת כפתה עליהם.

נחשף המתחזה שפתח לאחרונה טוויטר על שם הפילוסוף יורגאן הברמאס – ברזילאי שעושה דוקטורט בארה”ב. הברמאס מסרב להתרגש, אבל מנדב ריאיון נדיר לפייננשיאל טיימס. הוא פסימי לגבי האינטרנט והטענות כאילו שם מתחדשת "הספירה הציבורית" האבודה – אבל אופטימי לגבי האיחוד האירופי בפרט וההיסטוריה בכלל.

מעטים יודעים שבימי הביניים, נוצרים באירופה היו נתונים שליש מהשנה לסוגים שונים של צומות ואיסורי אכילה. די צייט מספר על המאכלים שנוצרו כדי להתמודד עם האיסור.

אף פעם לא מיותר להשמיץ אחת הדמויות השטניות והפשטניות במאה העשרים, הסופרת איאן ראנד – במיוחד שהיא זוכה כעת לתחייה בארה”ב (רק ב-2008 נמכרו מספריה לא פחות מ-800 אלף עותקים!). הפעם ב"דה ניישן”, כולל השוואות להיטלר וגבלס.

הצבע החם בתעשיית האופנה בקיץ 2010, כך מסתבר, הוא nude, צבע עירום. בגרדיאן חוששים מגזענות.

פרופ' אקסצנטרי לפילוסופיה מסתמן כברק אובמה של קולומביה. בארץ האמורי קוססים ציפורניים – הבחירות לנשיאות ב-30 במאי.

מה יהיה? מהדורה מיוחדת

22 במאי 2010

כידוע, אנו בארץ האמורי הבטחנו לספר לכם לא רק כל מה שקורה, אלא גם מה יקרה בעתיד. אתמול פירסם אסף שטול-טראורינג החרוץ כתבה מסקרנת ב"הארץ" על מיזם iKnow של האיחוד האירופי לחיזוי של תרחישים פרועים שעשויים להתממש בעשורים הקרובים באירופה ובעולם בכלל. הפרויקט כולל כרגע 257 רעיונות שמוגדרים כ"קלפים פרועים" (Wild Cards) או תרחישי קצה. למעשה, חלק גדול מהתרחישים האלה הם בכלל לא פרועים; מה שפרוע זה לחשוב שהכול יישאר אותו הדבר כמו עכשיו. כלומר: שגם עוד שלושים שנה גל אוחובסקי עוד יהיה שופט בכוכב נולד, וכל ההבדל שהוא ירכיב משקפיים. זה סתם כדוגמא.

ביקור באתר הפרויקט מגלה כמה רעיונות מעניינים. מתוך מסירות למשימתנו, אנו מביאים לכם כמה תרחישים  שרובם ככולם לא נכנסו לכתבה. כידוע, מה שנחשב "פרוע" בעיני חנונים עם תקן מהאקדמיה האירופית זה לא בערך מה שנחשב "פרוע" אצל אנשים נורמליים. כמו שקורה הרבה פעמים עם אקדמאים שמשלמים להם כדי שידברו על העתיד בכנסים עם מצגת פאוורפוינט וחולצות מכופתרות, חלק ניכר מהתסריטים חוזים למעשה את מה שיקרה תוך כמה חודשים, או את מה שקורה כבר עכשיו, או הכי גרוע: את מה שכבר קרה מזמן.

ארווין אולאף, Chessman

בנוסף, תסריטים אחרים משקפים בעיקר את החרדות המאוד לא עתידניות של אנשים שמרנים באמצע החיים. בקטגוריית תסריטי החרדה מככבות שתי קבוצות דמוגרפיות: צעירים וזקנים. לגבי הצעירים: תסריט אחד משחזר את "מסע הצלב של הילדים", שיתממש לפי התחזית בצורת תנועת המונים של צעירים מובטלים שיסתערו על מוסדות האיחוד בבריסל. מצחיק: כשהתסריט הזה נהגה, לפני כמה שבועות, אף אחד לא חשב שהאיחוד עשוי להיעלם תוך חודשים עד שנים. חרדה אחרת היא ממין דקדנטיות פטאלית – לפי התסריט הזה, הצעירים האירופים יהיו כל כך משועממים שהם יתחילו לפתח צורות מוזרות של תשוקת מוות שיבואו לידי ביטוי בפונדמנטליזם משולב עם סקס אקסטרימי וסמים. תסריט דומה חוזה ניהיליזם אסקפיסטי והסתגרות בטכנולוגיות של תלת-מימד. ועוד חרדה: הצעירים בארה"ב כל כך שמנים שאי אפשר יהיה להחזיק צבא יעיל.

לגבי זקנים יש מגוון רחב עוד יותר של תסריטים – כיוון שהנושא רלוונטי למדי לגבי עתידה של אירופה. תסריט אחד חוזה שב-2020 מדענים ימצאו תרופה שתעצור את ההזדקנות. בעקבות כך, "הפוליטיקה תתבסס על העדפות של בוחרים זקנים ושמרנים" ותיווצר "סטגנציה חברתית". אבל רגע – חשבתי שזה מה שקורה באירופה גם ככה, בלי תרופה נגד הזדקנות. תסריט אחר אומר שהקשישים ישתלטו על חדרי ההרצאות באוניברסיטאות, וגם יקימו מפלגה משלהם. סליחה? מפלגת הגימלאים זה הכי 2006. שלא לדבר על מה שהולך בגילמן 144.
תסריטים קצת יותר נועזים מדברים על מתחים בינלאומיים ומבנה חדש של הכלכלה העולמית שייוצר עקב הבדלי גילאים קיצוניים בין מדינות (חשבתי שזה מה שקורה בין מנילה לנאות אפקה) ואפילו על קולוניאליזם חדש של הולנד באפריקה, במסגרתו תקנה ישתלטו ההולנדים הזקנים על טריטוריות נרחבות באפריקה כדי להקים שם אתרי פרישה ענקיים לפנסיונריים (חשבתי שזה מה שקורה בפלמה דה מיורקה). ויש עוד תסריט לפיו הקריסה של שירותי הרווחה והבריאות עקב העלויות האסטרונומיות של הפנסיות תביא להקמת מושבות טיפול (Care communities) – מעין קומונות של קשישים שיטפלו אחד בשני.

יש כמובן גם לא מעט תסריטי דעיכה וקטסטרופה. עלייה אסטרונומית במחירי המזון שתביא לתנועה המונית של השתלטות על אדמות לצורך גידול אוטרקי של מזון; מלחמת הכול בכול עקב מחסור במים שתביא ל"קריסת החברה האזרחית" (לנו זה לא יקרה, כי ממילא אין לנו חברה אזרחית); ועלייה אסטרונומית במחירי הדלק שמביאה לסוף עידן המכונית והמטוס; וגוררת היווצרות של "שבטים" נפרדים ועוינים זה לזה שחיים במרחק קצר (כלומר: בדיוק ההיפך מ"הכפר הגלובלי").

וגם גרסאות יותר פוליטיות: העניים מתקוממים כשהם מבינים שתוחלת החיים שלהם קצרה באופן משמעותי בגלל זיהום ובריאות לקויה. בתחום הזה יש כמה תסריטים מגוחכים – נשמע שאיזה פרופסור הולנדי ניסה להצחיק ולא הצליח. למשל: עובד מתוסכל של המאגר הדיגיטלי הכלל אירופי מוחק בלחיצת כפתור את כל ההיסטוריה והמורשת התרבותית של המערב. או תסריט קצת מופרך שבמסגרתו כל הדגים באוקיאנוסים מתים עקב עליית החומציות של מי הים. התוצאה: חברות מזהמות סופגות תביעות כספיות "והמניות שלהן קורסות". אמאל'ה!

ויש גם תסריט שמנסה לחזות איזו השפעה תהיה להתייבשות של כל הנהרות ומקווי המים באזור הים התיכון על תעשיית התיירות. זה מזכיר לי איזה פרשן שאמר לא מזמן שאם תהיה מלחמת עולם שלישית זה יביא לגדילה משמעותית בעלייה ממדינות הרווחה.

יש עשרות תחזיות בנוגע לאצות, שאמורות להיות הפיתרון גם לבעיות המזון וגם לבעיות האנרגיה. מבהיל ומרחיק לכת במיוחד הוא חזון בלהות ביטחוני-אגרונומי שבמסגרתו טרוריסטים תוקפים מפעל לייצור אצות. אלוהים, הוא מחזיק את הספירולינה!

בתחום הגיאופוליטי, חוזים למשל  איחוד פוליטי בין סין, רוסיה ומדינות ערב, או לחילופין השמדה פתאומית של כל שדות הנפט הסעודיים בעקבות השתלטות של קבוצה פוליטית רדיקלית על הממלכה. עוד תסריט חוזה מהפכה והתפוררות של סין לעשרות מדינות קטנות עקב השיעור הדרמטי של רווקים שלא מצליחים להתחתן ברפובליקה (שיגיע ל-30 מיליון ב-2025). ואני אומר: למה שלא יהפכו פשוט להומואים?

יש גם תחזית למלחמות מסוג חדש באירופה כתוצאה מההפרטה: ענקיות אבטחה כמו BlackWater ישתפו פעולה עם אל קאעדה כדי להנציח מצב תמידי של מלחמה. מעניין שהחופש המחשבתי העצום של הפרויקט לא איפשר לחשוב על האפשרות של מלחמה בין מדינות חברות באיחוד.

ויש תחזית של התרחבות עולמית דרמטית בשיעור הצמחונים; ונטישה המונית של הדתות הממוסדות לטובת רוחניות משוחררת המבוססת על ערכים כמו זכויות בעלי חיים, שינוי אקלים ושחרור ההומו. והכי מבריק: לאנשים יימאס לשמוע על ההתחממות העולמית. תשמעו, זה כבר פרוע מדי בשבילי!

יש גם לא מעט תסריטים בנוגע להשפעות ההיפר-התפתחות של תחום האופטימיזציה והאגרגרציה. אבל על זה אכתוב מתישהו בנפרד. באופן כללי, אלה הם התסריטים היותר מעניינים. נשאר רק לראות מי מהם יתגשם. וכמו שאומרת מיקי חיימוביץ': אנחנו נהיה כאן איתכם כדי לעקוב.

הפשע הראשון שלנו

20 במאי 2010

*
לאחרונה התעורר בבריטניה פולמוס כלשהו סביב ספר שתורגם מצרפתית, ושמו The Tyranny of Guilt. המחבר, פסקל ברוקנר, הוא אחד מאותם "פילוסופים חדשים" טרחנים, מבית מדרשם של ברנאר אנרי-לוי ואלאן פינקלקרוט, ובכפוף לכללי הז'אנר הוא תוקף את מה שהוא מכנה "המזוכיזם האירופי", וקורא לאירופים להשתחרר מרגשי האשמה בנוגע לשואה, הקולוניאליזם והעבדות ולחזור להתגאות בתרומתם לעולם.
מה שהפריע לי בתזה הזו הוא שלאירופים יש פשע שקדם בהרבה לשואה, לקולוניאליזם ולעבדות. לפעמים אנו שוכחים שכשהאירופים הגיעו לאירופה, היבשת לא היתה ריקה; חיו בה אנשים אחרים: הניאנדרתלים. הם חיו שם הרבה זמן, כ-200 אלף שנה, כלומר הרבה יותר זמן ממה שהאירופים חיו באירופה עד עכשיו, וכנראה גם יותר ממה שהם יחיו בה בכלל. בספרו "השימפנזה השלישי", מתאר חוקר האבולוציה ג'ארד דיימונד במלים אלה את המפגש בין בני ההומו ספיינס, המכונים באופן מסורתי "קרו-מניון", לאדם הניאנדרתלי:

"מה קרה כשאנשי קרו-מניון הפולשים פגשו בניאנדרתלים המקומיים? נוכל להיות בטוחים רק בתוצאה הסופית: בתוך זמן קצר, לא היו יותר ניאנדרתלים. לדעתי אפשר להסיק מכך רק דבר אחד: הגעתם של אנשי קרו מניון גרמה איכשהו להכחדת הניאנדרתלים… אני משער שאנשי הקרו מניון חיסלו את הניאנדרתלים באמצעות העברת מחלות, רציחות ונישול. אם אכן כך קרה, חילופי המשמרות בין הניאנדרתלים לאנשי קרו מניון היו סימן לעתיד, שבו החלו צאצאי המנצחים להתכתש בינם לבין עצמם.

**

כל כתיבה היסטורית היא פוליטית, גם אם היא עוסקת בתקופת הקרח. כך גם ההיסטוריה של של היחסים בין בני האדם לניאנדרתלים. רבים מהחוקרים מכחישים לגמרי את הטענה על פיה העלמותם של הניאנדרתלים קשורה להתפשטות שלנו, כלומר של הומו ספיינס. הם טוענים שהניאנדרתל נכחד פשוט כי האקלים השתנה, ועידן הקרח הסתיים. ראיינתי פעם פליאונתולוג בכיר, ושאלתי אותו לעמדתו בנושא השמדת הניאנדרתלים. הוא השיב לי בנחרצות:

לא היה שום ג'נוסייד. הנאנדרתלים היו פשוט מותאמים לתנאי קור. הם היו מאוד מותאמים לנישה שבה הם חיו, וניצלו אותה מצויין. כשהתנאים התשנו, ונגמרה תקופת הקרח, הם נכחדו.לאדם המודרני, בזכות המוח והתחכום שלו, יש התמחות יחידה בעולם החי: לא להיות תלוי בסביבה מסויימת. הוא יכול לפתור בעצמו את הבעיות.

ההסבר הזה נשמע משכנע, אבל אם חושבים עליו, רואים שהוא מבוסס על כמה הנחות יסוד בעייתיות למדי. שהרי, כשמדברים על בני אדם, לא יגידו אף פעם ש"הם לא שרדו כי הם לא הסתגלו לתנאים החדשים". למעשה, עד לפני כמה עשורים כמובן שהיו אומרים את זה על קבוצות ועמים לא אירופיים, במסגרת השיח הקולוניאלי הדרוויניסטי. בעצם אומרים את זה גם היום, אבל בחדרים אחוריים ולא באופן רשמי; אני לא רואה את אנגלה מרקל משיבה במסיבת עיתונאים: "ובכן, תושבי בנגלדש לא ישרדו כי הם לא מותאמים לתנאים האקלימיים החדשים".
אבל לגבי הניאנדרתלים מותר להגיד את זה. למה? מכיוון שהם לא שייכים למין שלנו. הם לא בדיוק בני אדם, לכן אין להם זכויות אדם; או ליתר דיוק: הם לא שייכים לסדר של האנושי, התרבותי, אלא לסדר של הטבעי, שעליו חלים חוקי הברירה הטבעית ולא החוק הבינלאומי. הם אפילו לא הומו סאקר – הם הומו נאנדרתלנזיס.
לפני כמה שנים, התגלו באינדונזיה שרידי ההומו פלורסיינזיס, אותו הוביט שנכחד כנראה רק לפני 9,000 שנה. היו שהשתעשעו ברעיון שבמקום כלשהו בכדור הארץ עוד יתגלה מין אחר של אדם. זה היה יכול להיות מעניין, ולו רק מבחינת האופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו כבני אדם. אבל ברור שההחלטה שהנאנדרתלים הם בתחום האחריות של דרווין, והקרו-מניון הוא כבר "מעבר לזה", היא מלאכותית, ומוכיחה שהרבה טענות שנחשבות מדעיות ואובייקטיוויות הן פוליטיות לגמרי.

***
כסיפור של ג'נוסייד, השמדת הניאנדרתלים היא מקרה מוזר. בשונה מהקולוניאליזם האירופי, כאן האוכלוסייה הילידית היא האירופים, ואת תפקיד הפולשים ממלאים האפריקאים שנכנסו לאירופה לפני כ-40 אלף שנה. כיוון שאין מי שיכתוב את ההיסטוריה שלהם "מבפנים", צריך אולי להתחיל מהבסיס. עצמות מאובנות של נאנדרתלים התגלו לראשונה ב-1856, בעמק נאנדר שליד דיסלדורף בגרמניה. מכיוון שהרעיון של מינים טרום אנושיים לא נהגה עדיין, עצמות הגולגולת של הנאנדרתל הראשון שהתגלה זוהו בתחילה כעצמות קוזאק חולה רככת, שתעה בדרך בזמן המרדף אחרי נפוליאון ב-1814.
מאז, התגלו עוד כ-400 פרטים מאובנים של אדם ניאנדרתלי באירופה ובאסיה – מפורטוגל, דרך הר הכרמל, ועד סין. זאת היתה ההוכחה הראשונה לכך שבתקופות קדומות חיו בעולם במקביל מספר מינים אנושיים, קרובים לנו ויחד עם זאת שונים מאיתנו. במשך הזמן התגבשה התמונה, על פיה הניאנדרתלים אינם אבותינו הישירים, אלא מעין בני דודים – מין אחר במשפחת האדם שהתפתח באירופה, בעוד ההומו ספיינס התפתח באפריקה והתפשט משם לכל העולם.

****
כשהייתי בבית ספר יסודי והמורה היתה חולה, נהגו משום מה להראות לנו את הסרט "שבט דב המערות", על פי רב המכר של ג'ין מ. אואל (בסוף שנות ה-80 כל החיילים שהיו נוסעים לאילת בקו 444 היו קוראים את זה). גיבורת הספר, היא נערת הומו ספיינס חטובה, שנראית בדיוק כמו נערה אירופית מודרנית. לאחר שבני שבטה המפותח נכחדו ברעידת אדמה, היא נודדת ונקלעת לנחלתו של שבט זר של נאנדרתלים, המכונה "שבט דב המערות". האמת שעכשיו אני מתקשה להבין למה חשפו אותנו לסרט הזה. כל מי שצפה בזמנו בסרט שהופק בעקבות הספר, בכיכובה של דריל האנה, לא יוכל לשכוח את חיכוכי הידיים האגרסיביים שסימנו אצל הניאנדרתלים את כוונתם לפצוח במקצה של אונס בין-מיני. גם ביצירות אחרות, ייצוגיהם של הניאנדרתלים נעו על הציר שבין סלידה לחמלה.
למעשה, הייצוגים האלה עושים לניאנדרתלים עוול די גדול. מיד עם גילוי הגולגלות הניאנדרתליות הראשונות, שבתה את תשומת ליבם של החוקרים תכונה אנטומית מסתורית: הם מצאו שמוחו של הניאנדרתל היה גדול ממוחנו ביותר מעשרה אחוזים. במשך השנים, תכונה זו הציתה את דמיונם של חובבי ספקולציות, ושימשה בסיס לכמה תיאוריות – למשל שהניאנדרתלים היו מסוגלים לפתור בעיות פילוסופיות מורכבות, ושעם הכחדותם עבר מן העולם ידע רב ערך שבני האדם לא יוכלו לרכוש לעולם. היו גם שטענו שהם ידעו לערוך סיאנסים, ואפילו שהם חיו במעין חברת מופת סוציאליסטית. הטענות האלה נהדפו די מהר על ידי חוקרי האבולוציה, שטענו שמוחם של הנאנדרתלים היה עשיר יותר בתאי שומן, ולכן נפח הגולגולת הגדול אינו מעיד על אינטליגנציה. לעומת זאת, לפני כמה שנים נמצאו שרידים הרומזים שהנאנדרתלים נהגו לאכול את בני מינם. החוקרים הצרפתים שגילו את השרידים, טענו שהקניבליזם מעיד דווקא על תפישה סימבולית מפותחת. "אכילת אדם מעידה על עידון אינטלקטואלי מפותח ביותר", כתבו החוקרים.

****
מעניין לציין שכאשר התגלו הנאנדרתלים, הרעיון של בני אדם ממקור אחר היה יותר מקובל מאשר היום. כבר במאה ה-17 טען יהודי מומר בשם איזאק לה פיירר שהתיאור של ראשית האנושות המופיע בספר בראשית, כלומר סיפור אדם וחווה, מתייחס רק למקורותיהם של היהודים; וששאר בני האדם נבראו עוד לפני כן בבריאה נפרדת. לה פיירר הביא לכך הוכחה די מבריקה: אחרי שהרג את הבל, מתלונן קין לאלוהים כי "והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני" (בראשית ד י"ד), ואחר כך הוא לוקח אשה ומקים עיר. מכאן שהיו עוד אנשים בעולם שאינם בני אדם. אם נלך לפי התפישה הזו, הנאנדרתלים הם הגויים, וההומו ספיינס הם היהודים.
אחרי שהתגלו הנאנדרתלים, היו שטענו שאלה הם בני האלוהים המסתוריים מבראשית פרק ו', או אפילו הענקים שחיו בארץ האמורי לפני הג'נוסייד של בני ישראל. במאות השנים הבאות שימשה התיאוריה בסיס להתפתחות התיאוריות הגזעניות, על פיהן הגזעים השונים של בני האדם התפתחו בנפרד זה מזה ולכן הם שונים באופן מהותי. עוד בשנות השישים, פירסם האנתרופולוג האמריקאי קלטון קון ספר בשם "מוצא הגזעים", בו טען שההבדלים בין הגזעים האנושיים השונים התפתחו כבר בשלב ההומו ארקטוס, לפני יותר ממיליון שנה. אבל בשנות השבעים נראה היה שתיאורית "ההתפתחות הרב אזורית" נשללה לחלוטין, והתגבשה התמונה המקובלת כיום על רוב החוקרים, על פיה כל בני האדם החיים כיום הם צאצאים של יציאה מאוחרת מאפריקה, והתפצלו לפני לא יותר מ-50 אלף שנה.

******

אבל האם הנאנדרתלים בכלל נכחדו? במשך שנים ניטשה מחלוקת בקהילה המדעית השאלה האם הענף הניאנדרתלי במשפחת האדם נכרת לחלוטין, או ששרידים ממנו נותרו עדיין בתוך האוכלוסייה האירופית של ימינו. על פי אחת התיאוריות, גנים שנותרו כתוצאה מהכלאה בין בני אדם לניאנדרתלים הם המקור להפרעה הגנטית הגורמת לאוטיזם אצל ילדים בני זמננו. במשך השנים הועלו השערות שזיהו כמה עמים אירופיים – ביניהם ההונגרים והבסקים – כצאצאיהם של שבטי ניאנדרתלים שנותרו ביבשת. לפני כמה שנים פירסמה רוזלינד הרדינג, מדענית מהמכון לרפואה מולקולרית של אוקספורד, מחקר בו הועלתה האפשרות שצבע השיער האדום של רבים מהסקוטים מקורו באבותיהם הניאנדרתלים. בשנים האחרונות כבר מעטים התייחסו ברצינות לתיאוריות מהסוג הזה. המחקרים הגנטיים אישרו בזה אחר זה את מה שהחוקרים ממילא חשבו: שבאוכלוסיה האירופית לא נשארו גנים של ניאנדרתלים. והנה, בתחילת החודש התמונה התהפכה: מחקר דנ"א שנערך במכון מקס פלנק גילה שהאירופים והאסתיים נושאים דנ"א ניאנדרתלי בשיעור משמעותי – עד 4%. "כנראה שהיתה הכלאה ברמה מסוימת", אמר החוקר סוונטה פאבו, ולבסוף הוא תוהה "אם יש טעם בכלל להציג את עצמנו כמין נפרד מהם או לא".

******
למחקר הגנטי על הדנ"א הניאנדרתלי הוקדשו כתבות מקיפות בכל העיתונים המובילים. פחות תשומת לב הוקדשה למאמר מעניין יותר, שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת היוקרתי PNAS מאמר ממש מרגש, של חוקר בשם ניקולס קונרד מאוניברסיטת טיבינגן. על בסיס ממצאים מהשנים האחרונות, קונרד מערער שם לגמרי על הצורה שבה אנחנו תופשים את יחסינו עם הנאנדרתלים, ואת עברנו הקדום בכלל. כפי שציינו קודם, ההנחה המקובלת שמעצבת את הדיסציפלינות של אבולוציית האדם ואנתרופולוגיה היא ש"ההיסטוריה" או "הציוויליזציה" היא פרויקט שלנו; כלומר שההצטברות של הידע הטכנולוגי, התרבות והמבנים הפוליטיים – כל הידע והמיומנויות שאינן מולדות – שייכת בלעדית להיסטוריה האנושית. אפילו אנשים שמאוד מתנגדים להחזרת רמת הגולן לא יגידו ש"הנשרים בגולן פיתחו מורשת תרבותית ייחודית". באותו אופן, ההנחה היא שהיצורים האנושיים הארכאיים שקדמו לאדם הם הומוגניים מבחינה תרבותית; הם לא צברו זיכרון תרבותי, אלא התקיימו לאורך זמן במצב סטאטי של היעדר היסטוריה.
והנה, קונרד טוען שבתיאור הקלאסי של ראשית ההתפתחות הציוויליזטורית יש כמה חולשות בסיסיות. אחד הממצאים הסודקים את הסיפור הקלאסי הן כמה גולגולות שהתגלו במערת קפצה כאן בכרמל: באותה מערה, נמצאו שרידים של ניאנדרתל ושל הומו ספיינס באותה מערה. מה שהפתיע את החוקרים היה שהניאנדרתלים, שנחשבים למין הקדום יותר, הגיעו לשם תקופה ארוכה אחרי ההומו ספיינס. קונרד מסיק שדווקא הניאנדרתלים כבשו מחדש את הארץ, או לפחות את הכרמל, מידי בני האדם המודרניים. בניגוד לעמדה השלטת, על פיה יסודות הציוויליזציה האנושית הובאו על ידי ההומו ספיינס מאפריקה, קונרד מציע שמקורות התרבות האנושית הם מגוונים: אולי חלק מההמצאות (לא) רשומות על שמם של הניאנדרתלים.
אם לספר את הסיפור בצורה יותר אילוסטרטיווית, אפשר לדמיין ששבט כלשהו של בני אדם מודרניים הגיע למזרח התיכון. לניאנדרתלים האלה היתה תרבות מפותחת לא פחות מלבני האדם; הם ייצרו כלים, והיו להם מיתוסים – אולי אפילו המיתוס של המבול או של אדם וחווה. אולי הם גם המציאו את ברית המילה או את האיסור על הטרדה מינית. את כל הדברים האלה ההומו ספיינס למדו מהשבט הניאנדרתלי. היחסים האלה נמשכו מאות שנים או שנים אחדות; אחר כך, כמו שקורה לפעמים, שני השבטים נלחמו, ובהדרגה או בבת אחת הנאנדרתלים נכחדו. בכל מקרה, המורשת שלהם נותרה ארוגה בתוך התרבות שלנו.
נדמה לי שיש במסקנות האלה משהו מעודד לגבי התרבות שלנו. בסופו של דבר, לא רק שלא ברור אם אנחנו הרגנו את הניאנדרתלים – אפילו לא ברור אם הם מתו. קל לנו לחשוב שהיינו פעם אנשי מערות, ועכשיו התקדמנו הלאה. אבל האמת היא יותר פשוטה: אנחנו ניאנדרתלים. הנאנדרתלים הם אנחנו.

נתזים (11): רוח בלהות רודפת את אירופה

19 במאי 2010

"כְחול השמיים מגלה לנו את החוק היסודי של הצבע. אל תחפש דבר מעבר לתופעות, הן עצמן התיאוריה": 200 שנה לפרסום תאוריית הצבעים של גתה – הכשלון המדעי האסתטי ביותר בהיסטוריה.

פיטר ביינארט, עורך הניו ריפבליק לשעבר, קורא את הכתובת על הקיר: ישראל הופכת למדינה ימנית ואולטרה לאומנית, רחוקה מהפנטזיות של היהודים הליברלים באמריקה. ואכן, לדעתו היהודים הליברלים והיהודים הציונים בארה"ב מתרחקים והופכים לשתי קהילות שונות. The Magnes Zionist מסביר לביינארט למה המצב עוד יותר חמור ממה שהוא חושב.

לפחות במצרים לא לגמרי מיואשים מאיתנו – הנה בלוג איכותי וביקורתי על תרבות ישראלית. האמורי שוקל לכונן ברית ידידות לוונטינית.

ב-2 במאי מתה בניו יורק אינה הקר גְראדה, אחרי שבמשך שלושים שנה מנעה את הגישה לכתבי בעלה המנוח, סופר האידיש הגדול חיים גראדה. האשימו אותה שבגללה שמו נשכח כמעט לחלוטין, אבל היא חשבה שאין מתרגם שראוי להתמודד עם הכתיבה שלו. כעת החוקרים פושטים על הבית ומצפים למצוא אוצרות. והאמורי שואל: בית הספרים הלאומי מעורב בפרשה? הוא הרי יהודי לפחות כמו קפקא!

האם יש לספרות עוד משהו חדש להגיד על הומואים? שואל ריצ'רד קנינג בביקורת על "חוף לובייבו" של ידידנו הפולני מיכאל ויטקובסקי.

חלף זמנה של הספרות; מה שנשאר ממנה זה לכל היותר מה שנשאר מהציור אחרי המצאת הצילום. כך טוענים שני ספרים חדשים.

אמזון מנסה לברוא מחדש את חוויית הקריאה, ופותחת את הטקסט של הספרים הדיגיטליים להערות ושל הקוראים. אבל האם מישהו צריך את זה בכלל?

הפילוסופיה במאה העשרים בטבלאות – כך עלה ונפל העניין בפילוסופים שונים או בתחומי דיון. קאנט שמר על מעמדו היציב, אבל המנצח הגדול הוא ניטשה, שהחל משנות השבעים העיסוק בו זכה לקפיצה היסטרית.

האם סגירתו של החוג לפילוסופיה באוניברסיטת מידלסקס מבשרת את תחילת הסוף של מדעי הרוח באוניברסיטאות? בין המודאגים: סלבוי ז'יז'ק, ג'ודית באטלר, אלן בדיו ואטיין בליבאר. ובינתיים, גם בבריטניה מדברים על בריחת מוחות, אחרי שכמה מדענים בולטים פותו לעבור לקנדה.

וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון אוהב את הסמיתס. מה זה אומר עלינו?

תעלומה: מדוע קפצה מידת החזייה הממוצעת של נשות בריטניה ב-34B ל-36D? ואילו מרקס אנד ספנסר מתנצלים לאחר שמכרו "חזייה לילדות".

האנונימיות באינטרנט עשויה להוביל לפאשיזם, טוען הספר החדש You Are Not A Gadget

גדלים הסיכויים ללגליזציה של מריחואנה במקסיקו – ולא מאהבת מרדכי כפי שהיה אומר ג'קי לוי. ואילו הגרדיאן מתרגש מהמחסור במריחואנה בתל אביב (שמדווח על ידי סת פרידמן, כתב העיתון לענייני ציונות ושירות משמעותי בצה"ל).

ומערכת אכיפת החוק הבריטית סלחנית מדי כלפי פשעים שקורבנותיהם הם עופות דורסים.

בושבאום. תמונות נועזות יותר - באתר האינטרנט הפרטי

בליאן בושבאום, קופץ המוט הטרנסג'נדר הגרמני החתיך (עד לפני שנתיים קראו לו איבון), מדבר.

Youtube, שם ניתן למצוא גברים ללא חולצה למכביר, נאלצו להתנצל לאחר שהסירו סרטון ובו גבר טרנסקסואל חושף את פלג גופו העליון. הסרטון, בו מככב דומיניק סקאיה הקנדי, שב ועלה לאויר.

אחרי שהשמרנים השתלטו על ועדת החינוך של מדינת טקסס, תוכנית הלימודים של המדינה הגדולה עומדת להשתנות. בין השאר, העיסוק באייזק ניוטון יבוטל לטובת בחינת ההתקדמות המדעית שהושגה הודות לטכנולוגיה הצבאית.

למרות המראה והרווקות, אלנה קייגן אינה לסבית – כך לפחות היא מסרה מבעוד מועד לאנשיו של ברק אובמה, אחרת הוא כנראה לא היה מאמץ אותה כמועמדת לבית המשפט העליון. אם ככה, בבית המשפט העליון לא יהיו קווירים אבל גם לא פרוטסטנטים. כל תשעת החברים יהיו קתולים או יהודים. מלבד זאת, יהיו שם לא פחות מארבעה חברים מהעיר ניויורק, ואילו כל החברים הם בוגרים של שלוש אוניברסיטאות בלבד: הרווארד, ייל וקולומביה.

קייגן. יהודייה סטרייטית מניו יורק

טרנד חדשישן בקרימינולוגיה האמריקאית: בחינת הקשר בין תכונות אנאטומיות לפשיעה.

בארגנטינה ובברזיל זועמים על התוכנית של זוכת האוסקר קתרין ביגלו לצלם סרט במשולש הגבולות עם פאראגוואי. מסתבר שהאזור שקט יחסית, בניגוד לדימוי שנוצר בעיתונות המערבית.

ומה השוטרים הצרפתים חושבים על החוק נגד הבורקה שהם ייאלצו לאכוף בקרוב?ֿ

רוח הבלהות של "ההומו הפדופיל" שוב כאן, מדווח הטאצ. מורה גרמני פוטר בהאשמה של "קרבת יתר" לתלמידים, לאחר שדיבר על שדיבר "באופן לא ראוי" עם אחד התלמידים על נטייתו המינית. זו הזדמנות לדון בקישור הרווח בין הומוסקסואליות לפדופיליה, שהתחזק בעקבות שערוריות המין בכנסייה.

ואותן שערוריות בכנסייה הפכו את נושא ניצול הילדים לדגל העיקרי של מחנה האתאיסטים ומתנגדי הדת בגרמניה. אלה ערכו הפגנה שבה נופפו בפסל של זין צלוב. מעניין מה טומי לפיד היה אומר על זה.

תמונות מדהימות של המינים החדשים שהתגלו בהרי פוג'ה שבגינאה החדשה האינדונזית, ביניהם עכבר צמרירי ידידותי לחלוטין, צפרדע עצים ארוכת אף, וולאבי זעיר ועטלף הפריחה.

ייתכן שרוברט מוגאבה, הרודן בהווה והאינטלקטואל לשעבר, יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים? אנשיו של מוגאבה פשטו לאחרונה על שמורות הטבע של זימבבואה ולכדו ג'ירפות, פילים, זברות וחיות פרא אחרות, זכר ונקבה לכדו אותם. כעת הם נשלחים זוגות זוגות לתיבת הנוח המעודכנת – גן החיות המפוקפק של פיוניאנג.

ולסיום – ג'ים רוג'רס, המשקיע האגדי ואחד מגיבורי דה מרקר, אינו אופטימי: החילוץ של יוון הוא מסמר נוסף בארון של המשטר הישן.

מיוחד: מקבץ נועם חומסקי

16 במאי 2010

מה אפשר להגיד על ההחלטה המטורפת לחקור בשב"כ את נועם חומסקי ולמנוע ממנו מעבר בגשר אלנבי?

כרגע – מקבץ מיוחד של סרטונים וטקסטים של  חומסקי מתקופות שונות

חומסקי מסביר למה שווה לחיות?

הוויכוח המפורסם ביותר בתולדות השמאל: חומסקי נגד מישל פוקו

חומסקי סופד לטניה ריינהרט ומסביר למה הוא נגד חרם על ישראל

חומסקי על המלחמה בעזה

חומסקי לאחר בחירתו לאינטלקטואל החשוב בעולם: אם לא הייתי חי בארה"ב, הייתי גר בישראל

חומסקי: איראן מוצגת כאיום כי היא לא מצייתת לארה"ב

חומסקי חתם על עצומה לשחרור העצורים באיראן

חומסקי על פורנו

חומסקי על ברק אובמה

מתה קרול חומסקי, אשתו של (2008)

חומסקי על אשליית התקשורת הליברלית

גם חומסקי מתעייף לפעמים וצופה בתוכניות מפגרות בטלוויזיה

ולסיום: על ג'י מראיין את חומסקי

הרובע הקווירי ברחוב מטודלה: סיפור אופטימי בעקבות יום ירושלים

15 במאי 2010

1.

לפני כמה חודשים אמרה לי מישהי, חצי בצחוק, שברחוב בנימין מטודלה מתהווה רובע קווירי. רחוב מטודלה, יש לציין, הוא רחוב ממוצע למדי, אולי קצת יותר סואן מהרגיל ברחביה. יש שם חנות פרחים, סניף של קופת חולים כללית, ולאחרונה גם בית קפה חביב, “קרוסלה" שמו, במפגש עם דרך עזה. הניגוד בין חזותו השלווה של הרחוב לבין הצגתו כרובע קווירי שעשעה אותי. אחרי הכל, כשאומרים רובע קווירי (הגם שכל העניין די פאסה) אני חושב על המארה בפאריס, שכונת קרויצברג הברלינאית או צ'לסי בניו יורק. לכן מיהרתי לצייץ על כך בטוויטר שלי: “ברחוב מטודלה מתהווה רובע קווירי, עם שלוחה ברחוב התיבונים" (את התיבונים הוספתי סתם כי אני אוהב את הרחוב הנידח הזה, ולו בגלל השם).

לאחר שבועייםשלושה קיבלתי פתאום טלפון מכתב חביב של אחד העיתונים הארציים היוצאים לאור בתל אביב. “הבנתי מעוקב שלך בטוויטר שבירושלים יש התעוררות לאחרונה, בעיקר בסצנה ההומואית, ובעיקר סביב רחוב בנימין מטודלה".

בתחילה חישבתי לפרוץ בצחוק, אבל אחרי כמה שניות התעשתתי והחלטתי ללכת על זה. אחרי הכל, זו יכולה להיות דוגמא ל"מיתוס יוצר מציאות" במובן הכי חיובי של הביטוי. אם תתפרסם כתבה על כך שמתהווה רובע קווירי במטודלה, אולי אכן יתהווה רובע קווירי במטודלה. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, הרי זה נכון שבירושלים יש התעוררות מסוימת בשנה האחרונה – בתי קפה חדשים נפתחים, חלקם נעימים, גם חנויות ספרים חדשות, והפעילות הפוליטית בשייח ג'ראח ובמוקדים אחרים (למשל המאבק נגד מכירת רחביה לתושבי חוץ) גורמת לאנשים להתחבר מחדש לחיים בעיר. אלא שבדרך כלל מופעי השינוי הללו הולכים לאיבוד בתוך הנראטיב המוביל, הכמעט בלעדי בשנים האחרונות – ירושלים שוקעת, נעלמת תחת הגלים השחורים ה"לא ציוניים", כלומר חרדים וערבים. הנה, זו עשויה להיות התרומה הקטנה שלי: “הרובע הקווירי במטודלה" כחלק מהתהוותו של סיפור חדש.

לכן אישרתי באוזני הכתב שבירושלים אכן יש התעוררות, כולל בסצנה הקווירית. הבטחתי גם להשיג לו במהרה מספר קווירים מרחוב מטודלה שיוכלו להעיד על כך (מצאתי לפחות שלושה ועוד אחד מרחוב אלפסי הסמוך). ואולם, זה לא עבד. הכתב דיבר עם אדם או שניים מ"הבית הפתוח", כלומר מבכירי הממסד הלהט"בי בעיר, והם ביטלו זאת מכל וכל. לא רק שאין התעוררות, יש הידרדרות. ועכשיו, אני שואל אתכם, קוראים וקוראות יקרים: זה לא מיתוס? ואיזה מיתוס אתם מעדיפים?

המפגש בין הרחובות עזה, האר"י ובנימין מטודלה, 1950 (תצלום: חנה לוירר)

לא בטוח שאנשי הבית הפתוח הם הכתובת המוסמכת לשאול על מצבם של קווירים בירושלים, אבל אני מסכים שהם ודאי אוחזים ביותר נתונים רלוונטיים ממני. נסכים גם שבעיר בה דקרו משתתפים לא מזמן במצעד הגאווה המצב יכול להיות יותר טוב. עם זאת, אני מנסה לומר שהעובדות הן לפעמים פחות חשובות מהמשמעות הפוליטית והתרבותית הניתנת להן, ולבטח פחות מהסיפור שבו הן משתלבות.

שתי דוגמאות יעזרו להבהיר את כוונתי. השבוע קראתי ראיון עם האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר לרגל זכייתו ב"אות יקיר ירושלים" או משהו כזה. קרויאנקר ביכה כצפוי – כל כך צפוי – את ירושלים של פעם, וספציפית את רחביה שהפכה, לדבריו, ל"שכונה דתית חרדית". עכשיו, כמי שגר ברחביה, אני יכול להעיד שזו טענה תמוהה. גרים פה יותר דתיים מאשר בתקופת ילדותו של קרויאנקר, אבל גם הרבה חילונים וסטודנטים, והפרהסיה בה די מזמינה לחילונים.

אבל אני לא רוצה "להפריך" את הטענה של קרויאנקר, פשוט מפני שאני לא רואה בטענה "רחביה הפכה לשכונה דתיתחרדית" טענה עובדתית. זו טענה שאמנם נסמכת על עובדות אובייקטיביות, אבל היא בה במידה מבטאת את המשמעות הסובייקטיבית שדוד קרויאנקר מעניק לעובדות. ניתן – ורצוי – להעניק להן משמעות אחרת. כך, מזווית הראייה הסובייקטיבית של קרויאנקר, זה לא בלתי סביר לקרוא לרחביה שכונה דתיתחרדית. אם בילדותו היו בה, לצורך העניין, 10% דתיים, ועכשיו, שוב לצורך העניין, יש בה 60% דתיים או חרדים (איני מכיר את הנתונים המדויקים), אז למה לא לקרוא לה ככה? מתי הופכת "שכונה חילונית" ל"שכונה דתית”? אולי מספיק לכך רוב דתי של 60%?

לעומת זאת, מהזווית שלי כתושב חדש יחסית ברחביה זו טענה מוזרה. אני לא מרגיש שזו שכונה דתיתחרדית, ויותר חשוב – אני חושש שזו טענה מזיקה ומייאשת מבחינה פוליטית. ודאי שהעובדות חשובות פה, כלומר אם היו ברחביה 95% דתיים, אז להתנגד לטענה "רחביה היא שכונה דתיתחרדית" היתה ממש הכחשה של המציאות, גם אם זה בשם אידיאל פוליטי נאצל. אבל המצב אינו כזה – העובדות, כפי שהן, מאפשרות לנו טווח רחב יחסית של משמעויות לבור מתוכן.

דוגמא שנייה: אפריים סידון נשאל ביום ירושלים, שוב כצפוי, מדוע עזב את ירושלים. ירושלים, לדעתו, היא "העיר המלוכלכת ביותר בארץ". עכשיו, ברור שירושלים היא לא העיר הכי מלוכלכת בארץ (ויעיד על כך אחד הטוקבקיסטים שהזמין את סידון לבקר באשקלון). יותר מזה, אני מניח שבשנות השבעים והשמונים – עליהן מתרפק סידון – שכונות רבות בירושלים היו מלוכלכות מאוד (אותן שכונות שגם כיום הן הכי מלוכלכות, אלה שמדחיקים מהתודעה ב”יום ירושלים”). אם ככה, שוב יש פה מקרה בו מוענקת משמעות מסוימת, בעלת השלכות תרבותיותפוליטיות מזיקות, לעובדות שיכולות לקבל משמעות אחרת.

אפשר לתקוף זאת מעוד כיוון – מה כל כך רע בלכלוך? כחובב ערים מושבע, אני מוצא ערים מלוכלכות מעניינות הרבה יותר. באירופה, לצערי, הפכו מרכזי הערים לדיסנילנד סטרילי ומצועצע. זכור לי שפעם הילכתי באוסלו יום שלם, מבקש את נפשי למות מול ארמון המלוכה הצהבהב ובטיילת הים שטופת הרוחות. רק כשהגעתי במקרה לגרונלנד – שכונת הצעירים והמהגרים המלוכלכת – נצרבו בתודעתי כמה חוויות משמעותיות יותר.

ארמון המלוכה באוסלו. ביקשתי את נפשי למות

הנראטיב המוביל בשנים האחרונות בכל הנוגע לירושלים הוא זה של השקיעהבכייהתלונהחרדה. זה מתחיל כאמור במשמעות המוענקת לעובדות שניתן למשמע גם באופן אחר, וממשיך בסיפור הגדול יותר שבו הן משולבות. כך למשל, הלכלוך (שלא נכחיש שיש בה) הופך אותה מיד ל"הכי מלוכלכת", ואילו אז ממקמים את הטענה הזו בסיפור של שקיעה, בבחינת "אומרים שהיה פה נקי לפני שנולדתי".

כמובן, ירושלים היא רק מיקרוקוסמוס של נראטיב השקיעהבכייהתלונהחרדה התקף לישראל כולה. קוראות רבות ודאי שמעו באיזו שיחת סלון את המשפט: “תסתכלו על ירושלים ותראו מה יקרה פה בעתיד". הנראטיב הזה עובד לכל רוחב הקשת הפוליטית: בימין חרדים משקיעה בגלל התרבות הערבים, במרכז הקיצוני (או במה שמכונה ה"שמאל הציוני") חרדים מהחרדים ומהערבים, בשמאל חרדים מהחרדים ומהימין.

אני לא מאשים את העיתונאי החביב מפרשת מטודלה: כוונותיו טובות, אבל העיתונות היום שמרנית ופחדנית מכדי לאמץ גישה יצירתית יותר בהצגת המציאות. העיתונות הזו מעדיפה לחשוב שהיא מתארת את המציאות כפי שהיא, בעודה ממחזרת למעשה, ללא שמץ מודעות עצמית, את הנראטיבים השגורים – במקרה דנן ירושלים השוקעת, הנעזבת (קראו את כרמית גיא בהקשר הזה, על הטלפונים השבלוניים מכתבים לפני יום ירושלים). גם את דוד קרויאנקר אני מתקשה להאשים. אחרי הכל, לכמה מודעות עצמית אפשר לצפות מאדם ש"עקרונית מתנגד לבנייה בשייח ג'ראח", אבל בוחר להתכבד בפרס "יקיר ירושלים" ביום המסמל יותר מכל את הדיכוי והנישול במזרח העיר?

מה שכן, נראה לי רצוי שלפחות השמאל – בירושלים בפרט ובארץ האמורי בכלל – יאמץ גישה אלטרנטיבית ויצירתית למציאות. הגיע הזמן לספר אותה באופן שהופך את העתיד לקצת יותר מזמין. אחרי הכל, חלק מהמשמעות של היותשמאל היא איזו מכוונות לעתיד, ופחות נוסטלגיה מהסוג המתרפק.

במובן הזה ירושלים היא אכן מיקרוקוסמוס, ועשויה לבשר משהו לערי הארץ האחרות. דווקא כאן, אל מול הרעות המאיימות עלינו לכלותנו, תיבחן היכולת לזקק, מהעובדות היבשות, סיפור חדש ומרגש.

2.

אם דרשתי סיפור אחר, הנה ניסיון קצר להתחיל לכתוב אחד כזה: עברתי לפה לפני שנתיים, אחרי שלוש שנות מגורים בתל אביב. אני נהנה לגור בירושלים, אבל גם את תל אביב אהבתי ואני עדיין אוהב לבקר בה. לכן הסיפור הירושלמי שלי לא ייגזר לפי הניגודים המוכרים בין ירושלים לתל אביב. אני לא חושב שכיף בירושלים כי "שקט" ו"קדוש" ו"תרבותי" פה לעומת הרעש החולי והפרחי של תל אביב. הניגודים הללו אמנם מפרנסים את הדמיון העברי לפחות מאה שנה ואני לא חושב שאפשר או כדאי לבטל אותם (לפני שנה קראתי את "תמול שלשום" וגיליתי שכבר בתחילת המאה הקודמת הם היו נפוצים, עוד טרם היות תל אביב – בהשוואות בין ירושלים ליפו). ואולם, יש טעם לנסות ולנסח, כאמור, גם סיפורים אחרים.

הדבר הראשון שזכור לי לאחר המעבר לירושלים הוא התחושה החריפה והמסקרנת של היותמיעוט, ככל שגבר אשכנזי בישראל יכול להכליל עצמו בקטגוריה הזו. בהתחלה היתה לי אובססיה: למיין ולאפיין את העוברים והשבים. בעוד שנשים קל מאוד למיין להיותן דתיות או חילוניות (נגיד, לפי החצאית), אז באשר לגברים רבים, הייתי צריך להמתין שהם יעברו על פניי כדי להביט לאחור ולבדוק אם הם חובשים כיפה. אבל עם הזמן למדתי להבחין, כבר מרחוק, ב"אנשים כמוני", לאו דווקא חילונים אלא צעירים מהמרחב התרבותי והחברתי שאני משתייך אליו (שיש גם דתיים ששותפים לו, לפחות בירושלים). בקיצור, נראה לי שפיתחתי את השפה האיזוטרית המאפיינת מיעוטים, מין רדאר המאפשר להתביית על סימנים לא מפורשים, כאלה שרק חברי הקבוצה יודעים לקרוא. זה מוכר ממיעוטים מיניים (הגיידאר המפורסם) אבל גם, למשל, מאבותינו האנוסים בספרד ופורטוגל.

אני מוצא שזה הופך את ההסתובבות ברחוב להרבה יותר מעניינת. העוברים ושבים ממקדים אליהם את מבטיי, ואילו אני נהנה לחשוב שאולי גם אני זוכה ליותר מבטים. מעבר לכך, זה מגביר את מרכיב האיודאות של האינטרקציה הרחובית: אחרי הכל, אולי חצאית היא סימן ל"דתייה", אבל יש גם חילוניות רבות שלובשות חצאיות. ואפילו בעל הכיפה השחורה עשוי להתגלות כאחר מאיך שהוא נראה בתחילה. אולי הוא דווקא אחד מאותם צרפתים כמעטחילונים החובשים כיפה שחורה ולא סרוגה? או שמא מדובר ביהודה שאול הנערץ, מייסד שוברים שתיקה? (ופה המקום לציין שהשמאל הירושלמי, כך אני מתרשם, הוא יותר פלורליסטי מהמקביל התל אביבי). בירושלים, מפני שהדתיים מהווים בה רוב די בטוח בעצמו, מתגלים למבט הבוחן הרבה יותר גווני גוונים של קיום דתי וחרדי, מאשר הגוש המונוליטי של הדוסים כפי שנהגתי לחשוב עליו בעבר (במידה רבה כי כך הם מציגים את עצמם בדרך כלל, בהיותם מיעוט מתגונן).

הכניסה להוספיס האוסטרי. השטרודל דווקא לא משהו

בקיצור, אני נהנה לגור בירושלים כי יש בה הרבה מרכיבים שהופכים סביבה אורבנית לסביבה אורבנית מוצלחת – ערב רב של אנשים מגוונים, רחוב משתנה המזמן הפתעות לרוב, ארוטיקה ודינאמיות של המרחב הציבורי, רגשות חזקים. בהליכה של כמה שעות אפשר לחוות את התזזית הקדםשבתית במאה שערים, ללגום קפה בבית קפה וינאי, להפגין עם יהודים וערבים בשייח ג'ראח ולנוח בצל החרובים של רחביה.

אני יודע שזה נשמע מתענג ומרוצה-מעצמו להחריד, קצת כמו כתבה של נירה רוסו: לשתות קפה לפני או אחרי העוולות בשייח ג'ראח. אחרי הכל, היכולת לנוע כרדיקל חופשי בין הקשרים שונים ודאי מעידה על הפריבילגיות שלי כיהודיאשכנזי. נאסר גאווי, למשל, ממנהיגי המאבק נגד הנישול בשייח' ג'ראח, אינו יכול לזוז מהאוהל שנטע בחזית הבית הגנוב שלו.

אבל הפריבילגיות שלי לא ילכו לשום מקום אם אתעלם מהן. זה סתם יוביל לניכור עצמי. יתרה מכך, אני מאמין שאפשר לנתח ברצינות את יחסי הכוח בירושלים (ובכלל) ולפעול בהתאם להיאבק למשל בדיכוי בשייח ג'ראח אבל מבלי להיכנס לדיכאון בעצמך. זה טוב יותר לבריאות, אבל ודאי גם אפקטיבי יותר מבחינה פוליטית. אני בספק עד כמה סיפורי שקיעה ודיכאון עשויים לסחוף את ההמון.

מעצרו החשאי של מנהל הגן הבוטני: סטיבן פולדר מספר על האסיר הפוליטי עומר סעיד

13 במאי 2010

סטיבן פולדר פגש את ד"ר עומר סעיד לפני חמש עשרה שנה. מאז הוא שותף עם סעיד במגוון מסגרות, עסקיות וקהילתיות, למען מחקר הרפואה העממית באזור והנחלתה לדור הבא, בקרב יהודים וערבים כאחד. בסוף אפריל גילה ד"ר פולדר לתדהמתו שסעיד נעצר בחשאי בידי השב"כ. גם לו לא ממש ברור למה. מביתו ביישוב כליל שבגליל המערבי, הוא הסכים לענות למספר שאלות של "ארץ האמורי".

איך גילית את דבר מעצרו?

עומר סעיד

"חמישה ימים אחרי המעצר טלפנתי לבית של עומר, כדי לדבר כדרכנו על צמחי מרפא, ואשתו אמרה לי שהוא במעצר. היא לא ידעה דבר על הסיבות למעצר, מלבד מה שכולנו יודעים – חשדות לריגול למען חיזבאללה".

באילו נסיבות הכרת את עומר סעיד?

"לפני חמש עשרה שנה עבדתי כיועץ ל'אגודת הגליל', הארגון הבלתיממשלתי הגדול ביותר במגזר הערבי לענייני בריאות ואקולוגיה. באותה תקופה פגשתי את עומר, בוגר הטכניון, והתרשמתי מהתשוקה הלוהטת שלו בכל הנוגע לרפואה בכלל, ולרפואה ערבית מסורתית בפרט, כולל כמובן היהודים שתרמו לה. הקמנו ביחד פרויקט קהילתי לתמיכה ברפואה המסורתית, מתוך מחשבה שהתחום יכול לשמש מקור פרנסה לחקלאים ערבים ומוקד חינוכי לילדי האזור. מאז הייתי איתו בקשר אינטנסיבי – שיחת טלפון מדי כמה ימים, ביקורים הדדיים. הכרתי היטב את ילדיו ומשפחתו".

ד"ר פולדר, המייסד של עמותת "תובנה" ומורה מוכר למדיטציית ויפאסאנה, מספר שסעיד הוא איש מיוחד מאוד, "בעל לב רחב”, כלשונו. הוא נהג להנחות וללמד סטודנטים, יהודים כערבים, ללא שכר – בתחום צמחי המרפא בפרט ועל תרבות תור הזהב הערבי בכלל.

בסביבות שנת 2000, לפי כתבה שהתפרסמה אז ב"גלובס", היית שותף לחברה שהקים ד"ר סעיד. מדוע פרשת מהחברה?

"החברה, 'עתרקס' שמה, הוקמה במסגרת החממה הטכנולוגית “ניות”, בחסות משרד המדע, בשותפות עם אנשי עסקים מהמגזר היהודי. שימשתי יועץ בחברה הזו, אולם היא נסגרה מסיבות פיננסיות. מאוחר יותר עומר ואחרים הקימו חברה חדשה בשם 'אלאנתאקי', המפתחת מוצרים בריאותיים מצמחי מרפא. גם לחברה החדשה אני מייעץ לעתים, אבל ללא שכר".

באילו תחומים נוספים סעיד פעל בשנים האחרונות?

"במסגרת "אגודת הגליל", עומר הקים וניהל גן בוטני בכפר כנא, עם 120 זנים של צמחי מרפא – הגן המגוון ביותר במזרח התיכון. הוא משתמש בזה למחקר – לבחינת שיטות שונות לגידול צמחי מרפא אבל רוב הפעילות היא חינוכית. מדי שנה מגיעים לגן כעשרת אלפים ילדים. הם שומעים הרצאות ואף עושים ניסויים במעבדה קטנה שנבנתה שם. עומר מזמין ילדים מבתי ספר בכל האזור. רובם ערבים אבל יש גם לא מעט יהודים".

הכרת גורמים או אנשים בחו"ל שסעיד עמד איתם בקשר?

"הוא נוסע לירדן הרבה. שם הוא רוכש צמחי מרפא גם ממדינות אחרות, למשל סוריה או מצרים, שהוא לא יכול לרכוש מכאן. כמובן שהוא נמצא גם הרבה באירופה, שם הוא מנהל משא ומתן עם מפיצים ושותפים פוטנציאליים. לא הייתי איתו מעולם בירדן, ואיני מכיר שם אנשים, אבל אני יכול לספר שהייתי איתו, לפני חמששש שנים, בכנס של צמחי מרפא במצרים, ביוזמת החברה המצרית לפרמקולוגיה. היו שם מומחים רבים, וכולם רחשו לו כבוד. הוא הדמות המחקרית המובילה, אולי בעולם כולו, בכל הנוגע לצמחים הקשורים לרפואה ערבית".

באיזו פעילות פוליטית סעיד היה מעורב?

"ידוע לי שכסטודנט בטכניון הוא היה מאוד פוליטי ובעבר היה גם סגן ראש המועצה של כפר כנא. הוא לא דיבר על הפעילות שלו בשנות השמונים, אז הוא ישב במעצר תקופה ארוכה. דיברתי איתו רבות על פוליטיקה, אבל פעילותו התמקדה בעיקר בכתיבת מאמרים, לא בהשתתפות בהפגנות וכדומה. הוא אדם מאוד עדין, לא איש ריב. דיברנו רבות על הצורך בדוקיום".

ב-2007 הוא זומן לחקירה בידי השב"כ וכבר אז נטען שהוא קשור לגורמים בחיזבאללה. האם הוא דיבר איתך על כך? האם ידוע לך על פעמים נוספות שבהן הוא נחקר?

"אני לא ידעתי שהוא נחקר ב-2007, אבל אני יודע שהוא עמד לתחקורים ארוכים בכל פעם שהוא יצא את גבולות הארץ. כל פעם שהוא יצא מהארץ בנתב"ג השם שלו הופיע באיזו רשימה והיו שואלים אותו שאלות רבות. גם במצרים הוא נחקר בידי המשטרה המצרית. לי הוא אמר שהוא מופיע ברשימות, כנראה בגלל פעילותו בעבר, והוא אינו מצליח לצאת מהן, למרות שהוא שב ומבקש".

סטיבן פולדר

לד"ר פולדר חשוב להדגיש כמה סעיד הוא אדם ידידותי וחם, עם יהודים וערבים, חף מגזענות. "הוא רוצה תמיד ריפוי”, אומר פולדר, "כל חייו היו חיים של ריפוי, של אקולוגיה. אני מכיר אותו באופן יומיומי, כמו אח”. את הדיבור על סוגיות פוליטיות הוא היה מתבל לא אחת בהומור. כך למשל, נהג לקבול בחיוך מר על כך שאת השטח העצום שהופקע מכפר כנא, יישוב המונה כמעט עשרים אלף תושבים, העניקו לקיבוץ הזעיר בית רימון החולש על הכפר.

"יש לו, והיו לנו, קשרים עם ארגון אקולוגי ברשות הפלסטינית, בשכם, שהפעיל כמה גנים אקולוגיים. לפני האינתיפאדה עשינו ביחד פרוייקטים, כולל מחקר באוניברסיטת אנג'אח. גם אני הייתי שם הרבה ואף לימדתי סטודנטים. פגשנו חקלאים, אקדמאים, אנשי חינוך ואקדמיה ותכננו לבנות שם גן בוטני”.

מה אתה יודע על התוכניות העתידיות של סעיד?

"עומר כתב בשנים האחרונות ספר אקדמי רחבהיקף, באנגלית, על הרפואה הערבית, שזה תחום הדומה מבחינת היקפו לרפואה הודית או רפואה סינית. הוא סיים לכתוב את הספר ואף חתם על חוזה להוצאתו לאור. הספר נסמך על מחקר אתנופרמקולוגי רב שנים, המחקר האיכותי והסמכותי ביותר בכל הנוגע לרפואה עממית באזור. הוא כבר פירסם על כך מספר מאמרים בכתביעת אקדמיים שונים".

בסיום הראיון אמר ד"ר פולדר, שעלה לארץ לפני שלושים שנה, כי המעצר של עומר מזכיר לו את העידן המקארתיסטי. "זה מאוד עצוב. אני מקווה שיבינו שזו טעות וישחררו אותו מיד".

"האנשים ישנים, אך כאשר ימותו – יעורו": הערה על ערבים ופילוסופיה

11 במאי 2010

"מי מאיתנו לא שואל את עצמו מפעם לפעם – או לפחות שאל אותו בתקופת נעוריו כאשר סקרנותו הפילוסופית עוד היתה בתוקפה – אם יתכן שכל חייו אינם אלא חלום מתמשך?". כך כותב הפילוסוף יובל שטייניץ, שר האוצר וידידה של אשת ראש הממשלה, בספרו הקלאסי טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה (איורים: נעם נדב) המוקדש לאלוהים ולרנה דקארט. אני בספק אם כששטייניץ כתב את הדברים סקרנותו הפילוסופית עוד היתה בתוקפה. זה היה ב-1998, זמן קצר לפני הפריימריז הראשונים שלו, וכמה שנים לפני שהחליט שהדרך להציל את הכלכלה הישראלית היא להתחפש לג'וליאני ולהעניק עוד סמכויות לשוטרים. אבל כבר אז הוא ממש אהב טילים, כך מתברר.
בכל מקרה, שטייניץ צודק. כולנו מכירים את טיעון החלום של דקארט. אלה מאיתנו שלא התפנו לחשוב עליו בתקופת נעוריהם, נתקלו בו אולי בשיעור "קריאה מודרכת א" (שהעברתו הוא תחנה בביוגרפיה של כמה אושיות תרבות מקומיות), או "מבוא לתרבות המערב", ויודעים שזהו המהלך המחשבתי המשמש בסיס לפילוסופיה החדשה כולה, ואולי לסובייקט המודרני ולמה שאנחנו באופן כללי. אבל נדמה לי שבאף שיעור מבוא סטנדרטי לפילוסופיה, לא מזכירים שטיעון החלום של דקארט הוא בכלל לא של דקארט. לי בעצמי זה נודע במקרה, כשהופניתי בקורס כלשהו בתואר השני לספר הפודה מן הטעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות, מאת הפילוסוף האיראני (זהירות!) אבו חאמד מוחמד אלגזאלי. בפרק ב' של הספר מציג אלגזאלי את המהלך שעשה (תרגמה: חוה לצרוס יפה), והנה הוא עם קיצורים אחדים:

אז בחנתי את ידיעותי וארא, כי אין בי ידיעה כזאת אלא בדברים שבחוש ובחיוב ההיגיון ואומר: עתה, כבר נואשתי, אין ברצוני ללמוד עוד אלא מן הניגלות… החילותי במרץ רב להתבונן בדברים הנתפסים בחוש ומחויבי השכל, כדי לראות אם אוכל לעורר בנפשי ספק כלפיהם, ויביאני הפקפוק הממושך לידי כך, שנפשי לא נתנה עוד אמון גם בדברים הנתפסים בחוש, והספק עלה בה כפורח ויאמר: מניין הביטחון בדברים הנתפשים בחוש…
נפשי היססה מעט להשיב על כך, ואז חיזקו החושים את הספק שעוררו על ידי דוגמת השינה לאמור: האינך רואה שבשעת השינה הינך מאמין בדברים ומזהה מצבים, בהיותך בטוח בשעה זו שהם קיימים ועומדים ללא כל ספק – עד אשר תתעורר ותדע, שכל הדברים אשר דימית והאמונות אשר האמנת אין בהם כל שורש ותועלת! על מה, איפוא, בטחת, שלא כן הוא בנוגע לכל אשר אתה מאמין בו – בהיותך ער – בחוש ובשכל? … יתכן אשר יבוא עליך לפתע מצב, שיחסו אל היותך ער יהיה כיחס היותך ער אל שנתך, והמצב שבו אתה ער יהיה לעומתו כמצב של שינה.
ואולי זהו המצב, שאליו מתכוונים הצוּפים שעה שהם טוענים כי בצלוח עליהם הרוח, בהיותם שקועים בתוך נפשם ומשוחררים מחושיהם, יחזו מצבים, שאינם תואמים את הדברים הנתפסים בשכל. ואולי זה המוות, כדברי שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום: "האנשים ישנים, אך כאשר ימותו – יעורו".

איור מתוך כתב יד של אלגזאלי. 500 שנה לפני דקארט

אפשר היה לחשוב שאלגזאלי העתיק מדקארט, לולא נכתבו הדברים בערבית בנישאפור שבצפון פרס בסביבות שנת 500 להיג'רה, כלומר 1106 לספירה – 500 שנה לפני שדקארט נולד. ממעטים להזכיר שדקארט שאל מאלגזאלי חלק גדול ממהלך הספקנות המתודית שלו, ובמיוחד את האופי החווייתי-ביוגרפי של המהלך (אם כי כמובן לא את כל המהלך, ואולי אפילו לא את החלק החשוב ביותר שלו), כפי שמוצג במאמר הזה של מקס פאוורס. אולי יהיו מי שיראו בזה אנקדוטה ותו לא, אבל נדמה לי שבהקשר הישראלי היה יפה אם היו מזכירים את זה בקריאה מודרכת א'.
למה נזכרתי בעניין? כי לפני כמה ימים פירסמה המועצה להשכלה גבוהה את מסמך ושמו דו"ח הוועדה הבינלאומית לבחינת לימודי הפילוסופיה במוסדות המוכרים להשכלה גבוהה בישראל. אפשר לקרוא אותו במלואו כאן. זהו אחד מכמה דוחות על מקצועות שונים שנכתבו על ידי ועדות בינלאומיות של מומחים (כמובן, כאלה שבכלל בא להם להתעסק עם ישראל) ופורסמו בזה אחר זה בשנים האחרונות. הדו"ח די חיובי בסך הכול, ופרקים שונים בו יכולים לעניין תלמידי פילוסופיה החרדים לעתידם. הוא מציין בין השאר שנשים סובלות מתת-ייצוג במחלקות לפילוסופיה בישראל. אבל מה שעוד מעניין, ואולי יותר מפתיע, זה ההמלצה היחידה של הוועדה בענייני תוכן  הלימוד באוניברסיטאות, שאותה (בניגוד למנהגי) אביא כלשונה באנגלית (ההדגשות שלי). בלעדי לארץ האמורי!

This recommendation is purposely not numbered because it is in certain respects different  in kind from the others but no less pressing. Rather than assign it a rank, we have decided to let it stand apart as a supplementary observation.
While perhaps understandable and hardly exceptional for Israeli universities, the relative lack of Arab-Israeli professors and students in philosophy is particularly lamentable.
It is particularly lamentable for at least two reasons. First, as a matter of historical fact, Western philosophy was dependent upon Muslim thinkers for the transmission of Greek thought to the Latin West. Through their translations and interpretations of Aristotles logic and philosophy of science, his philosophies of nature and mind, his ethics and politics, Islamic thinkers shaped the received view of Aristotle and, as a consequence, standard European approaches to these subjects so central to the dawn of modernity. Here is a genuine context and theme for mutual research and understanding among Islamic and Israeli scholars of the history of philosophy.
Second, philosophy has a unique capacity to question and evaluate commitments (cognitive, moral, artistic, and so on), without privileging a particular religious outlook or tradition, whether Jewish, Islamic, Christian, or otherwise. In this respect, too, it represents a potential place for a critical meeting of minds on neutral turf. In each of the aforementioned respects, philosophy offers a particular promise for reaching out to a younger generation of Arab-Israelis and bringing them into significant scholarly dialogue in the university with other Israelis. Given Israels demographics and the philosophical penchant of its citizenry (mentioned earlier), it is easy to imagine that Israels interests would be well-served by programs that enhanced the prospects of Arab-Israelis studying philosophy in Israels departments. We encourage CHE to consider ways to develop and implement such programs.

אני מניח שאם היו ערבים בחוגים לפילוסופיה, אולי היו מזכירים את אלגזאלי בקריאה מודרכת א'. ואם לא, לפחות בקריאה מודרכת ב'. אבל בינתיים, יותר מעניין את הרשויות בישראל להכניס לכלא מומחים לאבן סינא.

(ובינתיים מי שמתעניין יכול לקרוא בבלוג הזה, "חלון לפילוסופיה הערבית בימי הביניים").

נתזים (10): החיים האמיתיים אינם כאן

11 במאי 2010

אחרי שבוע מייאש, סימנים של תקווה: גורדון בראון התפטר ועשוי לסלול את הדרך לקואליציה פרוגרסיבית, ואילו כוכבו של השמאל זורח בנורדרייןוסטפליה, ומפורר את הקואליציה הגרמנית הדוחה של מרקלוסטרוולה. לעומת זאת, מפלגת הפיראטים במשבר.

ועוד חדשות טובות מבריטניה: ארבעה פילוסופים שרצו בבחירות הצליחו להיכנס לפרלמנט או לשמור על מושבם. יש לקוות שהם נחמדים יותר מיובל שטייניץ.

לפי נתונים דמוגרפיים מהעשור האחרון, הלבנים באמריקה נוטשים את הפרברים וחוזרים למרכזי הערים. תם עידן "אמריקן ביוטי"?

בניו יורקר מראיינים את אנדריי טרנובסקי, הנער הרוסי המחוצ'קן – בן 18 בסך הכל – שהגה את האטרקציה האינטרנטית של השנה. למי שעדיין לא מכיר: באתר שהקים טרנובסקי, chatroulette.com, תוכלו לשוחח, מצלמה למצלמה, עם גולשים אנונימיים מכל רחבי העולם (או לפחות להיתקל בהם מאוננים, כפי שקרה לאמורי בעת התחקיר המקדים).

בארצה של שרה פיילין דחו שוב את ההצעה להאריך את ההמנון של אלסקה ולהוסיף לו שורות המתייחסות לתושבים האינדיאנים.

ההיסטוריונים החדשים הגיעו לווייטנאם. חמישים שנה אחרי מלחמת השחרור נגד הצרפתים, כמה עיתונאים צעירים מערערים על התעמולה הרשמית.

בלה מונד נרגשים מגילוי תצלום לא ידוע של ארתור רמבו, בעת ביקור בעדן שבדרום ערביה. בהזדמנות זו, נברך על יציאת התרגום העברי לספרו הגדול של עמנואל לוינס, "כוליות ואינסוף", זה שהפך את המלים "אחר", “אחרות", “האחר" ועוד לאופנתיות כל כך. הספר נפתח בפראפרזה על רמבו: “החיים האמיתיים אינם כאן. אבל אנחנו בעולם". במקור של רמבו (ב"עונה בגיהינום"), אנחנו לא בעולם.

דני האדום" מאשים: צרפת התנתה את הסיוע ליוון בכך שהיא תרכוש ממנה נשק.

מישל אונפריי, הגירסה הצרפתית (והמתוחכמת יותר) לריצ'ארד דוקינס, הוציא ספר חדש, “דמדומי האליל". את הטיפול שהעניק לשלוש הדתות המונותאיסטיות (בספרו "המניפסט האתאיסטי"), הוא מפנה כעת נגד הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, וקובע שהיא כבר גמורה, ממש כמו המרקסיזם. הממסד הפסיכואנליטי בצרפת משיב מלחמה שערה, כולל לא מעט רמיזות מרושעות, אבל אונפריי הסרקסטי, שהוציא כבר יותר מ-30 ספרים, בשלו. אחרי הניפוץ של פרויד, יש רק אליל אחד שנותר שלם בפנתיאון שלו – ניטשה, שהוא הוא, לפי אונפריי, אבי ה"לא מודע". 

מישל אונפריי. אתאיסט, אנרכיסט, הדוניסט

חוק צרפתי מה-17 בנובמבר 1799 – שעודו בתוקף – קובע שנשים יוכלו ללבוש מכנסיים רק בהינתן סיבות רפואיות משכנעות. האסיפה הלאומית דנה כעת בביטולו. ועוד מהמאה ה-18: אסטרונאוט בריטי לוקח עמו לחלל חתיכה מהעץ ממנו נפל התפוח על הראש של אייזק ניוטון. הפעם, אם התיאוריה הניוטונית נכונה, אסור שהוא ייפול.

טד יוז – יוקו אונו של השירה האנגלואמריקאית – חוזר להיות פופולרי לאחר שתדמיתו נפגעה באורח כמעט בלתי הפיך כתוצאה מפועלם של אוהדי סילביה פלאת.

שני ספרים שיצאו לאחרונה באנגלית מצטרפים לעיסוק האינסופי בשאלה "היידגר: נאצי מניאק או סתם נאצי?" הספר האחד הוא רכילותי יותר ועוסק ברומן המדובר ביותר בתולדות הפילוסופיה (לפחות מאז סוקרטס ואלקיביאדס) בין היידגר לחנה ארנדט. הספר המעניין יותר, של עמנואל פיי הצרפתי, עוסק בסמינרים של היידגר בשנים 1933-1935, שכוללים מושגים כמו "נווד שמי" ו"רצון הפיהרר". פיי טוען לפיכך שכתבי היידגר הם "מסוכנים והרסנים למחשבה העכשווית כמו שהתנועה הנאצית היתה מסוכנת לקיום הפיסי של העמים המושמדים". חכו חכו – בקרוב הספר "היידיגר והמחשבה הפוסט ציונית".

במבי מאנטל לא לבד: לעיתונות הגרמנית יש חיבה לכתבות מופרכות על ישראל. והפעם, הטאץ מדווח שנקניק החזיר הכי טוב בישראל הוא ביפו.

אירופה צריכה להתקדם הלאה אל העתיד ולהשתחרר מרגשי האשמה הנוצריים ומהעיסוק האינסופי בשואה, הקולוניאליזם והעבדות, טוען ספר חדש.

ראיון עם טאריק עלי, הפקיסטני הכי מפורסם בשמאל ובכלל, ומהכוכבים הבולטים של השמאל החדש (הלא כל כך חדש) הבריטי.

פרופ' ג'ורג' ריקרס, פסיכולוג אמריקאי ידוע שהקדיש את הקריירה שלו לטיפולי "המרה" להומואים, נתפס עם נער ליווי בשובו מטיול תענוגות באירופה. הקהילה הלהט"בית נקרעת בין הרבה שמחה לאיד לקצת חמלה (והנה ראיון עם הנער, ג'ובאני רומאן).