אני אוהב את יילדון לוי

אני אוהב את יילדון לוי. אני אוהב את כובע הצמר הלבן שלה. אני אוהב את החיוך שלה, כשהיא מובלת להארכת מעצר. אני אוהב את החבר שלה, ז'וליין קופה. אם היא הייתה יושבת עם משפחתה ברחוב בן יהודה, לא הייתי שם לב שהיא קיימת. אם היא הייתה מתרגמת בעיתון שבו עבדתי, הייתי עולה איתה למזנון והיינו מדברים על ארכיאולוגיה. אבל היא לא זה ולא זה. יילדון לוי היא טרוXיסטית.

יילדון לוי. הטרוXיסטית האהובה עליי

עד לפני ארבעה ימים, לא ידעתי מי זאת יילדון לוי. התוודעתי אליה דווקא בזכות גלן בק. על כך בהמשך, אבל לפני כן הקדמה קצרה.
הגיליון האחרון של כתב העת New Left Review עומד בסימן ביקורת עצמית הסקת מסקנות מהמשבר הפיננסי של 2008, ומההתאוששות המהירה של הבנקים שבאה בעקבותיו. סוזן ווטקינס, העורכת הנוכחית, עוקצת במאמרה הפרוגרמטי פרסומים שמאליים אחרים, שמיהרו להכריז בשיאו של המשבר על כך ש"הסתירות הפנימיות בקפיטליזם" יביאו בקרוב להכרעתו. לטענתה, מה שניתן ללמוד מהמשבר הוא דווקא על כשירותו של הניאו-ליברליזם להסתגל ולהתאים את עצמו. המכה שספגו כמעט כל כלכלות העולם לא גררה שום שינוי פוליטי משמעותי, וכמעט לא טלטלה את הסדר הקיים, כותבת ווטקינס.
בלי להבין יותר מדי בהשקעות, נדמה לי שאנו השמאלנים דומים לסוחרים בבורסה שמשקיעים בשורטים. מדי ערב אנו צופים בפינה "מה הכסף שלנו עשה היום" עם דודו הולצמן, ומתפללים לראות כמה שיותר מדדים קורסים. אני נזכר בימים הטובים לפני כשנה וחצי. באותו זמן, אפילו "דה מרקר" התחיל לדבר על קיצה של כלכלת השוק. פניו של דודו הולצמן היו חיוורות כסיד. הוא גמגם כל מיני משפטים שמתחילים במלים "בטווח הארוך…", אבל אף אחד לא האמין לו. היתה תחושה שממש בעוד רגע גם "הבנק הבינלאומי" שבשבילו הוא עובד (ומשלם 1,000 דולר ליום לערוץ 10 בשביל האנליזה "החדשותית" שהוא מציג לצופים) יפשוט את הרגל, ובעודו מדבר יבואו הסבלים ויעיפו אותו מהאולפן.

דודו הולצמן. הצבע הירוק הבריא חזר לפניו

(במאמר מוסגר: כנראה שהכי משתלם להיות שמאלני שגם מושקע בבורסה. אם הבורסה עולה, אתה יודע שיש לך עוד כסף. אם הבורסה קורסת, אתה יודע שהמהפכה מתקרבת, ויש לך סיכוי לקבל תפקיד של פוליטרוק ברפובליקה העממית שתקום אחר כך).
בכל מקרה, הזמנים האלה חלפו מזמן, וכבר נראים כמו היסטוריה רחוקה. המסכים נצבעו שוב בירוק, והצבע חזר גם לפניו של דודו הולצמן. מהר מאוד התברר שהקפיטליזם כאן כדי להישאר, והוא אפילו מחושל וחסר רחמים יותר מאשר לפני המשבר. ובכל זאת, ועם כל הזהירות, נראה שבשבועות האחרונים משהו שוב משתנה. האנליסטים שוב זהירים יותר בנוגע לתחזיותיהם האופטימיות. כשהכאוס הכלכלי משתולל ביוון, ומקרין על אירופה כולה, נראה ששוב לא ניתן להגיד שהמשבר היה כלא היה. אבחנתו של עמנואל ולרשטיין שהוזכרה כאן ב"ארץ האמורי" מעניקה משנה תוקף לתחושה הזו.
אמנם, קשה לדמיין מה בעצם יכול לקרות. נראה שהמערכת מיומנת מספיק כדי לבלוע כל סוג של התנגדות. אבל הנה, כאן אנחנו חוזרים ליילדון לוי. השבוע קראתי על אחד השגעונות של גלן בק – דמות שמטרידה יותר ויותר את העיתונות הליברלית בארה"ב, וכבר הוכרזה כאיום פאשיסטי חדש על אמריקה. בק עצמו, לעומת זאת, מודאג עד לכדי היסטריה מה"Commies" שמסתובבים ביוון, ובאירופה בכלל. באחת התוכניות שהוקדשו לאיום הזה (לאחרונה כאן וביתר הרחבה כאן), בק נופף באיזשהו "evil stuff", כהגדרתו: ספרון מתורגם מצרפתית ושמו The Coming Insurrection שהמגיש השמרני בסגנונו הבכייני הגדיר כ"קרוב לוודאי הדבר הכי מרושע שקראתי". הוא גם הזהיר שמה שאותם קומוניסטים מתכננים כבר קרה בצרפת, ועומד לקרות ברחובות של יוון.

מזל שיש את גלן בק: מאז שהוא החל לדבר על הספר, התרחשה כצפוי קפיצה היסטרית במכירות ובצפיות. ככה התוודעתי גם אני לפרשה הדי-מדהימה של טרנאק 9. מתברר שבנובמבר 2008, בשיאו של המשבר, הוציאה המשטרה ממיטותיהם כמה צעירים בכפר טרנאק (Tarnac) במרכז צרפת, בחשד ל"התאגדות לשם פעילות טרוריסטית". אלה היו כעשרים סטודנטים לשעבר למדעי הרוח והחברה או לאמנות, שחיו בקומונה בכפר ועסקו בעיקר בגידול ואכילה של אוכל אורגני. העילה למעצר היתה פעולה ישירה שבוצעה על ידיהם – הם שיבשו קצת את תנועת הרכבות האזורית כשהניחו פיסות מתכת על קווי המתח הגבוה של הרכבת.
בדיעבד נודע שהמשטרה עקבה במשך חודשים אחרי ז'וליין קופה (Coupat), אז בן 34, ואחרי חברתו יילדון לוי, סטודנטית לארכיאולוגיה בת 25. השניים גם נשארו במעצר אחרי שכל השאר שוחררו, בעיקר מכיוון שקופה נחשד בכתיבת אותו ספרון שבו ניפנף גלן בק. לא רק גלן בק, אלא גם שלטון סרקוזי בצרפת נבהל מאוד מהאיום של "השמאל האולטרה-קיצוני", ובעיקר מהמניפסט שלו.
יש כמה דברים יפים ב- L’insurrection qui vient, שמופיע במלואו באנגלית ברשת. לפני הכול, הוא לא מתחיל מסיסמאות מהפכניות, אלא מהחיים העכשוויים, פחות או יותר כמו שהם מוכרים לנו. נכון אמנם שצרפת של סרקוזי היא מדינה פתטית ואומללה במיוחד. מבחינות מסוימות, הרפובליקה במצב עלוב אפילו יותר מהזוועתון המכונה ישראל – בעיקר בהתחשב בגובה הציפיות. אבל כל זה לא הופך את הספרון לבלתי רלוונטי. שווה לקרוא אותו אפילו רק בזכות הניתוח הפסיכולוגי האכזרי של הדור שלנו.

האוניברסיטה של אתונה, ינואר 2009. ה-Commies עושים שמח

שימו לב למשל לפסקה הזאת, שמתארת את הדיכאון כסוג של פעולה מהפכנית: "אנחנו לא מדוכאים; אנחנו בשביתה. מבחינת אלה שמסרבים לנהל את עצמם, 'דיכאון' הוא לא מצב אלא מעבר, קידת-פרידה, צעד החוצה לעבר התנתקות פוליטית. מנקודה זו והלאה, תרופות או המשטרה הן הצורות היחידות להביא לפיוס עם הסביבה. לכן החברה העכשווית לא מהססת לכפות ריטאלין על ילדים אקטיוויים מדי… כי בכל מקום, ההיפותזה של העצמי מתחילה להתבקע".
אבחנה מעניינת נוספת היא שביסוד מה שמכונה "בעיית ההגירה" עומדת בעצם קנאה של הצרפתים הבורגנים, המנוכרים והמדוכאים, במהגרים שבפרוורים. "הצרפתי, יותר מכל אחד אחר, הוא התגלמותה של המנושלות והנטישה. שנאתו לזרים מבוססת על השנאה שהוא רוחש לעצמו כזר… הוא לא יכול אלא לקנא באותן שכונות המוגדרות 'בעייתיות', שבהן נותרו עדיין שאריות של חיים קהילתיים, קצת קשרים בין הבריות, קצת סולידריות שאינה בשליטת הממשלה… הגענו לנקודה כזו של בידוד, שבה הדרך היחידה להרגיש צרפתי היא לקלל את המהגרים ואת אלה שנראים יותר זרים ממך. במדינה הזו, המהגרים הגיעו לעמדה מוזרה של ריבונות: אם הם לא היו, אולי צרפת לא היתה קיימת".
ולבסוף, מרגשת גם ההתייחסות לשאלה הסביבתית. הטרנאקים (אם אפשר לקרוא להם ככה) חושבים שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות במצב הנוכחי הוא לקבל על עצמנו עוד צורות של משטור ופיקוח מטעם בעלי הכוח תחת נימוק של חוקים סביבתיים. אותם אלה שגרמו למשבר רוצים עכשיו לשלוט עלינו בשמו ולהנהיג דיקטטורה סביבתית. אין מה לפחוד מקטסטרופה – החיים העכשוויים הם הקטסטרופה האמיתית. "הסגפנות הירוקה החדשה היא בדיוק אותה שליטה על העצמי שאותה דורשים מכולנו… מעכשיו והלאה, בשם הסביבה כולנו צריכים להדק את החגורות, כמו שעשינו עד אתמול בשם הכלכלה… כל עוד יש 'אדם' בצד אחד ו'סביבה' בצד שני, המשטרה תהיה ביניהם… המאמץ לשמור על התפקוד הנורמלי של העולם משמש כדי להסוות את מצבנו – שהוא הנישול הקטסטרופלי האמיתי… תנו למאגרי הנפט להתכלות; תנו לזרימה הבינלאומית שקובעת את המקצב של המטרופולין להשתבש, תנו לנו לסבול ממשברים חברתיים אמיתיים ומ'חזרה של האוכלוסייה למצב ברברי', 'איומים בקנה מידה עולמי' או 'סוף הציוויליזציה'! מה שלא יהיה, כל סוג של איבוד שליטה יהיה טוב יותר מתסריטי ניהול-המשברים שהם מבטיחים".
אלה כמה דוגמאות לאנליזה של המצב הנוכחי. נראה לי שלגלן בק יש סיבה לדאוג. אבל כאן אנו מגיעים לחלק השני של הטקסט, שעוסק בדרכי הפעולה. ובעניין זה, יש לסטודנטים מטרנאק המלצה חד משמעית:

Prendre les armes

גם אנחנו יודעים להיות מניאקים: פוסט חגיגי לפורים

הסוציולוגים הירושלמים הפרופ' גדעון ארן, הד"ר נורית שטדלר והפרופ' אייל בן ארי פירסמו לפני כשנתיים מאמר בנושא פונדמנטליזם והגוף הגברי אצל חרדים ישראלים. במחקרם, מוכיחים השלושה שהחרדים מגלים התלהבות גדלה והולכת מאתגרים פיסיים ומאורח החיים הצבאי. אחד מביטויי הגבריות של החרדי החדש הוא תחפושות בפורים. לפי המחקר, בנוסף לתחפושות מסורתיות יחסית כגון משה רבנו או דוד המלך, גדלה הפופולאריות של תחפושות כמו טייס, חייל בצנחנים ושוטר. החוקרים רואים בכך ביטוי להערצה וקנאה של החרדים בגופניות הציונית – יחס שהיה סמוי אך נעשה גלוי יותר ויותר בחברה החרדית העכשווית.
במאמר מוסגר, יש לציין שגילויי הגבריות של סוציולוגים ירושלמים הם אולי שאלה דחופה לא פחות, אבל זהו נושא למחקר אחר. על כל פנים, את תצפיתם המעניינת של הסוציולוגים אני מזכיר לא כל כך בגלל מה שהיא אומרת על החרדי המודרני, אלא יותר כביטוי אקטואלי לקשר ההדוק בין חג הפורים לבין מסורת האלימות היהודית. ההיסטוריון אליוט הורוביץ מאוניברסיטת בר אילן כתב לא מזמן ספר בשם Reckless Rites הדן בנושא זה.
הורוביץ, שחיבר את הספר בהשפעת טבח המתפללים המוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין בפורים 94',  מביא דוגמאות רבות ונשכחות למדי לטקסי ביזוי של סמלים נוצריים שנעשו לאורך ההיסטוריה בפורים, כגון יריקות והשתנות על צלבים. כל זה נעשה לרוב בסמוך לטקסי השריפה והתלייה של בובת המן. הוא סוקר גם כמה מקרים נדירים יותר של אלימות יהודית נגד גויים, כמו הוצאה להורג באישור השלטונות של רוצח נוצרי בצרפת במאה ה-12. כפי שמציינת רות מייזלס בסקירה על הספר, יותר משהורוביץ מבליט את מעשי האלימות עצמם, הוא מדגיש את המגמה של היסטוריונים יהודים מודרניים להסתיר ולהעלים את האירועים האלה, מחשש שבדל אלימות יידבק בדמותו של עמנו. אולי לא במקרה, ספרו של הורוביץ לא תורגם עד כה לעברית.

עונשו של המן, פרט מתוך הקפלה הסיסטינית. משתינים על הצלב

חג הפורים יכול, אם כן, להוות תזכורת לעובדה טריוויאלית ובכל זאת לא מובנת מאליה: גם יהודים בגולה ידעו לפעמים להיות די מניאקים. יש אפילו סיכוי שכמה מהדברים שהאנטישמים אמרו עלינו הם נכונים. ההצעה הזאת היא כמעט בגדר טאבו בדיסציפלינה של תולדות עם ישראל. ההיסטוריונים השמרנים/ציונים מגינים באופן טבעי על שמו הטוב של העם היהודי. אם הם ביקרו את "המנטליות הגלותית", היה זה בעיקר על הכניעות והרפיסות שיוחסו ליהודים, ולא על הגזענות שלהם. אבל גם היסטוריונים חדשים מהשנים האחרונות, פוסט או אנטי-ציונים, נוטים לא פחות לאידיאליזציה של יהודי הגולה, ומייחסים את כל מה שרע במצבנו העכשווי לציונות, או לפחות למודרניזציה. כמעט שום מידה רעה לא תיוחס לתלמוד או למסורת היהודית.
אבל בעצם, איך זה יכול להיות? למה לכל אומה יש כתמים שחורים בעברה, ורק היהודים תמיד יוצאים נקיים? העובדה שהיהודים לא נהנו מריבונות הקטינה אמנם את פוטנציאל האלימות שלהם, אבל לא חיסלה אותו לגמרי – כי גם אם כוחם הפוליטי היה מוגבל, הם החזיקו בצורות אחרות של כוח.
לדיוקן ההיסטורי הזה יש הסבר אחר, שנובע דווקא מאירוע כלשהו שהתרחש בעבר הקרוב יותר: השואה. האנטישמיות הנאצית הביאה לדה-לגיטימציה מוחלטת של כל טענה נגד היהודים והיהדות. יש בזה היגיון. לא נעים להיעזר בדוגמאות שמופיעות בדר-שטירמר.
ההיסטוריה היהודית, אם כן, היא היסטוריה שנכתבת בצל טראומה. אבל יש להודות: זה הופך אותה להיסטוריה די משעממת. היהודים תמיד יצדקו. אם הם מואשמים במשהו, זה יהיה כאמור רק בכך שהם כנועים מדי. אנו מדמיינים כל יהודי מאז רבן יוחנן בן זכאי  כאילו הוא מוזלמן העומד על הרמפה של אושוויץ. אבל המציאות היא אחרת: היו גם יהודים שמנים. היו יהודים שהתעמרו בגויים באכזריות, וזכו להגנת המלכים. היו פיראטים יהודים, והיו יהודים סוחרי עבדים, וקולוניאליסטים שידיהם מגואלות בדם. בזמנים חדשים יותר, היו כמובן יהודים שעמדו בראש מערכת הגולאגים הסובייטים, או שהובילו ביד רמה את משפטי הטיהורים בצ'כיה. וזה לפני שהזכרנו את רוצח ההמונים הנרי קיסינג'ר. מותר להודות: היו לא מעט יהודים מניאקים גם לפני המצאת הציונות ואריק שרון. איך אומרים הפסיכולוגים: זה טבעי. זה בסדר. זה ממש ממש בסדר.
כמו ההומואים, גם היהודים הם מיעוט נרדף די מיוחס. אפשר אפילו לומר שלאורך חלק ניכר מההיסטוריה, היינו קרובים יותר לצד של הרוכב מאשר לצד של החמור. אנו זוכרים בצדק את גירוש ספרד, אבל נוטים לשכוח ששנה לפני הגירוש, דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר של פרדיננד ואיזבלה. לפעמים גם די השתלם להיות יהודי – וגם זה הסבר לעובדה ש"שרדנו 2000 שנה כנגד כל הסיכויים". אם יציעו לי להיוולד במאה ה-16 בגרמניה, אעדיף כנראה להיוולד כיהודי מאשר כאיכר שוואבי.
לפני שלוש שנים, סיקרתי את המהומה שהתחוללה סביב פרסום הספר "פסח של דם" של פרופ' אריאל טואף מאוניברסיטת בר אילן. אני  זוכר איך ההיסטוריון המבוהל שוחח איתי מהחדר במלון שבו הוא הסתגר ברומא, ואמר את המלים שעוררו סערה: "הוכחתי לאורך עשרות עמודים שעניין הדם היה מרכזי בחג בפסח", הוא הסביר לי. "על סמך מדרשים רבים, הגעתי למסקנה שהיה שימוש בדם בחג הפסח, בעיקר אצל יהודי אשכנז, ושהיתה אמונה בסגולות הרפואיות של דם ילדים. התברר שבסגולות של יהודי אשכנז היה שימוש באבקות שעשויות מדם".
ברגע הראשון, חשבתי שעדיף לא לפרסם את מה שהוא אמר לי. יש סודות שעדיף לשמור בתוך המשפחה. אבל מהר מאוד שיניתי את דעתי. קודם כל, כי זאת היתה סנסציה. וחוץ מזה, כי אם העם היהודי יהפוך למין כת ששומרת סודות בפנים (זה מזכיר לי שנסעתי לא מזמן עם אחד הדודים שלי, שהזכיר מישהו שעבר לגור במושב שדות מיכה. ציינתי שזה המקום שבו, לפי ויקיפדיה, שוכן מאגר הטילים הגרעיניים של ישראל. הדוד שלי כמעט עשה תאונה ואמר: ששש! זה סוד. מה שמצחיק, שרק שנינו היינו באוטו) זה באמת יהיה הסוף שלנו.
בסופו של דבר, התברר שהממצאים של טואף היו די מפוקפקים, בלשון המעטה. אבל עצם המחשבה על מה שהוא אמר העלתהבי מחשבה מבהילה: אולי בעצם אנחנו לא יודעים כלום על ההיסטוריה היהודית? אולי בעצם היהודים לא היו כאלה צדיקים? הרי מי שמעצב את השקפת העולם שלו לפי מה שמלמדים אותנו במערכת החינוך הציונית, יכול להסיק שגם הנצרות היא דת ממש מתועבת. מי שמתקרב מעט לטקסטים מגלה תמונה מעט יותר מורכבת.
עד לפני כמה עשורים הסיפורים על היהודים המנוולים היו מוכרים היטב בקרב היהודים עצמם. קחו למשל את הסיפורים על המאפיונר היהודי בניה קריק, בריון ומלך הבריונים מאודסה, שמספר איזאק באבל. נראה שהיום אי אפשר היה לכתוב את הסיפור הזה. גם בניה קריק הוא אחד מקדושי השואה – ואם לא הוא, אז הבן שלו. מצד שני, כמו הרבה דברים בישראל, מה שאסור להגיד נאמר כל הזמן. כלומר: כטענה או קביעה, להגיד שהיהודים גזענים זה ממש אסור. אבל להגיד על מישהו שמוחה נגד הגזענות הישראלית שהוא "לא יהודי" זה ממש לגיטימי בישראל 2010.
דרך אגב, היהודים הם לא לבד. יש עוד כמה עמים שנהנים ממעמד של קדושה, בדרך כלל בזכות הדיכוי שהם סבלו בעבר. בנוסף ליהודים, אפשר למנות ברשימה הזאת את הארמנים, הטיבטים, האירים והצ'כים. במידה רבה, גם הפלסטינים. על הטורקים, הסינים, הגרמנים והסרבים אפשר ללכלך חופשי, אבל אם תגיד משהו נגד הארמנים זה יהיה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. אני מודה שהיחס הזה עורר בי מידה מסוימת של חשדנות כלפי כל העמים האלה.
ואכן, גיליתי שהחשד די מוצדק. ארמניה בת זמננו התגלתה לי כמדינה קווקזית מסוגרת, מושחתת ודי קסנופובית. לגבי טיבט – יש צדק מסוים בטענתם של הסינים שהמשטר הפיאודלי הרגרסיווי שהיה שם לפני הכיבוש לא היה בדיוק מופת של דמוקרטיה. האירים הם קתולים פנאטים לאומנים, שבעשורים האחרונים השתכרו קצת יותר מדי מהקפיטליזם. הצ'כים לא היו מאוד שונים מהאוקראינים אם לא היתה להם את גרמניה בהישג יד. לגבי הפלסטינים: כל דבר רע שאני מצליח לחשוב עליהם הוא בעצם באשמתנו. אבל אני בטוח שיש משהו. אשמח להצעות.
בכל מקרה, נראה לי שמחשבה כזאת יכולה לאוורר קצת את הדימוי הצדקני של העם היהודי. ויש לציין: בשנים האחרונות מתברר יותר ויותר, שהניסיון להדוף בהיסטריה כל ביקורת על היהדות (קל וחומר על הציונות) לא ממש עוזר לנו בטווח הארוך. להיפך – הוא מתחיל לעצבן את הגויים, מה שמתבטא בתופעות כמו מחמוד אחמדינג'אד. טאבואים נוקשים מדי תמיד יוצרים מתח שיתפרץ בשלב זה או אחר, בין אם מדובר בסקס או באנטישמיות.
חג הפורים, אם כן, הוא הזדמנות טובה להיזכר בכל העוולות של היהודים לדורותיהם. אם מוסיפים לכל מה שהוזכר עד כה את הטבח של ברוך גולדשטיין, (שבין השאר חיסל את הסיכוי שהיה טמון בהסכמי אוסלו לשלום) לגמרי סביר לבקש שפורים ילווה ביום הזיכרון לקרבנות היהודים. למה לא? מצדי שתהיה צפירה בשמונה בערב, ואחר כך אפשר לרקוד וכל זה.

מלאור עד פוקו: שתי הערות על פרשת הרב אלון

1

לפני שבועיים כתבתי פה על ההאשמות נגד יצחק לאור, שאז כונה עדיין "המשורר הרדיקאל". הצטערתי לגלות שהתגובות בעניין לאור התחלקו בין צקצוק לשון ושינון של המובן–מאליו (כולם מחרים–מחזיקים אחר נסלי ברדה ו/או בלוגרים/ות בולטים/ות) לבין היצמדות לנראטיב הכוזב של "הרדיקאל הנרדף", תוך המתנה למשטרה שתחליט בשבילנו כיצד יש להתייחס ללאור. רק מתי מעט, בהם עמיתי ל"ארץ האמורי", העזו להציג עמדה מורכבת יותר, שגם אם לא הסכמתי איתה ביקשה להגיב לגופו של אדם ולא (רק) לגופם של מעשים. זה נשמע רע "לגופו של אדם", נכון? הרי חכמי הלוגיקה הזהירו אותנו מפני טיעוני "אד הומינם". ובכן, בניגוד לנדרש בבחינה מופשטת של טיעונים, בסיטואציות קונקרטיות איני מבין איך אפשר להגיב אחרת, שהרי גם אם מאן דהו עשה מעשה רע או מגעיל, אך טבעי שהתגובה אליו תושפע מקשת רחבה של שיקולים – החל ממעשיו בעבר, דרך המחויבות האישית שלנו אליו, עבור במניות הפוליטיות והתרבותיות שלו, ועד ההקשר הרחב יותר של הדילמה.

על רקע זה, אני מוצא עצמי מפתח הערכה עמוקה כלפי הטיפול של האליטה הציונית–דתית במעשיו של הרב מרדכי אלון. הפעילות של פורום "תקנה" מעוגנת בנסיבות הקונקרטיות של הקהילה הרלוונטית, כולל הקושי של הקרבנות למעשים כאלה להיחשף, והחשדנות הכללית כלפי המשטרה. מעבר לכך, הפורום עצמו הוא יוזמה מרשימה – כמעט מקיר לקיר – של הקהילה, מה גם שאין מדובר במין מוסד פרימורדיאלי (כמו בתי הדין של החרדים) אלא ביצירה מודעת ודינאמית ולכן נתונה פחות לסגירות ולקיפאון המאפיינים מוסדות עתיקים מדי. לבסוף, ההאשמות נגד הרב אלון לא הביאו לפסילה מוחלטת שלו ולביטול מניותיו בעבר. תחת זאת, הרטוריקה היא של "נפילה" ו"תשובה". כפי שנכתב בפורום השו"תים של אתר "מורשת" (מומלץ לבקר שם, גם בלי קשר לרב אלון), “דלתי תשובה אינם נסגרים ופתוחים בעד תלמיד חכם שכשל כבפני כל אדם". זו תשובה לשאלה שהופנתה אל הרב שמעון בן שעיה, המקדים ואומר שאין הוא מתייחס ישירות לפרשת הרב אלון כי "אינו מצוי בפרטים". כלומר בן שעיה מותיר בידי השואל את האחריות לגיבוש עמדתו בסוגיה, והשואל יעשה זאת מן הסתם על בסיס היכרותו עם הדמויות הרלוונטיות, הן הרב אלון והן אנשי פורום "תקנה" (אני עצמי נוטה אל עמדת הפורום, גם מפני שמנהגיו של הרב אלון מרתיעים אותי – האדמו"ריים, לא המיניים – וגם בשל היכרות שטחית עם הרב יובל שרלו, מראשי פורום "תקנה", שלפני חמש שנים היה נדיב ופתוח דיו כדי לאפשר לי לערוך תרגיל מתמשך באנתרופולוגיה בישיבתו בפתח תקווה. מלבד עניין בציבור הדתי–לאומי, התקופה שביליתי שם עוררה בי חיבה והערכה אל הרב שרלו).

ההתקפות על הטיפול בפרשת אלון מפי דוברים של השמאל החילוני מעידים פחות על בעיה של הציונות הדתית ויותר על הממסדיות המצערת של מה שמכונה כאן שמאל. מילא סימה קדמון, שכתבה ביום שישי ש"זה פוגע בלאומיות. יש היום רבנים שנמצאים מעל שר הביטחון" (רחמנא ליצלן, תכף היא תזהיר שגם אלוהים נמצא מעל שר הביטחון. מבחינתי יש מעט מאוד גורמים שהם מתחת לשר הביטחון, בכל הנוגע לסמכותם המוסרית), אבל גם גדעון לוי, המקדש את "המוסדות הממלכתיים המוסמכים", וכמוהו גליה יהב. כבר עמדו לפניי על האופן בו החתרנות של הימין הדתי, ככל שהיא מתועבת לעתים מבחינת מטרותיה, מעוררת כבוד אל מול ההזדהות המוחלטת של השמאל הציוני עם המדינה. נראה שההזדהות הזו זולגת אל השמאל (היהודי) הלא-ציוני, שגם אם הוא מיעוט זעיר מבחינה פוליטית הוא עדיין שייך, במידה רבה, להגמוניה האתנית, התרבותית והכלכלית.

2

השיח הדתי סביב מעשיו של הרב אלון, לפחות כפי שהוא עולה באינטרנט ובעיתונים, שם את המעשים ההומו–ארוטיים שלו על ציר אחד עם פורקני יצר אחרים. אין טיפול מפורש מדי בעובדה שמדובר דווקא בהטרדה מינית הומוסקסואלית, בניגוד להטרדה "רגילה". כך למשל, בעקבות התלונה הראשונה שהגיעה לפורום "תקנה" התבקש הרב אלון להקפיד על "דיני ייחוד" לא רק עם בנות, כבשגרה, אלא גם עם בנים (אני מסתמך פה על נחום ברנע), ובכך הודגש הדמיון בין שתי התופעות. לאחר שהתקבלה התלונה השנייה הפורום הגיע למסקנה ש"יצריו של הרב אלון חזקים ממנו". הרב ברוך אפרתי, גם הוא בשו"תים של "מורשת", מדבר על מעשיו של אלון תחת הכותרת הכוללת "מיניות", על הקדושה כמו גם הסכנות הטמונות בה, ובמשתמע – על הצורך לעצב ולרסן אותה. כך ידובר, אני מניח, גם על חטאיו של רב מטריד נשים.

אפשר להסביר זאת בניסיון של החברה הדתית–לאומית לחמוק מהדיון בהומוסקסואליות. ואולם, גם אם זה המצב, חשוב לעמוד על הנזק שיגרום דיון כזה, אם הוא יתנהל (כפי שכבר קורה, ואולי באופן בלתי נמנע) לפי המודל המערבי–חילוני.

מישל פוקו. תולדות המיניות הדוסית

מו"ר מישל פוקו כתב ב"תולדות המיניות" (חלק א': הרצון לדעת) כי הדיבור האובססיבי על מין במאה ה-19 יצר טיפוסי זהות חדשים. אדם הפורק לעתים יצרים הומו–ארוטיים הפך פתאום בפי רופאים ופסיכיאטרים – ומאוחר יותר בפי כל – ל"הומוסקסואל" (והמהדרין יכתבו “הומוסכסואל”), לאחר שפעולותיו הוגדרו כ"סטייה" וזוהו עם גופו ממש. מאה שנה מאוחר יותר, הזיהוי הזה הפך כלי לשחרור, שהרי אם מאן דהו הוא הומו באופן "טבעי", אז חזקה על החברה הליברלית שהיא חייבת לאפשר לו לממש את עצמו. כך יצא שג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ב-2004, הכריז שהומוסקסואליות אינה בחירה, שהרי אפשר לשאול את הלסבית מרי צ'ייני (בתו של סגן הנשיא דאז), והיא תגיד לכם ש"היא נולדה ככה". כאילו הומואים אינם זכאים לשוויון גם אם זו דווקא כן בחירה (וכאילו הגבול בין בחירה לגזירה הוא ברור כל כך).

ההבחנה החדה בין הומו לסטרייט, עד כמה שהיא היתה יעילה מבחינה פוליטית, היא גם מסוכנת, שכן בעתות מצוקה קבלה של האחר יכולה להפוך במהירות להוקעה. סובלנות בת קיימא, לדעתי, אינה נשענת על כיבוד האחר בלבד, אלא על ההבנה שההבדלים אינם חדים כפי שעשוי להיראות, שהומוסקסואליות (כמו הטרוסקסואליות) היא חלק מהמערך הנפשי (והמיני) של כולם. כיבוד האחר רק בשל אחרותו הוא רעיון יפה, ואולי גם חיוני לעתים, אבל מפוקפק ומוגבל מבחינה פוליטית.

השיח סביב פרשת הרב אלון מדגים, אם כך, סובלנות מסוג שונה, המעוגנת דווקא בדמיון – ולא בהבדל הרדיקאלי לכאורה – בין יחסים מיניים מגוונים. אפשר היה לקוות שהדרך לשחרור הנדרש של ההומו–ארוטיקה (וההומו–ארוטיקאים/ות) בחברה הדתית לא תעבור דרך הקטגוריות המהותניות המוכרות. ובכל זאת, אולי זה נתיב שחייבים ללכת בו, בתקווה שהוא יוביל בהמשך לשחרור עמוק יותר. בתרבות הביולוגיסטית שלנו, שבה זהותו של אדם היא פונקציה של מערכת הרבייה שלו, השחרור חייב כנראה לעבור ב"טבע".

למעשה, זה קורה כבר עכשיו, לצד השיח על הרב אלון (ואולי גם כשמדברים על הרב עצמו בחדרי חדרים): השואלים באתר "מורשת" המתלבטים לגבי זהותם המינית משתמשים לא אחת בביטוי "נטיות הפוכות", ובבואם לבקש סעד מהרבנים הם מציגים עצמם כאחרים מוחלטים לעומת החברה הנורמטיבית, כמי שההומוסקסואליות שלהם היא טבעית, הכרח בל יגונה (כך למשל בשו”ת הזה הממוען אל הרב שרלו, הנחשב קשוב במיוחד לבעלי ה”נטיות”). נראה, איפוא, שגם אצל הדוסים הטבע משפיע – ומתחרה היטב באלוהים.

את מי אתם שונאים?

האם ניתן להגדיר את המצב הגלובלי הנוכחי ככאוס? כנראה שכן. לפי הסוציולוג הידוע עמנואל וולרשטיין נדרשים לכך ארבעה תנאים, שכולם מתקיימים בשנה–שנתיים האחרונות: התקשורת המיינסטרימית שוב ושוב מופתעת מהאירועים (בחירת סנטור שמרן במסצ'וסטס, הכמעט–פשיטת–רגל של יוון, פורטוגל ועוד מדינות באיחוד האירופי), הממסד הכלכלי והפוליטי משתמש במלים שעד לא מזמן היו בגדר טאבו (בוועידה האחרונה בדאבוס דובר על "אי–יציבות פוליטית" בארה"ב), התחזיות של מומחים בעיני עצמם בכלי התקשורת סותרות זו את זו ולרוב גם מפריכות את עצמן, ולבסוף – "אנשים פשוטים מפוחדים וכועסים ואינם יודעים מה לעשות".

כאוס הוא תמיד הזדמנות לשינוי פוליטי, לא (רק) כי המושכים בחוטים חלשים ופחות בטוחים בעצמם, אלא בעיקר כי הרבה אנשים (פשוטים או פחות פשוטים) מתקשים להעניק פשר – במסגרת השיח הקיים – לאירועים המתרגשים עליהם ולרגשות העזים המתעוררים. או אז נדרש סיפור אלטרנטיבי שימשמע את שברי המציאות ויתווה כיווני פעולה לעתיד.

וולרשטיין טוען שהן ניצחון אובמה והן ההישג הרפובליקאי במסצ'וסטס הם ביטוי לאותו הלך רוח כאוטי. אפשר להסביר את המעבר בין הניגודים הללו בכישלון של אובמה להביא שינוי של ממש בנתוני האבטלה באמריקה, אבל אני חושב שזה קורא להסבר עמוק יותר: הסיפור שאובמה והתקשורת הליברלית מציעים אינו מתחבר לפחדים של "האנשים הפשוטים", ולכן גם לא לתקוות.

סיפור יעיל במיוחד בהתמודדות עם הפחדים הוא כמובן הסיפור השמרני. דוגמא לכך ניתנה השבוע בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס, היורדת לעומקה של התופעה רבת–הפנים המכונה "מסיבות התה" – התנועה ההמונית, הגראסרוטית, שהתעוררה החל מהאביב האחרון נגד אובמה. הכתבה כוללת, בין השאר, מונולוגים של "אנשים פשוטים", חלקם בקושי טרחו להצביע בעבר בבחירות, המספרים על תהליך הפוליטיזציה שעבר עליהם. הנה הסיפור איתו נפתחת הכתבה:

Pam Stout has not always lived in fear of her government. She remembers her years working in federal housing programs, watching government lift struggling families with job training and education. She beams at the memory of helping a Vietnamese woman get into junior college.

But all that was before the Great Recession and the bank bailouts, before Barack Obama took the White House by promising sweeping change on multiple fronts, before her son lost his job and his house. Mrs. Stout said she awoke to see Washington as a threat, a place where crisis is manipulated — even manufactured — by both parties to grab power.

She was happily retired, and had never been active politically. But last April, she went to her first Tea Party rally, then to a meeting of the Sandpoint Tea Party Patriots. She did not know a soul, yet when they began electing board members, she stood up, swallowed hard, and nominated herself for president. “I was like, ‘Did I really just do that?’” she recalled.

סטאוט, תושבת סנדפוינט אוהיו – ואיתה עוד רבבות ברחבי ארה"ב – נפגשים בחודשים האחרונים ב"מסיבות צפייה" בתכניתו של גלן בק, הלהיט הארכי–שמרני (והביזארי למדי) של רשת פוקס, ובקבוצות קריאה ודיון בחוקה האמריקאית או בספריה של איין רנד (שבין מעריציה, כך למדתי לאחרונה, גם נגיד הפדרל ריזרב לשעבר, אלן גרינספן). ממה הם פוחדים, את מי הם שונאים? לא רק את הממסד הפוליטי בוושינגטון אלא גם מהגרים, הומואים וליברלים עגולי משקפיים. קשה יותר להבין את מי הם אוהבים בדיוק, או איך הכאוס הנוכחי אמור להיפתר.

שנאה וסימון שעירים לעזאזל הם מנגנון פוליטי ידוע לשמצה – ובצדק. עם זאת, אמר כבר ניטשה (המסתמן כפילוסוף החביב על עורכי "ארץ האמורי"), כי התעלמות משנאה היא הכחשה של המצב הקיומי–פוליטי, כזו שעלולה להוליד בשלב כזה או אחר התפרצויות הרסניות של אלימות. "מה ארסי, ערמומי, מרושע נעשה כל מי שמלחמתו הממושכת אינה ניתנת להיערך באלימות גלויה", כותב ניטשה (מעבר לטוב ולרוע, סעיף 25), ורומז לכך שביטוי האלימות אינו מקבע את השנאה אלא דווקא מעבד ומשכך אותה (ואילו אי–ביטויה רק מעבה את השנאה, הופך אותה לטינה). ייתכן שהשנאה המפורשת והפתטית משהו של סטאוט וחבריה, עדיפה על הסובלנות המדחיקה של שכבות החושבות עצמן כתרבותיות יותר, אלה שאוהבים הומואים עד שזה מגיע לגן הציבורי שליד הבית.

בעבר ידע השמאל לסמן אויבים ולא רק אוהבים. הסימון הוולגרי משהו של הבורגנות כאחראית לכל חוליי העולם הזה היה אמנם שטחי וחד מימדי אך אפקטיבי מבחינה פוליטית. גם הסימון של ג'ורג' בוש כאנטי כריסטוס של תחילת המאה ה-21 היה יעיל למדי, ואחראי במידה רבה לעלייתו של אובמה. עם זאת, רק עלה אובמה לשלטון (וכבר לפני כן) והרטוריקה העויינת התחלפה בדיבורים על "הכלה" ו"אחדות". בכך ענה אובמה על הסטריאוטיפ המוכר של השמאלן כהומאניסט יפה נפש. גם כשמגישים ליברלים בטלוויזיה האמריקאית מבקרים את יריביהם בימין (למשל רייצ'ל מדואו המשועשעת מדי), זה תמיד מלווה בחצי חיוך אירוני, מזלזל משהו, רחוק מהשנאה הלוהבת, הלא–מתנצלת, של גלן בק או ראש לימבו.

הגיע הזמן, איפוא, שנמצא לנו מושא שנאה, או יותר נכון – נביט פנימה ונגלה את מי אנחנו שונאים במסתרים. זה חיוני במלחמה מול השנאות של גלן בק וחבריו (או של ליברמן וברק) על הפחדים של האנשים הפשוטים, מה גם שהשמאל – בניגוד לליברמן – גם יכול להציע תקווה. הרי הפחדים של פם סטאוט מאוהיו היו שם לפני שהימין השמרני הציע להם אובייקט ברור, וגם אם השנאה היא נתון קבוע, העובדה שהיא מכוונת דווקא כלפי מהגרים היא ודאי לא קבועה בעבור סטאוט, שעבדה עמם בעבר. אם נציע לה אובייקט שנאה אחר, אולי הכאוס יעבוד, לשם שינוי, לטובת השמאל.

זה נכון שכל שנאה יוקדת תהיה שטחית וחלקית וככזו שקרית, אבל ספק אם הפוליטיקה היא המגרש של האמת בטהרתה. כבר אמר אותו ניטשה, כמה שורות לפני הציטוט הקודם: “בעומדכם בקְרב אל מול פני סכנות, חירופים, החְשדות, נידויים, מול תוצאות חמורות עוד יותר של השנאה – זה מטמטם, מבהם, מגשם אתכם, אם אתם נאלצים להתבצר כחֵיל מגן של האמת עלי אדמות, כאילו היתה היא, 'האמת', כה תמימה ועלובה שזקוקה היא למגינים!”

השינה הטובה

לואי אלתוסר. החברים גוננו

1.

בבוקר ה-16 בנובמבר 1980, הופיע הפילוסוף המרקסיסט לואי אלתוסר בפתח חדר הרופא של "אקול נורמל סופרייר" בפאריס, שהיה סמוך לדירתו של אלתוסר. כשניגש אליו הרופא הוא אמר לו: "בוא מהר. הרגתי כרגע את אשתי". ואכן, כשנכנס הרופא לחדר הוא מצא את הלן אלתוסר, סוציולוגית בת 70, שוכבת מתה על רצפת החדר. נתיחה שלאחר המוות גילתה שהיא נחנקה על ידי בעלה – מהפילוסופים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. הוא התעורר לפנות בוקר וחנק אותה בשנתה.

ההיסטוריון שלמה זנד מספר בספרו "האינטלקטואל, האמת והכוח" (עם עובד) שהרופא מיהר להתקשר למנהל אקול נורמל, ויחדיו הם החליטו להעביר את אלתוסר למוסד הפסיכיאטרי סנט אן, עוד לפני ששוטר כלשהו שמע על המעשה. אלן פירפט, שר המשפטים באותה תקופה, אמנם לא היה סוציאליסט אלא גוליסט, אך הוא לא מנע את ההליך המיוחד. "המסורת הקרטזיאנית לא איפשרה להניח שפילוסוף בשיעור קומתו של אלתוסר יכול לבצע רצח כה לא מחושב, ולא להיחשב מיד למטורף", כותב זנד. דיווחים שפורסמו אחרי הרצח משקפים את חוסר הנוחות שבה טופל פשעו של הפילוסוף על ידי העיתונות הצרפתית, ובפרט עיתונות השמאל. מהדיווח ב"ל'הומניטה" הקומוניסטי אפשר לחשוד שמי שנרצח הוא דווקא לואי אלתוסר עצמו, אותו מכנה העיתון "חברנו". "לה מונד" פירש את המעשה כ"התאבדות אלטרואיסטית" – מעשה טירוף שמבוצע על ידי דכאוניים, שהורגים את יקיריהם כדי לגונן עליהם מהייסורים שהם עצמם סובלים.

אלתוסר שהה בכמה מוסדות רפואיים, ואחרי ארבע שנים הוא שוחרר לביתו. הוא מת ב-1990. יתכן מאוד שהפשע שביצע דווקא תרם למיתוס שנרקם סביבו. לעברית תורגם ספרו "על האידיאולוגיה" (רסלינג, 2003, 79 שקלים).

האם אלתוסר זכה ליחס מיוחד בשל היותו אינטלקטואל ידוע? יש להניח שכן. ואולי זה בזכות נאמנותם של החברים באקדמיה? גם זה יתכן. האם אינטלקטואל  ישראלי יזכה ליחס דומה, אפילו על מעשים חמורים פחות? כנראה שלא. אבל מה שבטוח, שבצרפת נותרו לפחות עד לאחרונה אינטלקטואלים ביקורתיים עם תשוקה אמיתית, שפותחים את הפה וקולם נשמע. בישראל המין הזה היה תמיד מזדמן נדיר, ולאחרונה הוא נכחד למעשה או נאלץ להסתתר מפני רודפיו. עם כל ההערכה, הבלוגרים של "רשימות" (או של וורדפרס) לא מהווים תחליף ראוי. לכן, כיוון שבמצב הנוכחי האינטלקטואלים הביקורתיים חשופים במיוחד, ראוי להגן עליהם – לפחות ממי שלמד מהם פעם משהו, או שעוד מתעניין בכלל במה שהם אומרים. פשוט מכיוון שבלעדיהם יהיה רע יותר.

2.

כמו רשרוש העלים בשלכת, צליל צקצוק הלשונות נשמע כעת מכל עבר. נדמה לי שיש הבדל ברור בין זעקה על עוול, הליכה נגד הזרם או התייצבות מול הכוח באשר הוא, לבין צקצוק בלשון.

מה הם יגידו עכשיו? איך הם חיים עם עצמם? איך הם ישנים בלילה?

לא ברור לי ממתי הפכה הפוליטיקה, או הספרות, למרפאת שינה.

ב"כה אמר זרתוסטרא" כותב ניטשה כיצד הלך זרתוסטרא לחכם אחד,עליו נאמר שהוא מיטיב לדבר על השינה והמוסר.

אמר החכם: 'מעטים ידעו את הדבר: ואולם כל המידות הטובות נדרשות לו לאדם על מנת שייטיב לישון. האעיד עדות שקר? האנאף? האניח לעצמי לחמוד את שפחת רעי? כל אלה אינם יפים לה, לשינה הטובה'.

אמר זרתוסטרא: 'רק עתה נתברר לי יפה, מה ביקשו הבריות מעל לכל, בבקשם לעצמם מורה מוסר. את השינה הטובה ביקשו לעצמם ונוסף לכך מידות טובות כזרעי הפרג המרדים. שינה ללא חלומות, הלא זו החכמה בעיני כל חכמי הקתדרא המההוללים ההם: לא ידעו טעם טוב מזה לחיים…

אשרי המנומנמים: עוד מעט ובתרדמה ישקעו'.

כה אמר זרתוסטרא".

מי שמחפש לעצמו מורה מוסר כדי לישון טוב בלילה, עדיף שיקח לעצמו יועץ לניהול סיכונים. לא פעם יקרה שהמורה עצמו דווקא יגרום לו להפסיד שעות שינה.

אבל מי בכלל רוצה לישון טוב בלילה?

שתי תשובות לחיים לקראת קטסטרופה

ימי השרב באמצע פברואר מזכירים שאלה הם זמנים מוזרים בשביל להיות בן אנוש. לא בכל דור ריחף מעל האנושות איום מוחשי כל כך של השמדה. פסיכולוגים בארה"ב מדווחים כבר כמה שנים שאימת חיסול האנושות הפכה לאחת התמות המרכזיות שעליהם מדברים המטופלים. והנה, בעיתונות הבריטית התפרסמו בסוף השבוע שתי כתבות על אנשים המסיקים מסקנות רדיקליות מהקטסטרופה הסביבתית המתקרבת. הראשונה מביניהן עוסקת בסוג מסוים של סגנון חיים שצובר פופולאריות באירופה ובארה"ב: הצטמצמות דמוגרפית. אחרי שוויתרו על האוטו ועל הארוחות הבשריות, יש כאלה שמוכנים להקריב גם את הילדים למען המשכיות המין האנושי.

מתברר שזוגות בעלי מודעות סביבתית נוקטים בפעולה וולונטארית, שגולת הכותרת שלה היא ביצוע מרצון של ניתוחי קשירת צינור הזרע (וסקטומיה) אחרי הולדת אפס עד אחד ילדים. בשכבות חברתיות מסוימות, ביצוע הניתוח הפך למעין לטקס התקדשות אקולוגי. גם הפלה ממניעים סביבתיים כבר אינה בגדר טאבו. לפי חישובים שביצעו חוקרים מאורגון, כל ילד שעליו מוותרים חוסך אחרי כמה דורות כמויות פחמן עצומות, המקבילות לאלפי טיסות טרנסאטלנטיות ואינספור ארוחות בשריות.

מומחים סביבתיים אחדים מעזים להצהיר שוויתור על ילדים הוא המתנה הכי גדולה שאדם מערבי יכול לתת לכדור הארץ – בעיקר בהתחשב בכך שצריכת המשאבים והנזק הסביבתי שגורם אדם מערבי גדולים לפעמים פי שלושים מזה של אפריקאי או ברזילאי ממוצע. כל מי שמצקצק בלשונו על ריבוי הילדים של הבדווים או האפריקאים צריך לזכור שמבחינת רציונל הקיימות, שלושת ילדיו הורדרדים הם הגיוניים הרבה פחות.

המבול, גוסטב דורה

בבריטניה, שבה חמישית מהנשים מגיעות לגיל 50 בלי ילדים, ורבע מהילדים הם בנים יחידים, רעיונות כאלה מתקבלים באופן די טבעי.  אבל אפשר רק לדמיין איך יגיב הפטריארך הישראלי על הצעה כזאת. בישראל, שבה הוולדנות היא הספורט הלאומי; שבה הדיון הפוליטי נשמע כמו ויכוח מקצועי בין וטרינרים בחוות הרבעה; שבה אפילו הומואים מרגישים לא בסדר אם לא השיגו תאומים לפני גיל 35. פובליציסט ישראלי שמרני בכיר אפיין לא מזמן בנימה שפנגלרית את ההבדל בין רצון החיים הישראלי לזה האירופי:

"יש כנראה קשר עמוק בין הפציפיזם האירופי לשיעורי הילודה הנמוכים ביבשת; שניהם מעידים על תופעת 'אכל ושתה כי מחר נמות'; אי-אמון עמוק בחיים לטווח ארוך, כי רצון חיים שאינו רק של הפרט אלא של הציוויליזציה שבתוכה הוא חי אכן מחייב קורבנות: הוא מחייב את המאמץ הכרוך בגידול ילדים, כמו גם את המאמץ והסיכון הכרוכים במלחמה למען ערכי החופש או למען עצם הקיום הלאומי והריבוני, כדי להבטיחם גם לדורות הבאים"

במלים אחרות: האירופים הם אימפוטנטים חסרי רצון חיים; הישראלים, לעומת זאת, מצטיירים כאן כשבט של לוחמים ויטאלים ואלימים, שמשריצים ילדים ולכן לא חוששים לאבד אותם במלחמות למען הקיום הלאומי (ואחר כך למלמל ש"אנחנו רק שומרים על הילדים"). ואכן, הישראלי אוהב את ילדיו כמו שהוא אוהב את האשכים שלו – כלומר כמכשירים להמשך קיומו של השבט.

אבל כאן המקום לעבור לכתבה השנייה, שעוסקת בעלייתה המחודשת של תנועת השרדנות (Survivalism) בארה"ב. השרדנים הם לרוב אנרכיסטים-ימניים, ולכן ההתחממות העולמית לא הכי מעניינת אותם; אבל הם מאמינים בקטסטרופות בעלות אופי דומה, כמו התכלות מאגרי הנפט או התפוצצות אוכלוסין. לגל העכשווי של השורדים, שנקראים preppers, יש אופי רך יותר מזה של שנות ה-80. רובם אינם מתבודדים בהרים של מונטנה ואונסים מטיילים תמימים, אלא צוברים מזון ונפט, לומדים לגדל מזון באופן עצמאי, ופשוט מחכים לאסון.

בעוד שקושרי צינור הזרע מוכנים לשלם מחיר כבד כדי למנוע את הקטסטרופה, השרדנים מנסים לדאוג לעצמם ולעבור אותה בשלום עם האנשים הקרובים להם ביותר. אבל בבסיס שתי האידיאולוגיות יש הנחה משותפת שלא כולנו נוכל לשרוד. האמריקאים, שהם ויטאליים יותר, מסיקים שצריך להתאמץ ולפתח כשירויות שיתאימו לזמנים שיבואו. האירופים, שהם ויטאליים פחות, מוכנים לוותר על ההמשכיות הביולוגית למען אחרים.

כיוון שהמצב הנוכחי הוא די חסר תקדים בדורות האחרונים, אפשר לנסות להסיק מסקנות מהקטסטרופה הגדולה ביותר שקרתה לנו בהיסטוריה. אני מתכוון, כמובן, למבול. נוח היה prepper. הוא היה מוכן לקטסטרופה ודאג להציל את התא המשפחתי שלו, יחד עם המגוון הביולוגי של כדור הארץ. אבל בנוסף להיותו פטריארך, הוא היה גם מהנדס ואינטלקטואל. הוא לא הביא מהעולם הראשון רק את הזרע שלו, אלא גם את הידע ואת המסורת שקיבל בהעברה ישירה מאדם הראשון. אם לא היה מביא איתו את הידע, האנושות אמנם היתה שורדת, אבל גם היתה נאלצת להתחיל מחדש מברבריות מוחלטת.

מכאן שבסופו של דבר, הישרדות והתרבות ביולוגית הן בוודאי  לא המסלול הבלעדי להמשכיות. בזמנים מסוכנים כמו הזמן הנוכחי, היענות לצו ההתרבות דווקא לא מצביעה על אמון גדול במיוחד "בחיים לטווח ארוך". במקום לצבור נפט וחיטה, אני ממליץ לצבור אנציקלופדיות בכל מקום פנוי שנשאר בבית. כי בעולם שאחרי המבול לא יהיה חשמל, ולכן גם לא תהיה ויקיפדיה.

מ-ה ק-ר-ה ל-ע-מ-י-ר ב-נ-י-ו-ן?

יש איזו תבנית חוזרת בכמה מהשערוריות התקשורתיות של התקופה האחרונה. כבר מהפרומו הראשון לתוכנית "המקור", שבו הופיעו פניו הסמוקות של עמיר בניון, משהו בסיטואציה נראה לי מוכר. פאנל של אשכנזים משתוממים עומדים בצד אחד של המסך. בצד השני יש דמות מוכרת, לא אשכנזית, שפשוט חוטפת עליהם חררה. הקריינים של הפרומו חוגגים:
מה קרה למורן מזוז?
מה קרה לג'מאל זחאלקה??
מ-ה ק-ר-ה  ל-ע-מ-י-ר  ב-נ-י-ו-ן???
תמיד זה יהיה "הקטע שעמיר בניון לא היה רוצה שתראו", או "מורן מזוז יוצאת משליטה!".  והיא אכן יוצאת משליטה – השאלה מהשליטה של מי.
זה צפוי לקרות שוב ושוב בתקופה הקרובה, עד שבסוף התבנית המוכרת של אולפן טלוויזיה פשוט לא תוכל לתפקד יותר, כי הקוד הבסיסי שלה יפסיק לפעול. המוכפף-המרואיין מתנפל על המדיום עצמו, מפנה את האצבע אל המראיינים או השופטים; אותם שופטים שאמורים להיות שקופים, או לפחות צבעוניים-שקופים, כמו החלון במרכז שירות הלקוחות של אורנג'.
יתכן שמקור ההשראה הוא דווקא דודו טופז, לא בדיוק בלתי-אשכנזי, אבל גם במקרה שלו התבנית הבסיסית של הסיטואציה בעצם אינה שונה בהרבה: מרד אלים נגד קובעי הטעם שמנפץ, אם אפשר לומר כך, את מסך הטלוויזיה עצמו. אזרחי רומניה ידעו שהמשטר הקומוניסטי נפל רק כשהמפגינים ברחוב פשוט פרצו לאולפן החדשות והתיישבו בכיסא של הקריינים. אבל בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה קורית בפועל בטלוויזיה, לא בטוח שצריך שמחוץ לאולפן ייצאו המונים לרחובות. כשהמרואיינים יעיפו באלימות את המראיינים (וזה כולל גם את הפרשנים ואת המרואיינים-פרשנים), זאת כבר תהיה המהפכה.
אני די נהנה לשמוע את רביב דרוקר מפטפט. הוא נעים לי בעיניים. אבל גם די ברור לי שזה רק בגלל שאני אשכנזי. יחד עם ירון לונדון אושרת קוטלר, דרוקר הוא הנציג המובהק ביותר של המעמד המכונה בבריטניה "Chattering classes" – אותם אלה שנהנים מהפריווילגיה לשבת באולפן ולהביע דיעה על ה-כ-ו-ל. בין אם הבעיה נוגעת לחייהם של פלסטינים, אתיופים או רוסים – הפאנדיטים של הפטפוט לא יהססו להכיל את כל נקודות המבט, להבין את הכול ולייצג את הכול.

אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב (ערוץ 10)

"אנחנו על הכיפאק, יש לנו את גלי צה"ל ואת ערוץ 2. אנחנו קצת מקשקשים בשש בערב", אמר עמיר בניון באבחנה מדויקת להחריד, "אבל זה ייגמר, זה ייגמר מהר וייגמר בקרוב". מה מהות התחזית של בניון? לא במקרה, הוא מזכיר את בג"ץ, מזכיר את הרשות הפלסטינית, אבל בעיקר הוא מדבר על המדיה עצמה, על האירוע הטלוויזיוני שמתרחש בעודו מדבר. ושוב – בעולם שבו המדיה משמעותית לא פחות מהמערכת הפוליטית עצמה, "המעמד המפטפט" הוא לא רק מטאפורה או ייצוג: אלה באמת השליטים (והמעבר הקל והחלק של עיתונאים לכנסת הוא אחת ההוכחות לכך).
 בשונה מהקמפיינים של "העם נגד תקשורת עוינת", המוכפפים העכשוויים למדו שאין טעם לתקוף את התקשורת מחוץ לתקשורת. המרד קורה רק בזמן השידור. מה שצריך זה להגיע לשידור הטלוויזיוני עצמו, ולשבור את הכללים. הם חייבים להיות סמוקים, זועמים, לעצום עיניים, לצעוק מחוץ לפריים, מאחורי המצלמה (כמו זחאלקה).  כי כל עוד הם מדברים בנימוס, בתוך המסגרת, הם לא מפילים את המעמד המפטפט – הם מצטרפים אליו.
אין לי שום אשליות לגבי מה שיהיה אחרי שהמהפכה באולפני הטלוויזיה תושלם. כמו מהפיכות אחרות בחברה הישראלית, אף אחד לא מבטיח שמהמהפכה הזאת לא יצמח פאשיזם כזה או אחר. יכול להיות שגם עורכי "ארץ האמורי" ייתלו – ואם לא בכיכר העיר אז באחת הסימטאות הצדדיות (ולא יעזור אם הם יצעקו: 'עזבו אותי, ראיינתי פעם את סמי שלום-שטרית! אני מתנגד להגמוניה האשכנזו-ציונית! תקחו את גל אוחובסקי!). אבל זה לא משנה. המהפכה הזאת כבר קורית, בחודשים האחרונים. היא לא תשודר בטלוויזיה – היא כבר בטלוויזיה.

חשיפה: הרומן הסודי של היהודים עם הקפיטליזם

בהוצאה לאור של אוניברסיטת פרינסטון יצא לפני כחודש ספר הנושא את הכותרת המסקרנת Capitalism and the Jews, פרי עטו של ג'רי ז' מולר. מולר, היסטוריון מהאוניברסיטה הקתולית של וושינגטון, מסביר בפתח הספר שהיחסים בין היהודים לקפיטליזם לא נחקרו במידה מספיקה, בין השאר מכיוון שהם "נופלים בין הכיסאות" בין שתי הדיסציפלינות – היסטוריה יהודית וכלכלה. הוא עצמו סוג של ניאו-שמרן קנאי (או אולי סתם שמרן קנאי. לפעמים גם התוספת ניאו היא מחמאה מיותרת), ובהתאם לכך מציג בספר נראטיב פשוט למדי, שממקם את היהודים בתפקיד הבנים הנבחרים של הקפיטליזם. לטענתו, הקפיטליזם הוא הגורם המעצב של ההיסטוריה היהודית, ולפיכך גם ההתנגדות לקפיטליזם היתה ועודנה סוג של אנטישמיות. וכך גם להיפך: באותה מידה שהיהודים זכו ליחס כפוי טובה משום שהמציאו את הקפיטליזם, והקפיטליזם הוכתם בגלל הקשר ליהדות. הוא מבסס זאת בין השאר באמצעות פירוט התפקיד המרכזי של יהודים בייסוד המערכת הפיננסית האירופית.

שלדון אדלסון ואני מתכננים את המשך ההיסטוריה היהודית

מוזר, כי אני נזכר שסבתא שלי סיפרה לי איך במלחמת העולם הראשונה, חיילים גרמנים השתלטו על הבית של אבא שלה באוקראינה של היום. בשעות הבטלה, הקצין הגרמני, מיור ברוטבק,  נהנה להתווכח עם אבא של סבתי, והטיח בו שמשה היה הקומוניסט הראשון, ולכן כל היהודים הם קומוניסטים (למי שציפה שבמשפט הבא יקרה משהו נורא, צר לי לאכזב אותו. הקצין הגרמני דווקא הביא פירות יבשים, ולימד את סבתא שלי את האלף-בית, אם כי יום אחד הוא התעצבן וירה בפרה המשפחתית). האמירה הזאת היתה סוג של קלישאה במחצית הראשונה של המאה ה-20, וגם אחר כך; והקלישאה הזאת אומצה על ידי יהודים וגויים, סוציאליסטים וקפיטליסטים. זה לא מפתיע, בהתחשב בחוסר הפרופורציה המוחלט בין חלקם הקטן של יהודים באוכלוסייה האירופית לבין ייצוגם המאסיווי בהנהגת המפלגות הקומוניסטיות, כפי שמתאר היטב יורי סלזקין בספרו.

אבל בעידן הנוכחי, סיפור האהבה של היהודים עם השמאל הוא סיפור שלא מועיל כמעט לאף אחד לספר אותו. ההיסטריונים של עם ישראל הם ברובם ציונים, והציונות מנהלת כרגע רומן לוהט עם הימין העמוק (בפרפרזה על יו"ר המפלגה הסוציאליסטית הישראלית). בתקופה שבה היהדות מזוהה עם ישראל, וישראל ניצבת בחזית הריאקציה ומגלמת את ההתנגדות הקנאית ביותר לכל צורה של אנטי-קולוניאליזם, משפט בינלאומי וסוציאליזם – בתקופה כזו הזיקה ההיסטורית בין היהודים לשמאל הופכת לפרט שרבים מעדיפים להדחיק. אפילו על הזיהוי המרכזי שהתקיים בתעמולה הנאצית בין יהדות לבולשוויזם לא ממש מלמדים בבתי הספר של גדעון סער; מישהו עוד עלול לשאול שאלות, ולשמוע שמות כמו רוזה לוקסמבורג, קרל ליבקנכט וגוסטב לנדאוואר. את אלה עדיף לשכוח, או לפחות אין סיבה לזכור. בסופו של דבר, אפילו "הזיכרון היהודי" הוא לא בלתי מוגבל.

מולר מעדיף להתמקד ביהודים שהקימו את הדויטשה בנק ואת דרזדנר בנק. זה לגיטמי, אך כדאי לשים לב להקשר הרחב יותר שבו הדבר נעשה. הסובייקט הנוכחי של ההיסטוריה היהודית, כפי שהיא נכתבת באמריקה וישראל, הוא הקפיטליסט השמרן – מוולסטריט או מדרזדן. ההיסטוריה משוכתבת לאחור כדי לתאר את הסיפור היהודי כסיפור של יזמים ובעלי נכסים, שהיו מוכנים לברוא עולם נפלא של יוזמה חופשית אלמלא כמה בולשוויקים ונאצים עמדו בדרכם. הפרטה היא בכלל סוג של יידישקייט. מיציאת מצרים והלאה, כולנו היינו בנימין נתניהו-ים או שלדון אדלסונים. ואלה שלא היו, כנראה לא היו ממש יהודים.
מולר טוען שהזיהוי של יהודים עם קומוניזם הוא עיוות. הוא  אינו מתעלם מתפקידם של היהודים בקומוניזם, אבל הוא מסביר זאת בכך ש"קיומה של האנטישמיות עזר לדחוף חלק מהיהודים לתנועה שהבטיחה להעלים את האנטישמיות על ידי ביטול שורשיה, שלפי תפישה זו היו נטועים בקפיטליזם עצמו". במובלע, הוא אפילו מאשים את המהפכנים היהודים בעליית הנאציזם. לשיטתו, "בגרמניה, שבה האנטישמיות הפוליטית היתה בירידה לפני 1914, תפקידם של היהודים במהפכות שאחרי המלחמה היה המרכיב המרכזי בתחיית האנטישמיות בימין". זה נשמע כמו סיפור אהבה מפוספס – הימין ממש רצה לאהוב את היהודים, אלמלא כמה ליבקנכטים שקלקלו את ההרמוניה.

אבל לא נורא. זה יותר טוב מ"יהודים ומלחמה בטרור: מאברהם אבינו ועד אבי דיכטר". וגם זה עוד יבוא. החבר'ה במרכז שלם לא יושבים בחיבוק ידיים.

תשכחו מהריבון ותתחילו לדבר

הבלוגוספירה רוגשת. דמות מובילה בחוגי הספרות והשמאל הרדיקלי נחשד באונס, או לפחות בהטרדה מינית מסוג אלים במיוחד. נעמה כרמי, נמרוד אבישר, יוסי גורביץ' ואחרים – כולם מפצירים בקרבנות להגיש נגד האיש הנכבד תלונה במשטרה. מדוע? כי "מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם", כותבת כרמי. את מה? את השם שלו כמובן.

אבל למה בעצם זה חשוב כל כך ששמו יפורסם? הלא ברור שכולם – או לפחות ה"כולם" הרלוונטיים, כלומר כל מי שקשור בחוגים הללו – מודעים היטב לזהותו. למה זה חשוב שמסעודה משדרות או זהבה מנהלל ינקבו בשמו הפרטי? סביר שהן לא ידעו בכלל במי מדובר, וגם אם כן, לא יהיה בכך משום סנקציה כלפי האיש, שהרי הן אינן במעגל האנשים הבאים עמו במגע.

התשובה המתבקשת היא שהשם הוא לא מה שחשוב פה, אלא התלונה שתאפשר לפרסם את השם, ובכך להעמיד את האיש אל עמוד הקלון. אולם להעמיד אותו אל עמוד הקלון אפשר גם בלי קשר לתלונה, שהרי זה בדיוק מה שנעשה כעת. יתרה מכך, במידה וזה לא נעשה מספיק, האשם הוא באלה המצפים למוצא פיה של המשטרה, של המדינה, כאילו עד שהריבון יאמר את דברו, אל לנו האזרחים לגבש עמדה בסוגיה. זה במיוחד מפתיע כאשר מדובר בחוגים שאינם ידידותיים תמיד, בלשון המעטה, למדינה בכלל ולמדינת ישראל בפרט.

נכון, יש סיבות טובות לפנות למדינה בעניינים שכאלה. ראשית, למדינה יש משאבים וזמן לבצע חקירה של העובדות, וכן הליכים רציונאליים, הזוכים לאמון רחב יחסית, לביצועה. בכך החקירה המשטרתית מועמדת מול הרעיון של "משפט פומבי", במסגרתו ה"המון" נסחף לנידוי והחרמה בלי שנבדקו העובדות. שנית, למדינה יש כוח כפייה, החיוני לעתים קרובות כדי למנוע פשעים נוספים.

עם זאת, השיקול השני פחות רלוונטי לעבירה הנדונה. מדובר באדם מוכר מספיק בחוגים הרלוונטיים כדי שהקהילה תוכל לנטרל את כוחו לפגוע. כמובן, אם הוא ימשיך בסורו למרות הנידוי החברתי, ייתכן שיהיה הכרח בפנייה למדינה. אבל ספק אם זה המצב כרגע.

השיקול הראשון מאיר את האופן בו ההמתנה לריבון מבטאת אי–אמון בעצמנו, כלומר ביכולת של כל אחד מאיתנו לגבש עמדה על בסיס מיטב שיפוטו את העובדות. אני לא מרגיש חלק מ"המון", וסבור שהייתי יכול לגבש עמדה מושכלת אם קשר השתיקה – זה שקיים במידה רבה בגלל ההמתנה למוצא פיו של הריבון – היה נשבר. הייתי שומע את סיפוריהם של קרבנות אחרים ומנגד, את דבריו של החשוד ושל אנשים הקרובים לו, ומגיע להחלטה.

האינטרנט, לפחות מבחינה זו, הוא מדיום המאפשר לשקם את האמון שלנו במרחב הקהילתי כמרחב פוליטי, כלומר ככזה בו חברי הקהילה מגבשים עמדות תוך שיחה מתמדת עם חבריהם, ולא נשענים על סמכות חיצונית. העיקרון היחיד שחשוב לעמוד עליו, בהקשר זה, הוא הזיהוי של המאשים ושל הנאשם. בעוד הנאשם מוכר היטב (ושוב, גם בלי ששמו הפרטי יפורסם), חשוב שגם המאשימות או המאשימים יעמדו מאחורי דבריהם, כפי שעשו אשכר אלדן כהן (במקרה דנן) או אורטל בן דיין (שפרסמה האשמות דומות נגד מרצה בכיר לסוציולוגיה). כך הן יוכלו להגיב על שאלותינו ועל טענות נגדיות.

אני לא פוסל באופן עקרוני פנייה למדינה. במקרים מורכבים יותר (האם מאן דהו רצח בכוונה תחילה או מתוך הגנה עצמית) נדרשות יכולות החקירה המשוכללות שהיא מציעה. בנוסף, לעתים סנקציות קהילתיות אינן רלוונטיות. כך למשל (ותסלחו לי על הדוגמא האנכרוניסטית), אם האדון אנס את המשרתת, סביר שהוא לא יתרגש במיוחד אם המשרתים יחרימו אותו. במלים אחרות, נדרשת התערבות של המדינה כאשר העבירה היא בגבול בין קהילות שונות. מן הסתם צריך את המדינה גם במקרה של משה קצב, לדוגמא, היות ששום חרם קהילתי לא היה יכול לסלק אותו ממשרת נשיא המדינה. זו משרה מדינתית, ולכן המדינה חייבת להציג את עמדתה בסוגיה.

אולם במקרה דנן, רצוי שכל מי שקשור בדרך זו אחרת לחשוד יגבש את עמדתו וייתן לה ביטוי פומבי, כולל ביחסיו איתו. לי, למשל, אין שום זיקה אישית או מקצועית לחשוד, אבל העמדה שלי יכולה לבוא לביטוי מול כמה מחבריי שדווקא כן קשורים אליו. אני יכול לשאול אותם לדעתם ולצפות מהם לקחת עליה אחריות, מבלי להמתין לריבון הכל–יכול. הרי גם כשהריבון אומר את דברו, רצוי שנתייחס לכך בערבון מוגבל, כפי שאנו מתייחסים לעמדות אחרות במרחב הפוליטי. בסופו של דבר, האחריות על עמדתנו מוטלת עלינו, ועלינו בלבד, וזו בדיוק המשמעות – המהותית ולא הפורמאלית – של חברות בקהילה דמוקרטית.

יותר משאני מצפה מהקרבנות להגיש תלונה במשטרה (הכרוכה בקשיים מרובים), אני מקווה שהן ידברו, כלומר יכתבו באינטרנט. אני מקווה שגם החשוד ידבר, וכל מי שביניהם.

כוח המשיכה של הרוע: אל תקראו את הרומאן ההומוסקסואלי של הדובר של ליברמן

הפוסט הזה היה יכול להיות הביקורת הראשונה שמתפרסמת בבלוג "ארץ האמורי". אבל הוא לא. הפוסט הזה הוא לא ביקורת על ספרו החדש של יוסי אבני-לוי. הוא אמנם נכתב בעקבות יציאת הרומאן שלו, "שירת החטאים", שמתואר  על עטיפתו כ"רומאן אפל ומפתה" ו"יצירה רוויה תשוקה עזה המבקשת לפענח את כוח המשיכה של הרוע". על אף כוח המשיכה של הרוע, מה שאכתוב להלן לא עומד לחרוג מסקירת העטיפה של הספר, כי יש ספרים שצריך לא לקרוא. מבחינה זו, הפוסט הזה הוא אנטי-ביקורת, הוא אנטי-קריאה בספרו של יוסי אבני-לוי.

את האירוע הזה, יציאת הספר "שירת החטאים", צריך להציג בכלל באופן אחר. יוסי לוי, דובר משרד החוץ, שופרו של יו"ר ישראל ביתנו, הוציא רומאן.  בהופעתו כ"הסופר יוסי אבני", לוי מוכר פחות או יותר למי שעוקב אחרי הספרות העברית של השנים האחרונות. אבל חיפוש מהיר של השם "יוסי לוי" מגלה שדווקא קורא העיתונים המצוי נתקל בשמו בתכיפות גדולה הרבה יותר. זהו האיש האחראי לדיפלומטיה הפרועה, התוקפנית, מחרחרת המלחמה, חסרת העכבות, אפילו המדהימה של המשטר הנוכחי.

ב-12 לינואר,  דובר משרד החוץ יוסי לוי היה אחראי למתקפה הבהמית על טורקיה ואמר : "הטורקים הם האחרונים שיכולים להטיף לנו מוסר – לישראל יש זכות להגן על עצמה מטרור". ב-22 לאוגוסט השתלח דובר משרד החוץ יוסי לוי בהיסטריה בממשלת שבדיה, והוסיף ש"ממשלת ישראל עצמה מקדשת את חופש הביטוי לא פחות ממשלת שבדיה". עוד לפני כן הוא היה אחראי על מכונת התעמולה של ישראל בזמן ההתקפה על עזה, והצהיר  בגאווה כי "נציגויות ישראל מעבר לים הפשילו שרוולים, ועושים הכל כדי להעניק לפעולה הצבאית את המעטפת המדינית וההסברתית הנחוצה". למי שמודאג מחופש הביטוי של מר לוי, כדאי להזכיר שהאיש היה אחראי למתקפה משולחת הרסן על מקורות המימון של ארגון "שוברים שתיקה", עליו אמר כי "…זוהי חוצפה… אנחנו לא מקבלים כל ניסיון של מדינה לממן פעילות פוליטית במדינה אחרת. זה מעשה שלא ייעשה. חציית כל הקווים הדיפלומטיים."

אדוארד הנרי אווריל, "סוקרטס ואלקיביאדס". דרגשים לוהטים

זה האיש – מהפקידים המסוכנים ביותר, והעושים את עבודתם בתשוקה הגדולה ביותר, בשלטון הנוכחי. אך מתברר שבין שקר, בדיה והודעת שטנה, לוי מוצא זמן לשבת על המכתבה ולכתוב רומאנים רחבי יריעה. יותר מכך: יצירותיו של לוי נמנות על הקטגוריה (העלובה למדי) שמכונה "ספרות הומוסקסואלית ישראלית". כשלעצמי, אני די מתבייש לשאת את התווית הומו אם לוי נושא אותה. אבל אין ברירה אלא להזכיר שדווקא ההומואיות של לוי היא שהופכת אותו למסוכן. כי כאשר הוא כותב (באחד מספריו הקודמים) איך "גברברים סקרנים שכבו על דרגשים לוהטים, עד שאשכיהם דבקו אל קורת העץ כשושנים של עור", יש למשפט הזה זיקה הדוקה לאותן נביחות שצוטטו קודם. שהרי, עצם העובדה שדוברו של ליברמן הוא הומו שלא מתבייש לכתוב על אשכים נדבקים ודרגשים לוהטים, היא מבחינתו ההוכחה לכך ש"ממשלת ישראל מקדשת את חופש הביטוי" – הוכחה המעניקה לגיטימציה להשתקה האלימה של "שוברים שתיקה".

המעגל נסגר. יוסי לוי-אבני הסופר ההומו ויוסי לוי המדברר של שר המלחמה הפאשיסט אינם שני אנשים שונים, אלא ישות אחת. לכן אין שום סיבה לכבד את האוטונומיה של הספירה הספרותית או את חירות המשורר כשמדובר עליו.  אף על פי כן, הביקורת בוודאי תתייחס לספרו של לוי כעוד ספר הומואי מקסים, שראוי להתפעם יותר או פחות מהטכניקות העלילתיות שלו או מיחסו לשואה. היא תכיל אותו לתוך הספרות העברית, והוא יישאב לתוכה בטבעיות גמורה. אבל לכל מבקר הגון, הספר הזה צריך להיתקע בגרון. ממילא עוד שנים מעטות או רבות, המשמעות היחידה שתהיה לספר הזה תהיה אחת: דוגמא בזויה, גם אם לא מיוחדת, של בגידת האינטלקטואלים; עוד סימפטום לשפל המדרגה שאליו הגיעו חלקים מהאינטליגנציה הישראלית.