החרדה לעתיד והעתיד החרדי

עמיחי עמית

אחד הטורפים המסוכנים ביותר לאדם, ולמעשה היחיד שמאיים עליו גם בימינו הוא העתיד; נכון שממרה מוכרת גורסת שהוא טורף קלפים, אולם זו כמובן רק מטאפורה. בניגוד לטורפים אחרים שהסכנה הנשקפת מהם גדלה ביחס ישר למידת קרבתם, העתיד ערמומי ומסוכן יותר דווקא ביחס ישר לריחוקו, ולאורה של תכונה ייחודית זו, נאמר על אלה המשליכים עצמם למעמקיו כי הם שוטים. מאחר ויחס זה לעוסקים בעתיד עלול לדכא, אציע בראשית דבריי מטאפורה חדשה ובונה – קרקס. כפי שמאלף האריות משעשע יותר כאשר הוא נתון בכלובם ומחליף עמם הבל פה, כך חוזה העתידות מאלף, מעלה פליאה וחיוך, בדברי ההבל שלו, דווקא ככל שהוא זורק עצמו קדימה לאופק הערפילי של הזמן.

אחד מהלהטוטנים המרכזיים בקרקס העתיד, הוא הדמוגרף; הוא גם אחד הרציניים שבהם, ורצינות זאת היא שצריכה להעלות על פני הצופים את חיוכם. מדובר בטיפוס מאד מפחיד בדרך כלל, אך זו מהות הקומי שבו – מדובר בפרודיה על המדע, שכן הדמוגרף טועה אינספור פעמים, והוכחותיו יכולות לשמש להלצה על קברו. הבעיה היחידה אתו, זה שיש פתיים שמתייחסים אליו באמון מוחלט, ואז העתיד טורף אותם. בארץ אנו מצטיינים בתחום זה, וזכינו למספר אקזמפלארים מפחידים במיוחד. ניתן היה לערוך דיון מרתק בנושא 'מה בין הדמוגרף לקוראת בקפה', אולם זה ידחה להזדמנות אחרת.

עתידנו הדמוגרפי מלמד אותנו כי בתור אחוסלים אנו עומדים לממש את הפועל המשתמע משמנו בעוד עשורים ספורים. עננת החיסול מרחפת מעל מדשאות הפרברים שלנו כבר שנים מאד רבות, על אף שעד כה היא לא המטירה את החומצה שכה מפחידה אותנו. אולם, דברים ממשיים, כמו התפלגות תלמידי כיתות א' בין זרמי החינוך, מתדפקים על תדעתנו וריח השריפה עולה באפינו הפרנואידים; הריבוי הטבעי של החרדים מכתיב את מדד החרדה. אכן יש לומר, באופן הכרחי ומדעי, בעוד שנים מספר, ובצורה אקספוננציאלית, מדינתנו כבר לא תהא שלנו, אלא של אחרים, דתיים יותר, מערביים פחות, אשכנזים פחות, מתמאטיים פחות, ועוד כל מיני פחיתויות ונחיתויות לא לנו.

לעתיד המר הזה אפשר להתייחס באופנים שונים. לחזור למהותנו היהודית (שכבר כמעט ושכחנו שכמות הפטנטים לנפש היא רק גלגול שלה) וננדוד הלאה מכאן, ובחזרה לגולה – מכורתנו הרוחנית. אפשרות אחרת היא לומר, שהדתיים לא כל כך נוראיים, ולמעשה החיבור עמם טבעי במידת מה עבורנו האחוסלים של האחוסלים – אנחנו, הבזים לגחלי ההיי–טק של יום העצמאות ולמקורותינו הפרבריים. אלא שאני סבור שבכך יש התנכרות למקורותינו, ולאהבת הנוחות שבנו, ומכאן לאימה הכלכלית שמעוררת בנו המחשבה על עתיד בו אנו (כלומר כציבור פרודוקטיבי) מהווים מיעוט הולך וקטן שנושא את מלוא כובד פיותיהם המתרבים של האחרים. לפיכך, אבקש דווקא להציע חזון שלא מתנכר לפחדים שלנו אלא רוצה להיבנות מתוכם – לחבק את הפראנויה; והרי הפחד הוא אולי הדבר הכי יהודי שנותר בנו, ומבחינה זו נדמה לי שאנחנו כשרים לחלוטין.

החזון הזה לא מתייחס לעובדה הדמוגרפית הברורה ביותר, שמהים עד הירדן יהיה רוב ערבי גדול, ומניח שבכל אופן תיוותר אוטונומיה מסוימת למיעוט היהודי. בגבולות יישוב יהודי זה, האחוסלים יחזרו לעמדה היהודית המוכרת של מיעוט קטן בתוך רוב לאו דווקא אוהד, אולם מיעוט רצוי וזאת מסיבה אחת עיקרית – כסף. השאלה עבורנו צריכה להיות, אם כן – מה עלינו לעשות, ולמה אנו יכולים לקוות? והתשובה להערכתי מתחילה כמו תמיד בחינוך. יש להכין את האחוסלים של המחר למחר. אני מניח שעמדה פופולארית תהיה של הסתגרות והתחרדות חילונית בתוך מן איי תענוגות מבוצרים בלב תל–אביב ובמרומי הכרמל, אך אל מול עמדה זו, צריך להציג אלטרנטיבה פחות שפופה ונפחדת, כזו היכולה (כפי שגל מבקש) להציע משהו, שהיא אופטימית במידת מה, שהיא מעודדת כוחות ולא מרפה אותם וכו'.

משה מנדלסון. האחוסל הראשון?

נדמה לי שססמא ראויה לחזון הזה תהא: 'השתלבות במרחב – התחברות לחרדים ולחרדות'. עלינו להתחיל בלימודי דת ברצינות גמורה, בהיקפים משמעותיים ביותר וכן להקנות לצאצאינו את שפת הגמרא, לקנות להם ארון ספרים יהודי אמיתי, ולהשליכם בעוצמה אליו עד שיתעצבו בתבניתו, וכמובן, להלך מעט בהלכה ולערוך כראוי שולחננו. כל זאת, לא מתוך 'התחברות רוחנית ליהדות לאחר רעייה בשדות זרים', אלא בדיוק כפי שלמדו אבותנו את שפות הגויים והליכותיהם, והטמיעו אותן עד שהגויים היו גאים בהם – שנאמר – היה אחוסל בביתך ויהודי בצאתך. אולם, אין זה מופרך לשער, שכפי שיהודינו העתיקים מתוך שלא לשמה באו לשמה, והשתקעו בתרבות עמי העולם באהבה ובעומק רוח, כך יהפכו האחוסלים של העתיד לגזע חדש, שיהיה כזרם בעל פנים מיוחדות בתוך האורתודוכסיה היהודית.

אם נדע לחבור לצד המנצח בזמן, ולהשתמש בחוש הריח היהודי המנוסה בזיהוי כיוון הרוחות, ולא בגוף היהודי למוד המנוסות, יכול להיות שיש עתיד ליישוב היהודי בא"י. אבל נכון להיום, שופרות הציבור שלנו (כגון 'הארץ') קוראים את קריאות האתמול (לראייה מאמרו של יוסי שריד), כאילו יש טעם היום להכתיב באופן חד צדדי לחרדים – צאו לעבודה והשתלבו בחברה. החברה של העתיד היא זו שלהם, ולכן בתור מיעוט, מותר לנו כמובן לקוות ואף לעודד כיוונים שונים, אולם בראש ובראשונה יש לקחת אחריות על מצבנו אנו, ולעשות צעדים להיות בני חסות ראויים. נדמה לי, שנכון להיום, עוד טרם התגלע מאבק גלוי על חיסול אחוסלנד, יפה השעה לחבור לאישים מרכזיים בציבור הדתי ולנסות לשריין ברשימת המפלגה הנבחרת של העתיד, מקום לכמה אחוסלים (ולהתעקש שיהיה גבוה משל נציג חסידויות בעלזא ואלכסנדר ואולי אף מעל הרב הכורדי). למישהו יש קשרים עם דרעי?

יהודי (משמאל, עם כובע מחודד) מבקש את הגנתו של המלך, ולצדו נזירים ונשים (הרייך הגרמני, המאה ה-13). נחדש ימינו כקדם

השמאל הדו לאומי

1.

"השמאל הלאומי", המניפסט האנטי ליברלי של שמוליק הספרי ואלדד יניב, מביא לשיא תופעה שנולדה אי שם בשלהי האינתיפאדה השנייה. זהו גלגול עכשווי להתבכיינות קדומה יותר, שהיתה ידועה בשמות כמו "שמאלנים לשעבר", “שמאלנים שהתפכחו", “השמאל המאוכזב". ממה הם התאכזבו? מהפלסטינים כמובן, שאחרי עשור בו הוכפל מספר המתנחלים והקולוניזאציה של השטחים העמיקה, תקעו סיכה בבלון הנפוח שכונה "אוסלו". במקום להסיק מסקנות, להביט פנימה לשם שינוי, יניב והספרי — יחד עם גדי טאוב, דן מרגלית, בן כספית (והרשימה ארוכה) — גילו את הנוסחה להצלת השמאל: עוד מאותו דבר. עוד מפא"י, עוד חולצות כחולות, עוד פוזה–סוציאליסטית–להמונים–ומגדלי–אקירוב–למנהיגים, עוד גזענות נגד ערבים ומזרחים, עוד הטובים–לטייס–והטובות–לחיים–רמון.

משה אורנג'דה. מי שצוחק אחרון

השמאל הלאומי הוא איתות מצוקה: כותביו (ובני מינם) עדיין נהנים מהשפעה רבה, מציפי לבני ועד האחים עופר, אבל אין להם מה להגיד לציבור הישראלי. לכן הם חוזרים על הסיסמאות הישנות והשחוקות, אלה שאפילו לרבין הביאו ניצחון על חוט השערה, וזה היה לפני רוב העלייה מרוסיה ושינויים דמוגרפיים אחרים. הקבוצה החברתית שיניב ואלדד מייצגים, זו שברוך קימרלינג כינה פעם "האחוס"לים", איבדה את זה לבלי שוב: היא אמנם נהנית מהכיבוש ברמת החי"ל ובהרצליה פיתוח, אבל היא הולכת ומתכווצת מבחינה דמוגרפית ונפרדת משארית היוקרה הסימבולית שהיתה לה. אם ימצאו פעם את מכתב ההתאבדות של דודו טופז, זה מה שיהיה כתוב שם: הצ'חצ'חים ניצחו. מזמן.

עם זאת, אני שמח על תופעת השמאל הלאומי – ולא רק מפני שהפוטנציאל האלקטורלי שלה קלוש כל כך. המסכות נקרעות. במשך עשרות שנים היה "השמאל הלאומי" המובן מאליו הפוליטי. איש לא טרח לנסח אותו. היו המרוקאים שהקימו את ש"ס והרוסים שהקימו את "ישראל בעלייה". האחוס"לים, לעומת זאת, היו התקן של החברה הישראלית, אלה שאינם זקוקים להגדרה. גם האידיאולוגיה שלהם נותרה מטושטשת. כפי שכותבים הספרי ויניב, "ימני הוא שמרן, מאוהב במלים, פולמוסן", ואילו השמאל "עושה”, לא מדבר יותר מדי (סעיף 2 במניפסט האימים).

כעת הם נאלצים לדבר סוף סוף — וחושפים את פרצופם האמיתי: צריך לתמוך במלחמה הרצחנית בעזה (המכונה במניפסט "מלחמונת, עזה סימן 2”), להציע לממשלה “להכות על המקום, בכוח — והרבה”, להתנות זכויות אזרח בסיסיות בשירות במה שהם מכנים צה"ל 2 ("צבא החובה לישראל"), כלומר בשת"פ עם הרפובליקה הגזענית והמיליטריסטית שלהם. בקיצור: דמוקרטיה ליברלית ליהודים טובים מהמיינסטרים, דמוקרטיה מוגבלת ומפוקחת לערבים בשטחי 48 (כלומר לאלה מהם שלא גורשו), דיכוי ואלימות כלפי הערבים בשטחי 67, “קיר ברזל" מול העולם הערבי. כך מתגלה האג'נדה הגזענית שלהם קבל עם ועולם, ופותחת את הדרך ליותר לחץ וחרם.

הקבוצה שהכי מעצבנת את האלדד יניבים, הבן כספיתים והגדי טאובים היא היהודים הרעים, השמאל היהודי. עם הערבים אפשר לחיות. הם ערבים. כך גם עם "הזירה הבינלאומית". מה כבר אפשר לצפות מכמה פקידי או"ם חיוורים? כל אחד ממלא את תפקידו במשחק. אבל השמאל עושים בעיות. הם זזים, חוצים את החומות במקום לפטרל לאורכן, הם מעבירים לגולדסטון מידע על פשעי מלחמה, הם מזדיינות עם ערבים. אנשים כמו כספית, בן דרור ימיני וגדי טאוב עוסקים באופן אובססיבי בסימון גבולות, לא רק בינם לערבים אלא בעיקר בינם לבין השמאל הרדיקאלי, הבוגדני והחתרני.

2.

עמיר בניון. גם הוא נגדנו

אחת הטענות השגורות נגד השמאל הרדיקאלי – או יותר נכון, נגד השמאל היהודי הרדיקאלי – היא שהשמאל הזה מנוכר למציאות הישראלית ולקבוצת ההתייחסות שלו, ציבור דוברי העברית בארץ. במניפסט של יניב והספרי נאמר שהשמאל אכן "שכח מה זה להיות יהודי". כך טוען גם אסף שגיב, עורך כתב העת "תכלת", בסוף לא אינטיליגנטי לסקירה אינטיליגנטית שפרסם לאחרונה על השמאל הרדיקאלי בישראל. שגיב חוזר על הקלישאה לפיה צריך לעמוד במחסום ו"לתקן מבפנים".

כעת, אם ישראל היא אכן המדינה שהספרי ויניב אוהבים (והיא כזו, לצערנו), קשה להאשים אותנו בניכור. יתרה מכך, לא סביר שימדדו את המעורבות של השמאל בחברה הישראלית לפי השירות הצבאי, שהרי הטענה השמאלית אינה רק מוסרית –– כלומר גורסת שהשירות הצבאי מהווה שיתוף פעולה עם דיכוי ורצח פלסטינים. זו טענה הפונה פנימה, קוראת תיגר על התוכן המקובל של המושג "ישראליות", ומציעה תוכן חלופי שאינו כולל את המיליטריזם האלדד יניבי.

ובכל זאת, אני רוצה להרים את הכפפה של תוקפי השמאל. אני מסכים שבשמאל הרדיקאלי היהודי לא מדברים מספיק עלינו, היהודים, וכבר כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי בארץ האמורי, כביקורת על יצחק לאור. לכן, בהשראת ספרו מעורר המחשבה של יהודה שנהב,"במלכודת הקו הירוק", אני מציע אלטרנטיבה שמאלית, שוויונית ולאומית למופע האימים של הספרי ובני מינו: השמאל הדו לאומי.

במקום להתווכח שוב סביב ההבחנה מדינה אחת/שתיים, אני מציע הבחנה אחרת, מעוגנת יותר בקרקע המציאות: חשיבה דו לאומית מול חשיבה הגמונית.

חשיבה דו לאומית רואה את השטח שבין הים לירדן כיחידה פוליטית אחת, שניהולה מחייב שיתוף פעולה הדוק ושוויוני בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בה. קשה, עד בלתי אפשרי, להציב גבולות בין האוכלוסיות המעורבבות, ולבטח אי אפשר לחצות את מאגרי מי התהום. לכן, גם אם פורמאלית הפתרון יבוא בדמותן של שתי מדינות, המדינות הללו ייאלצו לקיים מערך צפוף של קשרים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. יתרה מכך, בישראל גופא (של אחרי החלוקה) תימשך התביעה העיקשת והצודקת של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, וקבלתה תגרור הסדרים דו–לאומיים בשטחי 48 (כפי שכבר מוצע במסמך "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל”). מגמה זו תתחזק אם יינתן מענה הולם לבעיית הפליטים הפלסטינים, באופן שיגדיל מן הסתם את מספר האזרחים הערבים בצד המערבי של הקו הירוק.

כמובן, אפשרי גם פתרון של שתי מדינות לפי הפנטזיה של "השמאל הלאומי", כלומר במסגרת החשיבה ההגמונית. במציאות כזו, של מדינה ענייה וצפופה (במיוחד אחרי קליטת מיליוני פליטים) לצד מדינה עשירה ומפונקת, הדרך היחידה להשאיר את הגבול סגור ואטום תהיה באמצעות שימור וביצור ההגמוניה היהודית במרחב – ורצועת עזה היא דוגמא מצויינת לכך. במציאות כזו, הכיבוש בעצם אינו פוסק ואילו הדיכוי וממדי ההרג רק מתרחבים. לפיכך, פתרון של שתי מדינות במסגרת החשיבה ההגמונית, משמעו בעצם מדינה אחת עם הגמוניה יהודית, בדומה למצב הנוכחי, כלומר דמוקרטיה לאדונים ומובלעות בנטוסטניות לילידים (נכון, כמו בדרום אפריקה). השטח שבין הים לנהר היה מחולק במאה הקודמת ל-19 שנים בלבד, וגם אז נחדר תדיר על ידי פליטים שביקשו לשוב לכפרים מהם גורשו. גם אז נשמרה החלוקה באמצעות מלחמות גבול תכופות והפלנגות של מאיר הר ציון ואריק שרון.

לפיכך, כל מי שתומך בשוויון, כלומר כל מי שהוא שמאלני, צריך לחשוב דו לאומית. אבל גם כל מי שהוא לאומי, כלומר כל מי שמזדהה עם הקהילה היהודית בארץ וחרד לשלומה, צריך לחשוב ככה. אחרי הכל, ההגמוניה הצבאית של היהודים היא הגמוניה אמריקאית במסכה, אולם אמריקה לא תהיה שם לעד. היא נחלשת כבר עכשיו. הריאל–פוליטיק של אובמה מתחיל לבטא את התובנה הזו, אולם הפרשנים המלומדים שלנו עדיין מתקשים להבין את הכתובת המרוחה על הקיר. יתרה מכך, המשך ההתבצרות ההגמונית משמעו שיתוק תרבותי והמשך טיפוחה של הוויה מיליטריסטית וגזענית. מעבר לעובדה שלא כיף לחיות במדינה כזו, זה גם סותר כל רציונאל ציוני הומאניסטי.

לכן, כדי להגן על היהודים בישראל ולאפשר התפתחות ויצירתיות תרבותית יש להשתלב במרחב ולעמוד בנורמות הבינלאומיות – והדרך לשם עוברת בחשיבה דו לאומית. אתם יכולים (אבל לא חייבים) לקרוא לזה ציונות. ככה מרטין בובר והוגו ברגמן קראו לזה.

זאת ועוד, חשיבה דו לאומית גם פותחת אופציות לשוויון בתוך הקהילה היהודית. כשכתבתי קודם "הגמוניה יהודית", התכוונתי הרי להגמוניה של נוחי דנקנר, שרי אריסון, שלדון אדלסון ולהבדיל, אצולת הקרקע הוותיקה. חשיבה דו לאומית מערערת על משטר הקרקעות שהתעצב עם ההפקעה המאסיבית של 48 ועל המגמות הנאו–ליברליות של העשורים האחרונים (אלה ששימרו את הכיבוש באמצעים אחרים, כפי שהיטיב לתאר דני גוטוויין, למרות מסקנותיו השגויות). במסגרת שידוד המערכות הנדרש כדי לתקן את העוולות כלפי הפלסטינים, צריכה להתאפשר גם חלוקה–מחדש של המשאבים, החומריים והסימבוליים, בתוך הציבור היהודי. הקבוצות שהורחקו היסטורית מהעוגה בשל הערביות שלהם יוכלו לקבל את מרכז הבמה. ערביותם של היהודים הערבים תהפוך בתוך כך לנכס תרבותי ופוליטי. חשיבה דו לאומית, איפוא, אינה רק שוויונית אלא גם יהודית. היא מונעת מתוך דאגה לאינטרסים התרבותיים, הפוליטיים והביטחוניים של הקהילה היהודית ומתוך סולידריות עם קבוצות מקופחות בתוכה.

חשיבה דו לאומית היא בראש ובראשונה פוליטית, במובן זה שהיא אינה חרדה מהמציאות אלא רואה בה כר לשינוי והתפתחות. בניגוד לחשיבה הגמונית, הנצמדת להווה מתוך אשליה שהוא לא ייגמר לעולם, חשיבה דו לאומית מביטה לעתיד אבל גם לא חוששת להביט לעבר. לעומת החשיבה ההגמונית, המשותקת על ידי רגשי אשם ו”חוק הנכבה”, חשיבה דו לאומית חוזרת לעבר כדי לחפש בו מפתח לעתיד אחר. היא לא נעולה על הפנטזיה לפיה כל הרעות החלו ב-67 ו"היה פה שמח לפני שנולדתי" (פוליטיקה היא לא נוסטלגיה, למרות שגם אני מחבב את אריק איינשטיין), אלא חוזרת ל-48 ולשנים שקדמו לה – גם כדי להביט נכוחה בעוולות שנעשו וגם כדי לאתר אופציות לקיום יהודי וציוני אחר בארץ שלנו. בקיצור: חשיבה הגמונית היא מפוחדת ומשותקת, חשיבה דו לאומית — מקווה ויצירתית.

ב-1948 כתבה חנה ארנדט, שבצעירותה היתה חברה בתנועה הציונית "ברית שלום", את הדברים הבאים:

“גם אם היהודים ינצחו במלחמה, בסופה יימצאו האפשרויות הייחודיות וההישגים המיוחדים במינם של הציונות בארץ ישראל פגועים ללא תקנה… היהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לגמרי, מסוגרים בתוככי גבולות מאוימים–תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילות והאינטרסים האחרים. התפתחותה של תרבות יהודית תחדל להיות דאגתו של העם כולו; ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים; המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית… וכל זה יהיה גורלה של אומה אשר – יהיה אשר יהיה מספר המהגרים שתוכל לקלוט וככל שתרחיק ותרחיב את גבולותיה – תמיד תישאר אומה קטנה מאוד מוקפת מספר גדול לאין ערוך של שכנים עוינים" (מתוך מאמרה To Save the Jewish Homeland: There is still Time).

ארנדט. עוד אפשר להציל?

בנבואת הזעם הזו נתקלתי בזמן שירותי הצבאי, כשקראתי את ספרה של עדית זרטל "האומה והמוות". לספר הזה היתה השפעה עמוקה ומעצבת עליי. הבנתי שהנבואה של ארנדט במידה רבה התגשמה. אני לא רוצה לחיות במדינה של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, במוצב קדמי ופרנואידי של “המערב”, או יותר נכון, של האוונגליסטים המטורפים שמממנים את “אם תרצו”.

האם יכולה להיות לנו מדינה אחרת? אני מקווה. מדינה כזו צריכה להשתנות מהיסוד, מבחינת המבנה החוקי וסדר היום התרבותי שלה. פחות רלוונטי כרגע אם היא תהיה בסוף מדינה אחת מתוך שתיים, או מדינה אחת שהיא שתיים. אני נוטה לחשוב שהמבנה ההולם יותר את החשיבה הדו לאומית הוא אכן מדינה דו לאומית, דמוקרטיה הסדרית שתיתן ביטוי פוליטי ועצמאות תרבותית לשני הקיבוצים הלאומיים. אבל על זה עוד ידובר. לא חייבים להסכים. מה שכן, כדאי שיהיה לנו בסיס משותף לשיחה. לשם כך מוטב ללכת מעבר לקלישאות של יניב והספרי, ולהיות שמאל אחר – שמאל דו לאומי שחושב דו לאומית.