לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

[את המניפסט שלהלן, שכותרתו המקורית "הקץ לטבח הגוף" (pour en finir avec le massacre du corps) מצאתי לפני כמה שנים במוזיאון ההומוסקסואלי בקרויצברג, ברלין, בתוך ספר ושמו "שלושה מיליארד פרוורטים" שהוצא למכירה מעודפי הספרייה של המוזיאון. המניפסט פורסם ב-1973 על ידי קבוצה רדיקלית צרפתית ושמה FHAR – החזית ההומוסקסואלית לפעולה מהפכנית (Front homosexuel d'action révolutionnaire). היתה זו אחת מההתארגנויות הפוליטיות הראשונות של הומואים ולסביות שמאלנים בתקופה שאחרי 68'.

פרסום הספר עורר שערורייה – לאחר הדפסתו הראשונה, הוציא בית המשפט בפאריס צו לגריסת כל העותקים על סעיף "פגיעה במוסר". על העורך, פליקס גואטרי, הוטל קנס של 600 פרנק. מאז, הספר לא הודפס שוב, בעיקר בגלל שני טקסטים שנכללו בו ונחשבים היום מחוץ לטווח הדיון הלגיטימי. למעשה, יש להניח שפרסום הספר המלא היום היה מעורר שערורייה גדולה הרבה יותר מפרסומו בשנות ה-70.

לכבוד יום (שבוע? חודש?) הגאווה, אני מביא כמה מהקטעים המלהיבים והפואטיים שבמניפסט – שאולי יעוררו לרגע מחדש רגישויות שנמחקו בתנועת הלהטב"ק של זמננו.

הדימויים הויזואליים לקוחים מגרסה מאוירת שהופצה בבריטניה על ידי "ויקד מסנג'ר"]

ככל שיראה סובלני-לכאורה, הסדר הקפיטליסטי בכל צורותיו (המשפחה, בית הספר, המפעל, הצבא, המוסכמות, השיח) מחיל תמיד על כלל צורותיהם של החיים המשתוקקים, המיניים והחושניים את הדיקטטורה של ארגונו הטוטליטרי – ארגון המיוסד על הניצול, על הקניין, על השליטה הגברית ועל הרווח.

ללא לאות הוא מבצע את העבודה המלוכלכת של הסירוס, המעיכה, העינוי והריבוע של הגוף, כדי לחרוט את חוקיו בבשרנו, כדי לטבוע בלא-מודע שלנו את מנגנוני השכפול של השעבוד. […]

וכך עומד על מכונו הרייך בן אלף השנים של האומללות החושנית, של הקורבנות, של הכפיפות, של המזוכיזם הממוסד, של המוות: שלטון הסירוס מייצר את הנתין רווי רגשות האשמה, אחוז הנוירוזות, החרדתי, הכנוע והמשועבד.

ריח הגוויה של עולם עתיק זה גורם לנו בחילה, ולפיכך החלטנו לנהל את המאבק המהפכני נגד הדיכוי הקפיטליסטי במקום זה, שבו הוא מעוגן יותר מאשר בכל מקום אחר: בגופנו שלנו. את המרחב של גוף זה, עם כל מה שהוא מייצר לפי פקודה, אנו רוצות לשחרר מהשפעות זרות. "כאן" אנו רוצות לעבוד על שחרור המרחב החברתי. לא קיים גבול בין השניים – אני מדכא את עצמי, כיוון שאני תוצר של מערכת הדיכוי על כל צורותיה.

ה"תודעה המהפכנית" תיוותר בבחינת מיסטיפיקציה, כל עוד היא לא תמצא את עצמה ב"גוף מהפכני", שייצר את שחרורו שלו.

היו אלה הנשים, שנאבקו נגד השלטון הגברי – במשך זמן רב היה כוח זה מעוגן בגופן שלהן – ההומוסקסואלים, שנאבקו נגד הטרור של הנורמטיוויות, ה"נוער", שנאבק נגד הסמכות הפתולוגית של המבוגרים – כל אלה הקימו קולקטיב שפתח את מרחב הגוף לסובוורסיה ופתח את מרחב הסובוורסיה לדרישות הבלתי מתווכות של הגוף.

הם שהציבו לראשונה בסימן שאלה את צורות הייצור של התשוקות, את היחסים בין הנאה לכוח, ובין הגוף לבין "האגו" – כפי שאלה מתפקדים בכל תחומיה של החברה הקפיטליסטית – ובכלל זה גם בקבוצות רדיקליות.

זהו קו שבר חדש, חזית חדשה, רדיקלית יותר וברורה יותר מסתמנת, שמצריכה באופן בלתי נמנע חלוקה מחדש של הכוחות המהפכניים.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו, של המעיים שלנו, של כלי הדם שלנו. הם הפכו לברגים וגלגלי שיניים במכונה לייצור קפיטל, ניצול ומשפחה.

לא נוכל לסבול עוד את העובדה שהריריות שלנו, העור שלנו, כל המעטפת החושית שלנו – כל אלה הפכו לאזורים כבושים, נשלטים, מנוהלים ואסורים.

לא נוכל לסבול עוד את הפיכת מערכת העצבים שלנו למנגנון הבקרה של מערכת הניצול הקפיטליסטית, המדינתית והפטריארכאלית, ואת תפקודו של המוח שלנו כמכשיר עינויים המתוכנת על ידי הכוח השולט. לא נוכל לשאת עוד את העובדה שהזרע שלנו, החרא שלנו, הרוק שלנו, האנרגיות שלנו, ישוחררו או יוחזקו בהתאם לקיצוב שקובע החוק.

גוף קר זה, מאסר גופני זה, גוף רצוח זה, שאותו הקפיטליזם מרכיב מחדש מהריסות גופנו החי – אותו אנו רוצות לפוצץ.

על ידי החקירה המשותפת של ההיסטוריות האינדיווידואליות שלנו אנו יכולים להעריך, באיזו מידה נשלטים כלל חיי התשוקה שלנו על ידי החוק המדינתי, הבורגני והקפיטליסטי של המסורת היודו-נוצרית, ובאיזו מידה הם עדיין כפופים לכללים של היעילות, של הערך העודף ושל הייצור ההמוני. על ידי השוואתן של "חוויותינו" הפרטיות, "משוחררות" ככל שייראו לנו, אנו יכולים להבין שמעולם לא התגברנו על הסטריאוטיפים של המיניות הרשמית. היא שולטת בכל צורות החיים, תקנותיה מתפרסות ממיטת הכלולות ועד מלונות הזימה, היא חולשת על המשתנות, מועדוני הריקודים, המפעלים, תאי הווידוי, חנויות הסקס, בתי הכלא, בתי הספר, המסיבות, הפגישות הפוליטיות וכו' וכו'.

את שלטונה של מיניות זו איננו יכולים פשוט לסבול, כמו שאדם סובל את תנאי מאסרו. אנו רוצים לרסק אותה, לבטל אותה, כיוון שהיא אינה אלא מכונה המייצרת סירוס וסירוס חוזר, סירוס המשכפל בכל זמן ובכל מקום את תנאיו של הסדר המשעבד.

ה"מיניות", גם בצורותיה המדכאות וגם בצורות הקרויות "מתירניות", אינה אלא מפלצתיות, ולתהליך "הליברליזציה" של אורחות החיים, כמו גם ל"אירוטיזציה" המתקדמת של המציאות החברתית המאורגנת והנשלטת על ידי הקפיטליזם אין כל מטרה אחרת אלא לארגן ביתר עצמה את הליבידו הממוסד. הונאה זו אינה מפחיתה כלל את האומללות המינית, אלא מרחיבה את שדה התסכול וה"חסר", מאפשרת את המרתה של התשוקה בדחף צרכני קומפולסיווי. היא מבטיחה את "ייצור הביקוש", המנוע של הייצור הקפיטליסטי. אין כל פער בין האדרתו של "העיבור ללא חטא" לפרסומת הסליזית, בין שבועת הנישואין להפקרות  של האורגיות הבורגניות. אותו סוג של צנזורה פועל בשניהם. אותו טבח של הגופים המשתוקקים מנציח את עצמו – גם אם באסטרטגיה אחרת. מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו דורשות הוא לפוצץ את המרחב של המיניות וייצוגיה, כדי להכיר את המציאות של גופינו, של גופינו החיים.

אנו רוצים להמציא מחדש את הביצוע החופשי של כל פונקציות-החיים, עם פוטנציאל ההנאה האינטגרלי שמצוי בהן.

אנו רוצות להמציא מחדש יכולות אלמנטאריות כמו הנאת הנשימה, שנחנקה, מילולית, על ידי כוחות הדיכוי והזיהום; את הנאת האכילה והעיכול, ששובשה על ידי קצב העבודה, כמו גם על ידי תזונת הזבל המיוצרת ומשווקת על פי דרישות הרווח; את הנאת החירבון ואת העונג של חור התחת המאולף, הטבוח – חור התחת שדרכו התקיף הסדר הקפיטליסטי את שריר הסוגר וחקק את כלליו בבשר עצמו (ניצול, נוירוזת-צבירה, מיסטיפיקציית הרכוש, טוהר וכו'); את הנאת האוננות ללא בושה, ללא חרדה, לא מתוך חסר או צורך בפיצוי אלא מתוך ההנאה שבאוננות עצמה; את ההנאה שברטיטה, שבהרעשה, שבדיבור, שבהליכה, שבהתנועעות, שבביטוי, שבהזיה, שבשירה, את ההנאה שבמשחק עם הגוף על כל צורותיו. אנו רוצים להמציא מחדש את ההנאה, לייצר אותה מחדש, לברוא אותה – את ההנאה שהוצמתה על ידי אותם מנגנונים שמשימתם היא ייצור פועלים וצרכנים צייתנים.

כשנקודת המוצא שלנו הם הגופים, גופים מהפכניים שהינם אתרי הייצור של העוצמות הסובוורסיוויות, כמו גם אתר ההתרחשות של כל אכזריות הדיכוי; כאשר אנחנו קושרות זה לזה את הפרקסיס ה"פוליטי" עם ממשותם ותפקודם של אותם גופים; כאשר אנחנו מחפשים באופן קולקטיווי את הנתיב לשחרור – אז אנחנו מייצרים מציאות חברתית חדשה, שמשלבת בין מקסימום אקסטזה למקסימום תודעה. זוהי הדרך היחידה המעניקה לנו אמצעים להילחם באופן ישיר נגד הכוח של המדינה הקפיטליסטית במקום בו הוא מוצא אל הפועל. זוהי הדרך היחידה, שיכולה להפוך אותנו לחזקים באמת נגד מערכת דיכוי שמשכללת בהתמדה את יכולותיה לטמטם כל אינדיווידואל, להחלישו ולגרום לו להסכים לפעולות המערכת. להורידו לדרגת כלב.

תגים: FHAR, גאווה, הומואים, יום הגאווה, להט"ב, לסביות, קוויר, קוויריות רדיקלית, קווירים